א בימי חכמי התלמוד היו רגילין לתרגם כדי שיבינו העם כי לשונם היה ארמי ואין הקורא רשאי לקרות לתורגמן יותר מפסוק א' אלא קורא לו פסוק אחד ומתרגמו וחוזר וקורא לו פסוק ב' ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם ולא המתרגם יותר מהקורא ולא הקורא רשאי לקרות פסוק אחר עד שיכלה התרגום מפי המתרגם והקורא אינו רשאי לסייע למתרגם שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה קטן מתרגם ע"י גדול אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם ע"י קטן כתב רב נטרונאי אלו שאין מתרגמין ואומרים אין אנו צריכים תרגום דרבנן אלא בלשון שלנו בלשון שהציבור מבינין אין יוצאים י"ח אלא חייבים לתרגם אבל אם אינן מתרגמין להכעיס בני עבירה הם ואם מפני שאינן יודעין לתרגמו ילמדו ויתרגמו ואם יש מקום שרוצים לפרש להם יעמוד אחר חוץ מן המתרגם ויפרש להם כרצונם אבל התוספות כתבו על הא דתניא ר' חלפתא בן שאול אומר ל"ש אלא במקום שאין תורגמן אבל במקום שיש תורגמן פוסק משמע שגם בימי חכמי התלמוד היו מקומות שלא היו מתרגמין מכאן סעד למנהג שלנו שאין אנו רגילין לתרגם ואמרינן נמי בירושלמי ממה דאנן חמי רבנן נפקי לתעניתא וקראו ולא מתרגמין הדא אמרה שאין התרגום מעכב ונראה שהם היו רגילין לפרש להמון העם שהיו מדברים ארמית אבל לדידן מה תועלת בתרגום כיון שאין אנו מבינין אותו ואין לומר נלמוד מהם לפרש לעם בלשון שיבינו די"ל תרגום שאני שנתקן ברוח הקדש:
א סָעִיף א בימי חכמי התלמוד היו נוהגי' לתרגם וכו' ואין הקורא רשאי לקרות לתורגמן יותר מפסוק א' וכו' עד אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם ע"י קטן הכל בפרק הקורא את המגילה עומד (כד:):
ב סָעִיף א אבל התוס' כתבו על הא דתניא רבי חלפתא בן שאול אומר וכו' גם זה שם (כג:): כתב הכלבו בסי' כ' לא יתרגם החזן עצמו כדאמרינן בירושלמי רב שמואל בר רב יצחק על לבי כנישתא חזא חזנא דקאי ומתרגם ולא קאי בר נש תחותוי א"ל אסור לך כשם שניתנה תורה ע"י סרסור כך אנו צריכים לנהוג בה וכ"כ בשבלי הלקט:
א סָעִיף א בימי חכמי התלמוד היו רגילין לתרגם וכו' ואין הקורא רשאי לקרות לתורגמן כו' איכא למידק כיון דרבינו מסיק דישר מנהג שלנו שאין אנו רגילין לתרגם וכו' א"כ לאיזה צורך האריך לכתוב ואין הקורא רשאי לתרגם וכו' עד ע"י קטן כיון שאין נוהגים לתרגם ואפשר דבזמן רבינו היו נוהגים לתרגם הפטורת של פסח ועצרת כדי לפרסם הנס של פסח ומתן תורה ואע"פ שכל השנה לא היו מתרגמין כלל באלו י"ט היו מתרגמין וכו' התוס' בפרק הקורא עומד (מגילה בדף כ"ד) בד"ה ואם היו והכי משמע מלשון רבינו שכתב שאין אנו רגילין לתרגם דה"ל לומר שאין אנו מתרגמין אלמא דלפעמים מתרגמין כגון בפסח ועצרת אלא שאין אנו רגילין לתרגם בכל שבתות השנה. והשתא לפ"ז ניחא דהאריך בדיני המתרגם אי נמי כתב דיני מתרגם כך למקצת מקומות שנוהגין לתרגם על פי מה שכתב רב נטרונאי:
ב סָעִיף א ומ"ש ל"ש אלא במקום שאין מתורגמן וכו' שם (בדף כ"ג) וקאי אהא דתניא דהמפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים כנגד ז' שקראו בתורה ולא יפחות כ"א מג' פסוקים וקאמר לא שנו דאינו פוסק בפחות מכ"א פסוקים אלא במקום שאין תורגמן אבל מקום שיש תורגמן כיון שקרא עשרה פסוקים פוסק ורבינו כתב פירושו ריש סימן רפ"ד וראיתי כתוב שיש לדחות ראיה זו דבנביא דוקא קאמר שהיו מקומות שלא היו מתרגמין אבל לא בתורה עכ"ל ולא דק דהלשון משמע דהיו מקומות שלא היה בהם תורגמן כלל לפי שלא היו מתרגמין לא בנביא ולא בתורה:
א ובהג"מ פי"ב דתפלה דאין המתרגם רשאי לסמוך על שום דבר כקורא עצמו:
א סָעִיף א ולא המתרגם יותר מהקורא עיין בדרישה:
ב סָעִיף א קטן מתרגם על ידי גדול כו' כלשון רבינו כן לשון התוספתא והביאו הרי"ף פרק הקורא את המגילה עומד דף שע"ג ושם בתוספתא וברי"ף מסיים שנאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך ומכאן מוכח דקטן וגדול דקאמר לאו ממש אלא ר"ל קטן וגדול במעלות דאל"כ איך הביא ראיה מאהרן ומשה (ועיין בדרישה) ופי' שם הר"ן קטן מתרגם ע"י גדול שהגדול קורא וקטן מתרגם אבל אינו כבוד לציבור שגדול יתרגם ע"י קטן שהקטן יקרא והגדול יתרגם שנאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך ומתרגמין יהא מתורגמך והוא קטן לגבי משה עכ"ל:
ג סָעִיף א אין אנו צריכין לשון צריכין אינו מדוקדק דהל"ל אין אנו מבינים:
ד סָעִיף א תרגום דרבנן פי' תרגום שתיקנו חכמים לקרותו:
ה סָעִיף א לא שנו כו' שצריך לקרות בהפטורה כ"א פסוקים וכמ"ש רבינו לקמן סימן רפ"ד:
ו סָעִיף א אלא במקום שאין תורגמן כו' הא דדייקו התוספות דמשמע שגם בחכמי התלמוד היו מקומות שלא היו מתרגמין ומה דייקו דילמא שאני התם דלא היו שם תורגמן י"ל דהכי משמע להו דאם היה חייב כל כך היו חייבים לשכור להם מתורגמן ממקום אחר ולפ"ז מה שמסיים רבינו אבל לדידן מה תועלת בתרגום כו' לאו דוקא דגם בימיהם לא היו כולם בקיאים בלשון תרגום דאל"כ היו כולם חייבים לשכור להם כמ"ש:
ז סָעִיף א שיש תורגמן פוסק כשקורא בהפטרה י' פסוקים וכ"כ לקמן בסימן רפ"ד:
א סָעִיף א כתב הר"ף בהגהותיו שיתרגם ע"י קטן ובסי' רפ"ב כתב קטן עולה למנין. (ר"ל וזהו שכתב כאן דאין הגדול מתרגם כשעלה הקטן לס"ת) ויש לתמוה עליו דלפי הגהותיו משמע קטן וגדול דקאמר קטן ממש ובתוספתא שהביא הרי"ף מוכח שקטן וגדול במעלות כמו שהוכחתי בפרישה עיין עליו. ומ"ש רבינו בשם התוס' שמדקדקים לסתור דברי רב נטרונאי מכח ברייתא דרבי חלפתא י"ל דרב נטרונאי היה מפרש אותה הברייתא במפטיר בנביא שם לא הקפידו חכמי התלמוד אבל רב נטרונאי מיירי בקורא בתורה שזהו לא משמע שיפטור מלתרגם בשום ענין. אבל התוס' לא משמע להו לחלק הכי דא"כ לא אישתמיט תלמודא לאשמועינן חילוק זה גם מה שהביאו התוס' מדברי הירושלמי יש לומר דל"ק מידי מיניה אדברי רב נטרונאי די"ל דהירושלמי מיירי דוקא בימי החול והכי משמע ממה שאמר שם דאנן חמי רבנן דנפקי לתעניתא כו' ש"מ דלא בשבת היה ולכך צריך לתרגם דקריאת החול לא הוי אלא מתקנת עזרא אבל רב נטרונאי מיירי בשבת דהוה מתקנת משה אלימא ליה טפי. ומ"ש הב"י בשם הכלבו שהביא הירושלמי רב שמואל בר יצחק חזא חזנא דקא מתרגם כו' א"ל אסור לך כו' והלא רבינו בעצמו כתב כן והוא תלמוד ערוך י"ל דמדברי רבינו לא משמע אלא כשאחד עומד אצלו ומתרגם והוא מדבר בתוך דבריו דאיכא למיחש שמא יאמרו שהתרגום כחוב בתורה אבל הכלבו מוסיף לומר אפילו אין אחר עומד אצל החזן וכשהוא מתרגם הוא סוגר התורה וכשהוא קורא פותח ועשה כן בכל פסוק דה"א דמותר לעשות כן כיון דליכא למיחש שמא יאמרו כו' לכך אשמועינן הכלבו דאפ"ה אסור משום טעמא דכשם שנתנה ע"י סרסור כו':
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.