א כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין קטנ' או גדולה אחת בת ישראל או גיורת או משוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בד' דברים העשרה שמתחייב בהן ג' מן התורה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע שארה מזונותיה כסותה כמשמעה עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ והשבעה מדברי סופרים וכולם מתנאי ב"ד האחד מהם עיקר כתובה והשאר נקראים תנאי כתובה ואלו הן לרפאותה אם חלתה ולפדותה אם נשבית ולקוברה אם מתה ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כ"ז אלמנותה להיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם והד' שזוכה בהן כולם מד"ס ואלו הן מעשה ידיה ומציאתה ואוכל כל פירות נכסים בחייה ואם מתה בחייו ירשנה ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה ופדיונה כננד אכילת פירות נכסיה וקבורתה כנגד ירושת כתובתה לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה אבל אם אומר הבעל איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק ואפי' היא אומרת איני נותנת לך פירות ואיני חפץ שתפדני אם אשבה אין שומעין לה כדי שלא תתערב בין העכו"ם וכל אלו הדברים אפילו לא נכתבו בכתובה או אפי' לא כתבו כתובה כלל אלא נשא סתם זכתה האשה בכל י' דברים והוא בד' התנה הבעל כשנשאה שלא יתחייב באחד מהדברים שהוא חייב בהם או שהתנית האשה שלא יזכה הבעל באחד מהדברים שיש לו לזכות בהן התנאי קיים חוץ מג' דברים שאין התנאי מועיל בהן ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה (וירושתה) כיצד התנה ע"מ שלא יתחייב בעונתה חייב בעונתה כיון שאינו תנאי של ממון תנאו בטל וכן התנה לפחות מעיקר כתובתה או שכתב לה מנה או ק"ק ומחלה לו עליה תנאו בטל וכן אם התנה עמה אחר שנשאה שלא ירשנה תנאו בטל אבל בכל שאר הדברים תנאו קיים כגון שהתנה עמה ע"מ שאין לה שאר וכסות או שלא יאכל פירות נכסיה וכיוצא בו תנאו קיים ור"ח ור"י כתבו ג"כ שלענין ירושה אינו מועיל תנאה אפילו התנה קודם שנשאה שלא ירשנה אינו מועיל ויורשה ורב אלפס פסק שגם לענין ירושה מועיל תנאי ולזה הסכים א"א ז"ל:
א סָעִיף א כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה וכו' יתחייב לה בי' דברים וזוכה בד' דברים וכו' כל סימן זה עד או שלא יאכל פירות נכסיה וכיוצא בו תנאו קיים הכל מדברי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות אישות ופרטי דברים אלו כולם מתבארים והולכים בדברי רבינו בסימנים הבאים וכתב הרב המגיד הג' דברים שכתב רבינו שהם מן התורה ואחד מהם המזונות הוא מחלוקת תנאים בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מז.) בברייתא ופסק רבינו כדברי האומר שארה אלו מזונות וכן תרגם אונקלוס וכן פירש רש"י בפירוש התורה אבל הרמב"ן כתב שמזונות ומלבושי האשה מדבריהם ואני תמה בדבריו בענין המלבושים דהא כולהו תנאי דברייתא שוין שכסותה הוא כמשמעו וכן נ"ל לפי שלא מצאתי שהוזכר בכסות תקנת חכמים וכתב עוד הרב המגיד שנ"ל שהמזונות הם מדבריהם ונתן טעם לדבר ואח"כ כתב אבל הרשב"א וקצת מפרשים הסכימו לדעת רבי' שהם כולם מן התורה עכ"ל וכתב עוד והשבעה הם מד"ס כולם נתבארו במשנה פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מז: נא. נב:) וג"כ במקומות אחרים ועוד תקנו חכמים שיהו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה וכו' מימרא בפרק אע"פ (כתובות דף נח:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידי' משום איבה וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה וכתבו מן המפרשים שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע את עצמה בטווה בצמר ושאינה לצורך הבית אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה נזונת ולזה הסכים הרשב"א בפרק אע"פ :
ב סָעִיף א ומ"ש מפדיון וקבורה הוא מבואר בסוף הברייתא דתקנו מזונות ופרקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה ופרש"י תחת נדונית כתובתה ודע שבפרקונה וקבורתה אין הבעל יכול להנצל מחיובם ואפילו יניח לה פירותיה וכתובתה וכן היא אינה יכולה להפקיע ממנו זכות פירות וכתובה אפילו תאמר איני נפדית ואיני נקברת מנכסיו וזה נראה מדברי רבינו וכן דעת בעלי התוספות וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל. ועל מ"ש התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן וכו' כתב וז"ל מה שהזכיר רבינו שהתנאי קיים אפילו בשאר נכסים הוא כדעת רבי יהודה שאמר בדבר שבממון תנאו קיים כנזכר בברייתא שבקידושין (יט.) שהבאתי בפ"ו מהלכות אישות ואצ"ל בשאר דברים שהם מדבריהם והשלשה שהזכיר רבינו שאין התנאי מועיל שהוא העונה הוא מפני שכתוב בתורה ואינו תנאי ממון ואפילו רבי יהודה מודה בו ועיקר כתובה שאין התנאי מועיל בו יצא לו לרבינו ממה ששנינו בפרק אע"פ (כתובות דף נד:) ר"מ אומר כל הפוחת לבתולה מר' ולאלמנה מק' הרי זו בעילת זנות ואמרו בגמרא (דף צו.) כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה ק"ק וכיון דאמר לה לא אית לך אלא ק' לא סמכה דעתה וה"ל בעילת זנות וסובר רבינו דכיון דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו אע"ג דר"מ אמר בטעמא דתנאו בטל משום דכתובה דאורייתא כדאיתא התם אנן קי"ל דכתובה דרבנן מ"מ הלכתא כותיה ולא מטעמיה אלא אע"ג דכתובה דרבנן עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ותנאו בטל כל זמן שרוצה לקיימה ואפ"ה בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה אבל אם לא רצה לקיימה תנאו קיים כמו שיתבאר בכמה מקומות שאם מחלה האשה כתובתה שמחילתה מחילה וכ"כ הרמב"ן לדעת רבינו ויש מי שסובר דלא קי"ל כרבי מאיר אלא שבעילתו בעילת זנות כשנפחת עיקר כתובה וכ"ש כשאין לה כלל אבל מ"מ תנאו קיים ואפילו אם רצה לקיימה אע"פ שאינו רשאי לשהותה בלא כתובה כיון שרוצה לקיימה עכ"ל וכתב מהרי"ק בשורש י' דלדעת רש"י והתוספות עונה לא ניתן למחילה ולדעת ר"ת אם מחלה מחול:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו וכן אם התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל ור"ח ור"י כתבו גם כן שלענין ירושה אינו מועיל תנאה אפילו התנה קודם שנשאה שלא יירשנה אינו מועיל ויורשה ורי"ף פסק שגם לענין ירושה מועיל תנאי ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב עוד בזה רבי' בס"ס צ"ב: בר"פ הכותב (כתובות דף פג.) תנן כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה מפני שהתנה על מ"ש בתורה וכל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל ובגמרא וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה לא אמר כלום אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה פירש"י בכותב לה ועודה ארוסה. ודאי מי שהקרקע שלו ובא ליתנו לחבירו צריך לשון מתנה ומתני' בכותב לה עד שלא זכה בנכסיה ומתנה עמה שלא יזכה בהן לכשישאנה ואין צריך לשון מתנה שהרי אין לו עכשיו רשות בהם: ממקום אחר. שאינה ירושת אבותיו אלא ע"י מעשיו תבא לו כגון נחלת אשתו הבא לו ע"י נשואין שלו דהואיל ומשום תקנתא דידיה תקון רבנן והוא בא למחול עליה מוחל וכתב הר"ן הבאה לו ממקום אחר כלומר שעכשיו בשעה שמסתלק ממנה אינו ראוי ליורשה בירושת הבעל קודם נשואין אדם מתנה עליה שלא יירשנה ולאפוקי ירושת אביו דכיון שראוי ליורשה בכל שעה הרי הוא כאילו זכה בה לענין דלא סגי בסילוק אלא או במכר או במתנה וא"א שהרי לא זכה בה לגמרי ולא בא ברשותו שיוכל להתנותה וירושת אשתו נמי לאחר שנשאת לירושת אביו דמיא הילכך לא משכחת לה אלא בכותב לה ועודה ארוסה ודוקא בכותב לה ועודה ארוסה דשייך בה קצת אבל קודם לכן כיון שאין לו שייכות בנכסים כלל סילוקו לאו כלום הוא ובגמרא אמר רב הלכה כרשב"ג וכתב הרי"ף ולית הילכתא כותיה דקי"ל דבר שבממון תנאו קיים ירושלמי א"ר יוסי אילין דכתבין לנשיהון אי מיתה בלא בני כל מה דלא תיהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים והרא"ש כתב על זה ור"ת פוסק כרשב"ג וכן פסק ר"י לעיל בפ"ק וכ"פ בעל הלכות והביא ראיה מדגרסינן בירושלמי ר' ירמיה בשם רב הלכה כרשב"ג שאם מתה יירשנה אבל לא לענין דבריו שאמר מפני שהתנה על מ"ש בתורה דתנאו בטל דהמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל בתנאי גוף והכא כתנאי ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאו בטל שבסוף זכה בהן כלומר דלאחר מיתתה הוא יורשה וזהו כמו שסילק ידו מנכסי אביו שאם מת אביו בנו יורשו מפני שבחיי אביו לא היה לו כלום בנכסים כך הבעל אין לו בגוף נכסי אשתו בחייה כלום ודבר שלא בא לידו הוא לפיכך התנאי בטל ויורשה לאחר מיתה ובירושלמי אי מיתה בלא בני וכו' לא בתנאי הבעל מיירי אלא האב כשפוסק נדוניא לבתו והוי כמתנה ע"מ להחזיר והרמב"ן ז"ל דחה ראיה של הירושלמי דודאי אם היה כותב לה לאחר שנשאת אז דמי לבן שסילק עצמו מירושת אביו אבל גמרא דידן מוקי למתניתין בכותב לה ועודה ארוסה מייתי עלה דרב כהנא נחלה הבאה לו ממקום אחר שלא ממשפחתו ושלא מאשתו נשואה שהוא ראיי ליורשה לה מכבר אלא כגון ארוסה שהיא עתידה להיות לו כשישאנה אדם מתנה עליה שלא יירשנה אבל באשתו נשואה אפילו ת"ק מודה האם מתה יירשנה דהוי כבן שסילק עצמו מנכסי אביו לפי שכבר הוא ראוי לירש ובירושלמי מוקי רב למתני' בכותב לה משנשאת ופליג אגמרא דידן ועוד מילתא דרב כהנא אזלא כת"ק אדם מתנה עליה שלא יירשנה וכיון דליכא ראיה ברורה אית לן למימר כל תנאי שבממון קיים עכ"ל והר"ן כתב על דברי ר"ח אין פסק זה מחוור דכיון דאוקימנא למתני' בגמרא בכותב לה ועודה ארוסה לא דמי לאומר לא אירש את אבא דלא אמר כלום דהתם שאני לפי שאין אדם יכול להסתלק ממה שהוא ראוי לירש מעכשיו אבל זו כיון שעכשיו אינו ראוי ליורשה יכול לסלק עצמו מנכסיה ולכנסה על מנת שלא יירשנה ורבי ירמיה בשם רב דירושלמי אפשר דמוקי מתני' בכותב לה משנשאת ונשואה ודאי שירושתה ראויה לו דמיא לירושת האב שאינו יכול להסתלק ממנה ולפיכך עיקר הפסק כדברי הרי"ף ז"ל דלא קי"ל כרשב"ג אלא כרבנן והא דאמרינן בירושלמי אי מיתה בלא בני וכו' משכחת לה בכותב לה ועודה ארוסה אבל לאחר שנשאת לא אא"כ מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שירש ממנה בכה"ג ודאי מהני עכ"ל וגם הרמב"ם פסק כדברי הרי"ף שכתב בפכ"ג מהלכות אישות וז"ל התנה עמה שלא יירשנה ה"ז לא יירשנה אבל אוכל פירות בחייה וכן אם התנה עמה שיירש מקצת נכסים וכן אם התנה עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו נכסיה לבית אביה הכל קיים בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא שהנחלה הבאה לו לאדם שלא ממשפחתו מתנה עליה שלא יירשנה קודם שתהא ראויה לו אבל אם התנה עמה אחר שנשאת תנאו בטל ויירשנה כמו שביארנו התנה עמה אחר נשואין שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה ולא בפירי פירותיה עד עולם בחייה ובמותה ה"ז אינו אוכל פירו' כלל אבל אם מתה יירשנה כמו שביארנו וכתב הרב המגיד בהלכות לית הלכתא כרשב"ג וכן הכריעו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ודוקא במתנה ועודה ארוסה וכההיא דרב כהנא אבל משנשאת אין תנאו בירושה כלום דכיון שהירושה ראויה לו אם תמות עתה ה"ל כאומר לא אירש את אבא שלא אמר כלום ואפילו קנו מידו וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכדעת רבינו והירושלמי הנזכר בהלכות הוא בכותב לה ועודה ארוסה א"נ בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה אבל אחר נשואין לא אמר כלום אלו דבריהם מסכימים לדעת רבינו עכ"ל. ודברי ריב"ש בזה בסימן ס"ד וסימן ק"ב והשתא כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו שאם קודם נשואין מאנה עמה שלא יירשנה תנאו קיים פשיט' דהכי נקטינן (ב"ה) ודברי רבינו באו בכאן בקצור שכך ה"ל לכתוב וכן אם התנה עמה אחר שנשאה או קודם שאירסה שלא ירשנה תנאו בטל ואם התנה עמה כן בעודה ארוסה לר"ח ור"י גם בזה תנאו בטל ולהתי"ף תנאו קיים ולזה הסכים א"א ז"ל:
א סָעִיף א כשנושא אדם אשה כו' כל מ"ש בסי' זה עד ור"ח ור"י הם דברי הרמב"ם פי"ב דאישות ואיכא לתמוה דרבינו העתיק לשון הרמב"ם בסתם דמזונות הן מן התורה ולא הביא דעת הרא"ש בפ' שני דייני גזיירות (דף קמ"ח ע"ב) שהשיג על הרמב"ם ופסק דמזונות מדבריהם ונ"מ טובא לענין דינא אי דאורייתא אי דרבנן:
ב סָעִיף א כיצד התנה ע"מ שלא יתחייב בעונת' כיון שאינו תנאי של ממון תנאו בטל אבל במרדכי פרק הפועלים הביא הירושלמי כל המתנה ע"מ שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים ואת שאינו של ממון תנאו בטל כיצד אמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך שאר כסות ועונה ה"ז מקודשת ותנאו קיים שאם מת לא תהא זקוקה ליבם ה"ז מקודשת ותנאו בטל משמע דעונה אף הוא של ממון כיון דע"י ממון אפשר לבטלה ולא כפירש"י דפירש דבר שבממון תנאו קיים כגון שאר וכסות אבל עונה של צער לא ניתן למחילה עכ"ל ופי' מה שאמר דע"י ממון אפשר לבטלה היינו דיפייס את אשתו בממון עד שתרצה למחול לו על מה שחייב לה עונתה וכ"כ מהרי"ק שורש י' דאעפ"י דלפרש"י ותוס' עונה לא ניתן למחילה לדעת ר"ת אם מחלה מחול וע"ש ודברי ר"ת בזה הם במרדכי ר"פ הכותב ובסמוך הבאתי לשונו:
ג סָעִיף א ומ"ש ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו היינו כרב פרק נערה דתניא עד דתלקחון לגוברין דפי' עד שיתארסו אע"פ שלא בגרה אין לה שוב מזונות מן האחין וכדכתב הרמב"ם פי"ט דאישות וכתב רבינו לעיל בסי' נ"ה דהארוס חייב במזונותיה להרב אלפס ועיין במ"ש לשם ולקמן בסי' קי"ב בס"ד:
ד סָעִיף א וכן אם התנה עמה אחר שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל פירוש כיון דהירושה ראויה לו עתה אם תמות ה"ל כאומר לא אירש את אבא שלא אמר כלום ואפילו קנו מידו אבל אם התנה עמה קודם שנשאה בעודה ארוסה תנאו קיים וכדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה כדאיתא ריש פרק הכותב ובמרדכי הקשה לשם אפי' נשואה נמי אמאי לא יועיל סילוק הלא קי"ל מחילה א"צ קנין ותירץ כיון דהפירות לא באו עדיין לידו אינו יכול להסתלק והמדקדק בפרש"י משמע דהטעם שאין יכול לסלק עצמו בלשון גרוע עכ"ל והא דכתב וכן אם התנה עמה וכו' לאו דוקא שהוא התנה ולא היא אלא כל מה שהותנה ביניהם אפי' אם בא התנאי מכח שהיא מקפדת ומתנה עליו קרי ליה התנה:
ה סָעִיף א ומ"ש ור"ח ור"י כתבו דאפילו התנה קודם שנשאה שלא יירשנה תנאו בטל טעמא דס"ל דהילכתא כרשב"ג דמתני' ר"פ הכותב דמוקמינן בכותב לה ועודה ארוסה וקאמר רשב"ג דאם מתה יירשנה וכן פסק רב האי גאון בשער ד' וכן פסק בעל העיטור עיין במרדכי ר"פ הכותב ובהגהות מרדכי לשם והקשה במרדכי לשם דהא קיי"ל בשאר וכסות דתנאי קיים אע"פ שהוא דאורייתא כיון שהוא דבר שבממון והוא דידע דניחול והכא בירושת הבעל ידע דמחיל דמסתמא ידע שיש לו לירש את אשתו ואפ"ה פסק ר"ח דתנאו בטל ותירץ ר"ת דשאני התם מאחר דמדאורייתא יורשה מה מועיל שהוא אומר איני יורשה מ"מ ירושה קמיה נפלה ודמי לירושת בן את אביו אם מתנה בו שלא לירש את אביו לא אמר כלום אבל בשאר כסות ועונה שיש לו ליתן לה מהני תנאיה עכ"ל והאי לישנא שכתב מאחר דמדאורייתא יורשה לאו דוקא הוא אלא כלומר כיון דמן הדין יורשה בתקנת חכמים ויותר נראה דר"ת ס"ל כהראב"ד בהשגות פי"ב דאישות דירושת הבעל דאורייתא ויתבאר לקמן בסוף סי' צ"ב בס"ד עוד תירץ בהגהות מרדכי דכתובות על קושיא זו בשם העיטור דהא דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים היינו דוקא במידי דהוה דאורייתא אבל בירושת הבעל דרבנן עשו חכמים חזוק לדבריהם יותר משל תורה ולפיכך תנאו בטל ואית דמפרשי הא דאם מתה יירשנה לא ידע דאחיל הוא דהא לא ידע אי מיית ברישא ובעלמא תנאו קיים ול"ק הילכתא אהילכתא עכ"ל ב"ה: ועוד מצאתי שכתב רבינו יהודא דר"ת גופיה הקשה קושיא זו ותירץ דכל זמן שמתנה עמו הוי כמו שאם מכרה ונתנה דקיים אבל ירושה דלאחר מיתה הוא ואז אינה שלה בהא לא מצי אתני כלל ע"כ:
ו סָעִיף א ומ"ש ורב אלפס פסק שגם לענין ירושה מועיל תנאי ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל פי' רב אלפס והרא"ש הסכימו לסברא הראשונה שגם לענין ירושה מועיל תנאי אם מתנה עמה בעודה ארוסה אבל לאחר שנשאת תנאו בטל לכל הדיעות והיה לו לרבינו לקצר ולומר ורב אלפס פסק כסברא הראשונה לזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל אלא לפי שלא כתב בפירוש בסברא הראשונה דמועיל תנאי לענין ירושה במתנה בעודה ארוסה אלא מדיוקא נשמע מדכתב היכא דהתנה אחר שנשאה תנאו בטל מכלל דבהתנה קודם שנשאה תנאו קיים ולכך רצה רבינו לפרש דבר זה דלא לישתמע מדיוקא גרידא:
א סָעִיף א וע"ל ס"ס פ'
ב סָעִיף א מיהו כתב הר"ן ריש המדיר דיוכל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך וישלים לה מה שאינו מספיק לה ממעשה ידיה וכן הוא בהגהות מיימון פרק י"ב ואם מספיק לה מעשה ידיה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וכן הוא לקמן סי' פ"ד וע"ל סי' פ' מאלו הדינים:
ג סָעִיף א וכתב המ"מ דיש חולקים וסבירא להו דתנאו קיים ועיין לעיל סי' ס"ו:
ד סָעִיף א וע"ל סי' צ"ב מדין זה כתב בהגהות מיימון פט"ו תנא דבי אליהו וכי מה טיבה של יעל שבאתה תשועה גדולה על ידה אמרו אשה כשירה היתה ועושה רצון בעלה מכאן אמרו אין לך כשירה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה עכ"ל:
א סָעִיף א שארה מזונותיה בסי' ע'. כסותה כמשמעו בסימן ע"ג. עונתה בסימן ע"ז:
ב סָעִיף א לבא עליה כדרך כל הארץ פירוש שינהג עמה בבעילה כדרך שנוהג העולם והתורה קראו עונה מפני שהוא לכל אחד לפי עונתו כמ"ש לעיל סימן כ"ה הטיילנים בכל יום כו':
ג סָעִיף א עיקר כתובתה בסימן ס"ו:
ד סָעִיף א לרפואתה אם חלתה בסימן ע"ט. ולפדותה בסימן ע"ח. וקבורתה אם מתה בסימן פ"ט: נזונת מנכסיו בסימן צ"ג: ולהיות בנותיה ממנו כו' בסימן קי"ב:
ה סָעִיף א עד שיתארסו (דאז המזונת על הארוס מאחר שיתומה היא כדלקען סימן קי"ב כ"פ) פירוש אפילו לדעת הרא"ש דלעיל בסימן נ"ה דארוס אינו צריך ליתן לה מזונות ע"ש:
ו סָעִיף א ולהיות בניה הזכרים מנו כו' בסימן קי"א וזהו כתובת בנין דכרין:
ז סָעִיף א מעשה ידיה בסימן פ' ומציאתה בסימן פ"ד: ואוכל כל פירות כו' בסימן פ"ה:
ח סָעִיף א ואם מתה בחייו ירשנה בסימן צ':
ט סָעִיף א מעשה ידיה כנגד מזונותיה פירוש שמתחלה תקנו שהבעל יתן לה מזונות אפילו למ"ד מזונות דרבנן ואח"כ תקנו שהבעל יקח כנגד המזונות מעשה ידיה משום איב'. אבל עיקר התקנה הוא לטובתה לפיכך אם תרצה לומר איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה הואיל שהתקנה הוא לטובתה אבל הוא אינו יכול לומר איני זנך ואיני נוטל הואיל שהתקנה לטובתה:
י סָעִיף א וקבורתה כנגד ירושת כתובתה פירוש יורש נדונית כתובתה (שהכניסה לו והיא כתובה בשטר הכתובה רש"י כ"פ) ואם הבעל יאמר איני יורשה ואיני קוברה אין שומעין לו ה"ה:
יא סָעִיף א ואפילו אם היא אומרת איני נותנת לך כו' כך הוא הצעת דבריו של רבינו דבתחלה קאמר שתקנו לה שהבעל חייב לה י' דברים ותקנו שהוא יזכה בד' דברים וקאמר עוד תקנו שיהיו מעשה ידי אשה כנגד מזונותיה לומר שמזונותיה עיקר לפיכך אם אמר איני ניזונת כו' ואפילו אי אומרת איני נותנת לך פירות ר"ל אף על גב דגבי מזונות יכולה היא לומר איני ניזונת כו' אבל הכא אפילו היא אומרת איני כו' אין שומעין וכ"ש שהוא לא יכול לומר איני פורק ואיני אוכל פירות כדלקמן בסימן ע"ח. ואף על גב דמלשון שאמר ופדיונה כנגד אכילת פירות משמע שאכילת פירות הוא עיקר ולטובתו נתקנה עיקר התקנה וא"כ היכי קאמר ואפילו היא אומרת כו' דמשמע כ"ש שהוא אינו יכול לומר כן י"ל דעיקר התקנה נתקנה לטובתה כדמשמע בגמרא וברייתא נקט מש"ה הך לישנא ופדיונה כנגד אכילת פירות לומר דאף על גב דעיקר התקנה לטובתה מ"מ אינה יכולה לומר איני נפדית כו' כאילו הוה התקנה לטובתו ועיין בדרישה:
יב סָעִיף א כיצד התנה ע"מ שלא כו' האי כיצד לענין עונה וכתובה צ"ע למה לי דהא כבר אמר דאין התנאי מועיל בהן ואפשר דבא לומר דדוקא אם התנה שלא יתחייב בעונתה הוא דתנאו בטל אבל אם התנה לשנות עונתה כגון מטייל לפועל וכיוצא בו תנאו קיים וכמ"ש רבינו בסימן ע"ו ומש"ה הוצרך לסיים ולכתובה וכן אם התנה לפחות לה מעיקר כתובתה של"ת שכמו בתנאי עונה כשמוחל' קצת ממנו מותר ה"ה בתנאי כתוב' קמ"ל דלא וק"ל (כיון שאינו תנאי של ממון דממון ניתן למחילה אפילו ממון שהיא מן התורה אבל עונה שהוא צער דגופא לא ניתן למחילה וע"ל בסימן ל"ח כ"פ):
יג סָעִיף א ומחלת לו עליה תנאו בטל ואע"ג דכתובה דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וגם היא לא סמכה דעתה ויהא בעילתו בעילת זנות (וכמ"ש לעיל בסימן ס"ז כ"פ):
יד סָעִיף א וכן אם התנה עמה אחר שנשאה לשון שהתנה דקאמר ל"ד שהוא מתנה ולא היא אלא כל שהותנו ביניהם אפילו אם בא התנאי מכח שהיא מקפדת קרוי התנה וק"ל. והוא דעת הרמב"ם שלא יכול לסלק עצמו מן הירושה אחר שנשאת כמו שהבן אינו יכול לסלק עצמו מירושת אביו ע"ש מ"ו:
טו סָעִיף א אבל בכל שאר דברים כו' דקי"ל דדבר שבבממון תנאו קיים אפילו בדבר שהוא מן התורה דאדם יכול למחול כל מה שירצה:
טז סָעִיף א ור"ח ור"י סברי דאפילו קודם שנשא' נמי אין תנאו כלום דכמו שבנכסי אביו אינו יכול לסלק עצמו שלא יירשנו מפני שבחיי אביו לא היה לו כלום בנכסים כך הבעל אין לו בגוף נכסי אשתו בחייה כלום ודבר שלא בא לידו הוא ואין חילוק בין קודם שנשאה לאחר שנשאה לפיכך תנאו בטל ויורשה לאחר מיתה:
יז סָעִיף א ורב אלפס פסק שגם לענין ירושה כו' פירוש אם התנה קודם שנשאת ועיין בדרישה:
א סָעִיף א שלשה מן התורה כו' עד שארה מזונותיה כו' כ"כ הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א ועיין בפרק נערה שנתפתתה (כתובות ד' מ"ז ע"ב) שפליגי בזה תנאי שת"ק ור"א ס"ל שמזונות דאורייתא אבל ר' אליעזר בן יעקב ס"ל דפירש שארה כסותה ועונתה הכל אכסות קאי וה"ק שארה כסותה לפום שארה תן כסותה שלא יתן לא של ילדה לזקנה ולא של זקנה לשל ילדה (פרש"י זקנה קשה לה משאו ואינה יכולה לסבול בגדים רחבים וילדה צריכה בגדים רחבים להתנאות בהן) כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה ושחקים בימות הגשמים פירש"י חדשים חמים הן יותר משחקים. ורוב הפוסקים ס"ל דמזונות דאורייתא והתוספות כתבו שם בשם רשב"ם דאפי' לראב"י הנ"ל אף שדורש כל המקרא אכסות מ"מ ס"ל מזונות דאורייתא דיליף לה שם בברייתא מק"ו. אבל איתא שם ברייתא דס"ל מזונות דרבנן וכ"פ הרמב"ן והמ"מ והב"י הביא בקצרה וז"ל אותה ברייתא תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה כו' ודקדקו שם התוס' והרמב"ן והמ"מ דמדקתני "תקנו מזונותיה ש"מ דס"ל מזונות תקנת חכמים הוא וגם בעל התרומות כ"כ בפשיטות בשם תשובת הרי"ף בשער א' דין א' והביא ראיה מברייתא הנ"ל גם ממ"ש באושא "התקינו כו'. ורבינו דקדק בלשון וכתב בסמוך ז"ל ועוד תקנו שיהיו מעשה ידי אשתו כנגד מזונותיה הרי שלא הביא לשון הברייתא שלהם רק כתב אמעשה ולא אמזונות וק"ל ועיין מ"ש לקמן בסימן צ"ג אמ"ש ב"י בטעם דאם מחלה כתובתה אבדה מזונותיה דלאחר מיתה ולא המזונות דבחיי בעלה דמשמע לכאורה משם דס"ל מזונות בחייה מדרבנן ולק"מ ע"ש:
ב סָעִיף א איני ניזונית ואיני עושה כתב המ"מ פי"ב דאישות דוקא מעשה ידיה שאינן לצורך הבית כגון טוויית צמר וכדומה אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צורכי הבית כמו שאם היתה ניזונית וע"ל ס"ס פ' ד"מ כ"פ):
ג סָעִיף א ואפי' היא אומרת איני נותנת לך כו' בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ז ע"ב) מסיים בהא ברייתא דקתני מעשה ידי אשה כנגד מזונותיה כו' לפיכך הבעל אוכל פירות ופריך מאי לפיכך ומשני מ"ד מיכל לא ניכלינהו אנוחי ננחינהו דא"כ מימנע ולא פריק קמ"ל דהא עדיפא זימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה ופרש"י דלא מלו לא יהא בפירות כדי פרקונה והשתא כי אכלינהו ולא ידיע כמה היה פריק לה מדידיה דהכי תקנו דאיהו אכל בין רב ובין מעט והוא פריק כל כמה דהוי עכ"ל וכתבו התוס' והרא"ש דף קכ"ח ע"א משמע דתקנתא דידה היא מה שהבעל אוכל פירות וא"כ משמע דאי אמרה איני נפדית ואיני נותן לו פירות הרשות בידה וקש' מהא דקתני בברייתא פרקונה תחת פירות משמע דאכילת פירות עיקר התקנה דומיא דרישא דברייתא דמשום דס"ל דיכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה הגיה שם בברייתא דה"ק מעשה ידיה כנגד מזונותיה לומר מזונותיה עיקר התקנה אלא ע"כ צ"ל דאע"ג דתקנה דידה היא מ"מ אינה יכולה לומר איני נפדת ואיני נותן פירות כדי שלא תתערב בין הכותים ועוד כתבו טעמי אחריני ע"ש והשתא א"ש מ"ש רבינו ועוד תקנו כו' ומ"ש לפיכך אם אמר כו: ומ"ש ואפילו היא אומרת איני נותנת פירות כו' דלכאורה קשה מאי לשון ועוד תקנו כו' מנ"מ שתקנו זה כנגד זה או זה כנגד זה ומאי לפיכך ומאי ואפילו היא כו' אלא ה"ק כיון שעוד תקנו שיבא מעשה ידיה כנגד מזונותיה ועשו מזונות עיקר התקנה לפיכך יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אבל הוא אינו יכול לומר כן וגם מדתקנו פדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה ועשו אכילת פירות עיקר מה"ט אפילו היא אומרת איני נותן כו' אין שומעין אף על גב דאדרבא חכמים עשו תקנה זו לטובתה כדאיתא בגמרא זימנין דלא מלו כו' וכמ"ש מ"מ תקנו כאילו אכילת פירות עיקר כדי שלא יהא הברירה בידה ומ"מ כתב רבינו ואפילו היא אומרת כו' לאשמועינן דכ"ש אם הוא אמר איני אוכל ואיני פודה דאין שומעין לו דהא באמת לטובתה תקנו וכמ"ש וע"ל ר"ס ע"ח שכתב ואפילו אם יאמר איני פורק ולא אוכל פירותיה אין שומעין לו אע"פ שתקנו פדיונה תחת פירות כו' דשם כתב אפי' הוא וכאן כתב אפילו היא וכאשר כתבתי א"ש ולק"מ ואתא נמי שפיר מה שנותן טעם שאין שומעין לה כדי שלא תתערב כו' דלכאורה קשה למה שצריך לזה הטעם תיפוק ליה דאכילת פירות עיקר התקנה ופשיטא דאינה יכולה לומר כן אלא ודאי עיקר התקנה לטובתה נתקנה ולכן אמר הטעם כדי שלא תתערב כו':
ד סָעִיף א וכן אם התנה עמה אחר שנשאת שלא ירשנה כו' כת"ק דריש פרק הכותב דאמר הכותב לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסיך בפירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה ובגמרא פריך וכי כתב לה מאי הוה וכו' כל דברי הגמרא ור"ן וש"פ הובא באר היטב בב"י קחנו משם:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.