א האיש אוכל פירות של נכסי אשתו כל זמן שהיא תחתיו ותקנת חכמים הוא שתקנו לו זה תחת פדיונה שחייבוהו לפדותה ואם אמר איני חפץ בפירותיה ולא אפדנה אין שומעין לו דשמא לא יספיקו דמי פירותיה לפדיונה ואע"פ שהתקנה לטובתה א"ת איני חפצה בה אין שומעין לה כדי שלא תתערב בין העכו"ם אלא אוכל מכל נכסיה ששני מיני נכסים יש לה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל נכסי צאן ברזל הם שמכנסת לו ושמין אותם וכותבין אותם בכתובתה ודא נדוניא דהנעלת ליה בגדים ותכשיטים ומקבל עליו אחריות שאם הם עבדים ובהמה ומתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ואם הם מטלטלים ופיחתו או הותירו או נגנבו או נאבדו הכל הוא באחריותו ואם אינו מקבלן עליו באחריות אז נקראין נ"מ ואם פחתו או הותירו או נגנבו או נאבדו אז הכל באחריותה ופי' ר"י אם פשע בהם ונאבדו בפשיעה פטור שהיא עמו במלאכתו ופשיעה בבעלים פטור כתב רבי' אפרים דנכסי צאן ברזל לא מחייב בסתמא באחריותן עד דשיימינהו עליה בדמים קצובים בד"א בסתמא אבל אם קבל אחריותן בפירוש אע"ג דלא שיימינהו עליה חייב באחריותן ובעל העיטור כתב כתבינהו בכתובה אע"ג דלא כתב אחריות כמאן דכתוב דמי אף על גב דלא שיימינהו ובשניהם אוכל פירותיהן ומשתמש בהן כל זמן שהיא עמו לפיכך אם שום אדם מחזיק בשלה ובא הבעל להוציאו מידו א"צ הרשאה ממנה דמגו דנחית לפירי נחית לגופא ואע"פ שאוכל פירותיהם אינו כבעליו לענין שאלה בבעלים שאם יש לה פרה של נכסי מלוג והשאילה לאחר ונשאל עמה לא חשיב שאלה בבעלים פשע הוא בפרתה פטור דהוי ליה פשיעה בבעלים שכרה פרה מאחר וניסת ומתה או פשע בה הבעל פטור באו לידה אחר שנשאה בין שבאו לידה בירושה או שניתנו לה במתנה או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה נקראים נכסי מלוג באותן שהכניסה לו ולא קבלם באחריות חוץ מאשה שמכרה כתובתה ונדוניתה בטובת הנאה פירוש בדבר מועט שאם תתאלמן או תתגרש שיקחם הלוקח אותן הדמים אין הבעל אוכל פירותיהן וכן אם נתנה מתנה לאחר קודם שניסת אע"פ שאין המתנה מתנה כדלקמן אפ"ה אין הבעל אוכל פירות וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלים קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר אלא ישאר בידה ואם תמות ירשנה והפירות שיוצאין לה ממנו דינן כשאר נכסי מלוג וימכרו וילקה בהן קרקע והוא אוכל פירות והרמ"ה כתב שאם מכרה או נתנה קיים כיון שאין לו פירות ואם מתה עד שלא מכרה יורשה אפי' אקני לה ע"מ שלא ליורשה והני מילי שאינו אוכל פירות כשנתן לה אחר הנישואין אבל אם נתן לה קודם הנישואין אחר שידוכין ואירוסין אפילו אם פירש במתנה בין קודם נישואין בין אחר נישואין כיון שנשאה אהניא ליה זכות הנישואין עליה דהאי ארעא כדמהניא אשאר נכסי לזכות בפירותיהן והוי כשאר נכסי מלוג שאוכל הפירות הלכך אם נתנה ומכרה בטל ואם נתאלמנה או נתגרשה שקלה להאי ארעא לבד מכתובתה ודוקא שנתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין אבל מן האירוסין לית לה שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין דוקא שלא מתוך מרדה אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה הפסידה כל מה שנתן לה מכר לה קרקע אם היו המעות שקנתה בהן הקרקע גלויים וידועים לו קנתה והבעל אוכל פירות ואם לא היו המעות גלוים לו לא קנתה שלא כיון במכירתו אלא להוציא המעות מידה וכיון שנתגלו לו יקחם עם הקרקע וה"ר יונה כתב דוקא דקא טען טענת ברי דידי אינון אבל אי טענה איהי טענת ברי שהן שלה והוא טוען טענת שמא צריך להחזירם לה דכי אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי היינו דוקא בטוען ברי כך וכך יש לה משלי אבל כשטוען שמא צריך להחזירם לה וילקה בהם קרקע והוא אוכל פירות וכתב הרמ"ה היכא דלא ידעינן אי מעות טמונין הוו אי לא הוא אומר טמונים הוו והיא אומרת לאו טמונים הוו עליה להביא ראיה דהא קרקע בחזקת בעלה עומדת אע"פ שיש לה שטר עליו כל זמן שלא נתברר דלאו מעות טמונים הוו כמי שלא נתקיים השטר דמי אחר שנתן לה מתנה אפי' אמר לה ע"מ שלא יהא כלום לבעל אני נותן לך אפ"ה אוכל הפירות אא"כ אומר לה ע"מ כך אני נותן לך שלא יהא לבעל בהן כלום אלא שתאכל אותו את כתבו הגאונים הבעל שחבל באשתו שמתחייב לה חלקה בבושתה ובפגמה קנסו אותו שאין לו בו כלום ואינו אוכל פירותיהם כתב הרמב"ם הרי שנמצאת ביד האשה מעות או מטלטלין והיא אומרת מתנה נתנו לי והוא אומר מעשה ידיך הם ושלי הם נאמנת ויש לו להחרים על מי שטוען שקר ואינו כן וילקה בהן קרקע והוא אוכל פירות ואם אומרת ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן אלא שאעשה בהן מה שארצה עליה להביא ראיה שכל ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה אמרה אתה נתתו לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתנו לה הבעל ואינו אוכל פירותיה ע"כ כיון שאוכל פירות נכסי אשתו אם נפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה במטלטלים דבר שאינו עושה פירות ימכר וילקה בו דבר שעושה פירות לפיכך כשבא ליקח בדמים דבר העושה פירות רואין דבר שפירותיו מרובים ויציאותיו מועטין וקונין אותו בין שיהיה הדבר ברצונו או שלא ברצונו כיצד אם אחד מהן אומר לקנות קרקע ואחד אומר בית שומעין לזה שאומר קרקע בתי ודקלי בתי דקלי ואילני דקלי אילני וגופני אילני ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף ואם נפל לה דבר שגזעו מחליף א"צ למוכרו כיון שגזעו מחליף אוכל הפירות והקרן קיימת לה ואפי' אין גזעו מחליף אם ישאר קצת מן הקרן א"צ למוכרו כגון שנפל לה אילן שקוצצין אותו לעצים ואין גזעו מחליף קוצץ ואוכל כיון שישאר לה המקום וכן אם נפל לה גלימא מכסה והולך עד שתכלה כיון שישאר לה השחקים ומ"מ אם נפלו לה מעות ובאים לקנות דבר שעושה פירות אין קונין בה גלימא וכיוצא בה אלא דבר שגזעו מחליף הכניסה לו עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירות אוכל והולך עד שיכלה ופי' רי"ף אפי' אין גוף העז והרחל והתרנגולת והדקל שלה ואין לה בהן אלא הפירות אפ"ה אוכל והולך ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל דכיון דליכא שיור כלל אין לכלות הקרן לגמרי אלא כפירש"י שגוף העז שלה ונקט עז לחלבה דסתמא עז להכי קאי והשתא נשאר לה הגוף לשיור וכן באידך נפלו לה עבדים ושפחות זקנים שאין ראוין עוד למלאכה ישתמש בהם כמו שהם ואינה יכולה לכופו למוכרן ולקנות בדמיהן קרקע כדי שיתקיים לה הקרן ואם ירצה הוא למוכרן ולקנות בהן קרקע אינה יכולה לעכב עליו והרמ"ה כתב כמו שהוא יכול למוכרם בעל כרחה כך היא יכולה למוכרם בע"כ כדי שיתקיים לה הקרן וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ר"ש בן גמליאל אומר יכולה לעכב עליו משום שבח בית אביה וכיוצא בזה פליגי בנפלו לה זיתים זקנים ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שפוסק בשניהם כחכמים שאינה יכולה לעכב עליו מלמוכרן ודוקא כשאינם נטועים בשדה שלה אבל נטועים בשדה שלה או עושין כדי טיפולן יכולה לעכב עליו והרמב"ם כתב נפלו לה עבדים ושפחות אע"פ שהם זקנים לא ימכרו משום שבח בית אביה נפלו לה זיתים וגפנים זקנים אינה יכולה לכופו למוכרן ולא לעכב עליו למוכרן ודוקא כשאינם נטועים בשדה שלה ואינם עושין כדי טיפולן אבל אם נטועים בשדה שלה או אפי' אינם נטועים בשדה שלה ועושין כדי טיפולן יכולין לעכב עליו למוכרן משום שבח בית אביה ואיני יודע למה פוסק בחד כחכמים וכחד כרשב"ג נפלו לה פירות תלושין דינם ככספים וימכרו וילקח בהן קרקע נפלו לה פירות מחוברים הרי הן שלו אפי' הגיע זמנו ליקצר כיון שהן מחוברים זכה בהן עבדים ושפחות ובהמות של נכסי מלוג הבעל חייב במזונותיהם וכמו שמשתמש בהן ואוכל פירותיהן כך נוטל ולדותיהן וולד ולדותיהן עד עולם אבל לדעת רב אלפס אינו נוטל אלא ולדות ולא ולדי ולדות דפירי דפירי לא תקינו ליה רבנן והא דתנן אוכל פירי פירותיהן עד עולם היינו שמכר פירות וקנה כדמיהן קרקע דכיון דלא אכל לפירי דיניה דליכול פירי דפירי דקיימי במקום פירי אבל אם אוכל פירות לא יאכל פירי דפירי וכ"כ בעל העיטור שאם מכרה נכסי צ"ב בטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא דוקא פירי דפירי דאתו מעלמא כגון שמכרה כתובתה בטובת הנאה לא שקיל אבל פירי דפירי דלא אתו מעלמא כגון ולדי ולדות שקיל ועוד נראה אם תמות האם בעוד הולד קיים דהולד ממלא מקום אמו וחוזר להיות קרן ואע"פ שהולד הוא לבעל אם נגנב ונמצא הגנב אין הכפל לבעל ואפי' האם בעצמה אם נגנבה אין הכפל לבעל ואפי' רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר שיקח פירותיו לשנים מרובות ומקדים לו המעות אין שומעין לו אפי' אם הקרקע קרוב לו ומעיין לו בכל יום שלא יפסידנו הלוקח משום רווח ביתא פי' שטוב לה יותר שישאר בידו כדי שיהיה הוצאת הבית מרווחת שאם מוכר הפירות לשנים מרובות ונוטל הדמים ביחד ליכא רווח ביתא אבל יכול למכור הפירות ככל שנה ושנה אחר שלקטן דהא איכא רווח ביתא בכל שנה ושנה וכן אם ימכור פירותיו לשנים מרובות ועושה סחורה במעות שפיר דמי כתב רב האי אם הקרקע רחוק ומכר לפירות מכור כיון שהוא רחוק ואינו יכול להביא הפירות לבית גם מעיקרא ליכא רווח ביתא ואע"פ שאם היה מוכר הפירות בכל שנה ושנה היה לו רווח ביתא בדמים כיון שהוא רחוק ממנו וצריך להוציא יציאות ולטרוח בכל שנה ושנה טוב יותר למוכרו לפירות הכניסה לו שתי שפחות יכול לייחד אחת מהן לאשה אחרת שיש לו שתשמשנה לדעת הרמב"ם אפי' בבית אחר שכ' זה לשונו יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיו שישמשו אותו בבית אשה אחרת שנשא כין היו מנכסי מלוג בין היו מנכסי צאן ברזל אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא לדעת אשתו אבל לפירוש רשב"ם אינו יכול להוציאה מן הבית אלא באותו הבית יכול ליחדה שתשמש לאשתו אחרת ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל:
א סָעִיף א האיש אוכל פירות של נכסי אשתו כל זמן שהיא תחתיו. משנה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו:) ופרק מציאת האשה (כתובות דף סה:) כתוב בספר התרומות שער נ"א שהמכנסת שט"ח לבעלה א"צ כתיבה ומסירה ומכנסת מלוה ע"פ לבעלה א"צ מעמד שלשתן דהו"ל דברים הנקנים באמירה מדרב גידל (כתובות קב.) ועוד שרבותינו תקנו שהבעל יזכה בפירות הילכך בכל מה שיש לאשה ידו כידה:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו ותקנת חכמים הוא שתקנו לו זה תחת פדיונה שחייבוהו וכו' ברייתא פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מז.) ומ"ש ואם אמר איני חפץ בפירותיה ולא אפדנה אין שומעין וכו' בפרק חזקת (בבא בתרא דף מט.) כתב רשב"ם שאם אמר כן בעודה ארוסה מועיל התנאי ודחו התוספות דבריו וכתבו דא"א לומר כן והעלו דאין שומעין לו והביאו ראיות לדבריהם וכתבו דהכי איתא בירושלמי בהדיא וכ"כ ה"ה בפי"א וז"ל דע שבפרקונה ובקבורתה אין הבעל יכול להנצל מחיובה ואפי' יניח לה פירותיה וכתובה וכן היא אינה יכולה להפקיע ממנו זכות פירות וכתובה אפי' תאמר איני נפדית ואיני נקברת מנכסיו וזה נראה מדברי רבינו וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א עכ"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש ואף ע"פ שהתקנה לטובתה אם תאמר איני חפצה בה אין שומעין לה כדי שלא תתערב בין העכו"ם כן דקדקו התוספות והרא"ש בפרק נערה שנתפתתה וכבר כתבתי בסמוך שכן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א:
ד סָעִיף א ומ"ש אלא אוכל מכל נכסיה ששני מיני נכסים יש לה נכסי מלוג ונצ"ב וכו' עד אז הכל באחריותה פשוט בכמה מקומות מהם פרק אלמנה לכ"ג (יבמות דף סו.) ופרק האשה שנפלו לה נכסים (דף עט.):
ה סָעִיף א ומ"ש ופירש ר"י אם פשע בהם ונאבדו בפשיעה פטור וכו' בפרק השואל (דף צו.) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי אמר רבא לפום חורפא שבשתא אי שואל הוי שאלה בבעלים אי שוכר הוי שכירות בבעלים כי קא מיבעיא לרמי בר חמא כגון דאגרה פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר לא תיבעי לך דודאי שאלה בבעלים הוא כי תיבעי לך אליבא דרבי יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים דכמאן דשאיל מינייהו דמי מאי שואל הוי או שוכר הוי אמר רבא לא שואל ולא שוכר אלא לוקח הוי וכתב הרא"ש על זה פסק ר"י דש"ח מיהא הוי וחייב בפשיעה וגבי בעל בנכסי אשתו לא נ"מ מידי דפשיעה בבעלים פטור אלא נ"מ ללוקח בהמה לל' יום דלא שואל הוי ולא שוכר דבלשון מקח לקחה ומסתבר דש"ח הוי עכ"ל. ויש לתמוה על רבינו למה תלה הדבר בפסק ר"י דהא כיון דמהא דאמר רבא מאי קא מיבעיא לרמי בר חמא וכו' שמעינן דבעל בנכסי אשתו אשתו עמו במלאכתו מיקריא והא קי"ל דפשיעה בבעלים פטור כדאיתא בהשואל ממילא שמעינן דאם פשע בהם ונאבדו בפשיעה פטור:
ו סָעִיף א כתב רבינו אפרים דנצ"ב לא מיחייב בסתמא באחריותן עד דשיימינהו עליה בדמים קצובים וכו' ב"ה דעת הרמב"ם בפי"ו כדעת הרב רבי' אפרים:
ז סָעִיף א ובשניהם אוכל פירותיהם ומשתמש בהן כל זמן שהיא עמו לפיכך אם שום אדם מחזיק בשלה ובא להוציאו מידו א"צ ממנה הרשאה וכו' בס"פ השולח (גיטין מח:) אמר אביי נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן אלא דלא נחית לפירי אבל נחית לפירי מגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אגופא ופירש"י צריך הרשאה מאשתו אם בא לדון עם שום אדם בגוף הקרקע דאי ליכא הרשאה מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא: דלא נחית. לדון לפירי שאין לו לדון עמו כלל בפירות שאין לו טענה עם אותו האיש בפירות כלל וכתב הרמב"ם דין זה בפ"ג מהלכות שלוחין ושותפין והדבר ברור שיש בלשון רבינו קיצור שהיה לו לפרש דהא דא"צ הרשאה דוקא בדנחית לפירות אבל לא נחית לפירות צריך הרשאה אלא שסמך על מה שכתב בטוח"מ סימן קכ"ב כי שם כתב דין זה בארוכה וגם אני בארתיו שם ועיין בתשובת הריב"ש סימן תצ"ו ובת"ה סימן שי"ב:
ח סָעִיף א אע"פ שאוכל פירותיהם אינו כבעליו לענין שאלה בבעלים שאם יש לה פרה של נ"מ והשאילה הבעל לאחר ונשאל עמה לא חשיב שאלה בבעלים בר"פ השואל (שם) שאל מן האשה ונשאל בעלה פלוגתא דר"י ור"ל ופירש"י שאל מן האשה. פרה של נכסי מלוג ונשאל לו בעלה למלאכתו פלוגתא דר"י ור"ל לר"י דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי הויא שאלה בבעלים ולר"ל דסבר לאו כקנין הגוף דמי לא הויא שאלה בבעלים וכתבו הרי"ף והרא"ש וקי"ל בהא כר"ל והכי אמרינן בריש פרק החולץ דהא הוי חד מתלת דהוי הלכתא כר"ל ונ"ל שיש למחוק מדברי רבינו תיבת הבעל וכך יש לגרוס שאם יש לה פרה של נכסי מלוג והשאילה לאחר ונשאל עמה לא חשיב שאלה בבעלים ע"כ דהא בשאילת האשה עסקינן כמבואר בלשון הגמרא שהבאתי וכ"כ הוא עצמו בטור ח"מ סימן שמ"ו ואיפשר לומר דשפיר גרסינן הבעל בלשון רבינו כאן ורבותא אשמועינן דאפי' הבעל הוא המשאיל והוא הנשאל עמה לא חשיב שאלה בבעלים דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי:
ט סָעִיף א פשע הוא בפרתה פטור דהו"ל פשיעה בבעלים כבר נתבאר לעיל בסימן זה וכן מ"ש שכרה פרה מאחר וניסת ומתה או פשע בה הבעל פטור נתבאר בבעיא דרמי בר חמא שהבאתי לעיל בסימן זה:
י סָעִיף א באו לידה אחר שנשאה בין שבאו לידה בירושה בין שניתנו לה במתנה או שחבלו בה וכו' נקראים נכסי מלוג וכו' מבואר בר"פ מציאת האשה (כתובות דף סה:) ופרק האשה שנפלו (כתובות דף עט.):
יא סָעִיף א ומ"ש חוץ מאשה שמכרה כתובתה ונדוניתה בטובת הנאה וכו' בפרק החובל (בבא קמא ד' פט) אמר רבא הלכתא טובת הנאה לבעל ואין הבעל אוכל פירות מאי טעמא פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה:
יב סָעִיף א ומ"ש וכן אם נתנה מתנה לאחר וכו' בפרק האשה שנפלו (כתובות דף עט.) גבי שטר מברחת אמרינן ואי לא קננהי לוקח ליקננהי בעל ופירש רש"י לשמואל בכותבת כולן דאמרינן לא קני כיון דלא קני מאי הברחה איכא ליקנינהו בעל ויאכל פירות ויירשנה אם תמות תחתיו אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר"ש ופירש"י כנכסים שאינם ידועים. שהרי ע"מ שאינם שלה נשאה דסבור שהמתנה גמורה:
יג סָעִיף א וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלין קנתה ואין הבעל אוכל פירות בפרק חזקת (בבא בתרא נא:) אמר רב המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ור"א אמר אחד זה ואחד זה קנתה ואין הבעל אוכל פירות והלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות: ב"ה עיין בסימן קי"ח גבי יש נוהגין לכתוב שטר חוב לנשותיהם:
יד סָעִיף א ומ"ש ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר וכו' שם כתבו הרא"ש וקשה מהא דאמרי' בפ' הזורק (גיטין עז:) ההיא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו אתא לקמי' דרבא א"ל זילו אמרו ליה ליקנייה ההוא דוכתא דמנח ביה גיטא א"ל רב עיליש מה שקנתה אשה קנתה בעלה איכסיף רבא ואמאי איכסיף והא במתנה אין הבעל אוכל פירות וא"כ לא קנה בעלה ויש מתרצים דשאני התם שלא היתה מתנה גמורה אלא שאלה בעלמא עד שתתגרש ולא מסתבר לי ור"ת תירץ דזכיית הבעל אין תלויה באכילת פירות דהא רבא סבר כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אפילו יש לבעל פירות אין מפקיע קנין הגוף של האשה אלא בהא תליא הזכייה כיון דאם מכרה ונתנה בטל דהכי מסתבר דאע"ג שנתן לה בעין יפה שאפילו הפירות לא יאכל מ"מ אין רוצה שיצא הקרקע מלפניו אלא נתן לה בעין יפה שתיהנה מן הפירות כל ימיה ואחר מותה יחזור לידו ועוד מטעם אחר חשוב קנוי לבעל דנהי דאין הפירות הגדלים בשדה שלו מ"מ נכסי מלוג הוא כמו נפלה לה נכסים ממקום אחר וילקח בהן קרקע ויאכל הבעל פירות וכיון דיש לו שייכות בשדה לפירי פירות חשוב קנוי לו עכ"ל: וכתב ה"ה בפכ"ב מהלכות אישות אהא דנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כתב הרשב"א ומיהו אם מתה הבעל יורשה הא למה הדבר דומה לאב שנתן לבנו מתנה שאין לאב בהן אכילת פירות ואם מת הבן האב יורשו ואפילו מכרה היא או נתנה לאחר ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר ואיפשר שעוד צריכה שיכתוב לה בפירוש שאם נתנה או מכרה לאחר שלא יהא הוא מוציא מיד הלקוחות הא לאו הכי לא שלא א"ל שתוכל למכור וליתן אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכן דעת גאון ז"ל ואין דעתי נוחה בכך עכ"ל ובחידושי הרשב"א פרק חזקת כתב בסוף דבריו כלשון הזה ומכל מקום לענין הדין אמת הוא שהנותן מתנה לאשתו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות ואם מכרה ונתנה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדין נכסי מלוג וכך כתב הנגיד רב שמואל הלוי בשם תשובת רב שרירא ורב האי גאון ז"ל עכ"ל וכ"כ נ"י שם:
טו סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה שאם מכרה או נתנה קיים כיון שאין לו פירות טעמו שכיון שאין לו פירות אין לו שום זכות בקרקע: ומ"ש שאם מתה עד שלא מכרה יורשה אפילו אקני לה על מנת שלא ליורשה טעמו הוא ממה שנתבאר בסימן כ"ט ויתבאר עוד בסימן צ"ב שלענין ירושה לא מהני תנאה אא"כ כתב לה בעודה ארוסה:
טז סָעִיף א ומ"ש וה"מ שאינו אוכל פירות בשנתן לה אחר הנישואין אבל אם נתן לה קודם הנישואין וכו' עד הפסידה כל מה שנתן לה נראה שכל אלה דברי הרמ"ה והם מבוארים בטעמם: כתב רבינו בסימן קי"ח יש נוהגים לכתוב ש"ח לנשותיהם בשעת נישואין שמחייבין עצמן בסכום ידוע וקורין לו נדוניא ויכולה לגבותו בכל עת שתרצה וכתב א"א הרא"ש ז"ל דיש לו דין נכסי מלוג שמנחת החוב ביד בעלה כל זמן שהיא רוצה וכשתרצה תגבנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ולא דמי להא דאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות דהתם מיירי שנתן לה אחר שנשאה שבעין יפה נותן לה ואינו משייר לעצמו כלום אבל מתנה שכותב לה קודם שישאנה היא כאחת משלש שדות שהכניס לה שום משלו אלא שאותם נקראים שיעבוד כתובה ובחוב זה יש לה יפוי כח יותר שתוכל לגבות בכל עת שתרצה וכשתגבנו יחזור לנכסי מלוג:
יז סָעִיף א מכר לה קרקע אם היו המעות שקנתה בהם גלוים וידועים לו וכו' בפרק חזקת (שם) אמר רבא הלכתא המוכר שדהו לאשתו לא קנתה והבעל אוכל פירות תרתי ל"ק כאן במעות טמונים וכאן במעות שאינם טמונים ופרשב"ם במעות טמונים. שלא היו ידועי' ומפורסמי' לבעל לא קנתה דאמרי' לגלויי זוזי הוא דעבד: במעו' שאינם טמונים. קנת' והבעל אוכל פירו' דליכא גלויי זוזי שהרי גלויין ועומדין הם והרמב"ם כתב בפכ"ב מהלכות אישות כלשון הזה המוכר קרקע לאשתו וכו' ואם היו המעות טמונים לא קנתה שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה ואותם המעות ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. וכתב ה"ה מפרש רבינו לא קנתה שאין המכר קיים ומן המעות ילקח בהם קרקע אחר והוא יאכל פירותיהן לפי שהאשה נאמנת לומר על מעות שהן בידה נתנו לי במתנה וכיון שכן אע"פ שהם עתה ביד הבעל כיון שהיא לא נתנתם לו אלא על דעת המכר לא הורע כחה בכך שהרי כשהוציאתם מרשותה היתה סבורה שיהיה לו שדה תחתיהם והוצרכתי לכתוב בזה מפני שרבינו כתב בפ"ב מהלכות מלוה ולוה הבעל שלוה מאשתו ואח"כ גרשה אין לה עליו כלום שכל המעות שביד האשה בחזקת הבעל אא"כ הביאה ראיה שהם בנדוניתה ע"כ והכרח הוא שהוא ז"ל מחלק בין הקונה ממנו שדה ובין הלותה אליו חדא שכאן חלק בין מעות טמונים לשאינם טמונים ושם לא חלק ועוד שכאן כתב אפילו טמונים ילקח בהם קרקע ושם כתב אין לה עליו כלום והטעם שכל שהלוותן לא יצאו מחזקתה והרי הן ביד הבעל וחוששין שמא משלו הן שאל"כ לא היה לה להלוותן לו אלא ליקח מהם קרקע אבל בקונה ממנו שדה היתה סבורה שהמכר קיים ולפיכך לא אבדה זכותה כך נ"ל לדעת רבינו אבל מדברי הרשב"א וקצת מפרשים נראה שהם משוים אותם וכשאמרו בלוה שאין לה עליו כלום דוקא במעות טמונים וכשאמרו אין לה עליו כלום דוקא בטוען ברי שמשלו הן והיא גנבתן וכיון שהם ברשותו הוא נאמן אבל אם לא טען ברי אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד וכשגרשה חייב להחזירה לה ולפ"ז אף במוכר במעות טמונים אם טען ברי שמשלו היו אין לו בהם כלום עכ"ל: וז"ל הרמב"ן בפ' חזקת הבתים והא דאמרינן לא קנתה כלל במעות טמונים קאמרינן ואפי' בטוענת שלי הם ולאו למימרא דמצי אמר איהו שלי הם אלא שאם לא טענה איהי במתנה נתנו לי אין מוציאין מידו ובין טענה ובין שלא טענה המכר בטל דאיהו לגלויי זוזי הוא דעבד ועדיין הוא טוען דשלו הן וכן הא דתניא לוה מן האשה וגרשה מן העבד ונשתחרר אין לה עליו כלום ה"ק אין יכולין לומר הואיל ושעבדת עצמך ונטלת בתורת הלואה הרי נתחייבת משום דקי"ל דלגלויי זוזי הוא דעבד אבל אם טענה האשה דשלה היו אם אינה נושאת ונותנת בתוך הבית הדין עמה ויש שסוברים דבמכר כיון שתפס הבעל המעות מן הסתם שלו הן ושוב אינה נאמנת לומר נכסי מלוג הם שאילו בעודם בידה טענה נאמנת וליכא למימר לגלויי זוזי הוא דעבד עכ"ל:
יח סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם ה"ר יונה דוקא דקא טעין טענת ברי דידי אינון וכו' כבר נתבאר סברא זו בדברי הרב המגיד:
יט סָעִיף א ומ"ש בשם הרמ"ה היכא דלא ידעינן אי מעות טמונים הוו אי לא וכו' דברים נכונים בטעמם הם:
כ סָעִיף א אחר שנתן לה מתנה אפי' אמר לה על מנת שלא יהא כלום לבעל וכו' בפ"ב דנדרים (דף פח.) תנן המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ובגמרא שם אמר רב ל"ש אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת בפיך אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפי' אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל. ופי' הרא"ש ל"ש אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך הרי פי' מה שאמר בתחילה המעות הללו נתונים לך במתנה דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפירש הילכך אהני נמי מה שאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם אבל א"ל מה שתרצי עשי כיון דהויא מתנה לכל דבר קנה יתהון בעל ותו לא אהני מה שאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם וכתוב בפסקים כבר כתבתי בפ"ק דקידושין שר"ת פסק הלכה כרב וכתב הר"ן שכן דעת הראב"ד ז"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מה' זכייה ומתנה נתן מתנה לאשה ע"מ שאין לבעלה רשות בה ולעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו קנה האדון וקנה הבעל אבל הנותן מתנה לאשה או לעבד והתנה עמהם הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך וכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל כיצד הנותן מתנה לאשה וא"ל הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ע"מ שתלבשי בהן או ע"מ שתשתי בהם ותעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל לא קנה הבעל עכ"ל: כתב ה"ה שהרמב"ם מפרש דבין לרב בין לשמואל ע"מ שאין לבעליך רשות בהם לחודיה קנה יתהון בעל כסתמא דמתני' ופי' דמתני' פליגי רב סבר דלישנא דמתני' דוקא כגון שייחד לה דבר כגון מה שתאכלי או מה שתשתי או תלבשי וכיוצא בהן הא בכולל לעשות בהם כל מה שתרצי קנה יתהון בעל ושמואל סבר אפילו לא ייחד לה דבר אלא שא"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל אבל מה שתרצי עשי לחודיה א"נ על מנת שאין לבעליך רשות בהן לחודיה קנה יתהון בעל עכ"ל הרשב"א לפי שיטת המחבר עוד כתב ובהכי מיתרצא לי שמעתין כולה ופסק המחבר כשמואל דדיני נינהו וכן פסקו רב סעדיה ורבינו שמואל הנגיד בשם רב עמרם ז"ל זו היא שיטה מחוורת ושיטות אחרות יש עכ"ל ה"ה והר"ן כתב בפרק בתרא דנדרים ל"ש אלא דאמר לה מה שאתה נותנת לפיך כלומר כלישנא דמתני' דא"ל תרתי על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שאתה נושאת ונותנת לפיך בכה"ג בלחוד הוא דלא קנה יתהון בעל משום שמה שתרצי עשי לא מהני טפי מאין לבעליך רשות בהם וכי היכי דאין לבעליך רשות בהם בלחוד לא מהני כי אמר להו לתרוייהו לא מהני דחדא מילתא נינהו ושמואל אמר אפי' אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל לא פליג ארב בפירושא דמתני' אלא בדינא פליג עליה דס"ל דהלכה כרבנן דפליגי אמתני' ואמרי דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה הילכך אי א"ל מה שתרצי עשי א"נ ע"מ שאין לבעליך רשות בהם בלחוד דכי הדדי נינהו מהני ולענין הלכה פסק ר"ש הנגיד בשם רב עמרם דהלכה כשמואל אע"ג דפלוגתייהו הכא לענין איסורא כיון דעיקר פלוגתייהו בדינא תלוי אמרינן יד אשה כיד בעלה או לא נקיטינן כשמואל דהילכתא כוותיה בדיני ועוד דרב כר"מ ושמואל כרבנן הילכך נקיטינן כוותיה ועוד דסוגיין בעלמא בפ' מי שאמר הריני נזיר (כד:) ובפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עא.) כשמואל דע"מ שאין לבעליך רשות בהן בלחודא מהני וכ"פ הרמב"ן ז"ל. אבל ר"ת והראב"ד ז"ל פסקו כרב משום דפלוגתייהו הכא גבי נדרים דאיסורא נינהו וקי"ל דהלכתא כרב באיסורי ולפ"ז לא מהני אלא כי אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך והרמב"ם ז"ל מיצע את הדרך שפסק כשמואל אלא שכתב דלשמואל נמי תרתי בעינן ע"מ שאין לבעליך רשות בהם ומה שתרצי עשי שהוא ז"ל מפרש דרב ושמואל בהא פליגי דרב סבר דהא דנקט מתני' שאת נושאת לפיך דוקא הוא ולישנא אחרינא לא מהני ביה דאי אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל סבר דלאו דוקא דה"ה מה שתרצי עשי ומיהו לכ"ע תרי לישני בעינן והקשו עליו וכי מאי מוסיף במאי דא"ל תו מה שתרצי עשי הא אינו אלא כאומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם ונ"ל דהיינו טעמא משום דכי א"ל מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן בעל אלא הרי הוא כאומר לא יהיו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות בכל שעה ושעה וס"ל לשמואל דכי היכי דמייחד לדבר אחד מיוחד מהני ה"נ כיון דמייחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן בכל שעה ושעה מהני שאין קנייה חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן איזה דבר לאותו דבר בלחוד עכ"ל: ב"ה ולענין הלכה כיון שהפוסקים סוברים דהלכה כשמואל הכי נקטינן: וכתב הריב"ש בסימן רט"ו שהעיקר כדברי הפוסקים כשמואל ולרווחא דמילתא יאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתרצי עשי בהם לחוש לדברי הרמב"ם עכ"ל (צ"ל דס"ל דלשמואל חדא מהני ג"כ כדעת הר"ן ז"ל): כתב הרשב"א בתשובה והיא בתשובות להרמב"ן סי' ק"ז הנותן לבתו מהיום ולאחר מיתה אין לאב כלום בגוף הנכסים אלא פירות בלבד ואם לא רצה לתת לה אלא מה שישאר מנכסיו אחריו כיצד יכתוב מבואר שם ועוד כתב שם כיצד יכתוב אם רוצה שלא יהא לבעלה רשות בהן ואם יש לו ש"ח כיצד יכתוב לכשתזכה בהם ואם זכתה בשטרות שזמנו יוצא אחר המתנה ואם זכתה בכל נכסים שמצאו לו לאחר מיתה הכל נתבאר שם: וכתב עוד בתשובה הנזכרת הנותן מתנה לבתו נשואה וא"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בה אלא מה שאת נותנת לפיך והיא בת יורשת לא מהני תנאה אלא בחיי האב אבל לאחר מיתה לא דעכשיו זוכה בכל מכח ירושה והרי הן לפניה כנכסי מלוג עכ"ל והביא ראיה לדבר:
כא סָעִיף א כתבו הגאונים הבעל שחבל באשתו וכו' ואינו אוכל פירותיה כ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' חובל ומזיק בשם הגאונים שמה שמשלם הבעל לאשתו ממה שחבל הוא בה אינו אוכל פירות ואם רצתה ליתן הדמים לאחר נותנת וכתבו רבינו בסי' פ"ג וגם שם הביא דברי הראב"ד בשם הגאונים שקנסוהו שלא יאכל פירות ממה שמשלם לה ממה שחבל בה וכשיעור מה שצריך לשלם לה כשחבל בה הוא שנחלק הראב"ד והרמב"ם כמבואר בסימן הנזכר דברי הגאונים שכתב כאן רבינו הם כדברי הראב"ד (מדכתב שמתחייב לה חלקה ולא הכל):
כב סָעִיף א כתב הרמב"ם הרי שנמצאו ביד האשה מעות או מטלטלין וכו' בפכ"ב מהל' אישות וכתב ה"ה דין זה שהיא נאמנת לומר על מעות שבידה שהם נ"מ כן מוכיח בירושלמי פרק מציאת האשה וכתב רבינו שהוא מחרים אם ירצה אבל היא אינה נשבעת היסת על שמא כנזכר פ"ח מהל' טוען ועיין בתשובת הרשב"א שכתבתי בסוף סימן זה:
כג סָעִיף א ומ"ש שאם אמרה ע"מ כן נתנו לי שאין לבעלי רשות בהם שאינה נאמנת כך הוא דעת הרמב"ן והביא ראיה מהדין שיתבאר בסמוך במי שקבל פקדון ובשעת מיתה אמרה של פלוני הוא שאם אינה נאמנת לו יתן ליורשים ואם איתא דבחייה היתה יכולה להפקיע מבעלה לגמרי אפי' מתה יעשו כדבריה מגו דבחייה היתה יכולה להפקיען ממנו אלא לאו ש"מ שאינה יכולה לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלה רשות בהם ויש חולקים בזה ואומרים שהיא נאמנת ודוחים ראיה זו וזו דעת הרשב"א ז"ל עכ"ל וכתב עוד בזה ה"ה בפ"א מהל' מלוה ופ"ז מהל' שאלה ופקדון ונמ"י כתב בפרק חזקת שדעת הריטב"א כדעת הרשב"א ומצאתי להרשב"א שכתב בתשובה כבר ראית בחדושי שאני נוטה לדברי מורי ה"ר יונה שקבל משם ר"י שהיא נאמנת אבל מ"מ אם למעשה אתה שואל עוד אנו צריכים להתיישב בדבר ומיהו אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית זה נ"ל ברור שאינה נאמנת והרי הם של בעל לגמרי עד שתביא ראיה לדבריה מדתניא ב"ב (נב:) וכן האשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמה ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבא או מבית אבי אמא עליה להביא ראיה עכ"ל וכתב עוד ה"ה אמרה לו אתה נתת לי מתנה וכו' דעת רבינו הוא שאע"פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי כשטוענת ברי אתה נתתם לי נאמנת לפי שאק האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע שאמת כמוהו וכתב רבינו כאן שנשבעת היסת לפי שהבעל טוען ברי והיא מחזקת ונשבעת היסת כדין כופר בכל עכ"ל ודברי הרמב"ן בדינים אלו הם בפרק חזקת (בבא בתרא דף נח:) אהא דת"ר אין מקבלין פקדונות מן הנשים ומן העבדים וכו' וכתב שם דאין הבעל נאמן לומר משלי גנבה או מציאה הן או ממעשה ידיה קמצה וגוף ופירות שלי אלא כנכסי מלוג הן לכל דבר גוף שלה ופירות שלו ומיהו משמע מדבריו דה"מ כשאינה נושאת ונותנת בתוך הבית אבל אם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת ודעת התוס' והרא"ש בדין זה יתבאר בסימן שאחר זה :
כד סָעִיף א כיון שאוכל פירות נכסי אשתו אם נפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה מטלטלין דבר שאינו עושה פירות ימכר וילקח בו דבר שעושה פירות לפיכך כשבא ליקח בדמים דבר העושה פירות רואין דבר שפירותיו מרובין ויציאותיו מועטין וקונין אותו וכו' כ"כ הרמב"ם בפכ"ב מה' אישות והוא מתבאר מהדינים שיבוארו בסמוך:
כה סָעִיף א ומ"ש כיצד אם אחד מהם אומר לקנות קרקע ואחד אומר לקנות בית וכו' בפרק האשה שנפלו (כתובות עט:) פשיטא ארעא ובתי ארעא כלומר אמר חד מינייהו נזבון ארעא ואמר אידך נזבון בתי זבני ארעא בתי ודקלי בתי דקלי ואילני דקלי אילני וגופני אילני אבא זרדתא ופירא דכוורי אמרי לה פירא ואמרי לה קרנא כללא דמילת' גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא נ"א גזעו מחליף קרנא אין גזעו מחליף פירא וכת' הרא"ש לנסחא קמייתא ה"פ גזעו מחליף פירא כלומר הפרי יאכל הבעל ולא אמרינן ימכר וילקח בהם קרקע אין גזעו מחליף קרנא כלומר יעשה ממנו קרן וימכר וילקח בהם קרקע לנסחא בתרייתא ה"פ כשבא לקנות בכספים שנפלו לה לא יקנה לעשות קרן אלא דבר שגזעו מחליף אבל דבר שאין גזעו מחליף לא יקנה דחשיב כפירי נראה מדבריו שהוא מקיים דברי השתי נוסחאות דכשנפל לה דבר שגזעו מחליף לא ימכר אלא מקיימו כמות שהוא ויאכל פירותיו ואם נפל לה דבר שאין גזעו מחליף ימכר וילקח בהם קרקע ואם נפלו לה מעות ילקח בהם דבר שגזעו מחליף ולא ילקח בהם דבר שאין גזעו מחליף וזהו שכתב רבינו ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף ואם נפל לה דבר שגזעו מחליף א"צ למוכרן כיון שגזעו מחליף אוכל הפירות והקרן קיימת לה:
כו סָעִיף א ומ"ש ואפי' אין גזעו מחליף אם ישאר קצת מהקרן א"צ למוכרו כגון שנפל לה אילן שקוצצין אותו לעצים וכו' היינו מה שכתבתי בסמוך אבא זרדתא ופירא דכוורי אמרי לה פירא ואמרי לה קרנא ופירש"י אבא. יער לחתוך עצים: אמרי לה פירא. אם נפלו לה בירושה קציצת העצים ודגים שבחפירה הוא פריין והקרקע הוא קרן: ואמרי לה. כוליה הוה קרנא הואיל והעצים והדגים כלים והכל ימכר מיד וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות אילן אין גזעו מחליף וסובר רבינו דלענין אם נפל לה אילן וכיוצא בו הלכה כלישנא דאמרי לה פירא מדאמר רב נחמן עיילא ליה גלימא פירא הוי מכסי ליה ואזיל עד דכליא ופירש"י פירא הוי. כיסויו שמכסה הימנו הן פירותיו: ומכסי ואזיל עד דבלי. והשחקים יהיו לה לקרן ולענין אם נפלו מעות הלכה כלישנא דאמרי לה קרנא דהוא לישנא בתרא זהו שכתב ומ"מ אם נפלו לה מעות ובאים לקנות דבר שעושין פירות אין קונין בה גלימא וכיוצא בה אלא דבר שגזעו מחליף ובדין זה כן דעת הרי"ף שכתב הילכך כל היכא דקתני ילקח בו קרקע אין קונין אלא דבר שגזעו מחליף וכ"כ הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות אישות ולענין הדין הראשון שהיא עיילא ליה גלימא וכיוצא בו יתבאר בסמוך דעת הפוסקים בו:
כז סָעִיף א ומ"ש הכניסה לו עז לחלבה וכו' שם אמר רבא אמר רב נחמן הכניסה לו רחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ודקל לפירותיו אוכל והולך עד שתכלה הקרן ופי' רש"י אוכל והולך דגבי בהמה איכא עורה וגבי תרנגולת איכא נוצה וגבי דקל כשייבש איכא עציו אבל הני כולהו פירות נינהו שמתחדשים תמיד ודרך הנאתן היא והרי"ף כתב אהא דהכניסה לו עז לחלבה וכו'. פירוש לא היו לה אלא חלב וגיזה וביצה בלבד וכן לא היה לו בדקל אלא פירותיו בלבד: וכתב הר"ן דאף על גב דכי מתה הבהמה מכליא קרנא לא חיישינן למתה וכחושה כרבי חנינא דקי"ל כוותיה וגבי עיילא ליה גלימא פירא הויא ומכסי בה עד דבלי כתב ואף על גב דמכליא קרנא כיון שאין בלויו ניכר בכל שעה ושעה לא איכפת לן אבל רש"י כתב והשחקים יהיו לה קרן עכ"ל והרא"ש כתב על דברי הרי"ף ולא נ"ל דכיון דליכא שיור כלל אין לכלות הקרן לגמרי דבגלימא איכא שחקים גפרית ומחפורת של צריף נשאר המקום והראב"ד פירש שטעם כיון דמקום החלב והגיזה קנוי לה הוי חלב של כל יום ויום פירא ולא מסתבר דלא מיקרי גזעו מחליף אלא היכא שנשאר מן הקרן קיים עכ"ל:
כח סָעִיף א ומ"ש רבינו ונקט עז לחלבה דסתם עז להכי קאי משום דקי"ל דלישנא דעז לחלבה משמע כפירוש הרי"ף לכך כתב דנקט עז לחלבה משום דסתם עז להכי קאי והרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות אישות כתב כדברי הרי"ף וכתב ה"ה פירש רבינו עד שיכלה הקרן וכן עיקר שלא כפירש"י אלא כדעת רבינו וההלכות וכן הכריע הרשב"ם ז"ל עכ"ל:
כט סָעִיף א נפלו לה עבדים ושפחות זקנים וכו' בפרק האשה שנפלו (שם:) תנן נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומר לא תמכור מפני שהם שבח בית אביה נפלו לה זיתים וגפנים זקנים ימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות רשב"ג אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה ואית ספרים דגרסי בבבא בתרייתא רבי יהודה במקום רשב"ג ופי' רש"י לא תמכור. יכולה היא לעכב ובגמרא אמר רב כהנא א"ר מחלוקת בשדה שאינה שלה אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שהם שבח בית אביה ופי' רש"י שדה שאינה שלה. כגון שהיו לאביה זיתים שקנה בלא קרקע ע"מ שיהיו בקרקע המוכר והלוקח אוכל פירות עד שייבשו: וכתבו הרי"ף והרא"ש מתניתין כשאין עושים כדי טיפולן אבל אם עושים כדי טיפולן לא תמכור מפני שעדיין שבח בית אביה קיים: ומ"ש רבינו גבי עבדים ושפחות זקנים שאין ראויין עוד למלאכה לאו למימרא שאין ראויין למלאכה כלל דאם כן מה מכר שייך בהם ותו מאי ישתמש בהם כמו שהם דקאמר אלא היינו לומר שאינם ראויים למלאכה כבידה ומכל מקום ראויים הם למלאכה קלה ומשמע לרבינו דימכרו דקאמר ת"ק היינו לומר דבבעל תליא מילתא אם רצה למכור ימכור והרמ"ה משמע ליה דהיינו לומר שאיזה משניהם שרוצה למכור ימכור ע"כ של חבירו:
ל סָעִיף א ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה איני יודע היכן כתב כן כי בפסקיו לא ראיתי דבר שיוכיח לומר שסובר כן:
לא סָעִיף א ומה שתמה רבינו על הרמב"ם למה פסק בחד כחכמים ובחד כרשב"ג כבר כתבו הר"ן וה"ה שהוא ז"ל גורס כנוסחת ספרים דגרסי בבבא דנפלו לו זיתים רבי יהודה במקום רשב"ג ולפיכך פסק בעבדים כרשב"ג דכל מקום ששנה במשנתינו הלכה כמותו ובזיתים וגפנים פסק כת"ק:
לב סָעִיף א נפלו לה פירות תלושים דינם ככספים וכו' זה מוסכם במשנה בפרק האשה שנפלו (שם) ודין נפלו לה פירות מחוברים (שם) מחלוקת רבי מאיר וחכמים ופסק כחכמים דאמרי הכי:
לג סָעִיף א ומ"ש אפילו הגיע זמנו ליקצר כיון שהם מחוברים זכה בהן כן כתב שם הרא"ש בשם ה"ר יונה וכתב דהכי מוכח בירושלמי:
לד סָעִיף א עבדים ושפחות ובהמות של נכסי מלוג הבעל חייב במזונותיהם בריש פרק אלמנה לכ"ג (יבמות דף סו:) תנן שהבעל חייב במזונות עבדי נכסי מלוג ומשמע ודאי דה"ה לבהמות נכסי מלוג:
לה סָעִיף א וכמו שמשתמש בהן ואוכל פירותיהן כך נוטל ולדותיהן וולד ולדותיהן עד עולם אבל לדעת הרי"ף אינו נוטל אלא ולדות וכו' בפרק האשה שנפלו (כתובות דף עט:) א"ר זירא הגונב ולד בהמות מלוג משלם הכפל לאשה לדברי הכל מ"ט פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן: וכתב הרא"ש פירוש במידי דאתי מעלמא כגון כפל דולד בהמת מלוג וטובת הנאה וכתובתה בפרק החובל (בבא קמא פט.) אבל פירא דפירא דאתא מגופא כמו ולד בהמת מלוג פשיטא דתקינו ליה רבנן כדתנן בפרק הכותב (כתובות פג.) לעולם הוא אוכל פירות ופירי פירות וקצת קשה דהגונב בהמת מלוג שהוא לאשה הוי הכפל לבעל דהוי פירא קמא והגונב ולד בהמת מלוג שהוא לבעל משלם כפל לאשה וריב"ן כתב דכ"ש גונב בהמת מלוג דמשלם כפל לאשה כיון דמעלמא קאתי והרי"ף חלק בע"א דהא דאמרינן לקמן דאוכל פירי פירות כגון שמכר הפירות ולקח בדמיהן קרקע דכיון דלא אכיל פירא דינא הוא דליכול פירי פירי דקיימי במקום פירי אבל הכא דשקיל פירא לא שקיל לכפל דהוי פירי דפירי ולדידיה נמי הוי ולד [ולד] לאשה ולא מסתברא כלל דכיון דולד דידיה הוא ואי בעי שחיט ואכיל ליה דליהוי ולד דידיה לדידה ומסתברא כשינויא קמא עכ"ל. והר"ן כתב על דברי הרי"ף נראה מדבריו שאפי' ולד [ולד] בהמת מלוג לא הוי לבעל ואינו נראה כן אלא ה"ק פירא תקינו ליה אבל תרי גווני פירא לא תקינו ליה כלו' במה שיוציא מגוף הדבר בפירוש או שדרכו לבא מחמתו כגון מעשה העבד ושכר הבתים שהוא דבר המצוי תקנו לו אבל לא תקנו לו דבר שאינו מצוי ככפילא ומש"ה אמרינן בפרק החובל דאשה שמכרה כתובתה בטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה כלומר פירות מצויים מן הנכסים תקנו אבל לא פירי כזה ומהאי טעמא אפי' כפל של בהמת מלוג משלם לאשה דפירא כי האי לא תקינו ליה רבנן וולד בהמה דנקט הכא לרבותא נקטיה דאע"ג דולד גופיה דבעל אפ"ה כפיליה הוה לאשה וכך נראים דברי הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות אישות [שכתב] שאין זה הפירי שתקנו לו חכמים עכ"ל:
לו סָעִיף א ומ"ש רבינו וכ"כ בעל העיטור שאם מכרה נצ"ב בטובת הנאה אין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה:
לז סָעִיף א ומ"ש ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא דוקא פירי דפירי דאתו מעלמא כגון שמכרה כתובתה כבר העתקתי לשונו:
לח סָעִיף א ומ"ש ועוד נראה אם תמות האם בעוד הולד קיים דהולד ממלא מקום אמו וחוזר להיות קרן כ"כ שם הרא"ש בשם בה"ג ואיני יודע למה כתב רבינו דבר זה בלשון ועוד נראה ולא כתבו בשם אומרו:
לט סָעִיף א ומ"ש ואף על פי שהולד הוא לבעל אם נגנב ונמצא הגנב אין הכפל לבעל כבר כתבתי שהוא מימרא דרבי זירא:
מ סָעִיף א ומ"ש ואפילו האם בעצמה אם נגנבה אין הכפל לבעל לכאורה יש לתמוה על לשון אפילו דנקט משמע דמכ"ש אתו דאם הולד שהוא שלו אין הכפל שלו האם שהיא שלה עאכ"ו ושמא י"ל דמשום דלפי מ"ש הרא"ש לדעת הרי"ף דבעל אינו נוטל אלא ולדות ולא ולדי ולדות נמצא שיפה כח הבעל באם מבולד מש"ה כתב דאפילו נגנב האם שיפה כח הבעל בה שהרי ולדותיה שלו עכ"ז אין הכפל שלו:
מא סָעִיף א ואפילו רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר שיקח פירותיו לשנים מרובות וכו' שם (דף פ:) איבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות מהו ואסיקנא בעל שמכר קרקע לפירי לא עשה ולא כלום מ"ט אביי אמר חיישינן שמא תכסיף רבא אמר משום רווח ביתא מאי בינייהו ארעא דמקרב למתא א"נ בעל אריס הוא א"נ זוזי קא עביד בהו עיסקא וידוע דהלכה כרבא וכ' הרא"ש על בעיא זו משמע דפשיטא ליה לאחר שליקט הפירות יכול למוכרן מדלא קא מיבעיא ליה אלא במוכר קרקע לפירות והיינו טעמא כשמוכר פירות בכל שנה ושנה איכא רווחא בדמים וגם נהנו מן הפירות קודם שמכרן אבל כשמכר הקרקע לפירות ולשנים מרובות ומקבל הדמים ומוציאן ליכא רווח ביתא מכאן ואילך:
מב סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם רבינו האי שאם הקרקע רחוק ממנו ומכרו לפירות מכור וכו' כ"כ שם הרא"ש בשמו: כתב הרשב"א בתשובה נפלו לה כספים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ואם אמר הבעל עבידנא עיסקא בזוזי ומרווחנא טובא ואיכא רווח ביתא אין שומעין לו ודברי רבא שאמר בזוזי ועביד בהו עיסקא דשומעין לו משום רווח ביתא לא על דרך זה נאמרו אלא על מוכר פירות נכסי מלוג אבל קרן זוזי דנפלו לה בנכסי מלוג אין שומעין לו וזה פשוט מאד עכ"ל:
מג סָעִיף א הכניסה לו שתי שפחות יכול לייחד אחת מהן לאשה אחרת וכו' עובדא שם ומפרש טעמא משום רווח ביתא הוא והא קא רווח בית וכתב הרא"ש פירש הרי"ף דהא איכא אחריתי ומתוך דבריו משמע שגם היה יכול למוכרה לאחר כיון דאיכא אחריתי ולא מסתבר כלל ולמה ימכור נכסי מלוג שלה דאיכא רווח ביתא באחת כי היא רוצה להשתמש בשתיהן לכן נראה כפירש"י דמיירי שהכניס צרתה לביתה והיא משמשת לכל בני הבית כבתחלה אלא שייחד אותה לצרה להיות תדירה לשימושה ולא נתמעט רווח ביתא שכן דרך השפחות לשמש לארחי ופרחי ולכל הנכנסים לבית עכ"ל:
מד סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפכ"ב ודקדק רבינו מדכתב בבית אשה אחרת משמע דאפילו היא בבית אחר רשאי וכבר היה אפשר לדחות דבייחד לה בית בתוך ביתו מיירי אלא דמדקתני סיפא דאינו יכול להוליכה לעיר אחרת משמע הא באותה העיר אפילו בבית אחר מותר ואפשר שטעמו מפני שהוא מפרש מה שאמרו והא קא רווח ביתא היינו לומר דכשהשפחה או העבד משמשים אותו בבית אשה אחרת איכא רווח ביתא של בעלת העבדים שאינה צריכה לשמשו אז ומה לה אם ישמשוהו בביתה או בבית האחרת כיון שלא נוסף לה שימוש בשביל כך זהו שדייק הרמב"ם לכתוב שישמשו אותו בבית אשה אחרת דמשמע דדוקא במשמשים אותו מיירי אבל אם אינם משמשים אלא לאשה האחרת לא ומ"מ בעיר אחרת אפילו במשמשים אותו לא משום דכשהם בעיר אעפ"י שמשמשים אותו בבית אחר אחר שיגמרו שמושו איפשר להם לבא אצלה לשמשה לסייע השפחות האחרות משא"כ כשיהיו בעיר אחרת. וה"ה כתב שדעת הרמב"ם כפירש"י ולא שת לבו לדקדק דבריו בזה ומה שכתבנו לדעתו הוא הנכון. ומתוך מה שכתבתי יתבאר לך שמה שכתוב בספרי רבינו אבל לפרשב"ם אינו יכול להוציאה מן הבית וכו' הוא ט"ס וצריך להגיה אבל לפירש"י: וכתב הר"ש בר צמח בתשובה כיון דאיכא פלוגתא לא עבדינן עובדא אא"כ נוהגים לדון כהרמב"ם וכתב עוד דנכסים שהבעל יכול להשתמש בהם מדין פירות כגון גלימי דמיכסי בה עד דבלו יכול להשתמש הוא בעצמו ובבית אשתו האחרת שזכות פירות שתקנו לו חכמים יכול לאכלם בכל מקום שירצה ואם האשה משתמשת באותם כלים היינו עובדא דההיא איתתא דעיילא ליה תרי אמהתא וכו' ואם הם מלבושים ותכשיטין שקנה לה אם היא צריכה להם ודאי אינו יכול להוציאם מביתה ואם אינה צריכה להם כגון שהיא זקנה והם תכשיטי ילדה רשאי להוציאם דאדעתא שתניחם בקופסא עד שיכלו ויאכלם עש לא קנה לה עכ"ל : כתב הרשב"א (בס' תולדות אדם סימן ק"ח) שנשאל על בת שגנבה מאביה כסף וזהב ולא הכיר בהם הבעל ועכשיו תובע הבעל שתשבע לגלות לו כל מה שיש לה והשיב טענת לאה טענה יפה היא שאין הבעל יכול להשביע את אשתו על הספק על מה שעבר אלא חנונית וחבירותיה השנויים במשנה וכ"ש שאינו יכול להשביעה על העתיד שלא תגנוב ולא תבריח אבל מ"מ כל מה שיש לאשה יש בו זכות לבעל כדין נ"מ מיהו אין הבעל זוכה בנכסי אשתו לבטל מכרה ומתנתה אלא באותם הידועים לו אבל בשאינם ידועים לו לא דהלכה כר"ש דפ' האשה שנפלו ותניא אלו הם שאינם ידועים כל היושבת כאן ונפלו לה נכסים במ"ה ולאו דוקא שנפלו לה במ"ה אלא ה"ה אם נפלו לה ממקום שהיא ובעלה יושבים שם כל זמן שלא ידע הוא כשנפלו לה ולא הספיק לדעת עד שמכרה או נתנה היא וכן פירש ר"י בן מיג"ש וכן מה שאמרו כשנפלו לה נכסים כלומר בירושה לאו דוקא אלא ה"ה אפי' ניתנו לה במתנה או שמצאה מציאה זה הכלל כל שיבואו לה ולא ידע בהם הבעל עד שמכרה או נתנה ואפי' לא נתנה אותם במתנה גמורה אלא בהברחה אין הבעל מוציא מיד מקבל המתנה וכדתניא הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר וכו' כדאיתא בפרק האשה שנפלו (כתובות עט:) ומעתה אשה זו שנתנה לבנותיה קודם שידע בהם הבעל מתנה זו קיימת ומ"מ אותם פירות ששיירה היא בנכסיה עד שתמות זכה בהם הבעל לענין שילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ועוד תדע שאם הודית היא שיש בידה שום ממון וטוענת שהוא פקדון או שנתנו לה אחרים על מנת שאין לבעלה רשות בהם אלא מה שהיא אוכלת וכיוצא בזה נאמנת בכל מה שתאמר קודם שנתגלו לו המעות אפי' בלא שבועה במגו דאי בעיא אמרה אין בידי כלום ובזמן שאין האשה מודה שאמרנו שאין הבעל יכול להשביעה על הספק אם רצה להחרים חרם סתם על מי שנטל משלו כלום שלא מדעתו מחרים אלא מי הוא זה שבא להחרים על כל מי שיש בידו כלום משל אשתו מסתברא שממחין בידו אם רצו לפי שאפילו מי שמקבל מן האשה אינו מחזיר לבעל אלא לאשה וכדאמרינן בפרק חזקת וכל שאינו חייב להחזיר לבעלה למה ישמע קול אלה להגיד לבעל מה שקבל מן האשה גם מרבותי יש שכתבו שנפקד שהחזיר לאשה אין הבעל יכול להוציא מידה כלל אלו אמרה של פלוני הם או ניתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי רשות בהם וכן דעת מורי הרב רבי' יונה ז"ל וכן נראים דברי הר"י בן מיגא"ש ולדבריהם כיון דאין זכות לבעל בממון זה כלל לא בקרן ולא בפירות למה יחרים ולמה ישמעו קול אלה ומכאן נתבאר לך מה ששאלת שאין הנפקדים מחזירין לידו אלא ליד האשה ואע"פ שהם מודים שקבלו ממנה הפקדון ע"כ:
א סָעִיף א האיש אוכל פירות וכו' כבר כתב רבינו בסימן ס"ט ובריש סימן ע"ח ועיין במ"ש לשם בס"ד:
ב סָעִיף א ומ"ש ואם אמר איני חפץ בפירותיה וכו' פי' אפילו אמר כך בעודה ארוסה מקמי שנתחייב בפרקונה בשעה שנכנסה לחופה ונסתלק מפירותיה ומפרקונה ואמר איני חפץ בפירותיה וכו' אין שומעין לו ועיין בב"י:
ג סָעִיף א נכסי צאן ברזל הם שמכנסת לו וכו' ר"ל שהנכסים יש להן קיום כצאן ברזל לפי שקיבל עליו אחריותן ונכסי מלוג מפרש בב"ר בעון קומי ר"ל מהו מלוג א"ל כד"א מליג מליג פירש בערוך בענין מליגת הראש שתולשין השער לבד ועוזבין הראש כך הבעל אוכל פירות ועוזב הקרן מפ"ה הג"ה מיימונית פי"ו דאישות:
ד סָעִיף א ומ"ש ודא נדוניא דהנעלת ליה בגדים וכו' פירוש בגדים חשובים דהנעלת ליה ואין בגדים שהיו על הכלה בכלל זה כמ"ש רבינו בשם הרא"ש לעיל בסימן ע"ז:
ה סָעִיף א ופי' ר"י אם פשע וכו' פרק השואל (דף צ"ו) כתבו התוספות בשם ר"י דבעל בנכסי אשתו אע"ג דלא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון וכו' שומר חנם הוי וחייב בפשיעה אבל הרא"ש כתב והיה חייב בפשיעה אלא דפטור משום דהו"ל פשיעה בבעלים ובסמוך סעיף ה' יתבארו דברי התוספות בס"ד והקשה ב"י דלמה תלה הדבר בפי' ר"י הא קאמר רבא התם דבעל בנכסי אשתו שמירה בבעלים היא ואמרי' נמי לשם דאפילו פשיעה בבעלים פטור ועל הרא"ש לא קשה הא דמבואר מדבריו דלא בא ר"י אלא לאורויי דההא שמעינן דהלוקח בהמה לשלשים יום דשומר חנם מיהא הוי וחייב בפשיעה וכמ"ש רבינו בח"מ סוף סימן שמ"ו אבל על מ"ש רבינו כאן ע"ש ר"י דבעל בנכסי אשתו עמו במלאכתו מקריא ופטור אפילו מפשיעה משמע דמבואר הוא בתלמוד בלא פי' ר"י ונראה ליישב דאע"ג דאמרינן בגמרא דבעל בנכסי אשתו בין אם היה שואל או שוכר פטור מאונסין ומגניבה ואבידה משום דעמו במלאכתו מיקריא מ"מ כיון דשומר חנם הוא חייב בפשיעה בנכסי אשתו דלא דמי לשאר שומר דפטור אפילו בפשיעה מן התורה דהתם לא קיבל עליו אחריות מן הסתם אבל בנכסי אשתו כיון דלא חשש לשמרן כראוי ופשע בהן הו"ל כאילו קיבל עליו אחריותן בפירוש ואע"ג דלא שיימינהו נחשבו נצ"ב וכמ"ש רבינו אפרים בסמוך אשמועינן רבינו ע"ש ר"י דבנכסי אשתו נמי פטור כשאר שומר בפשיעה בבעלים:
ו סָעִיף א ובשניהם אוכל פירותיהן וכו' עד דמגו דנחית לפירא נחית לגופא כלומר כיון שיש לו טענה עם אותו האיש בפירות יכול לדון עמו גם על גוף הקרקע ולא מצי א"ל אידך לאו בעל דברים דידי את שהרי אין לך בגוף הקרקע כלים דמגו דנחית לפירא נחית לגופא ומשמע מדיוקא דלשון רבינו אבל אם אין לו טענה עם אותו האיש על הפירות לא מצי לדון עמו בלא הרשאה וב"י כתב שיש בלשון רבינו קיצור דהו"ל לפרש וכו' ולא קשה כלל כיון דמוכיח הכי מדיוק לשונו כדפי':
ז סָעִיף א שכרה פרה מאחר וניסת ומתה או פשע בה הבעל פטור בפרק השואל אסיקנא אלא כי קא מיבעי' ליה לרמי בר חמא כגון דאגרה פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דרבי יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים דכמאן דשאיל מינייהו דמי מאי שואל הוי או שוכר ואסיקנא לוקח הוי ופטור וכתבו התוספות ה"ה דמצי למימר שאלה פרה מעלמא אלא מילתא דשכיחא נקט והרמב"ם כתב בדין זה לשון שאלה וז"ל בפ"ג דשאלה אשה ששאלה ואח"כ נשאת הרי הבעל כלוקח ממנה ואינו לא שומר שכר ולא שואל לפיכך אם היה דבר השאלה בהמה ומתה הבעל פטור אעפ"י שהוא משתמש בה כל ימי שאלתה אפילו פשע מפני שהוא כלוקח וכו' עכ"ל ורצונם לומר דאם היה שואל היה חייב לשלם לבעלים הראשונים שהוא המשכיר אפילו אם מתה דהלכה כרבי יוסי דאמר היאך עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו ודינא דבעל דשואל הוא בהדי המשכיר הוא וכאילו השאילו ממנו וכן אם היה שוכר הוה דינו עם המשכיר והיה חייב בגניבה ואבידה אבל כיון שהוא חשוב לוקח ממנה אין דינו של משכיר עם הבעל כי אם עם האשה ששכרה ממנו והיא חייבת לשלם למשכיר לכשתתאלמן או תתגרש והבעל פטור ממנה אפילו פשע דהוי פשיעה בבעלים מיהו בהגהת מיימונית כתב דר"י חולק על זה וז"ל לשם אבל ר"י אומר דחייב בפשיעה כש"ח ומשלם למשכיר לרבי יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים עכ"ל נראה דהבין כך מלשון התוס' שכתבו ע"ש ר"י דש"ח הוי וחייב בפשיעה דר"ל דבהך בעיא דרמי בר חמא אע"פ דלא שואל הוי ולא שוכר הוי ופטור מאונסין ומגניבה אפילו לר' יוסי מ"מ אם פשע בה חייב לשלם למשכיר כש"ח שלו מיהא הוי לרבי יוסי ואצל המשכיר לא הוי פשיעה בבעלים והכי משמע להדיא מלשון המרדכי הארוך דכך מפרש ר"י אבל מדברי הרא"ש מבואר דהיה מפרש מ"ש התוספות דש"ח הוי וחייב בפשיעה ה"ק והיה חייב בפשיעה אם לא היתה פשיעה בבעלים ולפי זה הלוקח בהמה לשלשים יום וכולי שומר חנם הוי וחייב בפשיעה אבל גבי בעל בנכסי אשתו אפילו שאלה או שכרה פרה מאחר ואח"כ ניסת ומתה או אפילו פשע בה הבעל פטור אפילו לר' יוסי דהלכתא כוותיה וכמ"ש הרמב"ם כך הוא דעת ר"י והרא"ש וכך הוא מבואר מדברי רבינו בח"מ סימן שמ"ו ע"ש. והכי נקטינן וכ"כ בש"ע כאן וכן בח"מ:
ח סָעִיף א באו לידה הנכסים אחר שנשאת בין שבאו לידה בירושה או שניתנו לה במתנה וכו' כ"כ הרמב"ם בפי"ב דאישות ומשמע דס"ל דמתנה שניתנו לה בסתם מאחרים הגוף שלה וכן פסק ר"י כמ"ש התוספות פ"ק דקידושין (דף כ"ג) וכ"כ המרדכי לשם כלשון התוספות וסוף דבריו ורבינו יעקב מקורביי"ל היה מסופק בדבר אם יתנו לאשה מתנה שמא יזכה הבעל בין בגוף בין בפירות וכו' עכ"ל מיהו לא שבקינן כל הגדולים מקמי ספיקא דהר"י מקורביי"ל וכ"כ הר"ן בפ"ק דקידושין והשיג על פירש"י דפירש בפרק סורר ומורה שמתנה שאדם נותן לאשת איש כמציאתה והכל של בעל דליתא:
ט סָעִיף א ומ"ש וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו וכולי עד והוא אוכל פירות כ"כ הרא"ש בפרק חזקת בשם ר"ת ומביאו ב"י ויש להקשות דא"כ למה ליה לתלמודא למימר במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות דמאי קנתה כיון שאם מכרה או נתנה בטל וי"ל דקנתה לענין זה שאם נתאלמנה או נתגרשה שקלא להאי ארעא לבר מכתובתה אבל להרמ"ה משמע ליה לישנא דקנתה בסתם דלגמרי קנתה שאם מכרה ונתנה קיים דכיון דאין לו פירות כלל אעפ"י דהשדה ברשותה אם כן יכולה למוכרה או ליתנה במתנה ולא ס"ל להרמ"ה הא דכתב הרא"ש דהפירות שיוצאין לו ממנו ילקח בהן קרקע וכו' אלא אין לו זכות בקרקע כלל אפילו לפירי פירי וז"ש כיון שאין לו פירות כלומר כיון שאין לו פירות כלל אפילו פירי פירי אם כן יכולה נמי למוכרו או ליתנה להוציאו מתחת רשותה לגמרי:
י סָעִיף א מכר לה קרקע וכו' מימרא דרבא פרק חזקת (בבא בתרא דף נא) ופשוטו משמע דכל מעות טמונים בחזקה שהן של בעל וגנבתן האשה דאי שלה הן דנתנו לה במתנה היה לו קול כדאיתא בירושלמי ותו דלמה היו טמונין שלא לגלותן אלא ודאי של בעלה הן ולפיכך יקחם הבעל עם הקרקע אפילו לא טען ברי ולכן אמר רבינו דהר"ר יונה חולק וכתב דוקא דקא טען טענת ברי וכולי. ומ"ש הר"ר יונה דבטוען שמא ילקח בהן קרקע וכולי כך כתב הרמב"ם ופי' הרב המגיד טעמו ומביאו ב"י וז"ל מרדכי הארוך במעות טמונים לא קנתה דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי נ"ל דמכאן משמע דכל מה שרואה אדם ביד אשתו יכול לומר שלי הוא ואתה לקחתה ממני עד שתביא ראייה שהוא נ"מ שלה או שנתן לה אחר ע"מ שאין לבעלה רשות בהן אבל מורי אומר דמ"ש לגלויי זוזי הוא דבעי היינו לומר שבשביל כך אני עשה שאקח דמים ואקח קרקע לאכול פירות והגוף יהיה שלך ולהכי הוא נאמן ואינה יכולה לומר אותן מעות נתן לי אחר ע"מ שאין לך רשות בהן ולא נראה לי כי תימה הוא לומר שנאמנת לומר נ"מ הם ואינה נאמנת לומר נתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהן אלא כדפי' עכ"ל כלומר דאף לומר נ"מ הן נמי אינה נאמנת אלא לוקח אותן עם הקרקע וכסברא הראשונה דלא כהרמב"ם וה"ר יונה ובש"ע כתב כלשון הרמב"ם ועיין בסמוך במ"ש סי"א. ומ"ש וכתב הרמ"ה היכא דלא ידעינן וכו' נראה דבהגהת מיימונית ע"ש ראב"ן חולק על זה שכתב על הא דאמר מעות טמונים לא קנתה וכגון שיש עדים שמטמנת ממונא מבעלה היתה עכ"ל אלמא משמע דאי אין עדים נאמנת האשה לומר דלאו טמונים היו ולמעשה צ"ע:
יא סָעִיף א אחר שנתן לה מתנה וכו' משנה פרק בתרא דנדרים ופלוגתא דרב ושמואל לשם בגמרא ופסק הרא"ש לשם דהלכה כרב דאם אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שתרצי עשי הבעל אוכל פירות ושכך פסק ר"ת והראב"ד ובמרדכי פ"ק דקידושין כתב דכך פסקו ר"ת ור"י וראבי"ה וכ"כ מהר"ם אבל הרמב"ם בפ"ג מהל' זכייה פסק כשמואל דאפילו בכה"ג אין הבעל אוכל פירות והיינו מה שהביא רבינו בסמוך סי"א דכתב הרמב"ם הרי שנמצאו ביד האשה מעות וכו' ואם אומרת ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן אלא שאעשה בהן מה שארצה וכו' ובי"ד סימן רכ"ב הביא רבינו שתי הסברות וכאן סתם דבריו כהרא"ש ובש"ע פסק כהרמב"ם:
יב סָעִיף א כתבו הגאונים הבעל שחבל באשתו שמתחייב לה חלקו וכו' פי' לדין התלמוד אין חילוק בין חבל בה בעלה ובין חבלו בה אחרים דמה שהוא חלקה שליש או ב' שלישים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות והגאונים שבאו אחר התלמוד תקנו בחבל בה הבעל וקנסוהו שמה שמגיע לחלקה לא יהא לו בפירותיהן כלום אלא חלקה הוא שלה גוף ופירות ופירי פירות והוא דעת הראב"ד שלא קנסו אותו בחלקו אלא קנסו אותו בלחוד שמחלקה לא יהיו לו פירות ודלא כהרמב"ם שקנסו אותו גם כן שלא יהא לו כלום אלא הכל ינתן לה וכמו שכתבתי למעלה בסוף סימן פ"ג וע"ש:
יג סָעִיף א כתב הרמב"ם הרי שנמצאו וכו' בפרק כ"ב דאישות וטעם חלוקי דינים אלו מבואר מדבריו דברישא שמודה האשה דהקרן בלבד הוא שלה והבעל טוען שמעשה ידיה הם היא נאמנת והוא אוכל פירות אבל בסיפא שהבעל מודה שהקרן הוא שלה ואינו תובע אלא פירות והאשה טוענת שמתנה נתנו לה ע"מ שלא יהא לבעלי רשות בהן וכו' וגם הפירות הם שלה אינה נאמנת לפי שהבעל חשוב מוחזק בנכסים שלה לאכול פירותיהן ואין כאן עסק שבועה אבל בסיפא דסיפא שהבעל טוען שהכל שלו והיא טוענת שהכל שלה קרן ופירות לפי שאתה נתתי לי במתנה וצריכה לישבע על הקרן וכיון שנשבעת הרי היא נאמנת לגמרי בשבועה דגם הפירות הם שלה ודוק. בתי ודיקלי דיקלי וכו' ט"ס הוא וכצ"ל בתי ודיקלי בתי דיקלי ואילני דיקלי אילני וגופני אילני כך הוא בגמרא פרק האשה שנפלו ובאשיר"י לשם:
יד סָעִיף א וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה הוא מדכתב בפרק האשה שנפלו וז"ל נפלו לה עבדים ושפחות זקנים ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות פירוש אם הבעל רוצה למוכרה אין האשה יכולה לעכב אבל אין האשה יכולה לכוף את הבעל למוכרם כדי שיתקיים לה הקרן עכ"ל ומ"ש עוד ומדברי א"א הרא"ש יראה שפוסק בשניהם כחכמים הוא מדכתב לפרש דברי חכמים ואם היה פוסק כרשב"ג לא היה צריך לפרש דברי חכמים ועוד מדהביא הא דאמר רב נחמן מחלוקת בשדה שאינה שלה וכו' אלמא דפוסק כחכמים שאם היה פוסק כרשב"ג דבכל ענין לא תמכור מפני שבח בית אביה לא נפקא לן מידי בהך דרב נחמן דלא אתא אלא לפרש דברי חכמים ועוד מדהביא הירושלמי דמפרש דברי חכמים מתניתין בשאין עושין כדי טיפולם דאילו לרשב"ג בכל ענין לא ימכור אלמא דפוסק בשניהם כחכמים וכיוצא בזה כתב הרא"ש פרק אלמנה לכ"ג (דף קל"ט ע"ב) וז"ל ומתוך זה משמע דפוסק כרבנן דאי ס"ל דהלכה כרשב"ג מה הוצרך לו לכתוב אבל לא מכרו לשעה דברי הכל אינן מוכרין כיון דרשב"ג סבר דאפילו מכרו לשעה אינן מכורין וכו' וב"י שכתב על דברי רבינו איני יודע היכן כתב כן וכו' תקפה עליו משנתו:
טו סָעִיף א ומ"ש רבינו ואיני יודע למה פסק בחד כחכמים וכו' ותירץ הרב המגיד שהרמב"ם גורס בבבא דנפלו לה זיתים וכו' ר' יהודה וכו' ומביאו ב"י מיהו במרדכי פרק האשה שנפלו כתב דרבינו תם פסק בנפלו לה עבדים כחכמים משמע דבנפלו לה זיתים פסק כרשב"ג ואיפשר בעבדים היה גורס ר' יהודה ובזיתים היה גורס רשב"ג:
טז סָעִיף א וכמו שמשתמש בהן ואוכל פירותיהן כך נוטל ולדותיהם וכו' משנה ריש פרק הכותב ומ"ש אבל לדעת רב אלפס וכו' בפרק האשה שנפלו כתב מימרא דרב הונא הגונב ולד בהמת נ"מ משלם תשלומי כפל לאשה מ"ט פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן וכתב אח"כ ואי קשיא לך הא דתנן ריש פרק הכותב לעולם הוא אוכל פירי פירות וכו' שאני התם דזבין ליה פירא וזבין ביה ארעא דכיון דלא שקיל פירא קמא שקיל ליה פירא דפירא דבמקום פירא קיימא אבל היכא דשקיל לפירא גופיה דכיון דולד בהמת מלוג הוי דבעל לא שקיל ליה לכפל דהוי ליה פירא דפירא וכתבו הרא"ש והר"ן כיון דשקיל ליה ולד בהמת מלוג דהוי פירא לא שקיל ליה לולד ולד דהוי פירא דפירא:
יז סָעִיף א ומ"ש וכ"כ בעל העיטור וכו' נראה דהכי פירושו דכיון דכתב ב"ה אין אוכל פירות מאותה טובת הנאה אלמא משמע דטובת הנאה עצמה הוי לבעל ולוקחין בה קרקע ואין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה ואע"פ דטובת הנאה דנצ"ב הוי פירות נכסיה והוי לבעל אפ"ה פירות דטובת הנאה הוי לאשה דכיון דשקיל לפירא גופיה לא שקיל פירא דפירא ולא קשה לב"ה הא דאמר בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ט) אמר רבא הילכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות מ"ט פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן התם מיירי במכרה כתובתה בטובת הנאה דהיינו מנה מאתים דאין טובת הנאה זו פירות נכסיה הילכך הויא טובת הנאה לאשה אבל מכרה נצ"ב וה"ה מכרה נ"מ דטובת הנאה זו הויא פירות נכסיה ודבעל נינהו ואפ"ה אין הבעל אוכל פירות מאותה טובת הנאה לבעל העיטור משום דכיון דשקיל פירא לא שקיל פירא דפירא וכמו שכתב רב אלפס וכתב רבי' דלא נהירא להרא"ש וכו' וטעמו דמפרש למתניתין דריש פרק הכותב כמשמעו דלעולם הוא אוכל פירי פירות עד עולם כגון ולדי ולדות דהני פירא דפירא אתיין מגופא דפירא קמא אבל פירא דפירא דאתו מעלמא כגון כפל ופירות דטובת הנאה אמרו רבנן דלא תקנו לבעל וכל שכן פירא קמא דאתי מעלמא לא הוה דבעל וכ"כ הר"ן וכ"כ התוספות פרק האשה שנפלו ובפרק החובל והיינו דכתב רבינו בסמוך ואפילו האם בעצמה אם נגנבה אין הכפל לבעל ולפי זה חולקים הם אמ"ש בעל העיטור דטובת הנאה עצמה דנצ"ב או דנ"מ הוי לבעל דליתא אלא כיון דמעלמא אתו כל שכן דהוי לאשה וכן כתב רבינו בתחילת סימן זה וז"ל חוץ מאשה שמכרה כתובתה ונדוניתה בטובת הנאה דאין הבעל אוכל פירות אלמא דה"ק דאע"פ שטובת הנאה לאשה אין הבעל אוכל פירות ומפרש בהך דהחובל דבין במכרה כתובתה דהיינו מנה ומאתים ובין במכרו נצ"ב ונ"מ דבכל מה שנקרא כתובה אם מכרה האשה בטובת הנאה הויא לאשה ואין הבעל אוכל פירות:
יח סָעִיף א ומ"ש ועוד נראה וכו' כ"כ הרא"ש בפרק האשה שנפלו בשם בה"ג וכתב ב"י ואיני יודע למה כתב רבינו דבר זה בלשון ועוד נראה ולא כתבו בשם אמרו עכ"ל ולפענ"ד נראה דלפי דהיה נראה לכאורה כיון דפירא דאתו מגופא הכל לבעל ויכול לשחוט כל הולדות להרא"ש ודעימיה ולא חיישינן לשמא תמות האם ויכלה הקרן וכחנניה א"כ לפי זה אפילו אם כבר מתה האם נמי יכול לשחוט הולדות ודלא כבה"ג על זה אמר ועוד נראה וכו' כלומר דאעפ"י דכל הולדות לבעל ויכול לשוחטן ולא חיישינן לשמא תמות האם אפ"ה אם לא שחט הולד ומתה האם הולד במקומה והיינו דאמר ועוד נראה דלא כתב ונראה אלא ועוד נראה משמע דגם זה נראה דהלכה היא ולא סתרי הני תרתי הילכתא אהדדי דאף על פי דכל הולדות דאתיין מגופא הוי לבעל אפ"ה אם מתה האם הולד במקומה עומדת והוה לאשה דאיכא לחלק בין כבר שחט הולדות קודם שמתה האם ובין לא שחט הולד ומתה האם נ"ל:
יט סָעִיף א ואעפ"י שהולד הוא לבעל וכו' מימרא דרב הונא הבאתי בריש סעיף י"ג ומ"ש אפילו האם בעצמה וכו' נראה דלפי דמשמע דרב הונא דוקא קאמר בגונב ולד בהמת מלוג הכפל לאשה דפירא דפירא לא תקינו רבנן אבל אם נגנבה האם הכפל לבעל דפירא קמא הוי וכך הבינו התוספות והרא"ש מפשטא דמימרא דרב הונא אלא דתמוה דגונב בהמת מלוג עצמה שהיא של אשה הוי הכפל לבעל וגונב ולד בהמת מלוג דהוי דבעל הוי הכפל לאשה ולכן אמר רבינו ואפילו האם בעצמה וכו' דלא כדמשמע מפשטא דמימרא דרב הונא דבאם בעצמה אם נגנבה הכפל דבעל אלא אפי' האם בעצמה כו' נמי אין הכפל לבעל דאדרבה כל שכן הוא דהכפל לאשה משום דאתו מעלמא וכמו שפי' ריב"ן הביאוהו התוספות והרא"ש אבל הב"י פי' דרבינו נקט לשון אפי' באם משום דלדעת הרי"ף יפה כח הבעל באם מבולד ע"ש ואין צריך לפרש דאליביה דהרי"ף קאמר אלא אף להרא"ש נמי שפיר קאמר אפילו האם בעצמה וכו':
א סָעִיף א אשה שנתנה קרקע לבעלה ונתנה עליו שטר מתנה והוא כותב על עצמו שט"ח נדוניא ע"ל סימן קי"ח תשובת הרא"ש אי מקרי נ"מ או נצ"ב וע"ל סימן ע"ז מלבושי האשה אי נקראין נצ"ב:
ב סָעִיף א ועיין בח"ה סי' קכ"ב מדינים אלו דאם לא היה פירות בקרקע שדן עליו הבעל צריך הרשאה בנכסי אשתו וע"ש וכתב מהרא"י בת"ה סימן שי"ב דאם בעל בא לדון מחמת מעות מזומנים שיש לאשתו ביד אחר א"צ הרשאה דמעות מזומנים כאילו הוי פירות בארעא דמי וע"כ הא דבעינן שיהיו פירות בקרקע היינו דבלא פירות אין לו לבעל שום זכות על הקרקע שרוצה לדון עליו אבל אם יש לו שום נפקותא לדון על הקרקע אע"ג דאין פירות בקרקע א"צ הרשאה ולא משמע בח"ה סימן קכ"ב כדבריו. כתב הריב"ש סימן תצ"ז הא דא"צ הרשאה היינו לדון אבל לעשות פשרה צריך הרשאה וע"ש:
ג וכן הוא במרדכי פרק קמא דקידושין:
ד ולקמן סי' פ"ז איתא בשם הרשב"א והרא"ש דבמעות שאינן טמונים היא נאמנת ובמעות טמונים אינה נאמנת ועי' לקמן וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תתק"ו דבמעות טמונים אינה נאמנת וכ"כ בשם מקצת המפרשים:
ה ועיין בתשובת מוהר"ם סימן רס"ח אשה שאמרה שבעלה נתן לה חפצים במתנה ומרדה עליו ויצאה מביתו אם לא ראו החפצים בידה אף ע"ג דנושאת ונותנת בבית נאמנת במיגו דיכולה לומר להד"ם או החזרתיו לך כו' וע"ש:
ו כתב מהרי"ו בתשובה סימן ע"ח אשה שהכניסה נדוניא לבעלה ועדיין היא מונחת ביד אביה ונשבה בעלה ופדאו אביו ופסק שם דאין יכול לגבות פדיונה ממעות אלו דהא דב"ח קודם לאשה היינו בנכסים דידיה אבל בנכסים אלו שהן שלה ועדיין מונחים ברשותה אינה צריכה לשלם מהן דהוה כבגדיה שאין צריכה לשלם מהן לבעל חוב ועוד דהיה כמו מורדת דאין מוציאין ממנה נדונייתה במקום שיש לה טענה ואמתלא ועוד דתופסת למזונות אע"ג דאין אשה יכולה לתפוס בחיי בעלה מ"מ בכה"ג בנכסים שהם שלה ומונחים עדיין ברשותה יכולה לתפוס כו' וע"ש ועיין עוד לקמן סימן פ"ו במי שרוצה להחזיק בנכסי אשתו מחמת שבעלה חייב לו נדוניא ועיין בח"ה סימן צ"ו אי בעל חוב גובה מה שהכניסה לו לנדוניא:
א סָעִיף א ואע"פ שהתקנה לטובתה כו' כבר כתבתי בזה לעיל בסימן ס"ט וע"ח וע"ש:
ב סָעִיף א ששני מיני ר"ל מה הם כל נכסיה דמשמע הרבה נכסים היינו ששני מיני כו':
ג סָעִיף א נכסי מלוג ז"ל הערוך פירושו מלוג כענין מליגת הראש שתולשין השער ומניחין הראש כך הבעל אוכל פירות ומניח הקרן ואין לו רשות כו' פ"א נכסים שקיבל עליו בדבור בלא אחריות כשכנסה או לאחר שכנסה נפלו לה בירושה או במתנה שכן לוג בלשון יון דיבור עכ"ל. ולעד"נ לפרשו דוגמת אמרם פרק הכותב דף פ"ב מלוגא דשטרי ופירש"י תיק מלא שטרות ה"נ כאילו אמר נכסים שהניחם בתיק והפקידם בידו דלא קיבל עליהם אחריות לאפוקי נצ"ב שקיבל עליהן אחריות וק"ל:
ד סָעִיף א בגדים ותכשיטים פירוש שאר בגדים חשובים חוץ מבגדים שהיו על הכלה שאותן אינם בכלל נצ"ב כמ"ש בשם הרא"ש לעיל בסימן ע"ז מ"ו (או נגנבו או נאבדו ואפילו נאנסו הכל הוא באחריותו דלכך נקרא נצ"ב שהם לה כברזל שאינו מוסיף ואינו פוחת להן כ"פ):
ה סָעִיף א ואם אינו מקבלן עליו באחריות פי' שהתנה עמה שאין אחריות עליו אבל סתמא הא כתב בסמוך שחייב באחריות א"נ דלא כתבינהו בכתובה דבלא כתבן ל"ק דמסתמא הוה באחריותו:
ו סָעִיף א פטור שהיא עמו במלאכתו כיון שלא קיבל עליו אחריות אבל אם נגנבו או נאבדו פטור בלי טעם זה דפשיעה בבעלים דלא הוי אלא כשאר שומר חנם כיון שלא קיבל עליו אחריות וכמ"ש לפני זה בהדיא (ועיין בב"י שהביא דברי הרא"ש שכתב בשם ר"י דבעל בנכסי אשתו לוקח הוא ומסתבר דש"ח הוי כ"פ) וז"א דהא אוכל פירות:
ז סָעִיף א וב"ה כתב כתבינהו בכתובה כו' אפשר שגם רבינו אפרים מודה זה:
ח סָעִיף א ובשניהם ר"ל בנכסי מלוג ובנצ"ב:
ט סָעִיף א דמיגו דנחית לפירא פירוש שטוען עם אותו איש בפירות שבקרקע אבל אם אין פירות בקרקע ואין טוען עם המערער אלא בגוף הקרקע צריך הרשאה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכ"מ בח"מ סימן קכ"ב ע"ש:
י סָעִיף א נחית לגופא ואינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את: (אינו כבעליו מטעם הנ"ל דקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי ועיין בח"מ סימן שע"ו כ"פ):
יא סָעִיף א והשאילה הבעל לאחר ונשאל המשאיל עמה לא חשיב שאלה בבעלים לפטור וכן אשה ששאלה פרה מאחר ונשאל המשאיל לבעלה לא חשיב שאלה בבעלים כך הוא הגירסא בספרים מדוייקים וכתב ב"י ז"ל ויש למחוק מדברי רבינו תיבת הבעל וכך יש לגרוס שאם יש לה פרה של נ"מ והשאילה לאחר ונשאל הבעל עמה לא חשיב שאלה בבעלים דהא בהשאילה האשה עסקינן כמבואר בלשון הגמרא וכ"כ הוא עצמו בטור ח"מ סימן שמ"ו ואפשר לומר דשפיר גרסינן הבעל בלשון רבינו כאן ורבותא אשמועינן דאפילו הבעל הוא המשאיל והוא הנשאל עמה לא חשיב שאלה בבעלים דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עכ"ל: (פשע הוא בפרתה פטור זהו כפל למ"ש לעיל בשם ר"י וכבר תמה הב"י למה כתב לעיל בשם ר"י והוא מהגמרא כ"פ):
יב סָעִיף א וניסת פירוש והכניסה לו הפרה ששכרה. ומתה פירוש הפרה:
יג סָעִיף א או פשע בה פירוש הבעל. הבעל פטור אפילו לרבי יוסי דאמר שכר פרה ומשאילה לאחר השואל מחזירה לבעלים הראשונים והוה למימר כאן דהוי כאילו השאיל הוא מבעלים הראשונים אפ"ה פטור דבעל בנכסי אשתו לא שואל הוא אלא לוקח ולכך הוא פטור והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון גמרא בפרק השואל. ומכל מקום אם הודיעה את בעלה שהוא שואלת הוא נכנס תחתיה אבל אין לפוטרו בלה"ט משום דשמירה בבעלים הוא דהא בלאו ה"ט אמרינן סלקין אותה כאילו אינה והוא השאילו מהשוכר והא המשאיל דהיינו מי שהשכיר הפרה הוא אינו עם השואל בשום דבר:
יד סָעִיף א אין הבעל אוכל פירותיהן פרק החובל מ"ט פירי תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן ר"ל פירי דאתו מעלמא ולא שכיחי לא תקינו וכמ"ש בסמוך בסימן זה (מסעיף נ"ב ואילך כ"פ):
טו סָעִיף א קודם שניסת להבריח כדלקמן בסימן צ':
טז סָעִיף א אין הבעל אוכל פירות דהרי ע"מ שאינה שלה נשאת דסבור שהמתנה גמורה ועשאום כנכסים שאינם ידועים:
יז סָעִיף א קנתה ואין הבעל אוכל פירות רצה לומר אלא ימכרו וילקח בהן קרקע כדבסמוך דבעין יפה נתן לה ולא שייר לעצמו כלום ונ"מ שאם ימות הבעל בחייה שאז תיקח היא גוף הקרקע ואותו קרקע שנלקח מהפירות:
יח סָעִיף א אלא ישאר בידה נראה דאם רצתה למכור הקרקע מהיום שאם ימות בעלה בחייה שיהא שלו הרשות בידה כדין נכסי מלוג ולא אתא לאשמועינן אלא שלא תאמר הואיל שנתן לה במתנה שתוכל למכרם מכר גמור גוף ופירות מיד ע"ז קאמר דלא. אלא שישאר בידה שיוכל לאכול הפירות ממנו או אם תמות היא בחייו שירשנה: (והוא אוכל פירות דמתנה עם הפרי נתן לה ופירא דפירא לא נתן לה כ"פ: והרמ"ה כתב שאם מכרה כו' עד הפסידה כל מה שנתן הכל מדברי הרמ"ה כ"פ):
יט סָעִיף א כיון שאין לו פירות אין לו שום זכות בקרקע:
כ סָעִיף א אפי' אקני לה על מנת שלא ליורשה שלענין ירושה לא מהני תנאי אלא א"כ כתב לה בעודה ארוסה כדלעיל סימן ס"ט (וע"ל בסי' צ"ב כ"פ):
כא סָעִיף א בין אחר נישואין דה"א כיון דפרט לה שנתן לה גם אחר נישואין דפשיטא הוא אלא ודאי דעתו למיתן לה בדין מתנה שאחר נישואין וק"ל: (אם היה המעות שקנתה בהן גלויים עיין מזה בח"מ סי' קנ"ז כ"פ).
כב סָעִיף א יקחם עם הקרקע והא דכתב בסמוך בשם הרמב"ם שאם נמצאו מעות בידה היא אומרת שהם שלה שנתנו לה במתנה והבעל אומר שמעשה ידיה הן והן שלו דהיא נאמנת שאני הכא הואיל שהוא מוחזק שהמעות אין בידה ובלאה"נ לק"מ שהרי בסמוך כתבתי בשם המ"מ דמיירי דהבעל טוען שמא ומש"ה אינו משביעה היסת אבל הכא אירי בטוען ברי וכמ"ש בשם רבינו יונה אבל עכ"פ קשה למה מהימן הוא להחזיק גם המעות ישבענו היסת ותקחם דמיה אלא צ"ל שאני הכא שהוא מוחזק וק"ל:
כג סָעִיף א אבל אי טענה איהי טענת ברי לכאורה נראה דר"ל שמראה מקום באיך וממי באו לה המעות דאל"כ אי טענה איהי טענת ברי ל"ל דלא הול"ל אלא אם טוען טענת שמא כו' או י"ל דה"ק דדוקא דקא טען טענת ברי אבל אם אין הדבר כן שהוא לא טען טענת ברי אלא שמא ומ"ש שהיא טוענת ברי טעמא דמילתא אתא לאשמועינן הואיל שהיא טוענת ברי והוא שמא ברי עדיף וכן בדברי ה"ה לא נזכר אלא אם הוא טוען ברי או שמא ולא נזכר כלום מטענתה:
כד סָעִיף א עליה להביא ראיה פירוש והמעות פשיטא שיקחם לעצמו הואיל שהוא מוחזק ואפילו הקרקע שהוא בידה שהרי כתב לה שטר עליו ואפילו הכי לא נחשב היא מוחזקת דקרקע בחזקת בעלה עומדת כו':
כה סָעִיף א אפי' הכי אוכל הפירות דהואיל דהיא קנתה קונה ג"כ הבעל דיד אשה כיד בעלה (ור"ל כשנותן אחד מתנה התם מיד שזכתה בה אשה קנאה בעלה דידה כידו וכשמוסיף לומר ע"מ שאין לבעליך רשות בה מוציא הגוף מרשות הבעל אבל הפירות הם שלו כשאר נ"מ אבל כשמוסיף עוד להתנות עוד תנאי כגון המתנה לומר לצורך כך וכך נותנת לך הוי מוציאה כולה מרשות בעל שאפי' הפירות לא יהיו לו בה כ"פ):
כו סָעִיף א שלא יהא לבעל בהן כלום אלא שתאכל אותו את וז"ל הרא"ש הרי פי' מ"ש בתחילה המעות נתונים לך במתנה דלא הוי מתנה לכל דבר אלא למה שפירש הילכך אהני נמי מ"ש ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אבל אמר לה מה שתרצי עשי בהן כיון דהוי מתנה לכל דבר קנה יתהון הבעל ותו לא מהני מ"ש ע"מ שאין לבעליך רשות בהם ומ"ש רבי' בסמוך בשם הרמב"ם וז"ל ואם אומרת על מנת כן נתנם לי שלא יהא לבעלי רשות בהן אלא שאעשה בהן מה שארצה משמע דאי אית לה ראייה שנתנו לה בלשון זה דאין לבעלה רשות בה היינו משום דהרמב"ם פסק כשמואל דאצ"ל לה מה שאת נושאת ונותנת לפיך וכמ"ש הב"י וכתב בשם ה"ה דמ"מ צ"ל ב' לישני דהיינו ע"מ שאין לבעליך רשות בו ומה שתרצי עשי בו והיינו טעמא משום דכי א"ל מה שתרצי עשי לא יהיב לה לגמרי דנימא לאלתר זכה בהן הבעל אלא הרי הוא כאומר לא יהא שלך אלא לאותו דבר שתרצה לעשות מהן בכל שעה ושעה וס"ל לשמואל דכי היכי דכי מייחד לה לדבר אחד מיוחד מהני ה"נ כיון דמייחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין קנין חל אלא באותו שעה שתרצה לעשות בהן איזה דבר לאותו דבר בלחוד עכ"ל ורבינו העתיק לשון הרמב"ם ואשמועינן גוף הדין היכא שהיא נאמנת או אינה נאמנת וסמך אמה שכבר כתב הרא"ש באיזה לשון אינו זוכה הבעל:
כז סָעִיף א חלקה בבושתה זהו כדעת הראב"ד דלעיל בסימן פ"ג אבל הרמב"ם כתב לשון הגאונים בלשון אחר:
כח סָעִיף א מתנה נתנו לי פירוש ורוצית ליתן לו פירות מהן רק הקרן ישאר וק"ל: (נאמנת מיהו אם נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת והרי הן של בעל לגמרי ועליה להביא ראיה כ"כ ב"י וע"ל סי' פ"ו כ"פ):
כט סָעִיף א ויש לו להחרים אבל לא תשבע היסת שהרי הוא אין טוען ברי:
ל סָעִיף א עליה להביא ראיה והא דאמר בסמוך שאם אומר ממעשה ידיך הם והם שלי דהיא נאמנת התם היא מודית שיאכל הוא הפירות ולא הוי כנגד החזקה שאמר כאן שכל ממון שנמצא ביד האשה כו':
לא סָעִיף א שבועת היסת וצ"ע מאחר שחשיב שהבעל מוחזק למה היא תשבע מ"ו אבל ה"ה מפרש טעמו שאע"פ שאינה נאמנת לומר אחר נתנם לי ע"מ כו' נאמנת לומר אתה נתת לי שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמוהו ונשבעת היסת לפי שהבעל טוען ברי והיא מוחזקת כדין כופר בכל:
לב סָעִיף א ברצונו או שלא ברצונו והא דלא קאמר שלא תולה ברצון שלה משום דרבותא קמ"ל דאע"פ דרצון שלו עדיף כדאשכחן בסמוך גבי עבדים זקנים שהיא אינה יכולה לעכב והוא יכול לעכב:
לג סָעִיף א קרקע פירותיו מרובין ואינה כלה:
לד סָעִיף א שומעין לזה שאומר קרקע ושניהם יכולין לעכב הבעל יכול לומר דבר שפירותיו מרובין אני חפץ והיא יכולה לעכב ולומר איני חפץ בדבר שהוא כלה והולך:
לה סָעִיף א בתי שכרן מרובין מדקלי שהן עשויין לייבש:
לו סָעִיף א דקלי תמרים ואילני שאר אילנות. דקלי דדקלי מתקיימים הרבה: (ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף ר"ל כשבא לקנות בכספים שנפלו לה לא יקנה לעשות קרן אלא בדבר שגזעו מחליף אבל אין קונין בדבר שאין גזעו מחליף אפי' אם ישאר קצת כגון שקוצצין לעצים שישאר המקום וכן גלימא כדלקמן אפ"ה אין קונים: ואם נפל לה כו' בירושה א"צ למוכרה וליקח בהדמים קרקע כ"פ):
לז סָעִיף א שנפל לה אילן כו' ומפרש שם בגמרא בפרק האשה שנפלו (כתובות ד' ע"ט) כגון אילנות של עוזרדין ולא פירי פירות חשיב להם וקוצצין אותו לעצים הם חשובין פירי וקרקע שעומדין עליו הוא הקרן שלה:
לח סָעִיף א השחקים והם נחשבים לה לקרן:
לט סָעִיף א ומ"מ אם נפלו לה מעות ובאים לקנות גלימא כו' אלא דבר שגזעו מחליף ודקלי ג"כ אין גזעו מחליף כדאיתא בגמרא והביאו הטור ח"מ בס"ס רי"ו ז"ל בדקלים ובארזים חופר ומשריש לפי שאין גזעו מחליף ואפ"ה קאמר לעיל בסמוך דקלי ואילני דקלי. דלא מיקרי הכא שאין גזעו מחליף אלא דבר שעומד לכלות משא"כ דקלי שעושה פירות כל שנה אלא שבאם יבא עת שיתייבש ויקצץ קאמר שם דאין תו גזעו מחליף:
מ סָעִיף א אוכל והולך עד שיכלה כך הוא ל' הגמרא:
מא סָעִיף א ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל כו' ומסיק הרא"ש וכתב ז"ל והראב"ד ז"ל פירש הטעם כיון דבמקום החלב והגיזה קנוי לה הוי חלב של כל יום ויום פירי ולא מסתבר דלא מיקרי גזעו מחליף אלא היכא שנשאר מן הקרן קיים עכ"ל:
מב סָעִיף א ונקט עז לחלבה פי' אע"ג דגם יש לה ממנה ולדות וגיזה כיון שהעז גופא היא שלה וה"ה שקשה על מ"ש רחל לגיזתה הלא יש לה ממנה ג"כ חלב ולדות וכן הוא בהדיא ברש"י אבל לפי" הרי"ף לק"מ משום דמיירי שהעז היא של אחרים ואין קנויה לאשה אלא לענין חלב וכן לאחרים לא קנתה אלא מה שפרט כאן:
מג סָעִיף א נשאר לה הגוף לשיור העז בשתחלה ותמות נשאר עורה ובתרנגולת נוצתה ובדקל כשייבש נשאר העץ רש"י אע"פ שבסמוך כתב רבינו שאם תמות האם בעוד הולד קיים הולד ממלא מקום אמו רש"י בא לומר דאפי' תמות האם בלא ולד אפ"ה ישאר קרן מה והא ראיה שקאמר עז לחלבה ולא קאמר עז לולדות אלא שמיירי אפי' אינה בת ולדות:
מד סָעִיף א שאין ראוין עוד למלאכה ר"ל שאין ראויין למלאכה כבידה אבל מ"מ הם ראוין למלאכה קלה:
מה סָעִיף א ואינה יכולה לכופו למוכרן כו' דכך הוא לשון המשנה נפלו לה עבדים שפחות זקנים ימכרו וילקח בהם קרקע והואאוכל פירות רשב"ג אומר לא תמכור מפני שהם שבח בית אביה ומשמע לרבינו דימכרו דקאמר תנא קמא היינו לומר דבבעל תליא מילתא אם רצה למכור ימכור והרמ"ה משמע ליה דהיינו לומר שאיזה משניהם שרוצה למכור ימכור על כרחו של חבירו:
מו סָעִיף א ודוקא כשאינם נטועים בשדה שלה שאביה קנה זיתים בשדה חבירו לאכול פירותיהן עד שיבשו אבל אם נטועים בשדה שלה ד"ה שלא תמכר מפני שהוא שבח אביה:
מז סָעִיף א לעכב עליו מלמוכרן כן צריך להיות:
מח סָעִיף א ואיני יודע למה פוסק בחד כחכמים כו' הר"ן והרב המגיד תירצו שבסיפא גבי אילנות גרס רבי יהודה במקום רבן שמעון בן גמליאל דכ"מ ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו ובסיפא פסק כסתם משנה ולא כרבי יהודה עד כאן לשונו אבל מכל מקום עדיין אנו צריכין ליתן טעם מאי שנא דבעבדים פסק דלא ימכרו בעל כרחה ובזיתים יכול למכור וצריך לומר דבעבדים שבח בית אביה שייך יותר דניכרים לעין כולם משא"כ בזיתים בפרט מאחר שאינן עומדים בגינתם: (אפילו הגיע זמן ליקצר כו' אף על גב דהעומד לקצור כקצור דמי חכמים תקנו פירות לבעל והשוו מידותיהן ואמרו כל הנלקט בעודה תחתיו יהיה שלו וע"ל סימן פ"ח כ"פ): (חייב במזונותיהם ובכל צרכיהם כ"פ):
מט סָעִיף א אלא ולדות עיין מ"ש בסמוך וע"ל סימן צ"ב מ"ש הרא"ש אכעין נדון זה:
נ סָעִיף א ולא ולדי ולדות דפירי דפירי לא תקינו ליה רבנן וראייתו מהא דאמר רבי זירא הגונב ולד בהמת מלוג משלם כפל לאשה לדברי הכל מ"ט פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן:
נא סָעִיף א היינו שמכר פירות ר"ל שמכר פירות שגדלו על נ"מ שלה וקנה מהן קרקע ומה שגדל על אותה קרקע קנה ממנה קרקע אחרת וכן לעולם אוכל הפירות דוקא והקרקע שב להיות קרן והוא שלה ודוק: (וכ"כ בעל העיטור עיין בדרישה כ"פ):
נב סָעִיף א ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל כו' וז"ל שכתב אדברי הרי"ף הנ"ל ולא מסתברא כלל דכיון דהולד דידיה ואי בעי שחיט ליה דליהוי ולד דידיה לדידה עכ"ל ונלע"ד דאפשר דהרי"ף סבר כסברת הרמ"ה שכתב רבינו לקמן סימן פ"ח שהבעל אינו יכול למכור הולדות של נ"מ אע"פ שהן שלו כדי שאם יוציאנה או ימות תתנה דמיהן לו או ליורשיו ונוטלתן והרא"ש כתב עליו שם דל"נ אלא הוא כל מה שירצה יכול לעשות בהן וא"כ הרי"ף סבר נמי הכא שאם ירצה לשחוט הולד היא יכולה למחות בידו וא"כ אין ראייתו ראיה וא"ל כיון דאף לדעת הרמ"ה ולד הבהמה לעולם ברשות הבעל לעשות בו כל מה שירצה אלא שלא ימכרנה ולא יצא מרשותו או רשות בניו אלא א"כ יתן דמיו אם כן מה לי הן מה לי דמיהן ושפיר הקשה הרא"ש דבר שהיא שלו איך לא יטול פירותיו דאם כן הוה ליה להקשות בקיצור אהרי"ף כיון דגם הוא מודה שהולדות שלו איך היוצא מהן לא יהיה שלו ולמה ליה להרא"ש להביא ראיה משחוטה וק"ל ועד"ר:
נג סָעִיף א אבל פירי דפירא דלא אתו מעלמא כו' ז"ל הר"ן אדברי רי"ף הנ"ל ואינו נראה כן אלא מה שאמרו פירי דפירא לא תקינו ליה רבנן כלומר דוקא דבר שאין מצוי כפירות מכירת כתובה בטובת הנאה או ככפילא או כיוצא בו עכ"ל והא דקרי לה פירי דפירא ואף ע"ג דבדבר שאינו מצוי אפי' פירי לית ליה נראה דהאי טעמא דכיון דאינו מצוי מהיכא תיתי דהבעל יאכלנה אלא שתאמר כיון שהבעל אוכל פירות ה"ה שיאכל האי נמי נמצא כיון שזה נלמד מדין פירות מ"ה קרי פירא דפירא ור"ל שנלמד ואתי מדין פירי:
נד סָעִיף א ומיהו נראה אם תמות כן הוא גרסת ספר שבידי (ובספרי בית יוסף גרס ועוד נראה כ"פ) ובספר של קלף לא כתב שם תיבת "נראה אלא הכי גרסינן ומיהו אם תמות כו' וא"ש טפי והוא כלשון הרא"ש אלא שרבינו קיצר בהעתקת הרא"ש ונסתלק תמיהת בית יוסף ע"ש שהקשה הלא (הרא"ש בשם) בה"ג כ"כ ולמה כתב רבינו ועוד נראה כו':
נה סָעִיף א להיות קרן פירוש ונשאר לה (ועיין לקמן בסימן פ"ח כ"פ):
נו סָעִיף א אין הכפל לבעל דהוי פירי דפירי דאתי מעלמא:
נז סָעִיף א ואפילו האם בעצמה עיין בדרישה:
נח סָעִיף א משום רווח ביתא פירוש משום רווח ביתא אינו יכול למכור:
נט סָעִיף א ליכא רווח ביתא שיוציא המעות בשנה אחת:
ס סָעִיף א אחר שלקטן נראה דאחר שלקטן דוקא קאמר וכמ"ש הרא"ש וז"ל כיון שנהנה מן הפירות קודם שמכרן וגם איכא רווח ביתא בכל שנה עכ"ל וב"י הביאו הרי שכתב דבשכבר לקטן מיקרי הנאה קודם שמכרן: (אם הקרקע רחוק הרבה מן העיר שאין דרך להביא משם הפירות לבית ומכר הפירות לשנים מרובות מכור כ"פ):
סא סָעִיף א וצריך להוציא יציאות לטרוח כו' צ"ע ל"ל ה"ט דמעיקרא ליכא רווח ביתא תיפוק ליה מה"ט דאף על גב דאיכא ריוח כיון שצריך להוציא יציאות טוב יותר למוכרם לפירות ויש לומר דה"ט דוקא שייך באף אם יש ריוח ביתא במעות דשייך לומר דאיכא גם כן נגד הריוח הפסד במעות שצריך להוציא ע"ז משא"כ כשהיה מכניס כל שנה הפירות בעינייהו אין האשה מקפדת על הוצאות המעות אם יש בביתה מלא כל טוב מהפירות:
סב סָעִיף א יכול לייחד אחת מהן כו' אע"ג דכשהכניסה לו ב' שפחות אינה מחוייבת לעשות לו מלאכה כ"כ משאם לא הכניסה לו אלא א' כמבואר לעיל בסימן פ' י"ל דהבעל מוחל לה ואינו מבקש ממנה לעשות אלא כאילו הכניסה לו ב' שפחות:
סג סָעִיף א לדעת הרמב"ם אפילו בבית אחר כו' וכתב ב"י וז"ל ודקדק רבינו מדכתב בבית אשה אחרת וכו' עיין ב"י:
סד סָעִיף א שישמשו אותו בבית אשה אחרת ב"י פירש דוקא שישמשו אותו דאיכא רווח לבעלת העבדים דאינה צריכה לשמשו אז ומה לה שישמשו אותו בביתה או בבית אחר כיון שלא נוסף לה שימוש בשביל כך אבל לאשה אחרת אין ליחדה בבית אחר (ויש לומר שגם מש"ר לפני זה דיכול ליחד אחד מהן "לאשה אחרת כו' ר"ל למלאכה המוטלת על האשה האחרת שתעשה לבעלה שיעשה השפחה אותן המלאכות לבעלה וז"ש בשם הרמב"ם שישמשו "אותו) ומ"מ בעיר אחרת אפי' משמשים אותו לא משום דכשהם בעיר אע"ג דמשמשים אותו בבית אחר אחר שיגמרו שימושם אפשר להם לבא אצלה לשמשה לסייע השפחה האחרת משא"כ כשיהיה בעיר אחרת וכ"כ רמ"א ואם כן אין ראיה מהרמב"ם דפליג ארש"י:
סה סָעִיף א אבל לפירש"י כן גרס ב"י (והטעם משום דבכה"ג ליכא רווח ביתא אלא דוקא באותו בית מותר לשמש לאשה אחרת שכן דרך המשמשים לשמש לארחי ופרחי וכמו שכתבתי לעיל סי' פ' כ"פ):
א סָעִיף א עליה להביא ראיה ודעת התוס' והרא"ש שהיא נאמנת כ"כ הר"ן בפ' ח"ה בשם הרשב"א והריטב"א גבי אין מקבלין פקדונות מן הנשים כו' עכ"ל מ"ו. ורמ"א ז"ל בהגהותיו לש"ע על האי דכתב הרמב"ם דאינה נאמנת לומר מתנה נתנה לי ע"מ שאין לבעלי רשות בה כו' כתב ז"ל וי"א הא דאינה נאמנת דוקא במעות טמונים אבל במעות שאינם טמונים נאמנת לומר שלי הם בשאינה נושאת ונותנת בתוך הבית וע"ל סי' פ"ו עכ"ל. ובד"מ ג"כ כ"כ ביותר ביאור וז"ל אבל דעת הרשב"א היא שנאמנת ולקמן סי' פ"ו איתא בשם הר"ש והרא"ש דבמעות שאינן טמונות היא נאמנת ובמעות טמונות אינה נאמנת וע"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תתק"ו דבמעות טמונים אינה נאמנת עכ"ל. ואני בעניי שמעתי וראיתי דבריהן ולא אבינם כי לע"ד ל"נ לא זה ולא זה כי בודאי מוכח שם פח"ה סוף דף נ"א בשמעתא דאין מקבלין פקדונות מן הנשים כו' דהיא נאמנת אממון שהוא בידה לומר שלי או של פלוני הוא ואפי' הפקידה ביד אחר אמרינן שם דיחזור לה ולא לבעלה ואפי' אומרת היא לאותו נפקד שהפקידה בידו תנהו לפלוני והבעל צווח שלי הוא שומעין לה ולא לו. ל"מ כשהיא בריאה דנאמנת במיגו דהיא היתה יכולה ליטלו מידו ולתנהו לאותו פלוני דנאמנת אלא אפי' היא מוטלת על ערש דוי ואומרת להנפקד של פלוני הוא שומעין לה ולא לבעל אם האשה מהימנא בדיבורה בעיני הנפקד שהפקידה בידו וכמבואר כל זה היטב בשמעתא בגמרא ורשב"ם ותוס' ורא"ש וגם רבינו כתב כל זה בביאור בסימן שאח"ז סימן פ"ו ולא אשתמיט חד מכל הנך רבוותא הנ"ל לחלק בכל אלה בין טמונים לאינן טמונים כי לא חלקו הגמרא בזה אלא היכא שקנתה היא ממנו שדה שכבר הבעל הוא מוחזק ותופס המעות בידו והקרקע עומדת על עומדה בזה דוקא אמרו בגמרא דבשמעתין היו טמונים דלא קנתה הקרקע וגם אין מוציאין המעות מידו ואמרינן דאין כוונתו היה למכר אלא לגלויי זוזי ומש"ה מחזיק בשניהן. ומוה למדו הר"ש והרא"ש שם וכתב רבי' דבריהן בסי' פ"ו דה"ה אם לוה ממנה מעות טמונים וגירשה או תקף מידה דאין מוציאין מידו כיון דהוא מוחזק אמרינן נמי דלא היה יכול להוציא המעות מידה בענין אחר. אבל כל זמן שהמעות עדיין בידה או ביד הנפקד שהפקידה היא בידו הרי יד הנפקד כידה ואפי' במעות טמונים ס"ל דנאמנת לומר שלי הן או של פלוני הן ועל דרך שכתבתי לעיל וכמ"ש מ"ו ז"ל ולא כמ"ש רמ"א ז"ל כנזכר לעיל לחלק בין מעות טמונים במעות שהן בידה. אלא שגם דברי מ"ו אינן ברורין כי לפי עניות דעתי נראה שגם הרמב"ם שכ"כ דכל הממון הנמצא תחת יד אשה אינה נאמנת כו' מודה בכל דינים הנ"ל היוצאים משמעתא דאין מקבלין פקדונות כו'. אלא שס"ל להרמב"ם דאף שנאמנת לומר אממון שנמצא בידה או נפקד שלה של פלוני היא מ"מ אינה נאמנת לומר שלי הוא ונתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בה אלא מה שארצה אעשה בו ורצתה להפקיע ממנו אפי' הפירות בזה כתב דאינה נאמנת מטעם שכל ממון כו' וס"ל דאינה נאמנת במיגו דאי בעי אמרה של פלוני הוא דאין זה מיגו דאם אמרה של פלוני הוא הוצרכה ליתן לפלוני ואינה מאמינה לפלוני שיחזור לה או ליורשיה לאחר שתתאלמן או שתתגרש אלא אדרבא יחזיר בממון ע"פ דבריה כי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וגם אם היא אמרה של פלוני הוא היינו מכחישים על פניה והיאך אתה נהנית מהממון ואף אם עדיין לא נהנית מהממון שמא רצונה ליהנות ממנו ולאכול פירותיו ומש"ה אינה רוצית לומר של פלוני הוא. ודומה לזה כתב התוס' בפ"ב דכתובות דף י"ט והרא"ש שם ד' קכ"ד אהא שאמרו שם בגמ' לוה שאמר אשט"ח שנמצא בידו שטר פרוע או אמנה הוא דאינו נאמן להפסיד להמלוה שלו וכתבו הא דאינו נאמן במיגו דאי בעי היה יכול למחול דאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במ"ש שטר אמנה הוא בזה לא יפסיד חובו שיודע הוא שהלוה אינה גזלן ולא יעכב מעותיו עכ"ל והביאו הטור בח"מ סימן מ"ז ופ"ו ע"ש. אבל כשהיא אומרת שלי הן שניתנה לי במתנה ורוצית ליתן לבעל הפירות בזה ס"ל להרמב"ם דנאמנת וראייתו מהירושלמי וכמ"ש המ"מ דנאמנת בזה אפי' במעות טמונים כיון שהיא מוחזקת בהן וכמ"ש כי בודאי מל' הרמב"ם שכתב הרי שנמצא מעות ביד האשה כו' משמע דאיירי אפי' במעות טמונים וכן מוכח מהירושלמי שמביא המ"מ ראיה ממנו להרמב"ם ע"ש וסיפא דאמרה שנתן לה על מנת שלא יהא לבעלה רשות בה דאינה נאמנת ודאי מיירי אפי' במעות גלויין ומפורסמים שהרי סיים בטעם וכתב ז"ל שכל ממון הנמצא ביד האשה כו' לשון כל דייקא דאיירי אפי' בממון שאינו טמון וק"ל. ותדע שכן הוא דאם לא כן קשה על רבינו שהביא כאן דברי הרמב"ם סתם בלי דעת חולקת כלל וזהו תימה שהרי לפני זה חילק בקנתה קרקע בין טמונים לאינם טמונים וגם בסי' שאחר זה חילק ב"פ בתקף הבעל ולקח מעות מידה ובדין לוה ממנה וגירשה ע"ש ולמה בינתיים סתם הדברים ואם הרמב"ם סתם הוה ליה לרבינו לכתוב פירוש דבריו אלא ודאי גם רבינו סבירא ליה כל מה שכתבתי לחלק דכל זמן שהמעות בידה היא נאמנת לומר שלי הן בתורת נ"מ ליתן להבעל הפירות ממנו אפילו במעות טמונים וכשהיא רוצית להפקיע גם הפירות מבעלה אינה נאמנת אפילו במעות שאינן טמונין ואינה נאמנת במיגו דהיה יכולה לומר של פלוני או של אחרים הוא דאין זה מיגו וכמ"ש. ומ"ש מ"ו דהתוס' והרא"ש כתבו שהיא נאמנת נראה דכוונת מ"ו היה ממ"ש שם התוס' שנאמנת במיגו הנ"ל. ולעד"נ דאין ראיה משם והנה אציע לפנינו דברי הרא"ש דף קצ"ז סוף ע"ג דבכלל דבריו הוא ג"כ מ"ש התוס' סוף דף נ"א ז"ל ואם תקף הבעל מידה אין מוציאין מידו בב"ד ואינה נאמנת לומר של פלוני הוא מדאמר לעיל לוה מן האשה וגרשה אין לה עליו כלום ואם היתה נאמנת להוציא מידו דבר שהוא בחזקתו ולומר של פלוני הוא תהא גם נאמנת לומר שלי הוא במיגו דאי בעי' אמרה אחרים הפקידו בידו דאין צריך לומר מי הם האחרים וישאר לעולם בידיה כך פר"י והקשה ר' שמשון אם כן במעות שאינן טמונים אמאי קנתה כי היכי דאמרו בטמונים לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי הכי נמי באינן טמונים להוציאם מידה הוא דבעי שלא היה יכול להוציאם מידה בע"א ותירץ דבמעות שאינן טמונים אפילו תקף הבעל האשה מוציאה מידו בבית דין אבל במעות טמונים אם תקף הבעל אין מוציאין וההיא דלוה במעות טמונים איירי מדקאמר שם בגמרא לגלויי זוזי הוא דבעי עכ"ל הרא"ש (והתוספות לא כתבו שם דעת ר"י כלל אלא קצרו בלשונם וכתבו דאם תקף מעות מידה אם הן מעות טמונים מוציאין מידו כו' כדעת רבי שמשון הנ"ל וראיותיו. והמרדכי שם בפח"ה דף רנ"ד ע"ג סימן תקמ"ו כתבו בשם ר"י האי חילוק בין מעות טמונים לאינן טמונים כמ"ש הרא"ש בשם ר"ש ובאמת שגם שם ברא"ש לא כתב שר"ש חולק עם ר"י אלא שהקשה ר"ש על סתימת דברי ר"י וסיים "שתירץ וחילק בין טמונים לאינן טמונים כו' דוקא בלשון שכתב "ותירץ דמשמע שתירץ כן לדברי ר"י ושגם ר"י סבירא ליה הכי וכמ"ש המרדכי בשמו והשתא א"ש שהתוס' סתמו ולא כתבו אלא דברי רבינו שמשון דאם היה ר"י חולק עמו בודאי לא היו משמיטים דברי ר"י בעל תוס' וק"ל) והנה דעת מ"ו ז"ל מדכתב התוס' והרא"ש דכשהוא מוחזק והמעות היו טמונים בידה אינה נאמנת לומר שלי היו במיגו דשל פלוני משמע הא במעות שאינן טמונים או כשהמעות בידה בין טמונים בין אינן טמונים נאמנת לומר שלי הן במיגו דהיתה אומרת של פלוני או של אחרים הן. ולעד"נ דאין ראיה דהתוס' והרא"ש איירי כשהוא תקף או לוה מידה אינה נאמנת לומר שלי הן אפילו רצתה להיות להממון תורת נ"מ ליקח מהן קרקע וליתן להבעל הפירות ממנו אפילו הכי אינה נאמנת כיון שהמעות היו טמונים והוא כבר מוחזק ואומר ממעשה ידיך הן ושלי הוא לגמרי ואזה דוקא קאי הדיוק הא מעות גלויין או כשהמעות עדיין בידה נאמנת לומר שלי הן ובתורת נ"מ ליתן לבעל הפירות במיגו דהיתה אומרת של אחרים הן דכאן אין שייך לומר סברתי (הנ"ל דלא להיות מיגו מטעם כ"פ) דהיא רוצת לאכול הפירות דהא אינה מבקשת הפירות אלא ליתנם לבעלה גם אין שייך לומר דאם היתה אומרת של פלוני הן תפסד גם הקרן דמ"ה גם כתבו התוס' והרא"ש דנאמנת לומר של אחרים הוא ואין צריך לפרוט ולומר של פלוני הוא ואם כן נשאר הקרן לעולם בידה אבל כשהיא אומרת אחרים נתנו לי ע"ד שלא יהא לבעלי רשות בה לאכול פירותיו בזה ודאי אינה נאמנת שבזה אין לה מיגו לומר דשל אחרים הוא דהיא סבורה ליהנות בפירותיה וזהו אפשר הטעם של הרמב"ם שכתב שכל ממון הנמצא ביד אשה בחזקת הבעל "לאכול פירותיו. ומ"ש רמ"א ז"ל בדרכי משה שגם הרשב"א כתב בסימן תתק"ו שאין האשה נאמנת במעות טמונים לומר ששלה המה אפי' היא מוחזקת בהם. ראיתי שם דלא כ"כ הרשב"א אלא דוקא שאין קניינה שקנה מבעלה תכשיטין וחפצים קנין וכמ"ש בגמ' בקרקע דאם קנתה במעות שאינן גלויים דלא קנתה אלא ששם בתשובה מסיק וכתב דיקחו בהמעות קרקע ויאכל ממנו הבעל פירות ונראה דהיינו דוקא בנדון ההוא שקנתה חפצים דמטלטלים והיתה מוחזקת בהן וקאמר דלא קנתה החפצים כיון דהמעות טמונין היו יכול הבעל לומר לגלויי זוזי בעינא ומ"מ אינו יכול להוציא החפצים מידה ולהחזיק ג"כ בדמים כדין אם קנתה קרקע כמ"ש דשאני קרקע דבכל מקום שהיא בחזקת בעלים עומדת משא"כ בחפצים דמטלטלי ומש"ה אינו יכול להוציא החפצים מידה עד שיוציא הדמים מידו ויחזור לה או יקנה בהן קרקע ויאכל ממנו הפירות ואם המעות היו גלויים אפשר דקניינה היה קנין שהרי לדעת הרשב"א היא נאמנת במעות גלויים לומר שניתנו לה על מנת שלא יהיו לבעלה רשות בה לאכול פירותיה וכמו שכתב המ"מ ונ"י בשמו כנ"ל אבל אם המעות עדיין בידה דליכא מאן דפליג דהיא נאמנת לומר שלי הוא בתורת נ"מ אפי' במעות טמונים ודו"ק:
ב סָעִיף א (היינו שמכר פירות וקנה בדמיהן עיין פרישה ותימה למה חשב הקרקע שלה מאחר שקנה הבעל בעד פירות שהן שלו ממש ואפשר ליתן טעם דדוקא באכילתן יש לו בהן כח דיש כאן רווח ביתו ואוכלת היא עמו אבל בשקנה בהם קרקע שאין לה בפירות עצמן שום הנאה דין הוא שיהא הקרקע שלה כ"פ):
ג סָעִיף א ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא דוקא כו' כגון שמכרה כתובתה בטובת הנאה דעת רבינו מאחר שכתב הרא"ש לשם כתובה משמע דוקא כתובה קאמר ולא נכסי צ"ב ומש"ה כתב גם אדברי ב"ה ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל ותימה הא כתב לעיל האשה שמכרה כתובה ונדוניא דהיינו נצ"ב שאין הבעל אוכל פירות ועיין בספרי פרק האשה שנפלו סי' י"ב עכ"ל מ"ו ועוד נראה דכ"ש הוא דאם סבר במכרה כתובתה בטובת הנאה דלא שקיל הבעל כלום אעפ"י שהכתובה היא שלו ומכ"ש במכרה נצ"ב בט"ה דלא שקיל כלום דהם שלה וע"ק מה בא ב"ה לחדש במ"ש שאם מכרה צאן ברזל כו' הלא גמרא ערוכה היא במכרה כתובתה בטובת הנאה וגם זה בכלל דהא כל שכן הוא מכתובתה וכמ"ש וע"ק לי מה שכתב רבינו וכ"כ ב"ה שאם מכרה כו' דמשמע דסבר רבינו מדכתב ב"ה באם מכרה נצ"ב בט"ה דלא אוכל הבעל פירות ה"ה סבר נמי בולדי דולדות דלא שקלינהו ומנ"ל זאת הסברא דילמא ב"ה סבר דנצ"ב וכתובה דין א' להם וכמו שס"ל להרא"ש דבכתובה לא שקיל הבעל כלום ומחלק בין כתובה למידי אחרינא ה"ה נמי ב"ה סבר כן ועוד מהו ל' שאם מכרה כו' ונלע"ד דלק"מ וה"פ דברי רבינו מ"ש וכ"כ ב"ה שאם מכרה ר"ל שב"ה כתב גם כן כפי' הרי"ף דאין הבעל נוטל אלא ולדות ולא ולדי ולדות והביא ב"ה ראיה לדבריו מהא "שאם מכרה נצ"ב דאין הבעל אוכל הפירות וא"כ ה"ה בפירות נ"מ. ועל זה כתב רבינו שלא נראה להרא"ש דבריו דדוקא בכתובה והוא הדין בנצ"ב דשוין הן הוי דינא הכי דמעלמא אתו אבל לא בולדי דולדות דלא מעלמא אתו:
ד סָעִיף א ואפי' האם בעצמה לכאורה על לשון אפילו שכתב יש לתמוה דמשמע דמכ"ש אתי דאם הולד שהוא שלו אין הכפל שלו האם שהיא שלה עאכ"ו ושמא י"ל דמשום דלפי מ"ש הרא"ש לדעת הרי"ף דבעל אינו נוטל אלא ולדות ולא ולדי ולדות נמצא שיפה כח הבעל באם מבולד מש"ה כתב דאפילו נגנבה האם שיפה כח הבעל בה שהרי ולדותיה שלו עכ"ז אין הכפל שלו עכ"ל ב"י וכ"כ הר"ן בסוף דף תק"ח כלשון רבינו וב"י הביאו. וע"ש שכתב ז"ל ומה"ט אפילו כפל של בהמת נ"מ משלם לאשה דפירי כי האי לא תקינו ליה רבנן וולד דבהמה דנקט הכא לרבותא נקטי' כו' הרי לפנינו דס"ל דדוקא לה"ט ופירושו דכתב דפירי דפירא לא תקינו ר"ל פירא דאתו מעלמא דינא הכי ולאפוקי מפירוש הרי"ף דפירש פירי דפירא דר"ל היכא שלוקח הפירי עצמו שוב אינו לוקח פירי דפירי. א"כ כשגנב האם דנכסי מלוג עצמה כיון שאינה לוקח "אותם בעצמו לוקח הכפל ומש"ה דוקא קאמר שם דכפל של ולד אינו לוקח ומ"ה הוצרך רבינו לכתוב ואפי' האם עצמו לאפוקי מהרי"ף וזה ברור ולא כפירוש ב"י ודוק גם לשון הרא"ש שם משמע כהר"ן הנ"ל:
ה סָעִיף א לדעת הרמב"ם אפי' בבית אחר צ"ע למה לא כתב ג"כ דעת הרי"ף שהרי הרי"ף היקל טפי עד שהרא"ש דייק מדבריו שלדעתו יכול למכור האחר כיון דאיכא רווחא ביתא באחת מהן וכתב עליו ול"נ ומסיק דפירש"י עיקר ולא הזכיר שם דברי הרמב"ם כלל ורבינו כתב פירוש הרמב"ם ולא כתב פירוש הרי"ף ולא כן דרכו רק שנמשך אחר אביו בכל דבר:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.