א אין הכתובה נגבית מדינא דגמרא אלא ממקרקעי ומן הזיבורית שבנכסיו ולא משבח שהשביחו הנכסים אחר מותו לא שנא השביחו יורשין ול"ש השביחו לקוחות ובאה לטרוף מהם ולא מהראוי אבל במלוה שחייבים לבעל נקרא מוחזק ונגבית מהם אפי' הוא על העכו"ם ומתקנת הגאונים נגבית ממטלטלים וה"ה נמי לכל תנאיה חוץ מכתובת בנין דכרין כדלקמן לפיכך אם גבו היורשים מעות בחובת אביהן גובה מהן ודוקא מטלטלי דבני חרי אבל מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא אינה גובה מהם ואם מכרום היורשים אחרי מותו גובה מהם כ' הרמב"ם נהגו לכתוב בכל הכתובות מקרקעי ומטלטלי ודבר זה תיקון גדול הוא ואנשים חכמים ונכונים נהגו כן והוא ככל תנאי שבממון שהוא קיים ונמצא האלמנה גובה מן המטלטלים בתנאי זה ולא מתקנת האחרונים הרי שלא כתב כן בכתובתה אלא שנשא סתם אם הוא יודע בתקנת הגאונים גובה ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתיישבים בדבר זה שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה לפי שלא נתפרסם הדבר בדין תנאי כתובה שהוא תקנת סנהדרי גדולה ועד שנוציא בה ממון מן היורשים ע"כ: אם מוצאים לו קרקע בן חורין מוכרין ונותנין לה ואם לאו טורפת ממשועבדים שמכר או שנתן ל"ש נתן במתנת בריא או שכיב מרע שהרי כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה אפי' אם נתרצית בקנינו שקנו מידה אינו מועיל אלא א"כ קנו ממנו תחילה כדפי' לעיל מכר לאחד קרקע ולא נתרצית שלא רצתה לחתום לו ואחרי כן מכר לאחר לא שנא אותו קרקע ולא שנא קרקע אחרת וחתמה לו קנה ואינה גובה ממנו שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שאם היתה רוצה לעשות נחת רוח היתה עושה לראשון ולענין אם יכולה לגבות מן הראשון איכא פלוגתא לרש"י אינה גובה ממנו וכ"כ הרמב"ם ובעל העיטור ולר"ח ולר"ת גובה ממנו ולזה הסכים א"א הרא"ש מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך בענין שמועיל כגון שלקח מן האשה תחלה ומת השנייה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השנייה שהיא קדמה ולא הוסר שיעבודה רק מלוקח והלוקח מיד הראשונה שהרי הסירה שיעבודה ממנה וחוזרת חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת איש ואשה שמכרו בית לאחד וכתבו לו בשטר שהודו המוכרים שלא שיירו לעצמם במכר זה שום זכות בעולם ואח"כ יצא על המוכר שטר חוב מוקדם למכר והבע"ח הוציא הקרקע מיד הלוקח בכח שטרו והאשה מוציאה שטר נדוניתה שהיה מוקדמת לזה החוב כדי לקיים המקח ביד הלוקח והבעל חוב טוען שכבר סלקה זכות נדוניתה מעל זה הקרקע והיא טוענת אע"פ שסלקתי זכותי לענין שלא אתבענו אבל כל זכות שהיה לי בקרקע מכרתי לו וזה זכותי שהיה חובי מוקדם לשלך תשובה הדין עמה שלא סלקה מעל הקרקע אלא לגבי הקונה שלא תוכל להוציאו בשטר נדוניא אבל לגבי אחר לא סלקה זכותה והוי דינא הכי בעל חוב המוקדם מוציא מיד הלוקח והאשה מיד בעל חוב בנדוניתה והלוקח מן האשה וב"ח מיד הלוקח וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם והלוקח עומד במקום האשה ובמקומו נמצא הפשרה עשויה בנדון זה כי הב"ח יוציאנו מיד הלוקח והלוקח יוציאנו מיד ב"ח בשטר נדוניתה שמסרה לו האשה וישאר כך הענין כי לא יוסיף אח"כ לזכות בבית מכח הקנייה ואין הכתובה נגבית אלא בפחות שבמטבעות כגון אם נשא במקום אחד וגירשה במקום אחר אם מעות של מקום הנישואין טובים מהמעות של מקום הגירושין נותן לה ממעות של מקום הגירושין ואם מעות מקום הגירושין טובים משל מקום הנישואין נותן לה ממעות מקום הנישואין אף על פי שבשאר חוב נותן לעולם ממעות של המקום שנשתעבד בו בכתובה הקילו ור"ת כתב שגם כתובה נגבית לעולם לפי המקום שנשתעבד בו אבל הרמב"ם ורי"ף וכל הגאונים כתבו כסברא הראשונה כתב הרמב"ם בד"א כשהיה בכתובתה מעות סתם אבל אם פי' בה מטבע ידוע בין עיקר בין בתוספת הרי הוא כדין המלוה לחבירו מטבע ידוע שפירש לו מה שהלוה ובמקום שכותבין כתובה אינה נגבית אלא אם כן יהיה שטר כתובה בידה אלא נשבע שבועת היסת ונפטר ובמקום שאין כותבין עיקר כתובה גובה בלא כתובה בתנאי ב"ד בעדי מיתה או אפי' בלא עדים שהאשה שאומרת מת בעלי נאמנת כדפירש' לעיל גם נותנין לה כתובה על פיה ונדוניא ותוספת אינה גובה אא"כ כתובתה בידה אפילו יש עדים כמה היה והרמב"ם כתב שצריכה לישבע שמת אבל אם אומרת מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירים אותה שאינה אומרת כן אלא ליטול כתובתה והרמב"ם כתב שאם אומרת התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה ואם אומרת תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מתירין אותה לינשא ואין נותנין לה כתובתה ואם תפסה אין מוציאין מידה ואני כתבתי למעלה דבשניהם אין מתירין אותה לינשא במקום שאין כותבין כתובה והביא עדים שכתב לה כתובה כתב הרמב"ם שדינו כבמקום שכותבין ואינה גובה בלא כתובה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שגובה כיון שבאותו מקום לא נהגו לכתוב ולא מהימן לומר פרעתי דאיהו דאפסיד אנפשיה שכתב לה ולא ישתנה הדין בכך ובספר המצות כתב על שם ר"י אפי' במקום שכותבים גובה עיקר כתובה וכל תנאיה בתנאי ב"ד וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה הוציאה גט ואין בידה כתובה דינו כמו אלמנה שבמקום שאין כותבין גובה עיקר ולא נדוניא ותוספת ובמקום שכותבין אינה גובה כלל ואם הוציאה כתובה בלא גט שאומרת שאבד גיטה והוא אומר שכבר הוציאה הגט וגבתה בו והוא במקום שאין כותבין ואומר מפני שאין רגילין לכתוב לא האמינו לי במה שכתבתי לה והוצרכתי לפרוע ע"פ הגט וכתבו לי שובר ואבד אם יש לה עדי גירושין אינו נאמן ואם אין לה עדי גירושין נאמן במגו שיכול לומר לא גירשתיך ואע"פ שהיא אומרת גירשתני אינה נאמנת כיון שתובעת כתובתה ואם הוא במקום שאין רשאין לכתוב גט מפני הסכנה היא נאמנת וגובה הכל אפי' אין לה עדי גירושין והרמב"ם כתב בזה אם הוא טוען לא גירשתיה חייב ליתן לה עיקר כתובה אבל לא תוספת עד שתביא ראיה שגירשה או שהוציאה גט עם הכתובה ואם הוא אומר גירשתיה ופרעתי הכל עיקר עם תוספת ואבד שוברי הרי זה נאמן ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה עיקר והוא נשבע שבועת היסת על התוספת ולא נהירא שאם הוא נאמן למה יתן לה עיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל שהרי כתובה כידה וכן השיג עליו הראב"ד: הוציאה ב' גיטין וב' כתובות וזמן כתובה ראשונה קודם לגט הראשון וזמן הב' קודם לגט הב' גובה שתיהן הוציאה ב' כתובות וגט אחד שכתב לה ב' כתובות זו אחר זו אינה גובה אלא אחרונה שבטל הראשונה כשכתב לה האחרונה ואם האחרונה יתירה על הראשונה ולא כתב לה ואוסיפית ליך כך וכך על הראשונה אם רוצה לגבות הראשונה גובה מזמן א' או ב' מזמן ב' ואם כתב לה ואוסיפית ליך כך וכך על הראשונה גובה ראשונה מזמן ראשונה ותוספת מזמן ב' בד"א ששתיהן מן האירוסין או מן הנישואין אבל אם אחת מן האירוסין והב' מן הנישואין בכל ענין אינה גובה אלא אות' שמן הנישואין הוציאה כתובה וב' גיטין שהחזירה ולא כתב לה כתובה אין לה אלא כתובה אחת שהמגרש אשתו והחזירה על דעת כתובה הראשונה החזירה הוציאה גט וכתובה ועידי מיתה אם הגט קודם לכתובה רואין אם אין דרך לכתוב כתובה גובה בגט עיקר הכתובה ובכתובה גובה כל מה שכתוב בה שהרי זכתה בה במיתת הבעל ואם כתובה קודמת לגט אין לה אלא כתובה אחת שעל דעת כתובה הראשונה החזירה:
א סָעִיף א אין הכתובה נגבית מדינא דגמ' אלא ממקרקעי זה פשוט בכמה דוכתי:
ב סָעִיף א ומ"ש ומן הזיבורית שבנכסיו פשוט במשנה ר"פ הניזקין (גיטין מח:) ויהיב טעמא בגמ' (נ.) דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכתב הרשב"א ואיפשר לומר מהאי טעמא דאפי' נדוניא אינה נגבית אלא מן הזיבורית דאין כאן נעילת דלת ואדינא מוקמינן לה כשאר ב"ח דמדינא לא גבו אלא מן הזיבורית :
ג סָעִיף א ומ"ש ולא בשבח שהשביחו הנכסים אחר מותו וכו' ולא מהראוי משנה פ' יש בכור (דף נד) שאין האשה בכתובתה נוטלת בשבח ולא בראוי כבמוחזק ואמרינן עלה בגמ' איני והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח א"ר אבא מקולי כתובה שנו כאן ומ"ש ל"ש השביחו יורשים ול"ש השביחו לקוחות וכו' כן כתב הרמב"ם בפי"ו מה"א וכתב ה"ה דע שאין נצ"ב בכלל זה אלא הרי הן נגבין משבח שהשביח לוקח אבל לא מן היתומים כמו החוב ודין החוב נזכר פכ"א מה"מ זהו דעת רבינו וכן הסכים הרשב"א ז"ל בתשובה עכ"ל:
ד סָעִיף א ומ"ש אבל במלוה שחייבים לבעל נקרא מוחזק ונגבית מהם אפילו הוא על העכו"ם ז"ל הרא"ש בפרק י"נ אף על פי שהורע כח הבכור והבעל לענין מלוה דהוי ראוי לגבייהו לגבי כתובת אשה הויא כמוחזק וגובה כתובתה ממנה כדתנן בפורק הכותב (פד.) מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים וכו' ומיהו אין ראיה דלעולם אם גבו יתומים את המלוה בין גבו מעות בין גבו קרקע אינה גובה מהם משום דהוי ראוי אבל בעוד שלא גבו יפה כחה לגבות אף על פי שהוא ראוי כי היכי דיפה כח המלוה והאשה לגבות אף על גב דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וה"ה לענין ראוי נמי כיון שהם ביד אחרים יפה כחן לגבות וקצת יש להביא ראיה מהא דאמר ר"נ לעיל יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה אותה מהם לרבא דמפרש טעמא (פסחים לא.) דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לאבוהון משתעבדנא ליה מדרבי נתן והאי טעמא נמי שייך בכתובת אשה אע"ג דלא ניתנה לגבות בחיי הבעל מ"מ ה"ל שיעבוד על כל בעלי חובות ומצינו למימר דיש חילוק בין כתובת אשה לב"ח משום דאקילו רבנן בכתובת אשה כדאמרינן בפרק יש בכור מקולי כתובה שנו כאן ומיהו למאי דאמור רבנן דאקיל כמו גבי שבח אמור ובמאי דלא אמור לא אמור ועוד ראיה מהא דאמרינן בפרק האשה שנפלו (כתובות פא:) הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו' אלמא אע"ג שכבר המלוה ביד היורש גובה ממנה כתובה והאידנא דתקינו הגאוני' דב"ח וכתובה גבו ממטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלין בחובת אביהם הרי הן כמקרקעי וב"ח וכתובת אשה גובה מהם וכן עמא דבר ואפילו ממלוה דעכו"ם והיינו טעמא דלענין ב"ח וכתובת אשה לא חשיבא מלוה ראוי משום דמשעבדא להו בחיי אבוהון מדרבי נתן עכ"ל כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו סימן ד' שמעון שתובע מראובן ק' זהובים מכח חמותו שהיתה חייבת לחמיו נ"ל אם לא גבתה חמותו כתובתה ובאה לגבות ממלוה בעלה חייב ראובן לישבע שלא היה חייב לבעלה כלום ומה שטען שמחלה לא שייך כאן מחילה דאינה יורשת בעלה אלא גובה כתובתה מנכסי בעלה ובעוד שלא גבתה חובות בעלה לא זכתה בהן ואין כח בידה לא ליתן ולא למחול עכ"ל : אלמנה שמת חמיה קודם בעלה אין לה לגבות כתובתה מנכסי חמיה מחלק ירושת בעלה כיון שחמיה הניח אלמנה מרדכי פ"ד דכתובות :
ה סָעִיף א ומתקנת הגאונים נגבית ממטלטלין תקנה זו כתבה הרא"ש בקידושין פרק האומר והרי"ף והתוספות פרק מציאת האשה והרמב"ם פי"ו מה"א:
ו סָעִיף א ומ"ש וה"ה לכל תנאיה חוץ מכתובת בנין דכרין כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר:
ז סָעִיף א ומ"ש חוץ מכתובת בנין דכרין כדלקמן בסי' קי"א:
ח סָעִיף א ומ"ש לפיכך אם גבו היורשים מעות בחובת אביהם גובה מהם כבר נתבאר בסמוך. ומ"ש ודוקא מטלטלי בני חרי אבל מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא אינה גובה מהם בפרק מציאת האשה (כתובות סז.) כתבוה התוס' והרא"ש בפשיטות דאין האשה גובה מטלטלין שמכר הבעל ובקידושין פרק האומר נסתפק הרא"ש אי גביא כתובתה ממתנה והאריך בדבר ובסוף כתב וז"ל ולענין פסק הלכה הכי הלכתא דעדיפא כח מתנה מכח ירושה כדמוכחא ההיא דפ' שנים אוחזין (בבא מציעא יב.) וההיא דפרק נושאין (צט.) איכא לאוקמי במתנת ש"מ הילכך אפי' כשתקנו הגאונים דכתובה ומזונות גבו ממטלטלי דיתמי ממתנת בריא לא גבו עכ"ל וכ"כ התוס' בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מט: ד"ה הוא) וז"ל לפי מה שתקנו הגאונים דאשה גובה כתובה ומזונות ממטלטלי דיתמי אע"ג דירושה הויא דאורייתא כ"ש דגביא ממטלטלי דמתנת ש"מ דרבנן דכה"ג אמרינן בפרק י"נ (קלג.) אבל ממטלטלי דמתנת בריא דהויא דאורייתא לא גביא כתובתה ומזונות לא גביא אפי' ממקרקעי כי היכי דלא גביא מלקוחות כדפרישית ול"מ נתן הוא אלא אפילו נתנו יתומים אע"ג שכבר משמת נשתעבדו הנכסים עכ"ל:
ט סָעִיף א ומ"ש רבינו ואם מכרו היורשים אחר מותו גובה מהם נראה שדבר פשוט הוא שהרי משמע נפלו הנכסים לפני האלמנה ואין כח ביד היתומים ליתנם: (ב"ה) זה פשוט ואע"ג דאמרינן בפרק מציאת האשה (כתובות סט:) האחים שמכרו או שמשכנו אין מוציאין למזונות דוקא למזונות אבל לכתובה מוציאין דחוב הוא: אבל מדברי התוס' שכתבתי בסמוך משמע בהדיא שחולקים על זה וכן פסק במישרים נכ"ג ח"י כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו סימן ג' ששאלת אם כתובת אשה נגבית מן החובות ראיתי את רבותינו וכנ"ל הדין שהאידנא שרוב עסקינו ופרנסתינו בחובות והלואות לעכו"ם הויין כאשלי דקמחוניא ועיקר אסמכתייהו עליהם דאל"כ הפקעת רוב כתובות בנות ישראל עכ"ל ונראה דאיצטריך לה"ט לאותם שאינם משעבדים בכתובה מטלטלי אגב מקרקע וגם אינם נוהגים ע"פ תקנת הגאונים אבל לדידן דמשעבדים בלאו האי טעמא נמי גביא מהחובות. כתבו התוס' בפרק מציאת האשה (כתובות סז.) שיש פוסקים דמטלטלי דידן משתעבדי לכתובה דהוי כגמלי ערביא ואשלי קמחוניא ואין נראה לר"ת דהנהו כקרקע ואם מכרן הבעל תוציא אשתו מיד הלקוחות לאחר מותו וא"כ לדבריהם בטלה תקנת השוק אלא מחמת תקנת הגאונים גביא מטלטלי דיתמי עכ"ל ולדידן דכתבינן מטלטלי אגב מקרקעי דקנאי ודאקנה גובה ממטלטלי שמכרם כמו מן הקרקעות ועיין בח"מ סימן ס' אם כתובה נגבית מעיסקא שנתנו לו להתעסק עיין בפ' המקבל (בבא מציעא קד:) אם כתובה ומזונות נגבית ממתנת ש"מ בטח"מ סימן רנ"ב ובכתבי מה"ר איסלן סימן פ"ו:
י סָעִיף א כתב הרמב"ם נהגו לכתוב בכל הכתובות מקרקעי ומטלטלי ודבר זה תיקון גדול הוא וכו' בפרק י"ו מה"א. ב"ה וע' בהריב"ש סימן שנ"ב וכתב ה"ה מדברי רבינו נראה שאע"פ שלא כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אלא מקרקעי ומטלטלי גובה היא מן הדין מן היורשים אפי' מטלטלין וכ"כ הרשב"א בסוף כתובות ואם כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אפי' מן הלקוחות גובה מטלטלין כמבואר פי"ח מהלכות מלוה הרי שלא כתב וכו' דעת רבינו הוא שאין לומר בזה אע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי שאין זה תנאי ב"ד כיון שנתחדש אחר התלמוד עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה לענין הפירות אם קדם היורש ותלש ואכל אינו חייב מחמתן לאלמנה כלום ולא עוד אלא אפילו לא תלשם אם מכרם המוריש אם הם מבושלים כ"כ שאינם צריכין לקרקע אין ב"ח גובה מהם משום דקי"ל בפ"ק דמציעא (יד:) דבעל חוב אינו גובה פירות: וכתב עוד שאלת ראובן הודה בכתב ידו לשמעון שכל מה שיש לו בין קרקע בין מטלטלי הוא משותף בין שניהם ואחר ימים נשא ראובן אשה ושיעבד לה כל נכסיו ואח"כ נפטר ושמעון בא בכתב ידו לחלוק בנכסים והאלמנה טוענת שאינה מאמינו שנכתב כתב הודאה זה קודם שנשאה ואע"פ שכתוב בו זמן מוקדם לנשואיה שמא לגרע כח שיעבודה נתכוון ולאו כל כמיניה תשובה לענין הקרקעות הדין עם האלמנה לפי שלא היה יכול להוציאה משיעבודה וה"ה למטלטלין אם כתב לה מטלטלי אגב מקרקעי אבל אם לא כתב לה אגב אע"פ שכתב לה מטלטלי ומקרקעי נאמן על המטלטלין: וכתב עוד בתשובה על ראובן שהוציא כתב ידו של שמעון אחיו שהודה שקבל ממנו פקדון כך וכך מעות ונפטר שמעון ואין ספוק בנכסים לכתובה ולפקדון הדין עם האלמנה ואפילו הודה שמעון בפקדון בשעת פטירתו אינו מזיק לאשה דהודאת בעל דבר במקום שחב לאחרים אינו כלום עכ"ל :
יא סָעִיף א אם מוצאים לו קרקע בן חורין מוכרין ונותנין לה ואם לאו טורפת ממשעבדי שמכר או נתן וכו' זה פשוט בכמה דוכתי שהאשה טורפת לכתובתה ממקרקעי שמכר או נתן הבעל:
יב סָעִיף א ומ"ש אפילו אם נתרצית בקנינו שקנו מידה אינו מועיל אלא אם כן קנו ממנה תחלה כדפרישית לעיל בסימן צ':
יג סָעִיף א מכר לאחד קרקע ולא נתרצית שלא רצתה לחתום לו ואח"כ מכר לאחר וכו' קנה ואינה גובה ממנו שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' בס"פ מי שהיה נשוי (כתובות דף צה) וכבר נתבאר בסימן צ':
יד סָעִיף א ומ"ש ולענין אם יכולה לגבות מן הראשון איכא פלוגתא וכו' שם נחלקו רש"י ור"ת בפירוש מאי דקאמר התם איהו אפסיד אנפשיה בידים והסכים הרא"ש בפסקיו לפר"ת:
טו סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפי"ט מהלכות מלוה ולזה הסכים בתשובה להרמב"ן סימן פ"ט והאריך בדבר:
טז סָעִיף א מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך וכו' משנה ס"פ מי שהיה נשוי:
יז סָעִיף א שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת איש ואשה שמכרו בית לאחד וכו' כלל ס"ג סימן ד' וכתב שם שדין זה כדין הא דתנן מי שהיה נשוי ב' נשים וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך וכו' וע"ש: כתב הרשב"א והוא בתשובה להרמב"ן סימן נ"ז. שאלת אלמנה שיש לה כתובה על נכסי בעלה ונתפשרה עם יורשיו שיתנו לה ש' דינרים בכל שנה למזונותיה ופרנסתה ושיעבדו על זה עצמם ועוד ייחדו לה אלפים דינר בתיבה מיוחדת שאם שמא לא יתנו לה אותו סך בכל שנה שתוכל לקחת מאותה תיבה כל מה שיחסרו לה מאותו סך ונתנה כתובתה ביד שליש על תנאים אלו ושאין השליש רשאי ליתן לה שטר כתובתה אא"כ יכלו כל אותם אלפים דינרים וכשלא ישלימו לה אותו סך יוציא השליש שטר הכתובה לגבות מנכסי הבעל אותו סך הנזכר אבל אין בכתב השלישית שיוציאנה לה לגבות בה כלום לעולם ועכשיו יצאו בעלי חובות שעל הבעל והיא מעכבת על ידם מחמת הקדמת שטר כתובתה והם אומרים כבר ייחדנו לך ממון ועוד חייבו היורשים עצמם לך הדין עם מי: תשובה אם נכסי המת מרובים שיספיקו עכשיו לכתובת האלמנה ובעלי החוב אפילו לא נתפשרה עם היורשים אין האלמנה יכולה לעכב ביד בעלי החוב מלגבות חובם אלא אומרים לה אם תרצי לגבות כתובתיך גבי ואף אנו נגבים מהמותר ואם אמרה איני רוצה לגבות כתובתי עכשיו אלא רוצה אני לזון ואין שיעור למזונות דאין להם קצבה אין בטענתה כלום שאם אתה אומר כן כל מי שיש לו אשה ואפילו אין כתובתה אלא מנה ויש לו מאה מנה ויש לו עליו מלוה לא יגבה ב"ח מנכסיו כלום שכבר הוא משועבד למזונות ופרנסה של אשתו ואינו ותדע לך דבעל יכול למכור נכסיו ואין האשה יכולה לעכב לא מחמת שיעבוד מזונות ופרנסה ולא מחמת שיעבוד כתובה וכדאמר בעל אי בעי לזבוני מי לא מצי מזבן וכן נמי ב"ח מוקדם אינו יכול לעכב ביד ב"ח מאוחר לגבות חובו עכשיו כל שזמן גבייתו קודם לזמן בעל חוב המוקדם ואפילו בשעשאו אפותיקי סתם וכ"ש זו שנראה שנתפשרה עם היורשים מכתובתה שלא לגבות בה עכשיו ולא לעולם כל שנותנין לה אותו סך שיספיק לה אותו ממון שמיוחד תחת ידה ואפילו לא יספיק מ"מ עדיין לא הגיע זמנה וכל שלא הגיע זמנה אינה יכולה לעכב וכמ"ש ואפילו בזמן שיגיע זמנה ר"ל שיכלה כל אותו ממון המיוחד אינה גובה כתובתה אלא ב"ד שמין לה כמה שוה כתובתה לפי מה שנתפשרה עם היורשים כן דעתי נוטה וכתב שזו שלא כתב השליש שיוציא לה כתובתה לגבות בה לעולם ולא עוד אלא שעדיין צריך תלמוד אם יכולה לעכב כיון ששיעבדו לה היורשים נכסיהם שהרי יש לה שיעבוד ממקום אחר לגבות ממנו ובין זה וזה תגבה היא ובעלי החוב את חובם עכ"ל. ובתשובה אחרת כתב מה שטען המורשה שאין ליורש לגבות החובות אינו כלום ואם יראה שלא יאבד מה שיגבה תבא ותגבה כתובתה ואז יוציאו ב"ד מן הלוים ויתנו לה מדרבי נתן ואם קדם וגבה היורש מוציאין ממנו ונותנין לאלמנה מתקנת הגאונים שתיקנו שיהיו המטלטלין כקרקע וכדעת הרי"ף בפרק האשה שנפלו גבי ברייתא דמי שהיה נושה באחיו מנה ומת וכו' ואע"ג שיש מגדולי הפוסקים שחולקין עליו אנו כך קבלנו מרבותינו שכדברי הרי"ף עיקר ע"כ. כתוב בתשובה להרמב"ן שנשאל על גר שמת בלא בנים וקדם א' וזכה בנכסיו אם תגבה אשת הגר כתובתה מאותם נכסים והאריך בתשובה עיין עליו: אם האשה גובה כתובה ממתנה שנתן בעלה כשהוא בריא או כשהוא ש"מ עיין במרדכי פרק נערה שנתפתתה:
יח סָעִיף א ואין הכתובה נגבית אלא בפחות שבמטבעות כגון אם נשא במקום אחד וגירשה במקום אחר וכו' בסוף כתובות (דף קי:) תנן נשא אשה בא"י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא בגמ' היא גופה קשיא קתני נשא אשה בא"י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י אלמא בתר שיעבודא אזלינן אימא סיפא נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י אלמא בתר גוביינא אזלינן אמר רבה מקולי כתובה שנו כאן ופירש"י מעות קפוטקיא. גדולות ושוקלות יותר משל א"י: מקולי כתובה שנו כאן. הקלו בכתובתה וזו אחת מקולי כתובה. ורבן שמעון בן גמליאל קסבר כתובה דאורייתא הילכך בתר שיעבודא אזלינן כדין כל שטרי חוב וכבר נתבאר בסימן ס"ו שר"ת סובר דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל והרב אלפס והרמב"ם וכל הגאונים סוברים דהלכה כת"ק:
יט סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפי"ו וכ"כ הגאונים בתשובה. וכתב ה"ה בפרק הנזכר על דברי הרמב"ם דע שכל זה הוא כשיש בשיווי המטבע שהוא מגבה לה כדי מאתים ומנה שתקנו חכמים אבל פחות מכאן א"א לפחות ולא הוצרך רבינו לפרש זה שכבר נתבאר פרק י' שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה מק' הרי בעילתו בעילת זנות. ובהשגות א"א והוא שכתב לה ממטבע היוצא אבל אם כתב לה מאתים דינרים סתם הדבר ידוע שהוא א' מח' בכסף צורי ע"כ. ואין כן דעת רבינו אלא אף בכותב סתם יש לה בפחות שבמטבעות שבמקום הנישואין והגירושין אע"פ שהוא יותר משיעור חכמים וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתב הרשב"א שאם כתב לה מאתים דינרים דחזו ליכי שהם מאתים של מדינה שהרי פירש איזה הן אלו ק"ק אותם דחזו לה עכ"ל ודע שנצ"ב לדעת רבינו הרי הן כדין החוב בדבר זה וכבר נתבאר דין החוב פי"ז מהלכות מלוה וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה שכל מה שהוא מקולי כתובה אין נצ"ב בכלל אלא הרי הן כדין החוב עכ"ל. וכל זה ביאר יפה הריב"ש בתשובה סימן שי"ב . וכתב מהר"י קולון בשורש פ"א שתוספת שליש הנהוג בינינו אינו התוספת הנזכר בכל מקום בתלמוד אלא הוא מעיקר הדין ומנהג אבותינו שהנהיגו אותה בכל גלילותינו תורה היא וע"פ התלמוד ויש לה דין נצ"ב שהיא הנדוניא ואין דבריו נראים לי : כתב הרשב"א שאלת נשא אשה בקפוטקיא והלך לא"י ואח"כ מרדה בו ותובעת גט בקפוטקיא מהו תשובה לא אמרו גירשה בא"י נותן לה ממעות א"י אלא כשהיא שם עמו וגירשה שם אבל כאן שהיא עדיין בקפוטקיא וכאן היא גובה כתובתה נמצא מקום השיעבוד ומקום הגוביינא אחד והרי היא גובה ממעות קפוטקיא ופשוט הוא:
כ סָעִיף א ובמקום שכותבין כתובה אינה נגבית אא"כ יהיה שטר כתובה בידה וכו' בספ"ק דמציעא (דף יז.) גרסינן א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"ט כל תנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי אמר רבי חייא בר אבא לר' יוחנן לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה א"ל אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותיה אמר אביי מאי מרגניתא דילמא במקום שאין כותבין כתובה דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא כתובה גביא ואי לא לא גביא הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי וכו' אלא ודאי מתניתין איירי במקום שכותבין כתובה וגובה כתובתה מכח מעשה ב"ד ולא מצי למימר פרעתי וכתב הרא"ש וקשה מכאן למה שפסק רי"ף בס"פ הכותב על מתניתין דהוציאה גט ואין עמה כתובה דהלכה כשמואל דאוקי מתניתין דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה וכ"כ הרמב"ם בפי"ו מה"א האשה שהוציאה גט ואין עמה כתובה אם דרך אותו מקום לכתוב כתובה ה"ז נשבע היסת שפרע ופטור וכיון דר"י פליג אדשמואל הלכה כר"י ועוד דאביי דהוא בתרא סבר כוותיה ועוד דרי"ף הביא כאן דברי ר"י לפסק הלכה והתם פסק כשמואל ותירץ הרמב"ן דר"י לא פליג עליה דשמואל דבמקום שכותבין ריעא טענתא דידה ורגלים לדבר שנקרעה כתובתה בפריעתה ואביי מעיקרא כדהוה ס"ד דמצינו למימר דגט היינו כתובה הוה סבירא ליה דר"י איירי אף במקום שכותבין מדמייתי רבי חייא בר אבא ראיה ממתניתין וקבלה ר"י מיניה דבמקום שאין כותבין ליכא לאיתויי ראיה מיניה דאיכא למימר דלאו טעמא משום טוען אחר מעשה בית דין אלא משום דגט היינו כתובה ולהכי תמה היאך מייתי מינה ראיה למקום שכותבין דילמא מתני' במקום שאין כותבין וכד עיין בה ואשכח דל"ל דגט היינו כתובה הדר ביה והודה לר"י דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ובמקום שאין כותבין דוקא דה"נ צריך טעמא דמעשה ב"ד דלא ריעא טענתיה למימר דפרע מידי דהוה כשאר מלוה על פה לא שייך למימר מה הועילו חכמים בתקנתן דמצי לאתרויי ביה בשעת גירושין אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני וגם צריך למעשה ב"ד למקום שאין כותבין כתובה ויש עדים שכתב לה א"ה לא מצי למימר פרעתי דבהכי איירי מתניתין אליבא דאביי כדפרישית לעיל ומסתבר הכי כיון דבאותו מקום נהגו שלא לכתוב ולא מהימן לומר פרעתיך איהו דאפסיד אנפשיה שכתב לה ולא ישתנה הדין בכך והכי מסתברא טפי כי למה נאמר דפליגי ר"י ושמואל כיון שנוכל לפרש וליישב דלא פליגי וזו היתה סברת רי"ף עכ"ל ודברים אלו כתב ג"כ בתשובה כלל ל"ו ובס"פ הכותב כתב הר"ן ומה שהקשו על הרי"ף ושמפני כך כתבו התוספות דמתניתין דהוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אפי' במקום שכותבין היא והוא ז"ל כתב ליישב דברי הרי"ף ז"ל וכתב ה"ה בפט"ז מה"א שדעת הרבה מפרשים וגאונים כדעת הרי"ף והרמב"ם ועיקר ודוקא כשהבעל טוען פרעתי או מחלה לי אבל אם מודה ודאי חייב לפורעה וכן יתבאר זה בדברי רבינו וידוע שלעולם טוענין ליורש ע"כ ועל מ"ש הרמב"ם דבמקום שאין דרכם לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי ב"ד ה"ז גובה עיקר כתובה אע"פ שאין בידה שטר כתובה בין נתגרשה בין נתאלמנה כתב ה"ה זה מוסכם דבמקום שאין כותבין וסומכין על תנאי ב"ד הרי הבעל צריך להביא ראיה שנפרעת וכן מתבאר במשנה ובגמ' פרק הכותב (כתובות פד:) ופרק הנושא (כתובות קד:) וכתב רבינו בתוספ' צריכה להביא ראיה שהתוס' אינו מתנאי ב"ד שנאמר אע"פ שלא נכתב כמו שנכתב הוא וק"ו הוא מדין העיקר במקום שכותבין ודבר פשוט הוא לפי שיטת ההלכות ורבינו וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ"ק דמציעא עכ"ל:
כא סָעִיף א ומ"ש רבינו שהאשה שאומרת מת בעלי נאמנת כדפרי' לעיל הוא בסימן י"ז :
כב סָעִיף א ומ"ש גם נותנין לה כתובה על פיה משנה וגמ' פרק האשה שלום (יבמות קיד: קיז.):
כג סָעִיף א ומ"ש ונדוניא ותוספת אינה גובה אא"כ כתובתה בידה אפי' יש עדים כמה היה כבר נתבאר בסמוך בדברי הרמב"ם וה"ה שתוספת אינו בכלל הטוען אחר מעשה ב"ד וה"ה לנדוניא:
כד סָעִיף א ומ"ש שאפילו יש עדים כמה היה פשוט הוא דה"ל כמלוה ע"פ שהוא נאמן לומר פרעתי:
כה סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם שצריכה לישבע שמת בפרק י"ו מהלכות אישות: ב"ה כתב מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובה וסובר רבינו דמשביעין אותה דקאמר היינו שמשביעין אותה שמת בעלה וזה דבר תימא שמאחר שמתירין אותה לינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי וכמו ששנינו בפרק האשה שלום (שם) ואין מקום לשבועה זו ומ"ש שמשביעין אותה שבועת אלמנה כשאר אלמנות:
כו סָעִיף א ומ"ש אבל אם אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה וכו' מימרא פרק האשה שלום:
כז סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם שאם אמרה התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה ואם אומרת תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מתירין אותה לינשא ואין נותנין לה כתובה ואם תפסה אין מוציאין מידה בפרק ט"ז מה"א:
כח סָעִיף א ומ"ש ואני כתבתי למעלה דבשניהם אין מתירין אותה לינשא בסימן י"ז כתבתי טעם הרמב"ם ז"ל וטעם רבינו:
כט סָעִיף א במקום שאין כותבין כתובה והביא עדים שכתב לה כתובה כתב הרמב"ם שדינו כבמקום שכותבין וכו':
ל סָעִיף א ומ"ש בשם הרא"ש שגובה כיון שבאותו מקום לא נהגו לכתוב וכו' כך מבואר בדבריו פ"ק דמציעא שהעתקתי בסמוך ומ"ש בשם סמ"ג על שם ר"י דאפילו במקום שכותבין גובה וכו' כבר נתבאר בסמוך שזה הוא דעת התוספ' בההוא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום:
לא סָעִיף א ומ"ש שהרא"ש כתב כסברא ראשונה כבר נתבאר במה שהעתקתי לשונו בפ"ק דמציעא כתב הרא"ש בתשובה סוף כלל צ"ח אשה שאבדה כתובתה רואים כתובת נשי משפחתה וכתובתה כמותם ואם כתובות נשי משפחתו מרובות משל נשי משפחתה עולה עמו עכ"ל. וכבר כתב זה רבינו בסימן ס"ו:
לב סָעִיף א הוציאה גט ואין בידה כתובה דינה כמו אלמנה וכו' כבר נתבאר בסמוך דהיינו מתניתין דס"פ הכותב (כתובות פט.) דקתני הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ופסק הרי"ף כשמואל דאוקמה דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה ונתבאר ג"כ בדברי הרמב"ם וה"ה שתוספת ונדוניא אינו בכלל הטוען אחר מעשה ב"ד וכ"כ הר"ן שם וכתב עוד דאפילו עיקר כתובה לא גביא אלא בהוציאה גט ממש אבל בעידי הגט לא גביא דאיתרע ליה מעשה ב"ד דחיישינן דילמא ב"ד הגבוה ע"פ הגט וקרעוה לגיטא במקום שכותבין אינה גובה כתובתה אלא בשיש כתובה עמה אבל אין עמה כתובה לא דאיתרע ליה מעשה ב"ד והדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו כתובה עכ"ל :
לג סָעִיף א ומ"ש ואם הוציאה כתובה בלא גט שהיא אומרת שאבד גיטה והוא אומר שכבר הוציאה הגט וכו' בס"פ הכותב (כתובות פח:) תנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גיטי והוא אומר אבד שוברי וכן ב"ח שהוציא ש"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו אמר רשב"ג מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט וב"ח שלא בפרוזבול ודייק בגמר' (פט.) ארישא דמתניתין ש"מ כותבין שובר דאי אין כותבים ליחוש דילמא מפקא לכתובה וגביא בה ואוקמה שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה במקום שכותבין ואמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה ופירש"י כלומר לעולם אין כותבין שובר והיינו טעמא דגובה כתובה דאי מקום שאין כותבין הוא והוא אומר כתבתי וירא אני שמא תחזיר ותוציאנה עליו להביא ראיה ואי מייתי ראיה עדים שכתב לא גביא ואי לא מייתי ראיה קתני מתני' גובה כתובתה ואינו נאמן לומר שיניתי מנהג העיר ואי מקום שכותבין הוא והיא אמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה וכי קתני מתני' גובה כתובתה שהביאה ראיה שלא כתב לה ורב אמר בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת וכל הרוצה להשיב ישיב ופירש"י בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין. כי מפקא גט בלא כתובה גובה עיקר הכתובה דהיינו ק' וק"ק וגובה דקתני מתני' עיקר קאמר ולא תוספת וכי מפקא כתובה בלא גט גובה תוספת ולא עיקר חיישינן שמא גבאתו על פי הגט: וכל הרוצה להשיב ישיב. דאין לחוש מעתה לכלום תנן כתובה ואין עמה גט וכו' הרי אלו לא יפרעו בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי דאמרינן ליה אייתי ראיה ואי לא מייתי אמרי ליה זיל פרעוה אלא לרב נהי דעיקר לא גביא תוספת מיהא תגבה ופירש"י בשלמא לשמואל. דאמר בין עיקר בין תוספת נפרעין על פי הגט מוקי להא דקתני לא יפרעו במקום שאין כותבין ומ"ה מהימן במאי דאמר פרעתי ע"פ הגט דאמר כשתבעתני על פי הגט אמרתי בב"ד כתבתי לה כתובה וירא אני שלא תחזור ותוציאנה ואומרת לי הבא ראיה ולא מצאתי ראיה ואמרו לי פרע ובקשתי מהן שיכתבו לי שובר הואיל וע"כ אני זקוק לפרוע טוב שיהיה לי שובר וכתבוהו לי ואבד א"ר יוסף הב"ע שאין שם עידי גירושין מגו דיכול לומר לא גירשתיה יכול לומר גירשתיה ונתתי לה כתובה הא מדקתני סיפא מן הסכנה ואילך וכו' בדאיכא עידי גירושין עסקינן דאי ליכא עידי גירושין במאי גביא כולה רשב"ג הוא וחסורי מחסרא והכי קתני הרי אלו לא יפרעו בד"א כשאין שם עידי גירושין אבל יש שם עידי גירושין גביא תוספת ועיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא ומן הסכנה ואילך אע"ג דלא מפקא גיטא גביא שרשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט. וכתבו התוספות מגו דיכול לומר לא גירשתיך וכו' ור' יוחנן נמי מפרש הכי כדפ"ל וא"ת והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלי גירשתני נאמנת ורבי יוחנן אית ליה דרב המנונא וי"ל דלא מהימנא אלא דוקא היכא דאינה תובעת כתובתה אבל תובעת כתובתה לא מהימנא דשמא מחמת חימוד ממון אמרה כן עכ"ל ונתבארו דברי רבינו זולת מ"ש ואם הוא במקום שאינם רשאים לכתוב גט מפני הסכנה היא נאמנת וגובה את הכל אפילו אין לה עידי גירושין דהא בגמרא לא קאמר דמן הסכנה ואילך אלא דאע"ג דלא מפקא גיטא גביא כלומר גובה תוספת ועיקר ובדאיכא עידי גירושין אבל אי ליכא עידי גירושין אפילו מן הסכנה ואילך לא יפרעו:
לד סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפי"ו וז"ל האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת שאינה מעיזה פניה בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה אבל אינו נותן לה תוספת עד שתביא ראיה שגירשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידיה אמר הבעל כך היה גרשתי ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שובר ואבד שוברי מתוך שיכול לומר לא גירשתיך ולא יתחייב בתוספת נאמן ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר ונשבע הוא שבועת היסת על התוספת עכ"ל ומה שהקשה עליו רבי' שאם הוא נאמן למה יתן לה העיקר ואם אינו נאמן יתן לה הכל כבר נתבאר הטעם בדברי ה"ה שכתב לענין גביית הכתובה דברי הרמב"ן כדברי רבינו והביא ראיה לזה בפ' ב' דכתובות והטעם מפני מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תיטלי מ"ש ליכי אבל בתוספת לא לפי שאין מדרש בתוספת ואצ"ל בנצ"ב ע"כ. ועל מ"ש הרמב"ם אמר לה הבעל כך היה וכו' כתב זה יצא לרבינו ממה שאמרו הב"ע בשאין שם עידי גירושין מתוך שיכול לומר לא גירשתיה וכו' ומפרש רבינו שהוא לענין תוספת לפי שבעיקר כתובה אין שם מגו וכמו שנתבאר בדעת רבינו עכ"ל:
לה סָעִיף א הוציאה ב' גיטין וב' כתובות וכו' משנה בס"פ הכותב (שם) ב' גיטין וב' כתובות גובה ב' כתובות ופירש"י ב' גיטין וב' כתובות זמן ראשונה קודם לזמן גט ראשון וזמן כתובה שנייה קודם לגט שני גובה ב' כתובות שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שנייה אבל קדמו ב' הכתובות לגט הראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא ב' כתובות אינה גובה אלא אחת שע"מ כתובה הראשונה החזירה: כתב הרשב"א שאלת ראובן ושמעון קנו חצר וראובן האמין את שמעון אחיו ומסר בידו שטר המכר ואחר זמן גירש ראובן את אשתו ואח"כ החזירה בלא קידושין ובלא כתובה חדשה ואח"כ מת ראובן ועמדה אשתו זאת ובאה ליפרע כתובתה מחצי החצר שהיה לבעלה והשיב שמעון שכבר גירשה בעלה ומעת שגירשה נסתלק שיעבודה מחצר זו וכחשה האשה שלא גירשה בעלה וכתובתה קיימת ועוד טען שמעון שלא נשתתף עם אחיו באותו חצר ושהוא מוחזק בה זה ט"ו שנה והשיב אע"פ שנתגרשה האשה וחזרה אצלו בין בקידושין וכתובה שנייה בין שחזרה אצלו בין בנישואין בין בזנות לא אבדה כתובתה הראשונה ועדיין כתובתה הראשונה קיים כל זמן ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה ואע"פ שהחזירה בין שחידש לה כתובה אחרת בין שלא חידש ואם חידש לה כתובה אחרת היתה גובה ב' הכתובות וכמו ששנינו בס"פ הכותב ת"ר גט וכתובה ומיתה וכו' שהמגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה החזירה וה"מ כשהחזירה סתם ולא חידש לה כתובתה אבל אם כתב לה כתובה אחרת גובה שתיהן וכדקתני התם במתניתין ב' גיטין וב' כתובות ולפיכך אם החצר משותפת בין ב' האחין והיתה כתובתה של זו קודמת גובה היא כתובתה מהחצר ואפילו היתה כתובה מאוחרת נמי גובה ממנה ואע"פ שחזר וטען שהוא חזר ולקחה מאחיו עד שלא כתב לה כתובה זו והחזיק בה ט"ו שנה לפי שמכיון שטען בב"ד שלא היה לאחיו בה שותפות כבר הודה שלא מכר לו אחיו חלקו שכל שלא היתה לאחיו חלק בו לא קנה ממנו דומה למה שאמרו כתובות (פח:) כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי לפיכך כל שנודע שהיה לאחיו חלק בחצר אשה זו גובה ממנו עכ"ל:
לו סָעִיף א הוציאה ב' כתובות וגט א' שכתב לה ב' כתובות זו אחר זו אינה גובה אלא אחרונה וכו' שם במשנה ב' כתובות וגט א' אינה גובה אלא כתובה א' ובגמ' אי בעיא בהאי גביא אי בעי' בהאי גביא לימא תיהוי תיובתא דר"נ אמר שמואל דאמר ב' שטרות היוצאות בזה אחר זה ביטל שני את הא' לאו איתמר עלה מודה ר"נ דאי אוסיף בה דיקלא ה"נ בדאוסיף לה ופירש"י אי בעיא בהאי גביא. אי ניחא לה למיטרף לקוחות מזמן ראשון טרפה: בזה אחר זה. זמנו של זה קודם לזה ושניהם על הלואה אחת או על מכר אחת ביטל שני את הראשון ואינו טורף אלא מזמן שני דכיון דכתב לשטרא בתרא אחליה לשיעבוד קמא: דאי אוסיף ביה דיקלא. בשטר שלי לתוספת כתבוה ולא אחליה לשיעבודה לבטל זמן שטר ראשון ותרוייהו מיהא לא גביא מדלא כתב לה צביתי ואוסיפית לה מדילי הך אקמייתא אלא שטר כתובה יתירה כתב לה ולא הזכיר בה את הראשונה ה"ק אם תתרצי למחול שיעבוד של ראשונה גבי כתובה זו המרובה ואם לאו גבי ראשונה המועטת הילכך הי מינייהו דבעיא גביא וכי אמר רב נחמן ביטל שני את הראשון בדלא אוסיף בה מידי דאי לאו לבטולי קמא אתי למאי כתבה: ומ"ש בד"א ששתיהן מן האירוסין וכו' או מן הנישואין וכו' בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מד.) אסיקנא הלכתא דא' זה ואחד זה כלומר בין מנה ומאתים בין תוספת מן הנישואין והקשו התוספות דהשתא מסקינן דאחד זה ואחד זה מן הנישואין אע"ג דאוסיף לה ופליג ארב נחמן דאמר לעיל דאי אוסיף בה דיקלא אדעתא דתוספת כתביה ולא ביטל שני את הראשון וזהו תימא דהלכתא כר"נ בדיני ואור"י דהכא אע"ג דאיכא תוספת בטל שני את הראשון וטעמא משום דליכא שטר כתובה באירוסין אלא מתנאי ב"ד הילכך נתבטל תנאי ראשון ע"י שטר וכ"כ הרא"ש וכ' עוד ואף לדברי המפרשים דאיירי בשמעתין כדכתב לה יש לחלק כיון שמנהג לכלול יחד מנה ומאתים ותוספת אומדנא דדעתא הוא שזהו עיקר תחלת השיעבוד וכתב האירוסין לא נכתב אלא שאם תתאלמן או תתגרש מן האירוסין וכשבאו לכלל נישואין ונכתב הכל בשטר אחד נתבטל הראשון לגמרי וכן כתב הר"ן וכך הם דברי רבינו וכתב עוד הר"ן ומ"מ נראה שכל שלא נשאה וחזר וכתב לה שגובה עיקר כתובה מן המשועבדין אלא שהרמב"ם כתב בפ"י מה"א המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה אם מת או גירשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה נראה שהוא סבר דכי מסקינן אחד זה ואחד זה מן הנישואין היינו לומר שאינה טורפת ממשועבדין כל שלא כנסה עכ"ל:
לז סָעִיף א הוציאה כתובה וב' גיטין וכו' שהמגרש אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה גם זה שם במשנה:
לח סָעִיף א הוציאה גט וכתובה ועידי מיתה אם הגט קודם לכתובה וכולי עד סוף הסי' ברייתא שם: דין הכותב לאשתו כתובה בדיני ישראל וצדאק בערכאות כתב ריב"ש בסימן ח"ב ובסי' קמ"ד:
א סָעִיף א אין הכתובה נגבית וכו' פירוש לא מיבעיא היכא דאיכא נמי מטלטלין דאין היורשין יכולין לסלקה במטלטלין והוא הדין אם האשה חפיצה יותר במטלטלין דאינה יכולה לכוף ליורשין אלא דינה בקרקע אלא אפילו אין שם אלא מטלטלי בלחוד ג"כ אינה גובה מדינא דגמרא אלא מקרקעי וכיון שלא הניח קרקע הפסידה כתובתה וכן לענין זיבורית נמי קאמר בלשון שלילה דלא מיבעיא אלמנה דכל שאר ב"ח נמי אינו גובה מיתמי אלא מזיבורית אלא אפילו גרושה דגובה מבעלה נמי אין דינה אלא בזיבורית ה"א בגמרא ריש הניזקין:
ב סָעִיף א ומ"ש ל"ש השביחו יורשים וכולי נראה לכאורה מלשון זה דאם השביחה האלמנה בנכסים מועטים גובה מהם וכמו שפי' רשב"ם והביאו רבינו לעיל בסימן צ"ה ותימה הלא הרא"ש חולק עליו כמו שנתבאר לשם ויש לומר דרבינו כאן לא נתכוין לדיוקא אלא נקט מילתא דפסיקא דלכ"ע אינה גובה בשבח ששיבחו היתומים לאחר מיתה או ששיבחו הלקוחות אבל במה ששיבחה האשה בנכסים דפליגי בה רשב"ם והרא"ש לא איירי בה הכא ונסמך על מ"ש בסימן צ"ה וכך הוא דרכו של רבינו בחיבורו מיהו קצת קשה דמשמע דוקא שבח שהשביחו יורשים ולקוחות אבל שבח דממילא כגון שעלו בה אילנות ונתייקרה נגבית מהם והא ליתא דסתמא תנן בפ' יש בכור שאין האשה נוטלת שבח בכתובתה וכך הל"ל ל"ש השביחו הנכסים אחר מיתת הבעל לא שנא השביחו לקוחות כולי וכן הוא הלשון ברמב"ם פי"ו דאישות:
ג סָעִיף א ומ"ש אבל במלוה וכולי פירוש אפי' לדינא דגמ' דאין נגבית ממטלטלי שביד היתומים אפ"ה במלוה בעוד שלא גבו יפה כחה לגבות מהן דלא חשיב ראוי אא"כ כבר גבו היורשים את המלוה והיא בידם ואפי' היא על העכו"ם דהוי כמציל מידם לא חשיבא ראוי בעוד שלא נגבית אבל מתקנת הגאונים אפי' אם גבו היורשים מעות בחובת אביהם גובה מהן דלא גריעי הני מעות משאר מטלטלי ומכ"ש אם גבו קרקע:
ד סָעִיף א ודוקא מטלטלי דבני חרי וכולי ואם מכרום היורשים גובה מהם הקשה ב"י דהא כתבו התוספות בפרק נערה שנתפתתה (סוף כתובות דף מ"ט) בד"ה הוא ואשתו דאפילו נתנו יתומים לא גביא כ"ש מכרו היתומים וכאן כתב רבינו דאפי' מכרום היורשים גובה מהם ומכ"ש אם נתנו דגובה מהם ומהרש"ל הקשה עוד ממ"ש הרא"ש בקידושין פרק האומר דאפילו נתנו היתומים אינו גובה מהן לפע"ד ליכא הכא קושיא דעיקר דיבורם של התוס' לשם לא היה אלא לענין מזונות האלמנה וכדאמרינן בפרק מציאת האשה ריש (כתובות דף ס"ט) האחין ששיעבדו אין מוציאין למזונות אף על גב דאם לא שיעבדו היתה ניזונית מהן ולשון שיעבדו משמע לא שנא במתנה אינו גובה מזונות ממה ששיעבדו וכדמסיק איכתוב ליה שיעבודו דמשמע הכי ומשמע הכי אבל לגבות כתובתה פשיטא דגובה ממה שמכרו או נתנו היורשים דמיד שמת ניתנה כתובה לגבות מנכסי בעלה וידה עדיפא מידם ומש"ה כתב רבינו לעיל בסי' צ"ג ולקמן סי' קי"ב בדין מזונות האשה והבנות דאפילו מכרה או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם אין מוציאין מידן וכאן גבי כתובה כתב דגובה מהם וכן בפרק האומר לא כתב הרא"ש דאינו גובה אלא לענין מזונות שהרי כתב בסוף דבריו ולענין פסק הלכה וכו' עד ממטלטלי דמתנת בריא לא גבו וכו' דמדלא כתב ממטלטלי שנתן הוא או יורשיו אלמא דס"ל להרא"ש דלעניין מזונות דוקא אם מכרו או נתנו היורשים אינה גובה מהן אבל לענין כתובה גובה:
ה סָעִיף א מכר לאחד קרקע ולא נתרצית וכולי לאו דוקא מכר לאחר דאפילו מכר לראשון שדה אחרת וחתמה לו לא מציא אמרה נחת רוח וכולי אלא לרבותא נקט מכר לאחר דאפילו בשני לקוחות לא מציא לומר דלראשון אפילו לנחת רוח לא רציתי לחתום ולשני דנוח לי חתמתי לעשות נחת רוח לבעלי ועיין בתוס' בפ' מי שהיה נשוי בד"ה הא ר"מ דאיכא סברא דיותר איכא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי בלוקח אחד מבשני לקוחות ואיכא סברא איפכא. ומ"ש ל"ש אותו קרקע וכו' נמי לרבותא קאמר דאפילו בקרקע אחר לא תוכל לומר בקרקע זו לא חתמתי אפילו לנחת רוח ובזו חתמתי לנחת רוח לבעלי וכתבו התוספות בד"ה כתב לראשון דאפילו לא כתבה בשטר שהיא עצמה מכרה לו אלא שמוחלת השיעבוד שלה שעל הקרקע מהני ולא מציא אמרה נחת רוח וכו' ומיהו דוקא בקנו מידה וע"ש בתוס' בד"ה הב"ע כשקנו מידו וע"ל סי' צ"ב ולענין לגבות מן הראשון כו' פירוש היכא שחתמה לשני ולא לראשון דלא יכולה לגבות מן השני שהסכימה במכירתו אם טורפת מן הראשון שלא חתמה לו או יכול לומר הנחתי לך מקום בשדה שקנה השני ואעפ"י שלא תוכל לגבות ממנו אתה הוא דאפסיד אנפשך שחתמת לו פליגי בה כמ"ש באשיר"י ס"פ מי שהיה נשוי וכ"כ בתוספות לשם ועיין בח"מ סי' קי"א ס"י:
ו סָעִיף א מי שהיה נשוי שתי נשים וכולי משנה שם ועיין במ"ש למעלה סימן צ"א ס"ב:
ז סָעִיף א שאלה לא"א הרא"ש וכולי פי' מהרש"ל האשה תתפשר' עם הלוקח ותתן שטר נדונית' לידו ואז לא יהא צריך ללוקח לטעון שום זכות בבית מצד הלקוחות אלא מצד זכות נדונית האשה וא"כ מסולק הב"ח לגמרי עד כאן לשונו ופשוט הוא:
ח סָעִיף א ובמקום שכותבין כתובה וכולי עד נשבע היסת ונפטר היינו בגרושה וטוען ברי ולא אמרינן הכא הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום דריע טענתא דידה כיון דכותבין כתובה ואין כתובתה בידה רגלים לדבר שקרעו כתובתה בפריעתה ואם אלמנה היא טענינן ליתמי דילמא אתפסה צררי ובמקום שאין כותבין יש לה מנה ומאתיים בתנאי ב"ד ואינו נאמן לומר פרעתי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל תוספת ונדוניא דאינו תנאי ב"ד נאמן לומר פרעתי כמו בשאר תביעה בעל פה כך כתב הרמב"ן והרא"ש בפ"ק דמציעא לפרש דעת רב אלפס ושכך כתב הרמב"ם ומביאו ב"י באורך ומ"ש או אפי' בלא עדים וכו' עד גם נותנין לה כתובתה על פיה משנה ר"פ האשה שלום האשה שהלכה היא ובעלה למ"ה ובאה ואמרה מת בעלי תינשא ואמרו ב"ש תינשא ותטול כתובתה פירש"י על פיה וב"ה אומרים תינשא ולא תטול כתובתה א"ל ב"ש התרתם ערוה החמורה ולא נתיר ממון הקל וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ומשמע מהאי ק"ו דא"צ לישבע שמת ולכן כתב רבינו גם נותנין לה כתובתה על פיה כלומ' על פי מאמרה בלי שבועה ותימה על מ"ש רבינו והרמב"ם כתב שצריכה לישבע שמת דהא משמע במשנה ובגמרא שהאשה נאמנ' בערוה החמורה מטעם דמילתא דעבידא לאגלויי היא א"נ מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' ואין כאן עסק שבועה ועוד דאם אינה נאמנת בלא שבועה אף בשבועה אין להאמינה כיון שנוגעת בדבר ועוד דהמעיין ברמב"ם ספי"ו דאישות יראה מבואר דהכי אמר כיון שנאמנת לינשא לאחר א"כ מתנאי כתובה שאם תינשא לאחר תטול מה שכתב לה בכתובה אלא דמשביעין אותה שבועת אלמנה דילמא אתפסה צררי וכך הבין הרב המגיד וז"ל וכתב רבינו שמשביעין אותה ופשוט הוא כדין כל הבא ליפרע מן היורשין עכ"ל ולכן מה שכתב רבינו ע"ש הרמב"ם שצריכה לישבע שמת הוא תימה וצ"ע:
ט סָעִיף א ומ"ש אבל אם אומרת מת בעלי וכו' הוא לשון רבינו ולא לשון הרמב"ם הוא ולישנא דאבל קאי אדלעיל כשאומרת מת בעלי דנאמנת ונותנין לה כתובתה וקאמר השתא היינו דוקא כשלא אמרה תנו לי כתובתי אבל אם אמרה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה ואמר רבינו שהרמב"ם חולק אבל לדעתו בשניהם אין מתירין אותה לינשא דכיון דאיבעיא להו בשניהם ואסיקנא בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא וטעמו של הרמב"ם דפסק להקל משום דמדאמר רב נחמן מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה תנו לי כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה מ"ט אדעתא דכתובתה אתאי דמדהוצרך לומר האי טעמא אלמא דוקא כשלא אמרה כלל התירוני לינשא דהיא גופא לא אתאי אלא אדעתא דכתובה ואין דעתה להנשא משום דלא ידעה בבירור שמת א"כ שמעינן דהיכא דאמרה ג"כ והתירוני לינשא מתירין אותה ולא קמיבעיא ליה אלא לענין כתובתה ואסיק בתיקו והלכך אם תפסה לא מפקינן מידה אבל לינשא מתירין אותה כיון שאמרה התירוני לינשא בין שאמרה בתחלה ובין לא אמרה עד לבסוף ולא א"ר נחמן דאין מתירין לינשא אלא בדלא אמרה כלל התירוני לינשא כנ"ל לפרש דעת הרמב"ם וב"י לעיל בסימן י"ז פי' בדרך אחר ע"ש:
י סָעִיף א במקום שאין כותבין כתובה והביא עדים שכתב לה כתב הרמב"ם שדינו כבמקום שכותבין ואינו גובה בלא כתובה זה אינו נמצא בספרי הרמב"ם שבידינו מיהו לכאורה משמע דהכי הוא האמת למאן דפסק דבמקום שכותבין כתובה אם אין לה כתובה נשבע היסת ונפטר ובמקום שאין כותבין גובה עיקר כתובתה בתנאי ב"ד דאלמא דפוסק כשמואל בפ' הכותב (כתובות דף פט) דהך דהוציאה גט ואין עמה כתובה דגובה כתובתה מיירי אף במקום שכותבין כתובה והאשה הביאה ראיה שלא כתב לה אי נמי במקום שאין כותבין דעליו להביא ראיה שכתב לה ואם אינו מביא ראיה גובה כתובתה אבל הביא ראיה שכתב לה אינה גובה בלא כתובה ואע"ג דמנהג המקום שאין כותבין כתובה ולהרא"ש צ"ל אע"ג דהלכה כשמואל מ"מ בהך מילתא היכא דהביא ראיה דכתב לה כתובה במקום שאין כותבין כתובה לא קי"ל כשמואל אלא כר' יוחנן פ"ק דמציעא דהטוען אחר מעשה ב"ד במקום שאין כותבין כתובה לא אמר כלום ולא ישתנה הדין בכך כמ"ש הרא"ש בפ"ק דמציעא ושזהו דעת רב אלפס:
יא סָעִיף א ומ"ש ובספר המצות כתב על שם ר"י וכו' כתב מהרש"ל דאנן נהגינן כמו שכתוב בספר המצות על שם ר"י עכ"ל ונראה שנהגו כך ע"פ דברי המרדכי שכ"כ בשם ספר החפץ ס"פ הכותב וכ"כ סוף פ' הנושא בשם כמה גדולים שפסקו כר"י וכן פסק מהר"ם ובהגהת ש"ע כתב וז"ל וכן נראה סברת האחרונים שאפי' בתוס' אינן נאמנים לומר דפרוע אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה עכ"ל ולפי שמהרש"ל העיד דנהגינן כס"ה בשם ר"י נראה הא דהעיד בהגהת ש"ע דלא נהגינן הכי במדינות אלו לגבות בלא כתובה היינו כל מה שהוא יותר על מנה ומאתים ועדות מהרש"ל הוא צודק על מנה ומאתים דגובין אפי' ליכא כתובה ואפי' במקום שכותבין כתובה ומיהו לענין מעשה צ"ע:
יב סָעִיף א הוציאה גט וכו' משנה ס"פ הכותב ולכאורה משמע דלאו דוקא גט אלא ה"ה עידי גירושין וכן כתבו התו' אבל הר"ן כתב דבעידי הגט לא גביא דאיתרע ליה מעשה ב"ד דחיישי' דילמא ב"ד הגבוה ע"פ הגט וקרעוה לגיטא ומביאו ב"י:
יג סָעִיף א ומ"ש ובמקום שכותבין אינה גובה כלל פי' אפילו עיקר אינה גובה דנאמן לומר פרעתי והחזירה לי הכתובה ואינה נאמנת לומר דלא כתב לה כתובה כיון דמנהג המקום דכותבין אם לא דהביאה ראייה דלא כתב לה ומיהו כשבעל מודה שלא פרע אלא שחושש שלא יבא לידי הפסד שתחזור ותגבה בב"ד אחר בכתובה שבידה והאשה טוענת שאבדה כתובתה ואינה בעולם צריך לפרוע לה כתובתה וכותבין לו שובר אבל אם הכתובה היא בעולם כגון במדינה אחרת אלא שאינה בידה אין כופין אותו ליקח שובר כיון שהכתובה היא בעולם וכמ"ש בח"מ סי' נ"ד:
יד סָעִיף א ואם הוציאה כתובה בלא גט וכו' והוא במקום שאין כותבין וכו' הכי איתא בגמ' כמו שהביא ב"י וקצת קשה לשון רבי' שאמר והוא במקום שאין כותבין דלשון זה משמע דוקא במקום שאין כותבין והא ליתא דהא ודאי במקום שכותבין כל שכן דאינו נאמן לומר כבר פרעתי כשהוציאה הגט בלא כתובה וכתבו לו שובר ואבד דהא לא היה צריך לפרוע לה כיון שהכתובה היתה בעולם ובודאי שקורי משקר אבל בגמרא איכא לפרש דאע"ג דמעיקרא קאמרינן בשלמא לשמואל מוקים לה במקום שאין כותבין וכו' מ"מ למסקנא דקאמר רב יוסף הב"ע כשאין שם עידי גירושין וכו' השתא שפיר מוקמי' למתניתין דהוציאה כתובה ואין עמה גט דלא יפרע בין במקום שאין כותבין ובין במקום שכותבין דנאמן לומר פרעתי במגו דלא גירשתיך דאעפ"י דבמקום דכותבין הטענה גרועה אפי' הכי נאמן כיון דאית ליה מגו:
טו סָעִיף א ואם הוא במקום שאין רשאי לשהות גט מפני הסכנה וכו' הקשה ב"י דכתב כנגד הגמ' דמוקמינן למתני' דבדאיכא סכנה גביא הכל בדאיכא עידי גירושין ואי ליכא עידי גירושין לא גביא אפי' מן הסכנה ואילך עד כאן לשונו ויש ליישב דברי רבי' שהם על פי דברי התוס' בד"ה הוציאה גט וז"ל רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה בלא גט פי' שלא בעידי הגט הואיל ואי איפשר לה להביא עידי גירושין ולא קשה ליהימניה במגו די"ל לר' יוחנן דכיון דקודם סכנה אלמוה רבנן לכח דאשה דאין נאמן לומר פרעתי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אין תימה דאלמנה לאחר הסכנה כיון דמודה דגירשה דאין נאמן לומר פרעתי אע"ג דאית ליה מגו עכ"ל והא ודאי דבאומר לא גירשתיך אפי' מן הסכנה ואילך נאמן בשבועה אלא דבאומר פרעתי אינו נאמן אע"ג דאית ליה מגו ואמר רבינו דגובה הכל כלומר אפי' התוספת דלא כהרמב"ם שכתב בזה פי' היכא דאית ליה מגו דליכא עידי גירושין ויכול לומר לא גירשתיך והוא טוען פרעתי דעל העיקר אינו נאמן ועל התוספת נאמן דליתא אלא אינו נאמן וגובה הכל וטעמא דהרמב"ם דס"ל דאשה שאומרת לבעלה גירשתני נאמנת אפי' בתובעת כתובה ושריא לאינסובא וכיון דנשאת לאחר נוטלת כתובה ק' וק"ן ממדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי כמ"ש ה' המגיד ומביאו ב"י אבל תוספת אינו ממדרש חכמים ולא בתנאי ב"ד הלכך נאמן לומר פרעתי אם לא הביאה ראיה וצריך לומר דהרמב"ם מפרש רישא וסיפא תרווייהו במקום שאין כותבין כתובה ורישא ה"ק הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה פי' עיקר כתובה גובה בגט ונאמנת שלא פרע לה בלא שבועה כלל דאם היה דפרע לה לא היה מניח הגט בידה כתובה ואין עמה גט הרי לא יפרע פי' אפילו עיקר לא יפרע לה אלא א"כ נשבעה בנקיטת חפץ אבל רבי' מפרש דסיפא דלא יפרע לה אפילו ע"י שבועה שהיא רוצה לישבע נמי לא יפרע אלא הוא נאמן ואינה גובה כלל אפילו עיקר כיון דאית ליה מגו דלא גירשתיך דאינה נאמנת לומר גירשתני כיון שתובעת כתובתה וזהו שאמר ולא נהירא וכו' ולענין הלכה היכא דאמרה גירשתני בפני פ' ופ' והלכו להם למ"ה דנאמנת נראה דשומעין להחמיר ובתובעת כתובה אינה נאמנת כלל ואפילו נשאת תצא כמ"ש רבי' והוא דעת התוס' (דף פט) בד"ה מגו אלא כיון דהתו' כתבו דשמא מחמת חימוד ממון אומרת כן יש להחמיר דאם קידשה אחר צריכה גט דספק קידושין הן ואפילו אם אומרת גירשתני ולא תבעה כתובתה יש להחמיר כמ"ש הראב"ד בהשגות וז"ל ואני אומר שלא אמרו נאמנת להנשא לכתחילה ולא לגבות כתובתה אלא שתופסין בה קידושין או שמא אם נשאת לו תצא ואם תאמר תינשא לכתחילה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה עכ"ל ולפעד"נ כיון שכתב או שמא אם נשאת לא תצא יש לנו להורות דאפי' נשאת תצא שהרי איפשר לפרש דנאמנת לבד לענין שתופסין בה קידושין אבל לא להקל כלל אפילו לא היתה תובעת כתובתה:
טז סָעִיף א הוציאה ב' גיטין וב' כתובות וכולי משנה סוף הכותב וז"ל רש"י בספרים המדוייקים וזמן כתובה ראשונה קודם לזמן גט ראשון וזמן כתובה שנייה קודם לזמן גט שני גובה ב' כתובות שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שנייה אבל קדמו ב' הכתובות לגט הראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה ותנן בסיפא ב' כתובות וגט אחד אינו גובה אלא כתובה אחת למדנו שהכותב ב' כתובות לאשתו אינו גובה אלא אחת ואי משום דגירשה ואהדרה הא תנן כתובה וב' גיטין אינה גובה אלא כתובה אחת שע"מ כתובתה הראשונה החזירה עכ"ל:
יז סָעִיף א ומ"ש הוציאה ב' כתובות וגט אחד וכו' כך הוא בספרי רבינו המדוייקים שכתב לה ב' כתובות זו אחר זו אינה גובה אלא אחת מהן ואיזה מהן גובה אם סכום שתיהן שוות אינה גובה אלא אחרונה שבטל הראשונה כשכתב לה האחרונה וכו' והא בגמרא ס"פ הכותב ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מד) ע"ש:
יח סָעִיף א הוציאה כתובה ושני גיטין שהחזירה ולא כתב לה כתובה פי' זמן הכתובה הוא קודם לזמן גט ראשון וכן פירש"י ומשמע דאם זמן הכתובה אחר זמן גט ראשון אם הוא במקום שאין כותבין כתובה גובה בגט כתובה אחת ובכתובה גובה השנייה אבל אם אין בידה כתובה כלל אלא ב' גיטין במקום שאין כותבין אינה גובה אלא כתובה אחת דעל דעת כתובה הראשונה החזירה ונראה עוד דאפילו טענה האשה דכתב לה כתובה שנייה כשהחזירה ונאבדה אינה נאמנת ומצי טעין הבעל דע"ד כתובה הראשונה החזירה ואפי' אם מודה אלא דטוען פרעתי נאמן במגו דאי בעי אמר לא כתבתי לה שנייה אלא ע"ד כתובה הראשונה החזירה:
יט סָעִיף א הוציאה גט וכתובה ועידי מיתה וכו' גובה בגט עיקר כתובה וכו' פי' כיון דבמקום שאין כותבין אינה גובה בגט אלא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אין שייך לומר כן אלא בעיקר כתובה שיש לה בתנאי ב"ד ולא יכול לומר פרעתי כשאין בידו שובר אבל בכתובה כל מה שכתב בה וכמו שנתבאר בסמוך אצל הוציאה גט ואין בידה כתובה: כתב המרדכי פרק נערה שנתפתתה ע"ש מהר"ם דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו והניח אלמנה ניזונית מנכסיו אין אלמנת ראובן גובה כתובתה מאותן נכסים הואיל והיו משועבדים לאלמנת אביו כשמת ראובן ה"ל ראוי וזה נראה סותר למ"ש המרדכי בשם מהר"ם בפרק הנשבעין בדין ירושת הבעל את אשתו דאם הניחו מורישיה נכסים אע"פ שלא גבתה הבת מחיים אעפ"י שהיו משועבדים לכתובת האלמנה נקראים מוחזקים להבת והבעל יורש אותה ושני פסקים הללו הם סותרים זה את זה ומדברי הרב בהגהת ש"ע נראה דמפרש הך דמוהר"ם פרק הנשבעין במקום שנוהגין כאנשי גליל דיכולין לסלק האלמנה ושלא ליתן לה מזונות עיין עליו במ"ש ריש סי' צ' וריש סי' ק' אבל המעיין בדברי הר"ם פרק הנשבעין לא משמע הכי כלל אבל בתשובת מהרי"ל סי' ע' תירץ דשאני בעל דיפה כוחו כיון דיד הבעל כיד אשתו בחייה ועומד במקומה אבל כתובה לא ניתנה לגבות מחיים אלא לאחר מיתה וכבר פקע זכותה שהיה לו בראוי בחייו וכו' ע"ש:
א וז"ל הר"ן ריש הניזקין י"א דאף הנדוניא אינה נגבית אלא מן הזבורית וי"א דנדוניא דינה כשאר ב"ח ובבינונית ולזה הדעת נוטה עד כאן לשונו והמ"מ פי"א דאישות הזכיר ב' סברות והאריך בדבר זה אימת דנדוניא בכלל כתובה. כתב הר"ן פרק נערה דף ת"צ ע"א דאם היה כאן קרקע שוה שני מאות זהובים והיא חפצה בקרקע או בכתובה הדין עמה ואין היתומים יכולין לסלקה בדמי הקרקע כו':
ב סָעִיף א במרדכי פרק נערה דף תקל"ט ע"ג בשם מוהר"ם האשה אינה צריכה לקבור בעלה ולקנות תכריכין מכתובתה אלא היא נוטלת כתובתה ואם אין כאן כדי קבורה הוא נקבר מקופה של צדקה וכן הוא בהג"ה אשיר"י ובהגה"מ פי"ז דאישות וכ"כ ב"י סי' צ"ג בשם תשובת הרשב"א וכן הוא בתשובה הרא"ש כלל ג' סי' א' ובכלל ט"ו סימן ג' וכ"כ הטור בת"ה סימן קע"ה וריב"ש כתב סימן ק"ד ודאי אם תפסה היא מטלטלין ודאי א"צ לקוברו אבל אם קדמו היתומים ולקחו מטלטלין והוציאן א"צ לשלם וע"ש כתב המרדכי פרק י"ג דף רנ"ד ע"א מי שאמר נכסי לבני ראובן ואחריו לשמעון ומת ראובן אשתו גובה כתובתה מהן ועיין בדין זה בח"מ סי' רמ"ח. כתב מהרי"ו בתשובה סימן מ' דאם אחד פסק ליתן לבנו מתנה אחר ב' או ג' שנים או שצוה בעת מותו שלא לתת לבנו הירושה עד אחר ג' שנים ומת הבן אין אשתו גובאת כתובתה ממנו דהוה ראוי וכן פסק מהר"י מולין עכ"ל:
ג וכן פסק המרדכי ריש י"ג ואפי' גבו כבר היתומים בין מקרקעי בין מטלטלים ודלא כמ"ד שכתב המרדכי ריש הכותב דאינה גובאת ממלוה וכ"ע במרדכי די"ג דשכר פעולתו שלא היה מעולם בידו דבעל אין אשה גובאת ממנו כתובתה דמקרי ראוי ומהר"ם השיב על ספר שגנבו עכו"ם ואחר מיתת הבעל הוחזר דזה מקרי מוחזק ולא ראוי ולא גרע ממלוה. וכתב עוד דמי שכתב לבנו גוף הבית ולאלמנותו הפירות נקרא הבן מוחזק בבית ואם מת אלמנותו גובה כתובתה מן הבית וכן עשו מעשה בקלוני"א:
ד בתשובות הרשב"א סי' תתקנ"ו בן שהיה סומך על שלחן אביו ונשא ונתן בנכסיו ומת וגם האב יורשי האב צריכין להביא ראיה שהנכסים היו של אב ואם לא הביא ראיה האשה גובאת כתובה משם וע"ל ס"ס קי"ח אלמנה שנתפסה מחמת נכסי עזבון בעלה והוצרכה לפשר אין מנכין לה מכתובתה:
ה וסיים שם ה"ל עדיין ראוי אע"ג דהנכסים יותר מכדי חוב כתובה משום דהלכה כאנשי גליל דס"ל דאין יכולין לסלק האלמנה ממזונות וכן הוא בתשובת מיימוני סוף ספר משפטים סי' ז' וצ"ע דבמרדכי פרק כל הנשבעין דף של"ז ע"ב תשובת מוהר"ם סותרת לזה דכתב שם דהבעל יורש נכסי אשתו שנפלו לה מאביה אע"ג שעדיין היו משועבדים לאלמנת אביה ואע"ג דאין הבעל יורש את אשתו בראוי כתב שם דזה מיקרי מוחזק ואפשר לומר דכאן מיירי במקום שנוהגין כאנשי יהודה דמסלקין האלמנה ולכן נקרא מוחזק וע"ש ולעיל סי' צ"ג ועיין בתשובת מהרי"ל סוף סימן ע"ה מדין ראוי אצל כתובה:
ו דלא כמ"ד שכתב המרדכי פרק נערה דס"ל דאף ממתנת ברי טורפת:
ז וכך פסק המרדכי פרק ב' דייני גזירות דף תקמ"ז ע"ב ומי שמת דף רנ"ה ע"ב דבמתנת ש"מ גביא ופרק נערה בשם מוהר"ם ובהגהות דב"ב ד' רס"ב ע"א וכן הוא בח"מ סי' רנ"ב ועיין בתשובות ראב"ן. במרדכי פרק אלמנה ניזונית ופרק מי שמת דף רנ"ז ע"ב משמע דאף במתנת ש"מ אם תפסו המקבלין אין מוציאין מהם. וכ"כ המרדכי ריש נערה בשם ר"ש בר ברוך דאין כתובה נגבית ממתנת ש"מ וכן הוא בתשובות ר"ג דיש י"נ ומהרא"י בפסקיו סי' פ"ו פסק כמ"ד דגובה ממתנת ש"מ וע"ש ולקמן סי' ק"ו יתבאר דאם צוה לפניה מתנת ש"מ ושתקה הוי מחילה ועיין מדינים אלו בח"ה סי' רנ"ה:
ח ועיין בריב"ש סי' ק"ד:
ט וכ"ה בהר"ן ריש מציאת האשה בשם הרשב"א:
י ודלא כדמשמע במרדכי פרק מי שמת דף רנ"ז ע"ב וריש אלמנה ניזונית מיהו בתשובות ראב"ן דאף לאחר תקנת הגאונים אינה גובאת ממטלטלין אלא דאם תפסה אין מוציאין מידה ולא קי"ל הכי אלא דגביא ממטלטלין בני חורין וכן פסק הרי"ף ותוספות פרק מציאת האשה והרא"ש פרק האומר והרמב"ם פי"ו דהלכות אישות וכן המנהג פשוט. כתב המרדכי ריש הכותב דאשה גובאת כתובתה ממטלטלין ואין חילוק בין אם תפסו יתמי או לא. כתב בהגהות אלפסי דף תק"א ע"ב אף ע"ג דכתובה נגבית ממטלטלין הרשות ביד יתומים ליתן לה קרקע:
יא וכתב המרדכי פרק נערה ע"ג בשם הר"ם הנותן מתנה לבנו הראוי ליורשו במתנת בריא לא הוי מתנה להפקיע מידי כתובה דכל מתנה שאדם נותן ליורשיו הוי כמו ירושה בעלמא עכ"ל וכן הוא בהגהות מיימוני פי"ו דאישות דאין מתנת בריא מפקיע מידי כתובה אלא בנותן לאחר אבל לא ליורשיו. וכ"כ מהרא"י סי' ס' וכ"כ מהרי"ו סימן רנ"ו וכתב שם דמכ"ש אם צוה לקוברו ולהזכיר נשמתו מנכסיו דלא מהני ואשה גובאת כתובתה מהן במרדכי פ' מי שמת דף רנ"ז ע"ד תשובת מוהר"ם על אחד שנתן מעות לחבירו כשהיה בריא וא"ל אל תתנם לבני עד שישא אשה ומת ופסק דהאשה גובה כתובתה מהן דכיון דלא זיכה לו בחייו אלא לכשישא אשה ובההיא שעתא כבר מת ראובן א"א לזכות בנכסים אלא מכח מצוה לקיים דברי המת וכל מתנה שאדם רוצה לזכות בה מכח מצוה לקיים דברי המת או מכח מתנת ש"מ או מצוה מחמת מיתה אשה גובאת כתובה מהן עכ"ל וצ"ע דמשמע דאם זיכה לו מחיים מפקינן מידי כתובה וזה סותר דבריו שבפרק נערה ובהג"מ כמו שכתבתי בסמוך עוד כתב המרדכי פרק י"ג ע"ד בשם מוהר"ם על הכותב לבתי מהיום ולאחר מיתה כחלק א' מבניו הזכרים ופסק דאשה גובאת מזה כתובתה ואע"ג דהויא מתנת בריא דלעולם לא יטול מקבל מתנה זו יותר מן היורשין עכ"ל וצ"ע דבסוף פ' י"נ משמע שם דעדיפא מתנה זו מירושה וע"ל סי' קי"א כתב המרדכי פ' י"נ ע"ד תשובה על ראובן ושמעון שהיה להן שותפות ביחד והלכו למדינת הים וחלה ראובן ונטה למות וצוה לשמעון ליתן לפלוני מנכסיו כך וכך ונפטר ראובן ושמעון שב למקומו ובבואו הושיב דיינים וסיפר לפניהם הדבר ואחר כך תובעת אלמנת ראובן הכתובה מהנכסים אלו ופסק שהמקבל זכה במתנה כיון שהנכסים היו ביד שמעון הוי כאילו המשיכן זכה בהן למקבל ושמעון זה נאמן בדבריו הואיל וסיפר הדבר בעוד שהיה הממון בידו כו' וע"ל סי' קי"ח מדין גביית כתובה: כתב ריב"ש סי' רצ"ט אלמנה שתובעת כתובה והיתומים טוענים שתתן ערבות שאם ימצאו אחר כך ב"ח מוקדמים שתחזיר מה שנתנו לה ופסק דא"צ וע"ש סי' רמ"ד:
יב ונראה הא דאינו נאמן לומר פקדון יש לו בידו דהיינו בקנה לו מטלטלי באגב אבל בלאו הכי נאמן כמו שכתב בתחלה ועיין בדינים אלו בח"ה סימן צ"ט:
יג ועיין בתשובת מיימוני שם סימן י"ג:
יד ולא ידעתי טעמו כי סברת מהרי"ק נראין נכונים כי השליש שמוסיפים הוא משום דאמרו חכמים שיכול להרויח בנדוניא שליש כדאיתא במשנה פרק מציאת האשה (כתובות סו.) ומחויב להוסיף לה במקום שנהגו כדאיתא לעיל סימן ס"ו הוי זה השליש כאילו הכניסה לו כ"כ מה שאין בתוספת שברצונו תליא מילתא עכ"ל:
טו וכתב נ"י פרק האשה רבה דף תנ"א ע"ב דוקא לענין כתובה נאמנת אבל לענין תוספת ונצ"ב וע"ש וכתב עוד שם דאפילו ע"א מעיד כדבריה לא תגבה כתובתה מאחר שתבעה כתובתה:
טז סָעִיף א והמ"מ פי"ו כתב שכן עיקר וכתב דטוענין ליורש אם אין שטר כתובה בידה שמא פרע אביהן ובהגהות אלפסי פרק הכותב ומיהו אם נודע שנשרף הכתובה או נאבדה חזר להיות כמקום שאין כותבין כתובה ואינו נאמן לומר פרוע אמנם בהגהת מרדכי דב"מ דף קמ"ב ע"ג משמע כרברי ר"י וכן הוא במרדכי סוף הנושא דהר"י פסק כן הלכה למעשה דאפי' במקום שכותבין כתובה גובה עיקר הכתובה אפי' אבדה השטר וכן פסקו כל גדולי אשכנז לאו דוקא מנה ומאתים אלא אפי' ק' דינרין דתוספת ונדוניא דה"ל עתה כב"ד של כהנים דאמרינן בגמרא (כתובות יב) שהיו כותבין ד' מאות זוז וכתב הר"ר יצחק בר מנוח שכן עשו מעשה כל גדולי צרפת עד כאן לשונו וכ"פ מהרי"ק שורש קי"ד הלכה למעשה כדברי מוהר"ם וכ"פ שורש י"ח וכן משמע בכתבי מהרא"י סי' רכ"ט וכתב שם דכן היה המנהג באוסטרייך להגבות לה הכתובה שהיו נוהגים לכתוב בכל הנשים וע"ש וכן הוא שם סי' רל"ב ובן הוא בתשובות מיימון סוף הלכות אישות בשם ר"ת דגובאת אף התוספת אם מנהג קבוע בעירו ויודעין מה הוסיף לה ואם אין מנהג קבוע הבעל צריך לישבע שלא הוסיף לה אם טוענת ברי ובאלמנה אין היתומים צריכים לישבע מיהו אם תפסה לא מפקינן מינה ונשבעה ונפטרה וע"ש ולמטה בסמוך בדין זה וכן הוא במרדכי פ' אלמנה ניזונת ע"ג וכ' שם דדוקא עד שלא נשאת אבל משנשאת נאמן לומר פרעתי אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. וכתב מהרא"י בכתביו סי' רכ"ט ורל"ב דבמקום שנוהגין לכתוב תוספת בשוה גובה אפי' אין שטר כתובה בידה ואם אין מנהג לכתוב בשוה אף על גב דרוב נוהגין לכתוב בשוה כיון שאינו מנהג פשוט אינה גובאת התוספת אף על פי ששטר כתובה יוצא מתחת ידה אא"כ הכתובה מקוימת או שהחתן בעצמו חתום עליה ומכירין חתימתו אבל כשאין מקויים חיישי' שמא מזוייפת היא וכן הוא בתשובת מהרי"ו סי' קי"ג וכן משמע ממהרי"ק שורש י"ח וכתב סי' רכ"ט דאם המנהג קבוע רק שלפעמים על ידי שינוי הזוג כגון שזקן עשיר נושא ענייה כדי לשמשו שרגילין לפעמים אז לכתוב סך מועט אז גובאת בלא שטר כתובה כי זה מיקרי מנהג קבוע ובסי' רל"ב ואם אין מנהג קבוע והאלמנה תפסה הנכסים אם יש לה מיגו להחזיק בנכסים נאמנת לומר שהוסיף לה אבל הדבר צריך דקדוק גדול כי בכל דהו אין לה מיגו וכ"כ מהרי"ו בתשובה סי' קע"ג וכתב המרדכי סוף הכותב בשם ספר חפץ. אשה שאבדה כתובתה ונתאלמנה או נתגרשה גובה אפי' תוספת ומביאין ב' או ג' כתובות ומגבינן לה בפחות שבהן ובשבועה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בתשובה והביאו הטור סי' ס"ו וכתב עוד אם כתובות נשי משפחתו מרובה משל משפחתה עולה עמו ואפשר דכה"ג א"צ לקיים כלל וגובה אף התוספת וצ"ע בדברי מהרי"ו ומהרא"י בתשובה הנ"ל כתב ריב"ש סי' שפ"ג אשה שהביאה חצי כתובתה בידה ונראה שהיתה נחתכת בסכין אינה גובה כלום אע"ג דלא הוי בה קרע שתי וערב וע"ש. ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ע"ג בדינים אלו:
יז וכ"כ נ"י סוף פרק הכותב:
יח כתב נ"י פ"ק דב"מ דף ס"ב ע"א תשובת הרי"ף מי שגרש אשתו והיא תובעת כתובה והוא אומר פרעתי אתפסה צררי אינו נאמן ואפי' שבועה אינה צריכה אלא נותן לה כתובתה ויחרים חרם סתם עכ"ל כתב הר"ן פ"ק דגיטין דף תקכ"ג ע"א אשה או שאר שליח המביא גיטה בכל מקום שמותרת לינשא גובאת כתובתה ובמקום שאינה מותרת לינשא אע"ג דאם נשאת לא תצא לא גביא כתובתה ועיין בזה בתשובת הרשב"א סי' אלף קע"א:
יט סָעִיף א ובהגהות דב"מ דף קמ"ו ע"ג ואפ"ה אינו מתחייב לה בשאר כסות ועונה דאל"כ לא הוי מיגו וע"ש:
כ סָעִיף א וכ"כ המ"מ פי"ו דאישות וכתב אע"ג דהרמב"ם חולק בזה מ"מ יש לחוש לסברא זו:
כא סָעִיף א כתב בהגהות אלפסי גר שנתגייר עם אשתו וכתב לה כתובה בגיותו ע"ד כתובה הראשונה קיימת י"א דוקא כשהיא היתה ישראלית כשנשאה אבל כתב כתובה לכותית ונתגיירה אינו כלום וי"א להיפך דוקא כשהיתה כותית דלא היו הנישואין בעבירה אבל כתב לישראלית דהיו נישואין בעבירה א"צ לקיים כתובתו הראשונה עכ"ל כתב הרשב"א בתשובה סי' תתקס"ב ראובן שכתב שיור לאשתו וגירשה ביום שנשאה והחזירה ומתה בלא ולד והוא אומר שכיון שגירשה נתבטלו התנאים הראשונים והיורשים טוענין שתנאו קיים שהרי תחלה התנה כל זמן שתמות היא בלא ולד קיימא תשובה חייב לקיים התנאים הראשונים דכל המגרש ומחזיר ע"ד כתובה הראשונה מחזירה אע"ג דאמרי' דוקא כתובה ולא תוספת היינו דוקא מה שהוסיף לה מדיליה אבל מה שמשייר מנכסים ע"ד תנאים הראשונים הכניסה ועוד שלא על דעת קידושין דוקא התנה בתחלה אלא כל זמן שתמות בלא ולד קיימא ועוד שזה מערים היה ושורת הדין לדון השקרנים והאלמים שלא מדין תורה וע"ש שהאריך וכבר כתבתי תשובה זו לעיל סימן צ"ב כתב נ"י סי' צ"ו תשובת הרשב"א אלמנה שמחלה ק' זהובים מכתובתה כדי להנצל מעונש השבועה ואחד כך מצאו שהבעל מחל לה על כל מה שתפסה משלו מחילתו מחילה ולא שייך בזה מחילה בטעות. וכתב עוד בשם הרשב"א אם היתומים קטנים אם רוצים הב"ד בעצמם לזקוק בטובת היתומים ולהגבות הכתובה לאלמנה הרשות בידם וא"צ אפוטרופוס דאין לך אפוטרופוס גדול מב"ד עצמו ופשוט הוא:
א סָעִיף א ומן הזיבורית שבנכסיו דאמר עולא ד"ת ב"ח גובה מן הזיבורית אלא שחכמים תקנו שיגבה בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ובכתובת אשה אוקמוה אדאורייתא דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ומה"ט אפשר דאפילו נדוניא אינה נגבה אלא מן הזיבורית דרשב"א והר"ן בריש הניזקין כתב די"א דנדוניא היא כשאר ב"ח ובבינונית ולזה הדעת נוטה עכ"ל ועיין במ"מ פי"ו דאישות כ"פ):
ב סָעִיף א ולא משבח שהשביחו הנכסים ואע"ג דבעל חוב גובה את השבח שהשביחו לקוחות כמ"ש בח"מ סי' קט"ו מתרץ בגמרא דמקולי כתובה שנו כאן (פירוש דהא מקולי כתובה כ"פ) אבל מה שהשביחו היורשים גם לוקח אינו טורף כמ"ש שם ועד"ר:
ג סָעִיף א ולא מהראוי פירש כגון שמת יעקב בחיי יצחק אביו ואין האשה גובה כתובתה במה שמגיע על חלקו של יעקב אחר מיתת יצחק אביו כמ"ש לעיל סי' צ' ובח"מ סי' רע"ח:
ד סָעִיף א נקרא מוחזק אע"ג דלענין בכור בח"מ סימן רע"ח לא מיקרי מוחזק (וכן לעיל בסימן צ' כתב רבינו לענין ירושת הבעל שמלוה נקרא ראוי ואינו יורש מלות אשתו כ"פ) מ"מ לענין כתובת אשה וב"ח מיקרי מוחזק וגובה ממנו והטעם כתב הרא"ש בפרק יש נוחלין דף ר"ז ע"ב דהא בחיי אבוהון הוי משועבד להו מדרבי נתן ואע"ג דכתובה אינה נתנה לגבות מחיים מ"מ היה לה שיעבוד על כל בעלי חובין ומש"ה יכולה לגבות מהב"'ח עצמן ואם קדמו היורשים וגבו קרקע חוזרת היא לטרוף מידם ואם גבו מעות או שאר מטלטלים דוקא אינם גובין מהן דמטלטלי דיתמי אינם משועבדים לבעל חוב ולכתובת אשה אבל לאחר תקנת הגאונים גם כן גובה מהן וכל זה מבאר שם באשר"י והביא קצת ראיות לדבריו וכתב שיש לדחות אבל במסקנא קאי הכי עיין שם וכך הם דברי רבינו:
ה סָעִיף א נגבית ממטלטלים אבל רשות ביד היורשים לסלקם בקרקע רמ"א (בשם הגהות אלפסי דף תק"א ועיין בחושן משפט סימן רנ"ב ורנ"ה כ"פ): (בנין דיכרין כדלקמן בסי' קי"א כ"פ):
ו סָעִיף א גובה מהן פי' לפי תקנת הגאונים וקצת קשה לשון לפיכך אם גבו היורשים מעות דקאמר למה כתב "לפיכך אם גבו מעות אם הניח להן מעות נמי הוה ליה למימר דהא בודאי קודם תקנת הגאונים לא היו גובה כתובה ממעות שהניח להן אביהן דהוי נמי בכלל מטלטלי דיתמי אינו משועבד לכתובה ובעל חוב וכמו שנתבאר בחושן משפט ריש סימן ק"ז דמצוה איכא אבל כפייה ליכא דאע"ג דמלות אביהן משועבד להן מדרבי נתן מכל מקום אם קדמו וגבו היורשים הרי הן מטלטלי דיתמי והוא הדין אם הורישו להן מעות וי"ל דלרבותא כתב כן דאפי' אם גבו מעות בחובת אביהן דאיכא תרתי שהן מטלטלין וגם נקרא כהאי גוונא ראוי גבי בכור וכנזכר לעיל אפי' הכי גובת מהן:
ז סָעִיף א או נתנם במתנת בריא דהוה דאורייתא אבל במתנת שכיב מרע דהוי מדרבנן גובה ממנה:
ח סָעִיף א ואם מכרום היורשים ומכל שכן אם נתנו במתנה דגובה מהן ועיין בדרישה:
ט סָעִיף א אחרי מותו גובה מהן שהרי משמת נפלו הנכסים לפני האלמנה ואין כח ביד היתומים ליתנם בית יוסף:
י סָעִיף א ודבר זה תיקון גדול הוא כו' ר"ל שתיקן והמועיל אף למי שאינו יודע מתקנת הגאונים דמטלטלי דיתמי משועבדים לכתובה שאותן אנשים דלא ידעו לולי זה שכתבו בכתובתן כן בהדיא לא היו גובין ממטלטלי כיון שלא נתפרסם וזהו שמסיק וכתב הרי שלא כתבו כן בכתובתה כו' רצה לומר זה הנפקא מינה בתיקון זה וק"ל:
יא סָעִיף א הרי שלא כתב כן (זה לשון הרב המגיד דעת רבינו הוא שאין לומר בזה אע"פ שלא נכתב כמו שכתוב דמי שאין זה תנאי בית דין כיון שנתחדש אחר התלמוד עד כאן כתונת פסים) ועיין בדרישה:
יב סָעִיף א מוכרין ונותנין לה הא דכתב מוכרין ולא כתב מגבין אותו הקרקע אפשר דאשמעינן אם הקרקע גדולה וחשובה וכתובתה מועטת ואם יתנו לה קרקע לא יגיע על חלקה תשעה קבין שהוא שיעור קרקע כמו שכתוב בחושן משפט בסימן קי"ד אז מחויבים למכור כמו שנתבאר שם בחושן משפט ובלאו הכי נמי יש לומר כיון דבשומא והכרזה נותנין לה זהו מיקרי מכירה לה והכי קאמר מוכרין על ידי שומא והכרזה ונותנין לה באותה שומא:
יג סָעִיף א שמכר או שנתן פירוש אחר שנשא אותה:
יד סָעִיף א כדפרישית לעיל סימן צ':
טו סָעִיף א קנה ואינה גובה ממנו כו' עיין לעיל בסימן צ' מה שכתבתי שם:
טז סָעִיף א אם יכולה לגבות מן הראשון פירוש היכא שחתמה לשני ולראשון לא חתמה אם טורפת קרקע מהראשון אי דוקא אבדה כתובתה מן השני קאמר או דלמא אבדה לגמרי קאמר אף מן הראשון:
יז סָעִיף א לרש"י אינה גובה ממנו שהרי יכול לומר לה הנחתי לך מקום לגבות ממה שמכרה לשני:
יח סָעִיף א ולרבינו חננאל ולרבינו תם גובה ממנו ואע"ג דבכהאי גוונא בבעל חוב אמרינן בהדיא בגמרא דאיהו דאפסיד אנפשיה שכתב לשני דין ודברים כו' היינו דוקא בבעל חוב שייך לומר כן דידע דסופו לגבות ואפילו הכי כתב ליה הלכך לא גבי מראשון אבל אשה ליכא למימר כולי האי איהי דאפסיד אנפשה דהא בשעה שכתבה לו לא היתה עדיין ראוייה לגבות בבירור דלא נתנה כתובה לגבות מחיים אשר"י:
יט סָעִיף א שהיא קדמה ששיעבוד חיוב כתובה שלה חל משעת נישואין מה שאין כן במזונות דחיוב שלהן משעת מיתה לכך אין להן דין קדימה כמו שנתבאר לעיל בסימן צ"ג:
כ סָעִיף א עד שיעשו פשרה ביניהן כיון שיש פסידא לכולהו לא מוקמינן ביד הלוקח עד שיעשו פשרה ולא דמי למאי דכתב לעיל בסימן צ"א דמוקמינן ביד הלוקח דהתם אין פסידא אלא ללוקח וכמו שנתבאר עיין שם ובחושן משפט סימן קי"ח:
כא סָעִיף א שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' עיין שם כלל ס"ג דין ד' שמוכח שם מכל לשון השאלה והתשובה שאין כוונת האשה היתה להוציא מיד הבעל חוב כדי להעמיד השדה בידה עד שיתפשרו עמה אלא כל כוונתה היתה להעמידו ביד הלוקח שמכרה לו תחילה כל זכותה שאפשר שיהיה לה בהשדה אלא שהבעל חוב טען שכבר סלקה נפשה ואין לה כח להוציא מידו וממילא השדה ישאר בידו ועל זה השיב הרא"ש שהדין עם האשה שלא סלקה נפשה אלא מה שהוא לטובת הלוקח אבל לסלקה נפשה מכל וכל מי בקש זאת מידה שהרי הסילוק היה לטובת הלוקח וזה הוא רעתו והביא ראיה ממי שנשא שתי נשים הנזכר לעיל זה לשונו והלוקח הזה עומד במקום האשה ובמקומו כו' ודמי כאילו נתפשרו יחד הלוקח והראשונה כו' ורצה לומר כמו בדין המשנה במי שנשא שתי נשים שתולה בפשר שנים יחד איזה מהן שיהיו ואם נתפשר הלוקח עם אשה הראשונה לא יצא מתחת ידו כן בנדון זה אף בלא פשר כלל דמי כאילו נתפשרו וזה ברור בפירוש התשובה ורבינו קיצר ושינה ומשום הכי לשונו קצת אינו מובן ודו"ק:
כב סָעִיף א והאשה מוציאה נדוניתא שם בשאלה כתב נדוניא וכתובה ובתשובה לא הזכיר אלא נדוניא אבל בודאי לאו דוקא והוא הדין כתובה לחוד:
כג סָעִיף א עד שיעשו פשרה ביניהן פירוש האשה תתפשר עם הלוקח ותתן שטר נדוניא לידו ואז לא יהא צריך הלוקח לטעון שום זכות בבית מצד הלקוחות אלא מצד זכות נדונית האשה ואם כן מסולק הבעל חוב לגמרי וק"ל עכ"ל מ"ו ובענין פשרה זו עושין גם כן כדין הנזכר לעיל מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר שדהו כו' וכי כתב הרא"ש בתשובה זאת דלשניהן דין אחד ב"י אבל נראה לחלק ביניהן כדבסמוך:
כד סָעִיף א כי הבעל חוב יוציאנו מיד הלוקח נראה דלאו דוקא קאמר דיוציאנו בעל חוב מיד הלוקח דאפוכי מטרתא למה לי אלא הכי קאמר שהלוקח זה יש לו זכותו של עצמו וזכות האשה וזהו שכתב לעיל והלוקח עומד במקומו ובמקום האשה ומש"ה אף אם תאמר שהבעל חוב יכול להוציאה מיד הלוקח מצד זכותו של לוקח מכל מקום כיון שהלוקח יש לו גם כן זכות האשה ישאר כך הענין כו' ונ"ל שדוקא בנדון וה שהיתה האשה רוצה שישאר השדה ביד הלוקח וכמ"ש לעיל בשאלה הדין כן אבל אם לא היתה רוצה היתה יכולה ליהנות הבעל חוב ולהניח בידו ואין הלוקח יכול לכופה אבל אם תאמר שבנדון זה מיירי שמכרה לו כל זכות שהיה לה כמשמעות השאלה ולכך מחויב לצדד בזכות הלוקח מכל מקום אם לא מכרה כן אלא שסילקה עצמה מהלוקח שהיא אינה רוצה לטרוף ממנו כמו שנזכר במשנה שאמר דין ודברים אין לי עמך אם תרצה הראשונה תניח השדה ביד השנייה ומש"ה סתם המשנה וכתב וחוזרת חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם ולא קתני שישאר ביד הלוקח ומש"ה דקדק הרא"ש ורבינו שכתב ז"ל נמצא הפשרה עשויה בנדון זה כו' דר"ל דוקא בנדון זה וגם שם בתשובה אחר שכתב כל זה סיים וכתב ודמי כאילו נתפשרו ביחד הראשונה והלוקח אחר שהוציאה הראשונה מיד השנייה דאבדה השנייה זכותה כיון שהלוקח אינו מוציא מיד הראשונה עכ"ל משמע דוקא אם נתפשרו הא אם אינם רוצים להתפשר אינה מחוייבת כדי שישאר ביד הלוקח ודו"ק. וזהו דלא כמשמעות הב"י שכתב סתם בשם הרא"ש שדין זה שוה לדין מי שהיה נשוי שתי נשים כו' וגם בש"ע לא כתב אלא דין המשנה מי שהיה נשוי שתי נשים כו' ולא דין תשובת הרא"ש דמשמע דס"ל דשניהן שווין ומיהו י"ל מ"ש שדין זה שוה לדין מי שהיה נשוי שתי נשים כו' היינו לעניין שחוזרין וטורפין זה מזה כמו שהוא במשנה אבל מכל מקום מוקמינא ביד הלוקח לבסוף:
כה סָעִיף א ואין הכתובה נגבית אלא בפחות שבמטבעות דקדק לכתוב דוקא כתובה אבל בנדונייתא היא כשאר חוב. ומ"ש בפחות שבמטבעות ר"ל כגון מטבע זהובים אדומים או טאלר שביש מקומות אינן נוטלין כ"א במשקל גדול ויש מקומות אין מדקדקין אפי' אינן שוקלין כ"כ ודומה למ"ש וישקול לו ארבע מאות שקל קנטרין שיוצאין בכל מקום:
כו סָעִיף א בכתובה הקילו הואיל שכתובה מדרבנן:
כז סָעִיף א לפי המקום שנשתעבד בו אבל הרמב"ם ורב אלפס כו' אזלי לטעמייהו שנתבאר בסימן ס"ו שר"ת סבר כתובה דאורייתא והרמב"ם וכל הגאונים ס"ל שהיא מדרבנן והרא"ש דס"ל ג"כ כתובה דרבנן מ"מ מצריך ליתן חמשים סלעים צורי כסף דאורייתא:
כח סָעִיף א כתבו כסברא הראשונה ודוקא שלא יפחות ממנה או ממאתים כי לפחות מכאן א"א (דקי"ל דכל הפוחת ממנה ומאתים הרי בעילתו בעילת זנות כ"פ) ובנצ"ב הולכין תמיד אחר מקום שנשתעבד שם וכן השליש שמוסיפין יש לו דין נצ"ב כ"כ ר"ן וריב"ש ומהרי"ק:
כט סָעִיף א אלא נשבע פי' ואם אין שטר כתובה בידה אינה גובה אלא נשבע כו' ומ"ו הגיה במקום אלא ואם לא:
ל סָעִיף א היסת ונפטר פי' אם הבעל קיים וטוען פרעתי ואם מת אין טוענין להיורשים ה"ה ועד"ר:
לא סָעִיף א בתנאי ב"ד שבמקום שסומכין על תנאי ב"ד על הבעל להביא ראיה שפרע:
לב סָעִיף א שהאשה שאומרת מת בעלי נאמנת פי' כשלא הזכירה לכתובה כדבסמוך. ומ"ש בעדי מיתה "או אפי' "בלא עדים אין להקשות כיון דאפי' בלא עדים ה"ל לסתום או לכתוב בקיצור אפי' בלא עדים די"ל דנ"מ בעדים משום נדוניא ותוס' כדמסיק ועוד דבעדי מיתה אפי' לא אמרה אלא תנו לי כתובה לחוד נותנין לה אליבא דכ"ע ואפי' בלא שבועה. ומ"מ הל' מגומגם שלא הל"ל "שהאשה שאומרת מת כו' אלא הל"ל או אפי' בלא עדים אם לא הזכירה כתובתה אלא אמרה מת בעלי שהאשה שאמרה כו' שהרי הרישא דבעדי מיתה מיירי אפי' שהזכיר כתובתה לחוד. (כדפרישית לעיל בסי' י"ז כ"פ):
לג סָעִיף א אפי' יש עדים כמה היה דשמא פרע דכיון שאין אלו מתנאי ב"ד הרי הם כמלוה ע"פ שנאמן לומר פרעתי שהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים (משא"כ עיקר כתובה שהוא תנאי ב"ד והטוען אחר מעשה ב"ד פרעתי לא אמר כלום ועיין בח"מ סי' ע"ט כ"פ):
לד סָעִיף א והרמב"ם כתב שצריכה לישבע שמת עיין בדרישה:
לה סָעִיף א אבל אם אומרת מת בעלי תנו לי כו' הוא לשון רבינו והוא מגמרא פרק האשה שלום ואדלעיל קאי שאמר או אפי' בלא עדים שהאשה שאומרת מת בעלי נאמנת כו' והשתא כתב אבל אם אומרת מת בעלי תנו לי כתובתי וכו' ואף הרמב"ם כ"כ דמאחר שלא הזכירה כלל התירוני לינשא אינה אומרת כן אלא ליטול כתובתה ואפי' בשבועה אינה נאמנת:
לו סָעִיף א והרמב"ם כתב שאם אומרת התירוני לינשא כו' ונותנין לה כתובתה ר"ל אבל שבועה עכ"פ בעיא וק"ל ומ"ש והרמב"ם כתב בלשון פלוגתא אדלעיל קאי שאמר שאין מתירין לינשא ע"פ כ"א בלא הזכירתה כתובתה כלל ע"ז כתב דהרמב"ם לא ס"ל הכי אלא מתירין אותה אף אם הזכירה כתובתה עם הנישואין אלא שלענין כתובה חילק:
לז סָעִיף א ואני כתבתי למעלה (בסי' י"ז) דבשניהם אין מתירין אותה לינשא ומחלוקת תלוי בגירסת הגמרא ועיין בדרישה:
לח סָעִיף א ולא מהימן לומר פרעתי ולקחתי מידה הכתובה וקרעתי אותה ולא חששתי לשובר כיון שהחזירה לי הכתובה:
לט סָעִיף א אנפשיה שכתב לה פירוש אי לא כתב לה ודאי לא הוי פרע לה כי אם בפני עדים או לקח ממנה שובר והוי נזהר טפי: (ולא ישתנה הדין בכך פירוש לא ישתנה הדין בכל מקום בשבילו כ"פ):
מ סָעִיף א ובספר המצות כתב ע"ש ר"י כו' הכי נהגינן מ"ו: והוציאה גט דוקא גט ממש אבל עדי גט לא דחיישינן דלמא הגבוה הב"ד ע"פ הגט וקרעוהו נ"י כ"פ):
מא סָעִיף א והוא במקום שאין כותבין דאי במקום שכותבין לא היה לו ליתן לה המעות עד שתתנה הכתובה בידו:
מב סָעִיף א ואומר מפני שאין רגילין לכתוב לא האמינו לי במה שכתבתי לה נראה לי דה"פ לא האמינו לי על מה שאמרתי שפרעתי לה אף שהבאתי ראיה שכתבתי לה כתובה ועכשיו אין כתובה בידה וזו ראיה על הפרעון משום שאמרו ליה אתה הפסדת אנפשך וכמו שנתבאר לעיל אבל אין לפרש כפשוטו דלא האמינו לי קאי אמאי שכתב כתבתי לה כתובה דהא כבר כתב דאף אם ידוע זה בעדים שכתב לה כתובה לא מהני מטעם דאיהו אפסיד אנפשיה ואף ששם טוען כבר לקחתי מידה הכתובה וקרעתיה ומש"ה לא לקחתי מידה שובר קל וחומר כאן דבודאי אינו אומר שטען ראשונה שמ"ה לא לקח ממנה שובר משום דלקח מידה הכתובה וקרעה דהא עכשיו מראה היא הכתובה לפנינו אלא מחוורתא כדכתיבנא ראשונה ודו"ק:
מג סָעִיף א מפני הסכנה מחמת שמד שלא יכתבו גיטין:
מד סָעִיף א היא נאמנת וגובה הכל (אפילו אין לה עידי גירושין דהוי לן להימניה לבעל במיגו דאי בעי אמר לא גירשתיך כדפריך הגמרא לרב אי ליכא עידי גירושין במאי גביא ויש לומר דלרבי יוחנן דאמר אלמלהו רבנן לכח האשה דאף קודם סכנה אין נאמן לומר פרעתי אין תימא דאלמוהו לאחר הסכנה כיון שמודה דאינו נאמן לומר פרעתי אע"ג דאית ליה מיגו אבל לרב דלא אלמוהו פריך עיין בתוס' כ"פ) ועיין בדרישה: (והרמב"ם כתב בזה כו' פירוש בהוציאה כתובה בלא גט כ"כ):
מה סָעִיף א חייב ליתן לה עיקר כתובה וז"ל הרמב"ם בפי"ו האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנה שאין מעיזה פניה בפני בעלה לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה כו'. ואבד שוברי מתוך שיכול לומר לא גירשתיה ולא יתחייב בהוספת נאמן ומשביעה בנק"ח כו' אבל אעיקר לית ליה מיגו דהרמב"ם ס"ל דאף אם אמר בפירוש לא גירשתיך אינו נאמן לענין עיקר כתובה שהוא תנאי ביה דין אבל לענין תוספת אף בנאמנת לומר שגירשה מי יאמר שהיה לה תוספת אבל אחר שהביא ראיה שגירשה והוא מודה לדבריה שכתב לה תוספת אלא שטוען שלא גירשה הוחזק כפרן בעדים לכך צריך לשלם אף התוספת אבל אי ליכא עידי גירושין אף שהוא הודה לתוספת הרי גם כן אומר שלא גירשה והפה שאוסר הוא הפה שהתיר וכן כשטוען שגירשה ופרע לעיקר ותוספת ולית לה עידי גירושין מן הדין שנאמן לענין תוספת שהוא הפה שאוסר ושהתיר דהא אין ידוע שהיה לה תוספת כי אם על פיו ואף אם ידוע שמא שילם לה כבר מה שאין כן בעיקר שמחשב כשטר חוב בידה ובזה נתיישב תמיהת רבינו על הרמב"ם אלא שרבינו סבירא ליה דהואיל והיא תובעת כתובה אינה נאמנת לומר גירשתני:
מו סָעִיף א ומשביעה בנקיטת חפץ דוקא בזה שטוען שכבר פרע לה התוספת והיא רוצה להוציא ממנו צריכה לישבע בנקיטת חפץ כדין נשבע ונוטל מה שאין כן ברישא שטוען שלא גירשה והרי הוא מודה שלא פרע לה והיא נאמנת לומר גירשתני לענין עיקר כתובה לפיכך אין צריך שבועה בנקיטת חפץ וק"ל:
מז סָעִיף א ול"נ שאם הוא נאמן כו' וה"ה כתב שטעם הרמב"ם שגובה עיקר מפני מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי אבל בתוספת לא לפי שאין מדרש בתוספת:
מח סָעִיף א גובה שתיהן פירוש כל הכתוב בכתובה עיקר ותוספת וז"ל רש"י שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שנייה אבל קדמו ב' הכתובות לגט ראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא ב' כתובות אינו גובה אלא אחת שע"מ כתובה הראשונה החזירה עכ"ל:
מט סָעִיף א אינה גובה אלא אחרונה ואינה טורפת אלא מזמן השנייה דכיון דכתב לבתרא אחליה לשיעבוד קמא דאי לאו לבטולי קמא אתא למאי כתב הואיל ששתיהן שוות ועיין בח"מ סי' ר"ס שכתב שם כל דינים אלו באר היטב לענין ש"ח ונראה דה"ה או כ"ש אם סכום כתובה השנייה פחות מהראשונה דאמרינן בטולי בטלה להראשונה ובס"א ובדפוס ב"י סתם וכתב ז"ל הוציאה שני כתובות שכתב לה שתים זא"ז אינה גובה אלא אחרונה שביטל הראשונה כשכתב לה האחרונה ואם האחרונה יתירה על הראשונה כו' הרי שברישא לא כתב אם סכום שתיהן שוות אלא מיירי גם כשבשנייה סכומה פחות וכמ"ש וק"ל:
נ סָעִיף א יתירה על הראשונה ולא כתב לה כו' פירש"י דאי אוסיף בה לתוספת כתבה ולא אחליה לשיעבוד לבטל זמן שטר הראשון ותרווייהו מיהא לא גביא מדלא כתב לה ואוסיפית לה מדילי הך אקמייתא אלא שטר כתובה יתירא כתב לה וה"ק אם תתרצי למחול שיעבוד של ראשונה גבי כתובה זו המרובה ואם לאו גבי הראשונה המועטת והי מינייהו דבעי גביא:
נא סָעִיף א אלא אותה שמן הנישואין דאומדנא דדעת הוא שזה עיקר תחילת השיעבוד ולא כתב לה מן האירוסין אלא שאם תתאלמן או תתגרש מן האירוסין שתגבה בו אשר"י. ומה שכתב בכל ענין אינה גובה אלא אותה שמן הנישואין נראה דל"ד הוא מה שכתב בכל ענין דהא אם כתב בהא דמן הנישואין לשון ואוסיף לה על הראשונה דמן האירוסין כו' גובת שניהן אלא אשני בבות הנ"ל דלא כתב בהשנייה ואוסיף לך כו' קאי וע"ל סימן נ"ה:
נב סָעִיף א גט וכתובה ועידי מיתה פירוש עדי מיתה אומרים שיודעין שהיתה אשתו בשעת מיתה ונתאלמנה ממנו והשתא א"ש מה שכתב רבינו בסוף הסימן וז"ל ואם כתובה קודמת לגט אין לה אלא כתובה אחת שעל דעת כתובה הראשונה החזירה ע"כ שקשה דהוה ליה למימר טעמא דלמא לא חזרה להנשא אחר הגירושין אלא ודאי עידי מיתה מעידים ע"ז כמו שכתבתי:
נג סָעִיף א רואין אם אין דרך לכתוב כתובה גובה בגט עיקר הכתובה לאפוקי אם דרך לכתוב כתובה אינה גובה בגט בלא כתובה כדלעיל. וה"ה דה"מ למימר דין זה בהוציא שני גיטין וכתובה אחת ולכללו בבבא שלפני זה דהא בבבא שלפני זה איירי כשזמן הכתובה הוא קודם לגט ראשון ודין המחודש בבבא זו הוא כשזמן הכתובה הוא אחר גט ראשון אלא מפני שבבא דשני גיטין וכתובה אחת הוא לשון המשנה ובבבא דגט אחד ועידי מיתה וכתובה אחת הוא לשון ברייתא נקט גם כן רבינו בצורתם וק"ל:
א סָעִיף א ולא משבח שהשביחו הנכסים וכתב ה"ה דנצ"ב דינו כחוב וטורפת משבח שהשביחו ' לקוחות (אבל לא משבח שהשביחו היתומים ועיין בב"י מ"ש בשם מהרי"ק מענין הוספק כתובה ומ"ש הוא עליו כ"פ) ומ"ש רבי' ולא מן השבח שהשביחו יורשין ה"ה אם השביחה היא לאחר מיתת בעלה נמי אינה גובה וכמ"ש רבינו בשם הרא"ש לעיל סימן צ"ע וה"ט דשבח שהשביחה ג"כ דיורשין הוא ובכלל מה שכתב שבח שהשביחו היורשים הוא וק"ל:
ב סָעִיף א ואם מכרום היורשים ומכל שכן אם נתנו במתנה דגובה מהם אבל הרא"ש כתב בסוף האומר דאפילו נתנו היתומים אינה גובה מהן ואם כן מכל שכן מכרו וכן פסקו התוספות והארכתי בספרי מורי ורבי. ומיהו שמא יש לומר דסברא איפכא דגבי מכר שחייבים באחריות גובה מהן ובמתנה שאינה חייבת באחריות אינה גובה מהן משום פסידא דמקבל מתנה דאי לאו שעשה לו טובה לא הוי נותן לו מתנה ולכן יש לומר מה שכתב הכא דאם מכרו גובה מהן רוצה לומר דוקא מכרו וכן מה שכתב הרא"ש בסוף האומר דאם נתנו אינו גובה מהם רצה לומר דוקא נתנו וסברא זו כתב רבינו בחושן משפט סימן קט"ז לעניין גביית בעל חוב שבעל חוב דגובה מהלוקח ואינו גובה ממקבלי מתנה וכן כתב בסימן קע"ה גבי דינא דבר מצרא וכן בדינים אחרים. והיותר נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דהרא"ש לא כתב כן שם כי אם אמזונות אעפ"י שדיבר שם לפני זה ואחר זה מכתובה היינו לענין שלא יגבו ממתנת בריא שנתן אביהן אבל הא דמסיק וכתב שם ז"ל ולא מיבעיא אם נתן האב דלא גבי אלא אפילו נהנו היתומים נמי לא גבו אעפ"י שהיו משועבדים להם בשעת מיתה קודם המתנה זה ולא איירי אלא ממזונות שהרי מסיק הרא"ש להביא ראיה על זה זה לשונו כדאשכחן בפרק מציאת האשה גבי האחין ששיעבדו דאין מוציאין למזונות אע"ג דאילו לא שיעבדו היתה ניזונת מהן עד כאן לשונו הרי לפנינו שהראיה שאחין ששיעבדו קאי דוקא למזונותיה שהרי לענין כתובה פשיטא שטורפת דהא ממקרקעי איירי הוא הדין מה שכתב לפני זה איירי גם כן ממזונות. וכן מה שכתבו התוספות פרק נערה שנתפתתה סוף (כתובות דף מ"ט) בלשון הרא"ש איירי נמי דוקא לענין מזונות עיין שם בדיבור המתחיל הוא ואשתו כו' ששם תמצא שכתבו כל דברי הרא"ש דפרק האומר ולבסוף מסיק וכתב זה לשונו ומזונות לא גבי ממתנה ואפילו ממקרקעי כי היכי דלא גבי מלקוחות ולא מיבעיא נתן הוא אלא אפי' נתנו היתומים אע"פ דכבר משמת נשתעבדו הנכסים עד כאן לשונו הרי מוכח דאמזונות לחוד קאי האי לא מיבעיא שהרי סיים וכתב משמת נשתעבדו ובכתובה נשתעבדו אפילו מחיים ועוד לשון נכסים משמע דקאי אקרקעות ובקרקעות נתפשט דטורפת אפילו ממה שמכר אביהן לכתובה אלא מוכרח דלא כתב כן אלא אמזונות לחוד ומכאן סתירה גם כן לדברי בית יוסף שכתב כאן אמה שכתב רבינו דאם מכרוה יורשים המטלטלים אחרי מותו גובה מהן וזה לשונו ומדברי התוספות שכתבתי בסמוך משמע בהדיא שחולקין על זה עד כאן לשונו ורצונו לומר התוס' דפרק נערה הנזכר לעיל ולפי עניות דעתי נראה שהתוספות לא כתבו כן כי אם אמזונות אכן במשרים נתיב כ"ג חלק י"ד משמע מדבריו דאפילו בכתובה אינה גובה עיין שם. מיהו רבינו פשוט דפי' דברי התוספות והרא"ש כמו שכתבתי וק"ל:
ג סָעִיף א הרי שלא כתב כן בכתובתה כו' כתב הכסף משנה וזה לשונו כתב הריב"ש ז"ל מה שכתב הרמב"ם שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שיאמר בה אעפ"י שלא נכתב כנכתב דמי נראה שלא אמרו כן אלא במקום שכותבין בכתובה שיעבוד מטלטלים וזה כתב כתובה ולא כתב שיעבוד מטלטלין ובזה יש לומר כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב נראה שלא נשתעבד אלא אם כן היה יודע בתקנתם של הגאונים שאז יש לומר שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה יש לומר שלא תגבה מטלטלי דיתמי כיון שלא כתב בה כמנהג המקום וכן נראה מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה כו' אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבין האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנת הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל אלא ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל נתפשט עכ"ל: (אחד שהודה בכתב ידו או בשטר בעת פטירתו שיש לו פקדון משל פלוני אינו מזיק לאשה בכתובתה דהודאת בעל דין במקום שחב לאחרים אינו כלום כן כתב בית יוסף והיינו דוקא בדהקנה לה מטלטלי אגב קרקע אבל בלאו הכי נאמן כמו שכתב בית יוסף בתחלת דרכי משה כ"פ):
ד סָעִיף א ואין הכתובה נגבית אלא בפחות שבמטבעות כו' מכאן יש סמך קצת למדינת וואלין ולשאר מקומות שהיה מימים קדמונים ביניהן מנהג מדינת ליטא ששם כשכותבין "שוק ר"ל ב' זהובים וחצי וכתובות של ליטא ופולין המה מחולקין שכתובה של נשים אלו ה' מאות ושל אלו ד' מאות ואחר כך נשתנה המטבע מחמת המלכות שהנהיגם וסמכן למדינת פולין בכל דבר ששוק ביניהן שני זהובים ושמעתי שפסקו חכמי הארצות ההם על נשים שנתארמלו שאינן גובין אלא ד' מאות אעפ"י שנישאת ונכתב כתובתה קודם שנתחדש הדבר והנה לדעת הרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים שס"ל שכתובה דרבנן וידה על התחתונה גם בנידון זה יש לפסוק כן אלא שיש לחלק שהרי המטבע לא נשתנה ודמי לפרט בכתובה שצריך לשלם כמו שפרט ועוד דהרי בכלל כתובתינו ה' מאות הוא גם כן נדוניא מה שהכניסה לו וכאן דקדק רבינו לומר דוקא בכתובה ידה על התחתונה ולא בנדוניא:
ה סָעִיף א אלא נשבע היסת ונפטר ואנו לא נהיגין כן אלא כמ"ש הטור בסמוך בשם סמ"ג עיין בספרי פרק הכותב מ"ו. ועיין בהגהות מור"ם שכתב ג"כ שכן נראה סברת האחרונים ור"ל שכ"כ המרדכי בשם מוהר"ם שכן הנהיגו גדולי אשכנז וצרפת וריינוס ומהרי"ק שורש י"ח וקי"ז ומהרי"ו בתשובתו סי' קי"ג וכתבי מהרר"י סימן רל"ב ועמ"ש מהרא"י שם בכתביו סימן שכ"ט ובד"מ הביאן. ומ"ש מור"ם שם בהג"ה ע"ז וז"ל אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה נראה דאתוספת כתובה דוקא כ"כ שלא הגבה ד"מ שליש תוספת כפי הכתובה א"ל שמנהג פשוט כן וכן מוכח ממ"ש לפני זה ואחר זה דמתוספת איירי וכן מוכח מדכתב שם אח"ז ז"ל ולכ"ע אם אין המנהג פשוט אע"פ שכתובתה בידה ואינה מקויימת אינה גובאת בו. דקשה מאי כ"ע דכתב הלא לפני זה כתב דיעות ושהסכימו עמהן האחרונים דאפילו במקום שכותבין כתובה גובה שטר כתובתה בלא כתובה וא"כ אף דזו אינה מקויימת הא לא גרעה מאילו אין בידה כתובה כלל ואין לומר דאיכא ריעותא בה מדאינה מקויימת דז"א דהא רוב הכתובות אינם מקויימות ולא מיחשב לריעותא וכמ"ש מהרא"י בכתביו סימן רכ"ט ע"ש שכתב טעם דהא דאין נוהגין לקיימה אפשר משום איבה כו' אלא ודאי אתוספת קאי שכתב לפני זה שנהגו האחרונים בשם הגדולים להגבותו אם מנהג כל "המדינות להוסיף ואזה כתב דאם אינו מנהג פשוט כ"ע מודים דאין מגבין התוספת אפילו הכתובה בידה רק שאינה מקויימת ומשה"נ סיים וכתב שם ז"ל ומיהו אם תפסה כו' נאמנת לומר "שהוסיף כו' ש"מ דאתוספת קאי ודוקא לעניין תוספת צריכה תפיסה ודוק. ולא כרמ"י שהבינו לדברי מור"ם כפשוטו ומש"ה אמ"ש מור"ם דלכ"ע אם אין המנהג פשוט כו' הנ"ל כתב הוא בשם י"א ובענין אחר ז"ל "ובמקום שאין המנהג פשוט לגבות בלא שטר כתובה י"א אפילו שטר כתובתה בידה ואינה מקויימת אינה גובאת בה ואין נוהגין כן אלא גובין לכל אשה שכתובתה בידה אפי' אינה מקויימת דלא חיישינן לכתובה מזוייפת כו' ואחר כך כתב אם תפסה נאמנת אפי' על מה שאומרת שהוסיף לה. הרי שהוסיף בסוף לשון אפי' וטרח וכתב לפני זה כמה שינויים ובשם י"א הכל גרם לו שהבין למ"ש מור"ם דאין נוהגין לגבות כו' קאי אעיקר כתובה וטעות בידו ודו"ק. (עיין בד"מ שכתב בשם כתבי מהרא"י סימן רכ"ב ורל"ב דבמקום שנוהגין לכתוב כתובה בשוה גובאת אפי' אין שטר כתובה בידה ואם אין מנהג פשוט לכתוב בשוה אע"ג דרוב נוהגין לכתוב בשוה כיון שאין מנהג פשוט אין גובאת התוס' אע"פ ששטר הכתובה בידה אא"כ הכתובה מקויימת ואיכא למילף לפי מנהגינו שאנחנו מגבין לכל הבתולות ד' מאות זהובים ולהאלמנות ב' מאות ועשירות ועניות כולן בשוה והוא מנהג קבוע בכל המדינות אע"פ שנזכר בכתובה נדוניא ותוספת אותו סך הנ"ל גובאת אפי' אין שטר כתובה בידה דהוה לה עתה כב"ד של כהנים דאמרינן בגמרא שהיו כותבין ד' מאות זוז וע"ל בדרישה סימן ס"ו סעיף י"ד ובב"י שם ומ"ש רמ"א אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה נראה דקאי על שאר הנדוניות והתוספת כתובה שמוסיפין שליש על מה שמכניסה לו שאין זה שוה לכולן והדין כמו שאר בעל חוב וכן נראה ממשמעות שאר הפוסקים שהביאם הר"מ כ"פ):
ו סָעִיף א שצריכה לישבע שמת בפי"ו דה"א כתב הכסף משנה ז"ל וזה דבר תימא וכו' וכמ"ש בבדק הבית:
ז סָעִיף א והרמב"ם כתב שאם אומרת כו' בפרק האשה שלום גרסינן איבעיא להו התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מהו כיון דאמרה כתובתי אדעתא דכתובה אתאי או דילמא כל מילי דאינש א"ל לב"ד ואת"ל כל מילי דאינש קאמר להו לב"ד תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מהו כו' תיקו כך הוא גירסת הרי"ף וכתב ה"ה דבאמרה התירוני לינשא ותנו לי כתובתי פסק באת"ל כדרכו בכל התלמוד ובאמרה תנו לי את כתובתי והתירוני לינשא היא איבעיא דלא איפשיטא ופסק ככל תיקו שבממון שאם תפסה אין מוציאין מידה כדעתו ז"ל עכ"ל והרא"ש לא גריס אם תמצא לומר וא"כ קמו להו תרי איבעיא בתיקו ומשמע לרבינו דספיקא בדאורייתא הוא ולחומרא וע"ל בב"י בסימן י"ז בעניין זה וע"ל ס"ס ל"א ושם כתבתי גם כן טעם הרמב"ם והרא"ש דכל אם תמצא לומר הוא פשיטות לאיבעיא קמייתא אבל בכאן משמע ומוכח דכל מקום דאין הגמרא קאמר בהדיא אם תמצא לומר אעפ"י שהאבעיא השנייה הולכה באת"ל לאבעיא קמייתא מכל מקום לא הויא פשיטותא לאבעיא קמייתא עד שבגמרא כתוב כן בהדיא את"ל. והוא חידוש בדין:
ח סָעִיף א היא נאמנת וגובה הכל ז"ל ב"י זה אינו בגמרא וכו' אפילו לאחר הסכנה לא יפרעו עכ"ל וכן מוכח לשון הגמרא שהביא הבית יוסף לפני זה ז"ל הא מדקתני סיפא מן הסכנה ואילך כו' בדאיכא עידי גירושין עסקינן דאי ליכא עידי גירושין במאי גביא ומכל מקום נלע"ד ליתן טעם לדברי רבינו דקודם הסכנה לא האמינוה בדבריה שאמרה גרשתני ולא הביאה עידי גט כיון דגם איכא ריעותא לפנינו דאין הגט בידה לאפוקי לאחר הסכנה דאין כאן ריעותא כמה שאין הגט בידה לכך אוקמא אשה אחזקתה דלא היתה מעיזה פנים מפני מעות כל כך לומר גירשתני ואינו. ומיהו עיקר הקושיא של בית יוסף אינו קשיא דהתוספות בפרק הכותב (כתובות דף פ"ח ע"ב) כתבו בהדיא אליבא דרבי יוחנן דמן הסכנה ואילך גובה אפילו ליכא עידי גירושין ע"ש בד"ה הוציאה גט (וקיימא לן כוותיה דרבי יוחנן והגמרא שהביא הב"י קאי דוקא לרב כ"פ):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.