א וכולם שאין להם חזקה היינו דוקא כשבאין בטענת חזקה אבל אם יש להם עדים שלקחו מבעלים אפילו לא ראו נתינת המעות ולא עשו לו שטר או שמעידים שנתנה לו במתנה מחזיקין אותה בידו חוץ מגזלן:
ב ובעל בנכסי אשתו ואשה בנכסי בעלה שאפי' אם מעידים עדים שמכרום לא מהני ליה ודוקא במעות טמונין אבל אם קנתה ממנו במעות שאינן טמונין מה שקנתה קנתה והגוף שלה והוא אוכל פירות ובעל בנכסי אשתו נמי בנכסי מלוג שלה מהני ראיה אבל בכל שאר נכסים בין בנכסי צאן ברזל בין בשאר נכסיה לא מהני ראיה שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והרמ"ה א' שדין נכסי צאן ברזל כדין נכסי מלוג דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:
ג וגזלן אפילו אם מעידים שמכר לו ועשה לו שטר אינו מועיל שמחמת יראה עשה לו גם השטר וכתב ה"ר יהודה אפי' עשה לו אחריות אינו מועיל אע"ג דבלקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל אפילו עשה לו השטר וק"ל שאם קבל עליו אחריות מהני שאני סקריקון שאינו מקפיד אם אין בעל הבית משעבד ללוקח נכסיו הילכך כיון שמדעתו שיעבד לו נכסיו ודאי גמר ומקני אבל גזלן שאנסוהו גם על האחריות לא קנה מיהו בגזלן שאינו הורג נפשות על עסקי ממון אלא שהוחזק גזלן על שדה זו ודאי כי היכי דאמרינן שאם הוחזק גזלן על שדה זו יש לו חזקה על שדה אחרת שאין יראים למחות בו אלא בשדה זו שמוסר נפשו עליה ה"נ אין יראים למחות בו על שיעבוד נכסים והשיעבוד בשדה אחרת דמי הלכך אם כתב לו שיעבוד קנה ע"כ:
ד ואם העדים מעידים שראו שנתן לו דמי השדה אז לא יוציא השדה מתחת ידו עד שיחזיר לו הדמים אבל אם מעידים בפנינו הודה שקבלם ממנו וזה טוען שלא קבל ממנו כלום צריך להחזיר לו השדה בלא דמים שמחמת יראתו הוצרך להודות:
ה והא דלא הוי זביניה זבינא אע"פ שנתן המעות דוקא כשמסר מודעא אבל לא מסר מודעא קיי"ל תליוהו וזבין זביניה זבינא אפי' אנסוהו למכור שדה ידוע ולא מנה המעות שקבל שניכר שמחמת אונס מכר ולא הוה ליה לאישתמוטי אפ"ה הוה זביניה זבינא ומיהו אין מסירת מודעה מבטל המקח אלא באונסא דאחריני אבל באונסא דאתא ליה מנפשיה לא מהני ליה לבטל המקח:
ו לכן צריכין שיכירו העדים האונס ואפילו באונסא דאחריני אם לא אנסוהו בפירוש על מכירת השדה אלא שאנסוהו ליתן מעות ומחמת שלא היה לו מעות צריך למכור הוי זבינא ואף על פי שמסר מודעא ולקמן בסימן ר"ה מבואר עוד דיני מסירת המודעא והרמב"ם כתב שאין הנגזל צריך למסור מודעא כשמוכר לגזלן דאפילו בלא מודעא המכר בטל כיון שהוחזק גזלן על שדה זו שאינו דומה למאנס חבירו עד שמוכר לו שדהו שזה האנס אינו רוצה לגזול ולא גזל עדיין כלום לפיכך אם לא מסר המוכר האנוס מודעא מכרו קיים אבל זה שהוחזק גזלן המכר בטל בלא מודעא וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן:
א סָעִיף א וכולם שאין להם חזקה וכו' פרק חזקת (בבא בתרא מז:) אמר רב נחמן אמר לי הונא כולן שהביאו ראייה ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידן גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ואין מעמידין שדה בידו. ופר"ש ראיה שטר מכירה או עדי מכירה: ומ"ש רבינו גבי אשה בנכסי בעלה ודוקא במעות טמונים וכו' הכי אסיקנא בפרק חזקת (בבא בתרא נב:):
ב סָעִיף ב ובעל בנכסי אשתו וכו'. ג"ז שם אמתני' דתנן (מב.) אין לאיש חזקה בנכסי אשתו דייקינן (מט:) הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כדתנן בהניזקין (נה:) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ותירצו דמתניתין באותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כל שכן דהויא איבה דא"ל עינך נתת בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג ופר"ש אחת שכתב לה בכתובתה. כלומר אחת מהג' שדות הוא שדה ששיעבד בפירוש והזכיר אותה שדה בשטר הכתובה דסמכה דעתה עליה טפי משאר נכסים: ואחת שייחד לה בכתובתה. לא נכתב בתוך השטר אלא לאחר הנישואין עשה לה אחד משדותיו אפותיקי לגבות ממנו כתובתה: ואחת שהכניסה לו שום משלה. מבית אבוה והיינו נצ"ב: למעוטי מאי. נקט שלש שדות הללו: אילימא למעוטי שאר נכסים. וקרקעות של בעל דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אדרבה בהנהו שייכא איבה טפי אם לא תודה למכירתו דאי לא כתבה ללוקח א"ל בעלה עינך נתת או שאמות או שאגרשך ולכן אינך רוצה לכתוב כדי שתמצא יותר ממה לגבות: אלא למעוטי נכסי מלוג. נקט הני ג' שדות. ולפי פירוש זה הרי בהדיא שווים נצ"ב לשאר נכסים דהיינו אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה והרמ"ה איפשר שמפרש הב' שדות כר"ש והא' שהכניסה לו שום מפרש כר"ח שכתבו התוס' שגורס שהכניס לה שום משלו ששם לו שדה כנגד תוספת שהוסיף לה וא"כ אין נצ"ב בכלל ג' שדות אלו ודינם כנכסי מלוג והרמב"ם פרק ל' מהלכות מכירה כתב דלא כהרמ"ה: וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה שם:
ג סָעִיף ג וגזלן אפילו אם מעידים וכו' פרק חזקת (בבא בתרא מז:) אהא דאמר רב נחמן גזלן אין לו ראיה פריך פשיטא ומשני דאתא לאפוקי מדרב דאמר ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה קמ"ל כדשמואל דאמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב לו אחריות נכסים: וכתב ה"ר יהודה אפילו עשה לו אחריות אינו מועיל וכו' עיין במה שכתב נ"י בשם הר"ר יונה :
ד סָעִיף ד ואם העדים מעידים כו' שם מימרא דרב ביבי משמיה דרב נחמן:
ה סָעִיף ה והא דלא הוי זביניה זבינא וכו' ג"ז שם (מח.) אמר רבא הלכתא תליוה וזבין זביניה זבינא ולא אמרן אלא בשדה סתם כלומר שהכריחוהו למכור אחת משדותיו והוא בורר זו דכיון דמדעתו בורר רעה שבהם בירר ואינו מקפיד כ"כ וגמר ומקני אבל שדה זו לא ואפילו בשדה זו לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי ופר"ש לא מנה המעות דגלה דעתו דבע"כ מקבל אבל ארצי זוזי לא ולא אמרן דלא הוה ליה לאשתמוטי ופר"ש בשום דחוי כגון המתן עד שתבוא אשתי או שום דחוי שיכול לטעון בו האנוס אבל הוה ליה לאשתמוטי לא ואסיקנא והלכתא בכולהו הוי זביניה זבינא כלומר ואפילו בשדה זו ולא ארצי זוזי ולא הוה ליה לאשתמוטי ופר"ש וכגון דאמר רוצה אני וכתבו התוס' דתליוה לאו דוקא דה"ה מחמת אונס ממון כי ההיא מעשה דפרדיסא הוי זבינא ואי מסר מודעא לא הוי זבינא דקי"ל כרב הונא דכתב מודעא אזבינא: וכתב ה"ה פ"י מהלכות מכירה שנראה מדברי הרמב"ם שהוא מפרש ארצי ולא ארצי בעדים ושלא בעדים ואסיקנא דאפילו לא ארצי בעדים קנה והוא שמודה לו: ומיהו אין מסירת המודעא וכו' אונסא דאתא ליה מנפשיה היינו כגון שהוא צריך למעות ולא מבטל המקח מדאמרינן פרק חזקת (בבא בתרא מ.) אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזבינא מודה רבא היכא דאניס ופר"ש דזבינא. שמוסר מודעא שנאנס לא הוי מודעא עד שיעידו העדים שמכירים באונסו משום דאיכא למימר דלא אניס אלא השתא צריך למעות והיום ולמחר ליבעי למחרט בההיא כשיזדמנו לו מעות ולפיכך מסר לו השתא מודעא לבטל מכירתו:
ו סָעִיף ו ואפילו באונסא דאחריני וכו' זה לא מצאתי מבואר אכן פשוט הוא: והרמב"ם כתב פ"י מהלכות מכירה ופ"ט מהלכות גזילה ופירש גזלן שהוחזק גזלן על שדה זו ועכשיו חזר ולקחה ממנו ותמה עליו ה"ה: וא"א ז"ל לא כתב כן כלומר לא חילק בין גזלן לאנס את חבירו עד שמכר לו:
א סָעִיף א וכולם שאין להם חזקה וכו'. מימרא דר"נ פרק חזקת: ומ"ש אפילו לא ראו נתינת המעות כו'. כלומר אע"פ דבגזלן אם מעידים שמכר לו ועשה לו שטר אינו מועיל אא"כ דראו נתינת המעות מ"מ בכל אינך בעידי ראיה סגי אף ע"ג דלא ראו נתינת המעות ולא עשה לו שטר:
ב סָעִיף ב ומ"ש חוץ מגזלן ובעל בנכסי אשתו. פי' דבאלו בין דאיכא עדי מכירה בין עדי מתנה לא קנה כלום גזלן דמפני היראה מכר או נתן לו ואשה נמי נחת רוח עשיתי לבעלי שמכרה או נתנה לו אותן שדות שלו שהיו משועבדים לה אבל אשה בנכסי בעלה דוקא במכר לו במעות טמונים דלגלויי זוזי הוא דבעי אין מכירתו מכירה אבל במעות שאינן טמונים מכירתו מכירה וכל שכן דאם נתן לה במתנה דקנתה האשה וה"א להדיא בפרקי חזקת (דף נ"א) וכן פסק האלפסי שם: ודוקא במעות טמונים וכו'. הכי אסיקנא בפ' חזקת וע"ל סי' קכ"ז בלוה מן האשה אם יש חילוק בין טמונים לאינן טמונים: והרמ"ה כתב שדין נ"מ כנכסי צ"ב דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. ותימה דבפרק חזקת הבתים קאמר דבג' שדות א' שכתב לה בכתובתה וא' שייחד לה בכתובתה וא' שהכניסה לו שום משלה מבית אביה והיינו נצ"ב מצית אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי וה"ה בשאר נכסים שלו לאפוקי נ"מ שהגוף שלה דלא מצית למימר וכתב ב"י שהרמ"ה גורס ואחת שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה כנגד תוספת שהוסיף לה וא"כ אין נצ"ב בכלל ג' שדות אלו ודינם כנ"מ עכ"ל ותימה רבה דא"כ אמאי פסק הרמ"ה דבשניהם יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דאדרבה בשניהם לא תהא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ונ"ל דהב"י היה גורס בדברי הרמ"ה שדין נצ"ב כדין נ"מ דאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן ראיתי הנוסחא במקצת ספרים אלא דקשה לפי זה אמאי קאמר תלמודא למעוטי נ"מ הו"ל למימר דאתא למעוטי אפי' נצ"ב וכ"ש נ"מ ומדקאמר נ"מ מכלל דבנצ"ב מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי ולפיכך נראה עיקר כגירסת רוב הספרי' ודעת הרמ"ה לפסוק כאמימר וכשינויא בתרא דקאמר תלמודא וא"א אמימר דאמר כר"א וכו' דלהך שינויא דין נ"מ כדין נצ"ב דיכולה למימר נרע"ל ולא הוי מכר ואצ"ל בשאר נכסים וקרקעות של בעל דלא הוי מכר והא דדייקינן מדתנן פרק חזקת אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש ס"ל לאמימר דלית הלכתא הכי אלא כר' אלעזר וכך פי' רשב"ם וה"נ מוכחא מדרבא דקא מפרש לדר"א וקאמר טעמא דר' אלעזר דאמר קרא לא יוקם כי כספו הוא כספו המיוחד לו משמע דס"ל כר"א והכי נקטינן כרבא וכאמימר וכשינויא בתרא דקאמר תלמודא גם הרמב"ם בס"פ ה' דהלכות עבדים פסק כר"א אלא דבפ"ל דהלכות מכירה פסק כדיוקא דמתניתין דבנ"מ אינה יכולה לומר נרע"ל ודלא כשינויא בתרא אליבא דאמימר וכן פסק האלפסי אבל דעת הרמ"ה אינו כן אלא הלכתא כשינויא בתרא וכדפרישית: כתב ב"י פרק חזקת הא דאין לאיש ראיה בנכסי אשתו משום דמצי אמרה נרע"ל אינה אלא בשלא קבלה הדמים אבל אם קבלה דמי המקח א"נ דכתבה ליה אחריות המקח קיים כדאיתא פרק הניזקין והוא דבר פשוט:
ג סָעִיף ג וגזלן אפילו אם מעידין וכו'. הכי אסיקנא פרק חזקת: ומ"ש וכתב הר"ר יהודה וכו' עד ה"נ אין יראים למחות בו על שיעבוד נכסים. איכא לתמוה מאי קאמר ה"נ אין יראים למחות בו דמה מועיל מחאה כנגד שטר בעדים ואי ר"ל שהו"ל למסור מודעה הלא בסמוך כתב דאפי' אשדה זו שאנסוהו וקבל מעות דלא הוי זביניה זבינא דוקא כשמסר מודעא וכו' אלמא דאפילו אבדה זו יכול למסור מודעא ואינו ירא מגזלן דאין הגזלן מקפיד על מסירת מודעא וא"כ אמאי תלה ה"ר יהודה הך דהו"ל למחות ולמסור מודעה במאי דהשיעבוד כשדה אחרת דמי כיון דאפי' אשדה זו מוסר מודעה ואינו ירא והיה אפשר ליישב דה"ר יהודה כהרמב"ם ס"ל דאין הנגזל צריך למסור מודעה וה"ט דירא מפניו למסור מודעה כיון שהוחזק גזלן והמכר בטל בלא מודעה ולפיכך היה צ"ל הכא דהשיעבוד כשדה אחרת דמי אבל נכון יותר לומר דאפילו אם ת"ל דה"ר יהודה כהרא"ש ס"ל דאין לחלק בין חמסן לגזלן דבכל ענין צריך למסור מודעה דאינו ירא למסור מודעה היינו דוקא כשאין הגזלן כופהו אלא למכור לו שדה דמסתמא ודאי אינו מקפיד אלא שיכתוב לו שטר להראות שהיא שלו בדין אבל אינו מקפיד באחריות ובמסירת מודעה אף על שדה זו אבל ה"ר יהודה מיירי בגזלן שאנסו גם על האחריות א"כ בודאי כיון דמקפיד לכתוב לו אחריות כ"ש שמקפיד אמסירת מודעה על מכירת שדה זו ולכן כתב ר' יהודה דהשיעבוד כשדה אחרת דמי והלכך אינו ירא למחות ולמסור מודעה על מה שכתב לו אחריות נכסים ודוק וע' בנ"י שכתב בשם הר"ן וה"ר יונה לחלק בין כופהו למכור לו שדה בסתם ובין כופהו גם על האחריות:
ד סָעִיף ו והרמב"ם כתב שאין הנגזל צריך למסור מודעה וכו' וא"א לא כתב כן. פי' לא כתב שום חילוק בין גזלן לחמסן אלמא דסבירא ליה דבכל גווני צריך למסור מודעא גם הראב"ד בהשגותיו סוף פ"ט דהל' גזילה כתב שכך היא דעת האלפסי בהלכותיו והרב המגיד שם ובפ' י' מהלכות מכירה תמה עליו אכן מדברי רבינו בסי' ר"ה סעיף י"ג שהביא דעת הרמב"ם בלבד ולא כתב שום חילוק עליו נראה דכהרמב"ם סבירא ליה ולשם כתבתי דכך נראה לפע"ד מדברי הרי"ף והרא"ש ושכך הוא העיקר:
א סָעִיף א וכולם שאין להן חזקה כו' אבל אם יש להם עדים כו' כמבתי לשון הגמרא בדרישה:
ב סָעִיף ב ובעל בנכסי אשתו ואשה בנכסי כו' מבואר בגמרא פרק חזקת (בבא בתרא דף מ"ט) ונ"א דבעל בנכסי אשתו ל"מ שטר וראיה שמכרה לו משום דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי לכן מכרתי לו כדי שלא יכעוס עלי אבל לא גמרתי בדעתי להקנות לו (ולפי טעם וה ה"ה בשטר מתנה נמי שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ודוחק לומר דכולי האי ליתנו לו בחנם לא עשתה לו נחת רוח ומש"ר אפילו מעידים עדים שמכרו לו ה"ה שנתנה לו אלא משום אשה בנכסי בעלה דבנתינה לא שייך טעמא דגלויי זוזי וק"ל) ואשה בנכסי בעלה משום שיכול הוא לומר ידעתי שמעות הטמינה ממני ונתכוונתי לגלות לי מעותיה ובחזרת מעות שלי לקחתי מידה ולא משום מכר וממילא בשטר מתנה או עדים מעידים שנתן לה שדה זה מהני לה וקנתה דלא שייך לומר לגלויי זוזי בעינא כך אמרו שם בגמרא בהדיא ובזה דברי רבינו מבוארים. ובתחילה נקט כללא דגזלן ובעל שמכר לאשה ואשה שמכרה לבעלה דבכולן אפילו יש שטר או עדים שמכרו ל"מ ליה למחזיק ואח"כ כתב החילוקים שיש שכל דין מהם ופתח במה דסיים וכתב דהא דאשה בנכסי בעלה ל"מ מכירה היינו דוקא במעות טמונים כו' ואח"כ כתב והא דבעל בנכסי אשתו ל"מ היינו בשאר נכסיה כו' ואח"כ כתב דין גזלן דאפילו אם מעידים כו' עד סוף הסימן ודוק. ומש"ר ודוקא במעות טמונים כו' כן אמרו שם פרק חזקת (בבא בתרא דף נ"א) וכ"ר עוד בא"ע סימן פ"ה ואפילו הרמב"ם וסייעתו דפליגי לעיל סימן קכ"ו ולא חילקו בין טמונים לשאינן טמונים מודים כאן דשאני מכר מהלואה וכמ"ש שם לעיל ע"ש. והוא אוכל פירות כ"כ הרשב"ם שם דלא עדיף מנכסי מלוג שלה: בנ"מ שלה מהני ראיה דשם לא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלה דבשלה לא קפיד בעלה עלה. בין בנצ"ב מה שהכניסה לו היא מבית אביה מקרי צ"ב על שם שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו כמ"ש בא"ע סימן פ"ה: בין בשאר נכסיה פי' בין מה שעשה לה הבעל לאחר הנישואין אפותיקי לגבות ממנה כתובתה ולא כתב אותה בכתובתה בין כתב לה בכתובתה בשעת הנישואין שיהא שדה זו מיוחד לכתובתה ולתוספת כתובתה אם קנה ממנה אותה קרקע ונתן לה שטר חוב על הדמים לגבותן אחר מותו ל"מ ליה אפילו מכרה לו בעדים ובשטר ועד"ר. והרמ"ה כתב שדין נצ"ב כדין נ"מ דאינה יכולה כו' כך היא גירסת ב"י לפי הנראה מלשונו כמ"ש בדרישה אבל בדפוס אויגשפורג הנדפס על פי הגהות מהררא"ף ז"ל וכן בכל הס"י של דפוס ושל כתב אין הגירסא כן אלא ה"ג והרמ"ה כתב שדין נ"מ בדין נצ"ב דיכולה לומר כו' ונ"ל דגירסא זו עיקר וכמו שהוכחתי וכתבתי בדרישה וה"פ דיכולה לומר נחת רוח כו' וכשימות בעלה או יגרשנה המקח בטל ואע"פ דבגמרא מוכח דבנ"מ לא מציא למימר נחת רוח כו' היינו לענין שאינה יכולה לבטל המקח לאלתר כמו בנצ"ב וזהו דוקא שייך כשמכר השדה לאחר אבל כאן דמיירי דבעלה לקחו ממנה אין לה נפקא מינה בזה דמבטלת המקח מיד כיון דבלא"ה נשאר השדה ביד בעלה כל ימי היותה תחתיו וק"ל ועד"ר:
ג סָעִיף ג וגזלן אפילו מעידים כשמכר לו ועשה לו שטר אינו מועיל באשה בנכסי בעלה ובעל בנכסי אשתו הנזכר לעיל פשיטא דלא מהני ליה ג"כ שטר דזיל בתר טעמא אלא דרבינו אלשון הגמרא קאי ולאפוקי מדרב דאמר שם דאם כתב לו בגזלן וסקריקון שטר קנה קמ"ל דקיי"ל כדשמואל וכמ"ש לשונו בדרישה בר"ס זה ע"ש ודוק: וכתב הר"י אפילו עשה לו אחריות אינו מועיל פי' כלל דבריו דשם בסקריקון דמיירי דאין הסקריקון מחזיק לעצמו אלא מכרו לאחר מש"ה אמרינן דמסתמא אין הסקריקון מקפיד על הלוקח משא"כ כאן דהגזלן בעצמו מבקש להחזיקו בידו מש"ה אמרינן דמסתמא מכריחו גם על כתיבת האחריות וק"ל. ואע"ג דבגמרא אמרינן קמשמע לן כדשמואל דאמר דאף בשטר ל"ק עד שיכתוב לו אחריות נכסים משמע דהאחריות נכסים מיהא מהני צ"ל דס"ל דשמואל אלקח מסקריקון דוקא קאמר כן ולא קאמר קמ"ל כדשמואל אלא ללמדינו דשטר לא מהני והיותר נראה דשם אלא הוחזק גזלן כי אם אשדה זו מייתי לכולה דברי שמואל ומהני ביה כשכתב לו אחריות וכמש"ר וק"ל: ה"נ אין יראים למחות כו' ר"ל אינן יראים למחות ולבטל רצונו לעניין אחריות שלא יכתבו לו שיעבוד דהא אינו גזלן אלא על שדה זו ולא על שאם יצא מתחת ידו שיתן לו אחרת תחתיו וק"ל:
ד סָעִיף ד וזה טוען שלא קיבל ממנו כלום כו'. לכאורה נראה דאע"פ דאינו טוען דמחמת יראה הודה. אלא כופר ואומר לא הודיתי כלל אפ"ה אנן טענינן ליה דמחמת יראה הודה. ומכח שהיתה מילתא דכדי לא רמיא אנפשיה למדכריה וכן דייק קצת לשון רבינו שכתב לבסוף שמחמת יראתו כו' ולא הזכיר שהוא טוען כן ודומה למ"ש לעיל בסימן ל"ב ופ"א דהתובע לחבירו והוא טוען להד"ם אע"פ שיש עדים שהודה לו בפניהן אנן טענינן ליה דשלא להשביע הודה. מיהו י"ל דזה לאו מילתא דכדי מקרי ואדרבה יש לדמותו למ"ש שם דהמודה לפני עדים ע"י תביעה דאם טוען להשטות אותו הודיתי שומעין לו ואי לא אנן לא טענינן ליה עבורו וק"ל:
ה סָעִיף ה דוקא כשמסר להם מודעה נראה דדוקא בגזלן בעינן מסירת מודעה אבל באיש בנכסי אשתו לא מצינן בגמרא ולא בשום פוסק דבעינן בהו מסירת מודעה. ובאשה בנכסי בעלה אפילו המעות א"צ להחזיר דהא במעות טמונין איירי ודו"ק: ומ"ש קיימא לן תלויה וזבין זביניה זבינא אפילו כו'. ז"ל שם דף מ"ח אמר רבא הלכתא תלויה וזבין זביניה זבינא ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה וו לא ולא אמרן אלא דלא מרצי ליה זוזי. ולא אמרן אלא דלא הו"ל לאשתמוטי. והלכתא בכולהו הוי זביניה זבינא עכ"ל. הרי דלפי מסקנת הגמרא קי"ל דבכל ענין אמרינן אגב זוזי גמר ומקני וזה שאמר רבינו אפילו אנסוהו למכור שדה זו ידוע. דהיינו בשדה זו. ומ"ש ולא מנה המעות כו'. היינו לא ארצה ליה זוזי האמור בגמרא פי' שהעדים מעידים שכשלקח המעות מהגזלן לא מנאם לידע כמה נתן לו ולא הו"ל לאשתמוטי פי' וגם ידוע שלא היה מצי למידחי להאי גזלן לומר המתן עד שתבא אשתי או שום דיחוי אחר אפ"ה כל שלא מסר מודעא מכירתו מכירה: אבל באונסא דאתא ליה מנפשיה פי' שהיה צריך למעות ודין זה נלמד ממה שפי' על מימרא דנהרדעי שם דף מ' וע"ל סימן ר"ה דשם מקום דין דמסירת המודעא ושם בארתי כל הצורך:
ו סָעִיף ו לכך צריכין שיכירו העדים האונס פי' שיכירו אם הוא אונס דנפשיה או אונס דאחריני. ואעפ"כ נראה דכל שטר מודעה שכתוב בתוכו שיודעין באונסיה אף שאינן מפורשין בו שיודעין מה היה אונסו אמרינן דהיה אונס דאחריני דאילו היה אונס דנפשיה לא היו כותבין סתם אונס כיון דלאו שמיה אונס ומש"ה נתפשט המנהג שאין כותבין בשטרי מודעה אלא ואנן ידעינן באונסיה סתם וק"ל. אם לא אנסוהו בפי' על מכירת השדה פי' שלא אנסוהו כלל על מכירת שום שדה. אלא שיתן לו מעות ולא היה לו מעות והוצרך למכור בהא ל"מ מודעה כן מפורש לקמן סימן ר"ה ולשון רבינו כאן שכתב על מכירת השדה בה"א הידיעה אינו מדוקדק כ"כ: והרמב"ם כתב שאין הנגזל כו' ע"ל בסימן ר"ה בפרישה סי"ג מ"ש: וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן עד"ר כאן ולקמן סימן ר"ה בפרישה:
א סָעִיף א וכולם שאין להם חזקה כו' ז"ל הגמרא אר"נ א"ל רב הונא כולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה חוץ מגזלן ומאי קמ"ל תנינא לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל לאפוקי מדרב דאמר כתב לו שטר קנה קמ"ל כדשמואל דאמר אף בשטר ל"ק עד שיכתוב ליה אחריות נכסים רב ביבי מסיים בה משמיה דר"נ קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד"א שאמרו עדים בפנינו תנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כו' עכ"ל הגמרא ועל דברים הללו קאי דברי רבינו ועל פי מה שאכתוב עוד בפרישה ודוק:
ב סָעִיף ב אבל בכל שאר נכסים כו' בב"ב דף מ"ט אמתני' דתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו דייקינן הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כדתנן בהניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ותירצו דהמתני' דהניזקין באותן שלשה שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה (זו גירסת רשב"ם והרא"ש) למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהו"ל איבה דא"ל עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג עכ"ל הגמרא. ופרשב"ם אחת שכתב לה כלומר אחת מהג' שדות שדה ששיעבד בפירוש והזכיר אותה שדה בשטר הכתובה דסמכה דעתה עליה עפי משאר נכסים. ואחת שלא נכתב בשטר כתובתה אלא לאחר נישואין יחד לה שדה אחת משדותיו אפותיקי לגבות ממנה כתובתה. ואחת שהכניסה לו שום משלה מבית אביה דהיינו נצ"ב. למעוטי מאי נקט הנך ג' שדות הללו אילימא למעוטי שאר נכסים וקרקעות של בעל דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. אדרבה בהנהו שייך איבה טפי אם לא תודה למכירתו דאי לא כתבה ללוקח א"ל בעלה עיניך נתת או שאמות או שאגרשך ולכן אינך רוצה לכתוב כדי שתמצא יותר ממה לגבות (וקאמר כ"ש משום דבהני ליכא לה פתחון פה כ"כ כמו בג' שדות דמצ"ל כיון שהן כתובים או מיוחדין לי לא ארצה למכרן) אלא למעוטי נכסי מלוג נקט הני ג' שדות דנ"מ כיון דשלה הן אינה יגורה מבעלה יכילה למחות בבעלה שלא ימכור ולא שייך נחת רוח עשיתי לבעלי עכ"ל. וז"ל תוס' ה"ג ר"ח ואחת שהכניס לה שום משלו והכי פי' אחת שכתב לה בכתובתה במנה ומאתים דבמה שאדם נותן משלו שייך לשון כתובה ולא לשון יחוד ואחת שיחד לה בכתובתה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה כי נדוניא נמי נקראת כתובתה כו' ואחת שהכניס הוא שדה משלו ושם לה שדה נגד תוספת שהוסיף לה משלו על ק' ור' עכ"ל. ונ"ל דמה שהכריחו לר"ח לפרש דלא כרשב"ם הוא זה דלהרשב"ם אינו מתיישב שפיר במ"ש אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שיחד לה כו' דמשמע דתרתי נינהו וז"א דאם כתב לה לא יחד לה ואם יחד לה לא כתב לה ורשב"ם עצמו הרגיש בזה וכתב או אחת שיחד כו' ע"ש אבל אכתי לא נתיישב לשון ג' שדות דאינן אלא ב' (ושוב מצאתי בחידושי רמב"ן שהקשה זו ועוד קושיא אחרת על פי' רשב"ם) להכי פי' ר"ה דהאי שיחד לה בכתובתה היינו מאי שיחד לה במקום נצ"ב שהכניסה לו משלה עפ"ז הוצרך לגרוס בשדה השלישי ואחת שהכניס לה משלו ע"כ. והנה רבינו סתם וכתב בין בשאר נכסיה ואפשר לפרשו לרשב"ם כדאית ליה מה שכתב לה או שיחד לה בכתובתה ולר"ת כדאית ליה אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שהכניס הוא לה משלו לתוספת כתובתה. ועל מש"ר והרמ"ה כתב כו' כתב ב"י ז"ל הרמ"ה אפשר שמפרש השתי שדות כר"ש וא' שהכניס לה שום משלו מפרש כר"ח שמפרש לה ששם לה שדה נגד תוספת שהוסיף לה וא"כ אין נצ"ב בכלל ג' שדות אלו ודינם כנ"מ עכ"ל הנה מוכח מדברים הללו שהוא גרס בדברי הרמ"ה שדין נצ"ב כדין נ"מ וכן נדפס בכל דפוסי ב"י בפנים ועפ"ז צריכים אנו להגיה שאינה יכולה כו' שהרי מבואר בגמרא דבנ"מ לא שייך נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל תמה אני דבכל הספרים הן של דפוס הן של כתב איתא הגי' דיכולה לומר כו' ודוחק לומר שנפל טעות בכולם גם ברוב הספרים גרסינן שדין נ"מ כדין נצ"ב. וכן הוא בספרים של קלף. וע"ק דלפי גירסת הב"י שבמ"ה אינו מפרש הגמרא לא כרשב"ם ולא כר"ח אלא בחדא כרשב"ם ובחדא כר"ת וכנ"ל והוא דוחק. ועוד הלא כבר כתבתי שמה ששינה ר"ח הגי' הוא מטעם הקושיות שנפלו בפירוש הרשב"ם על השני שדות שכתב ושייחד לה וא"כ ע"כ גם הרמ"ה ס"ל ביחד לה בכתובתה כפירוש ר"ח דר"ל נצ"ב וא"כ אין דינם כדין נ"מ. לכן נ"ל עיקר גירסת הספרים דגרסינן והרמ"ה כתב שדין נ"מ כדין נצ"ב דיכולה לומר כו' ויבואו דברי הרמ"ה על נכון בין לגירסת רשב"ם בין לגי' ר"ח הנ"ל. ומאי דקשיא ממאי דמסיק בגמרא למעוטי נ"מ ש"מ דבנ"מ לא אמרינן נחת כו' נראה דל"ק מידי אחר שנקדים לך מ"ש עוד התוס' על הך סוגיא הנ"ל שם ז"ל אילימא למעוטי שאר נכסים בפרק האשה שנפלו גבי הרוצה למכור בנכסי אחיו פירוש הקונטרס הא דתנן בהניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל הא מוקמינן לה בג' שדות והקשה הר"ש דהא בשאר נכסים נמי איירי כדמשמע הכא (פי' שאמרו אילימא למעוטי שאר נכסים כ"ש דהוה ליה איבה) כו' עד ואפשר ליישב פ"ה דמקחו בטל משמע בטל לאלתר וה"פ למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים שלא תטרוף לגמרי כ"ש דהו"ל כו' ולמעוטי שאר נכסים דלא יהא מקחו בטל לאלתר לא אצטריך דפשיטא דהא כל אדם מוכר קרקעות משועבדים עכ"ל. נלמד מדבריהם דהא דתנן בהניזקין לקח מן האיש כו' מקחו בטל ואוקמוה בג' שדות היינו לומר דבג' שדות אלו מקחן בטל לאלתר פי' בין הוא ובין היא יכולים לחזור היום ולמחר מתי שירצו (וכמש"ר בא'"ע בסימן צ' ע"ש) וכ"ש דיכולה לחזור ולטרוף אותן בעת שתתגרש או תתאלמן משום דתימא נ"ר עשיתי כו' יפריך עלה למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים שיש לו המשועבדים לה קשיא ממ"נ וכנ"ל ותירצו למעוטי נ"מ ופי' לדעת רשב"ם והרא"ש ורבינו דבנ"מ מכירתם קיים לעולם אפילו טריפה לזמנו אין לה עוד מהם דאמרינן שגמרה להקנות כיון שלא שייך בהם נחת רוח כו' אבל הרמ"ה ס"ל כיון שהאי מקחו בטל דתנן ר"ל בטל לאלתר גם הא דדייקינן מאוקימתא דא' משלשה שדות דבא למעט נ"מ מסתמא הוה כדומה לה דהיינו לומר דבנ"מ אין מקח בטל לאלתר אבל טריפה יש לה מ"מ ומשום דאמדינן דעתה דמסתמא לא כוונה לקנין גמור שלא תוכל לטרפה עוד אחר מיתה וגירושין אלא דעתה היה שכל זמן שהוא חי שיש לו בלא"ה הפירות מהם תעשה לו רצונו בזה שתהיה הקרקע מכורה לפירותיה ואם יארע שתמות היא קודם לו יקום המקח לגמרי דמה איכפת לה דאכיל איהו הפירות או אינש אחרינא במקומו ובשעת גירושין ומיתה תחזור ותקחנה ומה דדייקינן איש בנכסי אשתו אין לו חזקה הא ראיה יש קאמר אנכסי מלוג ובענין שיכול למכרם בחייו ואין מקחו בטל לאלתר וק"ל. וזהו שכ"ר בשם הרמ"ה שדין נ"מ כדין נצ"ב שיכולה לומר נחת רוח כו' פי' ואין מכירתו קיימת לעולם אלא יכולה לחזור ולטרפה מן הבעל. ומה שלא הזכיר הרמ"ה דלא לגמרי דמיין נ"מ לנצ"ב שהרי בנ"מ מכירתה קיימת עד שעת טריפה משא"כ בנצ"ב ל"ק דודאי כשמכרו לאינש אחרינא (דמינה איירי מתניתין דהניזקין) איכא נפקותא גדולה בין בטל לאלתר לבטל בשעת טריפה אבל כאן דמיירי כשמכרה לבעלה אין נפקותא אם מכרה בטל לאלתר או לא דהא בין כך ובין כך הבעל אוכל פירות מהן שהרי אוכל תמיד פורות נ"מ שלה אלא עיקר הנפקותא באם תתגרש או ימות שתוכל לחזור ולטרפה אף שמכרה לבעלה משום דאמרה נחת רוח עשיתי לו בנצ"ב. ומאי דנקט נצ"ב יותר מב" שדות האחרים הנ"ל אע"פ שגם בהם יכולה לומר נחת רוח כו' היינו משום דודאי דמי טפי נ"מ לנצ"ב ממה דדמי לאינך שדות שנ"מ ונצ"ב שניהן שלה היה מימי קדם ודוק. ואף דלשון הגמ' מסוגיא דבתר הכי לא משמע הכי דשם דף נ' אאוקימתא הנ"ל דמוקי לה למעוטי נ"מ מסיק וקאמר ז"ל והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשו ולא כלום (ופי' ר"ש דקס"ד דה"ק דאיש שמכר ואחריו האשה לא עשו כלום דמצ"ל נחת רוח עשיתי וכ"ש אי זבנת לבעלה ואמאי קאמרת הא ראיה יש) ומשני כי אתמר דאמימר כי זבין איהו ומת אתיא איהי ומפקה א"נ זבנה איהי ומתה אתי איהו ומפיק כו' אבל היכא דזבינו תרווייהו לעלמא א"נ זבנה איהי לדידיה זבינה זבינא עכ"ל הגמרא ומשמע דזבנה איהו לדידה דהוה זבינא דקאמר הוי ג"כ אפילו לאחר מיתתו דומיא דזבן איהו או איהי לחוד לפני זה אין זה דקדוק כ"כ דהא לפני זה לא איירי אלא במכר הוא ומת הוא או מכרה היא ומתה היא ודומיא (דב"נ) [דהכי] מסיק וקאמר הא מכרה איהו לדידיה ומתה היא דמכר קיים ונ"מ אם חזר ומכר הוא לאחר שקנהו ממנה קודם שמתה היא ואח"כ מתה היא דאין האיש יכול לבטל המקח אבל מכרה היא לו והוא מכר לעלמא ואח"כ מת הוא ס"ל להרמ"ה דיכולה היא להוציא מיד הלוקח ומטעם הנ"ל. ועוד דגם מ"ש הגמרא הנ"ל כי קאמר אמימר במכר הוא ומת אתיא איהי מפקא כו' כתב הרא"ש שם דל"ד מת קאמר אלא אף אם לא מת יכולין לבטל המקח ל"מ היא אלא אפילו הוא והא דקאמר ומת הוא משום סיפא דמכרה היא לעלמא נקטי' ע"ש שמע מינה דלאו ממיתה לחוד איירי א"כ נוכל לומר דס"ל להרמ"ה דגם הא דמסיק ואמר א"נ מכרה איהי לדידיה זבינה זבינא לא איירי במת הוא אלא כמ"ש. מיהו דוחק קצת גם הא דמסיק רבינו וכתב ז"ל וא"א כתב כסברא הראשונה הוא דוחק קצת לפירושו דהוי כסברא הראשונה (לא) [דהא] נזכר בפי' דמנ"מ אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי אפילו לאחר מות הבעל וצ"ע ודוק:
ג סָעִיף ו וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ כתב ב"י כלומר לא חילק בין גזלן לאנס את חבירו עד שימכור עכ"ל. ואני אומר דבהדיא חולק הרא"ש על הרמב"ם שהרי כתב בפרק חזקת אמימרא דרב ביבי ז"ל ודוקא במסר מודעה כו' ורב ביבי בגזלן מיירי שהרי מסיים משמיה דר"נ הוא וכמ"ש לשונו בר"ס זה. ומיהו נראה דהא דפליג הרא"ש היינו דוקא כשעדיין לא גזל ממנו אלא שהוחזק גזלן על שדה זו והשתא מגזם ליה אם לא תמכרנה לי אקחנה ממך בגזילה וביד חזקה אבל אם כבר גזלה ממנו ואמר אם לא תמכרנה לי לא אחזירנה לך בהא אפילו הרא"ש ורבינו מודים דא"צ מודעה כשהוחזק גזלן ודוק לקמן סימן ר"ה בדרישה ס"ב ופרישה סי"ג:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.