א הלכות קנין קרקע קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובקנין. בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו הכסף קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו:
ב ואין נקנה בפחות מש"פ:
ג ואפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו קנה:
ד אמר המוכר ללוקח תן הכסף לפלוני וקנה לך קרקע שלי ונתנם לו ואמר לו יקנה לי קרקע שלך בכסף שנתתי לפלוני קנה:
ה וכן אם אדם אחד אמר למוכר כסף השדה קח לך ממני ומכור שדך לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח אלא שהנותן נתן את הכסף משלו או שאפילו לא עשאו הלוקח שליח ואמר הוא למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן לך פלוני קנה:
ו ואפי' אמר המוכר לאחר תן כסף ללוקח ויקנה בו שדה שלי ואמר הלוקח למוכר שדך קנויה לי בכסף שקבלתי מפלוני קנה:
ז ואפילו אם המוכר נתן הכסף ללוקח ואמר לו קנה שדי בכסף שנתתי לך וקיבלו אם הלוקח אדם חשוב שהמוכר נהנה במה שהלוקח מקבל ממנו מתנה קנה שאותה הנאה חשובה כאילו קיבל ממנו פרוטה:
ח בד"א שקונה בכסף לבדו במקום שאין דרך לכתוב שטר אבל במקום שכותבין שטר אינו קונה בכסף עד שיכתוב גם השטר אא"כ פירש לוקח אם ארצה שיקנה לי הכסף יקנה ואם ארצה לא יקנה לי הכסף עד שתכתוב לי שטר אז הדבר תלוי בו אם ירצה יחזור בו כל זמן שלא נכתב השטר ואם ירצה יקנה מיד בנתינת הכסף ואין המוכר יכול לחזור בו וכתב הרמב"ם ז"ל וכן הרמ"ה וכן הדין אם התנה המוכר בזה אז הדבר תלוי בו אם ירצה יגמור המקח מיד בנתינת הכסף ואם לא ירצה יחזור בו עד שיכתוב השטר ואינו תלוי בהלוקח:
ט קנה ממנו קרקע ולא נתן לו כלום מהדמים אלא נתן לו משכון בשבילם לא קנה כלום:
י ואם נתן לו קצת מהדמים לא קנה אלא כנגד אותן הדמים ולא יותר בד"א שלא נתן לו אותו מקצת בתורת פרעון אלא א"ל הנה לך ערבון ויקנה לך ערבוני לפיכך לא קנה אלא כנגד הערבון שהרי המוכר לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע באלו הדמים ל"ש עייל ונפיק אזוזי ל"ש לא עייל ונפיק אזוזי ואין חילוק בין אם המוכר חוזר בו או הלוקח לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה:
יא אבל אם מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ה' מאות בתורת פרעון בזה יש חילוק אי עייל ונפיק אזוזי פירוש שתבע המוכר מעותיו מהלוקח פעמיים ושלש ודחהו בלך ושוב אפילו נתן לו כל מעותיו חוץ מזוז אחד נתבטל המקח כנגד המעות שנשאר לו עדיין ליתן אפילו אם החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר או בקנין סודר וכנגד המעות שנתן כבר איזה מהם שירצה יכול לחזור בו אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה שאם המוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו ואם הלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה לומר לו הא לך מעותיך או קרקע כנגד מעותיך ומגבהו מהזיבורית ואי לא עייל ונפיק אזוזי אין אחד מהם יכול לחזור בו והראב"ד ז"ל כתב דאפי' כי עייל ונפיק אזוזי לא מצי לוקח הדר ביה אלא מוכר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:
יב ואם מכר לו השדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות וזקף עליו השאר כהלואה קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפי' אי עייל ונפיק אזוזי וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה ונתן הלוקח קצת מהדמים קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו אי עייל ונפיק אזוזי:
יג ביקש למכור שדה במאה ולא מצא קונה לשדה שוה ק' והוצרך למכור במאתים וקבל קצת מהדמים ועייל ונפיק אשארא לא קנה ושניהם יכולין לחזור בהן אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח היה מוצא למכור שדה במנה ולא טרח ומכר במאתים מיבעיא אי הוי כמו מוכר שדהו מפני רעתה ואינן יכולין לחזור בהם או לא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם ז"ל לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו ואם תפש המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שבידו אין מוציאין מידו:
יד וכתב הרמ"ה הוא הדין נמי מי שמכר נכסיו מפני שרוצה לילך לדור בעיר אחרת כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דלא ניחא ליה בהאי מתא אין לך מוכר מפני רעתה גדול מזה:
טו כתב א"א הרא"ש ז"ל פירש ד"ה הא דאמרינן כי עייל ונפיק אזוזי לא קנה היינו דוקא דגלי מוכר אדעתיה דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי השתא בדוחקא אבל אי מזבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא בלא נחיצותא מעידנא דאחזיק קנה וזוזי מקבל להו כתד הכי דנעשו עליו כמלוה אפילו עייל ונפיק אזוזי:
טז והראב"ד כתב אפי' קבע לו זמן לפרעון וכשהגיע הזמן דוחקו לפרוע לו מעותיו וזה דוחהו גם זה נקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז יכול לחזור בו ואני אומר הכל לפי ראות הדיין כי לפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון שלא יראוהו דחוק למעות ויזדלזלו נכסיו ואינו רוצה לקבל דמי המקח עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם וכשהגיע הזמן אין לך עייל ונפיק אזוזי טפי מזה הילכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ונפיק ועייל אזוזי בטל המקח ע"כ והרמ"ה ז"ל כתב פירוש עייל ונפיק אזוזי שהלך אליו לבקש מעותיו ב"פ ל"ש מצאו וביקש ממנו ל"ש לא מצאו רק שגילה שהלך לבקשם:
יז ופירש עוד דוקא דעייל ונפיק ביומיה דאוקימו להו לזבינא או ביום (שקרוב) [שקבע] לו לפרוע דאמרינן משום דדחיק לזוזי זבין ולא זבין אלא אדעתא לאפרועי מיד ביומיה וכיון שלא נתנו לו באותה שעה יכול לחזור אבל לא עייל ונפיק ביומיה לא תלינן דמשום דדחיק זבין אפי' עייל ונפיק עלייהו למחר לא מצי הדר ביה ומיהו כי עייל ונפיק ביומיה אפילו אם שתק באותו פעם ולא גלי דעתיה ולאחר כמה ימים חוזר הרשות בידו:
יח ואי עייל ונפיק ביומיה תרי זימני ולא יהיב ליה וקא הדר ביה מוכר ומקמי דשלים יומיה אייתי ליה לוקח זוזי קני ולא מצי הדר ביה דכל שפורע ביומיה כמי שפורע מיד בשעת מכירה דמי ע"כ:
יט ומטלטלין דינן כמקרקעי לדבר זה שאפי' אם משך הלוקח פירות והכניס לרשותו והמוכר עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכ"כ רב האי מטלטלין שמשכן לוקח או קנאן בחליפין אי עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכן בקרקע לא מהני חזקה אי עייל ונפיק אזוזי ע"כ אלא שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכיוצא בו ונתן לו קצת מהדמים ועייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי לפי שאינו ראוי ליחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל במידי דבר חלוקה הוא אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו והרמב"ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלי כל דין מקרקעי וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:
כ כתב הרמב"ם הקונה דבר מחבירו וטעה במעות במניינם ולאחר זמן תבעו המוכר וא"ל המעות שנתת לי היו חסרין נקנה המקח ומשלים לו מעותיו אפי' אחר כמה שנים (ס"א ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל):
א סָעִיף א קרקע נקנה בכסף וכו' משנה פ"ק דקידושין (כו.) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ואם הכסף לבדו קונה יתבאר בסימן זה בסמוך. [%א] ודין ישראל הקונה קרקע מעכו"ם ונתן לו הכסף ואח"כ כתב לו שטר או אם החזיק ולא נתן לו כסף ולא כתב שטר אם הוא קונה יתבאר בסי' קצ"ד. ואם השטר לבדו קונה יתבאר בסימן קצ"א. ואם חזקה לחודא קניא יתבאר בסימן קצ"ב ובסי' קצ"ד: ובקנין כלומר קנין סודר והכי משמע בריש הזהב (בבא מציעא ד' מז) דאמרינן וללוי דאמר בכליו של מקנה הא אמר קני ארעא אגב גלימא וכו' א"כ הו"ל נכסים שיש להם אחריות וכו' ובריש קידושין (ג.) אמרינן ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי מאי למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל. ופרש"י מה שדה מקניא בחליפין דכתיב וישלוף נעלו והתם שדה הואי. אם קנהו בקנין סודר ולא נתן דמים אם הקרקע קני אם לאו יתבאר בסימן קצ"א בס"ד: בכסף כיצד וכו' אם נתן לו מקצת הדמים אימתי קנה יתבאר לקמן בסימן זה: (ב"ה) ישראל שקונה מעכו"ם ונתן לו כסף אם קנה עיין בסימן קצ"ד:
ב סָעִיף ב ואין נקנית בפחות משוה פרוטה וכו' כתב רבינו ירוחם דהכי איתא בפ"ק דקידושין וכ"כ ה"ה בפ"ה מה' מכירה ונראה דהיינו מדאמרינן בריש קידושין (דף ג.) אשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא ה"ג ר"ת וכתבו התוס' דטעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות מש"פ לא מיקרי כסף:
ג סָעִיף ג ואפילו נתן הכסף ע"מ שיחזירנו לו וכו' בפ"ק דקידושין (דף ו:) גמרא מתני' קמא אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת וכו' ומקשינן עליה ואסיקנא אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה א"ל רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך:
ד סָעִיף ד אמר המוכר ללוקח וכולי שם בסמוך (שם עד סעיף ח') אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה האי איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה משעבדא ומקניא נפשה. ופרש"י ואתקדש אני לך וכשנתנו לו א"ל התקדשי לי. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה' אישות וכתב ה"ה שכ"כ הרשב"א והכרח הוא שאל"כ אפילו נתן לידה ואמרה היא אינם אלא קידושי ספק וכ"כ הרא"ש שצריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי במנה שנתתי לפלוני. הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לאו אף ע"ג דלא חסר ולא מידי קא קני נפשיה האי גברא נמי אף ע"ג דלא חסר ולא מידי קני להאי איתתא ופרש"י הילך מנה והתקדשי לפלוני והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו והרא"ש כתב או בשלא עשאו שליח אלא שאמר המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן ליך פלוני והרמב"ם בפ"ה מה"א העמידה כגון שקדשה אותו פלוני ואמר הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללו וכתב הר"ן ולפ"ז אין צריך להעמידה שיהא האומר זה שליח לאותו פלוני מדין עבד כנעני דתנן במתני' קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים שהאחרים פודין אותו בממונם והוא קונה עצמו ויוצא לחירות ואף על גב דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי. תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת מדין שניהן ערב אף ע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה האי איתתא נמי אף ע"ג דלא מטא הנאה לידה קא מקניא נפשה מי דמי התם ערב הא דקא קני ליה דחסר ממונא האי גברא קא קני להאי איתתא ולא חסר ולא מידי עבד כנעני יוכיח דלא קא חסר ממונא וקא קני נפשיה מי דמי התם הך דהא מקני קני הכא האי איתתא קא מקנה נפשה ולא קניא ולא מידי ערב יוכיח אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשו וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות דהיינו בשקדשה אותו פלוני וא"ל הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך. בעי רבא הילך מנה ואתקדש אני לך מהו אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת א"ל רב אשי למר זוטרא א"כ הו"ל נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות א"ל מי סברת דא"ל אגב הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא ופרש"י וכן לענין ממונא. הך שמעתא דרבא דילפינן קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני בין לענין ממונא מכר לו שדה וא"ל תן הכסף לפלוני ושדי מכורה לך בו קונה מדין ערב הילך מנה ותהא שדה מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד כנעני תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי בו קנאה מדין שניהן וכתב הר"ן ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכא להאי מימרא טפי משום דקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה וא"כ היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן כיון דפשיטא לן דבאדם חשוב מקודשת משמע דה"ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר"ח שכתב והילך מנה ויהיו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן נכסים ולפ"ז אף מטלטלין קנה בה עכ"ל. ודע שהרי"ף והרא"ש השמיטו הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וכתב הר"ן שלא ידע למה השמיטה הרי"ף והרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה כתב האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך קנה מדין ערב וכתב הר"ן ולא ידעתי למה לא כתב גם כן מדין עבד כנעני ומדין שניהם ושמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ"ע עכ"ל ותמיהני איך עלה בדעתו של הר"ן לומר דשמא סובר הרמב"ם דדוקא לגבי קידושין וכו' אבל לענין ממון אין למדין מעבד דאטו הרמב"ם אמורא הוא דליפלוג על רבא דאמר וכן לענין ממון ונראה דאיפשר דבגירסת הרמב"ם איתא אמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וטעמא דרבא אמר וכן לענין ממונא אדין ערב ולא אמרה נמי אדין עבד או אדין שניהם הוי כדכתב הר"ן משום דלענין ממון אין למדין מעבד ודעת רבינו כדעת ר"ת דקאי גם למדין עבד ומדין שניהם ולדידן דקיי"ל באדם חשוב מקודשת ה"ה לענין ממונא וכתב בתלתא בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי כשם שגבי קידושין צריך שיאמר התקדשי לי וגבי אדם חשוב כתב שצריך שיאמר המוכר קנה שדי ולא הצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי: (ב"ה) ול"נ דדוקא גבי קידושין קפדינן בהכי כי היכי דלא ליהוי אמרה היא אבל גבי ממון א"צ לומר הלוקח דבר: [%ב] כתב במרדכי דסוף כתובות ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ואחר שהגיע זמן הפרעון אמר שמעון לראובן קרקע פלוני אמכור לך במנה ונתרצה ראובן לקנות ונתן לו מנה והוא אתרא דקנו בכספא לא מצי שמעון למימר אותו מנה אני גובה בחובי אלא אותו קרקע קנוי ויחזור ויגבה חובו וראיה מדברי חכמים שאמרו זה היה פקח שמכר לו את השדה שהוא יכול למשכנו עליו מדברי רבינו האי ז"ל עכ"ל:
ה סָעִיף ח בד"א שקונה בכסף לבדו וכו' בפ"ק דקידושין (כו.) תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ובגמ' (שם) בכסף אמר רב ל"ש אלא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר לא קנה ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני אי בעינא בכספא איקני דאי בעיתו למיהדר לא מציתו הדריתו ואי בעינא בשטרא איקני דאי בעינא למיהדר הדרנא בי. ופרש"י ל"ש. דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה: לא קנה. דכיון דרגילין בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא. וכתב הר"ן ואיכא מ"ד דהכא בשטר קנין דוקא עסקינן כלומר של' השטר בענין שקונה בעצמו כותב שדה מכורה לך ובכה"ג אי לא פריש אינו קונה אלא בשעת [כתיבת] השטר ולא משעה ראשונה וטעמא דמלתא משום דכל שיש לפניו ב' קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל שטר יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקנין ומועיל לראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קנין אף ע"פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף ושמעתין מוכחא דבשטר קנין עסקינן מדאמר אי בעינא בשטרא איקני דמשמע דבשטר ממש הוא קונה. והעלה דס"ל דבשמעתין בכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב שטר לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב השטר ואפילו בשטר הודאה מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף אבל במקום שנוהגין לכתוב שטר ראיה בלבד א"א ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה אלא כשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה ונקיט הכא לישנא דאי בעינא בשטרא אקנה מפני שיש שטר שהוא קונה דהיינו שטר קנין ואפילו בשטר ראיה שייך כמי לישנא דאקנה כיון שלא נגמר הקנין עד שעת כתיבתו אע"פ שקנה למפרע ועוד דמשום דאמר אי בעינא בכספא אקנה אמר נמי אי בעינא בשטרא אקנה וכן הרמב"ם בפ"א מהלכות מכירה לא חילק עכ"ל. ובאמת כי מדברי הרמב"ם אין ראיה שהרמב"ם תפס לשון התלמוד סתם כמנהגו. וכתב עוד הר"ן ושטר ראיה דקאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר בשטר בזה אינו קונה אבל בשטר כהני שטרי דידן אע"פ שכתוב בהן ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך ואע"ג דלקמן בסמוך אמרינן כתב לו על הנייר וכו' שדי מכורה לך שדי נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה לאו דוקא דכתב בהאי לישנא דה"ה נמי אי כתב מכרתי ונתתי מהני וראיה לדבר מדאמרינן בהשולח נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו קנה וא"ר יוחנן וכולן בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה ומהני מדין קנין ולא מדין הודאה דא"כ באמירה ליסגי וכן דעת הרב בעל העיטור והרשב"א ז"ל עכ"ל וכן מבואר בתשובת הרשב"א שאכתוב בסוף סימן קצ"א והגהות בפ"א מהל' מכירה כתבו כן בשם בעל העיטור והביאו ראיה אחרת לדבר וה"ה בפ' הנזכר אבבא דכיצד בשטר כתב שהסכימו המפרשים דה"ה להני שטרי דידן דכתבינן ומכרתי או נתתי דקנו ולא אמרינן דלשון מכרתי אינו לשון קנייה אלא לשון הודאה ואיכא מאן דפליג והראשון עיקר עכ"ל וכ"כ נ"י בפרק חזקת בשם העיטור והרמב"ן אע"פ שהרא"ה חלוק בדבר [%ג] ורבי' בסי' קצ"א חלוק על זה שכתב שם והשטרות שכותבין עתה אינם אלא לראיה ואין הקרקע נקנה על ידן ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא מסכימים דהני שטרי דידן שטרי קנין הם הכי נקטינן: וכתב הרמב"ם בפ"ק מהלכות מכירה ופשוט הוא:
ו סָעִיף ט קנה ממנו קרקע וכו' בריש פ"ק דקידושין (ח.) אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ופי' רש"י מנה אין כאן הילכך משכון אינו שוה כאן כלום שאין המשכון מתנה. ואיתא תו התם בסמוך בני רב הונא בר אבין זבון ההוא אמתא בפריטי לא הוי בהדייהו אותיבו נסכא עלה לסוף אייקר אמתא אתו לקמיה דרבי אמר ליה פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכתבו הגהות בפרק כ"ג מהלכות מכירה והמרדכי בפרק הנזכר בשם העיטור דמסתברא דבההיא אמתא בעידנא דזבינו לא אותיבו נסכא אלא בתר שעתא דאי בעידנא דזבינו אמתא אותיבו נסכא זבינייהו זבינא עד כאן ודברים תמוהים הם בעיני דהא כיון דטעמא דלא קנה הוא משום דמנה אין כאן משכון אין כאן מה לי אי אותבה בההיא שעתא מה לי אי אותבה בתר שעתא ועוד דהא מדמי ליה לאומר התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם ובקידושין ודאי במניח לה המשכון בשעת קידושין היא ואפי' הכי אמרינן דמנה אין כאן משכון אין כאן וממילא דה"ה לענין ממון אפילו במניח המשכון בשעתא דזבין אמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכ"נ שהוא דעת הפוסקים שלא חילקו בכך: וכתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ד הקונה שום דבר והניח משכון בעבור המעות לא קנה פירוש זולתי אם אומר תקנה בגוף המשכון כך וכך מעות וכו' עכ"ל והם דברי התוספות והרא"ש בפרק הנזכר בהנחת משכון לענין מתנה ולענין שידוכין וכתבתי בסימן ר"ז :
ז סָעִיף י ואם נתן לו קצת מהדמים וכו' ברייתא בריש האומנין (בבא מציעא עז:) הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגבהו מן העידית ובזמן שלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך רצה אומר לו הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן הזיבורית רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו כיצד כותב לו אני פב"פ מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם ק"ק זוז והריני נושה בו ת"ת זוז קנה ומחזיר לו השאר אפילו לאחר כמה שנים. ופירש"י מלמדין אותן. לכל הלוקח ואין לו מעות כולן אלא מקצתן לעשות ביניהם תחילה דבר קיום שלא יוכלו לחזור: והרי אני נושה בו. דכיון שעשאם עליו מלוה הוי כאילו נטלם והלוום וקרקע נקנה בכסף. ופריך תלמודא אמילתיה דרשב"ג טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני והתניא הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים ד"ר יוסי רבי יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שא"ל ערבוני יקון אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ק"ק זוז קנה ומחזיר לו השאר אפילו לאחר כמה שנים ל"ק הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי דאמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני. ופירש רש"י במה דברים אמורים. שיכול לחזור בו ולא יטול זה אלא כנגד מעותיו: בזמן שנתנו לו בתורת ערבון. ולא בתורת תחילת פרעון: דאמר ליה ערבוני יקון. יקנה הכל והאי לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך: אבל. נתנו לו בתורת תחילת פרעון הו"ל השאר מלוה עליו: קנה. הקרקע כולו. ומחזיר לו את השאר. אפילו לאחר כמה שנים: הא דעייל ונפיק אזוזי. הא דקתני דאם לא זקפו עליו במלוה חוזר בדעייל מוכר ונפיק ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו גלי דעתיה דזוזי אנסוהו למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בשעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל דכיון דעייל ונפיק אזוזי מחמת דחקו מכר ונתבטל המקח כנגד המעות שנתחייב לו עדיין ומכאן ואילך אפילו לוקח יכול לחזור בו ונתבטל המקח לגמרי והאי ברייתא דהנותן לחבירו ערבון וכו' איתא נמי בהזהב (מח:) גמרא אבל אמרו מי שפרע וכו' ופירש"י שם בזמן שא"ל ערבוני יקון יקנה שלא נתנו לו בתורת תחלר. פרעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה את הכל והא לאו מילתא היא אבל מוכר לו וכו' ונתן לו מהם ת"ק זוז לשם תחילת פרעון או סתם קנה וכו' וכתבו שם התוספות דרשב"ג מפרש דברי ר' יהודה ורבי יוסי וכתבו עוד פרש"י ערבוני יקון שאמר שיקנה לו ערבונו כנגד כל המקח תימה דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל ואם נפרש ערבוני יקון כנגד ערבונו לבד יקנה לו מן המקח א"כ לרבי יוסי אמאי כופל לו ערבונו לכן י"ל שלשון ערבוני יקון משמע שערבוני יהיה קנוי לך אם אחזור בי וגם משמע יקון שיקנה לו כמקח שיוויו יותר מכדי הערבון אם תחזור בך דהיינו כאילו אמר ליה בהדיא תכפול לי ערבוני עכ"ל וכדבריהם כתב המרדכי בהאומנין והג"א בהזהב. נמצא דהיכא דנתן לו ערבון ופירש שיקנה הכל ע"י הערבון לרש"י לא קנה אלא כנגד מעותיו ולדברי התוספות קנה הכל. ודברי רבינו כפרש"י. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"א דכי אמרינן קנה כנגד ערבונו לוקח נוטל כחוש וכן כתב הרא"ש עלה קמ"ז ד"ד ועיין במה שכתבתי לקמן בשם הר"ן ונ"י ותלמידי הרשב"א גבי אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה: [%ד] ואם מנהג המקום שנותן לוקח פשוט אחד למוכר ובזה נגמר המקח קנה בכך וכמ"ש בסימן ר"א ואם נותן לו טבעת לוקח למוכר כתוב בהגהות פכ"ג מהל' מכירה שיכול לחזור בו ואינו מקבל מי שפרע ונ"ל דהיינו בשאין במקום מנהג דאילו יש מנהג שנגמר המקח בכך קנה וכמ"ש בסימן ר"א בס"ד: ואם נתן לו סתם כתב רש"י שדינו כנותן לתחילת פרעון וכן כתב הר"ן בפ"ק דקידושין גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנה בכסף. ורבינו ירוחם בנ"ט ח"ד וכ"נ מדברי רבינו שכתב בד"א שלא נתן לו אותו מקצת בתורת פרעון אלא א"ל הנה לך ערבון וכו': ומ"ש רבינו לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה. ומ"ש אבל אם נתן לו מהם ת"ק זוז וכו' נתבאר בסמוך:
ח סָעִיף יא ומ"ש אפילו נתן לו כל מעותיו חוץ מזוז וכו' שם בהאומנין ההוא גברא דזבן חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא וקא עייל ונפיק אזוזא יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי קני או לא קני א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא זוזא כזוזי דמי ולא קני: אפילו אם החזיק בשדה וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ק מהלכות מכירה שאע"פ שכ' שטר או החזיק לא קנה לוקח כולה וכתב ה"ה זו היא פשטא של ברייתא בין שא"ל לך חזק וקני בין שהחזיק בפניו בסתם. וכן כתב הר"ן בפ"ק דקידושין גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ויהיב טעמא דהא אי לא עייל ונפיק אזוזי קנה כל הקרקע באותן דמים שנתן כדאמר רשב"ג באידך ברייתא אבל מכר לו שדה באלף זוז וכו' אלא האי דעייל ונפיק אזוזי מבטל המקח הלכך באיזה ענין שקנה נתבטל המקח וכן אמרי' לקמן ההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ופש בהדיה חד זוזא והדר עייל ונפיק עליה ומצי הדר בחבירו אע"ג דמשך החמור דכל היכא דעייל ונפיק אזוזי ל"ש בכסף ול"ש בחזקה וחליפין לא קני וכ"כ הרא"ש בהאומנין וכ"כ רבינו בסוף סימן זה בשם רבינו האי ז"ל וכן כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ה וכתב עוד וי"א שאם החזיק בקרקע או שקנו מידו אפילו לא נתן מעות כלל ועייל ונפיק אכולהו זוזי אין אחד מהם יכול לחזור בו וראשון נראה עיקר וכן כתב ר"ח והרמב"ם ז"ל ע"כ ובעל נימוקי יוסף כתב בהאומנין וכתב הרשב"א דה"ה אם א"ל לך חזק וקני א"נ משוך וקני אין יכולים לחזור בהם ואפילו עייל ונפיק אזוזי דהא א"ל שיקנה בכך לגמרי ומעתה המעות עליו כמלוה וכמאן דאמר ליה אי בעינא בכספא אקנה ואי בעינא בחזקה אקנה ורשב"ג דלא נקט הכי להרחיב בקניות לקח ולא לקצר וה"ק אפילו שלא קנו ממנו ולא אמר ליה לך חזק וקנה יכתוב לו כן ואינו יכול לחזור בו מעתה ומיהו כיון דנקט רשב"ג הכי אין לנו אלא הני גווני דאמרן אבל אם החזיק בקרקע לפני המוכר או שמשך מעצמו בפניו לא קנה שעדיין יכולין לחזור בהם וכן כתבו מן המפרשים ז"ל עכ"ל: וכנגד המעות שנתן כבר וכו' על מה שכתבתי בסמוך ל"ק הא דעייל ונפיק אזוזי וכו' וכדאמר רבא וכו' כתבו הר"ן ותלמידי הרשב"א והנ"י בהאומנין פירוש היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל היכא דלא עייל ונפיק קנה הכל דאמר רבא האי מאן דזבן מידי וכו' פי' מדאמר לא קני סתמא משמע דלא קני כלל הלכך ע"כ הא דרבא בשלא נתן דמים כלל הוא אלא כגון שקנה קרקע בחזקה או בקנין וקאמר רבא דהיכא דעייל ונפיק אזוזי לא קני ולא מידי ומינה דהיכא דנתן מקצת דמים לא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו כנגד מעותיו מיהא קנה והיינו ברייתא קמייתא דקתני יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי [או תן לי מעותי] זהו דעת הגאונים ז"ל אבל ר"ח חולק ואומר דהא דרבא בשנתן מקצת דמים נמי היא ואפ"ה כל היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קני כלל וכי אמרינן בברייתא קמייתא דרצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי דאלמא כנגד מעותיו מיהא קנה דוקא כגון דאמר ליה ערבוני יקון ואין זה מחוור חדא דברייתא סתמא קתני ולא משמע דוקא כגון דא"ל ערבוני יקון ועוד דאי בכי ה"ג מיתוקמא בזמן שהמוכר חוזר בו אמאי ידו על העליונה שיטול קרקע או מעות אדרבה קרקע יש לו ליטול כנגד מעותיו דאדעתא דהכי נחית אלא ודאי אפילו היכא דלא א"ל ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו והא דרבא דאמר לא קני כלל בשלא נתן דמים היא וכדכתיבנא עכ"ל וכדברי הר"ן כ' הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה והם דברי רבינו: אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה וכו' מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך: ומ"ש רבינו וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו צריך בירור דבהאומנין אברייתא שכתבתי בסמוך איתא אמר מר מהיכן מגבהו מן עידית קס"ד מעידית דנכסיו ולא יהא אלא ב"ח ותנן ב"ח דינו בבינונית ועוד הא ארעא דיהיב זוזי אמר רב נחמן בר יצחק מעידית שבה ומזיבורית שבה רב אחא בריה דרב איקא אמר אפילו תימא מעידית דנכסיו מאן דזבין ארעא באלפא זוזי אוזולי מוזיל ומזבין נכסיה והו"ל כנזק ותנן הניזקין שמין להם בעידית ופירש"י סתם מאן דזבין ארעא אוזולי מוזיל סתם איש הקונה קרקע גדולה ויקרה כזו אין כ"כ מעות מצויות לו אלא א"כ מכר מטלטלין ושדות קטנות וצריך למכור בזול וכי חוזר בו מוכר נמצא זה ניזק על ידו ולכאורה מלשון רבינו שכתב וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו משמע שפוסק כרב אחא וקשה שהרי הרי"ף השמיט האי תירוצא דרב אחא גם הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה לא כתב אלא כרב נחמן אבל הרא"ש כתב מהיכן מגבהו מן העידית אף על גב דבעל חוב דינו בבינונית הכא גובה כדין מזיק דכל דזבין ארעא אוזולי מוזיל ומזבין נראה שתפס תירוץ רב אחא ורבינו סתם דבריו כמותו וכן כתב ג"כ נ"י כלשון רבינו וכתבו הר"ן ותלמידי הרשב"א ונ"י בהאומנין ומהיכן מגבהו מן העידית פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו כדינו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנין ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן נראה מפרש"י שכתב ומהיכן מגבהו חובו עכ"ל וכן כתב עוד הר"ן בפ"ק דקידושין ומפשט דברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בהדיא בפירוש המשנה בהאומנין: ודין לוקח חצי שדה כתבו רבינו בסימן רי"ח: וכתב הר"ן בפ"ק דקידושין דכי חזר בו מוכר דאמרינן יד לוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן כחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכן מגבהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פסק המכר שהרי זה כגביית החוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל וכן כתב ה"ה בפ"ח מהלכות מכירה בשם הרמב"ן וכן נראה דעת הרא"ש שכתב בהאומנין מהיכן מגבהו מן הזיבורית כדין בעל חוב דשקיל מן התורה בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו רבנן שיגבה מן בינונית והכא לא שייך נעילת דלת. וכתב הר"ן בהאומנין מיהו כי אמרי' דקנה כנגד מעותיו דוקא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר כיון שאינו קונה עד שיכתוב שטר א"א שיקנה כנגד מעותיו שכיון שאינו קונה אלא בשטר היאך יקנה מחצה והרי השטר על כל הקרקע הוא נכתב ולא אחציו הילכך כיון שאינו יכול לקנותו כולו דהא עייל ונפיק אזוזי אף מקצתו לא קנה עכ"ל וכן כתב בעל נ"י שם וכן כתבו תלמידי הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל : ואי לא עייל וכו' נתבאר בסמוך ומשמע דבשלא החזיק ולא קנה בסודר עסקינן וגם לא קנה בשטר אם הוא מקום שאין כותבין שטר ואפ"ה במקצת מעות שנתן נתקיים המקח לגמרי מאחר דלא עייל ונפיק אזוזי: והראב"ד כתב [וכו'] כתוב בנ"י פרק האומנין עלה ג' ד"א וז"ל והא דאמרינן שהלוקח יכול לחזור בו כגון שהמוכר מגלה דעתו שנותן לו רשות לחזור בו כיון שדוחה אותו בלך ושוב כן דעת הרשב"א וכן נראה לי מדברי הראב"ד שכתב אם הלוקח חוזר בו וכו' אבל מלשון הרא"ש בהאומנין לא משמע הכי: וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה בהאומנין וז"ל בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה וכו' אע"ג דעיכובא אתי מחמת לוקח שדחה את המוכר בפרעון המעות מכל מקום כיון שנתבטל המקח בגרמת המוכר יד לוקח על העליונה ובזמן שהלוקח חוזר בו והמוכר אומר תן לי מעותי ואני רוצה לקיים אפילו הכי לוקח מצי הדר ביה כדפרישית לפי שכבר נתבטל המקח ואין המקח קיים: וקצרן של דברים נראה לי דאי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו ואי עייל ונפיק אזוזי ממילא נתבטל המקח כנגד מה שנשאר חייב הלוקח וכנגד מעות שנתן לו המקח קיים כל שאין אחד מהם חוזר בו ואם כשראה הלוקח שהמוכר עייל ונפיק אזוזי חזר בו הרשות בידו וידו על התחתונה ואם כשראה המוכר שהלוקח דוחהו בלך ושוב חזר בו הרשות בידו וידו על התחתונה אע"פ שהלוקח גרם לו לחזור ודברים אלו נראין ברורים מתוך דברי הרא"ש שכתבתי ומצאתי שכתב רבינו ירוחם בנתיב תשיעי ח"א אע"פ שמתבטל המקח בשביל לוקח שעיכב המעות מ"מ החזרה תלויה במוכר דעייל ונפיק אזוזי נקרא זה שהמוכר חוזר עכ"ל ומשמע לכאורה מלשונו דכיון דעל ונפיק אזוזי הוה ליה כאילו חזר בו והא ליתא דאע"ג דעל ונפיק כל שלא חזר בפי' לא הויא חזרה וכך צריך לפרש לשונו אפילו שמתבטל המקח בשביל הלוקח כלומר אפילו שחוזר בו המוכר בשביל שלא נתן לו לוקח המעות מכל מקום החזרה היא תלויה במוכר כיון שהוא החוזר. ומה שכתב דעייל ונפיק אזוזי היינו לומר דבגרמת המוכר דעייל ונפיק אזוזי נתבטל המקח. ומסתברא לי כהראב"ד והרשב"א דדוקא מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח אלא שמדברי הרמב"ם פ"ח מהל' מכירה משמע כדברי הרא"ש:
ט סָעִיף יב ואם מכר לו השדה באלף זוז וכו' נתבאר בסמוך: וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה וכו' בהאומנין גבי עובדא שכתבתי בסמוך דההוא דזבן חמרא לחבריה ופש חד זוזא גביה ואמרינן משמיה דרבא זוזא כזוזי דמי א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי והא אמרינן משמיה דרבה קני א"ל תתרגם שמעתתך במוכר שדהו מפני רעתה ופרש"י דבלאו אונסא דזוזי הוה מזבין לה והאי דעייל ונפיק אזוזי ממהר הוא לגבות שלא יחזור לוקח נראה מדבריו דלאו דוקא בפש חד זוזא דומיא דעובדא דחמרא הוא דאמרינן דבמוכר שדהו מפני רעתה קני אפילו עייל ונפיק אלא אפילו פשו זוזי טובא ועייל ונפיק עלייהו כיון דמפני רעתה מכרה קני וכן כתבו התוספות והביאו ראיה לדבר וכתב הרא"ש אמרינן הא דעייל ונפיק אזוזי כי היכי דלא ליהדר ביה לוקח אע"ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ"ש דלא מצי לוקח למיהדר ביה מ"מ הוא ירא שמא תגלה רעתה וידחנו בדמים:
י סָעִיף יג ביקש למכור שדה במאה וכו' בריש האומנין (בבא מציעא עח.) פשיטא בעא לזבוני בק' ולא אשכח וזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני ופירש רבינו ירוחם לא קני אלא כנגד מעותיו אלא אי בעי לזבוני בק' ולא אשכח ואי טרח הוה אשכח ולא טרח וזבין בק"ק וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא תיקו. ופרש"י בעא לזבוני בק'. היה צריך לק' זוזי ורצה למכור שדה קטנה בק' זוז ולא מצא לו לוקחין ומכר גדולה בק"ק: וקא עייל ונפיק אזוזי. וזה עיכבם: לא קני. דאנן סהדי דע"כ מכר המותר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר המעות לקנות שדה קטנה תחתיה: ולא אשכח. לא מצא לה לוקחין מיד: ואילו הוה טרח. טובא לחזר אחר הלוקחין הוה משכח לוקח שדה קטנה: ולא טרח. הוקשה לו הטורח ומכר הגדול בק"ק: ונפיק אזוזי מאי. כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דמשום טירחא דאהדורי אחר לוקח הוקל עליו למכור אותה בלא דוחק מעות ש"מ לא חביבה היתה עליו עכ"ל זו היא גירסת רש"י והרא"ש וה"ה אבל מדברי הרמב"ם בפ"ח מהל' מכירה נראה שהיה לו גירסא אחרת שכתב לקח שוה ק' בק"ק והמוכר יצא ונכנס לתבוע שאר דמים הרי זה ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע לא מפני שעדיין לא גמר להקנותו עד שיקח כל הדמים לפיכך הרוצה לחזור משניהם יחזור ואם תפס המוכר המקח שמכר כנגד המעות שנשארו לו אין מוציאין מידו עכ"ל ותמיהני על רבינו שכתב סוף דבריו ולא כתב תחלתם והרי"ף השמיט בעיא זו ולא ידעתי למה:
יא סָעִיף טו כתב א"א ז"ל בהאומנין ומשמע מדבריו דס"ל דהראב"ד פליג אדר"ח דלר"ח כל היכא דמכר לו לאישתלומי למחר וליומא אחרא בלא נחיצותא קנה ומשמע דה"ה אם קבע לו זמן כיון דלאו לאשתלומי למחר וליומא אחרא הוא קני ולהראב"ד לא קני והרא"ש מפשר ביניהם לומר דנראין דברי הראב"ד היכא שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ומשמע מדבריו דלא שנא קבע לו זמן לא שנא לא קבע לו כל היכא שיראה הדיין שדחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי לא קני והיכא דאין דחוק למעות נראין דברי רבינו חננאל דכלל גדול הוא כל היכא דדחוק למעות לא קני וכל שאין דחוק קני כן נ"ל וה"ה בפ"ח מהלכות מכירה לא כתב אלא דברי ר"ח ושכתב הרשב"א שהוא נכון ורבינו ירוחם בנ"ט ח"א כתב דברי ר"ח והראב"ד והרא"ש ואח"כ כתב הרי"ף כתב כמו שכתבתי שתובע תמיד הנשארים וכן כתב הרמב"ם כמו הפירוש הראשון עכ"ל נראה מדבריו שסובר שהרי"ף והרא"ש מפרשים כפירוש רבינו חננאל: (ב"ה) ולענין הלכה נקטי' כדברי הרא"ש שדברי טעם הם ואף דברי ר"ח אפשר להתפרש שמה שכ' דאי זבין לאשתלומי למחר וליומא אחרא וכו' דנעשו עליו כמלוה היינו דוקא בשאינו נחוץ למעות אבל אם קבע זמן לפרעון והוא נחוץ למעות באותו יום שקבע אין ספק דכי עייל ונפיק אזוזי ההוא יומא לא קנה וכדברי הרא"ש והכי דייק לישנא דר"ח שכ' לאשתלומי יומא אחרא בלא נחיצותא דמשמע בהדיא דאי הוי לאשתלומי ליומא אוחרא בנחיצותא לא קנה:
יב סָעִיף טז והרמ"ה כ' הרמ"ה בא לפרש בכמה פעמים יקרא עייל ונפיק וכתב המרשים שדברי הרמ"ה בכאן מרגלית ואבן יקרה:
יג סָעִיף יז ופירש עוד וכו' מסכימין דבריו לדברי הראב"ד שכתב רבינו בסמוך דיום שקבעו לפרעון אפילו אי לא ידעינן דדחיק אי עייל ונפיק לא קני דתלינן דמסתמא דחיק:
יד סָעִיף יט ומטלטלין דינן כמקרקעי לדבר זה שאפילו אם משך הלוקח פירות וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה וכתב ה"ה דין המטלטלין בהאומנין ובעל המאור פירש בשלא משך ולענין מי שפרע דאי כשמשך בכל גווני קנה לדעתו. וכתבו הגהות שם דליכא לפלוגי בין קרקע למטלטלין דהא דקאמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה לכל מילי משמע: אלא שבזה יש חילוק כו' כן כתבו הר"ן והרא"ש ונ"י וכן כתב ה"ה בפ"ח מהל' מכירה בשם הרא"ה והרמב"ן והרשב"א ושכן עיקר ומתוך דבריו דכל ב"ח אפילו טהורים אינם ראוים ליחלק מיקרי וטעמא שלא עלה על דעתו שיהו שותפין בה דלא ניחא ליה לאינש להיות שותף בכגון זה שאפילו שותפים גמורים מעלים זה את זה בדינא דגוד או אגוד ויש לזה הוכחה בירושלמי והיינו דאמרינן בסמוך בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ואיבעיא לן כה"ג מאי כלומר אם קנה מיהת כנגד מעותיו ואסיקנא דלא קנה וטעמא דמילתא לפי שאינו ראוי ליחלק וכדכתיבנא אבל יש חולקים ואומרים דאדרבה כיון שקנה כנגד מעותיו א"כ כיון שאינו ראוי ליחלק קנה כולו ואמרי' דל"ג חמארא באל"ף אלא חמרא דהיינו יין ומיבעיא לן ביין דלא פש גביה אלא חד זוזא אי אמרינן דכמאן דליתיה דמי וקנה כולו ואסיקנא דלא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו בהלכו' כתוב חמארא באל"ף וכן פי' רש"י חמארא חמור לפיכך נראין הדברים כמו שכתבנו דבדבר שאינו ראוי ליחלק לא קנה כלל ומיהו ה"מ בנותן מקצת דמים סתם אבל אמר לו ערבוני יקון שותפים הם שבכך נתרצו עכ"ד הר"ן ז"ל בהאומנין וכתב בעל נ"י שם וגם כן כתבו תלמידי הרשב"א: והרמב"ם לא חילק בזה וכו' אף ע"פ שלא חילק בין מקרקעי למטלטלי אין ראיה לומר דלא ס"ל דין זה דהא במקרקעי שייך דין זה כגון שדה שהיתה פחותה מתשעה קבין או גנה פחותה מחצי קב שאינם ראוים לחלוקה כמו שכתב אבל מה שאפשר להכריח מדבריו הוא דגריס חמרא בלא אל"ף דאל"כ הרי נזכר דין זה בתלמוד והוה ליה לכתבו:
טו סָעִיף כ כתב הרמב"ם בפ"ח מה"מ וכתב ה"ה זה מבואר בסוגיא דהאיש מקדש [מז.] ושווין במכר שקנה דרב הונא מוקי לה בכה"ג דנמצא מנה חסר דינר וקנה ופשוט הוא שם ובודאי שאין לו דין נותן מקצת הדמים אלא כאילו נתן לו כולם ומחזיר השאר זה דעת המחברובפרק ט"ו מהלכות הנזכרות כתב הרמב"ם דין זה וכתב עליו הראב"ד אי עייל ונפיק אזוזי כל כמה דמדחי ליה ולא יהיב ליה מצי הך למיהדר ביה מההוא זבינא. כתב הרמב"ם בפ"ז מה"מ מי שהיה לו חוב אצל חבירו ומכר לו קרקע בחובו אין אחד מהם יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר ויתבאר דין זה בסימן קצ"ט ובסימן ר"ד בס"ד: [%ת] אם קנה קרקע בכסף במקום שאין כותבין שטר או במקום שכותבין וא"ל קנה לאחר ל' יום אפילו לא א"ל קנה מעכשיו קנה בסוף ל' יום ואע"פ שנתאכלו המעות כיון דאילו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירם חשובים כאילו הם בעין כן משמע מדברי התוס' בהאשה רבה [צג.] גמרא האשה שהלך בעלה ובנה למ"ה: מי שעשה שטר מכר לבעל חובו על שדהו ומסרו ליד שליש וא"ל אם לא פרעתי לבעל חובי מכאן ועד יום פלוני תן לו שטר מכר זה וקודם שהגיע הזמן מכר הב"ח השדה לאחר ואחר שהגיע הזמן נמסר השטר ביד הב"ח אם בעל השדה יכול לערער על מכר זה לפי שנעשה קודם שזכה בעל חובו בשדה עיין בסי' נ"ד: כתב הר"ש בר צמח שנשאל על ראובן שמת בלא בנים וכדי שלא יעלולו העכו"ם על נכסיו מכרו קרוביו קרקע אחד לשמעון בשני עדים וקבלו המעות בפניהם ואחר שיצאו העדים החזירו לו המעות ואחר שנסתלק האונס לא רצה שמעון להחזיר הקרקע והשיב דאין לשמעון זכות בקרקע זה מכמה טענות ואחת מהן מפני שלא כקנה קרקע זה אלא להבריח ודמי לשטר אמנה ואפילו נתרצה אחר כך לקיים שטר מכירה זה בשטר זה אינו כלום משום דחספא הוא ודמי לשטר שלוה בו ופרעו ואף מטעם מוקדם פסול וכיון שלא זכה בקרקע צריך לחשב בפירותיו:
א סָעִיף א קרקע נקנה בכסף וכו'. בפ"ק דקידושין (דף כ"ו) בכסף מנ"ל אמר חזקיה אמר קרא שדות בכסף יקנו וכסף זה הוא הנקרא כסף קנין ואינו דוקא כסף השדה שהוא דמי השדה אלא כסף שהקרקע ניקנית בו כלישנא דקרא שדות בכסף יקנו:
ב סָעִיף ג ואפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו קנה. הכי אסיקנא בפ"ק דקידושין מיהו יש לחלק למאי שכתב הר"ן לשם (בד' תרכ"ב ע"ב) דאיכא להקשות לרב דקיי"ל כוותיה דאין קונין בכליו של מקנה ואפילו באדם חשוב ואילו הכא אסיקנא דבאדם חשוב קונין בשל מקנה מטעמא דבההיא הנאה וכו' ותירץ דה"מ כשמקבל מתנה גמורה אבל כשאינו מקבל אלא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר נינהו מש"ה דוקא בכליו של קונה אבל לא בשל מקנה עכ"ל לפ"ז ודאי הך דנתן לו הכסף ע"מ שיחזירנו לו קנה אינו אלא היכא דנתן קונה למקנה אבל מקנה לקונה אפילו באדם חשוב לא קנה מיהו אם המוכר אמר לאחר תן כסף ללוקח וכו' ונתן לו ע"מ להחזיר דקנה מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני נראה דמהני וכן עיקר:
ג סָעִיף ד אמר המוכר ללוקח וכו'. בפ"ק דקידושין (דף ז') אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכו' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכו' תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת מדין שניהם וכו' בעי רבא הילך מנה ואתקדש אני לך מהו ואסיקנא דבאדם חשוב מקודשת בההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא וצריכא וכו' ופרש"י וכן לענין ממונא קאי אתלתא בבי קמייתא וכתב הר"ן ולפיכך לא פי' רש"י דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכא להאי מימרא טפי משום דבקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה וא"כ היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה"ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר"ח שכתב וכו' עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרי"ף והרא"ש השמיטו הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וצ"ע למה השמיטוה גם בדברי הרמב"ם צ"ע שלא כתב בפ"ח מה' מכירה אלא בהא קמייתא וז"ל האומר לחבירו תן מנה לפ' ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב עכ"ל וכבר התעורר הר"ן ע"ז ואמר שלא ידע למה השמיט הרי"ף ועל הרמב"ם כתב שמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ"ע עכ"ל. ואין ספק דדעת הר"ן היא לפרש אליבא דהרמב"ם דס"ל דכיון דאין ללמוד דין ממון מעבד כנעני א"כ הא דקאמר רבא וכן לענין ממונא לא קאי אלא אבבא קמייתא אבל תרתי בבא אחרינא דלמדינן לגבי קידושין מעבד כנעני לא קאי עליה וכן לענין ממונא ואפשר דזה הוא ג"כ דעת האלפסי והאשיר"י שהיו מסופקים אי קאי וכן לענין ממונא אכולהו תלתא בבי או לא קאי אלא אבבא קמייתא ולכך לא כתבוהו כלל אבל הרמב"ם אע"ג דאיהו נמי הוה מספקא ליה מ"מ עכ"פ קאי אבבא קמייתא דלמה יגרע ממון מקידושין שלא ללמדו מדין ערב משא"כ בתרתי בבא אחרינא דאיכא למימר דלא גמרינן מדין עבד כנעני אלא לגבי קידושין דכי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה ולפיכך לא כתב אלא בבא קמייתא דלית ביה ספיקא כנ"ל דבר פשוט ודלא כמ"ש ב"י דהשיג על הר"ן וכתב עוד דהרמב"ם היתה לו גירסא אחרת וליתא אלא כדפי':
ד סָעִיף ה ומ"ש רבינו בתלתא בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי למדו מדברי הרא"ש שכתב בפ"ק דקידושין דבכל הני תלתא בבי גבי קידושין צריך שיאמר התקדשי לי א"כ לענין ממונא דקאי אכולהו תלתא בבי צריך שיאמר הקונה ג"כ שדך קנויה לי מיהו מדברי הרמב"ם בפ"א מה' מכירה הבאתיו בסמוך נראה דלא מצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי וכו' וטעמו דמסתמא כיון שע"פ המוכר נתן הכסף לפ' גלי אדעתיה דניחא ליה בקנין זה ובהכי סגי גבי ממונא ולא דמי לקידושין שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ה דאישות שצריך שיאמר המקדש התקדשי לי וכו' דאם לא אמר אינם אלא קידושי ספק וכמ"ש ה' המגיד לשם ע"ש אבל רבינו תופס עיקר דאין חילוק בין קידושין לממון מיהו גבי אדם חשוב לא כתב רבינו שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי וגבי קידושין צריך שיאמר הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי כדכתב הרא"ש בפ"ק דקידושין ורבינו בא"ע סימן כ"ז וכתב הרב בספר ב"ה וז"ל דוקא גבי קידושין קפדינן בהכי כי היכי דלא ליהוי אמרה היא אבל גבי ממון אצ"ל הלוקח דבר עכ"ל ול"נ שקרוב לומר דה"ט דגבי ממון כיון דהמוכר אמר ללוקח בשעה שנתן הכסף ללוקח קנה שדי בכסף שנתתי לך אם כן קבלו מיד על דעת קנין זה ושוב א"צ שיאמר הקונה כלום משא"כ בתלתא בבי קמיותא דאף בבבא ראשונה שאמר ללוקח תן הכסף לפלוני וקנה לך קרקע שלי כיון שלא קבל המוכר מיד הלוקח כלום אלא אחר קבל מידו צריך הוא שיאמר למוכר יקנה לי שדה שלך בכסף שנתתי לפלוני ולהרמב"ם בבא קמייתא נמי א"צ שיאמר שדך קנויה לי [וכו' דבגילוי דעתא סגי כדפי' וכן פסק בש"ע בהגה' דא"צ שיאמר אלא בתרתי בבי תנייא ותליתאה ולא בקמייתא ובתרא ומיהו משמע דחדא מיהא בעינן או שיתן הלוקח הכסף או יקבל הכסף ואע"פ דלא מטי הנאה לידו של מוכר אבל אם אין כאן לא זה ולא זה כגון שהמוכר אמר לראובן תן הכסף לשמעון ויקנה בו לוי את שדי לא קנה לוי ואפי' אמר לוי למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן ראובן לשמעון:
ה סָעִיף ח בד"א שקנהו בכסף לבדו במקום שאין דרך לכתוב שטר וכו'. לכאורה משמע מדברי רבינו דדוקא במקום שכותבין שטר מצי להתנות ולומר אי בעינא בכספא אקנה וכו' והכי משמע לישנא דתלמודא בפ"ק דקידושין (דף כ"ז) בכסף אמר רב ל"ש אלא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר לא קנה ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין וכו' וטעמא דמילתא דבמקום שכותבין שטר מצי לאתנויי לקנות בכסף לאוקמי אדינא דאורייתא אבל במקום שאין כותבין שטר לא מצי לאתנויי שלא לקנות בכסף שנתן אלא עד שיכתוב השטר דא"כ מתנה לשנות ולבטל מ"ש בתורה דכסף קונה והילכך אין בתנאו ממש ומיד שנתן הכסף קנה ואינו יכול לחזור בו אכן מלשון הרמב"ם רפ"א דמכירה משמע להדיא דאין חילוק אלא אף במקום שאין כותבין שטר נמי יכול להתנות אי בעינא בכספא וכו' וכן המוכר יכול להתנות בכך דכל תנאי שבממון קיים. והא דקאמרינן דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר לכאורה משמע דוקא כשדרכן לכתוב שטר קנין דהיינו שכתוב בו שדי מכורה לך דעדיף מכסף לפי שמועיל לקנין ולראיה אבל כשדרכן לכתוב שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף אבל הר"ן העלה דאפילו כשדרכן לכתוב שטר להודאה לא סמכה דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר וכשנכתב שטר קונה בכסף משעה ראשונה והא דשטר ראיה בלא כסף לא מהני לקנות השדה היינו בשטר הודאה בעלמא אבל בשטר מכר כי הני דידן אף ע"פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך כ"ז כתב הר"ן ושזה דעת העיטור והרשב"א ז"ל וב"י האריך עוד וע"ל ס"ס קצ"א ובמ"ש לשם:
ו סָעִיף ט קנה ממנו קרקע וכו'. בפ"ק דקידושין אמר רבא אמר רב נחמן א"ל התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ותו איתא התם בעובדא דקנו שפחה והניחו משכון עליה ופסק רבי פריטי אין כאן נסכא אין כאן ובמרדכי בשם העיטור מחלק דהך עובדא דוקא דלא הניחו משכון אלא לבתר שעתא אבל אם באותה שעה שקנו השפחה הניחו משכון עליה קנו לענין קבולי מי שפרע אבל רבינו כתב לקמן בסימן ר"ד סעיף ה' דמשכון אין כאן כלל ואפילו לקבולי מי שפרע א"צ וע"ש וכאן השיג ב"י על העיטור לפי מה שעלה על דעתו דסבר דאם הניחו משכון בשעת הקנייה קנה קנין גמור וליתא והב"י עצמו חזר בו בסימן ר"ד ע"ש:
ז סָעִיף י ואם נתן לו קצת מן הדמים לא קנה וכו'. ברייתא פ' הזהב דתני בה רשב"ג לפרש דברי רבי יודא ודקאמר דיו שיקנה כגגד ערבונו דהיינו בדא"ל ערבוני יקון דמשמע שא"ל שהערבון זה יקנה לו את הכל והא לאו מילתא היא שהרי המוכר לא אוזיל גביה וכולי ולפיכך לא קנה' אלא כנגד ערבון כמו שהתנה ערבוני יקנה דמפרשינן ליה אנן דכנגד ערבונו לבד יקנה לו מן המקח ולא דמי למשכון דאין לו רשות למוכר למכרו אבל הך ערבון הרשות ביד המוכר להוציא המעות מיד לצרכו והכא אפילו לא עייל המוכר ונפיק אזוזי דאלמא דלאו מפני דחקו מכר שדה זו ואפ"ה לא קנה אלא כנגד הערבון: ומ"ש ואין חילוק בין אם המוכר וכו'. נראה שלמד כך מדברי הרא"ש בפ' האומנין שכתב דהא דאוקמינן הך ברייתא התם בדלא עייל ונפיק אזוזי היכא דאמר ערבונן יקון לעולם קנה כנגד ערבונו והלוקח נוטל הכחוש עכ"ל הרא"ש ומפרש רבינו דר"ל לעולם בין חוזר בו המוכר או הלוקח לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה כדין המוכר חצי שדהו כדלקמן סימן רי"ח סעיף י"ז שהרי כיון שאנו מפרשים ערבוני יקון כנגד הערבון ותו לא א"כ הו"ל כאילו פירש חצי שדה וא"כ אין חילוק בין מוכר חוזר בו ללוקח:
ח סָעִיף יא ומ"ש אבל אם מכר לו שדה באלף זוז וכו' בזה יש חילוק וכו'. הכי אסיקנא בפ' האומנין ור"ל שנתן לו ת"ק בתורת פרעון ובמה שנשאר לו לא הזכיר כלום אלא סתם נתן לו ת"ק: ומ"ש אפילו אם החזיק כבר בשדה וכו'. כ"כ הרא"ש לשם וז"ל בדעייל ונפיק אזוזי שתבע המוכר מעותיו מן הלוקח פעם אחת ודחהו ותבעו פעם שנית ודחהו בלך ושוב הלכך אנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו דכיון דעייל ונפיק אזוזי מחמת דחקו מכר ונתבטל המקח כנגד המעות שנתחייב לו עדיין ומכאן ואילך אפילו לוקח יכול לחזור בו ונתבטל המקח לגמרי אפילו החזיק בקרקע או קנהו בק"ס או בשטר וכו' וכ"כ הרמב"ם רפ"ח דמכירה וז"ל אף ע"פ שכתב השטר או החזיק וכו' ולכאורה משמע מלשונם זה דאם קנה השדה בכסף קנין קנה מיד כולה ודמי השדה עליו חוב ואפילו עייל ונפיק אזוזי ותימה דמנ"ל לחלק בין קנין לקנין ולפיכך נראה דאורחא דמילתא נקט חזקה ושטר וק"ס וה"ה בכסף קנין והכי משמע מסוף דברי הרא"ש שכתב הלכך באיזה ענין שקנה מתבטל המקח וכן אמרינן בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה פש ליה חד זוזא והדר עייל ונפיק עליה ומצי הדר ביה אע"ג דמשך החמור עכ"ל וכ"כ הר"ן להדיא בפ"ק דקידושין וז"ל דכל היכא דעייל ונפיק אזוזי לא שנא בכסף ולא שנא בחזקה וחליפין לא קני ומביאו בית יוסף. ונראה דהכא איצטריך לאשמועינן דנתבטל המקח כנגד המעות שנשאר וכו' וגם כנגד המעות שנתן כבר שניהם יכולין לחזור בו אפילו אם החזיק כבר בשדה וכו' וממילא שמעינן במכ"ש בדא"ל ערבוני יקון דאע"פ דקנה כנגד הערבון מ"מ כנגד המעות שנשאר לא קנה אפילו החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר וכו': ומ"ש וכנגד המעות שנתן כבר וכו'. ברייתא פרק האומנין וכאוקימתא דרב אחא בריה דרב איקא מעידית שבנכסיו דהו"ל כניזק דשמין להן בעידית וכך פסק הרא"ש אבל הרמב"ם פסק כאידך אוקימתא מעידית שבה ויש להקשות דברישא כשהמוכר חוזר בו דצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו א"כ מה תועלת למוכר בחזרה דקאמר דיוכל לחזור בו המוכר הלא מפסיד ודכוותיה קשה בסיפא ואיפכא ונראה דברישא דקאמר דהמוכר חוזר בו ונמצא דהמעות בידו הן הלואה כשאר חוב א"כ אע"ג דנותן לו מעידית שבנכסיו אינו חייב ליתן לו אלא כשער של עכשיו ויש תועלת למוכר כשהוקר השער דמשום הכי חוזר בו וכן בסיפא איכא תועלת ללוקח בחזרה כשהוזל השער דנותן זיבורית כשער של עכשיו וטעמא דמילתא כיון דהלוקח חוזר ה"ז כגביית חוב דשמין הקרקעות כשער של עכשיו בשעת גבייה וכן כתב ה' המגיד בפ"ח ממכירה שכך פירש הרמב"ן בין ברישא בין בסיפא והכי משמע מדברי רבינו שכתב דאם המוכר חוזר בו וכו' דמדכתב דכשהמוכר חוזר בו והלוקח רוצה בקרקע כנגד מעותיו דצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו אלמא להדיא דס"ל דנותן לו כשער של עכשיו וכדפי' דיש לו תועלת למוכר אם הוקר השער דאי צריך ליתן לו כשער שפסקו אפילו הוקר השער א"כ אין לו תועלת למוכר בחזרה שהרי בעל כרחך צריך ליתן לו כשער שפסקו בזול ומעידית שבנכסיו וכן להרמב"ם אע"ג דפסק כאידך אוקימתא מעידית שבה מ"מ צריך לומר דס"ל דנותן לו מעידית שבה כשער של עכשיו דאי כשער שפסקו לא הו"ל תועלת בחזרה אכן הר"ן בפ"ק דקידושין מחלק דברישא כשהמוכר חוזר בו והלוקח רוצה בקרקע כנגד מעותיו נוטל כשער שפסקו ונותן זיבורית ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו רצה א"ל מוכר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומגבהו מזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי השער שפסקו שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל ודברי הרא"ש סתומים. ואיכא לתמוה אדברי הרב בהגהת ש"ע בסעיף י' דבדין חזרת לוקח שנותן לו מזיבורית שבה הגיה כשער של עכשיו ובדין חזרת מוכר דנוטל מהיפה שבה הגיה כשער שפסקו והא ודאי ליתא דלא כתב הר"ן בדין חזרת מוכר דנוטל כשער שפסקו אלא דנותן לו זיבורית דהשתא כבר אפשר דאית ליה תועלת בחזרה אבל שיטול עידית כשער שפסקו דלית ליה תועלת בחזרה ליכא למימר דיכול לחזור בו ושגגה יצאה מתחת קולמוסו שקיצר דברי הר"ן ועירבם עם דברי הרמב"ם ורבינו:
ט סָעִיף יב ואם מכר לו השדה. וכו' ברייתא בהאומנין וכדאוקמוה לשם דזקף עליו השאר בהלואה דמחזיר לו השאר אפילו אחר כמה שנים: וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה וכו'. ג"ז שם ופירושו דלא מכר מפני דחקו ודינו של זה בדעייל ונפיק כאילו לא עייל ונפיק דהא דעייל ונפיק אינו אלא כי היכי דלא תגלה רעתה ללוקח וידחנו בדמים ולכך עייל ונפיק כדי שיפרע לו מהר מקמי דתתגלה רעתה וכן פי' הרא"ש לשם:
י סָעִיף יג ביקש למכור שדה בק' וכו'. בריש האומנין פשיטא בעי לזבוני בק' ולא אשכח וזבין בר' וקעייל ונפיק אזוזי לא קני וקצת קשה דמאי אתא רבינו לאשמועינן כיון דקאמר תלמודא דהא פשיטא היא וי"ל דסד"א דאינו יכול לחזור אלא בק' שלא היה צריך למכור אבל בק' שהיה צריך למכור אינו יכול לחזור קמ"ל דיכול לחזור בכל המקח ולפי זה אם הוא בענין דאם היה רוצה לטרוח וכו' דקא מיבעיא לן ולא איפשיטא דפסק הרמב"ם דשניהם אינן יכולין לחזור אין דין שניהם שוה אלא הכי הוה דינא המוכר אינו יכול לחזור בו כלל והלוקח אינו יכול לחזור במה שכבר נתן ליד המוכר אבל במה שלא נתן יכול לחזור. ואיכא לתמוה במ"ש הר"ר ירוחם בנ"ט ח"א דאי בעי לזבוני בק' ולא אשכח וזבין בר' ועייל ונפיק אזוזי דלא קני אלא כנגד מעותיו והא ליתא דאפילו כנגד מעותיו לא קנה כדפי' ואפשר דר"ל במ"ש דלא קני אלא כנגד מעותיו היינו לענין זה דמי שחוזר בו אז שכנגדו ידו על העליונה לאפוקי דכנגד מעותיו שנשאר לו עדיין ליתן דנתבטל המקח לגמרי: וכתב הרמב"ם לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו וכו'. וכ"כ המרדכי פרק האומנין ע"ש הרמב"ם וה"א בפ"ח ממכירה ונ"ל דס"ל להרמב"ם דכיון דלא איפשיטא לא מפקינן מיד המוחזק והילכך אין מוציאין המקח מיד הלוקח וגם אין מוציאין המעות מיד המוכר שכבר קיבל מלוקח ואע"ג דכתב בשניהם אינו יכול לחזור לצדדין קאמר דהמוכר ודאי אינו יכול לחזור כלל אבל הלוקח יכול לחזור במה שלא נתן כיון שהוא מוחזק וכן הדין גבי כור בשלשים סאה בסלע וכולי כדלקמן בסימן ר'. ודע שהרמב"ם כתב בזה הלשון לקח שוה ק' בר' והמוכר יצא ונכנס לתבוע שאר הדמים ה"ז ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע לא מפני שעדיין לא גמר להקנות עד שיקח כל הדמים לפיכך וכו' ולפי הנראה דכך היה גורס הרב בגמרא פשיטא בעי לזבוני במאתים וטרח ולא אשכח וזבין בק' וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני אלא אי בעי לזבוני בק' וזבין בר' וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא ופירושה דאי במכר שוה ר' בק' ע"י דוחק שלא מצא לוקחין הא פשיטא דכי עייל ונפיק אזוזי לא גמר להקנותו אלא אי מכר שוה ק' בר' וקא עייל ונפיק אזוזי איכא לספוקי ובדברי ה"ה כתוב גירסא אחרת ואינה מיושבת וכמו שהקשה הרב המגיד וקרוב לומר שט"ס הוא בדברי הרב המגיד וצ"ל כמו שכתבתי. וכתב ב"י ותמיהני על רבינו שכתב סוף דבריו ולא כתב תחלתם והרי"ף השמיט בעיא זו ולא ידעתי למה עכ"ל. ולפעד"נ שלא נתקבלה לרבינו גירסת הרמב"ם דהא ודאי מסתברא דבמוכר ק' בר' עדיף טפי ממוכר שדהו מפני רעתה ופשיטא דקנה כל השדה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ומוציאין נמי מידו ואפילו עייל ונפיק אזוזי ולכך לא הביא רבינו אלא מה שעולה לפי ההלכה ע"פ גירסת רש"י שכך כתב הרא"ש ואחר כך הביא הפסק שפסק הרמב"ם לפי גירסתו וס"ל לרבינו שכך הוא הפסק גם לגי' רש"י והרא"ש:
יא סָעִיף טו כתב א"א הרא"ש פי' ר"ח כו'. דעת ר"ח דאל"כ נתנו חכמים דבריהם לשיעורים אלא ודאי דוקא בדצריך לדמי השתא בדוחקא כו' כלומר השתא ביומא דאוקמא לזביני וכל שפרע ביומו כמי שפורע מיד בשעת מכירה דמי כדכתב הרמ"ה בסמוך בסוף דבריו:
יב סָעִיף טז והראב"ד מודה לדברי ר"ח אלא שהוסיף דאפילו קבע לו זמן לפרעון וכו' גם זה לקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז בשעה שקבע לו זמן יכול לחזור בו. והרא"ש חולק על שניהם ואומר דהכל לפי ראות עיני הדיין והב"י פי' דר"ח והראב"ד פליגי ולא כהירא. וכתב הרב בס' ב"ה ולענין הלכה נקטינן כדברי הרא"ש שדברי טעם הם ואף דברי ר"ח אפשר להתפרש שמ"ש דאי זבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא וכו' דנעשו עליו כמלוה היינו דוקא כשאינו נחוץ למעות אבל אם קבע זמן לפרעון והוא נחוץ למעות באותו יום שקבע אין ספק דכי עייל ונפיק אזוזי בההוא יומא לא קנה וכדברי הרא"ש והכי דייק לישנא דר"ח שכתב לאשתלומי ליומא אוחרא בלי נחיצותא דמשמע בהדיא דאי הוי לאשתלומי ליומא אוחרא בנחיצותא לא קנה עכ"ל: והרמ"ה כתב וכו'. נראה דלפי דמדברי ר"ח והראב"ד והרא"ש משמע דוקא בתובעו ודוחהו אבל אי לא מצאו בביתו אין זה בכלל עייל ונפיק אזוזי אבל הרמ"ה פי' אפילו אי לא מצאו דלא בעינן רק שגילה שהלך לבקש: ופי' עוד וכו' או ביום שקרוב לו לפרוע וכו'. כלומר ביום שלפני יום שזמנו לפרוע דהיינו ביום שקרוב לו לפרוע בבל בס"א כתוב או ביום שקבע לו לפרוע ונוסחא זו עיקר: ומ"ש הרמ"ה דבעינן דעיין ונפיק ב' פעמים כו' וכ"כ הרא"ש בהאומנין ולעיל בסעיף י"א הבאתיו:
יג סָעִיף יט ומטלטלין וכו'. וא"ת הלא בקרקע נמי אם אין בו שיעור כמ"ש בסימן קע"א בין בית בין חצר ושדה וגינה אין בו דין חלוקה ואם כן מ"ש קרקע ממטלטלין וי"ל דשאני מטלטלין בדבר דאינו ראוי ליחלק מצד עצמו כלל כגון פרה וחמור משא"כ קרקע דאע"ג דאין בו דין חלוקה לפי שתשמישו בבית וחצר של כ"א ואחד לא יהא בריוח אלא בדוחק וכן שדה ובית אין בו כדי עבודת אדם אחד ליום א' וצריך להוצאה מרובה מ"מ מצד עצמו ראוי ליחלק ודעת הרמב"ם היא כקושיין דאין ליחלק בין מטלטלין דברים שאינן ראויין ליחלק ובין קרקע שאין בו דין חלוקה לעולם קנה כנגד מעותיו ויהיו שותפין בו המוכר והלוקח:
א סָעִיף א וכתב ב"י לקמן סימן ר"ד אם נתן משכון על קנין קרקע כתבו תלמידי רשב"א שלא מצינו בקרקעות מי שפרע וכ"כ הרמב"ן דאם נתן משכון על קנין קרקע או כסף במקום שאינו קונה אלא בשטר אינו צריך לקבל מי שפרע ומדברי הרי"ף נראה דס"ל דיש בקרקעות מי שפרע והר"ן נסתפק בדבר ונראה דאם נתן עליו כסף אף במקום שאינו קונה צריך לקבל מי שפרע מאחר שקנאו מדאורייתא אבל אם נתן עליו משכון א"צ לקבל עליו מי שפרע עכ"ל:
ב סָעִיף ב ואינו נראה כן מדברי הטור וע"ל סי' קצ"א:
א סָעִיף א קרקע נקנה בכסף כו' מ"ש בכסף ובשטר ובחזקה משנה הוא בפ"ק דקידושין ומ"ש ובקנין ר"ל בקנין סודר דהיינו חליפין ואינו שם במשנה אבל מבואר הוא בכמה מקומות בתלמוד והא דקראו סתם קנין נראה מפני שזה היה עיקר קניינם דכתיב וזאת לפנים בישראל לקיים כל דבר שלף איש נעלו וגו' והתם שדה הוה א"נ להכי נקרא ק"ס סתם קנין לפי שכל אחד מקנה לחבירו דבר מה שהרי אין חליפין בלא כלי משא"כ בשאר קניינים שאחד קונה לבדו וכדין במכר כן הדין בשכירות כמש"ר בס"ס קצ"ב וקצ"ה:
ב סָעִיף ב ואין נקנה בפחות מש"פ כ' ב"י דנלמד מדאמרינן בריש קידושין דאשה בפחות מש"פ לא מקניא וכתבו התוס' דטעמא משום דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון עד כאן לשונם והא דכ"ר דבפחות מש"פ אינו נקנה דמשמע הא בש"פ נקנה היינו היכא שכל הכסף שנותן בעד המקח אינו אלא פרוטה א"נ הוא יותר מפרוטה ונתנו לו בתורת פרעון סתם ולא עייל ונפיק אזוזי א"נ זקף עליו השאר במלוה דהוי כאילו כבר קבלו ממנו אבל אי לא"ה אפילו פרוטה אינו קונה וכמו שיתבאר בסמוך ורבינו קיצר כאן וסמך אמ"ש בסמוך אבל א"ל שאינו ר"ל דמי המקח אלא כסף שנותנין על המקח כדי שיחול בו הקנין קאמר שלא יהא בפחות מש"פ ובזה קונה בכל ענין ובקנין הכסף בדמי המקח לא קמיירי השתא ויתבאר לקמן בדברי רבינו בזקפו במלוה וכיוצא בו דא"כ מהיכן ילפינן דאין כסף פחות מש"פ קונה מאשה ואשה גמרינן משדה עפרון והכסף הנזכר בשדה עפרון משמע שהיה דמי שוויו של שדה:
ג סָעִיף ג ואפי' נתן לו הכסף ע"מ שיחזירנו כן הדין בכל הקניינים חוץ מבקדושי אשה כמש"ר ר"ס כ"ט בא"ע ושם כתבתי הטעם משום דאין אשה נקנה בחליפין וזה דומה לחליפין ע"ש:
ד סָעִיף ד אמר המוכר ללוקח תן הכסף לפ' וקנה לך כו' זה נלמד מדין ערב דערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה האי מוכר נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד ומקנה שדהו: וא"ל יקנה לי כו' דאל"ה במאי גלי דעתיה דניחא ליה בכך אבל ברישא שנתן הלוקח למוכר עצמו א"צ שיאמר מידי וכן נמי בסיפא מה"ט וכמ"ש בסמוך ועד"ר:
ה סָעִיף ה וכן אם אדם אחר א"ל למוכר כו' זה נלמד מדין עבד כנעני דתנן במתניתין קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים שאחרים פודין אותו בממונם והוא קונה את עצמו ויוצא לחירות אע"ג דהוא לא חסר ולא מידי האי גברא נמי אף ע"ג דלא חסר ולא מידי קני להאי שדה:
ו סָעִיף ו אם הלוקח אדם חשוב כו' דוקא כאן בעינן אדם חשוב כיון שהוא אומר הילך מנה שלי והוא חסר ממון לכן אם אינו אדם חשוב במה יקנה שהרי אפילו הנאה אין כאן אבל בבא שכ"ר לפני זה אף ע"ג שאינו אדם חשוב כיון שמקדים זה ציוויו ובשליחותו הוציא זה מעות כדי שיקנה הלוקח קרקע הרי הוא כקיבלו המוכר עצמו כ"כ המ"מ פ"ה מהלכות אישות: חשובה כאילו קיבל ממנו פרוטה עיין בד"מ וכאן לא הצריך רבינו שיאמר הקונה שדך מכורה לי (וכ"כ ב"י) ואע"ג דילפינן ליה מאשה ובאשה כ"ר בא"ע סימן כ"ז שצריך שיאמר הוא הרי את מקודשת לי כו' נראה דה"ט משום דגבי קידושין כתיב כי יקח איש אשה שהכל תלוי בו אבל כאן א"צ אלא גילוי בעלמא דניחא ליה במקח זה וכאן ודאי ניחא ליה ללוקח זה במקח זה ועד"ר:
ז סָעִיף ח אבל במקום שכותבין שטר איני קונה כו' כ"ה שם דף כ"ו והטעם כיון דרגילין בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקט שטרא ועיקר דעתו לקנית על השטר הוא רש"י. וכ' הר"ן [עב"ח שמביא ל' הר"ן] וכ"כ הרשב"א הביאו ב"י וד"מ בס"ס קצ"א וכ"כ מור"ם לעיל סימן ס"ו סי"ד ע"ש: אם ארצה כו' פי' שיהיה תלוי ברצוני דוקא ולא ברצונך: וכן הדין אם התנה כו' כ' ב"י ופשוט הוא:
ח סָעִיף ט נתן לו משכון פי' אפילו נתנו לו משעה ראשונה שקנה ב"י: לא קנה פירש"י משום דמנה אין כאן הילכך משכון אינו שוה כאן כלום שאין המשכון מתנה וכתב ר"י אבל אם אמר קנה בגוף המשכון כנגד מעותיך קנה וע"ל סימן ר"ז ס"ס כ"ב:
ט סָעִיף י אלא א"ל הנה כו' דייק רבינו וכ' אלא אמר כו' לאשמועינן הא נתן לו סתם כנותן לתחילת הפרעון דמי וכ"כ רש"י ור"ן: הנה לך ערבון ויקנה לי ערבוני פי' שאמר הרי לך ה' זהובים ויהיו בידך בתורת ערבון וקנס שאם אחזור בי יהיה הערבון מחול לך וגם ערבון וה יקנה לי מידך שדך כן משמעות ל' ערבון וכמ"ש בדרישה אבל באמת רבינו לא נחית כאן לכתוב דין זה בשא"ל אם אחזור בי יהיה מחול לך אלא אפילו א"ל סתם הרי תקבל מעות הללו ויקנה לי כל שדך כיון שא"ל מדעתו לקנות במעות הללו כל השדה והמוכר אינו מוזיל גביה מש"ה לא קנה אלא כנגד מעותיו וכדמסיק ועד"ר: ומהמקום הגרוע כדין לוקח חצי שדה וע"ל סימן רי"ח:
י סָעִיף יא אבל אם מכר לו שדה כו' בפרק האומנין דף ע"ז גרסינן בגמרא והביאו הרא"ש וכתב ז"ל תניא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד המוכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן מהם ה' מאות זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגבהו מן העידית אע"ג דב"ח דינו בבינונית הכא גובה כדין מזיק דכל דזבין ארעא אוזיל מוזיל ומזבן ובזמן שהלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן הזיבורית כדין ב"ח דשקיל מן התורה בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו רבנן שיגבה מבינונית והכא לא שייך נעילת דלת רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פב"ב מכרתי שדה פ' לפ' ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו ח' מאות ופריך בגמרא טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא והתניא הנותן ערבון לחבירו כו' עד ארשב"ג בד"א בזמן דא"ל ערבוני יקון אבל כו' (וכתבתי ל' לעיל בסמיך בדרישה) ל"ק הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק וע"ע בהרא"ש שם [ורובו כתוב בב"ח כאן] ובזה דברי רבינו מבוארים דמ"ש נתבטל המקח כנגד המעות שנשאר לו עדיין ליתן כו' וכנגד המעות שנתן כבר איזה שירצה כו' ור"ל כיון שנתבטל כנגד המעות שנשאר לו עדיין דתנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו כיון דעייל ונפיק אזוזי נתבטל נמי אפילו כנגד המעות שכבר נתן וגם קנהו בשטר או בחזקה (ואע"פ שרבינו כתב רבותא זו דאפילו אם החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר כו' לענין חזרה כנגד המעות שעדיין לא נתן מלשון הרא"ש משמע קצת דכ' לרבותא זו גם לענין דיכול לחזור אמה שכבר נתן אפילו החזיק כבר כו' והיא היא ודוק) אפ"ה נתבטל מקח הראשון לענין זה שאיזה מהן שרוצה לחזור מפיסוק הראשון יכול לחזור אבל מ"מ כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד אם המוכר חוזר מפני שנתייקר יכול לומר ללוקח איני רוצה ליתן לך חצי קרקע זו שנתת עלי בדמים כבר בערך שפסקנו כ"א בשער של עכשיו אך ידו על התחתונה שאם ירצה הלוקח יאמר תן לי מעותי או אם ירצה יכול לומר איני רוצה במעות אלא בקרקע דוקא לפי שיעור מעותי וצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו והטעם כתבתי לעיל בל' הגמרא והרא"ש ומבואר ג"כ בלשון רש"י משום שדרך בני אדם שמוכרין נכסיהן הקטנים ומטלטלים אפילו בזול כדי לקנות בהן קרקע גדולה ועתה שחוזר המוכר נמצא שהזיקו לכן גובה מעידית שבנכסיו כניזק ועדיף מניזק דבניזק אם יש למזיק מעות אפילו סובין יכול לסלקו בהן למזיק וא"צ ליתן לו מעידית כ"א כשבא לסלקו בקרקע וכמש"ר בסימן תי"ט ע"ש אבל זה אם יש להמוכר מעות צריך ליתן לו קרקע ומהעידית שבנכסיו כנגד מעותיו אם ירצה הלוקח וכ"ש אם אין לו מעות להמוכר אלא מטלטלין שצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו אבל מ"מ מהני למוכר חזרתו שנותן לו כשער של עכשיו ואע"ג שהעיכוב בא מחמת הלוקח שדחה את המוכר בפרעון מ"מ כיון שנתבטל המקח בגרמת המוכר יד הלוקח על העליונה וכמ"ש בשם הרא"ש הנ"ל ובזמן שהלוקח חוזר מפני שנזדלזלו השדות יד המוכר על העליונה להחזיר לו מעותיו או קרקע ומהזיבורית שבנכסיו מ"מ מהני לו חזרתו של לוקח לענין שנותן לו כשער של עכשיו הזול כנ"ל ביאור הדברים ע"פ שיטת הרא"ש הנ"ל וע"פ מ"ש בתשובתו סוף כלל צ"ו והביאו רבינו בס"ס רכ"ו מ"ש. ולולי ההיא תשובה היה נראה לפרש דברי הברייתא ודברי רבינו בע"א יותר מדוקדק דלפי' הנ"ל ק"ק דאין סברא לומר דבחזרת המוכר יכריחהו הלוקח ליתן לו מעידית שבנכסיו דנהי דהוא מזיק מ"מ לא גרע ממזיק דפורע לו אפילו בסובין (ולפירוש הראשון צ"ל דשאר מזיק כיון דאין בידו להשיב לו דבר הניזק בעצמו לא החמירו עליו לשלם לו דוקא מהעידית מה שאין כן במזיק זה דבידו לתקן ליתן לו דבר הנמכר שהוא בעינו ובעבורו בא לו ההיזק וק"ל) ועוד דהא כתבו התוס' פרק האומנין דאפילו דין מזיק גמור אין לו דצריך לפרוע לו כל היזקו וזה אינו פורע אלא כשיעור המעות שקיבל ממנו ועוד יש לדקדק בלשון הברייתא דקתני רצה אומר לו או תן כו' ואילו כוונת הברייתא דהברירה הוא ללוקח כשחוזר בו המוכר ליתנו רוצה אומר תן לי מעותי או תן כו' ולפחות הו"ל למיתני או אומר תן לי קרקע כו' ובנוסח זה הביאו הרי"ף והרא"ש להאי ברייתא וודאי לא לחנם דקדק וכן גם רבינו לא כתב אי אומר כו' וכן ברמב"ם לכ"נ יותר לפרש דלאו ברירה לשכנגד החוזר ממש קאמר אלא כולה חד ברירה היא וה"ק אם המוכר חוזר גם בפלגא שקנה כבר מחמת שנתייקרה הקרקע יד הלוקח על העליונה לומר למוכר או תן לי מעותי ואם אין לך מעות תן לי חלק קרקע כנגד מעותי ומעידית שבנכסים דוקא וכשער של עכשיו ואין המוכר יכול להגבות לו מבינונית או זיבורית של נכסיו כשאר ב"ח מיהו הברירה ביד המוכר ויכול לסלקו במעות ואפילו סובין כ"ז שירצה כשאר מזיק וכן אם הלוקח חוזר בפלגא קמייתא מחמת שהוזלו הקרקעות ידו על התחתונה ואומר לו המוכר או קח מעותיך או קח קרקע מזיבורית שבכל נכסי נגד מעותיך וכשער של עכשיו ואף אם נאמר דלא גרע הלוקח משאר ב"ח דאם יש מעות להלוה צריך לסלקו במעות ולא בקרקע וכמש"ר סימן ק"א מ"מ אם אין לו מעות יכול לסלקו בקרקע ובזיבורית ובזה ידו דהמוכר על העליונה דאומר לו עמוד במקחך וקח מזיבורית שבה כשער שפסקנו או אתן לך סובין או מזיבורית שבכל נכסי כיון דאין לו מעות וכדין זה מסתבר לדינא ומתיישב על ל' רבינו וגם דברי הרמב"ם נראה לפרש הכי וכן משמע מל' המ"מ שהביא בחזרת הלוקח ובחזרת המוכר פי' הרמב"ן דנוטל כשער של עכשיו ע"ש והיינו משום דס"ל כרבינו דהמקח בטל לגמרי (וכמ"ש בדרי') נמצא שנעשו מעותיו חוב על המוכר ולא שייך עוד שער שפסקו אבל ממ"ש הרא"ש בתשובה הנ"ל נראה יותר כמ"ש ראשונה ועד"ר שם כתבתי פי' הר"ן דהיה לו שיטה אחרת בסוגיא זו ע"ש ודוק: ואי לא עייל ונפיק כו' ז"ל ב"י ומשמע דבשלא החזיק ולא קנה בסודר עסקינן וגם לא קנה בשטר במקום שאין כותבין שטר ואפ"ה במקצת המעות שנתן נתקיים המקח לגמרי מאחר דלא עייל ונפיק אזוזי עכ"ל ור"ל נתקיים המקח והשאר עליו הלואה: והראב"ד כו' לא מצי לוקח הדר והא דתנא בברייתא הנ"ל אם הלוקח חוזר בו מפרש הראב"ד לא שחוזר ממש אלא שאינו רוצה לפרעו וא"ל לך ושוב אין בידי שיחזור בו המוכר מפני דחקו וכ"כ נ"י וכתב עוד דמיירי שהמוכר גילה דעתו שמוחל לו שיחזור כיון שדחהו בלך ושוב ומ"מ יד המוכר על העליונה ושכ"כ ברשב"א ע"ש וב"י הביאו:
יא סָעִיף יב ואם מכר לו השדה כו' היינו דברי רשב"ג הנ"ל דאמר מלמדין אותן שלא יחזרו כו' ואז מהני אפילו אי עייל ונפיק אזוזי וכדמסיק רבינו: מפני שהיא רעה כו' [כמו בב"ח]:
יב סָעִיף יג לא קנה ושניהם כו' דאנן סהדי דע"כ מכר המוכר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר מעות כדי לקנות שדה קטנה תחתיה רש"י: אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח כו' איבעיא פרק האומנין ריש דף ע"ח אי הוה כמוכר שדה מפני רעתה כיון דמשום טירחא דאהדורי אחר לוקח הוקל עליו למכור אותה ש"מ לא חביבה היתה עליו או לא: ומ"ש בשם הרמב"ם לפיכך הרוצה לחזור כו' היינו כנגד מה שנתן זה דמים וקיבלם המוכר אין המוכר יכול לומר לו טול מעותיך שקבלתי ממך והחזר לי מקחי וגם הלוקח א"י לומר החזיר לי מעותי וטול מקחך אבל המותר אינו יכול לכופו בב"ד שיתן לו הדמים כיון דלא אפשיטא ואיכא למימר שדומה למוכר שלא מפני רעתה ומ"מ אם תפס המוכר מעצמו אין מוציאין מידו דאיכא למימר שדומה למוכר מפני רעתה וז"ש ואי תפס כנגד המעות שנשארו בידו כו' ור"ל שנשארו ביד הלוקח ודקדק הרמב"ם וכ' שתפס ממקח שמכר דהיינו אם נזדלזל הקרקע וחזר הלוקח מפיסוק הראשון כגון שקנה שדה במנה ונתן עליו חמשים זהובים ועכשיו שני שלישי השדה אינם שוים יותר מחמשים זהובים וקאמר דא"צ ליתן לו יותר מחצי שדה עכ"פ וגם באותו חצי שדה אם תפס ממנו המוכר ואינו רוצה ליתן להלוקח אלא השליש ונשארו בידו ממנה שני שלישים שהן שווים חמשים זהובים עתה לפי שער הזול אין מוציאין מידו אבל אם תפס ממקום אחר מן הלוקח מטלטלין או מקרקעי כדי להכריחו שיתן לו כפי שער שפסק עמו ס"ל דמוציאין ממנו כיון דלא אפשיטא האיבעיא. ואפשר דאפילו הרא"ש דחולק אר"ת וס"ל דמהני תפיסה בדבר אחר וכמ"ש לעיל בסימן א' ס"ו בשמו ע"ש מודה בהא דדוקא בדבר שעיקר חיובו מוטל על הגברא ליתנו או לקיימו ואין לפנינו דבר מיוחד שעליו המה מחולקין כ"כ דזה וזה משל אותו גברא ותופסו עד שיקיים הדבר המוטל עליו משא"כ בזה דמחולקים המה במכירת השדה שהוא דבר מיוחד. ונראה דה"ק אם נתייקר שער השדות ותפס הלוקח שני שלישי הקרקע בשביל החמשים שנתן אין מוציאין מידו והרמב"ם ורבינו שכתבו תפיסת המוכר רבינו נמשך אחר דברי הרמב"ם והרמב"ם כ"כ אשמכר לו שוה מנה במאתים ושם אורחא דמילתא דהלוקח חוזר בו מפני שקנהו ביוקר מש"ה כ' הרמב"ם דאם חזר הלוקח ותפס המוכר אין מוציאין מידו א"נ מסתמא המוכר תפס כיון דמכר מפני שצריך המעות וזה אינו נותנן לו ודוק. ועד"ר שם כתבתי גירסת הרמב"ם וקאי אענין אחר דומה לענין זה שכ"ר ומשם למד רבינו לענין דין זה ועיין בא"ע שם כתבתי ישוב ופי' אחר למה כתבו שתופס במותר מכר ע"ש שהוא שייך ג"כ למ"ש כאן:
יג סָעִיף טו וכתב הרמ"ה ז"ל בית יוסף הרמ"ה בא לפרש בכמה פעמים מיקרי עייל ונפיק אזוזי ולא נהירא דזה מפורש גם כן בדברי הרא"ש לפני וה וגם רבינו כבר כתבו לעיל אלא שהרמ"ה חידש לנו דאפילו לא מצאו וביקש ממנו כו' וק"ל:
יד סָעִיף יז ופי' עוד כו' או ביום שקרוב לו לפרוע האי לפרוע נראה דקאי אעייל ונפיק דקאמר לעיל מיניה וה"ק דעייל ונפיק ביומא דמקיימא להו לזבינא לפרוע ור"ל ביום שקבעו לו לפרעון או ביום שקרוב לו פי' או ביום שלפני הזמן דהיינו שקרוב לו עייל ונפיק וא"ל הזמן לך מעות כי למחר אני רוצה לוקח ממך ויותר היה נראה להגיה או ביום שקבע לו ור"ל דעייל ונפיק לופרע ביומא דאוקי זבינא דהיינו ביום המכר או דעייל ונפיק ביום שקבע לו לפרעון אלא שברוב הספרים לא גרסינן כך בין כך ובין כך מלת לפרוע קאי גם אלעיל אעייל ונפיק אבל אין לפרש דה"ק דעייל ונפיק ביומי דאוקי לזבינא דהיינו ביום המכר או ביום שקרוב לו ר"ל ביום הקרוב ליום המכר דהיינו למחרת יום המכר לפרוע לו דהא כ' אח"כ אבל אי לא עייל ונפיק ביומא כו' אפילו עייל ונפיק עלייהו למחר לא מצי הדר ביה: ולא גלי דעתיה פי' שאם לא יתן לא יחזור:
טו סָעִיף יט ומטלטלין דינם כמקרקעי לדבר זה שאפי' אם משך וכו' דקדק רבי' וכ' לדבר וה ללמדנו דאינם שווים אלא במה דל"ק כולו אפילו אם כבר משך הלוקח כל המטלטלים נמי דלא מהני חזקה ושטר וק"ס בקנין קרקע להיות כל המקח קיים בכה"ג וכנ"ל אבל מ"מ מחולקים הם בתרתי דבקרקע אמרינן דגם נגד מה שנתן יכול לחוור אלא שידו על התחתונה ויטול בקרקע כשער של עכשיו ואף שלא יגיע לו בשיעור דמים שנתן שיעור חלוקת קרקע מ"מ אמרי' דיטול חלקו בקרקע וימכרנה למי שיש לו קרקע סמוכה לאותו שדה או יעשה זה שכנגדו גוד או אגוד או ישמשו בו זמן אחר זמן משא"כ במטלטלים דאם הוא בר חלוקה צריך לקבל בשיעור דמיו כשער שפסק עמו תחלה (ואפשר דה"ט דקנין משיכת מטלטלים דמשכן לרשותו עדיף טפי וגם משום דמטלטלים רגילין לימכר מעט מעט יותר מקרקע) ואם אינו בר חלוקה המקח בטל לגמרי וצריך להחזיר מעותיו שקיבל ולא אמרי' שיד החוזר על התחתונה וזהו שמסיק רבי' וכ' אלא שבזה יש חילוק כו' כ' תחלה שיש ביניהן חילוק במטלטלים שאינם ראוים ליחלק דהמקח בטל ולא אמרי' ביה דיד החוזר על התחתונה ואח"כ כ' החילוק שביניהן בדבר שראוי ליחלק דבמטלטלים אינו רשאי לחזור כנגד מה שנתן לו לגמרי וחייבי' לעמוד בפיסוק שפסקו אהדדי מתחלה: ומ"ש אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון חמור ל"ד קאמר אלא נקטה משום דהכי הוה עובדא בגמ' כמ"ש בדרישה וה"ה לב"ח דאינן עומדין ליחלק כמ"ש לעיל בס"ס קע"א וכ"כ בב"י כאן ומסיק וכ' דהרמב"ם לא חילק ביניהם לגמרי וס"ל שאין חילוק בדבר שראוי ליחלק לאינו ראוי ליחלק בין בקרקע בין במטלטלים ולעולם אמרי' בהו דיד החוזר על התחתונה ושהרא"ש כ' כסברא הראשונה ודוק ועד"ר מ"ש עוד מזה:
טז סָעִיף כ וטעה במעות במניינם וכו' אבל בטעות במקח לא שייך דין זה דאם קנין קרקע הוא כבר אמרו דאין או קנאה לקרקעות ואם מטלטלין הוא וה תלוי בדין אונאה כמבואר לקמן בסי' רכ"ז ורל"ב:
א סָעִיף ד אמר המוכר ללוקח תן הכסף כו' מקור דין זה בקידושין [עב"ח שמביא ל' הגמרא עד וצריכא ועפ"ר] וצריכא דאי אשמועינן קידושין משום דאשה ניחא לה בכל דהו אבל ממונא אימא לא ואי אשמועינן ממונא משום דאתייהיב למחילה אבל קידושין אימא לא צריכא. ופירש"י וכן לענין ממונא הך שמעתא דרבא דילפינן קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן הדין ג"כ לענין ממונא כו' ע"ש. וכתב הר"ן כו' [עב"ח שמביאו] והרי"ף השמיט הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וכתב עליו הר"ן דלא ידע למה השמיט ע"ש והרא"ש ג"כ השמיטה ע"ש. ומ"מ כתבו רבינו וכדעת רש"י ור"ח הנ"ל. והרמב"ם בפ"א מה"מ כתב דין הנ"ל הנלמד מערב ולא אינך דינים והניחו ג"כ הר"ן בצ"ע למה לא כתבו. והב"י כתב ואפשר דהרמב"ם גרס האי דאמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לאותו דין קמא הנלמד מערב וס"ל להרמב"ם דרבא גופיה אינו משוה ממונא לדין אשה הנלמד מעבד ומשניהם דוקא אשה ועבד הוא דאיתקשו אהדדי דגמרינן לה לה מאשה ולא לענין ממונא עכ"ל בקיצור וק"ל הא עבד הגמרא צריכותא למה איצטריך רבא למימר דינו לענין אשה וגם לענין ממונא ונצטרך לפרש דהצריכותא הוא אדין קמא הנלמד מערב לחוד וא"כ איך מתורץ דאי אשמועינן בממונא ולא כתבו באשה הו"א לענין אשה לא הא אותו דין קמא נלמד במכ"ש מדין בתרא דאשה הנלמד משניהם. בשלמא בלא תירוץ ב"י לא קשיא ארבא למה ליה למימר דינא קמא ולא סמך אדין בתרא משום דדין בתרא נלמד משני דינים קמאי ומש"ה הקדימם רבא. אבל לפי תירוץ ב"י הגמרא מקשה דלא הול"ל דין קמא באשה ונלמוד מדין ממון ולא ניחא ליה לומר דכתבוהו משום דדין בתרא נלמד מיניה וז"א מיושב דאיך אמר דהו"א באשה לא הא נלמד במכ"ש מדין בתרא. ולכאורה קשה לי על הר"ן ועל הב"י במ"ש הרמב"ם לא כתב האי דינא דנלמד מעבד בממונא מהא דכתב הרמב"ם בפ"ה מה"מ בדין ז' ז"ל הקנה א' כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח ע"מ להחזירו כו' והנה לשון זה משמע שאחר מקנה כלי שלו למוכר כדי שיקנה המוכר ללוקח והיינו דין עבד ממש הנ"ל. וא"ל שהם ז"ל לא פירשו דברי הרמב"ם כן אלא שר"ל שהלוקח עצמו הקנה כליו למוכר כדי שיקנה לו המוכר ע"י וקמ"ל אף על גב דלא נתן לו הכלי אלא על מנת שיחזירו לו מכל מקום הוי קנין ומ"ש הקנה אחד ר"ל אחד הבא לקנות הקנה לזה שבא למכור כדי שיקנה זה הנותן הבא לקנות ואף על כי שהלשון דחוק לפירוש זה מסתבר להו ז"ל לפרשו כן דאל"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב זה בפ"א דמכירה אצל מה שכתב שם דין קנין הנלמד מערב וכן נראה לי דז"א שהרי הב"י עצמו הביא דברי הרמב"ם הללו בסימן קצ"ה ס"ס ז' ופירשו דאאחר קאי שהקנה כלי למוכר בשביל הלוקח שכתב שם ז"ל ומדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה שכתב הקנה כלי למוכר כו' נראה שסובר כהרא"ש (דאמר אפילו אחר נתן למקנה כלי) שהרי לא חילק בין הוא בפניו לאינו בפניו. וצ"ל דס"ל להר"ן ולב"י דאינו דומה ההוא דאחר נותן כלי לקנות בו בשביל הלוקח אבל גוף דמי הקנין נותן הלוקח להמוכר לההוא דעבד דהתם כל דמי הקנין נותן האחר והעבד הזוכה לנפשו לא נתן כלום וק"ל: ולענין קושיא גדולה שהקשה ר"ן וב"י הנ"ל למה השמיטו הרי"ף והרא"ש האי מימרא דאמר רבא וכן לענין ממונא נלע"ד דהם לא פירשוה להא דאמר רבא וכן לענין ממונא דקאי אהאי דינא הנ"ל הנלמד מערב ועבד ומדין שניהם אלא אדין אחר וכ"מ בלשון המימרא הנ"ל דקאמר איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא ולשון נמי ולשון וכן בוי"ו לא נתיישבו אהדדי אם קאי למאי דסמיך ליה לפנינו אלא הול"ל איתמר משמיה דרבא וכן לענין ממונא או הול"ל איתמר נמי משמיה דרבא כן לענין ממונא בלא וי"ו דהא לא נזכר שם בגמ' לפני זה שאמר רבא כן לענין ממונא בהנך דינים הנ"ל ונראה דהם ז"ל פירשו דקאי אשלפני פניו אמ"ש שם לפני דינים הנ"ל ז"ל אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר ל"ק באשה אינה מקודשת כו' עד ועוד הא רבא הוא דאמר מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה כו' אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה כו' א"ר הונא לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך והנה אף שרש"י פירש שרב אשי משמיה דרבא אמר כן הם ז"ל לא פירשו כן דהא רבא לא הזכיר בדבריו הנ"ל חילוק בין אשה למכר ואינך. ועוד דא"כ לא הוי ליה לרב הונא למימר לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך כיון דגם רב אשי משמיה דרבא אמר אלא הול"ל גם אנחנו אמרינן משמיה דרבא כוותך. אלא סבירי להו דרב אשי משמיה דנפשיה אמרה ורב הונא אמר לרב אשי גם אני אמרינן משמיה דרבא כוותך רצה לומר דקני ולא כדאמרינן משמיה דרבא דבכולהו לא קני אבל לא מוכח מדברי רב הונא הללו שאמר משמיה דרבא כוותיה דרב אשי גם במה שכתב בר מקידושי אשה די"ל דסבירא ליה לרבא השוה וסבירא לי' בכולו קני כמו שהשוה בשמו תחילה לומר בכולהו לא קני והאתא א"ש דאסיק וכתב ע"ז וקאמר איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא דמשמע מתרתי קאמר דמדקאמר איתמר נמי משמיה דרבא ר"ל דאיתמר נמי דרבא אמר דהוי מתנה והיינו בקידושי אשה דמכילתין איירי מיניה וכן לענין ממונא למדנו דלא לענין קידושי אשה לבד אמרינן אלא גם לענין ממונא אמרינן ועל זה קאי הצריכותא דמסיק הגמרא למה הוצרך רבא לומר האי דינא בקידושי אשה וגם לענין ממונא והשתא א"ש דהשמיטו הרי"ף והרא"ש להאי מימרא משום דלא קיי"ל כרבא אלא כרב אשי הנ"ל ודוק. ובא"כ הוא נראה שגם כן פי' נמי הרמב"ם ומש"ה לא כתב אינך הבבות והא דכתב האי דינא דנלמד מדין ערב לא מכח האי מימרא כ"כ אלא מפני שפשוט ליה כמו שערב משעבד נפשיה לענין תשלומי ממון כן יכול לשעבד נפשיה לענין להקנות קרקע לזה שנתן לפלוני ממון ע"פ צוויו. ואף שנדחקתי בפירוש המימרא דוכן לענין ממונא מ"מ ניחא לי לסבול דוחק זה מלסבול הקושיא הגדולה למה השמיטו ממרא שלימה והצריכותא דעבד הגמרא ואפשר דבגירסת הספרים שלפני הרי"ף והרמב"ם והרא"ש היה כתוב האי איתמר נמי כו' עם הצריכותא לעיל אחר דברי רב הונא כו' הנ"ל ודוק. ואמר לו יקנה כו' נלע"ד דסבירא ליה לרבינו דכשנותן לוקח למוכר א"צ לומר כן בפי' וכמ"ש ר"ס קצ"ה לענין חליפין ז"ל ואין נוהגין עתה שיאמר לו הקונה כן כי מסתמא אדעתא דהכי הוא נותן לו עכ"ל וה"ה לענין כסף ומש"ה ברישא כשנותן לוקח למוכר עצמו הכסף סתם רבינו ולא כתב שצ"ל שיקנה לו בזה הכסף השדה שקנה ממנו ודוקא בהני ג' מצריך משום דאינו נותן הלוקח ליד המוכר. ובש"ע אפילו בהנך ג' בבות לא הזכיר שצריך שיאמר. ומור"ם ז"ל בהגהותיו כתב ג"כ ב' בבות (אמצעתא) דהיינו הנלמד מדין עבד ומדין שניהם הנ"ל דצריך שיאמר כמש"ר וכתב הטעם בצדו דצריך שאותו פ' שיזכה בו יגלה דעתו שחפץ בו ומה"ט נמי בבא ראשונה ואחרונה דמיירי דמדברים עם הזוכה ברישא א"ל תן לפלוני מנה וקנה קרקע שלי ונתן דודאי חפץ במקח דאל"כ למה נתן וכן בסיפא דקיבל המנה ממנו וכדי שיזכה על ידו הקרקע מש"ה א"צ לדבר כלום אבל רבינו ס"ל ברישא כיון שלא אמר ליה המוכר כן בשעת נתינה מש"ה צריך לחזור הלוקח ולומר כן בהדיא אחר שנתנו. וא"ת מ"ש מדין ערב שאמר תן ואני ערב דמשתעבד וא"צ המלוה לחזור ולומר לו אחר הנתינה הרי אתה משועבד לי במאי שנתתי לפלוני ע"פ ציוויך וי"ל דשאני ערב שאינו משתעבד לו רק לחזור וליתן לו מה שהוציא ע"פ דיבורו משא"כ כאן שהוציא ע"פ מנה ורוצה לקנות ע"י וק"ל. אבל בסיפא דנתן המוכר ללוקח וא"ל קנה בזה שדה שלי דקנהו אם הוא אדם חשוב לא כתב דצריך הלוקח לחזור ולומר שדה שלך [קנוניא] [יקנה] לי בהנאה זו שקבלתי ממך כיון דבשעה שא"ל כן זוכה הוא בהשדה מיד ואף על גב שכתב רבינו ס"ס נ"ז בא"ע בכה"ג לענין קידושי אשה האיש המקבל מהאשה שיאמר תתקדש לי במה שקבלתי ממך שאני התם בקידושין דאפילו אם האיש נותן להאשה עצמה צריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי דילפינן לה מדכתיב כי יקח איש אשה משא"כ בקנין שבשדה דכשהלוקח נותן בעצמו למוכר א"צ לומר כלום כמ"ש: והב"י שכתב בסוף ענין זה ז"ל וכ"ר בג' בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנוי כו' כמו שצ"ל האיש לאשה כו' ע"ש אין כוונתו לתלות אמירת לוקח בקידושי אשה דשאני התם דכתיב כי יקח וכמ"ש אלא בא לומר ששוין הן בזה וצריך שתדע דכאן איירי אפילו נתן זה לזה שלא בשעה שעסוקין בענין המקח דאל"כ אפילו בקידושין א"צ לומר הרי את מקודשת כשעסוקין כבר באותו ענין ועיין בא"ע ס"ס כ"ז ור"ס כ"ט:
ב סָעִיף י בד"א שלא נתן כו' אלא אמר ליה הנה לך ערבון כו' ז"ל הגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ח ע"ב) הנותן ערבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי רבי יוסי ר"י לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שא"ל ערבוני יקון אבל אם מכר לו בית או שדה באלף זוו ופרע לו מהם ה' מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים. ופירש"י בד"א שיכול לחזור ולא יטול זה אלא כנגד מעותיו בזמן שנתנו לו בתורת ערבון ולא בתורת תחילת פרעון דא"ל ערבוני יקון הכל והאי לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך ע"כ. וכתבו התוספות ז"ל רשב"ג מפרש דפליגי ר"י ור"י כשלא נתן לו אותן מעות בתורת פריעה כו' ופי' רש"י שאמר שיקנה לו ערבונו כנגד כל המקח תימא דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל ואם נפרש ערבוני יקון כנגד ערבוני לבד יקנה לו מן המקח א"כ לרבי יוסי אמאי כופל לו ערבונו לכן י"ל של' ערבוני יקון משמע שערבוני יהיה קנוי לך אם אחזור בי וגם משמע יקון שיהא קונה לו במקח שוה יותר מכדי הערבון אם תחזור בך דהיינו כאילו א"ל בהדיא תכפיל לי ערבוני עכ"ל ור"ל כמו שאני נותן לידך סך מעות הללו בתורת ערבוו וקנס אם אחזור בי כן אתה אף שאינך מניח לי מעות לקנס מכל מקום במשיכתך וקבלתך מעות שלי יקנה לו מעותי בקרקע זו בכפל משיעור מעותי באופן שאם תחזור בך הרי מעותי שנטלת מידי יקנה לי בכפל ויהיה לי קנס ממך כשיעור קנס שנתתי לידך והמוכר נתרצה וזהו מ"ש והמוכר אומר דכיון שנתרצה הרי הוא כאלו אמר כן בהדיא ונתקיימו הדברים לר' יוסי דס"ל אסמכתא קניא ולר' יודא לא קנה אלא כשיעור מעותיו אם חזר המוכר ואם חזר בו הלוקח מזה לא איירי רבינו כאן יתבאר מתוך דברי רבינו בסימן ר"ז סעיף ט"ו וי"ו דלהרמב"ן קנה המוכר הערבון אע"פ שהוא קנס כיון שהוא בידו ולהראב"ד ורש"י לא קנהו ע"ש) כנ"ל ביאור דבריהן לפי' התוספות ונראה דגם לרש"י רשב"ג לפרש דברי רבי יוסי ורבי יהודה אתא ולא לאפלוגי (וכן מוכח לשון התוספות דכתבו בפשיטות דרשב"ג לפרש אתא) אלא שלפרש"י דברי ר' יוסי הכי פירושו ע"פ פירוש דרשב"ג שבשעה שנתן לידו הערבון א"ל ערבוני זה יקנה (לך ר"ל) [לי כל] שדך ואם אחזור בי הרי הוא מחול לך והמוכר א"ל בהדיא גם אני מבטיחך שאם אחזור בי אכפול לך ערבונך אבל אם נתן לו המעות מתחילה סתם מודה ר' יוסי לרשב"ג דמחשבינן ליה לתחילת הפרעון וקנה הכל והמותר יהיה מלוה אצלו אם לא עייל ונפיק אזוזי. והנה רבינו מדסתם וכתב בד"א כו' עד הנה לך ערבון ויקנה לך ערבוני וסיים וכתב שהרי המוכר לא אוזיל גביה למכור לו כל קרקע באלו הדמים משמע דפירש דברי רשב"ג כפי' רש"י דאילו כפי' התוספות כל הקרקע מאן דכר שמי' גם הב"י כ' דרבי' ס"ל כפי' רש"י אף שלכאורה לא היה נראה לומר כן דהא מדרך רבינו לימשך אחר דברי התוספות בפרט במקום שסתרו דבריו וכנ"ל גם מדהשמיט רבינו תיבת הכל ועוד במ"ש הנה לך ערבון אין נפקותא לפי פירש"י גם רש"י לא הזכירו [אלא ל'] דערבוני יקון וכדי דל"ת נהי דלא קנה ליה מתורת אסמכתא מ"מ באמר כיון שקיבל ממנו ת"ק וא"ל ערבוני יקון מסתמא בתורת פרעון כל הקרקע נתנו לו ונתרצה לו למכור מש"ה כ"ר שהרי לא אוזיל כו' אלא דא"כ כוונת רבינו לא הו"ל לסתום אלא לפרש לכן נראה יותר כמ"ש ראשונה. ולקושיית התוספות לא חש רבינו מטעם שכ"ר כיון דאמר ערבוני יקון ור"ל יקנה בו כל הקרקע ואין דעת המוכר להוזיל גביה כ"כ משא"כ בשנתנו בתורת תחילת פרעון ויודע שאין המוכר מוזיל גביה רצונו שיהיה לגביה מלוה כיון שלא עייל ונפיק אזוזי דבזה מסתבר לומר שקנה הכל. והשתא א"ש דרבינו לא כתב כאן אלא דברי רשב"ג בדאמר למוכר ערבוני יקון מאי דינו (ולא אתא לדקדק דא"ל ערבוני דמשמע ל' קנס אלא כמ"ש בפרישה דלא בא רשב"ג אלא לחלק בין נתנו אדעתא לקנות בו הכל ובין נתנו לתחלת פרעון) ולקמן סימן ר"ז סעיף ט"ו וי"ו כתב דין אם אמר הלוקח למוכר אם אחזור בי ערבוני מחול לך והמוכר אמר ליה אם אחזור בי אכפול לך ערבונך וא"ש משום דרבינו ס"ל דרשב"ג לא לפלוגי אתא וכמ"ש ומש"ה כתב כאן דברי רשב"ג ושם דברי ר' יודא דהלכתא כוותיה דאסמכתא ל"ק ומש"ה כתב דהלוקח עכ"פ לא קנה הכפל אם חוזר המוכר ובאם חוזר הלוקח אם יקנה המוכר הערבון בתורת קנס כתב שם שהוא פלוגתא בין הגאונים ע"ש מה שכתבתי בזה ודוק:
ג סָעִיף יא אי עייל ונפיק אזוזי כו' עד וכנגד המעות שנתן כו' אלא שהחוזר בו כו' כבר כתבתי בפרישה דעיקרא דהאי מילתא ס"פ האומנין וגם כתבתי שם לשון הרא"ש דס"ל דהמקח נתבטל אפילו כנגד המעות שכבר נתן אלא שיד החוזר על התחתונה ואחריו נמשך רבינו וכמ"ש ביאורו בפרישה באר היטב בס"ד ע"ש. אבל להר"ן בפ"ק דקידושין שיטה אחרת במה שכתב שם ז"ל ואע"ג דאמרינן דעייל ונפיק אזוזי ל"ק היינו לומר שאינו קונה כולו מיהו אמרינן התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן הכחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם ירצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכא מגבהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פיסוק המכר שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל. מפורש ומבואר בדבריו דס"ל דאפילו בעייל ונפיק אזוזי אינם יכולים לחזור אלא בההיא פלגא שלא שילם עדיין אבל בההיא פלגא שנתן כבר המעות אין א' מהם יכול לחזור והא דתני בברייתא בזמן שהמוכר חוזר כו' אינו ר"ל שהרשות בידו לחזור לגמרי אלא ה"ק בזמן שהמוכר בא לחזור מכל המקח אז ידו על התחתונה במה שכבר נתן והברירה ביד שכנגדו לחזור בו או לקיים. אבל אין נראה לפרש דבחזרה דאידך פלגא שלא שילם עדיין קא מיירי ושה"ק מי שמכר לחבירו קרקע באלף ונתן לו ה' מאות זוז והמוכר בא לחזור באותו החצי שלא שילם עדיין אף שאינו מבקש לחזור בפלגא קמייתא אפ"ה יד החוזר על התחתונה והברירה ביד שכנגדו. דא"כ עיקר חסר מן הספר וגם אין ל' הר"ן משמע כן להמדקדק בו וגם הרא"ש ורבינו לא פירשו כן לפי שיטת' וכמ"ש בפרישה ומהראוי למעט ההפרש שבינייהו כמה דאפשר. ולפי שיטת הר"ן ה"פ דהברייתא בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה עומד במקח חצי הראשון ואע"פ שנתייקר השער רק שדינו בכחוש רצה אומר תן לי מעותי כי איני רוצה בחצי הקרקע מהיכא מגבהו מעידית כלומר כשהלוקח רוצה שיחזיר לו המוכר מעותיו והמוכר כבר כילה המעות ואין לו מעות לשלם לו נמצא שיש להאי לוקח חוב על המוכר וגובה אותן מעידית שבאותה קרקע שמכר לו בתחילה והטעם משום דקנסינן ליה למוכר משום דחזר בממכרו (וכ"כ התוס' פרק האומנין) ומגבה לו בשער של עכשיו ככל הגובה חובו וכן בזמן שהלוקח חוזר בו אזי יד המוכר על העליונה רצה שלא למכור חצי קרקע אפילו כשער שפסק עמו [רצה] א"ל הרי לך מעותיך רצה אומר הרי לך קרקע כנגד מעותיך וכשער שפסקתי עמך וע"כ תעמוד במקחך ונותן לו מזיבורית שבה כדין לוקח חצי שדה ואע"פ שהאי בבא אינו מפורש בדברי הר"ן שבאם חוזר הלוקח שיכול המוכר לכפותו שיעמוד במקחו כשיעור המעות שנתן ושיטול מהכחוש מ"מ פשוט הוא ולא הוצרך לכתבו וסמך אמ"ש ברישא דאין המוכר יכול לחזור ולא כתב הר"ן בסיפא אלא שאם המוכר אינו מבקש להכריחו שיעמוד במקחו אלא רצונו להחזיר לו מעותיו ואין לו מעות שהרשות בידו להגבותו מזיבורית שבאותה השדה שמכר לו ראשונה כשער של עכשיו וזהו שדקדק ברישא ובסיפא לכתוב ל' מגבהו משום דאיירי בשניהן כשבא להגבותו לו קרקע כשיעור מעות שנתן וכדין מגבה לו חובו. ודוק בל' הר"ן שכתב ז"ל רצה אמר תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם כו' כתב תחלה בפשיטות דנוטל כשער המקח וכ' עליו כו' כאילו מפורש בברייתא או בגמ' דנוטל כשער המקח ואני לא מצאתי כן לא בברייתא ולא בגמ' וגם הרא"ש ורבינו לא ס"ל הכי וכמ"ש בפרישה וצ"ל דלשון או קרקע כנגד מעותי דקתני בברייתא משמע ליה הכא סתמא כפירושו ודוק. וממ"ש נתבאר דיש עוד חילוקים בביאור הברייתא בין פי' הרא"ש ורבינו ובין פי' הר"ן הנ"ל דלר"ן הא דתניא בברייתא מהיכן מגבהו כו' אאומר תן לי מעותי קאי כלומר כשבא לגבות קרקע במקום מעותיו בתורת גביית חוב ולרבינו אתן לי קרקע נמי קאי שאף אם אומר איני רוצה במעותי אלא דוקא בקרקע כשיעור מעות שנתן גם בהא קתני בברייתא מהיכן מגבהו מהעידית ועוד יש חילוק אחר דלהר"ן האי מהיכן מגבהו מהעידית מעידית שבה קאמר ולקנסא בעלמא כר"נ בר יצחק (ובהא ס"ל להרמב"ם כר"ן כמ"ש בסמוך) ולרבינו מעידית שבנכסיו קאמר ומטעם דגרם לו היזק להוזיל נכסיו ודין מזיק יש לו וכרב אחא בריה דרב איקא וכ"פ הרא"ש כוותיה. ויש לתמוה על הב"י שכתב דברי הר"ן במרובה ולבסוף כתב ז"ל וכדברי הר"ן כתב הרמב"ם בפ"ח מה"מ והם דברי רבינו וממ"ש נתבאר דהרמב"ם והרא"ש הם כמעט בשיטה אחת ודלא כהרי"ף גם יש לתמוה על הגאון מ"ו ד"מ ז"ל שהגיה בש"ע על דברי המחבר (והם דברי הרמב"ם אות באות) גבי חזרת המוכר כשער שפסקו וגבי חזרת הלוקח כשער של עכשיו ובד"מ כתב שכ"כ הר"ן ע"ש בהגהתו לד"מ מה שכתבתי עליו דז"א וגם בסמ"ע כתבתי דאין ברורין לי דבריו. וגם דברי ע"ש נמשכין אחרי הגהות מ"ו ר"מ ז"ל ונתן טעם לדבריו קצת ולא הועיל בדברי טעמו כלום דא"כ גם ברישא דאמר מגבהו כשער שפסק ע"ש ודוק. ונ"ל דגם דעת הרמב"ם פ"ח דמכירה הכי היא דכי עייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי גם בפלגא קמייתא שכתב שם ז"ל יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל מן היפה שבה ע"כ משמע דהאי נוטל מהיפה שבה אתן לי קרקע קאמר וכ"כ בהדיא בפירוש המשניות ואי ס"ל כר"ן שבחצי שקנה כבר המקח קיים א"כ אין טעם לדבר למה יטיל חצי הקרקע מהעידית שבה הא כיון שהמקח [קיים] הו"ל קונה חצי שדה שנוטל מהגרוע שבה (בשלמא להר"ן א"ש שפי' מגבהו מהעידית אתן לי מעותי ואין לו מעות קאי אבל להרמב"ם קשיא אי ס"ל כהר"ן) אלא לאו ש"מ דס"ל כרבינו שהמקח בטל לגמרי אפילו בחצי שקנה כבר אלא שהחוזר ידו על התחתונה ולהכי כשחוזר המוכר הרי בטל מקח ראשון לגמרי ויש ללוקח חוב בעלמא וידו על העליונה אם רצה יאמר תן לי מעותי ואם אין לך מעותי אגבה מעידית כשער של עכשיו ואם ירצה יאמר איני רוצה במעות אלא דוקא בקרקע ומעידית שבה כשער של עכשיו כיון שחזרת בך:
ד סָעִיף יג אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח כו' וכתב הרמב"ם לפיכך כו' דע שלא אהאי דינא כתב הרמב"ם כן אלא ז"ל כו' [עב"ח שמביא לשון הרמב"ם] ורבינו נמשך אחר גירסתו שכ"כ האיבעיא וכן הוא בספרי הגמרא שבידינו וסיים עליה כדברי הרמב"ם כמ"ש לפי גירסתו בגמרא בהאיבעיא וגם המ"מ כתב שם שגירסת הרמב"ם לא היתה כגירסת רש"י וספרים שבידינו אלא היה גורס כן שוה ק' בר' כו' וביאור דבריו המה גם לפי אותה גירסת כמ"ש בפרישה ע"ש. ורבינו הביא סוף דברי הרמב"ם אגירסתו מפני שהיא היא לדינא והב"י תמה על רבינו למה לא הביא רבינו גירסת הרמב"ם לדינא (ולקמן שכיח לרבינו בקיצור):
ה סָעִיף יט אלא שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק. כגון שמכר לו חמור כו' ז"ל הגמרא פ' האומנין סוף דף ע"ז ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא וקא עייל ונפק אזוזי יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי קני או לא קני א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא זוזא כווזי דמי ול"ק וז"כ הנ"י פ' האומנין וכיון דפשיטא ליה דלא ניחא ליה לאינש למיהוי שותף בכאן וזה אינו ראוי ליחלק קא בעי משום חד זוזא שהיא דבר מועט מי אמרינן דמצי למיהדר וא"כ לא קני כלל א"ד לא מצי למיהדר וקנה הכל עכ"ל. וכתב עוד הר"ן ז"ל אבל יש חולקים ואומרים דאדרבה כיון שקנה כנגד מעותיו א"כ שאינו ראוי ליחלק קנה כולו ואמרי דלא גרסינן חמארא באל"ף אלא חמרא דהיינו יין ומיבעיא ליה כה"ג דלא פש גביה אלא זוזא אי אמרינן זוזא כמאן דליתא וקנה כולו ואסיקנא דלא קנה גה בזה אלא כנגד מעותיו ומיהו רי"ף ורש"י גורסי חמארא באל"ף עכ"ל. וגם הרא"ש גורס חמארא והביא מתחלה מההוא עובדא דחמרא ראיה אקניית קרקע דאפי' קנהו בק"ס או בשטר אפ"ה בעייל ונפיק אזוזי מצי למיהדר דהא כאן משך לוקח בחמור אפ"ה מסקינן דמצי הדר ובסוף מסיק הרא"ש וכתב שם ז"ל והא דאמרי' גבי חמרא שהמקח בטל לגמרי היינו לפי שהחמור אינו ראוי ליחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף בו אבל במידי דבר חלוקה אי המקח בטל אלא כנגד המעות שחייב לו עכ"ל. והנה לכאורה משמע דמדמה קניית קרקע לקניית מטלטלין ושגם בקרקע המקח קיים כנגד המעות שכבר יבל ממנו. אבל א"ל כן כמ"ש לעיל בפרישה ודרישה וצריכין לפרש דברי הרא"ש כמ"ש לעיל בפרישה דלא מייתי ראיה מעובדא דחמרא הנ"ל אלא שלא מהני ק"ס כמו דלא מהני שם המשיכה. ומש"ר ז"ל והרמב"ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלי' כל דין מקרקע טעמו מדכתב הרמב"ם בפ"ח דמכירה אחר דין קרקע הנ"ל ז"ל וכן הדין במוכר מטלטלי' אע"פ שמשך הלוקח כו' עד לא קנה ויד החוזר בו על התחתונה כמו שביארנו עכ"ל. הרי דכ' דגם במכירת המטלטלין אמרינן דיד החוזר על התחתונה ומשמע ליה לרבינו מדסתם הרמב"ם ש"מ דאפילו אינם ראוי' ליחלק המטלטלין אם חוזר במה שנתן דידו על התחתונה אלא יהי' שותף עמו בכנגד מה שנתן לו ואם אינו רוצה להיות עמו שותף יכריחנו לדין גוד או אגוד או ישתמשו בו זמן אחר זמן וק"ל. והב"י כתב על דברי רבי' ז"ל אע"פ שלא חילק בין מקרקעי למטלטלין אין ראיה לומר דלא ס"ל דין זה דהא במקרקעי ג"כ שייך דין זה כגון שהדמים שקיבל יעלו בשדה לפחות מט' קבין או בגינה לפחות מחצי קב שאינה ראויה ליחלק כמ"ש אבל מה שאפשר להכריח מדבריו היא דל"ג חמארא באל"ף אמצעית שפירושו חמור אלא גרס חמרא ופי' יין דאל"כ הרי נזכר דין זה בתלמוד והו"ל לכתבו עכ"ל ב"י. ביאור דבריו דהשיג על רבינו וכתב די"ל דגם הרמב"ם מחלק בין אם הוא בר חלוקה דאז דינו דידו על התחתונה בין בקרקע בין במטלטלין אלא דהרמב"ם לא כתב אלא מה שנזכר בברייתא ובגמרא דקאמר שם בברייתא הנ"ל דהחוזר ידו על התחתונה ומיירי בדבר שהוא בר חלוקה ומאינו בר חלוקה מזה לא איירי הגמרא אבל סברא הוא דהמקח בטל לגמרי מטעם דלא ניחא ליה להיות שותף עמו. ומסיקן הב"י וכתב דלפי זה יש להוכיח דלא גרסינן חמארא באל"ף דפירושו חמור דא"כ הגמרא איירי בההיא עובדא מדבר שאינו בר חלוקה ובו הדין שהמקח בטל לגמרי ואם כן הו"ל להרמב"ם לכתוב ג"כ דין זה כיון שנזכר בגמרא כך דעת ב"י בהשגתו אבל רבינו ס"ל בקרקע אליבא דכ"ע אין לומר בו דחוזר בו לגמרי דאף אם אין בו דין חלוקה מ"מ יכול למכרו למי שיש לו קרקע בצד אותו קרקע ואם כן לא הוה ליה להרמב"ם להשוות דין מטלטלין לקרקע אם לא שס"ל שגם במטלטלין דאין בהם חלוקה אמרינן דידו על התחחונה וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.