א גר שמת ולא הוליד בישראל אחר שנתגייר אע"פ שהוליד בנים בעודו עובד כוכבים אין יורשין אותו
ב וכל הקודם בהן זכה:
ג ואין בעל המיצר יכול לסלקו שהפקר אין בו משום דינא דבר מצרא:
ד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל גר שמת ואין לו יורשין ובזבזו ישראל נכסיו אם חייבין הן בקבורתו. תשובה יראה דמיד כשמת הגר הופקרו נכסיו ושעבוד קבורתו לא מצינו שתהא מוטלת על שעבוד נכסיו דמחיים לא חל שעבוד זה שאם בא ב"ח ונוטל נכסי המת בחובו אין מחייבין אותו לקברו:
ה וכ"פ הרמב"ם ז"ל דאלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה דאינה חייבת בקבורת בעלה:
ו היה לגר הרבה שדות זה אצל זה ואין דבר מפסיק ביניהם החזיק באחד מהם לקנות כולם קנה את כולם אפילו במכוש אחד לא פירש לקנות כולם אלא החזיק סתם לא קנה במכוש אחד אלא כמלוא מענה לאורך השדה ולרחבו ואם נכש בגבול השדה באמצעיתו קנה מלוא מענה לימינו ומלא מענה לשמאלו ומלוא מענה לפניו מרובע כגון אם המענה מאה אמה קנה מאתים על מאה ואם נכש באמצע השדה קנה מאתים על מאתים במה דברים אמורים בשדה בית הבעל אבל בבית השלחין קונין במכוש אחד כל מה שנקרא על שם הגר כגון שיאמר שדה פלוני רגיל להשקות מבור פלוני ואם הוא מסויים במצריו כגון שיש ביניהם דבר המפסיק כל מה שהוא בתוך המיצר קונה במכוש אחד ומהו דבר המפסיק כגון מיצר וחצב והרמב"ם ז"ל כתב שאם אין ביניהם דבר המפסיק והוא בקעה גדולה קונה במכוש אחד כל מה שנקרא על שם אותו הנר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:
ז היו לו שתי שדות חלוקות במיצר והחזיק באחת לקנותה קנאה לקנותה ואת חבירתה אותה קנה וחבירתה לא קנה לקנות לחבירתה אף אותה לא קנה החזיק בה לקנותה ואת המיצר ואת חבירתה או שההזיק במיצר לקנות את שתיהן מיבעיא אם קנאה או לא ולא איפשיטא לפיכך אם בא אחר וההזיק בהן כראוי קנה:
ח היו לו שני בתים זה לפנים מזה החזיק בחיצון לקנותו קנאו לקנותו ואת הפנימי חיצון קנה פנימי לא קנה לקנות הפנימי אף חיצון לא קנה ואם החזיק בפנימי לקנותו קנאו לקנותו ואת החיצון קנה שניהם לקנות החיצון אף הפנימי לא קנה ורב אלפס נתן לפנימי כל דין החיצון וכ"כ הרמב"ם ז"ל וסברא ראשונה היא סברת רשב"ם ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
ט כיצד היא החזקה בנכסי הגר כדרך שמחזיק הלוקח כגון נעל גדר ופרץ כל שהוא כדפרשינן לעיל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר כגון אכילת פירות דבלוקח הוי חזקה אבל לא בנכסי הגר דאפילו אבל הפירות כמה שנים ולא תיקן גוף הקרקע לא הוי חזקה לפיכך המוצא שדה הגר חרושה וזרעה ולא כיסה אחר הזריעה וצמחה ואכלה לא הוי חזקה ניקה השדה מעצים ועשבים שבה אם כיון לתקנה לזריעה ומעשיו מוכיהים שכיון לכך כגון שליקט הכל גדולים וקטנים קנה ואם אין ניכר מתוך מעשיו שכיון לתקן לזריעה כגון שליקט הגדולים והניח הקטנים לא הוי חזקה ואפי' שאומר שכיון לתקנה וגם [היא] מיתקנה בכך שצריכין שיהו מעשיו מוכיחין שמכוין לתקן הקרקע כרת זמורות הגפנים ושריגי האילן אם ניכר שכיון לתקנה כגון שכרת מכל צד קנה ואם אינו ניכר כגון שכרת הכל מצד אחד לא קנה השוה פני השדה אם ניכר שכיון לתקנה לזריעה כגון שלקח ממקום הגבוה ונתנו למקום הנמוך קנה ואם אינו ניכר שמכוין לכך אלא להשוותה לעשות בה גורן כגון שלא הקפיד להשוותה כולה אלא משליך העפר והצרודות בכל מקום בלא הקפדה לא קנה כדפרישית שצריך שיהו מעשיו מוכיחין שמכוין לתקנה וכתב הרמ"ה ז"ל וה"ה נמי בלוקח דהוי דינא הכי אבל רבינו האי כתב דלוקח קונה בכל ענין דלעולם איכא הוכחה דאדעתא למיקני עבד דאי בפניו כל זמן שעסוקים באותו ענין ודאי אדעתא למיקני עבד ואי שלא בפניו וא"ל לך חזק וקני מסתמא שליחותיה דמקנה עבד ואדעתא למיקני עבד:
י הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות הראשון לא קנה שהרי לא עשה כלום בגוף הקרקע והוי כמי שעושה גל של אבנים על גבי הארץ שאינו קונה והשני המעמיד דלתות קנה שהרי מועיל להיות נשמר מה שבתוכה וכגון שעשה הדלת ונעלה:
יא וה"ה אם עשה הראשון גם הדלתות ולא נעל ובא השני ונעל קנה וכתב ה"ר ישעיה והעצים והאבנים בין אם הם שלו או של גר וקנאם כבר בהגבהה חייב השני ליתנם לו וכיון שהראשון לא קנה קרקע הוה ליה כיורד לתוך חורבת חבירו ובנאה שלא ברשות והרמ"ה כתב אם הלבנים היו של גר אע"פ שהגביהם ראשון לא קנאם כיון שלא כיון לקנותם אלא ע"י בנין ובזה לא קנאם הילכך בתרא קנה הכל אבל אם היו הלבנים משלו או משל גר וכיון לקנותם לא קנה לא זה ולא זה ראשון לא קנה הקרקע כדפרישנא והב' נמי לא קנה דקיימא לן דיורד לתוך חורבת חבירו שלא ברשות ובנאה שיכול לומר עצי ואבני אני נוטל וא"כ יכול לומר הראשון עצי ואבני אני נוטל נמצא שלא הועילו דלתות השני כלום אם יטול הראשון עציו ואבניו הילכך אם קדם קמא ומסלק דלתות דבתרא ואוקי הוא דלתות מדידיה קנה ואי לא דינא הכי דשקיל קמא לבנים דידיה ובתרא דלתות ואדעא הוי הפקד כדמעיקרא ומאן דמחזיק בארעא זכה ע"כ וא"א הרא"ש ז"ל כתב דלא משכחת ליה דקנה השני אלא כשבנה הראשון בלבני הגר ע"י פועלים שהם לא כיונו לקנות ונמצא שנשארו הפקר עד שהעמיד השני דלתות וקנה הכל בהעמדתן אבל אם בנה הראשון בעצמו אם בנה בשלו ודאי לא יקנה השני הבנין שבנה הראשון אלא הראשון נוטל עציו ואבניו ואף אם בנה משל הגר הרי קנאם בהגבהת העצים ואבנים ולא נשאר אלא הקרקע ואותו הקרקע לא קנה השני בהעמדת דלתות לפיכך לא משכחת לה אלא כשבנה הראשון ע"י פועלים כדפרישנא:
יב המוצא פלטרין בנויין ועומדין והוסיף בהן אפילו ציור או כיור של אמה על אמה כנגד הפתח קנה כן אפילו לא צר בהן אלא צורה אחת של היה או עוף קנה כיון דחשיב
יג המציע מצעות בנכסי הגר ושכב עליהן קנה אע"פ שלא עשה מעשה בגוף הקרקע הואיל ונהנה מגוף הקרקע:
יד ודוקא שהציע מצעות ושכב עליהן אבל מצאן מוצעות ושכב עליהן או שכב בבית בלא מצעות לא קנה:
טו וכתב א"א הרא"ש ז"ל שאם ערך בהן שולחן ואכל עליו קנה:
טז היתה מחיצה בנויה בנכסי הגר ובא אחר ובנה עליה מחיצה להחזיק בו לא קנה אפי' נבלעו המחיצות התחתונות ונשארו העליונות קיימות שבשעה שבנה לא הועיל ובשעה שהועיל בא מאליו:
יז היה גודר ופורץ ולא כיון להחזיק כגון שהיה סבור שהוא שלו ונמצא של גר לא קנה:
יח אבל אם היה סבור לזכות בנכסי גר פלוני ונמצא שלא היה שלו אלא של גר אחר קנה מאחר שכיון לקנות:
יט משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו דכיון שמת הגר פקע שיעבודו והזר לבעליו:
כ וה"ה נמי אם יש לו [שטר על] משכונת קרקע מוחזק ביד ישראל ומת חוזר הקרקע לבעליו:
כא משכונו של גר ביד ישראל ובא אחר והחזיק בו הראשון קונה כנגד מעותיו והשני קונה המותר בד"א שלא היה המשכון בחצר הראשון אבל אם הוא בחצרו ומשתמר הראשון קנה הכל:
כב גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת או שעדיין לא מת חייבים להחזיר:
כג החזירו ואח"כ שמעו שהשמועה הראשונה אמת ובראשונה מת או מת בנו או הפילה אשתו והחזיקו בהן אחרים המחזיקים בשנייה קנו והמחזיקים בראשונה לא קנו:
כד גר שמת והיו לו עבדים גדולים וקטנים הגדולים זכו בעצמן ויצאו לחירות והקטנים כל הקודם בהן זכה:
כה גר שבזבזו ישראל את נכסיו והיו עליו חובות כל מלוה שנגבית מן היורשין ומן הלקוחות נגבית גם מאלו שזכו בהן ואין גובין מהן אלא בשבועה היו רבים שהחזיקו בהן אחרון אחרון נפסד אין לו גובין משלפניו:
א סָעִיף א (ב) גר שמת ולא הוליד בישראל אחר שנתגייר אע"פ שהוליד בנים בעודו עובד כוכבים אין יורשים אותו וכל הקודם בהם זכה זה פשוט בכמה מקומות מהם פרק חזקת (בבא בתרא מב:) ופ"ק דקדושין (יז:) ובפרק מי שמת (בבא בתרא קמט.) גבי עובדא דאיסור גיורא הו"ל י"ב אלפי זוזי ביד רבא משמע דאפילו היה לו בן שלידתו בקדושה כיון שהורתו היתה שלא בקדושה אינו יורשו :
ב סָעִיף ג ומ"ש ואין בעל המצר יכול לסלקו וכו' ז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות זכייה אין בעל המצר יכול לסלקו בדמים שזו כמתנה היא:
ג סָעִיף ד שאלה לא"א ז"ל גר שמת ואין לו יורשים ובזבז ישראל נכסיו אם חייבים הם בקבורתו וכו' בכלל ט"ו:
ד סָעִיף ה ומ"ש הרא"ש בשם הר"מ דאלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה אינה חייבת בקבורת בעלה עיין בהריב"ש סי' ק"ד ובתשובות הרשב"א אלף וק"ג ובתשובות להרמב"ן סימן ס"ד ונתבאר בטור אבן העזר:
ה סָעִיף ו היה לגר הרבה שדות זה אצל זה ואין דבר מפסיק ביניהם החזיק באחד מהם לקנות כולם קנה כולם אפי' במכוש אחד לא פירש לקנות כולם אלא החזיק סתם לא קנה במכוש אחד אלא כמלוא מענה וכו' בפ' חזקת (בבא בתרא נד.) איתמר שדה המסויימת במצריה אמר רב הונא אמר רב כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ושמואל אמר לא קנה אלא במקום מכושו ושאינה מסויימת במצריה עד כמה אמר רב פפא כד אזיל תיירא דתורי והדר. ופירש ר"ש המסויימת במצריה. שיש לה מצר בד' רוחותיה: כיון שהכיש בה. וחפר במרא מכוש א' הכאה אחת בקרקע קנה כולה דהיינו רפק בה פורתא. והלכתא כרב דהא רב נחמן עבד עובדא כוותיה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם בהלכית זכייה וכד אזיל תיירא דתורי והדר פר"ש כשיחרוש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול השדה ועד קצהו והדר ובחזירתו יעשה עוד שורה אחת דהיינו שתי שורות ע"פ כל השדה משפתו אל שפתו ממזרח אל מערב מתוך כך קנה כל השדה גם מן הצפון לדרום דכיון דחרש ב' שורות ע"פ כל אורך השדה או על כל רחבו כאילו חרש כולו שהרי החזיק בו מראשו ועוד סופו והתו' דחו פי' זה ופירשו כמה יקנה במכוש אחד כשיעור מדת תלם והם היו יודעים מדת התלם כמה היה אורך שלו דבשדה גדולה לא היו חורשים במענה א' כל אורך השדה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' א' מהל' זכייה וכתב ה"ה שכן פי' הרשב"א ז"ל וכן פירשו הרמב"ן והר"ן ז"ל וכן פי' הרא"ש וז"ל קנה במכוש אחד כשיעור מענה לאורך השדה ולרחבו ואם ניכש בגבולי השדה באמצע השדה קנה מלוא מענה לימינו ומלוא מענה לשמאלו ומלוא מענה לפניו מרובע כגון אם המענה מאה אמה קנה ק"ק אמה על ק' ואם ניכש באמצע השדה קנה ק"ק על ק"ק:ומ"ש בד"א בשדה בית הבעל אבל בבית השלחין קונין במכוש אחד כל מה שנקרא על שם הגר וכו' ואם הוא מסויים במצריו כגון שיש ביניהם דבר המפסיק כל מה שהוא בתוך המצר קונה במכוש אחד וכו' שם אמר רב אסי אמר רבי יוחנן המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר אין שם מצר ולא חצב מאי הירש רב מרינוס משמו כל שנקרא על שמו ה"ד אמר רב דקרו ליה ביה גרגותא דפלניא וכתב הרא"ש י"מ דקאי אפאה ואטומאה אבל אנכסי הגר לא קאי דהא אמרינן לעיל כד אזיל תיירא דתורי והדר וי"ל דקאי שפיר אקנייה דנכסי הגר ולעיל מיירי בשדה בית הבעל והכא מיירי בשדה בית השלחין מדקאמר דקרי לה גרגותא דפלניא וכן סברת רב אלפס מדהביא זה לפסק הלכה וכן ההיא דלעיל ופירושא קמא עיקר כדמוכח בתוספתא דטהרות עכ"ל ומשמע שסובר רבינו שלא כתב הרא"ש דפירושא קמא עיקר לדחות פירוש שני אלא היינו לומר דאף פירושא קמ' עיקר וכ"כ הרמב"ן והר"ן דההיא דלעיל בשדה בית הבעל והא דהכא בשדה בית השלחין וכפר"ח: והרמב"ם כתב בפרק א' מהלכות זכייה כלשון הזה בקעה גדולה שיש בה שדות רבות וכולן של גר א' ולא היה ביניהם לא מצר ולא חצב ולא דבר מדברים המפסיקים ובא אחד והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה כל הנקרא על שם אותו גר קונה אותו וכתב ה"ה ז"ל בהשגות א"א אינו כן שהרי כבר אמרו בגמרא כל שנקרא על שמו ה"ד דאמרי בי גרגותא דפלניא ופי' ר"ח שדה בית השלחין ששותה מגרגותא חדא ע"כ ועתה אבאר כוונת שניהם כתב רשב"א ז"ל וא"ת והא לעיל אמר כד אזיל תיירא דתורי והדר וי"ל דההיא משמיה דרב והא משמיה דרבי מרינוס ופליגי ויש מתרצים דלא פליגי ודרב בשדה לבן ור' מרינוס בשדה בית השלחין וכך פר"ח וזו היא כוונת הר"א ודעת המחבר נ"ל דע"כ לא אמרו כד אזיל תיירא דתורי והדר אלא כשקנה במכוש אחד ושם אינו קונה אלא זה השיעור אבל כאן הוא כשהחזיק בחזקה אחרת כגון הדברים המתבארים בפ"ב וזהו שכתב והחזיק במקצת הבקעה אין מכוש אחד חזקה לקצתה וכן נראה דעת ההלכות שלא חילקו והביאו שתי המימרות עכ"ל ולי נראה. דאפשר עוד לחלק דהא דר' מרינוס בשנתכוין לקנות את כולה וכמבואר בדברי הרמב"ם וההיא דלעיל בשנתכוין לקנות סתם ולא פירש שכוונתו לקנות את כולה:
ו סָעִיף ז היו לו ב' שדות חלוקות במצר והחזיק בא' לקנותה וכו' עד אף פנימי לא קנה בפרק הנזכר (נג:): ומ"ש ורב אלפס נתן לפנימי כל דין החיצון טעמו מפני שהוא גורס בפנימי החזיק לקנות אותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה ורשב"ם גורס בזו קנה שתיהן והטעם משום דכיון דחיצון משועבד לפנימי לדריסת רגל הוא בטל לגבי הפנימי להיות נקנה בחזקתו כל שנתכוין לקנות גם אותו והכריע הרא"ש כגירסת רשב"ם וגם ה"ה בפ"א מהלכות זכייה כתב דקצת נראה כגירסת רשב"ם והר"ן כתב שגירסת הרי"ף והרמב"ם היא גירסת הגאונים ונ"ל דכל כה"ג הקדמונים היו בקיאים יותר בגירסאות וכוותייהו נקטינן:
ז סָעִיף ט כיצד היא החזקה בנכסי הגר כדרך שמחזיק הלוקח כגון נעל גדר ופרץ כל שהוא משנה שם (מב.): ומה שאמר כדפרישית לעיל הוא בסי' קצ"ב:ומ"ש ויש שהיא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר כגון אכילת פירות דבלוקח הוי חזקה אבל לא בנכסי הגר וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"במה' זכייה וכתב ומעשה באשה אחת שאכלה פירות דקל י"ג שנה ובא אחד והחזיק באילן ובעבודה שעבד בגוף האילן ובא מעשה לפני חכמים ואמרו זה האחרון קנה ונראה שפירש כן בההוא עובדא דמייתא בפ' חזקת (בבא בתרא נד.) ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפישת' י"ג שנין אתא ההוא רפק תותיה פורתא אתא לקמיה דלוי אוקמיה בידיה אתאי קא צווחא קמיה א"ל מאי אעביד לך דלא אחזקת כדמחזקי אינשי ואע"פ שרשב"ם פי' בתפישתה פ"א מ"מ גם הוא כתב גבי האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דאכילת פירות אינה קונה ולא הויה חזקה לקנות שהרי עושה בלקיטת הפירות ולא באכילתם שום תיקון בקרקע שיהא דומה לנעל וגדר ופרץ: ומ"ש לפיכך המוצא שדה הגר חרושה וזרעה ולא כיסה אחר הזריעה וצמחה ואכלה לא הוי חזקה שם אמר רב יהודה האי מאן דשדא ליפתא בי פילי דארעא דגר לא הוי חזקה מ"ט בעידנא דשדא לא הוי שבחא השתא דקא שבח ממילא קא שבח: ניקה השדה מעצים ועשבים שבה אם כיון לתקנה לזריעה ומעשיו מוכיחים וכו' מימרא שם:ומ"ש ואפי' שכיון לתקנה וגם מיתקנה בכך שצריכים שיהיו מעשיו מוכיחים שמכוין לתקן הקרקע כ"כ שם הרא"ש:ומ"ש כרת הגפנים ושריגי האילן אם ניכר שכיון לתקנה כגון שכרת מכל צד קנה וכו' השוה פני השדה אם ניכר שכיון לתקנה לזריעה וכו' מימרא שם:ומ"ש בשם הרמ"ה דה"ה נמי בלוקח ומ"ש בשם רבינו האי דלוקח קונה בכל ענין וכו' רבינו ירוחם בני"א הסכים לדעת רבינו האי:
ח סָעִיף י (יא) הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להן דלתות הראשון לא קנה וכו' והשני המעמיד הדלתות קנה וכו' מימרא בפרק חזקת (בבא בתרא נג:) ופר"ש דטעמא משום דכל זמן שלא העמיד מאי קא עביד מעיקרא עיילי ברווחא והשתא נמי עיילי לה ברווחא:ומ"ש וכגון שעשה הדלת ונעלה והוא הדין אם עשה הראשון גם הדלתות ולא נעל ובא השני ונעל קנה הרא"ש כתב בפרק חזקת אהא דתנן נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זה חזקה ופירש דנעל היינו תיקון מנעול שקבע מנעול בדלת לנעול בו אבל סגר דלת ונעלו במפתח בנכסי הגר לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו וליתא דהא אמרינן בפרק הזורק וכו' וא"ת והא אמרינן לקמן הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד בה דלתות קנה דמשמע דבנעילה לחודא לא קנה אם לא שגם הדלתות העמיד דאין נראה לפרש דקני בהעמדת דלתות לחודייהו בלא נעילה דמ"ט לא קני קמא משום דליבני בעלמא הוא דאפיך לפי שיכול אדם ליכנס דרך הפתח ואם כן העמיד דלתות לא יועיל מהאי טעמא דמה עשה עדיין יכולים ליכנס כל זמן שלא נעל ונ"ל די"ל דה"ה נמי בנעל בלא העמיד נמי קנה והא דנקט והעמיד להם דלתות אורחא דמילתא נקט דהמעמיד דלתות הוא הנועל ואם איתא דקמא העמיד הוא נמי נעל וקנה עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל מדברי הרמב"ם בפרק ב' נראה דדוקא בהעמדת דלתות קנה כפשטא דלישנא וז"ל ה"ה בפ"ב מהלכות זכייה כתב הרשב"א נראין דברי ר"י הלוי ן' מיגא"ש ז"ל שכתב דלא חפר הראשון יסודות שחפירת קרקע ליסודות כניר את השדה שמתקנו לזריעה ואע"פ שלא זרעה קנה ולא אמרו כאן אלא בבונה ע"ג קרקע שלא תיקן כלום בגוף הקרקע וגם לא גמר הבנין שהרי עדיין פרוצים הם וזה שבא והעמיד דלתות גמר את התיקון ומיהו אם הראשון עשה מהם מקום ראוי להעמיד שם בהמות או תרנגולים קנה כדתנן עשה מקום לבהמתו גבוה עשרה טפחים וכן לתנור וכן לכירים עשה מקום לזבלו גבוה ג' או עמוק ג ואמר עולא דבכי האי בנכסי הגר קנה עכ"ל וכבר נתבאר זה בדברי המחבר באומרו ואין צורת אותו בנין מועלת לו ומ"מ לא נתבאר בדברי המחבר אם השני קונה גוף הקרקע לבד או כל מה שבנה הראשון ואיני יודע במה קנה מה שבנה הראשון אא"כ נאמר שכיון שבנה בנכסי הגר בלא חזקה אף הכל הוא כהפקר כיון שלא כיון להחזיק וצל"ע אח"כ מצאתי לר"י ן' מיגא"ש שכתב היינו טעמא מכיון שבנה הראשון פלטרין שלו נעשו מכלל נכסי הגר שהרי הוא עצמו יצאו מרשותו משעה שבנאן בנכסי הגר וממילא נעשו מכלל נכסי הגר הילכך כשבא זה האחר והעמיד בהן דלתות קנה ע"כ נראה מדבריו שקנה הכל מהטעם שכתבתי עכ"ל. ומ"ש כבר נתבאר זה בדברי המחבר לא קאי אלא למה שכתב בסוף דבריו אם הראשון עשה מהם מקום גמור ראוי להעמיד שם בהמות או תרנגולים קנה דאילו למה שכתב בתחלת דבריו דלא חפר הראשון את היסודות וכו' אין לשון זה מוכיח כלום ולא הוה ליה להביא אלא ממה שכתב שהראשון לא עשה בגוף הארץ כלום וכן כתב הר"ן ז"ל כתב הרא"מ דדוקא כגון שלא חפר הראשון את היסודות (האלו) [הא אילו] חפר הראשון את היסודות קנה וכך מטין דברי הרמב"ם תלמידו שכתב קנה האחרון שהראשון לא עשה בגוף הארץ כלום עכ"ל ואף על פי שהרמב"ן והרא"ש חולקים ואומרים שאע"פ שחפר הראשון יסודות לא קנה שאין חפירת הקרקע קונה אלא בשדה שהיא עשויה לחרישה והוא שבחה אבל בבנין אין השבח בחפירה ע"כ אנן כהנך רבוותא נקטינן דרבים וגדולים נינהו:ומ"ש ה"ר ישעיה והעצים והאבנים בין אם הם שלו או של גר וקנאם כבר בהגבהה חייב השני ליתנם לו וכו' זה לשון נ"י מ"מ שמין לו כיורד ברשות וידו על העליונה וזוכה בלבנים דהא נתכוין לקנותם ע"כ דיון שבנה מהם הריטב"א ז"ל עכ"ל:ומ"ש בשם הרמ"ה שאם הלבנים היו של גר אע"פ שהגביהם ראשון לא קנאם וכו' ומ"ש בשם הרא"ש ז"ל דלא משכחת לה דקנה השני אלא כשבנה הא' בלבני הגר על ידי פועלים וכו':
ט סָעִיף יב המוצא המוצא פלטרים בנויים ועומדים והוסיף בהן אפילו ציור או כיור של אמה על אמה כנגד הפתח קנה מימרא בפרק חזקת שם והגירסא הוא סיוד ופר"ש טוח בסיד וכך היא גירסת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות זכייה ומ"ש בלשון רבינו ציור טעות סופר הוא וכתב עוד רשב"ם כיור ציורין מחוקין על הקיר וכנגד הפתח דרך כניסת פתת הבית בכותל שכנגדו דשם נראה יותר לנוי אבל במקום אחר טפי מאמה בעי עכ"ל ומדברי הרמב"ם בפ"ב נראה דדוחא כנגד הפתח אבל שלא כנגד הפתח אפילו טפי מאמה נמי לא: ומה שאמר וכן אפילו לא צר בהן אלא צורה אחת וכו' שם (נד.) אמר רב הצר צורה בנכסי הגר קנה ופר"ש הצר צורת חיה או עוף בנכסי הגר בכותל הבית אבל סיוד וכיור דאמרן לעיל אמה כנגד הפתח לאו היינו צורת בריה אלא ציורים בעלמא מעשה פרחים אבל צורת חיה או עוף חשובה ודי באחת ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח:
י סָעִיף יג המציע מצעות בנכסי הגר ושכב עליהם קנה וכו' מימרא דרב ששת שם (נג.) המציע מצעות בנכסי הגר קנה ופי' ר"ש המציע מצעות ושכב שם על הקרקע בנכסי הגר קנה שנהנה גופו מן הקרקע. וכ' הרא"ש אבל אם ישב בבית או מצא מצעות מוצעות ושכב עליהם לא קנה דתשמיש חשוב בעינן ויראה דאם ערך שולחן ואכל דקנה:
יא סָעִיף טז היתה מחיצה בנויה בנכסי הגר ובא אחר ובנה עליה מחיצה להחזיק בו לא קנה אפילו נבלעו מחיצות התחתונות וכו' בסוף פרק שני עירובין (ד' כה.) איתמר העושה מחיצה ע"ג מחיצה בנכסי הגר לא קנה בעי רבה בר בר חנא נבלעו מחיצות התחתונות והעליונות קיימות מהו למאי אילימא לנכסי הגר היינו דאמר רבי ירמיה ביראה אמר רב יהודה האי מאן דשדא ליפתא אפילו דארעא דגר ואתא ישראל אחרינא רפק ביה בתרא קני קמא לא קני מאי טעמא בעידנא דשדא לא קא שבח כי קא שבח ממילא קא שבח ופירש רש"י וה"נ כיון דבשעתא דהחזיק לאו חזקה היא כי הדור הוו מחיצות ממילא הוא דהוו ולא איהו דעביד:
יב סָעִיף יז (יח) היה גודר ופורץ ולא כיון להחזיק כגון שהיה סבור שהוא שלו ונמצא של גר לא קנה אבל אם היה סבור לזכות בנכסי גר פלוני ונמצא שלא היה שלו אלא של גר אחר קנה מאחר שכיון לקנות פשוט ביבמות פרק ר"ג (יבמות נב:):
יג סָעִיף יט משכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר ובא אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו וכו' מימרא בפרק הפרה (מט:):
יד סָעִיף כ ומ"ש וה"ה אם יש לו משכונת קרקע וכו' ז"ל ספר התרומות בסוף שער מ"ט יש לברר אם יש לגר שטר חוב על משכונת קרקע מוחזקת אם דינו כמשכון דמטלטלין דכיון דמתפקע שעבודיה ובעלים זוכים בו מיד שזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ומסתברא דה"נ פקע שעבודיה:
טו סָעִיף כא משכונו של גר ביד ישראל ובא אחר והחזיק בו הראשון קונה כנגד מעותיו והשני קונה המותר במה דברים אמורים שלא היה המשכון בחצר הראשון אבל אם הי' בחצרו ומשתמר קנה הכל ג"ז מימרא פ' הפרה שם: וכתב בעל התרומות בסוף שער מ"ט דה"ה לפקדון של גר ביד ישראל שאם היה בחצר הנפקד זכה בו הנפקד ואם לא הי' הפקדון בחצר הנפקד או שאינה משתמרת המחזיק בו זכה. כתב ה"ה בפ"ב מהלכות זכייה וז"ל כתב בעל העיטור אם ישראל יש לו מלוה בשטר או בעדים על המת ומת בתוך זמנו הרי הוא כמשכון של גר ביד ישראל ואם בא ישראל והחזיק בנכסיו של גר אינו יכול להחזיק כשיעור החוב עכ"ל. ומ"ש ומת בתוך זמנו אעדים קאי דאי בשטר אפילו לאחר זמנו וכן כתב הרשב"א כדבריו ואמר דאף על גב דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שיעבודו של זה נפקע דלא עדיף דהפקר מהקדש ובהקדש דמים קיי"ל בערכין (דף כג:) דמוסיף עוד דינר ופודה בו את הנכסים הללו וכן נ"ל אפילו אין לו אלא מטלטלין והא דקאמר משכונו של גר ביד ישראל משום דבעי למימר ובא ישראל והחזיק בו קנה השאר וכו' עכ"ל ועיקר עוד כתב בעל העיטור והמחזיק בנכסי הגר הרי הוא כיורש והבא ליפרע צריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים עד כאן ויש לדקדק אם החזיקו שנים זה אחר זה אם יכול הראשון לומר לבעל חוב הנחתי מקום לגבות ממנו ושיגבה מן האחרון או חולקים החוב ביניהם וצ"ע אחר כך מצאתי בתוספתא דמי שהיה נשוי גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ויצאו עליו כתובת אשה וב"ח גובין מן האחרון אין בהם גובין משלפניו וזה מבואר עכ"ל ה"ה וקצת דברים אלו מבוארים בדברי בעל התרומות סוף שער מ"ט וז"ל עוד יש לברר אם מתחייב הגר לאחרים בשטר חוב שיש להם עליו ומת ובא אחר והחזיק בנכסים זה פשוט שכל מלוה שנגבית מן היורשים או ממשועבדין נגבית כמו כן מזה שהחזיק בהם אך צריך בירור אם משתבע כדין שאר טורף כדין הנפרע מנכסי יתומים ובזה כתב הרב דכיון דזכה בהן המוחזק לא מפקינן מיניה אלא בשבועה ואם הם רבים אחרון אחרון נפסד ואין לו גובה משלפניו עכ"ל ועיין בתשובה להרמב"ן סימן ס"ט: כתב המרדכי בפ"ב דמציעא מי שמת גר בביתו ובא אחר והחזיק בזהב שבאבנטו ואמר ריב"א דלא קנה מטעם חצרו דאין חצרו קונה לו דבר שלא היה לו לידע יותר משאר בני אדם:
טז סָעִיף כב גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שאשתו מעוברת או שעדיין לא מת חייבים להחזיר החזירו ואח"כ שמעו שהשמועה הראשונה אמת וכו' המחזיקים בשנייה קנו והמחזיקים בראשונה לא קנו בפ' מי שמת (בבא בתרא קמב.) תניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבים להחזיר החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או הפילה אשתו המחזיק בשנייה קנה ובראשונה לא קנה ואע"פ שרשב"ם פירש דהא דקתני המחזיקין בראשונה לא קנה היינו המחזיקים קודם שמת בנו או הפילה אשתו דואחר כך שמעו שמת בנו וכו' היינו שמת בנו אחר שהחזירו ולזה נוטים דברי הר"י ן' מיגא"ש והרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות זכייה כתב כדברי רבינו דואחר כך שמעו שמת בנו היינו שמעו שכבר מת בנו או הפילה אשתו בשעה שהחזיקו וכתב ה"ה שהטעם שכיון שלא החזיקו אלא מחמת שמועה ולבסוף שמעו שאין חזקתן כלום ונסתלקו מן הנכסים והחזירו נפקעה חזקתן והכריע ה"ה כדברי הרמב"ם:
יז סָעִיף כד גר שמת והיו לו עבדים גדולים וקטנים הגדולים זכו בעצמן ויצאו לחירות הקטנים כל הקודם בהם זכה בפ"ק דקידושין (כב:) רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשין הוה על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא א"ל לעבדיה שלוף לי מסנאי ואמטינהו לביתא א"ד גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים וא"ד קטן הוה ודלא כאבא שאול דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אמר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל הקודם בהם זכה זו היא גירסת רש"י אבל הרי"ף והרא"ש ז"ל גורסים וכאבא שאול והכריע הר"ן שגירסא זו עיקר ובפרק השולח (גיטין דף לט.) איפליגו אמוראי במילתא ריב"ל אמר הלכה כאבא שאול ורבי יוחנן אמר אין הלכה כאבא שאול ופסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל כאבא שאול מעובדא דרב יהודה הנדואה ותו דריב"ל ור"י הלכה כריב"ל וכן פסק הרמב"ם פ"ב מהלכות זכייה:
יח סָעִיף כה גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו עליו חובות כל מלוה הנגבית מן היורשין ומן הלקוחות נגבית גם מאלו שזכו בהן ואין גובין מהן אלא בשבועה היו רבים שהחזיקו בהן אחרון אחרון נפסד אין לו גובין משלפניו כבר נתבאר בסמוך בדברי ה"ה ובדברי בעה"ת ז"ל: דין משכונו של ישראל ביד עכו"ם ונפל ממנו ומצאו ישראל אחר כתב רבינו בסי' ע"ב:
א סָעִיף א גר שמת ולא הוליד בישראל וכו'. פירוש לא הזריע בישראל שלא היתה הורתו בקדושת ישראל כדמוכחא בדוכתי טובא דאפי' לידתו בקדושה אינו יורשו אלא אם כן דהוי נמי הורתו בקדושה:
ב סָעִיף ד שאלה לא"א הרא"ש וכו' עד דמחיים לא חל שעבוד זה שאם בא ב"ח כו' פי' לא מביא ראיה מב"ח אלא להוכיח דשעבוד קבורתו לא חל על נכסי המת מחיים דאם היה חל מחיים היה שעבוד בשניהם בשוה ולא היה ב"ח זוכה בכל נכסיו בחובו אלא במחצה נכסיו בלבד ואידך מחצה לקבורה אלא ודאי לא חל שעבוד קבורה על נכסיו מחיים וכן דן מהר"ם וכיון דלא חל מחיים ובמיתתו נסתלק רשות הגר מנכסיו ונעשו הפקר כל הקודם בהן זכה ואינו מחוייב בקבורתו יותר מכל ישראל זאת היא דעת הרב ויש לתמוה דהלא אף ע"פ דשעבוד קבורתו חל על נכסיו מחיים מכל מקום בעל חוב הוא קודם דשעבודא דאורייתא היא אפילו במלוה על פה כדאיתא בפרק גט פשוט בסופו ואם כן הב"ח חשוב מוחזק בנכסים וכל שכן כתובת אשה או מלוה בשטר דקיימא לן שטר העומד לגבות כגבוי דמי ונמצא דאין למת שום נכסים שיחול שעבוד קבורתו על נכסיו דהכל הוא של ב"ח ושל האשה אבל גבי גר פשיטא דשיעבוד קבורתו חל על נכסיו מחיים ושלא יזכה בהן שום אדם מתורת הפקר עד לאחר הקבורה ותו דאפילו גבי בעל חוב כתב בסמ"ק צורכיר במצות לקדש אשה דמהר"ר חיים השיב דאף ע"פ דכתבו הגאונים דשומעים לאלמנה שלא לקבור את בעלה מנכסיו כשאין בהם כדי כתובה מ"מ דעת האחרונים מכרעת דיקבר מנכסיו שהן משועבדין לקברו ומפקיעין ירושה דאורייתא כדאמרינן בכתובות פרק נערה האומר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו עכ"ל צורכיר העתיקו מהר"ש לוריא בביאוריו לסמ"ג ואע"ג דאין נראין דבריו בזה שהרי בתוספתא דכתובות מפורש דהאשה כתובתה וב"ח גובה חובו והוא נקבר מן הצדקה וכן פסקו הרמב"ן בתשובה סימן ס"ד והרשב"א סימן אלף ק"ג וריב"ש סי' ק"ד מטעם הך תוספתא מ"מ מתוך מ"ש דשעבוד נכסים לקבורה מפקיע ירושה דאורייתא שמעינן לגבי גר גם כן דשעבוד נכסים לקבורה מפקיע הפקר נכסי הגר שלא יהא זוכה שום אדם בנכסיו עד שיקברוהו תחלה דאינו דומה כלל לבעל חוב בחובו ולכתובת אשה כדפרישית ותו דהלא כל המטלטלין שהן בבית שמת שם חשוב כאילו הכל הוא בתוך ארבע אמותיו של מת וכיון דתיקון רבנן דארבע אמותיו קונות לו לאדם בכ"מ כי היכי דלא ליתו לאינצויי כל שכן שהמת קונה לו נכסיו תוך ארבע אמותיו לקבורה ובין לטעמא דקבורה משום בזיון ובין לטעמא משום כפרה קבורה בארון ותכריכין ובקבר דאורייתא היא כדאיתא בפרק נגמר הדין ואם כן כל מה שהוא בבית שמת שם חשוב הוא כארבע אמות שזוכה בהם המת לקבורתו שהיא דאורייתא ותו שהרי מת תופס ד' אמות לקריאת שמע כל שכן שזוכה במה שתוך ד' אמות לקבורה ותו דאיכא הכא אינצויי ביתר שאת שאלו באין ומבזבזין נכסיו ואחרים יתחייבו לקברו והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום לכן נלפע"ד שורת הדין שיקשרוהו תחלה ואח"כ יבזבזו איש לו ואם קדמו ובזבזו יקברוהו המבזבזים וכל א' מהם יתן כפי החשבון שבזבו איש לו כנ"ל:
ג סָעִיף ו היה לגר הרבה שדות וכו'. פסק כרב בפרק חזקת דרב הונא עביד עובדא הכי דכיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ואע"ג דהתם איירי בשדה המסויימת במצריה מ"מ מדרבי יוחנן דאמר שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה וכתבו רבינו בסמוך סעיף ז' שמעינן דדוקא במצר אחד ביניהן אבל אם אין שם דבר המפסיק ביניהם כשהחזיק באחת מהם כדי לקנות אותה ואת כל שאר השדות שאצלה קנה את כולם: ומ"ש לא פירש וכו' כך פי' התוס' והרא"ש דלא כפרשב"ם וכ"כ ה"ה ע"ש הרשב"א ושכך היא דעת הרמב"ם ואיכא לתמוה במ"ש רבינו ע"ש הרמב"ם שאם אין ביניהם דבר המפסיק והיא בקעה. גדולה קונה במכוש אחד כל מה שנקרא ע"ש הגר שזה סותר להא דקאמר בגמרא ושאינה מסויימת במצריה עד כמה א"ר פפא כדאזיל תיירא דתורי והדר ותו לא והרמב"ם גופיה כתב קודם זה כך להדיא וז"ל ואם אינה מצויינת במצריה קונה ממנה באותו מכוש כדי שילך הצמד בשעת חרישה ויחזור עד כאן לשונו וכאן כתב דבמכוש אחד קונה כל הבקעה הנקרא על שם אותו הגר וב"י תירץ דכאן בשנתכוין לקנות במכוש זה כל הבקעה והכי מוכח לשון הרמב"ם שכתב ובא אחד והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה וכו' וההיא דכתב הרמב"ם קודם זה דלא קני אלא כדי שילך הצמד בשעת חרישה ויחזור בשנתכוין לקנות סתם ולא פירש שכוונתו לקנות את כולה עכ"ד אבל מדכתב רבינו על דברי הרמב"ם וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה צ"ל דלא היה מפרש כך דברי הרמב"ם דא"כ לא היה כאן שום מחלוקת דהלא רבינו ג"כ כתב בתחלת דבריו דבהרבה שדות זו אצל זו ואין דבר מפסיק ביניהם ונתכוין במכוש אחד לקנות כולם קנה כולם גם מה שתירץ ה' המגיד דהרמב"ם מחלק בין כשקנה במכוש אחד דאינו קונה אלא כדי שילך הצמד וכו' אבל כאן הוא שהחזיק בחזקה אחרת א"א דרבינו יחלק בכך שהרי העתיק כאן דברי הרמב"ם שכתב קונה במכוש אחד כל מה שנקרא ע"ש אותו הגר ונראה ודאי דרבינו מפרש בדברי הרמב"ם כאן דדוקא בנתכוין לקנות כולם במכוש זה קאמר דקנה את כל מה שנקרא ע"ש אותו הגר אבל אם לא נתכוין לקנות כולם לא קנה אלא כדי שילך הצמד ולא כל מה שנקרא על שם אותו הגר ואפילו בבית השלחין דקרו לה בי גרגותא דפלניא ס"ל הכי מדלא חילק בין בית הבעל לבית השלחין אבל להרא"ש ורבינו בבית השלחין דקרו לה בי גרגותא דפלניא קנה במכוש אחד כל מה שנקרא ע"ש אותו הגר אפי' לא נתכוין לקנות כולם אלא לקנות סתם קנה כולם והיינו דכתב רבינו וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה פי' דמחלק בין בית הבעל לבית השלחין אלא דמכל מקום היה ראוי לרבינו להעתיק בדברי הרמב"ם מה שכתב כאן והחזיק לקנות את כולם דבהא תליא עיקר המחלוקת שבין הרמב"ם להרא"ש ודוק:
ד סָעִיף ט כיצד היא החזקה וכו' עד ניקה השדה וכו' וכתב הרמ"ה וכו'. נראה דהרמ"ה לא קאי אלא אניקה השדה וכו' וכן אכרת הגפנים וכו' וכן אהשוה פני השדה וכו' אבל אאכילת פירות וכו' ואמוצא שדה גר חרושה וזרעה וכו' מודה גם הרמ"ה דאע"ג דבגר לא הוי חזקה בלקוח הוי חזקה: ומ"ש דאי בפניו כו'. פי' דאם אינן עסוקים באותו ענין אפי' בפניו צ"ל לו לך חזק וקני דכיון שכבר הפסיקו מאותו ענין לא מוכחא מילתא דאדעת' למיקני קעביד ויש לתמוה דכאן כתב רבינו בסתם דאכילת פירות גבי לוקח הויא חזקה כדעת הרמב"ם ובסי' קצ"ב סעיף י"א הסכים להראב"ד דלא הויא חזקה וי"ל דהכא הכי קאמר דאפילו למאן דס"ל דבלוקח הויא חזקה באכילת פירות בגר מודה דלא הויא חזקה ולא נחית הכא לפסוק בדין לוקח דכבר התבאר פסק דינו בסי' קצ"ב אלא נחית לאורויי דין גר בלחוד אליבא דכ"ע:
ה סָעִיף י הבונה פלטרין וכו' וכגון שעשה הדלת ונעלה וכו'. כ"כ הרא"ש בפרק חזקת ותימה דבסימן קצ"ב סעיף ב' כתב רבינו ע"ש הרא"ש דהעמדת דלת לחוד אפילו לא נעלה נמי קנה וכך הקשה בב"י למעלה ע"ש ולפע"ד מבואר באשיר"י לשם דדוקא בנכסי הגר קאמרי' דהעמדת דלתות לא עדיף מבנין פלטרין גופיה משום דליבני בעלמא הוא דאפיך כיון שיכולין ליכנס כל זמן שלא נעל אבל במוכר ולוקח כי היכי דתיקון מנעול כדי לנעול קנה כיון שאין מחוסר אלא נעילה ה"נ בהעמדת דלתות קנה בלא נעילה כיון שדעת אחרת מקנה אותו ולא דחה הרא"ש פי' רשב"ם אלא במ"ש דאפילו סגר דלת ונעלו במפתח לא הוי חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי דצריך בנין דליתא אלא אפילו בנעילה בלא קנין קנה אבל במה שפסק דבנין קנה בלא נעילה לא נחלק עליו אלא דבגר לא קנה כיון דאפוכי ליבני בעלמא הוי אבל בעלמא קנה:
ו סָעִיף יט משכונו של ישראל וכו' וה"ה נמי אם יש לו שטר על משכונות קרקע וכו' כצ"ל. והוא בב"ת סוף שער מ"ט ופירושו שהשטר משכנתא היא מופקדת ביד ישראל אחר וקאמר דאין הישראל האחר יכול לזכות במשכנתא זו ע"י שטר זה דמיד שמת הגר מופקע שעבודו ומשמע דבמטלטלין כה"ג שהם מופקדים ביד אחר זכה בהם האחר דלא דמי לשטר משכנתא דאין גופו ממון ולכן כתב בתחלה משכונו של ישראל ביד הגר וכו' דדוקא כשהוא ביד הגר אמרינן דכשמת הגר פקע שעבודו וחזר לבעליו אבל לא כשהמשכון הוא ביד ישראל אחר:
ז סָעִיף כג החזירו ואחר כך שמעו וכו' המחזיקים בשנייה קנו וכו'. כתב הרב המגיד והטעם שכיון שלא החזיקו אלא מחמת שמועה ולסוף שמעו שאין חזקתן כלום ונסתלקו מן הנכסים והחזירו נפקעה חזקתם עכ"ל בפרק שני מהלכות זכייה וגבי אבילות לא הוי דינא הכי כמו שכתב רבינו ביורה דעה סימן ש"מ על שם הרמב"ן ע"ש:
א סָעִיף א כתב בהגהות דכתובות דף תק"ן ע"ג עבד כנעני לא צוה בעת פטירתו מן העולם והפקיד כל אשר לו ליד מר אליקום ומזומן הוא ליתן הנכסים כולם ליד ב"ד ותבעו רבי יעקב באמרו שאשתו נתנה לאותו עבד טבעת וזהוב גם איש אחד תבע ושנתן לו ממון ונותן סימנים ומקצתן מכיר ר' אליקום וזה העבד יש לו בן אחותו שהיתה הורתו לידתו בקדושה והעבד והשפחה שניהם משוחררים והוה חזקה שהיה אח ואחות גם ארוסתו של זה העבד באה לגבות מה שהכניסה לו בעדים ופסק שם שזה בן אחותו אינו יורשו דאינו יורש את אמו לפי שאמו ואחים נולדו מן השפחה ומי שיש לו בן מן השפחה לא ירית הילכך האלמנה תיטול מה שהכניסה לו רק שתשבע לכתחלה שלא גבתה כלום ממה שהכניסה לו ואילו היה רוצה ר' אליקום לזכות במותר הרשות בידו עכשיו שאינו רוצה ישבע ר' יעקב (האחרת) [ואשתו] כפי טענתן ויטלו גם הם והמותר יתנו לצדקה ואם ירצה רבי אליקום למחול השבועה לשלשתן הרשות בידו עד כאן לשונו וע"ל ס"ס זה מדינים אלו:
א סָעִיף א אחר שנתגייר כו' דין זה למד מההיא דאיסור גיורא (ב"ב דף קמ"ט) דהו"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא כו' ואע"פ שמרי בריה לידתו בקדושה היה כיון שזריעתו לא היה בקדושה לא היה יורשו וכ"כ ב"י ולפ"ז לא הו"ל לרבינו לכתוב ולא הוליד בישרא כו' אע"פ שהוליד בנים בעודו עובד כוכבים כי ידוע לך מ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש בפ' בראשית על הפסוק ועירד ילד ז"ל שלידה משתמשת שתי לשונות לידת האשה וזריעת תולדות האיש וילד ידובר על שעת זריעת האיש והוליד ידובר על שעת לידת האשה הבאה ע"י זריעתו האיש בה והול"ל כאן ולא ילד בישראל שפי' שלא הזריעה בישראל ואח"כ הול"ל אע"פ שהוליד בישראל פי' הוליד האשה כשהיה ישראל כיון שזריעתו היה בעודו עובד כוכבים אינו יורש ואפשר של' תורה לחוד ול' גמרא והפוסקים לחוד וע"ל ס"ס קכ"ז ס"ב בלוה מן הגר ומת דלא יחזיר לבניו שם נתבאר בגמרא דאם לידתן בקדושה אף שהורתן שלא בקדושה מחזירין להן וכמ"ש שם בפרישה ודרישה ע"ש:
ב סָעִיף ג שהפקר אין כו' וברמב"ם פ"א דזכייה מסיים שזו כמתנה היא פי' ובמתנה ליכא דינא דבר מצרא כדלעיל סימן קע"ה ונראה פשוט דאף אם בעל המיצר רוצה ליתן לו דמי השדה שזכה מהגר או שדה אחר במקומו אפ"ה אין בידו כח לסלקו וכדין מתנה הנזכר בסימן קע"ה אע"פ שאותו טעם דמתנה דאמרינן בגמרא (וכתבתיו שם והוא דניחא ליה לנותן ולמקבל שיהא האי שדה בידו למזכרת אהבה) לא שייך כאן בנכסי גר מ"מ מדמדמהו למתנה אין לחלק בינייהו:
ג סָעִיף ד שאלה לא"א הרא"ש כו' בכלל ט"ו כ"כ: ומש"ר ושיעבוד קבורתו כו' שם בתשו' איתא ושיעבוד קבורה כו' והוצרך הרא"ש להביא ראיה מב"ח של"ת שחל שיעבוד קבורתו על הנכסים שהרי אם נתן כל אשר לו במתנת שכ"מ היה צריך להניח ממנו לצורך קבורת הנותן דהא כתב הרא"ש בתשובה והביאה רבינו בסימן רנ"ג סמ"ח דאם נתן ראובן כל אשר לו לשמעון חוץ מחפצי הבית שהניח ליורשו דאין על המקבל מתנה לקברו כ"א על היורש מחפצי הבית שהניח לו ע"כ דמשמע הא לא הניח ליורשו כלל חייב המקבל מתנה ליתן לצורך קבורת הנותן מש"ה כתב דאין מזה ראיה דחל השיעבוד אהנכסים דא"כ גם ב"ח היה מחויב להניח להקבורה דהא ודאי שיעבוד דקבורה חל מיד שקנה השדה והוא מוקדם לב"ח ואנן קיי"ל דאין ב"ח צריך להניח וכדמסיק ושכ"כ הרמ"מ בחוב האלמנה אלא ודאי לא חל שיעבוד קבורה על נכסיו ומקבל מתנה (שכ"כ) שאני משום דכיורש שווייהו רבנן וכמש"ר בסי' רנ"ג סי"ח וביורש ה"ט משום דאין להן לירש הנכסים הצריכין למורישם לקבורה והטעם דעדיף הזוכה מנכסי הגר ממקבל מתנת שכ"מ משום דהזוכה בנכסי' הגר זכייתו היא מדין חכמים וזוכה בו קודם יציאת נשמתו משא"כ מקבל מתנה דזוכה בו מכח הנותן והנותן אין כוונתו שיזכה כ"א לאחר מותו וכמש"ל:
ד סָעִיף ה וכן פסק הרמ"מ ז"ל כצ"ל:
ה סָעִיף ו היה לגר כו' בב"ב ד' נ"ד ואע"ג דבמכר אפילו י' שדות בי' מדינות קנה כולם בזוכה בנכסי גר שאני כמש"ר לק' ס"ס קצ"ב ועבד"ר: אפילו במכוש אחד פי' בהכאה אחת דהיינו רפק בה פורתא: לא קנה במכוש אחד אלא כמלוא מענה פירוש מדת תלם אחד דהיינו שיעור מה שדרך השור לחרוש בחרישה אחת: מלוא מענה לימינו כו' הכלל שתדע הוא שלעולם קנה ע"י המכוש כמלוא מענה לכל צד בנכסי הגר נמצא כשהכיש בקרן זוית של גבול שדה גר א"א לו שיקנה אלא תלם א' לאורך השדה ואחד לרחבו דצדדים האחרים של מקום המכוש אינם מנכסי הגר וכשהכיש באמצע השדה אז קונה לכל צדדיו וזהו ציורו * (דהיינו אם הכיש במקום שרשום א' קנה במרובע עד מקום שרשום ב' ג' ו' ואם הכיש במקום שרשום ב' קנה במרובע מקום שרשום א' ד' ג' ה' ואם הכיש במקום שרישומו ו' קנה מקום של כל הציור א' ד' ז' ח' וק"ל): ומ"ש ומלוא מענה לפניו מרובע ר"ל כל מענה בפני עצמו ארכה עם רחבה תהיה מרובע: בד"א בשדה בית הבעל פירוש שם אינו קונה אלא תלם א': אבל שדה בית השלחין דהיינו שהוא יבש מאוד וצריך השקאה תמיד בהאי קנה טפי במכוש א' דהיינו כל מה שנקרא ע"ש הגר ומפרש רבינו ואזיל דלאו ממש כל הנקרא בשמו דהיינו כל נכסיו קאמר אלא כל מה שהיה נקרא בית השלחין של פלוני הגר על שם שהיה רגיל להשקות מבורו ועיין בדרישה ושם הוכחתי דמה שכתב רבינו מתחילה כל מה שנקרא ע"ש הגר לשון הגמרא תפס ולאו דוקא קאמר אלא ר"ל כאילו כתב כל מה שנקרא ע"ש בור א' שיש לו לגר דמיניה איירי כאן וה"ה ע"ש בור א' וכלל הדברים המה דקנה כל שיעור קרקע שרגילין להשקות מבור יחיד (שאותו הבור מצרפן יחד אף שיש בו שיעור שדות הרבה) ואומרים מקום פ' שותה מבור פ' ולאפוקי המותר שאינו נשקה מאותו הבור אלא מבור אחר אותו לא קנה במכוש זה וזהו שדייק רבינו וכתב מבור פ' ולא כתב מבור של פ' אלא פ' קאי אבור ולא אבעל הבור והו"ל כאילו אמר מבור יחידי פלוני ודוק ועד"ר: ה"ג ואם הוא מסויים במצריו ואין ביניהם כו' א"נ ה"ג כגון דלית ביניהן כו' ועיין בדרישה ושם הוכחתי גירסות הללו ומ"ש ואם הוא לשון יחיד משום דקאי אשם קרקע והם זא"ז יחד: כל מה שהוא כו' פי' יהיה מה שיהיה בין של בעל בין של שלחין: מצר וחצב שם בגמ' מאי חצב אר"י אמר רב שבו תיחם יהושע את הארץ לישראל ופי' ר"ש בין איש לאיש בין שבט לשבט נטע אותו לפי שאינו יונק ומתפשט לא לכאן ולא לכאן אלא יורד ויונק כנגדו ולפיכך חשוב ג"כ מצר להפסקה: והרמב"ם ז"ל כתב כו' וא"א הרא"ש כתב כו' פי' הרמב"ם לא חילק בין שדה בה"ב לשדה בה"ש אלא אם נקראים כולם ע"ש הגר אז קונה כולה אפי' בשדה בה"ב ואם לא נקראו על שמו כלל אז לא קנה אפילו בבה"ש במכוש א' אלא כדי שיעור התלם במרובע ועד"ר:
ו סָעִיף ז היו לו ב' שדות כו' כל זה מבואר שם דף נ"ג
ז סָעִיף ח לקנותו ואת החיצון כו' והטעם כיון דהחיצון משועבד לפנימי לדריסת הרגל הוא בטל לגבי פנימי להיות נקנה בחזקתו כל שנתכוין לקנות גם אותו: ורי"ף נתן לפנימי כו' מפני שהוא גורס החזיק בפנימי לקנות אותו ואת החיצון פנימי קנה חיצון לא קנה:
ח סָעִיף ט כיצד היא החזקה כו' כן משמע שם דף נ"ג: ומש"ר כדפרשינן לעיל ר"ל בסימן קצ"ב ע"ש: ויש שהיא חזקה כו' דברי רבינו שבכאן סתומים ולכאורה נראה שהאי חזקה דאכילת פירות קאי אחזקה שקונין בה מיד דומיא דנעל גדר ופרץ וקאמר דהוי חזקה בלוקח וק' לפי' זה דלעיל בסימן קצ"ב סי"א כ"ר בהדיא שזו דעת הרמב"ם אבל לדידיה מסתבר כהראב"ד דס"ל דגם בלוקח לא קנה ע"י אכילת פירות ועוד דא"כ מאי אפילו אכל פירות כמה שנים דקאמר הא ודאי לענין חזקת הקנין אין חילוק בין שעה אחת לג' שנים שכל דעביד מידי דקונים ביה אפילו לא עשאו אלא שעה אחת קנאו ואם עבד מידי דאין קונין בו מה יועיל עשייתו אותו זמן רב ומאי רבותא לכן צריכין לומר דרבינו כ"כ אליבא דמאן דס"ל הכי וה"ק ואפילו מ"ד דמהני בלקיחה בזכייה בנכסי הגר מודה דנ"מ וסמך רבינו אמ"ש בסימן קצ"ב במקום מקור הדין דשם כתב מקור אשיש בו פלוגתא אבל גם זה דוחק לכ"נ לפרש דברי רבינו דה"ק כיצד היא חזקת קנין בנכסי הגר כדרך שהיא בלוקח כך היא בנכסי הגר דהיינו נעל גדר ופרץ אבל יש חזקה המועלת בלוקח ולא בנכסי הגר והיא חזקת ג"ש שהלוקח שבא בטענה ואמר ששדה זו לקחתי ממך והיה בידי שטר מכירה וכשהחזקתי בה ג"ש ולא מחו בידי לא דקדקתי עוד בהשטר טענתו טענה כמו שמפורש לעיל ואילו בנכסי הגר הבא ואומר החזקתי בהן חזקה גמורה והראיה שאכלתי ג"ש פירותיה לאו ראיה היא דבנכסי הגר מי ימחה בידו לכן אין האכילה ראיה ופי' זה הוא אמיתי לכל הדיעות (והוא כל' הגמרא דב"ב דף נ"ז דקאמר הרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה ובנכסי גר ל"ק ע"כ) אבל ק' דא"כ מה זה שסיים רבינו וכתב ולא תיקן גוף הקרקע הא ע"כ רבינו איירי עד השתא כשטוען שתיקן גוף הקרקע דאל"כ בלוקח לא מהני חזקת ג"ש כמ"ש בהל' חזקת קרקעות דחזקה בלא טענה אינה חזקה ומשנה שלמה היא אלא ע"כ כשטוען החזקתי כראוי והראיה שאכלתי ג"ש ודכותיה בנכסי הגר מיירי באומר החזקתי כראוי בתיקון גוף הקרקע והראיה שאכלתי ג"ש לאו חזקה היא דלא מהימנין לוה וא"כ מאי ולא תיקן כו' הול"ל אינו ראיה שתיקן גוף הקרקע ולא הוי חזקה וצריכין לדחוק ולומר דה"ק דאין לו ראיה שתיקן בה ועוד יש לדחוק וליישב דמש"ה כתב ולא תיקן כו' דק' לים לרבינו אמאי ל"ק בנכסי הגר באכילת פירות נהי דאין האכילה ראיה שהחזיק כבר חזקה גמורה זולת האכילה מ"מ אכילת פירות עצמו תיהוי חזקה לקנות בו דהא א"א שיאכל פירות אם לא ע"י חרישה שחרש יחפר באדמה ולא גרע מנעל וגדר ופרץ בשלמא בלוקח א"ש דאפילו גדר ופרץ ל"מ אא"כ עושה כן בפני המוכר או שלא בפניו וא"ל חזק וקני להכי כשזה כופר ואמר מעולם לא החזקת בה ברשותי צריך ראיית חזקת ג"ש אבל בנכסי גר קשה לכן כתב דמיירי באופן שאכל הפירות ולא תיקן הקרקע כלום שלא חרש ולא עשה דבר בגוף הקרקע וכגון שמצאה חרושה וזהו שסיים לפיכך המוצא שדה הגר חרושה כו' ודוק ועמ"ש בדרי' ס"ס קצ"ב ודלא כב"י שם: ולא כיסה אחר הזריעה כו' וזה לא הוי חזקה דבעידנא דשדא ביה לא שבחה השתא דקא שבחה ממילא קא שבחה גמרא: דלוקח קונה בכל ענין כו' כצ"ל: דאי בפניו כו' כלומר דאי בפניו ולא א"ל חזק וקני ע"כ בעסוקין באותו ענין דאל"כ לא הוה קונה כלל אם לא שא"ל חזק קני ואז מהני אפילו שלא בפניו כיון שעסוקין באותו ענין ודאי אדעתא למקני בה עבד: מסתמא שליחותיה דמקנה עבד ובסימן קצ"ב הסכים לדבריו:
ט סָעִיף י הבונה פלטרין כו' מימרא בב"ב ד' נ"ג ועד"ר: וכגון שעשה כו' ז"ל מ"ו ר"ש ז"ל זו היא דעת התוס' אבל דעת רשב"ם דאף בהעמדת דלתות לחוד קנה וכן מסקנת הרא"ש כדלעיל סימן קצ"ב עכ"ל ואני בעניי אין [אני] רואה כאן מקום קושיא כלל כי כבר כתבתי בסימן קצ"ב דמוכרח מדברי הרא"ש שחילק בין קנין נכסי הגר לקנין איש מרעהו דאל"כ סתרי דברי הרא"ש מיניה וביה דמעיקרא הוכיח דהעמדת דלתות לא מהני ואח"כ מסיק כדברי רשב"ם דמהני ע"ש ותראה כדברי ועמ"ש מזה עוד בדרישה:
י סָעִיף יא וה"ה אם עשה כו' כ"כ הרא"ש בפ' חזקת: וכתב הר"י והעצים כו' ביאור הפלוגתא נ"ל שהר"י ס"ל דמ"ש בגמרא ובא השני ונעל קנה פי' קנה הקרקע אף במקום שצריך לשלם להראשון העצים והאבנים או לחזור וליתנם לו כשאמר הראשון עצי ואבני אני נוטל וכמ"ש בסימן שע"ה דהיורד לתוך חורבתו ובנאה שלא ברשות אם רוצה אומר עצי ואבני אני נוטל והוא מסקנת הגמרא פ' השואל ואם רוצה להניח שמין לו וידו על התחתונה והרמ"ה חולק עמו בתרתי חדא דס"ל כל שלא הגביה כדי לקנות אין הגבהתו מועלת לו כלום השני דס"ל דבנכסי הגר אם היו האבנים שלו או שכיון לקנות אז לא קנה הקרקע שום אחד מהן שהרי זה יכול לומר עצי ואבני ממש אני נוטל נמצא שלא יועילו לו דלתות של זה כלום ותלמודא דקאמר שני קנה מיירי בהגביה סתם ובנאה (הגר) ולא כיון לקנותה ולהכי שני קנה הכל והרא"ש ס"ל בחדא כר"י ובחדא כהרמ"ה דהיינו לענין אפילו לא כיון הראשון לקנות בהגבהה בזה ס"ל כר"י דאפ"ה קנה ולענין היכא דקנה הראשון העצים והאבנים ס"ל כהרמ"ה דכיון שיכול לומר עצי ואבני אני נוטל לא קנה השני הקרקע ותלמודא דקאמר בתרא קנה היינו כשבנה ע"י פועל ודוק:
יא סָעִיף יב המוצא פלטרין כו' שם בפ' ח"ה דף הנ"ל: אפילו ציור א' וכיור ז"ל הב"י הגי' היא סיוד וכיור ופר"ש סיוד טוח בסיד וכן הוא גי' הרמב"ם פ"ב מה' זכייה וט"ס הוא בדברי רבינו מ"ש ציור וכיור [כו'] ציורין מחוקין על הקיר עכ"ל ולי נראה דגרסינן ציור וסיוד ולומר דרבינו לא רצה לכתוב לשון הגמרא אלא לשון המפורש יותר וטעות זה נפל בספרים דכתבו כיור במקום סיוד: ומש"ר כנגד הפתח דוקא קאמר ופי' בכותל שכנגדה דשם נראה יותר לנוי וסגי באמה אבל במקומות אחרים טפי מאמה בעי ומדברי הרמב"ם נראה דשלא כנגד הפתח אפי' טפי מאמה ל"מ ודוקא צורת פרחים אבל של חיה ועוף חשוב ודי בא' ולא בעינן אמה ב"י:
יב סָעִיף יג המציע מצעות כו' מימרא דר"ש שם ופר"ש המציע מצעות ושכב שם על הקרקע כו': הואיל ונהנה פי' משא"כ אכילת פירות דלא מיקרי נהנה מגופה אלא דומה לנהנה ממעשי ידיו של עבד שבישל לו קדירה או תפר לו בגדו דאינו קונהו עד שיגביהנו וכן דימה אותו הרמב"ן והר"ן הביאם ב"י בסימן קצ"ב ע"ש:
יג סָעִיף טז היתה מחיצה כו' מימרא הוא בעירובין דף כ"ה: אפילו נבלעו כו' פי' לאחר זמן ועיין בא"ח סימן שנ"ז דלענין קרפף שלא הוקף לדירה ובנה מחיצה ע"ג מחיצה ונבלעו התחתונות מהני העליונות כתבתי שם בדרישה לחלק בין הבא לקנות בנכסי הגר דבעינן שיעשה מעשה דמהני לגוף הקרקע בשעת הקנין:
יד סָעִיף יז היה גודר או פורץ כו' ?פשוט ביבמות פרק ר"ג:
טו סָעִיף יט משכונו של ישראל כו' מימרא בפ' הפרה: מוציאין אותו מידו פי' מיד המחזיק:
טז סָעִיף כ וה"ה נמי אם יש לו פי" לגר: משכונת קרקע מוחזק ביד ישראל אין לפרשו שהקרקע מוחזקת ועומדת איך שהיא של ישראל אלא שהגר אוכל פירות דא"כ ק' דלמה דייק יותר לכתוב תיבת מוחזק גבי קרקע מגבי משכון מטלטלין ועוד דביד ישראל לא משמע הכי וגם אין לפרש דר"ל שהקרקע היא ביד ישראל והוא אוכל פירות אלא שמוחזקת היא שיש לגר שיעבוד עליה דאדרבא לימא רבותא דאפילו היא ג"כ ביד הגר אפ"ה מוציא ישראל הראשון בעלה מידו לכן נ"ל להגיה מיד במקום ביד ומוחזק אגר קאי וכאילו אמר אם יש לגר חזקת משכון על קרקע של ישראל וכן מבואר לעיל סימן ע"ב וי"מ דה"ק הקרקע שלוה עליה הגר לישראל מוחזקת היא עתה ביד ישראל אחר זה שהחזיק בה עתה אחר מיתת הגר דדינו נמי דמוציאין אותה מיד הזוכה אבל לשון התרומות סוף שער מ"ט שם כתב סתם אם יש לגר שט"ח על משכונת קרקע מוחזקת ומ"ש וה"ה נמי במשכונת קרקע אע"ג דלכאורה כ"ש הוא משום דהו"א במשכונת קרקע שאכל הגר פירות תחשב של גר טפי וק"ל:
יז סָעִיף כא משכונו של גר ביד ישראל כו' מימרא בפ' הפרה:
יח סָעִיף כב גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו כו' ברייתא היא בב"ב דף קמ"ב ודברי רבינו הם כדברי הרמב"ם בפ"ב דזכייה ולאפוקי מפי' רשב"ם דלשם דפי' דאיירי שמת בנו אחר חזקה של ראשונה וק"ל: או שעדיין לא מת פי' הגר:
יט סָעִיף כג ומש"ר והחזיקו בהן אחרים כו' נראה דוקא כשהחזיקו בו אחר שכבר שמעו שנית שמת אבל החזקה שהחזיקו קודם שידעו האמת שמת לא כלום היא וק"ל: והמחזיקים בראשונה ל"ק כתב המ"מ בפ"ב מהל' זכייה הטעם כיון שלא החזיקו אלא מחמת שמועה ולבסוף שמעו שאין חזקתן כלום ונסתלקו מהנכסים והחזירו נפקע חזקתן עכ"ל ואין להקשות מזה למש"ר בי"ד גבי אבילות בסימן ש"מ א"ל מת אביו וקרע וישב עליו ג' ימים ובאו כו' ופסק ואח"כ א"ל מת כו' (היה בראשונה) דיצא ידי קריעה ובימים שישב באבילות דשאני הכא דמיד שהוגד להן שחי היה הגר ונפקע חזקתן הן עצמן יאשו נפשם מהנכסים ועשאום הפקר כבראשונה וק"ל:
כ סָעִיף כד גר שמת כו' בפ"ק דקדושין וכגי' הרי"ף והרא"ש דגרסי וכאבא שאול וכ"כ הר"ן שם וכ"כ בפ' השולח וכ"פ הרמב"ם שם:
כא סָעִיף כה גר שבזבזו ישראל כו' כ"כ המ"מ שם בשם העיטור:
א סָעִיף ו היה לגר כו' מקור דברי רבינו נכללו מג' מימראות דב"ב ד' נ"ד נ"ה ומתוס' הביא הרא"ש והנה אעתיק תחילה המימראות והצורך לביאורם ומתוכן נעמוד על ביאור דברי רבינו בס"ד בדף נ"ד גרסינן איתמר שדה המסייימת במצריה אמר ר"ה אמר רב כיון שהכיש בה מכוש א' קנה כולה ופר"ש המסויימת במצריה שיש נה מצר בד' רוחותיה כיון שנכש וחפר בה במרא מכוש א' הכאה אחת בקרקע קנה כולה דהיינו רפק בה פורתא ושמואל פליג עליה והילכתא כוותיה דרב עכ"ל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש (ור"ל אפילו לא אמר שדעתו לקנות כולה כיון שיש מצר סביבותיה קנה כולה) ושאינה מסויימת במצריה עד כמה אמר רב פפא כדאזיל תיירי דתורי והדר פי' שקנה מהשדה במכוש א' כשיעור מהלך השוורים בתלם א' שאין הולכין משם ואילך יותר אלא חוזרים לאחוריהם וזהו והדר דקאמר שאינם הולכים יותר ואותו שיעור דמלוא תלם קנהו מהשדה מרובע וכמש"ר וכ"כ הרא"ש שם עוד שם בדף נ"ה אמר רב אסי אמר ר"י המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר ובריש דף נ"ו גרסינן אין שם לא מצר ולא חצב מאי פי' ר' מרינוס כל שנקראת על שמו ה"ד אמר ר"פ דקרו ליה בי גרגותא דפלניא וז"ל הרא"ש י"מ דקאי אפיאה ואטומאה אבל אנכסי גר לא קאי דהא אמרינן לעיל כדאזיל תיירי דתורי והדר (פי' שהרי אמר ר"פ לעיל דשדה שאינה מסויימת במצריה ואין שם הפסק לא קנה במכוש א' אלא שיעור תלם א' א"כ מאי בעי אין שם חצב כו' או מה השיב לו ר' מרינוס) וי"ל דקאי שפיר אקנייה דנכסי הגר ולעיל מיירי בשדה בית הבעל והכא מיירי בשדה בית השלחין מדקאמר דקרו ליה גרגותא דפלניא וכן סבר הרי"ף מדהביא זה לפסק הלכה וכן ההיא דלעיל עכ"ל ואף שמסיק הרא"ש וכתב ומיהו פי' קמא עיקר כו' ע"ש אין כוונתו אלא שגם פי' קמא עיקר דאף אטומאה קאי וכדמייתי ראיה שכן תניא גם לענין טומאה אבל פי' בתרא ודאי ג"כ אמת דאכל מה שנזכר שם בסוגיא קאי ומש"ה כתבו רבינו בשם הרא"ש וכ"כ נמי הב"י וז"ל התוספתא שהביא הרא"ש המחזיק בנכסי גר כו' היו לו עשר שדות כיון שהחזיק בא' מהן קנה כולן כו' לקח הימנו עשר שדות כיון שהחזיק בא' מהן קנה כולן כו' עכ"ל התוספתא וכתב עליה הרא"ש ז"ל תימה דלא מפליג בין נכסי גר למכר דבתרווייהו קתני החזיק באחד מהן קנה כולן ונראה דגרסינן בסיפא גבי לקח הימנו בי' מדינות והיא הברייתא השכויה בקידושין תניא כוותיה דשמואל כו' וגבי גר איירי בסמוכות כן כתב הרמב"ן (ר"ל בחידושיו כ"כ) ומיהו קשה אמאי קרי ליה י' שדות כיון שאין מצר וחצב מפסיקין ביניהן ושמא כדאזיל תיירי דתורי והדר נקרא שדות וקנה כולן אם פי' לקנות כולם ואם לא פי' קנה במכוש א' כדאזיל תיירי כו' עכ"ל הרא"ש ומה שמתמה למה השווה קנין נכסי הגר לקנין דעלמא וגם גרס בי' מדינות זהו מבואר בדברי רבינו בס"ס קצ"ב שמחלק ביניהן ע"ש ואחר העתקת דברים הללו תראה שדברי רבינו מבוארים ומסודרים בטוב מאוד שבתחילה התחיל בדין שמצא בתוספתא כתב דהיכא דהיה לגר כמה שדות ואין שם דבר דאפסיק ביניהן אז אף אין אותן קרקעות מסויימים במצר א' המקיף כל סביבות אפ"ה אם כיון לקנות כולם קנה במכוש א' כל אותן שהן סמוכות זו לזו בלי הפסק ואין חילוק בין אם הם בה"ב או בה"ש ואח"כ כתב ב' מימראות דר"פ הנ"ל שכשאינם מסויימים ולא כיון לקנות את כולם בהא יש חילוק בין (אם) בה"ב לבה"ש וכדברי הרא"ש הנ"ל ואח"כ כתב מימרא דרב שאם הוא מסוים במצריו קנה כולן אפילו לא כיון לקנות כולן בין בה"ב בין בה"ש ואח"כ כתב מימרא דר"י דמצר וחצב מפסיקין בנכסי הגר אבל מה שכ"ר כגון שיש ביניהן דבר המפסיק הוא דבר תמוה הא מימרא דרב מיירי באין בין כל שדות הגר דבר המפסיק ואף שיש ליישב ולומר דמ"ש ביניהן ר"ל בין נכסי הגר להנכסים שהן סביבות נכסי הגר שבאותו הפסק שביניהן נעשה נכסי הגר מסויימות במיצריהן סביב אבל זהו דוחק דא"כ לא הול"ל לשון מפסיק אלא מסויים במצריו גם לא הו"ל לרבינו לסתום ולכתוב מפסיק ביניהן דמשמע בין נכסי הגר עצמו קאמר דומיא דמש"ר ברישא היה לגר הרבה שדות זא"ז ואין דבר מפסיק ביניהן ודומיא למ"ש בשם הרמב"ם מיד אחר זה שכתב שאם אין דבר מפסיק ביניהן לכ"נ למחוק ב' תיבות כגון שיש ביניהן ולהגיה במקומן תיבות ואין ביניהן דבר מפסיק או צ"ל וכגון דלית ביניהן וא"כ היא היא מימרא דרב בעינה דרב ודאי איירי באין ביניהן דבר המפסיק דאל"כ ל"ק כולה דליכא מאן דפליג אהא דר"י דמצר וחצב מפסיקין ומ"ש ואם הוא לשון יחיד משום דהשדות עומדין זא"ז ושם קרקע חד הוא וק"ל: ומש"ר אבל בשדה בית השלחין קונה במכוש א' כו' הם המה סוף דברי ר"י הנ"ל דקאמר אין שם מצר וחצב מאי פירש ר' מרינוס משמו כל שנקרא על שמו כו' אלא שפי' רבינו זה צריך ביאור ומתחילה אכתוב מה שפי' בו ר"ש ושאר מפרשים ואח"כ נעמוד על ביאור דברי רבינו וז"ל ר"ש שם דף נ"ו שנקרא על שמו שנקראת על שדה א' בלשון יחיד על שמו שקורין לה שדה פ' שאין אומר שדות פ' וקנה הכל במכוש א' עכ"ל ונ"ל דפי' דמ"ש נקרא על שמו כאילו אמר נקראת ע"ש עצמו שקורין אותו שדה בלשון יחיד ולא שדות דאז אינו נקרא על שם עצמו אלא נכלל בין שדות אחרות ומה שקורין אותו בלשון יחיד היינו מפני שמשקין מבור א' וכל שמשקין מבור א' נקרא ע"ש שדה א' אף שהן שיעור שדות הרבה מפני שהבור מצרפן וזה שסיים וכתב ז"ל וה"ד שקרו לה בי גרגותא דפלניא ר"ל (כי) כמו בית סאה וכאילו אמר קרקע שמשקין (והיינו גרגותא) אותו מבור הלזה וכלל הדברים שאינו מפרש על שמו על שם הגר אלא ר"ל על שם עצמו בלשון יחיד ומ"ש ר"ש על שמו שקורין לה שדה פ' שאין אומר שדות פ' אין כוונתו לפרש דעל שמו ר"ל של פ' אלא שקורין לה שדה פ' בלשון יחיד וזהו שמסיק וכתב ולא שדות פ' ואף שמסיק וכתב בי גרגותא דפלניא כל השדה שהיה הגר משקה מבורו קנה הכל במכוש א' נראה דל"ד נקט גר אלא משום שאומרים השדה שהיה משקה מבור א' וכאן איירי מגר שהשקה שדהו מש"ה כתב גר כן נ"ל ביאור דבריו (ולא כי"מ דפי' ר"ש קאי על מ"ש בגמרא כל שנקרא דהוא לשון יחיד מדלא כתב נקראות דא"כ לאו הול"ל תיבות על שדה) וכן נראה מפי' ר"ח שהביא הראב"ד בהשגותיו שכתב ולפר"ח שדה בית השלחין ששותה מגרגותא חדא עכ"ל הרי שלא הזכיר גר אלא פי דפלניא מגרגותא פלניא חדא ור"ל שקנה כל מה שמשקין מבור אחת ולא שיעור מה שמשקין משתי בורות וגם בעל הערוך בערך גרגותא פי' וכתב ז"ל כל מה שנקרא ע"ש הגר פי' ר"ח כל שדולין ומשקין אות' מגרגותא חדא וכן פי' נ"י ע"ש והנה אף שרבינו כתב ז"ל כל מה שנקרא ע"ש הגר דמשמע דפי' על שמו ע"ש הגר ע"כ אין כוונתו כן דאיך שביק כל הני רבוותא ולקח שיטה לנפשו מה שלא נזכר ברא"ש ולא בשום מפרש וגם אין טעם לפירושו וגם מה שסיים רבינו וכתב ז"ל כגון שיאמר שדה פ' רגיל להשקות מבור פ' ק' מנין לפרש שצ"ל שדה פ' ומבור פ' הלא לא נקט בגמרא אלא חד פ' לכ"נ שרבינו (ס"ל) ג"כ לא כתב נקראים ע"ש הגר לדוקא אלא כתב כן לפי מאי דס"ל מתחילה שמ"ש בגמרא נקרא על שמו ר"ל ע"ש הגר קונה שתיהן אבל אחר שהקשו ע"ז ה"ד ור"ל הלא כל השדות נקראים ע"ש הגר ואוקמ' ר"פ דקרו ליה בי גרגותא דפלניא ור"ל כל שמשקין מבור א' קנה במכוש א' צ"ל ע"כ דעל שמו הנזכר ל"ד קאמר שיצטרך לקראה ע"ש הגר אלא ר"ל כל שנקרא ע"ש בורו וכוונתו שיעור שמשקין מבור יחידי שלו ולאפוקי מה שהיה משקה הגר מבורות אחרות שלא קנה הכל במכוש א' וה"ה אם עשה מכוש א' בקרקע שהשקה הגר מבורו של אחר היה קונה כל אותו הקרקע ומש"ה דקדק רבינו וכתב ז"ל כגון שיאמר שדה פ' רגיל להשקות מבור פ' ולא כתב מבור של פ' דהוה משמע דצריך להיות שנקרא הבור ע"ש הגר אלא כוונתו כמ"ש ר"ש ור"ח ונ"י וערוך שכל הקרקע שנקראת ע"ש בור אחד הוא שקנה במכוש א' וזה נלע"ד ברור ושוב מצאתי בספרי רבי' של קלף כתוב של פ' אבל בספרים הנדפסים כולם ליתא והם עיקר ודוק. והרמב"ם ז"ל כתב שאם כו' בפ"א דזכייה כ"כ ולא כתב שם מה שאיתא בגמרא ה"ד כל דקרי ליה בי גרגותא דפלניא והראב"ד בהשגות השיג כזה והוא כוונת רבינו במ"ש על דברי הרמב"ם ז"ל וא"א כתב כסברא ראשונה ויש לתמוה על הרמב"ם שהוא בעצמו כתב שם לפני זה דכל שאינה מסויימת במצריה לא קנה במכוש א' כ"א כדאזיל תורא והדר כמימרא דר"פ הנ"ל וא"כ יהיו דבריו סותרין זא"ז וגם מימרות דר"פ סברי אהדדי וכמ"ש ועוד הא בהדיא אמרו דקרו בי גרגותא דפלניא ואיך כתב הוא כל הנקרא ע"ש הגר ובאמת של' הרמב"ם הוא קצת בענין אחר ממה שהעתיקו רבינו כי ז"ל שם בפ"א מהל' זכייה: בקעה שיש בה שדות רבות וכולן של גר אחד ולא היה ביניהן לא מצר ולא חצב ולא דבר מדברים המפסיקים ובא אחד והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה כל הנקרא ע"ש אותו הגר קונה אותו עכ"ל וע"פ הדברים הנ"ל ביאר המ"מ דבריו וז"ל שם דעת המחבר נ"ל שע"כ לא אמרו כדאזיל תיירא דתורי והדר אלא כשקנה במכוש א' ושם אינו קונה אלא זה השיעור אבל כאן הוא כשהחזיק בחזקה אחרת כגון הדברים שמתבארים בפ"ב וזהו שכתב והחזיק במקצת הבקעה ואין מכוש א' חזקה לקנותה עכ"ל ובדבריו נתיישב הכל והוא דהא בהא תליא להראב"ד והרא"ש שסוברים דהא דאמר רב אסי מצר וחצב מפסיקין וכן הא דאמר אין שם מצר וחצב מאי כו' הכל קאי לענין קנייה במכוש א' וקשיא להו מימראות דר"פ אהדדי לכן הוצרכו לחלק בין בית הבעל לבית השלחין ומש"ה פירשו נמי בי גרגותא כו' כלומר שנקרא ע"ש הבור שמשקין אותו ממנו אבל הרמב"ם ס"ל דהאי דאר"א אמר ר"י וכן הא דאמר אין שם מצר וחצב מאי לא קאי אקנייה במכוש שזה כבר מבואר במימראות הקודמים שאם השדה מסויים קנה הכל ואם אינו מסויים לא קנה אלא כדי תלם א' אלא הכא איירי במחזיק חזקה גמורה וקאמרו שאם יש שם מצר וחצב בין שדה לשדה מפסיקין ואין חזקה של שדה א' מהני לחברתה ובאם אין שם לא מצר ולא חצב כל הנקרא על שם הגר ומיירי בין בה"ב ובין בה"ש ומ"ש בגמרא ה"ד דקרו ליה גרגותא דפלניא ס"ל להרמב"ם דל"ד קאמר אלא שכן היה דרכם בזמניהם שכל שדותיו של אדם א' היו נקראים ונחשבים ע"ש הבאר שהיה בו והוא מה שאמר ר' מרינוס כל הנקרא ע"ש ואה"נ דה"ה אם לא היה באר כלל קנה ג"כ כל הנקרא בשמו של הגר באומרים שדות אילן של פלוני גר הוא קנה הכל כשהם סמוכים להדדי זהו דרך המ"מ בביאור דברי הרב רבינו משה בר מיימוני אבל על לשון רבינו קשה שהעתיק דברי הרמב"ם וכתב בתוך דבריו קנה במכוש א' מוכח מזה דלא ס"ל האי חילוק בין קנין מכוש לקנין חזקה אחרת והב"י תירץ בע"א וכתב ז"ל דהרמב"ם ס"ל דמימרא קמייתא דר"פ בשנתכוין לקנות כולה ולהכי כשאין מצר וחצב מפסיק קנה כל הנקרא ע"ש אותו הגר והכי דייק לשון הרמב"ם שכתב ז"ל ובא א' והחזיק במקצת הבקעה לקנות את כולה עכ"ל ב"י וקשה לי על פירושו דאם איירי בדאמר לקנות את כולה ואין שם דבר המפסיק למה תלה הרמב"ם הקנין במה שנקרא ע"ש הגר הא מלשון תוספות הנ"ל מוכח דקנה הכל סתם וגם מדברי רבינו מוכח דלא ס"ל האי פירוש בדברי הרמב"ם דא"כ לא הוה ליה להשמיט בהעתקת דברי הרמב"ם העיקר והוא מ"ש שנתכוין לקנות את כולה וגם מדכ"ר פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש מוכח דלא ס"ל הכי דהא בכיון לקנות את כולה כתב כסברא הראשונה ג"כ דקונה כולה במכוש אחד וגם מדלא חילק המ"מ בזה הדבר בדברי הרמב"ם ונחית לחלק בע"א שאינו פשוט מוכח דס"ל דמ"ש הרמב"ם לקנות את כולה לא שהמחזיק אומר כן אלא לישנא דהרמב"ם הוא להסברת הענין דאמדינן דעת המחזיק כיון שאין ביניהן מצר ולא חצב אע"פ שאינו מחזיק אלא סתם במקצתו מסתמא דעתו לקנות את כולה וזהו ודאי דעת רבינו ולכן השמיטו ע"כ נלע"ד שרבינו הבין דברי הרמב"ם דפירש מ"ש ר' מרינוס כל שנקרא על שמו דר"ל ע"ש הגר ודוקא קאמר ומה שמסיק הגמרא וקאמר ה"ד כגון דקרו לה בי גרגותא דפלניא ההוא ל"ד קאמר אלא דגמרא חדא מינייהו נקט שדרך העולם לקרות כל השדות בשם אחד בי גרגותא דפלניא וה"ה אם הוא בענין אחר דנקראות כל השדות על שמו קנה הכל במכוש א' ומה שאמר ר"פ דלא קנה אלא כדאזיל תורי והדר שם איירי בשדות שאין נקראים ע"ש הגר כך הבין רבינו דברי הרמב"ם ובזה דבריו בעצמם נכונים אלא מסיק וכתב עליו שהרא"ש כתב כסברא הראשונה דר' מרינוס דוקא בי גרוגתא קאמר ודוקא שדה בה"ש אבל לא שדה בית הבעל וכדברי הראב"ד הנ"ל ודוק:
ב סָעִיף י הראשון לא קנה כו' ז"ל הגמרא שם פח"ה דף נ"ג אר"נ אמר רבה הבונה פלטרין גדולים בנכסי הגר ובא אחר והעמיד בהן דלתות קנה (ור"ל השני) מ"ט ליבני בעלמא הוא דאפיך וכתבו התוס' שם ע"ז ז"ל ואע"ג דרפק בה פורתא כשבנה היסוד לא מהני מידי אלא בקרקע העומדת לחרישה ול"ד למי שמוצא פלטרין בנויין וסד בהן סיוד א' דקנה דהתם משביח הוא בנכסי הגר דהיינו פלטרין אבל הכא מה הן נכסי הגר קרקע והיא לא נשתבחה שאין ראוי לדור שם כל זמן שאין דלתות וא"ת והא יש בה גג וראוי ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וי"ל דמ"מ לא חזו לדירת קבע כל זמן שאין בה דלתות ואדרבה קלקלה דמעיקרא חזי לזריעה והשתא לא חזי לזריעה עכ"ל התוס' כלל הדברים נראה דלעולם בעינן דיהנה לארץ או יעשה תיקון גמור דבו נגמר עניינו כמו סיוד וכיור דלמה שנעשה דהיינו לנוי נגמר עניינו וא"צ תיקון אחר לזה משא"כ הדלת דצריך עוד לנעלה ונראה פשוט דאם מצא אדם פלטרין של גר בנוייה בלא דלת והלך וסייד בהן אמה ויותר לא קנה בזה כל זמן שלא נשמר הפלטרין דודאי לא הועיל זה בסיודו בפלטרין שאינו נשמר טפי ממה שבנה הראשון כל הפלטרין ודוקא כשכבר בנה הגר כל הפלטרין גם בדלתות ונעלן ובא זה אחרי מותו להחזיק בהן בזה דוקא מהני הסיוד וכיור דנעשה בה לנוי וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.