א תקנות הנישואין של קהל טוליטולה ותשובות שהשיב עליה א"א. כשתמות האשה תחת בעלה והניחה ממנו זרע של קיימא בין שיהיה בן או בת שכוונתנו בזרע של קיימא שיהיה אותו הזרע בחיי האם ואחר פטירתה ל' יום שלימים או יותר מכל מה שימצא מעזבונה שהוא מבגדים שלה או קרקע נדוניתה או קרקע קנוי בשמה יחלוק אותו הבעל עם אותו הזרע לחצאין בשוה ואם לא הניחה זרע של קיימא כמו שזכרנו יהיה כל מה שביארנו מעניני עזבונה הנמצאים בעין בין הבעל ובין הזוכים בירושתה זולתו ויחזור החצי הנזכר ממנו שהיה לו לירש מן הדין לאשר יהיה לו דין קדימה בירושתה משאר יורשים אם היה הוא נפטר בחייה ונחשוב אז כאלו היה נפטר בחייה לענין שיזכה הזוכה בירושתה בחצי מה שמצא שנשאר מעזבונה שהוא עיקר נדוניתה ומה שהכניסה לו בנישואיה קרקע או מטלטלי וישאר לו החצי השני ותכריכים וצרכי קבורתה עליו אם יש לו ממון מלבד זה ואם אין לו ממון זולתו יוציאו תחלה מכלל הממון התכריכים וצרכי הקבורה ותהיה החלוקה כשאר הממון כמו שזכרנו ואם יש לה אז אם בחייה ויתבאר באר היטב שאותו ממון שהניחה היא ממה שהכניסה לה האם ומה שנתנה לה כגון שתהיה אלמנה או גרושה מלבד שהכניסה כבר לבתה בנישואיה קרקע שלה או בגדים שקנתה ונכתב בכתובתה שנתחזקה לה ממה שנתנה לה פלוני' אמה או רמז זה הענין בענין שיתברר בירור מספיק שאותו קרקע היה של האם או אותם חפצים נתנה משלה ונפטרה אח"כ הבת תחת בעלה בלא זרע של קיימא כמו שביארנו יחזור חצי כל מה שימצא שנשאר מכל זה לרשות האם שנתנתה והכניסה לה ולא יטרוף אותו מי שאין לו קורבה עם האם מיורשי הבת ותשאר היא זולתו ויתקיים בה דברי הנביא ע"ה שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו אלא יחזיר לה החצי וישאר החצי השני לבעל והתכריכין וצרכי הקבורה מכלל הממון כמו שזכרנו זהו ענין התיקון במה שימצא שנשאר בעין ממון האשה ברשות הבעל בין קרקע בין טלטל ואפי' אם כבר יצא אותו קרקע בשיעבוד או בהברחה ממנו שלא בקנין האשה אין לחוש לכל מה שעושה מזה אלא שיגמור בו זה התיקון: זהו בקרקע ובבגדים וחפצים שיהיו נראין בעין אבל מה שאינו נמצא מהבגדים והחפצים והתכשיטין והזהב ונעלם עינו ונחשד הבעל שהעלים דין זה הזוכה בחצי ע"פ זה התיקון ממנו שיביאנו לידי שבועה חמורה שישבע שלא הבריח שום דבר מהם לאחר פטירתה ולא בחייה אלא מה שהיתה במצותה ומרצונה ושלא החליף ממנו שום דבר שהוא נשאר ולא יתעולל בזה שום עלילה שיתכוון בה להפקיע זכות יורשים: והזוכה כמו שזכרנו מזה התיקון זהו במה שינתן בנישואי הבת או מה שתקנה לעצמה ובשמה מממונה אבל מה שיקנה הבעל מממונו בגדי מלבוש ומחלי ותכשיטין שלה הוא ראוי קודם לזכו' בה כשנפטרה ויקחנו כולו לבדו בין שהניחה זרע בין שלא הניחה בין שהיה לה אז אם או יורש או לא יהיה לה: ואין תובעין מהבעל לפרוע מה שיכתוב על עצמו לאשתו מנכסי נדוניא לפי שרוב בני אדם כותבין עליהן יותר ממה שהם נוטלים וכוונתם דרך כבוד ואין לו עיקר ואשר יהיה ממנו בודאי ויכתוב אותו על שטר ויזקוף לה בו ממון על עצמו בכתובה אינו חייב באחריותו כשנפטר בעודה תחתיו אלא יתבעו ממנו הנמצא מהנדוניא האמיתית קרקע יהיה או טלטל ואין לחוש למה שנכתב מזה בכתובה וכשיפטר הבעל בעודנו נשוי עם אשתו והוציאה שטר כתובה כדין כל אלמנה אין לה לגבו' מה שיתקיים לה מסכום כתובתה אלא ממחצית מה שהניח מנכסים קרקע או טלטל וישאר דהחצי משוחרר משועבד לזוכה בירוש' בעלה בין שהיה מצוי בין שאינו מצוי ואין לה רשות שתגבה יותר מסכום כתובתה מהחצי בלב בין שיספיק בין שלא יספיק זה בממונו ובקנינו אבל ממון נדוניא ומה שהכניסה לו או מה שנפל לה בירושה מקרקע לאחר נישואיה או מה שקנתה ממנו בשמה ומת בעלה יחזיר כולו בעינו לה לבדה כי אין זה התיקון אלא במה שידוע שיהיה מממון הבעל וקנינו והתכריכין וצרכי הקבורה יהיה מכלל ממונו ואז תקח האשה כתובה מחצי ממונו וישאר החצי השני ליורשיו: ואם יצא באותו החצי שיהיה ליורשיו שטר שיעבוד או הברחה בקנינו שלא בקנין אשתו יגבה אותו בעל השיעבוד ויטול השאר היורש ואם תהיה אותו ההברחה מקודם לכן ויתקיים יזכה ג"כ בו המוצא אותו שטר ואם תהיה אותו שיעבוד או הברחה שיצא בממונו בקנינו ובקנינה יוציאו תחילה אותו שיעבוד מממונו ויפרישו אותו הקרקע המוברח מנכסיו לזוכה בו מה שישאר אחרי כן תטול הוא ממחציתו מה שיהיה לה מסכום כתובה וישאר ההחצי השני ליורשים: מי שהיא תובע' לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה אין לה מן הדין לגבו' זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובו' נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קיבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה ויחזור אז בזה להשביע' שבועה חמורה בענין זה על סכום מה שהכניס' לו בודאי ושלא נתנה רשות למכור ממנו שום דבר ולא אבד עינו במה שנלבש או נתקרע אז יפרע וכל מה שאבד עינו בלובשה ובהשתמש בו אין על הבעל אחריותו כשתתבע היא הגירושין ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא והנמצא בכתובה זהב מטבע והיא תובעת הגירושין תגבהו בשבועתה שהוא אמת ולא נכתב דרך כבוד וששאלת אלמנה שיש לה לחלוק עם יורשי בעלה בכח התקנה אם שמין מה שעליה תשובה כל בגדי שבת שמין לה אבל בגדי חול אין שמין וששאלת ראובן גירש את אשתו סמוך למיתתה ותובעת כתובתה ומתנתה כי אומרת גרושה אנכי והתקנה אינה מדברת אלא מאלמנה והיורשים אומרים כי לא נתן לה גט אלא שלא תזקק ליבם ולא שתגבה כתובתה תשובה אין בדברי היורשים כלום דכיון שנתן לה גט מאי זה טעם שיהיה מ"מ הרי היא מגורשת וזכתה בכתובתה שלא הטיל תנאי בגט על תנאי שלא תגבה כתובתה: וששאלת בענין התקנה שכל אלמנה שתבא לחלוק עם יורשי המת שתהיה יד היתומים על העליונה או יתנו לה כתובתה או חצי הנכסים ומת ראובן והניח אלמנה ובת ושהתה האלמנה חצי השנה קודם שתבעה כתובתה ולא היתה ניזונת משל בעלה ועכשיו תובעת כתובתה ומזונותיה שכך התנה לי בעלי שאהיה ניזונת מהנכסים כל זמן שאתעכב בשבילו וקרובי המת טענו שכיון שביד היתומים לסלקה מכתובתה אבדה מזונותיה תשובה לא אבדה מזונותיה שהם תנאי כתובה שתקנת הקהל אינה יכולה להפסיד לאלמנה מזונותיה שהם תנאי כתובה אלא שתקנת הקהל הוא לתועלת היתומים לענין זה שאם כתובתה מרובה שיכולה לסלקם בחצי הנכסים ואותם חצי הנכסים היינו הכתובה וכל זמן שלא תבעה כתובתה יש לה מזונות וששאלת אשה שמת בעלה והיו עליו חובות לעכו"ם ובאו לגבותה מקרקעיתו והלכה האלמנה ופרעה אותם מנכסיו כדי שלא יזלזלו כמכירת הקרקעות ועכשיו תובעת לאפוטרופוס של היתומים כיון שאין עליה לפרוע חובות של בעלה שיתן לה מחלק היתומים כדי חצי מה שפרעה בחובות הנזכרות ואומרת שעשתה ע"פ אחד מזקני העיר ויש לה מזה עדים וקיום ואפוטרופוס אומר שאין לו לפרוע לה כלום כיון שלא אמר לה שום אדם לפרוע החובות תשובה אם הדבר ידוע שהיו לעכו"ם שטרות על בעלה ורצו למכור הקרקעות יפה עשתה האלמנה שפרעה החובות כדי שלא יזלזלו העכו"ם במכירת הקרקעות אע"פ שלא עשתה ע"פ ב"ד כיון שהיתומים היו סמוכים אצלה הויא כאילו נתמנית אפוטרופא עליהם ויש לה לעשות תועלת היתומים בלא ב"ד וששאלת ראובן משכן בית לשמעון ומת ראובן והיה עליו כתובת אשה ותובעת כתובתה והורידוה ב"ד בחצי נכסי המת בכח התקנה ובאה להוציא את שמעון מחצי הבתים הממושכנים בידו בכח ההורדה שהורידוה ב"ד בחצי נכסי ראובן ושמעון אומר שאין זכות כתובתה חל בחצי הבתים כיון שהיו משועבדים בידו והמת הניח בתים אחרים בני חורין והזכייה שיש לה תגבה מבני חרי שאין לה לגבות מן המשועבדים כל זמן שיש בני חרי תשובה יראה שהדין עם שמעון כיון שנמצאו לראובן נכסים בני חורין לפרוע להם לאלמנה חצי נכסי המת שהוא פרעון הכתובה לפי התקנה שתקנו שלא תטול כל בכתובתה אלא חצי נכסי המת והוא פרעון כתובתה לא היה להן לב"ד להורידה לנכסים משועבדים כיון שהיו למת נכסים בני חורין שתגבה מהם אלמנתו חצי נכסיו כי אין התקנה כך שתגבה חצי כל הקרקע וחצי כל המטלטלים אלא שתגבה חצי נכסיו והוא תחת גביית כתובתה הילכך אין להגבות מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין הלכך ההורדה שהורידו בית דין לאלמנה לבית שמשכן ראובן לשמעון לא היתה כלום ותגבה האלמנה משאר נכסי המת כנגד סך הממון שהורידוה באותם הבתים והבתים ישארו ביד שמעון עד שיפרעו יורשי ראובן לשמעון דמי המשכנות כך יראה הדין מדין ההלכה אמנם באו לפני סופרי העיר ועדיה ואמרו שכך נהגו העולם ע"פ התקנה ליתן לאלמנה חצי הנכסים חלק כחלק בכל הנכסים קרקע וטלטל כל דבר ודבר חציו ואמרתי אם כן יעשו כמנהגם ויתנו לה גם חצי הקרקע המשועבד לשמעון: שאלה ילמדנו רבינו הסכימו קהל מולינא שכל אלמנה שתבא לחלוק עם בנים שיהיה יד היתומים על העליונה או יפרעו כתובת אמן ומתנתה או יחלקו עמה לעולם שתהיה יד היתומים על העליונה לתועלתם כגון שאם היו הנכסים מרובים יפרעו לה כתובתה ומתנתה ואם היתה כתובתה יתירה על הנכסים שיחלקו עמה עכשיו מת ראובן והניח בנים ובנות והיה עליו שטר חוב מאלף זהובים לשמעון ועמדה לאה אשת ראובן והשיאה הבנות ולא מיחו בה היתומים והיתומים לא גילו דעתם אם היו רוצים לפרוע כתובת אמן או אם היו רוצים לחלוק אבל אומדן דעת היה שקודם ירצו לחלק כיון שהכתובה יתירה על הנכסים עכשיו מתו היתומים ובא שמעון לתבוע שטר חובו שהיה לו על ראובן וטען שיפרעו לו חצי הנכסים עמדו היתומים ואמרו אין אנו רוצות לחלוק עם אמנו אלא היא תטול כתובתה ושמעון אומר כיון שהיתומים לא גילו דעתם אלא סמכו על התנאי אנן סהדי דניחא להו כדי שיפרעו חובות אביהן טענו היתומים אנו במקום אחינו קיימינן וכי היכי שהם היו יכולים לותר גם אנחנו יכולים לותר: תשובה מה שכתבת שהבריר' תלויה ביד היתומים אם ירצו יחלקו עם האלמנה ואם ירצו יעמידו הדבר על דין תורה שתטול האלמנ' כתובתה והם יטלו המותר דבר ידוע הוא שלא יעקר דין תורה ממקומו עד שיאמרו יורשים רוצים אנו לחלוק ולא שייך הכא אומדן דעת לפי שכך התקנה שלתועל' היתומים תקנו שיכולים לסלק האלמנ' בחצי הנכסים וכל זמן שלא סלקוה נעמידנה על דין תורה והרי מתו הבנים ולא סלקוה והבנות שעומדו' במקום אחיהן לירש אומרו' שאין רוצו' לסלק אמן ומי יסלקנה ועוד אדרבא אומדנא דדעתא הוא יותר שהבנים היו חפצים שתטול אמן הממון בכתובתה ממה שיטלם בעל חוב אחר וזהו לפי מה שכתבתם שהברירה תלויה ביד היורשים אם ירצו לחלוק עם האלמנה או אם ירצו יתנו לה כתובתה אבל בעיר הזאת אין התקנה כך אלא אם כתובתה מרובה מחצי הנכסים ממילא כל חצי עזבון של היורשים ובעל חוב גובה ממנו חובו ואם יאמרו היורשים תטול האלמנה כל כתובתה אין שומעין להם שאלה וששאלת בענין התקנה שהאלמנה והיורשים חולקים כל עזבון המת ויצא על המת שטר חוב מאוחר לכתובת אשה והאשה לא שיעבדה עצמה באותו שטר אם יפרעו אותו מתפוסת הבית קודם חלוקה או אם יתנו לאלמנה חצי כל עזבון המת ומחלק היורשים יפרעו החוב. תשובה אחר שאין דבר זה מפורש בנוסח התקנ' יד התקנ' על התחתונ' כי התקנה באה להוציא מד"ת שהדין נותן שתטול האלמנה כל כתובתה הלכך אמרינן מסתמא כך היתה התקנה שכל הנמצא ברשות המת בשעת מיתה דבר שהגוף שלו יחלקו ולא יפחתו חלק האלמנ' בשביל שיעבוד שהיה באותו הממון משועבד לאחר כי היכי שאם לא היתה התקנה לא היה השיעבוד מגרע כח כתובתה כיון שקדמה הכתובה לחוב וגם האלמנ' לא נשתעבדה בחוב ה"נ לא יגרע השיעבוד חלק הראוי לה מכח התקנה כי התקנה שתיטול חצי הנכסים היא במקום גביית כתובתה הלכך כל דין שיש לה מגביית כתובה יש לה ג"כ בחצי הנכסים שנוטלת מכח התקנה הלכך יחלקו כל עזבון המת כל דבר שהגוף היה שלו ומחלק היורשים יפרעו החוב וכן נ"ל שנוהגים פה בטוליטולא וששאלת עוד יש בתקנה אם לא הניח בנים ובנות ותבע האלמנה לחלוק עם יורשי המת תוציא הנדוניא שהביאה לבעל כמו שהיה בשעת חלוקה ושאר הנכסים תיטול האלמנה חציה וליורשי המת נשאר החצי ונוהגין שבשעת הנישואין כותב לאשתו שטר מתנה גמורה מלבד שטר הכתובה ועתה באו לחלוק האלמנה ויורשי המת כפי התקנה וטוענת האלמנה שיש לה לקחת שטר המתנה קודם חלוקת הנכסים והיורשים אומרים שאין לה ליטול שטר המתנה אלא יחלקו כל הנכסים חוץ מנדוניתה שתוציא תחילה תשובה הדין עם היורשים דכיון שכתוב בתקנה שתוציא נדוניא שהביאה לבעלה ושאר כל הנכסים תיטול האלמנה חציה ויורשי המת חצי האחר ומאחר שהוציא לשון התקנה כל הנדוניא מכלל שאר הנכסים ולא שטר המתנה מכלל דחלוקה קיימא על כל שאר הנכסים כך נראה מלשון התקנה ועוד דיד בעל השטר על התחתונה כיון שבאה להוציא מיד היתומים הלכך לא תיטול אלא חצי הנכסים אחר שתוציא מחם תחלה נדוניתא: ששאלת אם האשה יכולה לתת בחייה לבעלה או לאחר מי שתרצה שיזכה אחרי מותה באותו החצי שראוי לירש זרעה או אחר הזוכה בירושתה והאריך הרבה בדבר וזה שיצא מכלל דבריו שאין בידה לשנות כלל לתתו לא לבעלה ולא לאחר ואם נתנה אותו אין מתנתה כלום אלא הראוי לירש ירש ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסים לבעלה בענין שלא היתה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי היתה המתנה קיימת אבל אם נתנה לו מעכשיו ולאחר מיתה אין מתנתה כלום: ששאלת רחל שהיתה נשואה ולה בת אחת ומתה וצותה שיטול בעלה חצי נכסיה ובתה חצי האחר כפי התקנה וצותה עוד שאם תמות בתה קודם שתינשא שיהיו נכסיה לאחות רחל ומתה הבת ורוצה אחות רחל לזכות בנכסים בחלק הבת בכח צוואת אחותה ובעלה של רחל שהוא אבי הבת אומר שיש לו לירש את בתו הדין עמו כי הצוואה שצוותה אם הבת שאחרי מות הבת תירש אחותה הממון אין באותה צוואה כלום אלא האב יורש אותה וששאלת על תקנת טוליטולא שהבת יורשת חצי הנדוניא אם יכול ב"ח של אבי אם הבת ליקח מהבת מאחר שהיה יורשת החצי או נאמר מאחר שהבת אינה יורשת אלא מכח התקנה לא תפרע החוב של אבי אמה תשובה דבריך סתומים אם הנדוניא שנתן האב לבתו דבר מסויים כגון קרקע שחל שיעבוד ב"ח עליו לא פקע שיעבודו וביד מי שימצא שיעבודו יטלנו ואין אנו חוששין היאך בא לידו ואם אין מסויים היאך יגבה ב"ח אינו גובה מטלטלים בין מלוקח בין ממקבל מתנה אי לא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי ואי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי יש למטלטלי דין מקרקעי שאלה ילמדנו רבינו ראובן אמר לעדים הוו עלי עדים בקנין שלם מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לאשתי להיות בידה לזכות ולראיה שרציתי ברצון נפשי ובגוף בריא ועשיתי אחוה עם אשתי שאם חס ושלום אפטר לבית עולמי קודם ממנה מהיום ולאחר מיתה עשיתי אותה יורשת בכל נכסי שקניתי ושאני עתיד לקנות ומהיום תלך פלונית אשתי ותחזיק בכל מה שיש לי בעולם קרקע או מטלטל בגדים ושימוש ערש חוזק גמור מהיום ולעולם ומעכשיו תירש ותוריש ותנחיל ותחסין ותעשה חפצה ורצונה בכל מה שיש לי בעולם ונפטר ראובן לבית עולמו אם זכתה האשה בנכסיו ולפי שעשאה יורשת ואינה יורשת אלא ב"ח תשובה מה שנתן לאשתו בלשון ירושה אינו כלום כיון שאינה ראוייה לירש אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה אחת שכתוב בה ותחזיק בכל מה שיש לי בעולם ומלת ותחזיק היא לשון מתנה ותנן בפרק י"נ כתב לשון מתנה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין וקנתה בין מה שיש לו עכשיו בין מה שיש לו אחר המתנה כי כתב לה ושעתיד אני לקנות: יש נוהגין לכתוב שט"ח לנשותיהן בשעת נישואין שמחייבים עצמם בסכום ידוע וקורין אותו נדוניא יכולה לגבותו בכל עת שתרצה וכתב א"א הרא"ש ז"ל שיש לו דין נכסי מלוג שמנחת החוב ביד בעלה כ"ז שהיא רוצה וכשתרצה תגבנו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות דכל הנכסים הנמצאים ביד האשה היאך שבאו לידה בין בירושה בין במתנה כולן זכה בהן הבעל בפירות ולא דמיא להא דאמרינן הנותן מתנה לאשה קנתה ואין הבעל אוכל פירות דהתם מיירי שנתן לה אחר שנשאה שבעין יפה נותנה לה ואינו משייר לעצמו כלום אבל מתנה שכותב לה קודם שישאנה היא כאחת משלשה שדות שהכניס לה שום משלו אלא שאותן נקראין שיעבוד כתובה ובחוב זה יש לה יפוי כח יותר שתוכל לגבות בכל עת שתרצה וכשתגבנו יחזיר נכסי מלוג לפיכך אם יש עליה חוב שלותה קודם שניסת גובה ממנו אבל אם אין שטר הנדוניא עומד לגבות בכל שעה שתרצה אלא לכשתתאלמן או תתגרש אין ב"ח גובה ממנו ולא אמרו שתמכור שטר נדוניתה בטובת הנאה שאם תתאלמן או תתגרש שיגבנו הלוקח וטובת הנאה זו יטול ב"ח בחובו או ימכרו ב"ד לב"ח הנדוניא בטובת הנאה ויעכב המעות בחובו דכל לגבי בעלה ודאי מחלה שאם היתה צריכה למוכרו היתה מוחלת אותו לבעל ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ואפילו אם שטר הנדוניא עומד לגבות בכל עת שתרצה אם יש עליה חוב שלותה אחר שניסת אינו גובה ממנו ואם נתן הבעל לה מתנה אפי' ב"ח שהלוה לה אחר שניסת גובה ממנו וא"א הרא"ש ז"ל כתב ששאלת ראובן הלוה מעות ללאה ושואל מב"ד שיגבוה משטר מתנה שכתב לה בעלה שזה נוסחו הוו עלי עדים בקנין שלם מעכשיו וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים כך וכך פרדסים ועוד נתתי לה אלף זהובים במתנה גמורה וכו' תשובה אם שטר המתנה כתוב כהלכתו אז זכתה לאה בכל הקרקעות שנתן לה והן שלה ואע"פ שמנחת לבעל לאכול פירות זה תלוי בדעתה כל זמן שהיא רוצה וכשתרצה תוציא מיד בעלה קרקע ופירות הלכך אם היה השטר נכתב כהלכתו היה גובה ב"ח מן הקרקעות שנתן לה אבל מ"ש נתתי לה אלף זהובים בשביל מתנה זו לא נוכל להוציא מן הבעל כלום מדרבי נתן כי לא שיעבד עצמו להתחייב לה כלום אלא שכתב לה מתנה אלף זהובים ולפי לשון המתנה כבר היה בידה כל זה כתבתי לך אם השטר היה כתוב כהלכתו אבל תורף השטר היה נ"ל שאין בו ממש לפי שכתוב בו וכתבו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים וכו' ואין ניכר בשטר שהוא נותן לה כלום ודאי אם היו מטלטלין ונתנו ליד העדים ואמר להם תנו ממון זה לאשתי זכתה האשה דתן כזכי דמי אבל כיון שלא נתן ליד העדים לא זכתה האשה כי הוא צוה לעדים אבל הוא לא נתן לה כלום וכן רגילים לכתוב בשטרות הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לפלונית להיות בידה לזכות ולראיה מחמת שרציתי ברצון נפשי ונתתי לה כך וכך אבל מה שצוה לעדים ליתן אין זה כלום וששאלתם שמנהג הוא כשהאשה מכנסת קרקע לבעלה היא כותבת לו שטר מתנה והוא כותב לה שט"ח על עצמו וקורין לו נדוניא ואין מזכירין באותו שטר הקרקע שנתנה לו אותו קרקע אם יש לו דין נכסי צאן ברזל או כדין שאר נכסיו תשובה יראה כיון שקורין לזה השטר נדוניא ויכולין לגבותה בכל עת שתרצה ודאי הקרקע שנתנה לו הרי הוא כשאר כל נכסיו דהיאך יתנו ביניהם שהיא תוציא ממנו החוב שהוא דמי הקרקע ויהיה הקרקע בחזקתה ששאלת ראובן הוציא שטר על שמעון ומצא לו מטלטלים ורוצה לגבותם והוציאה אשת שמעון נדוניתה מוקדם לשטרו של ראובן ומנעו מלגבות המטלטלים וטוען ראובן שכיון שתגבי מטלטלי אלו בנדוניתך תקרעי שטר נדוניתיך שאם ישאר היום או מחר בידך תוציאנו ותמנעני מלגבות מטלטלים אחרים הדין עמו דכיון שבאה לגבות מכח נדוניתה יגבוה ואם יש במטלטלין כדי כל הנדוניא תגבה ותקרע ואם אין בהם כדי כל הנדוניא יגבוה הנמצא ויכתבו ביני שיטי כך וכך הגבנוה מחפץ פלוני ופלוני שאם יבא בעל חוב להגבותה היום או מחר שידע כמה הגבוה והמותר יקח בעל חוב: ששאלת ראובן היה חייב לשמעון מנה ולא נטלה לאה לאשתו בקנין באותו החוב ומתה לאה בחיי ראובן והניח שטר נדוניא שנתחזק לה על בעלה ולפי התקנה נפטר ראובן מחצי הנדוניא לפי שמתה בחייו וחצי השני ירשו בניה ואח"כ מת ראובן והניח הרבה נכסים מעות וקרקעות ותובע שמעון שיגבהו חובו מקרקעות ראובן ואומרים בני ראובן שקודם יגבהו מקרקעות ראובן חצי נדונית אמם שירשו מכחה שהיא מוקדמת לשטרו של ראובן וטען שמעון שאין להם לגבות מקרקעות ראובן כיון שבא לידה ממון ראובן כפליים משטר הנדוניא תשובה כיון שבני ראובן ירשו והחזיקו בממון אביהם וירשו ג"כ ירושת אמם הרי שפרעו לעצמם מה שאביהם היה חייב לאמם כי הם עומדים במקום אמם לירש נדוניתה ומה שבא לידם כאילו בא ליד אמם ונחשוב אותו לפרעון ולא לירושה מצד אביהם ושמעון יגבה חובו: וששאלת ראובן הוציא שטר נדונית אחותו שהיתה אשת שמעון ומתה ותובע חציה לפי התקנה שהוא יורש אחותו ושמעון אומר הניחה בן וחיה אחריה ימים רבים והוא יורשה ואח"כ מת ואני יורש בני וראובן אומר הבן מת תחילה תשובה עליו להביא ראיה: וששאלת ראובן נתחזק לו על שמעון שט"ח ונשא שמעון אשה ועשה לה שטר נדוניא על עצמו והיא פסקה להכניס לו סכום ידוע במעות ובשביל שלא היו לה המעות עשה לו אחד מגיסיו שטר משכונא על ביתו בסכום המעות שפסק לו ונפטר שמעון וצוה להחזיר שטר המשכונות אשתו ועתה בא ראובן ותובע שיגבוהו מזו המשכונא השטר שנתחזק לו על שמעון תשובה אין מגבין לו ממנה דאי חשבינן להך קרקע שהיה ממושכן לשמעון בשביל מה שפסקה להכניס לו כאילו הכניסה לבעלה בנדוניתה הרי לא חל שיעבוד עליו כדרך שלא יוכל למוכרה ואי לא חשבינן ליה כאילו הכניסתו בנדוניתה כיון שאינו אלא משכון בעלה ולא שייך למימר שתיטול האשה הקרקע משום שבח בית אביה כי לא הכניסה לו הקרקע אלא משכון בעלמא בשביל נדוניתה הילכך ראובן שהיה חובו מוקדם יקח הקרקע בחובו הא ליתא שהקרקע אינו אלא שיעבוד בעלמא בשביל הנדוניא שהיא חייבת לו והבעל מחל לאשתו אותו החוב שהיתה חייבת לו כיון שצוה להחזיר לו השטר וכיון שמחל החוב ממילא פקע השיעבוד שהיה לו לבעל על הקרקע ועוד אפילו אם לא צוה להחזיר שטר המשכונא היה הדין עמו כמו שכתבתי שהרי האשה היתה חייבת לבעלה נדוניא שפסקה לו ומשכנה הקרקע בשביל אותו החוב וגם הבעל היה חייב לאשה נדוניתה אם יגרשנה או ימות וכשמת הבעל עוד הנדוניא ביד האשה הרי היא נפרעת החוב שהיה חייב הבעל ממעות שבידה שהיא חייבת אותם לבעל וכיון שהיא נפרעת מאותו החוב הרי פרעה לבעלה החוב שהיתה חייבת לו ונפטר המשכון ששעבדה לו בעבור החוב ששאלת מה שנוהגים לכתוב בכתובה ע"מ שלא ישא אשה אחרת אי הוי כמתנה ע"מ שכתוב בתורה שמא תשהה עמו י' שנים ולא תלד ואז הוא מחויב לישא אחרת והרי היא כמתנה על מה שכתוב בתורה תשובה דע דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דאף אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לישא אשה אחרת צריך לגרש הראשונה וליתן לה כתובה וכן נמי המנהג שנוהגין וכותבין בכתובה על מנת שלא לישא אשה אחרת ואם יעבור וישא אשה אחרת שיפטרנה בגט ויתן לה כתובה וששאלת אם שהתה עמו י' שנים ולא ילדה ולא התנה עמו בשעת נישואין ועתה התנה בקנין שאם ישא אשה אחרת יתחייב לה סכום ידוע אי הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה תשובה לא הוי כמתנה ע"מ שכתוב בתורה הוא רוצה ליזוק בנכסיו ויקיים מצותו ויפרע מה שקבל על עצמו ששאלת שנוהגין לכתוב למטה בכתובה שטר שפלוני החתן נתן לפלוני' כך וכך מעכשיו באחריות על כל נכסיו אם מתנה זו נידונית כשטר חוב תשובה פשיטא דהויא כשטר חוב גמור ששאלת אלמנה שהיתה אמודה בממון ומפני זה נתן בה שמעון עיניו ונשאה ונשבע שלא ישא אחרת וקודם שנשאה פסקה מלדת וזה ידע שמעון ואחר שנשאה ידע שלא היה לה ממון ורוצה לגרשה בטענה שרוצה לקיים פריה ורביה תשובה אין טענתו טענה ואין יכולין להתיר לו שבועתו שלא מדעתה ששאלת ראובן חייט נשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ועתה אין מספיק לראובן לפרנס אשתו באותו החצי שהרויח ואשתו תובעת מזונות או שיכפו לגרשה וכתבת שיש מי שאומר כיון שהוא משועבד לאשתו לזונה לא היה יכול לישבע ליתן חצי מה שירויח לאחר והוי שבועה לבטלה תשובה אין בדבריה כלום דאפי' אם מוכר אדם נכסיו אין מוציאין מהן למזון האשה והבנות כ"ש אם שיעבד גופו דאין שיעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון שהוא חייב ואלמלא השבועה לא היתה המתנה כלום כי נתן לו דבר שלא בא לעולם אבל בשביל השבועה שנשבע צריך לקיימה וששאלת על יהודים שנהרגו בדרך ולסוף ט"ו ימים מצאו והכירו ראשו של אחד מהם שהיה עדיין שלם בסימנים מובהקים ושאר הגוף אכלוהו חיות תשובה דע כי אינו עדות להתיר את אשתו דתנן בפרק האשה בתרא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואין מעידין אלא עד ג' ימים כי המת משתנה אחר ג' ימים ואותן שמצאו רגלו והכירו הבתי שוקים כי היו שלו סימן מלבושיו לא הוי סימן שפעמים משאיל אדם מלבושיו לאחרים ועכו"ם שאומר שהוא ועכו"ם אחרים הרגו ואומרים הסימנים שהיו בכל אחד ואחד ושמותם לא ידע הא תנן אין מעידין על סימני הגוף כגון ארוך או קטן או חיור או סומק לא הוי סימן אבל אם אמר סימן מובהק כגון שהיה חסר אחד מאיבריו או יותר ברגליו או בידיו או שום שינוי בא' מאיבריו סומכין עליו: עדות על תלמיד אחד שמת והתיר א"א הרא"ש ז"ל את אשתו ואת גיסתו בהיותי במיורקא ראיתי תלמיד אחד והראה לי אגרת חתומה בחתימת מורינו הרא"ש ז"ל והיה כתוב שמו של התלמיד אשר וסיפר לי שהוא בא מטוליטולא ושלמד לפני מורינו רבי אשר והראה לי תוספות מקצת מסכתות שחבר מורינו הרב הנזכר ולפי הדבר שהגיד ומצאתי אמת נתברר לי שבא מטוליטולא ויצא ממנו ללכת לארצו אח"כ בא תלמיד א' ושמו ר' שמואל ובמל"ת אמר תלמיד חשוב אשכנזי שפירש מכאן ושמו רבי אשר ולמד לפני הרב רבי אשר ז"ל בא בציציליא בעיר שהייתי ונתאכסן עמי והיה עמי יום או יומים ואח"כ נטל רשות ללכת ופטרתי אותו בלויה וראיתי שנפל בדרך ואמרתי לו תחזור כיון שאתה חולה ולא רצה לחזור אחר ימים מועטים בא אלי המגיד והגיד לי שאותו תלמיד היה חולה נוטה למות והלכתי שם לבקרו ואני החזקתיהו בדברים ובמה שיכולתי ולא הועיל ואחר זמן מועט נפטר לבית עולמו ועשיתי לו כבוד גדול במותו וקברו אותו יראה לי שאשתו של ר' אשר מותרת לינשא בעדות זו כדאיתא בהדיא בשילהי יבמות מעשה באדם אחד שבא להעיד עדות אשה לפני חכמים אמרו לו בני היאך אתה יודע בעדות זו אמר להם אני והוא מהלכים בדרך ורדפו אחרינו עכו"ם ונתלה ביחור של תאנה ופשחו והחזיר את העכו"ם לאחריו אמרתי לו יישר כחך אריה א"ל מנין אתה יודע שכך קורין אותי בעירי יוחנן בן יונתן ארי' דמכפר שיחיא לימים חלה ומת והשיאו חכמים את אשתו אלמא אע"פ שלא הכירו אלא ע"י שסיפר לו שמו ושם מקומו התירו את אשתו וכן בנדון זה שהגיד להם שמו ושלמד הנה אצלינו והראה להם תוספות שידוע לנו שהוליכם עמו מכאן הרי נתברר לנו שאותו ר' אשר שיצא מכאן ומת ואנו מעידים וידוע לכל בני חבורתינו שמיום בואו לכאן לא בא שום אדם ללמוד לכאן ששמו ר' אשר אלא אותו רבי אשר בר רב סיני והוא היה מארץ רוסיא ובא לכאן עם בחור אחר ששמו ר' יהונתן לפיכך כיון שידוע לנו שרבי אשר בא מארצו ולמד פה אצלנו והועד עליו שמת אשתו מותרת: וששאלת אשה שמחלה כתובתה ונדוניתה לבעלה מחילה גמורה והיא טוענת שעשתה המחילה מפני שהיה מגזם לה לגרשה או לישא אחרת מפני שאינה יולדת אין זה טענת אונס לבטל המחילה כי בדין היה עושה לישא אחרת כדי לקיים מצות פריה ורביה והיא שיחדתו בממונה מלישא אחרת ועוד שאין האונס ידוע ולא מסרה מודעה מעיקרא:
א סָעִיף א תקנות הנישואין של קהל טוליטולה וכו': וששאלת אלמנה שיש לה לחלוק עם יורשי בעלה וכולי בכלל נ' וז"ל התשובה הדין עם האלמנה שאומרת שאין ליורש דין ודברים על בגדי חול שלה שכתוב בתקנה כל אשר ימצא לו ובגדים לא היו מצויים לו כי לא היה לבעלה בהם כלום ועוד דחלוקה זו במקום גביית כתובתה גם עתה לא יעלו לה בחשבון: וששאלת ראובן גירש את אשתו סמוך למיתתו ותובעת כתובתה ומתנתה וכו' והיורשים אומרים כי לא נתן לה גט אלא שלא תזקק ליבם ולא שתגבה כתובתה כלום ואין רוצים ליתן לה אלא חצי הנכסים כמו שהיה התקנה שיחלקו הנכסים בין האלמנה ויורשי המת. גם תשובה זו היא בכלל נ' סימן י' כתב ה"ר יהודה בנו בתשובה ראובן מת והוציאה אשתו גיטה וכתובתה לגבות בטענה שנתגרשה קודם מיתתו הרבה והם אומרים שלא תגבה אלא חצי הנכסים כיון שהיתה בחזקת נשואה במותו ונתאבלה עליו הרי היא כדין כל האלמנות הדין עם הב"ח שלא עשתה אלא להבריח הנכסים מהב"ח כי לעולם לא יצא עליה קול גירושין וישבה תחתיו כאשה עם בעלה ושמשתו בחייו ובמותו וגם נתאבלה עליו כדרך כל האלמנות ולא דמי לההוא עובדא דערכין (כג:) ההוא דזבין נכסיה וגירש אשתו וכו' דהתם היו הגירושין ידועים ואין לחוש שהיו הערמה אבל כאן שלא יצא עליה קול גירושין ודאי להברחה נעשה ועוד אפילו נאמר שנתגרשה בגט זה צריכה להביא ראיה מתי בא הגט לידה לפי פירוש רש"י (יז:) גבי למה תקנו זמן בגיטין ואע"פ שהתוס' חולקין עליו בגט כזה שיש כמה הוכחות ביום כתיבתו תביא ותביא ראיה לדבר: וששאלת בענין התקנה שכל אלמנה שתבא לחלוק עם יורשי המת שתהיה יד היתומים על העליונה וכו' גם תשובה זו בכלל נ' סי' ט' ויש ט"ס בספרי רבינו שכתוב בהם והיתה ניזונת משל בעלה וצריך להגיה ולא היתה ניזונת משל בעלה: וששאלת אשה שמת בעלה והיו עליו חובות לעכו"ם כו' כלל פ"ז סי' ד': וששאלת ראובן משכן בית לשמעון ומת ראובן והיה עליו כתובת אשה ותובעת כתובתה הורידוה ב"ד בחצי נכסי המת בכח התקנה וכו' כלל נ"ה סי' ד': שאלה ילמדנו רבינו הסכימו קהל מולינא שכל אלמנה שתבא לחלוק עם בנים שתהיה יד היתומים על העליונה וכו' בכלל הנזכר סי' ז': שאלה וששאלת בענין התקנה שהאלמנה והיורשים חולקים כל עזבון המת ויצא על המת שטר חוב מאוחר לכתובת אשה וכולי ג"ז בכלל הנזכר סימן ז': וששאלת עוד שיש בתקנה אם לא הניח בנים ובנות ותבא האלמנה לחלוק עם יורשי המת תוציא הנדוניא שהביאה לבעל וכו' ג"ז בכלל הנזכר סימן ה': ששאלת אם האשה יכולה לתת בחייה לבעלה או לאחר כו' וזה שיצא מכלל דבריו שאין בידה לשנות כלל לתתו לבעלה ולא לאחר ואם נתנה אותו אין מתנתה כלום ג"ז בכלל הנזכר בתחלתו ובסופו ושם כ' מחלוקת הרא"ש על ה"ר ישראל בענין פי' תקנת טוליטולא לענין זה ומבואר שם בתחלת הכלל הנזכר שלא כתב כן אלא לפי לשון תקנת טוליטולא וכמו שדקדק שם מדברי התקנה הנזכר וא"כ אין ללמוד מזה לתקנה אחרת שאינה כתובה באותו סגנון וכ"כ ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח מקומות שיש להן תקנה שאם תמות האשה בחיי בעלה יחזיר מקצת הכתובה ליורשים אם אותו מקצת רצתה האשה למוחלו לבעלה והוציא הבעל שטר מחילה מזה היא קיימת דכל טצדקי שאנו יכולין לעשות להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים עכ"ל מיהו היכא שכתוב בתנאי שע"מ כן נתן לה הנותן הנדוניא אין בידה לשנות התנאי ולעיין אשה שנישאת והתנית עם הבעל שיכתוב שיור לאחר שאינו יורש שלה עיין בתשובת הרשב"א סי' תשע"ח ומ"ש ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסיה לבעלה וכו' היתה המתנה קיימת וכו' ג"ז בכלל הנזכר בסופו ובסי' ג' ג"כ כתב איני זוכר שכתבתי בענין התקנה אלא בענין זה שאם היתה האשה יכולה להפקיע התקנה וליתן לבעלה כל הנכסים לאחר מותה איפשר שזה היה כנגד התקנה אבל מה שמוחלת מעכשיו ולבעלה אין דבר זה נוגע בתקנה כלום ומחילתה מחילה ע"כ: 89ב"ה וכתב הרמ"ה בתשובה שאם התנה בכתובתה שאפי' תמות היא בלא זרע יחלוק הוא עם יורשיה ואח"כ כתבה לו כל נכסים מהיום ולאחר מיתה מתה תנאי האחרון מבטל את הראשון וכתב עוד שה"ה אם נתנה במתנה לאיש אחר מה שהתנה מבעל להפסיד מהחלק הראוי לירש בדין שמתנה קיימת:89 וכתב בכלל מ' סימן ב' שנשאל על לאה שנתנה בצואת ש"מ חצרה לרחל בתה ולא ערער ראובן בעלה בדבר וב"ח של ראובן בא לגבות חובו מאותו חצר לפי שראובן יורש את אשתו ואין כח במתנתה לבטל ירושתו והבת טוענת שכיון ששמע ראובן צואתה ושתק המתנה קיימת והשיב שהדין עם הבעל חוב: ששאלת רחל שהיתה נשואה ולה בת אחת ומתה וצותה שתטול בעלה חצי נכסים וכו' וצותה עוד שאם תמות בתה קודם שתינשא שיהיו נכסיה לאחות רחל וכו' בסוף כלל מ': וששאלת על תקנת טוליטולא שהבת יורשת חצי הנדוניא אם יכול ב"ח של אבי אם הבת ליקח מהבת מאחר שהיא יורשת חצי וכו' כלל נ"ה סימן ב': שאלה ילמדנו רבינו ראובן אמר לעדים הוו עלי עדים בקנין שלם וכו' תשובה מה שנתן לאשתו בלשון ירושה אינו כלום וכו' כלל פ"ד בסופו:
ב סָעִיף א יש נוהגים לכתוב שטר חוב לנשותיהם בשעת נישואין שמחייבים עצמם בסכום ידוע וכו' וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שיש לו דין נכסי מלוג עד וכשתגבנו יחזיר נכסי מלוג הכל דברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ט סי' ע"ג ובעיקר הדין אם יכולה לגבותו בכל עת שתרצה כתוב במישרים נתיב כ"ג חלק י' סברות חלוקות עיין עליו:
ג סָעִיף א ומ"ש לפיכך אם יש עליה חוב שלותה קודם שנישאת גובה ממנו כ"כ בכלל ל"ו סימן ז' ונותן טעם משום דכי היכי דמשועבד לה הכי נמי משועבד לבעל חוב מדרבי נתן: ומה שכתב אבל אם אין שטר הנדוניא עומד לגבות בכל שעה שתרצה אלא לכשתתאלמן או תתגרש אין בעל חוב גובה ממנו ולא אמרינן שתמכור שטר נדונייתה בטובת הנאה שיגבנו הלוקח וטובת הנאה יטול בעל חוב מחובו או ימכרו ב"ד לבעל חוב שטר נדונייתה בטובת הנאה וכולי הכל בכלל ובסימן הנזכר ויש בספרי רבינו חסרון הניכר וכמו שכתבתי הוא בספרים המוגהים:
ד סָעִיף א ומ"ש דכל לגבי בעלה ודאי מחלה וכו' ואטרוחי ב"ד בכדי לא מטרחינן מבואר בגמרא פרק החובל (בבא קמא דף פ"ט:)
ה סָעִיף א ומ"ש ואפי' אם שטר הנדוניא עומד לגבות בכל עת שתרצה אם יש עליה חוב שלותה אחר שנשאת אינו גובה ממנו בכלל ל"ט סי' ג' כתב כן ונתן טעם משום דכיון דאחר שתגבה אותם יש להם דין נ"מ דיש לבעל בהם זכות ואי איפשר למכרם אלא בטובת הנאה אם תתאלמן או תתגרש וכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי דינא בכדי לא מטרחינן: ומה שכתב ואם נתן הבעל לה מתנה אפי' בעל חוב שהלוה לה אחר שנשאת גובה ממנו הטעם מבואר דכיון דאין לבעל זכות באותם נכסים אפי' לפירות הרי היא חייבת לפרוע חובה מהם אפי' לותה אחר שנישאת וכן מתבאר מדברי רבינו שכתב בסמוך בשם הרא"ש:
ו סָעִיף א וא"א הרא"ש כתב ששאלת ראובן הלוה מעות ללאה ושואל מב"ד שיגבוה משטר מתנה שכתב לה בעלה שזה נוסחו וכולי בכלל ל"ט סימן ו' ויש לתמוה על מ"ש רבינו וא"א הרא"ש כתב שנראה שחולק על הכתוב לעיל וכך ה"ל לכתוב כתב הרא"ש ששאלת וכו' כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ט ששאלת ראובן נשא אשה ועליה שטר קודם שנשאה ומתה ובא ב"ח לגבות חובו מנכסים שירש הבעל מאשתו לא ידעתי במה נסתפקת פשיטא שגובה מנכסי' שירש מאשתו ולא עוד אלא אפי' לא מתה נמי גובה חובו מנכסים שהכניסה לבעלה דגרסינן בשילהי יש נוחלין שלא ליה אבוה בר גניבא לרבא לותה ואכלה ועמדה ונשאה מאי בעל לוקח הוי ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות או יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשים אבל מלוה בשטר אפי' אי לוקח הוי גובה עכ"ל וכבר נתבאר זה בדברי רבינו סי' צ"ה. ובתשובה אחרת בסימן הנזכר כתוב כל מה שימצאו מנכסיה קרקע מטלטלי ושטרות יתנו לבעל חוב בשטר חובו:
ז סָעִיף א וששאלת שמנהג הוא כשהאשה מכנסת קרקע לבעלה היא כותבת לו שטר מתנה והוא כותב לה ש"ח על עצמו וכו' כלל ל"ח סימן ז':
ח סָעִיף א ששאלת ראובן הוציא שטר על שמעון ומצא לו מטלטלין ורוצה לגבותה והוציא' אשת שמעון נדוניתא מוקדם לשטרו של שמעון וכו' בכלל ל"ח סי' ד'. ונראה ששטר נדוניא זה היה כתוב תנאי שתוכל לגבותו בכל עת שתרצה ואפי' בחיי הבעל וכמ"ש לעיל שהיה מנהגם לכתוב כן:
ט סָעִיף א ששאלת ראובן היה חייב לשמעון מנה ולא נטלה לאה אשתו בקנין באותו חוב ומתה לאה בחיי ראובן וכו' בכלל ל"ח סימן ד' ויש לתמוה כיון שהניח ראובן הרבה נכסים מעות וקרקעות על מה חולקים בניו עם שמעון שהרי מחוייבים הם לפרוע חוב אביהם כיון שירשו יותר מחוב שמעון ונדוניית אמם ואין לומר שהיו רוצים לפרעו במטלטלים והוא לא היה רוצה לגבות אלא קרקע דהא ודאי הדין עם היורשים דהא אי בעו לסלוקי בזוזי מצי מסלק ליה ולכן נ"ל שכשבא ב"ח לגבות חובו כבר הוציאו היורשים המטלטלים וכן מבואר בדברי השאלה הנזכר בתשובת הרא"ש שכתוב בה כלשון הזה מת ראובן והניח הרבה שטרות והרבה מעות וקרקעות ונשאו ונתנו באותו ממון בני ראובן וגבו שטרות ופרעו הרבה מסים והשיאו לאחיותיהם הכל ממון אביהם ע"כ.
י סָעִיף א וששאלת ראובן הוציא שטר נדונית אחותו שהיתה אשת שמעון ומתה ותובע חצי לפי התקנה בכלל נ"ה סי' ה' והאריך בטעם דין זה:
יא סָעִיף א וששאלת ראובן נתחזק לו על שמעון ש"ח ונשא שמעון אשה ועשה לה שטר נדוניא על עצמו וכו' כלל ל"ח סי' ב':
יב סָעִיף א וששאלת מה שנוהגים לכתוב בכתובה ע"מ שלא ישא אשה אחרת אי הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה וכו' בכלל ל"ג סי' א':
יג סָעִיף א וששאלת אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ולא התנה עמה בשעת נישואין ועתה התנה בקנין שאם ישא אשה אחרת וכו' בתשובה הנזכר וענין תקנת ר"ג נתבאר בס"ס א':
יד סָעִיף א ששאלת שנוהגים לכתוב למטה בכתוב' שטר שפלוני החתן נתן לפלוני' כך וכך ומעכשיו באחריו' על כל נכסיו וכו' כלל ל"ו סי' ח':
טו סָעִיף א וששאלת אלמנה שהיתה אמודה בממון ומפני זה נתן בה שמעון עיניו ונשאה ונשבע שלא ישא אחרת וכו' בס"ה שבסוף ספר חזה התנופה כתובה שאלה זו. ועיין בריב"ש סי' צ"ט וכ' הר"ש בר צמח בתשובה על ראובן שכתב לאשתו שלא ישא אשה אחרת עליה שלא ברצונה ואם יעבור וישא יתן לה כתובה ותוס' נדוניא דמסתמא בכל ענין הי' התנאי ואפי' שהתה עמו י' שנים ולא ילדה ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה שהוא לא התנה שלא ישא אשה אחרת לעולם אלא שלא ישאנה שלא מרצונה הא אם תתרצה יכול לישא ויכול לפייסה במעות שתרצה או לפרוע לה כתובתה והאריך עוד בדבר:
טז סָעִיף א ששאלת ראובן חייט נשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ועתה אין מספיק לראובן לפרנס אשתו באותו החצי וכו' כלל ח' סי' י"ח:
יז סָעִיף א וששאלת על יהודים שנהרגו בדרך ולסוף ט"ו ימים מצאום וכו' כלל צ"א סי' ז':
יח סָעִיף א עדות על תלמיד א' שמת והתיר א"א הרא"ש את אשתו ואת גיסתו כלומר יבמתו שהיתה זקוקה לו וזה נוסחה עדות בהיותי במיורקי ראיתי תלמיד אחד וכו' בכלל הנזכר סי' ג' וב' תשובות אלו אין מקומם כאן אלא בסי' י"ז ושם נתבארו ולא כתבם רבי' כאן אלא אגב תשובות אחרות שהביא כאן כתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סי' ג' שפסק רמ"ה דאלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה אינה חייבת בקבורת בעלה וכ"כ עוד בכלל נ'. וכתב רבי' בטור חשן משפט סי' קע"ה וכ"כ הגה"מ פי"ז מהל' אישות ובמרדכי פרק נערה ובתשובה להרמב"ן סי' ס"ד כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו סי' ד' שמעון שתובע מראובן ק' זהובים מכח חמותו שהיה חייב לחמיו כתב הרא"ש בתשובה כלל נ"ד על ראובן שטען ללאה יש בידך משל אבי ומשל חמי ממון כי חיתה זוגתי אחר הרג שלשתן והשיבה לאה אבי חמיך הניח בנים ולא שהית עם אשתך שנה ולא תירשנה ואף מה שהכניסה לך תחזיר ליורשים נראה לי אם יברר ראובן בעדות ברור שאשתו חיתה אחר מורישה שזכתה בירושתה אפי' אם לא שהתה עמו שנה אחת ולא דמי לנדונית חתנים שלא גבו דשאני התם דנדוניא שהאב פוסק בדעתו תליא ואנן סהדי שהאב לא היה דעתו להקנות וליתן הנדוניא אלא ע"מ שתהנה בתו כמו בעלה אבל בנדון זה לא עלה על דעת חמיו גזירות הללו ואף בדבר הרגיל והווה כמו מיתה דאזלינן בתר אומדנא אבל כי האי לא אזלינן בתר אומדנא אלא בממון שפסק האב ועודנו בידו דלא מפקינן מיניה וגם לא דמי לתקנת ר"ת דהיכא שמתה בתוך שנת הנישואין שהבעל מחזיר נדוניא לאחיה או ליורשי הנדוניא דוקא תיקון משום עגמת נפש ואסמכוה אקרא ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נכסי מלוג בהא לא תיקון רבנן והבו דלא לוסיף עלה ע"כ. וכתב עוד בכלל הנזכר סי' ו' על תקנה שזה נוסחה שאם תמות האשה בחיי בעלה שיחלקו הוא ויורשיה הממון יראה לי לפי התקנה שלא יחלוק הבעל עם יורשי האשה אלא ממון שימצא לבעל אחר שיפרע כל חובותיו שהוא חייב בין בשטר בין בע"פ כי ודאי כך היתה עיקר התקנה שעיקר חלוקת הממון יהיה תלוי בשבועת הבעל שישבע כמה יש לו וינכה באותה שבועה כמה הוא חייב במגו דאי בעי אמר אין לי אלא כך וכך ממון והשאר יחלקו. עוד בסוף הכלל הנזכר דקדקתי בתקנה ולא מצאתי כתוב לא בפירוש ולא ברמז שהשליטו את האשה לתת נכסיה אחר מותה למי שתרצה אלא תקנו והעבירו חצי נכסיה מבעלה וכו' עד ולא תדחה התקנה מפני המנהג ובסוף כלל ק"ו כתב על ראובן שטען על כלתו שלקחה ספריו והיא טוענת שלקחתם בשביל נדוניתה שנתן חמיה ליד בעלה והוא חסר דעת ואינו בר משא ומתן : ובסוף כלל נ"ח כתב מה שטוען שמעון שהוא מוחזק בבתים וגם אמו מוחזקת בהם י' שנים וסתרו ובנו והשכירו קצתם ופרעו המס אינה חזקה כיון שידוע שהבית היה של אביהם ושמעון אינו טוען שאביו מכרם או נתנם לו או שקנאם מראובן אחיו אלא שטוען שהחזיק בהם זו היא חזקה שאין עמה טענה ואינה חזקה אבל אם מתה האם ויש לשמעון עדים שאמו החזיקה בבתים חזקתה חזקה דכיון שטוענין לכל בא מכחה או יורש או לוקח כל מה שהיתה היא טוענת אם היתה קיימת והיא יכולה לטעון קניתי הבתים והחזקתי בהם שני חזקה ב"ד הגבוה לי בנדוניתי או בכתובתי וחזקה מועלת לכל אדם דאין אדם נזהר בשטרו הילכך שמעון שיש לו שטר על אמו בת"ש זהובים ונשתעבדו לו כל נכסים טוענים לו מה שהיתה יכולה לטעון ויגבה ת"ש זהובים מנכסיה דכמו שטוענין ליורש ולוקח כך טוענין לב"ח שנשתעבדו לו כל הנכסים בחייה ואם הבתים שוים יותר מת"ש זהובים יחלקו ראובן ושמעון המותר עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה ח"א סימן תתקס"ב המתנה עם בעלה בשעת נישואין שאם תמות תחתיו בלא ולד קיימא שיהא שליש נדוניתה ליורשיה וגירשה ואח"כ החזירה מסתברא שלדעת תנאים הראשונים החזירה ול"מ במקום שנהגו לכתוב דהתם אפילו לא כתב דינו כמי שכתב שכל המכנסת נדוניא לבעלה ע"מ כן היא מכנסת וכדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא קד.) דדורשים לשון הדיוט אלא אפילו במקום שלא נהגו כיון שהיה תנאי ביניהם בשעת הנישואין הראשונים כשהוא מחזירה ע"ד אותם התנאים מחזירה וכדתנן בסוף הכותב (כתובות פט.) שהמגרש את האשה והחזירה ע"ד כתובתה הראשונה החזירה אע"ג דאמר רב הונא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אין לה היינו דוקא מה שהוסיף לה משלו ע"ד נישואין הראשונים החזירה ולא ע"ד השניים אבל במה ששיירה מנדונייתה ליורשיה הרי הוא כעיקר כתובתה שהמכנסת ע"ד כן מכנסת וכשקבל ע"ד כן קיבל ועוד שלא ע"ד קידושין הראשונים נעשה התנאי אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד קיימא עכ"ל: כתב הריב"ש בסי' תפ"א ראובן ואשתו נתחייבו לבנם יעקב ולמשודכתו רחל מאה מנה בכל תוקף לכשיתבעום שניהם בהסכמה אחת והודו בשטר שהונחו בידם לאחריות הכתובה שיכתוב בנם לרחל הנזכר בשעה שישאנה אח"כ מת הבן ובאה אלמנתו בשטר כתובתה לגבות החוב ההוא וראובן טוען שלא נתחייב אלא כשיתבעוה שניהם בהסכמה אחת וכיון שמת בנו ואינו שיסכים בתביעה ההיא הוא פטור ועוד שכיון שהיא לאחריות הכתובה העתידה ליכתב אין השיעבוד כלום דהוי כדבר שלא בא לעולם ועוד שמלת הונחו הכתוב בשטר נראה שהיה פקדון ולא מלוה ועוד שאפי' היה חייב אותה הוא פרע לבנו שהוציא הוצאות הנישואים והמלבושים ופרנסת שניהם על שלחנו ורחל טוענת כנגדו על הכל והשיב שהדין עם רחל: כתב הריב"ש בסי' רמ"ד מעשה בראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מתנות עודפות על חצי נכסיו ואמרו לאשתו שתיטול קנין להשלים כל צואתו ונטלה קנין בזה הלשון אני משעבדת עצמי להשלים מנכסי המת כל צואתו ועתה טוענת האלמנה שהנכסים שהם שלה בכתובתה לא שיעבדה בדבר זה כי אם החלק של היורשים ולא נטלה קנין אלא לפי שהיו כל הנכסים ברשותה והשיב שהדין עם האלמנה: כתב הריב"ש בסימן ק"ז נהגנו כאנשי גליל וכשראו הקהל שנכסי היחידים מועטים ואם האלמנה תהיה ניזונת לעולם לא ישאר דבר ליתומים עשו תקנות בעניני הנישואין הנעשים מהיום ההוא ואילך כי לא ראו לגרוע זכות הנשים בנישואין שנעשו כבר אבל ישארו על דין התלמוד וזה כמו שמנה שנים שנעשו התקנות ההם ומהם שכל זמן שירצו היורשים לפרוע לה כתובתה ולסלקה מזכות מזונותיה שיהא רשות בידם זולתי בג' חדשים הראשונים וכן תקנו לתועלת היתומים שהתוס' הנהוג לכתוב לבתולה שלא תגבה ממנו כלום זולתי אם תתגרש שלא ברצונה אבל במיתת הבעל לא תגבה מן התוספת כלום ודי לה שתגבה עיקר כתובה ונדוניא שהכניסה קנתה בבגדים יותר משויה והיא עצמה בלתה אותם וגם ממעות הנשארים מהנדוניא הוציא קצתם בצרכי הנישואין ועתה תגבה האלמנה במעות משלם אין ראוי שתגבה התוספת מן היתומים ועוד תקנו אז תקנות אחרות וכל הנושא מאז והנה ע"ד התקנות ההם הוא נושא וכן כותבים בכתובה כהוגן וכתיקון חז"ל וע"פ התקנות שתקנו קהל אלגזאי"ר עכ"ל: כתב הרשב"א והוא בתשובות להרמב"ן סי' י' שנשאל על כתובה שהתנו בה שיור ליורשיה אם לא ישאר ממנה ולד של קיימא ומתה היא ואח"כ מת הולד תוך ל' יום והיורשים טוענים שכיון שמת תוך ל' יום הרי זה בכלל נפל והשיב שאין בדבריהם כלום משום דכל שלא שהה שלשים יום באדם אינו ודאי נפל אפילו לרשב"ג (קלה:) ומספיקא לא מפקינן ממונא וכ"ש לרבנן דפליגי עליה וקי"ל כוותייהו ואילו היה התנאי כל שישאר ממנה ולד של קיימא לא יחזיר כלום ליורשיה היה על הבעל להביא ראיה לפי שלא זכה באותו שיור אא"כ ישאר ממנה ולד של קיימא ועליו הראייה אבל כאן כבר זכה בכל ממון הנדוניא אלא שהתנה שאם לא ישאר ממנה ולד של קיימא שיחזיר א"כ מי שאמר שלא היה ולד של קיימא עליו הראייה עכ"ל: וכתב עוד כל שנשא במקום שיש להם הסכמה שלא לגרש אלא מדעת האשה סתמו כפירושו ועל דעת כן נישאת שלא יגרשנה אלא מדעתה ואם יגרשנה שיהא חייב במה שנהגו לחייב העובר על אותו מנהג בין בקנס בין בנידוי ואפילו הוציאה ממקום שנשאה ויש שם מנהג בקנס והוליכה למקום אחר אינו רשאי לגרש אלא על פי דרך מנהג מקום הנישואין שעל מנת כן נשאה עכ"ל וכתבתיה באורך בסימן ע"ה: כתב הרשב"א שנשאל על ראובן ואשתו שעשו תנאי ביניהם בקנין שאם תפטר היא בחייו יחזיר כל מה שהביאה וק' זהובים יותר והשיב כל מה שאמר לכשירדו גשמים אתן לך כך וכך וקנו מידו קנה אע"פ שלא אמר בלשון חיוב דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין כאילו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן וראיה מר"פ הכותב (כתובות פג:) ופרק זה בורר (סנהדרין כד:) גבי נאמן עלי אבא ומה שאמרו (עיין לעיל סימן ס"ט) שאין אדם מתנה עם אשתו שלא ירשנה נדוניא שנתנה לו לחלוטין מתחלה כמו שרגילין עכשיו להכניס לבעל שיהא שלו אא"כ תתאלמן או תתגרש ואח"כ עמד הוא וכתב ליורשים שאם תמות היא בחייו שיתן להם כל מה שהביאה לו אין זה אלא כמתחייב ליתן להם משלו כך וכך שאין זה תלוי בדין ירושה כלל אבל מה שמספק עליה ענין השטר לפי שאני רואה שלא חייב עצמו הבעל ולא קנו מידו ליורשים אלא שקנו מידו ללאה אשתו וגם ללאה לא חייב עצמו ולא קנו מידו ליתן לה אלא אמר לה הריני לוקח לה בקנין שאתן לפלוני כך וכך וא"כ במה נשתעבד ליורשים שהרי לא קנו מידו להם וגם ללאה לא קנו ליתן לה ושיזכו הם מחמתה וכל האומר קנו ממני לראובן שאתן לשמעון במה קנה שמעון זהו שסיפר עלי הדין כנגד היורשים ואותה שאמרו בירוש' אי מיתת בלא בנים תהד' מדילה לבי נשא ההיא באמת קודם נישואין היא וכאילו מתנה עמה שכל מה שהביאה יחזיר לבית אביה שעל מנת כן הכניסה לו נדוניתה וע"מ כן קבל הוא אבל זה שכבר זכה בנדוניתה במה מתחייב להחזיר להם וכן במאה זהובים משלו הוא מוסיף ובחיובו לפיכך אין נראה לי שמתחייב ליורשים בכך עד כאן לשונו: וכתב עוד שנשאל על אלמנה שכתבה לראובן שטר שהיא חייבת לו מנה אם תינשא לבעל עד זמן פלוני והלכה ונישאת תוך הזמן וראובן תובע המנה והבעל טוען דכיון שלא נתחייבה עד שתינשא נמצא שחל שיעבודה דתקנת אושא קודם שיגיע זמן החוב והפרעון והשיב דבר פשוט הוא שאין הולכים אחר זמן הפרעון בשום מקום אלא אחר זמן התחלת החוב ולפיכך אין טענת הבעל כלום: כתב הר"ן סימן י"ד שנשאל על מי שהתנה שאם תפטר אשתו בחייו ולא ישאר לו ממנה ולד של קיימא שיחיה שלשים יום שיחזיר ממון הנדוניא סך כך וכך ליורשים ומתה היא בחייו ונשאר לו ממנה ולד בן חמשה שנים שחיה אחריה ט"ו יום ויורשיה תובעים שיחזיר להם אותו סך כיון שלא חיה הולד שלשים יום אחריה והבעל טוען כיון שהולד חיה שלשים יום ונשאר אחריה אפילו שעה אחת אינו חייב להחזיר שמה שכתוב בתנאי שיחיה שלשים יום לא שיחיה אחר אמו שלשים יום קאמר אלא הכי קאמר שישאר לו ממנה ולד קיימא דהיינו שיחיה שלשים יום והשיב שהדין עם הבעל ואפילו אם היה הלשון מסופק הוה ליה בעל ודאי ויורשי האשה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי: מצאתי כתוב על אשה שכתב לה בעלה שהוא פוטר אותה מעכשיו ולאחר מותו מכל שבועה ומכל חרם על העבר ועל העתיד ולא יהיה רשות אדם להשביעה אחר פטירתו כל ימי חייה ואחר פטירתו כשהראת ליורשים נכסי בעלה אמרה על קצת שטרות אלו אמר לי בעלי לקרעם ועל קצת ספרים אמרה אלו אמר לי בעלי להיות הקדש והיורשים טוענים שלא האמינה בעלה בכך הדין עם היורשים ואם קרעה השטרות או נתנה הספרים להקדש חייבת לשלמם כיון שאין לה עכשיו מגו אמנם אם בשטר הפיטור כתוב שעשאה כשני עדים כשרים נאמנת בכל מה שתאמר: וכתב עוד שם שנשאל אם השר תפס האלמנה והיורשים בעלילה על הנכסים ונתפשרו עמו ועתה האלמנה תובעת כתובתה משלם והשיב אילו לא נתפשרה גם היא עמהם לא היתה פורעת כלום לפי שאין לה חלק ידוע בממון אלא כתובתה ואילו לא נמצא בממון בעלה אלא כדי כתובתה היא היתה נוטלתם כי לכך צוה שתטול כתובתה ליפות כחה אך עתה שגם היא פשרה חייבת לפרוע חלקה לפי חשבון דמיא להא דאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא מא:) דאתא וסייע בגודא בהדאי דאי לא דהואי מחילה בטעות היה מפסיד ואם לפי שנתפשרה נתפשרה אז הויא מציל עצמו בממון חבירו דחייב עד כאן לשונו: וכתב ע"ש ולענין מה שנעשית אפוטרופא אחרי מות בעלה נראה לי שיכולים היורשים להשביעה: וכתב עוד שם ולענין מה שנסתלקה מבתים מיוחדים כיון שאין השטר נראה לא נוכל לדונו ע"פ העדים שאני אומר שמא נסתלק הבעל אח"כ מאותו סילוק אלא א"כ מעידים כי סמוך למיתתו נסתלקה מהבתים ההם: וכתב עוד שם ולענין מה שחושדים היורשים שלקחה כתב ביטול הפיטור יכולים להחרים ולכלול אותה בכלל החרם סתם שלא פטרה בעלה משבועה וחרם אלא בכל מה שתאמר שהוא ממונו בשלו אבל זה אינו ממון ואינו בכלל הפיטור עכ"ל: כתוב בתשובות המיימוני דשייכי לספר נשים מנהג הקהילות אם מתה תוך שנתיים מחזיר ליורשיה ומורי אומר שמחזירין למי שנתן הממון וכן עשה מעשה כשנפטרה נינתו תוך שנתה ומורי נתן הנדוניא והוצרכו להחזיר לו מה שנתן ולא לאביה על הא דאמרינן בר"פ אע"פ (כתובות נד:) תנאי כתובה ככתובה דמי ופירש"י תוספת שהוא נותן לה ומזונות וכל הנך שהם תנאי כתובה דינם ככתובה וכו' כתוב במישרים נכ"ג חי"א כל זה בתוס' שכתב והוסיף לה או שכללו עם העיקר אבל אם כתב ונתן לה מתנה כך וכך אין דינה ככתובה וכ"ש אם כתב לה מתנה בשטר בפני עצמו ולפיכך נהגו לכתוב מתנה לחוד להוציאו מדין תוס' דכתובה עכ"ל:
א סָעִיף א תקנות וכו' הנמצאים בין הבעל ובין הזוכים (ס"א ביד הבעל וביד הזוכים) ונחשד הבעל שהעלים כצ"ל ויכתוב אותו על שטר ויזקוף לה כצ"ל:
ב סָעִיף א ומ"ש הנמצא מנדוניא אמיתית וכ"כ אח"כ בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא פי' אמיתית שכך הכניסה לו באמת סך נדוניא כך וכך כמ"ש בשטר או לא הכניסה לו כל כך אלא הבעל הוסיף לכתוב על מה שהכניסה: תשובה אין בדברי יורשים כלום דכיון שנתן לה גט מאיזה הטעם שיהיה מכל מקום הרי היא מגורשת כצ"ל:
ג סָעִיף א שאלה וששאלתם בענין התקנה וכו' עד כי היכי שאם לא היתה התקנה לא היה השיעבוד מגרע כח הכתובה וכו' כתב מהרש"ל ודוקא במקרקעי איירי אבל במטלטלין כתב רבי' לעיל דאין שייך דין קדימה עכ"ל מיהו לעיל סוף סי' קי"ג כתב ע"ש רבינו יצחק קרקושא דהשתא דתקנו הגאונים לגבות כתובתה ומזוני ממטלטלים כעין דינא תיקון ואיכא דין קדימה אף במטלטלי כי היכי דקודמת כי איכא מקרקעי וצ"ע. הילכך לא תטול אלא חצי הנכסים אחר שתוציא מהם תחלה נדונייתא ששאלת אם האשה יכולה כצ"ל: כגון קרקע שחל שיעבוד כצ"ל. היה גובה ב"ח מן הקרקעות כצ"ל אבל תורף השטר כצ"ל. כלום ודאי אם היו כצ"ל. כיון שקורין זה השטר חוב שלו נדוניא ויכולה לגבותה כצ"ל: ואמרין בני ראובן שמקודם יגבו מקרקעות וכו' כתב ב"י ויש לתמוה כיון שהניח ראובן הרבה נכסים מעות וקרקעות על מה חולקים בניו עם שמעון שהרי מחוייבים הם לפרוע חוב אביה' כיון שירשו יותר מחוב שמעון דאף עפ"י דשמעון שואל לגבות קרקע דוקא מ"מ היורשים מצי לסלוקיה בזוזי לכך נראה שכשבא ב"ח לגבות חובו כבר הוציאו היורשים המטלטלים עכ"ל ולאו דוקא הוציאו המטלטלים אלא ה"ה אם לא היו מספיקים לשלם במטלטלין כל החוב א"נ קצת מטלטלי' הם ממושכנים ביד אחרים או היו שטרי חובות על עכו"ם קרוב לייאוש או בעל פה ולכן טענו בני ראובן שבתחלה יגבו הם נדוניית אמם מקרקעות ושמעון יגבה ממטלטלים ואם לא יהיה כדי חובו יפסיד והשיב הרא"ש דהדין עם בני ראובן ומהרש"ל כתב דבני ראובן שואלין ליקח מקרקעות כדי שלא ישארו רק מטלטלין של אביהם ויתמי לאו בני פרעון ממטלטלי נינהו אלא ממקרקעי והיינו דוקא קודם שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי דיתמי עכ"ל ושרי ליה מאריה דהא כבר תקנו הגאונים מקמי זמנו של הרי"ף שיהיו גובין ממטלטלי דיתמי ונתפשטה תקנה זו בישראל כמפורש ברי"ף והרמב"ם והרא"ש וא"כ ה"ל להרא"ש להשיב בפשיטות דלתקנת הגאונים הדין עם שמעון אלא כדפירש ב"י הוא העיקר:
ד סָעִיף א ומ"ש וראובן אמר הבן מת תחלה תשובה עליו להביא ראייה על ראובן להביא ראייה שהרי הוא בא להוציא מיד שמעון המוחזק בנכסים:
ה סָעִיף א ומ"ש צריך לגרש הראשונה רצונו לומר שאם תרצה לקבל גט שצריך לגרש אותה דאם אינה רוצה אינו יכול לכופה בזמן הזה דנהגינן על פי תקנת ר"ג מ"ה:
ו סָעִיף א וששאלתם על היהודים שנהרגו בדרך וכו' וסימנים מובהקים כו' דע כי אין עדות להתיר כתב מהרש"ל היינו בסתם סימנים מובהקים של העולם דאינו עדות כי אם בסימן מובהק ממש דחסר אבר או יתר אבר כדמסיק וכו':
ז סָעִיף א וששאלת אשה שמחלה כתובתה וכו' ועוד שאין האונס ידוע דלא מסרה מודעא וכן פסק בש"ע ומיהו לעיל בסוף סימן ק"ה הביא ב"י תשובת הרשב"א סי' תתפ"ג בהוציאה מביתו כדי שתמחול לו עד שנתפייסה ומחלה לו הוה ליה אונס ידוע ולא הויא מחילה אפי' לא מסרה מודעא וכן פסק לשם בהגהת ש"ע: כתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סימן ג' שפסק ר"מ אלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובה אינה חייבת בקבורת בעלה ומביאו ב"י וכתב שכן פסקו כמה גדולים ורצונו לומר שתפסה הנכסים קודם קבורה אין כופין אותה לשלם הוצאת קבורה אלא נקבר מן הצדקה וכ"כ הריב"ש בסימן ק"ד דהכי מפורש בתוספתא ושכך פסק הרשב"א אבל אם תפסו היורשים מטלטלים וקברו אותו מנכסיו אין חייבים לשלם לאלמנה כי זה לא שמענו ומהרש"ל בביאוריו לסמ"ג כתב וז"ל גם מהרי"ו סימן קנ"ו פסק ע"ש מהר"ם שכתב במרדכי פרק נערה שאין האלמנה חייבת לקוברו אבל בספר המצות להשר מקוצי במצות לקדש סימן קפ"ו כתב וז"ל נשאל לרבינו חיים על זה והשיב כי כבר כתבו הגאונים דאלמנה אינה חייבת לקוברו אבל דעת אחרונים מכרעת דיקבר מנכסיו שהן משועבדין לקוברו בהן ומפקיעין ירושה דאורייתא כדאמרינן פרק נערה שנתפתתה האומר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו עכ"ל כלומר כיון דקבורה מפקיע ירושה דאורייתא שהיא חלה מיד אחר שמת מקמי שנקבר ולא מצי יורש לומר דמיד אחר שמת המוריש זכיתי בנכסיו ואין עלי מוטל לקברו יותר מעל כל ישראל אלא יהא נקבר מן הצדקה אלא אמרינן דנכסיו כבר משועבדים מחיים לקוברו בהן מקמי שזכה היורש בנכסים הנ"ל כ"ש גבי כתובה כבר מחייו נכסיו משועבדין לקוברו בהן בעוד שלא זכתה היא בנכסי בעלה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולפיכך אין שומעין לאלמנה שלא לקברו מנכסיו שאין בהן כדי כתובה והכי מסתברא אלא שצריך ליישב תוספתא והוא דלא אמרה תוספתא דהוא נקבר מן הצדקה אלא כשקדמה האלמנה והכניסה המטלטלין לרשותה מקמי קבורה אבל אם המטלטלין הם ברשותו אע"פ שעדיין לא נקבר והאלמנה מוחה מליטול המטלטלין לקוברו בהן אין שומעין לה ולפי זה מ"ש הריב"ש דאם תפסו היורשים וקברוהו אין צריכין לשלם לאו דוקא קברוהו כבר דאפי' לכתחילה נמי יכולין לקוברו מנכסיו כיון שלא תפסה בהן האלמנה ואפי' לא תפסו בהן גם היורשין אלא מופקדים ביד אחר והאלמנה מוחה שלא לקוברו בהן אין שומעין לה: ומ"ש הריב"ש דאין חייבין לשלם אם קברו בהן הוא לפי שהמעשה שנשאל עליו כך היה שכבר קברוהו מנכסיו והשיב עליה שא"צ לשלם אבל ה"ה אפי' לכתחילה יכולין לקוברו בהן ואין שומעין לאלמנה אא"כ כבר תפסה במטלטלין לרשותה וזכתה בהן והכי משמע מלשון התוספתא שהביא המרדכי והריב"ש דאיתא במס' כתובות פ' מי שמת וז"ל מי שמת והניח נכסים ומטלטלין ויצאת עליו כתובה וב"ח כל הקודם בהן זכה והוא נקבר מן הצדקה ע"כ אלמא דוקא כשקדמה ותפסה לרשותה וזכתה בהן מקמי שנקבר הא לאו הכי אין שומעין לאלמנה ואף לכתחילה קוברין אותו מנכסיו וה"נ וכן עמא דבר נ"ל ודו"ק:
א סָעִיף א בתשובת הרא"ש כלל כ"ה דאם באו יורשים ואומרים שלא הניחה זרע קיימא והבעל אומר שהניחה ואח"כ מת הזרע והוא יורש זרעו על יורשי האשה להביא ראיה ולקמן סימן זה כתב הטור בתשובה זו וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תתקע"ז וע"ש אם מת תוך ל' מה דינו וחלק שם בזו בלשון השטר:
ב סָעִיף א וכתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ה סימן ו' אם היו על הבעל חובות שחייב ישלם תחילה ואח"כ יחלקו מה שנשאר והבעל נאמן בשבועה מה שחייב במיגו דאי בעי הוי כפר ואמר לא נשאר אלא כך וכך עכ"ל:
ג וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל מ"א סימן ה' והביאה בח"ה סימן ר"ן שכתב בה בהדיא דיכולה למחול וע"ש ובמהרי"ל סימן ע"ה בתשובותיו האריך בחילוקים בזה וע"ש:
ד וכתב שם הדבר פשוט שהיורש יכול לעכב מיהו אם היא בעצמה נתנה הנדוניא ורצתה למחול הרשות בידה ומ"מ צריכה שתודה לפני עדים שמוחלת דאי לאו הכי יזכה היורש מכח המנהג וכתב שם בכל דבר שהוא מנהג כזה אע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי:
ה סָעִיף א כ' ריב"ש סי' ר"ח בעל שכתב לאשתו שאם ישא עוד אשה אחרת שיתן לה כל כתובתה ואח"כ עבר על התנאי ונשא אחרת ומת ואשתו באה לגבות כל כתובתה מן היתומים כי אומרת שעבר על תנאו והשיב דזה אינו דהוא לא כתב לה אלא שאם תרצה לצאת ממנו בגט שיצטרך לתת לה כל כתובה אבל לא כתב שום דבר על היתומים וע"כ מאחר שנשארת תחתיו ומת אינה יכולה לגבות מן היתומים אלא לפי התקנה כו':
ו סָעִיף א וכ"כ הריב"ש סי' ק"צ דמי שנשבע שלא לישא על אשתו לא מיקרי נשבע לבטל את המצוה אע"פ שלא קיים פ"ו וכ"כ שם סי' שצ"ב ועיין בי"ד סי' רט"ז מדין זה:
ז והשיב שצריכה להחזיר הספרים אם לא שאומרת שהתנאי היה מתחלה כך אז צריכה שבועה אם יש לה מגו ואם לאו צריכה להחזיר וע"ש:
א סָעִיף א טוליטולא ומולינא כן צריך להיות:
ב סָעִיף א והניחה ממנו זרע של קיימא כו' רצה לומר כשלא הניחה זרע של קיימא לעולם לא יטול הבעל אלא חצי עזבונה והחצי השני יטול יורשיה מה שאין כן כשהניחה זרע של קיימא דאז אין ליורש כלום שייכות בחציה השני כי אם זה הבן ואם ימות שעה אחת אחרי מיתתה אז האב יורש את בנו ויקח הכל. ומה שכתב יחלק אותו הבעל עם אותו הזרע רצה לומר בחייו יקחנו ואם ג"כ מת יקח הוא הכל ומסיק וכתב אבל אם לא הניחה כו' וק"ל:
ג סָעִיף א וכוונתינו בזרע כצ"ל:
ד סָעִיף א ואחר פטירתה שלשים יום אינו רצה לומר שצריך לחיות אחר פטירת אמו ל' יום דודאי אם חי כ"ט יום קודם מיתת אמו ואחר מיתת אמו יום אחד יצא מכלל נפל ויש לו דין זה דזרע קיימא אלא ר"ל שחי מיום הולדו ל' יום וגם היה בחיים אחר מיתת האם:
ה סָעִיף א מכל מה שימצא מעזבונה שהוא מבגדים שלה כו' דוק מראש ועד סוף בלשון התקנה ותמצא שלא נתקנה בעיקר הכתובה דהיינו במנה ומאתים גם לא בתוס' כתובה כי זה שהיה לו ליתן לה משלו נשאר הוא בו בזכותו שהוא יורש את אשתו ולא נתקן התקנה כי אם בנדונייתה שהכניסה לו. וגם בהנדוניא לא בכל ענין כ"א במה שנמצא ממנו בעין מטלטלין או קרקעות אבל אינו חייב באחריותו אם נאבדו וכ"ש אם נתקלקל לחוד דוק ותמצא. וכשמת הבעל תחלה שתקנו שהיא לא תטול כי אם חצי הכתובה היה ג"כ התיקון להיפך דוקא בממון דידיה אבדה זכותה בהחצי אבל בנדונייתה תשאר בזכותה ליטלו משלם:
ו סָעִיף א ויחזור החצי הנזכר ממנו רצה לומר החצי הנזכר יוציא ממנו:
ז סָעִיף א שהיה לו ליורש מן הדין כי מן הדין הבעל יורש את אשתו. ויצא לאשר יהיה לו דין קדימה כו' והא דלא כתב כן לעיל מינה בחולק עם הבן דשם אין הממון יוצא מרשותו כי אם לבנו יוצאי יריכו ואם מת חוזרת אליו הן הוא בחיים או שכבר מת יורש לבנו בקבר ומנחיל בניו אם לא שלאותו בן נולדו בנים כמבואר בחושן משפט ריש הלכ' נחלות סימן רע"ו:
ח סָעִיף א אם היה הוא נפטר בחייה רצה לומר שעכשיו שהוא בחיים הוא יורש שלה הקודם ולכן אמר שכוונתנו שאנו רואין כאלו הוא מת ואז אותו שיש לו דין קדימה בירושתה יזכה בהחצי אף אם הבעל חי והוא היורש הקודם:
ט סָעִיף א ומה שהכניסה לו ר"ל נכסי מלוג:
י סָעִיף א כגון שתהיה רצה לומר האם:
יא סָעִיף א מלבד שהכניסה כבר רצה לומר שמה שהכניסה לו כבר בנישואיה ונכתב בכתובה אין צריך ביאור הרבה שזה יודע בקל ע"י כתובתה מה שהכניסה לו לאפוקי מה שנתנה לו אחר נישואין ולא נכתב בכתובה צריך ביאור היטב שהיא הכניסה לו או יש לומר דהכי קאמר כגון שתהיה אלמנה או גרושה מלבד שהכניסה כו' רצה לומר אע"פ שאינה גרושה או אלמנה והכניסה לו קרקע שלה רצה לומר שהוא שלה ואין לבעלה רשות כו' או הכניסה בגדים "שקנתה רצה לומר בגדים שהן קנין שלה שהן לעצמה ואין לבעלה רשות בהן. שוב ראיתי בתשובה שכתב בה וזה לשונו כגון שתהיה אמה אלמנה או גרושה והשיאה בתה ונתנה לה קרקע או בגדים שיהיו שלה וזוכר בכתובה מה שנתנה לה פלונית אמה או כגון זה הענין בענין שיתבאר ביאור גמור שאותו הקרקע היה לאמה או שאותם הבגדים נתנה אותם משלה ונפטרת כו' והוא נסחא אמיתית שלא כתב מלבד:
יב סָעִיף א דין ר"ל כד הוא הדין זה הזוכה כו':
יג סָעִיף א מלבוש וחלי כצ"ל. ותכשיטין שלה ר"ל תכשיטין שלה קנה מממונו:
יד סָעִיף א וכוונתם דרך כבוד כדלעיל סימן ס"ו:
טו סָעִיף א ואשר יהיה ממנו כו' ר"ל מה בכך שכוונתם דרך כבוד לכן אמר "ואשר "יהיה "ממנו בודאי אין ליורשים חלק בו ה"ה אף אם אין אנו יודעים בודאי שהוא ממנו אמרינן שהוא ממנו ואין ליורשים חלק בו. ולפי פירוש זה צ"ל דתיבת ממנו אכבוד הנזכר קאי ופשט זה דוחק מהענין ומהל'. לכן נראה דתרתי קאמר מתחלה קאמר דאין משגיחין בסך הנדוניא לפי שנכתב דרך כבוד ואח"כ אמר ואפי' אם נכתב בפרוטרוט כל מלבוש שהכניסה לו וערכו דכל אחד ואחד בכך וכך והוא הכל אמת שהיה שוה כ"כ בשעה שהכניסה מכל מקום אינו חייב באחריותו דהיינו אם נפחת אותה מלבוש מערכו אלא נוטלת אותו מלבוש כאשר הוא בנמצא בשעת מותו. והשתא יתיישב לשונו היטב שכתב ואשר יהיה ממנו "בודאי ר"ל שלא נכתב דרך כבוד ויכתב אותו ערך דכל אחד על שטר כו' מ"מ אינו חייב באחריות הפחת. אלא יתבעו ויטלו הנמצא בעין מהנדוניא אע"פ שכתב רבי' לעיל בסימן פ"ח שכך היו נוהגין אף בלא תקנה אפשר שהם תקנו שאף אם נאבד או לא היה משמש מעין מלאכתו ראשונה אפ"ה לא חייב באחריותו וכמ"ש בריש הסימן שהתקנה לא נתקנה כ"א במה שנמצא מנדונייתה בעין: מהנדוניא אמיתית ר"ל שודאי הוה נדוניתא:
טז סָעִיף א מה שהניח מהנכסים קרקע או טלטל נראה דל"ד "או קאמר אלא אף אם הניח קרקע "וטלטל תיטול משניהן כדי כתובתה או פחות אם לא יגיע החצי מהם לשיעור כתובתה:
יז סָעִיף א בין שאינו מצוי פי' כגון שטרפו ב"ח:
יח סָעִיף א ואין לה רשות שתגבה יותר מסכום כתובתה מהחציה בלבד נראה דה"ק שאין לה לגבות יותר מהכתובה אפי' מהחצי בלבד ול"ת כשם שאם לא הגיע החציה לשיעור כתובתה היתה מפסידה כן אם החצי הוא יותר משיעור כתובתה תרויח לגבותו הכל קמ"ל. ויש גורסין כתובתה ומהחצי בלבד:
יט סָעִיף א מקודם לכן פי' קודם זמן הנישואין. ויתקיים ר"ל ומבואר הוא שלא היה כוונתו להברחה אלא למתנה גמורה שאם לא כן לא היה גובה כלום כדאמרינן בח"מ סימן צ"ט שבטוליטולא אין כותבין וחותמין שום שטר מתנה אם לא יתברר ע"פ גדולי העיר שלמתנה גמורה נתכוון או רצה לומר ויתקיים על דרך שכתב לעיל סימן צ' גבי אשה שנתנה מתנה לאחר קודם שנישאת שאמרינן שאינו מתנה אם לא ששיירה לעצמה וכך כוונתו במה שאמר הכא ויתקיים רצה לומר שלא היה נתן כל אשר לו לאחר רק ששייר לעצמו דאם לא הוי שייר לעצמו לא הוי מתנה. והיותר נראה כמו שכתבתי בדרישה ע"ש:
כ סָעִיף א יזכה ג"כ המוציא י"מ ויקחנו מהאמצע ואחר כך יחלקו השאר בשוה וז"א כמ"ש בדרישה דהואיל ולא היה בקניינה פשיטא דלא היה להפסיד בחלקה גם מדכתב ל' ג"כ משמע שדינה כדין הראשון בשטר שיעבוד אלא ר"ל כמ"ש דל"ת הואיל והן נוטלין מכח התקנה יטלו ג"כ השדה מידו דזה שקיבל בהברחה וכאלו האשה גבתה כל כתיבתה שהיתה טורפת קמ"ל:
כא סָעִיף א להשביעה ר"ל אם לא תוכל לברר מה שהוא שלה או משביעה שבועה כו' ומה שאמרי' לעיל בסמוך ושהבעל ישבע התם היא מתה ואינה בעולם לישבע ולכן אמרינן שהבעל ישבע ומה שנאמנת הכא בשבועתה להוציא מידו היינו משום ששטר כתובה בידו והוי כמוחזק:
כב סָעִיף א על סכום כתובה שהתקנה לא נתקנה אלא באלמנה:
כג סָעִיף א ולא אבד עינו במה שנלבש או נקרע ר"ל דאם היא קלקלה אותו בלבישתה אותו פטור מלשלמו ואפשר נמי דאפילו נתקלקל בלבישתו הוא עצמו בגדיה פטור מלשלם הואיל דהפירות שלו וברשותה לבשו ואינו מחויב לשלם אלא מה שמכר וקיבל דמים עבורו ואפילו ע"ז צריכין לישבע אם לא מכר ברשותה:
כד סָעִיף א או לא פירוש שהוסיף וק"ל מ"ו:
כה סָעִיף א זהב מטבע והיא כו' ר"ל אז אינה צריכה לישבע אלא שבועה אחת דהיינו שלא כתב להוסיף אבל כתב בכתובה שהכניסה לו בגדים או תכשיטים וכיוצא בזה אז צריכה לישבע עוד שבועות אחרות שלא נתנה לו רשות למכור ולא נאבד עינו במה שנלבש או נתקרע. או י"ל שלעיל איירי שהכניסה לו בגדים או סחורה ושמאתם בכתובה והכא איירי שהכניסה לו מעות א"נ שנחשב כל מה שהכניסה בסכום מעות כמו שאנו נוהגין ואשמועינן שבכל גוונא היא נאמנת בשבועה:
כו סָעִיף א אבל בגדי חול אין שמין והא דכתב לעיל סי' צ"ט שאפילו בגדי חול שמין באלמנה היינו משום שהיא נוטלת כל כתובתה משלם אבל היכא שהמנהג שאינה נוטלת אלא החצי אין שמין לה בגדים של חול ועיין בדרישה:
כז סָעִיף א ולא שתגבה כתובתה רצה לומר אלא החצי כפי התקנה:
כח סָעִיף א והניח אלמנה ובת מעשה כך היה. כתובתה ולא היתה ניזונת כצ"ל וכן הגיה ב"י ע"ש:
כט סָעִיף א שכיון שביד היתומים ע"ל סימן צ"ג פלוגתא אנשי יהודה וגליל והשואל עלתה על דעתו דאפילו לאנשי גליל דיד האשה על העליונה הכא כיון דמכח התקנה יד היורשים על העליונה ויתנו לה מה שירצו ממילא כאילו נתנה לה הכתובה והרא"ש מסיק שם בתשובה דאפי' לאנשי יהודה חייבין במזונות למפרע עד זמן שתתבע כתובתה כו' ע"ש:
ל סָעִיף א כדי חצי מה שפרעה כי השיעבוד שעשה על נכסיו לאחר שנשאה אין לה להפסיד כלום מכח השיעבוד כי כל הנכסים משועבדים לכתובה ועל היתומים והיורשים לפרוע חובות אביהן מחלקם ואין לגרוע חצי שלה כמ"ש בסימן זה ולכן תובעת כדי חצי מה שפרעה דרך משל נתנה לבעל חוב שני שדות באותן שני שדות היה מגיע לחלקה החצי דהיינו ב' חצי שדות ותובע שיתן לה מחלק היתומים הנשאר אותן שני חצי שדות:
לא סָעִיף א והאפוטרופוס אומר שאין לו לפרוע כו' כדין הפורע חוב של חבירו שלא מדעתו שיתבאר בח"מ סימן קכ"ח ועד"ר:
לב סָעִיף א והוא תחת גביית כתובה ר"ל וכמו שכתובה אינה נגבית ממשועבדים במקום שיש בני חורין:
לג סָעִיף א כגון שאם היו הנכסים מרובים יפרעו לה כתובתה ומתנתה ואם היתה כתובתה יתירה על הנכסים כו' נראה דהנכסים הנזכרים כאן ר"ל חצי הנכסים דהא גם אם כתובתה יתירה על חצי נכסים חולקין עמה אלא ודאי אדלעיל מיניה קאי שהתחילה וכתב שהסכימו שכל אלמנה שתבא "לחלוק כו' ש"מ שזה היה פשוט להן שעל כל פנים אין לה שייכות לגבות כי אם בחצי עזבון ועל זה קאמר דאם אותן הנכסים שיש לה שייכות בה דהיינו בהחציה:
לד סָעִיף א שקודם ירצו לחלוק ר"ל יותר ירצו לחלוק מליתן לה כתובה:
לה סָעִיף א עכשיו מתו ובא שמעון לתבוע שטר חוב כו' נראה שבתביעתו זאת בא לגבות גם כן מהנדוניא קרקעות שהשיאה בהן האם להבנות דהא בעל חוב טורף מהן דלא עדיפי מלקוחות אחריני כי לא מצא כדי חובו בני חורין מחלק היתומים ומש"ה אמרו הבנות אנו רוצים שתטול אמנו כל כתובתה וידעו באמן האלמנה שתוותר נגדן להניח נדונייתה אצל בעליהן ומש"ה כתב בשאלה זו שהשיאן אמן דאם לא כן קשה למאי כתבו:
לו סָעִיף א כדי שיפרעו חובות אביהן ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם:
לז סָעִיף א טענו היתומים אנו במקום כו' לכאורה קשה מה השיבו היתומים על טענתו שאמר אנן סהדי דניחא כו' דמסתמא הואיל שאמר "אנן סהדי כו' כך הוא הסברא באמת וי"ל דכך השיבו דגם אנו מודים לסברא "דאנן "סהדי "דניחא "להו כו' מ"מ אנו אין רוצים לחלק הואיל שכבר השיאה אמנו אותנו ואנו במקום אחינו קיימים וכי היכי שהם היו יכולן לוותר אף על גב דיש לומר מכח אנן סהדי לא היו מוותרין מ"מ מאחר דאם היו רוצים היו יכולים לוותר גם אנחנו יכולין לוותר והשתא א"ש שכתב "והשיאה "הבנות דלכאורה נראה דזה אין ענין לשאלה זו אבל לפי מ"ש א"ש:
לח סָעִיף א ולא שייך הכא כצ"ל:
לט סָעִיף א לפי שכך היא התקנה כו' ר"ל שהתקנה לתועלת היתומים נתקנה שיהא בידם הברירה וגם נתקנה שכל זמן שלא סלקוה נעמידנה על דין תורה והשתא הבנות במקום אחיהן עומדות ואינן רוצים לסלק לאמן וממילא נעמידנה על דין תורה:
מ סָעִיף א ועוד שאדרבא אומדנא הוא יותר הבנים היו חפצים שתטול אמן ר"ל אף שפריעת חוב מצוה גם אמן היא ב"ח של אביהן וז"ש שתטול אמן "בכתובתה ר"ל בחוב כתיבת ממה שיטלנו "ב"ח "אחר:
מא סָעִיף א ממילא כל חצי העזבון של היתומים ר"ל ואין הברירה בידם אלא שלעולם בין יהיה כתובתה רב או מעט נוטלת חצי הנכסים ואע"פ שגם לעיל כתב ז"ל וששאלתם בענין התקנה שכל אלמנה שתבא לחלק שתהיה יד היתומים על העליונה ר"ל מתחלה נעשית התקנה כך לטובתם דמן סתם ניחא להו בכך ובזה יהיה ידם על העליונה אבל כשאירע שטובת היתומים היה שתטול היא כל כתובתה בזה ל תקנו שיהיה תלוי בהיתומים:
מב סָעִיף א כיון שקדמה הכתובה לחוב ודוקא בקרקע איירי אבל במטלטלין כתב הטור דאין שייך דין קדימה וק"ל מ"ו:
מג סָעִיף א וגם האלמנה לא כו' ר"ל כיון שקדמה הכתובה האלמנה לא כו':
מד סָעִיף א אם לא הניח בנים ובנות ז"ל השאלה שם כלל נ"ו סימן ט' נוסח תקנת קהילת מולינא שכל אלמנה שתבא לחלק עם בניה או עם בנותיה שתהיה יד היתומים על העליונה אם ירצו ליטול חצי הנכסים והאלמנה חצי האחר הרשות בידם ואם ירצו תוציא האלמנה כתובתה והשאר יהיה להם ואם לא הניח המת לא בנים ולא בנות כו':
מה סָעִיף א תוציא הנדוניא כמו שהיה בשעת חלוקה ר"ל לאפוקי שיתחייב באחריותו ואם נאבד או נתקלקל וכמ"ש לעיל דדוקא את אשר נמצא בעין נוטלת ראשונה והמותר יחלוקו:
מו סָעִיף א שהיתה רוצה ליטול שטר מתנה קודם ואע"ג דלעיל בתקנת "מולינא כתב שיהיה יד היתומים על העליונה או שיפרעו לה כתובתה ומתנתה או שיחלקו עמה שמע מינה דכשיחלקו עמה א"צ ליתן לה מתנתה קודם. שאני התם שהניח הוא בנים וכבר כתבתי ל' התקנה שכשהניח בנים גם נדונייתה היתה חולקת עמהם משא"כ כשלא הניח בנים או בנות וחלקו עם היורשין שמן התקנה מוציא הנדוניא תחלה היתה רוצית ג"כ להוציא שיעור שטר מתנה תחלה באמרו שלענין שטר מתנה היא כשאר מקבלי מתנות שכ"מ שנוטל מיד היורשים והרא"ש השיג דגרוע כיון שפרט שיטלה נדוניתא תחלה משמע נדוניתא דוקא:
מז סָעִיף א להוציא מיד היורשים הלכך כצ"ל:
מח סָעִיף א והאריך הרבה בתשובה בדבר וזה שיצא כו' כנ"ל:
מט סָעִיף א ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסים לבעלה כו' דקדק וכתב שהיתה נותנת לבעלה ור"ל דוקא לבעלה אבל לאחר אפי' מהיום אינה מתנה דהא בחיי בעלה הבעל אוכל פירות ואין בה כח ליתנו לאחרים ומהיום ולאחר מיתה כ"ש דיורשה בעלה מן הדין או היורשים מכח התקנה משא"כ בעלה כיון שעדיין לא הגיע זכות היורשים יכולה להפקיע זכותם וכאילו לא הניח אחרים כלום משא"כ כשנותנת מהיום ולאחר מיתה אין במתנתה כלום דהא גם בזולת מתנתה יש לו זכות בחייה לאכול פירות והגוף יורש לאחר מיתה וכאילו לא נתנה היא כלל דמי וכיון שהפקיעה מכח התקנה זכותו וגם אין בדבריה ממש מש"ה אינו יכול לזכות בזה ועד"ר:
נ סָעִיף א בענין שלא היתה כו' פירוש באופן המועיל שלא היתה יכולה לומר כו' אבל אם נתנה כו' ז"ל התשובה שם אבל זו דמעכשיו ולאחר מיתה נתנה לבעלה ומן התורה לא היתה צריכה ליתן נכסיה לבעלה לאחר מיתה כי ממילא יורש הבעל את אשתו אלא משום התקנה הוצרכה ליתן לו כי התקנה העביר חצי הנכסים מבעל ולתתו למי שראוי ליורשה הלכך אין במתנתה כלום לפי שעוקרת עיקר התקנה עכ"ל:
נא סָעִיף א אין באותו צואה כלום והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק יש נוחלין שלח ליה רב אחא בר עולא לדברי ר"י בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאינו לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכן בנדון זה זאת הבת ראויה לירושה כי אין לה יורש אחר לפי התקנה הלכך לא מהני מה שציותה אלא האב יורש את בתו עד כאן לשונו:
נב סָעִיף א שהבת יורשת חצי הנדוניא אם מת האם:
נג סָעִיף א אם יכול ב"ח של אבי אם הבת כו' שאותו האב נתן הנדוניא לאם הבת לכך בא ב"ח לגבות ולטרוף ממנה וכדמסיק ועד"ר:
נד סָעִיף א נאמר "מאחר כצ"ל:
נה סָעִיף א שחל שיעבוד בעל חוב עליו כגון אבי הבת לוה מב"ח קודם שהכניס הקרקע לבתו: (עשיתי אותה יורשת בכל נכסי כו' אף על גב דעשאה אפוטרופוס כשהוא נותן לה כל נכסיו היינו כשאינו משייר כלום וכאן שייר ליורשיו לכל אחד ה' זהובים כמבואר בתשובה וכן בח"מ סימן רע"א הביאה וכאן שלא כ"כ לפי שאין כאן מקומו כ"פ):
נו סָעִיף א כיון שאינה ראויה לירש עיין בח"מ סימן רפ"א:
נז סָעִיף א כתב לשון מתנה שם בח"מ:
נח סָעִיף א ויכולה לגבות בכל עת שתרצה ואינה ככתובתה שזמנה דוקא לאחר מיתה:
נט סָעִיף א שמנחת החוב כו' בתשובה כלל נ"ט דין ג' כתוב "ומנחת החוב כו':
ס סָעִיף א הנותן מתנה "לאשתו כו' כצ"ל כמבואר לעיל סימן פ"ה:
סא סָעִיף א באחת מג' שדות פ' חזקת סוף (בבא בתרא דף מ"ט) ע"ש בתוספתא שגרס ר"ח שם הכי ג' שדות א' שכתב לה בכתובתה ואחד שייחד לה בכתובתה וא' שהכניס לה שום משלו ועד"ר:
סב סָעִיף א נקראין שיעבוד כתובה שאינה יכולה לגבות אלא לאחר מיתה:
סג סָעִיף א יחזור נכסי מלוג ר"ל והיה לו דין נכסי מלוג:
סד סָעִיף א שניסת גובה ממנו דכי היכי שהבעל משועבד לה ה"נ משועבד לב"ח מדרבי נתן כ"כ הרא"ש בתשובה ועד"ר:
סה סָעִיף א ודאי מחלה עיין מ"ש בח"מ ס"ס תכ"ד שייך גם כן כאן:
סו סָעִיף א אחר שניסת אינו גובה ממנו ושם נתן טעם דכיון דאחר שתגבה אותה יש להם דין נ"מ וא"א למוכרם אלא בטובת הנאה וכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ועיין בדרישה:
סז סָעִיף א ואם נתן הבעל לה מתנה פירוש לאחר שנישאת:
סח סָעִיף א גובה ממנו כיון דאין לבעל זכות באותן נכסים אפי' לפירות ואע"ג דנתבאר לעיל סי' פ"ה דאינה יכולה למכור כיון שאם תמות ירשנה מ"מ לב"ח הוא משועבד לגבות ממנו:
סט סָעִיף א וכן רגילין לכתוב בשטרות עיין בח"מ סי' ס':
ע סָעִיף א ונתתי לה כך וכך פי' שטר כזה היה מועיל ומחשב לשטר הודאה שכיון שכתב שנתן לה אנן לא בדקינן היאך נתן אלא אמרינן ודאי נתן באופן המועיל וישאר מה שביד המקבל או יתן לו מה שמפורש בשטר שנתן לו מבתים וקרקעות אבל מ"מ אינו יכול להוציא מטלטלים שאינם ניכרים מתחת יד היורשים בלשון כזה שהרי הלשון של נתתי משמע שכבר נתן וז"ש על האלף זהובים שאינה יכולה להוציא אף על פי שכתב לשון נתתי אבל בנדון זה שכתב בו איך שאמר לעדים ליתן והוא לא נתן להם כלום במה זכו ועיין בח"מ סי' ס':
עא סָעִיף א אותו קרקע אם יש לו דין נצ"ב או כדין שאר נכסיו ונ"מ לענין מכירה בלי רשותה כמ"ש לעיל סימן צ' גם יתבאר כן בסימן זה גם לענין התקנת טוליטולא המתוקנת דאם תמות היא תחלה בניה או יורשיה יטלו חצי נדוניא שהוא נשאר בעין וכן אם ימות הוא תחלה תקחה היא נדוניתא בראש ובמותר יחלקו כמ"ש לעיל מש"ה שאלו אם יש לו דין נצ"ב ה"ל בעין לענין תקנה הנ"ל:
עב סָעִיף א לוה הש"ח כצ"ל:
עג סָעִיף א בכל עת שירצה פירוש שהיה כתוב בו כן:
עד סָעִיף א דהיאך יתנו לשון התשובה דהיאך יתכן שהיא תוציא כו':
עה סָעִיף א נדוניתה מוקדם וצ"ל שהקנה לה מטלטלי אגב קרקע דאם לא כן הא אין דין קדימה במטלטלין ועד"ר:
עו סָעִיף א ומנעתו מלגבות ונראה ששטר נדוניא זה היה כתוב בו תנאי שתוכל לגבותו בכל עת שתרצה ואפילו בחיי בעל וכמ"ש לעיל שהיה מנהגם לכתוב כן ב"י:
עז סָעִיף א שאם ישאר בידך היום או מחר תוציאנו כו' שאם יבא בעל חוב להגבות היום כו' כן הוא בתשובה:
עח סָעִיף א ולפי "התקנה נפטר ראובן בחצי הנדוניא כו' צריך לומר דאלמטה מינה קאי אמאי שכתב וחצי שני ירשו בניה דזהו מן התקנה דאילו במה שנפטר מהחצי אינו מן התקנה אלא מדין תורה שהבעל יורש את אשתו ואין לומר שהכי קאמר מן התקנה אינו נפטר אלא מהחצי שאם כן עיקר חסר מן הספר:
עט סָעִיף א ראובן שמקודם יגבו כן צריך להיות ופירוש שלא נשאר רק מטלטלין של אביהן ויתמי לאו בני פרעון מטלטלין נינהו אלא ממקרקעי והיינו קודם שתקנו הגאונים לגבות מטלטלי דיתמי ודוק מ"ו ועד"ר ובית יוסף כתב כשבא בעל חוב לגבות חובו כבר הוציאו היורשים המטלטלים וכן מבואר בדברי השאלה שפרעו הרבה מסיק והשיאו אחיותיהן הכל בממון אביהם ע"ש:
פ סָעִיף א הרי שפרעו לעצמם מה שאביהם היה חייב לאמם כו' אבל בלא טענה זאת אין לחייבם מטעם שאתם הוצאתם ממון של אביהן שהיו עליכם מן הדין לשלם לי לאחר התקנה שהרי הרא"ש סבירא ליה דאפילו קדמו היורשים ומכרו קרקע של אביהן המשועבדת לבעל חוב לכותי באופן שלא יוכל הבעל חוב לטורפו והמעות עדיין ביד היורשים אפילו הכי אינו יכול הבעל חוב להוציא מידם כמו שכתב רבינו בשמו בח"מ סימן ק"ז עיין שם כל שכן בעזבון מטלטלין שכבר הוציאו וק"ל:
פא סָעִיף א ולא לירושה מצד אביהן ושמעון יגבה חובו פירוש לא נחשב לירושה עד שתאמר כיון שירשה הוא שמעון יגבה חובו זה לא אמרינן:
פב סָעִיף א עליו להביא פירוש על ראובן שבא להוציא צריך ראיה שהבן מת תחלה וכתב שם בתשובה כלל נ"ו דין ה' הטעם שהממון בחזקת שמעון הבעל הוא והאריך שם הרבה בראיות ע"ש: (הרי לא חל שיעבוד עליו פי' של ב"ח כדרך שלא יוכל הבעל למכרו דהיינו הקרקע משום שהיא שבח בית אביה וכמ"ש בסמוך וע"ל סימן פ"ה כ"פ):
פג סָעִיף א חייב לה הבעל כו' חייבת אותם לבעל כצ"ל:
פד סָעִיף א (צריך לגרש הראשונה וליתן לה כתובה היינו שאינה רשאי לישא אחרת ע"כ של ראשונה אלא אם תרצה היא שלא להיות צרה עם אשה אחרת צריך לגרש הראשונה כו' והיינו אם טעין שישא אשה אחרת עליה משום פריה ורביה אם מנהגם שלא לישא אשה על אשתו לא ישא כ"פ):
פה סָעִיף א וששאלתם אם שהתה עמו י' שנים ולא ילדה כו' ועתה התנה כו' אי הוה כמתנה על מה שכתוב בתורה אין זה בכלל שאלה ראשונה דה"א דזה הוי טפי כמתנה על מה שכתב בתורה כיון דכבר הגיע זמן שחייב לישא אחרת מה שאין כן בשאלה ראשונה דסמכה דעתו שלא יבא לידי כך:
פו סָעִיף א ששאלתם שנוהגים לכתוב למטה בכתובתה שטר שפלוני החתן נתן לפלונית כך וכך מעכשיו באחריות על כל נכסיו אם מתנה זו נידונית כשטר חוב. עיין שם בתשובותיו בכלל ל"ו סימן ח' שהוסיף בשאלה ותשובה וכתב ז"ל אם נידונית מתנה זו כדין שטר חוב כיון דאית בה אחריות. והשיב לא ידעתי במה נסתפקת למה לא יהא כשאר כל שטר חוב לגבות ממשעבדי אמנם צריך לדקדק בלשון שרגילין לכתוב אי כותבין אני נותן כך וכך אגב קרקע קונה ואם בקנין חליפין בלא אגב מטבע אינה נקנה בחליפין כו' עיין שם ורבינו קיצר במקום שהיה לו לבאר טעם השאלה ופרטי התשובה:
פז סָעִיף א להתיר לו שבועתו צריך עיון למה יחול השבועה דהא נשבע לבטל המצוה דפריה ורביה ולכאורה נראה שאיירי שכבר קיים פריה ורביה אלא שרצה להוליד עוד בנים ובנוח וכבר נתבאר בסימן א' דבכהאי גוונא אינו חייב לגרש אף שאינה בת בנים אלא אם ירצה יכול לגרשה ומכח השבועה פסק דאסור לגרשה ועד"ר:
פח סָעִיף א תשובה אין בדבריהם כלום דאפילו אם מוכר נכסיו כו' כל שכן אם שיעבד גופו 'לאחר (כצ"ל וכן כתב שם בתשובה) דאין שיעבוד חל על גופו כו' נראה לי דה"פ ומה נכסיו דהשיעבוד חל עליהן מכל מקום אם מכרן אינו טורף מהן כל שכן זה דשיעבד גופו בשבועה לאחר דצריך לקיים ואין האשה יכולה לומר גופו כבר משועבד לי דהא אין השיעבוד חל על הגוף ואפילו אם הוה חל אינה יכולה להוציא כיון דכבר נשבע דהוי כמו מכור נכסיו כל שכן דלא חל שיעבוד על הגוף וגם לאמר לא היה חל שיעבוד המתנה לולא חומר השבועה ועד"ר:
פט סָעִיף א וששאלת על יהודים ז"ל בית יוסף תשובות אלו אין מקומם כאן אלא בסימן י"ז לא כתבם כאן רבינו אלא אגב תשובות אחרות:
צ סָעִיף א דע כי אינו עדות פירוש בסתם סימנים מובהקים של העולם כי אם במובהקים ממש כדלקמן מ"ו ועיין בבית יוסף לעיל סי' י"ז שכתב אסימן מובהק הנזכר שם שאינו סימן מובהק ממש:
צא סָעִיף א אבל אם אמר סימן מובהק כו' נראה דהרא"ש לטעמו וסבירא ליה דכשמעידין מת יוסף בן שמעון לא חיישינן לאחר אע"ג שאין מזכירין שם העיר והוא הדין בסימן מובהק אי נמי מיירי כאן שהכותים מעידין שיצא מעיר הזאת וקא משמע לן דאין צריך חיפוש באותו העיר אם יצא משם אחר כיון דאומרים ג"כ סי' מובהק שבו וע"ל סימן י"ז ובתשובתי שהארכתי מזה: (ואת אשתו ואת גיסתו פירש הב"י כלומר יבמתו שהיתה זקוקה לו אבל עיקר הגי' את אשתו לחוד וכן גורס רש"ל וכן מוכח מדמסיק הרא"ש בסמוך לפיכך אשתו מותרת כ"פ):
צב סָעִיף א ויצא ממנו כל זה אמר המעיד שיצא ממנו דהיינו מעיר מיורקא הנ"ל ללכת לארצו ואח"כ בא תלמיד כו':
צג סָעִיף א ובמסיח לפי תומו אמר כו' האי מסיח לפי תומו ל"ד דבעינן מס"ת דהא ביהודים אדרבא כשמתכוין לעדות עדיף טפי אלא כתב כמעשה כמו שהיה:
צד סָעִיף א אריה אמר לי כו' קורין "אותו בעירי כצ"ל:
צה סָעִיף א ובא לכאן עם בחור א' ששמו ר' יונתן כו' מהרי"ק בשורש קפ"ד כתב דלא כתב והם כל שלא נסתפק אף אם הוא זה שלמד אצל מ"מ שמא אינו בעלה כל הבטחה לכך כתב שזה יודע ע"י אותו הבחור שהא עמו נקרא רבי יונתן כ"ש:
א סָעִיף א תקנות (הנישואין של קהל טוליטולא כתב ב"י בשם הר"ן דכל לשון שיש בו ספק בתקנה זו או בשטר הנכתב בזה הלשון הכל על היורשים הבאים להוציא מן הבעל להביא ראיה וכל טצדקי דאנו יכולין בו לקיים ירושת הבעל עושין כ"פ):
ב סָעִיף א מקודם לכן ויתקיים כו' עפ"ר והיותר נראה דמ"ש ואם תהיה אותה ההברחה מקודם לכן ויתקיים ר"ל ע"ד שכתבו התוס' והרא"ש והר"ן והמרדכי פרק האשה והביאו רמ"א ז"ל בהגהותיו בח"מ סי' צ"ט ס"ס ו' ז"ל מיהו אם נראה לב"ד שלא כיונו לערמה רק למתנה גמורה קנה המקבל אע"ג שהיתה כוונתו להבריח עכ"ל וזהו גם כן כוונת תשובת הרא"ש דכתב רבינו שם בס"ס צ"ט לבטל שטרי הברחות לא כ"כ אלא היכא דכיון למרמה דהיינו שבהברחתו לא נתנו במתנה גמורה אלא במרמה למראית עינים וכמבואר שם בסוף התשובה ע"ש. וזה שכתב כאן בתקנה זו שאם יצא שטרי הברחה ויתקיים ר"ל דנראה ממנו דמתנתו קיימת ולא כיון למראית עינים להפקיע שיעבוד המלוה ממנו ולחזור וליקחנו אח"כ מידו יזכה בו ג"כ בו המוציא אותו השטר ודוק בלשון התקנה שלא כתב בזה ובמה שכתב לפניו בשטר שיעבוד שלא יפסד בזה האלמנה. אף שכן הוא האמת כדמוכח מלשון תקנה זו וממה שיתבאר עוד בתשובה שאחרי זה שאין לאשה לשלם מחלקה חובת בעלה שלא נשתעבדה בה עמו. וה"ט מפני שזה היה פשוט בעיניהן ומש"ה התחיל ג"כ בתחילה וכתב ז"ל ואם יצא באותו החצי שיהיה ליורשיו שטר שיעבוד דקשה הא ודאי לא מיירי בעשה לו שדה אחת אפותיקי וכבר חלקו הנכסים ואח"כ הוציא שטר שיעבודו והיה אותו השדה בחציה דלשון "שיהיה ליורשיו משמע שלא חלקו עדיין גם מוכח כן מדסיים וכתב דאם היה אותו השיעבוד בקנינה ובקנינו יוציאו תחלה כו' ומה שישאר תטול כו' משמע דעדיין לא חלקו ואם כן למה כתב שיצא שטר שיעבוד באותו החצי אלא ודאי ה"פ שזה היה פשוט דאין האלמנה צריכה לפרוע חובת בעלה מחלקה א"כ כל שטר שיעבוד שיוציא אינו יוצא אלא לפרוע לו מהחצי שיטלו היורשים וכן מוכח מלשון התשובה שבסמוך באלמנה שפרע לכותים כו' גם ממ"ש בסוף תשובה בסמוך המתחלת וששאלת בענין התקנה שהאלמנה והיורשים חולקים כל העזבון כו' עד וכן נ"ל שנוהגין פה בטוליטולא וכמ"ש שם. והוצרכו לכתוב בתקנה שיגבה המלוה חובו מאותו חצי שלא תאמר הואיל שמן הדין אין להן ליורשיו כלום שהיה ראוי להיות כולו להאשה בכתובתה אלא שזכו בו מכח התקנה אם כן ה"א אדעתא דהכי לא תקנו שיתפרע ממנו הב"ח קמ"ל. ודומה לזה נשאל הרא"ש וכתבו רבינו בסמוך ז"ל וששאלתם על תקנת טוליטולא שהבת יורשת חצי הנדוניא אם יכול ליקח ב"ח של אבי הבת ויקח כו' ע"ש ושם אבאר טעם השאלה דאע"פ שכ"כ בתקנה כמ"ש כאן היינו דוקא באם מת הבעל ושם נשאל באם מתה היא ודוק. ומ"ש ואם תהיה אותה הברחה מקודם לכן ויתקיים דוק בלשון התקנה שפתח בתרתי ביצא על חצי של היורשים שטר "שיעבוד או שטר "הברחה ואכתי לא סיים אלא בחדא דהיינו שיגבה שטר שיעבוד. וצ"ל דמ"ש כאן ואם תהיה אותה הברחה מקודם כו' זהו סיום דמילתא דהתחיל בה דיצא עליהן שטר הברחה וקאמר דאם קודם שמת היה בידו אותו שטר הברחה ונתקיים ההברחה בידו ע"ד שכתבתי אז ג"כ עתה אחרי מותו יתקיים בידו ולא יטלוהו היורשים מידו בטענתן מן הדין היה נטרף מידו בגביית הכתובה ואנו באנו מכח התקנה ליטול מידה החצי ונעמיד במקומה וק"ל. עוד דוק בלשון התקנה שכתב אז "יגבה אותו בעל השיעבוד שכתב בשיעבוד לשון יגבה ובשטר הברחה כתב לשון "יזכה בו המוציא כו' וה"ט משום דהמלוה אין לו בגוף השדות כלום ויוכלו לסלקו במעות ומטלטלין או ימכרו הקרקע למי שירצו וישלמו לו מעותיו וזהו לשון יגבה משא"כ בשטר הברחה שהקנה לו השדה עצמו. וזהו שסיים וכתב אח"כ דאם יצאו השטרות ג"כ בקנינה יוציאו תחילה אותו השיעבוד מממונו ויפרישו אותו הקרקע המוברח מנכסיו. כתב בשיעבוד "ממון ובהברחה קרקע ודוק. ושטר הברחה דאיירי ביה הכא לא איירי שהבריח מהאשה או מהיורשים שהרי הם נוטלין ג"כ ועוד דאח"כ כתב ששטר הברחה נעשה בקנינו ובקנינה. ונראה דר"ל שהבריח ממלוה אע"פ שהניח יותר לגבות ממנו י"ל דדעתו היה ללות מראובן ולעשות לו זה אפותיקי שלא יהא לו פרעון אלא מזה השדה וקודם שהלוה כתבו במתנה גמורה לשמעון נמצא דהבריחו מראובן המלוה ותו לא יוכל לגבות לא משדה זו ולא משדות אחרים כיון שכתב לו אפותיקי מזו ודוק:
ג סָעִיף א ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף כו' לענין שתשאר כו' משמע שגובה בכתובתה כל מה שנכתב בכתובתה אפי' מה שהוסיף וכ"כ בסמוך בהדיא שאם הוא תבע הגירושין חייב ליפרע לה כל סכום כתובתה אפי' התוס' אף ע"ג שאמרינן לעיל סי' ס"ו שמה שהוסיף לה אינו גובה היינו דוקא במקומות שהמנהג כך שאינו גובה אלא מה שהכניסה לו אבל הכא מיירי שהמנהג שגובה את הכל גם י"ל דתוס' הנזכר כאן הוא כשהכניסה לו מעות או מיני סחורות שרגילין לסחר בהן ולהשתכר שמוסיפין שליש על מה שהכניסה לו ואותה שליש כתב לעיל סי' ס"ו שגובה וכמ"ש שם טעם הדבר וקאמר הכא דהיינו דוקא באלמנה או כשתובע הוא הגט אבל לא כשגורמת היא הגט ולפי זה מה שסיים אחר כך דאם נמצא בכתובתה זהב מטבע והיא תובעת הגירושין תגבה בשבועתה שהוא אמת ולא נכתב דרך כבוד ה"ה דהמ"ל ולא הוסיף בה שליש אלא חדא מינייהו נקט גם נכלל במה שכתב שהוא אמת:
ד סָעִיף א אבל בגדי החול אין שמין זה לשון השאלה תקנה שכתוב בה כי ימות מת שתחלק האלמנה עם יורשי המת כל אשר ימצא לו והיא אומרת שאין לו דין ודברים על בגדי חול שלה כי אינם משועבדים לבעל חוב והיורשים טוענים שיש להן לחלוק בהן והשיב הדין עם האלמנה מפני שכתב בתקנה מכל אשר ימצא לו ובגדיה לא היו מצויין לו כי לא היה לבעל בהן כלום ועוד דחלוקה זו במקום גביית כתובתה גם מתה לא יעלו לה בחשבון עכ"ל התשובה וצ"ע מה שכתב הרא"ש דחלוקה זו יש לה דין גביית כתובה הא כתב רבינו לעיל סימן צ"ט דשמין לאלמנה בכתובתה אפילו בגדי חול שלה ואין לחלק דמיירי כאן במלבושים שהכניסה היא ובסי' צ"ט מיירי במלבושים שקנה לה בעלה וכמו שנתבאר שם דיש חילוק בזה דאם כן אפילו של שבת נמי אין שמין לה דהא כבר אשמועינן דהתקנה דהנדוניא תחזור לה לבדה ונלע"ד דה"פ כיון דחלוקה זו במקום גביית כתובתה ואלמלא התקנה היו מגבינן לה כתובתה והיא סך יותר מחצי העזבון ואז היתה נוטלת המלבושים בשומא בחלקה בכלל יתרון מה שהגיע לה יותר מחצי עזבון גם עתה שאין לה יתרון כדי שיעור סך כתובה ואינה נוטלת אלא חצי העזבון מן הראוי הוא שלא יעלו לה בחשבון וק"ל:
ה סָעִיף א והאפוטרופוס אומר שאין לו לפרוע לה כלום בח"מ סימן קכ"ח בדין הפורע חוב של חבירו אין חבירו צריך לשלם לו הביאו בית יוסף תשובה שכתב בה דה"מ בפורע לישראל אבל אם פורע לכותי חייב לשלם דיודע הוא שאינן מתרצים אלא ברצי כסף וכ"פ רמ"א שם והכא משמע דאי לא הויא כאילו נתמנית אפוטרופוס עליהם אין היתומים היו צריכים לשלם לה אע"פ דמיירי בכותים וצ"ל דביתומים שאני דאין לה לשלם בלי ידיעת בית דין אם לא שיש לה דין אפוטרופוס או יש לומר שהרא"ש לא סבירא ליה כאותה תשובה:
ו סָעִיף א וששאלת בענין התקנה שהאלמנה והיורשים חולקין כל עזבון המת ויצא על המת שטר חוב מאוחר כו' נראה שסך החוב היה יותר מחצי חלק המגיע לחלק היורשים ומש"ה חילק דבמאוחר אין לגרוע חלקה דהיינו לשלם תחלה ולחלק אח"כ מה שאין כן במוקדם דמן הדין בעל חוב טורף כדי שיעור חובו ואח"כ חולקין דאל"כ אלא שתאמר שאין החוב יותר מכדי חלק היורשים א"כ קשה דאפי' היה בעל חוב מוקדם נמי מנ"מ הלא היא ע"כ אין צריך לשלם חוב בעלה ואף אם יטול בעל חוב ראשונה תטול היא כנגדו מחלק היורשים באופן שלא יגרע חלק חציה וכמ"ש לעיל בתשובה אלמנה שפרע לכותים כו'. ואין לומר שיש נ"מ שהבעל חוב יטרוף מהמשובח מה שאין כן כשהיא חולקת תחלה עין בעין שנוטלת מכל שדה ושדה החצי אף מהמשובחים כמ"ש לעיל כי אף שהכתובה נפרעת מזיבורית מ"מ התקנה שגרעה חלקה בגיבויי כל כתובתה יהיה כחה לגבות גם מהמשובחים ועידית מכל אחד חציה. ז"א דא"כ איך מסיק וכתב ז"ל כי היכי שאם לא היתה התקנה לא היה השיעבוד מגרע כח כתובה כו' והא פשוט דאם יש בעל חוב וכתובת אשה שמגבין לבעל חוב מבינונית וכתובת אשה מזיבורית ולמה כתב שהתקנה במקום כתובה הלא בזה עדיפא מגביית כתובה הוא ועוד תדע ששם בתשובת הרא"ש סוף דין ז' מסיק וכתב אשאלה זו ז"ל וכן נ"ל מתוך שאלה ראשונה שגם אתם נוהגין כן כי כתבתם ששמעון טוען שיפרעו לו חובו מחצי הנכסים אלמא דבר פשוט היה ע"פ התקנה שמחלק האלמנה לא יקח עכ"ל הרא"ש מדסיים וכתב שמחלק האלמנה לא יקח ש"מ שהשאלה היה שהבעל חוב המאוחר היה רוצה ליקח גם מחלק האלמנה שהיה מגיע חצי הראוי ליורשים כשיעור חובו וכמ"ש ודו"ק. ומה שסיים וכתב ז"ל וכן נ"ל שנוהגים פה בטוליטולא ק"ק מאי נראה דקאמר הלא מבואר כן בלשון התקנה הנ"ל וע"ד שפירשתי וגם בכל השאלות שאחריה מיהו י"ל לשון התקנה בע"א אלא שאותו פירוש יהיה דוחק לכך כתב נראה וק"ל:
ז סָעִיף א שאין בידה לשנות כלל וז"ל ב"י ומבואר שם בתשובת הרא"ש בתחלת כלל נ"ו שלא כ"כ אלא לפי תקנת טוליטולא כמו שדקדק שם מדברי התקנה הנזכר וא"כ אין ללמוד מזה לתקנה אחרת שאינה כתובה באותה סגנון כו' ע"ש וכ"כ רמ"א בש"ע דיש לילך בזה אחר לשון התקנה כו' ע"ש:
ח סָעִיף א ודאי אם היתה נותנת כו' ע"ש בתשובה כלל נ"ה דין א' ודין ט' שהאריך ושם מן הטעם שכתב בדין א' וז"ל ואילו היה כח ביד האשה לתת למי שתרצה לא הועילו חכמים בתקנתן כי הבעל היה מפציר בה כל ימיו לתתם לו אחרי מיתה ואין אדם דר עם נחש והיה מתרצת לו יותר מלכל קרובים כו'. לפי ה"ט היה נראה דאפי' נתנה לו מתנה ג"כ לא יועיל דאי זה יועיל כל איש יפצר באשתו לתנות לו מחיים אלא שי"ל דאין אשה מתרצית לתת מנכסיה לאחרים ואפי' לבעלה בחייה דשמא ימות הבעל בחייה ויאכלו אחריה יורשיו נחלתה בחייה. משא"כ כשיהיה מה שתתן מעכשיו ואחרי מותה בזה שייך לומר שתתפייס לבעלה יותר מלקרובים מכח דאין אדם דר כו' א"כ הואיל ומן הדין הבעל יורש אשתו:
ט סָעִיף א אם יכול ב"ח של "אבי אם הבת ליקח מהבת ע"ש בתשובה כלל נ"ה דין ב' שלא כתב שם "אבי אם "הבת וגם אח"כ לא כתב לא תפרע החוב של אבי אמה אלא "אבי "הבת תפרע חוב של אביה אבל א"א לומר כן דא"כ איך סיים וכתב בתשובה אם הנדוניא שנתן האב לבתו כו' והלא לבת יורשת זו עדיין לא נתן נדוניא אלא שבאה ליטול נדוניית אמה החצי לכן ע"כ צ"ל שט"ס יש שם בתשובה. ומה שתמה הרא"ש בתשובה וכתב דבריך סתומין אם הנדוניא הוא דבר מסוים כו' אע"ג דכבר פירשתי לשון התקנה הנ"ל שכתב בה ז"ל ואם יצא באותו החצר שיהיה ליורשיו שטר שיעבוד כו' עד אז יגבה אותו בעל השיעבוד כו' דקמ"ל דה"א כיון שבאו מכח אמן לא תגבה ב"ח מהן ע"ש. מ"מ תמה (הרא"ש) עליהן יותר דבשלמא התם היא לא לותה מב"ח וה"א היתומים היורשים במקום אמן קאי וכמ"ש משא"כ בנדון זה שהאשה מתה ומן הדין הבעל יורש ומחויב לפרוע לב"ח ע"כ תמה למה יגרע כח ב"ח בגבייה וחלקתו עמו וק"ל:
י סָעִיף א באחת מג' שדות והג' שדות היינו אחד שכתב לה בכתובה וא' שייחד לה בכתובה וא' שהכניסה לה שום משלו לפי גירסת ר"ח ה"פ אחד שכתב לה בכתובה במנה מאתים ובמה שאדם נותן משלו שייך לשון כתיבה ולא לשון יחוד כגון הכותב כל נכסיו לבניו ואחד שייחד לה בכתובה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה כי הנדוניא נמי נקרא כתובה ואחד שהכניסה לה שום משלו נוסף על מנה ומאתים וג' ענייני ממון אלו כותבין בכתובה כסדר זה תחלה מנה ומאתיים ואח"כ נדונייתה שמביאה עמה דהנעלת ליה ואח"כ וצבי חתן דנן והוסיף לה מדיליה כו' כ"כ שם התוס' ובקונטרס לא פירש כן א"כ מ"ש רבינו שהכניס לה שום משלו ר"ל שהוא אחד מהג' שדות ונקטוהו לפי שהוא ג"כ מתנה ותוספת כמו שטר נדון דידן:
יא סָעִיף א לפיכך אם יש עליה חוב שלותה קודם שניסת גובה ממנו הא כתב לפיכך. א"ל דתולה הגבייה ממנו במה שיש לו דין נ"מ שהבעל אוכל פירות דזה ודאי אינו דהא אם לא היה הבעל אוכל פירות מכ"ש שהיה גובה ממנו אלא ה"ק לפיכך כיון שהבעל אוכל פירות דוקא אם יש עליה חוב מוקדם שלותה קודם שניסת גובה ממנו (דאז השיעבוד חל מב"ח תיכף על המתנה כ"פ) משא"כ אם לותה אחר הנישואין וכדמסיק וכתב אח"כ בסמוך ז"ל ואפי' אם שטר הנדוניא עומד לגבות בכל עת שתרצה אם יש עליה חוב שלותה אחר שניסת אינו גובה ממנו:
יב סָעִיף א אחר שניסת אינו גובה ממנו ושם נתן טעם דכיון כו' פי' לדבריו דכיון שניסת כבר א"א לגבות לב"ח מדרבי נתן מזאת הנדוניא שהבעל זכה בה קודם לכן שבאם תמות היא יורשה ודינו כמו ב"ח ולא נשאר לו זכות אלא שימכרנה הנדוניא בטובת הנאה שבאם תמות הוא קודם וע"ז כתב כל לגבי בעלה ודאי מחלה. וצ"ע כיון שדינו דהאי כמ"ש הרא"ש למה א"צ למכרו בטובת הנאה הא כתב רבינו בח"מ סימן תכ"ד אשה שחבלה באחרים ויש לה נ"מ או נצ"ב כופין אותה למוכרם בטובת הנאה כו'. ונראה דשאני התם דהנ"מ ונצ"ב הם שלה באמת ומש"ה אין שייך לומר כל דלהדי בעלה מחלה דאין אשה מוחלת משלה בחייה ומה"ט אמר אשה שמכרה מנ"מ שלה לבעלה מכירתה מכירה ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכמ"ש רבינו לעיל בסי' צ' גם מה"ט כתב רבינו בשם הרא"ש לעיל בסמוך בתשובה ז"ל ודאי אם היתה נותנת מעכשיו נכסים לבעלה בענין שלא היתה יכולה לומר נחת רוח כו' היתה מתנה קיימת ולא חיישינן שמא יפתנה בעלה ע"ז וכמ"ש שם. והכא שאני כיון דהאי נדוניא אף שיש לה דין נ"מ מ"מ היא לא הכניסה לו כלום אלא שהוא כתב לה מש"ה שייך למימר בזה כל להדי בעלה מחלה וק"ל:
יג סָעִיף א וא"א הרא"ש ז"ל כתב וכתב ב"י וז"ל ויש לתמוה על מ"ש רבינו וא"א הרא"ש כתב שנראה שחולק על הכתוב לעיל וכך ה"ל לכתוב כתב א"א הרא"ש:
יד סָעִיף א והוציאה אשת שמעון שטר כו' ומנעתו מלגבות המטלטלין צ"ל דהיה כתב לה בכתובתה מטלטלי אגב מקרקעי דאם לא כן הא אין דין קדימה במטלטלי ועוד דהא כתב רבינו לעיל סימן ק"ב דהרמב"ם סבירא ליה דנדוניא דינה כדין בעל חוב ורש"י לא פירש כן אלא נדוניתה כדין כתובתה ומשמע שם שהסכים עם רש"י ובכתובה ובעל חוב בגביית מטלטלין נותנין אותן לבעל חוב המאוחר ולא לאשה בכתובתה המוקדם:
טו סָעִיף א בני ראובן שמקודם יגבו פירוש שלא נשאר רק מטלטלין כו' פירוש דאילו לאחר תקנת הגאונים מה חלקו בניו הרי הם מחוייבים לפרוע חובות אביהם כיון שירשו יותר מחוב שמעון ונדונית אמם ואין לומר דבעל חוב לא היה רוצה לגבות אלא קרקע והם היו רוצים לסלקו בזוזי דודאי אי בעי לסלוקיה בזוזי הדין עמהם לכן כתב דקודם התקנה הוי אבל הוא דוחק שבימי הרא"ש כבר נתקנה התקנה ודוחק לומר שלדבריהם כ"כ:
טז סָעִיף א צריך לגרש הראשונה רוצה לומר אם תרצה היא כן נדפס במקצת ספרים בגליון פירוש לאפוקי אם היא תתרצה למחול על תנאו אזי יכול לישא אחרת ולקיים זאת ונלע"ד דצריך לגרש אשה זו בע"כ אף אם תתרצה היא כל זמן שאין אשה לפנינו להנשא לו וכונס עתה לפנינו דאם לא כן יש לחוש שלא ימצא אשה שתתרצה להנשא לו כל זמן שהאשה הזאת בביתו וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בהדיא בפ' הבע"י גם רבי' כ"כ לקמן בסי' קנ"ד:
יז סָעִיף א ונשבע שלא ישא אשה אחרת עליה כו' ועיין פרישה מה שכתבתי למה לא יחשב זה כנשבע לבטל המצות דאינו חל והיותר נראה דהרא"ש לטעמיה דכתב בפרק קמא דכתובות דלקיים פריה ורביה אין צריך לישא אשה אלא יכול לקיימו על ידי פילגש וכמו שכתב בית יוסף בשמו לעיל בסימן ל"ד על דין ברכת אירוסין שאין מברכין לקדש האשה שכתב כי הקידושין אינו עיקר המצוה כו' ע"ש:
יח סָעִיף א דאין שיעבוד חל על גופו כו' והא דכתב רבינו בשם הרא"ש בחושן משפט סימן ס' דאדם יכול לשעבד ולהתחייב נפשו אע"פ שאין לו עתה אותו הדבר מטעם שגופו ועצמו הוא משעבד וכמו שכתב שם והביאו הב"י גם כן שם יש לומר דהתם נמי שמחייב נפשו בשבועה וכיוצא בו ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.