א רְאוּבֵן שֶׁאָכַל שְׂדֵה שִׁמְעוֹן שְׁנֵי חֲזָקָה וְטָעַן שֶׁהִיא לְקוּחָה בְיָדוֹ, וְהֵבִיא שִׁמְעוֹן עֵדִים שֶׁהִיא יְדוּעָה לוֹ, וְכֵן הֵבִיא עֵדִים שֶׁרְאוּבֵן יָדוּעַ שֶׁהוּא שֻׁתָּפוֹ אוֹ אֲרִיסוֹ אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וּמִפְּנֵי זֶה לֹא מִחָה, תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה לְשִׁמְעוֹן וְיִשָּׁבַע הֶסֵת שֶׁלֹּא מָכַר וְלֹא נָתַן. אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא שִׁמְעוֹן רְאָיָה שֶׁרְאוּבֵן הָיָה שֻׁתָּף אוֹ אָרִיס, אֶלָּא רְאוּבֵן הוֹדָה מֵעַצְמוֹ (וְאָמַר): הֵן הוּא שֻׁתָּפִי וּמָכַר לִי, נֶאֱמָן בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה יָכוֹל לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה שֻׁתָּפוֹ מֵעוֹלָם. הַגָּה: שְׁנֵי שֻׁתָּפִים בְּקַרְקַע אַחַת, וּבָא אֶחָד וְהֶחֱזִיק בְּקַרְקַע שֶׁלָּהֶן, אַף עַל גַּב דִּלְגַבֵּי הָאֶחָד לָא הֲוֵי חֲזָקָה כְּגוֹן שֶׁהָיָה אֲרִיסוֹ אוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה עִמּוֹ בַּמְּדִינָה, מִכָּל מָקוֹם מוֹעִיל חֶזְקָתוֹ נֶגֶד הַשֻּׁתָּף הַשֵּׁנִי, לְחֶלְקוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ כְּלָל צ"ט ס"ג וְכ"כ הַב"י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ב שָׂדֶה שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִים שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלוּקָה, אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל אֶחָד מֵהֶם כֻּלָּהּ כַּמָּה שָׁנִים, הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שְׁנֵיהֶם. וְאִם יֵשׁ בָּהּ דִּין חֲלוּקָה וַאֲכָלָהּ הָאֶחָד כֻּלָּהּ שְׁנֵי חֲזָקָה, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. הַגָּה: אֲבָל אִם הֶחֱזִיק בְּחֶצְיָהּ וְאוֹמֵר: זֶה הִגִּיעַ לְחֶלְקִי, לָא הֲוֵי חֲזָקָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהָרַמְבַּ"ם פי"ג דְּטוֹעֵן וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת). וְכֵן אֲפִלּוּ הֶחֱזִיק בְּכֻלָּהּ, וְהַשֻּׁתָּף נוֹתֵן חֲצִי הַמַּס, הָוֵי כְּמְחָאָה וְאֵינָהּ חֲזָקָה (בֵּית יוֹסֵף סִימָן קמ"ו בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
ג הַבֵּן שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו וְנֶחְשָׁב בִּכְלַל בְּנֵי בֵיתוֹ, אִם אָכַל בְּנִכְסֵי אָבִיו שְׁנֵי חֲזָקָה, וְכֵן הָאָב שֶׁאָכַל נִכְסֵי זֶה שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עָלָיו, שְׁנֵי חֲזָקָה, לֹא עָלְתָה לָהֶם חֲזָקָה.
ד נִסְתַּלֵּק מֵעַל שֻׁלְחָנוֹ, מַחֲזִיקִין זֶה עַל זֶה.
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהוּא הַדִּין לְחָתָן בְּנִכְסֵי חָמִיו.
ו אָב בְּנִכְסֵי הַבַּת, וְכֵן הַבַּת אוֹ הַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאֵם, דִּינָם כְּבֵן בְּנִכְסֵי הָאָב וְאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בִּשְׁאַר קְרוֹבִים שֶׁאֵין מַקְפִּידִין זֶה עַל זֶה לְפִי רְאוֹת הַדַּיָּנִים (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתק"נ וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן צ"ג וְרִיבָ"שׁ סִימָן רנ"ב וְטוּר סוֹף הַסִימָן).
ז הָאַחִים שֶׁאוֹכְלִים עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, וְכִיס אֶחָד לְכֻלָּם, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה זֶה עַל זֶה.
ח אִם אָח אֶחָד עָשִׁיר, וְאֶחָד עָנִי וְאֵין לוֹ כְּלוּם וְאָחִיו מוֹצִיא עָלָיו, וְהֶעָנִי הוּא דָּר בַּבַּיִת הַמְיֻחָד לְאָחִיו, אֵין לוֹ בָּהּ חֲזָקָה. הַגָּה: אִשָּׁה שֶׁהִלְוְתָה לַחֲתָנָהּ מָקוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיָשַׁב עָלֶיהָ, לָא הֲוֵי חֲזָקָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לְהַשְׁאִיל זֶה מִזּוֹ (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן פ"ו).
ט הָאִישׁ שֶׁאָכַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ שְׁנֵי חֲזָקָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ שֶׁאֵין לוֹ פֵּרוֹת בִּנְכָסֶיהָ, וַאֲפִלּוּ הִתְנָה עִמָּהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה שֶׁלֹּא יִירָשֶׁנָּה, וְאַחַר כָּךְ אָכַל וּבָנָה וְהָרַס וְעָשָׂה כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה; וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁאָכְלָה פֵּרוֹת בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ וְנִשְׁתַּמְּשָׁה בָּהֶם כְּחֶפְצָהּ כַּמָּה שָׁנִים, אַף עַל פִּי שֶׁיִּחֵד לָהּ שָׂדֶה בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְאָכְלָה שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת, אֵין אֲכִילָתָן רְאָיָה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא הִזִּיק גּוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע, אֲבָל חָפַר בַּקַּרְקַע בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן שֶׁקִּלְקֵל הַקַּרְקַע, וְהִיא לֹא מָחֲתָה, הָוֵי חֲזָקָה (טוּר וְהַרמ"ה וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת). וְכֵן חֶזְקַת נִזָּקִין, כְּגוֹן פְּתִיחַת חַלּוֹנוֹת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי חֲזָקָה (טוּר ס"י בְּשֵׁם ר"י הַלֵּוִי).
י נִתְגָּרְשָׁה, אֲפִלּוּ סְפֵק גֵּרוּשִׁין, הֲרֵי הִיא כִּשְׁאַר כָּל אָדָם. אַלְמָנָה אֵצֶל יְתוֹמִים, כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אֵין לָהּ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַּעֲלָהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת).
יא אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי אֵשֶׁת אִישׁ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֵר סִימָן פ"ז.
יב רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר פֵּרוֹת שָׂדֵהוּ לְשִׁמְעוֹן לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּבָא לֵוִי וַאֲכָלָן אוֹתָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים, לֹא עָלְתָה לוֹ חֲזָקָה.
יג מִי שֶׁהֻחְזַק גַּזְלָן עַל הַשָּׂדֶה זוֹ, אוֹ מִי שֶׁהֻחְזְקוּ אֲבוֹתָיו שֶׁהֵם הוֹרְגִים נְפָשׁוֹת עַל עִסְקֵי מָמוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל שָׂדֶה זוֹ כַּמָּה שָׁנִים, לֹא הֶחֱזִיק, וְתַחֲזֹר שָׂדֶה לַבְּעָלִים, וְכֵן הַמַּחֲזִיק בִּנְכָסָיו אֵינָהּ רְאָיָה.
יד הַגּוֹי שֶׁאָכַל כַּמָּה שָׁנִים קַרְקַע הַיָּדוּעַ לְיִשְׂרָאֵל, אֵין אֲכִילָתוֹ רְאָיָה. וְאִם לֹא הֵבִיא שְׁטָר, תַּחֲזֹר הַשָּׂדֶה לַבְּעָלִים בְּלֹא שׁוּם שְׁבוּעָה.
טו וְיִשְׂרָאֵל שֶׁקָּנָה מִגּוֹי קַרְקַע הַיָּדוּעַ שֶׁהָיָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּינוֹ כְּמוֹתוֹ וְאֵין אֲכִילָתוֹ רְאָיָה. הַגָּה: וְיִשְׂרָאֵל שֵׁנִי שֶׁקָּנָה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁקָּנָה מִן הַגּוֹי, כֵּיוָן דְּטוֹעֲנִין לַלּוֹקֵחַ טוֹעֲנִין לְיִשְׂרָאֵל שֵׁנִי שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל רִאשׁוֹן רָאָה שְׁטָר אֵצֶל הַגּוֹי אוֹ שֶׁבְּפָנָיו לְקָחָהּ הַגּוֹי דְאָז מְהַנֵּי חֲזָקָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ. וְכָל מָקוֹם דִּיכוֹלִין לָכֹף הַגּוֹי בְּדִינֵיהֶם (שָׁם בְּשֵׁם ראבי"ה), אִם בָּא לְהַחֲזִיק בְּשֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא כַּדִּין, יֵשׁ לְיִשְׂרָאֵל הַבָּא מִכֹּחוֹ חֲזָקָה. מוּמָר לְגוֹי דִּינוֹ כְּגוֹי (שם) וְהַבָּא מִכֹּחוֹ אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְכָל זֶה שֶׁלֹּא מִחָה הַמְעַרְעֵר בַּמַּחֲזִיק כְּלָל, אֲבָל אִם מִחָה פַּעַם אַחַת, וְשׁוּב שָׁתַק ג' שָׁנִים וְלֹא מִחָה, הָוֵי חֲזָקָה, דַּהֲרֵי גִלָּה דַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ יָרֵא לִמְחוֹת (כ"ז בַּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת).
טז טָעַן זֶה הַיִּשְׂרָאֵל הַבָּא מֵחֲמַת גּוֹי וְאָמַר: בְּפָנַי לְקָחָהּ הַגּוֹי שֶׁמְּכָרָהּ לִי מִזֶּה הַיִּשְׂרָאֵל הַמְעַרְעֵר, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: אֲנִי לָקַחְתִּי מִמְּךָ וַהֲרֵי אֲכַלְתִּיהָ שְׁנֵי חֲזָקָה.
יז הֶחֱזִיק גּוֹי בְּקַרְקַע וְנִתְגַיֵּר, וְשָׁהֲתָה בְּיָדוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אַחַר כָּךְ, וְטוֹעֵן: קָנִיתִי מִמְּךָ אַחַר שֶׁנִּתְגַיַּרְתִּי, נֶאֱמָן.
יח חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אֵין אֲכִילָתָם רְאָיָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם טַעֲנָה כְּדֵי שֶׁתַּעֲמֹד הַקַּרְקַע בְּיָדָם, אֶלָּא תַּחֲזֹר לַבְּעָלִים. וְכֵן הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵיהֶם, אֵין אֲכִילָתָם רְאָיָה.
יט אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן, אֲפִלּוּ הִגְדִּיל. כֵּיצַד, אֲכָלָהּ בְּפָנָיו, כְּשֶׁהוּא קָטָן (שָׁנָה וּשְׁתַּיִם) אַחֵר שֶׁהִגְדִּיל, וְטָעַן: אַתָּה נָתַתָּ לִי אַתָּה מָכַרְתָּ לִי, אֵינוֹ כְּלוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל שְׁלֹשָׁה שָׁנִים רְצוּפוֹת אַחַר שֶׁהִגְדִּיל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינָהּ חֲזָקָה, דְּהוֹאִיל וְיָרַד לַשָּׂדֶה כְּשֶׁהָיָה קָטָן, לֹא יָדַע שֶׁהָיְתָה שֶׁלּוֹ, שֶׁיִּמְחֶה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ, וְהָרַאֲבַ"ד שָׁם בְּהַשָּׂגָתוֹ, וְהַמַּגִּיד פי"ד דְּטוֹעֵן בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן והָרַשְׁבָּ"א ונ"י פֶּרֶק הַמַּפְקִיד, וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר:
כ הָא דְאֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן, דַּוְקָא כְּשֶׁיָּדוּעַ שֶׁהָיָה שֶׁל אָבִיו. אֲבָל אִם אֵינוֹ יָדוּעַ, הָוֵי חֲזָקָה, בְּמִגּוֹ שֶׁהָיָה טוֹעֵן: לֹא הָיְתָה שֶׁל אָבִיךָ מֵעוֹלָם. וְאִם הֶחֱזִיק בָּהּ שְׁלֹשָׁה שָׁנִים בְּחַיֵּי הָאָב, וְאַחַר מִיתַת הָאָב בָּא בְּנוֹ הַקָּטָן לְעַרְעֵר, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים עַל חֶזְקָתוֹ, מֵבִיא, וּמְקַבְּלִים עֵדוּתָן אַף עַל פִּי שֶׁהַמְעַרְעֵר קָטָן. וְאִם יָצָא קוֹל הַמְגָרֵעַ חֲזָקָה, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא קוֹל שֶׁבְּתוֹרַת מַשְׁכּוֹנָא בָּא לְיָדוֹ, אִם יָצָא הַקּוֹל בְּחַיֵּי הָאָב קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ ג' שָׁנִים, שֶׁהָיְתָה הַמַּשְׁכּוֹנָא בְּיָדוֹ לְשָׁנִים יְדוּעוֹת וְכָלוּ הַשָּׁנִים אַחֲרֵי מוֹת אֲבִיהֶם, לָא הָוֵי חֲזָקָה. אֲבָל אִם הֶחֱזִיק בָּהּ ג' שָׁנִים בְּחַיֵּי הָאָב קֹדֶם שֶׁיָּצָא הַקּוֹל, וְאַחַר כָּךְ מֵת, הָוֵי חֲזָקָה.
כא מִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּנִכְסֵי קָטָן וְאָמַר: מַשְׁכּוֹנָא הֵם בְּיָדִי וְיֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם חוֹב כָּךְ וְכָךְ, הוֹאִיל וְאִלּוּ רָצָה אָמַר: לְקוּחִים הֵם בְּיָדִי, נֶאֱמָן, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מֻחְזֶקֶת שֶׁהָיְתָה לְאָבִיו שֶׁל זֶה, וַהֲרֵי זֶה גּוֹבֶה שֶׁהָיָה מַה שֶּׁטָּעַן, וְתַחֲזֹר לַיְתוֹמִים. אֲבָל אִם יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהָיָה שֶׁל יְתוֹמִים, כְּעִנְיַן הַקּוֹל שֶׁכָּתַבְנוּ בְסָמוּךְ, אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁהֲרֵי אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן, וְתַחֲזוֹר שָׂדֶה וְכָל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל לַיְתוֹמִים, עַד שֶׁיַּגְדִּילוּ וְיַעֲשֶׂה עִמָּהֶם דִּין.
כב אֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: לְקוּחָה הִיא בְּיָדִי מֵאֲבִיהֶם, נֶאֱמָן לוֹמַר: חוֹב יֵשׁ לִי עַל אֲבִיהֶם וְגוֹבֶה אוֹתוֹ מֵהַפֵּרוֹת; וְגוֹבֶה שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: שֶׁלִּי הֵן:
כג הֶחֱזִיק בָּהּ הַמַּחֲזִיק ג' שָׁנִים בְּחַיֵּי הָאָב, וּבִשְׁעַת מִיתַת הָאָב הָיְתָה בְּחֶזְקַת הָאָב, אֲבָל לֹא הֶחֱזִיק בָּהּ ג' שָׁנִים אַחַר שֶׁהוֹצִיאָהּ מִיַּד הַמַּחֲזִיק, וּמֵת וְהִנִּיחַ בֵּן קָטָן, מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת הַקָּטָן (טוּר סכ"ו). וְאֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת הַמַּחֲזִיק לְהַחֲזִיק בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהַבֵּן קָטָן, וְנִמְצָא בְּחֶזְקַת אָבִיו בִּשְׁעַת מוֹתוֹ. וּלְאַחַר שֶׁיַּגְדִּיל הַקָּטָן יָבִיא הַמַּחֲזִיק עֵדִים, אִם מְעִידִים שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ ג' שָׁנִים כָּרָאוּי בְּחַיֵּי הָאָב, מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיַּד הַקָּטָן וְנוֹתְנִים אוֹתָהּ לַמַּחֲזִיק. אֲבָל אִם שָׁהֲתָה בְּיַד הָאָב ג' שָׁנִים, אוֹ מִקְצָת שָׁלֹשׁ בְּיָדוֹ וְתַשְׁלוּם הַשָּׁלֹשׁ בְּיַד בְּנוֹ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ. אֲבָל מַה שֶּׁהָיְתָה בְּיַד הַבֵּן בְּעוֹדוֹ קָטָן אֵינוֹ מִצְטָרֵף לְתַשְׁלוּם ג' שְׁנֵי חֲזָקָה שֶׁל אָבִיו.
כד (טוּר סכ"ח דְּי"א כֵּן) הֶחֱזִיק שְׁנֵי חֲזָקָה בִּשְׂדֵה יְתוֹמִים, וְטוֹעֵן שֶׁהָאַפּוֹטוֹרוֹפּוֹס מְכָרָהּ לוֹ וְאָבַד שְׁטָרוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי חֲזָקָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר בְּשֵׁם ר"ב, וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תרמ"ב), (וְכֵן נִרְאֶה לִי).
כה אָרִיס לְאָבִיו שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה אוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁפַּחְתּוֹ, אֵין לוֹ חֲזָקָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא אָרִיס שֶׁל בָּתֵּי אָבוֹת אֵין מְמַחִין הַבְּעָלִים בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם זֶה הוּא שֶׁנַּעֲשָׂה אָרִיס תְּחִלָּה, הוֹאִיל וַאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ שְׁנֵי חֲזָקָה מַעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּיָדוֹ, וְאוֹמְרִים לַבְּעָלִים: הֵיאַךְ אָכַל שָׁנָה אַחַר שָׁנָה וְלֹא מְחִיתֶם בְּיָדוֹ. אֲבָל בְּעָלִים מַחֲזִיקִין בְּשֶׁל אֲרִיסִין (טוּר סָעִיף ל').
כו אָרִיס שֶׁל בָּתֵּי אָבוֹת שֶׁהוֹרִיד אֲרִיסִין תַּחַת יָדוֹ, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, שֶׁאֵין מוֹרִידִין אֲרִיסִין אֲחֵרִים לְנִכְסֵי אָדָם וְהוּא שׁוֹתֵק. אֲבָל אִם חִלֵּק לָאֲרִיסִין אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ בָּהּ, אֵין לוֹ חֲזָקָה, שֶׁמָּא מְמֻנֶּה עַל הָאֲרִיסִים עָשׂוּ אוֹתוֹ:
כז אָרִיס שֶׁיָּרַד מֵאֲרִיסוּתוֹ וַאֲכָלָהּ ג' שָׁנִים אַחַר שֶׁיָּרַד, הֶחֱזִיק.
כח הָאֻמָּנִים שֶׁהָיוּ בּוֹנִים בְּקַרְקַע אוֹ מְתַקְּנִים אוֹתָהּ שָׁנִים רַבּוֹת, אֵין לָהֶם חֲזָקָה. יָרְדוּ מֵאֻמָּנוּתָם, אִם אָכְלוּ אוֹתָהּ ג' שָׁנִים אַחַר שֶׁיָּרְדוּ מֵאֻמָּנוּתָם, יֵשׁ לָהֶם חֲזָקָה. וּבְעָלִים מַחֲזִיקִין בְּשֶׁל אֻמָּנִים (טוּר סכ"ב).
כט הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים, אֵין לָהֶם חֲזָקָה. בֵּין שֶׁהָיוּ אַפּוֹטְרוֹפְּסִים עַל שָׂדֶה זוֹ, בֵּין עַל שְׁאַר נְכָסִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לוֹ חֲזָקָה בְּשָׂדוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת בָּהֶן (טוּר סל"ו), בֵּין שֶׁמִּנָּה אוֹתָם בֵּית דִּין בֵּין שֶׁמִּנָּה אוֹתָם אֲבִי הַיְתוֹמִים וְגָדְלוּ הַיְתוֹמִים וְהִנִּיחוּ אוֹתָם, בֵּין שֶׁמִּנָּה אָדָם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל הוֹצָאָתוֹ וְהַכְנָסָתוֹ, הוֹאִיל וְהֵם מִשְׁתַּמְּשִׁים בִּרְשׁוּת, אֵין לָהֶם חֲזָקָה. אֲבָל בְּעָלִים מַחֲזִיקִין בְּשֶׁלָּהֶם (טוּר סל"ד).
ל עָבְרוּ הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִין מִמִּנּוּיָן וְאָכְלוּ ג' שָׁנִים אַחַר שֶׁעָבְרוּ, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
לא הַמַּחֲזִיק בְּהֶקְדֵּשׁ עֲנִיִּים אוֹ שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְאִם יֵשׁ לוֹ גִזְבָּרִים מְמֻנִּים עָלָיו, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁיֵּשׁ לַגִּזְבָּרִים חֵלֶק בְּאוֹתוֹ הֶקְדֵּשׁ, אֲבָל בְּלָאו הָכִי לָא הָוֵי חֲזָקָה, דְּלֹא יַפְסִידוּ הָעֲנִיִּים מִשּׁוּם שֶׁלֹּא מִחָה הַגִּזְבָּר שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בַּהֶקְדֵּשׁ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תרמ"א). הַמַּחֲזִיק בְּשֶׁל קָהָל, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי חֲזָקָה. וְכֵן אִם הֵם הֶחֱזִיקוּ בְּשֶׁל אֲחֵרִים (אֲגֻדָּה פֶּרֶק חֶזְקַת) ; וְלִי נִרְאֶה, דְּדִינוֹ כְּמוֹ בְּשֶׁל הֶקְדֵּשׁ. יָחִיד שֶׁיֵּשׁ לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, וְהֶחֱזִיק שֶׁהַצִּבּוּר קוֹרֵא תָמִיד בְּסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלּוֹ, אִם הָיָה לַצִּבּוּר סֵפֶר תּוֹרָה, אַחֵר כְּשֶׁקָרְאוּ בְּשֶׁלּוֹ, מִקְרֵי חֲזָקָה וַאֲסוּרִים לְשַׁנּוֹת. וְאִם לֹא הָיָה לָהֶן סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, לָא מִקְרֵי חֲזָקָה (ד"ע וְחוֹלֵק עַל בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן קפ"ב). אָדָם שֶׁהֶחֱזִיק בְּמִצְוָה, כְּגוֹן בִּגְלִילָה אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, וְאֵרְעוֹ אֹנֶס וְנָתְנוּ הַקְּהִלּוֹת הַמִּצְוָה לְאַחֵר, כְּשֶׁעָבַר אָנְסוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן חוֹזֵר לְמִצְוָתוֹ. אֲבָל אִם נָתַן הַמִּצְוָה לְאַחֵר בְּלֹא אֹנֶס, נִתְבַּטְלָה חֶזְקָתוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת וְתוֹסָפוֹת פֶּרֶק קַמָּא דְיוֹמָא, וְע' בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן קנ"ג). בַּיִת שֶׁהָיָה בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּבֵיתוֹ מִיָּמִים רַבִּים, אָסוּר לְשַׁנּוֹתוֹ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קי"ג). רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁיָּרְשׁוּ מֵאֲבִיהֶן שֶׁאֵין לְשׁוּם אָדָם כֹּחַ לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּלִי רְשׁוּתָם, אֵינָם יְכוֹלִים לִמְכֹּר כּוֹחָן לַאֲחֵרִים, דְּלָהֶן נִתַּן הָרְשׁוּת וְלֹא לְאַחֵר; וְלֹא שׁוּם שְׂרָרָה יְכוֹלִין לִמְכֹּר (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַחוֹבֵל וְכֵן כָּתַב רי"ו נ"ו ח"ג בְּשֵׁם הרמ"ה וֶהֱבִיאוֹ הב"י ס"ס רע"ו ע"ש).
א סָעִיף א ראובן שאכל שדה שמעון כו'. עיין בתשוב' מהרי"ט סי' קי"ב דף קל"ו ובתשובת מבי"ט ח"א סי' רכ"ג ובתשובת מהרא"ן ששון סי' קפ"ג באורך:
ב סָעִיף ב שדה של שני שותפין. עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קל"א ובתשובת ן' לב כלל ט"ו ס"ס פ"ט:
ג סָעִיף ה יש מי שאומר דה"ה לחתן כו'. עיין מ"ש בב"ח בזה:
ד סָעִיף ו אב בנכסי הבת כו'. ע"ל סי' קנ"ד סכ"א ועיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס רנ"ב ובתשובת מבי"ט ח"א ס"ס ל':
ה סָעִיף ז האחים שאוכלים. עיין בתשובת ר"ם אלשקר ס"ס מ':
ו סָעִיף ח אם אח אחד עשיר. ע' מ"ש ב"ח בזה:
ז סָעִיף ח לא הוי חזקה מהכא נראה אפילו אינו סמוך על שולחנ' וצ"ע לדינא ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ו':
ח סָעִיף ט ובנה והרס עיין בסמ"ע ס"ק י' ועיין בב"ח שכ' דבנה והרס ל"ד לחפר בורות ע"ש עיין בספר א"א דף פ"ז וע"ב:
ט סָעִיף ט וכן חזקת ניזקין כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ב עד לדעת הרא"ש כו' וט"ס יש שם דהרא"ש ס"ל דבעי טענה וצ"ל הרמב"ם:
י סָעִיף י נתגרשה אפי' ספק גירושין כו'. ואע"פ דעדיין חייב במזונותיה ולא יחד לה שדה אחרת אפ"ה יש לה חזקה כיון דמסני סני לה מסתמא איננו נותן לה הפירות למזונותיה בלא דין ומדהניח' לאכול בשופי ודאי קנא' כ"כ הרשב"ם ומביאו ג"כ בסמ"ע וכ"כ הרא"ש ובתוס' כתבו דגם כאן מיירי כשייחד לה שדה אחרת למזונותי':
יא סָעִיף יא אין מחזיקין כו'. עיין בתשו' מהר"מ מלובלין סימן ל"ו ובתשובת מהרא"ן ששון סי' ק"ז:
יב סָעִיף יג מי שהוחזק גזלן עיין בסמ"ע ס"ק ט"ז שכ' דהמחבר השמיט דינא דש"ס והוא דגם דבי ריש גלותא אין להם חזקה בנכסי אחרים משום שהוא דין שאינו נוהג בזמנינו כו' ועיין בתשו' ן' לב ספר א' כלל ט"ו סימן פ"ו כתב כה"ג:
יג סָעִיף יד ותחזור השדה לבעלים. עיין בסמ"ע ס"ק כ"ג מ"ש בשם המ"מ עד ונראה דאפילו להסוברים כן בטוען שאמר ליה העכו"ם כן כו' ואיך נחשב זה לברי כו'. ומתשובת הרשב"א שהביא ב"י לעיל סימן ע"ב סי"ח. ולקמן סוף סימן ק"ף משמע להדיא דחשבינן טענת עכו"ם לברי וכשתעיין בה' המגיד תראה שס"ל דאפי' בישראל אין משביעין בטענת ספק ע"פ העד וא"כ י"ל דכ' זה לרווחא דמילתא וא"כ לדידן דקי"ל לעיל ס"ס ע"ה דמשביעין בטענת ברי ע"פ העד ה"ה ע"פ העכו"ם ומ"מ כאן א"צ לטעם זה אלא כיון שהעכו"ם נוגע בדבר ודאי דלא עדיף מישראל דנתבאר לעיל סימן ע"ה סכ"ג בהג"ה דאין משביעין כשהוא נוגע כן נ"ל ודוק וע"ל סי' קע"ו סל"ו בהג"ה ומ"ש שם:
יד סָעִיף יט אין מחזיקין כו' ע' בתשובת מהר"ש כהן ס"ס ב' בסי' כ"א:
טו סָעִיף יט וי"א דאינו חזקה כו'. וכן עיקר בש"ס ר"פ המפקיד ע"ש:
טז סָעִיף כ הוי חזקה כו'. אפי' שמוחזק בו יום א' מטעם מגו וכמ"ש בסי' ק"מ וקמ"ו בכמה דוכתי וכ"כ הב"ח וק"ל וכ"כ בסמ"ע ס"ק ל"ב ופשוט:
יז סָעִיף כ במגו שהי' טוען לא היתה של אביך כו'. ואע"ג שהי' מעיז שפיר אמרי' מגו בכהאי גוונא כ"כ התוס' והמרדכי פ' חזקת הבתים וע"ל סי' צ"ג מ"ש על מ"ש בסמ"ע ס"ק ט':
יח סָעִיף כא מי שהחזיק בנכסי קטן כו' בסמ"ע האריך מאד בכאן וכל דבריו אינם נראים לפע"ד בפרט מ"ש דמ"ש המחבר אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים כענין הקול שכתבנו בסמוך כו' דר"ל שיצא עליה קול קודם שהחזיק שני חזקה שהיא של יתומים ובמשכונא בא לידו ומ"ש בסכ"ב אכלה שני חזקה כו' בלא יצא קול דאי ביצא קול הא כתב לקמן סי' ק"ן ס"ה דאינו נאמן לטעון טענה אחרת במגו דלקוח ודלא כהראב"ד שהבין דברי הרמב"ם שהעתיק המחבר בסעיף כ"ב אפי' ביצא קול וראיה לזה דבסי' ק"ן ס"ה כ' הב"י על דברי הר' יונה דצ"ע אי אזיל לשיטת הראב"ד וגם הטור משמע דלא פירש דברי הרמב"ם כן עכ"ד בקצר' ולפענ"ד נראה ברור דמ"ש המחבר כאן בסעיף כ"א אבל אם יצא עליה קול שהיא של יתומים כו' היינו אף אם יצא הקול אחר ג' שנים או יותר ותדע דהא טעמא הוא כיון שיצא הקול לא הי' יכול לטעון חוב יש לי עלי' או לקוח היא בידי במגו דשלא הי' של אביכם מעולם וחזקה שהחזיק בה עתה אינו כלום מפני שאין מחזיקין בנכסי קטן וכמ"ש הרמב"ם והמחבר וא"כ מה בכך שלא יצא הקול עד אחר שלש שנים ס"ס חזקה שהחזיק בפני הקטן אינו כלום ואין לו שום טענה אלא לא היתה של אביכם מעולם וזהו לאו טענה הוא כיון לשיצא הקול וכן משמע להדיא בדבריהם כמ"ש ע"ש והטור והפוסקי' שחולקים לעיל בסמוך סעיף ך' ביצא הקול קודם שהחזיק ג"ש היינו משום דהתם החזיק בחיי האב לכך ביצא הקול קודם שהחזיק ג' שנים הוי כמחא' כמפורש בהרא"ש וטור להדיא דהטעם הוא משום דהוי כמחא' וה"ל להזהר בשטרו כיון ששמע קול שיצא ע"ש ולכך אם יצא הקול אחר ג' שנים הוי חזקה דפשיטא דמחא' אחר ג' שנים אינו כלום משא"כ הכא שהחזיק בנכסי קטן ומ"ש המחבר בענין הקול שכתבנו בסמוך ר"ל קודם שהחזיק ג' שנים כדין כלומר לאפוקי סיפא בהחזיק ג' שנים בחיי האב או בהחזיק ג' שנים אחר שהגדיל (להרמב"ם והמחבר לעיל סעיף י"ט) ויצא הקול אח"כדאותו קול אינו כלום כיון שהחזיק ג' שנים כדין (וכן מצאתי בספר ג"ת שער י"ד דף פ"א ע"ג דהטור וב"י ס"ל דהרמב"ם מודה לה"ר יונה דהיינו דבהחזיק בחיי האב יש חילוק בין יצא הקול קודם ג' שנים או אח"כ אבל לחזק' שבפני הקטן יספיק הקול הבאה אחריה לבטלה מפני שאין מחזיקין בנכסי יתומים שאין בהם צד מחאה ודברים נכונים בטעמן עכ"ל וע"ש) ולענין מה שהאריך הסמ"ע להקשות דא"כ היאך כ' המחבר בסעיף כ"ב דנאמן לו' חוב יש לי כו' במגו דלקוח הא לקמן סי' ק"ן סעיף ה' כ' דאינו נאמן במגו דלקוח כיון שיצא קול וע"כ דחק לומר דמיירי בלא יצא הקול ודלא כהראב"ד ולפע"ד ז"א דא"כ ה"ל לערבינהו וליתנינהו ולכתוב כולם בחד בבא בסעיף כ"א ומדכתב בבא בפני עצמה אכלה שני חזקה בחיי אביהם כו' משמע להדיא דאדלעיל קאי דבכה"ג אפי' יצא הקול יכול לטעון חוב יש לי במגו דלקוח גם מ"ש הסמ"ע וראייה לזה דבסי' ק"ן ס"ה כ' הב"י על דברי ה"ר יונה דצ"ע אי אזיל לשטת הראב"ד כו' נלע"ד ששגגה יצאה לפניו בזה דב"י קאי שם אענין אחר דה"ר יונה מיירי שם בלא יצא קול כלל לא בתחלה ולא בסוף ואפ"ה כ' דאינו נאמן לעכב הקרקע לפירות דלהבא במגו דלקוח וע"ז כ' הב"י דצ"ע אי אזיל לשטת הראב"ד כו' משום דהראב"ד חולק על הרמב"ם וס"ל דאינו נאמן בלא שבועה אלא בפירות שאכל כבר ורבה בר שרשום בעי למפטר נפשיה בשבועה אחר אכילה קאמר ע"ש ודוק אבל באמת הדברים כפשטן והטור והמחבר הבינו דברי הרמב"ם כפשטן דמ"ש אכלה שני חזקה בחיי אביהן מיירי אפי' ביצא קול וכמו שהבין הראב"ד (ומ"ש הטור והב"י והכ"מ דהרמב"ם ס"ל כרב האי היינו לענין זה דמפרש הש"ס לקוחה בידי לא מצית אמרת כפשוטו דלקוח עצמו לא הי' יכול לטעון לאפוקי ר"י בתוס' וגם יכול להיות שהרמב"ם מודה לדינא לרב האי לפי פי' ה"ר יונה ודו"ק) ולא קשיא ממה שכתב המחבר לקמן סי' ק"ן ס"ה דהתם יצא קול שבתורת משכונא בא לידו וא"כ טענת לקוח טענה גרוע היא ולכך אמרי' דניחא ליה למטען טענת חוב יש לי מטענת לקוח משא"כ הכא שלא יצא קול רק שהיא של יתומים (וכדמשמע להדיא מדבריהם דמפרש הש"ס כפשוטו לקוחה בידי לא מצית אמרת דהא נפק עלי' קלא דארעא דיתמי הוא דהיינו שהיא של יתומים שהיתה מוחזקת לאביהם (ולא שיצא הקול שבתורת משכונא באתה לידם) וא"כ לא מצי למימר דידי היא ולא היתה של אביך מעולם או לקוח היא בידי במגו דשלא היתה של אביך מעולם וגם בהשגות הראב"ד וה' המ' משמע להדיא דהרמב"ם מפרש הש"ס הכי ע"ש) דהיינו שהיתה מוחזקת לאביהם א"כ ליכא למימר דניחא ליה למטען חוב יש לי עליה מטענת לקוח דהא כיון דאין כאן קול שבמשכונא באתה לידו אדרבה טענת לקוחה עדיפא דמה בכך שיצא קול שהיתה של אביהם דהא שפיר יכול לטעון אמת היתה של אביכם והקול הוא אמת ולקחתיהו ממנו וחזקתי בחייו ג' שנים והגע עצמך דודאי קול לא עדיף מעדים ופשיטא אפי' היו כאן עדים שהיתה של אביהם הי' יכול לטעון העדים אומרים אמת אלא שלקחתי ממנו ופשיטא שג"כ הי' נאמן לטעון חוב יש לי עליו במגו דלקוח וכן מוכח להדיא בתוס' פ' חז"ה סוף דף ל"ב שם דבכה"ג יכול לטעון לקוח או משכנתא במגו דלקוח וכן באגודה שם שהרי כתבו דהא דאמרי' לקוח בידי לא מצית אמרת פי' אינך יכול להעיז פניך כיון שיצא הקול אבל אם טען לקוח הוא בידי הי' נאמן ואפ"ה כתבו שם דמיירי שיצא הקול שהיא של יתומים עתה אבל אם יצא הקול שמתחלה הי' של אביהם מצי למימר השתא לקוח' בידי עכ"ל אלא שהם מפרשים הש"ס בהחזיק ג"ש והרמב"ם מפרש בלא החזיק ג"ש ולא היתה ידוע שהיא של אביהם אבל לענין דינא ס"ל ממש כהרמב"ם וכדפי' ודוק היטב כי כ"ז ברור:
יט סָעִיף כא הואיל ואילו רצה אמר לקוחים כו' המ"ל הואיל ואילו רצה אמר שלא הי' של אביכם מעולם אלא כיון דטענת שלא הי' של אביכם מעולם וטענת לקוח השתא כחדא נינהו נקט לקוחים וכן י"ל בש"ס לדעת הרמב"ם ובזה מתורץ מה שהשיג עליו הראב"ד דה"ל לרבה בר שרשום לו' מגו דאי בעי אמר דידי הוא ע"ש:
כ סָעִיף כא וה"ז גובה כו'. כתב הסמ"ע דאינו ר"ל שגובה ממנו לאחר תביעתו שהרי כתב הטור בסי' ק"ן סעיף ד' דאינו נאמן אלא במה שכבר אכל אבל אינו נאמן לעכב הקרקע עד שיאכל כדי תביעתו דהוי מגו להוציא וכמ"ש שם וגם לשון הטור והמחבר שם הוא שרוצה לאכול ולעכב פירותיו ומפרשים אח"כ דהיינו כשכבר אכל עכ"ל ולפע"ד לשון והרי זה גובה שכ' הרמב"ם לא משמע כן וכן מוכח להדיא בהראב"ד וה' המ' דר"ל שלא אכל עדיין דאל"כ מאי השיג הראב"ד על הרמב"ם וכן ה' המ' מאי הוצרך לדחוק שיש חילוק בין משכון מטלטלים לקרקע וכ"כ הע"ש והסמ"ע גופיה לקמן הא גם הרמב"ם לא מיירי אלא כשכבר אכל וק"ל וכן מבואר להדיא בתשובת מהרי"ט סי' קי"ב דהרמב"ם מיירי שלא אכל עדיין וכתב שם דהרמב"ם פליג אהר' יונה וטור דס"ל לקמן סי' ק"ן דלא אמרינן מגו מממון לממון וס"ל כאידך שנויא דתוספות והמרדכי ריש מציעא דמגו להוציא לא אמרינן וכן מוכח מדברי בעה"ת שער י"ד ח"א שהבאתי לקמן סי' ק"ן סעיף ד' ועיין שם שהארכתי בזה:
כא סָעִיף כא גובה משבחה כן צ"ל ובס"י כתוב בשבועה וט"ס הוא דהא הרמב"ם ס"ל דגובה בכה"ג בלא שבועה וכמ"ש המחבר בהדיא בסעיף כ"ב והוא ג"כ מדברי הרמב"ם שם וביאר המ"מ שם טעמו דכיון דאין נשבעין על הקרקעות ש"ח ושבועות היסת לא תקנו אטענת שמא ביורש זה שא"י לטעון ברי מ"ה נאמן בטענתו בלא שבועה וה"ה בענין טענה זו ע"כ צ"ל משבחה וכן הוא ברמב"ם שם בהאי דינא ור"ל גובה מהפירות שיגדילו על הקרקעות (מ"ש שיגדילו אינו מדוקדק ונ"ל דוקא שגדלו דאל"כ אינו גובה וכמ"ש הטור לקמן סי' ק"ן בשם הר' יונה וכן המחבר שם סעיף ד' וכדלעיל) ולא כע"ש שכ' גובה בשבועה כמו שמצא כתוב לפניו בש"ע וק"ל עכ"ל סמ"ע ובכל ספרי המחבר חדשים וגם ישנים כתב בשבועה כמ"ש הע"ש וכן הוא בהרמב"ם שנדפסו שנת ש"י ובשאר דפוסים וכן הוא להדיא בסמ"ג סוף עשין צ"ה גם בהגהות מיימוני כתבו וז"ל ובס"ה כ' ל' רבינו המחבר דגובה בשבועה וא"כ מאי אהני ליה המגו כו' וכ"כ מהרא"ש בביאורי סמ"ג דיש לגרוס בשבועה ולא כהגורסים משבח' ע"ש וא"ל ממה שכ' הרמב"ם והמחבר בסעיף כ"ב שלא בשבועה דשאני התם כיון שהחזיק בו כדין חזקה א"נ שאני התם דכי היכא דהיה טוען לקוח לא היה נשבע היסת כיון שהחזיק ג"ש והיתומים טוענים שמא ה"ה בטוען חוב יש לי אבל הכא כיון שאינו נאמן אף לקוח אלא במגו דלא היתה של אביכם מעולם כיון שלא החזיק ג"ש בחיי אביהן א"כ כי היכא שהיה טוען לא היה של אביכם מעולם היה צריך לישבע היסת שהרי היורשים היו מכחישין אותו בברי שהיו יודעים שהוא של אביהם אף בטענת לקוח או חוב יש לי עליהם שאינו נאמן אלא בשבועה (ועמש"ל סי' קכ"ו ס"ק נ"ד) ולפ"ז מ"ש כאן בשבועה היינו שבועת היסת:
כב סָעִיף כא אבל אם יצא עליה קול כו'. כבר כתבתי דאפי' יצא הקול אחר ג' שנים שהחזיק בפני הקטן אינו נאמן ומשמע דאפי' לקוחה בידי אינו נאמן והטעם דהא היכא דהוא מודה שהיתה שלו ולקחה אינו נאמן כשלא החזיק ג' שנים אלא במגו דשלא היתה שלך מעולם וכדמוכח להדיא בש"ס פרק שני דכתובות גבי ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיהו ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הא הפה שהתיר וכן מוכח להדיא בהרי"ף ורא"ש ריש פרק חזקת הבתים ובה' המ' ריש פי"א מה' טוען ובבית יוסף לעיל ר"ס ק"מ וא"כ הכא דאינו יכול לטעון לקוח אלא במיגו דשלא היתה של אביכם מעולם לא מהימן דכיון שיצא הקול שהיא של יתומים דהיינו שהיתה של אביהם לא ניחא ליה למטען כך ודמי ממש למה שכ' הטור לקמן סי' ק"ן ס"ה דהיכא דטענת לקוח טענה גרוע היא כגון שיצא קול שבמשכונא באתה לידו א"י לטעון חוב אחר יש לי עליהן מלבד המשכונא במגו דלקוח דה"ה הכא לא יכול לטעון טענת חוב יש לי אלא במגו דלקוח או במגו דשלא היתה של אביכם מעולם וטענת לקוח עצמה לא היה נאמן אלא במגו שהיה יכול ליטעון שלא היתה אביכם מעולם הלכך אינו יכול לטעון חוב או לקוח כיון דטענת שלא היה של אביכם מעולם טענה גרוע היא שיצא קול שהיתה של אביהם אלא [אבל] ודאי אלו טען באמת לא היתה של אביכם מעולם היה נאמן ואין הקול מבטל טענה וכדאמרי' לקמן סי' ק"ן סעיף ה' דהיכא דטען לקוח בעצמה היה נאמן אעפ"י שיצא הקול שבמשכונא באתה לידו כיון שהחזיק שלשה שנים וכן הסכימו כל הפוסקים דקול לא הוה כעדים ומשום קלא לא מבטלינן חזקה היכא שהוא מכחיש הקול בטענתו והשתא אין צריך למה שכ' בסמ"ע וז"ל וצריכין ליישב בדוחק ולומר דהמחבר ס"ל דאף דלפירוש הרמב"ם אההיא דלקוחה בידי לא מצית אמרת כו' אינו מוכרח לומר דלא אמרינן מגו כי האי מ"מ מילתא דמסתבר הוא עכ"ל וזה אינו דאדרבא איפכא קיימא לן דאמרינן מגו דהעזה וכמו שכתבתי לעיל סימן פ"א סעיף כ"ג וסימן צ"ג וסי' קל"ג וכמה דוכתי אלא ודאי כדפרישית דודאי אם היה טוען לא היה של אביכם מעולם היה נאמן דמשום קלא לא מבטלינן גוף הטענה כדאיתא בכל הפוסקים ועיין בתוס' ורא"ש ורמב"ן וטור ונ"י ואגודה מבואר מדברי כולם דלא מבטלינן גוף הטענה משום קלא ודוחק לו' דפליג הרמב"ם על כל הפוסקים ועוד דהרי דברי הפוסקים ברורים בטעמן וכי משום קלא מבטלינן טענה ועוד דא"כ ה"ל להרמב"ם לפרושי דאפי' טוען לא היתה של אביכם מעולם אינו נאמן א"ו ס"ל להרמב"ם ככל הפוסקים דקול אינו מבטל גוף הטענה והא דאינו נאמן לו' לקוח היינו משום דאינו נאמן אלא במגו דשלא היתה של אביכם מעולם וזה לא ניחא ליה למטען כיון שיצא הקול א"כ אדרבא מוכח מדברי הרמב"ם כמ"ש הטור סי' ק"ן ס"ה ודוק וכן מוכח להדיא מדברי ה' ה"מ שכ' על דברי הרמב"ם וז"ל דכיון דהאי לא אחזיק בחיי אביהן ג' שנים ונפק קלא דאיתחזק בבי דינא דיתמי נינהו משום קלא כי האי מבטלינן חזקה דאחזוק בפני קטן דהא לאו חזק' היא ואין נאמן מדין מגו דשלא היתה מעולם של אביהם דודאי אם יחקור הענין ימצא בבירור שהיתה של אביהם כיון דנפק קלא זה דעת רבינו עכ"ל משמע דאילו הוי טוען לא היתה של אביהן נאמן דאל"כ היאך הי' עולה על דעתו לומר ואין נאמן מדין מגו כיון שאפי' היה טוען לא היה נאמן ודוחק לומר דה"נ קאמר דהלשון לא משמע כן והכי הל"ל ואינו נאמן מדין מגו דאפי' טען כן לא היה נאמן דודאי אם יחקור כו' א"ו ר"ל דאין זה מגו טוב וכדפי' וכ"כ בעיר שושן להדיא ואין זה מגו טוב שירא לומר לא היתה של אביכם מעולם עכ"ל וכל זה ברור (שוב מצאתי ראיה ברורה לדברי בסמ"ג סוף עשין צ"ה שכתב ככל דברי הרמב"ם שהעתיק המחבר כאן והכניס בתוך דבריו שהרי אין מחזקין בנכסי קטן וא"ל מגו במקום קול ותחזור השדה והפירות כו' עכ"ל וגם מהרא"ש שם בביאוריו כתב וז"ל וא"ל מגו במקום קול פי' אינו טוען ברצון נגד הקול אבל אי טען נגד הקול היה נאמן כך מפרשים התוס' בפרק חז"ה ד"ה לקוח בידי לא מצית אמרת עכ"ל וכן משמע להדיא מבעל המרשים המראה מקום של הסמ"ג דהרמב"ם וסמ"ג ותוס' כולם בחדא שיט' קיימי ע"ש):
כג סָעִיף כב אכלה שני חזקה בחיי אביהם אע"פ שיצא הקול שהיא של יתומים דהיינו שהיתה של אביהם וכדפי' לעיל ונרא' דכאן אע"פ שיצא הקול בחיי אביהן קודם שהחזיק ג"ש נאמן דל"ד לדלעיל סעיף ך' דהתם יצא הקול שבתורת המשכונא באת' לידו א"כ הקול הוי כמחא' משא"כ הכא שהקול הוא שהית' של זה א"כ אינ' כמחא' שהרי יכול להיות שהית' של זה ולקח' ממנו נ"ל ודו"ק:
כד סָעִיף כב וגובה שלא בשבוע' ואע"ג דהטוען על המשכון צריך לישבע אע"ג שיש לו מגו דלקוח כדלעיל סי' ע"ב סעיף י"ז שאני הכא כיון דאין נשבעין על הקרקעו' שבועה חמורה ושבועת היסת לא תקנו אטענ' שמא ביורש זה שטוען שמא כ"כ ה' המגיד לתרץ השגת הראב"ד ומביא וב"י וכ"כ הע"ש והסמ"ע ס"ק ל"ד. וקשה דהא אפילו שבועת המשנה נשבעין על הקרקעות וכמ"ש הרי"ף והרא"ש וכדמוכח בש"ס פ' הכותב (כתובות דף פ"ז ע"ב) וכן הוא במרדכי ואגודה והגה' אשר"י פ' הכותב וכ"כ הסמ"ע גופיה לעיל סי' צ"ה ס"ק ו' (ודברי הר"י מקורביל במרדכי ובהגה' אשר"י שם שהקשה אמאי נשבעין שבועה דאשתבע לי דלא פרעתיך הא ה"ל כפירות ש"ק כו' צל"ע ואולי ט"ס הוא שם כי ראיתי בתוס' ס"פ גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה) סוף ע"א ובהג' מיי' ריש הל' טוען הביאו בשם הר"י מקורבי"ל שהקשה היאך נשבעין במודה במקצת הא אין נשבעין על כפירת ש"ק כו' ולא הזכירו שבועה דאשתבע לי ע"ש) ונראה דכוונת' כאן לומר דשבוע' זו שנשבעין על המשכון אינה מדין תורה אף במטלטלין ולא נמצאת בש"ס רק שהגאונים אמרו כן והלכך לא שייכא אלא במטלטלי דשייך בה שבוע' חמור' דאורייתא משא"כ בקרקעות דאין נשבעים דבר תורה. והא דלא תירצו בקיצור דשאני הכא שטוען שמא דהא שבועת הגאונים בטוען על משכון מטלטלים יש לי עליו כך וכך שייכא אפי' בשמא וכמ"ש לעיל סי' ע"ב סעיף י"ז ס"ק ס"ז לכך הוצרכו לומר דכאן לא שייכא שבועת הגאונים וכדי שלא תיקשי דמ"מ ישבע היסת דהא היסת נשבעי' אף על הקרקעות אף שהחזיק ג' שנים להרמב"ם וכדלעיל ריש סימן ק"מ לכך כתב ושבועת היסת לא תקנו בשמא: ובספר גידולי תרומה שער י"ד ח"א דף פ"א ע"ג וע"ד לא הביא דעת ה' המגיד והראב"ד וגם לא דק כלל במה שהבין מהראב"ד דבפירות שאכל פטור משבועה במגו ולכן הקש' על הראב"ד דאף בפירות שכבר אכל ה"ל להקשות על הרמב"ם דהא אין אומרים מגו לאפטורי משבוע' וע"כ הניח דברי הרמב"ם בקושיא גם בפירות שכבר אכל וע"ש שהאריך וכל דבריו שם בזה הם דברי שגג' דבפירות שאכל פשיטא דלא שייך שבועה כלל כיון שהיא טענת שמא בין בגוף הטענ' בין בטענת המגו ואין נשבעים היסת על טענ' שמא וכמ"ש ודוק: מיהו לענין הלכ' גם דעת הרשב"א בתשוב' שהביא ב"י סי' ק"מ מחו' ה' בזה כהראב"ד דשבוע' הגאונים שייכא נמי בקרקע והיא בתשוב' סי' תתקל"ט ע"ש וכן מוכח להדיא מדברי הרמב"ן בחדושיו פ' ח"ה גבי עובדא דרבה ב"ש וכן מדברי הנ"י שם והבאתי דבריהם לקמן סי' ק"ן סעיף ד' וכן עיקר דהא שבועת הגאונים לאו תקנה היא אלא דמדמי לה להנשבעין ונוטלים שהיא שבועת המשנה וכדמוכח מכל הפוסקים שהיא שבועת המשנה וכמ"ש לעיל סי' פ"ט סעיף ה' וא"כ אין סברא לחלק בין שבועה זו לשאר שבועת המשנה ובפרט לפי מ"ש בסי' פ"ט ס"ה דיש ראיה לדברי הגאונים מין הירושלמי ולענין קושית הראב"ד הגם שיש לתרץ בש"ס דעובדא דרבה ב"ש היה שכבר אכל וכמ"ש הראב"ד והרמב"ן והנ"י שם. אבל פשטא דש"ס לא משמע הכי וכמ"ש לקמן סי' ק"ן ס"ד אלא נלפע"ד לתרץ דשאני התם כיון דהיה לו לרבה ב"ש שטר על אותו המעות שרוצה לגבות וכדמשמע התם בש"ס וכמו שפירשב"ם ושאר פוסקים להדיא א"כ אפילו לא הי' מוחזק היה נשבע ונוטל מן היתומים והיה מוציא אף מן היתומים א"כ השתא שהוא מוחזק מודים הגאונים דפטור בלא שבוע' בנק"ח וכן תרצתי לעיל סי' פ"ט ס"ה לדעת הגאונים שמעתתא דאומן דפ' כל הנשבעין ופ' ח"ה והבאתי ראיה לדבריהם מן הירוש' והעלתי דכל הנשבעין ונוטלים ומוציאים מיד הנתבע בשבועת המשנה אם תפסו ויש להם מגו נוטלים בלא שבוע' אף לדעת הגאונים וע"ש שהארכתי בזה:
כה סָעִיף כב שלא בשבוע'. ולקמן סי' ק"ן ס"ו הביא המחבר די"א דטענינן ליתמי כל מה דמצי אבוהון למטען ומשביעינן אפילו בשמא ולפ"ז צ"ל דסמך כאן אמ"ש לקמן א"נ כאן לא קאמר אלא דא"צ שבועה חמורה דהיינו שבועת הגאונים כדין נשבע ונוטל על המשכון:
כו סָעִיף כז אריס שירד מאריסתו כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קט"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' רמ"ט:
כז סָעִיף כט האפוטרופסים כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ה:
כח סָעִיף כט וגדלו היתומים. עיין בסמ"ע ס"ק מ"ד עד והטור והרי"א לטעמייהו כו' ובטור הביא ב' דעות בשם רי"א ולא הכריע:
כט סָעִיף לא המחזיק בהקדש כו'. עיין בתשובת מהר"ן ששון סי' קפ"ג ובתשוב' מהרי"ט סי' קל"ב ובתשו' מהרשד"ם סי' רכ"ו ורס"ב ושפ"ג:
ל סָעִיף לא ודוקא שיש לגזברים כו'. עיין בתשובת ר"א ן' חיים שהאריך בדינים אלו ביאור הטור ותשוב' רשב"א עיין בתשובת רמ"א סי' ל"ב:
לא סָעִיף לא המחזיק בשל קהל כו'. עיין בסמ"ע ס"ק מ"ז עד בלי טעם וראיה כו' ומ"מ אין מחזיקין משום קדרה דבי שותפים ועיין בב"ח:
לב סָעִיף לא ולי נראה כו'. ואם החזיקו בשל אחרים מהני ועיין בב"ח:
א סָעִיף א שהוא שותפו או אריסו כו'. דלהני אין חזקה מטעם שיתבאר בסמוך ס"ב וכ"ה ע"ש. והרמב"ם בפי"ג דטוען הקדים וכתב לפני דין זה כל הני דאין להן חזקה המפורשין במשנה וגמרא דפרק חזקת הבתים דרך כלל ואח"כ כתב פרטיהן והתחיל בדין זה שהתחיל בו המחבר בסעיף זה ע"ש:
ב סָעִיף א אבל אם לא הביא שמעון ראיה כו' "עד נאמן במיגו כו'. במיגו כי האי שהוא לאפטורי מממון כ"ע מודים ולא פליג הרמב"ם עם הרא"ש בר"ס צ"ג כ"א במיגו לאפטורי משבועה ע"ש:
ג סָעִיף א כגון שהיה אריסו או אפוטרופוס שלו כו'. אף דלא מועיל חזקתו בחלקו דא' מאלו אפ"המועיל בחלקו של זה השני ואף ע"פ דלא חלקו ואין בריר' מ"מ ה"ל למחות כדי שלא יאמר קניתי חלקך לעמוד במקומך בשותפות עם שותפך ועיין בטור בתשובת הרא"ש ס"ג ועפ"ר:
ד סָעִיף ב שאכל אחד מהן כולה כמה שנים כו'. הטעם דשמא עשו כך חלוקה ביניהן שזה יאכל פירותיה כך וכך שנים רצופים ואחר כך יאכלנה גם כן השני כ"כ שנים כיון דאין בהשיעור חלוקה להשתמש ולאכול ממנה שניהן בכל שנה משא"כ ביש בה דין חלוקה והחזיק בכולה דכיון דאפשר לחלקה ולא חלקו הוי חזקה אבל אם שניהן אוכלין כל אחד החצי מן השדה וחלק האחד עדיף מהשני לא יוכל זה שחלק הטוב בידו לומר בגורלי עלה זה החלק דיאמר שותפו כן הסכמנו שהוא יאכל פירו' הללו ג"ש מחציה זו הטוב ואני מחצי' השניה ובג"ש שאחריו בהיפך וק"ל:
ה סָעִיף ו ה"ג "וכן הבת כו'."וכן "בכף ולא "ובן בבי"ת ואתא ללמדינו דבת או בן בנכסי אמם יש להן דין כבן בנכסי האב הנ"ל בס"ג:
ו סָעִיף ו וה"ה בשאר קרובים. וי"ס כתב בס"ז הג"ה זו ואין שם מקומה אלא לסעיף זה שייכי דכאן כ' אב בנכסי בת כו' ע"ז מסיק מור"ם וכתב וה"ה בשאר קרוביו וכ"כ הרשב"א יחד בתשובה א' והביאה הד"מ ע"ש:
ז סָעִיף ז וכיס אחד לכולם. בתשובת רשב"א והביאו הב"י במחס"א כתב דבמה שירשו אחין מאביהן יחד הן כשותפין בו ואין מחזיקין זה על זה ומשמע משם דאפילו אין כיס אחד להן אין מחזיקין באותה ירושה והמחבר למדנו כאן דביש כיס אחד להן אין מחזיקין זה על זה אפילו בדבר שהיה של אחד מהן לבד וכן מוכח בטור בסי' זה סל"ז ששם כתב דין זה בשם ר"י אברצלוני שדימה אחין כאלו לאב ובנו ובאב ובנו אין מחזיקין הא' על השני אפי' בדבר שאין לו חלק בו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
ח סָעִיף ח והעני הוא דר בבית המיוחד לאחיו כו'. כ"כ ג"כ הטור בסי' זה סל"ז ואם ירשו אותו הבית יחד דבר פשוט הוא דלא יוכל זה האח העני שדר בו ג"ש לומר קניתי גם חלק אחי העשיר והחזקתי בו ג"ש ולא ניתן לכתוב דהרי יש לו חלק בו ולא עדיף משותפין לכך כתב בבית המיוחד לאחיו:
ט סָעִיף ח אשה שלותה לחתנה מקום בביה"כ עיין בתשובתי מה שחדשתי וכתבתי בזה בס"ד:
י סָעִיף ט אע"פ שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסי' ואפילו התנה עמה כשהיא ארוסה שלא ירשנה כו'. עד אין אכילתן ראיה המחבר נמשך בזה אחר ל' הרמב"ם שמחולק עם הרא"ש והטור כמ"ש בטור א"ע סי' צ"ב ומפני שהטור והמחבר קצרו כאן משום דסמכו אמ"ש שם לכן אכתבהו כדי שתבין את דבריהן דע דבפ' כ"ג דאישות מבואר מתוך דברי הרמב"ם והמ"מ דלסילוק הפירות אפילו סילק נפשו מהן אחר הנשואין "ואמר לה "אפילו בלא "כתיבת דין ודברים אין לי בנכסיך ולא בפירותיהן וקנו מידו אלים מילתא דקנין דאינו אוכל הפירות ואם מכר' או נתנה קיים ואם התנה כן בעוד' ארוסה אין צריך קנין אלא באמירה גרידא דדין ודברים אין לי בנכסייך ובפירות סגי ול"מ לענין סילוק הפירות ומכירתה להקרקע אלא אפילו התנה בעודה ארוסה שלא ירשנה מהני הסילוק דדין ודברים כו' בדבורא בעלמא ובלא קנין אבל אם התנה שלא יירשנה אחר נישואיה אפילו קנין לא מהני דכיון דיש לירושה צד דאורייתא אלמוה רבנן ואמרו דלא יכול לסלק נפשה ממנה כ"א כשהתנ' בעודה ארוסה דאז מהני בכל דבר כדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עלי' שלא יירשנה דכיון שעדיין לא באו הנכסים לידו בסילוק בדבור בעלמא דדין ודברים ובלא קנין סגי ולא דמי לב' שותפים שא' בא להעיד להב' דלא סגי בסילוק דדין ודברים כו' אם לא שקנו מידו כדאיתא בפר' ח"ה וכתבו הטור בר"ס ל"ז דשם הקרקע כבר החציה היא שלו אבל לאחר שנשאה ידו כידה ועדיפא מידה ע"ש ותמצא כמ"ש והרא"ש והטור הביאו בא"ע סי' צ"ב ג"כ וכ' דבהתנה בעודה ארוסה בסילוק דדין ודברים באמירה גרידתא ובלא קנין אפילו לענין שלא יירשנה סגי אלא שבזה חולק עמו דלאחר נשואין לא מהני תנאי אפי' בקנין ואפי' לענין סילוק מפירותי' לחוד אע"פ שבשתוף מהני הסילוק דדין ודברים כו' בקנין וכנ"ל באיש בנכסי אשתו אחר הנשואין ל"מ. וע"פ הקדמת דברים הללו תבין דבריהם ומ"ש כאן הטור דדקדק וכ' כאן ז"ל אין לאיש חזקה בנכסי אשתו כו' עד כגון שכ' לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסייך ולא בפירותיהן כו' מ"ש שכ' לה ל"ד הוא אלא ה"ה "אמר לה כן הוי סילוק גבה וכן הוא בהדיא בגמרא ר"פ הכותב וכ"כ הטור בא"ע ריש סי' צ"ב ע"ש גם דקדק הטור כאן וכתב "בעוד' ארוס' גם לסילוק מפירותיה ואז מהני אפילו בלא קנין מ"ה לא הזכיר בדבריו קנין משא"כ בהתנה אחר נישואין דל"מ אפילו קנין אפילו לסילוק הפירות לחוד אבל ברמב"ם פי"ג מטוען והמחבר כאן לא הזכירו "בעודה ארוסה כ"א בסיפא בהתנה על הירושה ולא ברישא בסילוק נפשו מפירותיה וכנ"ל והיינו כמ"ש וג"כ תבין ממ"ש דהני התנה שכ' המחבר ברישא ובסיפא אינן שוים דהתנה דרישא בסילוק מפירותיה דמיירי אפילו אחר נישואין וכמ"ש בעי דווקא קנין. והתנה דסיפא בסילוק מירושתה בעודה ארוסה מהני אפי' בלא קנין וכן מפורש בדברי המ"מ שם בפכ"ג דאישות ומשום דאין כאן מקום דדינים הללו קיצרו הטור והמחבר כאן ודוק ואחר שכתבתי פי' כלל דברי המחבר אשיב ידי ואכתוב פירוש פרטי דבריו מ"ש אף ע"פ שהתנה עמה כו' ר"ל אע"פ שהתנאים הללו חלים עליו לקיימם אפילו תנאי דירושה לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכמ"ש הטור והמחבר בשמם בטור א"ע ס"ס צ"ב (ומ"ש הטור כאן בס"ו דאפי' התנה עמה שלא ירשנה אפי' הכי הוא יורש אותה בשם ר"י הוא דכתב כן אבל הוא לא ס"ל כן אלא כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכמ"ש שם בא"ע ס"ס צ"ב וקיצר כאן וסמך אמ"ש שם ועד"ר מ"מ) כיון דאין מדרך האשה להקפיד על בעלה ומניחו לאכול פירות נכסיה מ"ה אין לו חזקה:
יא סָעִיף ט ובנה והרס. המ"מ דייק מזה שהרמב"ם ס"ל שאפילו אם חפר בה הבעל בורות שיחין ומערות בשדותיה אין לו חזקה וכמ"ש הטור בשם הרי"ף והרא"ש וא"כ יש לדקדק על מ"ש מור"ם בהג"ה ע"ז ז"ל ודוקא שלא הוזק גופה של קרקע אבל חפר כו' והוא דעת הרמ"ה והטור דלא הל"ל בל' ודוקא כו' כאלו בא להוסיף לפרש דברי המחבר ומ"ש נתבאר דפליגי אהדדי אלא הל"ל בל' וי"א כדרכו וצ"ע:
יב סָעִיף ט אבל חפר בקרקע בורות כו'. מדסתם מור"ם ש"מ דס"ל דאפי' אם לא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן אפ"ה ה"ל חזקה כשחפר בורות והוא כדעת הטור ולאפוקי ממ"ש הטור בשם הרמ"ה ע"ש בס"י ועיין בא"ע סימן פ"ז דלא הזכיר מור"ם חילוק זה דחפר בורות וה"ט משום דשם אין מקום מקור דדיני חזקה מ"ה קיצר ולא נחת להכריע בדבר התלוי בפלוגתא בפרט מאחר שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא ס"ל הכי):
יג סָעִיף ט וכן חזקת נזיקין כו'. בטור בשם ר"י הלוי כתב הטעם דאינו מחזיק בגוף הקרקע שלה אלא שבא להשתמש בה לפרקים או לראות בה מחלונו ומצינו דהקילו בו חז"ל בעלמא דלא הצריכו בחזקתו לא טענה ולא חזקה ג"ש אלא בראיית הבעלים ושתק ולא מיחה אמרי' דמחיל להו מיד מה"נ הקילו בו גבי חזקת נכסי אשת איש שיהיה חזקה בענינים כאלו בין לבעלה בין לאחר (ובסי"א כתב המחבר דאין לאחר חזקה) מיד שראה שפתח חלונו אל חצירה ושתקה. ומסיק הטור וכתב דר"י חולק ומצריך גם בחזקת היזק נזיקין כאלו טענה וחזקה ג' שנים ור"ל וממילא אין חזקה לאיש ולא לאחר בנכסי א"א גם בהיזק ניזקין אלו ואפי' החזיק בה ג"ש כמו שאין לה חזקת ג"ש באכילת פירות נכסיה וכ"כ הרשב"א כתבתי לשונו בדרישה. ול"ד לחפירות בורות למאן דס"ל דהוי בי' חזקה בנכסיה דשם מקלקל הקרקע עצמה ולא ה"ל לשתוק וביאור זה הוכחתי בפרישה ודרישה ע"ש וכנ"ל בביאור מור"ם דכ' בחפר בה בורות סתם דהוי חזקה ובחזקת ניזקין כ' בל' פלוגתא. יהא דכ' דעת י"א זה דהוי חזקה בנזקיו לחוד ולא כתב נמי דעת ר"י הנ"ל דלפי דבריו אין להם בהן חזקה משום דדעת מור"ם נוטה להלכה טפי לדעת הרא"ש דא"צ חזקת ג"ש וטענה וכמ"ש בסי' קנ"ה סל"ה ע"ש ומה"ט נמי נראה דסתם מור"ם בא"ע ס"ס פ"ז בהג"ה וכתב שם דבחזקת ניזקין הוי ליה חזקה ע"ש ועיין בסמ"ע בסי' קנ"ג בסי"ו שם כתבתי כלל הדבר בעניין זה ודו"ק:
יד סָעִיף ט כגון פתיחת חלונות וכיוצא. פי' כל הניזקין דכתב הטור והמחבר בסי' קנ"ג וקנ"ד וקנ"ה:
טו סָעִיף י נתגרשה אפילו ספק גירושין כו'. ואע"פ שעדיין חייב במזונותיה ולא יחד לה שדה אחרת אפ"ה יש לה חזקה כיון דמסני סני לה מסתמא איננו נותן לה הפירות למזונותיה בלא דין ומדהניח' לאכול בשופי ודאי קנאה כ"כ רשב"ם אבל תוס' כתבו דמיירי גם כאן דוקא כשייחד לה שדה אחר למזונותיה ועפ"ר:
טז סָעִיף יא אין מחזיקין בנכסי אשת איש. הטעם מבואר בטור משום דהיא סומכת על בעלה שיעשה מחאה כיון שהוא אוכל פירות נכסיה בחייה ועתיד ליורש' אם תמות היא תחלה ועפ"ר שם כתבתי דלדעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם (והביאם הטור בא"ע בסי' צ"ב) דמהני תנאי דלא ירשנה לפ"ז אם כת' לה דלא יהיה לו הנאה מנכסיה ומפירותיה בחייה ובמותה מהני בה חזקה והכא מיירי בדלא כתב לה כלל או דכתב לה "בחייה ולא כתב לה"במותה ע"ש. ובטור ס"ו כתב עוד מזה בשם הרמ"ה דאפי' טוען זבינתה ממך ומבעלך אינו נאמן ובס"ט כתב שאם החזיק בחיי בעלה וגם לאחר מותו החזיק לפניה ג"ש וטוען מכרת לבעלך בפני והוא מכרה לי נאמן במיגו שאם היה רוצה היה טוען זבנתי ממך אחר מות בעלך עכ"ל והמחבר השמיטו כאן וסמך אמ"ש פרטי דיני נשים בא"ע וז"ש כאן אין מחזיקין בנכסי א"א כמ"ש בא"ע גם אפשר לומר משום דהאי דין בתרא תלוי בפלוגתא דאפילו אם היה טוען קניתי ממך אחר מות בעלך איכא כמה דעות דלא היה נאמן מאחר שבא השדה לידו בחיי בעלה בשעה שלא היה יכול להחזיק בו וכמ"ש דעת החולקין בדרישה ובסמ"ע סי' ק"ן בס"ד מ"ה השמיטו בעלי הש"ע ז"ל כאן ומ"ש בא"ע ס"ס פ"ז דאם החזיק בה ג"ש אחר מיתת בעלה דהוי חזקה שם י"ל דמיירי דלא החזיק בה בחיי בעלה כלל אלא דק' א"כ פשיטא אלא מחוורתא כדכתיבנא ראשונה:
יז סָעִיף יב ובא לוי ואכלן כו'. הטעם נמי משום שאינו מקפיד לעשות לו מחאה דכיון דמכר הפירות לאחר סבר דאותו האחר הורידו לפירות במקומו. טור:
יח סָעִיף יג מי שהוחזק גזלן כו'. המחבר השמיט דינא דגמר' וכתבוה והרמב"ם והטור והוא דגם דבי ריש גלותא אין להם חזקה בנכסי אחרים ולא אחרים מחזיקין בנכסייהו ונראה דמ"ה השמיטו משום שהוא דין שאינו נוהג בזמנינו שהרי מסיק הטור בסי"ג וכתב בשם הרא"ש דדוקא בדבי ריש גלותא אמרו כן דהוא מזרע המלוכה והיו נוהגין כעין מלוכה על ישראל כו' אבל אין הדין כן לע"ע אפי' בגדולים ומושלים ההולכים בחצר המלך כו' ע"ש:
יט סָעִיף יג או מי שהוחזקו אבותיו שהן הורגין נפשות כו'. כן הוא ל' המיימוני סוף פי"ג דטוען והוא מל' הגמ' דאמרי' ה"ד גזלן שאין לו חזקה רבי יוחנן אמר כגון שהוחזק גזלן על אותו שדה רב חסדא אמר כגון דבית פלוני שהורגין על עסקי ממון עכ"ל הגמ' והביאו המ"מ שם אדברי הרמב"ם ור"ל כיון דאבותיו הוחזקו להרוג כל מי מבני ביתו שמחזיקים יראים למחות בהן דסברי דגם זה המחזיק הוא כאחד מהן ומ"ש ז"ל אע"פ שאכל שדה זו כמה שנים ר"ל בכהאי דהורגין נפשות כל שדה שמערער עליה שדה זו מיקרי וק"ל אבל בטור לא כ' שהוחזקו אבותיו כו' אלא ז"ל אם הוא מוחזק שהורג נפשות על עסקי ממון כו' וע"ש דכתב דאם הוא בחזקת שהורג נפשות אז אין לו חזקה בשום דבר ואם אינו בחזקת הורג נפשות אלא שהוחזק גזלן על שדה זו יש לו חזקה בשדות אחרות ועד"ר שם כתבתי מדלא ביארו דין מי שהוחזק גזלן על כמה ענינים אבל אין יודעין בו שהורג נפשות מה דינו דנראה דכל כי האי מוחזק בהורג נפשות מיקרי דכיון דיודע שאדם בהול על ממונו ויעמוד כנגד להצילו ודאי בא להרוג או להרג ע"ש ודוק וכן נראה לי ג"כ לשיטת הרמב"ם והמחבר ועיין במ"מ שם:
כ סָעִיף יג וכן המחזיק בנכסיו כו'. נראה דאמי שהוחזק שהורג נפשות לחוד קאי אבל מסידור ל' הטור שכ' תחלה שגזלן אין לו חזקה וגם אין מחזיקין כו' משמע דאפי' אינו גזלן אלא על שדה זו דמיקרי ג"כ סתם גזלן אין מחזיקין בנכסיו והטעם דכיון שמטיל מורא על שדה זו של אחר כ"ש שמטיל מורא על שדה של עצמו ועיין דרישה:
כא סָעִיף יד קרקע הידוע לישראל עיין ברמב"ם פרק י"ד דטוען בדין זה דלא כ' תיבת ידוע לא בחזקת העכו"ם ולא בחזקת הישראל הקונה ממנו והטור לא כתבו בחזקת העכו"ם וכתבו בחזק' הישראל הקונ' ממנו והמחבר כתבו בשניהן והדין עמו משום דהאי ידוע שכ' הטור בחזק' הישראל אינו רוצה לומר שהוא ידוע לכל עד שנא' שמ"ה אין לו חזקה לישראל הקונהו מהעכו"ם משום דגם הוא ודאי ידע ולא ה"ל לקנותו כיון דידע דהוא ודאי של ישראל וספק אם קנהו ממנו דז"א אלא אפילו אינו ידוע לכל אלא שמברר הישראל המערער עכשיו לפני הב"ד שהוא שלו ג"כ מוציא מיד ישראל זה המחזיק משום דסתם עכו"ם גזלן הוא וכל היכא שמוצא את שלו נוטלו וכמ"ש בפרישה וכיון שכן גם כשבא להוציא מיד העכו"ם צריך להיות ידוע בעדים שהיה של ישראל ומשום הכי אתי שפיר שלא כתב הרמב"ם תיבת הידועה בשום אחד מהן משום דהוא פשוט דבלא עדים אינו מוציא לא מיד ישראל ולא מיד העכו"ם וק"ל:
כב סָעִיף יד אין אכילתו ראיה כו'. די"ל דירא למחות בו וגם בישראל. הבא מכחו וכדין הקונה מגזלן ובן גזלן וע"ל סי' קנ"ב וכתב ☜ הראב"ד והמרדכי והר"ן דאם החזיק העכו"ם או הישראל הבאים מכחו מ' שנה הוי חזקה כדאמרי' פ' ח"ה (דף כ"ה) הני אריסי דפרסאי עד מ' שנין:
כג סָעִיף יד תחזור השדה לבעלים בלא שום שבועה. פי' הישראל המוציאה מיד העכו"ם א"צ לישבע לא שבועה חמורה ולא שבועת היסת והרמב"ן סיים שם בטעמו שלא תקנו היסת אלא לישראל וכתב עליו המ"מ ז"ל דברים ברורים הן שאין טענת העכו"ם טענה להשביע עליה וכתב עוד ז"ל ונראה מדברי רבינו שאף לישראל הקונה מהעכו"ם ישראל המערער עליו מוציא מידו בלא שבועה ומ"ה סתם וכתב דישראל הבא מחמתו דינו כמוהו וטעמא בזה הוא שכבר נתבאר שאין נשבעין היסת על טענת שמא וישראל זה אינו יודע בבירור שקנאה העכו"ם והראב"ד השיג עליו וס"ל דלישראל הבא מכח העכו"ם צריך הישראל המערער לישבע היסת וטעמו שס"ל שהטוען כך א"ל אבא טענת ברי היא (וע"ל ס"ס ע"ה פלוגתא בזה) ונראה דאפי' להסוברים כן אין הדין כן בטוען שא"ל העכו"ם כן ואיך נחשב זה לטענת ברי עכ"ל המ"מ:
כד סָעִיף טו דינו כמותו. כבר כתבתי בשם המ"מ דגם בזה המערער א"צ לישבע לו ע"ש:
כה סָעִיף טז בפני לקחה העכו"ם. הטור כתב עוד ז"ל ☜ או הראני שטר שקנאה ממך נאמן במיגו כו'. ונראה דהיינו דוקא כשאומר השטר מקוים או שהכיר החתימות דאל"כ השטר חספא בעלמא הוא (הג"ה וכתב ב"י סי"ז בשם תשובת הריטב"א דה"ה אם טען שידוע לו שלקחה העכו"ם מישראל בחובו ומכרה לו דנאמן במיגו ע"ש ועד"מ י"ט):
כו סָעִיף טז מתוך שיכול לומר אני לקחתי ממך. והא דהיה נאמן אם טען כן אף על פי שידוע הוא שבא לידו מהעכו"ם כתבתי טעמו לקמן בסימן ק"ן בס"ג ע"ש וע"ל ר"ס קנ"ב הכלל שכתב ז"ל כל אלו שאמרו שאין להם חזקה יש לבניהן חזקה כשטוענים חזרנו ולקחנו מהבעלים אף שמודים שבא לידן מכח אלו שאין להן חזקה כו' ע"ש בטור ובסמ"ע:
כז סָעִיף יז קניתי ממך אחר שנתגיירתי נאמן. הטור בשם הרא"ש מסיים בטעמו וכתב ז"ל נאמן מידי דהוה אישראל הבא מחמת עכו"ם שנאמן לומר קניתי ממך ודקדק המחבר וכתב קניתיהו אחר שנתגיירתי ולא כע"ש שכתב שנאמן לומר קניתיהו אפי' קודם שנתגיירתי וכמ"ש בדרישה ע"ש:
כח סָעִיף יט ה"ג אכלה בפניו כשהוא קטן שנה ושתים אחר שהגדיל. וכן הוא ברמב"ם:
כט סָעִיף יט וי"א דאינו חזקה. פי' אפילו החזיק בה ג"ש אחר שהגדיל ונראה דאפי' טען קניתי ממך אחר שהגדל' ואבדתי השטר לאחר שהחזקתיהו בה ג"ש מזמן גדלותך אינו נאמן מה"ט דאמרי' דלא קנהו והקטן אף אחר שהגדיל לא ידע שהיתה של אביו שימחה בו ועפ"ר:
ל סָעִיף כ דוקא כשידוע שהיתה של אביו וכשראוהו עדים שאביו דר בו סגי ולא בעינן שידעו בודאי שהיה שלו וכמ"ש בריש סי' ק"מ ע"ש:
לא סָעִיף כ אבל אם אינו ידוע הוי חזקה. פי' כל זמן שלא יוודע הדבר דכשיודע הדבר אחר זמן שהי' של אביו חוזרין ומוציאין אותו מידו ועפ"ר שם כתבתי דמקור דין זה ממשנה וגמרא ולא כב"י:
לב סָעִיף כ אע"פ שהמערער קטן. דאף דאין מקבלין עדות בפני קטן שאני הכא דזה החזיק כראוי והוא עתה בחזקתו טור ור"ל לאפוקי אם לא היה נשאר בחזקתו וכמ"ש הטור והמחבר בסעיף כ"ג ומקור הדברים כתבתי לעיל בסי' ק"י ע"ש בסמ"ע:
לג סָעִיף כ וכלו השנים אחר מות אביהן בפרישה כתבתי דגרסת וכלו הוא עיקר וכוונתו דשני המשכנתא הם כלים אחר מות אביה' ממילא כשיכלו אותן השנים ועדיין מחזיקין בידו מסתמא אביהן בחייו לא מכר לו וכיון שהם קטנים ודאי ג"כ לא קנו מידם וממילא בתורת גזל הוא בידו ולפ"ז מה שסיים וכ' דכשיצא הקול אחר ג"ש ואח"כ מת דאינו מבטל החזקה ור"ל אפי' יצא הקול שיכלו שני המשכנתא אחרי מות אביהם וע"ל סי' ק"ן שכ' הטור והמחבר בס"ג פלוגת' באם כלו ימי המשכנתא והחזיק בו אח"כ ג"ש ועפר"ד מ"ש עוד מזה:
לד סָעִיף כא מי שהחזיק בנכסי קטן ואמר משכונא הם בידי ויש לי עליהם חוב כו'. מ"ש המחבר בסעיף זה ובסעיף שאחר זה אכלה שני חזקה כו' אין מקומן בסי' זה דאיירי באי יכול לטעון לקוח' היא בידי שהחזיק בה ג"ש או לא ולא איירי באי נאמן על טענה אחרת במיגו דלקוח ומקום המיוחד לזה הוא בסי' ק"ן כמו שסדרן הטור שם והמחבר חזר וכתבו שם ע"ש בסעיף ד' ה' אלא שהמחב' נמשך אחר סדר דברי הרמב"ם (והוא לא כתב למ"ש הטור שם בסי' ק"ן וגם משמע לכאור' דלא ס"ל כוותיה וכמ"ש בס"ד) וגם מפני ששני הסעיפים הללו כ"א וכ"ב יש להן חיבור למ"ש המחבר לפניהן בס"ך דשם התחיל וכ' הא דאין מחזיקין דוקא בידוע שהיה של אביו אבל אם אינו ידוע ה"ל חזקה במיגו שלא היתה של אביך מעולם וע"ז כ' כאן בסכ"א דאם אינו ידוע שהיה של אבי הקטן ל"מ דנאמן לו' לקוחה היא בידי אלא ג"כ נאמן לו' משכנתא הי' בידי וכלה הזמן ואני רוצה להחזיק בה עוד עד שאגב' משבח' החוב שהי' לי ממקום אחר במיגו דלא היתה של אביך מעולם וסעיף כ"ב ג"כ קאי אמ"ש לעיל דבידוע שהי' של אבי הקטן והחזיק בה ג"ש נאמן לטעון לקוח' היא בידי ע"ז כ' ג"כ דל"מ דנאמן לטעון לקוח' היא בידי אלא אפי' לטעון משכונא היא בידי וכלה הזמן רק שחוב יש לי על אביהן ממקום אחר כו' נאמן במיגו דלקוח היא בידי. וממ"ש נלמד דמ"ש המחבר בר"ס כ"א (והוא מל' הרמב"ם) מי שהחזיק בנכסי קטן אינו ר"ל שהחזיק בה ג"ש דכיון שאינו ידוע שהיה של אבי הקטן אפי' יום א' נק' מוחזק בה והמערער עליו צריך להביא עדים שהיא שלו מאבותיו או שהי' בידו ג"ש וטוען קניתיהו ואבד שטרי וכמבואר בר"ס ק"מ וזה ברור. ולא הוצרכתי להאריך בה אלא כדי לעורר על מה שסתם וכתב המחבר כאן בשני הסעיפים הנ"ל והוא מדברי הרמב"ם שהוא נראה כסותר למ"ש המחבר בסי' ק"ן בסעיף ה' שהוא מדברי ר' יונה שכתב הטור שם וכנ"ל והוא שמסיק וכתב בסעיף זה ז"ל אבל אם יצא הקול שהוא של יתומים בענין הקול שכתבנו בסמוך אינו נאמן דר"ל בסמוך דלפני זה בסעיף כ' שם כתב דאם יצא הקול בתוך ג' שני חזקה אותו קול מגרע החזק' ואינו נאמן לו' לקוחה היא בידי ואם יצא הקול אחר ג"ש חזקה אינו מגרע החזקה ומשמע מזה שס"ל להמחבר דגם בזה שטוען חוב היה לי עליו דוקא בקול שיצא תוך ג"ש הוא דאינו נאמן הא לאחר ג"ש נאמן גם משמע הכי ממ"ש בסכ"ב בהחזיק בה ג"ש דנאמן לו' כן במגו כו' ומשמע מדברי הרמב"ם ודברי המחבר דאמ"ש בסעיף שלפני זה קאי דאפי' יצא עליה הקול מהימן (כי שני הדינין שווים באין ידוע שהי' של אביו ואפי' לא החזיק בה ג"ש או ידוע שהחזיק בה ג"ש וכנ"ל) וכן פי' הראב"ד בהדי' לדברי הרמב"ם והביאו המ"מ ונראה משם דהסכים לדבריו בזה. ובסי' ק"ן ס"ה כתב דאף ביצא הקול אחר ג"ש דוקא בטוען לקוחה הוא דנאמן ולא בטוען משכנתא וחוב אחר היה לי עליו במגו דלקוח משום דאין זה מיגו טוב די"ל דירא לומר לקוח' היא בידי מפני הקול שיצא עליו שבמשכנתא בא לידו ונראה שהרמב"ם ור' יונה פליגי אהדדי וכל א' כתב דינו לפי מה שיצא לו ע"פ שיטת פי' הגמ' כתבתיהו בדריש' ואכתבהו בכאן בקיצור והוא בפרק ח"ה (דף ל"ב) גרסי' רבה בר שרשום נפיק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי א"ל אביי אימ' לי איזו גופא דעובדא היכי הוה א"ל ארעא במשכנת' ה"ל מאבוהון דיתמי וה"ל זוזי אחריני גביה דלא ה"ל משכון עליהן ואכלתי שני חזקה ואמינא אכבש' לשטר משכנת' ואהיה נאמן במגו דלקוח א"ל אביי לקוח' היא בידי לא מצית אמרת דהא איכא עליה קלא דארעא דיתמי היא אלא זיל אהדרינהו כו' ופירשו רשב"ם ור' האי והרמב"ם דהאי לקוח' היא לא מצית אמרת כיון דיצא עליה קול כו' כפשוטו ומיירי דיצא עליה הקול תוך ג"ש וכמ"ש הטור בשם ר' יונה והמחבר בס"ך וכ"כ הראב"ד והמ"מ אדברי הרמב"ם הללו דבסכ"א וסכ"ב דנלמדו מההיא דרבה בר שרשום ושהרמב"ם פרשוהו ביצא הקול תוך ג' ע"ש. אבל בהתוס' פירשוהו דמיירי ביצא הקול אחר שהחזיק בה כבר ג"ש והא דקאמר ליה אביי לקוח' היא בידי לא מצית אמרת אינו ר"ל שלא היה נאמן לומר לקוחה היא אלא ר"ל לא רצית לטעון לקוחה מפני הקול שיצא שהיא של יתומים ושלא מכרוה אביהן לך ולא רצית להעיז פניך להכחיש הקול ומ"ה אינך נאמן לומר חוב יש לי עליהן במגו דלקוח דאין כאן מגו כו' ע"ש. ובשיטת פי' התוס' אזל ר' יונה והוא מ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ן ס"ה וכנ"ל אבל מדברי הרמב"ם הללו שכתבם המחבר כאן בסכ"א וכ"ב מוכח דס"ל דאמרינן ג"כ מיגו כזה וכנ"ל. ויש רוצים לתרץ לדברי המחבר ולומר דמ"ש כאן בסכ"א ואמר משכנת' הם בידי ויש לי עליהן חוב כך וכך כו' דאינו ר"ל חוב ממקום אחר אלא החוב של משכנת' שהלויתי לאביהם עליו בשעת שהשכינ' בידי ועדיין לא כלה הזמן דנכיית' ושבחוב כזה שעשה מכח משכנת' מודה רבי יונה דאמרי' ביה מגו דלקוחה וזה אינו דאין טעם לחלק ביניהן דגם בזה י"ל דלא הי' רוצה להעיז ולומר לקוחה היא בידי מכח הקול ואומר משכונ' היא עדיין בידו ולא התחיל הרמב"ם והמחבר באמר משכונ' היא בידי אלא לאפוקי אי אמר לקוחה היא בידי דאז לא היה יכול לו' חוב אחר יש לי עליו ואמרתי אחזיק זה בידי כו' ועוד דהרי הראב"ד והמ"מ כתבו בהדי' שדברי הרמב"ם הללו נלמדו מההי' דרבה בר שרשום הנ"ל והתם מיירי דטען חוב אחר יש לי בידי דאבוהון ועוד דהאי דינא דטען המחזיק דעדיין לא כלה זמן המשכונא כתבו הטור והמחבר בס"ס ק"ן ואי ס"ל להטור והמחבר בטענת עדיין לא כלה זמן המשכונ' נאמן המחזיק אפי' יצא הקול הל"ל שם האי רבותא דאפי' ביצא הקול נאמן ומדסתם שם משמע דסמך אמ"ש שם לפני זה בס"ה דאינו נאמן ביצא הקול במגו דלקוח דלא מצא להעיז אפי בטוען עדיין לא כלה המשכונ' וצריכין ליישב בדוחק ולו' דהמחבר ס"ל דאף דלפי' הרמב"ם אההיא דלקוח ל"מ אמרת כו' הנ"ל אינו מוכרח לו' דלא אמרי' מיגו כי האי. מ"מ מילת' דמסתבר הוא דהא קי"ל דלא אמרינן מיגו דהעזה וס"ל דמה שסיים הרמב"ם וכתב אבל אם יצא עליה קול שהוא של יתומים אינו נאמן ר"ל אפי' לטעון לקוחה היא בידי וזה שסיים וכתב שהרי אין מחזיקין בנכסי הקטן כו' והיינו להחזיק בהן ולומר לקוח' היא בידי וזהו דוקא ביצא הקול תוך ג"ש כההיא קול דבסמוך ס"ך ועל טענה דלקוח קאי הדיוק הא לא יצא הקול תוך ג' שנים נאמן לו' לקוח'. ואע"ג דכבר כתבו המחבר בס"ך מ"מ חזר והעתיק דברי הרמב"ם הללו והרמב"ם לא כתבו לא לפניו ולא לאחריו כ"א בשני סעיפים הללו. אבל לטעון חוב היה לי עליו או עדיין לא כלה המשכונא אפשר דגם הרמב"ם מודה דאינו נאמן במיגו דלקוח ביצא הקול אפי' לא יצא עד אחר ג"ש. ומ"ש בסכ"ב אכלה שני חזקה בחיי אביהן כו' ונאמן לו' חוב כו' ס"ל להמחבר דדוקא בלא יצא הקול איירי ודלא כפי' הראב"ד הנ"ל וראייה לזה דבסי' ק"ן ס"ה אמ"ש הטור שם בשם ר' יונה הנ"ל דאינו נאמן לומר חוב היה לי עליו במגו דלקוח ביצא הקול אפי' אחר ג' שנים כתב ע"ז הב"י ז"ל צ"ע אי אזיל לשיטת הראב"ד בהשגות פי"ד מטוען עכ"ל ור"ל השגת הראב"ד דכתב על דברי הרמב"ם הללו (והמחבר בסכ"ב) דמיירי אפי' ביצא הקול ואפי' הכי נאמן לומר חוב אחר יש לי עליהן במיגו דלקוח וזהו דלא כדברי ר' יונה הרי לפנינו דהניחו הב"י בצ"ע וס"ל דאינו מוכרח לומר דהרמב"ם ס"ל דאפילו ביצא הקול נאמן במיגו כדפירשו הראב"ד והמ"מ וי"ל ג"כ דמ"ה סתם המחבר כאן בסכ"ב ומיירי בדלא יצא הקול דוקא ודו"ק. ואחר שכתבתי ביאור דברי המחבר דרך כלל אשיב ידי לבארם דרך פרט מ"ש מי שהחזיק בנכסי קטן קאי אמ"ש לפני זה בס"ך דאם אינו ידוע שהיתה של אבי הקטן הוה חזקה ע"ז כתב כאן דל"מ דנאמן לטעון לקוח היא בידי אלא אפילו לטעון חוב יש לי עליו ממקום אחר נאמן ואפי' לא החזיק בה ג' שנים וכנ"ל:
לה סָעִיף כא ומ"ש והרי זה גובה כו'. "עד ותחזור כו' האי הרי זה גובה אינו ר"ל שגובה ממנו לאחר תביעתו שהרי כתב הטור שם בסימן ק"ן ס"ד דאינו נאמן אלא במה שכבר אכל אבל אינו נאמן לעכב הקרקע בידו עד שיאכל כדי תביעתו דהוי מיגו להוציא וכמ"ש שם וגם ל' הטור והמחבר שם הוא שרוצה לעכב ולאכול פירותיו ומפרשי' אח"כ דהיינו כשכבר אכל ועמ"ש שם:
לו סָעִיף כא "והרי זה גובה "משבחה כצ"ל ובס"י כתב בשבועה וט"ס הוא דהא הרמב"ם ס"ל דגובה בכי האי גוונא בלא שבועה וכמ"ש המחבר בהדיא בסעיף כ"ב והוא גם כן מדברי הרמב"ם שם וביאר המ"מ שם טעמו דכיון דאין נשבעים על קרקעות שבועה חמורה ושבועת היסת לא תקנו אטענת שמא ביורש זה שאינו יכול לטעון ברי משום הכי נאמן בטענתו בלא שבועה וה"ה בענין טענה זו ע"כ צ"ל משבח' וכן הוא ברמב"ם שם בהאי דינא ור"ל גובה מהפירות שיגדלו על הקרקע ולא כע"ש שכתב גובה בשבועה כמו שמצא כתוב לפניו בש"ע וק"ל:
לז סָעִיף כא בענין הקול שכתבנו בסמוך בכלל הדברים הנ"ל הוכחתי דמ"ש המחבר שכתבנו בסמוך ור"ל דוקא כשיצא הקול קודם כלות ג' שני חזקה הא אח"כ הוה נאמן היינו דוקא לטעון לקוח היא בידי (ומפני שהרמב"ם לא כתב האי דינא דנאמן לטעון לטעון לקוח הוא בידי קודם לכן כתבה כאן והמחבר העתיק כל ל' הרמב"ם אע"פ שכבר כתבוהו בס"ך) דאלו להיות נאמן לומר חוב יש לי עליו במגו דלקוח אינו נאמן אפי' ביצא הקול משכונא אחר ג"ש וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ן ס"ה ע"ש:
לח סָעִיף כב אכלה שני חזקה בחיי אביהם כו' כבר כתבתי בכלל הדברים דלפי מאי דסתם וכ' המחבר בסי' ק"נ ס"ה דביצא עליה קול אפילו לאחר שהחזיק בו ג"ש אינו נאמן בתביעתו האחר' במגו דלקוח הוא בידי צ"ל דגם כאן איירי בדלא יצא הקול וגם מדברי הטור משמע דלא פירשו לדברי הרמב"ם כן כמ"ש בפרישה אלא ס"ל דמיירי בלא יצא הקול וידוע שהיה של אביהן וקמ"ל דאפ"ה נאמן במיגו כשהחזיק ג' שנים בחיי אביהן ועמ"ש עוד בכלל הדברים:
לט סָעִיף כב וגובה בלא שבועה. כבר כתבתי טעמו בסמוך מיהו הרא"ש חולק ע"ז וכתבו הטור בסי' ק"ן ס"ו וס"ל דכל מאי דאביהן מצי למטען ולהשביעו טענינן להיתומים ג"כ אפילו בשמא וכ"כ המחבר שם ס"ו ע"ש וע"ל סי' קל"ג ס"ה שכתב מור"ם אכיוצא בזה שכן נ"ל עיקר ובדרישה בסי' ק"ן כתבתי שנ"ל שה"ט דבסימן קל"ג דמיירי שהיתומים הם מוחזקים והמערער בא להוציא מידם דברים העשויים להשאיל או להשכיר מ"ה פסק כמ"ד דצריך המערער שבועה מה שאין כן הכא דמיירי דהמערער הוא מוחזק מ"ה ס"ל דמחזיק בו בלא שבועה וק"ל:
מ סָעִיף כג החזיק בה המחזיק ג"ש כו'. כ"כ ג"כ בטור ושם בפרישה כתבתי דמיירי שידוע שהיה של אביו ומ"ה בעינן שיחזיק בה המחזיק ג"ש ואז דוקא יכול להוציא מיד הקטן לכשיגדל א"נ לרבותא כתב החזיק ג"ש דאפ"ה מניחין אותו בחזקת הקטן עד שיגדיל:
מא סָעִיף כד י"א דהוה חזקה. בטור מבואר טעמם משום דיש כח לאפטרופס למכור לצורך אכילתן ועומד במקום האב וטעם החולקין הוא מפני שהקונה מהאפטרופוס מיזהר בשטרו כיון שיודע שהקרקע אינו שלו ואין לו לסמוך אמאי שלא מיחה האפטרופוס כמו באבי יתומים שלא מיחה דאין יתומין יכולין תו להוציא מידו דשאני אפטרופוס דהוא שליח ובכל שלוחים אמרינן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ע"ש:
מב סָעִיף כה אריס לאביו של בעל השדה כו'. כן פי' הרמב"ם לאריס בתי אבות הנאמרה בגמרא והטור פירשו בפי' אחר וכת' ז"ל אריס בתי אבות כו' לעבוד כל השדות של המשפחה הן ואבותיהן ואין יכולין לסלקו:
מג סָעִיף כה אין ממחין הבעלים בידו. דכיון דאין מסלקין אותו מניחין לו לאכול כמה שנים זא"ז ואח"כ יאכלו הבעלים משא"כ כשנעשה אריס תחלה פי' מחדש דהרשו' ביד שניהן להסתלק זה מזה לשנים שיבואו כאשר לא יישר בעיניהן ואיך מניחין אותו לאכול כל הפירות כמה שנים זא"ז:
מד סָעִיף כו אבל אם חילק לאריסי' אחרים שהיו בה. ל' הטור אינו אלא ז"ל אבל אם הוא עובד עמהן לא קפיד בעל השדה כו' ומשמע מל' דאף אם אריסים אלו לא היו עובדי' שם כבר מ"מ כיון שהוא עובד עמהן אינו מקפיד ומל' הרמב"ם משמע שמחלק בין אריסים שהיו בו כבר לאריסים אחרים וקמ"ל דאם הן אריסים הראשונים אף שחילק לכל אחד חלקו לחוד אינו מקפיד הבע"ה ולפ"ז נראה לגרוס אריסים אחדים בדלי"ת במקום אחרים ברי"ש ור"ל אחדים מיוחדים שנתן לכל א' חלקו לעבדו לבדו ומה שסיים הרמב"ם והמחבר וכתב ז"ל שמא ממונ' על האריסי' עשו אותו ה"ק כשיטעון המערער לומר לא הקפדתי על מה שנתנו וחלקו לאריסים מפני שממונה על האריסים עשיתי אותו שומעין להמערער ואין להאריס חזקה:
מה סָעִיף כט בין שמינה אותם ב"ד כו'. בטור סיים בזה וכתב ז"ל בין על גוף הקרקע או על הפירות היוצאים מקרקע בין שהוא אפטרופוס שסמכו אצל ב"ה כו' והרמב"ם שכתב בין שמינה על הוצאתו והכנסתו כו' בכללו נמי האי בין על גוף הקרקע בין על הפירות ועפ"ר:
מו סָעִיף כט וגדלו היתומים והניחו אותו. כן הוא לשון הרמב"ם ובטור בשם ר"י אברצלוני כתב ז"ל אצ"ל כשהתחיל האפטרופוס בעודן קטנים שודאי אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל אלא אפילו אפטרופוס על הגדולים כגון דמינהו אדם בשעת מותו על בניו הגדולים או שמינהו ב"ד כו' עכ"ל. והרמב"ם דלא כתב כן לטעמי' אזיל דס"ל דבעלמא אם ירד לתוכו בעודו קטן והחזיק ג"ש בגדלותו הוי ליה חזקה וכמ"ש הטור בשמו בסי"ט ע"ש נמצא דדין קטנים שהגדילו או שהיו גדולים מתחלה שווין הן ואין בהם רבותא דמי שאינו אפטרופוס שלהן מחזיק בשניהם ואפוטרופוס שלהן אינו מחזיק בשום אחד מהן. והטור והרי"א לטעמייהו דס"ל דלא הוה חזקה בקטנים שהגדילו גם למי שאינו אפטרופוס שלהן. כיון שבא לידו בקטנותו ומ"ה הוצרכו לכתוב דהאי דינא דאפטרופוס אינו מחזיק לא איצטריך אלא היכא דנתמנה אפטרופוס על נכסי גדול מעיקרא וק"ל:
מז סָעִיף לא המחזיק בהקדש כו' "עד אין לו חזקה כו'. ז"ל הטור אין לו חזקה שאין מוחה בעבור הקדש שאם ירד שום אדם יאמר העולם שירד בו לקבץ הפירות לעניים ויהי' אצלו עד שיצטרכו העניים ואם יטעון קניתיו מז' טובי העיר והלכו להם למדינת הים נאמר לו א"כ ה"ל קלא כו' ע"ש ובפרישה מ"ש עוד מזה:
מח סָעִיף לא דלא יפסידו העניים משום דלא מיחה הגזבר כו' זהו דומה למ"ש מור"ם בסכ"ד באפוטרופוס דלא מיחה והמחבר דסתם וכתב שם די"א דהוה חזקה סתם ג"כ כאן וכתב דאם יש להם גזברים דהוה חזקה ודוק:
מט סָעִיף לא המחזיק בשל קהל י"א דלא הוה חזקה שם בחדושי אגודה כתב לא מחזיקין ולא מחזקינן בהו וסיים בטעמא כי הן מוחזקין והב"י הביאו בסי' זה סי"ב בד"ה דבי ר"ג אין מחזיקין בהו וכ' עליו הב"י ג"כ ולא נהירא עכ"ל בלי טעם וראיה ונראה דטעמייהו דב"י ומור"ם משום דכיון דכ"כ אפיסקא דבי ר"ג אין מחזיקין כו' דמשם למד זה וס"ל דאין ללמדו משם דשאני דר"ג דהיו מזרע המלוכה והטילו אימה יתירה וכמ"ש שם הטור בשם הרא"ש וק"ל:
נ סָעִיף לא והחזיק שהצבור קורא כו'. עד אדם שהחזיק במצוה כו'. הד"מ הביא לשני הדינים בסי' זה סי"ג וכ' שבא בחזקה שיש עמה טענה כו' ע"ש:
נא סָעִיף לא אבל אם נתן המצוה לאחר בלי אונס כו'. כצ"ל אם נתן בלא יו"ד ור"ל שנתנה הוא מעצמו לאחר דאלו הקהל לאו כל כמינייהו ליתנו לאחר. וזה נלמד ממ"ש לפני זה דכשהי' להקהל ס"ת אחר' כשקראו בשלו מיקרי חזקה ואסור' להו לשנות וק"ל:
א סָעִיף ו וה"ה בשאר קרובים כ' מוהרי"ט בתשובה ח"א סי' ק"ד וז"ל מה שטעו דמחמת קורבה שתק גם מטעם זה אינה טענה כיון שכבר ערער ממקצת תדע דאהא דאמרי פ' חזקת הני דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקי בהו כ' הגהת אשר"י משום ראב"י ז"ל דדוק' כשלא מיחה בשום פעם מצי למימר מפני היראה לא מחיתי אבל אם מיחה פעם אחת צריך למחות בסוף כל שלש ושוב אינו נאמן לו' יראתי למחות וע"ש נדון השאלה שמחה שמעון בחלון דרשת של נחשת בולטת ויוצאת לחוץ ומפני ערערו הכניס שלא תהא בולטת ויוצאת ואח"כ רוצה שמעון לערער והעלה דהוי חזקה דלא מצי למימר מחמת קורבה שתק כיון שערער ממקצת וכהאי דר"ג וע"ש ואינו נרא' דהתם בהנך דבי ר"ג דמחמת יראה אמרו דלא מחזקי בהו ומשום דיראים למחות בהו וכיון דחזינן דאינו מתיירא מהם הוי ליה חזקה דהי' לו למחות כיון דחזינן דאינו ירא מהם אבל בקרובים דהטעם מחמת אהבה אינו מקפיד ופעם כועס ופעם רוצה א"כ אפי' אם כבר הקפיד פעם אחת ומחה לא נפקי מכלל קרובים דאמרינן מחמת אהבה אינו מוחה ואינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה ובפרט בנדון זה דכשהי' הרשת בולטת לחוץ היה נזק גדול והי' מקפיד אפי' נגד האוהב ובנזק קטן אינו מקפיד על אוהבו: עוד שם במוהרי"ט כ' דאפי' לשטת הסוברין דל"מ טענת סבלנות בנזקין אם לא שתהי' מחילה ממש או מכר ומתנה בנדון שלפנינו לא הית' סבלנות גריד' שהרי שמעון מחה בחלון זה עצמו דרשת של נחשת שהיו עושין אותו בולטת ויוצא לחוץ ומפני ערערו הכניסוה שלא תהא בולטת מצד חלונו של שמעון וכיון שמיחה לזו ולא לזו ש"מ דמחל ונתרצה דאי משום דסבל ולא חש למחות הרי שלא סבל ומיחה ולמה לא מיחה בפתיחת החלון גופה ע"ש: וגם זה אינו נרא' לו' כיון שמיחה לזו ולא לזו ש"מ דמחל לזו דיכול לו' נזק זה יכולתי לסבול ולכן לא מחיתי ונזק גדול לא יכולתי לסבול וכדאמרו גבי יבם מוכה שחין לאחיך הייתי יכול לסבול ומכ"ש בין נזק גדול לנזק קטן דשאני ושאני אלא אפי' המזיקין שניהן שוין נמי אין ראיה במה שסבל לזה ולא לזה שמחל לזה וא"כ לדעת הפוסקים דל"מ סבלנות בנזקין ומשום דהוי ליה חזקה שאין עמה טענה א"כ אין בזה משום מחילה וכמ"ש והדברים פשוטין:
ב סָעִיף ט חפר בקרקע. ז"ל הסמ"ע מדסתם מור"מ ש"מ דס"ל דאפי' לא כ' לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן אפ"ה הוי חזקה כשחפר בה בורות והוא כדעת הטור לאפוקי ממ"ש הטור בשם הרמ"ה וע"ש. ותמהני בזה דהא כ' הסמ"ע בסי' רי"ב ס"ק י"ג ז"ל בונה והורס באה"ע סי' צ' סעיף ט' כ' מור"ם שאשה שמכרה בנכסי מלוג שלה לאחר שנשאת דלוקח יכול למחות בבעלה שלא יבנה ושלא להרוס ומשמע אבל לא מכרה אין האשה בעצמה יכולה למחות בו והוא מה"ט שבעלה קנאה כל ימי חיי' וכו' ע"ש. וכיון דס"ל להרא"ש והטור ורמ"א דבעל יכול לבנות ולהרוס א"כ מאי זו חזקה שחפר בה בורות הא היכא דאין מחאה אין חזקה ואפשר דמה"ט כ' הרמ"ה דוקא שכ' לה דין ודברים אין לי בנכסייך והובא בטור ומשום דאם לא כ' לה דין ודברים וכו' הי' לו רשות לחפור בורות דס"ל שקנאה כל ימי חיי' וכיון דאין מחאה אין חזקה אבל הרמ"א דסתם בחפר בורות דהוי חזקה ומשמע אפי' לא כ' לה דין ודברים וכז' ע"כ ס"ל דאין לו רשות לחפור בורות דהיינו הורס. ובחלקת מחוקק סי' צ' ס"ק ל' וז"ל הלוקח יכול למחות אף אם לא מכרה היא בעצמה יכולה למחות שלא לקלקל גוף הקרקע שאין לבעל אלא פירות עכ"ל וזה שלא כדברי הסמ"ע סי' רי"ב:
ג סָעִיף יא אין מחזיקין בנכסי אשת איש. כ' הסמ"ע ז"ל הטעם מבואר בטור משום דהיא סומכת על בעלה שיעשה מחא' כיון שאוכל פירות בחיי' ועתיד ליורש' ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הביאו הטור בסי' צ"ב באה"ע דמהני תנאי שלא ירשנה לפ"ז אם כ' אין לי בנכסייך בחיי' ולא במותה מהני חזקה וכו' וע"ש וכן כ' בחלקת מחוקק סי' פ"ז. אלא שראיתי בב"ש שם שהקשה דלפ"ז למה לא מוקי הא דתניא צריכ' למחות איירי בכה"ג דבעל סילק עצמו אף מירושה ומדלא תירץ כן משמע אף בכה"ג אין מחזיקין ע"ש: אמנם בתוס' פרק חזקת (בבא בתרא דף נ') שם משמע כדברי הסמ"ע והחלקת מחוקק שהקשו בהא דפריך לרב דאמר אשת איש צריכ' למחות האמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש דנימא דמיירי באחר והבעל כ' לה דין ודברים אין לי בנכסייך ותירצו כיון דאית ליה ירושה וכו' ע"ש ומשמע דהיכא דלית ליה ירושה ודאי מחזיקין בנכסים והא דלא מוקי להא דרב שסילק עצמו מירושה היינו משום דרב ס"ל בר"פ הכותב כרשב"ג דאמר אם מתה ירשנה אבל לדעת הרי"ף והרא"ש דמהני סילוק מירושה שפיר מהני חזקה כה"ג דאינה סומכת על הבעל כיון דלית ליה שום הנאה ומ"ש הב"ש שם דמשמע מדברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה שכ' דהבעל הוא כאפטרופוס משום הכי סומכת עליו ומשמע דאפי' אין לו שום הנאה אפ"ה סומכת עליו ע"ש הנה כבר כתבנו דמדברי תוס' לא משמע הכי ואפשר דגם הרשב"א מיירי דהבעל יש לו שייכות בנכסים או בפירות או בירוש' כה"ג הוא כאפטרופוס:
ד סָעִיף יא בנכסי אשת איש. בש"ע אה"ע סי' פ"ז כ' מי שהחזיק בנכסי אשת איש לא עלתה לו חזקה אלא א"כ החזיק בהם שלש שנים אחרי מות בעלה עש"ה. והוא בפרק חזקת (בבא בתרא דף נ') אילימא באחר הא אמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש אלא בבעל וכו' רב יוסף אמר לעולם באחר וכגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש לאחר מיתת הבעל מגו דאי בעי אמר לה אנא זבינת' מינך כי א"ל נמי את זבינתי' ליה וזבני' ניהלי מהימן ע"ש. והרמב"ן בחידושיו שם הקשה דכי טען נמי אנא זבינתי' מינך אמאי הוי חזקה הא הוי לי' יורד שלא ברשות כיון שירד בחיי בעלה ולא הוה חזקה וע"ש דהעל' דליכא עדים לאשה שזה ירד בה בחיי בעלה ולכך נאמן במגו דאי בעי אמר מינך זבינתי' וירדתי לתוכ' אחר מיתת בעלך ע"ש. ובסמ"ע כ' דמ"ש באה"ע סי' פ"ז דאחר מיתת בעלה הוי חזקה דמיירי דלא הוחזק בחיי בעלה כלל וע"ש. ואינו נרא' דא"כ קשה פשיטא וכמ"ש הסמ"ע ועוד דא"כ היכי קרי לה נכסי אשת איש כיון דלא החזיק כלל בחיי בעלה אין זה אלא נכסי אלמנה. ומחוורתא כדברי הרמב"ן דהחזיק בחיי בעלה אלא דליכא עדים ובש"ס אמרי להדיא שאכלה מקצת חזקה בחיי בעל והש"ע באה"ע הוא דינא דאמרו בגמ'. ובתוס' שם כתבו וז"ל ותימא ואמאי נקט כי ה"ג זבינתי' ניהליה וזבנה ניהלי ה"ל למימר דנאמן לו' מינך זבינתי' דאי מילתא דפשיטא הוא דנאמן א"כ השתא נמי מלתא דפשיטא הוא דמהימן במגו עכ"ל ולפמ"ש הרמב"ן תיקשי טפי דתו ליכא למימר דמינך זבינתי' הוי מלתא דפשיטא כיון דיורד שלא ברשות לית ליה חזקה ואינו נאמן אלא במגו וא"כ מה לי זבינתיה ניהלי' וכו' דמהימן במגו או מנך זבינתי' דג"כ בתורת מגו הוא והנרא' בזה דפ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ב) גבי שטרא שייכא דטען שטרא מעליא הוי לי ואירכס פליגי רבה ורב יוסף וס"ל לרבה מה לו לשקר ורב יוסף אמר אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא וע"ש דפליגי בזוזי ובארעא. וכתבו שם תוס' טעמא דרב יוסף משום דה"ל מגו להוציא ובקרקע נמי מה שהוא מוחזק בקרקע אינו כלום דקרקע בחזקת בעלים עומדת כיון שאין לו שטר ולא חזקה ולא אמרינן מגו אלא להחזיק ממון שיכול לפטור עצמו ע"י מגו א"נ אם יש לו שטר או חזקה וע"ש. וניחא דאמר רב יוסף את זבינתה ליה וזבנה ניהלי דאי הוי טען מינך זבינתיה אחר מיתת בעלך כיון דמודה שירד בה בחיי בעל א"כ אפי' אית ליה מגו דירדתי בה אחר מות בעלך ל"מ מגו לרב יוסף דה"ל מגו להוציא כיון שמודה דחזקתו לאו כלום כיון דירד בה שלא ברשות והיכא דלית ליה לא שטרא ולא חזקה הוי כמגו להוציא להכי מוקי רב יוסף דטען את זבינתיה ניהליה לבעל בפני והבעל זבנה ניהלי דהשתא לדבריו שחזקתו מן הבעל הוי חזקה שלימה דלגבי בעל לא הוי יורד שלא ברשות והיכא דאית ליה חזקה או שטר מהני מגו ומש"ה רב יוסף לטעמיה מוקי לה בטוען את זבינתיה ליה וזבנה ניהלי אבל לדידן דקי"ל כרבה בארעא גם בטוען מינך זבינתי' אע"ג דמודה שירד בה בחיי בעלה מהימן במגו דגבי קרקע מהני מגו להוציא אע"ג דלית ליה לא חזקה ולא שטרא ודו"ק:
ה סָעִיף יח חש"ו אין אכילתן ראיה. והוא לשון הרמב"ם פי"ג מטוען וז"ל וכן חש"ו אין אכילתן ראיה מפני שאין להם טענה כדי שתעמוד הקרקע בידן אלא תחזור לבעלים וע"ש וכתב הה"מ וז"ל הם שהחזיקו באחרים לא מצאתי מבואר בגמרא שלא תועיל חזקתן ורבינו נתן טעם לדבריו מפני שאין להם טענה כדי שתעמוד הקרקע בידן ואין דעתו ז"ל לו' שאין להם צד קנין דהא ודאי יש להם ואפי' שוטה נתבאר בפ"ד מזכיה שהמזכה להם ע"י בן דעת זכה ואין צ"ל בחרש וקטן שיש להם צד קנין כנזכר בפ' כ"ט ממכירה אלא לפי שאין טענתן כשאר בני אדם ואין מקחן מקח דבר תורה כנז' שם כ' רבינו שאין חזקתן ראי' עכ"ל: וק' דהא כ' הרב המגיד פ' כ"ט ממכיר' דבמתנ' זוכה חרש וקטן מן התורה ומשום דדעת אחרת מקנ' אלא במקח הוא דל"מ מן התורה כיון שאין נתינתו בדמים מהני אף אין במעשיו כלום מן התורה ע"ש. וא"כ בטוען אתה נתתו אמאי ל"מ כיון שזוכה במתנה מן התורה. אלא כיון דבטוען לקוח ל"מ כיון שאין מקחן מקח דבר תורה ממילא לא מהימן לו' במתנה דאינו טענה אלא במגו דלקוח כמו טענת מחילה דאינה טענה אלא במגו דפרעתי כמבואר בפוסקים ובש"ע סי' ?פדב: אמנם לפמ"ש בסי' רל"ה סק"ד דגם במקח זוכין מן התורה שזכין לאדם שלא בפניו ואין המוכר יכול לחזור והא דפעוטות מקחן מקח מד"ס היינו שלא יהי' הקטן יכול לחזור וע"ש וא"כ ה"נ ראוי לו' דחזקתן חזקה כיון שמוכר אינו יכול לחזור ומקחן מקח לגבי מוכר מן התורה. ולכן נראה דעיקר טעמא דהרמב"ם כמ"ש בעצמו לפי שאין טענתן כשאר בני אדם והיינו משום דחזקה שאין עמה טענה וחש"ו אין טענתן טענה וכמו שאמרו אין נשבעין על טענת חש"ו וכיון דאין טענתן טענה ה"ל כמו חזקה שאין עמה טענה ודוקא ביורש ולוקח היא דהב"ד טוענין טענתיה דמוכר ועמ"ש בסי' ע"ה סקט"ז ובפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ו) בהא דתנן החרשת והשוטה אין להם טענה וע"ש דמוקי לה כר' גמליאל דאמר איהי מהימנא ופריך אימר דאמר ר"ג היכא דקא טענה איהי היכא דלא קא טענה איהי מי שמעת ליה אין כיון דאמר ר"ג מהימנא כגון זו פתח פיך לאלם ופרש"י כיון דאי הוי פקחת לטעון הוי טענה משארסתני נאנסתי ובתו' שם הקשו בשם ר"י דהיכי טענינן לה הכי מספק לאפוקי ממונ' כיון דאיהי לא טענה וע"ש שכתבו משום דאפי' בטוען שמא מהני כדאמרי' גבי טבח דעל הטבח להביא ראיה ע"ש וא"כ נרא' דה"נ לפמ"ש רש"י כיון דאי הוי פקחת הוי טענה א"כ אנן נמי טענינן בעד חש"ו. אבל לפי שטת תוס' דאנן לא טענינן מספק אלא דוק' התם דאפי' בשמא אמרי' כאן נמצא כאן הי' וא"כ הכא דודאי בעינן טענת ברי דחזק' שאין עמה טענה לא הוי חזק' לא טענינן ליה מספק כיון שאין טענתן טענ' וכמ"ש אלא היכ' דבא בטענתיה דאבוה דטוענין ליורש אלו הוי אבוהן קיים הוי טעין ועמ"ש בסי' פ"ב סק"ה.
ו סָעִיף יט אכלה בפניו כשהוא קטן. והוא ל' הרמב"ם פרק י"ו מטוען. וכ' שם במשנ' למלך ז"ל דברי רבינו צריכין ביאור דלפי דבריו שטוען לקטן אתה מכרת לי למה לו לתלות הטעם משום דאין מחזיקין בנכסי קטן דהא בלא"ה קטן לאו בר מכיר' הוא עד שיגדיל נמצא שלא החזיק אלא שני שנים משהגדיל ואין חזק' פחות משלש שנים ואפשר לישב דכיון שזה החזיק שתי שנים כשגדל מצי לטעון שקנה כשגדל ויצטרף שנה של קטנות כיון שלא מיחה ויש סמך לזה ממ"ש לעיל פי"ב אכלה האב שנה והבן שתים וכו' וכ' הרב המגיד פי' הבן בין קטן בין גדול ואע"פ שהוא סבר דאין חזקת הקטן כלום בדין זה שהתחיל מהני וכאן ל"מ כיון שהתחיל בקטנות ואין מחזיקין בנכסי קטן זהו מה שנ"ל לישב דברי רז"ל עכ"ל ע"ש. ולא נהירא דממ"נ אם טוען שקנה כשנעשה גדול היכן הוא חזקתו של זה כיון דטעמא דחזקת שלש שנים משום דעד תלת שנין מזדהר ולמה לא מזדהר כיון דאינו יושב בה בתורת מקח אלא שתי שנים והיכי מהני שלש ראשונה לצירוף כיון דלא היה בשנה ראשונה לשום קנין כלל ?י ומה שסמך לדבריו מדברי הרב המגיד מה זו סמיכה התם כיון דטעמא דאין חזקת הקטן כלום משום שאין טענתן כשאר בני אדם ואין מקחן מקח דבר תורה וכמ"ש הה"מ ע' סק"ה וכשבא הקטן בטענתו דאבוה הרי מקחו דבר תורה אצל אביו וטענתו כשאר בני אדם ואנן טענינן ליה טענתיה דאבוה אבל כאן ליכא לצרף שנה ראשונה כלל ואם בא לטעון שקנה בעודו קטן הרי מודה שלא קנה כלום כיון דקטן לאו בר מכירה הוא ולכן נראה דברי הרמב"ם שטען אתה מכרתו לו בעודך קטן ומה שאמרו דקטן לאו בר מכירה כיון דשתק כשהגדיל מהני המכירה שמכר בעודו קטן וכמ"ש הרמב"ם פ' כ"ט ממכירה וז"ל ואני או' שאפי' קטן שמכר קרקע מנכסי אביו וכשנעשה בן כ' לא מיחה אינו יכול לחזור שכיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשנעשה בן כ' ולא מיחה נתקיימה ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו ע"ש. וכ' הה"מ שם שנלמד ממתקדשת למיאונין דכיון שגדלה שעה א' ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות ע"ש וא"כ ה"ה במוכר כשהיה קטן ונעשה בן י"ג ולא מיחה נתקיימה ביד הלוקח ומיירי במכר קרקע שלו דהיינו שקנה קרקע במעותיו דזכין לקטן או שניתן לו במתנת בריא ואם היה חזקתו מהני נגד הקטן היה נאמן לו' שמכרו לו בעודו קטן ונתקיימ' בידו שהרי רצה בממכרו לאחר שהגדיל ומש"ה כ' הטעם משום דאין מחזיקין בנכסי קטן והא דכ' הרמב"ם פ' כ"ט מהלכות מכירה דשתק אחר שנעשה בן כ' משום דהתם מיירי במוכר מנכסי אביו דצריך בן עשרים ועמ"ש בסי' רל"ה סק"ו וז"ב:
ז סָעִיף כב וגובה שלא בשבועה והראב"ד השיג וס"ל דצריך שבוע' כדין מלוה על המשכון דנשבע לדעת הגאונים והרב המגיד תי' דשאני הכא דאין נשבעין על הקרקעות ועסמ"ע וש"ך. ועמ"ש בזה בסי' ע"ב ס"ק ל"א ועש"ך מ"ש בעובדא דרבה בר שרשום כיון שהיה לו שטר אפי' לא היה מוחזק היה נשבע ונוטל וכמו שפי' רשב"ם ועמ"ש בסי' פ"ט סק"ז:
ח סָעִיף לא המחזיק בשל קהל. כ' הב"י ז"ל מצאתי כתוב בשם ספר אגודה דבי ר"ג לא מחזקי' בהו יש רוצים להוכיח דדבר שהוא של קהל לא מחזקי ולא מחזקינן בהו כי הם מוחזקים עכ"ל לא נהירא עכ"ל הב"י וכ' בסמ"ע טעמא דב"י דאין ללמוד משם דשאני דבי ר"ג דהיו מזרע המלוכה והטילו אימה יתירה וכמ"ש הטור בשם הרא"ש ע"ש. ובתשובת מוהר"ם בר ברוך סי' מ"ו גבי מחזיק בישוב דלא הוי חזקה בשל קהל משום דקהל מיקרי מוחזקים וכהאי דר"ג דלא מחזקי ולא מחזקינן בהו עכ"ל והרי מדמה של קהל להנך דר"ג:
א סָעִיף א מועיל חזקתו נגד השותף השני היינו דוקא בשיש בו כדי חלוקה וכמ"ש הט"ז בתי' הא') דאז היה להשותף ג"כ חזקה אז היה לו טענה מש"ה יש ג"כ להאריס שלו חזקה אבל באין בו כדי חלוקה דאין להשותף חזקה מטעם דאימר חלקו כך שיהיה לזה ג"ש ואח"כ ג"כ לזה ג"ש אף לאריס שלו אין לו חזקה. דהא י"ל שהשותפין חלקו כך שיהיה לזה ג"ש והוריד האריס על ג"ש שלו וכן מבואר ברשב"א שמביא הב"י ס"ס זה וז"ל שאפי' לאח עצמו יש לה חזקה מכ"ש האם שאינה שותף ואע"פ שאין לו חזקה על לאה בתה מפני שהיא אפוטרופסית מ"מ על השותף יש לו חזקה וכו' מוכח דמיירי במקום שהשותף יש לו חזקה וכן מוכח מתשו' הרא"ש בגוף התשובה שכ' הטעם משום דדילמא יודה האחד שמכר לו חלקו וכו' ואם באין בו דין חלוקה א"כ מה בכך שיודה שמכר לו חלקו מ"מ הרי הלוקח שלקח חלק השני נעשה שותף שלו כמו המוכר וכמו שאין להשותף המוכר טענת חזקה כמו כן אין חזקה להשותף הלוקח א"ו דמיירי ביש לו דין חלוקה דיש להשותף חזקה וקמ"ל דאף דהוא טוען שלקח כל השדה ונתבטל טענתו נגד השותף שהוא אריס שלו מ"מ לא נתבטל טענתו נגד השותף השני ויש לו החצי אבל לתי' השני שתי' הטורי זהב דמיירי שאין השותף טוען כך קשה דמ"מ יהיה נאמן דלא מכר לו במגו שהיה טוען טענה זו:
ב סָעִיף ו וה"ה שאר קרובים. גם בזה העיקר כהט"ז דבזה אפי' אינן סמוכין על שולחנו כל שלפי ראות עיני ב"ד אינן מקפידין וכולל נ"כ האב והבן כשלפי ראות עיני ב"ד אינן מקפידין ולא בעינן סמוכין רק בסתם כשא"י אם מקפידים וכן מבואר ברשב"א וריב"ש ע"ש וכן מה שהניח הש"ך בצ"ע בס"ק ז' על השאלת מקום בבהכ"נ לחתנ' הוא רק בסתמא אבל כשאינן מקפידין לפי ראות עיני ב"ד אפי' בשאר קרובים הדין כך:
ג סָעִיף ט חפר בקרקע בורות. הנה ברשב"ם בב"ב דף ג' כתב דהוי חזקה ומיד אך ברמב"ן בחידושיו שם מבואר דצריך חזקת ג"ש דבלא חזקת ג"ש איכא רעותא דהיה לו ליזהר בשטרו אך מ"מ ק"ל דמשמע מכאן דאף דאין ראיה מאכילת פירות מ"מ כיון שהחזיק בגופו של קרקע וגם היה בידו ג"ש דליכא שוב ריעותא דהיה לו ליזהר בשטרו הוי חזקה א"כ קשה דהיה לו למינקט דין זה בכל חזקת קרקעות דאם ראובן חפר בקרקע שמעון בורות וגם היה בידו ג"ש דליכא ריעותא דהיה לו ליזהר בשטרו הוי חזקה אפי' לא היה כלל אכילת פירות לכ"נ דמיירי כאן שהיה הבעל צריך לבורות לאכול פירות מהבורות וכמ"ש הט"ז וכיון דהקרקע אינה עשויה לבורות לא נשתעבד להבעל הקרקע לעשות בורות ולאכול פירות מהבורות ואין לו שיעבוד על פירות רק על הקרקע כמות שהוא א"כ אכילת פירות מהבורות הוי חזקה מעליא לגבי הבעל כיון שאכל פירות מהבורות ג"ש דאין לומר הא יש לבעל פירות דז"א דפירות מבורות הא לית ליה דלא נשתעבד לו הקרקע לפירות כאלו וכיון דאכל פירות מבורות ג"ש הוי חזקה אבל אם לא אכל פירות מבורות רק שהזיק ושהתה כידו ג"ש אף שאכל ג"כ פירות מגופו של קרקע ג"ש כפי השיעבוד שלו ודאי דל"ה חזקה וכיון דמיירי באכילת פירות מבורות ג"ש שוב א"צ לכתוב דין דחפר בורות גבי חזקת קרקעות דפשיטא הוא דמהני. אמנם יש ללמוד מכאן בא' ששכר קרקע לפירות ואח"כ חפר בו בורות לפירות והוא לא שכר ממנו על אופן זה הוי חזקה כמו בבעל שיש לו פירות והוי חזקה כשאכל פירות באופן שלא נשתעבד לו בכה"ג וה"נ דכוותיה כנ"ל ברור. ולפ"ז מוכח דהטור והמחבר ס"ל כרמב"ן חדא מדלא כתבו דהוי חזקה מיד ועוד דאי נימא דהוי חזקה מיד א"כ היה להן לכתוב דין זה ג"כ נגד שאר חזקת קרקעות דלהנך דס"ל דחפר בה בורות הוי חזקה מיד נראה דה"ה ככל חזקות שבין אדם לחבירו מהני בחזקה זו מיד אמנם נראה דהעיקר כמ"ש הט"ז דודאי כשמקלקל ל"ה חזקה דלא גרע מזרע רצופין באתרא דמוברי וכ"נ באם שהוא מתקן לגמרי כגון בשדה העשויה לבורות דלא הוי חזקה דהמערער יכול לומר לא חששתי מחמת שסברתי דאדעתא להשביח בשבילי ירדת כמו יורד לשדה חבירו שלא ברשות וכמבואר בסי' קמ"א בבנה חורבות של חבירו ע"ש ולא הוי חזקה בחפר בו בורות רק בגוונא שכתב הט"ז שהוא תיקון למחזיק וקילקול לבעל הקרקע כגון הכא שהבעל צריך לבורות וכיון דקרקע זו אינה עומדת לבורות הוי קילקול לגבי האשה מש"ה הוי חזקה וכה"ג אפי' בין אדם לחבירו הוי חזקה וכ"כ הרשב"א בסי' תתקמ"א בהדיא דבחופר בור ברשות חבירו ופתחו לרשותו דהוי חזקה ולפ"ז ל"ק מה שהקשה דסמ"ע בס"ק י"א מבנה והרס שכתב המחבר דלא הוי חזקה דבנה והרס שאני דהרס הוי קילקול לכל העולם ובנה הוי תיקון לכל העולם ובזה ודאי דלא הוי חזקה כלל כמש"ל:
ד סָעִיף יד אין אכילתו ראיה עסמ"ע ס"ק ך"ב שכתב הטעם די"ל דירא למחות בו וגם בישראל הכא מכחו וכדין הקונה מגזלן ובן גזלן וע"ל בס"ס קנ"ב עכ"ל והוא תמוה מאוד דאי נימא דירא למחות בישראל הקונה מעכו"ם א"כ קשה הא שכתב הסמ"ע בס"ק ך"ו דאפילו ידוע שבא לידו מהעכו"ם שנאמן לומר שחזר ולקחו מהבעלים הא כיון שירא למחות במקום שאין מחאה אין חזקה וזה כתבתי לדעת הסמ"ע וע' בסי' רל"ו שכתבתי שם דהעיקר כהרשב"א שכתב בגיטין דף נ"ח דלא מהני חזקה בלוקח מגזלן משום דירא למחות בו ולכן נלפע"ד דודאי אינו ירא למחות בישראל שלקח מהעכו"ם ומ"מ אינו חזקה כיון דאפי' בישראל שלקח מישראל לא טענינן עבורו אם לא שדר בו המוכר יום אחד דאז מחזקינן שהוא של המוכר וטוענין ללוקח משא"כ בעכו"ם לא חשיב דירת עכו"ם לחזקה שנטעון ללוקח גם מ"ש הסמ"ע וז"ל דאם החזיק העכו"ם או ישראל הבא מכחו מ' שנה הוי חזקה צ"ע לפענ"ד דברשב"ם בב"ב דף נ"ה כ' בהדי' דבעי' דוקא שהיה דר בו העכו"ם קודם שמכרו לישראל מ' שנה ומשמע דאם היה פחות ממ' שנה ביד העכו"ם רק שהיה ביד הישראל מ' שנה דל"מ וכ"מ מהראב"ד שהביאו הנ"י הטעם נראה דבשלמא כשהי' ביד העכו"ם מ' שנה שקנאו העכו"ם מדינא דמלכותא ואייאושי מייאש מאריה מיניה דיאוש כי האי כשא"י להוציא' בדיניהם מהני אפי' בקרקע כמבואר בסי' רל"ו סעיף ט' מש"ה זכה הישראל דבהיתירא אתי ליד הישראל והוי כמו יאוש ושינוי רשות דמהני מה"ט הואיל ובהיתירא אתי לידיה אבל כשלא היה ביד העכו"ם מ' שנה דלא נתייאש ביד העכו"ם ואפי' את"ל שנתייאש אחר המ' שנה שהי' ביד הישראל מ"מ הא באיסורא אתי לידי' דלא מהני ביה יאוש ולא אמרי' דינא דמלכותא דינא לבטל ד"ת כמ"ש הש"ך סי' ע"ג ס"ק ל"ט ועוד אמאי יש לו להתייאש כשהוא ביד הישראל וגם לומר אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא לעכו"ם וכעין שכ' המשנה למלך פט"ו מטוען הלכה י"א נראה דלא שייך לומר אי שתקת רק כשכבר הפסיד זכותו כשהיה ביד המוכר יכול לומר לו מה מכר ראשון לשני אבל כשעדיין לא היה זכות על השדה ביד המוכר לא שייך לומר מה מכר ראשון לשני והישראל הנוטל יכול לומר לעולם אני יכול לתבוע הישראל בדין ולא נתייאשתי כלל:
ה סָעִיף יז אחר שנתגיירתי עסמ"ע ס"ק ך"ז והעיקר כדעת הט"ז דודאי מהימן במגו ומ"ש בדרישה דהוי כמגו במקום חזקה דחזקת עכו"ם גזלנין הן תמוה מאד דא"כ אף כשטוען בפני לקחה העכו"ם דמבואר בסעיף ט"ז דמהימן במגו הא הוי מגו במקום חזקה אלא ודאי דלא הוי במקום חזקה דאטו עכו"ם אינן עשויין לקנות ג"כ ומ"ש הט"ז לחלק בין גזלן שעשה תשובה לעכו"ם שנתגייר אין לו שום הבנה כלל והעיקר נראה דהחילוק הוא דהא כתב הסמ"ע בסי' ק"ן סעיף ג' דדוקא כשנשתנה שמו וענינו מהני חזקה כשבא לידו שלא בתורת מקח ומש"ה בגר שנתגייר דכקטן שנולד דמי הוי כנשתנה שמו וענינו משא"כ בגזלן שעשה תשובה:
ו סָעִיף יח אין אכילתן ראיה מפני שאין להם טענה לכאורה קשה דא"כ כשנתחרש או נשתטה המחזיק אחר שהחזיק שאין לו טענה בשעה שבא לב"ד לא ליהוי חזקה לכן נראה דהכי פירושו כיון דחזקה מכח שטר קאתיא ועיקר חזקה הוא לענין שיכול לטעון שאבד שטרי וחש"ו דלאו בני שטרא נינהו ואין להם טענה דאבד שטרי לכך לא מהני בהו חזקה דהא עיקר מחאה הוי כדי לאזדהורי בשטרא כמ"ש הרמב"ן במלחמות ר"פ חזקת והנך כיון דלאו בני שטרא נינהו והרמב"ם פ"ו מה' גירושין הלכה ט' כתב דלאו בני עדות הן ואין צורך למחאתו כלל משא"כ בנשתטה וכן בהחזיק האב שנה והבן קטן שנתיים דהוי חזקה עסמ"ע סי' קמ"ד ס"ק ג' דבני שטרא נינהו רק דלאו בני איזדהורי בשטרא נינהו מחוייב הוא למחות דאולי יזהרו או קרוביהם יזהירו בשמירת שטרם דהם ג"כ לפעמים בני שמירה נינהו כמ"ש התוס' בב"ק דף ט' ע"ב בד"ה ולר' יוחנן ע"ש אבל אותן דלאו בני שטרא כלל נינהו דליכא מחאה ליכא חזקה ובגודרות דלאו בני שטרא נינהו ומ"מ איכא למ"ד דהוי חזקה שם ג"כ נראה דתקנתא דרבנן הוא במטלטלין אבל בקרקע משמע בכמה דוכתי במקום שאין המחאה מהני לאזדהורי בשטרא לא הוי חזקה:
ז סָעִיף יט וי"א דאינו חזקה הואיל וירד לשדה כשהוא קטן עש"ך ס"ק ט"ו שכתב דכן מוכח בש"ס ר"פ המפקיד ע"ש והיינו דדייק שם מדר"ה מדמורידין נכרי לנכסי קטן דאין מחזיקין כנכסי קטן ולדעת הרמב"ם עדיין אין מורידין דניחוש שיאכל נ"ש אחר שיגדל הקטן ויטעון שלקחה ונראה ליישב דעת הרמב"ם דהנה הנ"י הקשה אמאי אין מורידין קרוב לנכסי קטן הא קרוב פשיטא דאינו מחזיק דהא השותפין אין מחזיקין וא"כ מ"ש קרוב מאחר ונראה לתרץ דהנה לכאורה יש ליתן טעם פשוט אהא דאין מורידין קרוב ולנכרי מורידין דהא כשמורידין קרוב הדין הוא לדעת רש"י בכ"מ דף ל"ט ע"א דבין בפירות בין בשבח אינו נוטל רק כאריס ודעת התוס' בב"מ שם דהפירות נוטל בחנם ומ"מ בשבח אינו נוטל רק כאריס וע' לקמן סי' רפ"ה סעיף ב' ולקמן סי' רפ"ז מבואר דאם השביחו הגדולים את הנכסים מחמת עצמן שכל השבח לעצמם ואף דהרב בהג"ה שם כתב דזה דוקא באחין שניזונין יחד מ"מ דעת התו' בב"מ דף מ' ד"ה וכן אמר רבה וכן דעת הרבה פוסקים הביאם הב"י סי' רפ"ז דאין חילוק ולפ"ז ודאי אסור להוריד קרוב דבשלמא דכשמורידין נכרי ליכא חשש דלכפור הכל ודאי דאין לחוש דהא אין מחזיקין ואפי' אי מחזיקין מ"מ אין לחוש מטעם דודאי ימחה כמ"ש התוס' שם כד"ה ש"מ מדר"ה וע"כ יצטרך להודות בההורדה שהורידוהו ב"ד ליטול כאריס דאם יכפור ההורדה לא יהיה דינו רק כיורד שלא ברשות משא"כ אם יורידו קרוב יש לחוש שיכפור ההורדה ויהי' כל השבח לעצמו כמו באחין שהשביחו לקמן סי' רפ"ז דהא ודאי בלא חלקו מיירי דאי בחלקו החשש פשוט כמ"ש רש"י דיאמר שזה הגיע לחלקו כלומר דאולי יהיה שלי כחוש ושל הקטן משובח ויאמר על הטוב שזה חלקו ואף שלא יהיה נאמן מ"מ יתבטל החלוקה ע"י כך ויפסיד החצי ומה דאמר בש"ס הטעם משום דאתו לאחזוקי בהו הוא רק משום לאחר חלוקה ובדלא חלקו דג"כ אין מורידין כדמוכח מההיא סבתא כמ"ש הש"מ הוא מטעם הנ"ל ואפי' לפי דעת הרב בהג"ה שם סי' רפ"ז דדוקא באחין הניזונין יחד הדין כך מ"מ יש לחוש שיערים הגדול להיות ניזון עם הקטן בכדי שיהי' כל השבח לעצמו והא דמוכיח הש"ס שם מזה דאין מחזיקין בנכסי קטן הנה לפי דעת הרמב"ם לקמן סי' רפ"ז א"ש שהוכחת הש"ס הוא מהא דאין מורידין קרוב אפי' קודם חלוקה וכמו שפירשו התוס' שם דדעת הרמב"ם שם הוא דאפי' בשבח ששבחו מחמת עצמו הוא לאמצע רק כשאמר ראו מה שהניח לי אבא וכו' דהיינו שאמר שאינו רוצה להשביח רק לעצמו ואז הוא לעצמו ומבואר שם בסי' רפ"ז דבקטנים צריך לומר זה לפני ב"ד ובגדולים בפני עדים סגי אפי' שלא בפניו משום דחברא חברא אית לי' כדין מחאה שכ' הסמ"ע שם ס"ק ט' ולפי זה בעודו קטן אין לחוש לזה שכתבתי דהא צריך לומר ראו מה שהניח אבא לפני ב"ד וכשיחזור מההורדה לפני ב"ד דהא מדינא יכול לחזור מההורדה ממילא יקחו לב"ד אחר לטובת היתומים רק שיש לחוש דתיכף כשיגדיל הקטן יאמר כן לפני עדים ואף שבוודאי יתוודע להקטן משום דחברא חברא א"ל כמו שכתב הסמ"ע שם מ"מ יש לחוש כשיבוא להגדול לומר לחלוק עמו הירושה כדי שישביח לעצמו יכפור ויאמר שכבר חלקו השדה הטוב הגיע לחלקו ומניח לו ארץ גזירה שאינו משביח אפי' מה שהוציא ויאמר שזה הוא חלקו דאף דאסיק אדעתיה לתובעו בב"ד לומר אייתי ראיה שזה הגיע לחלקך מ"מ לא אסיק אדעתי' למחות בו קודם בואו לב"ד כמ"ש התוס' בד"ה ש"מ מדר"ה גבי נכרי דאף דאסיק אדעתיה לומר אייתי ראיה עידי מכירה מ"מ כתבו שם דאינו יכול למחות ע"ש ואין שום סברא לחלק בין קרוב לנכרי (וכוונת דברי התוס' שמחלקין כין קרוב לנכרי יבואר לקמן) וכיון שאינו יודע למחות קודם בואו לב"ד ממילא אף אח"כ שיבוא לב"ד מ"מ יפסיד השבח מה שהשביח הנכסים מחמת שיכפור המחאה ומדינא מה שהשביח הנכסים מזמן שהקטן היה תובעו לחלק והוא כיחש בו לומר שזה השדה הגיע לחלקו לבד עד בואו לב"ד הוא לאמצע כיון דהקטן רצה לעשותו בעצמו דאפי' בדבר שאם היה מודיעים לקטנים גם הם יכולים לעשות מבואר לקמן סי"ו רפ"ז דהוא לאמצע מכ"ש כאן דהקטן רצה לחלק רק להיותו כופר בו השביח הוא את השדה ולהיות שהקטן אינו בר מחאה כמו שכתבו התוס' שם לא הזמין עדים בשעה שתבעו לחלק והוא יכפור התביעה ויפסיד הקטן השבח ולזה שפיר מוכיח הש"ס מדר"ה דאמר אף לנכסי קטן דהקטן אינו בר מחאה דאי הוי בר מחאה ליכא חשש כלל א"כ ממילא אין מחזיקין בנכסי קטן ולפ"ז גם דברי הרמב"ם מיושב דמסתבר להרמב"ם דבג' שנים אחר שהגדיל ודאי דהוי חזקה דודאי ימחה בכדי שלא יחזיק נגדו ויאמר ממך זבינתיה דאולי לא יהיה לו עדים שירד לתוכו בעודו קטן וכיון דלא מיחה ודאי ידע דהאמת אתו שהוא שלו ועיקר הוכחת הש"ס מהא דאין מורידין קרוב הוא רק דאם היה מקצת חזקה בקטנות והשלים אחר שהגדיל דלא מהני ולא אמרי' כיון דעיקר המחאה בסוף החזקה הוא כמ"ש לעיל ס"ס קמ"ג ממילא סגי כשסוף הג"ש היה אחר שהגדיל וא"כ אפי' אם יום א' מג' השנים היה כגדלות מהני וע"כ צ"ל דתיכף כשהגדיל ידע למחויי וא"כ אמאי אין מורידין קרוב הא כיון שימחה תיכף כשיגדיל שוב לא יהיה לו שום היזק בהשבח ומהשבח שהיה בעודו קטן אין לו שום היזק כמש"ל וע"כ צ"ל דלא ידע למחויי תיכף א"כ ממילא אין מחזיקין בנכסי קטן אף כששלמו הג"ש בגדלות ומוכיח הש"ס שפיר ומיישבין דברי הרמב"ם ואפשר להעמיס זה קצת התוס' בב"מ שם ד"ה ש"מ מדר"ה שהוא תמוה מאד דז"ל התוס' שם וגם א"ל דלא ידע למחות בקרוב ולומר שדה זו של אבי ולא הגיע לחלקך א"כ בנכרי נמי לא ידע למחות ולכך אין מחזיקין וא"ת כמו שיש לו לדעת כו' וי"ל דגבי קרוב סבור כו' שהן תמוהין מאוד דמשמע לכאורה בדברי התוס' בסופן שיאמין לקרוב ולא יתבענו לעולם קשה הלשון שכתבו קודם לזה דלא ידע למחות בקרוב ועוד דא"כ כיון שע"כ יש חילוק בין קרוב לרחוק שוכ ליכא הוכחה דאין מחזיקין כמו שהקשה המהר"ם שי"ף והש"מ ומה שתירץ המהר"ם שי"ף שהתוס' מדמין דכמו דלא אסיק אדעתיה לעולם לתובעו לקרוב כמו כן לא ידע למחות בנכרי כתב בעצמו דלא דמי זה לזה כי עוכלא לדני ולפי מ"ש יש ליישבם קצת כיון דעיקר מה שאין מורידין הקרוב קודם חלוקה הוא משום השבח אחר שאמר ראו דאז אין הקטן כשיגדל נוטל השבח רק כשמוחה בו והקרוב א"ר ליתן לו שפיר כתבו התוס' דא"י למחות בקרוב דבאמת ס"ל להתוס' ג"כ דגם בקרוב אסיק אדעתי' לתובעו בב"ד לומר אייתי ראיה שזה הגיע לחלקך שאין שום סברא כלל לומר שיאמין להקרוב כשיקח לעצמו שדה ששוה אלף ויתן לו שדה שוה מנה רק כשאין לו זמן לתובעו בב"ד אינו מוחה בו בעדים ושפיר מדמי הש"ס כיון דאין לו דעת למחות ממילא אין מחזיקין וזה היא מן הסברא קצת דאין אדם מסיק אדעתיה למחות בעדים רק מי שגזלו בברי ומה שמקשו התוס' דכמו שיש לו לדעת בנכרי כו' הא גם בנכרי ג"כ כתבו דלא אסיק אדעתיה למחות כוונת התוס' הוא דהיה קשה להם דהא בנכרי איכא ג"כ חשש דהא כתבו התו' בד"ה שמין להם כאריס דכשמורידין אוכל הפירות בחנם וכיון שלא אסיק אדעתי' למחות כשיבוא אצלו ליטול הפירות לעצמו ולסלקו מההירדה והוא יכפור לו כדי להרויח הפירות עד בואו לדין ממילא יבוא לו הפסד גם בנכרי בהפירות שיאכל עד בואו לב"ד וע"ז כתבו התוס' דבנכרי כיון שיודע שמגיע לו הפסד בפירות ואינו מאמין לנכרי כלל מה שאמר זבינתא מאביך ממילא אסקי אדעתי' תיכף לומר אייתי שטר מכירה וכשלא יהיה לו יתבענו תיכף לב"ד שבכל יום מפסיד פירות משא"כ בקרוב כיון שקצת מאמין הוא לקרוב ולא מסיק אדעתיה לומר תיכף אייתי ראיה משא"כ לענין אין מחזיקין דצריך מחאה שלא בפניו אף קודם ששמע ממנו הכפירה אין חילוק בין קרוב לרחוק ולזה מדמי התוס' שפיר דכיון דבקרוב לא אסיק אדעתיה למחות אפי' אחר ששמע ממנו הכפירה אף דאסיק אדעתיה לתובעו בדין מכ"ש שאינו יכול למחות לנכרי כשלא שמעו הכפירה עדיין: ובעיקר קושית התוס' שהקשו על פירש"י שפי' דהוכחת הש"ס הוא מהא דמורידין נכרי דדילמא לעולם מחזקינן משום שיודע הקטן למחות ומש"ה מורידין דליכא חשש דהא יודע למחות ונראה לתרץ דודאי ליכא למיחש באפוטרופוס לחשש כפירה דהב"ד בודאי יבררו איש נאמן כמ"ש התוס' ועוד דאי איכא למיחוש לכפירה לעולם איכא למיחוש שימכור כל נכסיהם ליקח המעות לעצמו ויאמר שהוציא המעות לטובת היתומים וגם ליחש אולי ימות ויפלו נכסי קמי יתמי והיתומים יכפרו דהא כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ומסתמא הב"ד מבררין מי שהוא וב"ב בחזקת נאמנים רק עיקר הוכחת הש"ס הוא דאם נאמר דמחזיקין איכא חשש דילמא שכיב ויפלו נכסי קמי יתמי ולא יהיה עדים שהיו של אביו דאז אף דיתמי אפוטרופוס יודו שהן של אביהם מ"מ כיון שמחזיקין כנכסי קטן והקטן כגדול יחשב לענין חזקה יש לחוש שאחר יחזיק בו האפוטרופוס חד יומא דאז אף שימחה אח"כ הקטן ביתמי האפוטרופוס מ"מ כיון שכבר דר בו האפוטרופוס חד יומא יטענו הב"ד ליתמי האפוטרופוס לקוח כיון שאביהם הי' נאמן במיגו דלא היה שלך ואפילו אם יודו היתומים שהי' אפוטרופוס מ"מ יש לחוש דלמא כשיגדל יעבור האפוטרופוס ממנוייו כגון שהחזיק מקצת השדות דאז נאמן על השדה שנשאר בידו כמבואר לקמן סעי' ל' וע' בתומים שם ואז ודאי דחשיב דירת אפוטרופוס אחר שעבר מהתמנותו כדירת חד יומא וממילא נטען ליתומים לקוח כמו שאביהם הי' יכול לטעון במגו דלהד"מ ולזה מוכיח הש"ס שאין מחזיקין כו' ואפי' הגדיל דאז אם יודו היתומים שבא לאביהם האפוטרופוס מהקטן ממילא אף כדירת חד יומא לא חשיב כמו בלוקח מן העכו"ם דלא חשיב בדירת חד יומא כיון שא"ל חזקה וממילא לא נטען ליתמי לקוח:
ח סָעִיף יט וירד לשדה כשהיה קטן ונראה דאם הקטן מת וירשו גדול והחזיק גם בפני הגדול דהוי חזקה דכיון שהי' גדול בשעה שמת מוריש מורישיו דכשם שהגדול יודע בשל מורישיו כמו כן יודע בנכסי מוריש מורישיו:
ט סָעִיף כא ה"ז גובה משבחה עש"ך ס"ק ך' שחולק על הסמ"ע וס"ל דהרמב"ם ס"ל דגוב' אפי' מפירו' דלהבא וחולק על הר"י שהביא המחבר בסי' קץ ולפענ"ד נראה דכאן כ"ע מודים שגובה אפילו מפירות דלהבא דדוקא מינו לא אמרינן מממון לממון או להוציא אבל הכא שאינו ידוע שהיה של אביו דהוי הפה שאסר כמבואר בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה אמרינן בכל ענין הפה שאסר עדיף ממנו כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ב ד"ה אין לך בו דאפילו במקום עדים מהני הפה שאסר ע"ש:
י סָעִיף כ כענין הקול שכתבנו בסמוך עסמ"ע ס"ק ל"ז ובש"ך השיגו והדין עמו דודאי אין חילוק בקטן בין יצא הקול קודם ג' או אחר ג' כיון דאין מחזיקין בנכסי קטן אמנם גם דברי הש"ך שסי' הכוונה כענין הקול דהיינו קודם שהחזיק בדין והוא כקטן אפילו לאחר ג' הוא דחוק מאוד גם דינו הוא תמוה מאוד לומר שכאשר יצא הקול שהי' של אביהם שוב ליכא מגו דלא היה שלך מעולם דא"י להעיז נגד הקול דמשנה מפורשת היא ר"פ האשה שנתארמלה דנקט ואם יש עדים שהיה של אביו א"נ ולדבריו הי' לו למינקט רבותא יותר דאפילו ליכא עדים רק שיש קול שהוא של אביהם א"נ וכן הקשה התומים ולפענ"ד נראוי דודאי קול גרידא שהיה של אביהם לא מהני כדמוכח מש"ס הנ"ל והוא ראיה שאין עליו תשובה וגם מסברא לא נתקלקל המגו שלו מחמת הקול דנהי דא"י לומר לא היה של אביך מעולם מחמת שהקול מכחישו מ"מ הא אין צריך לטעון כלל טענת ברי דהא אפי' חזקה שאין עמה טענה א"צ להחזיר כ"ז שאין להמערער ראיה שהיה שלו כמבואר בסי' קמ"ו סעיף ט' וקלא לא מהני וא"כ יכול המחזיק לומר מאיש אחר שמת או הלך למדה"י זבינתיה שהיה דר בו א"כ יכול לומר כל זמן שאינך מביא ראיה אינני צריך להשיב לך כלל כיון דאפי' בחזק' שאין עמה טענה א"צ להחזיר לו ולזה כתב המחבר שפיר דבעינן קול שיהי' בענין הקול שכתבנו בסמוך סעיף ך' דשם מבואר שהקול הוא שבמשכונא בא לידו כיון שהקול הוא שהוא בעצמו קיבלו מאביו ובעצמו יודע שהיה של אביו שוב לית ליה מגו אפילו לומר שא"י אם הוא של אביו שא"י להעיז נגד הקול כיון שהקול מעיד שהוא בעצמו קיבלו מאביו וחייב להחזיר ולא קשה שוב מר"פ האשה שנתארמלה כיון דבעדים אפי' אינן מעידין רק שהי' של אביו חייב להחזיר דקלא לא מהני בכה"ג ולכך הוצרך למינקט עדים דוקא וענין הקול נראה דצ"ל כענין הקול המבואר באה"ע סי' ס"ו לענין קלא דקידושין ע"ש:
יא סָעִיף כב אכלה שני חזקה בחיי אביהם. נלפענ"ד דהעיקר כפי' הסמ"ע דמיירי בלא יצא הקול ודין דיצא הקול סמך עצמו על מה שביאר בסי' ק"נ כל פרטי דינים ואין מקומו כאן דא"א לומר בפי' הש"ך לפי מה שכתבתי בסמוך דכאן מיירי ג"כ שיצא הקול שהוא משכונא בידו ע"ש:
יב סָעִיף כד שהאפטרופוס מכרה לו. בתומים כתב דלדיעה זו אם האפטרופוס מכחיש חייב לשלם שהאפטרופוס פשע שלא מיחה וכו' ותמוה בעיני דהא פשיעה פטור בקרקעות ומה שהביא התומים ראיה מהא דב"מ פ' המפקיד דמורידין אחר לנכסי קטן מטעם דאין מחזיקין בנכסי קטן הא מכל מקום יש לחוש שיעשה אותו האחר קנוניא עם אחד ויתן לו השדה שישב בה ויטעון לקוח דמסתמא הב"ד יבררו נאמן כמ"ש דתוספות שם:
יג סָעִיף כח האומנים שהיו בונים בקרקע מדברי המחבר שהן דברי הרמב"ם משמע דבעינן שיהי' ידוע שנכנס לקרקע זו בתורת אומנות אמנם מדברי התוס' דף מ"ז בד"ה ומעמידין שדה כתבו בלשונם כגון אם הוא בנאי משמע דכל בנאי אין לו חזקה בבית כשטוען המערער שבתורת אומנות לתקן בא לידו (ואי טוען המערער טענה אחרת אי נאמן במגו דבא לידו בתורת אומנות תליא בפלוגתא אי נאמן באומן דמטלטלין לומר שאולין הן שהביא הסמ"ע בסי' קל"ד ע"ש וכמ"ש שם) ונראין דברי התוספות דהא בכלל האומנין דנקט במתניתין הוא ג"כ אומן דמטלטלין ובמטלטלין כל אומן א"נ אפי' אי ליכא עדים שהגיע לידו בתורת אומנות ומ"מ נלפענ"ד דאפי' דהרמב"ם הוא דוקא במקום שדרך האומנין לישב ולדור בתוך הבית או לזרוע בתוך השדה כשמתקנין אותן אבל במקום שאין דרך האומנין בכך הוי אכילת פירות דידהו חזקה דלמה היה לו להניחו לאכול פירותיו דהא אריס ג"כ אומן הוא ומ"מ הוי חזקה במה שחניחו לאכול כל הפירות:
יד סָעִיף ל עבדו האפטרופסים מבואר בתומים דהיינו שידוע שהחזיר מקצת ממה שהיה בידו מחמת שכבר כלה האפטרופוס ובשדה זו לא ידענו אם החזיר אבל אם אינו ידוע אם החזיר כלל רק שכלה הזמן שקבע להיות אפטרופוס לא הוי חזק' וראיה ממינוהו ב"ד דאף שהגדילו היתומים לא הוי חזקה אף שכלה הזמן להיות אפטרופוס ואפטרופוס לזקני' לא מוקמינן:
טו סָעִיף לא שיש לגזברים חלק בתומים תמה דלא יהא אלא שותפין דאין לו חזקה בחלק השותף השני שלא היה במדינה למחות ומה הפרש יש בין יש להם חלק או לא ע"ש ומדבריו נראה שהי' מפרש שיש לגזברים חלק שהיה שייך לו לבדו אבל באמת כוונת הרשב"א בעל דיעה זו הובא בב"י מענין אחר ואגב נפרש כל דברי התשובה וז"ל השאלה המחזיק בהקדש בשל חבורה (והיינו הקדשות המיוחדות לחבורה) ושל קברים יש לו חזקה או לא תשובה מסתברא שיש לו חזקה ואע"פ שהמחזיק בב"ה (נ"ל צ"ל ברה"ר והיינו במוציא זיזים לרה"ר המבואר בב"ב א"נ דמיירי בב"ה של כרכים דמעלמא אתי כמבואר בא"ח סי' קנ"ג) אין לו חזקה לפי מה שאני סבור דמאן מחיל ומאן שביק בשלהי פ' חזקה ואע"ג דלכאורה לא משמע הכי בפ' לא יחפור גבי אפי' בית רובע ה"ה בחזקתו (והיינו דאמרינן התם ואי אשמעינן הכא ה"א כיון דיחיד הוא אימר פיוסי' פייסי' אכל התם אימא לא צריכא ומשמע לכאורה קמ"ל דאם מחלי בפי' מהני והא דר' אמי דס"פ חזקת דאמר מאן מחיל היינו דשתיק' בסתם לא הוי מחילה ברבים וכן הוא ממש דברי הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' תי"ז ע"ש) כבר ראית מה שפרשתי בהאי דשלהי פ' חזקת (וכוונתי לדבריו שהובא בב"י סי' תי"ז דהיינו דאף ששם בדרך מיירי שהוא מסור לכל העולם וא"א לבני רה"ר להתפייס קמ"ל דאמרי' דאימר כונס לתוך שלו הוי ע"ש ומ"מ בנידון שלפנינו נראה שיש לו חזקה שהרי יש כאן בעלים ידועים) (פי' דדוקא בדרך שהוא מסור לכל העולם א"א לבני רה"ר להתפייס משא"כ במעות חבורה שיש להם בעלים מיוחדים שהן המפרנסין צרכי חבורה ואם חסר ומשלימין ולא איכפת להעניים כהחסרון ואם יש מילי צרכיהם נתמעט נתינת החבורה ולזה החבור' נקרא בעלים של הממון יכולין להתפייס אפילו הן רבים דלא דמי לדרך שהיא של כל העולם אין להם בעלים ידועים ולכך הטור בסי' קנ"ה גבי שובך פסק דאם לקחו ה"ה ברשותו דטוענין שעשו ברשות הן נגד יחיד הן נגד רבים ע"ש דשם כיון דהרבים הן בעלי הגנות שבעיר והן בעלים ידועים כיחידים דמי וכן בש"ס קורא להך דשובך יחיד והוא מה"ט דבעלים ידועים כיחיד דמי ובזה נסתלק קושית התומים ע"ש) וגזברים אמונים שיש להן חלק באותן הקדישות וקונים ומוכרים וכו' עכ"ל הרשב"א וכוונתו במ"ש שיש להן חלק היינו שהן ג"כ מאנשי החבורה ולפ"ז לא קשה כלל מהא דשותפין שהקשה התומים דשותף אין לו שייכות למחות כלל בחלק חבירו ואין מחאתו מחאה כלל ולא איכפת לשותף זה בחלק חבירו ויכול ג"כ למכור חלקי לבך בלא חלק חבירו משא"כ הגזברים שהן מאנשי החבורה ויש להן חלק והן הקונים והמוכרים והממון הוא של החבורה כמש"ל וכיון דבלעדן לא ירים איש את ידו הוי כל החבורה כאילו סילקו עצמם מהיות בעלים ונתנו כל כחן להגזברים שרק הן יהיו הבעלים ולא שאר החבורה ואפי' באפוטרופסין דעת הרבה פוסקים דהווין כמו בעלים לענין מחאה וחזקה כמבואר בסעיף נ"ד ואפי' החולקים מודים כאן דשם כתבו הטעם משום דמצי אמרי לתיקוני שדרתיך והיינו כיון שאין להם חלק שלוחים בעלמא שווינהו ולתיקוני ולא לעוותי משא"כ בגזברים שיש להן חלק שאם יוחסר מעות אף הן יצטרכו ליתן חלק להשלים החסרון ובעלים גמורים הן בין לתקן בין לעוות דהא כל שותף היא בין לתקן בין לעות כמ"ש הש"ך בסי' ע"ז מכ"ש בזה שבעלים גמורים שוונהו דבטלו כל העשיות מכל אדם שלא יתקיים רק עשייתם דמיין לז' טובי העיר דמהני חזקה נגד' וה"נ נגד הגזברים ולפ"ז יתיישב נמי דברי הטור דמתחלה כתב דלכך אין חזקה שאין כאן מוחה דיאמרו לטובת עניים ירד ואח"כ כתב דאם טוען שלקח מזט"ה נאמר לו אם מכרו זט"ה ה"ל קלא וכו' שהוא תמיה דלמה לו ליתן שני הטעמים ועוד מה זה שכתב שיאמרו העול' לטובת עניים ירד הא כיון שיש זט"ה היה להם למחות שהן יודעין הכל ובתומים כתב לתרץ בדוחק גדול ולפענ"ד נראה דהטור לא סבירא ליה כהרשב"א דגזברים יש להן חזקה דאין הדבר תלוי רק בזט"ה תדע דהא לא הביא דברי הרשב"א כהא דבגזברים ולזה כתב הטור שני טעמים דאם הזט"ה העמידו ממונים לפקח בעסקיהם ונתנו להם רשות למכור והקונה מהם לית ליה קלא ולא שייך טעם השני שכתב הטור והטור סבירא ליה דהא דלא מיחו הגזברים אין מקיימין התזקה דאין יכולין להפסיד לה חבורה ולזה כתב הטעם ליישב שלא תקשה דבכ למקום תיהוי חזקת אמאי לא מיחו העולם כמו בשובך הסמוך להעיר דהוי חזקה מהאי טעמא ולזה כתב דהכא שאני שא"א להם לידע שסבורין שלטובת העניים ירד ואח"כ כתב דאם טוען שלקח מזט"ה כלומר אי ליכא גזברים המוכרים רק זט"ה בעצמם המוכרים והן הן הבעלים א"כ היה להן למחות ולזה כתב דכשטוען כן בלאו הכי אינו נאמן כיון דל"ל קלא והא דמהני חזקת בשובך בב"ב דף ך"כ דשם הן רק אנשים מיוחדים והן בעלי הגגות וא"צ זט"ה במא"ה ולכך לית ליה קלא אבל במקום שצריך זט"ה במא"ה אינו נאמן דבזה מחוייב להיות קלא ולכך יש אומרים דמחזיק בשל קהל דלית לה חזקה דהוי כמו ריש גלותא ולא קשה משובך דשם אינן אלא יחידים אך מהא דזיזין וגזוזטראות קשה דמה"ת יש לו חזקה כיון דליכא חזקה נגד קהל ואפשר דחזקת ניזקין שאני דאין אדם רואה נזקו ושותק והרמ"א פסק דדין קהל הוא כמו הקדש דהיינו אם יש גזברין שיש להן חלק כלומר שהן פורעי המס הוי חזקה דלקוח מגזברין ל"ל קלא אבל בדליכא גזברין וצריכין ליקח מכל הזט"ה א"נ כיון דלית ליה קלא אמנם נלפע"ד דדוקא בימיהם שהזט"ה היו צריכין למכור במעמד אנשי העיר אמרינן דקלא הוי לי' משא"כ לפמ"ש הש"ך בי"ד סי' רכ"ח סקפ"ט דעכשיו נשתנו המנהני' והכל נעשו ע"פ רוב המנהיגים כגזברין דמי ויש להן חזקה וכן פסק המהר"א ששון בסי' קפ"ג:
טז סָעִיף לא שיש לו ספר תורה ודוקא שיש לו טענה דהיינו שנעשה בהסכמת הציבור ולא נעשה באקראי מבלי שם על לב בשל מי קורין ד"מ ותומים:
א סָעִיף א אריסו. עיין בתשובת מהרי"ט סי' קי"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' רכ"ג ובתשו' מהר"א ששון סי' קפ"ג באורך. ש"ך:
ב סָעִיף א השני. ואע"ג דלא חלקו ואין ברירה מ"מ ה"ל למחות כדי שלא יאמר קניתי חלקך לעמוד במקומך עם שותפך כ"כ הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בדין זה ע"ש):
ג סָעִיף ב כולה. הטעם דשמא עשו כך חלוקה ביניהן דזה יאכל כל הפירות כך וכך שנים רצופים ואח"כ יאכלם גם השני כל כך שנים כיון דאין בה שיעור חלוקה לאכול ממנה שניהם בכל שנה משא"כ ביש בה דין חלוקה כיון דאפשר לחלק ולא חלקו הוי חזקה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת ן' לב כלל ט"ו ס"ס פ"ט (אנשים רבים שהיו מתפללין בבית אחד מן המערער אין להם חזקה כלל דהוי כשותפים. הרשד"מ חח"מ סי' שנ"ג וכ"כ הראנ"ח בח"א סי' פ"ה וכ"כ בתשובת מ"ב סי' ד'. כל שאין דין חלוקה בקרקע אע"פ שיש בה חלוקה לזמנים אין מחזיקין זע"ז מעשה חייא סי' ב'. אם שותף א' השכירה לאחרים לא עלתה לו חזקה אבל אם היו פורעין השכירות לשותף זה ולא לאחר עלתה לו חזק' וה"ה אם היו אחים ושותפין ואין לו טענה שהי' מוותר לו מפני שהוא אחיו ומסכן. מהרי"ט חח"מ סי' כ"ו. ב' שותפין שהי' להם בית אחד והחזיק ראובן בחלק אחד מהם שלא הי' בעיר והי' דר עם השותף יחד כי היכי דלגבי השותף שהי' דר בו לא עלתה לו חזקה ה"נ לא עלתה לו לגבי שותף האחר. הרש"ך ח"ב סי' קל"א וע"ש בח"א סי' נ"ה. כנה"ג):
ד סָעִיף ה לחתן. עמ"ש הב"ח בזה:
ה סָעִיף ו הבת. ע"ל סי' רפ"ה ובתשובת מהרשד"ם ס"ס רנ"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ל':
ו סָעִיף ו ראות. (נרא' דבכלל זה אב ושאר קרובים שזכר כאן שנסתלקו מעל שולחן אביהם מכל מקום כיון שרואין שסומך זה על זה בעסקי נכסיו אין שם חזקה. ט"ז):
ז סָעִיף ז לכולם. הב"י הביא תשובת הרשב"א דבמה שירשו האחים מאביהן יחד הן כשותפים בו ואין מחזיקין זע"ז ומשמע משם דאפילו אין כיס אחד להן אין מחזיקין באותה ירושה והמחבר למדנו כאן דביש כיס אחד להן אז אפילו בדבר שהי' של א' מהן בלבד ג"כ אין מחזיקים זע"ז וכן מוכח בטור סי' זה סל"ז עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' ר"מ אלשקר ס"ס מ':
ח סָעִיף ח שהלותה. (פי' הט"ז שטוענת שהלותה דאי הלותה ודאי לא שייך ע"ז מ"ש שכן דרך להשאיל וכן משמע לשון מהרא"י שמביא ב"י עכ"ל). וכת' הש"ך מהלשון נרא' אפילו אינו סמוך על שלחנה וצ"ע לדינא ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' ו':
ט סָעִיף ט והרס. המ"מ דייק מזה שהרמב"ם ס"ל שאפילו חפר בה הבעל בורות שיחין ומערות אין לו חזקה וכמ"ש הטור בשם הרי"ף והרא"ש וא"כ יש לדקדק על הרמ"א שכת' אבל חפר כו' והוא דעת הרמ"ה בטור והל"ל בלשון וי"א כדרכו וצ"ע עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה) ועיין בב"ח שכת' בבנה והרס ל"ד לחפר בורות ע"ש ובס' א"א דף פ"ז ע"ב. ש"ך:
י סָעִיף ט חפר. מדסתם הרמ"א ש"מ דס"ל דאפי' לא כת' לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן אפ"ה ה"ל חזקה כשחפר בורות ועיין בא"ע סי' פ"ז דלא הזכיר הרמ"א חילוק זה דחפר בורות דשם אין מקור דיני חזקה מש"ה קיצר ולא נחת להכריע בדבר התלוי בפלוגתא בפרט שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא ס"ל הכי. סמ"ע:
יא סָעִיף ט וכיוצא. פי' כל הנזקין דכת' הט"ו בסי' קנ"ג וקנ"ד וקנ"ה. שם:
יב סָעִיף י ספק. ואע"פ שעדיין חייב במזונותיה ולא ייחד לה שדה אחרת אפ"ה יש לה חזקה כיון דמסני סני לה מסתמא איננו נותן לה הפירות למזונותיה בלא דין ומדהניחה לאכול בשופי ודאי קנאה כ"כ הרשב"ם ובתוספות כתבו דמיירי גם כאן דוקא כשייחד לה שדה אחרת למזונותיה. שם:
יג סָעִיף יא אשת. עיין בסמ"ע וט"ז מה שביארו בדין זה ועיקרן ופרטן של דברים נתבארו בא"ע סי' פ"ז ע"ש ובתשובת מהר"מ מלובלין סי' ל"ו ובתשובת מהר"א ששון סי' ק"ז:
יד סָעִיף יב חזקה. (ול"ד לאריס בסכ"ו דשאני הכא שהוא מחויב להחזיר הקרקע אחר ג"ש כאשר לקחה ממנו מש"ה לא יעמיד אחר במקומו עד שיהא לו מהימן ואומן משא"כ באריס דאינו חייב באחריות וקלקול השדה. ט"ז):
טו סָעִיף יג אבותיו. הסמ"ע כת' דהמחבר השמיט דינא דש"ס והוא דגם דבי ריש גלותא אין להם חזקה בנכסי אחרים. משום שהוא דין שאינו נוהג בזמנינו כו' ועיין בתשובת ן' לב ס"א כלל ט"ו סי' פ"ו כת' כה"ג. ש"ך:
טז סָעִיף יג וכן. נרא' דאמי שהוחזק שהורג נפשות לחוד קאי אבל מסדור לשון הטור שכת' תחלה דגזלן אין לו חזקה וגם אין מחזיקין כו' משמע דאפילו אינו גזלן אלא על שדה זו דמקרי ג"כ סתם גזלן אין מחזיקין בנכסיו והטעם כיון שמטיל מורא על שדה של אחר כל שכן על של עצמו עכ"ל הסמ"ע (יש להסתפק באנס שאנס שדה חבירו ועבר האונס אם יש לו חזקה או דמי לגזלן ואת"ל דדמי לגזלן אם ידוע שעשה תשובה אם יש לו חזקה. מהר"א ששון סי' קי"ז ורכ"ט ועיין בב"ח. כנה"ג):
יז סָעִיף יד ראיה. די"ל שירא למחות בו וגם ישראל הבא מכחו וכדין הקונה מגזלן ובן גזלן וע"ל סי' קנ"ב. סמ"ע:
יח סָעִיף טז לקחה. וכת' ב"י בשם תשובת הריטב"א דה"ה אם טען שידוע לו שלקחה העובד כוכבים מישראל בחובו ומכרה לו דנאמן במגו ע"ש. שם:
יט סָעִיף יז אחר. כת' הסמ"ע דהמחבר דקדק וכת' אחר שנתגיירתי ולא כע"ש שכת' דנאמן לומר קניתיהו אפילו קודם שנתגיירתי (והט"ז הסכים לדעת הע"ש ועיין שם). אם טען המחזיק שהמערער נעשה סרסור בלקיחתו מהעובד כוכבים ה"ל כאילו טען בפני לקחה העובד כוכבים כו' כ"כ בתשובת מבי"ט ח"א סי' רי"ד ומביאו בכנה"ג:
כ סָעִיף יט קטן. עי' בתשובת מהרש"ך סוף ס"ב סי' כ"א (ואפילו בגדול פחות מכ' שנה בנכסי אביו לא עלתה לו חזקה. מהרי"ט חח"מ סי' ס"ד. כנה"ג):
כא סָעִיף יט דאינה. פירוש אפילו החזיק בה שלשה שנים אחר שהגדיל ונרא' דאפילו טען קניתי ממך אחר שהגדלת ואבדתי השטר לאחר שהחזקתי בה ג"ש מזמן גדלותך אינו נאמן מה"ט דאמרינן דלא קנהו והקטן אף אחר שהגדיל לא ידע שהית' של אביו וימחה בו עכ"ל הסמ"ע (והב"ח חולק ועיין במהרש"ך ח"א סימן קס"ו. כנה"ג):
כב סָעִיף כ כשידוע. וכתב הסמ"ע דכשראו עדים שאביו דר בו סגי ולא בעינן שידעו בודאי שהי' שלו וכמ"ש בר"ס ק"מ ע"ש (ובכל מקום שאמרו אין לפלוני חזק' היינו בדברים שיש עדים או שאנו יודעים דבר זה הי' של ראובן ועתה מחזיק בו שמעון ואומר שהוא שלו או קנאו כו' אבל בענין אחר ודאי לא מהני. הרשד"ם חח"מ סי' רי"ג. אמר המאסף וכן בדין דאל"כ נאמן במגו דלהד"ם ובמקום דאיכא פלוגתא דרבוותא בדיני חזקה עיין במהרי"ט חח"מ סי' כ"ח וסי' ע"ה ובמהרש"ך ח"א סי' קכ"ו ובמהר"א ששון סי' ל"ד מי הוא הנקרא מוחזק. כנה"ג):
כג סָעִיף כ במגו. ואע"ג שהי' מעיז שפיר אמרינן מגו בכה"ג כן כתב התוספות והמרדכי פרק חז"ה ועיין לעיל סי' צ"ג (ועמ"ש בסי' קמ"ו ס"ק ל"ד). ש"ך:
כד סָעִיף כ מעולם. (כת' הט"ז וא"ל ממ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' קמ"ו שאין זה מגו טוב שירא לו' שלקחה ממנו כו' וה"נ נימא דירא שמא יש לו עדים דהי' של אביו שאני התם דמאי שטען שקנה היא טענה טובה שסובר שמא ימצא עדים שהמערער מכרה לו כמ"ש שם משא"כ כאן שטוען עכשיו טענה גרועה דה"ל להזהר בשטרו):
כה סָעִיף כ עדותן. ואף דאין מקבלין עדות בפני קטן שאני הכא דזה החזיק כראוי והוא עתה בחזקתו כ"כ הטור ור"ל לאפוקי אם לא הי' נשאר בחזקתו וכמ"ש הט"ו בסכ"ג ומקור הדברים כתבתי בסי' ק"י ע"ש. סמ"ע:
כו סָעִיף כ וכלו. ע"ל סי' ק"נ ס"ג שכתבו הט"ו פלוגתא באם כלו ימי המשכנתא והחזיק בו אחר כך ג"ש. שם:
כז סָעִיף כא שהחזיק. הסמ"ע האריך מאד בביאור דין דסעיף זה ושאח"ז והש"ך השיג עליו ע"ש ועמ"ש הט"ז בזה:
כח סָעִיף כא משבחה. כן הגיה בסמ"ע וכת' דבס"י אית' בשבוע' וט"ס הוא כו' והש"ך מקיים הגירסא ישנה ע"ש (וגם דעת הט"ז נוטה כן לגרוס בשבועה ע"ש):
כט סָעִיף כ מאביהם. נראה דאפי' יצא קול בחיי אביהן שהוא שלו קודם שהחזיק זה ג' שנים נאמן ולא דמי לס"כ דהתם יצא הקול שבתור' משכונא בא לידו אם כן הקול הוי כמחאה משא"כ הכא שהקול הוא שהיה של זה א"כ אינו כמחאה שהרי יכול לו' שהי' של זה ולקחו ממנו. ש"ך:
ל סָעִיף כב בשבועה. והרא"ש חולק על זה וכמ"ש הט"ו בסי' ק"נ ס"ו דכל מאי דמצי אבוהון למטען ולהשביעו טענינן ליתמי אפי' בשמא וע"ל סי' קל"ג ס"ה שכ' הרמ"א בכיוצא בזה שכן נ"ל עיקר ונ"ל דה"ט דשם מיירי שהיתומי' הם מוחזקים והמערער בא להוציא מידם דברים העשוים להשאיל ולהשכיר מש"ה פסק דהמערער צריך שבועה משא"כ הכא דאיירי דהמערער הוא מוחזק מש"ה ס"ל דמחזיק בו בלא שבועה עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דהמחבר סמך כאן אמ"ש בסי' ק"נ א"נ כאן ל"ק אלא דא"צ שבועה דהיינו שבועת הגאונים כדין נשבע ונוטל על המשכון [והט"ז כ' דגם הרמ"א ס"ל דכאן צריך היסת ודלא כהסמ"ע ע"ש]:
לא סָעִיף כה בידו. דכיון דאין מסלקין אותו מניחין לו לאכול כמה שנים זא"ז ואח"כ יאכלו הבעלים משא"כ כשנעשה אריס תחלה פירוש מחדש דהרשות ביד שניהן להסתלק זה מזה לשנים שיבואו כאשר לא יישר בעיניהן ואיך מניחין אותו לאכול הפירות כמה שנים זא"ז. סמ"ע:
לב סָעִיף כו אחרים. מל' הטור משמע דאף אם אריסים אלו לא היו עובדים שם כבר מ"מ כיון שהוא עובד עמהם אינו מקפיד בעל השדה מל' הרמב"ם משמע שמחלק בין אריסים שהיו בו כבר לאריסים אחרים וקמ"ל דאם הן אריסים הראשוני' אף שחילק לכ"א חלקו לחוד אינו מקפיד ולפ"ז נראה לגרוס אריסים אחדים ולא אחרים ור"ל שמיוחדים ונתן לכ"א חלקו לעבוד לבדו ומה שסיים המחבר ז"ל שמא ממונה כו' ה"ק כשיטעון המערער לכך לא הקפדתי במה שחילק לאריסים מפני שממונה עליהם עשיתי אותו שומעין לו ואין להאריס חזקה. שם:
לג סָעִיף כז החזיק. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ה ורמ"ט (ואם ירד לתוכה קודם שירד מאריסתו אפי' החזיק ג"ש אחר שירד מאריסתו אם יש לו חזקה. הביא בכנה"ג מחלוקת הפוסקים בזה ע"ש שכתב ז"ל ותמהני ממהר"א ששון סי' קט"ו שכ' בפשוט כל שהחזיק ג"ש אחר שירד מאריסותו אע"פ שלא יצא מהקרקע עלתה לו חזקה ולא הזכיר המחלוקת שיש בזה עכ"ל):
לד סָעִיף לא בהקדש. ז"ל הטור שאין מוחה בעבור הקדש שאם ירד אדם לשם יאמרו העולם שירד בו לקבץ הפירות לעניים ויהיו אצלו עד שיצטרכו ואם יטעון קניתיו מז' טובי העיר והלכו להן למדה"י ואמר לו א"כ ה"ל קלא כו' ע"ש (וסיים שם שאם יודו ז' טובי העיר יש לו חזקה וקשה ל"ל חזקה ונראה דמיירי שמודו דמכרוהו אלא שאינם יודעים למי מהני חזקתו לומר שהוא הלוקח ומהני הודאתם אע"פ שאין לו קול וא"ל מס"ס רכ"ב דאם אמר איני יודע למי מכרתי ובא א' ואמר אני לקחתי דנאמן. הכא גרע טפי כיון דרגיל להיות קול בקונה מהקהל עכ"ל הט"ז) עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קפ"ג ובתשו' מהרי"ט סי' קלב ובתשובת מהרשד"ם סי' רכ"ו ורס"ב ושפ"ג:
לה סָעִיף לא מיחה. כ' הסמ"ע דזהו דומה למ"ש הרמ"א בסכ"ד באפוטרופוס דלא מיחה והמחבר סתם כאן לדעתו שהבי' שם י"א דהוי חזקה ועיין בתשו' ראנ"ח שהאריך בדינים אלו ועיין בתשובת רמ"א סי' ל"ב:
לו סָעִיף לא כמו. ואם החזיקו בשל אחרים מהני ועיין בב"ח. ש"ך:
לז סָעִיף לא נתן. ר"ל שנתנה הוא מעצמו לאחר דאילו הקהל לאו כל כמינייהו ליתנו לאחר וזה נלמד ממ"ש לפני זה בספר תורה דכשלא הי' להם ס"ת אחרת אסור להו לשנות. סמ"ע:
א סָעִיף ב כולה כמה שנים. עבה"ט ומ"ש בשם מהרי"ט אם שותף א' השכירה כו' אם היו פורעין השכירות לשותף זה ולא לאחר עלתה לו חזקה עי' בזה בתשו' שבו"י ח"ג סי' קס"א שחולק עליו וכ' שגם מהרי"ט שם אינו מחליט הדבר למעשה רק לפלפולא וכן הסכימו עמו בי דינא שלא כדברי מהרי"ט אלו ע"ש:
ב סָעִיף ו לפי ראות הדיינים. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' ק"ס אודות ראובן שהיה לו מקום א' בבהכ"נ של נשים וכלתו יושבת עליו כמה שנים ואחר מותו טען הבן שקנה המקום מאביו ויש לו שטר עדי חזקה ושאר יורשים מערערים לומר שהוא בחזקת אביהם וכאשר אמרו לו הב"ד שיביא שטרו הלך לביתו להבי' השטר וחזר ובא לב"ד ואמר שיגע ולא מצא השטר שנאבד מאתו מה דינו והשיב ע"ד מה שחזר הבן אח"כ ואמר שאבד השטר הדין בזה שצריך לישבע שאבד שטרו מקודם שדנין על החזקה דכן מבואר בב"ח סי' ק"מ כו' עמ"ש בזה לעיל סי' ק"מ ס"ה סק"ג) וע"ד החזקה כבר מבואר בש"ס פ' חז"ה גבי אלו שאין להם חזקה זע"ז האב על הבן והבן על האב דדוקא בסמוכין על שלחנו אכן כתבו הפוסקים דתלוי הדבר בראות עיני הדיין אם רואה שאין מקפידין זע"ז כל הקרובים אין להם חזקה זע"ז וכן מבואר בש"ע סי' קמ"ט כהגה וכ"פ בתשו' משאת בנימין סימן ל"א ונ"ל דאם היה לזה עוד בנים וכלות ולא השיב על המקום אלא זו אמרינן דטענתו טענה דמסתמא לא היה משנה בין הבנים ובנותיו וכלותיו להושיב זו בעל מקומו אילו לא לקחה מאתו ועי' בתשו' מהרי"ט ח"ב חח"מ ס ' ב' ומה שנ"ל כתבתי עכ"ד ע"ש:
ג סָעִיף לא אדם שהחזיק במצוה. כ' בס' שער משפט וז"ל בס' חסידים סי' תשס"ב ותשס"ג מבואר בחכם שנהג להחזיק במצוה בסך שנתן נצדקה ועמדו אינם מהוגנים והוסיפו לתת לצדקה יותר עבור המצוה שהם קודמים כיון שיש לעכו"ם ריוח אף שאינם מתכוונים לש"ש אלא להתכבד אל ימנע מהם מלקנות מצוה זו בסך יותר ממנו יע"ש וא"כ כ"ש בהחזיק במצוה בחנם דמי שנותן ממן לצדקה עבור המצוה הוא קודם וכ"כ בתשו' מהר"י הלוי אחיו של הט"ז סי' כ"א ע"ש:
ד סָעִיף לא אסור לשנותו. כ"כ גם בש"ע א"ח סי' קנ"ג סי"ז ע"ש ועיין בתשובת שב יעקב סי' ח' אודות ראובן שקנה מהמלך יר"ה חרות ורשיון להיות בביתו בהכ"נ קבוע לרבים ולאחר ט"ו שנה צוה המלך להקהל שיבנו בה"כ גדולה וצוה שנית לסגור בה"כ הישנים ומחמת הפצרת ובקשת ראובן מהמלך לעמוד בזכותו צוה להקהל לשלם לראובן מאתים ר"ט עבור שלקח ממנו החרות שלו ואחר מות ראובן תבעו הקהל מהאלמנה להחזיר להם הר' ר"ט שנתנו לבעלה שלא כדין כו' והאלמנה השיבה שמה שלקח בעלה הרשיון להיות בה"כ בביתו נעשה אז ברצון הקהל ואח"כ מה שצוה המלך יר"ה לסגור בה"כ הישנה היה זה ע"פ השתדלות הקהל ונתנו עבור זה לגנזי המיר"ה סך רב כו' והאריכו בטענות ותשובות והשיב דהא ודאי דאם היו הקהל רשאין ע"פ הדין לבטל בה"כ של ראובן אין שום זכות להאלמנה להחזיק אותן ר"ט שקיבל בעלה מדמי הקהל ע"פ צווי המיר"ה ואפילו לא נעשה ע"י בקשתו כלל כמבואר בש"ע סי' שס"ט ס"ח כו' אמנם לפי טענת האלמנה דבה"כ של בעלה והרשיון מהמיר"ה נעשה ברצון הקהל לפ"ז לא היה רשות להקהל לבטל בה"כ שלו מביתו כמבואר בא"ח סימן קנ"ג סי"ז מי שהיה בה"כ בביתו ימים רבים אין הצבור רשאין לשנותו כו' ואף דבלבוש שם מחלק דדוקא לשנותו לבית של יחיד אחר אבל אם רוצים לבנות בה"כ קבוע לכולם רשאין אך זה אינו חדא דמוצא דין זה הוא ממהרי"ק שורש קי"ג דשם מבואר דאין חילוק כו' ועכ"פ הדין של הלבוש נמי אמת בנדון זה שרשאין לעשות עוד בהכ"נ הקבוע לרבים אם נשאר ג"כ הבס"כ בבית הישן למי שרוצה לכנוס בה ואין הבעל בה"כ הישן יכול לעכב אבל לבנות החדש ולבטל הבה"כ ישן זה ודאי איסור גמור וכן מבואר בתשובת ר"י הלוי סי' מ"ה כו' ומה שהביא במג"א ס"ס קנ"ד בשם כנה"ג שהקהל יכולים לגזור שלא להתפלל יו"ד חוץ בבה"כ כו' היינו שלא במקום בה"כ אבל בבה"כ הקבוע מזמן הקדום ברצון הקהל אסור לגזור שלא יתפללו בתוכה וא"כ בנ"ד מה שהקהל נתנו לגנזי המיר"ה ממון שיכוף לכל בני הקהלה שיכנסו לבה"כ החדשה שלא כדין עשו והן הנה גרמו שצוה המיר"ה לסגור הבה"כ של ראובן הנ"ל ולפ"ז אין להקהל טענה מנידון הר' ר"ט הנ"ל ואדרבה הקהל חייבים לשלם היזקו של ראובן הנ"ל מדינא דגרמי ומה שהקהל טענו שהיה זה בהכרח כדי שימכרו המקומות שבבה"כ שיהיה סיוע קצת להוצאת הבנין אין זה טענה לבטל הבה"כ של ראובן הנ"ל כמבואר בהגהת רמ"א סי' קס"ב עשיר שהיה לו מקומות רבים ובני הכנסת באו להוסיף ספסלים כו' העשיר יכול למחות ע"ש עוד כו':
א סָעִיף א והביא שמעון. כנ"ל בסי' קמ ס"א:
ב סָעִיף א וכן הביא. ערשב"ם בב"ב מב ב' ד"ה דלית כו' ותוס' שם ך"ט ב' ד"ה דלא כו':
ג סָעִיף א שותפו או אריסו או. הכל במתני' מב א':
ד סָעִיף א לא הביא. כנ"ל:
ה סָעִיף א שני שותפים. לא יהא השותף עצמו בנחית לכולה ויש בה דין חלוקה אע"ג דקצתו החזיק מחמת עצמו:
ו סָעִיף ב אבל אם. כ"פ שם הא והא כו' אבל נחית לפלגא לעולם לא הוי חזקה:
ז סָעִיף ב וכן אפי'. ב"מ קי א':
ח סָעִיף ה יש מי. אב כו'. וה"ה בשאר. האחים שאוכלים. אם אח. אשה שהלותה. הכל נלמד מאב ובן וכמ"ש רשב"ם שם ד"ה ולא לאב כו' ע"ש וכן באחים א' עשיר כו' כמו יתומים שסמכו אצל בע"ה שהן כמו שמינה להם אפוטרופוס כמ"ש בגטין נ"ב א' במתני' וגמ' וה"ה כאן בגדולים שהן כאפוטרופסים כמ"ש רשב"ם כנ"ל וראיה דאב ובן לאו דוקא מדאמרי' בב"ב נב א' מן האחין כו' וכן אשה כו' ושם קעג א' אמר רבא מנא אמינא לה דתניא כו' אחין הוא כו' ואע"ג דס"ל א"צ ראיה:
ט סָעִיף ט אע"פ. ואפי'. גמ' שם מט א':
י סָעִיף ט ובנה והרס. עבה"ג:
יא סָעִיף ט אע"פ. גמ' שם נא א':
יב סָעִיף ט ודוקא. ס"ל לרמ"א דרמב"ם הרס ובנה דוקא נקט ודייק לה הרמב"ם מדאוקים כגון שחפר בגוף הקרקע אבל ס' הראשונה סבירא דאין חילוק וראיה דאם זה פשוט דאין חזקה א"כ מאי פריך שם מט א' פשיטא כיון כו' אלא דסד"א כתי' רבא וכגון שחפר דבכה"ג הוי חזקיה אלא אכילת פירות בלחוד:
יג סָעִיף ט וכן חזקת. (עמ"ש בא"ה סי' פז) שם מדמי לה לחפר וכ"ש לתי' ראשון אין דין כו':
יד סָעִיף י אלמנה אצל. שם נ"א כיון דאית לה מזוני כו' וכתובות צ"ה ב':
טו סָעִיף יא אין מחזיקין. שם נ' ב':
טז סָעִיף יב ראובן. נלמד מס' שקדם וכמ"ש ברשב"ם ד"ה אין מחזיקין וע' בטור:
יז סָעִיף יג וכן המחזיק. נלמד מדבי ר"ג שם לו א' ועברשב"ם שם ל"ה ב' ד"ה ישראל:
יח סָעִיף יד בלא שום. שם מ"ה א' ועבסי' קעו סל"ו בהג"ה ובה"ג שם:
יט סָעִיף טו וישראל שני. גטין נח ב' ת"ר לקח כו':
כ סָעִיף טו (ליקוט) שמא ישראל כו'. ערשב"ם שם ד"ה ישראל כו' אבל אי טען ישראל כו' וכ"כ הרא"ש וטור (ע"כ):
כא סָעִיף טו וכ"מ דיכולין שם:
כב סָעִיף טו מומר. ערשב"ם ד"ה הנ"ל דסתם כושיים. וה"ה למומר. מרדכי:
כג סָעִיף טו וכ"ז שלא. כתובות צה א' כתבה לראשון כו' וקי"ל כר"מ כמ"ש בב"ק נ"ט ב': (ליקוט) וכ"ז שלא כו': הג"א שם ד"ה ודוקא כו' (ע"כ):
כד סָעִיף יז החזיק עכו"ם. כמו כל אלו שאין להם חזקה אם נסתלק הסיבה. שם מז א':
כה סָעִיף יח שאין להם טענה. שבועות לח ב' והוי כחזקה שאין עמה טענה. ב"ב מ"א א':
כו סָעִיף יח וכן המחזיק. כמ"ש בסי"ט וחש"ו חד דינא אית להו וחד טעמא. וע"ל סי' קמג ס"ד:
כז סָעִיף יט וי"א. רש"י בכתובות יז ב' וב"מ לט ב' כפי פי':
כח סָעִיף כ הא דאין מחזיקין. לפי' הר"י מיגש שכ' שם דרבא בר שרשום לא אכל שני חזקה בחיי אבוהון שני חזקה דא"כ היה יכול לטעון לקוחה אלא לאחר מיתת אבוהון אכל שני חזקה ואע"ג דאין מחזיקין בנכסי קטן דוקא כשידוע שהיה של אביו כו' כמ"ש כאן רק משום דנפק קלא כו' לא הוי חזקה כיון דהוי ידע דקטן לאו בר מחאה ה"ל לאזדהורי בשטריה ואין מחזיקין בנכסי קטן לכך לקוחה לא הוה מצית אמרת כו' וע"ש. והוא בגמ' כתובות יז ב' בשלמא גבי אביו כדרב הונא ואעע"כ ברישא אמרי' שאסר הוא הפה שהתיר.
כט סָעִיף כ ואם החזיק בה. כפי' רשב"ם שם ובכתובות שם א"ה גבי אביו נמי אי כו' וכמ"ש הר"י מיג"ש כנ"ל:
ל סָעִיף כ ואם צריך. שם ברא"ש וא"ת והאיך כו' וי"ל כו' דאמרי' תינוק שתקף כו' ב"ק קיב ב':
לא סָעִיף כ ואם יצא קול. שם בגמ':
לב סָעִיף כ כגון שיצא. אם יצא. שם ברא"ש לפי' רב האי ופי' הר' יונה ע"ש:
לג סָעִיף כ וכלו. ל"ד ורא"ש כ' כן משום ל' הגמ' ועפר"ד:
לד סָעִיף כ אבל אם דטעמא דקול משום דה"ל לאזדהורי בשטריה כיון שיצא הקול כמ"ש שם ברא"ש ורשב"ם וטפי לא מזדהרי שם ך"ט א' כנ"ל סי' קמ ס"ו:
לה סָעִיף כא מי שהחזיק. שהרי אינה. אבל אם. שהרי כנ"ל לפי הרי"מ ור"ל כיון שיצא הקול הוא כמו שיש עדים וידוע שהיה של אביו ואז אין מחזיקין בנכסי קטן כנ"ל ס"כ:
לו סָעִיף כא ותחזור. גמ' שם:
לז סָעִיף כב אכלה שני חזקה. כנ"ל לפי' רשב"ם ור' האי:
לח סָעִיף כב וגובה שלא. כ"כ תוס' שם וע"ל סי' ?ק"נ סו:
לט סָעִיף כג החזיק בה. ב"ק קיב דאחזוקי בה בחיי דאבוה:
מ סָעִיף כג ובשעת מיתה. ע"ש בהג"א ובס' ר"ת וכן ברא"ש דב"ב. כנ"ל:
מא סָעִיף כג אבל לא. כמ"ש בסוף הסעיף:
מב סָעִיף כג מעמידין. ואין. ב"ק שם:
מג סָעִיף כג ולאחר שיגדיל. ב"ב שם:
מד סָעִיף כג אבל אם שהתה. דשמא חזר ולקחה ממנו וכמ"ש בכתובות קט ב' וכפי' הראב"ד כנ"ל בסי' קמז ס"ג בהג"ה וע"ש בתוס' ד"ה א"ל שפיר כו':
מה סָעִיף כג או מקצת. ב"ב מב א' ת"ר אכלה כו':
מו סָעִיף כג אבל מה. כתובות יז ב' כגון שאכלה כו' דחזקת הקטן וחזקה בשלהם שוה כמ"ש בסי"ח וע"ש בתוס' ד"ה ואחת וכפירש"י וז"ש לעיל אחר שהגדיל:
מז סָעִיף כד י"א דהוי. כיון שיכול למכור להאכיל. גטין נב א':
מח סָעִיף כד ויש חולקין. וראיה מדאמרי' בב"מ לט א' אין מורידין כו' ואפי' ע"י אפוטרופס כמ"ש תוס' שם ב' ד"ה ומוקמינן כו' ע"ש וא"י ה"ה קרוב בנכסי קטן ג"כ בכה"ג מיירי ועלה קאמר רבא ש"מ מדר"ה אין כו':
מט סָעִיף כה אבל בעלים. מדלא תני בהו כמו באב ובן ואיש ואשה:
נ סָעִיף כח האומנים. מתני' שם:
נא סָעִיף כח שהיו בונים. מפ' בקרקע דומיא דאריסים:
נב סָעִיף כח ירדו מאומנתם. ברייתא שם מ"ז א':
נג סָעִיף כח ובעלים מחזיקין. כנ"ל:
נד סָעִיף כט האפוטרופסים. שם במתני':
נה סָעִיף כט בין שהיה כו' בין. ערשב"ם שם במתני' ד"ה ולא לאב. דומיא דאפוטרופסין כו'. וכן בכולם ואמרי' שם נ"א א' פשיטא כו' ל"צ ואפ"ה אין לו חזקה משום דהוא אפוטרופוס בננ"ב שלה:
נו סָעִיף כט וי"א דיש. שמפ' שם כפי' רשב"ם שם ד"ה דין ודברים כו':
נז סָעִיף כט בין שמינה כו' בין. ב"מ לט א' ש"מ מדר"ה כו' וע"ש תוס' ש"מ כו' וקשה דבלא כו' ובמ"ש כאן מתורץ דאפוטרופסים בלא"ה אין להם חזקה אפי' בנכסי גדול ולעולם דמחזיקין בנכסי קטן ואמרי' בגטין מנהו ב"ד כי' אבי היתומים כו' ומדמניחין אותם ש"מ שאין חילוק:
נח סָעִיף כט בין שמינה אדם כו' הואיל. כנ"ל ולא לאב:
נט סָעִיף כט ובעלים. כנ"ל:
ס סָעִיף לא המחזיק כו'. כמו בשל יתומים דבשניהם אין למי למחות וכמ"ש בב"ק לו לז אנן יד עניים כו' דאמר כו' ר"ג וב"ד כו' אלמא שהן שוין:
סא סָעִיף לא ואם יש. כמו ביתומים שיש להם אפוטרופיס כנ"ל בסך"ד בש"ע:
סב סָעִיף לא ודוקא שיש כו'. אזיל לשיטתו שם בהג"ה ונ"ה בתשו' הרשב"א להדיא דמדמי ליתומים שיש להם אפוטרופוס דאין להם חזקה:
סג סָעִיף לא המחזיק בשל. ב"ב נו א' הני דבי ר"ג כו':
סד סָעִיף לא ולי נראה. דלא דמי דהן היו תקיפין ביותר אלא כנ"ל בבה"כ דאם אין מי למחות כנ"ל:
סה סָעִיף לא ואסורים לשנות. כמ"ש למטה:
סו סָעִיף לא ואם לא. דאז הוי חזקה שאין עמה טענה וכמ"ש למטה אדם שהחזיק כו' וארעו אונס כו' דאין טענה לאחר:
סז סָעִיף לא אדם שהחזיק. יומא יב יג וע"ש בתוס' ד"ה הלכה כו' ומכות יג א' ת"ר ושב כו' ואף לר' יהודה התם משום שבלא אונס אלא מחמת עבירה או נמכר בע"ע:
סח סָעִיף לא בית. גטין נט א' וע"ש בתוס' ס' ב' ד"ה אלא וה"ה כאן שיאמרו שהן ב"א שאין מהוגנים ועבמהרי"ק:
סט סָעִיף לא ראובן ושמעון כו'. דאמרי' בת"כ פ' צו גבי כ"ג שבניו קודם לכל אדם בימן שממלא מקום אבותיו ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו. וא"צ לרשותם חלמא שאין להם כח אלא לעציון ובספרי פ' שופטים מנין שכל פרנסי ישראל בניהם עומדים תחתי' כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.