א שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה, וְנִשְׁמַע שֶׁמֵּת וְיָרְדוּ יוֹרְשָׁיו לַנַּחֲלָה וְחָלְקוּ אוֹתָם בֵּינֵיהֶם, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָם מִיָּדָם. וְכֵן הַבּוֹרֵחַ מֵחֲמַת סַכָּנָה. אֲבָל הַיּוֹצֵא לְדַעַת שֶׁשָּׁמְעוּ בוֹ שֶׁמֵּת וְיָרְדוּ יוֹרְשָׁיו לִנְכָסָיו וְחִלְּקוּם, מוֹצִיאִים מִיָּדָם עַד שֶׁיָּבִיאוּ רְאָיָה שֶׁמֵּת מוֹרִישָׁן.
ב שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה וּבוֹרֵחַ מֵחֲמַת סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, חַיָּבִים בֵּית דִּין לְהִתְעַסֵק בְּנִכְסֵיהֶם. כֵּיצַד עוֹשִׂין, כָּל הַמִּטַּלְטְלִים יִהְיוּ מֻפְקָדִים בְּיַד נֶאֱמָן עַל פִּי בֵּית דִּין, וּמוֹרִידִין לְתוֹךְ הַקַּרְקָעוֹת קְרוֹבִים הָרְאוּיִים לִירַשׁ, כְּדֵי לַעֲבֹד הַקַּרְקָעוֹת וּלְהִתְעַסֵק בָּהֶם, עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁמֵּתוּ אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ. הַגָּה: הָיוּ כָּאן יוֹרְשִׁין הַרְבֵּה, קְצָתָן עוֹבְדֵי אֲדָמָה וּקְצָתָן אֵינָן עוֹבְדֵי אֲדָמָה, מַעֲמִידִין בְּיַד עוֹבְדֵי אֲדָמָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ הַשָּׁבוּי וְהַבּוֹרֵחַ שָׁמִין אֵלּוּ הַקְּרוֹבִים שֶׁהוֹרִידוּ מַה שֶּׁעָשׂוּ וּמַה שֶּׁאָכְלוּ, כְּמִנְהַג כָּל הָאֲרִיסִים שֶׁל אוֹתָהּ מְדִינָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בַּשֶּׁבַח שָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס, אֲבָל פֵּרוֹת נוֹטֵל הַכֹּל (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְהָרֹא"שׁ). וְאִם שָׁמְעוּ שֶׁמֵּת קוֹדֶם שֶׁהוֹרִידוּהוּ, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ, אֵין לוֹ בַּשֶּׁבַח כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁאָכַל אָכַל וּמַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא (שָׁם בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְלָמָּה לֹא יַעֲמִידוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְעוֹלָם בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקָעוֹת עַד שֶׁיָּבֹאוּ הַבְּעָלִים אוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁמֵּתוּ, לְפִי שֶׁאֵין בֵּית דִּין חַיָּבִים לְהַעֲמִיד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לִגְדוֹלִים שֶׁהֵם בְּנֵי דַּעַת. הַגָּה: מִיהוּ, אִם הָיָה כָאן מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְתַקָּנַת הַשָּׁבוּי, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ, וְאֵין תַּקָּנָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ; מִיהוּ, הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחוֹת שֶׁלֹּא לְמַנּוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ ונ"י פֶרֶק הַמַּפְקִיד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחוֹת (הַמַּגִּיד פ"ז דְּנַחֲלָה וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד). שׁוֹטֶה דִּינוֹ כְּקָטָן, וּמַעֲמִידִין לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ג נִשְׁבָּה הַשָּׁבוּי וּבָרַח הַמְסֻכָּן, וְהִנִּיחַ קָמָה לִקְצֹר וַעֲנָבִים לִבְצֹר, תְּמָרִים לִגְדֹּר וְזֵיתִים לִמְסֹק, בֵּית דִּין יוֹרְדִים לִנְכָסָיו וּמַעֲמִידִים לָהֶם אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וְקוֹצֵר וּבוֹצֵר וְגוֹדֵר וּמוֹסֵק וּמוֹכֵר הַפֵּרוֹת וּמֵנִיחַ דְּמֵיהֶם עִם שְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִים בְּבֵית דִּין, וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין הַקָּרוֹב לִנְכָסָיו. שֶׁאִם יֵרֵד תְּחִלָּה, שֶׁמָּא יִתְלֹשׁ אֵלּוּ הַפֵּרוֹת שֶׁהֵם כִּתְלוּשִׁים וְיֹאכַל אוֹתָם. וְהוּא הַדִּין בַּחֲצֵרוֹת וּפוּנְדְקָאוֹת וַחֲנֻיוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לְשָׂכָר, וְאֵינָם צְרִיכִים עֲבוֹדָה וְלֹא טֹרַח, וְאֵין אָדָם נוֹתֵן אוֹתָם בַּאֲרִיסוּת, אֵין מוֹרִידִין לָהֶם יוֹרֵשׁ, שֶׁהֲרֵי גוֹבֶה הַשָּׂכָר וְאוֹכֵל. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשִׂין, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶם גַּבַּאי, וְיִהְיֶה הַשָּׂכָר מֻנָּח בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁמֵּת אוֹ עַד שֶׁיָּבֹא וְיִטֹּל שֶׁלּוֹ. וְאֵין מוֹרִידִין הַקָּרוֹב לְעוֹלָם, אֶלָּא לְשָׂדוֹת וְגַנּוֹת וּכְרָמִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶם כְּאָרִיס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפָּסְדוּ וְנִמְצְאוּ בוּרִים (פֵּרוּשׁ, שׁוֹמְמִים) וּנְשַׁמִּים (פֵּרוּשׁ, מֵעִנְיַן וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה (יְחֶזְקֵאל לו, לד), וְהֵם שֵׁמוֹת נִרְדָּפִים).
ד מִי שֶׁיָּצָא לְדַעַת וְהִנִּיחַ נְכָסָיו, וְאֵין יָדוּעַ לְהֵיכָן הָלַךְ, וְלֹא מָה אֵרַע לוֹ, אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו, וְאִם יָרַד מְסַלְּקִין אוֹתוֹ. וְאֵין בֵּית דִּין צְרִיכִים לְהִטַּפֵּל בּוֹ וּלְהַעֲמִיד לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, לֹא לְקַרְקַע וְלֹא לְמִטַּלְטְלִין, שֶׁהֲרֵי לְדַעְתּוֹ יָצָא וְהִנִּיחַ נְכָסָיו. וְכֵיצַד יִהְיֶה דִּין נִכְסֵי זֶה, מִטַּלְטְלִין יַעַמְדוּ בְּיַד זֶה שֶׁהֵם תַּחַת יָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא זֶה וְיִתְבַּע אוֹ עַד שֶׁיָּמוּת וְיִתְבְּעוּ הַיּוֹרְשִׁים; וְהַקַּרְקָעוֹת, מִי שֶׁהִנִּיחוֹ שָׁכֵן בָּהֶן אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ שָׂכָר, וְשָׂדֶה אוֹ כֶּרֶם שֶׁהָיָה בָּהֶן אָרִיס יִשָּׁאֲרוּ כְּמוֹ שֶׁהִנִּיחָם עַד שֶׁיָּבוֹא, וְשָׂדֶה אוֹ כֶּרֶם שֶׁהִנִּיחָם בּוּרִים יִשָּׁאֲרוּ בּוּרִים, שֶׁהֲרֵי הוּא בִּרְצוֹנוֹ אִבֵּד מָמוֹנוֹ, וַאֲבֵדָה לְדַעַת אֵין אָנוּ מְצֻוִּין לְהַחֲזִירָהּ. הַגָּה: מִיהוּ, אִם נָפְלוּ לוֹ נְכָסִים בְּכָאן שֶׁלֹּא יָדַע בָּהֶן, דִּינוֹ כְּנִכְסֵי שָׁבוּי (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נכ"ו ח"ב). וְכֵן אִם הָלַךְ שֶׁלֹּא בִמְקוֹם סַכָּנָה, וְחָשַׁב לַחֲזֹר וְלֹא חָזַר, הָוֵי כְּמִי שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְדַעַת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרֹא"שׁ ונ"י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ה שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת, הֲרֵי בֵּית דִּין מוֹצִיאִין כָּל הַמִּטַּלְטְלִים וּמַנִּיחִים אוֹתָן אֵצֶל נֶאֱמָן, עַל פִּיהֶם. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּתוֹרַת קָרוֹב אֵין נוֹתְנִין מִטַּלְטְלִין לְיָדוֹ, אֲבָל יָכוֹל לִהְיוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס כְּמוֹ אַחֵר (מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"צ ס"ב וּלְקַמָּן סִימָן זֶה סָעִיף ח'). וּמוֹרִידִים הַקָּרוֹב לְשָׁדוֹת וְלִכְרָמִים כְּאָרִיס, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁמֵּת, אוֹ עַד שֶׁיָּבֹא:
ו כְּשֶׁמּוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי אוֹ בוֹרֵחַ, אוֹ לְנִכְסֵי הַיּוֹצֵא לְדַעַת שֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת, לֹא יוֹרִידוּ קָטָן, שֶׁמָּא יַפְסִיד הַנְּכָסִים. וְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, שֶׁמָּא יִטְעֹן וְיֹאמַר: זֶה חֶלְקִי הַמַּגִּיעַ לִי בִּירֻשָּׁתִי. וַאֲפִלּוּ קָרוֹב מֵחֲמַת קָרוֹב אֵין מוֹרִידִין. כֵּיצַד, הָיוּ שְׁנֵי אַחִים אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְנִשְׁבָּה הַקָּטָן אוֹ בָּרַח, אֵין מוֹרִידִין הַגָּדוֹל לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, מִפְּנֵי שֶׁהַקָּטָן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, וְשֶׁמָּא יַחֲזִיק זֶה הָאָח, וּלְאַחַר שָׁנִים יֹאמַר: זֶה חֶלְקִי שֶׁהִגִּיעַ בִּירֻשָּׁתִי. וַאֲפִלּוּ בֶּן אָחִיו שֶׁל זֶה הַקָּטָן שֶׁנִּשְׁבָּה אֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ לִנְכָסָיו, שֶׁמָּא יֹאמַר: מֵחֲמַת אָבִי יָרַשְׁתִּי חֵלֶק זֶה.
ז לְעוֹלָם אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, אֲפִלּוּ קָרוֹב מֵחֲמַת אַחֵי הָאֵם שֶׁל הַקָּטָן שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לִירַשׁ; הַרְחָקָה יְתֵירָה הִיא זוֹ. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בֵּינֵיהֶם שְׁטָר חֲלֻקָּה, בֵּין בְּבָתִּים בֵּין בְּשָׂדוֹת, לֹא יֵרֵד. וַאֲפִלּוּ אָמַר: כִּתְבוּ עָלַי שְׁטָר אֲרִיסוּת, לֹא יֵרֵד, שֶׁמָּא יֹאבְדוּ הַשְּׁטָרוֹת וְיַאֲרִיכוּ הַיָּמִים, וְיִטְעֹן וְיֹאמַר: שֶׁזֶּה חֵלֶק יְרֻשָּׁה בָּא לוֹ מֵחֲמָתוֹ אוֹ מֵחֲמַת מוֹרִישׁוֹ. הַגָּה: וְכָל זֶה שֶׁאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, הַיְנוּ כְּשֶׁכְּבָר אֵינָן סְמוּכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, וּכְבָר חָלְקוּ; אֲבָל אִם לֹא חָלְקוּ הָאַחִין עֲדַיִן, וּסְמוּכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, מַעֲמִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וְרִיבָ"שׁ סִימָן קנ"ה וב"י סִימָן ר"צ בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, הָא דְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, הַיְנוּ כְּשֶׁאוֹכֵל הַפֵּרוֹת; אֲבָל בְּאַפּוֹטְרוֹפוֹס בְּעָלְמָא, שֶׁאֵין לוֹ הֲנָאָה מִנֵּהּ, מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְכֵן אִם לֹא הָיוּ הַנְּכָסִים מִירֻשַּׁת הַקָּטָן, מֻתָּר לְהוֹרִיד קָרוֹב (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם נכ"ו).
ח הָא דְּאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, דַּוְקָא בִּמְקַרְקְעֵי; אֲבָל מָעוֹת שֶׁל קָטָן, מְמַנִּים עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ קָרוֹב. הַגָּה: וְעָדִיף טְפֵי בְּקָרוֹב מִבְּרָחוֹק; וְלָכֵן אִם יֵשׁ בָּהֶן קָרוֹב וְרָחוֹק, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֱמָנִים בְּשָׁוֶה, הַקָּרוֹב קוֹדֵם וּמַעֲמִידִין אוֹתוֹ. אֲבָל אִם הַקָּרוֹב אֵינוֹ נֶאֱמָן, מַעֲמִידִין רָחוֹק הַנֶּאֱמָן (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמַּפְקִיד וּמַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה). וְכֵן קָטָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן מֵאֲבִי אִמּוֹ אוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאָבִיו חַי, אֵין נוֹתְנִין הַנְּכָסִים לְיַד הָאָב, דְּאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, אֶלָּא בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. וְאִם הֵם מִטַּלְטְלִין, וַאֲבִיהֶן רָאוּי לִהְיוֹת אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עֲלֵיהֶן, נוֹתְנִין לְיָדוֹ (הָרֹא"שׁ כְּלָל פ"ב סִימָן ב' וּב"י סִימָן ר"צ בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין בֵּית דִּין מְחֻיָּבִין לַחֲקֹר בִּקְטַנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אָב, אֶלָּא אִם כֵּן אֲבִיהֶן מֻחְזָק שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים (בֵּית יוֹסֵף סִימָן ר"צ בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרֹא"שׁ).
ט מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיוּ לָהּ שָׁלֹשׁ בָּנוֹת, וְנִשְׁבֵּית הַזְּקֵנָה וּבַת אַחַת, וּמֵתָה בַּת שְׁנִיָּה וְהִנִּיחָה בֵּן קָטָן; וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מוֹרִידִין אֶת הַבַּת הַנִּשְׁאֶרֶת לַנְּכָסִים, שֶׁמָּא מֵתָה הַזְּקֵנָה וְנִמְצְאוּ שְׁלִישׁ נְכָסִים אֵלּוּ לַקָּטָן, וְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן; וְכֵן אֵין מוֹרִידִין לְזֶה הַקָּטָן בַּנְּכָסִים, שֶׁמָּא עֲדַיִן הַזְּקֵנָה בַּחַיִּים וְאֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי; כֵּיצַד עוֹשִׂים, מִתּוֹךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהַעֲמִיד אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַחֲצִי שֶׁל קָטָן, מַעֲמִידִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס עַל כָּל נִכְסֵי הַזְּקֵנָה. אַחַר זְמַן שָׁמְעוּ שֶׁמֵּתָה הַזְּקֵנָה, אָמְרוּ חֲכָמִים: תֵּרֵד הַבַּת הַנִּשְׁאֶרֶת לִשְׁלִישׁ מִנְּכָסִים שֶׁהוּא חֵלֶק יְרֻשָּׁתָהּ, וְיֵרֵד הַקָּטָן לַשְּׁלִישׁ שֶׁהוּא חֶלְקוֹ מִנִּכְסֵי הַזְּקֵנָה, וְהַשְּׁלִישׁ שֶׁל בַּת הַשְּׁבוּיָה הַשְּׁנִיָּה מַעֲמִידִים לָהּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס מִפְּנֵי חֵלֶק הַקָּטָן, שֶׁמָּא מֵתָה גַם הַבַּת הַשְּׁבוּיָה וְיֵשׁ לְזֶה הַקָּטָן חֲצִי הַשְּׁלִישׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
י שְׁבוּיָה שֶׁהֵמִירָה וְנִשֵּׂאת לַגּוֹיִם, וְיֵשׁ לָהּ כָּאן קַרְקָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין, מִתְנַהֲגִים בַּנְּכָסִים כְּדִין נִכְסֵי שָׁבוּי שֶׁלֹּא הֵמִיר.
א סָעִיף א שבוי שנשבה כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סימן צ"ג ובתשובת ר"א ן' חיים סי' ט"ו:
ב סָעִיף א אין מוציאין עיין בסמ"ע ס"ק א' עד ל"ד אין מוציאין כו' ובב"ח דחק ליישב לשון הרמב"ם בזה ודברי הסמ"ע מרווחים ודלא כהרב המגיד וכ"כ הב"ח:
ג סָעִיף ב שבוי כו'. עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' ע"א וברשד"ם סימן רכ"ז:
ד סָעִיף ג נשבה השבוי כו' עיין בירושלמי פרק נערה שנתפתתה הל' ח' מדינים אלו:
ה סָעִיף ד מי שיצא כו' עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ס"ה ובתשובת מהר"מ מלובלין סי' י"ב ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ח:
ו סָעִיף ו לא יורידו קטן כו'. אבל גדול מורידין אע"פ שיש ע"ז קטן ולא חיישינן שמא מת השבוי כמו שחיישי' לקמן ס"ט ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דבנקבה שבויה חיישינן אבל בזכר שבוי לא חיישינן כ"כ הב"ח ואין אלו אלא דברי תימה ודברי נביאות כי מנ"ל לחלק וב"י בשם רי"ו ס"ס י"ג כתב בהדיא דאין חילוק ולעולם בשיש גדול וקטן איכא למיחש שמא מת השבוי ואין מורידין כו' וכן נ"ל עיקר ודוק:
ז סָעִיף ח הא דאין מורידין. עיין בתשובת רשד"ם סי' ש"ח ושי"ב ותנ"ו ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן י"ב:
ח סָעִיף ט מעשה באשה אחת כו'. עיין בספר אגודת אזוב דף ק"ב ע"ב:
ט סָעִיף ט מתוך שצריך להעמיד אפוטרופוס לחצי של קטן. האי דכת' חצי והא דמתחיל וכתב דאינו של קטן כ"א שליש נכסים נראה דלישנא וסדרא דש"ס קא נקיט ובש"ס גופא הטעם הוא במ"ש ברישא שליש הוא כמ"ש הנ"י משום דבהכי סגי למימר דאין מורידין הבת לנכסים לא חש למימר דילמא מתו שתי השבויות עכ"ל ובסיפא מבואר הוא דהוכרח אביי לומר פלגא יהבינן לאחתי' ואידך פלגא מוקמינן ליה אפוטרופס לינוקא ומשום הכי נקט רבא נמי וגומר מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא אע"פ דהוא יכול למימר מגו דמוקמי' אפוטרופוס לשליש כו' מ"מ נקיט הכי משום דעליה דאביי קאי ובר מאחתיה הוא והרמב"ם לישנא דש"ס קא תפס וכדאמרן וק"ל:
א סָעִיף א אין מוציאין אותם מידם כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ונקט לשון הברייתא דקתני בה ג"כ אין מוציאין ושם כתבו התוס' דל"ד קאמר אין מוציאין דהא אפי' לכתחלה מורידין קרוב לנכסי שבוי (וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ב) ולא נקט אין מוציאין אלא משום סיפא דכשיצא לדעת דשם מוציאין אפי' מיד קרוב כנ"ל ולפמ"ש המ"מ אהא דכ' הרמב"ם שבוי שנשבה ושמעו שמת ז"ל דמשום דירדו למכור ולהחזיק בהן בעינן ששמעו בו שמת אבל אם לא ירדו אלא להתעסק בהן ולהיות כאריס אפי' לא שמעו בו שמת נמי עכ"ל א"צ לדברי התוס' וא"ש ל' המשנה ורמב"ם דנקטו ל' אין מוציאין כיון דמיירי באחין שירדו להחזיק בהן ולמכור אותן ולעשות בהן כבשלהן דאזה קאמר דאין מוציאין הא לכתחלה אין נותנין בידם עד"ז אלא כדי לעבוד בקרקע ולאכול פירותיהם לכל מר כדאית ליה וכמ"ש בסמוך ס"ב ובזה א"ש מה שמסיק הרמב"ם והמחבר וכתבו דביוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום דמוציאים אותם מידם דקשה לכאורה הא גם ביוצא לדעת ושמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו וכמ"ש הרמב"ם והמחבר בס"ה אלא ודאי לא כתבו דמוציאין מידם אלא דוקא כשחלקום ודעתם לעשות בהן כבשלהן כמפורש בדבריהם שוב מצאתי שכ"כ המ"מ בהדי' כדי לישב השגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם למה כתב אין מוציאין כיון דמורידין אפי' לכתחל' ומסיק וכ' שם המ"מ עוד דטעם הרמב"ם בזה דאפי' שירדו לחלוק אין מוציאין מידם הוא משום דכיון דבשבוי מורידין קרוב לנכסיו ואף בלא שמעו שמת להתעסק בהן כאריס מ"ה כששמעו בו שמת מעלין לקרוב מדרגה אחת שאם ירד בו בתורת נחלה אין מוציאין מידו משא"כ ביוצא לדעת דבלא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב אפי' כאריס מ"ה כששמעו בו שמת אין מעלין אותו כ"כ שאם ירד בו בתורת נחלה שלא להוציא מידו אבל מעלין אותו שמורידין אותו בו כאריס וכמ"ש בסוף הפ' עכ"ל המ"מ ודוק:
ב סָעִיף א אבל היוצא לדעת כו'. והיינו דוקא שהלך במקום רחוק ומקום הסכנה ואין השיירות מצויות דהיוצא בדרך זה מדרכו לצוות לביתו וכיון שזה לא ציוה אמדי' דעתיה דלא ניחא ליה דלירדו בו אחרים אבל כשהלך לדעת במקום קרוב או במקו' שהשיירות מצויות אמרינן דמ"ה לא ציוה משום דסבר לשוב היום או מחר וכיון דלא שב ודאי נאנס ודינו כשבוי כ"כ בב"י וד"מ בשם ר"י בן הרא"ש וכתבו מור"ם בסמוך ס"ד בהג"ה בקיצור ע"ש:
ג סָעִיף ב ובורח מחמת סכנות נפשו' דכל שלא היה לו פנאי לצוות ב"ד מחויבין להזקק לנכסיו שלא יפסדו:
ד סָעִיף ב קרובים הראוים לירש משני טעמים מורידין דוקא קרובים הא' דאם מורידין אריס אחר דילמא כל כוונתו יהיה להרבות פירות ליטול בו חלקו כמו אריסי העיר ויפסיד הקרקע דאין בעליו עמו שישגיח על פעולתו משא"כ קרוב הראוי לירש דלא יפסידו דיאמר שמא מת והקרקעות יהיו שלו ושאף אם לא מת ויבא מ"מ הפירות כולם שלו לדעת התו' וגם לשאר דעות עכ"פ יהיה לו בפירות ובשבח הקרקע חלק כדין אריס והטעם השני דכיון דיש להסתפק בו שמת נמה נפסיד בתקנתינו הקרוב להשחית מנחלתו טוב תתן בידו הקרקע ולאכול ממנו הפירות מלתתן לאיש אחר:
ה סָעִיף ב עד שיודע כו'. פי' ואז יהיה הכל של זה הקרוב שירד בה:
ו סָעִיף ב או עד שיבואו כו'. פי' ואז ישומו לזה היורד במה שעבד באריסות וכדמסיק המחבר ומאז והלאה יטלו הבעלים הקרקע לידם ועפ"ר:
ז סָעִיף ב וקצתן אינן עובדי אדמה. ל' הטור אינן עובדי אדמה אלא עובדין שלהן ע"י אחרים עכ"ל וקמ"ל בזה דאפי' יש לאחרים ג"כ קרקעות ונותנין אותו ליד אריסים והן משגיחין עליהן אפ"ה מוסרין אותו ליד קרובים העובדין באדמתן בעצמן:
ח סָעִיף ב דוקא בשבח פי' מה שנשבח הקרקע בעצמה זולת הפירות:
ט סָעִיף ב ואם שמעו בו שמת כו'. הטעם דבשלמא כשלא שמעו בו שמת דיש לחוש שיהיה כל כונתו להרבות בפירו' ולהכחיש הקרקע בסוברו היום או מחר יבא השבוי ויטול הקרקע מידו מ"ה הוצרכו לתקן דאף כשיבא יטול בשבח כאריס ואז לא יכחיש הקרקע כיון דאף אם יבא ויטול הקרקע מידו יהיה לו עכ"פ חלק בהשבח משא"כ כששמעו בו שמת דאז ירד להקרקע בסוברו שהיא שלו ותו ליכא למיחש דיפסידוהו ומ"ה אם יארע דאחר ששמעו בו שמת וזה עבדו ושבחו בא בעל הקרקע אינו נוטל אלא בהשבח אלא דינו כדין בעל שהוציא הוצאה על נכסי מלוג של אשתו הגדולה ואח"כ מתה דדינו הוא דמה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא ועפ"ר:
י סָעִיף ב ולמה לא יעמידו אפטרופוס לעולם כו'. פי' למה מורידין לתוכו קרוב ליטול כל הפירות או חלק מהן לנפשו לכל מר כדאית ליה כנ"ל ויהיו כל הפירות בידו בלי השגח' משום אדם עד ביאת הבעלי' וגם לפעמים הקרוב אינו מתעסק בו כראוי לאדם הגון ולא אמרי' דיעמיד לנכסיו אפוטרופו' והאפוטרופוס יעמיד תחתיו אריס ויעיין עלין שלא יפסיד הקרקע ובשעת הקציר יחלק ויהיה להבעלים חלקן משומרת ובטוח תחת יד אפוטרופוס וגם בודאי לא יופסד הקרקע:
יא סָעִיף ב לפי שאין ב"ד חייבין כו'. לשון הטור בשם הרא"ש לפי שלא ימצאו ב"ד מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש ע"ז כי לא ימצאו והרמב"ם והמחבר תפסו ל' הגמרא דקאמרי ז"ל אפטרופוס לדיקנני לא מוקמינן פי' לגדולים בעלי זקן והטעם כמ"ש הרא"ש לפי שאין שכיחים להמצא:
יב סָעִיף ב ואין תקנה גדולה מזו. פי' דאז יהיה חלק הבעלים בפירות בטוח והקרקע נשמרת מפסידה וכנ"ל:
יג סָעִיף ב מיהו היורש יכול למחות הטעם כתב הרא"ש והטור דכיון דאין לב"ד לבקש ע"ז לפי שאינו מצוי שימצאו וכנ"ל וזכות היורש הוא דירד הוא להנכסים ולא אפטרופוס ע"י אריס מ"ה יכול היורש למחות ביד ב"ד דלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן:
יד סָעִיף ג ומעמידין להן אפטרופוס אף דנתבאר דאינו מצוי שרוצה אדם להיות אפטרופוס לגדוליס ה"מ בענין עבודת קרקע דצריכין טורח ועיון רב על האריסים בעבודתן כל ימי עבודת השדה והחרישה והזריעה מה שאין כן בדברים כאלו העומדין לתלוש ולקצור דאין בהן טורח רב וכדמסיק הרמב"ם והמחבר בהדי' וכתב טעם זה בשכירות חצירות ופונדיקאות ז"ל דא"צ עבודה ולא טורח כו' ור"ל דבכיוצא בדברים אלו מצויים בני אדם לגמול חסד אף עם הגדולים להיות להם אפטרופוס:
טו סָעִיף ג ואין אדם נותן אותם באריסות כו' ר"ל דבגמרא אמרו דשמין להן כאריס כי היכי דלא ליפסידנהו וכ' המ"מ דנלמד מזה דהיינו דוקא בדברים העשויים ליתן לאריסות מפני הטורח דההפסד מצוי בהן בהו מורידין קרוב ושמין לו כאריס משא"כ דברים כאלו דאין מדרכן ליתן באריסות כו' ע"ש
טז סָעִיף ד לדעתו יצא כו'. פירוש ואלו רצה שירדו בו אחרים היה מצויהו קודם יציאתו:
יז סָעִיף ד כמו שהניחם עד שיבא פי' או עד שישמעו בו שמת ויטלם היורשים מידו וכמ"ש לפני זה במטלטלים:
יח סָעִיף ד ואבידה לדעת אין כו'. כ"כ הטור והמחבר לעיל סי' רס"א:
יט סָעִיף ד דינו כנכסי שבוי. ולא אמרינן מדלא ציוה על הנכסים שהניח כשיצא וגילה דעתו שלא ניחא ליה שירדו בו אחרים ה"ה בזה שנפל לך אחר יציאתו אלא מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא אמרינן בו כן:
כ סָעִיף ד שלא במקום סכנה כבר נתבאר זה בס"א:
כא סָעִיף ה שמעו בו שמת. פי' האי שיצא לדעת ולא ציוה לביתו כששמעו בו שמת אז צריכין לחוש לפסידת היורשין מ"ה מוציאין המטלטלין מיד איש שאינו נאמן ונותנין אותו ליד נאמן ואין נותנין אותו מיד ליורשיו הראוים לירש דדלמא הקול ששמעו בו שמת הוא שקר אבל מ"מ יכול להיות אפטרופוס אם הוא נאמן כמו אחר כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ח וז"ש מור"ם "ודוקא בתורת "קרוב ור"ל לשמש בהן כרצונו הוא דאין נותנין בידו פן יאבדו ויפסידו אותו בידו:
כב סָעִיף ה או עד שיבא. פי' כשיבא נוטל הקרוב כאריס אף בשבח שהרי הרמב"ם כתב האי לישנא גם בשבוי שלא שמעו בו שמת וכמ"ש המחבר בס"ב ובשבוי שלא שמעו בו שמת ובא כ"ע מודים דנוטל הקרוב בו חלק גם בשבח כאריס ונראה דגם הרא"ש דס"ל דבשבוי ששמעו בו שמת ובא דאין הקרוב נוטל חלק בשבח כמ"ש הטור בשמו וגם מור"ם בהג"ה בס"ב מודה בזה שיצא לדעת דשמעו בו שמת ובא דנוטל חלק כאריס גם בשבח וכן משמע לשון הטור שהביא הרמב"ם הנ"ל וכתב עליו דכ"כ הרא"ש דכששמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו ולא כתב דפליג על הרמב"ם בכשבא דאינו נוטל חלק בשבח. גם מור"ם לא כתב כאן שום דעה החולקת אלא שקשה דאין טעם נכון לחלק ביניהן דהא גם בזה שיצא לדעת אחר ששמעו בו שמת סמכה דעת הקרוב היורד בה וסבר שהשמועה שמת היא אמת ושתשאר הקרקע בידו ולא יפסידנ' וכטעם שכ' הרא"ש בשבוי ששמעו בו שמת קודם שהורידו קרוב לשם וכמ"ש בס"ב סק"ט ע"ש וצ"ע:
כג סָעִיף ו כשמורידין קרוב כו': "עד לא יורידו קטן רבותא קאמר דאפי' כששורת הדין נותן שלא להוריד אחר אלא ליהנות לקרובו היינו דוקא כשהקרוב הוא גדול אבל כשהוא קטן אין מורידין אותו וא"צ לומר שאין מורידין קטן שאין קרוב לנכסי שבוי וכתב הטור ע"ז ז"ל ואם אין קרוב אלא קטן מעמידין לו אפוטרופוס שיתנם ביד האריס והוא ישמור חלק השבוי עכ"ל ועפ"ר שם הוכחתי דמ"ש והוא ישמור חלק השבוי ר"ל ישמרנו תחת ידו ואם יבא השבוי יתנוהו כולו לידו ולא להקטן אלא שיש תועלת להקטן בהעמדת אפוטרופוס זה שבאם ישמעו שמת שבוי זה יתנוהו הפירות וגם הקרקע הנשבחת ע"י אריס על ידי עיון אפוטרופוס להקטן וכן מבואר בסמוך במעשה דסבתא בס"ט ע"ש ובכה"ג מצינו נמי דאיש שיהיה אפטרופוס אף לגדולים משום טובת הקטנים שיהי' להן מזה באם ימצא שמת וכדמסיק.
כד סָעִיף ו ואפי' קרוב מחמת קרוב אין מורידין כיצד היו שני אחים כו'. האי כיצד אתי לאפרושי ריש דברי המחבר דב' אין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יטעון שנפל לו בירושתו ומה שכ' דקרוב מחמת קרוב אין מורידין אין מפורש בסעיף זה אלא בסעיף שאחר זה שהתחיל וכתב לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן אפילו קרוב מחמת אחי האם כו' דר"ל דיש שני אחין מאם אחד ולהאחד יש אח מהאב וקאמר דאותו אח מהאב אין מורידין לנכסי קטן אף שהוא קרוב מחמת קרוב וכן מפורש בטור וכמ"ש לשונו בסמוך אלא שק"ק דלא הוה ליה להרמב"ם ולהמחבר לעשות מזה ענין דין וסעיף בפ"ע אלא הוה ליה למכתביה ולפרושי ביה הא דקאמר דאין מורידין קרוב מחמת קרוב דהתחיל ביה דעדיין לא גמרו לפרשו.
כה סָעִיף ו מפני שהקטן אינו יכול למחות כו'. פירוש אף דקי"ל דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו לאחר שהגדיל מ"מ יש לחוש שמא זה האח הגדול יטעון שמעולם היו שלו שנפל לחלקו בירושה והקטן אף אחר שהגדיל לא יוודע לו שהיה של אבותיו למחות בו ולהוציאו מידו כי האנשים בני עירו אף שידעו שהיה של אבי הקטן יאמרו שמא האמת עם הגדול שזה השדה הגיע לחלקו ולא יודיעו אותו להקטן משא"כ כשמורידין איש אחר שאינו ראוי לירש עם הקטן לנכסיו כשיגדיל הקטן וזה שהורידוהו בו ירצה להחזיקו בידו יאמרו בני עירו לזה הקטן שהגדיל שהשדה היה של אביו ויוציאוהו מידו ביון דאין מחזיקין בנכסי קטן.
כו סָעִיף ז אפי' קרוב מחמת אחי האם כו'. כבר כתבתי פירושו וכן מפורש בטור ז"ל כגון שהקטן יש לו אח מאם ואותו אח יש לו אח מאב והוא נכרי אצל הקטן אפ"ה אין מורידין אותו שמא ימות אחי הקטן מאמו ויאמר זה שהוא אחיו מאביו אלו הנכסים שתחת ידי היו של אם אחי ואם הקטן ומתה אמם ואלו נפלו לחלק "אחי מאבי מאמו וירשתיו עכ"ל הטור ועוד הוסיף הטור וכתב שם ז"ל ואין מורידין אפי' קרוב מאם שאינו ראוי ליורשו אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן כגון שאם הקטן היתה נשואה לאביו ושמא יאמר אלו הנכסים היו של אם הקטן שהיתה אשת אבי והיא מתה בחיי אבי וירשה ואני ירשתה מאבי עכ"ל:
כז סָעִיף ז ואפי' יש ביניהן שטר חלוקה פי' ושטר חלוקה יש לו קול חשו חז"ל שמא לאורך הזמן ישתכח הדבר וכדמסיק בטעמו.
כח סָעִיף ז בין בבתים כו'. פי' אפילו בבתים דיש שכנים שדרים בצדו ויודעין שהיה של אבי הקטן וששלו הוא אפ"ה חיישינן שישתכח הדבר:
כט סָעִיף ז וכבר חלקו. דמדחלקו יש לו קצת טענה שהרי כבר חלקנו וזה נפל לחלקי אף שסמוכין על שלחן אחד אין מורידין וכשאין סמוכין על שלחן אחד אע"פ דעדיין לא חלקו גם כן אין מורידין כיון שחלוקין כן בעיסתן וכן מוכח מל' ריב"ש הביאו בד"מ ע"ש ומוכח מזה דמ"ש מוד"ה ז"ל וכבר חלקו ר"ל "או שכבר חלקו וז"ש אח"כ אבל אם לא חלקו האחין עדיין וסמוכין על שלחן א' דהוא דוקא ששניהן יחד בעינן שלא חלקו וגם יהיו סמוכין יחד ובזה נתיישבו הדיוקים ודו"ק:
ל סָעִיף ז היינו כשאוכל פירות. דאז יטעו ויסברו שהוא שלו.
לא סָעִיף ז וכן אם לא היו הנכסים מירושת הקטן מותר כו'. הטעם דאז ליכא למיחש שיאמר בא לידי בירושה וכמ"ש בסעיף ז' ועד"מ מ"ש שם:
לב סָעִיף ח אבל מעות של קטן כו' הטעם כתבתי בפרישה דבמעות ומטלטלין אף שהן ביד אחר יש לחוש שימכרם או שיבריחם ויאמר להד"ס שמסרו לידי ע"כ צריכין לסמוך על שימסרו לידו בב"ד והן יכתבו ויחתמו לעדות ולראייה וא"כ בקרוב נמי מצי למיעבד עליו הכי:
לג סָעִיף ח וי"א דאין ב"ד מחוייבין לחקור. פי' ואפילו בקרקעות אין מעמידין לו אפטרופס איש אחר אלא סומכין אאביו: (הג"ה ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ו סי' ב' דאם יש לבת ממון ביד אבי אמה ויש לה אב ופסק דתשב עם אביה ואם האב בעל אחריות נכסים טוב שיתנו לו גם המעות שישא ויתן באותו ממון ע"ש שהאריך ד"מ סי' ר"ץ ס"ג) ☜ וע' בתשובת מהר"ם פאדו"ה סי' כ"ג אימת אין מניחין קרוב קטן בין האחים שלא יהרגוהו ד"מ שם:
לד סָעִיף ט ונשבית הזקנה ובת כו'. פי' וכל הנכסים שהניחו פה היו של הזקנה:
לה סָעִיף ט ואין מורידין קרוב כו'. וא"ת בלה"נ הא כתב הטור והמחבר בסי' ר"ן דאין מעמידין נשים לאפטרופס וי"ל דזיל בתר טעמא דאין מעמידין נשים משום דאין מדרכן לצאת ולבא ולטרוח בנכסי' והכא הרי צריכה לטרוח או להעמיד אריס שהיא תעיינה עליו בשביל חלקה ואגב נמי הוה חלק הקטן משומר אי לאו טעמא משום דאין מורידין קרוב כו':
לו סָעִיף ט מתוך שצריך כו' מעמידין אפוטרופס על כל כו'. הטור מסיק וכתב ע"ז ז"ל ופירש ר"י שזה האפטרופוס אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה האפטרופוס לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי ושיאכל הקטן הפירות כו' אלא האפטרופוס הוא לתועלת השבוי שיעמוד אריס להנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשומרו לשבוי עכ"ל וכ"כ הרא"ש והביאו ראיה לזה וכבר כתבתי לעיל דאע"פ דאינו מצוי להיות אדם אפטרופוס לנכסי שבוי שהוא גדול בכזה שהוא לתועלת הקטן שיהי' חלקו נשמר באם הוא שמתו או שימותו השבויים מצויים הם אפטרופסים ועפ"ר:
לז סָעִיף ט שמעו שמתה הזקנה. אבל לא ידעו מה נעשה בבת הנשבית עמה ומ"ה אמרו שתרד הבת הנשארת לשליש כו' שהוא ודאי חלק ירושת' מהזקנה שכל הנכסים היו שלה וכן הקטן לשלישו והשליש השלישי יהי' מונח עדיין בספק שמא הבת הנשבית עדיין חי ואם מת יש לקטן חלק באותו שליש ואגב חלקו של הקטן שבאותו שליש מעמידין אפטרופוס על כל אותו שליש ולתועלת הבת השבוייה וכדברי ר"י הנ"ל:
לח סָעִיף ט וירד הקטן לשליש שהוא חלקו כו'. הא דנותנין ליד הקטן ולא מוקמינן ליה אפטרופוס כתב נ"י דמיירי בקטן שיודע לפקח בנכסיו מ"ה מאי דהוה דידיה יהבינן ליה אבל אין ראוי למנותו אפטרופוס בשל אחרים והרא"ש כתב אמ"ש בגמ' תילתא יהבינן לינוקא ז"ל ואם יודע להשתדל בנכסיו ולטרוח בהו ואם אביו העמיד לו אפטרופוס או הסמיכו אצל ב"ה ישתדלו בהו עכ"ל:
לט סָעִיף י מתנהגים בנכסים כו'. לשון הטור בשם הרא"ש ואין זה דומה לאוכל נבילות להכעיס דמורידין את גופו וכ"ש שממונו הוא הפקר דשאני התם דהי' יכול לאכול בהיתר ומניחו ואוכל איסור להכעיס אבל אלו שנשבו לבין העכו"ם לאונסן כל מה שעושין להנאתן הוא ולא להכעיס הוא כו' ומסיק וכתב שם ז"ל וכל ימי חייהן הנכסים בחזקתן (פי' של אלו שהמירו ועפ"ר) לרבות לזה ולמעט לזה כו' לכל מי שירצה כו' והמחבר קיצר בזה אבל היא בכלל מ"ש שנוהגים בנכסים כדין נכסי שבוי שלא המיר ושבוי דעלמא פשוט הוא שנכסיו ברשותו הן ליתנם למי שירצה וק"ל ועפ"ר:
א סָעִיף א אין מוציאין אותם מידם עסמ"ע ס"ק א' מ"ש בשם ה"ה ליישב דברי הרמב"ם בדוחק גדול וגם הב"י תמה ע"ש מה שלא כתב הדין המבואר בש"ס דאפי' שמע שממשמשין ובאין ע"ש ולפעד"נ בכוונת דברי הרמב"ם במ"ש אין מוציאין אותם מידם דהיינו דבשלא שמעו בו שמת כשהב"ד מורידין אותן מתנין עם הקרובים שאף שכ"ז שלא יבואו הבעלים יכולין הן לאכול מ"מ כשיבואו הבעלים מנכין להם במה שהיו צריכין ליתן להם כאריס והמותר מוציאין מהן אבל בשמעו בו שמת שירדו לאכול בתורת נחלה אין מוציאין מהן הפירות שאכלו ומש"ה לא היה צריך שוב לכתוב הדין שאפי' שמע שממשמשין ובאין דהרי זה זריז ונשכר דנכלל במ"ש שאין מוציאין מידם דמשמע שאין הב"ד מוציאין מהן שום דבר מהפירות עד שיבואו הבעלים ויטלו שלהן אבל לירד ולמכור גוף הקרקע ודאי דאין שום אדם יקנה מהן דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ומי שיקנה מהם אינהו דאפסדו אנפשייהו וכשיבואו הבעלים יוציאו מהלוקחים שקרקעות א"י להבריחם ואין הב"ד חוששין כלל למכירה ובודאי לא יעשו היורשים רק שיאכלו הפירות ובדין אוכלים ועוד נראה בכוונת הרמב"ם דהנה כשהב"ד מורידין נותנין דוקא לראוי כמ"ש הרמ"א דאם קצתן אינן עובדים אדמה שיורידו להעובדים אדמה ובודאי אפי' קדמו מי שאינן עובדי אדמה ונטלו מוציאין מידם ונותנין להעובדים אדמה משא"כ בשמעו בו שמת מי שנטל נטל ואין הב"ד מזדקקין כיון דנראה שמת כבר ומש"ה קתני בברייתא לישנא דהיורד בדיעבד:
ב סָעִיף ב פירות נוטל הכל נראה דאפי' הפירות שגדלו מאליו נוטל וכ"א בהגהת אשר"י ע"ש ובזה יש ליישב קושיית התוס' על רש"י בד"ה וכולן שמין להן כאריס ע"ש די"ל דכוונת רש"י במ"ש ושאר פירות יהיו מונחים היינו פירות האילן שלא טרח בהו אבל פירות שבאו ע"י טירחא אוכל הכל וברייתא דקתני ואין מניחין אותן לירד משמע כלל וכלל לא:
ג סָעִיף ה או עד שיבוא עסמ"ע ס"ק כ"ב שסיים בצ"ע ואישתמיטתי' דברי הנ"י שכתב בהדיא כן דבנכסי רטושין כששמעו בו שמת אינו אוכל הפירות כלל אלא מחשבין עמו בכל שנה כאריס שאינו כדין הורדה כלל ע"ש:
ד סָעִיף ז וסמוכין על שולחן אחד מעמידין קרוב. ולפעד"נ דזהו דוקא להנך דסוברים דאפי' בתורת אפוטרופס אין מורידין קרוב דחיישינן אפי' בכה"ג דילמא אתי לאחזוקי י"ל שפיר כיון שסמוכין יחד לא חיישינן כמו שהוכיחו הפוסקים דאלת"ה קשה מהא דאמרו בבבא בתרא קמ"ד בגדולים וקטנים כשאמרו ראו בפני ב"ד דהשבח לעצמן הא הב"ד אינן מניחין אותו כלל לירד בנכסי קטנים כל עיקר וממילא הוי כיורד שלא ברשות כמבואר בב"מ דף מ' גבי מרי בר איסק. אבל להש"ך דס"ל דרק לירד ולאכול אין מורידין וממילא להשביח שלא לאכול מורידין אין הוכחה משם ולפיכך נראה דלהוריד לאכול הפירות אפי' בניזונין יחד מ"מ אין מורידין דמה בכך שניזונין יחד מ"מ כשיראו שאוכל פירות משדה זו לבדו ואין נותן ממנו לקטן אתי לאחזוקי ומה בכך שניזונין יחד משאר ממון וכן לפמ"ש הנ"י שהגדולים לא יודיעו לקטן ה"נ לא יודיעו לקטן כשיראו שיאכל הגדול משדה זו הפירות לבדו:
א סָעִיף א מידם. כת' הסמ"ע בשם התוס' דל"ד קאמר אין מוציאין דהא אפי' לכתחלה מורידין קרוב לנכסי שבוי כמ"ש הט"ו בס"ב ולא נקט אין מוציאין אלא משום סיפא דכשיצא לדעת אפי' כבר ירדו לנחלה מוציאין מידם כו' ע"ש מ"ש בישוב דברי הרמב"ם בזה וכת' הש"ך דדבריו מרווחים ודלא כהה"מ וכ"כ הב"ח ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' צ"ג ובתשו' ראנ"ח סי' ט"ו:
ב סָעִיף א לדעת. היינו דוקא שהלך למקום רחוק ובמקום סכנה ואין השיירות מצויות דהיוצא בדרך כזה דרכו לצוות לביתו ומדזה לא צוה אומדין דעתיה דלא ניחא ליה שירדו אחרים לנכסיו אבל כשהלך לדעת במקום קרוב או במקום שהשיירות מצויות אמרינן דמש"ה לא צוה דסבר לשוב היום או מחר וכיון דלא שב ודאי נאנס ודינו כשבוי כ"כ ב"י וד"מ בשם ר"י בן הרא"ש והעתיקו הרמ"א בקיצור בס"ד בהג"ה ע"ש. סמ"ע:
ג סָעִיף ב סכנת נפשות. דכל שלא הי' לו פנאי לצוות מחוייבים ב"ד להזדקק לנכסיו שלא יופסדו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' ראנ"ח סי' ע"א וברשד"ם סי' רכ"ז:
ד סָעִיף ב קרובים. משני טעמים מורידין דוקא קרובים הא' דאם יורידו אדם אחר דלמא כל כונתו יהי' להרבות פירות ליטול בו חלקו כמו אריסי העיר ויפסיד הקרקע דאין בעליו עמו שישגיח על פעולתו משא"כ קרוב הראוי לירש לא יפסיד דיאמר שמא מת והקרקעות יהיו שלו ואף אם לא מת ויבא מ"מ הפירות כולן שלו לדעת התוס' וגם לשאר דעות עכ"פ יהי' לו בפירות ובשבח הקרקע חלק כדין אריס וטעם השני דכיון דיש להסתפק בו שמת למה נפסיד בתקנתנו הקרוב ולהשחית נחלתו וטוב ליתן בידו הקרקע ולאכול ממנה הפירות מלתתה לאיש אחר. סמ"ע:
ה סָעִיף ב אינן. אלא עובדין שלהן ע"י אחרים כ"כ הטור וקמ"ל בזה דאפי' יש לאחרים גם כן קרקעות ונותנין אותן ליד אריסים והן משגיחין עליהם אפ"ה מוסרין אותן ליד קרובים העובדין אדמתן בעצמן. שם:
ו סָעִיף ב הוציא. הטעם דבשלמא כשלא שמעו בו שמת דיש לחוש שיכוין להרבות בפירות ולהכחיש הקרקע שסבור היום או מחר יבא השבוי ויטול הקרקע מידו הלכך הוצרך לתקן דאף כשיבא יטול בשבח כאריס ואז לא יכחיש הקרקע כיון דעכ"פ יש לו חלק בשבח משא"כ כששמעו בו שמת דאז ירד לקרקע בתורת שהיא שלו ותו ליכא למיחש שיפסידוה ומש"ה אם יארע שיבא בעל הקרקע אח"כ אינו נוטל חלק בשבח אלא דינו כדין בעל שהוציא הוצאות על נ"מ של אשתו הגדולה ואח"כ מתה דדינו הוא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. שם:
ז סָעִיף ב לגדולים. לשון הטור בשם הרא"ש לפי שלא ימצא ב"ד מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש ע"ז כי לא ימצאו. שם:
ח סָעִיף ב למחות. ביד ב"ד דלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן. שם:
ט סָעִיף ג קמה. עיין בירושלמי פ' נערה שנתפתתה הלכה ח' מדינים אלו. ש"ך:
י סָעִיף ג אפוטרופוס. אף דנתבאר דאינו מצוי אדם שירצה להיות אפוטרופוס לגדולים ה"מ בענין עבודת קרקע דצריך טורח ועיון רב על האריסים בעבודתן כל ימי עבודת השדה והחרישה והזריעה משא"כ בדברים כאלו העומדין ליתלש וליקצר דאין בהן טורח רב וכדמסיק המחבר בהדיא טעם זה בשכירות חצירות ופונדקאות ור"ל דבכיוצא בדברים אלו מצויים בני אדם לגמול חסד אף עם הגדולים להיות להם אפוטרופוס. סמ"ע:
יא סָעִיף ד לדעתו. ר"ל דאילו רצה שירדו בו אחרים הי' מצוה קודם יציאתו בכך עיין בתשו' רש"ך ח"ב סי' ס"ה ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' י"ב ובתשו' ר"מ אלשיך סי' נ"ח:
יב סָעִיף ד שבוי. ולא אמרינן מדלא צוה על נכסיו שהניח וגילה דעתו דלא ניחא ליה שירדו בו אחרים ה"ה בזה שנפל לו אחר יציאתו אלא מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא אמרי' בו כן. סמ"ע:
יג סָעִיף ה נאמן. ואין נותנין אותן מיד ליורשיו הראוים לירש דדלמא הקול ששמעו בו שמת הוא שקר. שם:
יד סָעִיף ו קטן. אבל גדול מורידין אע"פ שיש עמו זה הקטן ולא חיישי' שמא מת השבוי כמ"ש בס"ט ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דבנקבה שבויה חיישינן אבל לא בזכר שבוי כ"כ הב"ח ואין אלו אלא דברי תימה ודברי נביאות כי מנ"ל לחלק וב"י בשם רי"ו ס"ס י"ג כת' בהדיא דאין חילוק ולעולם כשיש גדול וקטן איכא למיחש שמא מת השבוי ואין מורידין כו' וכן נ"ל עיקר. ש"ך:
טו סָעִיף ו למחות. פי' אף דקיי"ל אין מחזיקין בנכסי קטן אף לאחר שהגדיל מ"מ יש לחוש שהאח הגדול יטעון שמעולם הי' שלו שנפל לחלקו בירוש' והקטן לא יוודע לו אף אחר שיגדיל כי האנשים בני עירו לא יודיעו לו שיאמרו שמא האמת עם הגדול ששדה זה הגיע לחלקו מה שאין כן כשמורידין איש אחר שאינו ראוי לירש עם הקטן אם ירצה להחזיק בנכסים יודיעו בני העיר להקטן כשיגדל שהשד' של אביו הי' ויוציאוהו מידו כיון דאין מחזיקין בנכסי קטן. סמ"ע:
טז סָעִיף ז בבתים. דיש שכנים שדרים בצדו ויודעין שהי' של אבי הקטן וששלו הוא אפ"ה חיישינן שישתכח הדבר. שם:
יז סָעִיף ז וכבר. ר"ל או שכבר חלקו דיש לו קצת טענה שהרי חלקנו וזה נפל לחלקי אף שסמוכין על שלחן א' אין מורידין וכשאין סמוכין כו' אע"ג דעדיין לא חלקו ג"כ אין מורידין וז"ש אח"כ אבל אם לא חלקו וסמוכין כו' דדוקא תרתי בעינן. שם:
יח סָעִיף ז מותר. דאז ליכא למיחש שיאמר בא לידי בירושה ועד"מ. שם:
יט סָעִיף ח מעות. הטעם כת' הסמ"ע דבמעות ומטלטלין אף שהן ביד אחר יש לחוש שימכרם או יבריחם ויאמר להד"ם שמסרו לידי וע"כ צריכין לסמוך על שימסרו הב"ד לידו והן יכתבו ויחתמו לעדות ולראיה וא"כ בקרוב נמי מצי למיעבד הכי ועיין בתשו' רשד"ם סי' ש"ח שי"ב ותנ"ו ובתשו' מהר"מ מלובלין סימן י"ב:
כ סָעִיף ט באשה. עיין בס' א"א דף ק"ב ע"ב:
כא סָעִיף ט קרוב. וא"ת בלא"ה נמי הא כת' הט"ו בסי' ר"צ ס"ב דאין מעמידין נשים לאפוטרופוס וי"ל דזיל בתר טעמא דאין מעמידין אותן משום דאין דרכן לצאת ולבא לטרוח בנכסים והכא הרי צריכה לטרוח או להעמיד אריס ושתעיין עליו בשביל חלקה ואגב הי' חלק הקטן ג"כ משומר אי לאו טעמא דאין מורידין קרוב כו'. סמ"ע:
כב סָעִיף ט נכסי. הטור מסיק ע"ז וז"ל ופר"י שזה האפוטרופוס אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי ושיאכל הקטן הפירות כו' אלא לתועלת השבוי הוא האפוטרופוס שיעמיד אריס להנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשומרו לשבוי ע"כ וכ"כ הרא"ש והביאו ראיה לזה וכ"כ לעיל דאע"פ שאינו מצוי אדם להיות אפוטרופוס לנכסי שבוי גדול מ"מ בזה שהוא לתועלת הקטן שיהיה חלקו נשמר באם כבר מתו או שימותו השבויים מצויים הם אפוטרופסים. שם:
כג סָעִיף ט הזקנה. אבל לא ידעו מה נעש' בבת הנשבית עמה. שם:
כד סָעִיף ט הקטן. הא דנותנין ליד הקטן ולא מוקמינן ליה אפוטרופוס כת' נ"י דמיירי בקטן שיודע לפקח בנכסיו מש"ה מאי דהוי דידיה יהבינן ליה אבל אינו ראוי לאפוטרופוס למנותו בשל אחרים והרא"ש כת' אמ"ש בש"ס תילתא יהבינן לינוקא ז"ל ואם יודע להשתדל בנכסיו יטריח בהו ואם אביו העמיד לו אפוטרופוס או הסמיכו אצל בעה"ב ישתדלו בהו עכ"ל ועמ"ש הש"ך בזה:
א סָעִיף א אבל היוצא לדעת. עבה"ט עד אבל כשהלך לדעת במקום קרוב כו' וע' בתשו' עה"ג סי' ד' בעובדא כיוצא בזה עש"ב:
ב סָעִיף ב וי"א דאין היורש יכול למחות. וכן נראה דעת תשובת הרדב"ז ח"א סי' קע"ג הובא לעיל סי' רל"ה ס"ח סק"ו:
ג סָעִיף ד לדעתו יצא. עבה"ט מה שרמז לעיין בת' רש"ך ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' י"ב כו' וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קנ"ב שכ' דבת' מהרמ"ל שם הוה עובדא באורח שהפקיד נכסיו אצל בעה"ב ומת ולא נודע לו שום יורש בעולם ופליג שם עם רב א' וס"ל למהרמ"ל שב"ד נזקקין להוציא מיד הבעה"ב ולהעמיד אפטרופס (או אם הבעה"ב המוחזק הוא איש אמיד ובטוח יעמיד בטחון שיהיו הנכסים בידו עד שיבאו יורשיו או עד שיבא אליהו ועכ"פ יהיו הב"ד בטוחים בהקרן לעולם ולא בפירות כי אין מעמידין אפוטרופס לדיקנני רק כשומר את הדבר ולכשיבאו יורשיו יוחזר להם הקרן כ"כ הוא ז"ל בשמו בס"ס קכ"ט שם) והמעיין שם יראה שכל ראיותיו מוכרחות וכבר השיג עליו בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קמ"ב וכן נ"ל ברור שא"צ להוציא מידו כלל וגם קשה מאד שיבאו יורשים שיכולים לברר שהם היורשים של פ' שמת כיון דלא הוה נודע לנו בחיותו וה"ל כממון שאין לו תובעים כו' ובכה"ג משמיא זכו ליה ודידיה הוא ומאן מרמא ליה מידו ואם ירצה לנהוג מדת חסידות יעשה דבר לצורך נשמתו והוה ג"כ קצת השבה ע' ב"ק ק"ט ע"א אף ע"ג שאינו דומה ממש להתם עכ"ד ע"ש עוד ויובא לקמן סי' של"ג ס"ה סק"ח. וע"ש עוד בתשו הנ"ל ס"ס קכ"ט בעובדא באלמנה שמתה ולא נודע לה שום יורש מצד אביה ושנתים קודם מותה עשתה צוואה וחילקה נכסיה במתנת שכ"מ לאיש א' מקרובים מצד האם ושוב חזרה בה וגם המקבל מתנה מחל לה אלא שהשטר צוואה נשאר בידו ועתה אחר מותה קדמו בני אחי אמה ותפסו במטלטלים שלה וטוענים כי אבי אביהם נתן לה נדוניא להכניסה לבעלה ע"כ הם קודמים ובעל השטר הנ"ל טוען על הנכסים בכח שטר צוואה הנ"ל וכתב דבעל השטר הנ"ל בודאי אין לו שום טענה כיון שהב"ד יודעים שחזרה בה מה מועיל האי חספא שבידו והנכסים נשארו בחזקת יורשי דאורייתא בכ"מ שהם כו' וגם טענת המחזיקים בנכסים שאבי אביהם נתן לה נדן דברי הבל המה. והזכיר שם דברי מהר"ם לובלין הנ"ל ודברי שאילת יעב"ץ הנ"ל דפליג עליו וכתב דראיית השאילת יעב"ץ מש"ע ר"ס קמ"ו (ס"ט) במי שהחזיק בשדה שאינה שלו אינה מוכרחת וגם הוא גופיה לא אמרה אלא היכא דבהיתרא אתי לידיה ולא בתופס אח"מ ע"כ בנ"ד יעמידו המחזיקים בטחון מוספק לערב ויכתב בפנקס הקהל שאם יתודעו יורשים יוציאו מידם ויתנו ליורשים. ואי לאו בר הכי הוא יעמידו קהל איש אמיד לאפטרופס באופן הנ"ל ויעמיד בטחון מוספק ליתנו להיורשים כשיבאו ע"ש וצ"ע:
ד סָעִיף ו לא יורידו קטן עבה"ט עד ואין אלו אלא דברי תימה ודברי נביאות כו' וע' בתשובת שבו"י ח"ג ס"ס קע"ה שמיישב דברי הב"ח דכ"כ התוספת בכתובות דף נ"ב ע"א ד"ה רצה אינו פודה ובדף פ"ג ע"ב ע"ש וכן מבואר מל' התוס' בגיטין דף כ"ח ע"א בסוד"ה והניחו זקן ע"ש וע' בשעה"מ סוף פ"ד מהל' סוכה מ"ש בזה:
א סָעִיף א שבוי כו'. עתוס' שם ד"ה היורד כו' ה"ה כו' ושם וא"ת כו' והרמב"ם נזהר מכ"ז ומפרש דברייתא ביורד לחלוק בנכסיו ועבה"ג ואמר תנאי היא דרשב"ג מפ' בהדיא דנטושין כשבויין ות"ק פליג וה"ה לענין מורידין להתעסק לכתחלה ורטושים מפרש אפי' שמעו שמת ואכולהו קאי אף ארישא דשמעו שמת ובזה נרויח דאתי אף כת"ק ופ' כת"ק ואף דשמואל לענין מורידין ס"ל כרשב"ג וכשיטתו בהרבה מקומות וז"ש ונשמע כו':
ב סָעִיף א וכן כו'. שם בורח כו':
ג סָעִיף ב (ליקוט) שבוי כו'. כשמואל דה' כוותיה בדיני וכן ס"ל לר"ן וכן תניא כוותיה דאמר שם תנא וכולם כו'. וכן שם בעובדא דסבתא (ע"כ):
ד סָעִיף ב היו כאן כו'. כמ"ש אין מורידין קטן כו' ופי' הרא"ש כי א"י לעובדן והאריס מכסיפם וע"ש שמביא ראיה מכתובות פ"ב וצ"ע דמביא ראיה מאביי וקי"ל כרבא: (ליקוט) היו כאן. כמ"ש בעובדא דסבתא אי לאו דלמא שכיבא סבתא הוה מוקמינן בידא דאחתא וערא"ש שם (ע"כ):
ה סָעִיף ב (ליקוט) וכשיבאו שמין כו'. כ' דשמין כארים אדברי שמואל ור"נ כמש"ש וכולן לאתויי מאי כו' ולא כ' אברייתא דעיקר מיתניא אברייתא משום דלא מיתוקמא אלא כרשב"ג ואיהו פ' כת"ק כמ"ש בס"א ואין דרכו ליכתב אלא מ"ש בגמ' בהדיא אבל צ"ע למה לא כ' מש"ש ולא עוד אלא אפי' כו' וכן הטור והרב (ע"כ):
ו סָעִיף ב שמין כו'. וכפירש"י:
ז סָעִיף ב וי"א כו'. רא"ש לפי' תוס' ועתוס' שם ד"ה וכולם כו': (ליקוט) וי"א דוקא כו'. תוס' שם ד"ה וכולם כו' ע"ש ור"ל פירות שקצרן קודם ששמע שממשמשין ובאין דקודם שיבאו אוכל כל הפירות ואדעתא דהכי ירד אבל אחר שבאו הבעלים ולא קצר עדיין וכן בשבח נוטל כאריס וחלוק משמע שמת דהתם שמע כשמשמשין כו' זריז ונשכר משא"כ בלא שמעו דאין מניחין אותו ע"ש בתוס' ועוד חלוק דבששמע אפי' כאריס אין שמין בשבח ואינו נוטל כלום כמ"ש הרא"ש שם וכ"מ בתוס' בד"ה הנ"ל אבל הכא בנטושים כו' כיון דלא מפסיד כו' מ' אבל לא בשבויין אבל דעת רש"י דאף בשבוי שמין כאריס ובנטושין לא יאכל הפירות אף קודם שיבאו אלא כאריס וזהו החילוק בין שבויין ליטושין וכמש"ש בגמ' וכמ"ש תוס' ד"ה הנ"ל פירש"י כו' וערש"י שם ד"ה דאלו התם כו' ושאר פירות כו' מ' אף קודם שיבאו ושם ל"ח ב' ד"ה בששמעו כו' דנוטל כאריס אבל דעת הרמב"ם וש"ע שאין מחשבין כאריס אלא לאחר שיבאו אז מחשבין למפרע אבל קודם לכן נוטל הכל וכ"כ הטור בשמו (ע"כ):
ח סָעִיף ב ואם שמעו כו'. כמש"ש ומ"ש מהא דתנן כו' ותי' דגמ' ל"ש כאן דכאן סמכא דעתיה והוי כאשתו גדולה ואע"ג דפריך גמ' השתא זריז כו' היינו לס"ד אביו בתר דאסיק ה"נ תקינו כו':
ט סָעִיף ב מיהו כו'. ערש"י ד"ה אפוטרופוס לדיקנני כו':
י סָעִיף ב ומיהו כו'. כיון שאינו מדינא:
יא סָעִיף ב וי"א כו'. וראיה ממש"ש מיגו דמוקמינן כו' והטעם שאין טירחא בדבר כנ"ל אלמא מוקמינן שלא בטובתו. הרשב"א:
יב סָעִיף ב שוטה כו'. כמ"ש בב"ק לט א"ב:
יג סָעִיף ג וה"ה כו'. עבה"ג וכמש"ו ואין מורידין כו' כדי כו':
יד סָעִיף ד ואבדה כו'. פ"ב דב"מ ופ"ה דב"ב:
טו סָעִיף ד מיהו כו'. דל"ש אבדה מדעת (ליקוט) מיהו אם כו'. שם לח ב' מדרשב"ג נשמע כו' ולכאורה אין לו שייכות לשם אלא משום דמתני' מיירי שהלכו בעליו למ"ה כמ"ש בסי' רצב סט"ו ואע"פ שיצא לדעת ה"ה כשבוי כיון שלא ידע מהפסד נכסי הפקדון ושם מ"א ועוד קטן הוא כו' הא גדול מורידין ועמש"ל בס"ה (ע"כ):
טז סָעִיף ד וכן כו'. דלהכי נקט בשבויין ונטושין שהלכו להורות כה"ג שהלכו מדעת ואח"כ נשבו. שם:
יז סָעִיף ה שמעו כו'. כ"כ ג"כ הרא"ש ולשיטתו ניחא דמפרש רטושין בלא שמעו ולרשב"ג איצטריך אבל הרמב"ם מפרש בששמעו אלא ששם לענין לחלוק בנחלה כמש"ל ס"א ולמד ממש"ש מ"א גדולה מזו כו' ופריך ועוד קטן הוא כו' הלא"ה מורידין. והרשב"א חולק על הרמב"ם ומקשה קו' הנ"ל דפריך גמ' אלא ארטושין לוקמינהו בששמעו שמת וכשיטתו שמפ' לברייתא כרש"י ותוס' בתורת אריס מפ' כאן כיון שלא ידע שיש לו נכסים ה"ל כשבוי וכמ"ש בס"ד בהג"ה: (ליקוט) שמעו כו'. אע"ג דפריך שם ואלא ארטושין ולא מוקים בששמעו שמת שם בירד לנחלה כמ"ש בס"א והרשב"א חולק וכשיטתו דמפ' כרש"י ותוס' והרמב"ם למד ממש"ש מ"א ועוד קטן כו' אלא משום דע"כ מיירי ששמע שמת מדקא' שם א"ל שפיר כו' מלמד כו' אלמא שידע והכירו מקודם וא"כ מאי קאמר הכא מי ידע דליחיל הא ידע שי"ל אח אלא ששמע שמת והרשב"א תי' כנ"ל ס"ד בהג"ה (ע"כ):
יח סָעִיף ו כיצד. מפ' לרישא:
יט סָעִיף ו ואפי' בן כו'. מפ' לסיפא וגורס ולא קרוב מחמת קרוב באחי דאבא ר"ל שהקטן אחי אביו:
כ סָעִיף ז ואפי' אמר כתבו כו'. זו פי' אחר על עיטרא וכ' הרמב"ם שני הפירושים כדרכו:
כא סָעִיף ז וכ"ז כו'. תוס' בב"ב קמג בד"ה השביחו כו':
כב סָעִיף ז וי"א עוד כו'. בזה מתורץ קו' תוס' בד"ה ש"מ וקשה כו' והטעם דאין חזקה אלא באכילת פירות: (ליקוט) וי"א עוד כו'. ממ"ש בגטין אין ממנין אפוטרופוס נשים כו' ול"ק ולא קרובים. הרשב"א בתה"א ומביאו ב"י. אבל ברא"ש כ' שם ריש סי"ד דלמא שכיבא כו' ואפי' בתורת אפטרופוס ומ"ש מתחלה לוקמינהו כו' לאכול הפירות טעמא דס"ד מפרש למה קס"ד ליקום בידא דאחתא (ע"פ):
כג סָעִיף ז וכן כו'. שלכן מחלק בין אחי מאבא לאחי מאימא ואף למסקנא דוקא משום הרחקה (ליקוט) וכן אם כו'. שם בתשו' דלא שייך שמא יחזיק:
כד סָעִיף ח הא דאין כו'. עבה"ג ועוד דבמטלטלין אין חילוק בין קרוב לרחוק דא"צ חזקה במטלטלין. הגמ"ר: (ליקוט) הא כו'. וכ"כ בהג"א שם ד"ה ואפי' כו' ע"ש (ע"כ):
כה סָעִיף ח אבל אם כו'. כמש"ש ע' א':
כו סָעִיף ח וכן כו' ואם כו'. כנ"ל:
כז סָעִיף ח וי"א כו'. עסי' ר"צ ס"ה וכ"ש באב עצמו:
כח סָעִיף י שבויה כו'. עבה"ג וכמ"ש בכתובות נ"א ב' והא קא ממטיאן כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.