א המזיק לחבירו היזק שאינו ניכר כגון המטמא טהרותיו או שעירב לו יין נסך ביינו מן התורה הוא פטור אבל חכמים קנסוהו לשלם כדי שלא ירגיל עצמו לכך לפיכך אם מת המזיק קודם ששילם אין קונסין בנו לשלם וכן אם היה שוגג פטור שלא קנסו אלא מזיד. המנסך יין חברו לעבודת כו"ם לא נאסר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואם היה לו בו שותפות או שהוא מומר או שהתרו בו וקבל ההתראה שחשוב כמו מומר ואוסר חייב לשלם אע"פ שמתחייב בנפשו שחיוב תשלומין חל משעה שהגביהו ועדיין לא נתחייב בנפשו:
א סָעִיף א המזיק לחבירו היזק שאינו ניכר כגון המטמא טהרותיו או שעירב לו יין נסך ביינו מן התורה הוא פטור אבל חכמים קנסוהו לשלם כדי שלא ירגיל עצמו לכך וכו' וכן אם היה שוגג פטור וכו' משנה בפ' הניזקין (גיטין נב: ) המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב ובגמ' אמר חזקיה ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד חייב מ"ט היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיענו ור' יוחנן אמר ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטור מ"ט היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ומ"ט אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני ואותיבנא עליה דחזקיה מדתנן גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת וכו' אומר לו הרי שלך לפניך וסלקא בתיובתא וקיי"ל כר"י דאמר לא שמיה היזק:ומ"ש לפיכך אם מת המזיק וקודם שישלם אין קונסין בנו לשלם בפרק השולח (גיטין מד:) אמר אביי נקטינן טימא טהרות ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסוהו רבנן לבריה לא קנסוהו רבנן וכתב כל זה הרי"ף בפרק קמא דב"ק והרמב"ם בפ"ז מהלכות חובל וכתב דבאונס נמי פטור כמו בשוגג ופשוט הוא: המנסך יין חבירו לכו"ם לא נאסר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואם היה לו בו שותפות או שהוא מומר או שהתרו בו וקבל התראה שחשוב כמו מומר ואוסר חייב לשלם מ"ש דבהני גווני אוסר אע"פ שאינו שלו נתבאר בטור י"ד בסימן ד':ומ"ש חייב לשלם אף ע"פ שמתחייב בנפשו שחיוב תשלומין חל משעה שהגביהו ועדיין לא נתחייב בנפשו מימרא דרבי ירמיה בפ' הניזקין שם ובפ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיז.) אהא דתניא חזרו לומר המנסך יינו של חבירו חייב ואמרינן דטעמא משום דס"ל כר' ירמיה ופסקה הרמב"ם בפ"ז מהלכות חובל:
א סָעִיף א המזיק לחבירו היזק שאינו ניכר וכו'. פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן בפ' הנזקין (גיטין דף נ"ג) ופסקו הפוסקים כר' יוחנן: המנסך יין חבירו לעכו"ם וכו'. איכא למידק דבי"ד סי' ד' כתב דנחלקו בזה הרמב"ם והרא"ש ובי"ד סי' קמ"ה פסק בסתם כהרא"ש דאפי' יש לו חלק בה אינו אוסר שודאי אינו מכוין אלא לצערו וכאן פסק בסתם כהרמב"ם ונראה ליישב דס"ל לרבינו אע"ג דלענין איסור הנאה אין לנו לאסרו בהנאה כיון דאיכא הרא"ש דפסק דאפי' אית ליה ביה שותפות אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ כיון דלאכילה מודה הרא"ש דאסורה וכדכתב הר"ן שכל שיש בו סרך לעכו"ם מיתסר באכילה וכמו שנתבאר בי"ד סי' ד' וסי' קמ"ה הילכך הכא בדין מזיק פסק דחייב לשלם כהרמב"ם ולא מצי למימר ליה קח לך ההין שלך שהוא מותר בהנאה ואשלים לך ההיזק מה שאסרתיו לך בשתייה אלא כיון דגרם לו בידים היזק דאסור לו ליהנות לדעת הרמב"ם חייב המזיק ליקח היין לרשותו ולשלם ואם רוצה המזיק ליהנות בו כדעת הרא"ש הרשות בידו אבל אינו יכול לכוף לניזק ליהנות בו כדעת הרא"ש כיון דאיכא הרמב"ם דאסרו בהנאה ושארי ליה מריה למהרו"ך דכתב לחלק בין בהמה ליין וחילוק זה לא שערו הראשונים:
א סָעִיף א המזיק לחבירו היזק כו' ע"ל ר"ס שס"ג: לפיכך אם מת כו' אין קונסין בנו כו' מימרא דאביי הוא בפ' השולח (גיטין דף מ"ד) וכן אם היה שוגג פטור וה"ה אם היה אונס וכ"כ הרמב"ם פ"ד דחובל: המנסך יין חבירו ע' בי"ד ס"ד ושם ביארתיהו: שאין אדם אוסר כו' פי' מסתמא אמרי' לא היתה כוונתו לאסור אלא לצערו קמכוין: ואם היה לו בה שותפות כו' חייב לשלם עד"ר: חל משעה שהגביהו מכאן הוכיח במסכת ע"ז דאין דרך ניסוך אלא בהגבהת היין ע"ש:
א סָעִיף א ואם היה לו בו שותפות כו' חייב לשלם צ"ע דבי"ד סי' ד' כ"ר בשם הרא"ש דאפי' שותף אינו אוסר דאמרינן לצעורי קמכוין וכ"כ שם בסי' קמ"ה ואיכא למימר דרבי' לא נחית כאן לפסוק הלכה דשותף אסור או לא אלא בא להשמיענו דבדין זה מצינו שהמזיק חייב למר כדאית ליה ולמר כדא"ל דהיינו להרמב"ם בהיותו שותף דוקא בהמיר או שקבל ההתראה ויותר נראה לומר דודאי מסתמא אמרי' דלא כיון לאסור אלא לצעורי לחבירו אלא דכאן גבי מנסך יין חבירו דאפשר היה לו לחלק וליקח חלק יינו בכלי בפני עצמו ולנסך חלק חבירו לבד אמרי' ודאי לאסור קמכוין דאי לצעוריה בעלמא לאיזה טעם נסך ג"כ חלקו אבל בי"ד דמיירי בשוחט לפני עכו"ם מסתמא לצעורי לחבירו אתי והא שאסר ג"כ חלקו עם חלק חבירו היינו משום דלא היה אפשר לחלק הבהמה וליקח חלקו קודם העבודה שהרי העבודה היא השחיטה ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.