א
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן־חֵפֶר בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה׃
רַשִׁ״י
למשפחת מנשה בן יוסף. לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר בן מנשה, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, יוֹסֵף חִבֵּב אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי" וְגוֹ' (בראשית נ') וּבְנוֹתָיו חִבְּבוּ אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיוּ כֻלָּם צַדִּיקִים, שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּעֲשָׂיו וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו סְתוּמִים וּפֵרֵט לְךָ הַכָּתוּב בְּאֶחָד מֵהֶם לְיַחֲסוֹ לְשֶׁבַח, הֲרֵי זֶה צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, וְאִם יִחֲסוֹ לִגְנַאי, כְּגוֹן "בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶּן אֱלִישָׁמָע" (מלכים ב כ"ה), בְיָדוּעַ שֶׁכָּל הַנִּזְכָּרִים עִמּוֹ רְשָׁעִים הָיוּ (ספרי): מחלה נעה וגו'. וּלְהַלָּן (במדבר לו יא) הוּא אוֹמֵר "וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה", מַגִּיד שֶׁכֻּלָּן שְׁקוּלוֹת — זוֹ כְּזוֹ, לְפִיכָךְ שִׁנָּה אֶת סִדְרָן (שם):
ב
וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל־הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לֵאמֹר׃
רַשִׁ״י
לפני משה ולפני אלעזר. מַגִּיד שֶׁלֹּא עָמְדוּ לִפְנֵיהֶם אֶלָּא בִשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, אַחַר שֶׁמֵּת אַהֲרֹן (שם): לפני משה. וְאַחַר כָּךְ לִפְנֵי אֶלְעָזָר? אֶפְשַׁר אִם מֹשֶׁה לֹא יָדַע אֶלְעָזָר יוֹדֵעַ? אֶלָּא סָרֵס הַמִּקְרָא וְדָרְשֵׁהוּ, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. אַבָּא חָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הָיוּ יוֹשְׁבִים וְעָמְדוּ לִפְנֵי כֻלָּם (שם; בבא בתרא קי"ט):
ג
אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא־הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל־יְהוָה בַּעֲדַת־קֹרַח כִּי־בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא־הָיוּ לוֹ׃
רַשִׁ״י
והוא לא היה וגו'. לְפִי שֶׁהָיוּ בָאוֹת לוֹמַר בחטאו מת, נִזְקְקוּ לוֹמַר לֹא בְחֵטְא מִתְלוֹנְנִים וְלֹא בַעֲדַת קֹרַח שֶׁהִצּוּ עַל הַקָּבָּ"ה הָיָה, אֶלָּא בְּחֶטְאוֹ לְבַדּוֹ מֵת, וְלֹא הֶחֱטִיא אֶת אֲחֵרִים עִמּוֹ (ספרי); רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מְקוֹשֵׁשׁ עֵצִים הָיָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִן הַמַּעְפִּילִים הָיָה (שבת צ"ו):
רַמְבַּ״ן
והוא לא היה לפי שבאו לומר בחטאו מת נזקקו לומר לא בחטא מתאוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה היה אלא בחטאו לבדו ולא החטיא אחרים עמו לשון רש"י (רש"י על במדבר כ״ז:ג׳) ולא פירש למה היו באות לומר בחטאו מת אלא שתאמרנה אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו כי כן הראוי להאמר אבל על דעת רבותינו (ב"ב קיח) הוצרכו לומר שלא היה בעדת קרח לפי שעדת קרח לא היה להם חלק בארץ וכן למתלוננים שבעדת קרח כי נשמע זה בעם מבית דינו של משה וכך פירש ר"א ואמר חשבו הבנות כי לא יירשו הנועדים על ה' ודעתי בדרך הפשט שאמרו ככה בעבור שחשבו שמשה רבינו היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר שהם היו הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו יזכר עון אבותם אל ה' (תהלים קט יב יד) על כן הודיעוהו כי לא היה מהם ורמזו עוד שאינו במתי המגפות אבל במדבר מת על מטתו וטעם כי בחטאו מת אמרו מת במדבר בעונו שלא זכה ליכנס בארץ או כדברי רבי יהודה הלוי המשורר ז"ל שפירש שהוא דבק עם ובנים לא היו לו כאשר יאמר היום בעונות אירע כך וכך:
אִבְּן עֶזְרָא
והוא לא היה. חשבו הבנות כי לא יירשו בני הנועדים על ה': כי בחטאו מת. אמר ר' יהודה הלוי הספרדי כי פי' כי בחטאו מת דבק עם ובנים לא היו לו כאשר יאמר היום בעונותיו אירע לפלוני כך וכך ואיננו רחוק:
סְפוֹרְנוֹ
והוא לא היה בעדת קרח. שהיה דינם שיאבד ממונם בחרם שהחרימם משה רבינו באמרו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו וכן נדונו בדיני שמים כאמרו ואת כל הרכוש: כי בחטאו מת. לא היה עונש חטאו אלא שימות לא שיאבד ממונו מן היורשים:
ד
לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם־אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה־לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ׃
רַשִׁ״י
למה יגרע שם אבינו. אָנוּ בִּמְקוֹם בֵּן עוֹמְדוֹת, וְאִם אֵין הַנְּקֵבוֹת חֲשׁוּבוֹת זֶרַע, תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ לְיָבָם (בבא בתרא קיט): כי אין לו בן. הָא אִם הָיָה לוֹ בֵן, לֹא הָיוּ תוֹבְעוֹת כְּלוּם, מַגִּיד שֶׁחַכְמָנִיּוֹת הָיוּ (שם):
ה
וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת־מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה׃
רַשִׁ״י
ויקרב משה את משפטן. נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מִמֶּנּוּ, וְכָאן נִפְרַע עַל שֶׁנָּטַל עֲטָרָה לוֹמַר (דברים א') "וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי"; דָּ"אַ — רְאוּיָה הָיְתָה פָרָשָׁה זוֹ לְהִכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ בְנוֹת צְלָפְחָד וְנִכְתְּבָה עַל יָדָן (בבא בתרא קי"ט; סנהדרין ח'):
ו
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃
ז
כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת־נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן׃
רַשִׁ״י
כן בנות צלפחד דברת. כְּתַרְגּוּמוֹ, "יָאוּת" — כָּךְ כְּתוּבָה פָרָשָׁה זוֹ לְפָנַי בַּמָּרוֹם, מַגִּיד שֶׁרָאֲתָה עֵינָן מַה שֶּׁלֹּא רָאֲתָה עֵינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה (תנחומא): כן בנות צלפחד דברת. יָפֶה תָּבְעוּ, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁהַקָּבָּ"ה מוֹדֶה לִדְבָרָיו (ספרי): נתן תתן. שְׁנֵי חֲלָקִים, חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר (בבא בתרא קי"ח): והעברת. לְשׁוֹן עֶבְרָה הוּא בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיָרְשׁוֹ. דָּ"אַ — עַל שֵׁם שֶׁהַבַּת מַעֲבֶרֶת נַחֲלָה מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט, שֶׁבְּנָהּ וּבַעְלָהּ יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ — שֶׁ"לֹא תִסֹּב נַחֲלָה" (במדבר ל"ו) לֹא נִצְטַוָּה אֶלָּא לְאוֹתוֹ הַדּוֹר בִּלְבַד (בבא בתרא ק"כ) — וְכֵן וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ, בְּכֻלָּן הוּא אוֹמֵר "וּנְתַתֶּם" וּבַבַּת הוּא אוֹמֵר "וְהַעֲבַרְתֶּם":
אִבְּן עֶזְרָא
כן. אמת או הדבר כן: והעברת. מה שהיה ראוי שיקח הוא תקחנה הן:
ח
וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ׃
ט
וְאִם־אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו׃
רַמְבַּ״ן
ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו קבלו רבותינו (ב"ב קטו) כי האב יורש את בנו כאשר מת בלא זרע ולא הזכיר הכתוב זה והטעם כי במשפטי הירושה כל מנחיל נוחל כי הקורבה שוה וכיון שאמר הכתוב שהבן יורש את אביו גם האב יורש את הבן ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדין אם כן ונתתם את נחלתו לאחיו משמע נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים אבל לא רצה לומר ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו כי דרך ברכה ידבר ולא בנכרתים ואולי לא היה זה בבאי הארץ שינחול האב את הבן שבהם ידבר:
י
וְאִם־אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו׃
יא
וְאִם־אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
רַשִׁ״י
לשארו הקרב אליו ממשפחתו. וְאֵין מִשְׁפָּחָה קְרוּיָה אֶלָּא מִצַּד הָאָב (שם ק"ט):
רַמְבַּ״ן
וטעם והיתה לבני ישראל לחקת משפט שיהיה המשפט הזה לדורות לא בנחלת הארץ עתה בלבד: וטעם כאשר צוה ה' את משה כמו כאשר צויתיך אבל בא כדרך זאת חקת התורה אשר צוה ה' (במדבר י״ט:ב׳) וכן רבים:
אִבְּן עֶזְרָא
לשארו הקרוב אליו. מכל המשפחה: וירש אותה. הנחלה וכבר פירשתי דרך חז"ל בפסוק לעם נכרי. ולדעת הנחלו' אם יירש האב או האם את הבן ומה שתירש אשתו צריכים אנחנו לקבלה:
יב
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל־הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
עלה אל הר העברים. לָמָּה נִסְמְכָה לְכָאן? כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם, אָמַר אוֹתִי צִוָּה הַמָּקוֹם לְהַנְחִיל, שֶׁמָּא הֻתְּרָה הַגְּזֵרָה וְאֶכָּנֵס לָאָרֶץ? אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה גְּזֵרָתִי בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. דָּ"אַ — כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס מֹשֶׁה לְנַחֲלַת בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שָׂמַח וְאָמַר, כִּמְדֻמֶּה שֶׁהֻתַּר לִי נִדְרִי; מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר עַל בְּנוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְפֶתַח פָּלָטִין שֶׁלּוֹ, נִכְנַס לַשַּׁעַר וְהוּא אַחֲרָיו, לֶחָצֵר וְהוּא אַחֲרָיו, לַטְּרַקְלִין וְהוּא אַחֲרָיו, כֵּיוָן שֶׁבָּא לִכָּנֵס לַקִּיטוֹן, אָמַר לוֹ בְּנִי מִכָּאן וָאֵילָךְ אַתָּה אָסוּר לִכָּנֵס (ספרי):
רַמְבַּ״ן
עלה אל הר העברים הזה שם ההר הזה הר נבו כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב מט) ובזאת הברכה (שם לד א) אבל יקראו אותו הר העברים מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן (בהאזינו ובזאת הברכה) אשר על פני ירחו ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד יט) והעם עלו מן הירדן ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו ואיננה מצוה שיצונו הקב"ה לעשות כן עתה שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד אבל טעמו תעלה אל הר העברים וראית את הארץ כי בעבור שצוהו לאלה תחלק הארץ (במדבר כ״ו:נ״ג) הודיעו כי לא על ידך תחלק כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה וכן קח לך את יהושע (במדבר כ״ז:י״ח) בבוא יומך תקח את יהושע והשלים הכתוב (במדבר כ״ז:כ״ב) לספר כי עשה כן משה בלב שלם והוא העשייה אשר יזכיר (דברים לא ז) בעת פטירת משה כאשר אמרו השירה הוא והושע בן נון:
אִבְּן עֶזְרָא
אמרו חז"ל כי נסמכה פרשת עלה אל הר העברים לדעת הנחלות כי בקש משה לדעת מי ינחל מעלתו:
יג
וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל־עַמֶּיךָ גַּם־אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ׃
רַשִׁ״י
כאשר נאסף אהרן אחיך. מִכָּאן שֶׁנִּתְאַוָּה מֹשֶׁה לְמִיתָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן (שם); דָּ"אַ — אֵין אַתָּה טוֹב מִמֶּנּוּ, "עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם" (דברים לב, נא), הָא אִם קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַנְכֶם לְהִפָּטֵר (שם); בְּכָל מָקוֹם שֶׁכָּתַב מִיתָתָם כָּתַב סֻרְחָנָם, לְפִי שֶׁנִּגְזְרָה גְזֵרָה עַל דּוֹר הַמִּדְבָּר לָמוּת בַּמִּדְבָּר בְּעָוֹן שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ, לְכָךְ בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה שֶׁיִּכָּתֵב סֻרְחָנוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אַף הוּא מִן הַמַּמְרִים הָיָה, מָשָׁל לִשְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלּוֹקוֹת בְּבֵית דִּין, אַחַת קִלְקְלָה וְאַחַת אָכְלָה פַגֵּי שְׁבִיעִית וְכוּ', אַף כָּאן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִזְכִּיר מִיתָתָן הִזְכִּיר סֻרְחָנָן, לְהוֹדִיעַ שֶׁלֹּא הָיְתָה בָהֶם אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד (יומא פ"ו):
יד
כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר־צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי־מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר־צִן׃
רַשִׁ״י
הם מי מריבת קדש. הֵם לְבַדָּם — אֵין בָּהֶם עָוֹן אַחֵר; דָּ"אַ — הֵם שֶׁהִמְרוּ בְמָרָה, הֵם הָיוּ שֶׁהִמְרוּ בְיַם סוּף, הֵם עַצְמָם שֶׁהִמְרוּ בְמִדְבַּר צִן:
אִבְּן עֶזְרָא
להקדישני. דבק עם מריתם והטעם כי מריתם להקדישני וזה הוא על אשר לא קדשתם כאשר פירש:
טו
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה לֵאמֹר׃
רַשִׁ״י
וידבר משה אל ה' וגו'. לְהוֹדִיעַ שִׁבְחָן שֶׁל צַדִּיקִים, כְּשֶׁנִּפְטָרִים מִן הָעוֹלָם מַנִּיחִים צָרְכָּן, וְעוֹסְקִין בְּצָרְכֵי צִבּוּר (ספרי): לאמר. אָמַר לוֹ, הֲשִׁיבֵנִי אִם אַתָּה מְמַנֶּה לָהֶם פַּרְנָס אִם לָאו (שם):
טז
יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר אִישׁ עַל־הָעֵדָה׃
רַשִׁ״י
יפקד ה'. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מֹשֶׁה שֶׁאָמַר לוֹ הַמָּקוֹם תֵּן נַחֲלַת צְלָפְחָד לִבְנוֹתָיו, אָמַר הִגִּיעַ שָׁעָה שֶׁאֶתְבַּע צָרְכִּי — שֶׁיִּירְשׁוּ בָּנַי אֶת גְּדֻלָּתִי, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה לֹא כָךְ עָלְתָה בְמַחֲשָׁבָה לְפָנַי, כְּדַאי הוּא יְהוֹשֻׁעַ לִטֹּל שְׂכַר שִׁמּוּשׁוֹ שֶׁלֹּא מָשׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות ל״ג:י״א), וְזֶהוּ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה (משלי כ"ז) "נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ" (תנחומא): אלהי הרוחת. לָמָּה נֶאֱמַר? אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ דַּעְתּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאֵינָן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, מַנֵּה עֲלֵיהֶם מַנְהִיג שֶׁיְּהֵא סוֹבֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַעְתּוֹ (ילקוט שמעוני):
אִבְּן עֶזְרָא
ה' אלהי הרוחות. שהוא יודע הרוחות איזה רוח ראוי: וטעם יפקד. מגזרת פקיד:
יז
אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶה׃
רַשִׁ״י
אשר יצא לפניהם. לֹא כְדֶרֶךְ מַלְכֵי הָאֻמּוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּבָתֵּיהֶם וּמְשַׁלְּחִין אֶת חַיָּלוֹתֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי אֲנִי, שֶׁנִּלְחַמְתִּי בְסִיחוֹן וּבְעוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ"א) "אַל תִּירָא אֹתוֹ", וּכְדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה" וְגוֹ' (יהושע ה'), וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (שמואל א י"ח) "כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם" — יוֹצֵא בָּרֹאשׁ וְנִכְנָס בָּרֹאשׁ (ספרי): ואשר יוציאם. בִּזְכֻיּוֹתָיו: ואשר יביאם. בִּזְכֻיּוֹתָיו. דָּ"אַ — ואשר יביאם, שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לִּי, שֶׁאֵינִי מַכְנִיסָן לָאָרֶץ (ילקוט שמעוני):
סְפוֹרְנוֹ
אשר יצא לפניהם. בענין המלחמה: ואשר יוציאם. בעניני הנהגת המדינה:
יח
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָיו׃
רַשִׁ״י
קח לך. קָחֶנּוּ בִּדְבָרִים — אַשְׁרֶךָ שֶׁזָּכִיתָ לְהַנְהִיג בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם: לך. אֶת שֶׁבָּדוּק לְךָ, אֶת שֶׁאַתָּה מַכִּיר: אשר רוח בו. כַּאֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ, שֶׁיּוּכַל לַהֲלֹךְ כְּנֶגֶד רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד (ספרי): וסמכת את ידך עליו. תֵּן לוֹ מְתֻרְגְּמָן שֶׁיִּדְרֹשׁ בְּחַיֶּיךָ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ עָלָיו, לֹא הָיָה לוֹ לְהָרִים רֹאשׁ בִּימֵי מֹשֶׁה:
אִבְּן עֶזְרָא
אשר רוח בו. וכל איש חי יש בו רוח רק הטעם כמו וחזקת והיית לאיש: וסמכת את ידך. להראות את ישראל שהוא במקומו ועליו סמך:
סְפוֹרְנוֹ
איש אשר רוח בו. מוכן לקבל אור פני מלך חיים כענין, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה:
יט
וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
וצויתה אתו. עַל יִשְׂרָאֵל, דַּע שֶׁטַּרְחָנִין הֵם, סַרְבָנִים הֵם, עַל מְנָת שֶׁתְּקַבֵּל עָלֶיךָ (ספרי במדבר י"א):
רַמְבַּ״ן
וצויתה אתו על ישראל דע שטרחנין הן סרבנין הן על מנת שתקבל עליך לשון רש"י (רש"י על במדבר כ״ז:י״ט) ואינו נכון בעיני בעבור שאמר לעיניהם כי יותר ראוי הענין הזה להאמר בינו לבינו כי בפניהם יגרום בהם התפקרות ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן מהיותם עוד טרחנין וסרבנין אבל וצויתה אותו לעיניהם שיצונו במצות הנגיד והשופט כי בעבור היותו לראש יפקידם בידו ויזהירנו להשתדל מאד בענינם ולהיות נלחם מלחמות ה' ויהיה הוא המוציא והמביא אותם ולהזהר בדבר המשפט וזה ראוי להיות לעיניהם כדי שיבטחו בו וישמעו אליו כי ידעו כי ילך בענינם בדרכי האמת כי כן צוה אותו רבו וכן עשה משה שנאמר שם (דברים לא ז ח) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו' עד לא תירא ולא תחת ובספרי צו את יהושע על דבר תלמוד וחזקהו ואמצהו מגיד שאין שני פרנסים לדור ואלו מצות הנגיד שיהיה תקיף ולא יירא את העם ולפי דעתי בפשט הכתוב טעם וצויתה אותו לעיניהם הוא המנוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם כלשון מיום אשר צוה אותי להיות וגו' (נחמיה ה יד) וכן ויצוהו ה' לנגיד על עמו (שמואל א יג יד) וכן למן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל ( ז יא) מניתי:
סְפוֹרְנוֹ
וצויתה אותו לעיניהם. תמנה אותו לנגיד עליהם לעיניהם כדי שיקבלוהו וישמעו בקולו כי יאמר צווי על המינוי כמו וצוך לנגיד ולמן היום אשר צויתי שופטים:
כ
וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
ונתתה מהודך עליו. זֶה קֵרוּן עוֹר פָּנִים: מהודך. וְלֹא כָּל הוֹדְךָ, וּמָצִינוּ לְמֵדִין פְּנֵי מֹשֶׁה כַּחַמָּה פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כַּלְּבָנָה (ספרי; בבא בתרא ע"ה): למען ישמעו כל עדת בני ישראל. שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ כָּבוֹד וְיִרְאָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֲגִין בְּךָ:
אִבְּן עֶזְרָא
ונתתה מהודך. לחלוק לו כבוד לפני ישראל: למען ישמעו כי הם כבר האמינו בך וכאשר יראו שאתה כבדתו כן יכבדוהו כי ילכו אחרי מעשיך:
סְפוֹרְנוֹ
ונתתה מהודך עליו. הוד מלכות תן לו איזה שררה בחייך שיתחילו לנהוג בו כבוד: למען ישמעו. וטעם המנוי לעיניהם ונתינת ההוד בחייך הוא למען ישמעו בקולו כל העדה שהם הסנהדרין וזקני העם:
כא
וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה עַל־פִּיו יֵצְאוּ וְעַל־פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל־הָעֵדָה׃
רַשִׁ״י
ולפני אלעזר הכהן יעמד. הֲרֵי שְׁאֵלָתְךָ שֶׁשָּׁאַלְתָּ, שֶׁאֵין הַכָּבוֹד הַזֶּה זָז מִבֵּית אָבִיךָ, שֶׁאַף יְהוֹשֻׁעַ יְהֵא צָרִיךְ לְאֶלְעָזָר (תנחומא): ושאל לו. כְּשֶׁיִּצְטָרֵךְ לָצֵאת לַמִּלְחָמָה: על פיו. שֶׁל אֶלְעָזָר: וכל העדה. סַנְהֶדְרִין:
אִבְּן עֶזְרָא
על פיו יצאו. על פי אלעזר במשפט האורים וי"א על פי משפט האורים והראשון ישר בעיני: הוא וכל בני ישראל. בדבר שהיה כלל לכל: וכל העדה. בדבר שהיה פדט לעדה הם הנועדים באהל מועד:
כב
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל־הָעֵדָה׃
רַשִׁ״י
ויקח את יהושע. לְקָחוֹ בִדְבָרִים וְהוֹדִיעוֹ מַתַּן שְׂכַר פַּרְנְסֵי יִשְׂרָאֵל לָעוֹלָם הַבָּא (ספרי):
כג
וַיִּסְמֹךְ אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד־מֹשֶׁה׃
רַשִׁ״י
ויסמך את ידיו. בְּעַיִן יָפָה, יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנִּצְטַוָּה, שֶׁהַקָּבָּ"ה אָמַר לוֹ "וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ", וְהוּא עָשָׂה בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וַעֲשָׂאוֹ כִכְלִי מָלֵא וְגָדוּשׁ, וּמִלְּאוֹ חָכְמָתוֹ בְּעַיִן יָפָה (שם): כאשר דבר ה'. אַף לְעִנְיַן הַהוֹד — נָתַן מֵהוֹדוֹ עָלָיו:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.