א אַף עַל פִּי שֶׁלֹּוֶה שֶׁשָּׁלַח לַמַּלְוֶה חוֹבוֹ בְּצִוּוּיוֹ עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, וְנֶאֱבַד, פָּטוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שֶׁקֹדֶם זֶה, אִם יִרְצֶה הַלוֶֹה לֹא יְשַׁלְחֶנּוּ לוֹ עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, אֲפִלוּ אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לַהֲבִיאוֹ לוֹ, עַד שֶׁיָּבֹא בְּהַרְשָׁאָה. הַגָּה: מִיהוּ, נוֹהֲגִין הָאִדָּנָא שֶׁאִם מַעֲמִיד לוֹ עָרֵב בְּעַד הַרְשָׁאָה צָרִיךְ לָדוּן עִמּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שְׁלוּחוֹ כְּלָל, אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁהוּא זְכוּת לַמַּלְוֶה, דְּזָכִין לָאָדָם שֶׁלֹּא בְפָנָיו (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן רי"ז). וְהַטַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יָמוּת הַמַּלְוֶה קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לַשָּׁלִיחַ, וְאִם יֵאַנְסוּ בַּדֶּרֶךְ יִהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵם לַיּוֹרְשִׁים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נְתָנָם לוֹ עַד שֶׁמֵּת הַמַּלְוֶה, לְפִיכָךְ, עֵצָה טוֹבָה לַלוֶֹה אוֹ לַנִּפְקָד שֶׁלֹּא יִתְּנֶנּוּ לְשָׁלִיחַ אֶלָא אִם כֵּן בָּא בְּהַרְשָׁאָה שֶׁהִקְנָה לוֹ בְּקִנְיָן (עב"י) אַגַב קַרְקַע מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי. הַגָּה: מִיהוּ, אִם יָדוּעַ שֶׁמֵּת, לֹא יִתְּנֶנּוּ לַשָּׁלִיחַ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ס"ב).
ב הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ בְּעֵדִים לְהָבִיא לוֹ מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי, וּבִטֵּל הַשְּׁלִיחוּת קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן זֶה לַשָּׁלִיחַ, וְלֹא יָדַע הַנִּתְבָּע בַּבִּטּוּל, וְנָתַן לַשָּׁלִיחַ וְנֶאֶבְדוּ, פָּטוּר הַנִּתְבָּע. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָּב, אֶלָּא אִם כֵּן כָּתַב לֵהּ: זִיל דּוּן וְאַפֵּיק לְנַפְשָׁךְ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ג מִי שֶׁהִרְשָׁה לְאֶחָד, וְרָצָה לְבַטֵּל הַשְּׁלִיחוּת וּלְהַרְשׁוֹת לְאַחֵר, רַשַּׁאי. הַגָּה: וְאִם יִרְצֶה, יוּכַל לוֹמַר שֶׁגַּם הָרִאשׁוֹן יְהֵא שְׁלִיחוּתוֹ קַיָּם, וְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם יִהְיֶה מֻרְשֶׁה בַּדָּבָר (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ס"ב סִימָן ד'), וְאֵין הַנִּתְבָּע יָכוֹל לִדְחוֹת לַמֻּרְשֶׁה לוֹמַר: שֶׁמָּא הַמַּרְשֶׁה בִּטֵּל שְׁלִיחוּתְךָ וְהִרְשָׁה אַחֵר, שֶׁהֲרֵי זֶה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּיָדְךָ וְזֹאת הַרְשָׁאָתִי תִּהְיֶה אֶצְלְךָ; וְאִם בִּטֵּל שְׁלִיחוּתוֹ, הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ, וְהַנִּתְבָּע פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי בְּהַרְשָׁאָתוֹ נָתַן. וְכֵן אִם עָמַד הַמֻּרְשֶׁה בַּדִּין עִם הַנִּתְבָּע, וְנִתְחַיֵּב הַמֻּרְשֶׁה, אֵין הַמַּרְשֶׁה יָכוֹל לִסְתֹּר הַדִּין בְּטַעֲנָה שֶׁכְּשֶׁעָמַד עִם זֶה בַּדִּין כְּבָר בִּטֵּל שְׁלִיחוּתוֹ. הַגָּה: (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ) מִיהוּ, אִם יָדַע הַמֻּרְשֶׁה בְּבִטּוּל שְׁלִיחוּתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהַנִּתְבָּע לֹא יָדַע, דִּינוֹ בָּטֵל וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וְלָדוּן (בֵּית יוֹסֵף).
ד הַמַּרְשֶׁה אֶת חֲבֵרוֹ לְהוֹצִיא אֶת שֶׁלוֹ מִיַּד הַמַּחֲזִיק בּוֹ, צָרִיךְ לִקַח לוֹ בְּקִנְיָן, שֶׁהִרְשָׁהוּ. וְצָרִיךְ לִכְתֹּב לוֹ: דּוּן וּזְכֵה וְאַפֵּיק לְנַפְשָׁךְ אוֹ שְׁאַר לָשׁוֹן כַּדּוֹמֶה לָזֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְאִם לֹא כָתַב כֵּן, אִם יִרְצֶה הַמַּחֲזִיק לֹא יָשִׁיב לוֹ דָבָר, שֶׁיֹאמַר לוֹ: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ. וּמִיהוּ, אֲפִלוּ לֹא כָּתַב לוֹ כֵּן, וְנָתַן הַמַּחֲזִיק מַה שֶּׁבְּיָדוֹ לְיַד הַמֻּרְשֶׁה, וְנֶאֱבַד, פָּטוּר, דְּלָא גָרַע מִשָּׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים. (כ"כ הָרֹא"שׁ פֶּרֶק מְרֻבָּה, וּפָשׁוּט הוּא דְּאֵין חוֹלֵק, וְלֹא כַּבַּ"ח שֶׁכָּתַב דהרמ"ה שֶׁהֵבִיא הַטוּר בָּאַחֲרוֹנָה חוֹלֵק ע"ש).
ה אִם כָּתַב: דּוּן וּזְכֵי וְאַפֵּיק לְנַפְשָׁךְ מֶחֱצָה אוֹ שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ וְהַמּוֹתָר שֶׁלִי, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא דָּן עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ צָרִיךְ הַנִּתְבָּע לָדוּן עִמּוֹ עַל הַכֹּל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא בִּכְהַאי גַוְנָא, אֲבָל אִם כָּתַב לוֹ: דּוּן וּזְכֵי וְאַפֵּיק לְנַפְשָׁךְ מֵאָה דִינָרִים וְהַשְּׁאָר שֶׁלִי, אֵינֶנּוּ מַזְקִיקוֹ לָדוּן עִמּוֹ אֶלָא עַל הַמֵּאָה דִינָרִים.
ו הַמַּרְשֶׁה אֶת חֲבֵרוֹ, כָּל הַהוֹצָאוֹת שֶׁיּוֹצִיא הַמֻּרְשֶׁה עַל דִּין זֶה, הַמְשַׁלֵחַ חַיָּב בָּהֶם (וְע"ל סִימָן שע"ה ס"ד), שֶׁכָּךְ כּוֹתְבִין בַּהַרְשָׁאָה: כָּל דְּמִתְעַנִּי (פֵּרַשׁ הָרַמְבַּ"ם בְּפ"ג מִשְּׁלוּחִין כָּל שֶׁתּוֹצִיא בְּדִין זֶה, עָלַי לְשַׁלְּמוֹ) לָךְ מִן דִּינָא, עֲלַי הָדַר הַגָּה: וְאֵינוֹ אֶלָּא שָׁלִיחַ בְּעָלְמָא. וְאִם רוֹצֶה הַמֻּרְשֶׁה לְהַחֲזִיק בְּמָמוֹן, אֵינוֹ יָכוֹל, וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר, דְּאֵינוֹ אֶלָּא שָׁלִיחַ בְּעָלְמָא (טוּר). לְפִיכָךְ, אִם תָּבַע פִּקָּדוֹן מִן הַנִּפְקָד, וְטָעַן שֶׁנְּתָנוֹ לַמֻּרְשֶׁה וְחָזַר וְהִלְוָה לוֹ עָלָיו, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן, דַּהֲרֵי הַמֻּרְשֶׁה אֵינוֹ אֶלָּא שָׁלִיחַ בְּעָלְמָא (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַידְּשָׁבוּעוֹת). וְאִם רְאוּבֵן שֶׁהָיוּ לוֹ מָעוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת וְהָלַךְ שִׁמְעוֹן לְשָׁם וְנָתַן לוֹ הַרְשָׁאָה לְקַבֵּל שָׁם הַמָּעוֹת וְלָתֵת לוֹ תְּמוּרָתָם בְּעִיר רְאוּבֵן, וְהָלַךְ שִׁמְעוֹן וְקִבְּלָם, וְאַחַר כָּךְ בָּא רְאוּבֵן לְשָׁם וְרוֹצֶה שֶׁשִּׁמְעוֹן יִתֵּן לוֹ מָעוֹתָיו, הַדִּין עִם שִׁמְעוֹן (תה"ד סִימָן שי"ג).
ז הַרְשָׁאָה שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: דּוּן וּזְכֵי, אֶלָא כָּךְ הָיָה כָּתוּב בָּהּ: סַב וְאַפֵּיק לְנַפְשָׁךְ, אֵין לְפָסְלָהּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: וּזְכֵי, דְּסַב וּזְכֵי חֲדָא מִלְתָא הִיא. וְכֵן אֵין לְפָסְלָהּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ: דּוֹן, כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב בָּהּ: כָּל דְּמִתְעַנִּי מִן דִּינָא עֲלַי הָדַר, הֲרֵי זֶה בִּמְקוֹם דּוֹן, וּכְשֵׁרָה. אִם אֵין כָּתוּב בָּהַרְשָׁאָה: כָּל דְּמִתְעַנִּי מִן דִּינָא עֲלַי הָדַר, כְּשֵׁרָה הִיא, שֶׁאֵין כּוֹתְבִין לָשׁוֹן זֶה אֶלָא לְתַקָנַת הַמַּרְשֶׁה, שֶׁלֹּא יוּכַל לוֹמַר: הִקְנֵיתָ אוֹתוֹ לִי כֵּיוָן שֶׁכָּתַבְתָּ: דּוּן וּזְכֵי וְאַפֵּיק לְנַפְשָׁךְ. הַגָּה: שְׁטַר הַרְשָׁאָה אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב בּוֹ זְמַן, וּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִין לִכְתֹּב בּוֹ זְמַן, וְכֵן מַה שֶּׁכּוֹתְבִין: בִּרִעוּת נַפְשָׁא בִּדְלָא אֲנִיסְנָא וְכוּ' (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מְרֻבָּה וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִשְׁבוּעוֹת).
ח ֹ הַבַּעַל שֶׁבָּא לָדוּן עִם אֶחָד שֶׁמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי מְלוֹג שֶׁל אִשְׁתּוֹ, צָרִיךְ הַרְשָׁאָה. וְאִם יֵשׁ פֵּרוֹת בַּקַרְקַע, מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָדוּן עַל הַפֵּרוֹת דָּן עַל הָעִקָר, וְאֵינוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן פ"ה.
ט אֶחָד מֵהָאַחִים שֶׁלֹּא חָלְקוּ, אוֹ מֵהַשֻּׁתָּפִים, שֶׁבָּא לִתְבֹּעַ, תּוֹבֵעַ עַל הַכֹּל, הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּזֶה הַמָּמוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ הַרְשָׁאָה מִשְּׁאַר שֻׁתָּפִין. וְאִם יָצָא חַיָּב, אֵין הַשֻׁתָּף הָאַחֵר יָכוֹל לוֹמַר לְשֻׁתָּפוֹ שֶׁדָּן: אִלוּ הָיִיתִי אֲנִי שָׁם הָיִיתִי תּוֹבְעוֹ טְעָנוֹת אֲחֵרוֹת וּמְחַיֵּב בַּעַל דִּינִי, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: לָמָּה לֹא בָּאתָ לִתְבֹּעַ גַם אַתָּה. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה בְּעִיר אַחֶרֶת, יֵשׁ לוֹ לַחֲזֹר עַל הַבַּעַל דִּין וְלָדוּן עִמּוֹ וְלוֹמַר לוֹ: אֵינִי מוֹדֶה בְּכָל מַה שֶּׁטָּעַן שֻׁתָּפִי. וּלְפִיכָךְ, יֵשׁ לַנִּתְבָּע לְעַכֵּב וְלוֹמַר: אוֹ דּוּן עִמִּי בְּחֶלְקְךָ, אוֹ הָבֵא הַרְשָׁאָה, שֶׁהֲרֵי מָמוֹן שְׁנֵיכֶם בְּיָדִי, וּשְׁנֵיכֶם בַּעֲלֵי דִינִי, וּלְמָחָר יָבוֹא אָחִיךָ אוֹ שֻׁתָּפְךָ וְיִתְבַּע גַם הוּא. וְיִתְבָּאֵר זֶה עוֹד בְּסִימָן קע"ו סָעִיף כ"ה וְסָעִיף כ"ו.
א סָעִיף א אם ירצה הלוה או הנפקד לא ישלחנו לו כו':
ב סָעִיף א שעשאו שליח וגם אפי' שאמר להלוה או לנפקד לשלחו ע"י זה:
ג סָעִיף א אם נרא' לב"ד כו'. ל' מהרא"י שם אבל אם הוא בענין שזה הרוצה להתעכב כוונתו מחמת מריבה ומחמת קנאת הנתבע או כדי להבהילו לתת לו ממון פשיטא דלית חששא בתביעתו ואכל כה"ג נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות:
ד סָעִיף א והטעם כו'. ודעת בעל העיטור ובעה"ת שער נ' ח"ג דמחוייב לשלחו ע"י שלוחו דאף ע"ג דאי בעי לבטולי' מצי מבטל ליה מ"מ לא מצי למידחי דמסתמא אמרינן כי היכא דחזקה שליח עושה שליחותו ה"נ חזקה ב"ה עומד בשליחותו גם בתשובת מהר"א ן' ששון ס"ס קל"ב כתב דמצי המוחזק לומר קים לי כהנהו רבוותא דס"ל דאם לא ידע בביטול פטור ע"ש וה"ה נמי דלא חיישינן למיתה ע"ש בבעה"ת. וכן כתב מהרש"ל פ' מרובה סימן י"ב ופ' הגוזל עצים סימן ל"ו ומ' והביא ג"כ ראי' מפירש"י שכ' דר' אבא זקן היה ונראה שלזה כיון בסמ"ע ס"ק ב' שכ' די"א דלא חיישינן למיתה כ"א בזקן ור"ל רש"י וכ"כ לקמן ס"ק ה' בשם התו' ואגוד' דמסתמא יש להחזיקו בחזק' חי ונראה דגם הרא"ש סובר דלא יוכל לעכב מטעם מיתה וכמ"ש בתשו' דמסתמא לא מפקינן מחזקת קיים ולכך לא כתב בפסקיו דיכול לעכב אלא מטעם דשמא בטל שליחותו מיהו לענין דינא נראה עיקר דאף מטעם זה לא יוכל לדחותו ונ"ל דאפשר דגם דעת הרי"ף כן וא"צ לדחוק בדבריו כמ"ש הרא"ש רק מ"ש הרי"ף דהיכא דלא בעי למיתבינהו ניהליה להאי שליח שעשאו בעדים לא כייפינן ליה דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתב בה זיל דון והנפק לנפשך לאו אורכתא היא משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את ר"ל שאומר שיש לו איזה טענ' נגדו לא כייפינן למיתביה ניהליה או לטעין עמו משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את ולא שוויך שליח אלא כשאתן לך ולא כשאומר שיש לי איזה טענה וכ"כ מהרש"ל פ' מרובה שם דמה שיכול לדחותו ולומר לאו בדד"א היינו היכא שאינו רוצה ליתן לו מחמת שיש לו איזה טענת או שאר תביעות או שכפר לגמרי כו' עכ"ל וראיה לזו מבעה"ת שהביא שם דברי הרי"ף בסתם ואח"כ פסק דלא מצי למידחי בטענת שמא ביטל שליחתו או מת ולעיל כשהביא דברי הרי"ף כתב וז"ל מכל זה למדנו ששליח שעשאו בעדים הרשות ביד הלוה אם רצה ליתן נפטר ואם לא רצה ליתן אינו נותן שאין זה בעל דינו ואפילו יעשהו שליח שיאמר ללוה שלח לי ביד זה עד שיבא בהרשאה ולמטה אאריך אם יש לחוש לדילמא אדהכי והכי מייתי או חזר משליחותו וביטל או לא עכ"ל ולמטה האריך ופסק דלא חיישינן לדילמא מאית או בטלו וא"כ ע"כ א"א לומר דטעם הרי"ף כמ"ש הרא"ש דאין מחויב ליתנו לו מטעם שמא ביטל שליחתו אלא כדפי' ודו"ק:
ה סָעִיף א יהי' חייב לשלם כו'. כבר כתבתי דיש פוסקים דפטור מלשלם משום דמסתמא לא חיישינן למיתה ואפילו ידע שמת ונתן לו פטור משום דמיתה לא מבטלה הרשאה ובזה שוה דעת בעל העיטור ובעה"ת ומהרש"ל שם. וכן דעת ראב"ן במרדכי פרק מרובה (והוא בספר ראב"ן סי' ע"ט) וכן הוא בהגהת אשרי פ' הגוזל עצים ממהרי"ח דמיתה לא מבטלת הרשאה. רק דבידוע שמת כתב מהרש"ל שם שיכול הנתבע לדחותו ולומר דילמא היורשים יבטלו אותך ומשמע דהיורשים פשיטא דיכולים לבטל וכ"כ בתשובת מהרי"ו סי' נ"ו דאע"ג דהרשאה מהני אפילו אי שכיב מרשה ה"מ לגבי אינש אחרינא דלא מצי למימר לאו בדד"א אלא שליחותיה קא עביד אבל כשהיורש גופא הוא הבע"ד ואין שם יורש אלא הוא בטל ההרשאה עכ"ל. אבל בשליח בעדים בלא הרשאה דעת בעל העיטור ובעה"ת שם ג"כ דפטור אפילו ידע שמת משום דמיתה לא מבטלת שליחות בעדים דלא גרע מאפטרופוס שמינהו אבי יתומים כו' וכן הוא בבעל העיטור דף ק"ז ע"א בהדיא ודלא כב"י סוף סעיף ב' שכתב דבעל העיטור מודה במת גם הראיה שהביא ב"י שם ובסוף סעיף ה' לזה מעובדא דר' אבא דלא משכח גוונא אחרינא לפטרו אלא דאקנינהו ניהליה אג"ק משום דילמא שכיב כו' ולמד ג"כ מראיה זו דאפילו בהרשאה אם מת נתבטלה ואפילו לא ידע שמת ונתן לו חייב באחריו' לאו ראיה הוא כמבוא' בהדי' בבעל העיטור ובעה"ת שם דרבי אבא לא הוי חייש רק דילמא אתי יתמו ומערערי דאחליפינהו בזוזי דגריעי מנייהו ע"ש (ובמרדכי והגהת אשר"י ומהרי"ק פרק השואל מספקא להו אי נתבטל השליחות כשמת והביא הר"ב דבריו לקמן סוף סי' ש"ס בסתם וא"כ קשה על מה דמשמע מדבריו כאן דס"ל בפשיטות דנתבטל השליחות כשמת וצ"ע) ודעת מהרש"ל שם דבשליחות שעשאו בעדים וידע שמת חייב באחריות דנתבטלה השליחות וכן דעת ראב"ן שם ודעת המחבר נראה דמיתה מבטלת אפי' הרשאה וכן דעת הרא"ש בתשו' כלל ס"ב והביאו הטור וגם בס"ז כתב הטור בשם הרמ"ה דאם ידע שמת ונתן לו חייב באחריותו אף שבא בהרשאה וכן נרא' דעת רבינו ברוך בהגהת מיי' שהבאתי לקמן ס"ק ו' וכ"כ הריטב"א פ"ק דקדושין בש"ס (דף כ"ה ריש ע"א) דבהרשא' כשמת המרשה בטל שליחתו וכה"ג כתבו התוס' בכתובות ריש פרק אע"פ (כתובות סוף דף נ"ה) ואגודה שם דאם מת המרשה בטל השליחות ויכולים היתומים לתבוע הנפקד רק שאם נתן הנפקד להמורשה קודם שידע שמת כיון דאם הי' נפקד בא לפני ב"ד היו אומרים לו לתת ליד המורשה שהרי יש להחזיק המרשה בחזקת חי פטור הנפקד ע"כ מיהו היינו בסתם הרשאה אבל בהרשאה שהקנה לו אג"ק יתבאר בסמוך (וע' מהר"א ן' ששון סימן קל"ב):
ו סָעִיף א מיהו אם ידוע כו' לכאורה משמע דר"ל דאפי' בהקנה לו אג"ק כשידע שמת לא יתנו לשליח שאם יתנו חייב באחריות ולמד כן הרב בד"מ מתשו' הרא"ש. ולפע"ד דין זה אינו וליכא למ"ד הכי וגם אין טעם לחלק כלל בין ידע ללא ידע לדעת המחבר דאם נאמר כשידע שמת חייב א"כ גם בלא ידע יהא חייב כמו בשליח שעשאו בעדים דחייב להמחבר והר"ב בלא ידע כמו בידע. ומ"ש בד"מ בשם תשובות הרא"ש הנה המדקדק הטיב בתשו' הרא"ש יראה דאדרבה דעתו ורצונו לומר רדוקא כשהקנה לו בקנין אג"ק לא חיישינן אם מת לענין אחריות הדרך דאפי' אם מת ודאי כיון שהקנה לו אג"ק לית לן בה אבל היכא שמת יש היזק במיתה לענין שליחות דבטל השליחות דהיינו אם לא הקנה לו אג"ק דאז אין לנו כח אלא מטעם שליחות בטל השליחות ולא יתן הממון (רק) ליד היורשים כשידע שמת כך הם המשך דברי תשו' הרא"ש וכן נראה ממ"ש הג"מ ס"פ מ' מהל' שלוחים וז"ל וכ"נ לרבינו ברוך אע"פ שפסק כרבה דשליח שעשאו בעדים לא הוי שליח אם כתב לו בכתב ידו הוי שליח ומה שאנו מצריכין לכתוב הרשאה להקנות אג"ק משום דחיישינן שמא ימות ונפלי קמי יתמי עכ"ל וכן הוא להדיא בתשובת הרא"ש החדשים שנדפסו בשנת שס"ז וז"ל דוקא היכא דאקני לי' אג"ק לא חיישי' אם מת לענין אחריות הדרך אם נאנס דכיון דאקנינהו ניהליה אג"ק מהני התקבלתי דידי' אפי' אם מת כאלו בא לידי רבי אבא מחיים אבל היכא דלא אקנוה ליה באגב ומית ודאי בטל השליחות כו' עכ"ל וכן משמע להדיא בטור שכתב וז"ל אבל א"א הרא"ש כתב בתשו' שנתבטל כשמת אבל הקנה לו הממון אג"ק כבר זכה בו והוא שלו אפי' מת המשלח לא זכו בו יורשיו עכ"ל ואע"ג דבסמ"ע ס"ק ד' דחק לו' דהיינו לומר דאין לו לירא מליתן לשליח שמא ימות מ"מ כל מעיין ישפוט בצדק שזה אינו מכמה טעמים. חדא דפשט דברי הטור משמע דמיירי אפי' ידוע שמת לא זכו בו יורשיו מטעם דלא נתבטלה ההרשאה כשמת כיון שהקנה לו אג"ק וכ"כ הב"י להדיא. ועוד דאם נאמר דר"ל דאין לו לירא כו' א"כ ה"ט משום דמסתמא מוקמי' ליה אחזקת חי א"כ אפי' בלא הקנה לו אג"ק נמי וכן משמע להדיא בתשו' הרא"ש שם דאפי' בלא הקנה לו אג"ק יתנו לו דבקול בעלמ' לא מפקי' מחזקת קיים וגם מה שנרשם בגליון סמ"ע על דין זה שכתב הר"ב טור ס"ז בשם הרמ"ה אינו בד"מ ובאמת הרמ"ה לא מיירי רק בסתם הרשאה ולא בהקנה לו אג"ק וכן מסיק הב"י בפי' דברי הרמ"ה ונראה גם דעת הר"ב דבהקנה לו אג"ק וידע שמת ונתן לו פטור מאחריות והיינו שכתב מיהו אם ידוע שמת לא יתנו לשליח ולא כתב מיהו אם ידוע שמת ונתנו לשליח חייב אלא ר"ל דעצה קמ"ל דלא יתנו לשליח כיון שמסתמ' הוא שייך ליורשי' וכה"ג כתב מהרש"ל דאע"ג דההרשא' לא נתבטלה כשמת מ"מ יכול הנתבע לומר לא אתן לך דילמא יבטלו אותך היורשים וגם דבריו בד"מ נראה לפרש כן וז"ל כתב הטור אבל הקנה לו הממון אג"ק כבר זכה בו והוא שלו אפילו מת המשלח לא זכו בו יורשיו וכתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ב ודוקא לענין זה שאם נתנו לאחר שמת לשליח ונאנס פטור אבל היכא דמית ודאי בטל השליחות ולא יתן הממון רק ליד היורשים ודוקא בידוע בודאי שמת אבל בקול בעלמא לא מפקי' מחזקת קיים עכ"ל ד"מ נראה כונתו כדפי' ודו"ק מיהו גם זה אינו מוכרח בדעת הרא"ש וכמ"ש לעיל: מיהו כל זה בעיסקא או פקדון שנקנין אג"ק אבל בהלואה שאינו נקנית באגב וכדלקמן סי' ר"ג ס"ט (ובתשו' הר"ב סי' צ"ב ד' קצ"ה ע"א לדעת הרא"ש וסייעתו דכותבים הרשאה אמלוה ה"ה דנקנית באגב וכן משמע מדברי הטור ס"ס ר"ג כו' וליתא דבהדיא כתב הרא"ש פ' מרובה דאינו ניקנית באגב אלא פשיטא שכוונת הטור ס"ס ר"ג כמ"ש הב"ח שם ע"ש) אפי' הקנה לו אג"ק לא קנה אלא מטעם שליחות וכמו שיתבאר בסי' קכ"ג ודינו כהרשאה בלא אג"ק וכ"כ ב"י ומהרש"ל שם ונראה דה"ה במטלטלי שהקנה לו בקנין סודר דינו כאג"ק במעות בפקדון וכן משמע בב"י ושאר אחרונים. שוב ראיתי במעד"מ בפרק הגוזל העלה ג"כ דבהקנה לו אג"ק יכול ליתנו אפי' ידע שמת ושכן דעת הטור אלא שכתב וז"ל אברא דבתשו' הרא"ש שהעתיק הב"י מבואר דכשמת וידע הנפקד לא יתן אלא ליורשים אפשר דלהטור היה נוסח אחר בתשו' זו עכ"ל וגם בבדק הבית כתב דתשו' הרא"ש הוא שלא כדברי הטור ואלו ראו תשובת הרא"ש דלעיל שהבאתי לא היו כתבו כן וגם דברי תשו' הרא"ש שבב"י יש לפרש כן וכמ"ש שוב ראיתי בב"ח שהבין ג"כ בדברי הר"ב דאפי' נתן לו כשידע שמתחייב ופסק כן ופי' דברי הרמ"ה בהקנה לו אג"ק וכל דבריו אינם נכונים לפע"ד וכמו שהשגתי עליו בספרי באריכות ע"ש:
ז סָעִיף ב פטור הנתבע. הטור בשם העיטור כתב הטעם שיאמר למלוה סמכתי עליך שהיית עומד בשליחותך שכשם שחזקה שליח עושה שליחותו כך חזקה שב"ה עומד בדבורו ולא היה לך להחזיר ואין לי להפסיד בשביל חזרתך. וכתב הסמ"ע בשם הב"י וד"מ דאף דידע השליח שבטל אם הנתבע לא ידע פטור הנתבע מן האחריות לדעת הרי"ף והרמב"ם כו' ולפעד"נ דהב"י וד"מ לא כתבו כן רק בבא בהרשאה ומטעם שכתב הרמב"ם והמחבר לקמן סעיף ג' שהרי זה אומר תן לי מה שבידך וזאת הרשאתי תהיה אצלך לכך פטור הנתבע שהרי בהרשאתו נתן אבל הכא דליכא הרשאה א"כ לא שייך האי טעמא וליכא למיפטרי' אלא מטעם חזקה שב"ה עומד בדבורו וכיון דידע השליח שבטלו איבטלה לה חזקה ואינו שליח כלל וזה שנתן לו לא בהרשאה נתן שהרי אין ההרשאה בידו וחייב ודו"ק:
ח סָעִיף ב וי"א דחייב כו' ומהרש"ל פרק מרובה סי' י"ב פסק כהמחבר דאע"ג דיכול המשלח לבטל שליחתו מ"מ הנתבע מה ידע ואין לך אונסים גדולים מזו ועוד דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אחד יבטל שליחותו בפני ב' עדים במקומו קודם שיגיע הפקדון שם ליד השליח כי היכא דליהוי האחריות על הנתבע ומזה משמע נמי דאם השליח ידע בביטול חייב דהא השתא ליכא למימר מה הועילו חכמים בתקנתן דאם יבטלו השליחות מסתמא לא ילך וגם לא שייך לומר דאין לך אונסים גדולים מזו דכיון שהודיעו לשליח א"כ ה"ל לחקור ואם השליח כחש לו השליח הוא שאנסו ואין האחריות על המפקיד בשביל כך ועוד דאל"כ לאיזה צורך הוצרך שם סי' י"ד לכתוב בבא בהרשאה שאין הנתבע יכול לדחות המורשה שמא ביטל שליחותך מטעם שזה יכול לומר לו תן פקדונו שיש לו אצלך ותהיה הרשאתי אצלך כו' וכמ"ש הרמב"ם והמחבר בסעיף ג' תיפוק ליה דיכול לומר סמכתי עליך שהייתי עומד בדבורך אלא ודאי לקמן מיירי אפי' בהודיעו לשליח וכאן מיירי שלא הודיע לשליח ודוק. ולענין דינא העיקר כהמחבר ומהרש"ל וכן נראה דעת הב"ח ועוד דהי"א שכתב הר"ב ונמשך אחד מ"ש הטור כן בשם הראב"ד והרא"ש אינו מוכרח דבדעת הרא"ש כבר כתב הב"ח דס"ל דפטור ע"ש ודעת הראב"ד ג"כ המעיין בבעה"ת שער נ' ח"ג יראה להדיא דמוד' בביטל שליחותו דפטור הנתבע מטעם דיכול לומר אנא אשליחותא דידך סמכי ואסהדי סמכי ואת הוא דפשעת דהדרת בך ולא פליג אלא במת ע"ש מבואר כך להדיא:
ט סָעִיף ג ורצה לבטל השליחות כו' נ' דאפי' כתב לו בהרשאה שהקנה לו הממון אג"ק יכול לבטל ההרשאה שהרי דין זה הוא מלשון הרמב"ם והרמב"ם ס"ל דאין הרשאה מועלת אלא במקום שהשליח קונה מן הדין גוף הממון וכמש"ל ס"ק י"ג ואפ"ה כ' דיכול לבטל הרשאה וכן משמע מדברי הטור (וע' ג"כ בטור לקמן סי' קכ"ו ס"ז) ומחבר דיכול לבטל ההרשאה בכל ענין ע"ש ואע"ג דכשמת לא נתבטלה ההרשאה כשהקנה לו אגב קדקע מ"מ יכול לבטל ודמי למש"ל ודו"ק:
י סָעִיף ג שהרי זה אומר כו'. ע"ל ס"ק ח' מ"ש בזה ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן קי"ג וסימן קכ"ד:
יא סָעִיף ג מיהו אם ידע כו'. כן כ' הב"י לדעת הרא"ש ולפע"ד אינו נראה כן אלא נראה דגם הרא"ש סובר ממש כהרמב"ם דנהי דיכול לבטל היינו שאומר לו אין רצוני שתהיה שלוחי וחוזר ולוקח ההרשאה ממנו ובהכי מיירי בפ' מרובה אבל כשמניח ההרשאה בידו לאו כל כמיניה לבטל שהרי זה יתן לו או יציית עמו דין ע"פ ההרשאה וההרשאה תהיה אצלו ובהכי מיירי בפרק הגוזל עצים ודלא כהטור (ובתשובת מהר"י ן' לב ספר שני סי' נ"ז כתב אבל דוחק לומר דהרא"ש פליג עליה דהרי"ף דהרי הטור כתב בלי שום חולק וז"ל מי שהרשה לחברו ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי ע"כ עכ"ל וראה דברי הטור דלקמן סי' קכ"ג סעיף ז' ואישתמיטתיה דברי הטור דכאן סי' זה דכתב להדיא דהרא"ש פליג עליה דהרי"ף ורמב"ם ומ"ש הטור לקמן סי' קכ"ג מי שהרשה כו' היינו מפני שכתב קודם לכן בסמוך מדברי הרמב"ם הי' לו שבועה כו' ור"ל שכל זה הוא מדברי הרמב"ם כאשר הוא באמת מסעיף ו' עד סעיף י"ב הכל לשון הרמב"ם וזה פשוט) שסובר דהרא"ש כתב כן בפ' מרובה לפי דעת הרי"ף והרמב"ם וליה לא סבירא ליה אלא כדפי' וכן דעת ב"י והלכך אפילו ידע המורשה בביטול השליחות כיון שהנתבע לא ידע ודן ע"פ הרשאתו של זה והרי ההרשאה אצלו אינו חוזד ודן ואפשר גם דעת המחבר כן ולא כתב בב"י כן אלא לדעת הרא"ש דנקט לישנא דידע המורשה אבל הרמב"ם דתלי במה שזה אומר תן לי מה שיש בידך וזאת ההרשאה תהיה אצלך כו' א"כ אפי' ידע המורשה כל שהנתבע לא ידע ודן וההרשאה אצלו אינו חוזר ודן ולכך השמיט המחבר כאן את זה לפי שכתב כאן כלשון הרמב"ם ודו"ק:
יב סָעִיף ד להוציא את שלו כו'. דוקא להוציא אבל בהרשהו למכור קרקע או מטלטלין א"צ לקנין ולדון וזכי שהרי מנהו שליח למכור את שלו כ"כ הבעה"ת בשם הרי"ף ומביאו ב"י וד"מ ועיין בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קל"ב:
יג סָעִיף ד צריך ליקח לו בקנין טור. והוא מהרמב"ם רפ"ג מה' שלוחין. ועב"י שדחק עצמו מאין הוציא וכתב עוד וקנין זה היינו קנין סודר שהוא מקנה לו בחליפי הסודר אותו ממון שיש לו ביד פלוני וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ' הנזכר דלהקנות מעות דוקא הוא דבעי קנין אגב קרקע אבל להרשות סגי בק"ס וכדברי הרמ"ה שכתב הטור בסמוך וע"כ כתב דמ"ש הטור והר"מ כתב כו' לא דק דהל"ל וכתב הרמ"ה כו' ע"ש. ולפע"ד דבריו תמוהין והטור דק היטב דהמעיין בדברי הרמב"ם שם יראה להדיא דמתחלה כתב שהמרשה את חברו צריך ליקח לו בקנין כו' משמע שבא לומר ככל אופן שצריך קנין המועיל להקנות מעות או מטלטלים כן צריך בהרשאה שמרשה עליו וביאר אח"כ וכתב וז"ל ואין אדם מרשה על תביעת דברים שאין הדברים ניקנין אלא על תביעת ממון מי שהיה לו (מעות) פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאן אין הקנין מועיל בזה שהרי אין המטבע נקנה בחליפין אלא כיצד עושה נותן לו קרקע כל שהוא ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאן בהרשאה והולך ודן עמו ומוציאו היתה לו מלוה ביד אחר א"י לכתוב הרשאה ואפי' היה החוב בשטר מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דשלב"ל עכ"ל (ומבואר שם ברמב"ם דאפי' לאחר תקנת הגאונים דלקמן ר"ס קכ"ג צריך אג"ק ע"ש) והדבר פשוט שיצא לו להרמב"ם כן מדאמרינן בהגוזל עצים תא ואקנינהו ניהליה אגב ארעא כי הא דרב פפא כו' ואקנינהו ניהליה אגב אסיפא דביתו. ואם איתא ה"ל להקנות בהרשאה בק"ס אלמא דלא מועיל בהרשאה רק אג"ק בדרך שמועיל כשמקנה לו גוף המעות וע"כ כתב הרמב"ם שהמרשה את חבירו צריך להקנות לו ואין צריך לדחוק שיצא לו כן מהא דפליגי אי שליח או שותפת שוייה וכן ממאי דאמרינן שאם הקנה לו שליש או רביע כו' וכמו שכתב בב"י אלא כדפי'. והשתא א"ש מה שכ' הטור והרמ"ה כתב שא"צ להקנו' בקנין אג"ק כיון דלאו לאקנויי גופא דממונא קמכוין אלא יהיב ליה רשות' למתבע דילי' ר"ל לאפוקי מהרמב"ם דס"ל דבהרשאה צריך קנין כמו במקנה לו גוף הממון והרמ"ה ס"ל דבהרשא' סגי בקנין כל דהו וא"צ אג"ק גם בב"ח ס"ט דחק עצמו מאד לומר דמה שכ' הטור והרמ"ה כ' כו' קאי אאם נתן לו ונאבד והוא אינו נכון כלל וא"צ להאריך ומ"ש הוא ברור (ועיין בתשובת ר"ש כהן ספר ב' סי' ל"ג):
יד סָעִיף ד וצריך לכתוב לו דון וזכה כו' גם בסמוך ס"ו כתב דצריך לכתוב זכה ועיין בטור דלא כתב בס"ח בנוסח ההרשאה ל' זכה ועפ"ר מ"ש בזה עכ"ל סמ"ע ומהרש"ל כתב בפ' מרובה סי"ג שט"ס הוא בטור וראי' שברמזי' הזכיר זכה ע"ש:
טו סָעִיף ד או שאר לשון כדומה לזה. דמשתמע מיני' דמקניא ליה עכ"ל רשב"א ונראה דהיינו לשטת הרמב"ם דלקמן דבהרשא' צריך שיקנ' גוף הממון אבל לדידן דקי"ל לקמן ר"ס קכ"ג דמצי לשויי' שליח אפי' בענין שאינו קונה גוף הממון ה"ה דסגי בכל לשון כדומה לזה דמשתמע מיני' דשוי' שליח:
טז סָעִיף ד לא ישיב לו דבר. מטעם הנ"ל שמא ימות או יבטל השליחות עכ"ל סמ"ע ואזיל לשטתו דלעיל אבל למש"ל דלא מצי למדחי מטעם זה ע"כ מיירי שאומר לו יש לי טענות כנגדו ולאו בדד"א וכמ"ש בס"ק ד' ע"ש:
יז סָעִיף ד דלא גרע משליח שעשאו בעדים דלעיל סי' קכ"א ס"ב ור"ס זה ע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רי"ג בראובן שהוציא ש"ח מקוים על שמעון שנעשה השט"ח ע"י מורשה של ראובן ושמעון טוען כי נעשה בזיוף כי המורשה הוא יודע כי לא נתחייב הוא בתורת חוב אלא בתורת פקדון שהי' לו מראובן ויש לו לטעון שנחסר והעדים חשבו שהי' חוב וכתבו עליו בתורת חוב וראובן אומר איני יודע אלא זה השטר מקוים נתן לי שלוחי אמת כי מקודם היה פקדון אבל אח"כ זקפה במלוה כמו שכתב בשטר. ופסק שיונח עד שיבוא המורשה שהוא נאמן כיון שראובן אומר איני יודע כדאשכחן בשליש שהוא נאמן כו' ע"ש שהאריך בזה. ולא ביאר בתשובתו שם אם לא יבוא המורשה כגון שמת או הלך למ"ה מה יהא דינו. ולפעד"נ דאפי' יבא המורשה ויאמר שהשטר נעשה בזויף לאו כל כמיני' שהרי העדים כתבו שטר הלואה וחזקה אין העדים חותמים שטר של זיוף והאיך נאמר שהעדים טעו וכתבו הלואה במקום פקדון ואם אמר להם סתם כתבו לפלוני שיש לו אצלי מנה ולא פירש מנה בפקדון ה"ל כזקפו בהלואה כיון דלא פירש לעדים שהוא פקדון. גם מ"ש המבי"ט שם ראיה מלעיל סי' ל"ט (נ"ט) במלוה שאומר על שטר מוקדם [מקוים] איני יודע אם פרעת לי. כבר דחה המבי"ט עצמו שם דשאני הכא דלא ה"ל למידע כיון שנעשה ע"י מורשה שלו. ובלא"ה נמי לא דמי כלל מטעמא דחמרן דהתם שטר לפרעון הוא עומד ונמצא ה"ל ברי ושמא והמלוה בא להוציא ואין ספק מוציא מידי ודאי אבל הכא כיון שהעדים מעידים בשטר והוא הלואה ה"ל כברי וכדלעיל ס"ס ע"ה גבי עד א' וה"ה היכא דאיכא ב' עדים שפלו' נטל משלו אע"ג שהוא אינו יודע חייב לשלם לו וכדאיתא בהרי"ף ופוסקים פ' שבועת הדיינין והוא פשוט וא"כ ה"ה הכא כנלפע"ד:
יח סָעִיף ה אם כתב לו כו' מחצה או שליש כו'. ע"ל סי' קכ"ג ס"ק כ"א אם חזר המרשה ומחל או הודה שנפרע אם חייב להמורשה המחצה ושליש שהקנה לו:
יט סָעִיף ה מחצה או שליש כו'. כתב מהרש"ל פרק מרובה סי' י"א ואיירי דוקא בקרקע או בפקדון שמועיל קנין לחלק המורש' שיקנה לו החלק בקנין גמור דהוי כאלו ברשותו או שהי' מלוה בשטר והקנה לו החלק של שטר בכתיבה ומסירה אבל שאר מילי שאין מועיל בו קנין רק בתקנתא דרבנן שיקנה לענין שליחות א"כ לא מועיל במה שהקנה לו חלק מן אותו הממון עכ"ל ר"ל דאע"ג דמצי לשוייה שליח אפי' בדבר שא"י להקנות לו מ"מ אם נאמר דשליח שוייה היאך ידון על הכל והלא עינינו רואות שלא עשאו שליח רק על השליש אבל בקרקע או פקדון אמרי' אה"נ דשוייה שליח על הכל (רק) שהקנה לו השליש שיקנהו לעצמו בקנין וכן עיקר:
כ סָעִיף ה לדון עמו על הכל. ואע"ג דבשותפים בס"ס זה אין הנתבע מחוייב לדון עמו על הכל רק על חלקו הא מתבאר שם דכשהשותף יש לו הרשאה או כשחבירו יודע שזה תובעו צריך לדון עמו על הכל וכ"ש הכא שבא בהרשא' וכ"כ מהר"א שטיין בביאורו לסמ"ג:
כא סָעִיף ה דדוקא בכה"ג כו'. כ' בסמ"ע י"א הטעם (וכ"כ הב"ח טעם זה) דבמקנה לו השליש או הרביע יתרבה בשלישו טפי כו' אבל אין טעם זה מספיק דא"כ הל"ל נמי דאף אם מקנה לו השליש מהחוב סתם ולא א"ל השליש ממה שתוציא נמי אינו יכול לדון על כולו ולמה סיים וכתב דין זה בהקנה לו ק' זהובים מהחוב אלא ה"ט דבמאמר המצטרף בשם שליש או רביע נכלל כל החוב והלכך יש לו שייכות בכולו עכ"ל וכן עיקר וכן העלה מהרש"ל שם וכ' דאם כשהקנה לו השליש והמורשה נתרצה לדון על השליש מה שהוציא מן השליש א"צ ליתן כלום למרשה ואם כתב לו חלק שליש במה שיוציא מן החוב הוי כפירות דקל דאין מועיל שם קנין אלא כשמקנה לו חצי החוב וא"צ הנתבע לעמוד עמו לדין ומ"מ אם עמד עמו לדין זכה במה שהוציא לחלקו דפירות דקל גופא אי תפס לא מפקינן מיניה עכ"ד ובזה דס"ל למהרש"ל דאם הקנה לו שליש מה שיוציא מן החוב א"צ הנתבע לדון עמו לא נראה כן דעת הב"ח והסמ"ע דלעיל. דלכאורה נראה דמהרש"ל איירי כשזה רוצה לדון עמו מחמת שאומר שהממון שייך לעצמו מתמת שהקנה לו שליש מה שיוציא מהחוב א"כ הוי כפירות דקל והסמ"ע והב"ח איירי כשזה רוצה לדון עמו מחמת שאומר שהרשהו ועשאו שליח על השליש והלכך ל"ד לפירות דקל דהא בלא"ה הרשאה שאני דכתבי' אפי' על מלוה ע"פ ושאר דברים שאינן נקנין בקנין וכדלקמן ר"ס קכ"ג מטעמא דלענין שליחות שאני וכמ"ש שם אבל זה אינו דא"כ דנאמר דשליח שוייה פשיטא דלא יכול לדון עמו על הכל שהרי לא עשאו שליח רק על השליש וכמ"ש בס"ק הקודם אלא נראה דמהרש"ל מיירי בחוב הלואה וא"כ אע"פ שהקנה לו השטר בכתיבה ומסירה כיון שהקנה לו שליש מה שיוציא מן החוב דמי לפירות דקל והסמ"ע והב"ח איירי כשתובעו בשביל קרקע או פקדון דבכה"ג אף כשמקנה לו שליש מה שיוציא מן הקרקע או הפקדון כיון דהוא באמת שלו ועביד דאתי ל"ד לפירות דקל ומחויב הנתבע לדון עמו וכן עיקר ודו"ק ועמש"ל סי' ר"ט ס"ה:
כב סָעִיף ו כל ההוצאות כו'. אפי' הוציא יותר ממה שקבל כיון שכתב ליה כל דמתעני כ"כ הסמ"ע: וכתב מהרש"ל פ' מרובה סי' י"ד ונראה שאם שכר אותו בתנאי זה שיוציא לו ממון מיד הנפקד וכל זמן שאינו מוציא לא ישלם לו מידי א"כ אפי' הוציא השליח יתר על מה ששכרו פשיטא שהניח מעותיו על קרן הצבי ע"כ:
כג סָעִיף ו שכך כותבים בהרשאה כו' כתב ב"י תימ' שאדרב' אם לא כתב לו כן מכ"ש שיכול להחזיק בכל הממון וי"ל דנ"מ שאם לא החזיק בממון ונתנו למורשה שאינו חייב לשלם לו ההוצאות ע"כ ומביאו ד"מ וכ"כ בסמ"ע ולפע"ד בלאו הכי לק"מ דע"כ לא אמרינן דיכול להחזיק בממון אלא כשאומר אתה הקנית לי בקנין גמור אבל כשמודה שהוא שלוחו אלא שרוצה להחזיק לעצמו פשיטא דאינו יכול א"כ אם לא כתב ליה כל מה דמתעני והוא מודה שהוא שלוחו א"צ לשלם לו ההוצאות. ונראה שגם הב"י והסמ"ע מודים לזה ולא מיירי אלא כשהשליח אומר אתה הרשיתני להוציא כל ההוצאות אע"פ שלא כתבת כן בהרשאה וכן משמע ל' הסמ"ע דהא אי בעי היה מחזיק בכולו כו' משמע דצריך לשלם ההוצחות מכח מגו דאי בעי היה מחזיק בכולו ופשיטא דמגו לא שייך אלא היכא דאיכא הכחשה אבל אם השליח אינו אומר שהרשהו להוציא אז א"צ לשלם לו ההוצאות כיון דלא כתב ליה כל מה דמתעני אף אם המעות עדיין ביד שליח. ומהרש"ל שם כתב דאפי' לא כתב לו כן בהרשאה צריך לשלם לו דמסתמא אדעתא דהכי הרשה וזה נתרצה ואומדנא כה"ג מילתא ונראה אפי' אם קצץ שכרו מ"מ כל מה שיוציא מחמת עסק זה בשארי סבות צריך המרש' לשלם לו כל הוצאותיו עכ"ל מיהו כל זה מדינא אבל מצד המנהג נראה דלכ"ע צריך לשלם כל ההוצאות אף שלא כתב כל דמתעני מטעם שנתבאר לעיל סי' ס"א ס"ה דכל דבר שנהגו במדינ' לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וע"ש:
כד סָעִיף ו ואינו אלא שליח בעלמא כו'. כיון דכתב ליה כל דמתעני הלכך אינו אלא שליח ואינו יכול להחזיק לעצמו. כן הוא בש"ס וכתב מהרש"ל שם דאפי' לא כתב ליה כל מה דמתעני ליה מן דינא כו' מ"מ לא יכול השליח לעכב לעצמו מידי מאחר שעיקר תקנת הרשאה אינו אלא לטובת המשלח כו' והיינו בהלואה אבל בקרקע ופקדון יכול לומר כבר הקנית לי על כל דבר ועמש"ל בס"ק שאח"ז:
כה סָעִיף ו ואם רוצה המורשה כו'. והיינו אפי' הקנה לו אג"ק וכן נ"ל (וכ"ש בזמנינו דנוהגים בכל הרשאות דהקנה לו אג"ק ואין דעת המורשה והמרשה רק להיות שליח בדבר דדינא הכי) עכ"ל סמ"ע ובב"י סי"ב כ' דבהרשאה שהקנה לו אג"ק יכול להחזיק הממון לעצמו ובד"מ השיג על הב"י וז"ל ואין דבריו נ"ל דטעמא דשליח שוייה לאו משום דלאו דרך הקנאה הוא אלא דאומדן דעתא הוא מאחר שכתב לו בדרך הרשאה דלא שוייה רק שליח ולכן אין לחלק בין אם כ' לו אג"ק או לא עכ"ל ולכאורה נרא' דהב"י והסמ"ע אזלי לטעמייהו דהב"י ס"ל דהטור סובר דבהרשא' שהקנה לו אג"ק לא נתבטל' כשמת א"כ שלו הוא לגמרי והסמ"ע ס"ק ד' ס"ל דהטו' סובר דנתבטל' כשמת וכ' שגם דעת הד"מ כן וכמ"ש לעיל ס"א בשמם וכ"כ בב"ח ס"ס זה דלפמ"ש דבשמת נתבטל' ההרשאה א"י להחזיק בממון ע"ש. ולפ"ז מה שהעלתי שם לא נתבטל' יכול להחזיק בממון. אבל בבעה"ת מוכח דאע"פ (שנתבטל') שלא נתבטל' כשמת א"י להחזיק הממון לעצמו וז"ל אבל דעת הראב"ד כו' אפי' הכי קתני אין משלחין פי' כדי שיוכל להפטר ולהנצל מאונסים מ"ט דילמא אדאתי שליח לגבי מארי דפקדונא שכיב מרי דפקדונא ונפלו זוזי קמי יתמי ושליחותא דידיה לאו כלום הוא כו' ולית ליה תקנתא דחשש מיתה אלא בהקנאה דהרשאה כעובד' דרבא ורב ספרא בזוזי דר' אבא דהוי התקבלתי דהתם הרשאה הוי דמתקרי אורכתא והקנא' כעובדא דרב פפא דהקנה לו זוזי אגב אסיפא דביתא והיא היתה הרשאה כמו כן וא"ת א"כ דהרשאה הויא הא קי"ל דשליח שויה ואי תפס מפקי' מיניה ואמאי נפק לאפיה עד תוך דלא בעי למיקם בהדי' לדינא א"נ משום כבודו א"נ משום שמחתו עכ"ל מיהו מבואר היכא דהקנה לו בקנין גמור ולא הוזכר בקנין שום ענין הרשאה והמשלח טוען שהרשהו אם השליח כופר ואומר שהקנהו לו לגמרי יכול להחזיק בממון וכ"כ הבעה"ת שם בשם הר"ב ן' מג"ש וז"ל ואקנינהו ניהליה לרב שמואל אגב אסיפא דביתיה ופי' הר"ב ן' מג"ש בהקנאה גמורה ולא בתורת הרשאה וכי אתא נפק לאפי' עד תוך כדי שלא יחזיק בהם לעצמו עכ"ל וכן מוכח בש"ס פ' מרובה (בבא קמא דף ע') גבי כיון דכתב ליה כל דמתעני לך מן דינא קביל' עלי שליח שויי' ולא מצי למתפס לנפשיה וכ"כ בטור ומחבר לקמן סעיף ז' ע"ש וכן משמע מדברי מהרש"ל פרק הגוזל עצים סי' מ' ע"ש:
כו סָעִיף ו צריך להחזיר לבעל הפקדון כו'. היינו בענין שאין המורשה היה יכול להחזיק בו לעצמו וכמו שנתבאר:
כז סָעִיף ו ורוצ' ששמעון יתן לו מעותיו. פי' אותן מעות שקבל שמעון בהעיר אחרת ממעות ראובן מבקש ראובן שיתנם לו שם מיד ואינו רוצה להמתין עד שיבוא שמעון לעירו דראובן ויתן לו מעות אח"כ כמו שאמר לו בתחלה מ"ה הדין עם שמעון כי אדעתא דהכי קבלם שמעון ועיין שם בת"ה סימן שי"ג שכתב וז"ל ואעפ"י דאם היו המעות עדיין ביד הנפקד פשיטא דראובן יכול לחזור בו אע"ג דקבל הקנין לשמעון דקי"ל אין מטבע נקנית בחליפין מ"מ כיון שכבר קבלם שמעון אין לו דין עליו והביא ראי' מהמוכר פירות דקל לחבירו עד שלא בא לעולם שאינם נקנים לו ואי קדים הלוקח ולקח אין מוציאין מידו (כדלקמן סי' ר"ט ס"ד) ועיין לעיל סימן ס"ו עכ"ל סמ"ע ור"ל לעיל סי' ס"ו סי"ז דנתבאר שם דהמוכר ש"ח לחבירו אע"פ שאינו נקנה במסירה לחוד מ"מ אם תפס הלוקח אין מוציאין מידו ובת"ה שם למד מזה הך דין דהכא ולפ"ז היינו דוקא שנתרצה לו ראובן בתחלה שיקח שם המעות לעצמו כשירצה וק"ל:
כח סָעִיף ז כיון שכתב כל דמתעני כו'. אבל אם אין כתוב בה כל דמתעני כו' וגם אין כתוב בה דון פסולה ומ"ש אח"כ ואם אין כתוב בהרשאה כל דמתעני כו' היינו כשכתוב דון וק"ל. מיהו היינו כשהיא כתובה בענין שאינו מקנה לו גוף הדבר אבל אם הוא בענין שקונה גוף הדבר כגון במטלטלים והקנה אותם לו בק"ס ומעות פקדון אג"ק ושטר בכתיבה ומסירה אפי' לא כתב לו דון וזכי כל דמתעני כו' כשרה ומחויב לדון עמו דנהי דלא זכה מטעם שליחות מ"מ זכה מטעם קנין וכן משמע להדיא מדברי הע"ש בסעיף ד' ע"ש ונכון הוא:
כט סָעִיף ז שטר הרשא' כו'. ע' נוסח שטר הרשאה במהרש"ל פרק מרובה בסי' ט"ו בקצרה וכבר כתוב על צד היותר טוב בתיקוני שטרות הנדפסים אך שהיא באריכות קצת ובמהרש"ל שם הוא בקצרה והוא ג"כ על נכון. וכתב עוד מהרש"ל שם דמה שכותבין בפנינו עדים ח"מ ה"ה אם כתב אני ח"מ שמועיל רק שהקנין יהי' בפני עדים ויכתוב בהרשאה איך שנתתיו לו בפני עדים וכך אמרתי לו בפני עדים כו' עכ"ל ולא ידעתי מה צורך שהקנין יהי' בפני עדים הלא קי"ל דקנין מהני אפי' בינו לבינו דלא איברי סהדי אלא לשקרי וכמ"ש כל הפוסקים ונתבאר לקמן ר"ס קכ"ט וסי' קפ"ט וסי' קצ"ה ס"א. ואפשר דמהרש"ל לא כתב כן אלא לכתחלה לרווחא דמלתא לחוש לסברת הראב"ד שכתב שאין הכל מודים בקנין ומביאו ב"י לקמן סי' קצ"א ס"ב אבל בדיעבד פשיטא דמהני אפי' לא הי' הקנין רק בינו לבינו דכל הפוסקים חולקים על הראב"ד ועוד דגם הראב"ד מודה בקנין אג"ק כדמשמע להדיא מדבריו שם ע"ש ובהרשאה כותבים שהקניתי לו אג"ק ולפי עניות דעתי א"צ לחוש לסברת הראב"ד אף לכתחלה וגם הראב"ד עצמו אינו מחליט כן רק שכתב שאין הכל מודים בדבר וק"ל:
ל סָעִיף ז ומ"מ נוהגין לכתוב בו זמן. נראה שנכון הוא לכתוב זמן דהא נ"מ לענין בטול וכדלקמן סי' קכ"ג ס"ק י"ג ע"ש ובתשובת הר"ב סי' מ"ד כ' דפשיטא דלכתחלה אין להקדים זמן הרשאה או לאחרה ובדיעבד כשר וע' עוד שם בסי' מ"ב ובסי' מ"ג:
לא סָעִיף ז וכן מה שכותבין ברעות נפשא כו'. ג"כ אינו אלא מנהג. ומהרש"ל שם לא העתיקו בנוסחתו כלל ומשמע מדבריו שם שג"כ אינו מנהג לכתבו וכ' שם שאין כותבין ג"כ בטול מודעות בהרשאת ממון וכן דלא כאסמכתא כו' אבל בתיקוני שטרות הנדפסים כתוב בדלא אניסנא כו' וביטול מודעות כו' ודלא כאסמכתא כו' וכן נוהגין:
לב סָעִיף ח בנכסי מלוג. אבל בנכסי צאן ברזל א"צ הרשאה אפי' הוא מוחה יכול לדון וכמ"ש בא"ע סי' פ"ה ס"ד בשם הפוסקים ע"ש:
לג סָעִיף ח ואם יש פירות בקרקע כו'. כתב הסמ"ע דאף אם אין עליה עתה פירות שכבר נתלשו משם מ"מ כיון דהשדה עומד לפירות לשנים הבאים דן גם על גוף הקרקע ולא נתמעט כאן אלא קרקע שאינו מגדל פירות כלל לדעת רב האי ולדעת הרא"ש גם בזה יכול לדון על גוף הקרקע ולא נתמעט אם לא שהבעל והאש' מודים שהפירות נתנו להנתבע על כמה שנים והגוף לאשתו והנתבע אומר שגם הגוף שלו וכן הוכח מהרא"י בת"ה סי' שי"ב ודלא כהריב"ש סימן תצ"ו עכ"ל ומ"ש בדעת רב האי אינו מוכרח ואדרבא פשט דבריו משמע דבעינן שיהי' עתה בקרקע פירות וכן משמע בת"ה שם שכן דעת רב האי וגם משמע שם שגם דעת הרמב"ם והסמ"ג (והמחבר) כן והבאתי לשונו לקמן בסמוך ע"ש ודו"ק וכ"כ בב"ה שדעת הרמב"ם נראה כרב האי ומ"ש הסמ"ע בדעת הרא"ש נרא' נכון שכן משמע ממ"ש ואם שמו לו קרקע שאינו עושה פירות אין בכך כלום כי יכול למוכרו וליקח דבר שעושה פירו' ועוד מתחל' היו עומדים המעות שבשטר ליהנות מפירותיהן עכ"ל וטעמא דיכול למוכרו כו' שייך אפי' אינו מגדל פירות כלל. ואע"פ שהב"ח פי' דהרא"ש מיירי שעתיד הקרקע לגדל פירות אבל אין פי' ארץ גזרה שאין עושה פירות דא"כ אין הבע"ח נוטל ממנה כדלעיל ס"ס ק"ח עכ"ל ונראה מדבריו דאם אין עושה פירות עתה אף שעומד לעשות פירות לאחר זמן א"י לדון כי אם בה' רשא' וכן נראה להדיא מדבריו שכתב אח"כ ע"ש ולפעד"נ כדפי' ומ"ש דא"כ אין הבעל חוב נוטל ממנה כו' לאו מלתא הוא דע"כ לא אמרינן בסוף סי' ק"ח דאין הבעל חוב נוטל ממנה אלא לענין שאם יש ללו' קרקע אחרת בינוני' מחויב ליתנו לו דקרקע שאינה עושה פירות כלל אין שם קרקע עליה אבל פשיטא דהב"ח גובה ממנה. ולפ"ז א"ש מ"ש הטור אבל רב האי כו' דלפירושו צריך לדחוק דרב האי פליג אפי' כשהי' דן על המעות וזה אינו במשמע בדברי רב האי כלל וכמ"ש הוא עצמו דיש לדחות דשמא במעות מודה רב האי להרא"ש כו' וכ"כ בת"ה שם דבמעות אף לרב האי יכול לדון אבל למאי דפרי' א"ש אך מ"ש הסמ"ע וכן הוכיח מהרא"י בת"ה סי' שי"ב דלא כהריב"ש סי' תצ"ו לא ידעתי כונתו דבת"ה שם לא הכריע דבר רק הביא דברי רב האי ורמב"ם וסמ"ג ודברי הרא"ש וכתב דאפי' לרב האי ורמב"ם וסמ"ג דכתבו דאיכא פירי באות' קרקע לא אתי אלא לאפוקי היכא דצריך למכור הנכסי מלוג וליקח במעות קרקע והוא אוכל פירות אבל בבא לדון על מעות מזומנים חשיבי הן כמו קרקע שיש בה פירות משום דבכל שעה מצי ליקח קרקע מהן שיאכל ממנה פירות כו' והכי מחלקי' התו' שנא"ץ גבי טוי לארוג דכיון דהמעות מזומנים חשיבי כמו ארוג גופיה כו' וה"נ בנ"ד חשיבי כאלו כבר נלקח בהן קרקע שעושה פירות מיד כסתם קרקע דאיתנהו הכי עכ"ל (וגם בתשו' מהר"ש כהן ספר ב' סי' קמ"ד הסכים להת"ה בזה ע"ש ועיין בתשו' מהר"ש כהן ס"ג סי' ס"ז באריכות) וא"כ אין מזה השגה על דברי הריב"ש דלא כ' הריב"ש שם רק ז"ל ובכאן לא הי' עדיין פירות כי לא היה גפן טעונה עכ"ל ונראה דהריב"ש סובר כרב האי וס"ל דבעי' שיהא בקרקע עתה פירות וכמ"ש לעיל (וכן משמע בראב"ן סי' ע"ט כהריב"ש ע"ש) וא"כ נראה דגם הת"ה מודה להריב"ש בקרקע ואי משום שכתב הת"ה אח"כ וז"ל ותו נראה דאפי' נפלו לה שאר דברים שצריכין למכור ליקח מהן קרקע שעושה פירות והאש' כאן בפנינו ואינה רוצה לחלוק עם המחזיק באותן דברים ונכסים וגם איננה רוצה להרשות את בעלה כה"ג יכול הבעל לדון בלא הרשאה דאין לך נחית אפירי גדול מזה שאם לא יוציא מיד המחזיק נמצא שחסר הוא את פירותיהן לעולם ותלמודא דפסיק דצריך הרשא' היכא דלא נחית לפירי רוצה לומר כדפירש"י התם דאין לו לדון עמו כלום בפירות שאין לו טענה עם האשה בפירות כלל עד כאן לשונו משמע שאין לו שום זכות בטענת הפירות כגון אם בלאו הכי הפירות מכורי' למחזיק הקרקע מן המוריש הקרקע לאשה לג' או לד' שנים בכה"ג שאין לו עתה שום נפקותא אם זה מחזיק בפירות אלא רוצה לדון עמו בגוף הקרקע בענין זה צריך הרשאה אבל היכא דמצי למטען שום נפקותא דאית ליה בהדי' דמחזיק לעולם לא צריך הרשאה והדין והסברא נותנת כן דאם לא כן איכא למיחש לעולם היכ' דנפלו לה נכסים שצריכין למכור ליקח בהן קרקע שיאכל הבעל פירות יבוא אחד מקרובים ויחזיק בהן ויעשה עמה קנוניא שלא תתני הרשא' לבעל' והיא גם כן לא תתבענו וימצא שישארו הנכסים בידו לעולם ומתבטל לו תקנת חכמים שתקנו לבעל פירות מן האשה ובכל מקום חיישי' לתיקון העולם ושלא לחשוב תרעומות ועולה לעקור תקנת החכמים עכ"ל ונראה שזה היתה כונת הסמ"ע שכתב וכן הוכיח מהרא"י כו' ר"ל דהוכיח כהרא"ש ודלא כהריב"ש ולפע"ד אינו כן דעת מהרא"י דהיאך יעלה על הדעת שיוכיח מהסברא כהרא"ש ודלא כרב האי ורמב"ם וסמ"ג ובפרט שהטור כתב שמסתברא כרב האי ועוד דאם היתה כונתו להוכיח כהרא"ש א"כ לאיזה צורך הוצרך מתחלה לומר דמעות חשיבי כמו קרקע שיש עליה עתה פירות. ועוד דאין הוכחתו מורה על זה כלל רק בא להוכיח דאם היא אינה רוצ' לחלוק אז יכול לדון בלא הרשאה על זכות הפירות שיש לו לבדו מטעם דאל"כ איכא למיחוש לעולם היכ' דנפלו לה נכסים שצריכים למכור ליקח קרקע שיאכל הבעל פירות יבוא אחד מקרובי' כו' וע"ז כתב דתלמודא דפסיק דצריך הרשא' ר"ל כדפי' רש"י כו' כלומר דבזה שוים רש"י ורב האי דהיכא דאין לו זכות בפירות אינו יכול לדון על הקרקע אבל היכא שיש לו זכות בפירות לכ"ע יכול לדון על הפירות. זהו ברור כונת מהרא"י. וכן משמע דעת הר"ב בא"ע סי' פ"ה ס"ד דבקרקע בעינן שיהא בה עתה פירות וכמ"ש שם:
לד סָעִיף ח וא"צ הרשאה. משמע הא אם הי' מוחה א"י לדון (וכן משמע להדיא בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קס"ד ע"ש) ואע"פ שהב"י כתב לקמן סי' קע"ו מחו' כ"ג בשם הריטב"א דבעל בנכסי אשתו שא"צ הרשא' משום דידו כידה ואפי' בע"פ יכול לתבוע ואינה יכולה לעכב עכ"ל נראה דהריטב"א מיירי בפירות שהם שלו ובכה"ג ודאי אינ' יכולה לעכב וכמ"ש בס"ק הקודם בשם הת"ה ואפי' תימא דאין זה ב משמעות ל' הריטב"א מ"מ הא בא"ע סי' פ"ד סי"ד הבאתי בשם הרשב"א והר"ן דיכול' למחות על גוף הקרקע ע"ש וגם דברי הריטב"א בלא"ה תמוהים דאי טעמא משום דידו כידה א"כ אמאי אמרי' בש"ס דאי ליכא פירי בארעא צריך הרשא' ובדאיכא פירי דא"צ הרשאה אמרי' טעמא דמגו דנחית אפירי נחית אכול' ארעא ודו"ק:
לה סָעִיף ט א' מהאחים שלא חלקו ירוש' שלהם וממילא הם שותפים ובהשותפים לא הוצרך לומר שלא חלקו דאם חלקו לא היו נקראים שותפים וק"ל (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' ס"ח וסי' קל"ו וסי' קס"ב):
לו סָעִיף ט שבא לתבוע כו'. כל סעיף זה הוא ל' הרמב"ם וכתב בבדק הבית דמשמע מדברי הרמב"ם דה"מ כשהשותפים הם תובעים אבל לא כשהם נתבעים וכמ"ש המרדכי בשם כמה גדולים וא"כ אין מקום למ"ש הרא"ש וטור ונ"מ שיורדים מיד לנכסיו כו' עכ"ל ולפע"ד יש מקום לדברי הרא"ש וטור דהא טעמייהו דהנהו גדולים הוא כמ"ש המרדכי בשמם שיכול לומר מה ששתקתי תחלה כי אמרתי מי יתן שלא הי' תובע אותי לעולם וטעם זה לא שייך אלא כשהוא מחוסר גוביינא גבי השותף שאינו עומד בדין וא"כ נראה דס"ל להנהו גדולים כמ"ש הטור סי' קע"ו סל"א בשם הרמ"ה וז"ל כתב הרמ"ה ז"ל דה"ה שני שותפים בקרקע שתבע א' לאחד מהם אותו קרקע מפני חוב שיש לו על המוכר שמכרה להם או שיש לו עדים שגזלה ממנו והורידו לתובע בתוכה לא מצי שותפא למסתר דינא דהא שליחותיה קעביד ודוקא בממונא דלא מחסר גוביינא מהך שותפ' דלא אתא כגון קרקע או בהמה או עבד דהוי קאי ברשותי' דהאי דאתי לבי דינא עכ"ל וא"כ מתקיימים דברי הרא"ש בקרקע דכשדן השותף האחר שליחותי' קעביד ויורדי' מיד לקרקע וא"י לו' תנו לי זמן עד שאחזור ואדון עמו וא"כ הנהו גדולי' והרמ"ה והרא"ש כולהו בחד' שטה קיימי' ודלא כהב"ח בסי' קע"ו סל"א דהבין דהרמ"ה פליג אהנהו גדולי' ואדברי הרא"ש לכך הניח דברי הטור בקושי' אלא כמ"ש וכן נ' להדיא מדברי הר"ב לקמן סי' קע"ו סכ"ה דהנהו גדולי' לא פליגי אהרא"ש וטור וכ"כ בסמ"ע שם וכ' ג"כ דכ"ע מודי' להרמ"ה וגם המחבר גופיה העתיק שם דברי הרא"ש וטור וע"ש:
לז סָעִיף ט תובע על הכל כו'. לעיל ס"ס ע"ז כתבו הטור והמחבר סעיף ט' אם חבירו בעיר ושמע ולא בא צריך ליתן לזה התובע הכל כו' וכ"כ בסי' רצ"ט ומשמע שם להדיא הא אם אינו ידוע ששמע אף שהוא בעיר אין לו ליתן לזה הבא עד שיודיעהו ונראה דהא דאין מחלקין הט"ו בכאן בכך משום דהתם שיתן לו בעינן ודאי שידוע שחברו שמע ולא בא אבל מסתמא א"צ ליתן דשמא לא שמע הוא וכשזה יתן לו יבא חבירו וידון עמו ולא יוכל אח"כ להוציא ממנו אבל הכא אפי' מסתמא צריך לדון עמו דאמרי' מסתמא שמע ואם יברר אח"כ שלא שמע יחזור וידון עמו ואין לו הפסד בזה אבל אם ידוע בודאי שלא שמע אף שהוא בעיר א"צ לדון עמו רק על חלקו וכן מחלק הבעה"ת והמחבר גופי' שם אפי' בשמע בין לדון עמו ובין ליתן לו דאע"פ דמחויב לדון עמו על כולו מ"מ אינו מחויב ליתן לו אלא החצי והחצי יניח ביד ב"ד אלמא דאע"ג דאמרינן דשליחותיה קעביד היינו לענין לדון עמו ואעפ"כ לא יתן לו הכל וה"ה הכא ודו"ק:
לח סָעִיף ט אין השותף האחר כו'. אין להקשות הא אם יש לו טענות אחרות אפי' היה בעיר לא נתחייב הא' בחיובו של זה וכמ"ש הטור כאן ובסי' קע"ו וגם המחבר כתבו שם די"ל דאם לא היה בעיר אף שלא ידענו שיכול לטעון בע"א מ"מ לא חל דינו של זה דדילמא אם היה שם היה יכול לטעון שום טענ' דלא נתחייב בה (ונ"מ ג"כ לבע"ד בזה דצריך ליתן לו זמן ב"ד מחדש על הפרעון משעה שירד עמו לדין וגם ליתן לו זמן שירד עמו לדין טור) משא"כ כשהיה בעיר עכ"ל סמ"ע ולע"ד דברים אלו מגומגמים והאמת דדברים אלו שהעתיק המחבר הם דברי הרמב"ם והוא חולק על מ"ש הטור דאם יש לו טענות אחרות יכול השותף לחזור ולטעון אפי' היה בעירו וכ"כ בב"ה להדי' דהרמב"ם חולק ע"ש והיינו שכתב המחבר כאן ויתבאר זה עוד בסי' קע"ו סעיף כ"ה וסעיף כ"ו שאינו רגיל לעשות כן בשאר מקומות אלא ר"ל דלקמן סעי' קע"ו שם יתבאר דיש חולקין בדבר והיינו דברי הרא"ש וטור שהעתיק שם שהם חולקין אדברי הרמב"ם דהכא ולענין דינא גם דעת בעה"ת שער מ"ד סוף ח"א נראה כהרמב"ם וכן נראה מחדושי הרשב"א ס"פ השולח והר"ן שם ע"ש ודו"ק וכן נראה להדיא מדברי ראב"ן דף קל"ב סוף ע"א וז"ל שבועה לא' שבועה לק' אבל אם נפטר בלא שבועה מצי אידך למימר אי הוה אנא הוה טעין טפי והיה מתחייב ומצי למתבעי' לדינא וה"מ דלא הוי במתא אבל הוי במתא ודאי שליחותי' עבד ונפטר זה לגמרי עכ"ל וכן עיקר דלישנא דאי הוינא התם הוי טענינא טפי דבש"ס מגומגם לדעת הרא"ש וטור גם רבי' ירוחם נ"ג ח"א כתב וזה לשונו ויכול לומר חבירו כשיבוא אם הייתי כאן הייתי טוען כך וכך ודוקא דליתיה במתא אבל איתיה במתא איבעיא ליה למיתי מאחר שהוא בעיר ומאחר שלא בא ניחא ליה במאי דעביד חבריה עכ"ל והשמיט דברי הרא"ש אלמא דס"ל דאפי' יש לו טענות אחרות אינו יכול לבטל כשהיה בעיר וכן נראה דעת מהר"מ שבמרדכי פרק מי שהיה נשוי ובתשובת מיי' לספר משפטים סי' י"ב ע"ש:
לט סָעִיף ט ולפיכך יש לנתבע כו'. וכן היא הסכמת הטור כהרמב"ם ולא כהרא"ש וכן דעת בעה"ת שם וכ"ד הר"ן פרק מי שהיה נשוי וכן נראה דעת הריטב"א שהביא ב"י לקמן סי' קע"ו מחורש כ"ב ועיקר דלא כהסמ"ע שנוטה לדעת הרא"ש וכתב דלקמן סימן קע"ו סכ"ח משמע כהרא"ש וליתא וכמו שיתבאר שם ע"ש: כתב הסמ"ג דאם ישנו בעיר צריכין שניהם לבוא וכתב הב"ח דפעמי' דמצי הנתבע למימר לההיא שותפא דקא תבע ליה חברך לא יעיז כ"כ נגדי בטענות שקרים והדין אמת ואין חולק עליו גם דעת הטור והרמב"ם כן עכ"ד בקצרה ואני שמעתי ולא אבין דודאי הרמב"ם והטור פליגי אסמ"ג דהא משמע להדיא מדבריהם דהיכא דהוא בעיר שאין יכול לדחותו בשום ענין ומחויב לדון עמו על הכל וכן משמע להדיא בר"ן ובעה"ת שם וגם במרדכי ובהגה אשרי פ' מי שהי' נשוי אחר שהביאו דברי הסמ"ג הנ"ל כתבו ונ"ל דזהו דלא כמיימוני גם מהר"מ מטיקאטין כתב בגליון המרדכי דרש"י ומהר"מ פליגי אסמ"ג וכן משמע דברי מהר"מ בתשו' מיי' שם וז"ל כיון דהוי במתא איבעי ליה למיתי וכן הוא לא הי' יכול לומר תחלה לא ארד עמך לדין עד שאשמע דברי השאר עכ"ל וכן עיקר:
א סָעִיף א אפי' אם יש עדים שעשאו שליח להביאו לו. ה"מ למימר רבותא טפי דאפי' יש עדים דאמר להלוה לשלחו לו ע"י זה השליח וכמו שכתבתי בסי' שקודם זה דבהאי לישנא נפטר הלוה לכ"ע אלא שהטור והמחבר (ס"ל) לישנ' דגמ' נקטי דאמר כן אליבא דרב חסדא דס"ל דמהני ל' זה כמו זה ועפ"ר:
ב סָעִיף א דזכין לאדם שלא בפניו. שם בכתבי מהרא"י סיים בזה וכתב וז"ל ☜ אבל אם הב"ד רואין שזה הרוצה להיות מורש' אינו מכוין לטובת המלוה או המפקיד אין בדבריו כלום ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות וע"ש שהאריך בזה וזהו כוונת מור"ם במ"ש אם נראה לב"ד כו':
ג סָעִיף א שמא ימות המלוה. הטור כ' עוד טעם אח' שמא ביטל המשלח שליחותו ואז אם נאבד או נאנס מיד השליח היה חייב הלוה או הנפקד באחריותו להמלוה או המפקיד והמחבר לא כתב ה"ט משום דסבר כבעל העיטור שכ' הטור בשמו בר"ס זה דנפטר הלוה או הנפקד בכה"ג מהאחריות אפילו בלא הרשאה וכמ"ש המחבר בס"ב ומור"ם שכתב שם דעת י"א דצריך הרשאה ולא הוסיף ה"ט משום דמור"ם כ"כ שם לדעת הרא"ש דכתב דאין המלוה יכול לבטל ההרשאה והמחבר כתב כאן שצריך להקנות בהרשאה באגב קרקע ולטעם דחשש ביטול א"צ אגב קרקע ועפ"ר שם כתבתי דאף דלא חיישינן למיתה בגיטין ה"מ באיסורא דבין אדם למקום אבל בממון דהוא בין אדם לחבירו מי ימחה בידו שיחוש בזה כדי שלא יבא לידי הפסד מיהו שם כתבתי די"א דאף בממון לא חיישינן למיתה כ"א בזקן:
ד סָעִיף א מיהו אם ידע שמת לא יתנו לשליח. משמע דס"ל הכי אפי' בהקנה לו אגב קרקע דהא קאי אדברי המחבר וכ"כ בד"מ ס"ז בשם תשוב' הרא"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש הטור בשם הרא"ש (בס"ז) ז"ל אבל אם הקנה לו הממון אגב קרקע כבר זכה בו והוא שלו ואפי' מת המשלח לא זכו בו יורשיו היינו שאין לו לירא מליתן לשליח שמא ימות וזכו בו יורשי הנותן ונתבטל השליחות ואם יאנס בדרך יתחייב לשלם ע"ז כתב דלענין זה אמרי' דלא זכו בו יורשיו אבל לא איירי בידע הנפקד ממיתתו דאם ידע לא יתן להשליח דאף שהקנה לו המפקיד הממון אג"ק מ"מ כוונתו לא היה אלא לעשותו שליח לנפשו ולא עבור בניו ומטעם שכתב הרא"ש בתשובה הבאתי לשונו בהגד"מ ע"ש:
ה סָעִיף ב פטור הנתבע הטור בשם העיטור כתב הטעם שיאמר המלוה סמכתי עליך שהיית עומד בשליחותך שכשם שחזקה ששליח עושה שליחתו כך חזקה שב"ה עומד בדיבורו ולא היה לך לחזור בך ואין לי להפסיד בשביל חזרתך עכ"ל וכתב הב"י והד"מ דאף דידע השליח שבטלו אם הנתבע לא ידע פטור (הנתבע) מן האחריות לדעת הרי"ף והרמב"ם ודוקא אם דן המורשה ונתחייב בדין זה תלוי בידיעת השליח שבטלו וכמ"ש מור"ם בהג"ה בס"ג כיון דאין לו הפסד כ"כ בזה לנתבע שיחזור וידון עמו ע"ש:
ו סָעִיף ד המרשה את חבירו כו'. ע"כ דיברו הטור והמחבר ממי ששלח שליח להביא לו פקדונו או הלואתו שיש לו ביד אחר שאינן מחולקין בו וכאן מיירי במי ששולח שליח לדון עם חבירו שחייב לו ואינו רוצה לשלם לו מאיזה טענה שיש ביניהם מיהא לדינא אין חילוק בין דא לדא דגם בהמפקיד צריך להקנות לו הממון ולכתוב לו דון וזכי ואפיק לנפשך כו' וכמ"ש הטור בשם הרא"ש ס"ד ע"ש:
ז סָעִיף ד צריך ליקח בקנין. דוקא בזה שבא להוציא צריך להקנות לו ולכתוב זיל דון כו' אבל בהרשהו ☜ למכור מטלטלין או קרקע א"צ לזה ב"י מחס"ג בשם ב"ת ד"מ ט':
ח סָעִיף ד דון וזכי ואפיק כו'. גם בסמוך ס"ו כתב דצריך לכתוב זכה וע' בטור דלא כתב בס"ח בנוסח הרשאה ל' וזכה ועפ"ר מ"ש בזה:
ט סָעִיף ד לא ישיב לו דבר מטעם הנ"ל שמא ימות או יבטל השליחות:
י סָעִיף ד דלא גרע משליח כו'. דפטור מאחריות כמ"ש הטור והמחבר בר"ס קכ"א ובר"ס זה:
יא סָעִיף ה מחצה או שליש כו' ויש מי שאומר כו'. בפרישה כתבתי די"א הטעם דבמקנה לו השליש או הרביע ממה שיוציא מיד הנתבע ואז כשידין עמו על הכל ויוציאנו יתרב' שלישו טפי ממה שיגיע לחלקו אם לא יוציא מידו רק השליש וחילוק זה אינו במקנה לו דבר קצוב כגון ק' זהובים אבל אין טעם זה מספיק דא"כ הל"ל נמי דאף אם מקנה לו השליש מהחוב סתם ולא א"ל שליש ממה שתוציא נמי אינו יכול לדון על כולו ולמה סיים וכתב דין זה בהקנה לו ק' זהו' מהחוב אלא ה"ט דבמאמר המצטרף בשם שליש או רביע נכלל כל החוב וכיון שנתן לו רשות לתובעו כל החוב והקנה לו השליש ממנו יש לו שייכות בכולו ולכך ידין עמו בכולו:
יב סָעִיף ו שכך כותבין בהרשאה. עד"ר שם מבואר דאי לא כתב לו כל דמתעני לך מן דינא עלי הדר מכ"ש דצריך לשלם לו כל ההוצאות דהא אם בעי היה מחזיק בכולו אלא שנ"מ שאם נתן לו הממון עד שלא החזיר לו ההוצא' דא"צ להחזיר ההוצאה אם לא כתב לו כל דמתעני ולאחר שכתב לו כל דמתעני נראה דאף אם הוציא הוצאה יותר ממה שקבל צריך לשלם לו כל הוצאה ולא כשיעור מה שקיבל וכמ"ש בסמ"ע בסימן שע"ה ס"ז ועד"ר מ"ש עוד מזה:
יג סָעִיף ו ואם רוצה המורשה להחזיק כו'. והיינו אפי' אם הקנהו לו אג"ק וכנ"ל וכ"ש בזמנינו דנוהגין לכתוב בכל הרשאות דהקנה לו אג"ק ואין דעת המורשה והמרשה רק להיות שליח בדבר דדינא הכי:
יד סָעִיף ו ורוצה ששמעון יתן לו מעותיו. פי' אותן מעות שקבל שמעון בהעיר אחרת ממעית ראובן מבקש ראובן שיתנם לו שם מיד ואינו רוצה להמתין עד שיבא שמעון לעירו דראובן ויתן לו מעות אח"כ כמ"ש לו בתחיל' מ"ה הדין עם שמעון כי אדעתא דהכי קבלם שמעון ☜ וע"ש בת"ה סי' שי"ג שכתב ז"ל ואע"פ דאי היו המעות עדיין ביד הנפקד פשיטא דראובן יכול לחזור בו אע"ג דקיבל לשמעון הקנין על זה דק"ל אין מטבע נקנית בחליפין מ"מ כיון שכבר קבלם שמעון אין לו דין עליו והביאו ראיה מהמוכר לחבירו פירות עד שלא בא לעולם דאינ' ניקנים לו ואי קדים הלוקח ולקח אין מוציאים אותו מידו וע"ל סימן ס"ו:
טו סָעִיף ז וכן מה שכותבין כו'. ר"ל דגם זה א"צ אלא דהמנהג הוא לכתוב כן וע"ש במרדכי נוסח ההרשאה:
טז סָעִיף ח ואם יש פירות בקרקע כו' ☜ עפ"ר שם הוכחתי דאף אם אין עליו עתה פירות שכבר נתלשו משם מ"מ כיון דהשדה עומד לפירות לשנים הבאים דן גם על גוף הקרקע ולא נתמעט כאן אלא קרקע שאינו מגדל פירות כלל לדעת רב האי ולדעת הרא"ש גם בזה יכול לדון על גוף הקרקע ולא נתמעט אם לא שהבעל והאשה מודים שהפירות נתנו להנתבע על כמה שנים והגוף לאשתו והנתבע אומר שגם הגוף הוא שלו וכן הוכיח מהרא"י בת"ה סימן שי"ב עיין שם ודלא כהריב"ש בתשובתו סימן תצ"ו ובתשובתי השייך לח"מ בסימן כ"ה הארכתי מזה ע"ש:
יז סָעִיף ט אחד מהאחים שלא חלקו. פי' שעדיין לא חלקו עזבון אביהן וכיס א' להן ובשותפים לא הוצרך לומר שלא חלקו דאם חלקו לא היו נקראים שותפים וק"ל:
יח סָעִיף ט שבא לתבוע כו'. ואם יצא חייב כו'. הטור והמחבר דקדקו לכתוב שבא לתבוע אבל אם השותפין הם הנתבעין ותבעו לאחד ויצא חייב אין השני נתחייב מחמת שלא בא אף שהי' בעיר וכמ"ש בפריש' וכ"כ מור"ם לקמן סי' קע"ו סעיף כ"ה בהג"ה ושם מבואר דין זה יותר ע"ש. גם מ"ש בטור כאן מבואר שם יותר בטור:
יט סָעִיף ט אלו הייתי שם הייתי תובעו טענות אחרות כל' זה כתוב ג"כ ברמב"ן [ברמב"ם] ור"ל הייתי טוען טענות אחרות וכן הוא לשון הגמרא ז"ל אלו אנא הואי התם הוי טענינא טפי והשתא א"ש שסיים המחבר וכתב ע"ז ז"ל לפיכך אם היה בעיר אחרת כו' "עד איני מודה בכל מה שטוען שותפי ועד"ר שם כתבתי דל"ת אזה הא אם יש לו טענות אחרות גם כשהי' בעיר אין נתחייב הא' בחיובו של זה וכמ"ש הטור כאן בסימן קע"ו וגם המחבר כתבו שם די"ל דאם לא היה בעיר אף שלא ידענו שיכול לטעון בע"א מ"מ לא חל עליו דינו של זה דדלמא אם היה שם היה מצי טוען שום טענה דלא נתחייב בו (ונ"מ ג"כ לבעל דין בזה דצריך ליתן לו זמן ב"ד מחדש על הפרעון משעה שירד עמו לדין וגם ליתן לו זמן שירד עמו לדין טור) משא"כ כשהי' בעיר והי' לו לבא ע"ש ובטור כתוב האי דינא בסגנון אחר ממ"ש כאן בש"ע ובדרישה הארכתי מזה ע"ש ודו"ק:
כ סָעִיף ט ולפיכך "יש לנתבע לעכב כצ"ל וכן הוא הסכמת הטור כהרמב"ם ולא כהרא"ש דכתב דאין הנתבע יכול לעכב ע"ש ועפ"ר מ"ש אמ"ש הטור בשם הרא"ש דמצי לומר לו אם ארד עמך לדין על החצי ואזכה בו אצטרך לחלק עם שותפי כו'. וע"ז כ' הב"י דאגופ' דדינא פירכא דא"צ לחלק עם שותפו על זה כתבתי ישוב שם אמ"ש כאן בש"ע. וע"ל סימן קע"ו סכ"ח דמשמע שם כהרא"ש דצריך לחלק עמו ועמ"ש בסמ"ע מזה:
א סָעִיף א שיש לחוש. ולכאור' קשה הא בכל מקום לא חיישינן למיתה דמוקמינן בחזקת חי ועיין מוהרש"ל בשם רש"י דכתב משום דר' אבא זקן וע"ש ואכתי תיקשי הא גבי גט קי"ל אפי' הניחו חולה וזקן מגרש בחזקת חי. ונראה לפי מ"ש תו' פרק המשכיר דף ל"ב גבי ההיא סבתא דהוי לה תלתא בנתא אישתבאי איהי וחדא ברתא כו' אמר אביי היכי נעביד לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דלמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן וכתבו תוס' ז"ל וא"ת הא דתנן המביא גט ממד"ה והניחו זקן או חולה נותנין לו בחזקת שהוא קיים וי"ל דדוקא גבי גט בחזקת שהוא קיים משום עיגונא וכן בשביל אכילת תרומה וקרבן אבל הכא אדרבה החמירו בנכסי יתומים להחזיק הסבתא וברתא במית' ע"ש. וא"כ ה"נ האי טעמא דהחמירו בנכסי יתומים ולפיכך אינו צריך ליתן לשלוחו וזה נכון:
ב סָעִיף ה מחצ' או שליש עיין יש"ש שכתב דוקא בקרקע או בפקדון שקנה בקנין גמור אבל שאר מילי שאין מועיל בו קנין רק בתקנתא דרבנן שיקנה לענין שליחות אינו מועיל עד שירשהו בכולו והובא בש"ך ע"ש מלתא בטעמא:
ג סָעִיף ה דדוקא בכה"ג עיין סמ"ע וכתב יש"ש דאם כתב לו שליש במה שיוציא מן החוב הוי כפירות דקל דאינו מועיל שם קנין ע"ש וכתב בש"ך דמטעם תקנת חכמים לענין שליחות לא מהני דהא במחצ' שליש או רביע בעינן קנין גמור וכמ"ש לעיל. ולפמ"ש בסי' שצ"ב דאם הבטיח לשכיר בשכירתו פירות דקל דאע"ג דא"צ ליתן הפירות דקל משום דהוי דשלבל"ע אבל דמי הפירות צריך ליתן ודינו כמו שהבטיח ליתן חפץ בשכרו דלא קנה החפץ דמחסר' משיכ' ודמיו צריך ליתן וכמ"ש הר"ן פ' השוכר והוא ברמ"א שם סי' של"ב א"כ ה"ה בפירות דקל נמי צריך דמיו וא"כ זה שהתחיל במלאכתו לדון עמו נתחייב בדמי שכירות כפי דמים שיוציא מן החוב ועמ"ש בסי' ס' סק"ב וכיון דיש לו זכות בזה שיוציא ומגו דדן במחציתו דן בכולו וגם מדברי הסמ"ע משמע דאפי' במה שיוציא שייך לומר מגו דמשתעי דינא בפלגא משתעי דינא בכולו ע"ש וכן נרא' מה"ת שכתבו דשכירות נקנה בדיבור אפי' בדשבל"ע צריך ליתן דמיו) (והא דמשמע מדברי הפוסקים דגבי הרשאה בדשלבל"ע לא מהני קנין היינו היכא דמרשהו בכולו דבי' לא שייך שכירות אבל היכא דמרשהו למחצ' ולשליש שהוא שכיר שלו באידך פלגא נתחייב ליתן לו דמי שכירתו מכי התחיל במלאכתו לדון עמו וז"ב:
ד סָעִיף ו ששמעון יתן לו מעותיו בת"ה סי' שי"ג ז"ל ואעפ"י דאם הי' המעות עדיין ביד הנפקד פשיטא דראובן יכול לחזור בו אע"ג דקיבל לשמעון בקנין עי"ז דאין מטבע נקנית בחליפין מ"מ כיון שקיבלן כבר אין לו דין עליו והביא ראי' מהמוכר לחבירו פירות עד שלא באו לעולם ואי קדם הלוקח ולקח אין מוציאין מידו עכ"ל. והנה לפי מש"ל סק"ג דבשכירות שהבטיח לי' פירות דקל דהוה דשלבל"ע תו אין יכול לחזור בו וא"כ אפי' קודם שקיבלן הא כבר התחיל במלאכ' שכבר הלך שם והתדיין שם עמו משום דהתם לא הי' שלוחו כלל אלא הוא מעצמו ביקש מראובן שירשוהו ליקח המעות לטובתו ושיתן לו תמורתו בעיר ראובן ועיין בב"י שהעתיק תשוב' זו ז"ל בת"ה על ראובן שהי' לו מעות בעיר אחרת וא"ל שמעון הרשני לקחת' ואתן לך פה תמורתם ונתרצ' ראובן כו' ע"ש וא"כ אין כאן דין שכירות אבל אם ראובן ביקש משמעון שילך אחר מעותיו וקבע לו בשכירתו ליקח המעות לעצמו ויתן לו תמרותם בעיר ראובן בזה נרא' דמכי התחיל במלאכ' תו ליתא בחזרה. אלא אם רוצה ראובן יכול ליתן דמיהם והיינו ששמין כמה אדם רוצה להיות בידו מעות מכאן ועד ל' יום וכיוצא כיו דלא קנה מעות כיון דהוא דשלבל"ע אלא שצריך לתת החפץ או דמיהן וכמש"ל א"כ אם רוצה ליתן דמיהן רשאי אבל אם כבר זכה בהן תו ליתא בחזר' אפי' לא יסע ראובן בשעה שקיבלו. וכמ"ש בסי' קכ"ג סק"א דבפירות דקל מהני תפיס' אפי' לא ידע המוכר בשעת תפיס' כיון דיהב לי' אדעתא דליזכי ביה היינו מחילתו ואם קדם ותפס קודם שחזר בו הנותן זכה בו ע"ש מלתא בטעמא ודלא כש"ך בסי' מ"ו ס"ק ס"ו שהשיג על רמ"א שנמשך אחר דברי הת"ה בזה דכל מקום שאין הקנין נתפס דמהני תפיס' קודם חזרת הנותן ובש"ך השיג כיון דטעמא משום דידע ומחיל אינו מהני אלא כשידע בשעת תפיס' ומפרש דברי ת"ה בפנים אחר ע"ש והרי מכאן נמי נרא' דעת הת"ה מבורר וביותר תמוה דשם השיג על דברי ת"ה וכאן משמע דמוד' לי' ואולי משום דכאן הוי כנותן עפ"י שליחות ראובן ע"ש בסי' ס"ו אך משמעות דברי ת"ה משמע דאתי עלה מדין פירות דקל ותפס וע"ש עוד בש"ך שכ' ז"ל וכן יש להוכיח עוד מדלקמן סי' ר"ב סעיף ג' הי' התפיס' אחר חזרה וגם מסעיף י"ג ליכא שום רמז ראי' דהתם כיון דמספקא כן אי מהני משיכת בהמ' לכלים א"כ לא זכה בו כלל ועתה חזר בו מה שא"כ בזה דזוכה בו קודם שחזר בו הנותן א"כ ה"ל מחילה דהא מה שלקח עתה ע"פ ציווי הנותן לקח ואע"פ שהציווי הי' קודם שבא לעולם לא מגרע בזה והרשאתו וצווי שלו עומד לעולם כ"ז שלא חזר בו ודו"ק וז"ב:
ה סָעִיף ח וא"צ הרשאה. עיין בחידושי הרשב"א ובר"נ ס"פ השולח שכתבו דהא דא"צ הרשא' על גוף הקרקע היינו משום דהבעל ואשה כשותפין בו והיינו דוקא אם איתא לאשה במתא ולא מתתא אבל ליתא האש' במתא או איתא לאש' במתא ומחתה אינו יכול לדון על גוף הקרקע וכהאי דשותפין בפ' מי שהי' נשוי דף צ"ט וע"ש מיהו הריטב"א כ' הובא בב"י סי' קע"ו דבעל בנכסי אשתו שא"צ הרשא' משום דידו כידה ואפי' בע"כ יכול לתבוע ואינה יכול' לעכב עכ"ל הרי דס"ל דאפי' מחתה אינו יכולה לעכב. ובש"ך ראיתי שכ' דהריטב"א מיירי בפירות שהם שלו ובכה"ג ודאי אינה יכולה למחות ואפי' תימא דאין זה במשמעות לשון ריטב"א מ"מ הא באה"ע סי' פ"ה הבאתי בשם הרשב"א והר"ן דיכול' למחות על גוף הקרקע וגם דברי הריטב"א בלא"ה תמוהים דאי טעמא משום דידו כידה א"כ אמאי אמרי' בש"ס דאי ליכא פירא בארעא צריך הרשא' ובדאיכ' פירא בארעא אמרינן טעמא מגו דנחית אפירא נחית גם לארעא כו' עכ"ל אמנם דברי הריטב"א איירי וודאי על גוף הקרקע ולא על פירות והריטב"א מוכרח לפרש כן והוא לפי שיטתו שכ' שם דגבי תרי שותפי דכי איתא במתא יכול השותף לתבוע הכל דקטן כמאן דליתי' במתא ואשה נמי כמאן דליתי' במתא דמי ע"ש בלשון הריטב"א שהובא בב"י שם והובא ג"כ ברמ"א סי' קע"ו סעיף כ"ח ולזה כתב שם דהא דבעל א"צ הרשא' והיינו משום דתו ליכא לפרושי משום דינא דשותפין ומיירי דאי' במתא כיון דאשה כקטן דמי לענין זה והוי כמו ליתא במתא לזה כתב דהא דא"צ הרשא' היינו משום דידו כידה ואפי' בע"כ נמי אך דהא דבעינן דוקא כי איכא פירא בארעא נרא' לפע"ד דהריטב"א ס"ל כשיטת הרא"ש דאשה שמכר' מנכסי מלוג הבעל מוציא מיד הלקוחות דמוציא אפי' הגוף בחיי' והוא מבואר באה"ע סי' צ' סעיף ט' ע"ש אלא דס"ל דהא דהוי הגוף בחיי' לבעל היינו כי איכא פירא בארעא וכ"מ לשון רש"י בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ח) בעיקר תקנות אושא באשה שמכר' הבעל מוציא מיד הלקוחות דאע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף אלמוה רבנן לשעבוד' דבעל וע"ש דמשמע דוקא כי איכא פירא בארעא אלמוה לשעבודי' שיהי' גם הגוף שלו אבל אי ליכא פירא בארעא ליתא לתקנת אושא ואע"ג דמדברי התוס' שם משמע דאפי' ליכא פירא לבעל כגון שסילק עצמו מן הפירות איתא לתקנות אושא מדברי רש"י לא משמע כן וכמ"ש בס"ג ק"ג סק"ט מש"ה כי איכא פירא אז הוי ידו כידה דגם הגוף שלו מחיים אבל כי ליכא פירא בארעא אין הגוף שלו אך הרשב"א והר"ן דס"ל דיכולה למחות אפשר דס"ל דאין לבעל בגוף הקרקע מחיים אך משמע מדברי רשב"א ור"ן דס"ל ג"כ כשיטת הרא"ש דאשה שמכר' בנכסי מלוג הבעל מוציא גם הגוף מיד הלוקח וכמ"ש הב"ש באה"ע סי' צ' ס"ק ל"ז וא"כ אמאי יכול' למחות כיון דהגוף שלו הרי הוא הבעל דבר. אמנם לפמ"ש בסי' ק"ב סק"ט דאע"ג דהבעל מוציא מיד הלוקח את הגוף אפ"ה אין הגוף שלו מחיים אלא דתקנות אושא הי' שלא תוכל למכור ללוקח ושיהי' קנין הפירות שלו כקנין הגוף שלא תוכל למכור ואינו ללוקח אבל גם לבעל אינו וע"ש באורך א"כ ניחא דיכול' לעכב אבל הריטב"א ע"כ צ"ל דס"ל דהגוף שלו מחיים כי איכא פירא בארעא אבל כי ליכא פירא בארעא אין הגוף שלו ומלשון הרמב"ם בפ"ג משלוחין שכתב וז"ל בעל הבא לדון עם אחר על נכסי אשתו צריך הרשא' ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לו לידון על הפירות שהם שלו דן על העיקר וא"צ הרשא' מאשתו שאם אין לה קרקע אין לו פירות ע"ש ע"כ משמע דעיקר מימרא דאביי ס"פ השולח מזה דכי נחית אפירא נחית גם אארעא היינו עיקר רק לענין פירות ולא מיירי כלל מגוף הקרקע אלא לפי שדן על הפירות דן על העיקר שאם אין לה קרקע אין לה פירות ובזה ודאי אינה יכולה לעכב וידו כידה לענין פירות ודו"ק:
א סָעִיף א יש עדים שעשאו שליח עסמ"ע ס"ק א' וש"ך ס"ק ב' דה"ה באומר שלח ע"י ועמש"ל דבשלח ע"י הוי ספיקא דדינא:
ב סָעִיף א והטעם וכו'. עש"ך ס"ק ד' שכתב לתרץ הבעה"ת דלא מ"ל לאו בע"ד דידי את רק כשיש לו טענות. ובתומים כתב דנ"מ היכא דהשליח הביא ההלוא' והפקדון לנפקד וללוה ואח"כ עשהו המלו' והמפקיד שליח להביא לו פקדונו והלואתו דאז לא מ"ל לי' לאו בע"ד דידי את כיון שמידו קיבלם וכו' ע"ש וליתא דמה בכך שהי' מעיקרא שליח בשעת הלואתו הא כבר עשה שליחותו ולא נתחייב רק להמלו' ולא להשליח ובוודאי דמצי לו' להשליח לאו בע"ד דידי את. גם מ"ש לחלק בין הלואה לפקדון ליתא דבבעה"ת כ' בהדיא בסופו אפי' בהלוא' ע"ש גם מ"ש דבהלוא' הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומש"ה לא מהני אפי' עשאו שליח כיון שצריך להשתמש במעות ע"ש ליתא דודאי נגד הלוה לא מיקרי חב לאחרים כמבואר בגיטין י"ג והא דכ' רש"י דהוי תופס לבע"ח היינו משום דתופס לבע"ח אפי' במקום שאין חב לאחרים לא מהני שלא במקום פסידא כמבואר בסי' ק"ה לכן כל דבריו ליתא ומה שנ"ל ליישב דברי הבעה"ת דנ"מ בחשש מיתה ובטול כגון שהלוה אינו רצונו להחזיק עוד בהלוא' ולהיות עבד לוה והדין מבואר בסי' ע"ד בש"ך דאפי' שלא בפני המלו' יכול להניח המעות בב"ד וכיון שיש שליח של המלו' כאן כופין אותו הב"ד ליתן ליד שליח המלו' כיון דלא חיישינן למיתה וביטול דאינו יכול לטעון לאו בעד"ד את רק כשרוצ' להחזיק המעות תח"י עוד אבל כיון שאינו רצונו להיות עוד לוה מוכרח ליתן ליד שלוחו כיון דליכא חשש מיתה וביטול ועוד נראה כיון דצריך לטעון דוקא לאו בעד"ד את כדמשמע בסי' ס"ו סעיף י"א א"כ נ"מ כשאינו טוען דאז צריך ליתן כיון דליכא חשש מיתה וביטול אבל כשטוען לאו בעד"ד את מצי טעין ומ"ש הרא"ש בב"ק דהא שלוחו של אדם כמותו כבר תי' הרמב"ן שצריך להיות בעלים דוקא שיהיה יכול לתבוע דבלא"ה מ"ל לאו בע"ד ד"א כיון דא"א להקנות הלוא' וגזילה שיהיה נקרא בעלים על החפץ מצי למימר לאו בעדד"א כיון דלא בעלים של החפץ הוא:
ג סָעִיף א שמא ימות עש"ך ס"ק ה' שפסק בדעת העיטור והא דבש"ס לא חש לדילמא שכיב רק לדלמא אתי יתמי ומערערי דאחליף בזוזי דגריעי מינייהו וכו' ע"ש בעיטור הפי' דמחלק דבמעות הלואה או בפקדון בחפץ מסוי' לא חיישינן למיתה דמיתה אינה מבטלת השליחות דלא גרע מאפוטרופס שמינהו אבי יתומים אבל במעות פקדון דליכא בהו סי' דאיכא חשש חילוף בגריעי מינייהו והאב יכיר את שלו משא"כ ביתומים ודאי לא היה דעת האב שיהיה מורשה גם נגד יתומים ומכח זה מחלק שם מה דנקט שני מחלוקות בש"ס דפלוגתא דרבה ור"ח הוא במטלטלין ופלוגתא דשמואל ור"י הוא במעות פקדון ע"ש עוד כתב הש"ך שהקשה מדלקמן בסי' ש"מ פסק הרב בהג"ה דכשמת המשלח הוא ספק אם ביטל השליחות וכאן פ' בפשיטות דבטל השליחות ולפעד"נ לחלק דש"ה באומר שלח ע"י פ' דהשיטה מקובצת בב"מ צ"ח כתב הטעם בשלח ע"י דלאו מטעם שליחות חייב רק מטעם ערבות דדמי לאומר תן מנה לפ' ואתחייב לך דחייב מטעם ערב. ולפ"ז אפי' מת או ביטל חייב דודאי באומר תן מנה לפ' ואתחייב לך דחייב אפי' ביטל שלא בפניו והוא לא ידע ונתן ע"פ דחייב דאין כאן ענין שליחות שיתבטל וכיון שהוציא זה הממון ע"פ חייב וכן אפי' מת והוא לא ידע דהוי כנתחייב מעכשיו אם יוציא זה הממון ע"פ משא"כ בשליח בעדים שעשה המלו' שליח לקבל' דלא הוציא המלוה ממון על פיו רק דהפטור הוא כשנותן ליד שליח קבלה שלו הוי כנותן לידו וכיון שמת או ביטל שוב לא הוי שלוחו ולא הוי שוב יד שלוחו כידו ודאי דחייב הלוה ועיקר הספק בסי' ש"מ משום ב' דיעות בשיטה שם בשולח ע"י אי חייב מטעם ערבות או מטעם דיעשה שליח קבלה של המשאיל עמש"ל בסימן קכ"א טעם החילוק להך דיעה דס"ל דאינו חייב מטעם ערבות רק מטעם שליחות ע"ש וכיון דמטעם שליחות הוא ממילא אם מת או ביטל בטל השליחות אבל הכא בשליח בעדים ודאי דמת או ביטל השליחות דבטל השליחות כנ"ל והעיקר כדעת הרב בהג"ה וכ"כ התומים אבל בשליחות דשלח על ידו נראה דהעיקר שהוא מטעם ערב ופטור מלשלם ליורשיו ומ"ש בתומים לחלק דבסי' ש"מ הוא מטעם דהוי שומר שמסר לשומר ולא שייך לומר את מהימנת ליה דהא א"ל שלח וכו' תמוה בעיני כיון שמת נופל קמי יתומים והיתומים יכולין לומר לא מהימני' לי:
ד סָעִיף א מיהו אם ידוע שמת. עש"ך ס"ק ו' שתמה דליכא למ"ד הכי וכו' ולפעד"נ דהא כ' הש"ך בס"ק ט' דמיתה לא מבטל הרשא' בהקנ' אג"ק אבל ביטל מבטל הרשא' אפי' אג"ק ועכצ"ל הא דלא חיישינן בסעיף ג' לשמא מת וביטלו אותו היורשים דביורשים לא שייך הטעם שכתב הסמ"ע סמכתי עליך שהייתי עומד בשליחותך דהא לאו בהרשאת יתומים נתן ועכצ"ל דלתרי חששא לשמא מת ושמא ביטלו היורשים לא חיישינן ומש"ה כשידע שמת ודאי דחיישינן לשמא ביטלו היורשין ומ"ש הש"ך דכבר קנה בהקנה אג"ק ל"ק דהא מבואר בסעיף ד' דאם ירצה המורש' להחזיק בממון אינו יכול:
ה סָעִיף ג ורצה לבטל השליחות עש"ך סק"ט דאע"ג דכשמת לא נתבטל' ההרשאה כשהקנה אג"ק מ"מ יכול לבטל וכו' וטעם לזה נראה דהרמב"ן כתב בטעמא דהרשאה אף דהוי קנין מ"מ אין המורש' יכול להחזיק לעצמו דהוי כמתנה ע"מ להחזיר ע"ש ועכצ"ל דהוי כמתנה ע"מ להחזיר אימת שירצה המורש' מש"ה אף שמת כל זמן שאין היורשים רוצים שיחזיר המתנה הוי מתנה אף שמת מש"ה מיתה לבד לא בטל עד שמבטלין היורשים:
ו סָעִיף ד וצריך לכתוב לו דון וכו'. עש"ך ס"ק ט"ו ויש שם ט"ס וחילוף שורות עכ"ל סמ"ע ואזיל לשיטתו דלעיל אבל למש"ל וכו' אין כאן מקומו רק בסס"ק ט"ז וכצ"ל בס"ק ט"ז לא ישיב לו דבר מטעם הנ"ל שמא ימות או יבטל השליחות עכ"ל הסמ"ע ואזיל לשיטתו דלעיל אבל למש"ל דלא מצי למידחי' מטעם זה א"כ מיירי שאומר שיש לי טענות כנגדו ולאו בע"ד ד"א וכמ"ש בס"ק ד' ע"ש כנ"ל:
ז סָעִיף ה מחצה או שליש. עש"ך ס"ק כ"א לחלק בין חוב בשטר לקרקע ומטלטלין ע"ש. והטעם דמה שיוציא מן החוב דמי לאומר שמוכר לו דמי היין כשימכור היין דהוי דבר שב"ל כמבואר בסי' ר"ט דדמי השט"ח בשעת מכירה לאו של מלוה הן דמלוה להוצא' ניתנה מה שא"כ קרקע ומטלטלין מעכשיו הן של התובע ובקצה"ח כתב דבשכר פעול' כיון דחייב לשלם דמים אמרינן מגו דמשתעי דינא כו' ודבר תימא כתב דמ"מ כיון שאין לו קנין בגוף הדבר רק שהמשכיר חייב לו דמיהן אחר שגבה לא שייך מגו דמשתעי דינא ופשוט:
ח סָעִיף ו ששמעון יתן לו מעותיו. עש"ך דאם המעות עדיין ביד דהמפקיד יכול לחזור בו ובקצה"ח כתב דמ"מ חייב לשלם דמיהן דהיינו ששמין כמה לוה המעות שיהי' על זמן שהבטיח לו כיון שטרח והלך בכדי להוציא הממון והוא גם כן תמוה דלפי דבריו הוי ריבית גמור שמטריח עצמו בחנם מחמת שמלו' לו אח"כ המעות ועכצ"ל בטעם ההיתר דהוא מטעם שכתב הט"ז בי"ד סי' קמ"ג ס"ק ך"ד דהיינו דהלוקח טורח בשביל עצמו כדי שיגיע המעות לידו ולפ"ז א"א לו לתבוע שכר טרחתו:
ט סָעִיף ז שטר הרשא' עש"ך ס"ק ך"ט ויש שם ט"ס וכצ"ל וכתב עוד מהרש"ל דה"ה אם כתוב בו אני ח"מ שמועיל וכו':
א סָעִיף א שליח. וגם אפי' אמר להלו' או הנפקד לשלחו ע"י זה. סמ"ע וש"ך:
ב סָעִיף א ימות. והא דבגיטין לא חיישינן למיתה ה"מ באיסורא דבין אדם למקום אבל בממון דהוא בין אדם לחבירו מי ימחה בידו שיחוש בזה כדי שלא יבא לידי הפסד מיהו י"א דאף בממון לא חיישינן למיתה כי אם בזקן עכ"ל הסמ"ע ועיין מ"ש הש"ך בזה ע"ש ובתשו' פליטת ב"י סי' כ"א ובתשובת ד"ר סי' רכ"א:
ג סָעִיף א ידוע. משמע דס"ל הכי אפי' בהקנה לו אג"ק וכ"כ בד"מ בשם תשובת הרא"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש הטור בשם הרא"ש ז"ל אבל אם הקנה לו הממון אג"ק כבר זכה בו והוא שלו ואפי' מת המשלח לא זכו בו יורשים היינו דאין לו לירא מליתן לשליח שמא ימות ויזכו בו יורשי הנותן ונתבטל השליחות ואם יאנס בדרך יתחייב לשלם ע"ז כתב דלענין זה אמרינן דלא זכו בו יורשיו אבל אם ידע הנפקד ממיתתו לא יתן להשליח דאף שהמפקיד הקנה לו הממון אג"ק מ"מ לא הי' כוונתו רק לעשותו שליח לנפשו ולא עבור בניו עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דזה אינו וליכא למ"ד הכי וגם אין טעם לחלק כלל בין ידע ללא ידע לדעת המחבר כו' ונראה גם דעת הרמ"א דבהקנה לו אג"ק וידע שמת ונתן לו פטור מאחריות והיינו שכתב מיהו כו' לא יתנו לשליח ולא כתב דאם נתנו לשליח חייב אלא ר"ל דעצה קמ"ל דלא יתנו לשליח כיון שמסתמא שייך ליורשים וכה"ג כתב מהרש"ל דאע"ג דההרשאה לא נתבטלה כשמת מ"מ יכול הנתבע לומר לא אתן לך דלמא יבטלו אותך היורשים וגם דברי הד"מ יש לפרש כן כו' ע"ש:
ד סָעִיף ב פטור. וכתב הב"י דאפי' ידע השליח שבטלו אם הנתבע לא ידע פטור הנתבע מהאחריות לדעת הרי"ף והרמב"ם ודוקא אם דן המורשה ונתחייב בדין זה תלוי בידיעת השליח שבטלו וכמ"ש הרמ"א בס"ג כיון דאין הפסד כ"כ בזה להנתבע שיחזור וידון עמו ע"ש עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דהב"י לא כ"כ רק בבא בהרשאה ומטעם שכתב בס"ג שהרי זה אומר תן לי מה שבידך וזאת הרשאתי תהא אצלך לכך פטור הנתבע שבהרשאתו נתן אבל הכא דליכא הרשאה א"כ לא שייך האי טעמא וליכא למפטריה אלא משום חזקה שבע"ה עומד בדיבורו וכיון דידע השליח שבטלו איבטלה החזקה ואינו שליח כלל ולא בהרשאה נתן לו שהרי אין הרשאה בידו וחייב עכ"ל:
ה סָעִיף ב דחייב. וכתב הש"ך דמהרש"ל פסק כהמחבר דאע"ג דיכול המשלח לבטל שליחותו מ"מ הנתבע מה ידע ואין לך אונס גדול מזה ועוד דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אחד יבטל השליחות בפני ב' עדים במקומו קודם שיגיע הפקדון ליד השליח כדי שיהא האחריות על הנתבע כו' ע"ש:
ו סָעִיף ג לבטל. נראה דאפי' כתב לו בהרשאה שהקנה לו הממון אג"ק יכול לבטל ההרשאה שהרי דין זה הוא מל' הרמב"ם וס"ל דאין הרשאה מועלת אלא במקום שהשליח קונה מן הדין גוף הממון ואפ"ה כתב דיכול לבטל ואע"ג דכשמת לא נתבטלה ההרשאה כשהקנה לו אג"ק מ"מ יכול לבטל ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן קי"ג וקכ"ד. ש"ך:
ז סָעִיף ג ידע. כ"כ הב"י לדעת הרא"ש אבל הש"ך השיג ע"ז וכתב דגם הרא"ש ס"ל כסברא הראשונ' דנהי דיכול לבטל היינו שחוזר ולוקח ההרשא' ממנו אבל כשמניח ההרשא' בידו לאו כל כמיני' לבטל ואפי' ידע המורשה בביטול השליחות כיון שהנתבע לא ידע ודן ע"פ הרשאתו של זה שהיא אצלו אינו חוזר ודן וע"ש:
ח סָעִיף ד להוציא. אבל אם הרשהו למכור קרקע או מטלטלים א"צ קנין וכתיבת דון וזכי שהרי מנהו שליח למכור את שלו כ"כ בעה"ת בשם הרי"ף ומביאן ב"י וד"מ ועיין בתשובת מהר"א ששון סימן קל"ב. ש"ך:
ט סָעִיף ד וזכה. גם בס"ז כתב דצריך לכתוב זכה ובנוסח ההרשא' שבטור לא כתב ל' וזכה עכ"ל הסמ"ע ומהרש"ל כתב שט"ס הוא בטור וראי' שברמזים הזכיר זכה ע"ש. שם:
י סָעִיף ד דבר. מטעם שמא ימות או יבטל השליחות א"נ מיירי שאומר לו יש לי טענות כנגדו ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סימן ל"ג שם:
יא סָעִיף ד בעדים. כמ"ש סימן קכ"א ס"ב ור"ס זה עי' בתשו' מבי"ט (ח"ב) [ח"ב] סימן רי"ג בראובן שהוציא שט"ח מקוים על שמעון ונעשה השט"ח ע"י מורשה ושמעון טוען שנעשה בזיוף והמורשה יודע שלא נתחייב בתורת חוב אלא בתורת פקדון שהיה לו מראובן ויש לטעון שנחסר והעדים חשבו שהיה חוב וכתבו כן וראובן אומר איני יודע כי שטר מקוים זה נתן לי שלוחי אמת כי מקודם היה פקדון אבל אח"כ זקפה במלוה כמו שכתב בשטר ופסק שיונח עד שיבא המורשה שהוא נאמן כיון שראובן אומר איני יודע כמה דאשכחן בשליש שהוא נאמן כו' ע"ש שהאריך בזה ולא ביאר אם לא יבא המורשה כגון שמת או הלך למד"ה מה יהא דינו ול"נ דאפי' יבא המורשה ויאמר שהשטר נעשה בזיוף לאו כל כמיניה דחזקה שאין העדים חותמין בזיוף ואיך נאמר שהעדי' טעו וכתבו הלוא' במקום פקדון ואם א"ל סתם כתבו שיש לפלוני אצלי מנה ולא פירש בפקדון ה"ל כזקפו בהלואה עכ"ל הש"ך:
יב סָעִיף ה שליש. כתב מהרש"ל ואיירי דוקא בקרקע או פקדון שמועיל קנין לחלק המורשה שיקנ' לו בקנין גמור דהוי כאלו ברשותו או שהיה מלוה בשטר והקנה לו חלקו בכתיבה ומסירה אבל בשאר מילי שאין הקנין מועיל רק מתקנתא דרבנן שיקנה לענין שליחות א"כ לא מועיל מה שהקנה לו חלק מאותו ממון עכ"ל ר"ל אע"ג דמצי לשווייה שליח אפי' בדבר שא"י להקנות לו מ"מ אם נאמר דשליח שווייה היאך ידון על הכל הרי עינינו רואות שלא עשאו שליח רק על השליש אבל בקרקע או בפקדון אמרי' אה"נ דשוויה שליח על הכל שהקנה לו השליש שיקנה לעצמו בקנין וכן עיקר. שם:
יג סָעִיף ה הכל. ה"ט דבמאמר המצטרף בשם שליש ורביע נכלל כל החוב וכיון שנתן לו רשות לתובעו כל החוב והקנה לו השליש ממנו יש לו שייכות לדון עמו בכולו כ"כ הסמ"ע וכן עיקר וכן העלה מהרש"ל וכתב דאם כשהקנה לו השליש והמורש' נתרצה לדון על השליש א"צ ליתן כלום להמרשה ממה שהוציא מן השליש ואם כתב לו חלק שליש במה שיוציא מהחוב הוי כפירות דקל דאין מועיל שם קנין אלא כשמקנה לו חצי החוב וא"צ הנתבע לעמוד עמו לדין ומ"מ אם עמד עמו בדין זכה במה שהוציא לחלקו דפירות דקל גופא אי תפס לא מפקינן מיניה עכ"ל ובזה דס"ל דאם הקנה לו שליש מה שיוציא כו' א"צ הנתבע לדון עמו לא נראה כן דעת הסמ"ע דלעיל ונ"ל דמהרש"ל איירי בחוב הלואה דאע"פ שהקנה לו השטר בכתיבה ומסיר' כיון שהקנ' לו שליש מה שיוציא כו' דמי לפירות דקל והסמ"ע איירי כשתובעו בקרקע או פקדון דבכה"ג אף כשמקנה לו מה שיוציא כו' כיון דבאמת הוא שלו ועביד דאתי ל"ד לפירות דקל ומחויב הנתבע לדון עמו וע"ל סימן ר"ט ס"ה. שם:
יד סָעִיף ו שיוציא. אפי' הוציא יותר ממה שקבל כיון שכתב ליה כל דמתעני כ"כ הסמ"ע וכתב מהרש"ל ונראה שאם שכר אותו בתנאי זה שיוציא לו ממון מיד הנפקד וכל זמן שאינו מוציא לא ישלם לו מידי א"כ אפי' הוציא השליח יתר על מה ששכרו פשיטא שהניח מעותיו על קרן הצבי ע"כ. שם:
טו סָעִיף ו כותבין. כתב ב"י תימה שאדרבה אם לא כתב כן מכ"ש שיכול להחזיק בכל הממון וי"ל דנ"מ שאם לא החזיק בממון ונתנו למורשה שא"צ לשלם לו ההוצאות וכ"כ בסמ"ע ולפע"ד בלא"ה לק"מ דע"כ לא אמרינן דיכול להחזיק בממון אלא כשאומר אתה הקנית לי בק"ג אבל כשמודה שהוא שלוחו אלא שרוצה להחזיק לעצמו פשיטא דא"י א"כ אם לא כתב לו כל מה דמתעני והוא מודה שהוא שלוחו א"צ לשלם לו ההוצאות ונראה שגם הב"י והסמ"ע מודים לזה ולא מיירי אלא כשהשליח אומר אתה הרשיתני להוציא כל ההוצאות אע"פ שלא כתבת כן בהרשאה ומהרש"ל כתב אפילו לא כתב לו כן בהרשאה צריך לשלם לו דמסתמא אדעתא דהכי הרשוהו ואומדנא כה"ג מלתא ונראה אפילו קצץ שכרו מ"מ כל מה שיוציא בעסק זה מחמת שאר סבות צריך המרשה לשלם ע"כ מיהו כל זה מדינא אבל מצד המנהג נראה דלכ"ע צריך לשלם כל ההוצאות אף שלא כתב כל דמתעני כמ"ש בסימן ס"א ס"ה דכל דבר שנהגו במדינה לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וע"ש. שם:
טז סָעִיף ו להחזיר. אפי' אם הקנה לו אג"ק וכ"ש בזמנינו דנוהגין לכתוב בכל הרשאות דהקנה לו אג"ק דאין דעת המרשה והמורשה רק להיות שליח בדבר דדינא הכי עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך:
יז סָעִיף ו שמעון. ע"ל סי' ס"ו סי"ז:
יח סָעִיף ז שכתוב. אבל אם לא כתוב בה דון וגם לא כל דמתעני פסולה ומ"ש אח"כ ואם אין כתוב כל דמתעני כו' היינו כשכתבו בה דון מיהו היינו כשכתובה בענין שאינו מקנה לו גוף הדבר אבל אם הוא בענין שקונה הגוף כגון במטלטלים והקנה לו בק"ס ומעות פקדון אג"ק ושטר בכתיב' ומסירה אפי' לא כתב דון וזכי וכל דמתעני כו' כשרה ומחויב לדון עמו דנהי דלא זכה מטעם שליחות מכל מקום זכה מטעם קנין וכ"מ להדיא מדברי הע"ש ונכון הוא. ש"ך:
יט סָעִיף ז הרשאה. עיין הנוסח במהרש"ל פ' מרובה סימן ט"ו בקצרה והוא על נכון וכבר כתוב עצהי"ט בתקוני שטרות הנדפסים אך שהוא באריכות קצת. שם:
כ סָעִיף ז זמן. נראה שנכון הוא לכתוב זמן דהא נ"מ לענין בטול וכמ"ש בסי' קכ"ג ס"ג ע"ש ובתשו' הרמ"א סימן מ"ד כתב דפשיט' דלכתחלה אין להקדים זמן ההרשא' ולא לאחרו ובדיעבד כשר וע"ש עוד בסימן מ"ב ומ"ג שם:
כא סָעִיף ז אניסנא. ג"כ אינו אלא מנהג ומהרש"ל שם לא העתיקו בנוסחתו כלל ומשמע מדבריו שם שג"כ אינו מנהג לכתבו וכתב שם שאין כותבין גם כן בטול מודעות בהרשאת ממון וכן דלא כאסמכתא כו' אבל בתקוני שטרות הנדפסים כתוב בדלא אניסנ' כו' ובטול מודעות כו' ולא כאסמכתא כו' וכן נוהגין. שם:
כב סָעִיף ח מלוג. אבל בנכסי צאן ברזל א"צ הרשאה ואפי' היא מוחה יכול לדון וכמ"ש בא"ע סימן ע"ה ס"ד (עיין בב"ש שם). שם:
כג סָעִיף ח פירות. דעת הש"ך דבעינן דוקא שיש עתה פירות בקרקע ע"ש באורך (ועיין בא"ע סימן פ"ג ובב"ש שם ס"ק ה' ע"ש וק"ל):
כד סָעִיף ח צריך. כתב הש"ך דמשמע הא אם היא מוחה א"י לדון וכ"מ להדיא בתשובת מבי"ט ח"ב סימן קס"ד ע"ש ואע"פ שבסימן קע"ו הביא הב"י בשם הריטב"א דבעל בנכסי אשתו שא"צ הרשאה משום דידו כידה ואפי' בע"פ יכול לתבוע ואינה יכול' לעכב ע"כ נראה דשם מיירי בפירות שהם שלו ובכה"ג ודאי א"י לעכב כו' ע"ש:
כה סָעִיף ט חלקו. ירושה שלהם וממילא הם שותפים ובשותפים לא הוצרך לומר שלא חלקו דאם חלקו לא היו נקראים שותפים וק"ל עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ס"ח וקל"ו וקס"ב. ש"ך:
כו סָעִיף ט הכל. בסימן ע"ז ס"ט משמע להדי' דאם אינו ידוע שחבירו שמע אף אם הוא בעיר אין לו ליתן לזה הבא עד שיודיעהו (עמ"ש שם ס"ק כ"א) והא דאין מחלקין כאן בכך משום דהתם שיתן לו לכן בעינן שידוע ודאי שחבירו שמע ולא בא הא מסתמא א"צ ליתן דשמא לא שמע ויבא לדון עמו ולא יוכל אח"כ להוציא ממנו משא"כ הכא אפי' מסתמא אמרינן דחבירו שמע וצריך לדון עם זה ואם יברר אח"כ שלא שמע יחזור וידון עמו ואין לו הפסד בזה אבל אם ידוע בודאי שלא שמע אף שהוא בעיר א"צ לדון עמו רק על חלקו וכן מחלק המחבר גופי' שם דאע"פ דמחויב לדון עמו על כולו מ"מ א"צ ליתן לו אלא החצי והחצי יניח ביד ב"ד וה"ה הכא. שם:
כז סָעִיף ט אחרות. וא"ל הא אם יש לו טענות אחרות אפי' הי' בעיר לא נתחייב הא' בחיובו של זה כמ"ש הטור כאן ובסי' קע"ו וגם המחבר כתבו שם די"ל דאם לא הי' בעיר אף שלא ידענו שיכול לטעון בע"א מ"מ לא חל עליו דינו של זה דדלמא אם הי' שם הוה מצי טעין שום טענה דלא נתחייב בה (ונ"מ ג"כ לבע"ד בזה דצריך ליתן לו זמן ב"ד מחדש על הפרעון משעה שירד עמו לדין וגם ליתן לו זמן שירד עמו לדין טור) משא"כ כשהי' בעיר והי' לו לבוא עכ"ל הסמ"ע והשיג הש"ך עליו וכתב דדברי המחבר הם כהרמב"ם דחולק אמ"ש הטור דאם יש לו טענות אחרות כו' וכ"כ בבד"ה להדיא דהרמב"ם חולק ע"ש וזהו שכ' המחבר ויתבאר זה עוד כו' דר"ל דבסי' קע"ו יתבאר די"ח בדבר והיינו הרא"ש והטור שחולקין שם אדברי הרמב"ם דהכא ולענין דינא נרא' עיקר כהרמב"ם דכשהי' בעיר אפי' יש לו טענות אחרות א"י לבטל וכן דעת כמה פוסקים ע"ש:
כח סָעִיף ט לעכב. כ' הסמ"ע דאם ישנו בעיר צריכים שניהם לבוא וכתב הב"ח דפעמים מצי הנתבע לומר שלא ידון עם זה עד שיבא חבירו שהוא לא יעיז כ"כ נגדו בטענות שקרים והדין אמת ואין חולק עליו עכ"ד בקצרה ואני שמעתי ולא אבין דודאי הרמב"ם והטור פליגי על הסמ"ג דהא משמע להדיא מדבריהם דהיכא דהוא בעיר שא"י לדחותו בשום ענין ומחויב לדון עמו על הכל וכ"מ להדיא בהר"ן ושאר פוסקים וכן עיקר. ש"ך:
א סָעִיף ח וא"צ הרשאה. עבה"ט בשם ש"ך. ובש"ך כתב עוד וגם דברי הריטב"א בלא"ה תמוהים דאי טעמא משום דידו כידה אם כן אמאי אמרינן בש"ס כו' ע"ש וע' בת' שבו"י ח"א סימן קנ"ז שכתב דאין כאן אפילו קצת קושיא כו' ע"ש:
ב סָעִיף ט טענות אחרות. עבה"ט עד ולענין דינא נראה עיקר כהרמב"ם כו' וע' בת' ושב הכהן סימן נ"ט שהאריך לסתור דברי הש"ך וסיים ולכן לפע"ד קשה לסתור פסק הש"ע בסימן קע"ו שכתב באין חולק כדעת הרא"ש והטור וגם הרמ"א לא הגיה כלום עש"ה:
ג סָעִיף ט לנתבע לעכב. עבה"ט עד דודאי הרמב"ם והטור פליגי על הסמ"ע כו' וע' בת' ח"צ סימן קס"ט אודות ג' קהלות בעיר אחת ותבעו אנשי קהל א' את קהל חבירו שיבררו להם ב"ד בזבל"א וזבל"א לדון ביניהם ואנשי קהל הנתבעים משיבים כיון שהתביעה היא בעסקי הקהלות צריך שיעמדו גם הקהל הג' עמהם לדון כי הדבר נוגע לשלשתם והתובעים מסרבים בזה. והשיב שהדין עם הנתבעים לא מבעיא לדעת הסמ"ג שכתב שאם ב' השותפים בעיר צריכים שניהם לבא וכ' הב"ח דכל הפוסקים מודים לו דפשיטא בנ"ד אין צריכים להשיב על תביעת קהל א' אם לא שיעמוד גם הקהל הג' המשותף עמהם לדין אלא אפילו לדעת הש"ך שכתב שהרמב"ם והטור וש"פ חולקין עליו מ"מ בנ"ד יודו גם הם דע"כ ל"ק אלא במידי דבר חלוקה הוא כגון קרקעות ומטלטלין אבל בעסקי הקהלות שא"א לחלק חלק א' ולהפרידו מחבירו שאם זכו זכו שניהם ואם הפסידו הפסידו שניהם אף הם ז"ל יודו שאינם צריכים להשיב על טענת הא' עד שיבא חבירו וא"ת לקתה מדת הדין וכי בשביל הא' שלא ירצה לבא יפסיד התובע הב' וכמ"ש בת' מיימוני סימן י"ג מהלכות שותפין לא קשיא דהתם כשהאחד במדה"י דאפשר שלא יבא לעולם הוא דמחוייב להשיב להב' שבכאן כדי שלא יאכל הלה וחדי אבל בששניהם כאן עד שכופין את זה הנתבע להשיב על טענת היחיד לכופנו להשותף הב' שיבא גם הוא ויטעון אלא הא מיהא כשהתובע השני [רוצה] לישאר על אשר נגזר על אותו הבא לב"ד ולא יוכל לשנות הפס"ד אז אין טעם למנוע מלהשיב על טענת הבא לב"ד בשביל חבירו שלא בא שהרי אין התובע [צ"ל הנתבע] מפסיד כלום כ"א לדעת הב"ח שכתב טעם לדברי הסמ"ע שיוכל לומר חבירך לא יעיז כנגדי ולכך לא אשיב לך דלטעם זה אפי' אם אותו שלא בא רוצה להפסיד חלקו על פי טענת הבא לב"ד אין כופין את הנתבע להשיב עד כי יבאו שניהם ואין שיהיה בנ"ד מצי הנתבעים למימר קים לן כדברי הסמ"ג וכפירושו של הב"ח וכפסקו ואינם זקוקים להשיב על טענת קהל התובע עד יעמדו הקהל הג' המשותף עמהם עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א אע"פ כו' אם ירצה כו'. כמ"ש במרובה האי אורכתא דלא כ' בה זיל כו' דא"ל כו':
ב סָעִיף א מיהו כו'. שהקשו אמאי לית בה מששא הא קי"ל שלוחו של אדם כמותו ותי' משום הפסד הלוה וכמש"ל בש"ע והטעם מפני כו' לפיכך כו' משא"כ כה"ג:
ג סָעִיף א דזכין לאדם כו'. זה הטעם אע"פ שאינו שלוחו וכמ"ש שם דקיי"ל דזכייה מטעם שליחו' וכי היכי דזכין לאדם שלא בפניו ה"נ נעשה שלוחו שלא בפניו לטובתו כו' ועבה"ג:
ד סָעִיף א והטעם כו'. כ"כ במרדכי פ' מרובה שהקשה הא קי"ל שלוחו כו' כנ"ל והרא"ש כ' דחיישי' שמא ביטל את השליחות משא"כ במרשה שאין יכול לבטל את השליחות והטור כ' שני הטעמים ובש"ע השמיט טעם של הרא"ש משום דס"ל שיכול לבטל אפי' בהרשאה כמש"ל בס"ג ואף לפי' הב"י שכ' דאף הרא"ש ס"ל דיכול אלא דבהרשאה פטור הלוה אפי' בטלו כמ"ש הרא"ש בפ' מרובה משא"כ בשליח בעדים מ"מ לפי מה שפ' בס"ב כבעה"ע דאף בשליח פטור אזדא טעמא דהרא"ש:
ה סָעִיף א אא"כ בא כו'. מפרש מ"ש שם ק"ד ב' בעובדא דר' אבא בבא בהרשאה דלא כמר' פ' מרובה שכ' שבהרשא' א"צ קנין אג"ק ע"ש והצריך לקנין אג"ק שאין מטבע נקנה בחליפין וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג דשלוחין וכמ"ש בב"מ מ"ו ובב"ב ע"ז ב' וע"ל סי' ר"ג ס"ט וע"ל ס"ד המרשה כו' ושם לא כ' אג"ק משום דשם לא איירי במטבע ועברמב"ם רפ"ג דשלוחין ושם הל' ז' וכ"כ הרמב"ן במלחמות פ' הגוזל שם בשם הרי"ף בת' דס"ל דר' אבא אורכתא הוי וכ' בה זיל דון כו' ואפ"ה כי מיית איבטול השליחות ע"ש:
ו סָעִיף א מיהו כו'. כיון דקי"ל שם ע' א' שליח שוויה וכיון שמת המשלח בטל שליחותיה ומ"ש שם ק"ד אלא זיל וניקנינהו כו' היינו לענין אחריות דנפטר אפי' מת אבל אם ידוע שמת לא יתן ובספק בחזקת שהוא קיים כמ"ש בפ"ג דגטין כ"ח א' אלא שא"צ הלוה ליתן לו מפני הפסד שלו כל כמה דלא כתב לו בקנין אג"ק שחוששין להפסד הלוה:
ז סָעִיף ב העושה שליח כו'. עבה"ג וראיה דלא חיישי' לחזרה ממ"ש בספ"ק דגטין י"ד א' הולך כו' ושמואל אמר כו' חוזר ובפקדון לכ"ע ואפ"ה שליח יהיב להאיך ולא חייש לחזרה וכמ"ש שם הולך מנה כו' לימא בהא קמפלגי כו' ואפי' מ"ד לאו כזכי דמי דוקא שלא מצאו יחזור למשלח הלא"ה יהיב ליה וכן בב"ק שם ק"ד א' תנן לא יתן כו' אלא לאו כו' ואם איתא אפי' בעדים לא יתן וע' במלחמו' שם:
ח סָעִיף ב וי"א דחייב כו'. מדהצריר להרשאה ובלא"ה יכול לומר לאו כו' וכ' הרא"ש בפ' הגוזל משום דחיישי' שמא בטלו וכנ"ל והא דלא כ' משום דחיישי' למיתה כמ"ש בגמ' ס"ל כמ"ש הרמב"ן במלחמות שם דלמיתה לא חיישי' כמ"ש בפ"ג דגטין שאפי' לענין גט לא חיישי' אפי' בחולה וזקן רק בגוסס וכן ספינה המטרפת בים בחזקת קיימין לכ"ד וכ"ש כאן ומ"ש דלמא שכיב ה"ק דלמא שכיב ושמע רב יוסף בר חמא ולא יהיב לך ובכדי תטרח הלכך ליקני לך כו' דליכא למיחש למידי מיהו לפי מ"ש הרא"ש בת' ובהג"ה סס"א דאפי' בהרשאה בקנין אג"ק לא יתן אם שמע שמת ועש"ך סק"ו שחולק ע"ז וכ' שהרא"ש מודה בקנין אג"ק ועוד י"ל דס"ל כמ"ש נ"י שם לא דחיישי' למיתה כנ"ל אלא כיון דבא היה רוצה לעשות לו תקנה גדולה כו' וע"כ צריך לטעם שמא ביטל:
ט סָעִיף ג מי שהרשה כו'. כיון דקי"ל במרובה שם דשליח שויה יכול לבטל וכמ"ש ברפ"ג דתרומות וברפ"ד דגטין וברפ"ג דקדושין:
י סָעִיף ג ואם ירצה כו'. ג"כ מאותו טעם כיון דשליח שויה יכול להרבות כמה שלוחים. שם:
יא סָעִיף ג ואין הנתבע כו'. רמב"ם שם ופשוט שהרי אפי' מת ובטיל שליחותיה מ"מ צריך ליתן לו וכמ"ש שם בגמ' דלמא שכיב כו' ואפי' לדעת הרא"ש והג"ה סס"א מ"מ כ' שם דוקא בודאי שמת כו' ע"ש אבל בספק לא ואפי' בקול לא חייש וע"ל ס"ב בש"ע ואפי' לדעת ההג"ה שם כאן ודאי שפטור שהרי מטעם זה הצריך להרשאה ועברא"ש פ' מרובה וכ"כ בעה"ת דלהכי חייש בגמ' שם למיתה ולא חייש לחזרה:
יב סָעִיף ג וכן אם כו'. מטעם הנ"ל שכת' בס"ב:
יג סָעִיף ג מיהו אם כו'. כן דייק ב"י מל' הרא"ש בפ' מרובה שכ' בלי ידיעת המורשה וכ' כיון שידע המורשה ירד לדין שלא ברשות ועבה"ג:
יד סָעִיף ד המרשה כו'. כמש"ל דמפ' דהא דר' אבא בהרשאה איירי וטעם ההרשאה ג"כ משום חשש מיתה ולכן צריך לקנין רק אג"ק א"צ אם לא מטבע כמ"ש בגמ' וכנ"ל:
טו סָעִיף ד או שאר כו'. עש"ך וכנ"ל דהטעם שמא ימות אבל בהקנה לו ליכא חששא:
טז סָעִיף ה ויש מי כו'. משום דנעשה שותף עמו בכולה ואזיל לשיטתו שפי' הירוש' דשבועת הפקדון שכ"א מהשותפין יכול לתבוע את כולו וא"צ הרשאה ועמ"ש בס"ט ועברא"ש שם פ' שבועת הפקדון בשם הראב"ד יוז"ש בגמ' כאן למחצה כו':
יז סָעִיף ו ואינו כו'. ואם רוצה כו' גמ' שם ור"ל משום דכ' כל דמתעני כו' כמש"ש:
יח סָעִיף ו וחזר והלוה לו. פי' למורשה לעצמו והנפקד ידע שאינו שלו ה"ל כגנב מפורסם דלא עשו בו תקנת השוק הואיל וידע שלא היה שלו כו' ע"ש:
יט סָעִיף ו ואם ראובן כו'. עסמ"ע וכמ"ש הרא"ש בב"מ ס"ו ב' על מ"ש שם ומודינא דאי שמיט כו' וע"ל סי' ס"ו סי"ז ואפי' ליש מי שאומר שם דוקא כו' כ' שם בהג"ה ואם אין הלוה כו' דחילוק דאשרי שם אינו אלא לגבי הלוה אבל לא ללוקח שגבה דודאי זכה בכ"ע. שם ועמש"ש:
כ סָעִיף ז הרשאה כו'. כנ"ל ס"ד או שאר כו':
כא סָעִיף ז אם אין כו'. כמ"ש בגמ' שם:
כב סָעִיף ז שטר הרשאה כו'. דכ"מ שאין נ"מ במוקדם ומאוחר א"צ לזמן שהרי כ"י א"צ זמן לפי שאינו טורף מלקוחות וכמ"ש בסוף גטין כתב בכת"י כו' ואין בו זמן ובכת"י לא כ' ואין בו זמן אלא משום דבשטרות א"צ זמן בכת"י כיון שאינו גובה מלקוחו' גם בגטין כשר וכמ"ש בחדושי הרשב"א שם ע"ש:
כג סָעִיף ז וכן מה כו'. כיון דשליח שויה ואין מסירת מודעא שייך ועוד דהא יכול לבטל שליחותיה כנ"ל ס"ג:
כד סָעִיף ט אחד מהאחים כו'. כל ס' זה הוא ל' הרמב"ם נלמד מס' שקדם מבעל בנכסי אשתו ועבחידושי הרשב"א שם וכן ממ"ש בב"ק שם ואי כתב למחצה כו' דמ' דאף הרשאה א"צ אלא על המחצה ועבתשובת הרשב"א סי' אלף קל"ז:
כה סָעִיף ט ואם יצא חייב. כתובות צ"ד א':
כו סָעִיף ט ולפיכך יש כו'. מ' אבל על חלקו יכול לכוף אותו וע"ל סי' ע"ז ס"ט שנים שהלוו כו' והוא כפי' הרמב"ן מירושלמי ונרא' שהרמב"ם מפרש כפי' הראב"ד שיכול א' לתבוע הכל רק שמפרש דוקא אי איתיה במתא מהא דכתובות וכמ"ש הר"ן שם דהא בהא תליא וכ"ד הרשב"א כהראב"ד כמ"ש הר"ן בשבועות שם ועמש"ש סי' ע"ז ס"י:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.