א קַרְקַע נִקְנָה בְּאֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים: בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, בַּחֲזָקָה וּבְקִנְיָן סוּדָר. הַגָּה: וּכְדִין הַמִּקָּח כָּךְ דִּין שְׂכִירוּת קַרְקַע כָּל יְמֵי הַשְּׂכִירוּת. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קצ"ה.
ב בְּכֶסֶף כֵּיצַד, מָכַר לוֹ בַּיִת אוֹ שָׂדֶה וְנָתַן לוֹ כֶּסֶף שְׁוֵה פְרוּטָה, קָנָה, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וַאֲפִלּוּ נָתַן לוֹ הַכֶּסֶף עַל מְנַת שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לוֹ, קָנָה.
ג הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי וּקְנֵה לְךָ קַרְקַע שֶׁלִּי, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן, קָנָה.
ד יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין לָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֵילָךְ מָנֶה וְיִהְיֶה שָׂדְךָ מָכוּר לִפְלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל זֶה מִמֶּנּוּ נִקְנָה הַשָּׂדֶה לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי. הַגָּה: וְהוּא שֶׁאוֹתוֹ פְלוֹנִי חָפֵץ בְּזֶה, כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ, אוֹ שֶׁאָמַר לַמּוֹכֵר: שָׂדְךָ קָנוּי לִי בַּמֶּה שֶׁנָּתַן לְךָ פְּלוֹנִי (טוּר).
ה וְכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהוּא הַדִּין לְאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי וְיִהְיֶה שָׂדִי מָכוּר לוֹ לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי עַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל פְּלוֹנִי הַמָּנֶה מִזֶּה, נִקְנָה לוֹ לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי עַצְמוֹ הַשָּׂדֶה. וְהוּא שֶׁהַלּוֹקֵחַ חָפֵץ בָּזֶה, וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ.
ו וְכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהוּא הַדִּין לָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֵילָךְ מָנֶה, וְיִהְיֶה שָׂדִי מָכוּר לְךָ עַצְמְךָ בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה בַּמָּנֶה נִקְנֶה לוֹ הַשָּׂדֶה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אָדָם חָשׁוּב שֶׁהַמּוֹכֵר נֶהֱנֶה בַּמֶּה שֶׁהוּא מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מַתָּנָה. הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָנֶה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן, וְאָמַר שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן: אֶמְכֹּר לְךָ קַרְקַע בְּמָנֶה, וְנִתְרַצָּה רְאוּבֵן וְנָתַן לוֹ מָנֶה, לֹא יוּכַל שִׁמְעוֹן לוֹמַר: מָנֶה זוֹ אֲנִי גוֹבֶה בְּחוֹבִי, רַק הַקַּרְקַע קְנוּיָה לִרְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה שִׁמְעוֹן חוֹבוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף כְּתֻבּוֹת).
ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁקָּנָה בְּכֶסֶף לְבַדּוֹ, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִכְתֹּב שְׁטָר; אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִכְתֹּב שְׁטָר, לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר:
ח הִתְנָה הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר: אִם אֶרְצֶה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף, וְאִם אֶרְצֶה אֶקְנֶה בִּשְׁטָר, וְנָתַן הַכֶּסֶף עַל תְּנַאי זֶה, הֲרֵי זֶה קַיָּם וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ מִפְּנֵי הַתְּנַאי, וְהַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ הַשְּׁטָר. וְכֵן אִם הִתְנָה הַמּוֹכֵר בְּזֶה, אָז הַדָּבָר תָּלוּי בּוֹ:
ט הַקּוֹנֶה מֵחֲבֵרוֹ קַרְקַע, וּפָסְקוּ הַדָּמִים וְהִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶם, לֹא קָנָה, וְכָל הָרוֹצֶה לַחֲזֹר מִשְּׁנֵיהֶם, חוֹזֵר. הַגָּה: אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: קְנֵה בְּגוּף הַמַּשְׁכּוֹן כְּפִי מְעוֹתֶיךָ, קָנָה (תוס' וּמָרְדְּכַי פ"ק דְּקִדּוּשִׁין). (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ד סָעִיף ה' וְסִימָן ר"ז סָעִיף י"ז):
י הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בְּאֶלֶף זוּז, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת הַדָּמִים, וְהָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ שְׁאַר הַדָּמִים, אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא זוּז אֶחָד, לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶת כֻּלָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב הַשְּׁטָר אוֹ הֶחֱזִיק. חָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ, יַד הַמּוֹכֵר עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר לוֹ: הֵילָךְ מְעוֹתֶיךָ, אוֹ: קְנֵה מֵהַקַּרְקַע כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַתָּ, וְנוֹתֵן לוֹ מֵהַזִּבּוּרִית שֶׁבָּהּ, וְנוֹתֵן לוֹ כְּפִי הַשַּׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו (רַ"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין הַמַּגִּיד (פ"ה) (פ"ח) דִּמְכִירָה ב"י בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְאִם חָזַר הַמּוֹכֵר, יַד הַלּוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי מָעוֹתַי, אוֹ: תֵּן לִי קַרְקַע כְּנֶגֶד מָעוֹתַי, וְנוֹטֵל מֵהַיָּפֶה שֶׁבָּהּ כַּשַּׁעַר שֶׁפָּסְקוּ (פּוֹסְקִים הנ"ל). וְאִם לֹא הָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ, קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶת כֻּלָּהּ, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וּשְׁאָר הַדָּמִים עָלָיו כִּשְׁאָר הַחוֹבוֹת. הַגָּה: וְכֵן אִם זָקַף עָלָיו הַנִּשְׁאַר בְּמִלְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא וְנִכְנַס אַחַר הַדָּמִים, קָנָה. וְכָל זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ מִקְצָת הַדָּמִים בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן, אֲבָל לֹא נָתַן לוֹ אֶלָּא בְּעֵרָבוֹן בְּעָלְמָא, אֲפִלּוּ לֹא נָפִיק וְעַיֵּל אַזּוּזֵי, לֹא קָנָה רַק נֶגֶד מָעוֹתָיו (הַכֹּל בַּטּוּר), אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ שֶׁיִּקְנֶה נֶגֶד הַכֹּל, וּשְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶן, וְלֹא קָנָה רַק מִן הַגָּרוּעַ שֶׁבַּשָּׂדֶה נֶגֶד מָעוֹתָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תוס' וְהַמָּרְדְּכָי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק הַזָּהָב).
יא מָכַר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ שְׁאָר הַדָּמִים, קָנָה הַכֹּל, וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, שֶׁזֶּה שֶׁתּוֹבֵעַ וְרוֹדֵף לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר וְהִקְנָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ. וְכֵן הַדִּין בְּמוֹכֵר מִטַּלְטְלִים, אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ הַפֵּרוֹת וְהוֹצִיאָן לִרְשׁוּתוֹ וְהַמּוֹכֵר נִכְנַס וְיוֹצֵא עַל שְׁאָר הַדָּמִים, לֹא קָנָה, וְיַד הַחוֹזֵר בּוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֶלָּא אִם כֵּן מָכַר מִפְּנֵי רָעַת מִמְכָּרוֹ, שֶׁאָז קָנָה הַכֹּל.
יב מִי שֶׁמָּכַר נְכָסָיו מִפְּנֵי שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ לָדוּר בְּעִיר אַחֶרֶת, כְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ דָּמֵי.
יג לָקַח שָׂדֶה שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְהַמּוֹכֵר נִכְנַס וְיוֹצֵא לִתְבֹּעַ הַשְּׁאָר, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא כְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ אִם לָאו. וּלְפִיכָךְ, הָרוֹצֶה לַחֲזֹר, מִשְּׁנֵיהֶם, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר; וְאִם תָּפַס הַמּוֹכֵר מִמִּקָּח שֶׁמָּכַר כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
יד בִּקֵּשׁ לִמְכֹּר שָׂדֶה בְּמֵאָה וְלֹא מָצָא קוֹנֶה לְשָׂדֶה שָׁוֶה מֵאָה, וְהֻצְרַךְ לִמְכֹּר בְּמָאתַיִם וְקִבֵּל קְצָת מֵהַדָּמִים וְעַיֵּל וְנָפִיק אַשְּׁאָרָא, לֹא קָנָה, וּשְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם. אֲבָל אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִם הָיָה רוֹצֶה לִטְרֹחַ הָיָה מוֹצֵא לִמְכֹּר שָׂדֶה בְּמָנֶה, וְלֹא טָרַח וּמָכַר בְּמָאתַיִם, הֲרֵי זֶה סָפֵק. לְפִיכָךְ, הָרוֹצֶה לַחֲזֹר, מִשְּׁנֵיהֶם, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר; וְאִם תָּפַס הַמּוֹכֵר מִמִּקָּח שֶׁמָּכַר כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:
טו הָא דְּאַמְרֵינָן דְּכִי עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי לֹא קָנָה, הַיְנוּ בִּדְיַדְעִינָן דְּלָא מַזְבִּין אֶלָּא מִשּׁוּם דְּצָרִיךְ לִדְמֵי; וַאֲפִלּוּ אִם קָבַע זְמַן לְפֵרָעוֹן וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן דְּחָקוֹ לִפְרֹעַ לוֹ מָעוֹתָיו וְזֶה דוֹחֵהוּ, וְהַדַּיָן רוֹאֶה שֶׁהוּא דָחוּק לְמָעוֹת וְעַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי, לֹא קָנָה:
טז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּעַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי הַיְנוּ שֶׁהָלַךְ אֵלָיו לְבַקֵּשׁ מָעוֹתָיו שְׁנֵי פְּעָמִים, לָא שְׁנָא מְצָאוֹ וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, לָא שְׁנָא לֹא מְצָאוֹ רַק שֶׁגִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁהָלַךְ לְבַקְּשׁוֹ. וְדַוְקָא דְּעַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמָא דְאוֹקְמוּהּ לִזְבִינֵי, אוֹ בְּיוֹם שֶׁקָּרוֹב לוֹ, אֲבָל לֹא עַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמֵהּ, אֲפִלּוּ עַיֵּל וְנָפִיק לְמָחָר, לֹא מָצִי הָדַר בֵּהּ. וְכִי עַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמֵהּ, אֲפִלּוּ שֶׁשָּׁתַק אָז וּלְאַחַר כַּמָּה יָמִים חוֹזֵר, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִי עַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמֵהּ תְּרֵי זִמְנֵי וְלֹא יָהִיב לֵהּ, וּמִקַּמֵּי דְשָׁלִים יוֹמֵהּ אַיְתֵי לֵהּ זוּזֵי, קָנָה, וְלֹא מָצִי הָדַר בֵּהּ, דְּכָל דְּפָרַע בְּיוֹמֵהּ כְּפּוֹרֵע מִיָּד דָּמֵי. הַגָּה: וְכֵן הָא דְּאַמְרֵינָן דְּקָנָה עַד נֶגֶד מָעוֹתָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְנוּ דַּוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁכֶּסֶף קוֹנֶה בְּלֹא שְׁטָר, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ שְׁטָר אֵין הַשְּׁטָר קוֹנֶה לַחֲצָאִין, וְכָל שֶׁלֹּא קָנָה כֻּלּוֹ אֲפִלּוּ נֶגֶד מִקְצָתוֹ נַמֵּי לֹא קָנָה (רַ"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין ונ"י פֶרֶק הָאֻמָּנִין). מִיהוּ, אִם הִתְנָה, הַכֹּל כְּפִי תְנָאוֹ (הַמַּגִּיד פֶּרֶק א' דִּמְכִירָה).
יז דִּין מִטַּלְטְלִין כְּדִין הַקַּרְקָעוֹת לְדָבָר זֶה, שֶׁאֲפִלּוּ מְשָׁכָן וְהִכְנִיסָן לִרְשׁוּתוֹ וְהַמּוֹכֵר עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי לֹא קָנָה. אֶלָּא שֶׁבַּזֶּה יֵשׁ חִלּוּק בְּמִטַּלְטְלִים: אִם הוּא דָבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֵחָלֵק, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר לוֹ בַּעַל חַי וְנָתַן לוֹ קְצָת מֵהַדָּמִים וְעַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי, הַמִּקָּח בָּטֵל לְגַמְרֵי, לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֵחָלֵק וְהַמּוֹכֵר אֵינוֹ רוֹצֶה לִהְיוֹת שֻׁתָּף עִמּוֹ. מִיהוּ, אִם אָמַר בְּפֵרוּשׁ: עֵרְבוֹנִי יִקּוֹן, קָנָה עַד מָעוֹתָיו (רַ"ן ונ"י פֶּרֶק הָאֻמָּנִין). אֲבָל בְּמִידִי דְּבַר חֲלוּקָה הוּא, אֵין הַמִּקָּח בָּטֵל אֶלָּא כְּנֶגֶד מַה שֶּׁחַיָּב לוֹ.
יח הַקּוֹנֶה דָבָר מֵחֲבֵרוֹ וְנָתַן לוֹ הַדָּמִים, וְטָעָה בְּמִנְיַן הַמָּעוֹת, וּלְאַחַר זְמַן תְּבָעוֹ הַמּוֹכֵר וְאָמַר לוֹ: מֵאָה שֶׁנָּתַתָּ לִי אֵינָם אֶלָּא צ', נִקְנָה הַמִּקָּח, וּמַחֲזִיר לוֹ הָעֲשָׂרָה אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִים. הַגָּה: מִי שֶׁהֶעֱלִילוּ עָלָיו, וּכְדֵי לְהַבְרִיחַ מָכַר קַרְקְעוֹתָיו וְקִבֵּל הַמָּעוֹת, כְּשֶׁנִּתְבַּטְּלָה הָעֲלִילָה בָּטֵל הַמִּקָּח, אֲפִלּוּ אִם נִתְרַצּוּ אַחַר כָּךְ בַּמִּקָּח, דְּמֵאַחַר שֶׁשְּׁטָר שֶׁעָשׂוּ בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיָה כְּלוּם, דְּלָא הָיָה רַק כְּדֵי לְהַבְרִיחַ, הֲוָה לֵהּ אַחַר כָּךְ שְׁטָר מֻקְדָּם, וּפָסוּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"ץ).
א סָעִיף ב בכסף כיצד כו' בש"ס פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ו ע"א) מבואר דכי היכי דאמרינן (בא"ע סי' כ"ח) דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה ה"ה הקונה במלוה אינו קנין מהאי טעמא וכ"כ הבעל העיטור באות אגב דף ז' ע"ד וכ"כ הריטב"א בקידושין וכתב שכן אמרו בירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן קדושי מלוה בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע וע"ש וכ"כ הרא"ש פ"ק דקידושין ועיין בפרק שנים אוחזין בתוס' דף ט"ז ע"א ד"ה האי שטרא ובחדושי מהר"ש אידלש שם ודו"ק. מעשה בא לפני בראובן שקנה קרקע משמעון ולא החזיק בה רק שנתן לו ממרנ"י שיש לו על לוי בדמי הקרקע ויש שהיו רוצים לומר כיון דשטרות אין גופן ממון ואין בהם דין אונאה ושומרין ושאר דברים אין המקח נקנה בהם ופסקתי דנקנה המקח בנתינת ממרנ"י זו ואינו יכול לחזור בו וראיה ממאי דגרסינן בפ' האיש מקדש (סוף קידושין דף מ"ז) התקדשי לי בשט"ח ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת וקאמר התם דפליגי בדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול ואי בעית אימא דכ"ע אית להו דשמואל והכא באשה קמפלגי מר סבר אשה סמכה דעתה מימר אמרה לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני ומר סבר אשה לא סמכה דעתה ע"כ הרי דאפי' אשה מתקדשת בממרנ"י כזו דע"כ לא פליגי אלא דלא סמכה דעתה וסברה דלמא מחיל וע"כ נהי דקי"ל דבקדשה בשט"ח דאחרים הוי ספק קידושין וכמו שנתב' אבל היכא דלא שייך האי טעמא מקודשת בודאי וא"כ בממרנו' שאינו יכול למחול דנכת' לכתחלה לשם מוציא זה וכמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו סעיף א' א"כ מקודשת בודאי וא"כ פשיטא דה"ה במכר קנה וכדאיתא פ"ק דקדושין דהיכא דבמכר לא קנה באשה אינה מקודשת ואע"ג דשטרות אמעטי מקראי משבוע' ואונאה ושאר דברים מטעם דאין גופן ממון והאי טעמא שייך נמי בממרנו' מ"מ לענין קדושין ומקח וממכר לא שייך ה"ט אלא תליא בכיון דאית לי' הנא' גמרו ומשעבדי נפשייהו מיהו אם היה נותן לו שט"ח על לוי בדמי הקרקע באופן שיכול לחזור ולמחלו לא היה נקנה לו הקרקע כלל ואע"ג דבקידושין הוי קידושי ספק בכה"ג במקח לא נקנה וליכא ספיקא וכדמשמע לישנא דש"ס והכא באשה קמפלגי וכן פרש"י התם להדיא וז"ל והכא באשה קמפלגי כלו' אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע דלא סמכה דעתיה דבעל הקרקע אבל באשה סבר ר"מ דסמכה דעתה דכיון דאיתתיה אנא לא שביק דידי ומחיל לאחריני ע"כ וליכא למימר דהיינו למאן דלא דאין דינא דגרמי אבל לדידן סמכא דעתיה דאמר מסתמא לא מחיל דאי מחיל יתחייב לשלם מדינא דגרמי דהא קאי התם אליבא דר"מ ור"מ הוא דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ד' ק') ועוד דהא הר"ן נמי כ' בפ' האיש מקדש ובמלוה בשטר אע"פ שהקנהו לו בכתיבה ומסירה אינה מקודשת דכיון דיכול למחול לא סמכא דעתה ובמכר לא קנה עכ"ל והא דבקידושין הוי קידושי ספק היינו משום שמא קי"ל כאידך אב"א בש"ס התם דפליגי בדרבי ורבנן או בדרב פפא וכ"ע אית להו דשמואל ואשה סמכה דעתא אבל באינש אחרינא כ"ע מודו וכדמשמע בש"ס ורש"י דאשה שאני מיהו כ"ז בקרקע אבל במטלטלי לא שייך האי דינא דסמכא דעתי' מ"מ לא עדיף השט"ח ממעות עצמו דאין מטלטלין נקנין במעות אלא במשיכה ולכך כ' רש"י קרקע דוקא וכל זה ברור:
ב סָעִיף ד והוא שאותו פלוני כו' ע"ל סי' קפ"ב ס"ב בהג"ה:
ג סָעִיף ו ראובן שהיה חייב כו'. עיין בתשובת ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' כ"ד וס"ג סי' כ':
ד סָעִיף ז בד"א עיין בתשו' מהר' בצלאל סי' י"ח ובתשו' ן' לב ספר א' כלל י"ג סי' פ' ובתשובת מהרא"ן ששון סימן ר"ו ובתשובות רשד"ם סי' רמ"ז:
ה סָעִיף ט וכל הרוצה משניהם לחזור כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' קי"ז:
ו סָעִיף י לא קנה הלוקח עיין בסמ"ע סקי"א שהאריך והניח בצ"ע גם הב"ח הניחו בצ"ע ועיין בספרי הארכתי בזה:
ז סָעִיף י וחזר בו הלוקח כו' ע' לקמן סי' רכ"ז ס"ד בהגה ובטור שם (וע' בס' ח"א דף צ"ד ע"ד):
ח סָעִיף יא מכר שדהו כו' עיין ר"א ן' חיים סי' קט"ז:
ט סָעִיף טז יש מי שאומר דעייל כו' עיין בתשוב' ר"מ אלשיך סי' ט':
י סָעִיף יח נקנה המקח ומחזיר לו העשרה כו' אע"פ שהקנין ההוא לא היה אלא בכסף כן מוכח ממקור דין זה בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ז א"א) גבי ושוין במכר שזה קנה ע"ש בש"ס:
א סָעִיף ב ונתן לו כסף שוה פרוטה. דפחות מפרוטה אין חשיבות לקנות בו ואיירי דוקא כשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה או לא עייל ונפיק אזוזי וע"ד שנתבאר בסי' זה בס"י וקיצר כאן וסמך אמ"ש אחר זה או כשכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה אבל אין לומר דלא איירי כאן בכסף שנותן בשביל שיווי המקח אלא שנותן לו פרוטה שבפרוטה זו נשתעבדו זה לזה זה לקנות וזה למכור ושאין א' יכול לחזור בו דומיא דקנין שטר וחזקה וק"ס דז"א דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון וכסף הנזכר בשדה עפרון הי' דמי שווי השדה ועפ"ר:
ב סָעִיף ב ע"מ שיחזירהו לו דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וקנין בכל דבר חוץ מקדושי אשה וכמ"ש בא"ע סי' כ"ט ע"ש:
ג סָעִיף ג תן ק' לפלוני וקנה כו'. דין זה נלמד מערב דכשאומר ראובן לשמעון הלוה ק' ללוי ואני ערב לך דנתחייב ונשתעבד ראובן הערב לשמעון המלוה בנתנם על פיו ללוי הלוה ה"נ נתחייב ראובן המוכר ליתן שדה לשמעון הלוקח כשיתן שמעון על פיו ק' ללוי וס"ל להמחבר ומור"ם דבכאן א"צ שמעון הלוקח לומר לראובן שדה שלך יקנה לי במה שנתתי מנה ללוי כמו שא"צ לדבר כן המלוה לערב ועמ"ש עוד בסמוך מזה ולא כדעת הטור עפ"ר:
ד סָעִיף ד הילך מנה ויהא שדך מכור לפלוני כו' דין זה נלמד מקנין עבד דכשנותן ראובן מנה לשמעון האדון ואו' לו במנה זו שתקבל ממני שחרר עבדך דקונה העבד נפשו בזה אע"ג דאין העבד הקונה נפשו נותן לו כלום לאדונו המקנה לו ה"נ דכוותיה:
ה סָעִיף ה ויהיה שדי מכור לו כו'. זה נלמד מבינייהו מדין ערב וקנין עבד דכמו שערב נתחייב אע"ג דלא קיבל דבר ממי שנתחייב לו כן ראובן נתחייב ליתן שדיהו ללוי אע"פ שלא נתן לו לוי כלום וא"ת לא דמי דשם המלוה נתחסר ממון ע"פ הערב לכן מן הראוי דנתחייב לו הערב משא"כ בזה דלוי לא נתחסר ממון מאיזה טעם יתחייב לו ראובן בזה אמרי' קנין עבד יוכיח דאינו נחסר העבד ממון וקונה וא"ת שאני התם דקיבל האדון המקנה מזה ערב יוכיח וחוזר הדין ונילף מבינייהו:
ו סָעִיף ו הילך מנה ויהיה השדה מכור לך כו'. בזה לא כ' מור"ם שצריך הלוקח לו' שדה שלך קנויה לי במה שקבלתי ממך מנה והטעם דכל הני אמירות אינן אלא כדי לגלות דעתו דניחא ליה בהקנין וכמ"ש מור"ם ובכאן שמדבר המוכר עם הלוקח ואדעתא דהכי נתנו לו מסתמא ניחא ליה דאל"כ לא הי' לקבלו וכן ברישא אם או' המוכר ללוקח תן מנה לפלוני וקנה השדה שלי דאי לא היה חפץ בהמקח לא היה נותן המנה ללוי על פיו ועפ"ר:
ז סָעִיף ו ראובן שהיה חייב לשמעון מנה כו'. "עד לא יוכל שמעון לו' מנה זו אני גובה בחובי כו' לקמן סי' ר"ד ס"א כתב המחבר שאין במטלטלין הדין כן כי ז"ל שם ראובן שהי' חייב לשמעון מנה ואמר שמעון לראובן טלטל זה אני אמכור לך במנה כו' יכול שמעון לומר מנה זו אגבה בחובי כו' ודין זה שכ' מור"ם כאן שאיירי בקרקע ושלשם דאיירי במטלטלין שניהן כתובין במרדכי בסוף כתובו' (בס"ק רע"ח) אהא דאמרינן בגמרא שם דבאתרי' דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כולי עלמא ל"פ דמצי אמר ליה לא היה לך לפרוע את שלך (וכתבו הטור והמחבר לעיל ר"ס פ"ה) דע"ז כתב המרדכי שם ז"ל מכאן משמע ראובן שהיה חייב לשמעון כו' וכמ"ש המחבר בסימן ר"ד הנ"ל ומטעם דכיון דטלטל הוא אם יתנהו לראובן יש לחוש שיברחהו ולא יהיה לו ממה לגבות את חובו משא"כ באם מכר לו שמעון קרקע דאינו יכול ראובן להבריחם מ"ה כתב שם המרדכי ומור"ם כאן דאין שמעון יכול לו' אחזק המנה שבידי בחובי כו'. ומיהו בשניהן הדין שוה דגם הטלטל נמכר לראובן במנה שקיבל רק שמחזיקו בידו בתורת משכון עד שיפרע המנה שח"ל והמכירות המה כל חד לפי דינו דהיינו בקרקע הנקנית בכסף קנוי לו לגמרי ומיד כיון שיכול לחזור ולטורפו ממנו בחובו ובטלטל שאינו נקנית בכסף קנוי לענין שצריך לקבל עליו מי שפרע וק"ל:
ח סָעִיף ז לא קנה עד שיכתוב שטר. הן שמדרכם לכתוב בשטר שכתוב בו שדי נתונה לך או מכורה לך לחוד. הן שמדרכן שאינו קונ' עד שיכתוב לו שטר מכירה גמורה הן שמדרכם עד שיכתבו שטר ראייה לחוד כפי המנהג כן יקום ועפ"ר ובדברי המחבר לקמן בסי' קצ"א:
ט סָעִיף ט והניח משכון עליהן כו'. ל' הגמ' מנה אין כאן משכון אין כאן וזה מבואר בכמה מקומות:
י סָעִיף ט קנה בגוף המשכון כו'. עמ"ש לקמן מזה בסי' ר"ז סי"ז:
יא סָעִיף י לא קנה הלוקח את כולה כו' "עד כשער שפסקו עד"מ ותמצא שם כתב ג"כ מור"ם כמ"ש כאן דבחזרת לוקח כ' כשער של עכשיו ובחזרת המוכר כתב כשער שפסקו וכ' כן ע"פ פי' הר"ן דקידושין והוא פלאי בעיני לכן באתי להעתיק כאן דברי הגמר' ולכתוב עליו איך שבארוהו הרמב"ם והרא"ש והטור לשיטתייהו והר"ן והנ"י לשיטתייהו ומתוכן נעמוד על ביאור הדברים בס"ד והוא דבפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף ע"ז ע"ב) מייתי שם וברייתא ז"ל כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מעות מהן מאתיים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגביהו מן העידית ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך רצה א"ל הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגביהו מן הזיבורית כו' ע"ש והאי מגביהו מן העידית הנ"ל איכא בגמ' שני אוקימתות בחדא מפרש מעידית שבאותו שדה וקאמר דה"ט אע"ג דשאר ב"ח גובה מבינונית כאן קנסו להחוזר להגבותו מהעידית שבה. והשנייה מפ' מהעידית שבכל נכסיו ומטעם מאן דזבין ארעא גדולה כזו מזבין מטלטלי בזול וה"ל כנזקין ונזקין שמין להן בעידית שבנכסיו עכ"ל הבריי' והגמ' והנה הרמב"ם והמחבר שכתבו מהיפה שבה ס"ל כאוקימתא קמייתא. והרא"ש והטור שכתבו מעידי' שבנכסיו ס"ל כאוקימתא בתרייתא. ובעיקר דדינא כתבתי בפרישה שמוכח מדברי הרא"ש (שבפסקיו ומדברי תשובתו שהביא הטור בס"ס רכ"ז) ומדברי הטור שס"ל דכשעייל ונפיק אזוזי שניהן יכולין לחזור מכל המקח ומטעם כיון דנתבטל המקח נגד המעות שעדיין לא נתן שיאמר המוכר אדעתא דהכי לא מכרתי אלא אדעתא דתתן לי כל המעות לזמנו נתבטל ג"כ המקח אפי' נגד המעות שכבר קיבל ממנו כי יאמר לדמי כולו הייתי צריך וכיון שיכול המוכר לחזור יכול ג"כ הלוקח לחזור בכולו כי אין טעם קיום המקח לחצאין ומה שקתני הברייתא הנ"ל בזמן שהמוכר חוזר כו' ר"ל שחוזר נגד מה שכבר שילם וקיבל דמים מהלוקח וכן הוא פי' חזרת הלוקח (וכמ"ש בסמוך) וקאמר שלעולם יד החוזר בו על התחתונה דאם חוזר בו המוכר מכל המקח יד הלוקח על העליונה והברירה בידו להכריח להמוכר להחזיר לו מעותיו שנתן לו תחלה ואם אין לו מעות יטפל בכל אשר לו למוכרם ולהשתדל לו מעות ואם ירצה הלוקח יכול לו' לו אי אפשי בחזרת המעות אלא תן לי קרקע כנגד מעותי ונהי שהרשות בידך לחזור בך משער הראשון שפסקנו עליו שהיה בזול או משאר טעמים שיש לו על חזרת המקח הראשון תן לפחו' קרקע בשער של עכשיו ואז צריך ליתן לו קרקע מעידית שבנכסיו כשער של עכשיו ומטעם שכתבתי וז"ש בברייתא או קרקע נגד מעותי מהיכן מגביהו מן העידית אע"פ שחזרתו היתה בגרמת הלוקח שלא נתן לו לזמנו דמי כל המקח מ"מ נק' מזיק נגד הלוקח שניזק ע"י במה שחזר בו אף נגד הדמים שכבר קיבל ממנו ומ"ה צריך ליתן לו קרקע כשער של עכשיו מעידית שבנכסיו ואם הלוקח חוזר בו גם מכנגד הדמים שכבר נתן להמוכר אזי רשות בידו לחזור לענין זה שא"צ לקיים קנין המקח כשער היוקר שפסקו עליו מתחלה או משאר טעמים שיש לו על חזרת המקח אבל מ"מ ידו על התחתונה והברירה ביד המוכר דיכול לו' להלוקח הרי לך מעותיך ואם ירצה יאמר לו איני רוצה ליתן לך מעותיך אלא צריך אתה ליטול מידי קרקע נגד מעותיך שנתת לי כשער של עכשיו ומגביהו מן הזיבורית כדין ב"ח דגוב' מן הזיבורית מן התורה אלא משום נעילת דלת תקנו שיגבה מבינונית וכאן לא שייך טעם דנעילת דלת ומ"ה יכול לפרוע לו אפי' מהזיבורית אף שיש בידו מעו' כדין תורה כלל העולה ממ"ש דלשיטה זו דהרא"ש והטור בדעייל ונפיק אזוזי שניהן יכולין לחזור אפי' נגד מה שכבר קיבל מעות אלא שיד החוזר על התחתונה והא דקתני הברייתא רצה אומר לו תן לי קרקע או הילך קרקע בשניהן ר"ל כשער של עכשיו ומהיכן מגביהו כו' דרישא והסיפא קאי אתן לי קרקע או אהילך קרקע דכיון דנותן לו הקרקע במעותיו כשער של עכשיו א"ש דקאמר ל' ומגביהו דהא בחובו מגביהו הקרקע והא דכ' הטור בסיפא ל' ומגביהו ולא כ"כ ברישא ה"ט דבסיפא דנותן לו זיבורית כדין תורה שייך עליו לו' ל' מגביהו כדינו משא"כ ברישא דנותן לו עידית שלא כדין גביית החוב כ' לשון ונותן לו אבל בברייתא קתני ל' מגביהו בשניהן וכנ"ל אבל מדברי הר"ן נראה שהיתה לו שטה אחרת בפי' הברייתא הנ"ל שבפ"ק דקידושין (דף תר"ל ע"ב) כ' ז"ל ואע"ג דאמרי' דעייל ונפיק אזוזי לא קני היינו לו' שאינו קונה כולו מיהו אמרי' התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד לוקח על העליונה ר"ל תן לי מעותי או תן לי קרקע נגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהן על כל השדה ונותן הכחוש כדין חצי השדה אני מוכר לך ואם רצה מעות מגביהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגביהו ואם לוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה רצה א"ל הילך מעותיך או הילך קרקע נגד מעותיך ומהיכן מגביהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פיסוק המכר שהרי זה כגביות החוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל הר"ן הרי לפנינו דהוא פי' הברייתא דקתני ברישא ובסיפא ומהיכן מגביהו כו' דלא קאי אתן לי קרקע או אהילך לך קרקע אלא אתן לי מעותי כמ"ש הר"ן בהדיא בדבריו הנ"ל ברישא ומיניה דג"כ בסיפא ס"ל פירושו כן דאהילך מעותיך קאי וה"ט שהוא פי' הברירה שביד הלוקח דרישא דהיינו אם ירצה יאמר לו תן לי קרקע נגד מעותי כשער שפסקנו כי אף שיש בידך לחזור ממקח הראשון נגד מה שלא קבלת עליו מעות אין בידך לחזור נגד מה שכבר קבלת מעות ממני רצה או' לו תן לי מעותי כי אני אחזור ממקח הראשון גם נגד מה שכבר נתתי לך מאחר שאתה חוזר בך נגד מה שלא קבלת עליהם מעות וע"ז קאמר מהיכן מגביהו כשא"ל הלוקח תן לי מעותי וקאמר דמגביהו מהעידית ומטעם שהוא כמזיק או מטעם קנס וכנ"ל והא דפי' הר"ן כן ה"ט משום דאמר או תן לי קרקע ניחא ליה לפרשה מאחר שבחר בקרקע שצריך לקחנו כשער שפסקו יחד מתחלה ותו לא שייך לומר דיגביהו מהעידית שבה דמאחר שנשאר המקח הראשון הדין נותן שיתן לו כחוש כמו הקונה חצי שדה סתם ולא שייך לקנסו או למחשבו כמזיק כ"א באומר לו תן לי מעותי שחוזר במקחו הראשון וכ"כ הנ"י בריש האומנים בפי' הברייתא הנ"ל ז"ל יכול לו' תן לי קרקע נגד מעותי שלעולם הוא קונה קרקע נגד מעותיו אם ירצה והרי הוא לוקח חצי השדה ומשמנין ביניהן ונוטל כחוש מהיכן מגביהו כשאומר תן לי מעותי מהעידית שבנכסיו כו' ע"ש הרי לפנינו שפירשו כהר"ן דמגביהו מהעידית אתן לי מעות דוקא קאי. ומ"ש תן לי קרקע ר"ל כשער שפסקנו תחלה. ושניהן ס"ל מ"ש הברייתא ובגמ' דבעייל ונפיק אזוזי לא קנה ר"ל לא קנה כולו אבל נגד מעותיו קנה לענין זה שאין הבא לחזור מתחלה יכול לחזור בו כ"א נגד מה שלא קיבל עליו מעות נגדו אלא שכשכנגדו ידו על העליונה ויכול לו' להחוזר בו הראשונה מאחר שאתה חוזר בהנשאר הברירה בידי אם ארצה אחזור גם נגד זה שכבר ניתן עליו מעות ובזה שכתבתי נתיישב ל' הר"ן הנ"ל דהתחיל וכ' ואע"ג דאמרי' דאי עייל ונפיק אזוזי לא קנה היינו לו' שאינו קונה כולו ומיהו אמרי' התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה כו' דק' מאי ל' "ומיהו דכ' ואמאי קאי ואף א"ת דקאי אדיוקא דקאמר דלא קנה כולה דמדוקדק מינה הא כנגד מעותיו קנה אזה קאמר דגם באותו שכנגד מעותיו ידו על התחתונה אכתי ק' דלא הל"ל ל' "ומיהו דאדרבה כיון דמדוקדק מינה דבאותו שקיבל מעות קנה מ"ה הדין נותן דאינן יכולין לחזור בו כלל או לפחות יד החוזר בו על התחתונה והל"ל ומ"ה אמרי' דכל החוזר בו ידו על התחתונה ולפמ"ש א"ש דה"ק לא קנה כולו והיינו נגד מה שלא נתן עליו דמים ומיהו אף נגד אותו שלא נתן עליו דמים יכול זה שרוצה לקיים להכריח לזה שכנגדו שלא יחזור בו והיינו כשיאמר לו אני רוצה מעותי ואז צריך ליתן לו מהעידית נגד מעותיו ולפעמים לא ירצה ליתן לו מהעידית ויתרצה לעמוד בכלהקנין הראשון וק"ל: כלל העולה מדברינו דהר"ן מחולק עם הרא"ש והטור בדיני וגם בפירוש הברייתא דאלו הרא"ש ס"ל דבעייל ונפיק אזוזי יכול כל א' לחזור בכולו והר"ן ס"ל דאינו יכול לחזור אלא נגד מה שלא נתן עליו דמים ובפירוש הברייתא במ"ש מהיכן מגביהו כו' דלפירוש הרא"ש קאי אדסמיך ליה לפניו אתן לי קרקע או אהילך קרקע שנותן לו בשניהן כשער של עכשיו ולפי' הנ"י והר"ן לא קאי מ"ש מהיכן מגביהו כו' אדסמיך ליה אלא אמ"ש לפניו תן לי מעות או הילך מעות אבל בתן לי קרקע מגביהו כשער שפסק עמו ומיה' נראה דגם הר"ן ונ"י הנ"ל מודים דבאם זה שידו על העליונה יאמר לו ארצה בקיום המקח הראשון רק תן לי קרקע כשיעור מעותי דצריך ליתן לו המוכר בחזרתו מן העידית וכשער של עכשיו ובסיפא יכול ליתן לו המוכר זיבורית נגד מעותיו כשער של עכשיו ומה שכתבו דקאי מהיכן מגביהו אאומר תן לי מעותי אינו ר"ל כשאמר שחפץ דוקא במזומנים אלא ר"ל שקאי אכשאומר החזיר לי מעותי כי איני רוצה לעמוד במקחי גם נגד זה שכבר ניתן תדע אם לא תפרשוהו כן ק' מאחר שמבקש מעותיו היכא קאמר מהיכן מגביהו וא"ת שר"ל שרוצה מעותיו ואין לו מעות קאמר דמגביהו כו' ק' דהעיקר חסר דה"ל להקדים ולו' שאם אין לו מעות מגביהו כו' אלא מחוורתא כדכתיבנא דמ"ש תן לי מעות או הילך מעות ה"ל כאלו אמר אינני רוצה לעמוד במקחי הראשון וכבר כתבתי בפי' דברי הרא"ש והטור דנ"ל דאם מבקש דוקא מזומנים כמו שנתן לו ואינו מפוייס אפי' בגביות עידית נגד מעותיו דמן הסברא דצריך זה שידו על התחתונה לטפל ולמכור את כל אשר לו ולהשתדל לו במזומנים וגם הר"ן ונ"י נ"ל דמודים בזה ודוק והרמב"ם רפ"ק דמכירה כ' כל' המחבר שהעתיק כאן בס"י והנה אף שהתחיל וכתב לא קנה הלוקח את כולה כל' הר"ן הנ"ל מ"מ מדסיים וכתב או קנה מהקרקע כנגד המעות שנתת ונותן לו מהזיבורית וכ"כ בסיפא משמע דפי' מהיכן מגביהו דברייתא דקאי אתן לי קרקע הסמוך לו וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות שלו ובפרק האומנים וכ"כ הכ"מ שם ברפ"ח דמכירה בשם הרמב"ם דפירשו כן ע"ש וגם המ"מ כ' שם בשם הרמב"ן דפי' מהיכן מגביהו כו' דרישא ודסיפא דר"ל דמגביהו כשער של עכשיו ע"ש ולפי זה י"ל דהרמב"ם בשיטת הרא"ש והטור אזיל בין לדינא בין לפי' הברייתא הנ"ל ומ"ש לא קנה הלוקח את כולה אינו ר"ל הא נגד מה שנתן דמיו נגדו אינם יכולים לחזור בו בע"כ של זה שכנגדו אלא ר"ל אינו קונה את כולה דמדלא קנה את כולה ואין מקח לחצאין מ"ה גם נגד מה שכבר נתן עליו דמים שניהם יכולין לחזור אלא שיד החוזר על התתתונה וכמ"ש הרא"ש וכנ"ל. ובהיות כן יש לתמוה על מור"ם שכתב כאן בהג"ה בהחזרת הלוקח ז"ל. ונותן לו המוכר כפי "שער של "עכשיו ובחזרת המוכר כתב דנותן לו הלוקח כשער שפסקו דהוא לא כמאן דלהרא"ש והטור והרמב"ן והמ"מ הנ"ל כתבו בהדיא בשניהן כשער של עכשיו ומהמ"מ משמע שם שס"ל שכן גם דעת הרמב"ם ומפירוש הר"ן מוכח דפי' הברייתא בשניהן בתן לי קרקע או הילך לך קרקע דר"ל דנותן לו קרקע כשער שפסקו וכנ"ל דזהו ודאי דוחק שלא נפרש לשון הרישא והסיפא שווים ואף אם תדחק לומר שאינן בסגנון אחד שמ"ש מור"ם ברישא כשער של עכשיו קאי אתן לי מעותי וכשער שפסקו שכ' בסיפא קאי אתן לי קרקע דסמיך ליה לא אתי שפיר דאל"כ למה כ' בסיפא דנוטל מהיפה הא ס"ל להר"ן ונ"י והכ"מ הנ"ל בפשיטות דכל שהמקח הראשון קיים אינו נוטל אלא מהכחוש כדין הקונה חצי שדה סתם וצריך עיון. וגם על מ"ש הכ"מ והב"י בענין זה יש לדקדק טובא והנלע"ד כתבתי ודו"ק:
יב סָעִיף י שכ' השטר או החזיק כו' ה"ה אם קנה בק"ס וכ"כ טור:
יג סָעִיף י אע"פ שיוצא ונכנס כו' דמיד שזקפן במלוה הרי המקח נתקיים לגמרי ואע"פ שאין הלוקח משלם לו אח"כ לזמן שקבע לו הרי הוא כאילו לוה לו מעות לשלם לו לזמן פלוני ואינו משלם לו:
יד סָעִיף י אלא בערבון בעלמא פי' שאמר לו קבל מידי מקצת מעות המקח ואקנה בהן ואם אחזיר בו החזק בהן לעצמך ולכך קראהו ערבון:
טו סָעִיף י אא"כ פי' שיקנה נגד הכל עד"ר שכתבתי שם שכן הוא דעת התוס' אבל דעת רש"י והטור הוא שאף אם א"ל הלוקח הריני נותן לו מקצת המעות מדעתו לקנות בהן כולו אפ"ה לא קנהו אלא כנגד מעותיו כל שלא גילה המוכר דעתו שמקנה לו בהן את כולן ועד"ר מ"ש בזה:
טז סָעִיף י ולא קנה אלא מן הגרוע כו' כדין מי שקונה חצי שדה מחבירו סתם שנותן לו מהגרוע כמ"ש לקמן בס"ס רי"ח וכנ"ל:
יז סָעִיף יא אלא כדי שלא יחזור בו הלוקח ואע"ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ"ש דלא הוה מצי מיהדר בו מ"מ הוא ירא לנפשו שמא תתגלה רעתו וידחנו בדמים וגם לאו כל בני אדם דיני גמירי ועפ"ר:
יח סָעִיף יג לקח שדה שוה מנה במאתים כו' עד הרי זה ספק פי' נשאר באיבעיא לגירסת הרמב"ם פ' האומנין (בבא מציעא ריש דף ע"ח) אבל בגמ' דידן אין הגירס' כן אלא כ' שם האיבעיא בבקש למכור במאה ולא מצא קונה לשדה שוה מאה והוצרך למכור במאתים וכו' (וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה וכן היא בגירסת רש"י) ונשארה באיבעיא וקי"ל דהוא קולא לנתבע והמחבר כתב שני הגירסות לדינא זה אחר זה גם הטור אף שכתב כגירסת רש"י הנ"ל מ"מ כ' עליו דברי הרמב"ם לפי שיטת גרסתו ע"ש ועפ"ר:
יט סָעִיף יג כמוכר שדהו מפני רעתה דמשום שמכר לו ביוקר ירא שיחזור בו אף שמן הדין אינו יכול לחזור בו מפני שאין אונאה לקרקעות א"נ למ"ד שבכפל יכול לחזור בו אף בקרקע וכמ"ש בס"ס ס"ו וקע"ה ורכ"ז ע"ש:
כ סָעִיף יג הרוצה לחזור משניהן כו' אם תפס כו' נ"ל דה"ק דכנגד הדמים שנתן אינו יכול לחזור עכ"פ ואף נגד הדמים שלא נתן יכול לתפוס דהיינו אם קיבל מאה זהובים על המקח שמכר לו שוה מנה במאתים אם גברה ידו של המוכר אינו נותן לו מן השדה כלום עד שיתן לו עוד כל המנה שנשאר בידו ואם נתן לו על המקח ק"ן זהובים א"צ ליתן לו אלא החציה מהשדה וה"ה אם נתייקרה השדה עד ששוה ג' מאות והמוכר בא לחזור יכול הלוקח לתפוס עד"ז שכתבתי אלא שהרמב"ם כ' דינו בהווה במה שהתחיל שמכר לו שוה מנה במאתים שאין מן הדרך להתייקר כ"כ להיות שוה ג' מאות ומ"ש שתופס המוכר מהמקח שמכר אפש' דר"ל לאפוקי שישלם לו מכיסו דהיינו אם נזדלזלו הקרקעו' ושאפי' מנה אינו שוה והוא מכר לו במאתים ולא קיבל ממנו אלא מנה אינו יכול להתפיס בכל הקרקע שהוא שוה לע"ע כשער הזול עד"מ נ' זהובים ולתפוס עוד משל הלוקח ממקום אחר כדי נ' זהובים דזה אינו מן הדין ועפ"ר שם כתבתי ישוב אחר לזה:
כא סָעִיף יד והוצרך למכור במאתים כו' עד לא קנה הטעם דודאי עייל ונפיק אזוזי הנשארים כדי לקנות בהם קרקע אחרת שנזדמנה שהרי לא ברצונו מכר כל הקרקע שלו:
כב סָעִיף יד ולא טרח כו' ה"ז ספק פי' הוא ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה שגם כאן נראה שמוכרה מפני שהיתה רעה בעיניו דאל"כ לא הי' לו למוכרה כולם מפני מעט טירחא ועפ"ר:
כג סָעִיף יד ואם תפס המוכר ממקח כו' פי' כמ"ש בסעיף שלפני זה:
כד סָעִיף טו ואפי' אם קבע זמן לפרעון כו' ז"ל הטור בשם הרא"ש דהכל לפי ראות הדיין כי לפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון שלא יראוהו דוחק למעות ויזדלזלו נכסיו ואם אינו רוצה לקבל דמי המקח עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם כשיגיע הזמן אין לך עייל ונפיק אזוזי גדול מזה הלכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי בטל המקח עכ"ל.
כה סָעִיף טז דאוקמוה לזביני או ביום שקרוב לו. האי אוקמי לזבוני א"א לפרשו ביום שנעש' המכר דא"כ איך יתפרש מ"ש או ביום שקרוב לו דא"א לפרשו דר"ל לאחר יום דאוקמי לזביני דהא כ' אחר זה דאפי' עייל ונפיק למחר לא מצי הדר ביה. גם א"א לפרשו דר"ל יום שקרוב לפני יום המכירה דאין שייך לומ' שיתבע ממנו מעות קודם שמכר לו ע"כ צ"ל דמ"ש ביומא דאוקמא לזבינא דר"ל דאוקמא ליתן לו דמי זביני כגון שזבין לו היום ע"מ שיתן לו דמי הזביני ביום ג' ד' למכירתו וקאמר דאם עייל ונפיק באותו יום שקבע לו לפרעונו או ביום שקרוב לו לפניו ואמר לו הכן לי מעותי כי אצטרך אותם למחר לזמן שקבעתי עמך. ובטור כ' כהאי לישנא ז"ל ודוקא דעייל ונפיק ביום דאוקמו' להו לזביני או ביום שקרוב לו לפרוע כו' וכתבתי בפרישה דהאי תיבת לפרוע קאי גם אמ"ש בתחלה דאוקמוה להו לזבינא וכאלו אמר ביום דאוקמוה לפרוע לו הזביני ע"ש ודו"ק:
כו סָעִיף טז וכן הא דאמרי' דקנה. נגד מעותיו כו'. ל' וכן דכתב מור"ם צ"ע מה ענינו למ"ש המחבר לפני זה וי"ל בדוחק דה"ק דכמו דמ"ש דכי עייל ונפיק אזוזי כו' יש בו חילוקים כן יש חילוק נמי במ"ש דשכנגד מעותיו מיהו קני ואע"ג דלא כתב לעיל מזה מפורש בדברי המחבר דקנה נגד מעותיו לכאורה נראה דקאי אמ"ש בס"י המוכר שדהו לחבירו באלף כו' עד לא קנה הלוקח את כולה דמשמע דכנגד מעותיו מיהו קנה. מיהו לפי מ"ש וע"פ מ"ש שם בסמ"ע אין פירושו כן וגם ממה דסיים המחבר בסעיף י"ז וכ' במטלטלים ז"ל אבל במידי דבר חלוקה הוא אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו משמע דס"ל דבקרקע כה"ג כל המקח בטל וצ"ל דהר"ן בעל הג"ה זו כתב כן אמאי דאיתמר שם בגמרא ונותן לו קצת דמים וא"ל ערבוני יקון דקי"ל דקנה נגד מעותיו וכמ"ש הטור וגם מור"ם כתבו בסעיף שאחר זה.
כז סָעִיף טז אבל במקום שצריך שטר כו'. פי' וכתב לו שטר אכל השדה ולא נתן לו מעות כדי כולה דאז אפי' המקצת לא קנה ע"י שטר זה שנכתב אכולה:
כח סָעִיף יז אם הוא דבר שאינו ראוי לחלוק. אבל בקרקע אף שלא יגיע לו אחר חלוקה ט' קבין בשדה וחצי קב בגינה שהוא שיעור שדה וגינה אפ"ה קנה נגד מעותיו או ידו על התחתונה משום דראוי למכור למי שיש לו שדה בצדו דיצרף זה לשדיהו ועד"ר שם כתבתי דבב"י כ' דלהרמב"ם גם בשדה אמרי' דכל שלא יגיע לכל א' כשיעור לא קנה כלל כדין מטלטלין והמעשה בגמ' היה במטלטלין וה"ה בקרקע אבל הטור כתב בשם הרמב"ם דס"ל דגם במטלטלין אין מחלקין בין יש בו שיעור חלוקה או לא והטור לא ס"ל כהרמב"ם והמחבר כ' כאן כדברי הטור ולא כ' בפי' אם ס"ל הדין כן ג"כ בקרקע או לא:
כט סָעִיף יז כגון שמכר לו בעל חי ס"ל דאפי' בהמה כשירה אינה עומדת לחלק. דבחייה עומדת לג' דברים לחלוב ולחרישה ולשחיטה וכמ"ש בס"ס קל"ח וכ"כ בדרישה ע"ש:
ל סָעִיף יח וכדי להבריח כו'. כי ירא דמחמת העלילה יקחו קרקעותיו:
לא סָעִיף יח בטל המקח. זה נתבאר בא"ע סימן צ' ☜ דאשה המוכרת מנכסיה קודם נשואין כדי להבריח מבעלה ואחר כך מת בעלה המקח בטל וכן הוא בכ"מ בתלמוד ובפוסקים:
לב סָעִיף יח אפי' אם נתרצו אח"כ במקח. פי' וצריכין קנין אחר בכסף או שטר דבכסף שנתן לו ראשונה לא הוה ביה קנין ואם קנוהו בשטר יש עוד טעם אחר דהא לא מהני אותו שטר משום דה"ל מוקדם וכדמסיק:
א סָעִיף ב בכסף כיצד עיין ש"ך שהעלה דאם קנה קרקע בשט"ח שיש לו על אחרים דלא קנה דלא סמכ' דעתיה דשמא ימחול דע"כ ל"פ ר"מ וחכמים בקידושי אשה בפ' האיש מקדש אלא באשה סמכה דעתה דסברה לא שבק דידי ומחל לאחריני וכתב שם רש"י ודאי אם הי' מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה וליכא למימר דהיינו למאן דלא דאין דינא דגרמי וכו' דהא קאי התם אליביה דר' מאיר דדאין דינא דגרמי אבל בממרני ודאי קנה זה תורף דבריו וע"ש: אמנם מדברי התוספות נראה דבקרקע קנה כה"ג ע"ש פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) דרצו להוכיח דאין המוחל משלם אלא דמים שקיבל מדפליגי ר' מאיר וחכמים בקידשה בשטר בסמכה דעתה אם יתחייב לשלם כל מה שכתוב בשטר ודאי סמכה דעתה דאי מחל משלם וכתבו לדחות משום דאשה בושה לבא לב"ד לתבוע מבעלה ולכך לא סמכה דעתה ע"ש. וא"כ ממילא נשמע גבי קרקע כה"ג קנה בשטר חוב דאין המוכר מתבייש לתבוע ללוקח במה דמחל. וכן נרא' מדברי תוספת פ"ק דמציעא דף ט"ז ד"ה האי שטרא וז"ל במלוה אינו יכול לקנות כדאמרי' בקידושין המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קנה והא דאמר באיש מקדש דף מ"ז ושוין שבמכר קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים דאי באשה בענין זה מקודשת לכ"ע אי לאו דאשה לא סמכה דעתה ויראה שיחזור וימחול ע"ש ומשמע דבמכר כה"ג בשט"ח קנה. ומ"ש הש"ך בשם הר"ן פ' האיש מקדש שכתב ובמלוה דאחרים בשטר אינה מקודשת כיון דיכול למחול לא סמכה דעתה ובמכר לא קנה וע"ש. ולפי מ"ש הגירסא בר"ן שם ס"א ובשטר לא קנה אינו דאיה דיש לו' דקאי אקידושין אלא דדברי התו' פ"ק דמציעא קשיא לי דמפרש' ושוין במכר שקנה דהיינו במלוה שיש לו על אחרים ואלו בש"ס שם בקידושין מוקים ליה במילי אוחרי והוא באומר לה התקדשי במנה ונמצא חסר דינר עיין שם:
ב סָעִיף ד שדך קנוי לי והוא בטור וס"ל לטור גם בהאי דסעיף ג' דצריך שיאמר אח"כ שדך קנויי' לי במה שנתתי ע"ש ובב"י העלה בהאי דסעי' ג' דלא כטור ומשום דבקידושין הוא דצריך שיאמר הכי דלא ליהוי כאמרה היא ונתן הוא וע"ש ומש"ה לא הביא בש"ע בסעיף ג' דצריך שיאמר שדך קנוי' ואיכא למידק גם בהאי דינא למה לי אמירה זו דהא כיון דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו וזה נתן מעותיו שיזכה אותו פ' זכה בה ובקידושין הוא דבעי אמירה אח"כ דהתם לא מצי זכי ליה שלא בפניו דאפשר לא ניחא ליה בהאי אתתא ומש"ה צריך לעשותו שליח או לומר אח"כ תהא מקודשת לי במה שנתן לך פ' אבל כאן דזכות גמור הוא וזכין לאדם שלא בפניו א"כ למי לי אמיר' אח"כ וכדאמרינן בפ' הגוזל (בבא קמא דף ק"ב) במקדיש נכסיו דאין לו להקדש בבגדי אשתו ולא בצבע שצבע לשמן ומשום דזכה הבעל בשעת משיכתו לאשתו ואע"ג דלא ידעה כלום ולא אמרה מידי וכן הוא ברמ"א סי' קצ"ה בקנין שלא בפני הזוכה דבמתנה זכין לו ולא התנה שצריך שיאמר הזוכה אח"כ שדך קנוי' לי בק"ס שנתן לך פ' ועוד דגבי ק"ס לא מהני אמירה אח"כ כיון דכבר הדרא סודר למרי' ונרא' לי דמה"ט השמיט בש"ע אמירה זו ולא הביאו לא בסעי' זה ולא בסעי' שאח"ז ולא בסעיף ג' ומשום דלא ס"ל אמירה זו כלל ומה"ט שכתבנו והרמ"א אפשר דמיירי שלא נתן הכסף דרך מתנה עבור פ' אלא אדעתא שיחזיר לו כספו וכה"ג לא הוי זכות משום דאימר לא ניחא ליה בהאי זבינא ומש"ה צריך אמירה אח"כ אבל אם נתן כספו דרך מתנה שיקנה אותו פ' נראה דמודה הרמ"א דא"צ אמירה אח"כ דה"ל כהאי דצבע שצבען לשמן וכמ"ש ועיין מ"ש בסי' קצ"ה סק"ג לדעת הש"ע זכין לו שלא בפניו אפילו במקח ואם נתרצה לוקח אין המוכר יכול לחזור ע"ש א"כ א"ש דלא הביא בש"ע הך אמירה ומשום דאפי' נותן כספו דרך הלוא' שיחזור ויקח את כספו הו"ל הך זבינ' זכות וזכין לו שלא בפניו:
ג סָעִיף ו אדם חשוב. כתב הר"ן פ"ק דקידושין וז"ל אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה"ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר"ת שכתב הילך מנה ויהי' לך נכסי ואמר דהאי הנאה מחשבא ככלי דיהיב הקונה למקנה וקונה בו בתורת חליפין אותו נכסים ולפי"ז אף מטלטלין קנה עכ"ל ועי' סמ"ע ס"ס א' ואיכא למידק בזה דהא חזינן ללוי דסבר כליו של מקנה בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ז) ואפ"ה בעי כלי דוקא וכמ"ש תוס' שם וז"ל ואי לוי סבר אין מטבע נעשה חליפין וכן פירי היינו טעמא דבעי הנאת קבלת דבר חשוב דומי' דנעל ולא פירי ע"ש א"כ ה"ה לרב נהי דמהני באדם חשוב כליו של מקנה אבל עכ"פ כלי בעי דליהוי דומיא דנעל והיכי סגי ליה בהילך מנה ועוד דאפילו בנותן כלי לאדם חשוב נראה דלא מהני דהא לדידן דקי"ל כרב דבעי כליו של קונה ובעינן כלי דוקא ולא מהני פירות אע"ג דודאי הנאה אית ליה למקנה אלא בעי שיקבל המקנה כלי דוקא ובאדם חשוב נהי דאית ליה למקנה הנאה במה שמקבל ממנו הכלי אבל אותו הנאה לא עדיפא מהנאת פירי ולא מהני בתורת חליפין אלא הנאת כלי ואע"ג דללוי דס"ל בכליו של מקנה ובהאי הנאה דמקבל מיניה היינו משום דלוי סבר דינא דחליפין בכליו של מקנה א"כ הרי הוא דינא דחליפין היכן שיקבל דבר חשוב והוא הנעל דכתיב בחליפין אבל רב דס"ל כליו של קונה א"כ דינא דחליפין הכי הוא שיקבל המקנ' כלי א"כ מנ"ל דסגי לי' במה שמקבל אדם חשוב דבר חשוב והך הנא' דאדם חשוב לא מיקרי כלי. ולכן נרא' לענ"ד דר"ח לטעמיה דס"ל דלא ממעט נעל אלא פירות שהם מתרקבים והולכים לאיבוד אבל שאר דברים שאין הולכין לאיבוד בכלל נעל הוא ומש"ה בע"ח עבדי חליפין ועיין בר"ן ר"פ הזהב שכ' שזה דעת ר' חננאל וכ"כ הב"י בסי' קצ"ה בשם ר"ח ומש"ה ס"ל לר"ח דה"ה הנאת אדם חשוב עבדי חליפין ואע"ג דלא הוי כלים ומשום דהנאת אדם חשוב מתחשב בכך לעולם במה שמקבל ממנו אדם חשוב וה"ל דומיא דנעל ואפילו לא קיבל ממנו כלי אלא שאר דברים לדידיה הנאה זו קיימת לו לעולם וכמ"ש. אבל לדידן דס"ל דאפילו דברים שאין הולכין לאבוד נמי לאו בכלל נעל הוא ולא עבדי חליפין והא דבעלי חיים עבדי חליפין היינו משום דבע"ח מיקרי כלי דעושין בהם מלאכה וכמבואר בסי' קצ"ה א"כ נרא' דלא מהני בזה אדם חשוב ואפילו נותן לו כלי ומשום דהנאה זו שמקבל ממנו אדם חשוב לא עדיפא משאר הנאות ואנן בעינן שיקבל המקנה מן הקונה הנאת דבר חשוב והוא כלי דווקא שיהי' ראוי למלאכה והנאה זו שמקבל מיניה אדם חשוב לאו כלי הוא) (ועמ"ש באה"ע בחידושי שם סי' כ"ז מדין אדם חשוב אם סתמא הוי חשוב או לא:
ד סָעִיף ו שהמוכר נהנה במה שהוא מקבל ממנו. עיין ר"ן פ"ק דקידושין שהקשה לרב דס"ל כליו של קונה אבל בשל מקנה לא ואפילו הוא חשוב ואלו הכא מסקינן דבאדם חשוב קונה אפילו בשל מקנה משום טעמא דבהאי הנאה דמקבל מיניה וז"ל שם ולרב לא קשיא דאמר לך רב דכי אמרינן דאדם חשוב דכי מקבל מתנ' מיקרי הנאה הני מילי כשמקבל מתנה גמור' אבל כשאינו מקבל אלא על מנת להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר הוא ומש"ה דוק' בכליו של קונה אבל בכליו של מקנה לא ע"ש. ועיין ב"ח שהוליד מזה דאם נתן ע"מ להחזיר אפי' באדם חשוב לא מהני ומשום דמתנ' ע"מ להחזיר אע"ג דשמי' מתנ' אין הנותן מתחשב בשביל כך: ונראה דאינו מוכרח דודאי כל מתנה ע"מ להחזיר כיון דשמי' מתנה ואינו אלא תנאי שיחזור מקנהו לו וכמ"ש הרא"ש בפ' לולב הגזול. וא"כ י"ל דהנותן מתחשב במתנה זו כיון שהוא מתנה גמורה אבל חליפי סודר מלתא אחריתי הוא דשם אינו מתנה כלל ואינו אלא קני' על מנת להקנות וכדאי' בנדרים ס"פ השותפין ובזה ודאי ליכא שום מתנה כלל וזה שכתב הר"ן וסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר הוא ע"ש ולא כתב חליפי סודר מתנה ע"מ להחזיר משום דלית ביה משום מתנה כלל אבל היכא דאי' שם מתנה אפי' ע"מ להחזיר יש לו' דמהני בי' אדם חשוב ודוק ועמ"ש בסי' קצ"ה ספ"ד. ולפי מ"ש בסק"ג דלרב דבעי כליו של קונה לא מהני כלל הנאת אדם חשוב דנהי דהוי הנאה אינו אלא כמו הנאת כסף ומהני בקרקע ובקידושין דסגי ליה בכסף אבל חליפין דבעינן שיקבל המקנה כלי והנאה זו לאו כלי הוא ע"ש א"כ ממילא מתרצה קושיות הר"ן ואפשר דהר"ן הקשה לפי מ"ש בשם ר"ח דכה"ג מהני בחליפין וע"ש בסק"ג. עוד שם בר"ן מקשה ללוי דס"ל בחליפין כליו של מקנה ובהאי הנאה דמקבל מיניה ומשמע אפי' אינו אדם חשוב וגבי קידושין משמע דבעי אדם חשוב וע"פ שכת' דבשאר בני אדם נמי אית ליה הנאה במה דמקבל מיניה אלא דהאי הנאה לית בי' שוה פרוטה אלא באדם חשוב הוי הנאה ש"פ ומש"ה בעי בקידושין אדם חשוב דקידושי אשה בש"פ אבל בחליפין דקונין בנעל אפילו אין בו ש"פ ומש"ה בסתם בני אדם נמי ה"ל הנא' פחות מש"פ על כל פנים וע"ש. ועיין בש"ע א"ח סי' רכ"ג סעיף ה' דאם נתנו לו כלים במתנה מברך הטוב והמטיב והוא מדברי הרא"ש וכת' בטעמא משום דאם המקבל עני טובה לו וטובה לנותן שזיכה אותו השם ליתן צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי נמי טובה לנותן. והקשה שם במגן אברהם דהא באה"ע סי' כ"ח איתא דוקא באדם חשוב הוי הנא' וא"כ מאי טובה לנותן והניח בצ"ע. ולפי מ"ש בשם הר"ן דאפילו באדם שאינו חשוב נמי הוי הנא' אלא דאינו הנאה בשוה פרוטה ולא מהני בקידושי אשה וא"כ גבי ברכ' דלא בעינן ש"פ אלא כל שנהנ' אפי' בפחות עש"פ בעי ברוכי ומש"ה צריך לברך הטוב והמטיב. ואין להקשות דהא לפי מאי דקי"ל בכליו של קונ' אבל בכליו של מקנ' לא א"כ צ"ל דס"ל דאפי' בפחות מש"פ לא הוי הנא' דאי הוי הנא' אמאי לא מהני בחליפין כליו של מקנה כיון דחליפין לא בעי ש"פ דלפי מ"ש לעיל בסק"ג דאפי' באדם חשוב לא מהני לרב בכליו של מקנה דאותו הנא' לאו כלי הוא א"כ ניחא דלא מהני כליו של מקנה לרב אלא אפי' לפי מ"ש ר' חננאל דמהני באדם חשוב היינו לפמ"ש שם סק"ג טעמא דר"ח דסבירא ליה דלא ממעט נעל אלא פירות המתרקבין שאינו הנאה קיימת אבל הנאה קיימת מהני כמו בעלי חיים והנאת אדם חשוב ה"ל הנאה קיימת דלעולם מתחשב הוא בכך שקיבל ממנו אדם חשוב וע"ש וא"כ היינו דוקא באדם חשוב הוא דהוי הנאה קיימת אבל באדם שאינו חשוב נהי דאית ליה הנא' אבל אינו הנאה קיימת ולא עדיפא מהנאת פירות דלא מהני גבי חליפין ודו"ק:
ה סָעִיף ו לא יוכל שמעון לו' מנה זו אני גובה בחובי. ונראה לענ"ד דהיינו דוקא אם נתרצ' שמעון מעיקרא ואמר לו אמכור לך קרקע זו במנה ובהגהת אשר"י וכן בהגהת מרדכי מיירי כה"ג שנתרצה שמעון מעיקרא ע"ש אבל אם ראובן אמר לשמעון הילך מנה ושמעון קיבל המנה בשתיק' יכול לו' אין שקלי ודידי שקלי כיון דלא נתרצ' מעיקר' בפי' והא דגבי קידושין כה"ג שחייב לה ואמר לה כנסי סלע סתם וחזר ואמר התקדשי לי בו אינ' יכול' לו' לפרעון קבלתיו וכמו שמבואר בטור וש"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף נ' ע"ש דאם נתן לה וקיבל' בשתיק' אינ' יכול' לו' דידי שקלי ואפי' כבר הגיע זמן פרעון הנה אין למידין מקידושין לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין דף י"ג וז"ל שם ולפי פי' זה דוקא כי אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי דאע"ג דהדר ואמר התקדשי לי בו יכולה היא שתאמר לשום פרעון קבלתיו כמו שאמר תחל' והוא שיגיע זמנו וכו' ואע"ג דלענין דינא הדין עמה דאלו יהי' חייב מנה לשמעון ומנה ללוי ואמר לי' לשמעון הולך מנה זו ללוי שאני חייב ללוי וקבלן בשתיק' יכול לו' שמעון ללוי אין שקלי ודידי שקלי וכו' אבל לענין קידושין דחזקת כל הנשים רוצים להתקדש כל שלא הזכיר לה פרעון מעיקרא לשום קידושין נתכוונה והיינו דאפי' אדכר פרעון כל דשידך ואשתקה מקודשת דחזקה מינח ניחא לה וסתמא לשום קידושין קיבלה כדקאמר לה ואפי' חזרה ואמרה אין שקלי ודידי שקלי אינה נאמנת. וסמכינן אחזקה זו עכ"ל וא"כ ה"ה כאן במכר אין למידין מקידושין כיון דטעמא דקידושין אינו אלא משום חזקה דכל הנשים רוצים להתקדש אבל מדינא הדין עמה לו' אין שקלי ודידי שקלי והגהת מרדכי והגהת אשר"י לא אמרו אלא בנתרצה מעיקרא דכה"ג דומה לשידך. ואע"ג דהרשב"א גם בשידך הוצרך לחזקה זו דכל הנשים רוצי' להתקדש לא הוצרך לחזקה זו אלא היכא דאדכר מעיקרא לשום פרעון. ולפ"ז נרא' דה"ה הכא במכר אם הזכיר בתחלה לשום פרעון אע"ג דאמר אח"כ בעד קרקע שלך ושמעון נתרצה מעיקרא לא עדיף משידך דכל כה"ג אינו אלא משום חזקה דנשים רוצות להתקדש ויכול לו' אין שקל ודידי שקלי ואפי' נתן לו בתחלה לשום קנין ולא הזכיר פרעון נמי אינו אלא כשנתרצה שמעון למכור ואח"כ קיבל המנה בשתיקה וכמ"ש ודוק:
ו סָעִיף ט והניח משכון. פ"ק דקידושין דף ח' מנה אין כאן משכון אין כאן וטעמא דמשכון אין כאן מבואר שם ברא"ש דכל זמן שלא נתחייב גופו לא נשתעבדו נכסיו דאינהו ערבין וכל דליכא לוה ליכא ערב וע"ש בתוס'. ולשטה זו אם נתן שט"ח מהני אפי' בלא משכון ושט"ח דידיה ה"ל כמו כסף בין לקידושין בין לקרקע. ושטת הרמב"ן והרשב"א דהמשכון שפיר נקנה אלא דלא הוי כמו כסף לקידושין ולקנין קרקע כיון שלא יצא כסף מרשותו לרשות מוכר ואשה ואכתי אגיד גבי' ע"ש. ולשטתם ה"ה נותן שט"ח לא הוי כסף לקידושין ולקרקע כיון דאגי' גבי' ולא יצא מרשותו ועיין דיעות אלו באה"ע ברמ"א סי' כ"ח: והנה נרא' ראי' דשט"ח מהני במקום כסף מהא דאי' ר"פ הנושא כתב לכהן שאני חייב לך חמש סלעים חייב ליתן לו חמש סלעים ובנו אינו פדוי אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומ"ט אמרו אין בנו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות ע"ש ומדאמר עולא בנו פדוי לכשיתן ומשמע קודם שיתן ודאי אינו פדוי אפילו מה"ת ואי נימא דשט"ח דידי' הוי כמו כסף א"כ דבר תורה בנו פדוי אפילו קודם שיתן מיהו אפשר דשאני פדיון כיון דאימעט עבדים ושטרות שאין פודין בהם א"כ ה"ה בשט"ח דידי' נמי אין פודין ומשום דלא הוי גופו ממון אבל בקידושין דמהני שט"ח דאחרים יש לו' ה"ה שט"ח דידי' אלא דאכתי יש לחלק דבשט"ח דאחרים דאין פודין היינו משום דאין גופו ממון ומשום דאינו קונה השט"ח אלא ע"י הראיה והוא השט"ח ואין גופו ממון אבל שט"ח דידי' דמחייב עצמו ובזה נשתעבד לו אפשר דזה הוי גופו ממון ועמ"ש בסי' קכ"ו סק"ט: אמנם בפ"ק דקידושין דף ה' נראה דשט"ח דידי' ה"ל כמו כסף ע"ש ומנין שאף בשטר ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא אינו דין שמכניס מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומעשר שני תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומעשר שני ופרש"י ז"ל שטר שאין פודין בו הקדש אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדש פדוי דכתיב ונתן הכסף וקם לו ע"ש והוכרח לפרש שטר דידי' דאי בשט"ח דאחרים אין זה מענין הלמד דהא באנו ללמד שטר דידי' ומדאמרו תאמר שטר שאין פודין הקדש ומעשר שני משמע דלקידושין וגם לקנין קרקע ה"ל ככסף דאל"כ ה"ל למימר מה לכסף שכן פודין בו אשה וקרקע כו' ומשמע דגם בשטר דידי' קונין בו אלא שאין פודין בו הקדש ומעשר שני ומיהו לולי דברי רש"י אפשר לפרש תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומעשר שני היינו אם הגזבר כותב לפודה שדה הקדש זו קנויה לך לזה דומה יותר לקנין שטר שבאנו למילף אלא דנרא' מהא דאמרו תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומעשר שני וגבי מעשר שני דאינו במחובר אלא תלוש ומטלטלין לאו בני שטרא נינהו ולכן פי' רש"י שט"ח דידי' דבז' משכחת גם במ"ש שמניח שט"ח דידי' ואומר פירות הללו יהיו מחולל על שט"ח זה כשם שפודה על מעות אבל שטר קנין לא משכחת גבי מעשר שני דאפי' נימא דהבעלים יכתבו לפודה שטר קנין ליתי' במעשר שני דאינו אלא בתלוש וכמ"ש: שוב ראיתי בחידושי הרשב"א לקידושין פ"ק דף ה' דמפרש תאמר שטר שאין פודין דהיינו בגזבר שכותב שדה הקדש קנוי לך וע"ש שמביא ג"כ ראיה דשט"ח דידי' לא מהני כמו כסף מהא דאמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ומשמע קודם שיתן אינו פדוי ונהנתי שכוונתי לדעת הרשב"א ועמ"ש בסי' רכ"ז ס"ק י"ד אלא דקשיא לי דהיכי מפרש להך דמעשר שני בשטר קנין כיון דמטלטלין לאו בני שטרא וכמ"ש וצ"ע והא דמייתי ראי' מהא דעולא אפשר דכיון דשט"ח ה"ל שעבוד קרקעות ואין פודין בקרקע וכמו שאמרו לשבועה דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומש"ה אינוי פדוי אלא לכשיתן וז"ל הר"ן פ"ק דקידושין מנה אין כאן משכון אין כאן כת' הרמב"ן דאפי' היכא דאמר לה קני משכון זה בשעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת דנהי דקני' ליה משכון להאי שעבוד' אינה מקודשת בכך ומנה אין כאן כלומר דעיקר שעבודא במנה גבי לוה הוא ולא גבי אשה וכו' אבל הראב"ד ז"ל פי' דה"ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן משכון נמי אין כאן דלא קניא למשכון במידי דמאי יהביה ליה דקניא לה משכון ודכוותה נמי הא דאמרינן בסמוך פריטי אין כאן נסכא אין כאן כלומר כיון שלא נתחייב בפרוטה אין השעבוד נתפס על הנסכא שהו' משכון אבל היכ' שנתן לה משכון ואמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת עכ"ל. והנה נראה מדברי הראב"ד דאם אמר קני במשכון שעבוד מנה מקודשת ותמוה לענ"ד דהא נרא' שטת הראב"ד ושטת הרא"ש כחדא נינהו דאין לו קנין כלל במשכון למנה ומשום דאין אדם יכול לשעבד נכסיו עד שיתחייב גופו תחלה וא"כ כי קאמר שעבוד מנה מאי הוי כיון דליכא לוה ממילא ליכא ערב. וראיתי בחידושי מוהרי"ט פ"ק דקדושין שכ' על דברי הרא"ש שאינו לא כדברי הראב"ד ולא כדברי הרמב"ן דלהראב"ד היכא דהקנה לה במשכון שעבוד מנה מקודשת והכא משום דלא הקנ' לה במשכון אלא דאמר לה התקדשי לי במנה ונתן משכון עליהם וכיון דבמנה לא נשתעבד אף במשכון לא נשתעבד עכ"ל וע"ש: ומצאנו שטת הראב"ד הוא בחירושי הריטב"א ומשם מבואר דשטת הראב"ד עם שטת הרא"ש כחדא בלי שום הבדל והפרש וז"ל ועיקר הפי' כפי' הראב"ד ז"ל שאין המשכון חל ומשתעבד אלא כשקדם לו חיוב הממון שלוה ממנו או שנתחייב לו בקנין כראוי דהשתא מיקני משכון לשעבוד אותו החוב אבל הכא שלא נתחייב לו במנה ובאמירה בעלמא וכו' משכון דיהיב על האי מנה לאו כלום הוא וכן הדין במכר ובכל דבר כגון שאמר לחבירו אתן לך מאתים זוז והרי לך משכון עליהם לא זכה כלום ונוטל ממנו משכונו וכו' הא אלו אמר לה זכי במשכון זה שיעור מנה והתקדשי לי בו ומשכתו זכתה בו כשיעור מנה אלא שיכול לסלקו בדמים וכיון שזכתה בו הרי היא מתקדשת עכ"ל והרי מבואר דהראב"ד נמי סובר דמשכון לא מהני כל זמן שלא נתחייב חיוב ממון וכדברי הרא"ש משום דנכסוהי אינון ערבין ולא מהני להראב"ד אלא באומר זכי בשיעור מנה דודאי אית לה שיעור מנה בגוף החפץ והא דמסלקה בדמים אינו אלא משום דה"ל כמו תנאי שיוכל לסלקה בדמים וכיון דאית לי' זכי' בגוף החפץ לשיעור מנה ודאי מתקדשת ונרא' דבאומר זכי שיעור מנה אפי' לשטת הרמב"ן והרשב"א דכיון דהא דמסלק הדמים אינו אלא משום תנאי וקנתה בגוף החפץ מכי משכה לחפץ ולא מיקרי אגוד גבי' אלא היכא שאין לה בגוף החפץ אלא שעבוד ועיקר הממון הוא אצלו אבל כשיש לה בגוף החפץ חלק דהיינו שיעור מנה ומשכתו תו אינו אגוד גבי' והא דמסלקה בדמים אינו אלא משום תנאי וכמ"ש וזה שלא כדברי ב"ש באה"ע סי' כ"ט שכתב שם דלדעת הרמב"ן והרשב"א אפי' באומר זכי בגוף המשכון דלא מהני וע"ש והדברים ברורין כמ"ש דכל שאומר זכי בגוף המשכון לא מיקרי אגוד גבי' כיון שקנתה חלק מן החפץ וזה פשוט: ולכן לבי אומר בטח דהא דכתב הר"ן בשם הראב"ד דאם אמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה דמקודשת דיש להגי' בדבריו קנה במשכון זה שיעור מנה והוא כדברי הראב"ד שהובא בריטב"א דהיינו שיעור מנה שהוא זכי בגוף המשכון דמקודשת והאחרונים עשו בזה מחלוקת הרבה ועיין חלקת מחוקק סי' כ"ט באה"ע שם שכת' באומר קני משכון שעבוד מנה להרמב"ן והרשב"א אינה מקודשת ולהראב"ד מקודשת ע"ש. ולפי מ"ש להגי' שיעור מנה וכה"ג גם להרמב"ן והרשב"א מקודשת וכמ"ש וזה נ"ל ברור: ובשו"ת ב"ח סי' קמ"ט כת' שם דאפי' לרעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל בנותן שט"ח דידי' או משכון אינה מקודשת היינו לענין כסף קידושין דלא סמכה דעתה כל זמן שהכסף קידושין ביד הבעל ולא הוי קידושין אפי' הקנה לה בגוף המשכון אבל בשאר קניינים הוי כמו כסף וזהו שאמר בקידושין מנה אין כאן משכון אין כאן דבכל ענין קאמר דלא מהני משכון ואע"ג דבהאי עובדא דאמתא קאמר משכון אין כאן צריך לפרש דוקא בדלא הקנה בגוף המשכון שהרי התם לאו בקידושין קאמר מכל מקום הם מפרשים האי דמנה אין כאן משכון אין כאן בענין אחר כך צריך לפרש לפי דעת הרמב"ן והרשב"א עכ"ל. והנה מ"ש לחלק בין קידושין למכר המעיין בדבריהם יראה דמפרשי הרמב"ן והרשב"א האי דאמתא נמי ע"ד שפירשו בקידושין ומשום דלא מיקרי כסף לקנות בו אשה או מכר עד שיצא הכסף מרשותו לרשות מוכר וכל זמן דאגיד גבי' לא מהני וגם מ"ש דאפילו הקנה לה בגוף המשכון כו' כבר כתבנו דאם הקנה לה בגוף המשכון חלק בגוף החפץ ודאי מהני אע"ג שיכול לסלקה בדמים אינו אלא משום צד תנאי. ועיין שם בב"ח שהקשה מהא דאמרו בקידושין האי שטר היכי דמי אי לימא דכתב שטרא אדמי' היינו כסף וא"כ מוכח דנותן שט"ח דידי' הוי כסף ע"ש. וכבר הרגיש בזה הר"ן ובריטב"א ותוס' רי"ד דף י"ט עיין שם הובא דבריהם בסי' ל"ט סק"ח ע"ש: עוד שטה להרב ר' יהוסף הלוי בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן ומשום דמשיכה אינו קונה אלא היכא שזוכה בגוף החפץ אבל היכא שגוף החפץ אינו זוכה לא מהני משיכה למשכון אלא צריך קנין כסף והא דבע"ח קונה משכון בשעת הלואה משום קנין כסף ולאחר הלואה משום שהוא בגוביינא דב"ד והוא בנ"י רפ"ק דמציעא ועמ"ש בסי' ע"ב קס"ב וסק"כ ועיין בחידושי לאה"ע סי' כ"ט:
ז סָעִיף טז אין השטר קונה לחצאין. וע' פ' הכותב (כתובות דף פ"ח) גבי פוחתת כתובתה דנפרעת שלא בשבוע' ופריך עלה במאי גביא בהאי שטרא האי שטרא חספ' בעלמ' ומסיק באומרת אמנה היתה בינינו ע"ש ומשמע שם דה"ל שטרא מעליא דמגו להוצי' לא אמרי' אלא עד דאיכ' שטרא וכיון דהחוב שבשטר אינו אלא ת"ק דהא המותר אמנה והיכי הוי שטר לחצאין ועמ"ש בסי' פ"ב סק"ח ואפשר דהתם מיירי בשטר ראי' לפיכך מהני אפי' לחצאין ועי' תוס' פ"ב דגיטין דף כ' שכתבו דשטר מלוה אינו כמו שטר מקנה דאינו אלא לראי' לאפוקי קלא ע"ש וא"כ צריך לו' דהקנה לה הכתוב' בקנין והשטר אינו אלא לראי' אבל אם לא נתחייב לה אלא ע"י שטר כתובה זו וכ' בה אלף על המנה והחיוב אינו בכולו אלא במחציתו אין שטר לחצאין וצ"ע:
ח סָעִיף יז יש חילוק במטלטלין. ע' ט"ז שכ' דהחילוק בין קרקע למטלטלין בענין זה דגבי מטלטלין לא שייך יד החוזר על העליונ' אלא דאם יש בו כדי חלוקה נוטל כל אח' לפי חלקו ואם אין שם כדי חלוקה המקח בטל לגמרי ונותן לו מעות שנתן אבל בקרקע אעפ"י שיש בו כדי חלוקה אין שם חזרה לבטל המקח ואם חוזר המוכר יד לוקח על העליונ' שיש לו כפי' לשלם לו כשער של עכשיו מן העידית וזהו מטעם שהוא ניזק משא"כ במטלטלין אף אם הוא ניזק מ"מ הכל נחשב לעידי' דכל מילי מיטב הוא במטלטלין וע"ש: ולכאור' דבריו אינו אלא לשטת הש"ע דס"ל מעידי' שבה א"כ גבי מטלטלין דכל מילי מיטב ל"ש מעידי' שבה אבל לשטת הרא"ש והטור שכ' מעדיות שבנכסיו א"כ צ"ל דעדיף כוחו מניזק דהא אפי' רוצ' ליתן מעות יכול לכופו שיתן לו קרקע דוק' ואלו גבי ניזק או כסף או מיטב וכמבואר פ"ק דב"ק ואם המזיק נותן מעות אין צריך ליתן קרקע וכמ"ש בטור וש"ע סי' תי"ט ע"ש וא"כ אפשר לו' אפי' במטלטלין כיון דטעמ' דכל מילי מיטב משום דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי וקרובי לזוזי והכ' אפי' רוצה ליתן מעות י"ל תן לי קרקע ומעדיות שבנכסיו מיהו אפשר לו' דנהי דעדיפ' כחו משאר ניזק שאינו יכול לסלקו בכסף היינו באו' תן לי קרקע ומשום דקנה קרקע ומש"ה צריך ליתן קרקע מעדיות אבל במטלטלין לא מצי למימר תן לי קרקע כיון דמעולם לא קנה ממנו קרקע ואם יאמר תן לי מטלטלין ומעדיות שבנכסיו גבי מטלטלים אין חילוק בין עדיות לזיבורית:
א סָעִיף ב בכסף כיצד. עש"ך ס"ק א' שכתב בשם רש"י ור"ן דאם קנה קרקע בשט"ח שיש לו על אחרים לא קנה משום דלא סמכה דעתיה דירא שימחול ובקצה"ח הביא בשם התו' בב"ב קנ"ז ותו' ב"מ דף ט"ז ד"ה האי שטרא דבמכר קנה דדוקא באשה לא סמכה דעתה משום דכסיפא למיתבעי לבעלה כשימחול אבל במכר דלא כסיף למתבעי' קנה ומה שהקשה הקצה"ח בתו' ב"מ ט"ז הוא קושי' מהרש"א שם:
ב סָעִיף ב כסף ש"פ ע' בסמ"ע ס"ק א' שכתב דכל שלא נתן בתורת התחלת פרעון רק לתורת קנין דלא קנה ובט"ז השיגו עיי"ש והנה מה שהשיג עליו מהא דערבוני יקון דלקמן יתבאר בסמוך וגם קשה דברי הסמ"ע במה שכ' דכסף נלמד משדה עפרון דהא בהדיא מבואר בקידושין דף כ"ו דנלמד מקרא דשדות בכסף יקנו וע' בתו' שם ד"ה אמר קרא וא"א ללמוד כלל משדה עפרון ע"ש אמנם בפרישה כתב וז"ל דא"כ מהיכן ילפינן דאין כסף פחות מש"פ קונה מאשה ואשה גמרינן משדה עפרון והכסף דשדה עפרון היה דמי שוויו של השדה ע"ש אמנם גם זה לא א"ש דהב"י לא כתב כלל הטעם דאין פחות מש"פ קונ' משום דנלמד מאשה ושדה עפרון רק שכתב וז"ל מדאמרינן בקידושין ג' ואשה בפחות מש"מ לא מיקניא (נפשה) וכ' התו' הטעם דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתי' בו כסף ופחות מש"פ לא מיקרי כסף ע"ש דכוונת הב"י הוא דכיון שכתבו התו' דפחות מש"מ לא מיקרי כסף א"כ גבי קנין קרקע בכסף דנלמד מקרא דשדות בכסף יקנו ממילא שמעינן דלא מיקני בפחות מש"מ דהא פחות מש"מ לא מקרי כסף וקרא כתיב שדות בכסף יקנו ועוד ק"ל ע"ד הסמ"ע שכתב דדוקא כשנתן לו הש"מ על דמי הפרעון דהא אפי' נתן לו הכסף ע"מ שיחזירהו לו קנה אף שלא יזכה לו על דמי שיווי השדה וצ"ל בדוחק דגם פרעון ע"מ להחזיר חשיב פרעון וזה דוחק לכן העיקר כהט"ז דאפילו נותן לו הכסף רק כדי לקנות השדה קונה ועמ"ש בסעיף י' עוד מזה:
ג סָעִיף ד והוא שאותו פ'. עש"ד ס"ק ב' ויש שם ט"ס וצ"ל ע"ל סי' קפ"ד סעיף ב' בהג"ה ועמ"ש שם ובקצה"ח הקשה דהא זכות גמור הוא וזכין שלא בפניו כדמוכח בב"ק גבי צבע שצבע לשמן דזכתה האשה אף שלא ידעה האשה מזה כלל ותי' דמיירי שלא נתן המעות בדרך מתנה רק אדעתא שיחזיר לו כספו דאז לא הוי זכות ע"ש ולפענ"ד לא נראה כך דאי מיירי שהלוה לו מעות לא היה צריך ללמוד מהא דרבא בקידושין דהיינו מעבד כנעני וכדאמרינן שם עבד כנעני אע"ג דלא חסר וכו' ואי כדבריו הרי חסר הוא דהא הלוה המעות ויצטרך לשלם ומה"ת לא יקנה ומה צריך ללמוד מעבד כנעני וגם הטור בסי' קפ"ג הביאו הש"ך שם בס"ק ב' כתב בפשיטות הטעם דכמאן דאוזפינה דמי ועוד דא"כ היאך יתיישב הא דסעי' ה' שכתב ג"כ הרב בהג"ה והוא שהלוקח חמץ וכדרך שנתבאר בסמוך ושם לא שייך כלל דמיירי בהלוואה ולכ"נ דמיירי בפשיטות שקנה שדה באלף זוז ונתן לו במתנה מנה כדי לעשות קנין בהשדה בכסף ומותר המעות ישלם הלוקח ומש"ה לא מהני עד שיתרצה הלוקח דאימר לאו זכות הוא לו לקנות השדה כאלף זוז אף שיש לו מתנה מנה ול"ד להא דב"ק בצבע שצבע לשמן דשם ודאי זכות הוא להם כיון שנותן להם הכל במתנה. וע' בסי' קצ"ה שם כתבתי דאפי' נתן לו כל המעות במתנה לא נגמר המקח עד שעשאו שליח או שאמר למוכר שדך קנוי' לי:
ד סָעִיף ו והוא שיהיה אדם חשוב בר"ן בקידושין כתב דבכה"ג אף במטלטלין קונה דדמי לחליפין ובקצה"ח תמה דהא בחליפין דוקא כלי בעינן והנאה לא מיחשב כלי דהא כשנותן לו פירות ודאי הוי הנאה ומ"מ לא קני כיון דלא הוי כלי ע"ש ולק"מ דהר"ן ס"ל כר"ת הביאו הרמ"א בסי' ר"ג סעיף א' בהג"ה דבחליפין שוה בשוה קונה אף בפירות וה"נ כיון שבעד הנאה זו נותן לו המטלטלין שלו ואינו מקבל שום מעות אחר רק הנאה זו הוא שוה בעיניו כל המעות כחליפין שוה בשוה דמי והמחבר דמיירי כאן רק שההנאה זו יהיה במקום פרוטה לקנות השדה וכמש"ל בס"ק ב' ומעות דמי הקנין מחוייב לסלק וזה לא הוי שוב כחליפין שוה בשוה ולא קנה רק מטעם מעות דלא קנה רק בקרקע ולא במטלטלין ולכך לא כתב המחבר דין זה רק בקרקע אבל אם מקנה לו מטלטלין רק בהנאה זו וא"צ ליתן שום דמי' יותר באמת קונה אף במטלטלין כמ"ש הר"ן דלא מצינו חולק עליו:
ה סָעִיף ט והניח משכון ואם נתן לו שט"ח על עצמו אי הוי כמו מעות שיהיה קונה בקרקע האריך בקצה"ח ובספר מחנה אפרים מסיק דלרש"י והר"ן והריטב"א קנה כמכירה ולהרשב"א הוא ספיקא דדינא:
ו סָעִיף י כפי שער של עכשיו עסמ"ע ס"ק י"א ומסיק דלדעת הרא"ש והטור בעייל ונפיק אזוזי נתבטל המקח לגמרי רק דידו עה"ת דיכול לומר תן לי מעות ומחוייב למכור כל אשר לו ליתן לו מזומנים דוקא ואם רצה אומר תן לי קרקע ומחויב ליתן לו קרקע מעידית שבנכסיו כשער של עכשיו אף שיש לו מעות ולכאורה תמוה דהא הרא"ש הקשה ר"פ האומנין וז"ל והא דאמר גבי חמרא שהמקח בטל לגמרי היא לפי שהחמור אינו ראוי לחלוק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל במידי דבר חלוקה אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו כו' והוא תמוה דהא להרא"ש גם במקרקע המקח בטל לגמרי רק שיד החוזר על התחתונה וא"כ לא היה קשה להרא"ש רק אמאי לא אמרינן ג"כ גבי חמרא כל החוזר בו ידו עה"ת וע"ז לא תירץ הרא"ש כלום דאטו משום שאין בהם כדי חלוקה א"צ ליתן לו מזומן דוקא וגם הלשון של הרא"ש אין לו הבנה כלל לפי פירוש הסמ"ע וגם הלשון בטור שכתב ונתבטל המקח כנגד המעות שחייב לו עדיין וכנגד המעות שנתן כבר כ"א יכול לחזור בו כו' משמע מדבריו שיש איזה חילוק לענין ביטול מקח בין נגד המעות שנשאר ובין מה שכבר נתן גם בתשובת הרא"ש שהביא הטור בס"ס רכ"ו כ' ז"ל בהשאל' שיצא עוררין על חצי קרקע שקנה וגם לא נתן רק מקצת מעות וכתב שצריך לדקדק באותן האלף זהובים שנתן אז יכול לומר שיקח מהבתים כשיעור המגיע לאלף זהובים שהרי אלו נתן כל המעות לא היה צריך להחזירם דמצי אמר אחוי טירפך ועתה שנתן מקצת המעות יטול מן הקרקע נגד המעות ומדמה אותו להא דעייל ונפיק אזוזי המבואר בסי' זה ואח"כ כ' דלא דמי דהתם כיון דעייל ונפיק אזוזי נתבטל המקח כשיעור הדמים שחייב לו אם ירצה המוכר ואם ירצה יחזור הדמים ויתבטל כל המקח ואם הלוקח חוזר אחר שנתבטל כבר המקח גם הוא יכול לחזור בו דאין ביטול מקח לחצאין הילכך בין בחזרת המוכר ובין בחזרת הלוקח הדבר תלוי ברצון אותו שרוצה לקיים המקח דעיקר חזרת המקח היה בפשיעת הלוקח שדחה המוכר בפירעון המעות הילכך החזרה תלוי בדעת המוכר אבל בנידון זוז שחוזר הלוקח בלא פשיע' כל המקח בטל ודמי למקח שיש בו אונאה שהמקח בטל לגמרי ואין המוכר יכול לומר טול מן המקח כדי שוויו אלא המקח בטל לגמרי עכ"ל והדברים תמוהין דמהתחלת דברי הרא"ש שכתב דיטול מן הקרקע נגד הדמים שנתן כמו בנתן כל המעות משמע דיכול לכופו על קיום המקח של מקצת כשער שפסקו וכן בסיום דבריו שכתב דדמי לאונאה שהמקח בטל לגמרי משמע דמעיקרא רצה לומר שהמקח קיים במקצת וז"א לשיטת הרא"ש לפי' הסמ"ע דהא אפילו בעייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי רק שיכול לכופו להגבותו בקרקע כשער של עכשיו וא"כ אין נ"מ בדמיון הרא"ש כלל דהא בשער של עכשיו הוא מגביהו וגם לשון התשובה קשה: לכן נלפענ"ד לפרש כוונת הרא"ש דדעת הרא"ש הוא דנגד הדמים שנשאר בידו יכול המוכר לבטל המקח מדינא ואם ירצה המוכר ליתן לו כנגד מעותיו והלוקח יחזור מכל המקח יש ללוקח דין החוזר בו שידו עה"ת משום דנגד הדמים שלא נתן נעשה הביטול מקח בפשיעת הלוקח ולכן יש ללוקח דין החוזר בו כיון דחוזר מכל המקח אפילו נגד מה שנתן וכן אם המוכר חוזר מכל המקח אף שהלוקח כבר חזר מכנגד מה שלא נתן מ"מ יש להמוכר דין החוזר שידו עה"ת כיון דנגד מה שלא נתן נתבטל המקח מדינא ומדוקדק לשון הרא"ש והטור דנתבטל המקח כנגד הדמים שנשאר בידו מכאן ואילך כ"א יכול לחזור בו אלא שיד החוזר עה"ת משמע דמי שחוזר מכאן ואילך דהיינו אפילו נגד הדמים שנתן ידו עה"ת והשתא א"ש קושית הרא"ש שהקשה מהא דחמרא פי' דבריו דמ"ש בקרקע דאין המקח בטל רק נגד הדמים שנשאר ונגד הדמים שנתן המקח קיים ומש"ה כשהלוקח חוזר בו כנגד הדמים שנתן הוי ידו עה"ת ומ"ש בהא דחמרא דהמקח נתבטל מכל וכל ודמי לאונאה יתר משתות שאין מי שחוזר בו ידו עה"ת וע"ז תירץ דכיון שאין בו דין חלוקה המקח נתבטל לגמרי ואין על הלוקח החוזר ממקצת הדמים שנתן דין החוזר בו שיהיה ידו עה"ת משום דתיכף שנתבטל המקח מהמקצת דמים שלא נתן נתבטל המקח מהכל כיון שאין בו דין חלוקה ויש בו דין ביטול מקח ולא דין החוזר בו ודינו כמו באונאה יתר משתות שאין דין החוזר בו ידו עה"ת וא"ש גם דברי הרא"ש בתשובה שמתחלה היה רוצה לומר דדמי לעייל ונפיק אזוזי שלא נתבטל המקח נגד הדמים שנתן וממילא אם יחזור בו הלוקח יהיה ידו עה"ת וע"ז תירץ דשם הביטול מקח נגד הדמים שלא נתן היה בפשיעות הלוקח הילכך החזרה תלוי בדעת המוכר פי' דאם המוכר רוצה בקיום המקח נגד הדמים שנתן משוי ללוקח שרוצה לחזור בו אפילו מהמקח שהוא נגד הדמים שנתן דין החוזר בו שיהיה ידו עה"ת אף שהמוכר התחיל בחזרה נגד הדמים שלא נתן מטעם כיון שהיה בפשיעת הלוקח שידחה אותו בפירעון המעות משא"כ ביצא עירעור על מקחו שנתבטל המקצת מחמת גרמת המוכר נתבטל המקח מכל וכל ואין על הלוקח דין החוזר בו שיהיה ידו על התחתונה אמנם מה שכתב הסמ"ע דגם דעת הרמב"ם הוא כדעת הרא"ש והטור דהמקח נתבטל לגמרי הוא דחיק מאוד והעיקר כמ"ש הט"ז סעיף י"ג וי"ז דלהרמב"ם ודאי דהמקח קיים נגד המעות שנתן: ונידון מה שתמ' הסמ"ע על הרמ"א דגבי חזרת הלוקח דנותן לו מזיבורית שבה כ' כשער של עכשיו וגבי חזרת המוכר כתב כשער שפסקו הוא באמת תמיה גדולה ועוד יש לדקדק דגבי חזרת מוכר כתב הרמ"א סתם כשער שפסקו וא"כ קשה גם למעלה כשכתב המחבר גבי חזרת הלוקח דנותן לו מזבורית והי"ל ג"כ להניח סתם כשער של עכשיו ולמה כפל בדבריו וכתב ונותן לו כשער של עכשיו כיון שהלשון ונותן לו כבר כתוב בהמחבר ולכן נלפענ"ד דבטעות נתחלף הדברים דאצל מהזיבורית שבה צריך להיות כשער שפסקו דכשנותן לו מזיבורית שבה ע"כ בתורת קנין נותן לו דאם בתורת גוביינא יכול ליתן לו אפילו מזיבורית דאחרים וכיון דמצריך ליתן לו מזיבורית שבה ע"כ מטעם קנין נותן לו כדין לוקח חצי שדה וכ"כ המחבר בפי' וז"ל או קנה מהקרקע כנגד המעות אלמא דבתורת קנין הוא ולזה הגיה הרמ"א כשער שפסקו וכ"כ הר"ן באמת ובסיפא גבי חזרת המוכר שכתב המחבר ונוטל מהיפה שבה דלשון ונוטל משמע שנוטל מה שהוא שלא בתורת קנין ע"ז הגיה הרמ"א וכ' ונותן לו כפי שער של עכשיו וכוונתו דאין חייב ליתן לו מעידית שבה רק כשנותן לו כשער של עכשיו והיינו בתורת גוביינא דאם כופיהו הלוקח ליתן לו קרקע בתורת קנין אין חייב המוכר ליתן לו רק מזיבורית כמ"ש הר"ן ולכן הגיה הרמ"א על מה שכתב המחבר דנותן לו מעידית דא"צ ליתן לו מעידית רק אם נותן לו כשער של עכשיו דהיינו בתורת גוביינא כמ"ש הר"ן בהדיא וז"ל שנותן ל' מעידית שבה כשער של עכשיו וממילא נשמע דבתורת קנין כשער שפסקו א"צ ליתן לו רק מזיבורית כמ"ש הר"ן ויהיה איך שיהיה עיקר לדינא כמ"ש הר"ן דכשער שפסק א"צ ליתן לו רק מזיבורית אפי' בחזרת המוכר מהעידית א"צ ליתן רק כשנותן לו בתורת גוביינא כי דברי הרא"ש והטור לפי פ' הסמ"ע מגומגמין מאוד דמה"ת יהיה יכול לכופו שיתן לו דוקא קרקע אף שיש בידו מעות דהא אפילו על גביות עידית מתמה בש"ס ולא יהא אלא בע"ח ומשני דדינו כמזיק א"כ מה"ת יהיה אלים כחו יותר ממזיק דהא אפי' במזיק א"י לכופו ליתן לו קרקע כשיש לו מעות דאו כסף או מיטב כתיב:
ז סָעִיף י חזר בו המוכר נראה דהא דיכול הלוקח לכופו להמוכר בקיום מקצת המקח כנגד הדמים שנתן היינו דוקא כשהלוקח טוען שרוצה ליתן המעות עדיין רק שהמוכר רוצה לבטל מטעם דעייל ונפיק אזוזי ודחה אותו אבל אם הלוקח טוען שעדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו יכול המוכר לבטל המקח לגמרי כי לא מכר לו רק אדעתא ליתן דמים וכן כתב השטה מקובצת בהדיא ריש פרק האומנין בד"ה וז"ל הרי"ף בתשובה כו' וז"ל אמנם אם שום אחד מהם אינו רוצה לחזור בו והמוכר קבל מקצת מעות והוא דוחק לקבל השאר והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמן לי לא נגמר המקח לקונה לא בכולה ולא במקצתה כו' ועוד נראה דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו רק כיון שתובע מעות והלוקח טוען שאין לו יכול המוכר לבטל המקח וכן מוכח באה"ע סי' ק"כ בח"מ ס"ק ה' ובכ"ש ס"ק ג' דאם לא פרע לו הוי הגט גזל בידו אלמא דכשלא נתן מעות לא אמרינן דהוי המעות כחוב עליו רק שהמקח בטל לגמרי כשאינו נותן מעות והמקח כגזל בידו וכ"כ ג"כ בעל מחנה אפרים:
ח סָעִיף י בערבון בעלמא עסמ"ע ס"ק י"ד פי' שאמר לו כו' ואם אחזור בו כו' ובב"מ בתוספות ד"ה בזמן שאמר כתבו שא"צ לומר אם אחזור בי רק שלשון ערבוני יקון משמע כך ועיין בסעיף י"ז דבערבוני יקח אין חילוק בין יש בו דין חלוקה בין אין בו דין חלוקה ועמ"ש שם:
ט סָעִיף יד ואם תפס המוכר במשנה למלך תמה אמאי לא מהני ג"כ תפיסת הלוקח ודרך הסמ"ע הוא דחוק מאוד כמו שתמה בט"ז וגם מ"ש הט"ז הוא מגומגם קצת ולפענ"ד נראה ליתן טעם לדברי הט"ז דהא מבואר בכללי תפיסה סי' ט"ו וט"ז דאם תפס וטוען ברי על הספק שמסופק בש"ס דאין מוציאין מידו רק במסור גבי ספיקא אי עשו תקנת נגזל במסור דאינו טוען ברי על הספק שיש בש"ס לא מהני א"כ הכא הספק שבש"ס הוא אם היה עייל ונפיק בשביל דוחק המעות או בשביל שלא יחזיר בו הלוקח משום הכי כשהמוכר תופס מהני דהא המוכר טוען ברי שהיה עייל ונפיק אזוזי בשביל דוחק המעות משום הכי מהני דהוי כטוען ברי נגד הספק שבש"ס מה שאין כן תפיסת הלוקח לא מהני דהא הלוקח טוען שמא דהלוקח א"י בשביל מה היה המוכר עייל ונפיק אזוזי ובטוען שמא לא מהני תפיס' ולזה א"ש ל' המחבר דכל הרוצה לחזור משניהם אינו יכול מטעם שכת' הט"ז דא"י לקלקל המקח הברור משום חזקת מרא קמא ומסתבר כדבריו דהא הרשב"א כתב בתשובה סי' תתקע"ב דאם הקנין הוא ברור אין מבטלין אותו מפני הספק תנאי ואם תפס המוכר מהני כשטוען ברי שהיה עייל ונפיק אזוזי בשביל דוחק מעות ורוצה לבטל המקח מהדמים שנשאר אין מוציאין מידו משום תופס וטוען ברי אבל נגד דמים שנתן בודאי א"י לבטל דהא הרמב"ם ס"ל דאפי' בוודאי עייל ונפיק אזוזי המקח קיים כנגד מה שנתן כמ"ש הט"ז:
י סָעִיף טז אבל במקום שצריך שטר בקצה"ח הקשה מפוחתת כתובתה המבואר בסי' פ"ז ומחלק בין שטר שנכתב לראי' ובין שטר קנין ולזה העלה דאם חייב עצמו בשטר ת"ק זהובים וכתב בשטר אלף זהובים לאמנה דלא קנה וכו' ע"ש הנה הא שמחלק בין שטר ראיה ובין שטר קנין מסתבר הוא אך מה שהעלה דבשטר חיוב ונכתב על יותר באמנה דל"ק לא נלענ"ד דהא התוס' בכתובות דף ק"ב בד"ה אליבא דב"נ כתבו וז"ל ואין לתמוה היאך משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר וי"ל הואיל וטרח למיכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה וכו' עכ"ל ולפ"ז שטר חיוב אינו דומה לשטר מקנה דבשטר חיוב לאו מטעם קנין הוא רק מטעם דגמר ומשעבד נפשיה דהא להרמב"ם אפי' אתם עידי מהני וממילא שטר חיוב ג"כ לשטר ראיה דמי ולפי הנ"ל נראה דבמקום שהמנהג הוא שאין קונין בכסף עד שכותבין שטר ראיה מהני אפי' לחצאין דהא הב"י בטור חילק דאם מדרכן לכתוב שטר קנין דוקא אז אין נגמר הקנין עד אחר כתיבת השטר אבל במקום שאין מדרכן לכתוב רק שטר ראיה הקנין נגמר למפרע משעת נתינת הכסף כיון דהשטר הוא רק שטר ראיה ולא שטר קנין ולפ"ז נראה כיון דשטר זה אינו אלא שטר ראי' מהני לחצאין ונראה דבשטר כיון שאינו קונה כלל לחצאין אין בו ג"כ דין ידו עה"ת כשחוזר בו כמו במטלטלין כשאין בהן דין חלוקה דכיון דנתבטל המקח לגמרי אין בו דין ידו עה"ת והכא נמי דכוותיה:
יא סָעִיף טז מיהו אם התנה נראה שהמרשים שהרשים המגיד פ' י"א דמכירה טועה דהא ע"כ כוונת הרב בהג"ה הוא דאפילו במקום שדרך לכתוב שטר אם התנה שמקנה בכסף לחוד קנה ממילא בעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו והנה דין זה דתנאי מהני שיקנה בכסף לחוד הוא ש"ס מפורש בקידושין והמגיד פי"א דמכירה חידש דתנאי מהני אפילו התנה שיקנה בשטר לחוד ודין זה לא שייך בכאן דהא אם התנה שיקנה בשטר לחוד והיה עייל ונפיק אזוזי נתבטל כל הקנין מטעם שאין שטר קונה לחצאין:
יב סָעִיף יז אלא שבזה יש חילוק במטלטלין עסמ"ע ס"ק כ"ח והט"ז השיגו ופסק דאפי' בקרקע שאין בו דין חלוקה אינו קונה כנגד מעותיו וכן עיקר וכמ"ש הב"י אך מ"מ תמוה הלשון במ"ש שבזה יש חילוק דלפ"ז ליכא חילוק כלל בין קרקע למטלטלין ומ"ש הט"ז דהחילוק הוא בין קרקע למטלטלין ביש בו כדי חלוקה דבקרקע כשחוזר בו ידו עה"ת וכשאומר תן לי קרקע מחוייב ליתן לו עידית משא"כ במטלטלין א"צ ליתן לו עידית דבמטלטלין כל מילי מיטב הוא והוא דחוק דנהי דהוא שא"צ ליתן לו עידית הוא מטעם שכתב בקצה"ח דדוקא בקנה קרקע שהחזיק בנכסיו כדי לקנות קרקע מש"ה מחוייב ליתן לו קרקע דוקא אף שיש לו מעות משא"כ במטלטלין דלא היה רצונו כלל לקנות קרקע א"צ ליתן לו קרקע מ"מ קשה דהא עכ"פ לענין הא דמבואר בקרקע דמחויב למכור כל מה שיש לו וליתן לו מעות דוקא מה"ת ישתנה מטלטלין מדין זה וגם בהא שא"צ ליתן לו קרקע דוקא חילוק הקצה"ח דחוק ומכ"ש למאן דס"ל דצריך ליתן לו דוקא מעידית שבה אף כשרוצה ליתן לו מעות או מעידית אחרים מה"ת ישתנה מטלטלין מדין זה ומנין להם להפוסקים לחלק בין מטלטלי לקרקע ולפענ"ד נראה בפשיטות דהא מבואר בסי' ר"ג דאם אמר פרה וטלה בכור חטים ומשך הפרה ולא משך הטל' דקנה בחיטין נגד דמי הפרה ואף דבקרקע מבואר בסי' קפ"ב דהלוקח יכול לומר א"ר לקנות אלא סאתים ביחד ואין חילוק בין יש בו כדי חלוקה או אין בו וע"כ צריך לחלק בהחילוק שכת' הר"ן בריש פ"ב דקידושין גבי מדה בחבל דדוקא בקרקע שא"א להשלים מבחוץ כיון שנתבטל במקצ' יכול הלוקח לומר שאינו רוצה רק כשיהיה הכל ביחד אבל במטלטלין שאפשר להשלים המקח מבחוץ אין הלוקח יכול לומר כך והמקח קיים נגד הדמים שנתן וגם המוכר אין יכול לומר לדמי כולם אני צריך כשקיבל מקצת דמים ועיי' בסי' קפ"ב שהארכתי בביאור דין זה ולפ"ז שפיר כתב הש"ע דבזה יש חילוק בין קרקע למטלטלין דבקרקע כשיש בו דין חלוקה כשהמוכר מבטל המקח נגד הדמים שלא נתן יכול הלוקח לבטל המקח גם מכנגד הדמים שנתן ולומר תן לי מעותי דלמקח שלם הייתי צריך משא"כ במטלטלין דאף שהמוכר מבטל נגד הדמים שלא נתן אין הלוקח יכול לבטל המקח מהנשאר כמו בסי' ר"ג הנ"ל והמוכר יכול לכוף להלוקח לקבל המקח נגד הדמים שנתן כנ"ל:
יג סָעִיף יז ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו תמיהני שלא הביא דעת התוס' ב"מ דף מ"ח בד"ה אכפול דהלוקח יכול לבטל כל המקח שיכול לומר במקח שלם אני רוצה ע"ש ומכ"ש באין בו דין חלוקה שיכול לומר איני רוצה להיות שותף עמך:
יד סָעִיף יח אינם אלא צ' נקנה המקח דין זה הוא מהרמב"ם והראב"ד הביאו הב"י וכתב עליו דמ"מ אי עייל ונפיק אזוזי מבטל המקח ולפענ"ד נראה דגם הרמב"ם מודה בזה רק דהרמב"ם תפס בלשונו ולאחר זמן תבעו המוכר וכוונתו שהיה לאחר זמן דהיינו לאחר ימים רבים אבל ודאי דאם תיכף ביום המכירה מנה המעות ומצא חסר ועייל ונפיק ביומו על המעות שחסר לו ודאי דיכול לומר מחמת דוחק המעות מכרתי ומבטל המקח וזה פשוט בתכלית הפשיטות רק דקמ"ל דאם נזכר שלא ביום המכירה ועייל ונפיק ביום שנזכר לא מבטל המקח כיון דלא עייל ונפיק ביומיה:
טו סָעִיף יח וכדי להבריח עסמ"ע ס"ק ל"א שכתב דזה נתבאר בא"ע סימן צ' וכו' והוא תמוה בעיני דהא שם בעינן דוקא שהבריח כל נכסים וגם שם המקבל אוכל הפירות כמבואר בב"ש שם ס"ק ל"א ע"ש וכאן הביא הב"י בשם הרשב"ץ שצריך לחשב בפירות ולכן נראה דדינא דהכא הוא נובע מהרשב"ץ שמביא בב"י ומיירי כעין עובדא דהתם דהיינו אחר שיצאו העדים החזירו לו המעות והיה רק אמנה ביניהם וע"ש שדמה אותו לשטר אמנה וה"נ בש"ע איירי דכוותי' שהיה רק אמנה ביניהן ומש"ה צריך להחזיר גם הפירות מה שאין כן שם במברחת נתכוין למתנ' במ"ש הרא"ש שם:
א סָעִיף א סודר. (ע' בתשו' ר"ב אשכנזי סי' י"ח. והרב מהריב"ל ח"א סי' פ' נסתפק אם מהני ק"ס אף באתרא דכתבי וכתב מהרש"ך ח"א סי' ע"ג דפשיטא דמהני ומהרי"ט סי' ס"ה כתב שמהריב"ל בס"ב בסופו הדר פשטה דלא מהני ק"ס ע"ש ומהר"א ששון סי' ר"ו הביא דברי הריטב"א בחדושיו דס"ל להדיא דק"ס לבד לא מהני באתרא דכתבי והוא ז"ל הביא סעד מדברי ר' ירוחם דמשמע דס"ל דק"ס לבד מהני וע"ש והרב פני משה ח"מ סי' ס"ד כת' דאם קנה בעדים בפני הלוקח כיון דסתם קנין בזה לכתיבה עומד קנה והכריע כן מתשובת מהרי"ט הנ"ל ועיין באורך בספר לחם רב סי' קנ"ב וקנ"ג ובמהרשד"ם סי' רמ"ז וסי' ר"צ. בני חיי וע"ש):
ב סָעִיף ב כיצד. בש"ס פ' האיש מקדש מבואר דכי היכי דאמרינן דהמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ה"ה הקונה במלוה אינו קנין מה"ט וכ"כ העיטור וכ"כ הריטב"א בקידושין וכת' שכן אמרו בירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן קדושי מלוה בקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע וע"ש וכ"כ הרא"ש פ"ק דקידושין ועיין בב"מ דף ט"ו ע"א בתו' ד"ה האי שטרא ובחדושי מהרש"א שם ודו"ק עכ"ל הש"ך וכת' עוד וז"ל מעשה בא לפני בראובן שקנה קרקע משמעון ולא החזיק בה רק שנתן לו ממרנ"י שיש לו על לוי בדמי הקרקע ויש שהיו רוצים לו' כיון דשטרות אין גופן ממון ואין בהן דין אונאה ושומרין ושאר דברים אין המקח נקנה בהן ופסקתי דנקנה המקח בנתינת ממרנ"י וא"י לחזור כו' ע"ש שהוכיח כן בראיה מהש"ס:
ג סָעִיף ב פרוטה. והיינו דוקא בשנתן לו השוה פרוטה על דמי הפרעון והשאר זקף עליו במלוה או לא עייל ונפק אזוזי וע"ד שיתבאר בס"י וקיצר כאן וסמך אמ"ש שם אבל אין לו' דאינו נותן לו בשביל שיווי המקח אלא שבפרוטה זו ישתעבדו זה לזה זה לקנות וזה למכור וכל א' א"י לחזור בו דומיא דקנין שטר וחזקה וק"ס דהא קנין כסף נלמד משדה עפרון ושם היה הכסף דמי שיווי השדה עכ"ל הסמ"ע:
ד סָעִיף ב שיחזירהו. דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וקנין בכל דבר חוץ מקדושי אשה וכמ"ש בא"ע סי' כ"ט ע"ש. שם:
ה סָעִיף ג קנה. דומיא דערב דנשתעבד באמירתו אם נתן המלוה על פיו המעות ללוה ה"נ בזה נקנה השדה לזה בנתינת המעות לפלוני על פי המוכר וס"ל להמחבר והרמ"א כאן דא"צ הלוקח לו' להמוכר שדה שלך יקנה (לו) [לי] במה שנתתי מנה לפלוני כמו שא"צ המלוה לדבר כן להערב ודלא כדעת הטור. שם:
ו סָעִיף ד נקנה. כמו בעבד אם נותן א' מנה להאדון וא"ל במנה זה שתקבל ממני שחרר עבדך דקונה העבד נפשו אע"ג דהוא אינו נותן כלום ה"נ דכוותיה. שם:
ז סָעִיף ד והוא. ע"ל סי' קפ"ג ס"ב בהג"ה:
ח סָעִיף ה לאותו. דין זה נלמד מבינייהו מערב ועבד. דהערב נשתעב' אע"ג דלא קיבל דבר ממי שנתחייב לו והעבד אינו נחסר ממון וקונה את עצמו וה"נ כן. שם:
ט סָעִיף ו קנויה. בסי' ר"ד סי"א כת' המחבר דין זה במטלטלים ופסק שם דיכול שמעון לו' מנה זה אגבה בחובי כו' ע"ש ושני הדינים כתובין במרדכי סוף כתובות אהא דאמרי' באתרא דיהבי זוזי כו' דמצי א"ל לא הי' לך לפרוע את שלך וכמ"ש הט"ו בסי' פ"ה רק החילוק הוא דבדבר המטלטל יש לחוש אם יתנהו לראובן יבריחהו ולא יהי' לו ממה לגבות חובו משא"כ בקרקע דא"י ראובן להבריחו ומיהו בשניהן הדין שוה דגם המטלטלים נקנה במנה שקיבל שמעון רק שמחזיקן בתורת משכון עד שיפרע לו ראובן המנה שח"ל והקניות הן כל חד לפי דינו דקרקע שנקנה בכסף קנוי לו לגמרי ובמטלטלים שאינן נקנין בכסף קנוי לענין שצריך לקבל עליו מי שפרע עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' רש"ך השייכים לס"ב סי' כ"ד וס"ג סי' ב' (ועמ"ש בזה בסי' ר"ד שם):
י סָעִיף ז השטר. היינו כפי המנהג באיזה לשון כותבין השטר ועיין בתשובת ר"ב אשכנזי סי' י"ח ובתשובת ן' לב ס"א כלל י"ג סי' פ' ובתשובת מהר"א ששון סי' ר"ו ובתשובת רשד"ם סי' רמ"ד:
יא סָעִיף ט משכון. ל' הש"ס מנה אין כאן משכון אין כאן וזה מבואר בכמה מקומות ועיין בתשובת ראנ"ח סי' קט"ז:
יב סָעִיף י החזיק. ה"ה אם קנה בק"ס וכ"כ הטור. סמ"ע:
יג סָעִיף י מהזיבורית. (נרא' דה"ה במוכר לו מטלטלין שראוין לחלק הדין כן דהחוזר בו ידו על התחתונה וצריך לקבל עליו היזק הנזכר כאן דהא שוים מטלטלים לקרקע בזמן שראויין לחלק כדמשמע בסי"ז. ט"ז):
יד סָעִיף י עכשיו. עיין בסמ"ע ובב"ח שהאריכו מאד בדין זה והניחו בצ"ע ע"ש (ועיין בט"ז שכת' קצת ישוב לזה ע"ש) וע"ל סי' רכ"ז ס"ד בהג"ה ובטור שם ובס' א"א דף צ"ד ע"ד:
טו סָעִיף י קנה. דהמקח נתקיים לגמרי והרי הוא כאילו לוה לו מעות לשלם לזמן פלוני ואינו משלם לו. סמ"ע:
טז סָעִיף י בערבון. פירוש שא"ל קבל מידי מקצת מעות המקח ואקנה בהן ואם אחזיר בו החזק בהן לעצמך ולכך קראוהו ערבון. שם:
יז סָעִיף י פירש. ודעת רש"י והטור דדוקא המוכר צריך לגלות דעתו שמקנה לו בהן את כולו ולא סגי באמירת הלוקח לחוד. שם:
יח סָעִיף י הגרוע. כדין קונה חצי שדה מחבירו סתם דנותן לו מהגרוע כמ"ש בס"ס רי"ח. שם:
יט סָעִיף יא כדי. כתב הסמ"ע ואע"ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ"ש דלא הוה מצי מיהדר ביה מ"מ הוא ירא לנפשו שמא תתגלה (רעתו) [רעתה] וידחנו בדמים וגם לאו כ"ע דינא גמירי עכ"ל ועיין בתשו' ראנ"ח סי' קט"ז:
כ סָעִיף יג לחזור. נ"ל דה"ק דכנגד הדמים שנתן א"י לחזור עכ"פ ואף נגד הדמים שלא נתן יכול לתפוס דהיינו אם קיבל ק' זהו' על המקח שמכר לו שוה ק' בר' אם גברה יד המוכר אינו נותן לו מן השדה כלום עד שיתן לו המנה שנשאר בידו ואם נתן לו ק"נ זהו' א"צ ליתן לו אלא חצי השדה וה"ה אם נתייקרה ועמדה על ש' זהובים והמוכר בא לחזור יכול הלוקח לתפוס על דרך זה לאפוקי אם הוזלה כ"כ שאפילו ק' אינה שוה א"י לתפוס משל לוקח ממקום אחר עד תשלום ק' זהו' שזה אינו מן הדין שישלם לו זה מכיסו עכ"ל הסמ"ע (וז"ל הט"ז וא"ל נימא דמוקמינן בחזקת מרא קמא כדאמרינן במחליף פרה בחמור בסי' רכ"ג דעל הלוקח להביא ראיה שאני התם דיש ספק בגוף הקנין משא"כ הכא דכבר יש מכר בקנין או שטר או בנתינת מקצת המעות רק שע"י אומדנא דהמוכר עייל ונפיק אזוזי אמרינן דנתבטל המקח למפרע וכיון שיש כאן ספק אין לנו כח לקלקל מקח ברור ומזה נ"ל דאף אם לא תפס הלוקח את הקרקע תחת ידו ואין יד שניהם שולטת בה הוי של לוקח וזהו משמעות הרמב"ם שא"י לחזור אלא שאם המוכר מוחזק בקרקע ואמר ברי לי שהייתי עייל ונפיק בדרך שנתבטל המקח מהני ליה תפיסתו כו' ודברי הסמ"ע דכל אח' קנה החצי וגבי לוקח תלוי ג"כ בתפיסה תמוהים מאד לענ"ד עכ"ל):
כא סָעִיף יד בהם. הטעם דודאי עייל ונפיק אזוזי הנשארים כדי לקנות בהן קרקע אחרת שנזדמנה לו שהרי שלא ברצונו מכר כל הקרקע. סמ"ע:
כב סָעִיף טו דחוק. ז"ל הטור בשם הרא"ש דהכל לפי ראות הדיין דלפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון כו' הלכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי בטל המקח וע"ש. שם:
כג סָעִיף טז דאוקמוה. כת' הסמ"ע דר"ל דאוקמי ליתן לו דמי זביני כגון שזבין ליה היום ע"מ שיתן הדמים אחר ג' או ד' ימים וקאמר דאי עייל ונפיק באותו יום שקבע לו לפרעון או ביום שקרוב לו לפניו וא"ל שיכין מעותיו כי יצטרך אותן למחר לזמן שקבע עכ"ל ועיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ט':
כד סָעִיף טז וכן. כת' הסמ"ע דצ"ע מאי וכן דכתב הרמ"א מה ענינו למ"ש המחבר לפני זה וע"ש שיישב בדוחק (והט"ז כתב דנ"ל דט"ס הוא וצ"ל וכל הא דאמרינן כו' וקאי אמ"ש המחבר בס"י דלא קנה הלוקח את כולה וע"ש):
כה סָעִיף יז ליחלק. אבל בקרקע אף שלא יגיע לו אחר החלוקה כדי שיעור שדה וגינה (כמ"ש בסימן קע"א ס"ג) אפ"ה קנה נגד מעותיו או ידו על התחתונה משום דראוי למכור למי שיש לו שדה בצדו דיצרף זה לשדהו ובב"י כת' דלהרמב"ם גם בשדה אם לא יגיע לכל אח' כשיעור לא קנה כלל כדין מטלטלים אבל הטור כת' דהרמב"ם ס"ל דגם במטלטלים אין חילוק בין יש בהן כשיעור או לא והטור לא ס"ל כהרמב"ם ודברי המחבר כאן הם כדעת הטור אלא שלא כת' בפירוש אם ס"ל דהדין גם בקרקע כן או לא עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דאשתמיטתיה מ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין בהדיא דיש לחלק גם בקרקע אם ראוי לחלק לכל אחד כשיעור ותו דגם מסברא היאך נכוף לזה שיקח מה שאינו ראוי לו כדי שימכרנו למי שיצטרך לצרפו לשדהו זהו דבר שאינו מתקבל וגם ק"ו מבהמ' טהורה דמקריא אינה ראויה ליחלק כיון שאינו ראויה כ"כ כמו בחיים ול' הרא"ש מורה כן כו' ע"ש):
כו סָעִיף יז בעל חי. ס"ל דאפילו בהמה כשרה לאו לחלק עומדת דבחייה ראויה לג' דברים לחלוב ולחרישה ולשחיטה וכמ"ש ס"ס רל"ב. סמ"ע:
כז סָעִיף יח המקח. אע"פ שקנין ההוא לא הי' אלא בכסף כן מוכח ממקור דין זה בפרק האיש מקדש גבי ושוין במכר שזה קנה ע"ש בש"ס. ש"ך:
א סָעִיף א ובקנין סודר. עבה"ט מ"ש והרב מהריב"ל נסתפק אי מהני ק"ס אף דבאתרא דכתבי כו' ועיין בפנים במהריב"ל שם דמבואר דהיכא דאיכא תרתי ק"ס ודמים פשיטא דמהני ע"ש. ובעיקר הדין עיין בתשובת חוט המשולש ח"ד מס' התשב"ץ טור השלישי ס"ס ד' שכ' דהרמב"ן והרשב"א כתבו בחידושים דאלים כח הקנין שאפילו במקום שנהגו לכתוב שטר אם קנו בק"ס אע"פ שלא כתבו השטר המכר קיים אך מדעתו של א"ז הרשב"ץ ז"ל נראה דבמקום שנהגו לכתוב שטר לא קנה בק"ס עד שיכתוב השטר ודבר תימה הוא ונראה לענ"ד להכריע דהוא ז"ל לא אמרה אלא אם היה העיכוב מצד המוכר שעשה סיבות ואמתלאות לעיכוב כתיבת השטר וחתימת העדים דאז אמרינן דעתיה (מעיקרא) דלא סמכה להקנותו בקנין סודר לחוד כו' ע"ש. ולכאורה גם דעת הטור והרמ"א ז"ל לקמן ס"ס קצ"ב מבואר דס"ל דמהני ק"ס אף באתרי דכתבי כו' שהרי לענין חזקה פסקו שם דמהני אפילו במקום שנהגו לכתוב שטר וא"כ כ"ש לענין ק"ס דהא דעת הרמב"ן גבי חזקה דלא מהני באתרא דכתבי כמ"ש הר"ן פ"ק דקדושין בשמו ובק"ס ס"ל להרמב"ן גופיה דמהני כמ"ש בשמו בתשובת חוט המשולש הנ"ל. אלמא דק"ס טפי עדיף ולפ"ז מאחר דהטור והרמ"א פסקו דחזקה מהני אף באתרא דכתבי כ"ש בק"ס. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שכ"ג על ענין אחד. שמכר חזקת חנותו בעדים וקנין אבל לא כתב לו את השטר העומד לראיה וכתב דאם המנהג הוא שלא יתקיים המקח אלא ע"י שטר לא קנה עד שיכתוב לו את השטר אבל אין המנהג כן אלא מנהג מדינה זו לקיים כל דבר ע"י ק"ס הילכך קנה שמעון חזקת החנות ואפילו לא כתב לו את השטר עכ"ד. ומשמע שדעתו ג"כ כהפוסקים דמהני ק"ס לבד אף באתרא דכתבי אם לא היכא שיש מנהג מבורר שלא יתקיים אלא ע"י שטר. ונראה פשוט דאם אין מנהג מבורר בזה אוקמה אדין תורה דקנה בק"ס לבד לדעת כל הני רבוותא. שוב ראיתי דמ"ש לעיל להוכיח מדעת הטור והרמ"א שדעתם דמהני ק"ס לבד יש לדחות ואדרבה נראה יותר שדעתם איפכא מדלא כתבו דין זה רק גבי חזקה בסי' קצ"ב דמהני אף באתרא דכתבי והוא מדברי הרא"ש פ"ק דקדושין וכ' שם הטעם משום דאלים קנין חזקה דעשה מעשה בגוף הדבר מידי דהוה אמשיכה כו' והובא בב"י שם וכ"כ בסמ"ע שם ולפ"ז בק"ס שאינו עושה מעשה בגוף בקרקע באמת לא קנה בלא שטר באתרא דכתבי וע' בסמ"ע סי' קצ"ה ס"ק י"ז וכן מצאתי בתשובת רשמי שאלה סימן נ"ב באמצע התשובה שכ' בפשיטות שדעת הרמ"א ז"ל דק"ס לחוד אינו קונה במקום שכותבין שטר אחר כסף מדכ' בש"ע סי' קל"ב סט"ז דחזקה לחוד קונה בלא שטר וסיים הרמ"א ואפי' במקום שנהגו לכתוב שטר ומדלא סיים הרמ"א ג"כ הכי בסי' קל"ה ס"א גבי ק"ס דקונה בלא שטר דזהו אפילו במקום שכותבין ש"מ שדעתו דבאמת לא קנה בק"ס במקום שכותבין וכ' עוד שם ומכ"ש למנהג שלנו דנתפשט דכותבין שטר אחר כל קניני ק"ס מכירות קרקעות בודאי כ"ז שלא נכתב שטר לדידן שניהם יכולים לחזור מגוף המקח כמו בכסף במקום שכותבין כו' ע"ש עוד ועמ"ש לקמן ס"ז ס"ק ה':
ב סָעִיף ב בכסף כיצד. עבה"ט טד ה"ה הקונה במלוה אינו קנין מה"ט כו'. ובאמת לאו דברי הכל היא דדעת הרמב"ם פ"ז מה' מכירה הלכה ד' אינו כן אלא דגבי קנין מלוה דינו ככסף ממש והראב"ד שם השיג עליו ע"ש וע' בש"ע לקמן סי' ר"ד ס"י ובסמ"ע שם אך דעת רוב הפוסקים כהראב"ד שהוא היש חולקים שם. ומ"ש הבה"ט וכתב עוד שם מעשה בא לפני בראובן כו' עד ופסקתי דנקנה המקח בנתינת ממרנ"י וא"י לחזור כו' ובפנים בש"ך כ' עוד בזה מיהו אם היה נותן לו שט"ח על לוי בדמי הקרקע באופן שיוכנ לחזור ולמחלו לא היה נקנה לו הקרקע כלל ואע"ג דבקידושין הוי קידושי ספק בכה"ג במקח לא נקנה וליכא ספיקא כו' ע"ש וע' בקצה"ח הביא בשם התוס' בב"ב קנ"ז ובב"מ ט"ז דבמכר קנה דדוקא באשה לא סמכה דעתה משום דכסיפא למיתבעיה לבעלה כשימחול אבל במוכר דלא כסיף למיתבעיה קנה והביאו ג"כ בנה"מ ע"ש. ונראה לכאורה דמה שפסק הש"ך דנקנה המקח בנתינת ממרנ"י זהו בגוונא שבא לפניו שראובן נתן לשמעון ממרנ"י שיש לו על לוי אבל בנותן ממרנ"י או שטר על עצמו אף דבחוב דידיה לא שייך חשש דלא סמכא דעתיה דילמא מחיל מ"מ לא מהני שהרי הש"ך למד זה מקידושין ובקידושין קיי"ל דאם נתן שטר על עצמו אינה מקודשת כמ"ש בא"ה סי' כ"ט ס"ו בהגה וע' בח"מ וב"ש שם. ובקצה"ח לקמן ס"ט האריך בדין זה (ובס' דברי משפט רמז לעיין בדין זה בתשובת ב"ח סי' קמ"ט ובסמ"ע סי' ר"ה סק"ה. הנה דברי תשובת הב"ח הובא קצת בקצה"ח שם אמנם דברי הסמ"ע דסי' ר"ה סק"ה לא ידעתי מה עניינו לכאן דשם מיירי שקנה הקרקע בקנין אחר בשטר או בחזקה או בק"ס רק כיון דלא יהיב זוזי אלא שט"ח על המעות לא אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקנה) . ועיין בס' מחנה אפרים ה' קנין מעות סי' ה' האריך ג"כ בדין זה והביא שם מדברי ס' מקח וממכר לרב האי גאון שער י"ג בשם הגאון דמבואר דשט"ח דידיה קונה כמו הכסף ועדיף מכסף שקונס קנין גמור אפילו במטלטלים והיינו משום דלא שייך נשרפו חיטיך כיון דהמוכר לא קיבל הדמים וכמ"ש התוס' ב"מ דף מ"ו גבי ק"ס ומסיק המח"א שם דרש"י והריטב"א והר"ן ס"ל דשטר חשיב כנתינת כסף קונה במכר ולהרשב"א מספקא לזה בזה עש"ה. וע' בש"ך לעיל ס"ס ל"ט ס"ק מ"ט במה שהביא בשם המבי"ט במי שמכר צמר לחבירו בסך פלוני וכתב לו שטר על הסך ומת הלה שלקחו כו' דמבואר משם דנותן שטר על עצמו בקניית חפץ מחוייב המוכר לתת החפץ לא מדין קניית כסף רק מדין חיוב שנתחייב המוכר לתת החפץ במשיכת השטר ולדעת הש"ך עכ"פ מחוייב ליחן לו צמר איזה שיהיה עיין בקצה"ח ובנה"מ שם. ועיין בתשובת בית אפרים חח"מ סי' כ' שהאריך הרבה בענין זה והשיג שם על המח"א הנ"ל שלא כוון יפה בפי' דברי ר"ה גאון הנ"ל וגם חולק שם על הש"ך דסי' צ"ט הנ"ל דס"ל דמחוייב ליתן לו עכ"פ איזה צמר שיהיה דזה אינו דע"כ לא קאמר הרמב"ן רק לענין דמחוייב המלווה להלוות לו דכיון שזה קיבל עליו קנין ושעבד נכסיו להמלוה עבור סך מעות נתחייב לו עי"ז הסך הזה משא"כ בצמר וכה"ג שעשה עמו מקח למכור לו צמר בכך וכך מעות ולא עשה שום קנין בצמר רק שנתן לו שט"ח על המעות ובשטר לא נזכר צמר כלל רק שמשעבד נכסיו עבור סך במה יקנה זה הצמר וקנין אין כאן שטר אין כאן כו' ומסיק וכ' תבלא לדינא דקונה קרקע ונותן שטר על הדמים לדעת הרמב"ן אין זו נתינה כיון שהכסף לא יצא מרשותו ומה שלא מתחייב בדמים שהיה המוכר מחוייב ליתן בעד שטר זה לדעת הרמב"ן בזה א"י לקנות דאף אם יש לו מלוה ביד המוכר לא קנה כדאי' בסי' קצ"ט ואף שדעת קצת פוסקים דבמלוה הבאה מחמת מכר שפיר מצי לקנות. כאן לא הוי כמלוה הבאה מחמת מכר דשם הטעם כמ"ש הה"מ (הובא בסמ"ע שם סק"ד) דעשאו חז"ל כאילו המכר הראשון הוא בעין כו' וזה שייך דוקא במלוה הבאה מחמת מכר ממש שאנו דנין כאילו מחליף עתה המטלטלין עצמו שהמלוה הוא מחמתן משא"כ בזה דבאמת מעות אין כאן וגם מטלטלין מעולם לא היה כאן וא"כ חזרנו לומר דהוי כמחליף על השעבוד קרקעות שהמלוה בא מחמתן והרי כבר כתבתי ששעבוד הקרקע אין בו תורת חליפין כו' והאריך עוד בזה ומסיים ולעיקר הדין נ"ל דאם כותב בשטר השעבוד עבור המעות המגיע לו ורוצה שיקנה החריץ בתורת חליפין ודאי לא מהני כיון שבשטר כתוב שהשעבוד תמורת מעות ואיך יקנה החפץ בתורת חליפין הרי אין זכרון לחפץ כלל וגם אם כותב בפירוש שמשעבד קרקעותיו עבור חפץ פלו' י"ל ג"כ דלא מהני דש"ק אינו נקנה בחליפין ואין נעשה חליפין ואם רוצה לקנות בתורת דמים במחלוקת שנייה בההוא דמנה אין כאן ולדברי הריטב"א לכאורה קנה עש"ה וכייצא בזה כתב ג"כ בתשובת משכנות יעקב חח"מ ס"ס י"ח ע"ש:
ג סָעִיף ב ונתן לו כסף ש"פ קנה. כ' בס' שער משפט יראה לי דאם גזל הכסף מאחר וקנה בה קרקע לא קנה כמו בקידושי אשה כו' מיהו נראה דיש חילוק אם המוכר מכיר שהמעות הוא גזל אזי אין הלוקח קונה בגזל דלאו מידי יהיב ליה כיון שאין המעות שלו וגם המוכר צריך להחזיר המעות לבעל המעות משא"כ אם המוכר לא ידע שהמעות הוא גזל כו' ע"ש:
ד סָעִיף ז אבל במקום כו' לא קנה. ובענין אם צריך החוזר לקבל מי שפרע עמ"ש בזה לקמן סי' ר"ד ס"א סקי"ב. ועיין במל"מ פ"א מה' מכירה שהביא דבתשובת מהריב"ל ח"א סוף כלל י"ג כתב דהיכא דנשבע לקיים המקח הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר דכיון דנשבע אי אמרינן דלא סמכא דעתיה בקנין זה נמצא דעביד איסורא משום הכי אמרינן דהו' כאילו פירש שדעתו לקנות באותו קנין לבד והוא ז"ל פלפל בדבריו ומסיים דמהריב"ל עצמו בח"ב בסוף הספר חזר בו מסברא זו ואית ליה דאפילו דאיכא שבועה לא חשיב כאילו פירש ע"ש ועיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חא"ח ס"ס י"א מ"ש בזה עש"ה:
ה סָעִיף ז לא קנה. עיין ברש"י קידושין כ"ו ע"א שכתב דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח כו' ועיין בת' רשמי שאלה סי' נ"ב שכ' דפשוט דגם המוכר יכול לחזור אפילו אינו מתרצה הלוקח לחזור וכן מוכח בש"ע סעיף שאח"ז שכתב ואין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי משמע להדיא הא בלא"ה גם המוכר היה יכול לחזור גם יש ראיה לזה מהא דסי' רכ"ז ס"ד כו' וכן ראיה מהא דעייל ונפיק אזוזי בסי' זה ס"י דהלוקח גם יוכל לחזור כו' דמוכח מכל זה דהיכי דלא נגמר המקח מצד א' גם השני יכול נחזור וכן מבואר להדיא בבה"ט סי' קצ"ה סק"ג כו' ואין להקשות מסי' רמ"ג ס"ח דהלוקח יכול לחזור בו לגמרי אבל המוכר א"י לחזור אלא משטר ולא משדה ואמאי לא נימא שם גם כן כיון דהלוקח יכול לחזור בו לגמרי גם המוכר יהא רשאי לחזור אפילו מגוף השדה דיש לחלק כו' עש"ה ע"ש עוד בעובדא בראובן שכר קרקע לשמעון בק"ס ועדיין לא נתן הכסף ולא נכתב השטר רק הסופר הרשים לעלמו איך ראובן מכר קרקע שנו לשמעון בק"ס וזמן נתינת המעות יהא כשתקבל אשת ראובן בק"ס באה"ב כנהוג וקודם נתינת המעות חזרה האשה ואינה רוצה לקבל קנין והלוקח אומר שהוא מרוצה לקנות עתה אף בלי ק"ס שלה ולעמוד בספק שאם ימות הוא קודם או תחזור על קרקע זו אלא שראובן המוכר גם הוא רוצה לחזור עתה. והדיינים מהפכים בזכות הלוקח מהא דאיתא בסי' קצ"ה דק"ס קונה בלא כסף ובלא שטר. והרב השואל כתב דזה טעות מהא דאיתא במסכת קדושין דף כ"ו ובש"ע סי' ק"צ דבמקום שכותבין שטר לא קנה בכסף ופרש"י כיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה לוקח כו' מוכח מזה דהולכין אחר דבר הרגיל ואף אם הלוקח יאמר עתה אני מרוצה לקנות בלי שטר מ"מ יכול המוכר לחזור קודם נתינת השטר וכ"כ הט"ז באה"ע סי' נ' אם כתבו ראשי פרקים אע"ג דלא אמרו ע"מ שיכתוב השטר הוי כאומר בפירוש משום דרגיל לכתוב תנאים אחר ר"פ ואם כן גם כאן הלא דבר הרגיל לקנום בק"ס באוה"ב וכך הוא קנה מתחלה ולא סמכא דעתיה רק שיהי' ק"ס ממנה כו'. והוא ז"ל השיב באריכות דהדין עם המוכר לבטל המקח וכדברי הרב השואל הנ"ל ומתחלה כתב לבאר דבריו במ"ש דלא סמכא דעתיה רק שיהי' ק"ס ממנה כו' דלכאורה תמיה כיון שהמוכר קנה הוא בק"ס תחלה והרי מבואר באה"ע סי' צ' סי"ז הבעל שמכר נכסיו ואח"כ כתבה כו' אע"פ שקנו מידה ה"ז טורפת כו' ונמצא דלא נ"מ כלל בקבלת ק"ס של האשה דנימא שיהא הלוקח יכול לחזור בו כאן משום קבלת ק"ס האשה. אמנם לק"מ דהא כתב הב"ש שם ס"ק ס"ג דאם אחריות קאי על שניהם היו יכולים לעשות קנין אעי' מן האיש תחלם כו' ולפ"ז לפי נוסח שטרות שלנו דכתיב להדיא קבלת אחריות מפורש על האשה כמבואר בנ"ש אם כן סגי לדידן קנין אפי' אן האיש תחלה וכמ"ש הב"ש וצ"ל הא דאין כותבין כנוסח שטרי דידן אשה והד"ב אינו אלא ע"צ היותר טוב ושופרי דשטרי (עמ"ש לקמן סי' קל"א ס"ג סק"ב) ואם כן שפיר קאמר הרב הנ"ל דלא סמכא דעתיה לקנות רק שיהי' ק"ס ממנו דהיינו עם קבלת אחריות של האשה כפי מנהג שטרות שלנו. וגם מה דפשיטא ליה להרב דהשואל דחזרת המוכר תליא בחזרת הלוקח דכיון שהלוקח יכול להשמט ממקחו ולחזור בו ממילא דגם המוכר יכול לחזור בו דינו אמת דכן מוכח בש"ע בי' (כמובא לעיל) . ושוב כתב דמ"מ לבו מהסס אם שייך בנ"ד לומר לא סמכא דעתו די"ל בק"ס בלי אוה"ב אין חשש אחריות הלוקח כל כך ברור לפנינו דהא איכא כמה ספיקי שמא תמות האשה קידם ושמא יהיה אז נשאר נכסים לגבות כתובתה אם כן יש לצדד ולומר דבנ"ד אפי' הלוקח גופיה צוח בפנינו לבעל מקחו ושם אוה"ב אפשר דלא משגחינן ביה ומכ"ש כשהלוקח מתרצה עתה בלי אוה"ב כנ"ד דיתכן לומר בזה דלא היה קפידא אצלו מאז כו' ומה שהסופר רשם לעצמו דזמן דנתינת המעות יהא כשתקבל האשה בק"ס לדעתי צריך לחקור בזה אם דברו כן המוכר והלוקח בדרך תנאי גמור שיהא צריך דוקא קבלת ק"ס ממנה דבקרקע הא בעינן דוקא כל משפטי תנאי כמבואר בש"ע סי' ר"ז ס"א (ע"ש בנה"מ) אמנם לענ"ד בפשיטות יש לוחות דברי הדיינים הנ"ל דסוברים לקיים המקח מהא דאיתא בסי' קצ"ה דק"ס קונה בלא שטר דלע"ד נראה דלא אתמר דין זה אלא במקום שאין כותבין שטר אחר כסף אבל במקום שכותבין שטר אחר כסף לא עדיף ק"ס מקנין כסף דשניהם יכולים לחזור כ"ז שלא כתבו שטר וכ"נ דעת הרמ"א ז"ל כו' (כמובא לעיל ס"ח סק"א) ואם כן לדעתי אפי' היה כאן ק"ס באוה"ב רק שלא נכתב השטר עדיין שניהם יכולין לחזור מגוף המקח לדידן ודינו כמ"ש הב"ש בסי' נ' גבי ראשי פרקים כו' ע"כ נלע"ד לזכות המוכר בנ"ד לבטל המקח לגמרי. אמנם להלכה ולא למעשה קאמינא. עד שיסכים לזה רב מפורסם עכ"ד ע"ש:
ו סָעִיף ז עד שיכתוב את השטר. עיין בנה"מ לקמן סי' קצ"א ס"ב שכתב בשם תשובת מהרי"ט אה"ע סי' ס"ה דפשוט ליה מסברא דגם במוכר שדהו מפני רעתה הדין כן ולא דמי לשטר בלא כסף דמבואר בש"ע שם דמהני במוכר מפני רעתה דבשלמא בשטר בלא כסף דהטעם דלא מהני הוא משום דלא סמכא דעתיה דמוכר בלא קבלת דמים איכא למימר במוכר מפני רעתה גמר ומקני אבל בכסף בלא שטר במקום שכותבין שטר דהלוקח הוא דלא סמכא דעתיה א"כ במוכר מפני רעתה כ"ש דקפיד שהכסף אזדו מכליו ואפי' חספא לא יהבי לי' ע"ש ועיין בתשובת באר יצחק חא"ח סימן ז' שכתב דנראה להוכיח להיפך מתשו' הרשב"א סי' אלף רכ"ו שהובא בתשובת רב"צ אשכנזי סי' י"ח דמבואר שם דפשיטא ליה דגם במקוה שכותבין שטר קנה בכסף או בחליפין בלא שטר במוכר מפני רעתה ע"ש:
ז סָעִיף יא אא"כ מכר מפני רעת ממכרו. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קע"ח שכ' דכל מכירות יין הוי כמוכר רעתה והביא ראיה מפ' ערבי פסחים (פסחים דף קי"ג) דא"ל רב לאיבו בריה כל מילי זבין ואתחרט בר מחמרא כו' וגם הט"ז בסי' ע"ב ס"מ הביא ראיה מגמרא זו לענין דהוי שומר שכר על המשכון שלקח בדמי היין ע"ש:
ח סָעִיף יח אפי' אם נתרצו. כתב הסמ"ע פי' וצריכין קנין אחר בכסף או שטר דבכסף שנתן לו ראשונה לא הוה ביה קנין כו' וע' בספר בית מאיר לאה"ע סי' צ' ס"ז שכ' דמה שמבואר ברמ"א ובסמ"ע שאפי' עדיין מעות המכירה ביד המוכר לא מהני הריצוי זה ודאי צ"ע כו' אמנם בהתשב"ץ גופיה ח"א סי' י"ג מבואר המעשה שמיד החזיר המעות ולא היה כלל בידו בשעת הריצוי וכן הועתק בב"י ומש"ע שם דחילו היה המעות בידו בשעת הריצוי ח"צ לכסף חדש ולולא דמסתפינא היה נלע"ד שט"ס הוא בש"ע וצ"ל וכדי להבריח מכר קרקע ולא קבל המעות והסמ"ע באשר לא היה התשב"ץ לפניו דחק ליישב כו' עכ"ד ע"ש וע' בס' שער משפט מ"ש בזה:
א סָעִיף א ובקנין סודר. שם ג' א' י"ג א' כ"ב אלא לתנא ברא כו':
ב סָעִיף א וכדין המקח כו'. ב"ק ע"ט ב"מ צ"ט ב':
ג סָעִיף ב שוה פרוטה. קדושין י"ג א':
ד סָעִיף ב ואין כו'. כנ"ל בסי' שקדם:
ה סָעִיף ג (ליקוט) האומר כו'. הרי"ף ורא"ש השמיטו לגמרי וצ"ע (ע"כ): (ליקוט) עמש"ל דרי"ף השמיט מ"ש וכן לענין ממונא דס"ל דאתי' דאדם חשוב אמרה ואע"ג דבב"מ שם איתמר דוקא ללוי וגם באדם שאינו חשוב כבר תי' הר"ן שם בקדושין דאף באדם שא"ח חשיב הנאה ללוי אלא שאינו ש"פ וחליפין א"צ ש"פ ולרב אף באדם חשוב אינו כלום כיון דע"מ להחזיר הוא אין הנותן מתחשב בזה (ע"כ): (ליקוט) ס"ג י"א כו'. והרי"ף השמיט דרבא לגמרי ונראה של"ג וצריכא שם דאין לו שחר דלמעלה אמר ג"כ במכר לא קנה באשה כו' וכן שם ה' ב' קא' וכן בגירושין ול"ק וצריכא והרבה כיוצא ומפ' איתמר נמי משמיה לענין ממונא היינו ההיא דרבא בב"מ מ"ז א' א"ל ר"ה מדסקרתא כו' ואתירוץ דמר זוטרא קאי והוא נכון (ע"כ):
ו סָעִיף ד י"א כו'. כל הג' סעי' השמיטן הרמב"ם ולכך כ' בלשון ו"א וטעמו שסובר מ"ש וכן לענין ממונא לא קאי אלא אדין ראשון מדין ערב וכ"ש לממונא אבל ב' הבבות האחרות עדין עבד אין ענין אלא לאשה דאתקש קניינם אהדדי שם ט"ז א' וכן שם י"ב א' לב"ש וכן שם ד' ב' היה רוצה ללמוד קידושי כסף אבל דין הרביעי הל"ל אלא שלפי' שרבא לא אמר אדין הרביעי שהרי מספקא ליה ואין דרכו לכתוב מה שלא הוזכר בגמ' בפירוש וערש"י שם ד"ה וכן כו' וער"ן שם והרי"ף והרא"ש השיטו מש"ש וכן לענין ממונא: (ליקוט) י"א כו'. עמ"ש בשם הר"ן בפי' דברי הרמב"ם אבל מ"מ כ' הר"נ שאינו מחוור וצ"ע ועוד ק' דהא גמ' ערוכה היא בב"ק כ"ב ב' מכלל דמיקני כו' אי משום הא ל"ק כו' (ע"כ):
ז סָעִיף ד והוא כו'. בב"ק ק"ב ב' לא מ' כן שאמרו שם לימא פליגא כו' הא ל"ק כו' וכ"ש לדידן דלא ס"ל כבני מערבא דאף להודיעו א"צ וכ"כ בכה"ג וכ"ב הרשב"א אכן הטור ס"ל דלדידן צ"ל דשליחותיה קעביד אף בחיטין ושעורין כמש"ש בחטין וחטין ולא בטל שליחותיה אלא בפחת וע"ל ס"ס קפ"ד בהג"ה. אבל בדין א' ד' א"צ שיאמר שדך אף שבאשה צריך שלא יהא אמרה היא משא"כ כאן:
ח סָעִיף ו (ליקוט) שהמוכר נהנה כו'. ערש"י שם ד"ה באדם חשו' שאינו רגיל כו' וכ"כ הר"ן שם (ע"כ):
ט סָעִיף ו ראובן כו'. ממ"ש בכתובות ק"י א' זה היה פקח כו' אלמא שא"י אלא למשכנו ואמרינן שם כי פליגי כו' ולכאורה האי מסירת מודעא מאי עבידתיה ול"ל לרבנן למימר חברך חברא כו' הלא אמרו זה היה פקח כו' אלא שלא היה לו להפסיד שדהו ולמכור שעכשיו א"י ליטלו אלא בתורת משכון א"ל יפרע וה"ל למסור מודעא והיה המקח בטל ואח"כ היה המעות בחובו אלמא דבלא"ה לא היה יכול ליקח המעות בחובו אם היה פורע לו חובו ובע"כ השדה קנוי לו והא דקאמר שם באתרא כו' דכ"ע כו' משום דשם לא קנה בכסף עדיין והיה יכול לעכבו כמ"ש בס"ז ועבמרדכי והג"א שם:
י סָעִיף ח וכן אם כו'. דהא סתמא קאמר ואם פריש כו':
יא סָעִיף ט אם אמר לו קנה כו'. ב"מ ע"ח א' שבאתה חבילה לידו ומ' מתוס' שם ד"ה כגון בתורת משכון ועתוס' דקדושין שם ד"ה מנה כו' ותימא כו' ועוד כו' וכשרגילין כו': (ליקוט) אבל אם כו'. כדעת תוס' והרא"ש שם ולא כר' חיים כהן ועמ"ש בא"ה סי' ך"ט ס"ו בהג"ה (ע"כ):
יב סָעִיף י המוכר כו'. כל מ"ש ש"ע בב' סעי' אלו הוא לשון הרמב"ם: (ליקוט) המוכר כו' לא קנה כו'. לשון הרמב"ם ור"ל אף נגד מעותיו וכ"ד הרא"ש וטור אלא שהרא"ש והטור כ' שנגד מעותיו לא נתבטל עד שעת חזרה של א' מהן ולכן יד שכנגדו על העליונה אבל לדעת הרמב"ם תיכף נתבטל כל המקח אף בלא חזרה ולמד ממש"ש דא"ר האי מאן כו' לא קני מ' לגמרי ושם זוזא כזוזי דמי ולא קנה אבל במלחמות תי' דמ"ש האי מאן כו' מיירי בלא נתן כלל מעות ומ"ש זוזא כו' שם בדבר שא"י לחלק כמ"ש בסי"ז ודעת הר"נ ונ"י ורמב"ן ורשב"א דנגד מעותיו קני לגמרי שא"י לחזור כלל ופי' דידו על העליונה ר"ל או שיכול לקיים המקח בע"כ או שיכולין לחזור ג"כ כמו בכל מכירה שחוזר בו שכנגדו ולא אתי לאשמעינן אלא סיפא ומהיכן מגביהו כו' ועב"ח ודו"פ ונ"מ דלהרמב"ם ורא"ש כשחוזר נתבטל המקח נותן קרקע כשער של עכשיו ולהר"נ ורשב"א קרקע נותן כשער שפסקו ועוד דלהרמב"ם ורא"ש קאי מהיכן מגביהו מהעדית אקרקע ולהר"נ ורשב"א אמעות (ע"כ):
יג סָעִיף י אע"פ שכתב כו'. דהא שם בשטר הוא ואעפ"כ עד שיזקוף במלוה וה"ה לחזקה וכן קנין ומשיכה ועתוס' שם ד"ה עייל כו' ועוד מדלא משכחת קנה אלא שיזקוף ל"ל כולי האי יקנה או יחזיק ועוד דאמרינן שם דאמר רבא האי מאי דמזבין כו' וכ' הרמב"ן מדל"ק ונתן לו ערבון ועייל ונפיק כו' ש"מ דלא איירי בהכי ועוד דאומר לא קני מ' לגמרי ואנו בערבון שכנגדו קני וידו על העליונה אלא בשמשך במטלטלין והחזיק בקרקעות איירי דא"א לומר בשטר דאינו קונה עד שיתן דמים וע' במלחמות ובר"ן ובנ"י:
יד סָעִיף י ונותן כו'. כרנב"י שם: (ליקוט) ונותן לו כו'. לשון הרמב"ם ונרנב"י אבל הרא"ש וטור ונ"י פ' כרב אחא ורז"ה פי' דשניהם הלכתא הוא דקרקע מבה ומעות מנכסיו אבל לפי' הר"נ דלא קאי אקרקע ליתא לפי' (ע"כ):
טו סָעִיף י ונותן כו' של עכשיו. כ"כ הר"ן כפי פירושו מ"ש שם ומהיכן מגביהו קאי אמעות שאז שניהם חוזרים במקח ואין לו מעות וגובה בתורת חוב אבל בקרקע לעולם גובה מזיבורית שבע"כ נתקיים המקח ואז הוי כדין מוכר חצי שדהו בספ"ז דב"ב ונוטל לעולם כשער שפסקו אבל באומר תן לי מעותי או הילך מעותיך ה"ל חוזרים ג"כ נוטל כשער של עכשיו כמו חיוב שהרי המקח נתבטל וכ"כ במלחמות ודייק ג"כ בלשון רש"י שם ד"ה מהיכן מגבה לו חובו ר"ל באומר ת"ל מעות אבל הרמב"ם שכ' ונותן לו כו' אקרקע ע"כ ס"ל דלעולם בין בקרקע בין במעות נתבטל המקח מעיקרו כיון דנפיק ועייל אזוזי וכ"מ מדברי הרא"ש שם ולפ"ז לעולם נוטל כשער של עכשיו וז"ש המ"מ בשם הרמב"ן דבין ברישא בין בסיפא נוטל כשער של עכשיו היינו על מ"ש ומהיכן מגביהו להרמב"ן אמעות ולהרמב"ם בין בקרקע בין במעות ולשון המ"מ אטעיתיה לסמ"ע כאן ובמלחמות כ' להדיא כדברי הר"ן ודברי רמ"א הם שלא בדקדוק דלד"ה אין חילוק בין רישא ובין סיפא לרמב"ם לעולם כשל עכשיו ולהרמב"ן וכל הפוסקים במעות כשל עכשיו ובקרקע כשער שפסקו ובזיבורי':
טז סָעִיף י וכן אם כו'. שם:
יז סָעִיף י וכ"ז כו' אפי' כו'. שם:
יח סָעִיף י אא"כ פירש כו'. תוס' שם מ"ח ב' ד"ה בזמן שפי' ערבוני יקון בסתמא אבל אם פירש לא גרע מנתן בתורת פרעון ודינו כמו בנתן בפרעון אם עייל ונפיק אזוזי או לא כנ"ל:
יט סָעִיף י ושניהם כו'. ר"ל בערבון סתם אין חילוק בין עייל ונפיק או לא דכנגד המותר שניהם יכולין לחזור ונגד המעות א"י לחזור כלל וכמ"ש שם מלמדין אותו כו' אלמא בכה"ג אפי' עייל ונפיק קנה הכל וה"ה בערבוני יקון נגד מעותיו וז"ש ולא קנה רק כו' דכל שהמקח קיים נוטל כחוש הנ"ל מהא דב"ב:
כ סָעִיף יא מכר שדהו כו'. עתוס' שם ד"ה תתרגם כו' כדאמרינן כו':
כא סָעִיף יא אע"פ כו'. כנ"ל ס"י:
כב סָעִיף יב מי שמכר כו'. ערש"י שם ד"ה מפני רעתה כו':
כג סָעִיף יג לקח כו'. גי' הרמב"ם זבין שוה מאה במאתן וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר כו'. מ"מ כ"מ:
כד סָעִיף יג ולפיכך כו'. ככל ספיקא דדינא:
כה סָעִיף יד בקש כו' ואם תפס כו'. הטור נמשך אחר לשון הרמב"ם אבל הרא"ש פ' בכל ספיקא דדינא לא מהני תפיסה וכ"כ הטור וכן הוא סותר הטור בכמה מקומות אף שהאחרונים נדחקו מאד ועם כל הדחוקים אינו מיושב:
כו סָעִיף טו הא דאמרינן כו' ואפי' אם כו'. עד לא משכח רשב"ג תקנה אלא שיזקוף ולא אמר שיקבע לו זמן: (ליקוט) ואפי' כו'. ר"ן בפ"ק דקדושין שם וכמש"ש (ע"כ):
כז סָעִיף טז יש כו' שני פעמים. כן מ' ל' עייל ונפיק נפיק ועייל וכ"ה ברמב"ם אלא דרך הגמ' כ"ה כמו לעולם יכנס אדם ומטפס ועולה מטפס ויורד כהרף עין זה נכנס וזה יוצא תיחוד ותפתח וערא"ש פ"ג דב"ב סי' כ"ט וה"ל למימר ותפתח ותיחוד אלא אורחא דגררא לאשתעויי כו': (ליקוט) יש כו'. וכ"כ הרא"ש שם (ע"כ):
כח סָעִיף טז לא שנא כו'. דהטעם הוא דאדעתא דהכי כו':
כט סָעִיף טז ודוקא כו'. כיון שנקנה המקח מיד אח"כ א"י לבטל:
ל סָעִיף טז וכי עייל כו'. דהמקח מתבטל תיכף כמ"ש רבא שם לא קני:
לא סָעִיף טז ואי כו' ומקמי כו' דכל כו'. שאין נקרא לך ושוב אלא לאחר זמנו כמ"ש שם ק"י ב':
לב סָעִיף טז וכן כו'. כמש"ל ס"ז בד"א כו' והוי כמו שטר בלא מעות כלל שיכול לחזור בכולו ואפי' לא עייל ונפיק וכמש"ל סי' קצ"א ס"ב וז"ש בגמ' ושם עד שיתן דמים ר"ל כל הדמים ואע"ג דמקצת דמים קונה הכל בלא עייל ונפיק וכן בערבוני יקון נגד מעותיו במקום שקונה במעות שנתן לשם קנין אבל בכה"ג המעות אינו קונה אלא השטר נגד המעות והשטר נכתב על כולו וכמו שבטל השטר נגד השאר בטל כולו: (ליקוט) וכן הא דאמרינן כו'. הר"נ וכשיטתו שפי' דכנגדו קונה וכן לפי' הרא"ש י"ל דוקא בכה"ג שבגרמת החזרה נתבטל המקח כמ"ש ברא"ש משא"כ בשטר וכמו שחילק הרא"ש בין שדה למטלטלין שא"י לחלק במ"ש בסי"ז אבל לדעת הרמב"ם לעולם נתבטל המקח כנ"ל (ע"כ):
לג סָעִיף טז מיהו אם כו'. כנ"ל ס"ח דקונה אז בכסף לבד:
לד סָעִיף יז (ליקוט) אלא שבזה כו'. ר"ל ששדה לעולם ראוי ליחלק לכן ידו על העליונה משא"כ במטלטלין בדבר שא"י לחלק דלא קנה כלום ואין ידו על העליונה והן דברי הרא"ש שם בזמן שהמוכר כו' ובזמן כו' והא דאמר גבי חמרא שהמקח כו' ר"ל דאמר לא קני מ' לגמרי ואין ידו על העליונה היינו כו' וכ"כ המ"מ וכ"כ במלחמות ב' הראב"ד וכ' הטור אבל הרמב"ם לא חילק שהרמב"ם כ' וכן הדין במטלטלין כו' וידו על העליונה כו' והרמב"ם אזיל לשיטתו שגם בשדה ס"ל דלא קנה לגמרי כנ"ל ואפ"ה ידו על העליונה ועמש"ל דמכאן למד דלא קנה לגמרי (ע"כ):
לה סָעִיף יז אם הוא כו'. מהא דרבא שם דאמר לא קני ומ' דלא קנה כלל דאף שותפין מעלין זא"ז בגוד או אגוד אף שהיו שותפים מדעתם כ"ש בכה"ג שע"ד כן לא לקח או מכר שיהיו שותפים וכ' במלחמות וז"ש יתיב רב אשי וקמיבעיא ליה כה"ג מאי כו' וקמיבעיא ליה אם קנה נגד מעותיו דומיא דשדה א"ד שאני הכא דלית' בה דין חלוקה ופשוט דלא קנה כלל וסגי' הרי"ף דל"ג זוזא כזוזי כו' וצריך והאמר רבא דקנה לגמרי וקס"ד בכה"ג משום דלית בה דין חלוקה וכמו שא"י לחזור נגד מה שנתן א"י לחזור בכולה ומשני במוכר כו' וכ' שם ודמיא למ"ש בירושלמי דפ' הזהב הלכה ב' חד ב"נ יהב דינרין למטכסא חזר ביה אתא עובדא קמי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן ר' חייא בר יוסף אמר או יתן לו שדי ערבונו או ימסור אותו למי שפרע ור' יוחנן אמר או יתן לו כל מקחו או ימסור אותו למי שפרע ר' אילא אמר ערבון הוה ואזלי לשיטתייהו כמ"ש בפ' הזהב בגמ' ר' זירא אמר מקצת דמים נתן לו מודה ר"ת בר יוסף במקח שאין דרכו לקנות חציין כגון פרה וטלית וה"ה כאן להיפך הואיל ולא אפשר שיקנה המותר הואיל ועייל ונפיק לא קנה הכל:
לו סָעִיף יז מיהו אם כו'. כיון שנשתתפו דהא אפי' לא עייל ונפיק לא קנה רק כנגד מעותיו כנ"ל ס"י בהג"ה ואפי' עייל ונפיק קני נגד מעותיו לגמרי כמ"ש שם:
לז סָעִיף יח נקנה המקח ומחזיר כו'. כמ"ש שם ואלא הא דאר"א כו' ושם ח' א' אר"א התקדשי כו' מ"ט כיון דא"ל כו' ושם ס' א' במתני' האומר לאשה כו' ע"מ שאתן לך מכאן כו' אלמא ברישא אפילו לאחר כמה שנים ובגמ' שם איתמר רב הונא אמר והוא כו' ושם ב' א"ל רב יהודה הא מני כו':
לח סָעִיף יח מי שהעלילו כו' כשנתבטלה כו'. כמ"ש בכתובות ע"ט א' וב"ב קנ"א א' וכ' כשנתבטלה אבל קודם לכן אוכל הפירות כמ"ש הרא"ש בכתובות שם הלכך הפירות יאכל מקבל המתנה כו' ועוד אומדנא דמוכח כו' לפי כו':
לט סָעִיף יח אפילו כו' ה"ל כו'. כמ"ש בב"מ י"ז א' אימת אילימא כו' תיפוק ליה ושם ע"ב א' מדמינן שטר מוקדם לשטר שיש בו רבית וכ' תוס' שם ד"ה שטר בשם תוספתא דשטר של רבית הבא יקרעוהו וז"ש שמוחל בכתובות שם מורה הוראה אני אם כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.