א קָטָן עַד שֵׁשׁ שָׁנִים, אֵין הַקְנָיָּתוֹ לַאֲחֵרִים כְּלוּם. וּמִשֵּׁשׁ שָׁנִים עַד שֶׁיַּגְדִּיל, אִם יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן דְּהַיְנוּ שֶׁבְּדָקוּהוּ וּמְצָאוּהוּ שֶׁיּוֹדֵעַ, וּלְאַחַר עֲשָׂרָה כָּל שֶׁאֵינוֹ שׁוֹטֶה (טוּר), מִקָּחוֹ מֵקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וּמַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, בֵּין בְּדָבָר מְרֻבֶּה בֵּין בְּדָבָר מוּעָט, בֵּין בְּמַתְּנַת בָּרִיא בֵּין בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, וְדָבָר זֶה מִתַּקָנַת חֲכָמִים, וְהַכֹּל בְּמִטַּלְטְלִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים הוֹאִיל וְאֵינוֹ רַק מִכֹּחַ תַּקָּנַת חֲכָמִים, אִם כֵּן בְּמָקוֹם שֶׁעָשׂוּ שֶׁלֹּא כְהֹגֶן, כְּגוֹן שֶׁמָּכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִים שֶׁזָּכוּ בָהֶן הַבָּנוֹת, מְכִירָתָן לָאו כְּלוּם הִיא (תְּשׁוּבַת הָרַ"ן סִימָן מ"ד). אֲבָל בְּקַרְקַע אֵינוֹ מוֹכֵר וְלֹא נוֹתֵן, עַד שֶׁיַּגְדִּיל דְּהַיְנוּ שֶׁהַקָּטָן בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְהַקְּטַנָּה בַּת י"ב וְהֵבִיאוּ שְׂעָרוֹת (הָרַמְבַּ"ם). וַאֲפִלּוּ הוּא קַרְקַע שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה, אוֹ שֶׁקָּנָה לוֹ הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס. וְאִם נְתָנוֹ, אֲפִלּוּ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, אֵינוֹ כְּלוּם אֲפִלּוּ הוּא קַרְקַע שֶׁנִּתַּן לוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן. מִיהוּ, כָּל זְמַן שֶׁחָפֵץ הַקָּטָן בַּמֶּה שֶׁעָשָׂה, וְאֵין קְרוֹבָיו אוֹ הַבֵּית דִּין בִּטְּלוּ מַעֲשָׂיו, וְהַלּוֹקֵחַ אָכַל פֵּרוֹת קַרְקַע שֶׁלָּקַח, אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁלָּקַח (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן ב'). וְאִם יָרַשׁ מֵאָבִיו שְׁטָר חוֹב, דִּינוֹ כְּמִטַּלְטְלִים וְיָכוֹל לְמוֹכְרוֹ אוֹ לִתְּנוֹ לְאַחֵר.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּקָטָן שֶׁאֵין לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אֵין מַעֲשָׂיו כְּלוּם אֲפִלּוּ בְּמִטַּלְטְלִים, אֶלָּא מִדַּעַת הָאַפֹּטְרֹפּוֹס, שֶׁאִם רָצָה לְקַיֵּם מִקָּחוֹ וּמִמְכָּרוֹ וּמַתְּנָתוֹ, בְּמִטַּלְטְלִים, קַיָּם. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם סְמוּכִים אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁדִּינוֹ כְּאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן ר"צ. אֲבָל מִשֶּׁהִגְּדִיל, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ לוֹ אָבִיו, מִקָּחוֹ מֵקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר (רִיבָ"שׁ סִימָן קמ"א וְסִימָן רכ"ה), אַף עַל פִּי שֶׁאַפּוֹטְרוֹפּוֹס צָרִיךְ לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת וְאָסוּר לִתְּנָם לְיוֹרֵשׁ וְלֹא לְלוֹקֵחַ עַד הַזְּמַן שֶׁצִּוָּה, מִכָּל מָקוֹם מִקָּחוֹ מֵקָּח, וְאִם תְּפָסָן הַלּוֹקֵחַ מִיָּד אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ (רַ"ן סוֹף פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה).
ג קָטָן הַיּוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן, שֶׁאֵין לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בְּמִטַּלְטְלִים וְטָעָה, דִּינוֹ כְּדִין הַגָּדוֹל, פָּחוֹת מִשְּׁתוּת מְחִילָה, שְׁתוּת, מַחֲזִיר אוֹנָאָה, יָתֵר עַל שְׁתוּת בָּטֵל מֵקָּח.
ד אֵין מִקַּח הַקָּטָן וּמִמְכָּרוֹ בְּמִטַּלְטְלִים קַיָּם אֶלָּא כְּשֶׁמָּשַׁךְ אוֹ הִמְשִׁיךְ, אֲבָל אִם נָתַן מָעוֹת עַל הַמִּקָּח וְחָזַר בּוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל "מִי שֶׁפָּרַע", וַאֲחֵרִים שֶׁחָזְרוּ בּוֹ מְקַבְּלִים "מִי שֶׁפָּרַע".
ה וְכֵן אִם קָנוּ מִיָּד הַקָּטָן. אוֹ הִשְׂכִּיר מְקוֹם הַמִּטַּלְטְלִים וְחָזַר בּוֹ, לֹא קָנָה לוֹקֵחַ, שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַקָּטָן בַּדִּין, וְאֵין קִנְיָן מִיָּד הַקָּטָן כְּלוּם, שֶׁהַקִּנְיָן כִּשְׁטָר וְאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין אֶלָּא עַל שְׁטָר שֶׁל גָּדוֹל.
ו וְכֵן קָטָן שֶׁקָּנָה מִטַּלְטְלִים, וְקָנוּ מִיָּדוֹ אוֹ שָׂכַר מֵהֶם הַמָּקוֹם, לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ, לְפִי שֶׁאֵין חֲצַר הַקָּטָן קוֹנָה לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְרַבֶּה מִדִּין שְׁלִיחוּת, וְאֵין שְׁלִיחוּת לְקָטָן וְלֹא יִהְיֶה הַקִּנְיָן אוֹ שְׂכִירוּת הַמָּקוֹם גְּדוֹלִים מֵחֲצֵרוֹ. אֲבָל הַקְּטַנָּה, שֶׁנִּתְרַבְּתָה חֲצֵרָהּ מִיָּדָהּ, תִּקְנֶה הַמִּטַּלְטְלִים מֵאֲחֵרִים אִם קָנוּ מִיָּדָהּ, אוֹ בִּשְׂכִירוּת מָּקוֹם.
ז קָטָן שֶׁקָּנָה קַרְקַע וְנָתַן דָּמִים וְהֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע, תַּעֲמֹד בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.
ח קָטָן שֶׁהִגְדִּיל וְהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, הַזָּכָר אַחַר י"ג שָׁנָה, וְהַבַּת אַחַר י"ב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן, מִקָּחוֹ מֵקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וּמַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, בְּמִטַּלְטְלִים. אֲבָל בְּקַרְקַע אֵין מַעֲשָׂיו קַיָּמִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן אַחַר שֶׁהִגְדִּיל. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּמוֹכֵר עַצְמוֹ, אֲבָל בֵּית דִּין מוֹכְרִין קַרְקְעוֹתָיו לִפְרֹעַ חוֹבוֹת אֲבִיהֶן וְכַיּוֹצֵא בָזֶה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"מ). וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף כ"ו סִימָן זֶה.
ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּקַרְקַע שֶׁלּוֹ, שֶׁקְּנָאוֹ אוֹ נִתַּן לוֹ בְּמַתְּנַת בָּרִיא. אֲבָל קַרְקַע שֶׁיָּרַשׁ מֵאֲבוֹתָיו אוֹ מִשְּׁאָר מוֹרִישָׁיו, אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, אֵין מִמְכָּרוֹ מִמְכָּר עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה שְׁלֵמוֹת וְיָבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אֲבָל קֹדֶם עֶשְׂרִים שָׁנָה שְׁלֵמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְיוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן לֹא, שֶׁמָּא יִמְכֹּר בְּזוֹל מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה אַחַר הַמָּעוֹת, וַעֲדַיִן לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם. וּכְשֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה שְׁלֵמוֹת וְהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מוֹכֵר בֵּין בְּמִטַּלְטְלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת, בֵּין שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁל אָבִיו, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן. וּדְלָא כַּיֵּשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה.
י מַתְּנָתוֹ כְּשֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים וְיוֹתֵר עַל י"ג, וְהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, בֵּין מַתְּנַת בָּרִיא בֵּין מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, קַיֶּמֶת, שֶׁאִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לוֹ הֲנָאָה גְּדוֹלָה לֹא נָתַן, וְהוּא דָבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי תָּמִיד, וְאָמְרוּ חֲכָמִים תִּתְקַיֵּם מַתְּנָתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ דְבָרָיו נִשְׁמָעִים.
יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּכוֹל לִמְכֹּר קַרְקַע אָבִיו כְּשֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים, כְּשֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ שֶׁנּוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס. אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְלֹא נוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס, קָטָן הוּא וְאֵין מִמְכָּרוֹ מִמְכָּר, אֲפִלּוּ בִּנְכָסָיו, עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיַגִּיעַ לְרֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ שָׁנִים.
יב מָכַר קֹדֶם שֶׁנִּתְבָּרֵר שֶׁהוּא גָּדוֹל, כְּגוֹן קֹדֶם עֶשְׂרִים וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְלֹא נוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס, וּלְאַחַר זְמַן הֵבִיא ב' שְׂעָרוֹת שֶׁעַתָּה נִתְבָּרֵר שֶׁעַכְשָׁיו הִגְדִּיל, אֵין מְכִירָתוֹ שֶׁמָּכַר עַד עַתָּה כְּלוּם. אֲבָל בְּסִימָנֵי סָרִיס מִבֶּן עֶשְׂרִים נַעֲשֶׂה גָּדוֹל לְמַפְרֵעַ מִבֶּן י"ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, לְפִי שֶׁעַתָּה נִתְבָּרֵר שֶׁהוּא סָרִיס מִמְּעֵי אִמּוֹ וּמַה שֶּׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָיָה בְּסִבַּת זֶה, וְאִגְּלַאי מִלְּתָא שֶׁמִּבֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְיוֹם אֶחָד גָּדוֹל הָיָה, וּמִמְכָּרוֹ קַיָּם.
יג מִי שֶׁמָּכַר, בֵּין בִּנְכָסָיו בֵּין בְּנִכְסֵי אָבִיו, וּמֵת, וּבָאוּ קְרוֹבָיו וְעִרְעֲרוּ לוֹמַר שֶׁקָּטָן הָיָה בִּשְׁעַת הַמֶּכֶר וּבִקְּשׁוּ לְבָדְקוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם. הַגָּה: דַּחֲזָקָה אֵין עֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים שֶׁהַמּוֹכֵר נַעֲשָׂה גָדוֹל (טוּר), וְעוֹד דְּסִימָנִים עֲשׂוּיִין לְהִשְׁתַּנּוֹת, וְעוֹד דְּאֵין מְנַוְּלִין אֶת הַמֵּת (שָׁם בָּרַמְבַּ"ם).
יד פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שֶׁמָּכַר קַרְקַע אָבִיו, חוֹזֵר וּמוֹצִיא מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת, בֵּין קֹדֶם עֶשְׂרִים בֵּין אַחַר עֶשְׂרִים מִיָּד, וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם הוֹצִיא הוֹצָאוֹת אוֹ שֶׁנָּטַע וְזָרַע, שָׁמִין לוֹ וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת הַשְּׁאָר. אֲבָל אִם כְּשֶׁנַּעֲשָׂה בֶּן עֶשְׂרִים לֹא מִחָה, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, אֲפִלּוּ הָיָה קָטָן כְּשֶׁמָּכַר.
טו קָטָן שֶׁלָּוָה מֵאֲחֵרִים, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחַיָּב לְשַׁלֵּם כְּשֶׁיַּגְדִּיל, וְיֵשׁ מִי שֶׁפּוֹטֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּחַלֵּק, שֶׁאִם יָדוּעַ שֶׁלָּוָה לְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹתָיו נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ, אֲבָל אִם אֵינוֹ יָדוּעַ שֶׁלָּוָה לְצֹרֶךְ מְזוֹנוֹתָיו אֵין נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף עַל גַּב דְּלָא יוּכַל לִמְכֹּר קַרְקְעוֹתָיו, מִכָּל מָקוֹם יוּכַל לְשַׁעְבְּדָן. וְאַף בִּמְכִירָה שֶׁלֹּא עָשָׂה כְלוּם, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר הַמָּעוֹת שֶׁלָּקַח, וְאִם אֵין לוֹ, הַלּוֹקֵחַ גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּנֵי חוֹרִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
טז קָטָן שֶׁעָרַב לַאֲחֵרִים, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם אַף לִכְשֶׁיַּגְדִּיל.
יז חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, אוֹ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם, מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ הַמִּטַּלְטְלִים בִּרְמִיזָה, אֲבָל לֹא בְּקַרְקַע. וְאַף בְּמִטַּלְטְלִים לֹא יִתְקַיְּמוּ מַעֲשָׂיו עַד שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּדִיקוֹת רַבּוֹת וּמִתְיַשְּׁבִין בַּדָּבָר.
יח אִלֵּם שֶׁשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, אוֹ מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, מִקָּחוֹ מֵקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וּמַתְּנוֹתָיו קַיָּמוֹת, בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקַע, וְהוּא שֶׁיִּבְדֹּק כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין, אוֹ יִכְתֹּב בִּכְתַב יָדוֹ.
יט מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶלָּא אִם כֵּן מְדַבְּרִים עִמּוֹ בְּקוֹל, אֵין זֶה חֵרֵשׁ אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּפִקֵחַ לְכָל דְּבָרָיו.
כ הַשּׁוֹטֶה, אֵין מִקָּחוֹ מֵקָּח וְאֵין מִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וְאֵין מַתְּנוֹתָיו קַיָּמוֹת, לֹא בְּמִטַּלְטְלִים וְלֹא בְּקַרְקַע, וּבֵית דִּין מַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹסִים לְשׁוֹטִים כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּמַנִּים לַקְּטַנִּים. וְאֵין לוֹ זְכִיָּה כְּלָל עַל יְדֵי עַצְמוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל).
כא מִי שֶׁהוּא עֵת שׁוֹטֶה וְעֵת שָׁפוּי, כְּגוֹן אֵלּוּ הַנִּכְפִּין, כְּשֶׁהוּא שָׁפוּי כָּל מַעֲשָׂיו קַיָּמִין וְזוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְלַאֲחֵרִים כְּכָל בֶּן דַּעַת. וּצְרִיכִים הָעֵדִים לַחֲקֹר הַדָּבָר הֵיטֵב, שֶׁמָּא בְּסוֹף שְׁטוּתוֹ אוֹ בִּתְחִלַּת שְׁטוּתוֹ עָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה. הַגָּה: אָמְרוּ שְׁנַיִם: כְּשֶׁהָיָה שׁוֹטֶה זַבִּין, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: כְּשֶׁהָיָה שָׁפוּי זַבִּין, קַרְקַע בְּחֶזְקַת הַמּוֹכֵר, מִטַּלְטְלִין בְּחֶזְקַת הַמַּחֲזִיק בָּהֶן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ פ"ב דִּכְתֻבּוֹת).
כב הַשִּׁכּוֹר, מִקָּחוֹ מֵקָּח, וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר, וּמַתְּנוֹתָיו קַיָּמוֹת. וְאִם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּת שֶׁל לוֹט, וְהוּא הָעוֹשֶׂה וְאֵינוֹ יוֹדֵע מַה עוֹשֶׂה, אֵין מַעֲשָׂיו כְּלוּם וַהֲרֵי הוּא כְּמוֹ הַשּׁוֹטֶה:
כג הַמּוֹכֵר שֶׁמָּכַר קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין וְזִכָּה בָּהֶם לַלּוֹקֵחַ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, יַד הַלּוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, אִם רָצָה לִקַּח אֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ; וְאִם לֹא רָצָה, תַּחֲזֹר לִבְעָלֶיהָ:
כד וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁקָּנָה אוֹ מָכַר אוֹ נָתַן מַתָּנָה אוֹ נָתְנוּ לוֹ, יַד הָאָדוֹן עַל הָעֶלְיוֹנָה, אִם רָצָה לְקַיֵּם מַעֲשָׂיו הֲרֵי אֵלּוּ קַיָּמִים, וְאִם לֹא רָצוּ בָּטְלוּ כָּל מַעֲשָׂיו. וּבִדְבָרִים בִּלְבַד הוּא שֶׁמְּקַיֵּם הָאָדוֹן אוֹ מְבַטֵּל, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ כְלוּם.
כה דִּין מְכִירַת הַבַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וּמְכִירַת הָאִשָּׁה, בְּטוּר א"ה סִימָן פ"ה וצ'.
כו בֵּית דִּין שֶׁמָּכְרוּ אוֹ לָקְחוּ בְּנִכְסֵי יְתוֹמִים, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִים; וְכֵן הָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים, בֵּין שֶׁמִּנּוּ אוֹתָם בֵּית דִּין בֵּין שֶׁמִּנָּה אוֹתָם אֲבִי יְתוֹמִים, מִקְּחָן מֵקָּח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר, אֲבָל מַתְּנָתָם אֵינָהּ כְּלוּם, שֶׁאֵין אָדָם נוֹתֵן דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ.
כז לְצֹרֶךְ אֵיזֶה דְבָרִים רַשָּׁאִים לִמְכֹּר בְּנִכְסֵי (יְתוֹמִים), יִתְבָּאֵר בְּסִימָן (ר"צ סָעִיף א').
כח הַמּוֹכֵר אוֹ קוֹנֶה קִנְיָן בְּשַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ עַל שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, מַעֲשָׂיו קַיָּמִים וְכוֹתְבִין אַחַר אוֹתוֹ יוֹם:
א סָעִיף א קטן כו' עיין מדינים אלו בתשובת ר"מ אלשיך סי' ק"א ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קצ"א וקצ"ב וח"ב סי' קכ"ב ובתשובת ר"ש כהן ס"ג סימן ע"א ועיין בספר באר שבע דף ק"ו ע"א:
ב סָעִיף א שטר חוב כו'. וחזקת חנות דינו כקרקע כ"כ בספר באר שבע דף ק"ו ע"א עיין בתשו' ר"מ אלשיך ס"ס ל"ח:
ג סָעִיף ו אבל הקטנה שנתרבתה חצרה מידה כו' באמת כ"כ הרמב"ם ומביאו הטור וגם הסמ"ג דף ק"ס ע"ד ורבי ירוחם ני"ט מביאים דבריו אבל תמיה לי מה שייך לחלק בין קטן לקטנה בזה דדוקא לענין חצר מחלקינן בש"ס פ"ק דמציעא (ריש דף י"ג) בין קטן לקטנה משום דחצר דאשה משום ידה איתרבאי דקרא ונתן בידה באשה כתיב אבל לענין קנין חליפין אין טעם כלל לחלק ביניהן ואפשר דבקטן מועיל קנין חליפין כמו שאר קנייני' ואינו דומ' לחצר כלל ואם בקטן אינו מועיל וכמו שנראה ג"כ מדברי התוס' פרק התקבל (גיטין דף ס"ה ע"א) והר"ן שם וכמ"ש המחבר גם כן לקמן סי' רמ"ג סי"ט א"כ גם בקטנה אינו מועיל כן נראה לי:
ד סָעִיף ז ונתן דמים עיין בב"ח שדבריו נכונים בפי' דברי הטור ויראה מדברי א"א כו' ע"ש עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן רי"א:
ה סָעִיף ט בד"א כו' עיין בתשובת ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' כ"ז ובתשובת רשד"ם סימן רל"ו וסימן רמ"ג וסימן שמ"א:
ו סָעִיף יד פחות מבן ך' כו' עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' מ"ב:
ז סָעִיף טו יש מי שאומר שחייב לשלם ע"ל סימן שמ"ט ס"ג ועיין בסמ"ע ס"ק מ"ג ובב"ח ועיין בסמ"ע שם שדבריו דחוקים גם רחוק מהשכל שיהיה הלואות קטן בפחות מג' [מו'] שנים:
א סָעִיף א קטן עד שש שנים כו' שהקטן בכ"מ כחרש ושוטה שאין מעשיהן קיימין וכמו שיתבאר בסי' זה בדברי הטור והמחבר ונקרא קטן עד שיהא הזכר בן י"ג שנה ויום א' נקבה בת י"ב שנים ויום א' ומ"ה מדאורייתא אין מעשיהן קיימין אפילו במטלטלין עד שיהיו גדולים אלא שחז"להתקינו שמשהגיע לעונת הפעוטות שיהיה מקחו מקח וממכרו ממכר משום כדי חייו דאל"כ אין שום אדם יהיה לו שום עסק עמו שהרי יכול לחזור בו כשירצה גם קרוביו יכולין לבטל מעשיו וכמו שיתבאר וכיון דלא תקנוהו אלא משום כדי חייו ממילא אם יש לו אפטרופוס דלא שייך ה"ט אין מעשה קטן זולת האפוטרופס קיימין במו שיתבאר בסמוך ועונו' הפעוטו' מתחיל משהוא בן שש שנים ואילך עד שיגדל כל א' לפי חורפו אלא שמשש עד עשר שנים צריך בדיקה אם הוא יודע בטיב משא ומתן ומשם ואילך עד י"ג יש פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש וכמו שאכתוב בסמוך ובאם מכר ביותר מכדי חייו כתב הטור דפליגי ביה רבינו האי ורמב"ן והמרדכי פרק הניזקין כתב כדעת הרמב"ן דכיון דתקנו תו לא חילקו דאף יותר מכדי חייו יכול למכור וסיים שם דה"ה שאר דברים דהתירו משום חיי האדם כגון פת של עכו"ם (כמ"ש בי"ד סי' קי"ב) או הלואה לעכו"ם בריבית (כמ"ש בי"ד סי' קנ"ט דמותר אפי' ביותר מכדי חייו עכ"ל ד"מ ג'):
ב סָעִיף א אין הקנייתו לאחרים כלום. דקדק וכתב הקנייתו לאחרים וכן הוא ל' הרמב"ם דאלו לקנות לעצמו קרקע כתב הרמב"ם הביאו הטור והמחבר בסמוך ס"ז דהוה בכלל זכין לאדם שלא בפניו ומיהו היינו דוקא לענין שאין המוכר לו יכול לחזור בו אבל הקטן יכול לחזור בו דהוה בכלל אין חבין לאדם שלא בפניו וכמ"ש שם ע"ש:
ג סָעִיף א ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן כו'. משמע מל' הרמב"ם זה דאפי' בהיותו בשנת י"ג כל שלא הגדיל בעינן דוקא שיודע בטיב משא ומתן וכן מוכח מדברי הרמב"ם כתבו המחבר בסמוך ס"ח שכ' קטן שהגדיל והביא ב' שערות אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן כו' מוכח מזה דס"ל דקודם שהגדיל בעינן שיודע בטיב משא ומתן וא"כ לא ה"ל למור"ם לכתוב בהג"ה ל' הרא"ש דס"ל דלאחר עשרה שנים כל שאינו שוטה מקחו מקח אדברי המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם ולרמ"ה כתבו הטור משמע דס"ל כהרמב"ם שכתב שמבן עשרה ומעלה סתמא בחזקת חריף עד שיתברר שאינו חריף מוכח מדבריו דס"ל דכשידוע שאינו חריף אע"פ שגם אינו שוטה אין מקחו מקח וחריף היינו שיודע בטיב משא ומתן והיינו כדעת הרמב"ם:
ד סָעִיף א בטיב משא ומתן בערוך בערך טב פי' דיבת הארץ תרגום ירושלמי טיבא בישא ומטיבתן של קרובים אתה למד טובתן של רחוקים עכ"ל נמצא פי' טיב הוא כמו עניין (הג"ה כתב הרשב"א בתשוב' קטן בן שש שנתנו לו מתנה ע"י גדול ולא פי' לו אימת יתננה לו והוא נתן לו עכשיו ופסק דאם אין הקטן חריף ובקי אזי פשע זה הגדול במה שנתנו לו וע' בתשובת הר"ן סי' מ"ט ד"מ ד' עכ"ל):
ה סָעִיף א ומתנתו קיימת. גם במתנה תקנו שיהא קיימת דאי לא עביד ליה נייח נפשיה לא היה נותן לו המתנה ובכלל כדי חייו הוא ועמ"ש עוד מזה בסמוך:
ו סָעִיף א בין בדבר מרובה דלפי הטובה שעשה זה המקבל עמו הוא נותן לו מתנה:
ז סָעִיף א בין במתנת שכ"מ דין דמתנת שכ"מ מתברר בסי' ר"ן שהוא בדבור בעלמא דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ושם יתבאר חלוקים בזה:
ח סָעִיף א בנכסים מועטים היינו אם לא הניח אביהם בכדי שיתפרנסו הבנות והבנים עד שיבגרו הבנות דאין שם ירושה על נכסים הללו אלא הב"ד נוטלין מהנכסים שיעור פרנסת הבנות עד שיבגרו והמותר להבנים ואם לא הניח אלא כדי מזון הבנות אזי הכל להבנות והבנים ישאלו על הפתחים ואם קדמו ומכרו מכירתם מכירה כמבואר בא"ע סי' קי"ב ושם מבואר דמתקנת הגאוני' והלא' אף בלא הניח אלא מטלטלין הדין כן והשתא א"ש דכתב כאן כגון שמכרו בנכסים מועטים כו' דל"ת הלא אין מכירתן דקטנים מכירה אלא במטלטלי' ונכסים מועטים קאי בגמ' דוקא אקרקעות וק"ל:
ט סָעִיף א אבל בקרקע כו'. דבקרקע צריך חריפות ובקיאות במשא ומתן טפי במטלטלים:
י סָעִיף א דהיינו שהקטן בן י"ג ועיין בסמוך בס"ט דמחלק וכ' דבמקרקע שירש בעי' דוקא שיהא בן עשרים שנה ע"ש מ"ש עוד מזה:
יא סָעִיף א ואפי' הוא קרקע שניתן לו במתנה או שקנה כו' בפרישה כתבתי הרבותא דאע"ג דלא שייך בהו דדעת הקטן קרוב אצל זוזי ויזלזל במכירת קרקע בשביל המטבע דלא שייך ה"ט אלא בקרקע שירש מאביו או משאר מורישים דלא טרח בה עד שיבא לידו וגם לא יהיב בעדו זוזי משא"כ בקרקע שניתן לו במתנה דלא יהבי אינשי מתנה אא"כ טרח לפניהן בכמה ניחא נפש כל שכן כשקנהו בעצמו או ע"י אפוטרופוס שלו בזוזי דהרי ראינו דניחא ליה הקרקע מזוזי אפ"ה אמרו חכמינו ז"ל דאין מכירתו מכיר' אפי' בקרקע מטעם שכתבתי דקרקע צריך חריפות ובקיאות טפי:
יב סָעִיף א או שקנה האפוטרופוס בדרישה כתבתי דנראה דמ"ה כתב ע"י אפטרופוס דאז הוה קנין גמור דאפי' הקטן אינו יכול לחזור בו משא"כ אם קנהו בעצמו דאף שהרמב"ם ס"ל דהוה בכלל זכין לאדם שלא בפניו כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ז מ"מ אם ירצה הקטן מצי לחזור בו וכמ"ש לעיל בסמוך וכה"ג אפשר דאין שם קנין עליו אלא הוה כמטלטלין כיון דצריך המוכר להחזיר לו מעותיו כשירצה:
יג סָעִיף א אפי' במתנת שכ"מ דה"א כיון דתקנו שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין כדי שלא תטרוף דעת השכ"מ הנותן כשלא יתקיימו דבריו וגם בקטן שייך ה"ט ויהיה מתנתו מתנה אף בקרקע קמשמע לן וסיים שם דלא שייך בקטן לומר מצוה לקיים דברי המת ועיין בתשוב' הרא"ש כלל א' ס"ח:
יד סָעִיף א מיהו כל זמן כו'. ז"ל תשובת רמב"ן סימן ב' אין זה צריך פנים ואין ספק דממכרו ומתנתו דקטן בטלו לגמרי פי' ואפי' אינו חוזר בו ויכולין ב"ד או קרוביו לסלק הלוקח מהקרקע וכל זמן שהוא שותק ולא מיחו בו קרוביו או שהלך למדינת הים אסור להלוקח לאכול פירות אבל מ"מ אם רצה הקטן שתתקיים מתנתו ומתוך כך אכל הפירות אין מוציאין מידו ואפי' חזר בו הקטן ואמר שהיה סבור שמתנתו מתנה ומ"ה הניחו לאכול והוה מחילה בטעות הא קי"ל דמחילה כי האי הוה מחילה כדאמרי' במוכר פירות דקל לחבירו ושמיט ואכיל דאין מוציאין מידו מה"ט דמחילה בטעות בזבינא הוה מחילה ומחילת קטן הוה כמתנתו ומתנת קטן הוה מתנה וכ"ש אם נתרצה הקטן בפי' שיאכל המקבל הפירות שהרי אי בעי למיתן ליה פירות מי לא מצי יהיב ליה ואפי' חזר בו אחר שלקטן אין שומעין לו כיון דבשעת לקיטתן מטלטלין נינהו ומקחו ומתנתו במטלטלין קיים עכ"ל הרמב"ן רק שקצרתי בלשונו מוכח מל' דאף דלא א"ל הקטן בפי' לאכול הפירות אלא שהיה שם הוא וקרוביו ולא מיחו בהמתנה אע"ג דרוצין לחזור אחר כך ולהוציא מידו הפירות אין שומעין להן מטעם דמחילה כזו ואפי' בטעות ואפי' בקטן הוה מחילה ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרמב"ם וכתבו המחבר בסמוך סי"ד דפחות מבן ך' שמכר קרקע חוזר ומוציא אפי' הפירות שכבר אכל ואם נאמר דל"פ אדברי הרמב"ן הנ"ל צ"ל דמיירי שלא אכלו בפני הקטן כגון שהלך למה"י וכיוצא בו או שמיחו בו הוא וקרוביו ולא אשגח בהו. אבל אין נראה לחלק דכחן איירי דוקא שנתרצה בהדיא במה שעשה ורוצה שמתנתו יתקיים והרמב"ם איירי שהוא כאן רק שלא גילה דעתו שניחא ליה דז"א מהסברא דמסתמא כל זמן שהקטן וקרובים כאן מסתמא רצו דאל"כ הוו מחו ומ"ה כתב הרמב"ן דוקא כשהלך למדינת הים או שמת הוא דאסור לאכול הא בהיותו כאן מותר להלוקח לאכול:
טו סָעִיף א והלוקח אוכל פירות כצ"ל והלוקח בוי"ו:
טז סָעִיף א א"צ לשלם מה שלקח. עמ"ש בסמוך סי"ד:
יז סָעִיף א שט"ח דינו כמטלטלין. קמ"ל דל"ת כיון דיש בו שיעבוד קרקעות ודין קרקע יש עליו לענין שבועות ואונאה וכמה דברים גם בזה דין קרקע יש לו קמ"ל לאפוקי מדעת הריטב"א הביאו הד"מ דס"ל דלא מהני בקטן מכירת שט"ח כיון דמילי נינהו ולא מהני תיקון כתיבה ומסירה כ"א בגדול:
יח סָעִיף ב אבל אם יש לו אפטרופוס כו' כבר כתבתי טעמו דכיון דיש לו אפטרופוס לא שייך בהו תקנת כדי חייו:
יט סָעִיף ב כמו שיתבאר לקמן סי' ר"ן ובע"ש כ' בסי' רצ"ו וצ"ל שבשניהן ט"ס וצ"ל בסי' ר"צ דשם בסעיף ל"א כ"כ הטור בשם הרא"ש ושהרמ"ה מחלק קצת ביניהם ע"ש ובדברי המחבר שם סעיף כ"ד:
כ סָעִיף ב מ"מ מקחו מקח. נראה דר"ל דאחר שיגיע זמן מסירת האפטרופוס להיורש אז יחול המקח דצריך ליתנו להלוקח ואח"כ כתב עוד נ"מ בזה דאפי' קודם שהגיע הזמן אם תפס הלוקח כו':
כא סָעִיף ג פחות משתות מחיל' דאע"ג דקטנים נינהו מ"מ משום כדי חייהן הוצרכו להשוותן גם בזה לגדולי':
כב סָעִיף ד אבל אם נתן המעות כו' דמעות אינן קונות במטלטלין אפי' בגדולים אלא שצריך החוזר בו לקבל עליו מי שפרע כמ"ש לעיל בטור ובדברי המחבר ר"ס ר"ד ע"ש:
כג סָעִיף ה וכן אם קנו מיד הקטן פי' קנו מטלטלין ממנו ע"י ק"ס שהלוקח נתן סודרו להקטן כדי שיחזיק בו ויקנה ללוקח בחליפי הסודר דבר המטלטלין שקונה ממנו ומסיק בטעמו שאין מוציאין מיד הקטן והרי אף שהקנה לו בק"ס ותאמר שמועיל הקנין מ"מ יכול הקטן לחזור בו כיון שעדיין דבר המטלטלין בידו וצריכין להוציאו מידו משא"כ כשקונה הלוקח במשיכה וכל משיכה הוא מרשות מוכר לרשות הלוקח או לסימטא שכבר יצאה מרשות המוכר דתו א"צ הוצאה מיד הקטן:
כד סָעִיף ה או השכיר מקום כו'. אף דבזה א"צ הוצאה מידם דמיד שהשכיר לו המקום שהמטלטלין מונחין עליו הרי הן מונחין ברשות הלוקח מ"מ אין שכירות הקטן בקרקע כלום כמו שאין במכירתו כלום דשכירו' ליומא ממכר הוה:
כה סָעִיף ה ואין קונין מיד הקטן כו'. כתב זה דאפי' במקום שא"צ הוצאה מיד הקטן כגון שהמטלטלים אינם ברשותו מ"מ לא זכה בהן הלוקח מכח הקנין:
כו סָעִיף ו וקנו מידו או שכר כנ"ל שקנו מיד הקטן בק"ס והקנו להקטן המטלטלין דומיא לקנו מידם דכתב בסיפא ובטור כתב בזה וקנה מידם וכן בסיפא וקנתה מידם ושם בפרישה ביארתיהן:
כז סָעִיף ו שנתרבה מדין שליחות כו' הא דאין דין חצר לקטן וישנו לקטנה ילפינן מגט ויתבאר לקמן בס"ס רס"ח ס"ה ע"ש:
כח סָעִיף ו אם קנו מידה כך כתב הרמב"ם וגם הטור כ"כ בשמו ולא כתבו טעם לזה ונראה דה"ט דכיון דמצינו דריבה התורה קנין לקטנה ע"י חצירה כמו בגדול מ"ה הניחו לה חז"ל ג"כ קנין דק"ס כמו בגדול ומ"ה כתבו קנין זה דק"ס בבבא דקנינה ע"י חצירה ועפ"ר:
כט סָעִיף ז ונתן דמים והחזיק בקרקע. עפ"ר שם כתבתי דנראה דבהחזיק בקרקע לחוד מעמידין השדה בידו כמו בחזק' דגדול וזיל בתר טעמא דזכין לאדם שלא בפניו מיהו אפשר לומר דלא אמרו אלא כשכבר נתן דמיו דאז נסתלק ממנו הקטן דכל זמן שלא נתן דמיו דרך הקטן לחזור בו דקריבא רעתיה לגבי זוזי וכבר כתבתי דאפי' לאחר שנתן הדמים והחזיק אף דהמוכר א"י לחזור הקטן יכול לחזור משום דהוה חובה ולא זכות וא"ל א"כ גם אם יקנה מטלטלי' ע"י שכירות מקום להני דהא זכין כו' ולמה כתבו הרמב"ם והטור והמחבר בסמוך בס"ו דא"י לקנות בשכירות מקום דהא כתב שם הטעם בצדו דלא עדיף האי שכירות מחצירו דג"כ אינו זוכה לקטן:
ל סָעִיף ח קטן שהגדיל כו' עד אע"פ שאינו יודע כו' עמ"ש בר"ס סקי"ד [סק"ג] מזה ולא חזר מור"ם לכתוב כאן כלום מאחר שכבר גילה דעתו שם בס"א וכאן עיקר הדין ללמדינו דבקרקע לא סגי עד שיהא בן י"ג שנה וגם יהא חריף:
לא סָעִיף ט שקרקע שלו שקנאה. פי' שקנאה כשהיה קטן ע"י אפוטרופוס שלו או שקנאוהו בעצמו שיכול לקנות כמ"ש בס"ז שמקרי זכות וזכין לו שלא בפניו:
לב סָעִיף ט או שניתן לו במתנת שכ"מ. דג"כ דין ירושה יש לו דבא לו מאיליו בלא מעות ובלא טירחא דניח נפשו:
לג סָעִיף ט בן עשרים שנה שלימות. פי' ולא אמרינן בזה מקצת שנה ככולו דע"ז אמרו בגמרא דעד שנת כ' כלפני ך':
לד סָעִיף ט נוטה אחר מעות משא"כ בקרקע שקנה דהרי ראינו דניחא ליה בקרקע טפי מהמעות וגם במתנה דטרח קמיה נותן עד שמחמת טרחתו נתן או שהקטן ג"כ יהיב ליה מידי מקדמת דנא בכה"ג אנו רואים שאוהב הקרקע ולא מוזל לגבי לוקח וכמ"ש לעיל:
לה סָעִיף ט ודלא כיש חולקין. פי' דס"ל דאפי' אם הוא בן עשרים בעינן ג"כ שיהיה חריף כמ"ש נ"י בשם הריטב"א והרא"ה ע"ש ופסק מור"ם כדעה מיצעי לא כמחמירין הללו ולא כמקילין טפי וס"ל דבמכירה בן י"ג שנים והוא חריף מוכר אפי' בנכסי אביו ובנכסים שקנה יכול למכור כשהוא בן י"ג והביא שערות אפי' אינו חריף רק שאינו שוטה וכמ"ש הטור בשם הרא"ש ובדרישה כתבתי דעתן וטעמן ע"פ הגמ' ע"ש:
לו סָעִיף י בין במתנת שכ"מ כו'. פי' שנתנו הוא לאחרים במתנת שכ"מ ואפי' היא קרקע שירש מאבותיו דבכה"ג א"י למכור אפ"ה מתנתו מתנה מטעם דסיים וכתב דאלו לא כו' וכ"כ הטור והמ"מ:
לז סָעִיף יא שנולדו לו סימני סריס סימני סריס מבוארין בא"ע ריש סי' קע"ב וז"ל הטור שם סימני סריס שערו לקוי ורך או שמחליק בשרו ורך כבשר האשה או כשמטיל מים בגומא אינו מעלה קצף או שאין מחמיצין כששוהין ועומדין בכלים או שאינו עושה כיפה כשמטיל מים כלפי מעלה אלא יורדין מיד או שאין בשרו מעלה הבל כשיוצא מבית המרחץ בימות הגשמי' או שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה או שלא נתמלא זקנו אפי' הביא ב' שערות בזקנו (שלמעלה) ואם אין לו שערות בזקנו כלל אפי' אין א' מאלו הסימנים חשיב סריס כו' ע"ש ואלו הן סימני איילונית כל שאין לה דדים או שתשמיש קשה לה או שקולה כקול האיש או שאין לה בשר גבוהה ועגול כמין כף למעלה מאותו מקום ובאחד מאלו חשובה כאיילונית ע"כ לשון הטור:
לח סָעִיף יב כגון קודם עשרים ולא הביא ב' שערות כו' כשלא הביא ב' שערות אפי' בן עשרים נמי אלא משום סיפא נקטו דכשנולדו בו סימני סריס לאחר זמן דמחשב כגדול למפרע אפי' לא הביא ב' שערות ומכרן קודם עשרים וק"ל:
לט סָעִיף יב שעתה נתברר שעכשיו הגדיל. פי' ולא קודם לכן דאם הי' גדול לפני כן הי' לו להביא שערות קודם לכן משא"כ כשנולדו לו סימני סריס הם מראים שהוא סריס ומש"ה לא הביא שערו' א"כ אף שעדיין אין לו שערו' מעשיו קיימין משע' שנעש' בן י"ג שנה שכיון שהו' סריס אינו בר שערו' וגם מסימני סריס שלא היו נראין עד שהוא בן כ' אינן ראיה שעד עתה הי' קטן דדרך הסריסים הוא בכך להראות סימניהן לאחר שהן בן עשרים:
מ סָעִיף יד ומוציא ממנו כל הפירות שאכל. והא דכ' מור"ם בהג"ה בסי' זה ס"ס א' ז"ל כל זמן שחפץ הקטן במה שעשה כו' והלוקח אכל פירות קרקע שלקח א"צ לשלם מה שלקח ישבתי שם ע"ש:
מא סָעִיף יד שמין לו ומחזיר השאר. יש להסתפק אם דינו כיורד ברשות ונוטל מהשבח שיעור הוצאתו וגם שכר טרחותו כמ"ש בסי' קפ"ח ולקמן סימן שע"ה או כיורד שלא ברשות מאחר דאין במכירת קטן כלום:
מב סָעִיף יד שוב אין יכול למחות כו'. ז"ל הטור בשם הרמב"ם כיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהיה בן עשרים ולא מיחה נתקיימה ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו עכ"ל משמע דתרתי בעינן דלקח ממנו מעו' דמי שוי' וגם נשתמש לפניו אחר שהיה גדול ושתק ואפי' בזו יש חולקין וס"ל דאפ"ה יכול להוציאו וכמ"ש הרמב"ם בשם רבותיו והביאו הטור ועפ"ר:
מג סָעִיף טו קטן שלוה מאחרים כו'. מדסתמו הטור והמחבר בזה ולא כתבו קטן המגיע לעונות פעוטו' כמ"ש לעיל סימן צ"ו ס"ג גם מדכתבו דעת החולקין כאן ולא כתבן לעיל שם נראה דס"ל דיש חילוק בין לוה בפי' לצורך משא ומתן דבו כ"ע ס"ל דבעינן שיגיע לעונות הפעוטות דבפחות מזה אפי' במעות שלו אין מעשיו קיימין במשא ומתן וכשהגיע לעונות הפעוטות כ"ע מודים דהלוה להן לצורך משא ומתן דצריך לחזור ולשלם כיון דדינו במשא ומתן במטלטלים כדין גדול וכאן איירי בקטן שעדיין לא הגיע לעונות הפעוטות ותבעו ואומר שלוה לצורך מזונותיו ובזה חולקים הסברא הראשונה ס"ל כיון דא"ל דהאמת אתו דהלוה לצורך מזונותיו מ"ה חייב לשלם לו ואף שלא הגיע לעונות הפעוטות דס"ל דלענין מזונות אין חילוק בין הגיע לעונות הפעוטות וסברא שנייה ס"ל דפטורין לשלם כיון דעדיין לא הגיע לעונות הפעוטות והן כשוטים גמורים ואף אם אמת הוא שלוה לצורך מזונותיו. והדעת השלישית הוא שמחלק וס"ל דצריך להיות ידוע שלוה לצורך מזונותיו ואין משגיחין בדברי הקטן שאמר תחלה שלוה לצורך מזונותיו ומ"ה דקדק וכתב שאם ידוע כו' אבל אם אינו ידוע כו' ועפ"ר שם כתבתי ליישב דברי הטור בענין אחר והוא דכאן שהוא מקור דין קטן כתב דעת כל החולקי' וכ' בסוף דעת הרא"ש שס"ל כוותיה ובסימן צ"ו דאין שם מקומו חלא אגב גררא מ"ה מקצר שם ולא כתב שם אלא דעה האחרונה של כאן והיא דעת הרא"ש אביו דס"ל כוותיה כנ"ל ליישב דברי הטור אבל דברי המחבר שסתם לעיל הלכתא כדע' האחרונה שכתב כאן וכתב כאן דעת החולקין ולא הכריע הלכה כמאן וגם קושיא הראשונה דסתם וכתב כאן סתם קטן לא נתיישב בזה מ"ה נראה כמ"ש ראשונה ולפ"ז מ"ש בטור בדע' השלישית ז"ל כמו בפעוטות דמקחן מקח כו' צ"ל דה"ק כמ"ש בענין משא ומתן בהגיע לעונות הפעוטות כן אמרו בלוה לצורך מזונותיו אפי' קטן מבן שש ועפ"ר:
מד סָעִיף טו גובה ממנו מבני חורין. וסיים שם כמעשה דההוא פרדסא עכ"ל וטעמו כיון דדעתו סומכת ע"ז דהחזיק בקרקע ולא הוה כחוב לגבות ממשעבדי:
מה סָעִיף טז שערב לאחרי' כו'. דבקל נתפתה להיות ערב ואין בו משום תקנת כדי חייו:
מו סָעִיף יז ואינו שומע כלום דקדק לכתוב כלום וכן הוא ל' הרמב"ם דאלו שומע קצת הרי כפקח וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה בסי"ט ובאינושומע אף שיוכל לדבר מ"מ חרש הוא ועפ"ר:
מז סָעִיף יז ברמיזה. פי' שרומז באצבעותיו אבל לא בקפיצת פיו כ"כ הטור בשם הרא"ש ודלא כהרי"ף שכתב דאף בקפיצת פיו הוא מוכר והמחבר סתם ג"כ וכתב ברמיזה משום דגם הרמב"ם פכ"ט דמכירה ס"ל הכי ועוד שהב"י כתב שאפשר לומר שגם דעת הרי"ף הוא כן ועד"ר שם כתבתי במאי פליגי:
מח סָעִיף יז בדיקות רבות כו'. פי' בדיקות כמו שבודקין לגיטין וכמו שאמרו בנשתתק שאכתוב בסעיף שאחר זה וכאן כתב תיבת רבות משום דאפשר שאין דעתו צלולה כ"כ וז"ש ומתיישבין בדבר:
מט סָעִיף יח או מי שנשתתק היינו שהיה יכול לדבר ונשתתק אחר זמן לידתו משא"כ אלם שממעי אמו לא היה יכול לדבר:
נ סָעִיף יח כדרך שבודקין אותו לגיטין בטור א"ע ובדברי המחבר שם סימן קכ"א מבואר היאך בודקין וז"ל הטור שם מי שנשתתק ושאלוהו אם ירצה שיכתבו גט לאשתו והרכין בראשו לומר הן בודקין אותו בדברי' אחרים ששואלין אותו דבר שראוי להשיב עליו אם רואין שדעתו מיושבת עליו ורומז על תשובת לאו כדרך בני אדם להשיב על לאו ועל הן הרכין הן שלשה פעמים בכל אחד כותבין ונותנין ולא יבדקו ג' פעמים הן הן או ג' פעמי' לאו לאו זא"ז אלא חד הן ותרין לאו או חד לאו ותרין הן ולא יבדקוהו בדברי' הנמצאי' באותו זמן אלא בקיץ שואלים אותו אם רוצה בפירות של החורף ובחורף אם רוצה בפירות של הקיץ ואם ישוב הן ודאי שוטה הוא ואם ישוב לאו פקח הוא ע"ש מ"ש עוד מענין הבדיקה:
נא סָעִיף כ ואין לו זכייה כלל על ידי עצמו פי' הן מה שמצא מהפקר הן מה שאחרים נותנין לידו אין ידו מחשב יד לאמר שזכה במה שבאה לידו. אבל אחרים המקנים להם ע"י אחר זכייתן זכייה דיש כאן דעת מקנה ודעת הזוכה להן דשניהן בר דעת:
נב סָעִיף כא שמא בסוף שטותו או כו' כן הוא ל' הרמב"ם אבל ל' הטור מדוקדק יותר בעיני ז"ל שמא בסוף עת שפיותו ובתחלת שטותו עשה מה שעשה עכ"ל ורצה לומר שמא בסוף עת שפיותו נעשה המקח ואז היה נראה לעדים כאלו הוא בן דעת וכבר בא סוף עת שפיותו ונכנס לתחלת שטותו ואינו בן דעת ולכן צריכין לדקדק וזהו מילתא בטעמ' אבל נוסחות הרמב"ם דכ' סוף שטותו או תחלת שטותו קשה מה לי סוף שטותו או תחלת שטותו ועוד כמו שלא אמר לדקדק בעת שטותו משום דניכר לכל שהוא שוטה כך א"צ בדיקה בסוף שטותו או בתחלת שטותו ועכ"פ צריכין לדחוק ולפרוש נוסחות הרמב"ם והמחבר כאשר כתבתי לדעת הטור דמ"ש בסוף שטותו צ"ל וכבר הוא נראה בשיפוי ובתחלת שטותו קודם שהתחיל השטות ועדיין הוא בשפיותו אלא שינתק מיד משפיות לשטות ובעת ההוא ג"כ אין דעתו צלולה כל כך:
נג סָעִיף כד או נתנו לו וכו'. גם בנתנו שייך לומר אינו רוצה דלפעמים יצטרך להוציא ע"ז הוצאה כגון בעבדים שיתחייב בפרנסתן וכמ"ש לקמן סי' רמ"ה:
נד סָעִיף כד שמקיים האדון או מבטל וא"צ לקנות גם בביטול ה"א שיצטרך לקנות וכמ"ש לקמן בטור ובדברי המחבר סימן רמ"ג ולקמן סימן קפ"ט דלוקח או מקבל מתנה שכבר זכה בדבר הלקוח או הניתן אף שרוצין לחזור בהן ולומר יהיה של המוכר או של הנותן כבראשונה אין בחזרתן חזר' עד שיחזור ויקנהו להמוכר או להלוקח בקנין עפ"ר:
נה סָעִיף כז ה"ג למכור בנכסי יתומים נתבאר בסי' ר"ץ:
נו סָעִיף כח המוכר או הקונה כו'. עיין בטור ובדברי המחבר בא"ח סי' של"ח ובח"מ סי' ר"ח מ"ש מדינים אלו:
א סָעִיף א במקום שעשו שלא כהוגן. עמ"ש בסי' ס"ו ס"ק כ"ט:
ב סָעִיף א ולא נותן עד שיגדיל. ונראה דאם מכר בעודו קטן וכשנעשה גדול לא מיחה שוב אינו יכול למחות וכמ"ש בש"ע סעיף י"ד לענין קטן פחות מבן עשרים ועמ"ש סק"ו ובסעיף קמ"ט סק"ו):
ג סָעִיף א שט"ח דינו כמטלטלין. בסי' ס"ו סק"ה קשיא לן דהא שט"ח אינו גובה אלא בכתיבה והיכי כתבי עדים שטרא הא אין עדים חותמין אא"כ נעשה בגדול ע"ש וכעת ראיתי בתשובת הרא"ש כלל פ"ה שכ' בזה וז"ל ומה שהבאת האי דאין עדים חותמין אא"כ נעשה בגדול אין ענינו לכאן כלל דהיינו דוקא במכירת קרקע דאין קטן יכול למכור ואם מכר קרקע והקרובים אמרו שהי' קטן בשעת מכירה לוקח מהימן משום חזקה דאין עדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול ומשום דבקרקע לא תיקנו חכמים שיהא ממכרו ממכר ומתנתו מתנה כדי שלא ישחית נחלתו אבל שטר כיון דהוי כמטלטלין יפה חתמו העדים אפילו אם הי' קטן דמועיל כתיבת הקטן עיין שם: אמנם מדברי הרמב"ם נראה דאפילו היכא דמועיל קנינו אפ"ה אין כותבין שטר על הקטן ע"ש פכ"ט ממכירה ז"ל ואין קונין מיד הקטן כלום שהקנין כשטר ואין העדים חותמין על השטר אלא על שטר של גדול ע"ש וכ"כ בש"ע סעיף ה' והא מבואר דעיקר הסיבה דאין קונין מיד הקטן לפי שהוא כשטר ואין העדים חותמין על שטר של קטן ולפמ"ש הרא"ש א"כ אם קונין מיד הקטן רשאין העדים לחתום ע"כ ס"ל לריב"ש דאפילו במקום שמעשיו קיימים. אפ"ה שטרא לא כתבינן אלא על גדול ובש"ע סי' צ"ו סעי' ד' ז"ל אין קנין קטן כלום לפיכך עדים שראו קנין שלו לא יכתבו עליו שטר ע"ש והוא נמי הסיבה דאין קנין קטן כלום לפי שהיא כשטר וכמ"ש הרמב"ם וש"ע וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מגירושין ז"ל וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצירה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן עכ"ל ומבואר דאפי' עדות בע"פ ל"מ בקטן וא"כ איך כותבין שטר על הקטן וצ"ע. ועוד יש מקום עיון בזה לפי שטת ר"ת פ' הספינה דף ע"ו דשלא בפני המוכר ל"מ מסירה ובעי בפניו דוקא א"כ בקטן בפניו כשלא בפניו והיכי מהני בי' מסירת השטר כיון דשטר בעי כתיבה ומסירה. וכיוצא בזה כתב כנה"ג סי' קכ"ו במעמ"ש דאם המקבל קטן ל"מ דקטן כשלא בפניו דמי הבאתי דבריו סי' קכ"ו וסקי"ד. והרא"ש נראה דס"ל דמסירה מהני אפי' שלא בפניו וכמ"ש בטור בסי' קכ"ב דמסירה מהני שלא בפניו כו' וכ"כ א"א הרא"ש אבל מדברי הרמ"א נראה דבעי בפניו ע"ש סי' קצ"ז שכ' וי"א אפי' בדקה אם הוא בפני המוכר ועיין בדרכי משה שכת' בשם הריטב"א דל"מ כתיבה ומסירה בקטן משום דמילי נינהו ולא תיקנו אלא בגדול ע"ש ומכלל הדברים נראה באם קדם הקטן וגבה מן הלוה דאין מוציאין מידו ללוקח ומידי ספיקא לא נפקא מצד הכתיבה לפי דברי הרמב"ם ומצד המסירה לרעת ר"ת וגם לדעת הריטב"א דל"מ ודוק ובשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רי"ט נסתפק בשטרות דאפשר דין קבוע יש לו ע"ש:
ד סָעִיף ז קטן שקנה קרקע. והוא מלשון הרמב"ם פכ"ט ממכירה וכת' עלה הרב המגיד והכין ז"ל משמע לכאורה בפ' האיש מקדש דאמרינן מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד ממטה ופי' רש"י וקטנים הרבה היו בנחלת הארץ וכשלא בפניהם דמי ואע"ג דאידחי' הך אוקימתא מ"מ מפורש בס"פ י"נ גבי ההיא דיקלא אזל רב ביבי אקני' לבנו קטן וכבר כתבתי שיש סוברין דאפי' מדאורייתא יש להן זכי' כשדעת אחרת מקנה עכ"ל ודבריו נראין תמוהין דמה ראיה מנשיא א' התם טעמא משום דין זכיה דזכין לקטן ע"י גדול אבל שהקטן בעצמו יזכה אין לנו. ובתוס' כתבו פ' התקבל (גיטין דף ס"ג) דקטן זוכה היכא שדעת אחרת מקנה אותו ע"ש ואין זה מדין זכי' שוב ראיתי במוהרי"ט חלק ח"מ שנתקשה בזה בדברי הרב המגיד וע"ש שהעלה טעמא דהרמב"ם משום דעת אחרת מקנה אותו והנראה לענ"ד דודאי בתוס' הוכיחו שם ר"פ התקבל דקטן זוכה כשדעת אחרת מקנה אותו אלא דהרמב"ם סובר דהא דזוכה קטן כשדעת אחרת מקנה אותו היא גופה מדין זכי' דזכין לקטן דהא כתב ז"ל יראה לי שהקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמו שאינו בפניו הוא וזכין לאדם שלא בפניו עכ"ל ואי כדברי מוהרי"ט דהוא משום דעת אחרת מקנה מה זה שכתב שהקטן כו' וזכין לאדם שלא בפניו. אלא נראה דהרמב"ם סובר דהיא גופה דמהני דעת אחרת הוא מדין זכי' שהנותן זוכה לו והנותן גדול ואע"ג דבעלמא לא מצי נותן גופי' לזכות למקבל אלא צריך מקבל בעצמו לזכות או ע"י אחר הכא שקטן בעצמו זוכה אלא שאין לו דעת ומש"ה אינו זוכה במציא' אבל היכא דאין דעת נותן הנותן בעצמו זוכה לו ועמ"ש בסי' רמ"ג ס"ק ז' דה"ה בגדול כשאינו מתכוין וכגון שסבור שלו הוא דכה"ג בהפקר לא קני ובדעת אחרת מקנה מהני דעת נותן והוא מצד זכיה וע"ש וה"נ מצינו כיוצא בחצר שאינו משתמר דהיכא דאי' דעת אחרת מקנה מהני וכת' הרא"ש בפ"ק דמציעא שם כיון שהוא שומר לדעת נותן סגי לה ע"ש ולפ"ז דברי הרב המגיד נכונים בשטת הרמב"ם דמייתי ראיה דזכין לקטן מנשיא א' כיון דה"נ מתורת זכיה אתי עלה הרמב"ם ולפי שבדין זכיה לקטן נמי איפלגי בי' ראשונים אם מדאורייתא אם מדרבנן ועיין ר"ן ר"פ האיש מקדש לזה מייתי ראיה מנשיא א' דמהני זכיה דבר תורה לקטן. ולקמן מבואר דזה הוא נמי שטת הרשב"א דהא דזוכה הקטן כשדעת אחרת מקנה אותו הוא משום זכין לאדם שלא בפניו. וע"ש במוהרי"ט שהקשה על הרב המגיד דהיה לו להוכיח בהדי' מעובדא דפ' השולח גבי מי שחציו עבר וחציו ב"ח דהאי עבדא דבי תרי דקם חד מיניהו ושחררי' לפלגא אזל אידך אקני' לבנו קטן וכו' ועבדא כמקרקע דמי והא דלא קני מטלטלי אגבייהו משום דבעי קרקע דומיא דערים בצורות דלא ניידי אלמא לכל מילי דקנין זה וזה שוין ושמא הרב המגיד למאן דלא גריס בעובדא דרב ביבי לבנו קטן סמיך אהאי דהשולח ע"ש אמנם נראה דאי מהתם לאו ראיה דע"כ מוכח משם דעבדא כמטלטלין דמי לענין קנין דאמרו שם בהאי עובדא שלחה רב יוסף ברי' דרבא לקמיה דר"פ שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב בראשו אנן קים ליה בגווי' דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקיש לי' בזוזי וכת' ליה גיטא דחירותא על שמיה ופירש רש"י ז"ל ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כדתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין כו' ע"ש ואי נימא עבדא כמקרקע לענין קנין א"כ האי קטן קני משום דעת אחרת מקנה כמ"ש מוהרי"ט אבל אקנויי לאחרים לא מצי והיכי מצי משחרר ליה גם בתוס' שם דפליג על רש"י לא הקשו אלא משם דפעוטות במטלטלין אינו אלא משום דהפקר ב"ד הפקר ובממון דוקא ע"ש אבל במכירת עבדים דהוי ממון מודי תוס' דמהני משום דפעוטות מקחן מקח במטלטלין. ואע"ג דקי"ל עבדא כמקרקע באונאה ושבועה כבר כתבו תוס' והרא"ש פ"ק דב"ק דף י"א דעבדא כמטלטלין לכל מילי דרבנן ושעבוד ופרוזבול וקנין אגב דרבנן ע"ש וה"נ הך דפעוטות מקחן מקח במטלטלין מתקנת חכמים ובדרבנן לכל מילי עבדא בכלל מטלטלין. ומ"ש מוהרי"ט בטעמא דלא קני מטלטלין אגב עבדים משום דבעינן דומיא דערים בצורות לא אמרו בגמ' שם ב"ק דף י"א האי טעמא אלא למ"ד דאפילו בדרבנן עבדא כמקרקע כמו בשעבוד יתמי אבל לדידן דקי"ל דאין גובין מעבדים ומשום דבמילי דרבנן עבדא כמטלטלין היינו נמי טעמא דאין עבדים קונין מטלטלין אגבן וכל זה מבואר בסוגי' שם דף י"א בתוספות ובאשר"י ע"ש. וע' פרק א"נ דף ע"ב אזל קם ואקני' לבנו קטן והא דלא מייתי מיניה ראיה משום דהתם אע"ג דנימא דקטן לא קני אפ"ה מודעא מיהא הוית לבטל מכירת השני ע"ש ובחידושי הרשב"א פ"ב דקידושין גבי נשיא אחד ממטה בדין זכיה לקטן אם הוא דאורייתא או דרבנן כיון דזכי' מתורת שליחות ואין שליחות לקטן והביא שם שטת תו' דזכיה מדרבנן וכת' עלה ז"ל וקשיא לי הא דאמרינן פרק השולח גבי חציו עבד אזל אקני' לבנו קטן דקטן מיקני קני אקנויי לא מקני והוצרכנו להעמיד עליו אפטרופוס ולקרקושי ליה בזוזי ואם איתי' נכפיה לאב למיכתב ליה גט שחרור דהא דידיה הוא אכתי דבר תורה והלכך גטו גט דבר תורה וזכיית הקטן אינו אלא דרבנן ואתי דאורייתא ומפיק דרבנן ואי משום דלא לשכחי' ינוקא בשוקא ומסרך ביה נקרקש ליה בזוזי נמי לינוקא וצ"ע עכ"ל. ולמדנו מדבריו דס"ל דהא דקטן זוכה לנפשיה כשדעת אחרת מקנה וכמו שהוכיחו תוס' פ' התקבל (גיטין דף ס"ג) היא גופה משום זכין לקטן וכמ"ש הרמב"ם מדין זכי' וכשטת הרב המגיד מש"ה קשיא ליה דאי נימא זכין לקטן מדרבנן א"כ אכתי דאב דבר תורה אבל אי נימא כשטת תוס' דטעמא דדעת אחרת מקנ' אינו משום זכיה לא הוי מקשי מידי ובזה ניחא ליישב קושיות תו' פ' התקבל (גיטין דף ס"ה) ד"ה צרור וזרקו ז"ל וא"ת הא דתנן פרק מי שמת דף קצ"ו זכין לקטן ואין זכין לגדול הא קטן גופיה אמר הכא דזכה ע"ש. ולפי מ"ש בשטת הרמב"ם והרשב"א והרב המגיד דהא דקטן זוכה לנפשיה ע"י דעת אחרת היינו משום זכיה א"כ לעולם הוכרח הקטן לזכי' אבל לגדול אין זכין ומשום דמצי זכי מנפשי' בלי זכיית הנותן ודוק: אמנם שטת תוס' דדעת אחרת מקנה אינו מצד זכיה ומש"ה לא תיקשי לדידהו מה שהקש' הרשב"א דאי נימא זכיה מדרבנן אכתי דאב הוא דהא בדעת אחרת מקנה קונה דבר תורה וכשזכין לו ע"י אחר כיון דאינו אלא משום שליחות לית ליה זכיה אלא מדרבנן והתם קם אקניה לבנו קטן משמע דהקטן בעצמו זכה שלא ע"י אחר אלא דעיקר קושיות הרשב"א לא ידענא דהא לפי מה שהעלו הפוסקים גבי קנין דרבנן דהוי שלו מן התורה לקדש בו אשה וכמ"ש הב"י באה"ע עי' כ"ח בקידש במעמ"ש ע"ש. ומשום דהפקר ב"ד הפקר א"כ ה"נ כיון דקנה הקטן ליהוי מדרבנן תו לאו דאב הוא מן התור' ולא מצי אב לשחררי' וכן נרא' מוכח מהא דתנן שקלים פ"א אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלו מידם וכת' ברטנורה ובתנאי שימסרם לצבור לגמרי כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד ע"ש והיכי מצי קטנים מסרי לצבור יפה הא פעוטות אין מתנתן מתנה אלא מד"ס והרי מן התור' אין כאן מתנה לצבור ונמצא קרבן צבור קרב משל יחיד אלא ע"כ כיון דמדרבנן הוי קנין מהני נמי לדאורייתא ומזה ראיה למ"ש הב"י באה"ע סי' כ"ח בקידש בחוב ע"פ במעמ"ש דהוי קידושי תורה ומשום דהפקר ב"ד הפקר ודלא כרי"ו שכת' דלא הוי קידושי תורה. אמנם לפי מ"ש הברטנור' שם דקטני' דתנן שם היינו בפחותים מעשרים ע"ש א"כ לאו ראיה מזה אלא דהרמב"ם בפירושו ובחיבורו מפרש לה בקטנים שפחותים משלש עשרה שנה ובתי"ט התפלא על הברטנור' במה דמפרש לה בפחותים מעשרים דבירושלמי מפורש להדיא דמיירי בפחותים מי"ג שנה ע"ש א"כ כיון דתנן ואם שקלו מקבלין מידם מוכח דמהני קנין דרבנן לדאורייתא וכמ"ש ודו"ק. אמנם אכתי לא אתברר לנא דברי הרמב"ם וגם דברי הרב המגיד בראיה שהביא ממאי דקם אקני' לבנו קטן דהא כת' הרב המגיד ריש פ' כ"ט מהל' מכיר' וז"ל ונראה שדעת רבינו דבמתנה קונה דבר תורה אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התור' אבל במתנה אם זכו לו קונה דבר תורה כיון שיש דעת אחרים ע"כ וא"כ מאי זו ראיה מהך דאקני' לבנו קטן התם במתנה נתנו לו אבל במקח שצריך ליתן דמים וכיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום. ועוד דהא כת' הרמב"ם להדיא גבי מטלטלין דאין מקחן מקח דבר תורה בפעוטות אלא מתקנת חכמים ובע"כ צריך לו' משום דאין נתינתו בדמים נתינה וכמ"ש הרב המגיד וא"כ הכא בקרקע אמאי מקחו מקח דהא מצד התקנה אינו אלא במטלטלין וע"כ דבר תורה קאמר וא"כ במטלטלין מקחן מקח דרבנן ובקרקע דבר תורה כלפי לייא. וע' פ"ב דכתובות גבי נכסי דבר שטיא ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין וכת' שם הרא"ש בשם הרמ"ה וז"ל אבל קנה נכסים אפילו זכין לו על ידי אחר לא זכה בהן זכיה גמורה דזכיית המקח אינו בא מכח המוכר בלבד עד שיהא גם הלוקח בר דעת וראוי להקנאה כי צריך גם הלוקח להתחייב בדמים ואדעתא דהכי מקנה ליה המוכר ואם אין בו דעת להתחייב בדמים שיוכל המוכר להוציאו ממנו בדין לא גמר ומקני ליה אבל מתנה זכין לאדם שלא בפניו ואית ליה זכיה לשוטה מידי דהוי אקנין הואיל ואיתי' לכלל דעת גם זה היה עתים חלים עכ"ל. ומבואר מזה דמקח אינו קונה עד שיהא בו דעת בנתינת דמים דהא שוטה דעתים חלים לקטן מדמה ואפי' ע"י אחר לית לי' זכי' במקח. והיטב אשר דיבר הב"ח בפי' דברי הטור במ"ש על הרמב"ם וא"א הרא"ש ז"ל כו' דהכוונ' שהרא"ש חילק במ"ש הרמב"ם דקטן שקנה קרקע תעמוד בידו והרא"ש ס"ל דאין מעשיו כלום ע"ש וזה דלא כמ"ש בב"י שם שפי' דברי הטור דהרא"ש נמי ס"ל הך דהרמב"ם פ"ב דכתובות דהא לפנינו מוכח דעת הרמ"ה והרא"ש דאינו זוכה במקח עד שיהא בן דעת בנתינת הדמים. ולפ"ז תימה על הרמ"א שלא הביא דעת הרמ"ה והרא"ש. והיה אפשר ליישב דברי הרמב"ם והרב המגיד במ"ש דקטן שקנה קרקע תעמוד בידו וע"כ דבר תורה וכמ"ש דתקנת פעוטות אינו אלא במטלטלין וגבי מטלטלין מקחו מקח אינו אלא דרבנן וכמ"ש הרב המגיד והוא דודאי במקח צריך גם דעת הלוקח להקנות הדמים ואם אין לו דעת בנתינת דמים והמוכר לא קנה הכסף גם הוא אינו מקנה בחנם את הקרקע ומשום הכי בפעוטות במטלטלין מקחן מקח מדרבנן אבל בתר דתיקנו רבנן תקנה בפעוטות שיהיו מעשיו קיימין במטלטלין גם הקטן אית ליה דעת בנתינת הדמים דהוא מטלטלין וממילא קונה הקרקע ע"י זכיה דאע"ג דבקרקע ליתיה לתקנת פעוטות זיכה מצד זכין לאדם וכמ"ש הרמב"ם דקטן כשלא בפניו והמוכר זוכה בנתינת הדמים משום תקנת פעוטות במטלטלין אבל אי לאו תקנת פעוטות לא היה זוכה במקח. אולם הרמב"ם כתב ז"ל המוכר קרקע או מטלטלין וזוכה בהם ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונ' אם רצה לוקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם רצה תחזור לבעלים וכן הוא בש"ע סעי' כ"ג ומבואר דס"ל דיש תורת זכיה במקח להיות הברירה ביד הלוקח אם ירצה לוקח וא"כ בפעוטות אפילו דבר תורה ליהוי מקחן מקח ואי משום דאין להם דעת בנתינת דמים ולא קנה המוכר המעות דהא בזה שלא בפני לוקח ג"כ המוכר אינו זוכה בדמים ואי בעי לוקח אינו רוצה ואפשר דאם זיכה ללוקח שלא בפניו הרי המוכר זיכה אותו אדעתא דהכי שאם ירצה לוקח מעכשיו מש"ה המוכר אינו יכול לחזור והלוקח כשרוצה עומד במקח וזכות הוא לו למפרע אבל בקטן אפי' רוצה עכשיו במקח ונותן הדמים למוכר כיון דאין לו דעת יכול לחזור ולמחר וליומא אוחרא יחזיר המקח למוכר ויקבל הדמים וא"כ המוכר אינו מקנה לו הקרקע אפילו כשיתן לו הדמים כיון דיכול לחזור ובמזכה לגדול אם הלוקח ירצה במקח ויתן הדמים תו ליתי' בחזק' ואם כן המוכר אדעתא דהכי הקנה לו כשירצ' ובקטן אין לו ריצוי עד שיגדיל ולעולם עד שיגדיל יוכל לחזור ואם כן לא קנה המוכר הכסף מש"ה אינו אלא מתקנת פעוטות. אבל קטן שקנ' קרקע ונתן דמים תעמוד בידו מטעמא שכתבנו דאחר תקנת פעוטות במטלטלין זכה המוכר בדמים וממילא זוכה קטן בקרקע ע"י זכיה וא"כ מ"ש הרב המגיד אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה היינו מן התורה אבל עכשיו דתקנו חכמים תקנה במטלטלין גם מעשיו קיימים אפי' בקרקע וכמו שכת' הרמב"ם קטן שקנה קרקע תעמוד בידו. ולפ"ז אפשר לו' דהרמ"ה נמי לא קאמר אלא בשוט' דלית ביה תקנה במטלטלין ואם כן אין בו דעת להתחייב בדמים אבל בקטן שקנה קרקע כיון דאית ליה דעת בנתינת דמים שהוא מתקנ' פעוטות במטלטלין קונה נמי קרקע ע"י זכיה וכמ"ש ודוק היטב. והרמ"א כת' בסי' קצ"ה הא דנקנה שלא בפני הקונה היינו במתנה דודאי ניחא ליה אבל במקח שאפשר שאינו חפץ לקנות לא קנה ושניהן חוזרין ע"ש וא"כ היה לו להעמיד הג"ה בסעי' כ"ג שכת' בש"ע דהמוכר אינו יכול לחזור בו ועמ"ש בסי' קצ"ה סק"ג ועמ"ש בסק"ז:
ה סָעִיף יג ובאו קרוביו וערערו. בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ד) בסוגיא שם ר' יוחנן אמר ראי' בעדים ריש לקיש אמר ראי' בקיום השטר כו' איתבי' ר' יוחנן לריש לקיש מעשה בא' שמכר בנכסי אביו ומת כו' אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר למה להו לבודקו לקיימי שטרייהו ולוקמי בנכסי וכת' הרמב"ן בחידושיו ז"ל הוי מצי לתרוצי דלא אשכחי' לקיימו ומש"ה בדקו לי' אם נמצא גדול הרי נמצא טענתן של בני משפח' מוכחשת אלא משמע לי' דבני משפחה לא הודו כלום דלמ' להם להודות אלא שנתקיים השטר ומש"ה מקשי כיון שיש עדים לקיימו לוקמי בנכסי עכ"ל וכבר הרגישו בתוס' בזה וכתבו משום דמסתמא הי' מוצא עדים לקיימו ע"ש וקשה לי דהא לריש לקיש דמפרש מתני' דזה אומר שכ"מ כו' הממע"ה דראי' בקיום השטר ומפרש לה באין עדים מצוין לקיימו א"כ ה"נ נימא דמיירי הכי באין עדי' מצוין לקיימו. ונראה בישוב קושיות תוס' והרמב"ן לפי מ"ש הרא"ש בתשו' כלל ל"ג דהיכא דראינו אותו עכשיו גדול בשערות מחזיקין אותו למפרע בגדול משהגיע לכלל שנותיו ע"ש ראי' מסוגיא זו שאמר ר' עקיבא סימנין עשוין להשתנות לאחר מית' דמשמע שאם הי' חי הי' מועיל בדיק' וניחש דהשתא הוא דהביא שערות אלא ודאי אמרינן מדהשתא גדול למפרע נמי גדול ע"ש ומשום דמסייע לי' חזק' דרבא. ולפ"ז ניחא דלא מצי לשנויי דלא מצא עדים לקיימו אלא דבני משפחה הודו בקיום השטר שאינו מזויף וא"כ ע"כ מיירי דבני משפח' טוענין ברי שקטן היה בשעת מכיר' דאל"כ לא שייך מגו או דאין טוענין ברי אלא משום דאנן טענינן עבורם טענתי' דמוריש שהי' נאמן לו' קטן במגו דמזויף וכמ"ש תוס' ריש גיטין דטוענין ליורש פרוע במגו דמזויף וכיון דגם אחר הבדיק' אין אנו יודעין אם קטן הי' בשעת מכיר' או גדול אלא משום חזק' דהשתא א"כ ודאי כל היכא דאיכא מגו מהני לי' אפי' במקום חזק' דהשתא דהא לריש לקיש מהני לי' חזק' דהשתא כר' נתן ואפ"ה צריך ראיה בקיום השטר דאל"כ נאמן במגו דמזויף נגד חזקה דהשתא ואפילו נגד חזק' דאין עדים חותמין בשטר אא"כ נעשה בגדול דמסיק בש"ס שם דף קנ"ו דהיא חזק' אלימת' טובא ואפי' הכי במגו נאמן לו' קטנים היו פסולי עדות היו וא"כ נגד מגו לא הוי מהני הבדיקה דבדיקה אינו ודאי מוכחש אלא דהוא חזקה דהשתא ומחמת צירוף חזק' דרבא משהגיע לכלל שנים חזק' הביא שערות ומגו עדיפא אע"כ דמיירי שהיה לו עדים א"כ לקיימו שטרייהו ולוקמי בנכסי' אלא דהרמב"ן בחידושיו שם כתב ז"ל שמכר בנכסי אביו ומת פי' מת מיד שאם חי הי' אין בדיקתו ללקוחות ראי' שמא אח"כ הביא סימנין והיינו דקאמרי קטן הי' בשעת מיתה עכ"ל ונראה דלא ס"ל האי דתשובת הרא"ש להחזיק בגדול למפרע בבדיק' דהשתא ועיין ב"י באה"ע סי' מ"ג שכת' דהרמב"ן והרשב"א חולקין על הך דהרא"ש וא"כ לפי דברי הרמב"ן דמיירי שמת מיד ה"ל מוכחשין ודאי ותו לא מהימני במגו לו' קטן הי' בשעת מכירה דהוי מגו במקום עדים א"כ שפיר קשיא לי' לרמב"ן דנימא לא אשכחי' לקיימו והתוס' אע"ג דסברי נמי הך דרא"ש להחזיקו בגדול למפרע בבדיק' דהשתא וכמ"ש תוס' ב"ב דף קנ"ו גבי בודקין לקידושין ע"ש אפ"ה שפיר מקשי דנימא דאין עדים לקיימו והבדיק' דמהני נגד המגו משום דמיירי שמת מיד וכמ"ש הרמב"ן אבל על דרך הרא"ש דלא מפרש לה במת מיד אנא משום דאזלינן בתר השתא א"כ יתיישב קושיית התוס' והרמב"ן וכמ"ש ודו"ק:
ו סָעִיף יד שוב אינו יכול למחות. ז"ל הרמב"ם ואני אומר שאפי' קטן שמכר בנכסי אביו וכשנעש' בן עשרים לא מיח' אינו יכול לחזור כיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהוא בן עשרים ולא מיח' נתקיימ' ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו עכ"ל. וכת' הרב המגיד שהוא נלמד ממה שאמרו במתקדשת למיאונין כיון שגדל' שעה אחת ולא מיחת' שוב אינה יכולה למחות עכ"ל. וקשה לי בראיה זו דהא מתקדשת למיאונין דמשהגדיל' אינה יכולה למחות אינו אלא מדרבנן ומשום דגדול' היא לא תמאן אבל מן התורה ליכא קידושין אפי' אם הגדיל' ולא מיחת' תצא בלא גט ולקידושי תורה בעינן בעל לשום אישות ומשום חזקה דאין אדם עושה בב"ז היא דמתקדשת וכמבואר פ' ב"ש (יבמות דף ק"ז) ע"ש וא"כ מה ראיה זה לכאן כיון דהתם אינו אלא לחומרא שלא תמאן ולכן נראה דהרמב"ם לטעמי' דסובר בקטנה שהגדילה ובעל גדל' קידושין בהדה וכמ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' אישות וז"ל ולמה יוצאה בלא גט מפני שאין קידושיו קידושין גמורין מן התורה אלא מד"ס והן תלויין שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה ואין צריך לחזור ולקדשה עכ"ל. ובתשובת מוהרי"ק סי' רש"ן וגם במוהרד"ך מפרשי דעת הרמב"ם דס"ל דכל שבעל ומוכח דנתרצית גמרו קידושי כסף וחיילו קידושי כסף אפי' אחר שנתאכלו משום דדומה למקדש לאחר שלשים ואין צריך עדי יחוד כלל כיון דחיילי קידושי כסף וע"ש בכסף משנה וכן דעת הטור באה"ע סי' קנ"ה דא"צ עדי יחוד וא"כ ה"נ כיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו חייל קנין כסף ולפ"ז היכא דלא לקח מעות בשעת המקח אלא מכרו באשראי לא קנה אפילו הגדיל ושתק. אך קשה לפ"ז על ?עש"ע דהוא לא ס"ל הך דרמב"ם פ"ד מאישות וכת' דבעינן עדי יחוד דוקא ומשום דאין אדם עושה בב"ז גמור ובעל לשום קידושין ועיין ב"ש סי' קנ"ה שכ' דכל הפוסקים חולקין על הרמב"ם וס"ל דצריכין עדי יחוד וא"כ מ"ט פסק הכא בקטן שהגדיל משום קנין כסף וגם על הרב המגיד תיקשי דהוא מפרש לשון הרמב"ם פ"ד מאישות בעדי יחוד וכשטת תוס' וא"כ מה זה ענין למתקדשת למיאונין כיון דהתם לא הוי קידושי תורה עד דבעל בפני עדים ומקדש' בביאה הא לא בעל אינה ממאנת מחמת חומרא דרבנן אבל קידושי תורה לית בה וצ"ע: ונראה טעמא דהרמב"ם מהא דאמרינן פ' א"נ במוכר פירות דקל דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' ומהתם למדו בכל הדברים שאין הקנין חל דהיכא דשמיט ואכיל והמוכר ידע דמהני וכמ"ש הרא"ש פ' א"נ שם וא"כ ה"נ כיון דנשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו נתקיימ' ביד הלוקח כיון דלא מיחה נתרצ' בממכרו. ודברי הש"ע סתומים שלא ביאר דהיינו דוקא שנשתמש לפניו וכמ"ש הרמב"ם. וגם בזה נלענ"ד דהרמב"ם לשטתו דס"ל דקרקע נקנה באכילת פירות וכן דעת הש"ע סי' קצ"ב ומש"ה זה שנשתמש בקרקע לפניו הרי רצה בממכרו והרי קונה הלוקח באכילת פירות אבל לדעת הרמ"א בסי' קצ"ב שם סעיף י"א דאין קונין באכילת פירות ולא בהעמדת בהמות וכיוצא שאינו מועיל לקרקע ע"ש וא"כ ה"נ אפי' אכל פירות ונשתמש בקרקע לפניו לא קנה דאע"ג דרצה בממכרו במאי קנה כיון דקנין כסף לא חייל וכמו בקטנה שהגדילה דבעי עדי יחוד שתהא נקנית בביאה וא"כ לא קנה אלא אם נעל גדר ופרץ בפניו בענין שמועיל לקרקע דאז קונה בדין חזקה ודו"ק:
א סָעִיף א בטיב מו"מ עסמ"ע סק"ד בהג"ה שמוכח מדבריו באחד שזיכה ע"י אחר מתנה להקטן ומסרו האחר להקטן אחר שהגיע לפעוטות שמקחן מקח שפטור האחר כשנאבד מהקטן נראה דהיינו דוקא בכה"ג שהחפץ הנאבד של הקטן וכיון דחכמים תקנו שיהיה מתנתו ומחילתו קיים מכ"ש פרעון לידו אבל של אחרים כשמסרו לקטן אף דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד מ"מ כשמוסר לקטן חייב כדמוכח בסי' קפ"ח:
ב סָעִיף א במקום שעשו שלא כהוגן נראה דדין זה אינו רק בקטן שהקנין דרבנן לא הוי רק משום כדי חייו ולא תיקנו שיהיה עצמו בדבר האיסור אבל בגדול מהני קנין דרבנן או קידושין דרבנן כגון בקטנה אפי' במקום איסור ועיין במ"ל פ"ט מה' זכיה ומתנה הלכה א':
ג סָעִיף א או שקנה לו האפוטרופוס עסמ"ע סקי"ב שכ' דאפשר בקטן שקנה קרקע בעצמו כיון דהקטן יכול לחזור בו הוי כמטלטלין ומכירתו מכירה לא נהירא לפענ"ד דמה בכך שיכול לחזור מ"מ כיון שאינו חוזר והקרקע שלו וכשמכר לא היה דעתו למכור קרקע שצריך חריפות ובקיאות ודאי דמכירה לאו מכירה ואין להמציא סברות ודינים מחודשים בשביל דיקדוק קלוש ומהסמ"ע בעצמו בסקל"א מוכח דגם בכה"ג דין קרקע יש לו:
ד סָעִיף א והלוקח אוכל פירות עסמ"ע סקי"ד שכתב דהא דסעיף י"ד בפחות מבן עשרים שמכר קרקע דמוציא ממנו אף הפירות מיירי שלא אכלו בפני קטן וכו' ומלבד שהוא דוחק גדול שהרמב"ם והטור והמחבר סתמו דבריהם ולא חילקו ויהיה כוונתם דוקא כשאכלו שלא בפניו הוא ג"כ תמוה מאוד דהיאך ס"ד לומר שהקטן שמכר לא יהיה הלוקח צריך להחזיר הפירות שאכל מי גרע מהא דמבואר בי"ד סי' קע"ד במכר ואמר לכשיהיה לי דמים אחזיר לך וכן באמר את ונוולא אחי דלהרבה פוסקים הוי ריבית קצוצה כיון שהמקח בטל לגמרי הוי ריבית קצוצה ומכ"ש כאן שהקטן יכול לחזור בו אימת שירצה ואפילו לחזור בו א"צ דהמקח בטל מעיקרא כמ"ש הרמב"ן שם בתשובה סי' ב' ע"ש מכ"ש דהוי ר"ק להנך פוסקים ולא דמי למוכר פירות דקל דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה דשם כשאכל אין מחזיר לו שום מעות דהא לא קני ממנו רק הפירות ואכלן משא"כ הכא כשמחזיר לו כל המעות שלקח בעד הקרקע והפירות שאוכל הוא ריבית ואפילו להנך דס"ל שם וכן באסמכתא בסי' קפ"ג דלא הוי רק אבק ריבית הוא מטעם דהו"ל כמשכנתא בלא נכייתא וכתבו התוספות בב"מ דף ס"ד בד"ה ולא ישכור הטעם דמשכנתא בתורת זביני אתי לידיה משא"כ הכא בקטן דקטן א"י לא להשכיר ולא להשכין ועיין בתשו' הרשב"א הביאו המשנה למלך בפ"ט מה' מכירה דהקטן שמכר דהמעות לא הוי רק מלוה ע"פ ועוד דאפי' לא הוי רק א"ר מ"מ הא כתבו הפוסקים הטעם בהא דלא מחשבינן ומנכין במשכנתא על הקרן אף דא"ר לא מפקינן מלוה למלוה הוא מטעם דבמשכנתא סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ולא אמרו כן רק במשכנתא כמ"ש הש"ך (בי"ד) בסי' קע"ז סק"ב ע"ש ולא דמי למכר שדה גזולה דיש לו שבח ופירות דשם מכירה גמורה הוא לענין חזר ולקחה מבעלים הראשונים כמבואר בב"מ דף ט"ז וגם הגזלן א"י לחזור בשום אופן מהמכירה עד שבא הנגזל כמ"ש המ"ל בשם בעה"ת בפי"ט מה"ל גזילה וכיון דמכירה גמורה הוא נגד הגזלן לא הוי הלואה ולא הוי ריבית משא"כ הכא דלאו מכירה היא כלל ודאי דהוי ריבית ומנכין לו פירות שאכל ובתשובת הרמב"ן דהוא מרא דהאי דינא לא כ' דין זה רק במתנה דלא שייך ביה משום ריבית וכן בס"ס רמ"ו דאין מחזיר הפירות מיירי במתנה אבל במכר כל מקום שהמכר מתבטל למפרע הוי הפירות ריבית והרמ"א כאן לא ציין דין זה רק על דין המתנה ותיבת הלוקח שכ' הרמ"א נראה לי שהוא ט"ס וצ"ל המקבל וכן מורה דקדוק לשונו שכתב ואין הלוקח צריך לשלם ואי מיירי בלוקח היה צריך לומר אין מנכין לו הפירות שאכל א"נ י"ל דמיירי אפי' בלוקח רק כשלא נתן עדיין דמי המכירה באופן שהלוקח יתחייב לשלם דמי הפירות בזה כ' הרמ"א שפיר דאין חייב לשלם מכיסו אבל בשכבר נתן המעות ודאי מנכין לו הפירות שאכל ולפ"ז לא קשה מסעיף ך' דשם מיירי שכבר נתן המעות דאז מוציאין ממנו המעות כמו בב"מ דף ס"ו גבי את ונוולא אחי דאמר התם דחשיב ואפיק פירי דלאו מכירה הוא כלל ואפי' מלוה בשטר לא הוי רק מלוה ע"פ כמ"ש הרשב"א בתשובה כמש"ל:
ה סָעִיף א שט"ח דינו כמטלטלין. בקצה"ח הקשה הא בעי כתיבה ומסירה ואין שטר לקטן ע"ש לענ"ד לא קשה מידי דדוקא בשטר הצריך עדים אמרינן דאין שטר לקטן וכן בקנין כ' הרמב"ם דלא מהני בקטן משום דקנין לכתיבה בעדים עומד ואין שטר בעדים לקטן אבל שטר שקונין בכתיבה דמהני כתב יד של קטן גופיה ודאי דמהני אף בקטן וגם לא שייך הטעם כמבואר בסעיף ה' שאין מוציאין מיד הקטן דהא איכא ג"כ מסירה וכן מדוקדק לשון הרא"ש בתשובה כלל פ"ה שהביא וז"ל בסופו אבל שטר כיון דהוי כמטלטלין יפה חתמו העדים אפילו היה קטן דמועיל כתיבת הקטן אך הא קשה על הרא"ש שכתב דיפה חתמו העדים ע"ש הא הוי מפיהם ולא מפי כתבם דודאי אפילו בדבר שא"צ עדים לגוף הדבר מ"מ אין לכתוב שטר ראיה על הקטן דהא שטר לא מהני רק כשנכתב בציווי המתחייב וציווי הקטן מידי מששא אית ביה. ונראה דשם מיירי שלא הכחיש הקטן או שהיה ג"כ כתיבת יד הקטן ולא היה צריך ראיה דידהו נגד הקטן רק ששאלת השואל הוי דאפשר דלא מהני דהוי כמו קרקע ועל זה חשיב יפה חתמו העדים שהקנו היתומים השטר כי כן הדין וכיוונו העדים לדין אמת במה שכתבו שהשטר הוא של האחר ולא ללמוד מראיה דידהו כי ראיה דידהו בכתיבת השטר ודאי דלא מהני נגד הקטן אפי' במטלטלים כיון דהוי כנכתב בלא ציווי המתחייב ובפרט לדעת הרז"ה ביבמות פ' ד' אחין דהשטר מועיל מטעם שליחות המתחייב ואין שליחות לקטן. גם מ"ש הקצה"ח כיון דהשטר בעי מסירה ולדעת הרמ"א בסי' קצ"ז דבעינן מסירה בפניו וקטן כשלא בפניו דמי ג"כ לא נהירא לי דהא דבעינן מסירה בפניו אין הקפידא משום בפניו רק משום דבעינן מסיר' מיד ליד ומהני אפילו בקטן בודאי דאטו לא יועיל קנין ספינה לקטן שיקנה במוסיר' וכן להנך דס"ל דבהמה גסה לא נקנית רק במוסירה אטו אין לקטן קנין בבהמות וכן הפוסקים כתבו סתם דיש לקטן קנין במטלטלין משמע דכל הקניינים דשייכים בגדול הן ג"כ בקטן ובספינה ובהמ' גסה דמהני מסירה מהני ג"כ בקטן וכן כשהמשיך ומהני בפניו אפי' לא אמר לו לך משוך אף דקטן כשלא בפניו דמי משום דקפידא דבפניו הוא רק משום ריצוי וה"נ הא דבעינן קפידא דבפניו כמסירה הוא רק משום דבעינן מיד ליד:
ו סָעִיף ב מ"מ מקחו מקח עסמ"ע סק"ב ומכאן סתירה למ"ש הסמ"ע בסי' ר"צ סקנ"ח ע"ש ושם הארכתי וביארתי דהעיקר כמ"ש כאן:
ז סָעִיף ג שתות מחזיר אונאה ואף דבסי' שמ"ט מבואר דאפי' קטן שגנב כשאין הגניבה בעין דאינו חייב לשלם מ"מ במו"מ תיקנו חז"ל שיהיה כל דינו כגדול כדי שיהיה נ' ונ' עמו כמ"ש הסמ"ע סקמ"ג:
ח סָעִיף ד כשמשך או המשיך ועסי' קצ"ט דמשיכה בלא מעות לא קנה ביתומים עד שנתן המעות ג"כ:
ט סָעִיף ד וחזר בו אינו מקבל מי שפרע. משמע דבאופן המבואר בסי' קצ"ח ס"ח וסעיף ו' שהמעות הוא קונה קנין גמור במטלטלין קונה אף בקטן ולפי הטעם שכתב הסמ"ע בסקכ"ג אף בכה"ג לא קנה הלוקח מהקטן ושם יבואר:
י סָעִיף ה שאין מוציאין מיד הקטן עסמ"ע סקכ"ג שפי' דהוא טעם למ"ש שאין הקנין מועיל משום שהמטלטלין עדיין ת"י וצריכין להוציא מידו משא"כ בשכבר משך הלוקח שוב א"צ להוציא מיד הקטן ע"ש ואין להקשות דא"כ כשמשכו היתומים ולא נתנו מעות ג"כ לא יקנה דהא צריך להוציא המעות מהיתומים דז"א דקטן שיש לו אב דמי לקטן שיש לו אפוטרופוס ואם אין לו אב או שאינו סמוך על שולחנו דמי קטן ליתומים כמבואר בדרכי משה ובלא"ה לא מהני ביתומים משיכה בלא מעות כמבואר לעיל בסי' קצ"ט ס"ד אך קשה דלפ"ז לא כתב שום טעם בהא דחצר לא מהני ועוד קשה דלפ"ז אם נתן מעות והוא באופנים המבוארים בסי' קצ"ח ס"ה שמעות קונה בכה"ג כגון שהיה ביתו של לוקח מושכר אצל היתומים מאביהם וכן באופן המבואר בסי' קצ"ט סעיף ב' ג' מ"מ מטעם שכתב הסמ"ע שיתומים אינם קונים ובגיטין דף נ"ד אמרו הטעם דאי יהיב זוזי ליתמי דלא קנו אף דיתומים כהקדש דמי וקנין כסף מ"מ לא יהיה כח הקדש חמור מהדיוט וכיון דבאלו אופנים אפילו בהדיוט קני במעות ולא שייך לומר שלא יהיה כח הדיוט מה"ת לא יקנה ועוד מה"ת אין מוציאין מיד הקטן הא בעסקי מו"מ קטן דינו כגדול כמבואר בסי' צ"ו סעיף ג' על כן נראה דהטעם שאין מוציאין מיד הקטן שכתב הרמב"ם והמחבר קאי על השכיר מקום המטלטלין דלא קנה דהטעם שכתב הסמ"ע דאין להקטן כח להשכיר המקום דשכירות ליומא ממכר הוא קשה דסעיף ו' בקטן שקנה מטלטלין ושכר המקום דלא קנה לפי שאין חצר הקטן קונה הא בלא"ה כמו שאין הקטן יכול להשכיר כמו כן א"י לשכור קרקע דקנין ומכירה שוה לכן נראה בדעת הרמב"ם דאף דאין לקטן כח כמכירת ולקיחת קרקע מ"מ בשכירות דיש בו ג"כ חיוב הגוף דהא אם עבר וסתרו חייב להעמיד לו בית כמבואר בסי' שי"ב סעיף י"ב ואלו מכר לו בית וסתרו המוכר א"צ המוכר להעמיד לו בית רק לשלם לו דמי שוויו וכן בסי' ש"י סעיף ב' במתה דמוכר הנבילה לשכור חמור אלמא דיש חיוב הגוף להעמיד לו הדבר ששכר ממנו ודמי למחייב עצמו בפירות קרקע וכ"כ השיטה מקובצת בהדיא דחמור סתם הוי כאפותיקי סתם וחמור זה הוי כאפותיקי מפורש וחיוב הגוף מהני מגדול לקטן משא"כ מקטן לגדול דחיוב לא מהני גבי שאין מוציאין מיד הקטן כשנתחייב עצמו ולהקנות גוף הקרקע לפירות ג"כ אינו יכול הקטן מש"ה לא מהני שכירות מקטן אבל להשכיר קרקע להקטן מהני מטעם דהוי כהתחייב עצמו בפירות קרקע ושיעבד קרקע זו לפירותיה דמהני מגדול לקטן ולא מקטן לגדול אבל קנין מעות כשהוא באופן דמהני מגדול מהני ג"כ בקטן:
יא סָעִיף ה ואין קונין מיד הקטן עיקר הטעם כתב הסמ"ע בסעיף צ"ו דכתיב שלף איש נעלו ולא קטן ומ"ש הרמב"ם הטעם דקנין כשטר מבואר בסמוך אמנם בחליפין שוה בשוה נראה דתליא במחלוקת המבואר בסי' ר"ג דלר"ת דס"ל דלא בעינן כלי דחליפין שוה בשוה לא נלמד מקרא דשלף איש נעלו כשם דלא בעינן נעל כך לא בעינן איש וגם לא גרע מנתן לו כל הכסף דקנו אפילו בהקדש דמהני כסף ושוה כסף יתומים ה"ה כהקדש כמבואר בגיטין ל"ד ומה דאמר התם במעות לא יהיה כח הדיוט חמור מהקדש לא שייך כאן כיון דגם בהדיוט קני וגם טעם הרמב"ם שכתב דהקנין כשטר ואין שטר לקטן לא שייך בחליפין שוה בשוה ולכך לר"ת בודאי קנה בחליפין שוה בשוה אבל להנך פוסקים דס"ל דגם בחליפין שוה בשוה בעינן כלי דנלמד מקרא דשלף איש כשם שנעל בעינן כך בעינן איש:
יב סָעִיף ו לא יהיה הקנין ברמב"ם כ' בלשונו וראיה לדבר שאין חצר וד"א כו' ונראה כוונתו דלא נימא דרבנן תקנו בפעוטת שיהיה במו"מ כל דיניו שוה לגדול ולזה אמר דהא מצינו דאין חצר וד"א מועיל לקטן משום דאין שליחות לקטן ומה בכך הא בלא"ה אין מעשה קטן כלום רק שחכמים תיקנו שיהיה דינו כגדול א"כ אף חצר וד"א יהיה מהני בקטן מדרבנן וכן שטר יהיה מועיל בקטן מדרבנן וכיון דלאו בכל הקניינים עשאוהו כגדול ולא אמרו בגיטין דף נ"ד רק משוך פירי מיתמי ע"ש יש לומר אפשר דלא תיקנו רק משיכה ולא שאר קניינים דכתיב בהו איש כגון ק"ס ועסי' רמ"ג סעיף י"ט אמנם בקטנה דחזינן דילפינן מדרבנן מציאה מגט (דילפינן היינו מדרבנן כמ"ש התוס' בב"מ דף י') יש לנו לומר דלכולא מילתא שווינהו כגדולה וזהו ג"כ כוונת הרמב"ם בהטעם שכתב דאין קונין מיד הקטן וכוונתו כשם שלא תיקנו שטר בקטן כבגדול כמו כן לא תיקנו קנין בקטן כגדול דאי היה מתקנין קנין בקטן בודאי שהיה לו ג"כ דין שטר אלא ודאי דלא תיקנו קנין כלל בקטן:
יג סָעִיף כג קטן שקנה קרקע עסמ"ע סקכ"ט דהקטן יכול לחזור בו ולא המוכר ואף שהמוכר מכר סתם י"ל דאמרינן דכ"ע ידעי דקטן אין לו קנין ובודאי בדעתו תלה הדבר ונראה דכשהקטן חוזר כשהגדיל דמשלם כל הפירות שאכל. ובקצה"ח האריך בכאן וכל דבריו אינם מובנים לי שהקשה על הרב המגיד שלמד דין זה מהא דאקניה לבנו קטן הא שם מתנה הוא ועוד הא דבמטלטלין הוא רק מתקנ"ח משום דאין נתינתו בדמים נתינה ובקרקעות יהיה מקחו ד"ת כלפי לייא עכ"ל. לא ידענא מאי קשיא ליה דודאי אף כמטלטלין כה"ג אם ימכור לו המוכר שיהיה הקטן יכול לחזור בו עד שיגדיל והמוכר לא יהיה יכול לחזור בו בודאי דהקטן קונה מדאורייתא דאין לך זכות גדול מזה כמבואר לקמן סעיף כ"ג ועדיפא אפילו ממתנה דבמתנה הוא קצת חוב משום שונא מתנות יחיה משא"כ במקח כשיהיה הברירה בידו ודאי זכות הוא וקונה ד"ת כשדעת אחרת מקנה והא דאין מקחו מקח במטלטלין. מדאורייתא הוא רק במקום שיהיה המקח קיים מיד באופן זה אין נתינת דמים שלו נתינה וממילא לא קנה המטלטלין ד"ת אבל כשמכר לקטן באופן שיהיה הברירה בידו קונה בין בקרקע בין במטלטלין ד"ת והמגיד למד מהא דאקניה לבנו קטן במתנה דדעת אחרת מקנה בדבר שהוא זכות הוא מן התורה וכיון דמדאורייתא מהני ממילא מהני גם במכירה כשהוא זכות ומ"ש בקצה"ח כיון דתקנו שיהיו מעשיו קיימין במטלטלין ממילא מהני נתינת דמים שלו כשקנה קרקע להיותן מטלטלין ושוב הוי מקחו אפילו בקרקע ד"ת ומשמע מדבריו מכ"ש במטלטלין דשוב הוי המקח שלו ד"ת ולא ידעתי מה הוא שח דהא בהדיא קתני מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הרי מבואר בהדיא דבקרקע אפילו במקחן אין מקח וחכמים לא תיקנו שיהיה נתינת דמים שלהן נתינה רק לקנות מטלטלין שבזה א"צ חריפות אבל לקרקע שצריך חריפות ואין להם דעת לקנות לא תיקנו שיהיה נתינת דמים שלהן נתינה. אמנם מה שהקשה בהא דשקלים דהקטנים ששקלו מקבלין מהן רק שימסרו לציבור יפה היאך אפשר להקטנים להקנות יפה והוכיח מזה דהפקר ב"ד הוא מדאורייתא והוכיח מכאן דמעמד שלשתן מהני בקידושין וכן הקשה על הרשב"א שמקשה בהא דהשולח דמה בכך מקניה לבנו קטן כיון דזכיה לקטן היא רק מדרבנן נכוף לאב לשחררו כיון דמדאוריי' דאב הוא וע"ז הקשה הא כיון דמדרבנן קנה הפקר מדאוריית' ב"ד קניא בזה כבר הארכתי במקום אחר דהפקר ב"ד אינו רק הפקר מדאורייתא אבל לא הוי קנין מדאורייתא רק קנין מדרבנן וכ"כ הגט פשוט סי' ק"ל ע"ש ולזה גבי שקלים כיון דהוי הפקר מדאורייתא מהקטנים שוב הציבור זוכין במשיכת הגזבר שהוא שליח דידהו מדאורייתא כדין הזוכה מהפקר משא"כ במזכה לקטן נהי דשוב הממון יצא מרשות המזכה מדאורייתא מ"מ לא בא לרשות הקטן מדאורייתא דהקנין שתיקנו חז"ל לא חשיב קנין מדאורייתא וכיון דקי"ל המפקיר עבדו צריך גט שיחרור יפה הקשה הרשב"א דמה בכך שהפקר ב"ד הפקר מ"מ לא נעשה של קטן ושיחרור האב מועיל כמו שמועיל במפקיר עבדו משא"כ במעמד שלשתן בקידושין דליכא קנין לאשה מן התורה מה בכך שיצא הממון מרשות המקדש מדאורייתא מ"מ לא נעשה של אשה מדאורייתא וממילא מקודשת מדאורייתא:
יד סָעִיף ח ב"ד מוכרין קרקעותיו לפרוע חובת אביהם וה"ה חוב עצמן כמ"ש הרשב"א בתשובה חלק ב' סי' קכ"א ונראה דדוקא לפרוע חוב יכולין ב"ד למכור אבל אם הוא בעצמו צריך למכור לאיזה צורך נראה דאין לב"ד להעמיד אפוטרופוס למכור לצורכו כי אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן וגם הב"ד אין להם כח כיתמי שווינהו ב"ד לכך והנה בב"י הביא תשובת הריטב"א בקטנה שנתנה מתנה שכתב וז"ל ואם אתה רוצה לפטור עצמך משבועה על מתנתה תעשה מתנתה ומחילתה מהמטלטלין בפני שלשה ויעשה לך שטר מעשה ב"ד לראיה ויכתבו בו שהכירו בה שהיא פקחת וראויה לתת מתנת מטלטלין עכ"ל. והדברים תמוהין לי הא כל שטר שבעדים כשלא נכתב בציווי המתחייב הוי מפי כתבם ואטו שלשה עדים שראו המתנה או מכר או הלואה יהיו יכולין לכתוב בתורת מעשה ב"ד ודאי דכל ב"ד אינו ב"ד רק במקום שמדינא צריך ב"ד או בקבעו ושלחו כמבואר בסי' ל"ט ובסי' ע"ט ע"ש והא דאמרינן בב"ב דף קי"ג בשלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו עושין הוא מטעם דאמר התם דכתיב חוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וע"ש בתוס' דהיינו שיכולין להיות דיינים בע"כ של הבע"ד וכיון דבקטנה היא ולא מהני ציוויה מאין יועיל עדותן או מעשה ב"ד שלהן דכל קטן כשלא בפניו דמי ומאן שווינהו ב"ד או עדים אם לא שמעידין להאפוטרופס שזה יש רשות לב"ד או להעמיד להאופטרופוס או שיהיו הן עצמן אפוטרופסין וכשיעמידו אפוטרופוס שוב תהיה אסורה ליתן מתנה לפי דעת הריטב"א כמ"ש שם ולפ"ז אין תקנה לפחות מבן עשרים למכור בנכסי אביו רק שילוה מעות לעצמו מקודם ולשעבדן שבזה יש לו כח כמבואר בסעיף ט"ו בהג"ה ואח"כ יגבה הב"ד לבע"ה בשומת ב"ד שלפרוע יש כח להב"ד:
טו סָעִיף יג ועוד דסימנים עשויין להשתנות בב"י הק' דל"ל כל הג' טעמים ונראה לפענ"ד דצריכין לכל הטעמים דודאי אם יש שטר אפילו לא היה הסימנין עשוים להשתנות והיו רשאים לנוול המת מ"מ סגי בטעם א' דחזקה על העדים שעשו כהוגן ובודאי גדול היה ואף אם היורשין רוצין לברר שלא היה לו שערות הא ליתא דממ"נ קודם כ' בלא"ה אין מכירתו מכירה בנכסים שירש ואחר כ' אפילו אין לו סימנים הוא גדול דחזקה על העדים שעשו כהוגן ואמרינן דבודאי ראו בו סימני סריס דבסי' אחד דהיינו שאין בשרו מעלה הבל הוי סריס אמנם אם ליכא שטר רק עדים מעידין שראו המכירה וא"י אם יש לו סימנים ורוצין הלקוחות לבודקו אם יש לו שערות בגומות לקיים המקח ובזה צריך הטעם דסימנים עשויין להשתנות שהטעם דאין מנוולין לא שייך בלקוחות כדאמרינן בש"ס דלקוחות אמרי זוזי יהבינן לניוול ולנוול ואם היא להיפך שהלקוחות רוצין לבטל המקח והיורשין תובעין מעות דמי המכירה ורוצין היורשים לבודקו אחר סימני סריס ואיילנית שהן גדולים שבהן לא שייך סימנים עשויין להשתנות צריך הטעם דאין מנוולין את המת דהיורשין אסורים לנוולו ואם הוא חי ובדקוה ויש לו שערות יש ספק אם היה לו שערות בשעת מכירה לדעת הרא"ש בתשו' כלל ל"ג היכא דרואין עכשיו שערות מחזקינן אותו בגדול משעה שהגיע לכלל שנותיו והב"י בסי' מ"ג באה"ע כתב שהרשב"א והרמב"ן חולקין ע"ש:
טז סָעִיף יד או שנטע וזרע עסמ"ע סק"ח שמסתפק אם דינו כיורד ברשות ע"ש והנה בתשו' מהר"א ששון סי' קי"ז כתב דבכל מקום שיש ביטול מקח כגון באונאה או במום שדינו כיורד ברשות ואם בנה ולא השביח מדמה אותה להא דסי' ק"ג בשומא הדרא אי בנה והוציא ולא השביח ע"ש אך מ"מ אפשר שיש לספק בזה כיון שהלוקח ידע שהוא פחות מבן כ' ואין מכירתו מכירה דמי ליורד שלא ברשות אמנם מהא שכתב המחבר לעיל בסי' רל"ב סעיף י"ד דאם השביח נוטל שכר החפירה מן המוכר משמע דמשלם לו גם שכר טרחתו כדין יורד ברשות ודוחק לומר דשם הוי כשדה העשויה ליטע דמנין לנו שעומד דוקא לעשות חילוק:
יז סָעִיף יד שוב א"י למחות נלמד מהא דאמרינן בקטנה דכי גדלה שוב א"י למאן בקצה"ח תמה דהא קי"ל דשם בעינן בעל דוקא ומטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ולפענ"ד נראה דהא ע"כ מוכח מאן דס"ל ביבמות דגדלי בהדי כשלא מיחתה כשנתגדלה שיש הוכחה שנתרצתה דאלת"ה מה"ת תהיה מקודשת וכן אמרו בכמה דוכתי כמו שהביא הב"י ובפרנסה וכן אמרו בכתובות אם הגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב א"י למחות והא דקי"ל דבעינן בקדושין בעל דוקא נראה דשם טעם אחר איכא דבקדושין אינו מועיל ריצוי ובעינן דוקא אמירה הרי את מקודשת מהבעל ואף דאיכא אומדנא דמוכח שנתרצה לא מהני בלא אמירה ועיין באה"ע בח"מ סי' כ"ז סק"ט ואפילו בנתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי אף דבמקח ודאי מהני אף כשנתן הלוקח ואמר והמוכר קיבל והוא משום דבקידושין בעינן אמירת הבעל דוקא וכיון דאמירתו להקטנה לאו מששא אית ביה מדאורייתא לכך כשהגדיל כמאן דאמר שלא בשעת קידושין דמי ולכך בעינן בעל דמשום חזקה הוי כאומר אבל במכר בדאיכא הוכחה שנתרצה סגי:
יח סָעִיף טו שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו וה"ה אם מודה לו כשהגדיל שלוה לצורך מזונות ופשוט:
יט סָעִיף טו יכול לשעבדן מרא דהאי דינא הוא הרשב"א בחלק ג' סי' קכ"א ושם קאי על פחות מבן עשרים וכבר הוא בן י"ג ונראה דהשואל לא נסתפק כלל אם ב"ד גובין מנכס אביו מה שלוה לצורכו דמה"ת לא יגבהו מהן דהא ודאי אחר שיהיה בן עשרים יגבו הב"ד מהנכסים וא"כ מה לי אם יגבו מהן אחר שיהיה בן עשרים או קודם לכן הא לא שייך הטעם דאמרו בש"ס דמקרקשי ליה בזוזי דהא הב"ד הן הגובין ע"פ שומת בקיאין ועיקר מה שנסתפק השואל הוא אם שעבודו ששיעבד פחות מבן עשרים הקרקע הוי שיעבוד לענין אם מכרה או שיעבדו ג"כ תיכף כשנעשה בן עשרים לאחר אם יש לו להשני דין מוקדם כיון שלא נשתעבדו הנכסים להראשון ודמי ללוה ולא כתב לקמא דאקני דמשועבד לבתרא כיון שלא נשתעבד לקמא והכי נמי לא נשתעבד לקמא ודמי למלוה ע"פ מוקדם למלוה בשטר מאוחר דמלוה בשטר קודם וע"ז השיב דשיעבודו הוי שיעבוד ויש לו דין מוקדם וטורף מהלקוחות ומהמאוחר אבל קודם שנעשה בן י"ג ודאי דשיעבודא לאו שיעבוד הוא דהא אין שטר לקטן ומנין יהיה לו שיעבוד ולפ"ז דברי הרמ"א שציין עצמו על קטן שלוה תמוה דבמה מיירי דאי לענין לגבות חובו כשהן עדיין בני חורין ודאי דגובה אפילו בשלוה לצורך מזונות בעודו קטן. ועוד דאי כוון לזה במ"ש דיכול לשעבדן דהיינו לגבות מהן הלשון תמוה דהל"ל יכול לגבות מהן לכן נראה דהגה"ה זו שכ' הרמ"א מוסב אלמעלה על הדין דפחות מבן עשרים (והנה שם ברשב"א בתשובה זו יש הג"ה מאיזה אחרון שהביא שם בעל כנה"ג וכ' שם דבב"י הוא גירסא מוטעת דאינו גובה רק מטלטלין של אביו ולא מקרקע של אביו ולפענ"ד נראה דתלמיד טועה כתבו כיון דחייב לשלם מדינא מה"ת לא יגבו הב"ד מהקרקעות שיש לו מאביו הואיל והן שלו כמו שאר נכסיו גם מ"ש שם דמ"ש הרשב"א בתשו' בס' תולדות אדם סי' פ"ז דשם מיירי בקטן שהוא פחות משש הן דברי תימא דהא מבואר שם שהקטן רצה לבטל הפשר מחמת שהיה לו אפוטרופוס ובקטון פחות מבן שש אפילו אין לו אפוטרופוס מעשיו בטלין אלא ודאי דבבן שש מיירי ובחלק ג' סי' כ"א מיירי בגדול רק שהוא פחות מבן עשרים דבהדיא כתב הרשב"א בלשונו פחות מבן עשרים וגם כתב למכור בנכסי אביו וכשהוא פחות מבן י"ג אפילו בקרקעות של עצמו א"י למכור) היוצא מזה דהג"ה זו קאי על פחות מבן עשרים והוא כבר בן י"ג והביא שערות ובזה פסק ששיעבודו ששיעבד ושט"ח שלו הוא שיעבוד המועיל ושעבוד שלו הוי שיעבוד אפילו בנכסי אביו ויש לו דין מוקדם וטורף גם מהלקוחות שקנו ממנו תיכף כשנעשה בן עשרים אבל כשהוא פחות מבן י"ג אין לשטר שלו דין שטר רק דין מלוה ע"פ וכשהן בני חורין גובין מהן ע"פ ב"ד במקום שחייב מן הדין לשלם אפילו כשלוה כשהוא קטן כגון שלוה לצורך מו"מ או לצורך מזונות כנ"ל ברור:
כ סָעִיף יז או מדבר ואינו שומע בב"י הקשה הא בש"ס אמרו דזה וזה הן כפקחין לכל דבריהן ותי' שני תירוצים. א' כיון דע"כ לאו כפקח ממש קאמר דהוא צריך בדיקה וכיון דקתני מדבר ואינו שומע זהו חרש משמע דדינו כחרש גמור לכל הדברים שלא נאמר בו בש"ס כפי' שאינו כחרש ותי' ב' דשם מיירי כששומע קצת אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור ע"ש. ושני התי' תמוהין דהא בחגיגה ד' ב' תנן בהדיא חרש שדיברו חכמים בו בכ"מ כשאינו שומע ואינו מדבר מוכח בהדיא דכ"מ כשמדבר ואינו שומע דינו כפקח גם מה שתי' בשומע קצת תמיה דהא כששמע כשמדברין לו בקול רם אפילו אינו מדבר השיב כשומע ואינו מדבר דהא כתב הרא"ש בתשובה הביאו הטור וז"ל כ"מ שהזכירו חרש אצל שוטה היינו שאינו מדבר ואינו שומע כלל ומזה משמע דכשמדבר אף שאינו שומע כלל ה"ה כפקח. ועוד קשה דאם כן היה לו לכתוב גם כן גבי גירושין וקידושין דאם הוא חרש ואינו שומע כלל דא"י להקנות קרקע דדינו כשוטה ומכ"ש דא"י לקדש ולגרש. לכן נלפענ"ד דדעת הרמב"ם דהא דתנן בחגיג' חרש שדברו בו בכ"מ היינו דוקא בכ"מ שהזכירו חכמים חרש אצל שוטה וקטן וכ"כ רש"י שם וז"ל שהשוו אותו לשוטה אז בעינן דוקא שיהיה אינו שומע ואינו מדבר אבל כאן שלא הזכירו אלא חרש לבד הוא אפילו מדבר ואינו שומע כדתנן בגיטין מדבר ואינו שומע זהו חרש והטעם דקרקע גרע דהא קטן אחר י"ג שנים שדינו בגדול לקדש ולגרש וס"ל להרבה פוסקים דאפילו קרקע שלו א"י למכור אם לא שהוא חריף וכיון דבקרקע בעינן חריפות ולכך אפילו חרש שמדבר ואינו שומע חריף ואינו יכול למכור קרקע יש לומר דהיה קים להו לחכמינו ז"ל שאינו חריף ואינו יכול למכור קרקע ונראה דאם צריך למכור קרקע שהב"ד מעמידין לו אפוטרופוס כמו שמעמידין לשוטה דיש לו דין שוטה לזה דאלת"ה לא יהיה יכול למכור קרקע אם לא שילוה תחלה והב"ח יגבוה לפרעון:
כא סָעִיף כד וכן העבד שקנה או מכר נראה דודאי כשעבד קנה או מכר שגם הלוקח או המוכר יכול לחזור בו קודם שנתרצה האדון דלא עדיף העבד מאחר שקונה בשביל אחר כמבואר בסי' קפ"ד אפילו נתרצה האדון אין הקנין קיים כשהיה משיכה כיון שכבר כלתה משיכתו ורק בקנין כסף וכיוצא רק דקמ"ל דאפי' במקום שידוע שהוא זכות לאדון כגון שלקח בזול גדול או שמכר ביוקר גדול וקמ"ל דמ"מ לא אמרינן יד העבד כיד רבו אפילו בזכות והאדון יכול לבטל המעשה כ"כ המ"מ וז"ל שהוא לא חידש אלא שמה שאמרו יד העבד כיד רבו לזכות בעבורו ולא לחייב כלל אפי' במה שהוא זכות וכו' ע"ש:
א סָעִיף א מרובה. ובאם מכר יותר מכדי חייו כת' הטור דפליגי ביה רבינו האי והרמב"ן ובמרדכי פרק הנזקין כת' כדעת הרמב"ן דכיון דתקנו תו לא חילקו דאף יותר מכדי חייו יכול למכור וסיים שם דה"ה שאר דברים דהתירו משום חיי האדם כגון פת של עובדי כוכבים (כמ"ש בי"ד סי' קי"ב) או הלואה לעובד כוכבים ברבית (שם סי' קנ"ט) דמותר אפילו ביותר מכדי חייו עכ"ל הסמ"ע ועיין מדינים אלו בתשו' ר"מ אלשיך סי' ק"א ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קצ"א וקצ"ב ובח"ב סי' קכ"ב ובתשו' רש"ך ס"ג סי' ע"א וע' בס' באר שבע דף ק"ו ע"א:
ב סָעִיף א מתקנת. גם במתנה תקנו שתהא קיימת דאי לא עביד ליה נייח נפשיה לא היה נותן לו המתנה ובכלל כדי חייו הוא. סמ"ע:
ג סָעִיף א הבנות. כמ"ש בא"ע סי' קי"ב ושם מבואר דמתקנת הגאונים ואילך אף דלא הניח אלא מטלטלין הדין כן והשתא א"ש דכת' כאן כגון שמכרו בנכסים מועטים כו' דל"ת הלא אין מכירתן מכירה אלא במטלטלים ונכסים מועטים קאי בש"ס דוקא אקרקעות וק"ל. שם:
ד סָעִיף א שקנה. רבותא היא אע"ג דלא שייך בהו דדעת הקטן קרוב אצל זוזי ויזלזל במכירת קרקע בשביל המטבע דלא שייך ה"ט אלא בקרקע שירש מאביו או משאר מורישיו דלא טרח ביה עד שיבא לידו וגם לא יהיב זוזי בעדו משא"כ בקרקע שניתן לו במתנה דלא יהבי אינשי מתנה אא"כ טרח לפניהן בכמה ניחא נפשא וכ"ש (כשהקנהו) [כשקנהו] בעצמו או ע"י אפוטרופוס שלו בזוזי דהרי ראינו דניחא ליה הקרקע מזוזי אפ"ה אמרו חז"ל דאין מכירתו מכירה מטעם דקרקע צריך חריפות ובקיאות טפי. שם:
ה סָעִיף א האפוטרופוס. נראה דמש"ה כת' ע"י אפוטרופוס דאז הוי קנין גמור דאפי' הקטן א"י לחזור בו משא"כ כשקנהו בעצמו דאף שהרמב"ם ס"ל דהוי בכלל זכין לאדם שלא בפניו כמ"ש הט"ו בס"ז מ"מ אם ירצה הקטן מצי לחזור בו וכה"ג אפשר דאין שם קנין עליו וה"ל כמטלטלים כיון דצריך המוכר להחזיר לו מעותיו כשירצה. שם:
ו סָעִיף א שכ"מ. דה"א כיון דתקנו שיהו דברי ככתובין וכמסורין כדי שלא תטרוף דעת השכ"מ כשלא יתקיימו דבריו גם בקטן שייך ה"ט ויהי' מתנתו מתנה אף בקרקע קמ"ל וסיים שם דלא שייך בקטן לו' מצוה לקיים דברי המת ועיין בתשו' הרא"ש כלל א' ס"ח. שם:
ז סָעִיף א כמטלטלים. קמ"ל דל"ת כיון דיש בו שעבוד קרקעות ודין קרקע יש עליו לענין שבועות ואונאה וכמה דברים גם בזה דין קרקע יש לו קמ"ל לאפוקי מדעת הריטב"א דס"ל דלא מהני בקטן מכירת שט"ח כיון דמילי נינהו ולא מהני תיקון כתיבה ומסירה כ"א בגדול עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך וחזקת חנות דינו כקרקע כ"כ בס' באר שבע דף ק"ו ע"א ועיין בתשובת ר"מ אלשיך ס"ס ל"ח:
ח סָעִיף ב רצה. דכיון דיש לו אפוטרופוס לא שייך ביה תקנת כדי חייו. סמ"ע:
ט סָעִיף ב מקחו. נראה דר"ל דאחר שיגיע זמן מסירת האפוטרופוס להיורש אז יחול המקח דצריך ליתנו להלוקח ואח"כ כת' עוד נ"מ בזה דאפי' קודם שהגיע הזמן אם תפס הלוקח כו'. שם:
י סָעִיף ו מודה. באמת כת' הרמב״ם ומביאו הטור וגם הסמ״ג ורבינו ירוחם מביאים דבריו אבל תמיה לי מה שייך לחלק בין קטן לקטנה בזה דדוקא לענין חצר מחלקינן בש״ס פ״ק דב״מ בין קטן לקטנה משום דחצר דאשה משום ידה אתרבאי דקרא ונתן בידה באשה כתיב אבל לענין קנין חליפין אין טעם כלל לחלק ביניהן ואפשר דבקטן מועיל קנין חליפין כמו שאר קנינים ואינו דומה לחצר כלל ואם בקטן אינו מועיל וכמו שנראה ג״כ מדברי התוספות פ' התקבל (גיטין דף ס״ה ע״א) והר״ן שם וכמ״ש המחבר ג״כ בסי' רמ״ג סי״ט א״כ גם בקטנה אינו מועיל כן נ״ל. ש״ך:
יא סָעִיף ז דמים. עיין בב"ח שדבריו נכונים בפי' דברי הטור ויראה מא"א כו' ע"ש ובתשו' רש"ך ס"ב סי' רי"א. שם:
יב סָעִיף ט שלו. ע' בתשו' רש"ך השייכים לס"ב סי' כ"ז ובתשו' רשד"ם סי' רל"ז ורמ"ג ושמ"א:
יג סָעִיף ט שכ"מ. דג"כ דין ירושה יש לו דבא מאליו בלא מעות ובלא טרחא דנייח נפש. סמ"ע:
יד סָעִיף ט שלימות. פי' ולא אמרינן בזה מקצת שנה ככולה דע"ז אמרו בש"ס דעד שנת עשרים כלפני כ'. שם:
טו סָעִיף ט חולקין. פי' דס"ל דאפילו אם הוא בן עשרים בעינן ג"כ שיהי' חריף כמ"ש נ"י בשם הריטב"א והרא"ה ע"ש. שם:
טז סָעִיף יד פחות. עי' בתשו' רש"ך ס"ב סי' מ"ב:
יז סָעִיף א שאכל. והא דכת' הרמ"א בס"א ז"ל מיהו כל זמן שחפץ הקטן כו' והלוקח אכל פירות קרקע שלקח א"צ לשלם עמ"ש הסמ"ע שם מה שיש לחלק בזה. ע"ש:
יח סָעִיף יד שמין. יש להסתפק אם דינו כיורד ברשות ונוטל מהשבח שיעור הוצאתו וגם שכר טרחתו כמ"ש בסי' קע"ח ולקמן סי' שע"ה או כיורד שלא ברשות מאחר דאין במכירת קטן כלום. סמ"ע:
יט סָעִיף יד אינו יכול למחות. ז"ל הטור בשם הרמב"ם כיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהיה בן כ' ולא מיחה נתקיימה ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו עכ"ל משמע דתרתי בעינן דלקח ממנו מעות דמי שוויה וגם נשתמש לפניו אחר שהיה גדול ושתק ואפי' בזו י"ח וס"ל דאפ"ה יכול להוציאו וכמ"ש הרמב"ם בשם רבותיו והביאו הטור. שם:
כ סָעִיף טו לשלם. עמ"ש הסמ"ע לחלק בדין זה והש"ך כת' שדבריו דחוקים ע"ש:
כא סָעִיף טז פטור. דבקל נתפתה להיות ערב ואין בו משום תקנת כדי חייו. סמ"ע:
כב סָעִיף יז ברמיזה. פי' שרומז באצבעותיו אבל לא בקפיצת פיו כ"כ הטור בשם הרא"ש ודלא כהרי"ף שכת' דאף בקפיצת פיו הוא מוכר והמחבר סתם ג"כ וכת' ברמיזה משום דגם הרמב"ם ס"ל הכי ועוד שהב"י כת' שאפשר לו' שגם דעת הרי"ף הוא כן. שם:
כג סָעִיף כ כלל. פי' הן מה שמצא מן ההפקר הן מה שאחרים נותנין לידו אין ידו מחשב יד לאמר שזכה במה שבא לידו אבל אחרים המקנין להם ע"י אחר זכייתן זכייה דיש כאן דעת מקנה ודעת הזוכה להם דשניהן בני דעת. שם:
כד סָעִיף כח בשבת. ע"ל סי' ר"ח מ"ש מדינים אלו ע"ש ובא"ח סי' של"ט:
א סָעִיף א במקום שעשו שלא כהוגן. עיין בס' מחנה אפרים הלכות קנין משיכה סי' ב':
ב סָעִיף ב אבל כו'. ומתנתו כו'. זהו שלא כדעת ר"ח הביאו הטור בס"ד דס"ל דמתנתו מתנה אפי' אם יש לו אפטרופא דלענין מתנה אין חילוק כו' ע"ש. וע' בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ק"א שכתב על נדון דידיה דנראה שהמתנה שנתן היתום בן ט' שנים לזקינו מהנכסים שיש לו ביד אפטרופס הוא מתנה קיימת חדא דהעיקר כדעת ר"ח בשם רבינו האי גאון דכן נראה גם כן דעת הרי"ף וכן הוא דעת התוס' והסמ"ג וגאונים אחרוני' שהובא בהגמי"י והרא"ש והטו' דכולהו ס"ל דבמתנה אפילו יש לו אפוטרופס מתנתו מתנה ודלא כהרמב"ם ז"ל ועוד אומר אני שאפילו הרמב"ם ז"ל לא קאמר דבעינן במתנה שיסכים האפוטרופוס. עמו אלא משום דילמא טעי הקטן בדעתו וסבר דההוא מקבל מתנה עבד ליה ניחא נפשיה ולאו הכי הוא או אפילו דידע דלא עביד ליה ניחא נפשיה הלך אחר שיחה נאה ויהיב ליה מש"ה בעי דעת האופטרופוס אבל בנ"ד דמפורסם לכל שזקינו היטיב עמו וגדלו כאב וגם הקטן עצמו פירש שמש"ה נתן לו ודאי דמודה הרמב"ם ז"ל דלא בעינן דעת האפוטרופוס. וע"ש עוד שכ' דאפשר דאפי' להרמב"ם ה"מ במתנת בריא אבל במתנת ש"מ דלא חיילא אלא לאח"מ מהני דהא בשעתא דחיילא לית ליה אפטרופא והוי כמאן דלית ליה אפוטרופוס מעיקרא ועוד מטעמא אחרינא משום דבמתנת בריא בהקנאתו של נותן תליא מלתא ואין הקנאתו כלום אבל במתנת ש"מ דלא תליא בהקנאה כו' ועוד מטעמא אחרינא דלא שייך אפוטרופס אלא במלתא דהנאת היתום דהיינו בבריא דימחה במתנתו במתנתו משום הנאת היתומים דלזון מממוניה אבל בש"מ דמאי דמחי אפטרופס לא הוי אלא להנאת יורשיו אין לאפטרופס יהיב ליה ע"ש וצ"ע לדינא:
ג סָעִיף ב מ"מ שייכות בהכי דלא אפטרופס ליורשי היתום נתמנה וישאר הדבר אל מאי דאתמר דאי לא דעביד ליה ניחא נפשיה לא הוה מקחו מקח. עמ"ש לקמן סי' ר"צ סכ"ו סק"ח:
ד סָעִיף ז קטן שקנה קרקע. ע' בקצה"ח סק"ד עד וכן נראה מוכח מהא דתנן שקלים פ"א אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם כו' והיכי מצי קטנים מסרי לצבור יפה הא פעוטות אין מתנתן אלא מד"ס והרי מה"ת אין כאן מתנה לצבור ונמצא קרבן צבור קרב משל יחיד אלא ע"כ כיון דמדרבנן הוי קנין מהני נמי לדאורייתא ומזה ראיה למ"ש הב"י באה"ע סי' כ"ח בקידש בחוב ע"פ במעמ"ש דהוי קידושי תורה ומשום דהפקר ב"ד הפקר ודלא כר"יו שכ' דלא הוי קידושי תורה כו' עכ"ל (וע' בנה"מ מ"ש בזה. והנה קושייתו מהך דשקלים קדמוהו בס' שעה"מ פ"א מה' שקלים ותירץ באופן אחר ע"ש ועיין בזה בספרי אבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג שהאריך הרבה בענין זה. וע' בתשובת בית אפרים חח"מ סי' ח' שהאריך ג"כ בענין זה אם קנין דרבנן מהני לדאורייתא ושם ראיתי סברא נכונה ליישב קושיית השעה"מ וקצה"ח הנ"ל מהך דשקלים שכ' וז"ל וגם נלע"ד דכל מה שנאמר בפוסקים דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא אין הדברים אמורים אלא כ"ז שהחפץ ההוא שהקנין נתפס בו מדרבנן הוא בעין ובזה אמרי' דמדאוריי' ברשותא דמריה קאי אבל אם הקונה מוציא החפץ ההוא מידו במכירה או נתינה לאחר פשיטא שהלוקח מידו הוא קונה מדאורייתא דלא גרע תקנתא דרבנן שתיקנו שיקנה מיאוש וש"ר ואפי' בקטן שי"ל דמה בכך הרי אין יאוש שלו מועיל מ"מ פשיטא דלא עבדו רבנן תקנתא כה"ג שתקנה זו קלקלה שהלוקח אינו לקחו ע"מ כן שלא יהא בו רק קנין דרבנן והרי זה המוכר התירו לו חז"ל להוציאו ולמוכרו לכתחלה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות פ' לולב הגזול דאפילו לצי"ש א"צ להחזיר אלא ודאי שלא אמרו אלא בעוד שהחפץ קיים ביד הקונה קנין דרבנן בזה אמרו דלא מהני לדאורייתא וכההיא דלולב לתינוק או כההיא דאקניה לבנו קטן או כההיא דמעשר שני אבל אם כבר בא ליד אחר ודאי הוא שלו דאורייתא ומכל שכן מה שלוקח תמורת חפץ זה שתופס בו קנין דאורייתא וכיון שאנו לוקחין בעד שקלי הקטנים בהמות לקרבן פשיטא שהם קנויין ללבור מדאורייתא שהרי מיד שהוציא הגזבר המעות ברשות המוכר קיימי והם נקנין למוכר קנין גמור והבהמות שלוקחין מהמוכר נגדם פשיטא שהם קנויים להקדש אף מדאורייתא ואין כאן בית מיחוש עכ"ל ע"ש עוד וגם בסימן ס"א שם פלפול בענין זה עם הגאון מליסא ז"ל ע"ש. גם בתשובת חתם סופר חי"ד סי' שי"ד תשו' ארוכה בזה אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא ומסיק וכ' היוצא מזה לדינא דקנין דרבנן היכא דמצוה יותר לקיים דין תורה אלא שחכמים הקילו כגון יאוש כדי וכדומה וכגון קנין כסף בלא משיכה שהפקיעו חכמים ומ"מ עדיף לקיים קנינו בכסף לחוד זהו לכ"ע אינו מועיל לאיסור דאורייתא ואמנם תקנתא דדבריהם דמצוה לקיים דבריהם כגון מזונות הבנות (בש"ם ר"פ אלמנה לכ"ג דאם יש בת עם הבן בנכסים מועטים מאכילים העבדים תרומה משום דאכלי בתקנתא דרבנן) זהו מועיל בודאי כדאורייתא ממש ומאכיל תרומה להעבדים אך מעמד שלשתן שעדיין לא הגיע ליד הזוכה או קטן הזוכה ועודנו בידו בהא פליגי לרש"י ורי"ף והר"ן הוי כדאורייתא ולתוס' הוי רק דרבנן ופליגי המחבר ורמ"א להמחבר מקודשת במעמ"ש קידושי תורה ולרמ"א רק מדרבנן עכ"ל ע"ש עוד והובא לעיל סי' ר"א ס"א סק"א:
ה סָעִיף ח והביא שתי שערות. ע' בתשובת נו"ב סי' ד' אודות יתומה אחת שבהיותה בת י"ב שנים תמימות עשתה שידוך בלי ידיעת האפוטרופס ועתה היא בת י"ד שנים ונבדקה ויש לה סימני גדלות אם יש כח ביד האפוטרופסים לבטל השידוך מחמת שאז בעת הקישור לא נודע אם הביאה סימנים ועלה על דעת הרב שמואל דמעשיה קיימים וא"א לבטל השידוך מתרי טעמי חדא שמן הסתם אמרינן כל שהגיעה לשנים חזקה שהביאה סימנים כמבואר באה"ע סי' קנ"ה. שנית כיון שעכשיו היא גדולה לפנינו בסימני גדלות אמרינן חזקה דגם אז היתה גדולה כמבואר בתשובת הרא"ש הובא בח"מ סי' ל"ה ס"א והוא ז"ל השיב לו דזה אינו וטעם הראשון נסתר מיניה וביה שמבואר שם באה"ע דדוקא לחומרא אמרי' חזקה דרבא ולא לקולא וכאן חמיר יותר מלהקל באיסור תורה דהרי ממ"נ אם היתומה עדיין עומדת בקישור שלה ורצונה לקיים השידוך פשיטא שמעשיה קיימין אלא ודאי שעתה היא שומעת לדברי האפוטרופסי' וחוזרת מהשידוך א"כ לחייב אותה בחצי נדן קנס ולהוציא ממין קשה טפי מלהקל באיסורין וטעם השני שכ' מדברי תשו' הרא"ש הנה אף שהוא דין מפורש בח"מ סי' ל"ה בלי שום חולק מ"מ אין דין זה מוסכם כו' (עמ"ש בסי' ל"ה שם סק"ב) ודברי הרא"ש אלו נדחים מהלכה במקום דאיכא חזקת ממון דאלים טובא מעתה א"א בשום צד לחייב היתומה בחצי נדן קנס אך כל זה לענין דיני ממונות אבל כיון שעל קידום השידוך יש חרם ונכתב בתנאים והקנס לא יפטור את החרם על החרם יש כאן ספיקא דאורייתא שאם היתה אז גדולה בשנים ובסימנים חל החרם ולכן ראוי להודיע להיתומה שאם תבגוד בהמשודך תחוש לנפשה מעונש החרם אבל להענישה על זה בב"ד אין כח ובפרט שעכ"פ המשודך עשה שלא כהוגן מתחלה מה שעשה בלי ידיעת אפטרופסים ואף שע"פ דין יכולה היתומה לעשות לעצמה (כמ"ש לעיל ס"ב בהגה) אבל עכ"פ הוא נגד היושר ומה טוב למצוא פשר דבר ביניהם. וכ' עוד אמנם כל זה בידוע שעדים כשחתמו התנאים לא בדקוה אז (בדיקת דדין כמ"ש באה"ע סי' קס"ט ס"י) אבל אם אין הדבר ברור אז אמרי' חזקה על העדים שלא חתמי על התנאים אא"כ ידעו שנעשה בגדול (כמ"ש לקמן סי"ג בהגה) אם העדים קצת בני תורה וזה פשוט. ושם בסי' ה' עוד על נדון הנ"ל לאחר שהודיעהו שאבי החתן תפוש ועומד במקצת הסך מה שקיבל מצד הכלה רק שנתן חילוף כתב על זה וכתב דנראה דמועיל תפיסתו ואף שהש"ך בסוף ספרו תקפו כהן פסק דהיכא דיש לזה שטר לא מהני לזה תפיסה במעות שחייב לו אם אין הספק בגוף השטר ולא יוכל לתפוס בשביל ספיקא דדינא שיש לו עליו ממקום אחר יעו"ש (ע' בכללי תפיסה שבס' נה"מ ס"ס כ"ה אות י"ד והזכרתיו ג"כ שם) וכאן אין הספק על השער. מ"מ לדינא י"ל בנ"ד דמהני תפיסה דע"כ לא קאמר הש"ך אלא שהלוה לא נקרא מוחזק ואין המלוה נקרא מוציא מיד הלוה כיון ששטרו בידו ולזה נחשב כגבוי דלא מחשב איהו מוציא אבל מ"מ גם המלוה אינו נקרא מוחזק שיהא הלוה נקרא מוציא וראיה לזה ממה דמבואר בח"מ סי' פ"ה ס"ה אפי' היתומים קטנים כו' ובסמ"ע שם ס"ק י"ט כו' דלכן בנדון הש"ך שיש להם ספיקא דדינא ממקום אחר והלוה רוצה לתפוס חוב הזה ולטעון קים לי והא ודאי דטענת קים לי לא מהני כי אם היכא שהוא תפוס ועומד אבל אם אינו תופס אף שחבירו גם כן אינו תפוס לא שייך לומר קים לי ממילא קם דינו של הש"ך וצריך לשלם השטר אבל בנ"ד אף שכתבתי שרבו החולקים על הרא"ש היינו מטעם דאף דאיכא חזקה דהשתא מ"מ חזקת ממון אלים טובא וא"כ היינו דוקא אם היתה היתומה מוחזקת אבל כאן שאין שום א' נקרא מוחזק אזי שפיר אזלינן בתר חזקה דהשתא דגדולה היתה בשעת כתיבת התנאים כו' באופן שאני חותך הדין שאבי החתן יכול לתפוס החוב שבידו על הקנס ואף דבאה"ע סי' ע"ז באומרת מאיס עלי דמהני תפיסה בכדי כתובתה מבואר בב"ש שם סק"ח דדוקא שתפסה האשה בעצמה אבל תפיסת אביה לא מהני. מ"מ בנ"ד אבי החתן הבע"ד מתרי טעמי. חדא שהקנס הוא עבור בושתו והבושת נוגע גם להאב ועוד שהרי כך כותבין בתנאים קנס מצד העובר לצד המקיים וכיון שאבי החתן הוא אשר התחייב עצמו בכל התחייבות והוא רוצה לקיים כל דבר הוא הנקרא צד המקיים וכ' עוד אך כל זה מועיל שלא תוכל הכלה ובאי כחה לגבות מיד אבי החתן אבל להוציא החילוף כתב שמיד הכלה ולקרעו זה אינו בידינו ואף שיש מקום לומר דמוציאין הח"כ כיון שטענתה הוא רק טענת שמא וה"ל כאילו יודע אם פרעתני בסי' נ"ט ובש"ך שם סק"ב וטענת אבי החתן קים לי כהרא"ש הוא טענת ברי כו' מ"מ צריך להתיישב בזה ואין אני מחליט דעתי עדיין בדבר זה (עמ"ש בסי' נ"ט שם) עכ"ד ע"ש:
ו סָעִיף ח לפרוע חובות אביהם. כ' בנה"מ וה"ה חוב עצמן כמ"ש הרשב"א בתשובה א"ב סי' קכ"א ונראה דדוקא לפרוע חובות יכולין ב"ד למכור אבל אם הוא בעצמו צריך למכור לאיזה צורך נראה דאין לב"ד להעמיד אפוטרופס למכור לצרכו כי אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן וגם הב"ד אין להם כחכימי שיוינהו ב"ד לכך כו' עד ולפ"ז אין תקנה לפחות מבן עשרים למכור בנכסי אביו רק שילוה מעות לעצמו מקודם ולשעבדן שבזה יש לו כח כמבואר בסעיף ט"ו בהגה ואח"כ יגבו הב"ד להבע"ח כשומת ב"ד שלפרוע יש כח להב"ד עכ"ל. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' קע"ג מבואר דלא כנה"מ הנ"ל שכ' שם וז"ל שאלת על הא דאמרי' אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן הרי שהעמידוהו אם מצי למימר לא ניחא לי במאי דעבד או לא. תשובה זו מחלוקת בין הראשונים כי לדעת הרא"ש ז"ל אם העמידוהו לאו כלום הוא והרשב"א ז"ל כתב נהי דאין ב"ד חייבין להעמיד לדיקנני אפטרופס אבל אם העמידוהו ונתרצה כל מה שעשה עשוי והר"ן ז"ל כ' שתי הסברות ולא הכריע בהן (עי' כל זה בב"י לקמן סי' רפ"ה) אבל מדברי רש"י ז"ל נ"ל שהוא סובר כדעת הרשב"א ז"ל שכ' בפ' המפקיד אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן אין ב"ד טורחין כו' וכן דקדקתי מלשון הרמב"ם ז"ל (הובא בש"ע סי' רפ"ה ס"ב) שאין ב"ד חייבין להעמיד אפטרופס לגדולים כו'. וכן דעת בעל מ"מ שם וכ"ש היכא דאיכא יתומים קטנים וגדולים דמגו דנחית לחלק הקטנים נחית נמי לחלק הגדולים ומה שעשה עשוי כיון שמנוהו ב"ד עכ"ל ולכאורה נראה דהכא גם הרא"ש ז"ל מודה דדוקא סתם גבי שבוי שהיורש מוחה בהעמדת אפטרופס ס"ל להרא"ש שהיורש יכול למחות שלא יפסידו לו משא"כ הכא שעתה גם היורש רוצה בכך להעמיד אפטרופס כדי שיוכל למכור שזה הוא טובתו. וע' ג"כ בתשו' הרב המבי"ט ח"א סי' קכ"ב לאחר שהאריך שם דאין הלוקח יכול לחזור בו בטענה שלא היו בני עשרים (וכמו שיובא לקמן סי"ד סק"ח) כתב אח"ז ועוד נ"ל שאפי' נאמר שהלוקח יכול לחזור בו כמו שנראה דעת הרשב"א ז"ל כיון שאשת המת שהיא אפטרופא שסמכו בניה עליה מכרה ג"כ מכרו קיים דהא תניא בפ' הניזקין כו' וכיון שאפי' כשהם קטנים יכול אפטרופא למכור בנכסי אביהם אף למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברשות ב"ד מכ"ש כשהם גדולים בני י"ג שיכולים למכור בקרקעות שלהם יוכלו למכור ג"כ בקרקעות אביהם ברשות האפטרופס דליכא הכא טעמא דאמר בגמ' דמקרב דעתיה לגבי זוזי כיון דאיכא אפטרופס בהדייהו וכ"ש אם ב"ד הסכימו ג"כ אח"כ במכר כו' וע"ש עוד שכתב דמה שטען עוד הלוקח שנמכר בלי הכרזה ואמרי' שנעשה כטועים בדבר משנה (וכמ"ש לעיל סי' ק"ט ס"ג) אין בטענה זו ממש שלא הוזכר מעולם הכרזה בנכסי יתומים אלא כשהם קטנים פחותים מבני י"ג שנה כז' ע"ש וצ"ע:
ז סָעִיף ט אין ממכרו ממכר. ע' בתשו' רשמי שאלה סי' נ"ד בעובדא ביתום שהביא ב' שערות ויש לו יד בטיב מו"מ והוא בר ט"ו שנה שהשכיר ביתו שירש מאביו על משך ששה שנים רצופים והיה לו אפטרופס שנעשה כב"ד וטען האפטרופס שלא ידע מזה. וכ' דלכאורה אין בשכירתו כלום כפי המבואר בסי' רל"ה ס"ה בהשכיר מקום המטלטלין דמוכח מזה דשכירות ליומא ממכר הוא (כמ"ש בסמ"ע שם) וא"כ ה"נ בנ"ד אינו יכול להשכיר קרקעות מורישו עד שיהא בן עשרים שנה אך באמת ל"ד דבשלמא התם שכר לו גוף המקום ללוקח ולהיות כשלו אבל בנ"ד אינו ממכר אלא להנאת שכירות אבל גוף הקרקע לבעלים וכן מחלק הש"ך בסי' שי"ג סק"א כו' ועוד דבלא"ה ל"ד לדסעיף ה' דהתם איירי בקטן ממש דמדין תורה אין מכירתו מכירה אבל בנ"ד אחר שהגדיל ויודע בטיב מו"מ דאינו אלא תק"ח שאין לו למכור בנכסי מורישו מאן מפיס להחמיר בזה גם בשכירות ומכ"ש לפ"ד הב"ח שהובא בש"ך סי' שי"ג שם דהך שכירות ליומיה ממכר גופיה אינו אלא דרבנן והוי תרי דרבנן כו' ומצדד עוד שם לחלק בעובדא כנ"ל ומסיים מכל הלין טעמי נלע"ד דשכירות של היתום הנ"ל קיים ע"פ ד"ת בלי פקפוק וגמגום ע"ש:
ח סָעִיף יד חוזר ומוציא כו'. עי' בתשובת המבי"ט ח"א סי' קכ"ב סכתב דמוכח חלשון הרמב"ם (והש"ע) מדלא כתב שממכרו בטל ושניהם חוזרים דמשום תקנתא דידיה הוא שתקנו חכמים שלא יוכל למכור ושיוכל לחזור בו עד שיהיה בן עשרים אבל כל כמה דלא הדר ביה המכר קיים ואין הלוקח חוזר בו וכן משמע ממ"ש הה"מ שם כו' וה"נ משמע לישנא דגמרא ואי אמרת זביניה זביני מזבין לכולהו נכסי כו' ומ"ש הרמב"ם שם (בש"ע לעיל ס"ט) אבל קרקע שירש מאבותיו כו' אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים לאו למימרא דבטלה מהשתא אלא שאין הממכר קיים שלא יוכל לחזור בו וזה שהוא פחות מבן עשרים ונדומה לזה בדין קטן שקנה קרקע כתב המ"מ ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו וכן בדין מי שפרע כו' ובאמת דעת הרשב"א ז"ל אינו כן כמבואר בתשובה המיוחסת לרמב"ן כו' וכן מבואר בנ"ד פ' מי שמת בשם הריטב"א ואפ"ה נ"ל ברור כי לדעת הרמב"ם ז"ל אין הלוקח יכול לחזור בו ואנו דנין בגלילות אלו ע"פ ספריו כו' ועוד כי אפי' לדעת הרשב"א ז"ל מ"מ בנ"ד (בעובדא דשם) כיון שנשבעו היתומים אינם יכולים לחזור בהם שהרי הם גדולים ונדריהם נדר ושבועתן שבועה ובני מלקות נינהו וכיון שהם אינם יכולים לחזור כדי שלא יהיו עוברים על שבועתם גם לוקח א"י לחזור בו אפי' לדעת הרשב"ם ז"ל שהרי אין הלוקח חוזר לדעתו אלא משום שהיתום יכול לחזור וכיון שהיתום אינו יכול לחזור גם הוא אינו יכול לחזור וכ"ש אם לוקח ג"כ נשבע לפרוע לו כשקנה ממנו. ועוד נ"ל שאפי' נאמר שהלוקח יכול לחזור כמו שנראה דעת הרשב"א ז"ל ותלמידיו מ"מ כיון שאשת המת שהיא אפטרופא שסמכו בניה עליה מכרה ג"כ מכרן קיים כו' עכ"ד ע"ש:
ט סָעִיף טו שחייב לשלם. עבה"ט וע' בתשובת רע"ק איגר זצ"ל סי' קמ"ז שכתב מתחלה דלדעת הסמ"ע דס"ל אפי' בקטן שלא הגיע לועה"פ חייב בלוה לצורך מזונותיו לכאורה ראיה ברורה לדבריו ממ"ש הב"י בסי' קכ"ח במי שזן יתום קטן דקטן ממש דל"ש הו"ל להתנות חייב לשלם כשיגדיל הו"ל זן דרך הלואה ושוב כתב דאינו ראיה דאף אי נימא דלא כהסמ"ע היינו רק בהלוה לו מעות למזונות דבשעה שהלוה מעותיו לקטן עדיין לא נעשה צרכו דקטן ולא נשתעבד הקטן לשלם הלואה כו' אבל בזן אותם דרך הלואה כיון דמוציא המעות לצרכי יתומים חייבים לשלם ע"ש עוד ויובא לקמן סי' רמ"ו סי"ז סק"ג:
א סָעִיף א דהיינו שבדקוהו כו'. ממ"ש לפום חורפיה:
ב סָעִיף א ולאחר עשרה. גמ' שם חשיב מבן שש עד בן עשרה כל חד וחד כו' אלמא לאח"כ א"צ שידע וזהו דעת הטור בשם הרא"ש אבל דעת הרמב"ם כ"ז שהוא קטן צריך שידע דכ"ז שהוא קטן נק' פעוט וגמ' לא חשיב אלא התחלתו וכל חד אורחא דמילתא חשיב וה"ה לאחר עשרה וז"ש הרמב"ם וש"ע כאן ומשש שנים עד שיגדיל וכן לקמן בס"ח קטן שהגדיל כו' ועבה"ג:
ג סָעִיף א כל שאינו שוטה. כמ"ש בב"ב קנ"ה ב' ולא היא התם שטותא כו':
ד סָעִיף א בין כו'. גמ' דגטין שם ומ' דקאי גם אמקח וממכר שלא כדעת ר"ה גאון שכ' דוקא כדי חייו וכל הפוסקים חלוקים עליו מדאמרי' מתנתו מתנה בין כו' וכ"מ ספ"ו דכתובות ע' א':
ה סָעִיף א וי"א כו'. כמ"ש איזהו רשע ערום כו' ולא תקנו רבנן בכה"ג:
ו סָעִיף א אבל בקרקע כו'. ר"ל אפי' בקרקע שלו וכמש"ל ס"ט וכמ"ש בב"ב שם שלח ליה גידול בר מנשיא כו' ולישלח ליה תינוקת בת כו' ופי' הרי"ף בקרקעות שלו דאלו בנכסי אביו קי"ל שם בן עשרים דוקא וכמ"ש שם דההוא פחות מבן עשרים דאזיל זבין נכסיה אלמא בשלו עסקי' וז"ש דהיינו שהקטן כו' כמ"ש ולישלח ליה תינוקת בת כו' וכמ"ש בפ' יוצא דופן ודוקא שהביאו ב' שערות דאל"ה הוי קטן עד ל"ו שנה כמ"ש שם וביבמות א' בן תשע וא' בן עשרים שלא הביא שתי שערות:
ז סָעִיף א ואפי' הוא קרקע שניתן כו'. כנ"ל דבשלו עסקי' אבל מה שירש מאביו עד בן עשרים וכמש"ל ס"ט ע"ש:
ח סָעִיף א ואם נתנו כו'. דלא אמרו מתנתו מתנה אלא במטלטלין כמ"ש במתני' שם הפעוטות מקחן כו' במטלטלין ואיבעיא להו מתנתו מאי ר"ל אם הוא כמקח וממכר וערש"י שם ד"ה מתנתו מאי במטלטלין כו' ומ"ש בב"ב ומתנתו מתנה קאי אבן י"ג כמ"ש רשב"ם שם ע"ש:
ט סָעִיף א מיהו כ"ז כו'. דמחילתו מחילה כמ"ש בס"ג והא דאמרי' ברפ"ב דב"מ יתמי לאו בני מחילה נינהו דוקא בדבר שלשאר ב"א מסתמא הוי מחילה אכל אם מחלו כפירוש הוי כמתנה ואף שמחילה בטעות הוא קי"ל בכה"ג דהוי מחילה כמ"ש בב"מ ס"ו ע"ש. רמב"ן וכ' כ"ש אם רלה בפירוש שיאכל פירות הקרקע הוי כנותן לו פירות במתנה:
י סָעִיף א ואם ירש כו'. דבמטלטלין אין חילוק בין שלו לשל אביו דסתמא תנן הפעוטות ולא חילקו כמ"ש בב"ב בקרקעות וראיה ממ"ש בספ"ו דכתובות ל"ש אלא שאין כו' ממאי מדקתני אין מעשה כו' והתם מה שהניח לה אביה בירושה או במתנת ש"מ שהיא כירושה כמש"ל ס"ט:
יא סָעִיף א דינו כמטלטלין. כמ"ש שלשה שטרות הן כו' וזו היא ששנינו נכסים כו':
יב סָעִיף ב בד"א כו' אבל כו'. דלא כדעת ר"ח שכ' דבמתנה אין חילוק ועתוס' שם דהא מכר עדיף ממתנה דהא במתנה איבעיא להו כו' בגטין שם:
יג סָעִיף ב וה"ה כו'. שם נ"ב א' מתני' יתומים כו' וגמ' שם הנהו יתמי כו':
יד סָעִיף ב אבל משהגדיל כו'. כמ"ש בפ"ג דב"מ אפוטרופס לדיקנני לא מוקמינן ובכתובות שם בד"א בגדולה אבל בקטנה כו' ואוקים בגמ' במקום אפוטרופס:
טו סָעִיף ב אע"פ כו'. דל"ש מצוה לקיים כיון שא"א שכבר מכר ומ"ש שם אבל בזמן שיש שם כו' הוא משום מצוה לקיים דברי המת וערש"י שם:
טז סָעִיף ב ואם תפסן כו'. דעל הלוקח אינו מוטל לקיים דברי המת והאפוטרופס אינו יכול. ר"ן:
יז סָעִיף ד אין מקח כו' ואחרים כו'. בגטין ג"כ מבואר שכל מקחו וממכרו כגדול חוץ ממשכו ממנו בלא כסף ומ' שאף הקונה ליתומים בכסף מקבל מי שפרע והיינו אפוטרופס אבל הקטן לאו בר אקבולי מי שפרע הוא:
יח סָעִיף ה וכן אם כו'. עבה"ג:
יט סָעִיף ה שהקנין כשטר. בפ"ה דגטין ובפ"ב וי"ב דכתובות ופ"ג דב"ב ושאר מקומות:
כ סָעִיף ה ואין העדים כו'. פ"ב דכתובות ופ"ט דב"ב ופ"ג דסנה':
כא סָעִיף ז קטן כו' לפי כו'. פ"ב דקדושין מב א' ועבה"ג:
כב סָעִיף ח קטן שהגדיל כו' אע"פ כו'. בב"ב שם ולעדות עדותן כו' מ"ש מטלטלי כו' וערשב"ם שם ד"ה א"ר זירא כו':
כג סָעִיף ח אבל בקרקע כו'. שם מהא דגידול בר מנשיא כו' דההוא פחות מבן ך' כו' כנ"ל:
כד סָעִיף ח וכ"ז כו'. במ"ש אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית ואמרו שום היתומין כו' וע' בערכין שם:
כה סָעִיף ט בד"א כו' אבל כו'. ב"ב שם וגטין ס"ה א':
כו סָעִיף ט או משאר מורישיו. דאביו ל"ד דהטעם משום דלא טרח בהו וממילא אתו לו אמרו שם זמנין דמקרקשי ליה זוזי כו' משא"כ בשל עצמו. וכן במתנה דאי לאו דטרח ואית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה כמ"ש במגילה וב"מ ושאר מקומות:
כז סָעִיף ט או שניתן לו כו'. כמ"ש שם קמט א' מתנת ש"מ כירושה כו':
כח סָעִיף ט עשרים שנה שלימות. כרבא אר"נ שם דתוך זמן כלפני זמן ואע"ג דאמרי' שם והא דרבא כו' מ"מ הא מסקינן שם ובפ' יוצא דופן דכלפני זמן:
כט סָעִיף ט ויביא שתי שערות. שם מתיב ר"ז מעשה בבני ברק כו':
ל סָעִיף ט אע"פ שהביא כו'. כנ"ל דדוקא בן עשרים ושם בודקין לקדושין כו' ולמכור בנכסי כו'. ר"ל דאין מועילין סימנין לבודקו עד בן ך' וכ"פ רשב"ם שם:
לא סָעִיף ט ויודע כו'. כנ"ל דגידול בר מנשיא בנכסי דידיה וכן דייק בגמ' דההוא פחות כו' בנכסיה דוקא שלו:
לב סָעִיף ט שמא כו' מפני כו'. גמ' שם:
לג סָעִיף ט בין במטלטלין. כדי נסבא כנ"ל ס"ח:
לד סָעִיף ט ואפי' אינו כו'. ממש"ש והא דרבא כו' דההוא תוך זמן כו' ולא היא כו' דוקא משום שהיה שוטה ובזה א"צ לדחוקי במה שדחק תוס' שם בד"ה לאו כו' אלא שפיר כו':
לה סָעִיף י מתנתו כו'. ב"ב שם וערשב"ם ד"ה אמר אמימר כו':
לו סָעִיף י ויותר כו'. כמש"ל ס"א ואם נתנו אפי' כו':
לז סָעִיף יא בד"א כו'. גמ' שם:
לח סָעִיף יא קטן הוא כו'. כמ"ש בספ"י דיבמות צו ב' צז א':
לט סָעִיף יא אפי' בנכסיו. כדין קטן:
מ סָעִיף יא עד כו'. שם ושם ובפ' יוצא דופן:
מא סָעִיף יב מכר כו'. מדפליגי בפ' יוצא דופן אי חיישי' שמא נשרו ומסקינן דוקא בבעל ואם איתא שמא יביא עדיין ול"ל לחששות רחוקות וכן בב"ב שם בודקין למיאונין ומאי מהני הבדיקה:
מב סָעִיף יב אבל בסימני כו'. יבמות פ' א' וכרב:
מג סָעִיף יג דחזקה כו' ועוד כו' ועוד כו'. ב"ב שם:
מד סָעִיף יד פחות כו'. כמש"ש לא עשה ולא כלום:
מה סָעִיף יד ואם הוציא כו'. כמו בנכסי אשתו הקטנה בפ"ח דכתובות שאמרו שם עבדי רבנן כו' ע"ש:
מו סָעִיף יד אבל כו'. כמ"ש בפ"ו דכתובות:
מז סָעִיף טו קטן שלוה כו'. ממ"ש בכתובות קז ב' כיצד אמרו ממאנת כו' ואי ס"ד דאיהי פטורה בעלה נמי פטור דהא קי"ל כחנן וערש"י שם ד"ה חנן כו' ע"מ שתשלם כו':
מח סָעִיף טו וי"א כו'. דשאני התם שהוא חוב ידוע מבעל משא"כ בכה"ג שמא יבזבז כל ממונו:
מט סָעִיף טו ויש מי כו'. כמ"ש הפעוטות מקחן כו' משום כדי חייו ואפי' מתנתו כ"ש הלואתו אבל שלא לצורך אין מחייבין אותו כמ"ש בנזקיו בפ"ח דב"ק וע"ל סי' צ"א ס"ח וסי' צ"ו ס"ג ועברא"ש פ' בתרא דכתובות ס"ז. ועתוס' דב"ק לט א' ד"ה ור' יוחנן כו' וי"ל ר"י קאמר בכ"ע כו' אלמא שנפרעין מהן לכשיגדלו ועברא"ש פי"א דכתובות סוף סכ"ד:
נ סָעִיף טו וי"א דאע"ג כו'. מטעם הנ"ל שיוכל ללוות כדי חייו:
נא סָעִיף טו ואף במסירה כו'. דהוי כהלואה כמש"ל:
נב סָעִיף טו מבני חורין. דכל שבטלה המכירה הוי כמלוה ע"פ כמ"ש בב"מ ע"ב:
נג סָעִיף טז קטן שערב כו'. כמש"ל סי' צ"ו ס"ג ואם טענו כו' וכנ"ל:
נד סָעִיף יז או מדבר כו'. הרמב"ם מפ' מ"ש במתני' חרש כו' הוא כולל ג"כ מדבר ואינו שומע דדוקא חרש שתנו אצל שוטה הוא אינו מדבר ואינו שומע וכמ"ש בריש חגיגה קתני חרש דומיא כו' וערש"י שם ד"ה חרש שדברו כו' ובזה ניחא מש"ש ובגטין וממאי דמדבר כו' דלכאורה אין נ"מ בזה אלא דנ"מ לחרש שלא נשנה אצל שוטה ול"ק וזה וזה ה"ה כו' אלא שאינן כשוטה בזה הושוו כמ"ש ה"ה כפקחין דלהיות כשוטה דוקא שאינו שומע ולא מדבר:
נה סָעִיף יז ברמיזה. כת"ק שם:
נו סָעִיף יז אבל לא. שם במטלטלין ועגמ' שם ובגטין ע"א א' חרש לא הלכו כו':
נז סָעִיף יז ואף במטלטלין כו'. כ"ש מנשתתק ועסי"ח ועבה"ג:
נח סָעִיף יח אלם כו' או כו'. כמ"ש בגטין ע"א א' אלם קאמרת כו' אע"ג דלא קי"ל כרב כהנא כמ"ש שם ע"ב א' מ"מ באלם בודקין ואמרו שם ג"כ מתבי חרש לא הלכו כו' בזה אמרו מטלטלין דוקא אבל באלם שהלכו אחר בדיקותיו אף בגטין ואחר כת"י ה"ה לקרקעות דלא עדיף מגטין וז"ש כדרך כו':
נט סָעִיף יח או יכתוב כו'. דבזה הכל מודים לרב כהנא כמ"ש אלם קאמרת כו' כנ"ל:
ס סָעִיף יט מי כו'. דזה א"צ לרמיזה וקפיצה:
סא סָעִיף כ השוטה כו'. כמ"ש בפ"ב דכתובות כ' א' דבר שטיא כו' ולא אמרן כו' אמרי' כו' ועתוס' שם ד"ה ואוקי כו' וז"ש הטוש"ע לא במטלטלי כו' וכמ"ש בסכ"א בהג"ה:
סב סָעִיף כ ואין לו כו'. מהנ"ל דבר שטיא וביבמות קיג ב' אלא דאין יודעת כו' הא אמר כו':
סג סָעִיף כא מי שהוא כו'. עבה"ג וירושלמי בפ' חרש שם והביאו תוס' שם:
סד סָעִיף כג המוכר כו' אם רצה כו'. קדושין ז' א' ב"ק קב ב' מכלל כו' אי משום הא ל"ק כו':
סה סָעִיף כג ואם לא כו'. כמ"ש בב"ב קלח א' בצווח מעיקרא כו':
סו סָעִיף כד וכן העבד כו'. זהו מ"ש מה שקנה עבד קנה רבו:
סז סָעִיף כד ואם לא כו'. כנ"ל:
סח סָעִיף כו ב"ד כו' וכן כו'. גטין נב ומוכרין להם בהמה כו' ומוכרין עבדים ולוקחין שדות כו' אבל מוכרין כו' וכ"ש לב"ד שהן אביהן של יתומים כמ"ש ברפ"ד דב"ק והם ממנין אפוטרופס כמש"ש וע"ל סי' ר"צ ס"א בהג"ה ואם הב"ד בעצמם כו' וע"ל ס"ח בהג"ה מש"ש:
סט סָעִיף כח וכותבין כו'. עב"ב קע"א א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.