א כָּל הַפְּסוּלִים לָדוּן פְּסוּלִים לְהָעִיד; חוּץ מֵאוֹהֵב וְשׂוֹנֵא שֶׁכְּשֵׁרִים לְהָעִיד, אַף עַל פִּי שֶׁפְּסוּלִין לָדוּן.
ב אֵלּוּ הֵם הַפְּסוּלִין: הָאַחִים, זֶה עִם זֶה, בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב, הֲרֵי הֵם רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן, וּבְנֵיהֶם זֶה עִם זֶה שֵׁנִי בְּשֵׁנִי, וּבְנֵי בְנֵיהֶם זֶה עִם זֶה שְׁלִישִׁי בִּשְׁלִישִׁי. וּלְעוֹלָם שְׁלִישִׁי בְּרִאשׁוֹן, כָּשֵׁר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁלִישִׁי בְּשֵׁנִי. אֲבָל שֵׁנִי בְּשֵׁנִי, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֵׁנִי בְּרִאשׁוֹן, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים. לְפִיכָךְ, הָאָב עִם בֶּן בְּנוֹ, פָּסוּל, מִפְּנֵי שֶׁהָאָב וּבְנוֹ רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן כְּמוֹ אָח וְאָחִיו, וְעִם בֶּן בֶּן בְּנוֹ, שֶׁהוּא רְבִיעִי מִמֶּנּוּ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי בְּרִאשׁוֹן. וְכֵן הַדֶּרֶךְ בִּנְקֵבוֹת. כֵּיצַד, שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אוֹ אָח וַאֲחוֹתוֹ, בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם, הֲרֵי הֵם רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן; בְּנֵיהֶם, בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת, שֵׁנִי בְשֵׁנִי. בְּנֵי בְּנֵיהֶם אוֹ בְּנוֹת בְּנוֹתֵיהֶם, שְׁלִישִׁי בִּשְׁלִישִׁי; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: דְּשְּׁלִישִׁי בָּרִאשׁוֹן, פָּסוּל (טוּר סִימָן ו' בְּשֵׁם ר"ת). הַגָּה: וְכֵן רָאוּי לְהוֹרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ פָסוּל רַק מִדְּרַבָּנָן, אַף עַל גַּב דִּשְׁאָר פְּסוּלִים מִדְּאוֹרַיְתָא; וְנַפְקָא מִנָּהּ לְעִנְיַן עֵדֵי קִדּוּשִׁין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֵזְר סִימָן מ"ב (מָרְדְּכַי פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּקְרוֹבֵי הָאֵם נַמֵי אֵינָם פְּסוּלִים אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן (מיי' פי"ג מֵהִלְכוֹת עֵדוּת).
ג כָּל אִשָּׁה שֶׁאַתָּה פָּסוּל לָהּ, אַתָּה פָּסוּל לְבַעְלָהּ, שֶׁהַבַּעַל כְּאִשְׁתּוֹ. וְכָל בַּעַל שֶׁאַתָּה פָּסוּל לוֹ, כָּךְ אַתָּה פָּסוּל לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁהָאִשָּׁה כְּבַעְלָהּ. וּלְדַעַת הַפּוֹסְלִים שְׁלִישִׁי בְּרִאשׁוֹן, מַכְשִׁירִים בְּאִשְׁתּוֹ, מִּפְּנֵי שֶׁהוּא מֻפְלָג. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם דָּנִין עַל מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לְבַעְלָהּ הֲנָאָה מִמֶּנּוּ, פָּסוּל לְהָעִיד לָהּ, דְּמַה שֶּׁקָּנְתָה אִשָּׁה קָנָה בַעֲלָהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר).
ד כָּל שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁהֵם זוֹ עִם זוֹ שֵׁנִי בְּשֵׁנִי, בַּעֲלֵיהֶם מְעִידִים זֶה לָזֶה, דִּתְרֵי בַּעַל כְּאִשְׁתּוֹ דְּשֵׁנִי בְּשֵׁנִי לֹא אָמְרִינָן. וּמִיהוּ, לְכַתְּחִלָּה לֹא יַחְתְּמוּ עַצְמָן עַל שְׁטָר בְּיַחַד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רכ"ו). אֲבָל אִם הָיוּ רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח זֶה אִשָּׁה וְזֶה בִּתָּהּ, וְכֵן בַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, פְּסוּלִים זֶה לָזֶה, דְּאָמְרֵינָן בְּהוּ תְּרֵי בַּעַל כְּאִשְׁתּוֹ. וְאַף בְּרִאשׁוֹן בְּשֵׁנִי, אָמְרִינָן בְּהוּ תְּרֵי בַּעַל כְּאִשְׁתּוֹ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהוּא פָּסוּל לְהָעִיד לְבֶן אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, כָּךְ הוּא פָסוּל לְהָעִיד לְבַעַל בַּת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל מֵעִיד לְבֶן בַּעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְרִאשׁוֹן בְּשֵׁנִי לֹא אָמְרִינָן תְּרֵי בַּעַל כְּאִשְׁתּוֹ, וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת.
ה כָּל אִישׁ שֶׁאֵין אַתָּה מֵעִיד לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל קְרוֹבָתְךָ, הֲרֵי אַתָּה מֵעִיד לִשְׁאָר קְרוֹבָיו, כְּגוֹן בְּנוֹ וְאָחִיו. וְכֵן כָּל אִשָּׁה שֶׁאֵין אַתָּה מֵעִיד לָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא אֵשֶׁת קְרוֹבְךָ, הֲרֵי אַתָּה מֵעִיד לִשְׁאָר קְרוֹבֶיהָ:
ו אֲבִי חָתָן וַאֲבִי כַלָּה מְעִידִים זֶה לָזֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף עַל גַּב דִּלְעֵדוּת כְּשֵׁרִים, אֲסוּרִין לָדוּן, דְּהָוֵי לְהוּ כְּאוֹהֵב וְשׂוֹנֵא. וַאֲפִלּוּ הוּא דַיָּן קָבוּעַ, יָכוֹל לוֹמַר: אֵינוֹ מְקֻבָּל לִי (הַגָּהַת מָרְדְּכַי בְּשֵׁם עִטּוּר), וְנִרְאֶה לִי דִבְדִיעֲבַד דִּינוֹ דִין (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ כ"א).
ז אַחֵי הָאָח, מִן הָאֵם, מְעִידִים זֶה לָזֶה, שֶׁהֲרֵי אֵין בֵּינֵיהֶם קֻרְבָה כְלָל.
ח הָאִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹן בְּרִאשׁוֹן. וּלְפִיכָךְ, אֵינוֹ מֵעִיד לֹא לִבְנָהּ, וְלֹא לְאֵשֶׁת בְּנָהּ, וְלֹא לְבִתָּהּ, וְלֹא לְבַעַל בִּתָּהּ, וְלֹא לְאָבִיהָ, וְלֹא לְאִמָּהּ, וְלֹא לְבַעַל אִמָּהּ, וְלֹא לְאֵשֶׁת אָבִיהָ.
ט הָאָרוּס פָּסוּל לְהָעִיד לַאֲרוּסָתוֹ, (שָׁם בָּרַמְבַּ"ם דִין י"ד), אֲבָל אִם הֵעִיד לִקְרוֹבֶיהָ אֵין פּוֹסְלִין אוֹתָהּ עֵדוּת. וְדַוְקָא אֲרוּסָה, אֲבָל שִׁדּוּכִין בְּעָלְמָא אֵינָן פּוֹסְלִים. וּמִיהוּ, אִם רוֹצֶה לְהָעִיד שֶׁתִּזְכֶּה בְּמָמוֹן, אֶפְשָׁר דְּנוֹגֵעַ בַּדָּבָר (הַגָּהַת אֲשֵׁרִ"י).
י זֶה שֶׁפָּסְלָה תּוֹרָה עֵדוּת הַקְּרוֹבִים, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם בְּחֶזְקַת אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁהֲרֵי פְּסוּלִין לְהָעִיד לוֹ בֵּין לִזְכוּתוֹ בֵּין לְחוֹבָתוֹ, וַאֲפִלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵינָם כְּשֵׁרִים לְהָעִיד זֶה לָזֶה, אֶלָּא גְּזֵרַת הַכָּתוּב הוּא.
יא הַגֵּרִים, אֵין לָהֶם קֻרְבָה. אֲפִלּוּ שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ מְעִידִים זֶה לָזֶה, דְּגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּר כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד דָּמֵי.
יב כָּל מִי שֶׁאֵין אַתָּה מֵעִיד לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא בַּעַל קְרוֹבָתְךָ, אִם מֵתָה אִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחָה לוֹ בָּנִים, הֲרֵי זֶה נִתְרַחֵק, וְכָשֵׁר. הַגָּה: מִיהוּ, אִם נִפְסַק הַדִּין כְּשֶׁהָיָה קָרוֹב לֹא יוּכַל לַחֲזֹר לְתָבְעוֹ אַחַר כָּךְ בְּעֵדוּת זֶה שֶׁנִּתְרַחֵק, דְּהוֹאִיל וְנִפְסַק הַדִּין נִפְסַק (בֵּית יוֹסֵף).
יג הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, פָּסוּל לוֹ. וְכֵן אִם יָדַע הָעֵדוּת כְּשֶׁהָיָה חֲתָנוֹ, וּמֵתָה בִתּוֹ, פָּסוּל. אֲבָל אִם יָדַע הָעֵדוּת בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא הָיָה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וּמֵתָה בִתּוֹ, מֵאַחַר שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְסַל בֵּינְתַיִם, כָּשֵׁר:
יד שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה בִּפְנֵי עֵדִים הַקְּרוֹבִים לוֹ וּרְחוֹקִים מִבָּנָיו, אֵין הַצַּוָּאָה כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁהָיוּ קְרוֹבִים בְּשָׁעָה שֶׁנִּמְסַר לָהֶם הָעֵדוּת. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּכְשִׁיר.
טו בְּפִסוּל מָמוֹן לֹא בָעֵינָן תְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת, שֶׁאִם הָיָה נוֹגֵעַ בַּדָּבָר בִּשְׁעַת רְאִיַּת הָעֵדוּת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ הֲנָאָה בַּדָּבָר, יָכוֹל לְהִסְתַּלֵּק בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ הֲנָאָה בַּדָּבָר, וְיָעִיד:
טז עֵדִים הַקְּרוֹבִים לֶעָרֵב פְּסוּלִים לַלּוֶֹה, לֹא שְׁנָא אִם הַלּוֶֹה בָּא לִפָּטֵר בְּטַעֲנוֹת כְּפִירָה וְהֵם מְעִידִים עָלָיו שֶׁלָּוָה, אוֹ אִם טוֹעֵן שֶׁפָּרַע וְהֵם מְעִידִים עָלָיו שֶׁהוֹדָה שֶׁלֹּא פָרַע. הַגָּה: קְרוֹבֵי נִרְצָח יְכוֹלִין לְהָעִיד עַל הָרוֹצֵחַ (הַגָּהוֹת אַשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר). וְכֵן קְרוֹבֵי הַמֻּכֶּה יְכוֹלִין לְהָעִיד עַל הַמַּכֶּה לְגָרְשׁוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר עֹנֶשׁ דּוֹמֶה לָזֶה, שֶׁאֵין תּוֹעֶלֶת לַמֻּכֶּה בְּעֵדוּתוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי שָׁם).
יז הָעֵדִים שֶׁקְּרוֹבִים זֶה לָזֶה, אוֹ שֶׁקְּרוֹבִים לַדַּיָנִים, פְּסוּלִים.
יח אִם הַקָּהָל מִנּוּ עֵדִים, וְתִקְּנוּ שֶׁלֹּא יִשְׁוֶה שׁוּם עֵדוּת זוּלָתָם, כְּשֵׁרִים לְהָעִיד אֲפִלּוּ לִקְרוֹבֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּם עֲלֵיהֶם (וע"ל סִימָן ל"ז סכ"ב). הַגָּה: אֲבָל אִם מִנּוּ סְתָם עֵדִים בָּעִיר, אֵין כַּוָּנָתָם שֶׁיָּעִידוּ לִפְסוּלִים. וְכֵן דַּיָּנִים הַמְמֻנִּים בָּעִיר, לֹא יָדוּנוּ לִקְרוֹבֵיהֶם (רִיבָ"שׁ סִימָן שי"א), וְכֵן נוֹהֲגִין.
א סָעִיף ב וי"א דקרובי האם נמי אינן פסולי' אלא מדרבנן. משמע מדבר' הר"ב דהי"א אלו מקילין וס"ל דאינן פסולי' אלא מדרבנן ונ"מ ג"כ לענין עדי קדושין ולפע"ד זה אינו דהא ע"כ טעמו של הרמב"ם כמ"ש בכסף משנה פי"ג מהל' עדות דס"ל שכל מה שאנו דורשי' מהי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הוא מדבריהם כו' ע"ש בכ"מ שהאריך קצת בזה וכ"כ הריב"ש סי' י"ד והביא שם ג"כ תשובו' הרשב"א שזהו טעמו של הרמב"ם שהולך לשטתו שאמ' בעיקר השני של ספר מנין המצות שחבר שכל הדברי' הבאי' בא' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אינן דאורייתא אלא דרבנן כו' וכ"כ בעיר שושן שזהו הטעם די"א וכן מוכח בודאי דעת הרמב"ם דאל"כ אין טעם לדבריו למה יהא קרובי האם רק מדבריהם וכ"כ הרמב"ם ג"כ בריש הלכו' אישות שקדושי כסף הם מדבריהם וכמו שביאר הרמב"ם עצמו דבריו כן בתשוב' שהביא הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות וא"כ פשיטא דאין כוונת הרמב"ם כאן בקרובי האם לומר דכיון שהוציאו בא' מהי"ג מדו' לא יהא בהם ד"ת שהרי גם בקדושי כסף כתב הרב המגיד בריש ה' אישות שדעת הרמב"ם שדינו ד"ת לכל דבר וגם בס' זוה' הרקיע שחבר הרשב"ץ על מנין המצות האריך בזה והוכיח שדעת הרמב"ם שקדושי כסף וכן כל דבר שנלמד בא' מי"ג מדות דינו דין תורה לכל דבר רק שאין להכניסו בכלל מנין התרי"ג מצות כיון שאינו מפורש בתורה וכן בס' מגלת אסתר שחבר מה"ר יצחק ליאון על מנין המצות האריך בזה וכתב ככל דברי הרשב"ץ ודבריה' נכונים ומוכרחים וכ"כ בכסף משנה ריש הלכות אישות וז"ל ולדרך הרמב"ם לק"מ דהא דבר הנלמד בי"ג מדות דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לו' שאלמלא שהם קבלוהו מסיני לא היינו מפרשים אותו כך כו' עכ"ל וכן ראיתי שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ג מהלכות אישות וז"ל המקדש בביאה הרי אלו אלו קדושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה אבל הכסף מדברי סופרים וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרי' שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחי' אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני עכ"ל ובכ"מ שם כתב דנוסחא זו אינה נכונה דמאי וכן הרי הכסף מוחלק משטר וביאה שאלו ד"ת וזה ד"ס ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה אבל הכסף מדבריהם שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמי' כו' עכ"ל ולפע"ד נוסחא זו נכונה (והיא נדפסת בספרי המיימונות הגדולי' שנדפסו בשנת ש"י ובספרי מיימוני שנדפסו בשנת של"ד וכן בשאר דפוסים) וה"ק וכן דין הכסף דין תורה כלומר בדינו הוא שוה לביאה ושטר לכל דבר מדין תורה רק שפירושו מד"ס א"כ לפ"ז פשיטא דאף להרמב"ם גם בקרובי האם דינן כקרובי האב וכ"כ הב"י וד"מ גופיה בא"ע ס"ס מ"ב בשם תשובות רשב"ץ דמ"ש הרמב"ם דקרובי האם הם מדברי סופרים אינו אלא לענין שאינם נכללים בדברי רבי שמלאי לענין מנין המצות אבל מ"מ דין תורה הם וא"כ המקדש בפניה' אינה מקודשת עכ"ל ותמיהני על ה' המגיד שכתב בפ"ד מה' אישות וז"ל י"מ שכל אותן הנלמדי' מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרי' וכ"כ הרמב"ם פי"ג מה' עדות והוא ג"כ מהשורש השני שהניח בספר המצות וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאי' מן המדרש הם מן התורה בין קרובי האם ובין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל והרי הוא עצמו כתב בריש הל' אישות לדעת הרמב"ם גבי קידושי כסף שהם דין תורה לכל דבר א"כ גם גבי קרובי האם הל"ל כן הא שניהם הם הנלמדי' באחד מי"ג מדות וכן נ"ל עיקר שגם הרמב"ם סובר בקרובי האם שדינן דין תורה לכל דבר ולא נ"מ בינייהו לענין דינא ואפי' תימא שדעת הרמב"ם דקדושי כסף הם מדברי סופרים ממש כיון שאינו מפורש בתורה רק ללמד באחד מי"ג מדות מ"מ הרי הרמב"ן בהשגות שם וכל הפוסקי' הוכיחו בהרבה ראויות חזקות ובצורות דקדושי כסף וכן כל דבר הנלמד בא' מי"ג מדות הם מן התורה ממש וכן המחבר כתב בא"ע ס"ס כ"ו האשה מתקדשת בג' דרכים בכסף או בשטר או בביאה כו' ולא הביא שום סברא אחרת כלל וגם הר"ב בהגהה סתם כותיה וא"כ מלבד מ"ש לעיל ק' על הר"ב היאך הביא כאן הי"א שקרובי האם פסולי' רק מדרבנן ואפשר דס"ל כמ"ש ה' המגיד שהבאתי לעיל אבל כבר כתבתי דדברי ה"ה תמוהים בעיני ומ"מ יהיה איך שיהיה העיקר דפסולים דאורייתא כמו שפסק הריב"ש שם והביא תשובת הרשב"א נמי שפסק הכי ושכ"כ הרי"ף בתשובה וכן הוא בקצרה בתשובת רשב"א סי' אלף קפ"ה וכן העתיק בשלטי הגבורים פ' ז"ב תשובה ארוכה ונראה שהיא תשובת הרשב"א ע"ש וכ"כ הרא"ה בספר החנוך פרשת כי תצא מצוה תקצ"ו שגדולי חכמי' ונבונים פסקו אף בכל קרובי אחוה מן האם דפסולי' דאורייתא כו' וכן הוא בתשובת רמב"ן סי' קי"א וכ"פ להדי' בתשובת דברי ריבות סי' רס"ד וכן נרא' מדעת שאר כל הפוסקי' שכתבו סתם שכשם שקרובי האם פסולים קרובי האב פסולי' וגם מהסמ"ג לאוין רט"ו ושאר פוסקים מוכח כן בביאור יותר ע"ש וכן נראה דעת הב"ח והר"ב והע"ש שהביאו דעת הי"א לא כיוונו יפה:
ב סָעִיף ג כל אשה שאתה פסול לה. ע' בתשובת רמ"א סי' צ"ה שאלה ו' סי' קל"א:
ג סָעִיף ד ומיהו לכתחלה לא יחתמו. מוכח בת"ה שם דה"ה להיות דיינים ביחד או לאחד מבעלי דינין אסור לכתחל' ב' בב' תרי בעל גבי חליצה ע"ש וכ"כ הר"ב בא"ע סי' קס"ט ס"א לענין חליצה ע"ש וא"כ ה"ה דעד שהוא ב' בב' ב' בעל עם הבעל דבר לא יחתום לכתחלה על השטר ודו"ק:
ד סָעִיף ד כך הוא פסול להעיד. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' שי"ג:
ה סָעִיף ו אסורי' לדון. עיין בתשובת מלובלין סימן ס"ג:
ו סָעִיף ו ונ"ל ד) דבדיעבד דינו דין. עיין מ"ש בסמ"ע:
ז סָעִיף יא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. כ' הסמ"ע בב"י נסתפק כשהורתן שלא בקדוש' וכו' עד ובד"מ הביאו וכ' עליו דבעי' ג"כ שיהיה לידתו שלא בקדושה עכ"ל סמ"ע וז"ל ד"מ ובפירוש ר"ש סוף מסכת שביעית מוכח בהדיא דלשון נתגיירו לא משמע אלא בגר שהיתה לידתו שלא בקדוש' עכ"ל ומביאו הב"ח ולדידי בלא"ה ליכא ספיקא כלל דכיון דאמרי' בפ' נושאין על האנוסה (סוף דף צ"ו) וברי"ף והרא"ש שם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדוש' חייבין כרת משום אשת אח וכ"כ הרמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה והוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בי"ד סי' רס"ט סעיף ד' א"כ פשיטא דפסולין מדאורייתא ומאי דאמרינן בפ"ד דיבמות עדות לב"ד מסורה היינו בפסולי דרבנן וזה ברור:
ח סָעִיף יב אם מתה אשתו. נראה דה"ה נתגרשה:
ט סָעִיף יב אם נפסק הדין כ"כ הב"י בשם בעל העיטור אבל אין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אבל כוונת בעל העיטור לומר כשהעד העיד מתחלה בב"ר כשהיה קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע מקורבתו ונפסל ופסקו הדין לא יוכל אח"כ לתבעו עוד בעד זה אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא כשקרן וכן משמע בבעל העיטור אות קו"ף דף ל"ח סוף ע"א להדיא וז"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואישתכח דקרוב הוא ואיפסל ופסקו ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוי מסהיד ההיא שעתא כשר הוי מסתבר כיון דאיפסק ההוא דינא איפסק ולא סתר דינא דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה עכ"ל והר"ב והאחרונים לא ביארו זה והיה להם לבאר:
י סָעִיף יג היה יודעלו בעדות. נראה דמי שגירש את אשתו אינו כשר להעיד לה רק בעדות שראה לה קודם שנשאת אבל בעדות שרא' לה אחר שנשאת לא משום דבעי' תחלתו וסופו בכשרות ואפי' להראב"ד וסייעתו לקמן סימן ל"ד סכ"ו ועמ"ש לקמן סימן ל"ד גבי מה שהשגתי על תשובת ריב"ש סימן של"ט:
יא סָעִיף יד אין הצוואה כלום. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה:
יב סָעִיף טו לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. וכ"פ בתשובת ר"א ן' חיים ס"ס כ"ט שהכרעת המחבר מכרעת ובתשובה סי' ק"ג לא כתב כן אלא כתב דהוי ספיקא דדינ' וע"ש ועמ"ש לקמן סי' ל"ז סעיף י"ט ועיין בתשובת מהרי"ט סי' כ"ו וסי' ק"ה:
יג סָעִיף טז ל"ש אם הלוה בא לפטור עצמו כו'. עיין סמ"ע עד ועיין דריש' שם כתבתי עוד פי' אחר לזה ועיין בב"ח פי' אחרים נכונים:
יד סָעִיף טז והם מעידין עליו שהודה (שלא פרע) או ששטר ביד מלוה והלוה מביא עדים שפרעו והם קרובי' לערב ר' ירוחם נתיב ב' ח"ג והב"י כ' על זה ורבינו כתב כדברי כולם וליתא דלא נזכר פי' זה בטור חלא הוא פי' שלישי והוא מדברי הרמב"ן בס' מלחמות שמפרש שם בהפך ממה שפירש הראב"ד ע"ש והוא פי' נכון:
טו סָעִיף טז אם טוען שפרע עיין בב"י וברי"ו נ"ב ח"ג מעורבבים בדעת הראב"ד שנראה להדי' מדבריהם שהראב"ד מחלק בין שני דיבורים לדיבור אחד והא ליתא ולהראב"ד אין לחלק כלל בכך אלא מחלק דהתם כיון שהוא מעיד על עצמו א"כ לא שייך ביה עדות כלל שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה משא"כ הכא דה"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיין בהרא"ש פ"ק דמכות וכמדומה שר' ירוחם והב"י הבינו שגם להראב"ד קאי תירוצא קמא דהרא"ש אבל הא ליתא ע"ש ודוק ותשכח כדברי ועיין בריב"ש סי' של"ט ועיין מ"ש לקמן סי' ל"ד סעיף כ"ו:
טז סָעִיף טז קרובי נרצח יכולי' להעיד כו'. ואפי' הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד. כן הוא במרדכי שם וכתב ב"י משמע מהכא דטריפה אינו כשר להעיד וכ"כ בסימני המחודשים בסתם טרפה אינו כשר להעיד משמע מדבריו דטרפה פסול להעיד לכל עדות מצד פסול בגופו שהוא טרפה ואין דבריו נכונים וכמ"ש לקמן ובד"מ כתב דהמרדכי מיירי בדיני נפשות וס"ל כהנ"י פ' זה בורר דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות וכ"כ המרדכי פ' ז"ב בשם ר"י דעדי' הקרובי' לדייני' כשרים דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בד"מ ולכך טרפה כשר להעיד בד"מ ע"כ ומביאו הסמ"ע בקצרה ס"ק כ"ו וכת' דמור"ם קצר כאן ולא הגיה משום דרבים חולקי' עליהם משמע מדבריהם למאי דרבים חולקי' וס"ל דעדות הקרובי' לדייני' פסולי' משום דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה וטרפה פסול אף בד"מ וכל דבריהם תמוהין מכמה טעמי' חדא נהי דבממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה היינו כגון בעדות הקרובי' לדייני' וכה"ג וכמ"ש לקמן דאם מעידין בגוף העדות שאי אתה יכול להזימה לאו עדות הוא דבעדות זה לא יבואו לידי הזמה אבל עד טרפה נהי דהוא טרפה מ"מ מה שהוא מעיד בממון שייך ביה הזמה דכשיזום ישלם ממון וכי מה ענין טרפה לתשלומי ממון וגם מה דס"ל לב"י דטרפה פסול משום פסול בגופו שהוא טרפה וגם מה שמפלפלין הדרכי משה והסמ"ע בזה נלע"ד דכולן שגו וטעו ואשתמיטתהו ש"ס ערוכה בסנהדרין פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ח ע"א) דגרסינן התם אמר רבא טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה (פירש"י דאין יכול לחייבו ע"פ עדים שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעי למיקטל) ואמר רבא עדים שהעידו בטרפה והוזמו אין נהרגי' עידי טרפה שהוזמו נהרגין רב אשי אמר אפי' עידי טרפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין וכ"פ הרמב"ם בפ' ך' מה' עדות וכתב הכ"מ שם דצריך לפרש דבשעה שהעידו לא הוי ידעינן שהם טרפה דאל"כ איך העידו וע"ש וא"כ מוכח להדיא דבין לרבא ובין לרב אשי אפי' בדיני נפשות טרפה כשר להעיד מצד עצמו ואינו פסול מצד פסלות בגופו אלא לרב אשי פסול בד"נ משום שאינו בזוממי זוממין משום דגברא קטילא בעי למקטל והוי ליה עדות שא"א יכול להזימה וכמו שפירש רש"י שם וזה לא שייך כלל בממון דמ"מ כשיזומו יתחייבו לשלם ממון וכי מה ענין תשלומי ממון לטרפה וא"כ מה שכתב המרדכי כל זמן שהוא חי ואינו טרפה כו' היינו משום דמיירי בד"נ גם מ"ש הד"מ והסמ"ע שדעת הנ"י פ' ז"ב והמרדכי פ' ז"ב בשם ר"י דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ליתא דאדרבא בנ"י שם משמע להדיא איפכא דמייתי את הירושלמי דעדים הקרובי' לדיינים פסולי' משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ומשמע מדבריו דהיינו לענין ממון ע"ש וכן משמע עוד מדברי הנ"י פ' החובל ע"ש ומה שכתב הנ"י ר"פ אחד ד"מ ד"מ לא בעינן דרישה וחקירה ומינה דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימ' דטעמא דדרישה וחקירה משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימ' הוא עכ"ל ר"ל דלכתחלה לא בעינן לחקור משום עדות שאתה יכול להזימה דלכתחלה אין מדקדקין בזה משום שלא תנעול דלת בפני לוון וכמ"ש לקמן לפרש דברי הרמב"ם דבפ' ב' מהל' רוצח כן ע"ש ואמרינן מסתמא יודעים באיזו יום ובאיזו שעה הוא ולא בעינן שיעידו בפירוש בענין שתהא ראוי להזמה אבל אם ידעינן בודאי שאין יודעים באיזו יום ובאיזו שעה וה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה לאו עדות הוא וכמו שהוכחתי לקמן מן הש"ס ע"ש וכן צריך לפרש דברי בעל העיטור שבסוף אות ק' קרובים דף ל"ט ע"ג כתב שלא יהיו העדים קרובי' למלוה ולדיינים דהא שייכא הזמה בעידי קיום עכ"ל אלמא דבעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה ולעיל באותו דף בע"א כתב ד"ת א' ד"מ וא' ד"נ בדרישה וחקירה כו' עד כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הלכך לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא בדיני נפשות עכ"ל א"ו צ"ל דבריו כמו שפרשתי דברי הנ"י ודוק וכן מ"ש הרמב"ם ס"פ כ"ג מהלכות מלוה ולוה (והסמ"ג דף קע"ז ע"ד) וז"ל מכאן אתה למד ששטר שאין בו מקום או זמן כשר אע"פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה שאין מדקדקין בד"מ בדרישה וחקירה כמו שיתבאר שלא תנעול דלת בפני לוין ולפיכך שט"ח המאוחרין כשרין אע"פ שא"א יכול להזימן עכ"ל ונראה שהוציא כן מהש"ס דר"פ א' ד"מ ועיין בה' המגיד שם היינו נמי דלענין לכתחלה לא בעינן לחקרם ולידע אם הם עדות שראויה להזמה ואמרי' מסתמ' העדים יודעים המקו' והזמן אבל אם היו העדים לפנינו ולא ידעו או שהכחישו זא"ז בחקירות עדותם בטל' משום דבעינן עדות שראויה להזמה וכמו שאוכיח לקמן מן הש"ס ורמב"ם וסמ"ג ושאר פוסקים תדע שהרי הר"ן סוף כתובות מביא דברי הרמב"ם דס"פ י"ז מה' מלוה והרי הר"ן ספ"ב דכתובות ס"ל דגם בד"מ בעינן עדות שראויה להזמ' א"ו כמ"ש ומ"ש המרדכי פ' ז"ב דר"י מכשיר עדות הקרובי' לדיינים לא כמו שהבינו הד"מ והסמ"ע דהיינו מטעם דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא אדרב' מדברי ר"י מוכח להפך שהרי כתב המרדכי שם ור"י מכשיר בפ"ב דכתובות גבי עד ודיין מצטרפין ע"כ ובפ"ב דכתובות (דף כ"א ע"ב) שם כתבו התוס' וז"ל אין עד נעשה דיין הטעם כמ"ש רשב"ם וי"מ משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ואם העדים נעשו דיינים עדות שאין אתה יכול להזימה הוא שלא יקבלו הזמה על עצמם ומיהו לפי טעם זה אם העדים קרובים לדיינים אינם יכולים להעיד דלא יקבלו הזמה עליהם אלא כיון דבני הזמה נינהו בב"ד אחר עדות שאתה יכול להזימה קרינא בהו ה"נ יהיה הדיין נעשה עד ודוק' בעד המעיד אבל עד שאין צריך להעיד כגון שיש אחרים שיעידו נעשה דיין ודוקא בדיני ממון אבל בדיני נפשות אפי' עד הרואה אין נעשה דיין לר' עקיבא כו' עכ"ל וכ"כ עוד התוס' סוף פ' החובל (בבא קמא דף צ' ע"ב) בשם ר"י ע"ש הרי מוכח להדיא דעת ר"י איפכא דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא דמכשיר בעדים הקרובי' לדיינים דזה הוי עדות שיכול להזימה בב"ד אחר ולפי דעתי אין שום פוסק שיחלוק לומר דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה וכמו שאוכיח לקמן מן הש"ס וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש פ' זה בורר שהביא את הירושלמי בסתם דעדים לא יהיו קרובים לדיינים משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה משמע מדבריהם דלענין ממון הב אוהו שהרי אין דרכם להביא מה דשייך דוקא לענין ד"נ וכן נראה עוד להדיא מדברי הרא"ש בפ"ב דכתובות גבי קיום וכ"כ הר"ן להדיא בספ"ב דכתובות ע"ש שהאריך וכן משמע פשטא דסוגיא דפ' מרובה סוף (בבא קמא דף ע"ה) דפריך התם והא ק"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות וכו' ועוד נלע"ד להוכיח כן מן הש"ס דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה דאמרינן בש"ס ריש פ' אד"מ דד"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ צריכין דרישה וחקיר' ומ"ט אמרו ד"מ לא בעינן דריש' וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ובדיני קנסות וכן בדין מרומה אוקמא אראורייתא ובפ' היו בודקין אמרי' בש"ס דטעמא דדריש' וחקירה הוא משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה הוא וא"כ אף בהודאות והלואות נהי דתקנו רבנן דלא בעינן דרישה וחקירה היינו שאין הב"ד צריכים לכתחל' לחקור ולדרוש העדים משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל מ"מ מוכח דבעינן עדות שאתה יכול להזימה אף בד"מ ואפי' בהודאות והלואות ונפקא מיניה אלו חקרו הב"ד את העדים בדיעבד ואמרו איני יודע בחקירות ודרישות עדותן בטלה כדאמרינן להדיא בש"ס ס"פ היו בודקין דאפי' עד א' שאומר איני יודע בדרישות וחקירות עדותן בטל' דה"ל עדות שא"א יכול להזימה ובבדיקות עדותן קיימת דעדות שאתה יכול להזימה הוא ודוחק לו' דעקרו רבנן משום נעילת דלת דינא דעדות שאתה יכול להזימה לגמרי דזה לא מסתבר כלל: ועוד דגרסי' בפ' ז"ב סוף (דף ל) אמר רב יודא עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ ומשמע דבחקירות פסול' וכמ"ש הרמב"ם רפ"ג מה' עדות וסמ"ג וט"ו לעיל סי' ל' וכ"כ נ"י פ' ז"ב גבי אחד אומר בדיוטא עליונ' כו' וכ"כ הריב"ש סי' רס"ו דעדות המוכחשת בחקירות פסולה אפי' בד"מ דלא בעינן בהו דרישה וחקירה דדוק' מוכחשת בבדיקות היא דכשרה בד"מ וכהנהו גוונא דאיתמר התם בפ' ז"ב אבל בחקירות לכ"ע פסולה אפי' בד"מ כו' וכ"כ ר' ירוחם נ"ב ח"ב ושאר פוסקים להדיא והיינו ע"כ מטעם שכתב רש"י וז"ל בבדיקות שאינו משבע חקירות באיזו יום באיזו שעה שהזמה תלוי בהן אלא בכלים שחורים וכלים לבנים שאין דין הזמה תלויה בהן עכ"ל הרי בהדיא דעדות המכחשת זא"ז בחקירות פסול' מטעם דבעינן עדות שאתה יכול להזימה דאם לא כן אין טעם כלל לפסול עדות המכחשת זה את זה בחקירות דמה בכך שמכחשת זה את זה בחקירות סוף סוף בגוף הענין עדותם מכיונת ולמה יגרע ממכחשת זא"ז בבדיקות א"ו כדפי' ויצא לנו מזה דנהי דבד"מ לא בעינן לכתחלה דרישה וחקירה מ"מ אם חקרו ואמר א' מהן אפי' איני יודע עדותן בטלה ואין סברא כלל לחלק בין עדות המכחשת לאומר איני יודע דכיון דאמרינן בש"ס ס"פ היו בודקין טעמא דאומר איני יודע בחקירות עדותן בטלה משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכבר הוכחתי דגם בד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה ולהכי עדות המכחשת בחקירות עדותן בטלה א"כ ה"ה באומר איני יודע ושוב מצאתי בריב"ש סי' רס"ו שכתב שנראה דבהודאות והלואות אפי' בדין מרומה לא בעי דרישה וחקירה כד"נ ממש אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מה דאפשר לו שאם אמר בא' מן החקירות איני יודע שתהא עדותן בטלה כד"נ כו' ע"ש ומביאו ב"י בקצרה לעיל סי' ל' מחו' ו' וכן הב"ח שם אין דבריו מוכרחים ונלע"ד כמ"ש מהך דפ' ז"ב דעדות המכחשת בד"מ בחקירות פסולה וגם פשט הסוגיא דר"פ אד"מ לא משמע כדבריו ע"ש גם בסוגיא דפ' מרובה (סוף בבא קמא דף ע"ה) גבי הא דאמרינן התם והא קי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות ה"מ היכא דלא ידעו באיזו יום באיזו שעה דליכא עדות כלל כו' לא משמע כדבריו דדוחק לומר דדוקא בדיני קנסות מיירי התם ואפי' לפי דבריו היינו דוקא לענין דרישה וחקירה אבל מודה דבעלמא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בד"מ ודו"ק ולפיכך יזהר הדיין לכתחלה שלא יחקור רק בדין מרומה וכה"ג דכיון דאינו צריך לזה למה יביא את הבע"ד לידי הפסד דשמא יאמר א' מהן איני יודע ואל יטעך לשון השר מקוצי במרדכי פ' ז"ב ללמוד מדבריו דדוק' בד"נ בעינן עדות שאתה יכול להזימה אדרב' כשתדקדק היטב תרא' דס"ל דגם בד"מ בעינן ומ"ש ד"נ ר"ל דבד"נ אין עד הרואה נעשה דיין כמ"ש התוס' פ"ב דכתובות ופ' החובל שם ע"ש ודו"ק ומ"ש הרמב"ם פ"ב מה' רוצח גבי טרפ' שהרג דכל עדות שאינ' ראויה להזימה אינה עדות בד"נ כ' הלח"מ ס"פ ך' מה' עדות דקשה לשונו דהא בפ' הנשרפין אמרו סתם כל עדות שא"א יכול להזימה אינו עדות משמע בין בממון בין בנפשות דבממון ג"כ שייכא הזמה וכן נראה מדברי הר"ן ס"פ האשה שנתארמלה כו' עכ"ל ולפי דבריו ה"ל להקשו' מכל הפוסקי' הנ"ל ומש"ס ר"פ ז"ב שהבאתי ופסק הרמב"ם גופיה כן ברפ"ג מהל' עדות דעדות המכחשת זא"ז בחקירות פסולה אף בד"מ א"ו לק"מ דמ"ש' בה' רוצח אתי לאפוקי ד"מ לענין חקירה לכתחלה לא בעינן שתהא ראוי להזימ' דהא לכתחלה לא צריך דריש' וחקיר' בד"מ משום נעילת דלת וכמו שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם סוף פ' י"ז מה' מלוה וכמו שפירשתי לעיל דברי הר"ן גופיה והעיטור והנ"י אבל ד"נ בכל ענין בעינן עדות שתהא ראויה להזימ' ואין ספק דאישתמיטתיה לבעל לח"מ דברי הרמב"ם דסוף פי"ז מה' מלוה ולוה ודברי הר"ן דסוף כתובות הנ"ל שהבאתי:
יז סָעִיף יז פסולי'. ע"ל סי' ז' ס"ט וע' ב"ח דלענין מעשה צ"ע אם יש לפסול דיעבד ע"ש ובפסקי רקנ"ט סי' תל"ה הביא הירושלמי ודברי ר"י ומסיק ור' שמחה הכשיר העדי' הקרובים לדייני' וכתב ריא"ז לענין מעשה לא ידענא מאי אידון ביה:
יח סָעִיף יח וע"ל. ע"ל סי' ח' סס"א בהג"ה:
א סָעִיף א חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד כו'. הטעם דבעדות המעשה כאשר הי' לפניו הוא מעיד ולא חשדינן ליה שישנה בכוון בשביל אהבתו או שנאתו משא"כ דין שתולה בסברא והמחשבה נשתנה מחמת אהבתו או שנאתו אפילו בלא כוונת רשע וכמ"ש לעיל סי' ז' ע"ש. אלו הן הפסולי' מהן מחמת קורבה ומהן מחמת עבירהומהן מחמת שאינן מתנהגין בדרך ישוב העול' ומהן מחמת קטטות ומהן מחמת ריעותא שבגופם ומהם מחמת שיש להם צד הנאה בדבר ואלו הן הפסולי' מחמת קורבה האב פסול לבנו כו' ע"ש:
ב סָעִיף ב האחים זה עם זה. המחבר נמשך בזה הסי' אחר ל' הרמב"ם שכ"כ פ"ג דהלכות עדות והתחילו באח ובניהן משום דהן הן הפסולי' המפורשי' בהדיא בתורה דכתיב לא יומתו אבות על בני' ולא אצטריך לגופה שהרי כבר כ' איש בחטאו יומת דרשו רז"ל לא יומתו האבות בעדות בנים קאמר וכן איפכא ומדכתיב אבות על בני' ל' רבי' דרשו חז"ל דמיירי בשני אחין עם בניהן דבניו של אח זה הוא פסול להאח השני ולבניו דאל"כ לא יומת האב על הבן מבעי לי' ועוד דרשו מיתורא דהאי קרא עדות שאר קרובי' שמונה המחבר והולך וכמ"ש ל' הגמ' בפרישה ר"ס זה ע"ש ודוק:
ג סָעִיף ב ואצ"ל שלישי בשני אע"ג דאצ"ל הוא מ"מ כתבו דל"ת שאני שלישי בראשון דאתפליג ג' דרא בינייהו משא"כ שלישי בשני דאתקרבא בחד דרא ובזה מיושב ג"כ האצ"ל שני בראשון דכ' המחבר אחר זה משום דהוא אתפליג דרא יותר משני בשני וק"ל:
ד סָעִיף ב לפיכך האב עם בן בנו פסול ועם בן בן בנו כו'. עד מפני שהאב ובנו כו' נראה דצ"ל מהופך וה"ג לפיכך האב עם בן בנו פסול מפני שהאב ובנו ראשון בראשון כמו אח ואחיו ועם בן בן בנו כו' והשתא א"ש ל' לפיכך וה"ק כיון דפסלינן קורבה ראשון בשני לפיכך גם אב ובן בנו פסולים מפני שיש בבן ג"כ קורבת שני בראשון וגם לגירסא זו ה"ל מלתא טעמא בצדו ועד"ז איתא ג"כ ברמב"ם ע"ש וק"ל:
ה סָעִיף ב וי"א דשלישי בראשון פסול. גם בגמ' יש פלוגתא בזה דמאן דפסליה יליף לה ג"כ מיתור הוי"ו דובנים לא יומתו כו' אלא שהפוסקים מחולקים אליביה דאותו מ"ד אם פסולו מדאוריית' או מדרבנן ויתורא דו' דרש לאסמכתא משא"כ בשאר כל הפסולי' דנלמדו מיתורי' דתיבות שלימות וז"ש מור"ה בהג"ה די"א דאינו פסול רק מדרבנן פי' אפילו למאן דפסלי אבל הרי"ף והרמב"ם דפסקו כמ"ד בגמרא דג' בראשון הוא כשר כשר לגמרי קאמר אפי' מדרבנן וע' בדרישה שם כתבתי כלל הדברים וטעמם והוכחתי מדבריהם שגם באבי אבי אשתו או אבי אמה פליגי דלהי"א הנ"ל והוא דעת ר"ת וסייעתו פסולין המה זה לזה ולדעה קמייתא והוא דעת הרי"ף והרמב"ם הם כשרים ועמ"ש מזה עוד בסמוך סקט"ז:
ו סָעִיף ב ונ"מ לענין עדי קדושין. פי' אם קידש בפניהן אשה ואחר כך קבלה קדושין מאחר דצריכא גט מראשון ומהשני:
ז סָעִיף ב וי"א דקרובי האם נמי אינם פסולים רק מדרבנן. כצ"ל ואפשר דה"ט כיון דבקרא כתיב בהדיא אבות ש"מ דדקדק הקרא דוקא אקורבה דהאב ואף ע"ג דבגמרא קאמר בהדיא דמדכתיב אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו לקרובי האם ס"ל דזהו אסמכתא:
ח סָעִיף ג כל אשה שאתה פסול לה כו'. כללות הללו קאי אמ"ש לפני זה דלא כתב שם אלא קורבה ראשון בראשון או ראשון בשני או שני בשני והן פסולים לכ"ע ולא איירי עד הנה בפיסול חיתון הבא מחמת אשתו ומש"ה כתב כל אשה שאתה פסול לה מחמת א' מהקורבה הנ"ל אתה פסול גם לבעל' דה"ל חד בעל כאשתו ופסלי' לה אפילו שני בשני וכן איפכא ואם אתה פסול לבעל בכל הני קורבה הנ"ל אתה פסול גם כן לאשתו דלא הוה ג"כ בזה אלא חד אשה כבעלה בקורבה הנ"ל והוא פסול לכ"ע משא"כ בפסול חיתון דאתה פסול לבן אחי אבי אשתך וכשר לאשתו דה"ל שני בשני ותרי בעל כאשתו וק"ל:
ט סָעִיף ג ולדעת הפוסלים שלישי בראשון כו'. כלומר דוקא בקורבה הנ"ל דאין בקורב' אתפלגא דרא בהו דוקא אמרינן חד בעל כאשתו אבל בזה דאיתפליג דרא אפי' חד בעל כאשתו לא אמרינן וק"ל כ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ז סימן ג' ועד"ר:
י סָעִיף ג ומ"מ אם דנין כו'. ור"ל דמ"ש המחבר מכשירים באשתו היינו ביש לה נכסי' שאין לבעלה רשות בהן:
יא סָעִיף ד לא יחתמו עצמן כו'. שם בת"ה מסיים בטעמא משום דחיישינן לב"ד טועים שיסברו שפסולין הן פי' ויבואו לפסול השטר חנם ומש"ה נקט ב"ד טועין:
יב סָעִיף ה אתה מעיד לשאר קרוביו. כצ"ל וכן הוא במיימוני ור"ל קרוב שיש לו מאשה אחרת וק"ל:
יג סָעִיף ו ונ"ל דבדיעבד דינו דין. עיין ד"מ שם סימן ז' שהביא לדברי מהרי"ק שורש כ"א דמכשיר לדון והכריע שם דבדיעבד אף בעל העיטור מודה דדינו דין (כמ"ש כאן בהג"ה) והיינו משום דאינו אוהב ממש וע"ל סי' ז' ס"ז מדין אוהב ושונא ושמעתי שיש מחלקים ומפרשי' מ"ש מור"ם כאן דאסורין לדון היינו דוקא לדון זה את זה אבל הן רשאין להצטרף יחד עם שלישי לדון אחרים אפילו הם אוהבים גמורים ודוקא בשני דיינים ששונאים זה את זה קאמרי דאסורין לדון יחד לאחר כמ"ש הטור והמחבר בסימן ז' ס"ח ולא בשני אוהבים דמשום אהבה שביניהן אדרבה יודה א' לחבירו על האמת ויהיו נשמעין זה לזה:
יד סָעִיף ז אחי האח מן האם מעידין כו'. ז"ל הטור כגון ראובן נשא רחל וילדה לו את ימין והיה לו בן מאשה אחרת ושמו נמואל שהוא אחי ימין מן האב ומת ראובן ונשאת רחל לשמעון וילדה לו את אוהד הוא אחי ימין מן האם נמואל ואוהד כשרים זה לזה אע"פ שימין הוא אח לשניהן עכ"ל:
טו סָעִיף ח ולפיכך אינו מעיד לא לבנה וכו'. בפרישה כתבתי דנ"ל דה"ק כיון שמחשבים לראשון בראשון לפיכך הוא פסול לבנה אבל לבן בנה או לבן בתה הוא כשר משום דהווין עמו שלישי בראשון שהן כשרים לדעת הרמב"ם משא"כ אם לא היו נחשבים הבעל עם אשתו לראשון בראשון אלא לגוף א' לגמרי אז לא היה בן בנה עמו אלא שני בראשון כמו שהוא עם אשתו שני בראשון והיו פסולין יחד כמ"ש לפני זה בס"ב וק"ל:
טז סָעִיף ח ולא לאביה ולא לאמה דוק בדבריו והן מדברי הרמב"ם שלא פסל אלא לאביה או לאמה ולא לאבי אביה דהיינו אבי חמיו או אבי אמה דהיינו אבי חמותו וזה כמ"ש דלהרי"ף והרמב"ם זהו בכלל שלישי בראשון כיון דהבעל עם אשתו מחשבי' לראשון בראשון ודוק:
יז סָעִיף ט אבל אם העיד לקרוביה דייק וכתב אם העיד כו' שהו' ל' דיעבד הא לכתחלה ס"ל להרמב"ם דאסור להעיד להן אבל הרא"ש כתב דמעיד להן אפי' לכתחלה:
יח סָעִיף י לא מפני שהם בחזקת אוהבים כו'. הטור סיים וכתב לפיכך אוהב ושונא כשרים להעיד וכמ"ש בר"ס זה והוא כמו הוכח' אחרת ור"ל דאי טענות דפסול קרובים הוא משום אוהבים הוי אוהב פסול לעדות ואנן קי"ל דהוא כשר ועפ"ר:
יט סָעִיף יא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. בב"י ☜ נסתפק כשהורתן שלא בקדושה ונתגייר' אמו כשהית' מעוברת וילד' בקדוש' אי ג"כ מיקרו גרים סתם ודינם כקטן שנולד דמי או לא ובד"מ הביאו וכ' עליו דבעינן ג"כ שיה' לידתן שלא בקדושה שיתגיירו עצמן אחר שנולדו מיהו באחד מהן שנולד בגיותה ונתגייר סגי ויכול להעיד לאחיו ישראל אפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה דזיל בתר טעמא:
כ סָעִיף יב נפסק הדין כשהי' קרוב. פי' אף שראה העדות מקודם כשהיה רחוק ועתה שנעשה קרוב פסקו לו על תביעתו כמי שאין לו עדים לא יוכל לחזור ולתבעו אחר שנתרחק אף שהיה מתחלה וסופו בכשרות הואיל שכבר נפסק הדין אבל אם הי' קרוב כשראה העדות בלא"ה פסול כמ"ש בסעיף שאחר זה:
כא סָעִיף יג ונעש' חתנו פסול כו'. ילפינן לה מדכתיב והוא עד או ראה או ידע כו' אם לא יגיד ש"מ דבעינן שיהא ראוי להעיד הן בשעת ראיה הן בשעת הגדה אבל אנפסל בנתיים לא מצינו שקפיד קרא:
כב סָעִיף יד ויש מי שמכשיר. הואיל דבצווא' לא הי' תועלת לשכ"מ כ"א לבניו והם רחוקים עמו אף בשעה שנמסר להן העדות:
כג סָעִיף טו בפיסול ממון ח"צ כו' הטעם דדוקא בפסול קורבה דאף דנתרחק ממנו מ"מ זה שיעיד לו הוא זה שנפסל להעיד לו בראשונה מ"ה נשאר בפיסול. משא"כ בפסול התלוי בנגיעת ממון כיון שנסתלק מאותו הנא' ונכנס אחר תחתיו לאותו הנאה הרי הוא כאלו לא הי' לו הנאה ממנו מעולם וגם בפסול ממון לא חל עליו שם פסול. מחמת נגיע' מעיקרא כיון שהי' יכול לסלק נפשו מיד משא"כ בפסול קורב' ועפ"ר:
כד סָעִיף טז ל"ש אם הלוה בא לפטור כו'. פי' ל"מ אם הלוה טוען להד"ם שלויתי פשיטא דפסולין ללוה כיון דהן קרובין לערב ויש הנאה לערב בעדותם די"ל משום דידעו העדים שהערב הוא איש טוב ולא יכפור בדבר שנעשה עליו ערב ויודה להמלוה ויהנה הודאתו לחייב נפשו ולא לחייב הלוה מ"ה באו להעיד דבעדותן שמעידין שלוה מכניסין הן הלוה במקום הערב שצריך להתפרע תחלה מהלוה אלא אפי' טען הלוה אין לויתי אבל פרעתיו אח"כ דבטענ' זו נפטר גם הערב מהמלוה נמצא כשעדי' הללו מעידים שלא פרע אין הנאה לערב מזה קמ"ל דאפ"ה פסולין הן גם להלוה מטעם דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזיל מ"ה כל מה דמעידין על הלוה כאלו מעידין אותו על הערב וק"ל ועד"ר שם כתבתי עוד פי' אחר לזה:
כה סָעִיף טז יכולין להעיד על הרוצח. והטעם מפורש שם כיון דכבר מת מנ"מ לקרובי נרצח במיתתו של הרוצח וזה שסיים מור"ם וכתב דקרובי המוכה מעידין בדבר שלא יגיע להמוכה הנאה בעדותן כו' והוא ג"כ דברי המרדכי שם וע"ש דכתב עוד דאפי' הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפ' יכול להעיד שהרי האמינו לומר פלוני רבעני עכ"ל ונרא' דדקדק לומר הנרצח ללמדינו דמיירי שבשע' שבאנו לדון הרוצח כבר מת המוכה אלא שמעיקר' בשעה שהעיד הוה חי ולא הוה טריפ' ואחר כך מת ומקבלין עדותו להמיתו או לחייבו גלות ע"פ ובכה"ג דוקא מותר משום דאין לו הנא' גם להנרצח בהמיתו או בהגלותו אבל אם נשאר חי פשיט' דלא מקבלין עדותו לענוש המכה על פיו בשבת וריפוי ואינך ומור"ם קיצר בזה משום דדין מיתה וגלות אין נוהגים בינינו ולא כתב דין דקרובי הנרצח אלא ללמד ממנו דין קרובי המוכה וק"ל:
כו סָעִיף יז או שקרובי' לדיינים פסולי'. וה"ט משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה והדייני' לא יקבלו הזמה על קרוביה' ועד"מ שכ' בשם ר"י ונ"י דבדיני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ומה"ט מכשיר בעדי' הקרובי' להדייני' גם כשהעד הוא טריפה ע"ש וקיצר כאן מור"ם משום דרבים חולקין עליה' ועמ"ש בהגד"מ בשם מור"ש ז"ל:
כז סָעִיף יח אם הקהל מינו עדים כו'. ע"ל ס"ס ל"ז בסכ"ב מדינים אלו ולעיל סי' כ"ח סכ"ג לענין קבלת עדות:
א סָעִיף ב בן בנו פסול. עיין בפ' י"נ דף קכ"ח מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כוותיה וע ין פ' י' יוחסין האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על עובר שבמעי' ממזר הוא אינם נאמרם ר"י אומר נאמנים ותני עלה בברייתא פ' החולץ דמ"ז ר"י אומר נאמן אדם לומר על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול ואמר ר' חיי' בר אבא לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן ועיין שם משום דאינו נאמן כי אם על בנו ולא על בן בנו וקשה למר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא אמאי אינו נאמן כשיש לו בנים דהא טעמא דאינו נאמן על בנו לחכמים כתב רש"י בפ' עשרה יוחסין ז"ל אינו נאמן משו' דקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד ואם כן לר' יהודא דנאמן על בנו משום דכתיב יכיר אם כן על בן בנו נהי דלא קאי עלי' יכיר הא ממילא כשר הוא כיון דאינו קרוב אלא דבלשון רש"י שם כבר עמדו בו הראשונים דלמה כתב הטעם משום דקרוב הוא הא תיפוק לי' דהוי ע"א ואין ערעור פחות משנים ואם כן ניחא למר בר רב אשי:
ב סָעִיף יב נפסק הדין. עיין ש"ך שכתב אין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אבל כוונת בעל העיטור כשהעיד מתחלה ולא ידעו מקורבחו ונפסק הדין אינו יכול להעיד אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים כו' דעביד אינש לאחזוקי דיבורי'. וכבר כתבנו מזה בסימן כ"ת עיין שם ראיות מוכרחיות דלא אמרינן עביד לאחזוקי דיבוריה וגם בעל העיטור גופי' ס"ל במי שהגיד עדותו לפני אנשים שאין בקיאין סומכין על העדים עצמן ועיין שם ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורו ועיין שם ועתה באתי להוסיף ראיות ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל ה' סימן ה' בשטר שחתום עליו עד פסול ונתבטל כל העדות מדין נמצא א' מהם קא"פ דכל העדות בטל אם העדים כשרים זוכרים עדותן ע"י השטר יכולין לחזור ולהעיד לפני בית דין והובא ברמ"א סימן ל"ו ובשלחן ערוך סימן מ"ה סעי' י"ג ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דבורו ותו אינו מועיל הגדתן פעם שנית והש"ך גופי' כתב בסימן ל"ו על דברי הסמ"ע שמחלק בין הגדה שבשטר להגדה בע"פ והש"ך שם סעיף קטן י"ב חולק עליו והעלה דאפילו הגידו בע"פ עם קא"פ יכולין עוד לחזור ולהגיד בלי צירוף הפסול וזה דומה לקרוב ונתרחק אלמא דלא אמרינין עביד איניש לאחזוקי דיבורו ולכן יראה דעיקר טעמא דבענהעיטור הוא משום דכבר נפסק הדין וטעמא דפס"ד נראה לפי מ"ש בתה"ד סימן ש"י והובא להלכה בדברי הרמ"א סימן רס"ח דאם כבר נפסק הדין הוי מעשה השני' לחוד' עיין שם בתה"ד דלמדו מפ' החולץ גבי ספק ויבם דאמר ר' ירמי' קס דינא ואף על גב דהי' יכול לבא בתורת ממה נפשך אפילו הכי כיון דכבר נפסק הדין אין הדין חוזר ועיין שם דאתי עלה מתורת יאוש כיון דכבר איפסק הדין אם כן ה"נ כיון דכבר איפסק הדין כשהי' קרוב ואז כשהי' קרוב הי' הדין כהלכה דאז הי' פסול לכן גם אחר שנתרחק תו אין הדין חוזר ודו"ק ועוד נראה כיון דתחלתו בכשרות וסופו בפסול פסול אם כן תיכף שהגידו ה"ל סופו בפסול ופסול אפילו שנתרחק:
ג סָעִיף יב ויש מי שמכשיר. ז"ל הסמ"ע הואיל דבצוואה לא הי' תועלת לשכ"מ כי אם לבניו והם רחוקים עמו אף בשעה שנמס' להם העדות וכ"כ בטורי זהב משום דהשכ"מ יכול לחזור ואין הנפקותא אלא לבניו ולפי זה אם הי' מתנת שכ"מ במקצת דבעי קנין הוי פסול לכולי עלמא עד כאן לשונו הטורי זהב ולענ"ד נראה דגם במתנה בקנין יכולין להעיד נגדבניו ולא הוי תחלתו בפסול וסופו בכשרות לפי מ"ש הרמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ג) דהא דפריך ולסלקי בי' תרי מנייהו ולדייני וז"ל וא"ת וכי מסלקי אמאי מכשרי והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכיון שלא נאמר תחלתו בפסול אלא במי שהי' קרוב ונתרחק או פסול הגוף אחר שהרי זה מעיד למי שהי' קרובו בשעת ראי' אבל כאן שעכשיו נסתלק ממון זה אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראי' שהרי ממון אחרים ולא שלו ולאחרים מעיד כללו אין אדם מעיד לאותו שהי' פסול ליה בשעת ראיה אבל אם הי' פסול לזה בשעת ראיה מעיד באותו עדות לאחרים שהרי תחלתו כשר הוא אצלם וזה הטעם למי שהיה עד לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר עד כאן לשונו ובנימוקי יוסף פרק חזקת הבתים אחר שהביא לשון הרמב"ן כתב וז"ל ונראה לי שהרב ז"ל [סובר] דלא אזלינן אלא בתר גברא משום דמסהיד לו מסהיד ולצורך האיש ההוא מעיד שהרי אינו מעיד לצורך הממון עצמו אלא כל היכא שלא נסתלק שלו על עצמו מעיד ואם נסתלק ממנו לאחרי' הוא מעיד דלא שייך גבי ממון למימר שיהיה בו פסול עדות שלעולם יש לו לממון בעלים הלכך כשנסתלק מממון לגבי אדם שהממון שלו כשר הוא לו וכן לגבי הממון לא שייך בו פסול ע"כ כ"כ הבית יוסף בשם משרים קרוב שיודע בעדות שדה שנ קרובו ומכרה קרובו או נתנה ומקבל אחריות דמחמתי' לא דמעלמא וערערו על אותה שדה כשר להעיד משרים נ"ב מדבריהם למדנו נדון דידן דכי היכי דאם מכרה לאחר יכול להעיד ה"ה הורישה יכול להעיד אם הוא רחוק ליורש וז"ב לפי שיטת הרמב"ן והנ"י והמשרים אלא לשיטת הראב"ד דטעמא דלא בעינן גבי ממון תחלתו בכשרות הוא משום דגבי נוגע לא שייך תחלתו בפסול כיון דנוגע לעצמו מעולם לא הי' עליו שם עד ואם כן נדון דידן אצל קרובו שפיר הוי תחלתו בפסול וזה נרא' שיטת הרא"ש דפוסל בשכ"מ שהוא קרוב לעדי' ועדים רחוקים לפניו דאף על גב דס"ל דגבי ממון לא שייך תחלתו בפסול וכמו שכתב הרא"ש פ' חזק"ה ופ' ז"ב דלא אמרינן תחילתו בפסול אלא גבי פסול הגוף ולא בפסול ממון היינו דס"ל דוקא אם היה נוגע ולא הי' מעולם עליו שם עד אבל זה שהי' קרובו הי' עליו שם עד פסול וה"ל תחילתו בפסול וכשיטת הראב"ד הנ"ל הובא ברמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים אבל לפי הני רבוותא שזכרנו הרמב"ן והנ"י ומשרים גם במתנה בקנין כשר לבניו וכמ"ש אח"כ מצאתי במוהרי"ט ח"א סימן ק"ה דהקשה בדברי הרא"ש כיון דאין נפקותא לשכ"מ כי אם לבניו והעדים רחוקים לבניו למה יפסל ואוקמה במתנה שכ"מ במקצת דבעי קנין או במודה על חפץ שהוא של פ' דהנפקותא למצוה ואפילו לדע' הגאון כשרי' לבניו משום דכבר נסתלק המצוה ועיין שם ות"ל שכוונתי לדעתו: אד מ"ש מוהרי"ט במודה יראה לי דבמודה לא מהני לבניו גם לדעת הגאון כיון דבשעת מעשה כשהי' קרובים לו הוי הודאה ואם כן יכול לטעון השבעה וכיוצא בזה כתב כנה"ג בשם משפט צדק הא דמהני סילוק היינו דוקא בעדי ראי' אבל בעדי הודא' לא מהני סילוק מפנ שיכ"ל מפני שראה שם שלא הי' שם מי שיוכל להעיד עליו הודה זה שאינו עד כאן לשונו ואם כן ה"נ ואף על גב דגבי שכ"מ לא שייך השטאה אבל השבעה מיהת יכול לומר וצריך לומר אתם עדי וכדאי' בס"פ גט פשוט ואם כן כיון דאין עדי' לא שייך אתם עדי ואין לומר כיון דטעמ' דהשבעה בשכ"מ הוא שלא להשביע את בניו וכיון דאלו רחוקי' לבניו לא שייך טענה זו דליתי' דהא קיימא לן אפילו אין לו בנים כלל נמי יכול לטעון השבע' ולכן נראה דמיירי בקנין ולא במודה ודעת גאון דאפילו בקנין כשרין לבניו וכמ"ש דכי היכא דאם מכרה לאחר יכול להעיד ה"ה הוריש לאחר יכול להעיד. אבל קשה לפ"ז בשט"ח שחתם עליו קרוב ונפסל מחמת קרוב או שהגיד בע"פ איך שקרובו נתחייב לזה ממון ונפסל עדותו מחמת קורבה יוציאו אח"כ אותו הממון לבניו או מבני בניו שהם רחוקים לעדים מיהו לפי מ"ש הרמ"א סעי' י"ב דאם כבר נפסק הדין קם דינא אם כן ה"נ כיון דכבר נפסק בהיותו קרוב אלא דלפענ"ד נראה בזה דאפילו עדיין לא נפסק הדין ובא הקרוב להעיד אחר מיתת קרובו נגד בניו איך שאביהם נתחייב לזה מנה ובחיי האב לא העידו כלל גם כן אין הבני' חייבים לשלם אף שהם רחוקים לעדים ומשום דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין וכיון דהלוה פטור נכסוהי נמי פטורין וכדאי' פ' יש בכור ובטור ש"ע סימן מ"ט עיין שם וז"ב: ולפי זה הך דינא דגאון אינו אלא כשהעידו על חפץ מבורר או קרקע מבורר כנדון דמשרים דבזה לא שייך נכסוהי דבר אינש אינון ערבים ומשום הכי הבני' שהם רחוקים מוציאין מידם ע"פ עדות זה אבל בחוב דנכסים אינן אלא ערבים וכיון דהלוה פטור ערב נמי פטור. ומעשה בשטר שלם זכר על סך מסויי' כנהוג והעד החתוספות הי' קרוב אל הנותן השטר שלם זכר ורחוק לבניו. והנה לדעת הטורי זהב ודאי פסול כיון דהוא חוב על סך מסויים והחוב הותחל מחיים אלא שהבריר' ביד היורשים לסלק החוב בחלק ירושה הן רב הן מעט אבל על כל פנים חוב דאבוהן היא והותחל החוב בחיי קרוב הוי תחלתו בפסול אלא גם לפי מ"ש דשכהוסבה הנחלה לרחוק לעדים הרי הוא כנסתלק הקרוב ויכול להעיד היינו דוקא בדבר מבורר כגון קרקע או חפץ אבל בחוב לא ואם כן בשטר שלם זכר שבא ליטול בתורת חוב שנתחייב לו חמיו וכיון דהלוה פטור דאין עליו עדים גם בניו פטורין משום דנכסוהי אינון ערבין וכמ"ש:
א סָעִיף יב מיהו אם נפסק הדין וכו' עש"ך סק"ט דאפי' לא נפסק הדין א"י להעיד דעביד אינש לאחזוקי דיבורא. ובתומים תמה דהא גבי שלא בפני בע"ד יכולין לחזור ולהגיד וכן בסי' מ"ד כשהעידו עם קרוב א"פ יכולין לחזור ולהגיד ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורא (") ולפעד"נ דלק"מ דבמקום דהגדתן לאו כלום הוא ואין עוברין שום איסור בהגדת שקר לא שייך לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורא רק שבהעיטור שהביאו הש"ך מוכח דמיירי כשלא ידעו בשעה שהעידו שהן קרוב א"פ ואין להם התנצלות לו' ששיקרו מחמת שאין בעדותן ממש דהא לא ידעו מזה שפיר אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורא. וגם אפילו ידעו העדים בקורבתן רק שיודעין העדים שהב"ד אינן יודעין' מקורבתן ויסמכו עליהם ובשעה שהעידו העידו אדעתא דהכי שב"ד יסמכו עליהם מש"ה אמרינן דעבידי' לאחזוקי דיבורייהו דאי יודו ששיקרו יהיו נחשדין בעיני הבריות כמעידין עדות שקר שהרי אדעת' דעדות העידם:
ב סָעִיף יד ויש מי שמכשיר. עיין בט"ז דכתב במתנת שכ"מ במקצת דלכ"ע פסול כיון דנוגע הוא בשעת ראית העדות אמנם במהרי"ט ח"א סי' ק"ה כתב דיש להתיישב בדבר דנראה דאפי' במתנת שכ"מ במקצת נמי כשר דדמי' להא דמבואר בסי' ל"ז סעיף י"ח גבי בני העיר דנגנב ס"ת דמהני סילוק דבפסול ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וה"נ כיון שמת נמי הוא כנסתלק ע"ש ומביא ראיה מקרובי נרצחים דיכולין להעיד על הרוצח וממוכר דנאמן לומר לזה מכרתי ע"ש ובקצה"ח הסכים לזה ומחלק בין כשמעיד שקרובו מכר או נתן קרקע או חפץ הידוע דיכול להעיד על היורש שהוא רחוק נגדו אבל במעיד שקרובו לוה מעות אינו נאמן להעיד על יורשיו והטעם כיון דנכסי אינון ערבין ביה וכשאין יכול לגבות מלוה עצמו א"י לגבות מנכסים שהוא ערבין ביה ע"ש והנה בגוף הדין שכתב מהרי"ט והניח בצ"ע על הרי"ף נ"ל לפענ"ד דהעיקר כהט"ז דל"ד להנך דמייתי מהרי"ט ראיה דהא מבואר ברא"ש במכות גבי אלעי וטובי' דהא גבי פלוני רבעני לרצוני פלגינן דיבורא דכיון שהוא בע"ד לא שייך לומר גבי' עדות שבטלה מקצתה בטל' כולה אבל גבי אלעי וטובי' דעדות הוא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כול'. ולפי זה נראה דבאם אמר פ' רבע קרובי ובשעת הגדת עדות מת קרובו או שמעיד דפ' רבע קרובי לאונסו אף דבשעת הגדת עדות הוא חייב ודאי פלגינן דיבורא כיון דבשעת הגדתו כבר קרובו מת ולא שייך ביה עדות שבטל' מקצתה בטל' כולה דכיון דכבר מת לא שייך עליו עדות ונתקיים על הרחוק כמו בכל פלגינן דיבורא ולא שייך לומר דכוון דבשעת ראיה ראה דפ' רבע קרובו שנתבטל הראיה על קרובו וא"כ נתבטל לגמרי דז"א דאטו אם ראה על ב' דברים מה שעשה קרובו ומה שעש' רחוק וכי יהיה הראיה נתבטל על הרחוק וראי' לזה מסי' נ"א סעיף ו' הכותב נכסיו לב' בני אדם וכו' וכ' בהג"ה דבעדות בע"פ כה"ג הוא קיים לרחוק אף דבשעת ראיה על קרוב ג"כ מ"מ לא נתבטל על הרחוק ודוקא אם נצרף בשעת ראית פסול תבטל העדות אבל בכה"ג לא. ולפ"ז ליכא ראיה מכל הראיות שהביא מהרי"ט מה שהביא ראיה מבני העיר שנגנב ס"ת דמהני סילוק לאו ראיה דשם עדותו על ב' דברים שאינו של המערער ושהוא של קרובו ולכך כיון שקרובו כבר נסתלק שאין בו שום תועלת לקרובו בשעת הגדה מקבלין עדותו מה שהעיד שאינו של המערער דעדות מה שהעיד שאינו של המערער היה כשר לזה שמעיד לו אף בשעת ראיה ועדות שבטל במקצת לא שייך לומר בזה דהא עדות שמעיד שהיה של קרוביו אין שם עדות כלל כיון דכבר נסתלק ובשעת ראיה לא שייך לומר דהראי' דבטלה במקצת כהנ"ל. ולפ"ז אמרינן שפיר דמהני סילוק כיון דפלגינן דיבורא ונאמן שאינו של המערער ובעדות זה סגי לבטל ראיות המערער כיון דאינו שלו וכן מה שהביא ראיה מקרובי נרצח ג"כ לאו ראיה מחמת טעם הנ"ל דעל הנרצח לא שייך שם עדות כיון דכבר מת ובעדות זה שרא' שרצח ישראל אף דלא ידעינן מי הוא הנרצח סגי ולכך אמרינן פלגינן דיבורא. וכן מה שהביא ראיה ממוכר דנאמן לומר לזה מכרתי ג"כ לאו ראיה דבמקחו בידו נאמן מחמת דהאמינו חז"ל מחמת אומדנא שלהם ובאין מקחו בידו דנאמן מדאורייתא בע"א והוא מחמת טעם הנ"ל דעל עצמו לא שייך שם עדות כמ"ש הרא"ש הנ"ל ולכך אמרינן פלגינן דיבורא. משא"כ הכא דמעיד שקרובו מכר ביתו ועכשיו מת בודאי דלא מהני עדותו אף שהוא יחזק ליורש דהא א"א להוציא מהיורש רק בעדות שהעיד שקרובו מכר דלא שייך לומר בכה"ג פלגינן דיבורא לומר שלקה ולא מקרובו דהא ידוע שהבית של קרובו וקנינו מאחר לא מהני. וא"כ ע"כ צריך לקבל עדותו שקרו בו מכר ועדותו זה בשעת ראיה היה בו תועלת למוכר אף דבשעת הגדה כבר מת ואין בו תועלת מ"מ הי' בשעת ראיה בפסלות ולא פליגי הרי"ף והרא"ש רק במתנת שכ"מ בכולה דג"כ בשעת ראיה לא היה בו תועלת משא"כ במתנת שכ"מ במקצת בשעת ראיה היה גם כן נוגע לו אף עכשיו דמת לא מהני. גם מ"ש בקצה"ח לדעת מהרי"ט לחלק בין מכר להלואה דבעדים קרובין ללוה ורחוקים ליורשין פטורין מטעם דאם אין הלוה מחויב הערב נמי לא מחויב דנכסי אינון ערבין ביה לא נהירא דהא כשמת בלא"ה פקע שיעבוד הגוף. רק שבתומים סי' ס"ו כ' דכשיורשים נכסים משתעבדים הגופים וא"כ הרי הוא כמו שיעבור הגוף. ועוד דהא אם הערב מודה שהלוה חייב בודאי הערב נשתעבד וא"כ הוא הלוקח או המוכר. כמ"ש התומים בסי' מ"ט גבי ב' יוסף ב"ש שירש או שלקח שדה מיב"ש ע"ש וא"כ עדים דחוקים לבניו הרי ידוע לו ע"פ עדים דחייב והוי כאלו אתי אליהו דחייב לו וראיה לזה מתוספות כתובות דף צ"ב בד"ה דינא דכתבו דנ"מ אם עדי קיום קרובים ללוה ורחוקים ללוקח דמלוקח יכול לגבות ולכאורה קשה הא מלוה גופיה א"י לגבות וא"כ בטל השיעבוד הגוף א"כ בטל שיעבוד נכסים דנכסים אינון ערבין ביה אלא ודאי ע"כ הטעם כיון דאם הלוקח מודה שיודע דהשטר אינו מזויף יכול המלוה לגבות מלוקח א"כ כשבאים עדים ואומרים דאינו מזויף הוי כאלו אתי אליהו והוי כאלו מודי: [מהדו"ק בס' קצה"ח פסק דבשטר שלם זכר על סך מסוים והעד הי' קרוב ופסל אותו כיון דחוב אבוהון הוא הא הוי תחלתו בפסול ואפי' להמכשיר כיון דהוא בתורת חוב וכיון דהלו' פטור הנכסים שהן מטעם ערב גם כן פטורין ולפענ"ד נראה להיפך דאפי' למאן דפוסל במתנה במקצת כיון דא"י לחזור ממילא העדות שייך ג"כ להשכ"מ אם יעמוד מחליו. אבל בנ"ד בשטר שלם זכר שאין שייך להאב כלום דא"י לתובעו כל ימי חייו ואין הדבר נוגע' רק להיורשים אין העדות רק נגד היורשים וכיון שהוא רחוק להיורשים כשר. ומ"ש כיון דהלוה פטור לאו כלום הוא דהא אפי' ברחוקים מ"מ כיון שמת ודאי דנפטר מהחיוב דמת לאו בר חיוב הוא רק דהיורש כרע' דאבוה הוא והרי הוא הלוה ועיין בתומים סימן ס"ו ס"ק מ"ג ע"ש תדע דהא מחוייב לתבוע היורש תחלה קודם שגובה מהנכסים אלמא דהנכסים הן ערבות בעד היורשים ולא בעד המת. ודוקא בלוקח השטר חוב שייך שפיר לומר כיון דהלוה נפטר דהלוקח אינו קונה רק שיעבוד נכסים ושיעבוד הגוף נשאר אצל הלוח וכיון שהעדים קרובים להמלוה וליכא עדים על שיעבוד הגוף ממילא גם שיעבוד נכסים ליכא אבל במת והורישה דבלא"ה פקע שיעבוד הגוף של הלוה כיון שמת והיורש הוא בגוף וכיון דרחוקים הן לו כשר השטר למאן דמכשיר בצוואת ש"מ בלא קנין גם מה שדימה מתנת שכ"מ בקנין למ"ש הראב"ן והנ"י גבי פסול ממון דלא בעינן תחילתו בכשרות כיון דלמי שהוא מעיד לא היה קרוב בשעת ראיה וכו' נראה לחלק דשאני התם גבי בני עיר שיצא עירעור על שלהם. וכן בעובדא שהביא הב"י בשם המישרים שערערו על השדה שמכר קרובו שלא באחריות דשם העדות הוא שאינו של המערער ואם כן נהי דמקודם לא הי' יכול להעיד זה כיון דהי' נוגע לקרובו מ"מ כשנסתלק הקרוב העדות זה שאינו של המערער לעולם כשר היה נגד זה אבל כל שעיקר העדות הוא שהקרוב נתחייב אף שעכשיו ירשו הרחוק מ"מ כיון שהרחוק מכח הקרוב נתחייב ועיקר העדות על חיוב הקרוב הוא בטל העדות דהא מה שראה הי' עדות להפסול משא"כ הראיי' במה שמעיד שאינו של המערער הוא רק נגד המערער ואינן בפסול כנ"ל ובתומים הקש' מקרובי נרצח שיכולין להעיד על הרוצח כיון שאין תועלת לרוצח ומ"ש מתנת ש"מ בכולה דא"י להעיד למאן דפוסל הא אין תועלת להשכ"מ כלל. נרא' לחלק דבנרצח כשמעידין הקרובים על הרוצח שהרג אין צריד להזכיר בעדותן שם הנרצח כלל וכשמעידין פלוני הרג ישראל סגי ולא חשיב עדות זה עדות על הנרצח כלל משא"כ במתנת ש"מ דצריכין להזכיר בעדותן שם השכ"מ שהוא נתן נכסיו שלא יהיו שלו בשעת מיתה ועשה בהן כרצונו שנתן למי שהיה רצונו ליתן הרי זה עדות על הש"מ ממש דהא מעידין על השכ"מ מה שעשה בנכסיו ובשעת ראיה פסולין היו כנ"ל:]
א סָעִיף ב וי"א. גם באבי אבי אשתו או אבי אמה פליגי דלהי"א פסולים המה זה לזה ולדיע' קמייתא הם כשרים. סמ"ע:
ב סָעִיף ב מדרבנן. הנה הש"ך חולק על דברי הרמ"א וכתב שמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם לומר דקרובי האם לא יהיו פסולין לענין קידושין מן התור' ואדרב' הוא סובר דגם גבי קידושין אם קידש בפניהם אינה מקודשת כלל וא"צ גט אלא דכל דבר שאינו מפורש בתור' רק שנלמד מי"ג מדות קרי הרמב"ם מדבריהם ע"ש שהאריך הרב' בזה (* ואני הוכחתי שכל ראיותיו אינם כלום ודברי רמ"א נכונים) אך זה קשה לי דהרמב"ם פסק בפי"ד מאיסורי ביא' דין י"ד דשני אחים תאומים שהי' הורתן שלא בקדוש' ולידתן בקדושה חייבין משום אשת אח והא גבי גר לא שייך קורבה דאב רק מן האם ואפ"ה כתב שחייבין כרת וזהו שלא כדברי הרמ"א שכתב שאין קורבת האם אלא מדרבנן וע"כ צ"ל דס"ל דעדות יש לו דין חליצ' ויבום דהוי דוקא מן האב דילפינן מאחוה דבני יעקב וגבי עדים ג"כ כתיב לא יומתו אבות כו' דהקפידה התור' דוקא אחר קורבה דאב והשאר אסמכתא בעלמא וכן משמע קצת מדברי הסמ"ע ס"ק ז' ע"ש ודו"ק:
ג סָעִיף ד ביחד. כתב הסמ"ע דבת"ה מסיים בטעמא דחיישינן לב"ד טועין שיסברו דפסולין הם פי' ויבאו לפסול השטר חנם גם מוכח שם דה"ה שלא יהיו דיינים ביחד או אם הוא לא' מבע"ד שני בשני בתרי בעל אסור לכתחל' וכ"כ הרמ"א בא"ע סי' קס"ט ס"א לענין חליצ' וא"כ ה"ה עד שהוא שני בשני בתרי בעל עם הבע"ד לא יחתום לכתחלה על השטר. ש"ך:
ד סָעִיף ד להורות. (* נ"ל דלסברת הש"ך דדיינים ביחד או לא' מבע"ד אסור לכתחל' שני בשני בתרי בעל רק לענין עדות התירו א"כ מכ"ש כאן בראשון בשני בתרי בעל פשיטא שפסולים זה לזה לכתחלה) ומה שהקילו בעדות יותר מבדיינים נ"ל הטעם כמ"ש בסמ"ע בריש הסי' ע"ש:
ה סָעִיף ו דבדיעבד. ע"ל סי' ז' ס"ז מדין אוהב ושונא ושמעתי מחלקים דכאן איירי לדון זא"ז הוא דאסורין אבל רשאין להצטרף יחד עם ג' לדון אחרים אפילו הם אוהבים גמורים דדוקא ב' דיינים השונאים זא"ז אסורין לדון יחד לאחר. לא בשני אוהבים דאדרב' מחמת אהב' שביניהן יודה א' לחבירו על האמת ויהיו נשמעין זה לזה. סמ"ע:
ו סָעִיף ח לאביה. דקדק וכתב לאביה או לאמה אבל לאבי אביה ואבי אמה הוי בכלל שלישי בראשון כיון דהבעל עם אשתו מחשבי לראשון בראשון. סמ"ע:
ז סָעִיף יא שנתגייר. כתב הסמ"ע דהב"י נסתפק כשהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדוש' כגון שנתגיירה אמן מעוברת אי ג"כ מיקרו גרים סתם ודינם כקטן שנולד או לא ובד"מ הביאו וכתב עליו דבעינן שיהא גם לידתן שלא בקדוש' מיהו בא' מהן שנולד בגיותו ונתגייר סגי ויכול להעיד אפילו לאחיו ישראל שהית' הורתו ולידתו בקדושה עכ"ל והש"ך כתב דנ"ל דליכא ספיקא כלל בזה למה שנתבאר בי"ד סי' רס"ט ס"ד דשני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדוש' ולידתן בקדושה דחייבין כרת משום אשת אח אם כן פשיטא דפסולים מדאוריית' עכ"ל (וכ"כ הט"ז) * ולפי מ"ש בס"ק ב' דגבי עדות שאני ע"ש נרא' דלק"מ ודו"ק:
ח סָעִיף יב מתה. נראה דה"ה אם נתגרש'. ש"ך:
ט סָעִיף יב ונפסק. פירוש שרא' העדות כשהיה רחוק ואח"כ נעש' קרוב ופסקו הדין כמי שאין לו עדים לא יוכל לחזור ולתבעו אחר שנתרחק זה העד אף שהיה תחלתו וסופו בכשרות הואיל וכבר נפסק הדין עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דאין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אלא דכוונת בעל העיטור מרא דדינא לומר כשהעיד העד מתחלה בב"ד כשהיה קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע ונפסל ופסקו הדין לא יוכל עוד לתובעו בעד זה אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא כשקרן וכן משמע בהעיטור להדיא כו' ע"ש:
י סָעִיף יד שמכשיר. הואיל דבצוואה לא היה תועלת לשכ"מ כ"א לבניו והם רחוקין עמו אף בשעה שנמסר העדות כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה:
יא סָעִיף טו ויעיד. כתב הסמ"ע והטעם דבפסול ממון לא חל עליו שם פסול מחמת נגיעה מעיקרא כיון שהי' יכול לסלק נפשו מיד משא"כ בפסול קורבה וע' בתשובת ר"א ן' חיים ס"ס כ"ט וסי' ק"ג ובתשובת מהרי"ט סי' כ"ו וק"ה:
יב סָעִיף טז או. עיין בסמ"ע ובב"ח מה שפירשו בזה:
יג סָעִיף טז נרצח. ואפילו הנרצח עצמו כ"ז שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד שהרי האמינו לומר פלוני רבעני ומור"ם קיצר בזה משום דדין מיתה וגלות אין נוהגין בינינו ולא כתב דין דקרובי נרצח אלא ללמוד ממנו דין קרובי המוכה עכ"ל הסמ"ע. ובש"ך מאריך בדין זה אם הטריפה יכול להעיד בדיני ממונות אף דבעינן ג"כ עדות שאתה יכול להזימה ע"ש שהשיג על הד"מ והסמ"ע במ"ש דלמאן דס"ל דגם בד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה א"כ הטריפ' פסול להעיד וזה אינו דלא דמי כלל לד"נ דהתם לא שייך ביה הזמה משום די"ל גברא קטילא בעו למיקטל והיינו בעידי טריפה וכשהטריפ' הוא עד ליתיה בזוממי זוממין וכל זה לא שייך בד"מ דנהי דהוא טריפה מ"מ מה שמעיד בממון שייך ביה הזמה דכשיוזם ישלם כו' ע"ש באריכות:
יד סָעִיף יח הקהל. ע"ל סי' ל"ז סכ"ב מדינים אלו ולעיל סי' כ"ח סכ"ג לענין עדות ע"ש:
א סָעִיף א חוץ מאוהב כו'. כ' הכנה"ג בהגה"ט אות ב' וז"ל משרתי הבית כשרים להעיד הרדב"ז ח"א סי' צ"ו (בדפוס סדילקאב הוא בח"ד ס"ס נ"ו וכ' שם הטעם דלא יהא משרת הבית גדול מאוהב שהוא כשר) אבל הרדב"ז ז"ל עצמו בח"ב סי' כ"ד (בדפוס הנ"ל הוא בח"א סי' שי"ב) כתב דנוגעים בעדות הם עכ"ל ועי' בתומים שמצא ראיה מדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות גזילה דין ז' דשכירו ולקיטו כשרים להעיד וסיים דזהו ראיה שאין עליו תשובה וכן עמא דבר עי"ש ולע"ד איני יודע מה צורך לפלפל בזה ואיך אפשר לפסוק בדרך כלל בענין זה דהדבר פשוט שזה תלוי לפי ראות עיני הדיין אם יש להמשרת צד הנאה בעדות זו או לא וכמו שכ' הרמב"ם שהובא בש"ע לקמן סי' ל"ז סכ"א דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו כו' ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה ונפלא הרי זה לא יעיד בה כו' וכן מבואר להדיא בהרדב"ז שם שכ' דיש לפסול עדות נעריו של שמעון על הקידושין כי הם נוגעים בעדות דניחא להו שתהא בתו של ראובן אשת שמעון אדונם לפי שראובן עשיר ויש לדיין להעמיק לדעת אם נמצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה כו' ע"ש וצריך עיון:
ב סָעִיף א ושונא. כ' הכנה"ג בהגה"ט אות ד' וז"ל אי לאו דמסתפינא ה"א דשונא גמור שהוא לו כאחד מן הרודפים ובקש להתנקם ממנו פסול להעיד רש"ל ז"ל בתשובה סי' ל"ג והרמ"א ז"ל סי' י"ב וכן יש ללמוד מדברי התוס' פ"ק דמכות בד"ה אלא מעתה הרוג יציל וכמ"ש בס' בני שמואל ואפשר שיהיה זה דעת מהריב"ל ח"א סי' מ"א והרשד"ם בחי"ד סי' קי"א שפסלו את השונא להעיד ותמהו עליהם משפט צדק ח"א סי' ע"ה והר"ש הלוי סי' ט"ו כו' עכ"ל. ועי' בתשו' כנ"י סי' פ"ט שהביא תשו' רש"ל הנ"ל והאריך לסתור דבריו ושגם בתשו' מהרי"ט סי' פ' כתב ג"כ דאף שונא גדול כשר וראייתו מן המרדכי והג"א שהובא לקמן סעיף ט"ז בהג"ה עבה"ט שם) דאין לך שונא גדול מן הנרצח ע"ש עוד. גם בתומים האריך בדברי רש"ל הנז' ומסיק דאין לו ראיה ברורה מש"ס ואין לחדש דין מסברא ע"ש וע' בתשו' מים חיים סי' א' וב' ועמש"ל ס"ס ל"ה:
ג סָעִיף ב אלא מדרבנן. עבה"ט דהש"ך חולק כו' גם בתשו' פ"י ח"ב סי' פח השיג על הרמ"א בזה ע"ש וע' בתשו' נו"ב תניינא חאה"ע סי' ע"ו הובא בפ"ת לאה"ע סי' מ"ב סק"ט וע' עוד בתשו' ב"ש אחרון חח"מ סי' י"ג ובתשו' ברית אברהם חח"מ ס"ס ד' ע"ש:
ד סָעִיף יב אע"פ שהניחה לו בנים. ערשב"ם ב"ב קכ"ח ע"א בד"ה ומתה בתו שכתב וכגון שאין לו בנים הימנה וכדתנן בפ' ז"ב. ובגליון הש"ס להג' רע"ק זצ"ל שם תמה דהתם א"ר יהודה כן אבל ת"ק ס"ל דגם ביש לו בנים כשר והכי קיי"ל ע"ש וכבר קדמוהו לתמוה כן בס' כנה"ג סי' זה בהגב"י אות י"ח ובס' בר"י אות ך' וע' בתומים סק"ז מ"ש בזה:
ה סָעִיף יב דהואיל ונפסק. עבה"ט מ"ש והש"ך כ' כו' שבודאי יאמר כדבריו הראשונים כו' וע' בתשו' נו"ב חאה"ע סי' כ"ז שכתב דגם להש"ך דהטעם משום דעביד לאחזוקי דיבורו מ"מ מודה דבעינן נפסק הדין ג"כ אלא שנפסק לחוד כשלא העיד עדיין בזה חולק אבל כשהעיד ולא נפסק הדין ג"כ כשר אח"כ להעיד ע"ש והזכרתיו ג"כ קצת בפ"ת לאה"ע סי' י"ז ס"ג ס"ק י"ט. ובגש"ע דהר"ע איגר זצ"ל עמ"ש הש"ך לא יוכל אא"כ לתובעו עוד בעד זה כו' נ"ב וכ"כ להדיא הרא"ה כתובות דף כ"ב ד"ה אר"ה א"ר בשם איכא מ"ד דפסולי עדות שהעידו בעודו בפסול ואח"כ הוכשרו לאותו עדות דאין נאמנים דחשיבא להו כנוגעים בעדותן כיון דכבר העידו עכ"ל וע' בשו"ת מהרי"ט ח"ב חאה"ע סי' ל"ז בסופו וע' עוד בתשו' ברית אברהם חאה"ע ס"ס ק"ה בחח"מ ס"ס ב' ובס' שער המלך פ"ט מה' אישות דין י"ב ובתשו' ח"ס אה"ע ח"ב סי' סז:
ו סָעִיף יד הקרובים לו ורחוקים מבניו. ע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' מ' נידון שטר צוואה במתנת ברי מהיום ולאח"מ ובקנין שהיו חתומים עליו עדים פסולים א' מחמת קורבה וא' מחמת נגיעה אך ל' השטר ואמר לנו הוו עלי עדים כשרים ונאמנים וקנו ממני כו' ובסוף השטר סיים וכל המערער על שטר זה יהיו דבריו בטלים כו' ואח"כ חתם בח"י עצמו והעדים הפסולים אחריו. ורצה הרב השואל להכשיר השטר כיון שהוא עצמו חתם וקיבל ע"ע עדים הפסולים ככשרים ובשגם שיש קנין כו' והשיב דאין מקום לקיים השטר חדא כיון דהעדים הפסולים חתומים אחר חת"י בעל שטר המצווה מאן לימא לן שעל אלו הפסולים נתכוון אדרבה הרי התחיל מעדים כשרים ונאמנים והי' דעתו שיחתמו אחריו עדים כשרים ובאו אלו וחתמו עצמם ה"ל כערב היוצא אחר חיתום שטרות שאין החתימה מוסב עליו כלל וה"נ דכוותיה נמצא זה לא נתכוון להקנות אלא בעדים ואין כאן שטר בעדים כי על הפסולים לא נתכוון. ועוד דאי נמי הוה חתימת עדים קודם לחתימת עצמו ואז אי הוה קאי בחיים ורוצה לחזור בו היינו אומרים כבר קבלת עליך עדים פסולים ככשרים ואולי אפי' בלא קנין והוה נמי תרתי לריעותא מ"מ עדים החתומים בשטר כמו שנחקרה בב"ד דמי וקיי"ל (לעיל סי' כ"ב) אחר גמר דין או אחר קבלת העדות א"י לחזור בו כו' אך הא נכסים נפלו קמי יורשים ומקבלי מתנות ברי הנ"ל באו להוציא מהיורשים ע"י השטר החתום בפסולי עדות הנ"ל המעידים שכבר קנו מקבלי מתנה מחיי הנותן והיורשים אינם מאמינים לעדים פסולים מה יועיל שהנותן קבלום על עצמו ככשרים אבל על היורשים לא קבלום והוא עדיף ממ"ש הר"ן בשם הרמב"ן פ' הניזקין שטר שכ' בו שבח כו' ובש"ע ח"מ סי' ק"ח סעי' י"ח ע"כ נלע"ד שאין להוציא מיורשי דאורייתא ע"פ שטר זה עכ"ד ע"ש. ולכאורה י"ל דאם היו חתימות עדים הפסולים מחמת קורבה קדמו לחתימת עצמו והיה באופן הכתוב בש"ע כאן שהיו קרובים לו ורחוקים מבניו לכ"ע כשר שטר זה כיון דבשעה שנמסר להם העדות קיבלם עליו ככשרים ואחר שמת לא יכלו היורשים לומר אין אנו מאמינים להם דהא עתה להם הם כשרים וצ"ע:
ז סָעִיף יד ויש מי שמכשיר. עבה"ט ועיין בתשו' משכנות יעקב סימן ט"ו שהאריך בזה:
ח סָעִיף טו בדבר ויעיד. עבה"ט וע' בש"ך לקמן סי" ל"ז סי"ח ס"ק ל"ב שהביא הרבה פוסקים החולקים וס"ל דגם בפסול ממון בעינן תחלתו וסופו בכשרות ומסיק דמצי המוחזק לומר קים לי ע"ש והובא בבה"ט שם ס"ק ל"ב ועמ"ש שם. וע' בתשו' חתם סופר חח"מ סי' ל"ו שכ' וז"ל בענין תחלתו וסופו בכשרות יש בזה ג' דינים א' פסול קורבה בזה לית דינא ודיינא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כמבואר בש"ס ב"ב קכ"ח ע"א כו'. דין הב' פסול מחמת נגיעת ממון רבו המקילים דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ויש בזה ג' טעמים. א' משום שבידו לסלק עצמו כל שעה. ב' דאינו פסול לכל אדם ולא דמי לקרובים. ג' דקרובים שאני שהיה עד פסול מתחלתו ותו לא מתכשר משא"כ נגיעה מחמת ממון היה מתחלתו בעל דבר ולא עד ובשעה שמסלק עצמו הוא דנעשה עד וה"ל תחלתו בכשרות כו' ומ"מ יש חולקים וס"ל דגם לענין פסול ממון בעינן תחלתו בכשרות והעלה הש"ך בסי' ל"ז ס"ק ל"ב דמצי המוחזק לומר קים לי וכו'. דין הג' פסול מחמת עבירה זה לא נזכר בש"ס אך הש"ך בסי' ל"ד ס"ק ל"ג פשיטא ליה דלית ביה משום תחלתו וסופו בכשרות ומסידור דבריו נראה שלא אמרו אלא בפסול עבירה שאיני חמס כו' עכ"ל ע"ש ועמ"ש בסי' ל"ד סכ"ט ס"ק מ"ו:
ט סָעִיף טו אם הלוה בא לפטר. עסמ"ע ס"ק כ"ד וע' בתשו' נאות דשא סי' ס"ז בעובדא שהוציא שמעון שטר בח"י ראובן ובקיום לוי ויהודה מעידים על הקיום ועל גוף הענין וכתוב בו איך שלח את שמעון לאדון א' להשתדל לו איזה כ' הנצרך לו וכאשר יביא מהאדון אותו כ' יתן לו ראובן מאה זהובים בשכרו ועוד כתוב בו תנאים ואופנים ותובע עתה שמעון שכרו הנ"ל כי הכתב מהאדון כבר מסר לראובן והשיב ראובן כבר נתפשרתי עמך וסילקתי לך ומה שלא לקחתי השטר ממך הוא כי בעת שחתמתי לא היה כתוב בו רק שני שיטין ועתה כל הנמצא כתוב בשטר שקר הוא כי האופנים נעשו בדרכים אחרים ולפי שלא היה שטר גמור לא חששתי לקחתו ושאלו הב"ד לשמעון מדוע מסרת הכתב של אדון ליד ראובן קודם ששלם שכרך השיב כי לוי ויהודה הנ"ל נתערבו לי עבורו וגם קודם נסיעתי להאדון לא האמנתי כלל לראובן רק ע"י ערבות לוי ויהודה נסעתי להאדון וגם שטר הזה לא היה כלל בידו רק ביד הערבים הנ"ל ועתה יסמוך למשפט לקחתי השטר מידם כדי לתבעו לראובן והפשר שאומר הוא שקר והאריכו עוד בטענותם. ופסק דשטר זה שמוציא שמעון חספא בעלמא הוא כיון שמודה שמעון שלוי ויהודה ערבים לו והרי ערב פסול לעדות ואפי' קרובי הערב פסולים לעדות בכל עניני טענות הנולדים בין הלוה להמלוה ע' בסי' ל"ג בסמ"ע ס"ק כ"ד ממילא כאן כיון שעידי השטר פסולין להעיד הרי השטר חספא בעלמא ויכול ראובן להכחיש כל דברי השטר ההוא בכל מה שירצה וכל טענות שמעון בזה אינו רק תביעות בע"פ וישבע ראובן ויפטר ואפי' אם ירצה שמעון לפטור עתה את לוי ויהודה מהערבות ולא יהיו נוגעים אפ"ה לא מהני. חדא דלפי הנראה מלשון השאלה שלוי ויהודה הם כערב שלוף דוץ דמבואר בסי' קכ"ט דבכה"ג אין להמלוה על הלוה כלום א"כ מעיקרא אין לשמעון תביעה על ראובן כלל כ"ז שיש ללוי ויהודה נכסים וא"כ הם עצמם בע"ד דראובן ואין כאן מקום כלל לזה שיפטרנו מהערבות כמובן ותו דאפי' לא היו לוי ויהודה רק סתם ערבים אפ"ה אין מועיל פיטור כמבואר בסי' קכ"א ס"ט אפי' אם פוטר הלוה את השליח משבועה כדי שלא יהא נוגע לעדות אינו מועיל משום דאיכא למימר דבשביל ההוא הנאה שפוטרו משבועה הוא מעיד לו ותו דאפי' היכא דמהני סילוק לנוגע צריך הוא לחזור ולהעיד בב"ד אחר שנסתלק כמבואר בסי' ל"ג סט"ו כו' וא"כ בנ"ד עכ"פ שטר זה בטל משום דעשאוהו בעת שהיו נוגעים וא"כ נעשה תביעה זו בע"פ ונהי דבמה שמכחיש ראובן את האופנים שביניהם יכולין להעיר בע"פ מ"מ מה שאמר עוד שכבר נתפשר עמו ופרע לו מהימן בשבועה ולא אמרינן שישבע שמעון שהוא בעל השטר נגד טענת פרעון דהא ליתא כי השטר נתבטל כו' וכ"ז פשוט ע"ש. ושם בסי' ס"ח כ' דאפי' אם לוי ויהודה לא היו נוגעים בעת שחתמו כגון אם לא נכנסו בערבות לשמעון קודם שנסע להאדון רק אח"כ כשהביא הכתב מהאדון ולא רצה ליתנו לראובן עד שיתן לו שכרו אז נעשו לוי ויהודה ערבים ונעשו אז נוגעים אפ"ה השטר פסול דכיון דעכשיו הם נוגעים חיישינן דהשתא כתבוהו והקדימו זמנו בכוונה אם לא היכא שראו עדים את השטר קודם בואו מהאדון בעוד שלא היו לוי ויהודא ערבים כו' וכן מבואר להדיא בש"ס ב"ב דף קנ"ט דבנוגע בעינן שראו עדים את השטר קודם שנעשה נוגע כו' ועמ"ש לקמן סי' ל"ז ס"א ס"ק א' ובסי' מ"ו סל"ה ס"ק י"ב. וע' בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ק"ג ובס' שער משפט סק"ה:
י סָעִיף טז קרובי נרצח. עי' בתשובת כנ"י סי' פ"ט מ"ש לפרש תשובת הרא"ש כלל נ"ז שלא יהי' סתירה לדין זה וע' בזה בתומים ס"ק י"א ותשוב' משכנות יעקב חח"מ סי' ט"ו באריכות. ומ"ש הבה"ט ובש"ך מאריך בדין זה אם הטריפ' יכול להעיד בד"מ כו' עי' בנ"צ מ"ש בזה:
יא סָעִיף יז שקרובים זה לזה. עי' בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' נ"ד שנסתפק באם קרובים זל"ז בקורבה דאישות וראו עדות ואח"כ נתרחקו אי מקרי תחלתו בפסול די"ל כיון דבעת ראיה דלא נתכוונו להעיד הי' ביד א' לילך לב"ד ולהעיד והי' דינו כעד אחד וכן בנתכוונו להעיד להרא"ש וסייעתו דבעי דוקא הגדה בב"ד א"כ כ"ז שלא הגידו שניהם הי' ראוי לכ"א להגיד והי' דינו כע"א אלא דבהעידו שניהם הי' נתבטל עדותן ע"י הגדה ועתה דעדיין לא העידו נשאר על כל א' שם עד כשר ויכולים עתה כשנתרחקו להעיד ביחד ונחשבים לב' עדים וכ' שלא מצא גילוי לדין זה רק בהגהת אשר"י פ"ד דשבועות סי' ט"ו כ' בפשיטות בהיפך דמקרי תחלתו בפסול ולא נקט לה אפילו דרך חידוש דין רק דבא לחדש דאפילו הוו נשותיהן גוססין לא מקרי תחלתו בכשרות ודין זה צ"ע טובא ומדברי תוס' שם (ד' צ"ג בד"ה קרובים בנשותיהם) אין ראיה די"ל דס"ל דקרובים בנשותיהן היינו קרובים להמלוה ולוה וכמ"ש בת"ח שם. ושוב כתב דיש להביא ראיה לדעת הג"א מסוגיא דסוטה ד' כ"ד דכוותה גבי שומרת יבם כו' (עמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' קס"ו סק"ז) ע"ש. ולכאורה נראה דמה דמספקא ליה לרבינו הגאון ז"ל הוא דוקא בעדי ממון דבזה שפיר י"ל דלא מקרי תחלתו בפסול כיון דכל א' בפ"ע תחלתו היה ראוי להיות עד א' והי' מועיל עדותו דהי' קם לשבוע' אבל בעידי קידושין וכה"ג דעד א' לאו כלום הוא רק בהצטרפות שני העדים יחד וכיון שהיו קרובים אז מקרי תחלתו בפסול ולית ביה ספיקא כלל. אך א"כ נסתר ראיית הגאון ז"ל מסוגיא דסוטה הנז' דהא גם שם לענין עדות שקדמה שכיבת בעל עד א' לאו כלום הוא ומאי ראי' לענין ממון וצ"ע. שוב ראיתי בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ל"ז מבואר שם דחותנו הגאון רע"ק ז"ל הציע לפניו ספיקו הנ"ל והוא ז"ל השיב לו דבעיקר הסברא כוון גם הוא בחידושיו למס' שבועות אך מה דמשמע מדבריו דגם בעידי קדושין מספקא לי' אינני שוה עמו. והעתיק מ"ש בחידושיו בענין זה ושם תמה ג"כ ע"ד הג"א הנ"ל דמנ"ל דין זה ובסוף כ' ומיהו משכחת לה באשה התובעת שאר וכסות והוא מכחיש הקידושין והיא משביע עדי קדושין דבהא בודאי אי היו בשעת ראיה קרובים בנשותיהם פסולים דע"א בקידושין לאו כלום הוא וכן בגירושין וכה"ג ע"ש. ומ"ש או שקרובים לדיינים פסולים עסמ"ע ס"ק כ"ו ובש"ך ס"ק ט"ז וע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ע"ב והובא קצת בפ"ת לאה"ע סימן י"א ס"ק ט"ז:
יב סָעִיף יג לא ידונו לקרוביהם. עי' בתשובת ח"ס חח"מ סימן י"ז שכתב דנ"ל אפילו כבר התחיל לדונו טרם שנעשה החיתון וקודם גמר דין נתחתן פסול לגמור אע"פ שתחלת הדין הי' בכשרות וכדלעיל סעיף י"ג גבי עדות ע"ש ופשוט הוא:
א סָעִיף א כל הפסולים. ?לדה מ"ט ויש שכשר להעיד ולא אשכחן בגמ' אלא סומא בא' מעיניו ואליבא דר"מ נמצא דלרבנן כל הפסולים כו':
ב סָעִיף ב בין מן האם בין. שם תנא אחיו מן כו':
ג סָעִיף ב הרי הם ראשון כו' ובניהם כו' ובני בניהם כו'. שם ואמאי הו"ל שלישי כו' ואנן שני כו' א"ה הו"ל שלישי כו':
ד סָעִיף ב ולעולם שלישי כו'. כסתם מתני' דסנה' כמש"ש ואנן כו' וב"ב קכ"ט א' אי לאפוקי מדרבא כו' וכפירשב"ם שם:
ה סָעִיף ב ואצ"ל. דאף לר' אבא כשר וסנה' שם אפי' לרב דפסיל שלישי בראשון ורב אפשר כו':
ו סָעִיף ב מפני שהאב כו' ועם בן כו'. כפי' הרי"ף בפ"ג דסנה' פי' קסבר מר כו' ולית הלכתא כו' ע"ש:
ז סָעִיף ב ועם בן כו'. לאפוקי מפי' רשב"ם שם:
ח סָעִיף ב וכן הדרך בנקבות כיצד כו'. במתני' וגמ' שם כנ"ל:
ט סָעִיף ב בין זכרים כו'. בגמ' ומהו שיעיד באשת כו':
י סָעִיף ב וי"א דשלישי. כפי' תוס' בשם ר"ת שם בב"ב וכרב בסנה' והביאו ראיה מירו' כמש"ל בס"ג:
יא סָעִיף ב וי"א דאינו. תוס' בב"ב בשם ה"ג דלא ילפי' בסנה' אלא בנים לבנים ולכך גם במתני' שם שלישי בראשון לא תנן.
יב סָעִיף ב וי"א דקרובי. מדפליג דשנה ראשונה והא דקא' בגמ' קרובי האם מנלן אסמכתא בעלמא וכמ"ש בקדושין כ"ד ב' נראין כו' ועריב"ש סי' י"ד ועש"ך:
יג סָעִיף ג כל אשה. מתני' שם וגמ':
יד סָעִיף ד כל שתי. דלא תנן רק בראשון בשני בגמ' ובירו' בעל חורגי ואשת חורגו וכמ"ש בגמ' ואנן שני בראשון כו' מ' מה דלא תנן כשר:
טו סָעִיף ד ומיהו לכתחלה. כ"כ במרדכי דחיישי' לב"ד טועין כתובות כ"א א' וצ"ע דאמרי' שם שטרא דיתמי כו' וצ"ל דל"ד וע' בתוס' דיבמות ק"ו א' ד"ה ורבא. ונר' לר"י כגי' ספרים כו' וב"ב קל"ח ב' וע"ש וצ"ע: (ליקוט) ומיהו לכתחלה כו'. דחיישי' לב"ד טועין כמ"ש בכתובות כ"א וצ"ע דשם אמרי' משום דשטרא דיתמי הוה דוקא וקי"ל בב"ב קל"ח ב' דלא חיישי' ודוקא בהא דיבמות חיישי' משום דב"ד בתר ב"ד לא דייקי אבל לטעות לא חיישי' (ע"כ):
טז סָעִיף ד אבל אם. שם מהו שיעיד אדם באשת חורגו כו' וה"ה לבעל חורגתו כמ"ש שם בסורא כו' בפומבדיתא כו':
יז סָעִיף ד וכן בעלי. במכ"ש כמ"ש רש"י שם ד"ה באשת חורגו כו' ע"ש:
יח סָעִיף ד ואף בראשון. שכשם. כך. אבל כו'. ירושלמי:
יט סָעִיף ד שכשם שהוא. דזהו תנן במתני' ובעל אחות אמו:
כ סָעִיף ד וי"א. רש"י ותוס' ע"ש:
כא סָעִיף ו (ליקוט) ואפי' הוא כו'. עססי' זה (ע"כ):
כב סָעִיף ו ונ"ל דבדיעבד. ע"ל סי' ז' ס"ז בהגה: (ליקוט) ונ"ל. דלאו כשושבינו הוא ועס"י ז' ס"ז (ע"כ):
כג סָעִיף ח האיש עם אשתו כו' ולפיכך אינו כו'. ר"ל רק דור א' בין למעלה בין למטה אבל דור ב' שהוא שלישי לה אע"ג דבראשון בשני אמרי' בעל כאשתו כדתנן במתני' ואפי' שני בשני בדור שלישי לא דאיתפליג דרא ולכך מכשיר בירושלמי אשת פנחס ובגמ' מר בר רב אשי באבא דאבא ומתני' שלימה תנן חורגו לבדו אבל בנו לא וכמ"ש רש"י שם וז"ש הטור בסכ"ג אבל אבי חמיו כו' ובחכם דחקו ב"י וד"מ שם וע"ש:
כד סָעִיף ח (ליקוט) לא לבנה כו' ולא לבתה כו'. ירושלמי שם הל' ז' תנינן חורגו לבדו אשת חורגו מהו בעל חורגתו מהו אשה כבעלה ובעל כאשתו וחמת אשת חורגו כחורגו והבעל כאשתו כו' ע"ש (ע"כ):
כה סָעִיף ח (ליקוט) ולא לאביה כו'. כ"ז דומין להד' בבות ראשונות ואביה ואמה מפורש שם דאפי' אחיהם פסולין כמ"ש במתני' וגמ' אחי חמי כו' אחי חמותי כו' (ע"כ):
כו סָעִיף ט אבל אם העיד. דאין פסול רק לה משום איקרובי דעתא. שם. בגמ' ע"ש:
כז סָעִיף ט ודוקא כו'. דליכא אקרובי דעתו עדיין: (ליקוט) ודוקא כו'. מדמותר בתוך שבעה אלמא לאו קרובי דעתא הוא כלל וערא"ש פ"ג דמ"ק צ"ה בשם ר"ת (ע"כ):
כח סָעִיף ט ומיהו אם. שם לא אמרן אלא לאפוקי כו' ונ"מ לדידן בשידוכין:
כט סָעִיף י בין לזכותו בין. שם:
ל סָעִיף יב מיהו אם. עסי' ל"ד סכ"ז ויש חולקין כו' ומ"ש. שם: (ליקוט) מיהו כו'. עסי' קמ"ו סט"ו וכמ"ש בפ' החולץ שפ' הרי"ף כמ"ד שם קם דינא (ע"כ): (ליקוט) מיהו כו'. עש"ך (ע"כ):
לא סָעִיף טז (ליקוט) ל"ש כו'. ערא"ש שם פירש"י כו' והראב"ד כו' ומ' לכאורה דראב"ד חולק על רש"י וכ"כ רי"ו דבעידי הלואה לראב"ד נאמנין דפלגינן דיבורא כיון דשני דיבור' נינהו אבל א"א זה דהא הראב"ד מביאו הרא"ש שם לא מחלק בענין זה אלא משום דבע"ד אינו עד לגבי עצמו וכ"כ ש"ך ומ"מ לתי' הראשון של הרא"ש וכפי מ"ש בסט"ו בפיסול כו' וכן בהג"ה קרובי כו' והוא דלא כתי' הראב"ד צ"ל שיש עדים אחרים שהוא ערב בטענת כפירה אבל דעת הריטב"א וריב"ש כהראב"ד עסי' ל"ו (ע"כ):
לב סָעִיף טז קרובי הנרצח כו'. שם י"א פ' בא על אשתי כו': (ליקוט) קרובי נרצח כו'. היינו לתי' השני של תוס דמכות ו' א' סד"ה נרבע ועוד אמר הר"י בכור כו' אבל לתי' הראשון צ"ל בהרוג כמ"ש תוס' שם בד"ה אלא מעתה כו' וכ"ש לתי' הרא"ש שם בשם הראב"ד בסי"ג שם והראב"ד כו' והא דאמר אדם קרוב כו' וכ"כ הריב"ש וכ' דוקא בבע"ד עצמו אבל בקרוביו פסולין ומבטלין ליתא לדין זה עסי' ל"ו ס"א בהגה תקנת הקהל כו' (ע"כ):
לג סָעִיף טז (ליקוט) שאין תועלת כו'. כמ"ש סי' ל"ד סכ"ו בהג"ה (ע"כ)
לד סָעִיף יז העדים. כ' הר"ן בספ"ב דכתובות אע"ג דאדחי טעמא דהזמה בגמ' דילן בסנה' כ"ח א' מ"מ הדין דין אמת ע"ש וכ"ה בתוספת' וירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ג דסנה' שם: (ליקוט) העדים כו' גמ' שם כ"ח א' ב' (ע"כ):
לה סָעִיף יז (ליקוט) או כו'. עתוס' דב"ק צ"ב ד"ה כגון שחולקים ע"ז וכמ"ש בסנה' כ"ז א' דהזמה ממקום אחר כו' דלא כירו' וער"ן פ"ב דכתובות (ע"כ):
לו סָעִיף יח אם הקהל כו'. שם כ"ד א' נאמן כו':
לז סָעִיף יח אבל אם כו'. וכן דיינים. שם כ"ג א' בערכאות שבסורי' ופי' בשהמחים רבים עליהם וכמש"ל בסי' ח' ס"א בהג"ה ותנן שם במתני' אימתי בזמן שמביא כו' וה"ה לעדים:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.