א שֵׁן הִיא אָב, דִּוְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה (וּבִעֵר) דִּכְתִיב בַּקְּרָא, מוֹקְמֵינָן לָהּ נַמֵּי בִּבְהֵמָה שֶׁאוֹכֶלֶת פֵּרוֹת חֲבֵרוֹ דְּבָרִים הָרְאוּיִים לָהּ וְנֶהֱנֵית בַּאֲכִילָתָן חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם, בֵּין שֶׁאֲכָלָתָן בֵּין שֶׁלֹּא אֲכָלָתָן אֶלָּא שֶׁהִפְסִידָתָן וְלֹא כִּלְּתָה אוֹתָם לְגַמְרֵי. לְפִיכָךְ, כָּל הַדּוֹמֶה לְזֶה, שֶׁמַּזִּיק בְּדָבָר שֶׁהִיא נֶהֱנֵית, הוּא תּוֹלָדָה דְשֵׁן; כְּגוֹן נִתְחַכְּכָה בַכֹּתֶל לַהֲנָאָתָהּ וְהִזִּיקָה, אוֹ שֶׁטִּנְּפָה פֵרוֹת וְכֵלִים לַהֲנָאָתָהּ, כְּגוֹן שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה עֲלֵיהֶם:
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁאָכְלָה דָּבָר הָרָאוּי לָהּ. אֲבָל אָכְלָה דָּבָר שֶׁאֵין רָאוּי לָהּ, כְּגוֹן כְּסוּת וְכֵלִים, שִׁנּוּי הוּא וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק, בֵּין שֶׁאָכְלָה אוֹתָם בַּחֲצַר הַנִּזָּק בֵּין שֶׁאָכְלָה אוֹתָם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
ג אָכְלָה דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לֶאֱכֹל אֶלָּא עַל יְדֵי הַדְּחַק, כְּגוֹן פָּרָה שֶׁאָכְלָה שְׂעוֹרִים, וַחֲמוֹר שֶׁאָכַל כַּרְשִׁינִין, וְכֶלֶב שֶׁלָּקַק אֶת הַשֶּׁמֶן, וַחֲזִיר שֶׁאָכַל חֲתִיכַת בָּשָׂר, וְחָתוּל שֶׁאָכַל תְּמָרִים, חָשִׁיב שַׁפִּיר אֲכִילָה. אֲבָל בְּהֵמָה שֶׁאָכְלָה בָּשָׂר אוֹ תַבְשִׁיל, לָאו אֹרְחָא הוּא, וּמְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. אָכְלָה פַּת הָוֵי אֹרְחָא, אֲבָל חַיָּה לָאו אֹרְחָא לֹא בְּפַת וְלֹא בְּתַבְשִׁיל.
ד בְּהֵמָה שֶׁרָאֲתָה לֶחֶם בְּסַל, וְשִׁבְּרָה הַסַל וְאָכְלָה הַלֶּחֶם, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם גַּם עַל הַסַל, שֶׁכָּךְ דַּרְכָּהּ לְשַׁבֵּר הַסַל כְּדֵי לֶאֱכֹל הַלֶּחֶם. אֲבָל אִם אָכְלָה הַלֶּחֶם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁבְרָה הַסַל, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל הַסַל אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק, דְּהָוֵי קֶרֶן וְאֵינוֹ מִשְׁתַּלֵּם אֶלָּא מִגּוּפוֹ.
ה רָאֲתָה אֳכָלִים עַל פִּי הֶחָבִית, וְנִסְתַּבְּכָה בֶּחָבִית לַעֲלוֹת כְּדֵי לֶאֱכֹל הָאֳכָלִים וְשִׁבַּרְתּוֹ, מְשַׁלֵּם גַּם עַל הֶחָבִית נֶזֶק שָׁלֵם, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לַעֲלוֹת עָלָיו כְּדֵי לֶאֱכֹל הָאֳכָלִים.
ו חַיָּה שֶׁטָּרְפָה בְּהֵמָה וַאֲכַלְתָהּ, אוֹ שֶׁאָכְלָה בָּשָׂר חַי, אֹרְחָא הִיא וּמְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. אֲבָל כֶּלֶב שֶׁהֵמִית כֶּבֶשׂ, וְחָתוּל שֶׁהֵמִית תַּרְנְגוֹלִים גְּדוֹלִים וַאֲכָלָם, מְשֻׁנֶּה הוּא וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֵזֶק. וְדַוְקָא בִּפְחָת שֶׁפִּחֲתָה מִיתָה, אֲבָל דְּמֵי הַנְּבֵלָה מְשַׁלֵּם בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק נֶזֶק שָׁלֵם, וּבִרְשׁוּת הָרַבִּים מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית, שֶׁאֲכִילָה אֵינוֹ שִׁנּוּי, שֶׁכֵּן דַּרְכָּן לֶאֱכֹל נְבֵלוֹת אֲפִלּוּ שֶׁל בְּהֵמוֹת גְּדוֹלוֹת.
ז אֵין חַיָּב הַשֵּׁן לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֶלֶת בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, אֲבָל אִם לָקְחָה בַּחֲצֵרוֹ וְהוֹצִיאָה מִשָּׁם וְאָכְלָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בֶחָצֵר שֶׁל אַחֵר, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם יוֹתֵר מִמַּה שֶׁנֶּהֱנֵית. וְאִם לָקְחָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלְכָה וְאָכְלָה בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, יֵשׁ מְחַיְּבִים לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, מִשּׁוּם דְּפִי פָרָה כַּחֲצֵר הַנִּזָּק דָּמֵי; וְנָפְקָא מִנָּהּ אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לְחַיֵּב עַל הַנְּטִילָה, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ הַפֵּרוֹת מֻנָּחִים בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִטְּלָם מִשָּׁם וּבָא רְאוּבֵן וְהוֹשִׁיט פֵּרוֹת שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁבַּחֲצַר שִׁמְעוֹן לְפִי פָרַת לֵוִי, חַיָּב לֵוִי אִם הַמּוֹשִׁיט חֵרֶשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אוֹ שֶׁאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם, שֶׁאִם הָיָה אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּלֵּם מִמֶּנּוּ הָיָה הוּא חַיָּב וּבַעַל הַפָּרָה פָטוּר:
ח אָכְלָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית, דְּהַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁאָכְלָה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אוֹתוֹ אֶלָּא כְּאִלּוּ הָיָה תֶבֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֵי שְׂעוֹרִים בְּזוֹל (טוּר ס"ג בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד וְהָרֹא"שׁ וְהָרְאָ"ה וְהָרִיטְבָ"א וְנ"י). וְאִם אָכְלָה אֳכָלִים הָרָעִים לָהּ, כְּגוֹן שֶׁאָכְלָה חִטִּים, הוֹאִיל וְלֹא נֶהֱנֵית, פָּטוּר.
ט הָיוּ הַפֵּרוֹת מֻנָּחִים בְּצִדֵּי רְחָבָה וְהִיא בְּתוֹךְ הָרְחָבָה, וְהֶחֱזִירָה רֹאשָׁהּ לְצִדֵּי רְחָבָה וְאָכְלָה מֵהֶן, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית; דְּכֵיוָן דְּגוּפָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, הָוֵי לֵהּ שֵׁן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל אִם יָצְאָה מֵרְחָבָה לְצִדֵּי רְחָבָה וְאָכְלָה שָׁם, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. אָכְלָה מִפֶּתַח הַחֲנוּת, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. מִתּוֹךְ הַחֲנוּת, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה.
י הִקְצָה מָקוֹם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִנִּיחַ שָׁם פֵּרוֹתָיו וַאֲכָלָתָם שָׁם, חָשׁוּב כִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
יא הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפָשְׁטָה צַוָּארָהּ וְאָכְלָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ, וַאֲפִלּוּ עָמְדָה, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַבְּהֵמוֹת לֶאֱכֹל זוֹ מֵעַל גַּבֵּי זוֹ. וְאִם קָפְצָה וְאָכְלָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה, שֶׁגַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ כַּחֲצַר הַנִּזָּק הוּא חָשׁוּב. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא שֶׁהוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֶאֱכֹל כִּי אִם בִּקְפִיצָה, אֲבָל אִם תּוּכַל לְאָכְלָם בְּלֹא קְפִיצָה אָז חָשׁוּב כִּרְשׁוּת הָרַבִּים (טוּר שָׁם בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְהוּא הַדִּין לְהָיְתָה קֻפָּתוֹ מֻפְשֶׁלֶת לַאֲחוֹרָיו וְאָכְלָה פֵּרוֹת שֶׁבַּקֻפָּה.
יב בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, וְתָלְשָׁה פֵּרוֹת מֵרְשׁוּת הָרַבִּים וַאֲכָלָתָן בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק, הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק, הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם הַבְּהֵמָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָטְלָה הָאֹכֶל מֵרְשׁוּת הַנִּזָּק וְאָכְלָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, דְּהָוֵי הַדָּבָר סָפֵק. וְדַוְקָא בְּכִי הַאי גַוְנָא שֶׁהַמַּאֲכָל בִּרְשׁוּת אֶחָד וְהַבְּהֵמָה גִּלְגְּלָה הַמַּאֲכָל לִרְשׁוּת שֵׁנִי, אֲבָל אִם הַמַּאֲכָל דָּבָר אָרֹךְ, מִקְצָתוֹ מֻנָּח בִּפְנִים וּמִקְצָתוֹ מֻנָּח בַּחוּץ, וּכְשֶׁמּוֹשֶׁכֶת רֹאשׁ הָאֶחָד רֹאשׁ הַשֵּׁנִי נִגְרָר אַחֲרֶיהָ, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא מַתְחֶלֶת לְמוֹשְׁכוֹ חָשְׁבֵינָן לֵהּ כְּאִלּוּ אֲכָלָן שָׁם, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים (טוּר) ; לְפִיכָךְ, אֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת אֶלָּא מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק כַּמָּה שֶׁהִזִּיקָה, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הַגָּה: (ר"י וְהָרֹא"שׁ) וּכְבָר נִתְבָּאֵר סִימָן ש"צ דְּיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּלָא מְהַנֵּי תְפִיסָה בִּסְפֵיקָא דְדִינָא:
א סָעִיף ז שאין לו לשלם כו'. אין לפרש הטעם דכיון דאין לו לשלם חייב מטעם דראובן ה"ל שלוחו של לוי דהא לוי לא צוה לראובן לעשות כן ועוד דאפי' אין לו לשלם אמרינן אין שליח לדבר עבירה וכמ"ש לעיל ר"ס קפ"ב ורצ"ב ובמע"מ פ' כיצד הרגל כ' הטעם וז"ל וטעמא אע"ג דפקח בר תשלומין הוא מ"מ כיון דליכא לאשתלומי מיניה חייב אידך לשלם כר' נתן דכל דין שותפים יש לשנים שהזיקו ביחד עכ"ל וקשה דהרי הטו' לקמן ס"ס ת"י השיג על הרמ"ה בעל סברא זו וכ' ואין נראה דלא מחייב ר' נתן היכא דליכ' לאשתלומי מאידך כו' והוא דעת הי"ח שהביא המחב' שם א"כ יהיו דברי הטו' סותרים זא"ז גם סותרים לדברי הרא"ש פ' כיצד הרגל שהוציאו הט"ו דבריהם שבכאן ממנו אלא נ"ל דשאני הכא כיון שהמושיט לא הזיק כלום רק שהושיט לפי פרה ואז היה עדיין בעין בשלימותו וא"כ הפרה עשתה כל ההיזק והמושיט לא ה"ל רק כגזלן דמעידנא דאגבי' ה"ל שולח יד בדבר שאינו שלו דה"ל גזלן א"כ ה"ל כגוזל ומאכיל דרצה מזה גובה רצה מזה גובה דלעיל סי' שס"א ס"ה אלא דאם יש לו לשלם כיון דעכ"פ חייב המושיט מטעם מזיק ובעל הפרה לא הזיק בידים שהרי אלו לא הושיט לא אכל' לכך גוב' מהמושיט ודוק:
ב סָעִיף ח משלם כל מה שנהנית. בהרא"ש פ' הגוזל קמא כתב גבי אוקימת' דרבינא בצבע הקוף צמר בסמנין וז"ל דדוקא כשגופו נהנה ע"י אחר או ממונו נהנה מחבירו ע"י מעשה של ממונו כמו אכלה מצדי רחבה ונפלה לגנ' אז משלם מה שנהנית אבל כשממונו נהנה ע"י אחר פטו' עכ"ל והוא כתירוץ הראשון של התוס' שם ד"ק ע"א מוכח דאם תחב לה אחר אוכלין לתוך פיה פטו' לשלם מה שנהנית (ודל"ד לעיל ס"ז דהתם משלם מה שהזיקה דהוי פשיעה וכ"כ בספר מע"מ פ' הגוזל שם) וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל סי' כ"ח דהתוחב אוכלין לתוך פיו של בהמתו אינו משלם כלום מה"ט ומ"מ נ"ל דמיירי שתחב אוכלין של אחרים ופטור מן בעל האוכלין אבל אם תחב אוכלין שלו חייב לשלם לו דלא גרע מיורד שלא ברשות וטעמא ביורד שלא ברשות כיון שמתכוין להשביח חייב לשלם לו יציאותיו ודוק ומיהו כ"ז לשנויא קמא דתוס' אבל תמיהני על הרא"ש ומהרש"ל דהא התוס' מסקי שם וז"ל א"נ הנאה דהכא לא חשיבה הנאה שאינו אלא נוי בעלמא יותר עכ"ל כלו' משום דחזיתא לאו מילתא היא וכדקאמרינן בש"ס התם ותירוץ זה נ"ל לכאורה עיקר דמניין לנו לחלק בחלוקים שלא נזכרו בש"ס (הג"ה וגם הא דבעי בש"ס התם למיפשט דחזיתא מילתא היא מערלה ושביעית לא יתיישב שפיר לתירוץ קמא דתוספות ודו"ק ע"ש) ועכ"פ נ"ל דדין זה כשממונו נהנה ממונו של אחר שלא ע"י מעשה ממונו ה"ל ספיקא דדינא אי פטור או לא ודו"ק:
ג סָעִיף יב דיש חולקין כו' עיין בסמ"ע ס"ק כ"ד עד דכיון דעכ"פ תפס ברשות נגד מה שנהנית מהני תפיסה גם לשאר עכ"ל וזהו דוחק ול"נ דשאני הכא דהוי בעי' ולא איפשטא ולא סלקא בתיקו ובזה גם להרא"ש וטור מהני תפיסה וכמש"ל סי' שמ"ו סי"ד (הג"ה וע"ש שחזר בו אח"כ וגם בספרו תקפו כהן וס"ל דאין לחלק בין תיקו לבעיא דלא איפשטא):
א סָעִיף א דושלח את בעירה וביער. כצ"ל דמושלח ילפינן היזק הרגל ומוביער ילפינן היזק דשן:
ב סָעִיף א ומ"ש הטור והמחבר תיבת נמי בבהמה שאוכלת כו'. היינו דל"ת מ"ש וביער אלקיחה משדה הניזק קאי ולא אאכילה קמ"ל דפירושו של וביער הוא שאוכלת כו' מיהו לשון וביער לא קאי דווקא אאכילה אלא על כל דבר שמפסיד אם יש לו הנאה ממנו וכדמפרש ואזיל:
ג סָעִיף א ולא כלתה אותן לגמרי. זה ילפינן מדכתיב היזק דשן ורגל בחד קרא ובדריסה דרגל אינו מפסיד לגמרי:
ד סָעִיף א נתחככה בכותל כו'. אבל נתחככה בחבירת' והזיקה י"ל דלהזיקה נתכוון וה"ל תולד' דקרן לשלם ח"נ אם לא שגם לאחר ששמטה ממנה הבהמה שנתחככה בה הולכת זו ונתחככה בכותל דאז אגלאי מילתא למפרע דגם כשנתחככ' בבהמה להנאת' נתכוון עמ"ש בסי' א' בס"ג [בטו' בס"ד]:
ה סָעִיף ב בין שאכלה בחצר כו' כדין קרן ובא לאשמועינן דל"ת דזה בכלל מ"ש כל המשנ' ובא אחר ושינה בו ה"ז פטור דגם כאן זה שהניח בגדיו בר"ה שינה קמ"ל דאין זה מיקרי שינוי דלפעמים אדם מניח בגדים בר"ה על שעה אחת למתפח:
ו סָעִיף ו חיה שטרפה בהמה ואכלתו כו' ע"ל בסי' שפ"ט שכ' הטור ומור"ם בהג"ה בס"ס ח' דדוקא זאב וכיוצא בו דרכו לאכול בטריפ' משא"כ ארי שהטריפ' לאכילה הוא שינוי גביה לדעת ר"י והרא"ש כי דרכו לדרוס לאכול ועפ"ר:
ז סָעִיף ו אבל דמי הנביל' פי' שאכל הנבילה אחר שהמית':
ח סָעִיף ו מה שנהנית. פי' דאינו כ"כ כדמי שווי הנבילה כמ"ש בס"ד [בס"ח]:
ט סָעִיף ז ברשות הניזק דכתיב וביער בשד' אחר ור"ל בשדה של אחר והוא ניזק ועמ"ש בס"ס שפ"ט:
י סָעִיף ז דפי פרה כחצר הניזק דמי פי' אע"ג דכתיב וביער בשד' אחר והבא הלקיח' שהוא תחל' הביעור לא הי' בשד' של ניזק גם הכיליון וההפסד הנעש' בפי של פרה אחר הלקיחה הרי היא כחצר המזיק דהרי השור של מזיק הוא קמ"ל דלא אלא עשאה פי הפרה דהיינו השן והאכילה והכליון הנעשה בפיה כאלו נעשה בחצר הניזק מאחר דבשעת האכיל' היא עומדת בחצר הניזק וכ"כ הטור בשם הרמ"ה ובדריש' כתבתי דיש דיעות דלא ס"ל הכי אלא בעינן דגם בשעת הלקיחה תהא עומדת בחצר הניזק ואז חייבת אף אם נתנה בפיה חש"ו וכדמסיק המחבר אפ"ה חייב בעל השור כיון דמ"מ הבהמ' הית' בחצר הניזק וגם האכילה והכליון ואף שהי' בגופו של הבהמה שהוא של מזיק וקי"ל דפי פרה דהיינו הכיליון ה"ל כחצר הניזק כשעומדת ברשות הניזק מתחל' ועד סוף וע' בטור דלא כתב פי פרה כחצר הניזק דמי אלא אהאי דינא בתרא כשהבהמה ברשות הניזק והאוכלים היו במקום גבוה ולא היתה יכולה ליטלה משם ונתנ' בפיה חש"ו כו' לחוד והמחבר כתבו לטעם גם אכשנטלה מר"ה והלכה לחצר הניזק ואכלו ולפ"ז לא ה"ל לערבב הדברים ולכתוב נ"מ אפילו כו' אלא הל"ל ועוד נ"מ ועד"ר שם הארכתי:
יא סָעִיף ח משלם כלמה שנהנית כלומר אף שפטרה התורה מלשלם נ"ש מ"מ מה שנהנית צריך לשלם:
יב סָעִיף ח כאילו היה תבן. דיכול המזיק לומר לא הייתי מאכילה שעורים אלא תבן ומה שנהנית שאין צריך ליתן לה תבן כיון ששבעה מהבשר הוא דמשלם לניזק ולא יותר:
יג סָעִיף ח דמי שעורים בזול דהיינו שליש פחות מכדי שיווי השעורים וכמ"ש הטור והמחב' בסי' שפ"ט [שמ"א]:
יד סָעִיף ח ולא נהנית פטור. דכיון דהיא בר"ה ולא נהנית אין עליה שום חיוב:
טו סָעִיף ט בצידי הרחבה פי' צדי הרחבה הוא לפני הבתי' דכ"א והוא מיוחד לכ"א להניח שם פירותיו מביתו ומ"ה כשהלכ' הבהמ' מר"ה לצדי הרחבה ואכלה שם חייב נ"ש דמיקרי חצר הניזק משא"כ כשעומדת בגופה בר"ה:
טז סָעִיף ט אכל' מפתח החנו' כו'. אף דפתח החנות ודאי לא גרע מצידי הרחב' שנתבא' לפני זה דאם עמדה שם ואכלה משלמת מה שהזיקה מ"מ כיון דבצד פתח החניו' רבים באים שם לקנות והבהמה עומד' שם ה"ל כעמד' בר"ה ואכלה מתוך צידי הרחבה דנתבאר דאינו משלמת אלא מה שנהנית אבל באכל' מתוך החנות אף שהבהמה עומדת בצד פתח החנות (ודוחק לפ' דמיירי שנכנסה לתוך החנות) מ"מ כיון שאין דרך הבהמה להושיט ראשה כלל לתוך החנות אפילו שמואל דפליג (בגמ' דכ"א ע"א) עם רב במחזר' ראשה מודה בזה דה"ל כאלו עמד' בחנות ואכלה משם משא"כ כשאכל' מפתח החנות דדרך הליכה דרכה להושיט ראשה שם:
יז סָעִיף יא אינו משלם אלא מה שנהנית. נראה אפי' הי' ראשה בשעת אכילת' ע"ג בהמה מ"מ כיון שגופה ורגלי' עומדת בר"ה בתר גופה אזלינן ויש לו דין שן בר"ה דאינו משלם נ"ש כ"א מה שנהנית וכמ"ש לעיל:
יח סָעִיף יא ואם קפצ' ואכל' כו'. פי' ואכלה בשעה שהיא עדיין מגביה רגליה הראשונים ואפי' היתה יכולה לאכול מעל גבה בלי קפיצ' מ"מ מדקפצה ואכלה על גבה של הבהמה דהניזק מיקרי חצר הניזק אבל הרא"ש והטור חולקין וס"ל דכל שיכולה לאכול בלי קפיצה אינו כר"ה דדרך הבהמה לאכול בכל מקום שתוכל לאכול וזהו מ"ש מור"ם ז"ל בשם י"א:
יט סָעִיף יא אבל אם תוכל לאכול בלי קפיצה כו' פי' ואף שקפצה ואכלה חשוב כר"ה:
כ סָעִיף יא וה"ה להית' קופתו כו' פי' גם בזו יש חילוק בין אם קפצה ואכלה או אכלה בלי קפיצה ולדעת הרמב"ם זו נראה דה"ה אם היו מונחים הפירות בר"ה במקום שאפשר ליטלם בלי קפיצה וקפצת ואכלה חשוב כחצר הניזק ועיין בטור שכתב בשם הרמ"ה דעת שלישית שחולק דבאכלה מע"ג חבירת' או מתוך קופתו חייב אפי' בלי קפיצה ובר"ה אם קפצה משלם כל מה שהזיקה ובלא קפיצה כל מה שנהנית עד"ר שהארכתי בזה:
כא סָעִיף יב הרי הדבר ספק כו' ואע"ג דפסק המחבר לפני זה בס"ז דאם לקחה פירות בר"ה והלכה ואכלה ברשות הניזק יש מחייבין לשלם נ"ש י"ל דזה שעומדת ברשות הניזק ועומדת ומושיטה ראשה לאכול ברשות אחר מחשב שינוי שאין דרך אכילתה בכך לכן ה"ל ספק משא"כ כשהלכה מרשות לרשות:
כב סָעִיף יב וה"ה אם הבהמ' עומדת בר"ה כו'. זהו תימא דהא לכ"ע אם נוטלת ברשות הניזק ואכלה בר"ה אינו משלמת אלא כפי מה שנהני' וכ"ש בזה שהיא שינוי ומסתבר בו טפי לפטור מתשלומי נ"ש ולמה כ' מור"ם דיש להסתפק בזה ואף שרש"י כ' ג"כ האי וה"ה וכו' על האיבעיא דמתגלגל אי חשוב כחצר הניזק הא שם סתרי התו' מכח האי קושי' גופיה לפירש"י ופי' האיבעיא דמתגלגל שהי' האוכל מתגלגל מרשות כו' וכמ"ש הטור בשם ר"י ע"ש ואפש' דס"ל לרש"י לחלק בין גלגלה מרשות לרשות בעודו מונחת ע"ג קרקע ובין עקרה והוציאתה בפיה מרשות וצ"ע:
כג סָעִיף יב אבל אם המאכל דבר ארוך כו'. עד בין ברה"י כו' וקימתא זו היא בגמ' אליבא דכ"ע ודוק:
כד סָעִיף יב דיש חולקין וס"ל כו'. עפ"ר דכתבתי מדלא כ' הטור כאן דעת אביו הרא"ש שחולק בזה משמע דס"ל דל"פ כאן דכיון דעכ"פ תפיס ברשות נגד מה שנהנית מהני התפיסה גם לשאר:
א סָעִיף ז שאין לו לשלם. כת' אא"ז במעד"מ פ' כיצד הרגל וז"ל וטעמא אע"ג דפקח בר תשלומין הוא מ"מ כיון דליכא לאשתלומי מיניה מחייב אידך לשלם כדרבי נתן דכל דין שותפין יש לשנים שהזיקו ע"ש ובש"ך הקשה עליו מדברי הטור בסי' ת"י שהשיג על הרמ"ה בעל סברא זו וע"ש דמסיק וז"ל אלא נראה לי דשאני הכא כיון שהמושיט לא הזיק כלום רק שהושיט לפי פרה ואז הוי עדיין בשלימותו וא"כ הפרה עשתה כל ההיזק והמושיט לא הוי רק כגזלן כיון דמעידנא דאגביה ה"ל שולח יד בדבר שאינו דה"ל כגזלן וא"כ הוי כגוזל ומאכיל דרצה מזה גובה רצה מזה גובה עכ"ל: ולענ"ד נראה דודאי אם היה הבהמה יכולה ליטול מעצמו אז לא הוי על המושיט רק דין גזלן ולא דין מזיק ורצה מזה גובה כו' כמ"ש בש"ך אבל כיון דמיירי כאן שלא היה הבהמה יכולה לטול מעצמה וכמ"ש תוספות ובטור וש"ע לפנינו א"כ הוי על המושיט דין מזיק ממש דה"נ מעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דחייב מתורת מזיק וכמבואר בסי' שצ"ד. וכן מבואר במרדכי פרק כיצד הרגל ז"ל איבעיא להו פי פרה כחצר הניזק פי' ר"י כגון שנכנס הפרה בחצר הניזק ובאו חש"ו ולקחו פירות ונתנו לתוך פיה ואכלתן וממקום שהפרה עומדת לא היתה יכולה ליטול אם חייב בעל הפרה או לא אבל אם בר דעת נתן לתוך פיה פשיטא דחייב ואם הפירות היה במקום שהפרה היתה יכולה ליקחם פשיטא דבעל הפרה חייב פי' ר"י לכאורה נראה דאיפשט' האיבעי' דכחצר הניזק דמיא וצ"ע אם פקח נתן לתוך פיה והפירות היו מונחים במקום שהפרה היתה יכולה לקחתם ונראה דאותו פקח חייב כיון דאגביה קניי' ואי לא אגביה אלא קירב אצלה א"כ לאו מידי עביד כיון דגם במקומו היתה אוכלתם עכ"ל. ומבואר דאם הבהמה בעצמה יכולה ליטול אינו חייב בקירוב אלא באגביה ומתורת גזלן אבל אם הבהמה לא היתה יכולה ליטול חייב על הקירוב ואפי' לא אגביה וע"כ הוא מתורת מעמיד בהמת חבירו וכמ"ש דחייב מדין מזיק וכיון דכאן מיירי שלא היה הבהמה יכולה ליטול וה"ל עליה תורת מזיק וה"ל כשנים שהזיקו ומשום דאגביה לא הורע כחו של בעל הפרה כיון דשותפי אית ליה להזיקו: אמנם (בעיקר דברי התוס' קשיא לי דלמה הוצרכו לפרש דוקא שלא היתה הבהמה יכולה ליטול דנהי דהיתה יכולה ליטול בעצמה סוף סוף השתא לא לקחה הבהמה אלא חש"ו הושיטו לתוך פיה א"כ אמאי יתחייב בעל הפרה הא לקיחה ליכא ואכילה נמי ליכא בחצר הניזק אי אמרינן פי פרה כחצר המזיק וכי משום שהיתה יכולה ליקח מעצמה נדון אותו כאלו לקחה וצ"ע. ומדברי) הרא"ש משמע כמ"ש וז"ל וש"מ נמי דפי פרה כחצר הניזק ונ"מ אם הושיט ראובן פירות של שמעון בחצר שמעון לתוך פי פרה דלוי דחייב לוי דפי פרה כחצר הניזק והמושיט היה חש"ו או פקח ואין לו לשלם עכ"ל ומדלא הזכיר הך דלא היה הבהמה יכולה ליטול ש"מ דס"ל דאין חילוק כיון דסוף סוף ליכא לקיחה וכמ"ש וא"כ בדברי הרא"ש ניחא הך דפקח ואין לו לשלם דאם הבהמה יכולה ליקח ליכא על הפקח אלא דין גזלן ורצה מזה גובה וכמ"ש בש"ך אבל בטור וש"ע שכתבו כדברי תוס' דמיירי שהבהמה אינה יכולה ליקח א"כ ודאי המושיט ה"ל מזיק ממש וכמ"ש ולכן צ"ל כמ"ש אא"ז משום דינא דר' נתן ואע"ג דטור וש"ע לא סברי כהרמ"ה כתבוה אליבא דהרמ"ה וצ"ע. אחר כתבי ראיתי בשטה מקובצת לב"ק שהרגיש בדברי תוס' הנז' ז"ל עוד הקשו על מה שכתבו תוספות כו' דלמה לא פירשו דאיירי אפילו יכולה ליקח ובשלא לקחה ותלמידי הרא"י ז"ל תירצו כו' וגם הוצרכו לפרש במקום שאינה יכולה ליקח דאם לא כן היה תחלתו בפשיעה עד כאן לשונו ועיין שם:
ב סָעִיף ח משלם כל מה שנהנית ונראה דאע"ג דאבות נזיקין משלמים ממיטב אבל בזה אינו משלם אלא מזיבורית דהא בעל חוב דינו בזיבורית אע"ג דנהנה הלוה ממעותיו וחכמים הוא דתקנו בבינונית משום נעילת דלת והכא שלא מדעת בעלים הוא דנהנה ואינו משלם אלא בזיבורית:
א סָעִיף א בכותל. אבל נתחככה בחבירתה י"ל דלהזיקה נתכוונה וה"ל תולדה דקרן לשלם ח"נ אם לא שאם לאחר ששמטו ממנה הבהמה שנתחככה בה הלכה ונתחככה בכותל דאגלאי מלתא למפרע דגם כשנתחככה בבהמה להנאתה נתכוונה וע"ל סי' א' ס"ג. סמ"ע:
ב סָעִיף ב הרבים. פירוש דל"ת דזה שהניח בגדיו בר"ה שינה וה"ל בכלל דמ"ש כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור קא משמע לן דאין זה מקרי שינוי דלפעמים אדם מניח בגדים בר"ה לפי שעה למתפח. שם:
ג סָעִיף ו שטרפה. ע"ל סי' שפ"ט ס"ח בהג"ה ובסמ"ע שם:
ד סָעִיף ו דמי. פירוש שאכל הנבילה אחר שהמיתה. שם:
ה סָעִיף ז לשלם. אין לפרש הטעם דראובן ה"ל שלוחו של לוי דהא לוי לא צוה לראובן לעשות כן ועוד דאפילו אין לו לשלם אמרינן אין שליח לד"ע וכמ"ש בר"ס קפ"ב ובסי' רצ"ב ס"ד ע"ש אלא נ"ל דהכא כיון שהמושיט לא הזיק כלום רק שהושיט לפי פרה ואז היה עדיין בעין בשלימותו וא"כ הפרה עשתה כל ההיזק והמושיט לא ה"ל רק כגזלן דמעידנא דאגביה ה"ל שולח יד בדבר שאינו שלו דהוי גזלן אם כן ה"ל כגוזל ומאכיל דרצה מזה גובה כו' כמ"ש בסי' שס"א ס"ה אלא דאם יש לו לשלם כיון דעכ"פ חייב המושיט מטעם מזיק ובעל הפרה לא הזיק בידים שהרי אילו לא הושיט לא אכלה לכך גובה מהמושיט. ש"ך:
ו סָעִיף ח שנהנית. כלומר אף שפטרה התורה מלשלם נ"ש מה שנהנית צריך לשלם כ"כ הסמ"ע ועמ"ש הש"ך בביאור דברי הרא"ש בזה ע"ש:
ז סָעִיף ח בזול. היינו שליש פחות מכדי שיווי השעורים כ"כ הטור וע"ש. סמ"ע:
ח סָעִיף ח פטור. דכיון דהוא בר"ה ולא נהנית אין עליה שום חיוב. שם:
ט סָעִיף ט החנות. כיון דבצד פתח חנויות רבים באים שם לקנות והבהמה עומדת שם ה"ל כעמדה בר"ה ואכלה מצידי הרחבה דאינו משלם רק מה שנהנית אבל באכלה מתוך החנות אף שעומדת בצד פתח החנות מ"מ כיון שאין דרך הבהמה כלל להושיט ראשה לתוך החנות כ"ע מודו דה"ל כאילו עמדה בחנות ואכלה משם משא"כ כשאכלה מפתח החנות דדרך הלוכה דרכה להושיט שם ראשה. שם:
י סָעִיף יא דרך. נראה דאפילו היה ראשה בשעת אכילתה ע"ג בהמה מ"מ כיון שגופה ורגליה עומדות בר"ה בתר גופה אזלינן ויש לו דין שן בר"ה דאינו משלם נ"ש כי אם מה שנהנית. שם:
יא סָעִיף יב ספק. ואע"ג דכת' המחבר בס"ז דאם לקחה בר"ה והלכה ואכלה ברשות הניזק יש מחייבין לשלם נ"ש י"ל דבזה שעומדת בר"ה ומושיטה ראשה לאכול ברשות אחר מיחשב שינוי שאין דרך אכילתה בכך לכן הוי ספק משא"כ כשהלכה מרשות לרשות. שם:
יב סָעִיף יב חולקין. ומדלא כת' הטור כאן דעת אביו הרא"ש שחולק בזה משמע דס"ל דל"פ הכא דכיון דעל כל פנים תפיס ברשות נגד מה שנהנית מהני התפיסה גם להשאר. שם (ועיין מ"ש בזה בסי' ר"ב ס"ק ו' ובסי' שס"ב ס"ק ו' ע"ש):
א סָעִיף א שן כו'. ב' ב':
ב סָעִיף א וביער. ליתיה בטור ור"ל דמושלח ילפינן נמי לשן כמ"ש ג' א' וז"ש מוקמינן לה נמי וכ"ה בטור שגם ב"ח והסמ"ע הוסיף תיבת ובער. ומ"מ הדין עמו דודאי יליף מובער וה"ק אצטריך כו' דהתורה לא רצה ללמוד מושלח כו' ושם נ"ה ב' שן דכתיב כו' ובזה א"צ לדחוקי מ"ש תוס' שם ד"ה אצטריך כו' ושם נ"ה ב' ד"ה עד כו' וע"ש ד' א' לא ראיה רגל כו': (ליקוט) וביער כו'. דמש"ש איצטריך סד"א אמינא כו' שינוייא בעלמא הוא דתנא אמר וכה"א כאשר כו' וכ"מ בר"פ הכונס וכן שם ד' א' אא"ר תנא שור כו' וה"ק לא ראי הרגל כו' ולא ראי השן כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א בין שלא כו' לפיכך כו'. כפי' תוס' שם ד"ה הא כו':
ד סָעִיף א כל כו'. גמ' שם:
ה סָעִיף ב בין כו'. דקי"ל כר"י ועוד דגם באידך דר"ל לא קי"ל כוותיה כמש"ש כ"ד ב': (ליקוט) בין כו' דאין הלכה כר"ל דאף בדין דשתי פרות לא קי"ל כוותיה ואף שהרא"ש שם סי"ד דחק עצמו דבריו אינן מובנין (ע"כ):
ו סָעִיף ג אבל כו' אבל כו'. שם ורמינהו כו' לא כו':
ז סָעִיף ו חיה כו'. עסי' שפט סח:
ח סָעִיף ו חי. שם:
ט סָעִיף ו כבש כו'. טור דמ"ש וה"מ ברברבי לא קאי אלא אדסמיך אתרנגולי וכגי' הרי"ף תרנגולי רברבי וכ"ה בספ"ג דכתובות וכ"כ הרמב"ם להדיא כבשים קטנים וט"ס ברא"ש פ"ב סג כגון כלב כו' וצ"ל להיפך וכ"ה ברא"ש וברמזים בספ"ק ס"כ:
י סָעִיף ו ודוקא כו'. מדקתני ספ"ק הבהמה אינה מועדת כו' ול"ק ששה תמין וכה"ג וכן בפ"ב דקאמר אכלה כסות כו' ול"ק כה"ג והא דקאמר שם ך"ג א' זאת אומרת כו' ר"ל דבלא"ה אנוס הוא ופטור לגמרי דלא כרש"י ד"ה דסתם כו'. אבל ביש"ש חלק עליו ואמר כל הפוסקים לא פי' כן וראייתו עדיין ק' דאכתי ליתני מה שאין דרכה לאכול כגון בהמה שאכלה בשר וכיוצא וע"ש שתי' קושיות הנ"ל:
יא סָעִיף ז יותר כו'. כמ"ש בס"ח:
יב סָעִיף ז ואם לקחה כו'. כ"כ הטור בשם הרמ"ה ואין דעת. התוס' כן שכ' שם בד"ה סתם. ש"מ דבעי לקיחה ואכילה כו' ודעת הרמ"ה דאובער דהיינו אכילה קפדינן ובזה א"צ לדחוקי מ"ש תוס' בד"ה וליחייב. האי לישנא כו' אלא דהחררה מונחת על גחלת של אחרים ברשות אחרים וכן פי' הרשב"א בשם הראב"ד אף שלפ"ז לא מוכח דין של התוס' דבלקיחה לא סגי דהא שפיר קאמר תפשוט מ"מ מוכח מדקאמר שם אלא שן הריב כו' ועתוס' הנ"ל ועמ"ש בסי"ב:
יג סָעִיף ז משום דפי. ט"ס וצ"ל פי ועבה"ג והוא גמ' הנ"ל שנפשטה האיבעיא מסוגיא הנ"ל אלא שרצה לפשוט ג"כ ממקום אחר:
יד סָעִיף ז אם המושיט כו'. דבלא"ה אפי' במקום שאפשר ליטול חייב המושיט לבד כמש"ו ועהג"א שם ועתוס' נג ב' ד"ה שור כו' ו' א' ד"ה לאתויי כו':
טו סָעִיף ז או שאין כו'. כס' ראשונה בסי' תי סל"ז ודברי ש"ך ורחוקים מאד:
טז סָעִיף ח אלא כו'. די"ל הלכה כרבה דהוא רביה דרבא וי"ל הלכה כרבא דהוא בתרא וכ' הרי"ף והרמב"ם ב' הדעות ופ' המחבר לקולא: (ליקוט) דהיינו כו'. שי"א דהלכה כרבה דרביה דרבא הוא. רי"ף ורא"ש שם ועבה"ג וערא"ש שם ה"א ובריש סוכה ובפי"ט דשבת ס"ה ובפ"ק דעירובין ס"ד ושם פ"ב ס"ד ובפ"ק דב"מ סמ"ט ובפ"ז דכתובות סי"ג וערא"ש בפ"ג דב"ב ס"ו וכן כייל הרשב"א והריטב"א והר"ן וש"פ דכל היכא דאשכחן א"ל רבא כו' הלכה כרבותיו אבל כשנחלקו כשני החולקין הלכה כרבא (ע"כ):
יז סָעִיף ח וי"א כו'. משום דת"כ דרבים הוא:
יח סָעִיף ט היו כו'. כלי' קמא דסוגיא שם ב' כלישנא קמא דקא' לא דכ"ע מחזרת כו' וה' כשמואל בדיני:
יט סָעִיף י הקצה כו'. כיון דקי"ל כלי' קמא כ"ש כה"ג:
כ סָעִיף יא היתה כו'. כשיטת הרי"ף דמש"ש בדאמר רבא כו' לאו לדחויי דברי אילפא אלא לפרש דבריו דלא כפירש"י ותוס' ורז"ה דח"נ משלם אלא נ"ש ול"פ אילפא ור' אושעיא וא"צ לדחוקי מ"ש תוס' כא ב' ד"ה דאילפא כו' וכ"כ הראב"ד ורשב"א ורא"ש דאין זה שינוי דהא אמרינן שם כיון דאורחיה למיכל כו' ועוד משלמת מה שהזיקה מ' נזק שלם וקא' דאילפא ור"א וכו' וכן מפורש בירושלמי שינתה ואכלה משלמת נ"ש מהו שינתה ואכלה כשהיתה קופתו מופשלת לאחוריו היתה עומדת ברה"ר ופשטה את פיה ואכלה ממנה משלמת נ"ש ור"ל שינתה ממה שפטרה התורה וכן בתוספתא משלמת מה שהזיקה וענ"י רשב"א וכ' הטעם שכל כה"ג הוי כרשות הניזק שכן יש להם רשות לעבור כה"ג וע"ס שהאריך:
כא סָעִיף יא (ליקוט) ואם קפצה כו' וה"ה כו'. כפי' הרי"ף דנ"ש משלם וכ"ה בירושלמי שם שינתה ואכלה משלם נ"ש מהו שינתה ואכלה משלם נ"ש היתה קופתו מופשלת לאחוריו ברה"ר ופשטה פרה את פיה ואכלה ממנה משלם נ"ש (ע"כ):
כב סָעִיף יא וי"א כו'. כן פי' הרא"ש דברי הרי"ף והגמרא וכמש"ש כ"א ב' דאילפא כו' ואמרו אין דרכה כו' ר"ל כי א"א לה אלא בקפיצה והטעם דכל כה"ג שאין מגעת כדרכה יש לו רשות להניח פירותיו. שם:
כג סָעִיף יב בהמה כו'. כגי' דל"ג עמיר וס"ל כתוס' דשניהם ברשות הניזק בעינן אלא כיון דקי"ל דפי פרה כרשות הניזק דמי ר"ל אם עומדת ברשות הניזק ה"נ כיון דעומדת ברשות הניזק שדינן הפה בתר גופה או לא אבל לדעת הרמ"ה דס"ז א"א לפרש אלא כפי' תוס' וכ"כ הרשב"א דהכל בתר אכילה ופי' כפי' תוס':
כד סָעִיף יב וה"ה כו'. כגי' שלנו וכפירש"י וכבר הקשו תוס' ורשב"א וש"פ מהא דס"ז ודברי רש"י י"ל דפי' שם ך"ג א' כמ"ש בס"ז לדברי הרמ"ה ואף שרש"י שם ד"ה: ה"ג וליחייב כו' כ' וקס"ד כי' האמת כן כמ"ש רש"י בברכות טו א' וש"מ אבל דברי הרב צ"ע וצ"ל דה"ק ואכלה בר"ה ר"ל שעמידתה בר"ה ואכלה אבל פיה ברשות הניזק וקמיבעיא להו אם פיה בתר גופא גריר או לא וכן ברישא אף שרש"י לא פי' כן ובזה ניחא אף לשיטת התוס':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.