א שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לְאִשְׁתִּי כָּרָאוּי לָהּ, נוֹטַלְתָּן לְבַד מִכְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אָמַר: תִּטֹּל מָאתַיִם זוּז בִּכְתֻבָּתָהּ, לֹא תִּטֹּל שְׁתֵּיהֶן, אֶלָּא יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה; אִם מָאתַיִם זוּז יוֹתֵר, נוֹטַלְתָּן; וְאִם כְּתֻבָּתָהּ יוֹתֵר, נוֹטַלְתָּן:
ב הָא דְּאָמְרִינָן דְּכִי אָמַר "בִּכְתֻבָּתָהּ" יָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה, בְּשֶׁלֹּא חִלֵּק נְכָסָיו. אֲבָל אִם חִלֵּק נְכָסָיו, נִתְבָּאֵר מִשְׁפָּטוֹ בְּסִימָן ק"ו:
ג אִם אָמַר: תְּנוּ מָנֶה לְאִשְׁתִּי, סְתָם, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּיָדָהּ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָוֵי מַתָּנָה לְבַד מִכְּתֻבָּתָהּ. וְאִם אָמַר בְּפֵרוּשׁ: תְּנוּ לָהּ בְּמַתָּנָה, נוֹטַלְתָּן לְכֻלֵּי עָלְמָא לְבַד מִכְּתֻבָּתָהּ (רִיבָ"שׁ סִימָן ת"פ):
ד שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה שֶׁיִּתְּנוּ לְאִשְׁתּוֹ בְּגָדִים, נוֹטֶלֶת כָּל בְּגָדֶיהָ בֵּין שֶׁל חֹל בֵּין שֶׁל שַׁבָּת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נָתַן לָהּ בְּמַתָּנָה בִּשְׁעַת מוֹתוֹ, אַף צְמִידִים שֶׁבִּבְגָדֶיהָ בִּכְלָל. אֲבָל אִם כָּתַב לָהּ כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁנְּשָׂאָהּ, אֵין צְמִידִים בִּכְלָל (מהרי"ו סִימָן קמ"ד). וְאִם אָמַר: "מַלְבּוּשִׁים", גַּם הַסַרְבָּל וְאוּנְקְלִי וּמִטְפָּחוֹת וְסוּדָר בִּכְלָל, דִּבְכָל דָּבָר שֶׁאָדָם לוֹבֵשׁ וּמִתְעַטֵּף, נִקְרָא מַלְבּוּשׁ:
א סָעִיף ג דידה על העליונה ולפ"ז הא דאמרינן בגמ' באומר בכתובתה ידה על העליונה היינו לרבותא דאף שזכר הכתובה מ"מ תוכל ליטול יותר מכתובתה:
ב סָעִיף ד וי"א דאם נתן כו' ז"ל מהרי"ו סי' קמ"ד וצמידים של זהב שיש במלבושיה נראה שאינן בכלל המלבושים כיון שיש להם שם בפני עצמן ובלישנ' דעלמא לא מיקרי בגדים סתם כו' ודמיא להם דאיתא בגמ' פ' המוכר את הבית המוכר את השדה לא מכר את חרוב המורכב כו' אלמא אע"ג דחרוב המורכב מחובר לקרקע אינו מכור כיון שיש לו שם בפני עצמו כ"ש הכא דלא אמר וכל המחובר בו אע"ג דבמתנה קנה הכל אבל הכא הוה כמו מכר דהתם בעי מאי שנא מכר מאי שנא מתנ' ומשני דגבי מכר הלוקח היה לו לפרש דאין מתבייש מן המוכר כיון שנותן דמים אבל מקבל מתנה מתבייש מהנותן לשאול ממנו שיתן לו הכל כיון שנותן לו בחנם וה"נ אינו נותן לה מתנת חנם דאינה מתרצה להתחתן לו אלא בתנאי זה שיעשה לה תוס' כתובה ואינה מתביישת ממנ ודמי' למכר ממש עכ"ל ומ"ה מחלק רמ"א כאן בין נותן לה בשע' מותו ובין בשעה שנושאה דאז הוה כמו מכר אבל אשתמיטתי' להרב מהרי"ו ואחריו רמ"א משנה קמא דפ' הספינה דפירשב"ם שם וז"ל וכל הני דחשיב בפרקין דלעיל בית המרחץ ובית הבד כולהו מקרקע נינהו כו' אבל הנהו דהאי פירק' מטלטלי נינהו ל"ש מכר ול"ש מתנה כולהו שוין כשם שלא מכר כך לא נתן עכ"ל הרי לפנינו דבמטלטלין מכר ומתנה שוין ה"נ בהנך צמידים של זהב שהם מחוברים ותשמיש להבגד כמו קרסים שמחברים קצוות הבגד או שעושים לנוי להבגד לפי הנראה שהם שייכים לבגד הן במכר הן במתנה ויש לדמות זה להא דאיתא בח"מ סי' ר"ך המוכר את הקרון לא מכר את הפרדות בזמן שאין קשורות עמו וכתב הרב המגיד דהיינו מ"ש בגמ' שאם היו אדוקין בקרון הכל מכור ופי' אדוקין בקרון בשעת מכירה וטעמא דכל שאדוקין בו הרי הם לקרון כמו תנור וכירים לבית עכ"ל ה"נ בהנך צמידין שזכרנו כיון שהם מחוברין להבגד שייכים לבגד ואין חילוק בין בנותן לה בשעת מותו בין בשע' נישואין והאי פיסקא דמהרי"ו ורמ"א לאו דסמכא הוא:
ג סָעִיף ד ואם אמר מלבושים כו' נקרא מלבוש כתבו בדרישה ויש ללמוד מזה שאם אמר שתטול בגדיה שאין אלו בכלל עכ"ל דברים תמוהים כתב דמה חילוק יש בין בגד למלבוש ואדרב' מבואר בתשובה הרא"ש כלל ע"ה סי' ד' על הבגדים שצוה הבעל להניח לה דהכל נקרא בגדים והכל נתון לה עכ"ל ע"כ לית מאן דחש להאי חילוק':
א סָעִיף א ש"מ שאומר. אבל בריא לא מהני אפילו קנין דמטבע לא נקנה בחליפין:
ב סָעִיף א העליונה. ואם נוטלתן משום מתנה אינה צריכה שבועה כנה"ג בשם הרשב"א:
ג סָעִיף ג מכתובתה. בח"מ סי' רנ"ג ס"ח הכריע הרמ"א כסברא הראשונה ע"ש ועיין במהר"ם אלשיך סי' י"ב ובמהרי"ט סי' קי"ב:
ד סָעִיף ד מותו. ל"ד בשעת מותו רק החילוק הוא בין מתנה למכר. דבמכר אינו מתבייש הלוקח להתנות לכן לא זכה. אבל המקבל מתנה הוא מתבייש לשאול שיתן לו הכל. לפ"ז מה שמחלק כאן בין אם נתן לו בשעת מותו לבין אם נתן לה בשעת הנשואין לא תליא מילתא שנותן לה בשעת מותו אלא מה שנותן לה בעת הנשואין הוי כמכר דהיא מוכרת את עצמה לו ואינה מתביישת לומר תכתוב לי הצמידים בפ"ע. ומה שנותן לה שלא בשעת הנשואין הוי מתנה ומתביישת לפיכך הכל בכלל עיין ח"מ ב"ש:
א סָעִיף ד אין צמידים בכלל. עב"ש שהקשה דהא לעיל סי' צ"ט מבואר דדבר שנותן להתנאות שמין לה בכתובה ותירץ דאיירי כאן שפירש חוץ מכתובה גם י"ל מ"ש כאן דאין הצמודים בכלל לא נ"מ אחר מותו אלא בחייו דאינו מחוייב להניח לה להתקשט בהם ע"ש ועיין בק"א לס' כתובה שכ' דמעיקרא לק"מ דהתם מיירי בבגדים שעושה מרצונו הטוב לאחר נישואין שפיר אמרינן שלא הקנה לה רק בהיותה תחתיו להתנאות בהם אבל מה שהוא מחייב בשעת נישואין דחשיב להרי"ו כמכירה ולא שייך זה כיון שהוא מדעתה ג"כ דעי"ז נשאת לו והוקנה לה לעולם וכה"ג מחלק הב"ש עצמו בסי' צ' ס"ק נ"ב ע"ש. ומ"ש עוד הב"ש לתרץ קושיית הט"ז. עיין בס' כתובה שם:
ב סָעִיף ד ואם אמר מלבושיה כו'. כ' בספר כרם שלמה וז"ל בשו"ת שער אפרים סי' קכ"ד הביא ראיה ממשנה סנהדרין פ"ד שאין המנעלים בכלל מלבוש דחשוב שם מלבוש בפני עצמו ומנעול בפני עצמו ע"ש ול"נ להביא ראיה דמנעלים בכלל מלבוש מהא דאיתא במס' שבת ק"כ ולובש כל מה שיכול ללבוש כו' וחשוב שם בי"ח כלים ושנו מנעלים (עיין ביאור הגר"א ז"ל) . ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן כ"ד הובא קצת בפ"ת ליורה דעה סימן רי"ח סעיף קטן ב'):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.