א אַף עַל פִּי שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כָּל שַׁבָּת בְּצִבּוּר, חַיָּב לִקְרוֹת לְעַצְמוֹ בְּכָל שָׁבוּעַ פָּרָשַׁת אוֹתוֹ הַשָּׁבוּעַ שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם אֲפִלּוּ עֲטָרוֹת וְדִיבֹן. (בַּמִּדְבָּר לב, ג).
ב אִם לָמַד הַפָּרָשָׁה בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י חָשִׁיב כְּמוֹ תַּרְגּוּם, וִירֵא שָׁמַיִם יִקְרָא תַּרְגּוּם וְגַם פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י.
ג מִיּוֹם רִאשׁוֹן וָאֵילָךְ חָשׁוּב עִם הַצִּבּוּר.
ד מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיַּשְׁלִים אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל בְּשַׁבָּת, וְאִם לֹא הִשְׁלִים קֹדֶם אֲכִילָה יַשְׁלִים אַחַר אֲכִילָה עַד הַמִּנְחָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד רְבִיעִי בְּשַׁבָּת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד שְׁמִינִי עֲצֶרֶת דְּהַיְנוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, שֶׁאָז מַשְׁלִימִים הַצִּבּוּר.
ה יָכוֹל לִקְרוֹת הַפָּרָשָׁה שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַתּוֹרָה וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ"ו.
ו מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת אֵין צְרִיכִים לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת הַפָּרָשָׁה בְּשַׁבָּת.
ז אֵין צָרִיךְ לִקְרוֹת פָּרָשַׁת יוֹם טוֹב. הַגָּה: וְכֵן אֵין צָרִיךְ לִקְרוֹת הַהַפְטָרוֹת (מָרְדְּכַי ה"ק), וּמִכָּל מָקוֹם נָהֲגוּ לִקְרוֹת הַהַפְטָרָה; וּבְשַׁבָּת שֶׁל חֲתֻנָּה יִקְרָא הַהַפְטָרָה שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ (פִּסְקֵי מהרא"י סי' ק"א).
א סָעִיף א (א) לקרות לעצמו בכל שבוע - היינו שלא יקדים לקרות קודם אותו שבוע וגם לא יאחר דצריך להשלים פרשיותיו עם הצבור וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו [גמרא]:
ב סָעִיף א (ב) שנים מקרא - אבל לא יקרא אחד מקרא ואחד תרגום ויכוין לשמוע מהש"ץ אלא צריך לקרות ב"פ מקרא חוץ ממה ששמע מהש"ץ אם לא שקרא אז ג"כ בפיו וע' במ"א סק"ח שכ' בשם לחם חמודות דבדיעבד יוצא פ"א במה ששמע מהש"ץ ויש אחרונים שמחמירין אפי' דיעבד. ובענין הקריאה יש דעות בזה בין אחרוני' י"א שיקרא כל פסוק ב"פ ותרגום עליו וי"א שיקרא כל פרשה ב"פ ואח"כ התרגום היינו שיקרא כל פרשה פתוחה או סתומה ב"פ ואח"כ התרגום ובמ"א ובשע"ת מצדדים כדעה ראשונה ובספר מעשה רב איתא שהגר"א נהג לומר התרגום אחר כל פרשה פתוחה או סתומה או אחר מקום שנראה יותר הפסק ענין ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. מי שהוא בקי בטעם ובנקודות בע"פ טוב להדר לקרות בס"ת גופא:
ג סָעִיף א (ג) ודיבן - ר"ל אע"פ שאין בו תרגום וה"ה ראובן ושמעון וכי"ב צריך לקרותו ג"פ ויש מחמירין דבעטרות ודיבן שיש בו תרגום ירושלמי צריך לקרות שם התרגום:
ד סָעִיף ב (ד) בפירוש רש"י - שהוא מפרש את המקרא כמו שמפרש התרגום ויותר ממנו אבל אם קראה בשאר לעז שהוא מפרש רק את המלות לחוד לא יצא י"ח במקום תרגום לפי שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא:
ה סָעִיף ב (ה) חשוב כמו תרגום - וע"כ יוצא במה שקורא שני פעמים מקרא ואחד פירוש רש"י ואותן פסוקים שאין עליהם פירש"י יקרא אותן ג"פ. מי שאינו בר הכי שיבין את פירש"י ראוי לקרות בפירוש התורה שיש בלשון אשכנז בזמנינו כגון ספר צאינה וראינה וכיוצא בו המבארים את הפרשה ע"פ פירש"י ושאר חכמינו ז"ל הבנוים על יסוד התלמוד:
ו סָעִיף ב (ו) תרגום וגם פירש"י - כי התרגום יש לו מעלה שניתן בסיני וגם הוא מפרש כל מלה ומלה ופירש"י יש לו מעלה שהוא מפרש את הענין ע"פ מדרשי חז"ל יותר מהתרגום ובאמת כן ראוי לנהוג לכל אדם שילמוד בכל שבוע הסדרה עם פירש"י לבד התרגום כי יש כמה פרשיות בתורה ובפרט בחלק ויקרא שא"א להבינם כלל ע"י תרגום לחוד מי שאין בידו תרגום רק החומש לבד יש לו יקרא שני פעמים מקרא ואח"כ כשיזדמן לו תרגום יאמר. לא יקרא פסוק המאוחר קודם המוקדם אלא יקרא כסדר. לא יקרא התרגום תחלה ואח"כ מקרא אלא יקרא לכתחלה שנים מקרא מקודם ואח"כ תרגום. אם אפשר לו שלא יפסיק בשמו"ת על שום דבר הוא טוב ויפה מאד וכן ראיתי מהמדקדקים עושין כן וכן ראוי לבעל נפש לעשות [שכנה"ג בשם סדר היום וכ"כ ש"א]:
ז סָעִיף ג (ז) מיום ראשון ואילך - כיון שמתחילין במנחתא דשבתא לקרות פרשת שבוע הבא נחשב שוב הקורא כקורא עם הציבור וא"כ מה שכתב המחבר מיום ראשון ואילך לאו דוקא הוא:
ח סָעִיף ג (ח) חשוב עם הציבור - כמה אחרונים כתבו דמן המובחר הוא לקרותה בע"ש ועיין בשע"ת ובספר מטה יהודה כתב דאם הוא קורא מתחלת השבוע והלאה הוא ג"כ בכלל מצוה מן המובחר וכמו שכתב בב"י דמוכח כן מדברי הרמב"ם וכן בספר מעשה רב כתב בהנהגת הגר"א שהיה נוהג תיכף אחר התפלה בכל יום לקרוא מקצת מהסדרה שנים מקרא ואחד תרגום ומסיים בע"ש:
ט סָעִיף ד (ט) שישלים אותה וכו' - וכדאיתא במדרש שצוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה. ומ"מ פשוט דאין לעכב מחמת זה האכילה עד אחר חצות וכדלקמן בסימן רפ"ח דזהו רק מצוה בעלמא ולכתחלה מהנכון אם לא קרא שנים מקרא ואחד תרגום בע"ש להשכים בשבת בבקר ולקרא השמו"ת קודם הליכתו לבהכ"נ [כן איתא באור זרוע ריש הלכות שבת וכ"מ בתר"י ריש ברכות ע"ש]:
י סָעִיף ד (י) עד המנחה - דממנחה ולמעלה מתחילין הצבור לקרות פרשת שבוע הבא:
יא סָעִיף ד (יא) עד רביעי בשבת - דג' ימים הראשונים שייכין עדיין קצת לשבת שעבר וכדלקמן בסימן רצ"ט ס"ו לגבי הבדלה לכן בדיעבד יכול להשלים:
יב סָעִיף ד (יב) עד שמיני עצרת - היינו בא"י ששם עושין שמ"ע רק יום אחד וגומרין הציבור אז הס"ת ולכך בדיעבד מקרי עד יום ההוא משלים פרשיותיו עם הציבור אבל לכתחלה לכו"ע לא יאחר יותר מיום השבת:
יג סָעִיף ד (יג) שאז משלימין הציבור - ויש לו לקרות אז שנים מקרא ואחד תרגום ודלא כאותן שקורין מקרא לחוד כיון שחסר לו גם התרגום:
יד סָעִיף ה (יד) בשעת קה"ת - ובסימן קמ"ו במ"א סק"ה הביא בשם השל"ה שמחמיר בזה אלא הכל צריכין לשמוע הקריאה מפי הש"ץ וכן הוא דעת הגר"א שהובא בספר מעשה רב דצריך לשמוע כל תיבה ותיבה ולראות בחומש ולא יסייע להקורא כלל ומשמע שתפסו העיקר כדעת השבלי לקט בשם רבו והר"מ שהובא בהגהות מיימוני ובב"י שם דרק בין גברא לגברא מותר. ומ"מ נראה דלקרוא בלחש מלה במלה עם הש"ץ אין להחמיר בזה כיון שמכוין אז גם לשמוע כל תיבה מפי הש"ץ והמ"א הביא שם בשם מטה משה דלכתחלה נכון לעשות כן וכ"כ כמה אחרונים:
טו סָעִיף ה (טו) וע"ל סימן קמ"ו - דשם מסיק המחבר בס"ב דנכון להמדקדק בדבריו לכוין דעתו לשמעם מפי הקורא והוא משום דחשש ג"כ לדעת הפוסקים שהבאתי למעלה:
טז סָעִיף ו (טז) מלמדי תינוקות - ודוקא בימיהם שהיו לומדים פירוש המקרא עם התינוקות ולכך יוצאין בזה גם ידי תרגום וכדלעיל בס"ב אבל אם לומד פירוש המלות לחוד לא יצא ידי תרגום אלא השני פעמים מקרא דבודאי קרא עם התינוקות שני פעמים ולכן צריך לומר תרגום בעצמו [מחה"ש וכן מצדד הפמ"ג]:
יז סָעִיף ו (יז) אין צריכין וכו' - מכאן שניגון הטעמים אינו מעכב לגבי שמו"ת [פמ"ג]:
יח סָעִיף ז (יח) אין צריך - ר"ל שאין צריך לקרות לעצמו שמו"ת דהא כבר קרא כל התורה מדי שבת בשבתו וביום הו"ר יקרא שמו"ת פרשת וזאת הברכה ואם קרא ביום שמ"ע לא הפסיד [שע"ת]:
יט סָעִיף ז (יט) נהגו לקרות ההפטרה - טעם המנהג שמא יקראוהו למחר למפטיר ויהא בקי ורגיל בה משא"כ בפרשיות של יו"ט ששם החזן הוא הקורא [מ"א]:
כ סָעִיף ז (כ) של שבת ולא וכו' - ר"ל שיש מנהג באיזה מקומות שקורין בצבור לבד הפטרת הסדרה עוד איזה פסוקים מהפטרת שוש אשיש [משום דכתיב בה כחתן יכהן פאר וגומר] וקמ"ל דבשעה שקורא לעצמו ההפטרה אין צריך לקרות אלו הפסוקים משום דהוא מצוי ושגור בפי הכל ובקי בהן בלא זו הקריאה. ובד' פרשיות יקרא הפטרה דד' פרשיות:
א סָעִיף א שנים מקרא. כתב של"ה שיקרא כל פרשה ב"פ ואח"כ התרגום עליה וכ"כ רש"ל וכ"מ במגילה דף ד' אבל הל"ח סמ"א פסק דיקרא כל פסוק ב"פ והתרגום עליו וכ"כ בהג"ה י"נ בשם האר"י וסדה"י וכ"כ בכתבים וכ"מ סי' קמ"ה שהיו נוהגין כן בזמן שהיו מתרגמי' והפסוק האחרון אמרו אחר התרגום כדי לסיים בתורה אם הוא רגיל בטעמים יקרא בס"ת [רדב"ז ח"ב ועיין בס"ח סי' ש"א וש"ו] ויטבול אחר הקריא' [הכוונו'] עיין בשל"ה עניני טבילה ואין לי כאן עסק בנסתרות ויקוץ הצפרנים קודם הקריאה [של"ה]:
ב סָעִיף א עטרות ודיבון. וה"ה ראובן ושמעון וכיוצא בהם [טור]:
ג סָעִיף ב בפירש"י. שהוא עיקר שהוא בנוי על יסוד התלמוד:
ד סָעִיף ב כמו תרגום. ומ"מ צריך לקרות ב"פ מקרא [רמ"מ פ"ז] מי שאין בידו תרגום יקרא ב"פ מקר' ואח"כ כשיהיה לו תרגום יקרא [סדה"י]:
ה סָעִיף ג מיום ראשון. ושל"ה כתב שיקרא אותה ביום ו' אחר חצות דוקא ויש עוד דיעות שונות:
ו סָעִיף ד קודם שיאכל. היינו אם היה אונס גדול בע"ש [הכוונות וב"י] ובמגימ"י במשלי כתב וז"ל ואיבעי להתחיל בע"ש ולמגמר בשבת קודם סעודת שחרית:
ז סָעִיף ד שמיני עצרת. פי' שיש לקרות אז ב' מקרא וא' תרגום ודלא כאותן שקורין המקרא לחוד [ב"י הג"מ]:
ח סָעִיף ה יכול לקרות. ואם שמע פעם א' מש"ץ וקרא פעם א' יצא אבל אין לסמוך לכתחלה על השמיעה כמ"ש סי' נ"ט [ל"ח]:
ט סָעִיף ו מלמדי תינוקות. נ"ל דדוקא בימיהם שהיו לומדין פי' המקרא עם התינוקות אבל אם לומד פי' המלות לחוד לא יצא ומ"מ די שיקרא עוד פ"א מקר' דזה עולה לו במקום מקרא:
י סָעִיף ז א"צ לקרות כו'. דהא כבר קרא כל התור' מידי שבת בשבתו [ת"ה] וערב ש"ת יקרא וזאת הברכה [כונות]:
יא סָעִיף ז ההפטרה. פעם א' מקרא וא' תרגום ואח"כ מזמור מכתובים משיר של יום א' מקרא וא' תרגום או לעז אחר ואח"כ משנה א' [של"ה בשם מהרמ"ק] וטוב שלא יפסיק כלל בשיחה [כ"ה]:
יב סָעִיף ז ולא שוש אשיש. דטעם חזרת ההפטרה שידע מה מפטירין למחר ואם יארע הרבה חתנות זו אחר זו וכי יחזור בכל שבת שוש אשיש [שם] וצ"ע דזהו לפי פי' ר"ח ולדידי' צריך לחזור פ' י"ט שיהא רגיל במה שהצבור קורין כמ"ש בת"ה סי' כ"ג וכבר פסק הרב"י שא"צ לחזור פ' י"ט וצ"ל דמ"מ ההפטרה צריך לחזור בשביל זה משום שהוא בעצמו מפטיר משא"כ בקריאה שהחזן קורא כנ"ל ובלבוש השמיט הג"ה זו דצ"ע דאם לא יחזור לעולם הפטרת שוש אשיש שמא יקראו אותו ולא יהא רגיל בה כמ"ש סי' קל"ט לכן נראה לי דיחזור אותה אך אם יש הרבה חתנות זו אחר זו שוב א"צ ומשמע דבד' פרשיות פשיטא דיקרא ההפטרת הד' פרשיות ובכ"ה כ' שמנהגו לחזור הפטורת הסדרה ולא ידעתי מה טעם:
א סָעִיף א אפי' עטרות ודיבון. לשון הטור פרש"י אע"פ שאין בו תרגום ולפ"ז אפי' ראובן ושמעון וכיוצא בזה צריך לקרותו ג"פ וי"מ דנקט עטרות ודיבון לפי שיש ספרי' שכתוב בהן תרגום ירושלמי ונקט עטרות ודיבון אע"פ שא"צ תרגום כ"כ ולפ"ז ראובן ושמעון א"צ לקרותו ג"כ ומ"מ נהגו להחמיר כפירש"י עכ"ל. וצריך לתרץ לפירש"י למה לא נקט בגמ' באמת ראובן ושמעון ונראה דיש רבותא בזה דלא מבעיא ראובן ושמעון שהם שמות השבטים ויש בהם ודאי קדושה בטעם שמות אלו אלא אפי' עטרות ודיבון שהם שמות ערי א"י ואפש' שקראו אות' העכו"ם אפ"ה צריך לקרות' ג"פ:
ב סָעִיף ב תרגום וגם פירש"י. כי התרגום יש לו מעלה שניתן בסיני ופירש"י יש לו מעלה שהוא מפרש יותר המקרא ממה שמפרש התרגום המקרא ועוד אני אומר על ירא שמים שיראה לקרות בפני עצמו בס"ת הסדרה לכל הפחות פעם א' ואח"כ עם החזן פעם שנית דהקריא' בחומש לבד אין יוצא בה שפיר דבעי' דברים שבכת' והיינו ס"ת שלימה כדינה ויש לו להשלים זה עד ש"ת וכך נהגתי מעודי. וכ' בטור אבל אם קרא בשאר לעז לא עכ"ל והיינו מי שיכול להבין בפירש"י כראוי פי' המקרא אבל מי שאינו בר הכי ודאי ראוי לקרות בפי' התור' שיש בל' אשכנז בזמנינו כגון ספר צאנה וראנ' וכיוצ' בו כדי שיבין ענין הפרש':
א סָעִיף א תרגום. כתב של"ה שיקרא כל פרשה ב"פ ואח"כ התרגום עליה וכ"כ רש"ל. אבל הל"ח פסק דיקרא כל פסוק ב' פעמים והתרגום עליו וכ"כ בהגהות י"נ בשם האר"י וסדה"י וכ"כ בכתבים וכ"כ בספר נגיד ומצוה ובספר משנת חסידים והפסוק האחרון יאמר אחר התרגום כדי לסיים בתורה. ומי שהוא בקי בטעמים ונקודות בע"פ מצוה לקרות בספר תורה מהרדב"ז והאר"י ז"ל תלמיד א' היה לפניו החומש וקרא לפניו. ואיסור גדול להפסיק בקריאת שמו"ת בדיבור. ויקוץ הצפרנים קודם שמו"ת. ועיקר המצוה לקרות אחר חצות ואחר שקרא ילך לבית המרחץ ויטבול. הכוונות:
ב סָעִיף א עטרות ודיבון. ר"ל אע"פ שאין בו תרגום וה"ה ראובן ושמעון צריך לקרותו ג"פ עיין ט"ז:
ג סָעִיף ב פירוש רש"י. היינו מי שיכול להבין אבל מי שאינו בר הכי ודאי ראוי לקרות בפי' התורה שיש בלשון אשכנז כגון ספר צאינה וראינה וכיוצא בו כדי שיבין ענין הפרשה ולפי חכמי הקבלה משמע דוקא תרגום. מי שאין בידו תרגום יקרא ב"פ מקרא ואח"כ כשיהיה לו תרגום יקרא סדה"י:
ד סָעִיף ד בשבת. היינו אם היה אונס גדול בע"ש. הכוונות:
ה סָעִיף ד עד שמ"ע. פי' שיש לקרות אז ב' מקרא וא' תרגום ודלא כאותן שקורין המקרא לחוד:
ו סָעִיף ה התורה. ואם שמע פעם אחד מש"ץ וקרא פ"א יצא אבל אין לסמוך לכתחלה על השמיעה. ל"ח מ"א ועיין ט"ז:
ז סָעִיף ו תינוקות. דוקא בימיהם שהיו לומדין פי' המקרא עם התינוקות אבל אם לומד פי' המלות לחוד לא יצא ומ"מ די שיקרא עוד פעם א' מקרא דזה עולה לו במקום מקרא. מ"א:
ח סָעִיף ז פרשת י"ט. דהא כבר קרא כל התורה מידי שבת בשבתו ובערב ש"ת יקרא וזאת הברכה. הכוונות:
ט סָעִיף ז ההפטרה. פעם א' מקרא וא' תרגום ועיין של"ה:
י סָעִיף ז אשיש. ובד' פרשיות יקרא ההפטרה דד' פרשיות:
א סָעִיף א (ס"ק א) שנים כו' וכ"מ במגלה כו'. ר"ל כשל"ה שיקרא הפרשה כלה ואח"כ תרגום. דלא כל"ח שמביא אח"ז שיקרא כל פסוק ב"פ דאמרי' שם אריב"ל חייב אדם לקרות המגל' בלילה ולשנותה ביום סבר מיניה למיקרי בליליא ולמתני מתני' דידיה ליום. א"ל רב ירמיה לדידי מפרשי ליה מיניה דרחב"א כגון דאמרי אינשי אעבר פרשת' דא ואתני' ופירש"י דהתלמידים היו סוברים דלשנות' דאמר ריב"ל ר"ל ללמוד משניות של מגלה ביום וא"ל ר"י לא אלא כדאמרי אינשי אעבר כו' אסיים פרש' זו ואשנה אותה פעם שנית עכ"ל וע"כ מאי דאמר ר"י כדאמרי כו' אין רצונו על פרש' דעלמ' דאיך מבואר בלשון אתני' דאמרי אינשי דר"ל שיחזיר אותו פעם אחרת. דהא דגם ואתני' שר"ל ללמוד המשנ' שעלי' וגם אין זה מצוי' כ"כ שיאמרו אעבר כו' אע"כ נתכוין על קריאת שמו"ת וכשיאמר האומר אעבר כו ע"כ מה שאמר ואתני' ר"ל לחזור ולאמרה פעם שני דהא כן הדין שנים מקרא וכן ר"ל ריב"ל ומדאמר אעבר פרשת' דא משמע שצריך לקרות פ' שלמה ולא כל פסוק ב"פ. ואע"ג דבלא"ה היה יכול להביא ראיה משורש הדין דאמרי' בברכות דף ח' לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור הרי דנקט ג"כ פרשה אלא דמשם אין ראיה דר"ל פרשיותי' ר"ל הסדרות שיקר' כל שבוע הסדר' שבאותו שבוע אבל במגלה דאמר אעבר פרשת' דא ע"כ אין ר"ל הסדרה כולהו דזהו מלתא דפשיט' למ"א דכה"ג אין יוצאים ידי שמו"ת ולא בא כ"א להביא ראיה דלא כל"ח שיקרו כל פסוק ב"פ. ומביא ראיה מדאמר אעבר פרשת' כו' משא"כ בברכות כנ"ל י"ל כל הסדרה ולא דיבר שם בברכות מהסדר' איך יתנהג אם לקרות כל פסוק ב' פעמים או הפרשה ב"פ. ולא בא כ"א לאשמועינן שישלים כל הסדרו' עם הצבור: שהיו נוהגין כן בזמן שהיו מתרגמין דהיינו שהיו מתרגמין בצבור דהקור' לא היה קור' כ"א פסוק א'. והמתורגמן היה מתרגם אותו פסוק וחזר הקור' וקרא פסוק א' והתורגמן תרגמו וכן עשו עד סוף הקריאה והטעם דיותר מפסוק א' קשה על השומעים להבין ע"י התרגום שתרגמו את פי' הפסוק וטעם זה שייך גם כן לכל א' בקריאת שמו"ת: והפסוק האחרון כו' ר"ל תחלה יקרא שני פעמים מקרא גם פסוק האחרון ואח"ז פעם א' תרגום. ושוב יקרא שלישית פעם א' פסוק אחר מקרא כדי לסיים במקר' ועכ"פ צריך להסמיך תחלה ב"פ מקרא ולא יפסיק ביניהם בתרגום וכן נהגו ג"כ בשעה שהיה מתרגמים בצבור וכן מבואר בטור בסי' רפ"ד במקום שמתרגמין ההפטרה שנוהגין כן ע"ש: ודע שכ' של"ה לפי שיטתו שיקר' כל פרשה ב"פ היינו פרשה פתוחה או סתומה ואפי' הפרשה מסיימת באמצע פסוק כגון בפ' פנחס ויהי אחרי המגפה ובפ' דברים ומעציון גבר וכדומה יפסיק שם באמצע פסוק ויקר' שמו"ת:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) עטרות ודיבון וה"ה ראובן כו' ר"ל דאהא דאמרי' במסכת ברכות לעולם ישלים כו' אפי' עטרות ודיבון פירש"י דהרבותא הוא אע"פ דאין עליו תרגום צ"ל המקרא ג' פעמים. והתו' הקשו עליו דא"כ למה נקט עטרות ודיבון הוה ליה למימר ראובן ושמעון דאין בו תרגום ולכן פי' דנקט עטרות ודיבון שאין בהם תרגום אונקלוס אבל יש בהם תרגו' ירושלמי. וקמ"ל דאפ"ה צ"ל פעם ג' תרגום ירושלמי כיון שאין בהם תרגום אונקלום והטור והרא"ש כ' דנקט עטרות ודיבון לרבותא דס"ד כיון דהם שמות עיירות אע"ג דאית בה תרגום ירושלמי מ"מ א"צ לתרגמן קמ"ל דאע"פ שהן שמות עיירות צריך לתרגמן כיון דאית בהו תרגום. וכ' לפ"ז ראובן ושמעון דליכא להו תרגום כלל א"צ לקרות מקרא ג"פ מ"מ סיים הרא"ש להחמיר כרש"י וגם ראובן ושמעון צ"ל ג"פ מקרא. כ' של"ה מדכתבו תר"י על פרש"י וז"ל וזה אינו נראה שהרי מצינו פסוקי' אחרים הרב' שאין להם תרגום כגון פסוקים של ברכת כהנים ואחרים הרבה ולמה לא הזכירם כו' עכ"ל תר"י. וכ' של"ה ע"ז ואע"ג דנמצא בחומשי' שלנו תרגום על אלה הפסוקי' אפשר שזה התרגום אינו מקובל מסיני ע"כ יקרא המקרא ג"פ בברכת כהנים וגם אולי התרגום מקובל מסיני על ברכת הכהני' ולא הי' מגילה בימי תר"י לכן יקרא גם התרגום של ברכת כהנים עכת"ד וא"כ ה"ה בעטרו' ודיבון לדעת של"ה יש לקרות המקרא ב"פ כפירש"י וגם לקרות התרגום שלהם דשמא התרגום של עטרות ודיבון גם הוא מקובל מסיני אלא שלא נתגלה בימי רש"י כמ"ש לענין ברכת כהנים:
ג סָעִיף ב (סק"ג) בפירש"י דהוא עיקר כו' ר"ל שפרש"י יותר עיקר מיתר פירושים לפי שפרש"י בנוי על יסוד התלמוד משא"כ פירושים אחרים ובחד צד עדיף מתרגום דפרש"י מבאר יותר מן התרגום ובחד צד תרגום עדיף דניתן מסיני ולכן כתב הרב"י דירא שמים יוצא י"ש יקרא תרגום וגם פירש"י. וכת' הט"ז דאם אין מבין פרש"י יקרא לעז אחר כמו צאינה וראינה:
ד סָעִיף ה (ס"ק ח) יכול כו' אבל אין לסמוך כו' כמ"ש סי' נ"ט סעיף ד' וע"ש בטור בשם הרא"ש הטעם דאין אדם יוכל לכוין תדיר עם הש"ץ בשתיק' וכ' עוד טעם אחר ע"ש ומ"מ לקרות עם החזן מלה במלה. עמ"ש מ"א סי' קמ"ו ס"ק ה' בשם של"ה:
ה סָעִיף ו (ס"ק ט) מלמדי כו' ומ"מ די שיקרא עוד פעם א' תרגום דזה כו' כצ"ל ר"ל דב"פ מקרא שצ"ל ודאי יוצאים במה שלמדו עם התינוק' דהא צריכי' לקרות עם התינוקות כל פסוק פעמים רבות כ"כ בספר ל"ח: אבל מה שיצאו ע"י לימודם עם התינוקת גם ידי תרגם עז"כ מ"א דוקא בימיהם כו' אבל אם למד פי' המלות לחוד לא יצא ידי תרגום. ולכן בזמן הזה די שיקרא פעם אחד תרגום:
ו סָעִיף ז (ס"ק יב) ולא שוש כו' דטעם חזרת כו' דבטעם קריאת שמו"ת יש ב' טעמים א' שכל א' מישראל יקרא לעצמו כל שנה כל התורה מראשו לסופה ולפ"ז א"צ לקרות פ' י"ט כמ"ש מ"א ס"ק י' וגם א"צ לקרות ההפטרה דא"ל דעי"ז יקרא הנביאים בכל השנה דלזה אינו מספיק קריאת ההפטרה דההפטור' גם בצירופן יחד אינם עולים לחצי הנביאים. הגמ"יי כ' בשם ר"ח הביא בספר ת"ה דטעם קריאת שמו"ת כדי שיהיה רגיל במה שהצבור יקראו בשבת. ולפ"ז כ' בת"ה סי' כ"ג צריך לחזור פ' י"ט וגם ההפטרת ולפי זה הקשה מ"א כיון דהרב"י פסק דא"צ לחזור פ' י"ט וגם רמ"א לא חילק בזה ע"כ לא ס"ל כר"ח אלא כדאידך טעמא כדי שיקרא כל השנה כל התורה א"כ גם הפטור' א"צ לקרות כנ"ל. וא"כ למה כ' רמ"א ומ"מ נהגו לקרות ההפטר' ע"כ צ"ל דחשו להחמיר כשיטת ר"ח א"כ ה"ל לרמ"א לכתוב לקרות פ' י"ט דכן הדין לדעת ר"ח והא דציין מ"א על שוש אשיש משום דשם מבואר מחלוקת הטעמים הנ"ל בת"ה גבי פרשת שוש אשיש: וצ"ל דמ"מ כו' ניהו דמעיקר הדין לא קי"ל כר"ח מ"מ בהפטרה הנהיגו להחמיר כר"ח משום שאם יעלה למפטיר יהיה צריך לקרות ההפטרה. ולכן יש לחוש שיהיה בקי בהפטרה שמא יקראוהו לעלות למפטיר וכמ"ש ריש סי' קל"ט במקום שהמנהג שהעולה קורא בעצמו אסור לעלות עד שיקרא הפרשה בינו לבין עצמו פעמים ושלש ע"ש. משא"כ בקריאת התורה שהחזן קורא לא חשו להחמיר כר"ח: וצ"ע דאם לא כו' כצ"ל: ובכ"ה כתב שמנהגנו כו' ולא ידעתי מה טעם ובספר ת"ש כ' וז"ל והטעם דהא בע"ש אין שום שייכות להפטרה של ד' פרשיות ע"ש שהאריך בזה עכ"ל. והכונה בשלמא הפטרת השבוע כיון דמיום א' ואילך מקרי עם הצבור כיון שכבר התחילו הציבור לקרות פ' השבוע במנחה של שבת א"כ גם הפטרת השבוע שיש לה שייכות להסדר' שמדבר' מענין הסדרה יש לה שייכות גם להפטרה כל ימות השבת כ"ש בע"ש משא"כ הפטרת ד' פרשיות שאין לארבע פרשיות גופייהו שייכות כ"א ביום השבת וכן ההפטרה של ד' פרשיות כן נלע"ד אלא שעדיין קשה ניהו שנתן טעם על מה שלא קרא בע"ש הפטרה ד' פרשיו' אבל אכתי לא נדע טעם למה קרא הפטרת הסדרה. דהא בקריאת הפטורה ליכא טעם אחר כ"א כמ"ש ר"ח שיהיה בקי במה שהצבור קוראים ושמא יקראו למפטיר ולא יהי' בקי וכמ"ש מ"א: וכיון דבד' פרשיות אין קורין הפטרת הסדרה מה צורך לבקיאות. ועל מ"ש רמ"א בשבת ושל חתונה יקרא ההפטרה של שבת כו' לא קשיא מאי צורך בקריאת הפטרת של שבת. לק"מ לפי מ"ש הרב"י לעיל בסי' קמ"ד נוהגין בשבת שיש בו חתן לו' אחר הפטרת השבוע שנים או ג' פסוקים מהפטרת שוש אשיש עכ"ל וא"כ בשבת שיש חתונה מפטירים שניהם בהפטרת הסדרה וגם מקצת שוש אשיש לכן א"ש מ"ש רמ"א דלא יקרא כ"א הפטרת הסדרה שיהי' בקי בה כי למחר יקראהו משא"כ דברי כ"ה בד' פרשיו' צ"ב כנ"ל:
א סָעִיף א ס"א אע"פ כו'. לשון הרמב"ם דלא כמ"ש ראב"ן דביחיד שלא שמע איירי דמסתמא רב ביבי לא היה ביחיד וכ"ש לגי' ר"ח ז"ל דכלה שהיו רוב עם. הג"מ פי"ג:
ב סָעִיף ב ס"ב אם למד. דהתרגום אינו אלא משום פי' כמ"ש הרא"ש פ"ג דמגילה וכמש"ש בגמ' ג' א' מפורש זה תרגום ועכשיו יותר תועלת ברש"י וי"ח כמ"ש תוס' בברכות שם משום דתרגום ניתן בסיני וז"ש וי"ש יקרא כו':
ג סָעִיף ג ס"ג מיום ראשון. כיון שמתחילין במנחה כמ"ש במגילה ל"א ב':
ד סָעִיף ד ס"ד ישלים אחר. עד שמתחילין פ' הבאה: וי"א עד רביעי. כמ"ש בפ' ע"פ: וי"א עד. שם בברכות סבור לאשלומינהו כו' תנא כו' והיינו לכתחילה ויש גורסין לפרשיות דכלה ר"ל של יימי דכלה שהיה טרוד ולא היה יכול לקרותן לפ"ז מ' כס' ראשונה:
ה סָעִיף ה ס"ה יכול. דמ"ש בסוטה לט אפי' בדבר הלכה היינו כמ"ש בפ"ג דברכות ונגרוס בפרקא אחרינא בדבר שהצבור עסוקין בו:
ו סָעִיף ו ס"ו מלמדו. כנ"ל ס"ב אם למד כו':
ז סָעִיף ז ס"ז א"צ כו' וכן. דלא כי"מ שהטעם משום שידע מה יקראו למחר וא"כ בי"ט ג"כ חייב וכן ההפטרה דא"כ היאך סבור רב ביבי' כו': ובשבת. עמ"א ס"ק י"ב ור"ל אע"ג דמה שאנו קוראין הפטורה משום טעמא שידע כנ"ל ואם כן צריך שיקרא מה שיקרא בציבור ולא של שבת מ"מ כאן כיון שמצוי הרבה ושגור בפי הכל א"צ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.