א אֵין הָאִשָּׁה עוֹלָה מִטֻּמְאָתָהּ בִּרְחִיצָה בַּמֶּרְחָץ. וַאֲפִלּוּ עָלוּ עָלֶיהָ כָּל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, עֲדַיִן הִיא בְּטֻמְאָתָהּ וְחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת עַד שֶׁתִּטְבֹּל כָּל גּוּפָהּ בְּבַת אַחַת בְּמֵי מִקְוֶה אוֹ מַעְיָן שֶׁיֵּשׁ בָּהֵם אַרְבָּעִים סְאָה; וְשִׁיעוּרָה, אַמָּה עַל אַמָּה עַל רוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת בִּמְרֻבָּע, בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים וַחֲצִי אֶצְבַּע, וְאִם הוּא רָחָב יוֹתֵר וְאֵינוֹ גָּבוֹהַּ כָּל כָּךְ, כָּשֵׁר אִם יְכוֹלָה לְהִתְכַּסוֹת כָּל גּוּפָהּ בָּהֶן בְּבַת אַחַת; וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲלֶה בְּתִשְׁבֹּרֶת מ"ד אֶלֶף וְקי"ח אֶצְבָּעוֹת בְּגוּדָל וְעוֹד חֲצִי אֶצְבַּע (ד"ע בב"ה) ; וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הֶחָרִיץ שֶׁבּוֹ הַמַּיִם גָּדוֹל יוֹתֵר מִשִּׁעוּר זֶה, כְּדֵי שֶׁכְּשֶׁתִּכָּנֵס הַטּוֹבֶלֶת וְיִתְפְחוּ הַמַּיִם יִשָּׁאֲרוּ שָׁם אַרְבָּעִים סְאָה (תוס' פ' עַרְבֵי פְּסָחִים).
ב מֵי מַעְיָן מְטַהֲרִין אַף בְּזוֹחֲלִין (פֵּרוּשׁ זוֹחֲלִין נִמְשָׁכִים וְהוֹלְכִים וְאֵינָן מְכֻנָּסִים) ; מֵי גְּשָׁמִים אֵין מְטַהֲרִין אֶלָּא בְּאַשְׁבֹּרֶן (פֵּרוּשׁ מָקוֹם עָמֹק שֶׁמִּתְכַּנְּסִים בּוֹ הַמַּיִם וְנִקְרָא אַשְׁבֹּרֶן) אֲבָל עַל יְדֵי זְחִילָה פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קט"ו ות"ה סי' רכ"ד) אִם הֵם לְחוּד בְּלֹא מַעְיָן הָיוּ הַזּוֹחֲלִין מִן הַמַּעְיָן מִתְעָרְבִים עִם הַנּוֹטְפִים שֶׁהֵם מֵי גְּשָׁמִים, הֲרֵי הַכֹּל כְּמַעְיָן לְכָל דָּבָר; וְאִם רַבּוּ הַנּוֹטְפִים עַל הַזּוֹחֲלִין, וְכֵן אִם רַבּוּ מֵי גְּשָׁמִים עַל מֵי הַנָּהָר, אֵינָם מְטַהֲרִים בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא בְּאַשְׁבֹּרֶן. לְפִיכָךְ, צָרִיךְ לְהַקִּיף מַפָּץ (פי' כְּעֵין מַחְצֶלֶת) וְכַיּוֹצֵא בוֹ בְּאוֹתוֹ הַנָּהָר הַמְעֹרָב, עַד שֶׁיִּקָּווּ הַמַּיִם וְיִטְבֹּל בָּהֶם. הַגָּה: וְכֵן נָכוֹן לְהוֹרוֹת וּלְהַחְמִיר (מהרי"ק ות"ה שָׁם וּשְׁאָר אַחֲרוֹנִים כָּתְבוּ וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כְּשִׁטַּת הָר"ם וְרֹא"שׁ וְסִיעָתָם) ; אֲבָל יֵשׁ מַתִּירִים לִטְבֹּל בִּנְהָרוֹת כָּל הַשָּׁנָה, אַף בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים וְהַפְשָׁרַת שְׁלָגִים וְרַבּוּ הַנּוֹטְפִים עַל הַזּוֹחֲלִין, מִשּׁוּם דְּעִקַּר גִּדּוּל הַנָּהָר הוּא מִמְּקוֹם מְקוֹרוֹ (טוּר בְּשֵׁם ר"ש וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וסה"ת וּסְמַ"ג) ; וְכֵן נָהֲגוּ בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִקְוֶה, וְאֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַנּוֹהֲגִין לְהָקֵל כִּי יֵשׁ לָהֶם עַל מִי שֶׁיִּסְמֹכוּ (מהרי"ק ובת"ה שָׁם וּמהרי"ו סִימָן ע' וב"ז סִימָן קנ"ד). מִיהוּ יֵשׁ לִזָּהֵר מִלִּטְבֹּל בְּנָהָר הַמִּתְהַוֶּה לְגַמְרֵי עַל יְדֵי גְּשָׁמִים, וּכְשֶׁאֵין גְּשָׁמִים פּוֹסֵק לְגַמְרֵי, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר נְהָרוֹת שׁוֹפְכִים לְתוֹכוֹ בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים וּמִתְהַוֶּה עַל יָדָן, מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וּפוֹסֵק לְגַמְרֵי בְּשָׁעָה שֶׁאֵין גְּשָׁמִים, אָסוּר לִטְבֹּל בּוֹ דֶּרֶךְ זְחִילָתוֹ עַד שֶׁיִּקָּווּ הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ (שָׁם במהרי"ק) ; אֲבָל בְּנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים מִתְרַחֵב וּמִתְפַשֵּׁט עַל כָּל גְּדוֹתָיו, מֻתָּר לִטְבֹּל בּוֹ בְּכָל מָקוֹם (בֵּית יוֹסֵף לְדַעַת הַמָּרְדְּכַי וְהָאֲשֵׁרִי וְהַתּוֹסָפוֹת), לְפִי סְבָרַת הַמְקִלִּין וּלְפִי מַה שֶּׁנָּהֲגוּ.
ג אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁאָמְרוּ, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁאוּבִים; שֶׁאִם הֵם שְׁאוּבִים, פְּסוּלִים. הַגָּה: וְאִם כָּל הַמִּקְוֶה הוּא שְׁאוּבִין, פָּסוּל מִן הַתּוֹרָה, וּסְפֵקָא לְחֻמְרָא; אֲבָל אִם רֹב הַמִּקְוֶה כָּשֵׁר וְהַמִּעוּט הוּא שְׁאוּבִין, אֵינוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וּסְפֵקָא לְקֻלָּא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְר"ש וְהַרְבֵּה פּוֹסְקִים).
ד מִקְוֶה שֶׁהִיא שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שָׂכָר, אֵין לְהַאֲמִינוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ תָּמִיד בַּמִּקְוֶה כ" א סְאָה. הַגָּה: דְּמֵאַחַר דְּרֻבּוֹ כָּשֵׁר, סְפֵקָא לְקֻלָּא. מִקְוֶה שֶׁהָיְתָה חֲסֵרָה לְפָנֵינוּ, וּבָא וּמְצָאָהּ מְלֵאָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"ץ) וְלֹא יָדַעְנוּ מִי מִלֵּא אוֹתָהּ, אִי הָיְתָה כְּבָר רֻבָּהּ בְּהֶכְשֵׁר, דְּהַיְנוּ שֶׁהָיוּ בָּהּ כ"א סְאִין, אָזְלִינָן לְקֻלָּא; וְאִם לֹא הָיָה רֻבָּהּ בְּהֶכְשֵׁר, דְּעַכְשָׁיו אִכָּא סְפֵקָא דְּאוֹרַיְתָא, אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁעוֹבֵד כּוֹכָבִים מִלְּאָהּ כְּדֵי לִרְחֹץ בָּהּ, פְּסוּלָה (כָּךְ מַשְׁמָע בְּתוֹסֶפְתָּא) ; וְאִם לָאו, דְּוַדַּאי יִשְׂרָאֵל מִלֵּא אוֹתָהּ כְּדֵי לִטְבֹּל בָּהּ, כְּשֵׁרָה, (רַשְׁבָּ"ץ שָׁם) דְּרֹב הַמְּצוּיִין אֵצֶל מִקְוֶה וְעוֹשִׂין כְּדֵי לְהַכְשִׁירָה בְּקִיאִין הֵן וּבְוַדַּאי בְּהֶכְשֵׁר מִלֵּא אוֹתָהּ; וְכָל שֶׁכֵּן אִם הַיִּשְׂרָאֵל לְפָנֵינוּ וְאוֹמֵר שֶׁבְּהֶכְשֵׁר מִלֵּא אוֹתָהּ, דְּנֶאֱמָן (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קט"ו וּדְלֹא כְּרַשְׁבָּ"ץ) מֵאַחַר שֶׁבְּיָדוֹ לְתַקְּנָהּ וּכְהַאי גַּוְנָא עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִסּוּרִין (שָׁם עד"מ) כְּדִלְעֵיל סִימָן קכ"ז וְעַיֵּן עוֹד לְקַמָּן סוֹף הַסִּימָן בְּדִין סָפֵק שְׁאוּבִים.
ה כָּל הַיַּמִּים יֵשׁ לָהֶם דִּין מַעְיָן לְטַהֵר בִּזְחִילָה; הִלְכָּךְ, גַּל שֶׁנִּתְלַשׁ מֵהַיָּם וּבוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפָל עַל הָאָדָם אוֹ עַל הַכֵּלִים, עָלְתָה לָהֶם טְבִילָה. אֲבָל אִם הִטְבִּיל בַּגַּל כְּשֶׁהוּא בַּאֲוִיר, קֹדֶם שֶׁיִּפֹּל עַל הָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, אוֹ שֶׁזָּרַק כֵּלִים בְּאֶמְצָעִית הַגַּל שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּכִפָּה, לֹא עָלְתָה לָהֶם טְבִילָה.
ו צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ אַרְבָּעִים סְאָה שֶׁל מִקְוֶה בְּתוֹךְ הַכְּלִי, שֶׁאֵין טוֹבְלִין בְּכֵלִים.
ז הַלּוֹקֵחַ כְּלִי גָּדוֹל, כְּגוֹן חָבִית גְּדוֹלָה אוֹ עֲרֵבָה גְּדוֹלָה, וְנִקְּבוֹ נֶקֶב הַמְטַהֲרוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעֵינָן נֶקֶב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד (טוּר וְהָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה) וְכֵן יֵשׁ לְהַחְמִיר וּקְבָעוֹ בָּאָרֶץ וְעָשָׂהוּ מִקְוֶה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְכֵן אִם פָּקַק הַנֶּקֶב בְּסִיד וּבְבִנְיָן, אֵינוֹ פּוֹסֵל וְהַמַּיִם הַנִּקְוִים בְּתוֹכוֹ מִקְוֶה כָּשֵׁר. סְתָמוֹ בְּסִיד אוֹ בְּגִפְסִית, עֲדַיִן הוּא פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה עַד שֶׁיִּקְבְּעֶנּוּ בָּאָרֶץ אוֹ יִבָּנֶה. וְאִם הוֹלִיכוֹ עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ וְעַל גַּבֵּי הַסִיד, וּמֵרַח בְּטִיט מִן הַצְּדָדִין, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. הַגָּה: מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל הַגַּג, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה תּוֹךְ כְּלִי אוֹ אֶבֶן אַחַת שֶׁחָקְקוּ וּלְבַסּוֹף קָבְעוּ, אֲבָל חִבּוּר אֲבָנִים הַרְבֵּה לֹא מִקְרֵי כְּלִי (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן ת"ת).
ח מַעְיָן שֶׁמְקַלֵּחַ לְתוֹךְ כְּלִי, פָּסוּל לִטְבֹּל בֵּין בַּמַּיִם שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלִי בֵּין לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ מֵהַכְּלִי. וְאִם הַמַּעְיָן מְקַלֵּחַ עַל שְׂפַת הַכְּלִי וּלְתוֹכוֹ, תּוֹךְ הַכְּלִי אָסוּר לִטְבֹּל; וְחוּצָה לוֹ, מֻתָּר, אֲפִלּוּ אִם הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ מְרֻבִּין.
ט כְּלִי טָמֵא שֶׁנָּתַן בְּתוֹכוֹ כֵּלִים אֲחֵרִים וְהִטְבִּיל הַכְּלִי, עָלְתָה לָהֶם טְבִילָה אַף עַל פִּי שֶׁפִּי הַכְּלִי צַר בְּיוֹתֵר, שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם נִכְנָסִים לוֹ, וּמִתּוֹךְ שֶׁעָלְתָה טְבִילָה לַכְּלִי הַגָּדוֹל עָלְתָה טְבִילָה לַכֵּלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ; וְאִם הִטָּהוּ עַל צִדּוֹ וְהִטְבִּיל, לֹא עָלְתָה לָהֶם טְבִילָה עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו רָחָב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד; וְכֵן אִם הָיָה הַכְּלִי טָהוֹר וְנָתַן לְתוֹכוֹ כֵּלִים טְמֵאִין וְהִטְבִּילָן, לֹא עָלְתָה לָהֶם טְבִילָה, עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו רָחָב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹאד. הַגָּה: וּמֻתָּר לִטְבֹּל כֵּלִים בְּסַל אוֹ בְּשַׂק, דְּכֵיוָן דְּאֵינוֹ מַחֲזִיק מַיִם עָדִיף טְפֵי מִנִּקַּב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מִשְׁנָה וּפֵרֵשׁ הר"ש פ"ו דְּמִקְוָאוֹת וְרַמְבַּ"ם פ"ו).
י מַעְיָן שֶׁהִמְשִׁיכוֹ לִבְרֵכַת מַיִם שֶׁהֵם נִקְוִים וְעוֹמְדִים, יֵשׁ לוֹ דִּין מַעְיָן; וְאִם הִפְסִיק רֹאשׁ הַקִּלּוּחַ, חָזַר לִהְיוֹת לָהּ דִּין מִקְוֶה; וְאִם חָזַר וְהִמְשִׁיךְ קִלּוּחַ הַמַּעְיָן לְתוֹכָהּ, חָזְרָה לְדִין מַעְיָן.
יא מִקְוֵה מַיִם שְׁאוּבִים שֶׁהִמְשִׁיכוּ עָלָיו מֵי מַעְיָן, אֲפִלּוּ מֵי הַמַּעְיָן מֻעָטִים, הַמֻּעָטִים שֶׁל מַעְיָן מְטַהֲרִין אֶת הַשְּׁאוּבִים הַמְּרֻבִּים, בֵּין קָדְמוּ מֵי מַעְיָן לַשְּׁאוּבִים בֵּין קָדְמוּ שְׁאוּבִים לַמַּעְיָן. הַגָּה: כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְמַטָּה; וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לִטְבֹּל בּוֹ רַק בְּאַשְׁבֹּרֶן, דְּלָא עָדִיף מִנְּהָרוֹת שֶׁרַבּוּ הַנּוֹטְפִים עַל הַזּוֹחֲלִין (מהרי"ק).
יב מַעְיָן שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי אֲחוֹרֵי כֵּלִים וְהִמְשִׁיכוֹ לְמָקוֹם אַחֵר חָזַר לִהְיוֹת לוֹ דִּין מִקְוֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטְבֹּל עַל אֲחוֹרֵי כֵּלִים מַמָּשׁ.
יג מַעְיָן שֶׁיּוֹרֵד מֵהַהַר טִפִּין טִפִּין בְּהֶפְסֵק, יֵשׁ לוֹ דִּין מִקְוֶה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹרֵד בְּקִלּוּחַ בְּלֹא הֶפְסֵק.
יד נוֹטְפִין שֶׁעֲשָאָן זוֹחֲלִין, כְּגוֹן שֶׁסָמַךְ לַמָּקוֹם הַמְנַטֵּף טַבְלָא שֶׁל חֶרֶס חֲלָקָה וַהֲרֵי הַמַּיִם זוֹחֲלִים וְיוֹרְדִים עָלֶיהָ, הֲרֵי הֵם כְּשֵׁרִים. וְכָל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה, וַאֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֵין מַזְחִילִין בּוֹ. וְזוֹחֲלִין שֶׁקִּלְּחָן בַּעֲלֵי אֱגוֹז, כְּשֵׁרִים.
טו מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, וּמַעְיָן כָּל שֶׁהוּא, יָכוֹל לִשְׁאֹב כָּל מַה שֶׁיִּרְצֶה לִתֵּן לְתוֹכָהּ וְהֵם כְּשֵׁרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם רַבִּים עַל הַמַּיִם שֶׁהָיוּ בְּתוֹכָהּ תְּחִלָּה. וְאֵין חִלּוּק בֵּין קָדַם הַמַּעְיָן לַשְּׁאוּבִין אוֹ לֹא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף מ' דְּיֵשׁ חוֹלְקִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן רל"א). אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁאֵין בַּמִּקְוֶה מ' סְאָה, אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ חָסֵר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא, אִם נָפְלוּ לְתוֹכוֹ ג' לוֹגִים מַיִם שְׁאוּבִים, פְּסָלוּהוּ. לֹא שְׁנָא שְׁאָבָן בִּכְלִי, לֹא שְׁנָא סוֹחֵט כְּסוּתוֹ וְהִגְבִּיהוֹ וְהַמַּיִם שֶׁבָּהּ נוֹפְלִין מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה; (רַמְבַּ"ם פ"ה) וְכֵן הַמְעָרֶה מֵהַצַּרְצוּר וּמַטִּיל מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה לְתוֹכוֹ, אוֹ שֶׁזְּרָקָם בְּחָפְנָיו, וַאֲפִלּוּ נָפְלוּ בּוֹ מִשְּׁנֵי כֵּלִים אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה, מִזֶּה מְעַט וּמִזֶּה מְעַט, מִצְטָרְפִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁמַּתְחִיל מִכְּלִי הַשֵּׁנִי עַד שֶׁלֹּא פָּסַק מֵהַכְּלִי רִאשׁוֹן, אֲבָל אִם פָּסַק הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל הַשֵּׁנִי, אֵין מִצְטָרְפִין. (וְאִם) [וַאֲפִלּוּ] הִתְחִיל הַשֵּׁנִי עַד שֶׁלֹּא פָּסַק [הָרִאשׁוֹן], דַּוְקָא מִשְּׁלֹשָׁה כֵּלִים, אֲבָל מִד' אֵין מִצְטָרְפִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֵּאַרְבָּעָה אֵין מִצְטָרְפִין, שֶׁלֹּא הָיָה דַּעְתּוֹ מִתְּחִלָּה לִתֵּן כָּל הַשְּׁלֹשָׁה לֻגִּין; אֲבָל אִם מִתְּחִלָּה הָיָה דַּעְתּוֹ לִתֵּן כָּל הַג' לֻגִּין, אֲפִלּוּ אִם לֹא נָתַן אֶלָּא מְעַט מְעַט מִכַּמָּה כֵּלִים עַד שֶׁהִשְׁלִים לְג' לֻגִּין, פָּסוּל. הַגָּה: וְאִם הֶעֱבִיר ג' לֻגִּין בְּיָדָיו עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אוֹ שֶׁנִּתְּזוּ מֵרַגְלֵי בְּהֵמָה, כָּשֵׁר (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּרַגְלֵי הַבְּהֵמָה כְּדִין רֶגֶל אָדָם, וּבִשְׁנֵיהֶן אֵינוֹ כָּשֵׁר אֶלָּא בְּהֶעֱבִיר עַל גַּבֵּי קַרְקַע דְּהָוֵי כְּהַמְשָׁכָה, אֲבָל לֹא בְּנִתְּזוּ (ר"ש פ"ב דְּמִקְוָאוֹת רַמְבַּ"ם פ"ה) וְעַיִּןִ לְקַמָּן בְּסִימָן זֶה סָעִיף ל"ט.
טז הַסְפוֹג שֶׁבְּלוּעִין בּוֹ ג' לֻגִּין וּכְשֶׁנָּפַל לַמִּקְוֶה נִתְעָרְבוּ הַמַּיִם הַבְּלוּעִין עִם מֵי הַמִּקְוֶה, וְכֵן דְּלִי שֶׁפִּיו צַר וּבוֹ ג' לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין וְנָפַל לַמִּקְוֶה וְלֹא יָצְאוּ כָּל הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ אֶלָּא נִתְעָרִבוּ עִם מֵי הַמִּקְוֶה, לֹא פְּסָלוּהוּ, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא שְׁלֹשָׁה לֻגִּין שֶׁנָּפְלוּ וְנִתְעָרְבוּ כֻּלָּם עִם מֵי הַמִּקְוֶה.
יז מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁהָיוּ בְּצַד הַמִּקְוֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם נוֹגְעִים בְּמֵי הַמִּקְוֶה, לֹא פְּסָלוּהוּ.
יח שְׁתֵּי בְּרֵכוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ וְכֹתֶל בֵּינֵיהֶן, וְאַחַת מֵהֶן מְלֵאָה מַיִם כְּשֵׁרִים, וַחֲבֶרְתָּהּ מִלֵאָה שְׁאוּבִין, וְנֶקֶב בֵּינֵיהֶם, אִם יֵשׁ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב שְׁלֹשָׁה לְגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, נִפְסְלָה. כַּמָּה יְהֵא בַּנֶּקֶב וְיִהְיֶה בּוֹ שְׁלֹשָׁה לֻגִּין, אֶחָד מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים לִבְרֵכָה.
יט שְׁתֵּי מִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בְּשׁוּם אַחַת מֵהֶן מ' סְאָה, וְנָפַל לְזוֹ לֹג וּמֶחֱצָה וּלְזוֹ לֹג וּמֶחֱצָה וְנִתְעָרְבוּ ב' הַמִּקְוָאוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ כְּשָׁרֵים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְרָא עַל אֶחָד מֵהֶם שֵׁם פְּסוּל; אֲבָל מִקְוֶה שֶׁאֵין בּוֹ מ' סְאָה, שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכָן ג' לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין וְאַחַר כָּךְ נֶחֱלַק לִשְׁנַיִם, וְרִבָּה מַיִם כְּשֵׁרִים עַל כָּל אַחַת מֵהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין.
כ בּוֹר שֶׁהוּא מָלֵא מַיִם שְׁאוּבִים וְהָאַמָּה נִכְנֶסֶת לוֹ וְיוֹצְאָה מִמֶּנּוּ, לְעוֹלָם הוּא בִּפְסוּלוֹ עַד שֶׁיִּתְחַשֵּׁב שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרוּ מֵהַשְּׁאוּבִים שֶׁהָיוּ בַּבּוֹר שְׁלֹשָׁה לֻגִּין.
כא מִקְוֶה שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ מַיִם שְׁאוּבִים וְנִפְסַל, וְאַחַר כָּךְ רִבָּה עָלָיו מַיִם כְּשֵׁרִים עַד שֶׁנִּמְצְאוּ הַכְּשֵׁרִים מ' סְאָה, הֲרֵי הוּא בִּפְסוּלוֹ עַד שֶׁיֵּצְאוּ כָּל הַמַּיִם שֶׁהָיוּ בְּתוֹכוֹ וְיִפְחֲתוּ הַשְּׁאוּבִים פָּחוֹת מִג' לֻגִּין. וְכֵן אִם עָשָׂה מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים, וְעֵרְבוֹ עִם הַמִּקְוֶה הַזֶּה הַפָּסוּל, טִהֲרוּ אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ וְהוּא הַדִּין בְּמַעְיָן כָּל שֶׁהוּא שֶׁהִמְשִׁיךְ אֵלָיו הַשְּׁאוּבִין, נִטְהֲרוּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל.
כב הָיָה הַמִּקְוֶה חָסֵר ג' לֻגִּין, וְנָפְלוּ לוֹ ג' לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִים, לְעוֹלָם הוּא בִּפְסוּלוֹ עַד שֶׁיַּרְבֶּה עָלָיו מֵי גְּשָׁמִים אוֹ שֶׁיִּשְׁטְפוּ עָלָיו מַיִם כְּשֵׁרִים עַד כְּדֵי שֶׁנְּשַׁעֵר שֶׁנָּפְלוּ עָלָיו בִּמְלוֹאָן הָרִאשׁוֹן וְעוֹד, שֶׁהַמַּיִם הַבָּאִים עָלָיו דּוֹחִין אֶת הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ וּמוֹצִיאִין אוֹתָן. הָיָה הַמִּקְוֶה פָּחוֹת, וַאֲפִלּוּ קֻרְטוֹב, וְנָפְלוּ עָלָיו מַיִם שְׁאוּבִין פָּחוֹת מִג' לֻגִּין וְהִשְׁלִימוּהוּ, לֹא פְּסָלוּהוּ וְלֹא הִכְשִׁירוּהוּ; כֵּיצַד, הֲרֵי הוּא בִּפְסוּלוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ עָלָיו מֵי גְּשָׁמִים אוֹ שֶׁיִּשְׁטְפוּ כְּשִׁעוּר הַמַּיִם שֶׁהָיָה חָסֵר. נָפְלוּ עָלָיו מֵי גְּשָׁמִים כְּשִׁעוּרָן, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. הָיָה חָסֵר אֲפִלּוּ קֻרְטוֹב, וְנָפְלוּ לְתוֹכוֹ שְׁלֹשָׁה לֻגִּין מַיִם, פְּסָלוּהוּ וַהֲרֵי הוּא בִּפְסוּלוֹ עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ מִלּוּאוֹ וְעוֹד. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּג' לֻגִּין שְׁאוּבִין מַכְשְׁרִינָן בִּכְהַאי גַּוְנָא, אֲבָל אִם הָיְתָה כֻּלָּהּ שְׁאוּבָה אֲפִלּוּ נָתַן עָלֶיהָ עַד שֶׁיָּצְאוּ כְּדֵי מִלּוּאָהּ וְעוֹד, לֹא מְהַנֵּי אֶלָּא מְחַשְּׁבִין הַמַּיִם הַיּוֹצְאִין לְפִי עֵרֶךְ הַכְּשֵׁרִים וְהַפְּסוּלִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד).
כג אֵין ג' לֻגִּין פּוֹסְלִין אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ שְׁלֵמִים וּמַרְאֵיהֶן מַרְאֵה מַיִם; לְפִיכָךְ ג' לֻגִּין מַיִם שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן יַיִן, וַהֲרֵי מַרִאֵיהֶן מַרְאֵה יַיִן, שֶׁנָּפְלוּ לַמִּקְוֶה, לֹא פְּסָלוּהוּ. וְכֵן שָׁלֹשׁ לֻגִּין חֲסֵרִים כָּל שֶׁהוּא, שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן מְעַט חָלָב וְהִשְׁלִימוּהוּ לְג' לֻגִּין, וְנָפְלוּ לְמִקְוֶה חָסֵר, לֹא פְּסָלוּהוּ.
כד מֵי כְּבָשִׁים וּמֵי שְׁלָקוֹת וְתֶמֶד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ, וְכֵן מֵי צֶבַע, פּוֹסְלִין הַמִּקְוֶה בְּג' לֻגִּין; אֲבָל כָּל שְׁאָר הַמַּשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת וּמֻרְיָס וְתֶמֶד מִשֶּׁהֶחֱמִיץ, אֵין פּוֹסְלִין מִקְוֶה הֶחָסֵר בְּג' לֻגִּין וְגַם אֵין מַשְׁלִימִים אוֹתוֹ לְהַכְשִׁירוֹ, שֶׁאִם הָיָה בּוֹ ל"ט סְאִין וְנָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה אַחַת מֵאֵלּוּ, אֵין מַשְׁלִימִים אוֹתוֹ; אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ מ' סְאָה וְנָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה אַחַת מֵאֵלּוּ, וְנָטַל מִתּוֹכָן סְאָה אַחֶרֶת, כָּשֵׁר אֲפִלּוּ עָשָׂה עַד י"ט פְּעָמִים. אֲבָל בְּמַיִם שְׁאוּבִים שֶׁנָּפַל סְאָה לְמ' סְאָה כְּשֵׁרִים, וְנָטַל מִתּוֹכָן סְאָה וְנָפַל לְתוֹכָן סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ עָשָׂה כֵן עַד עוֹלָם, כָּשֵׁר.
כה מֵי צֶבַע יֵשׁ לָהֶם דִּין מַיִם לִפְסֹל אֶת הַמִּקְוֶה הֶחָסֵר בְּג' לֻגִּין, אַף עַל פִּי שֶׁמְּשֻׁנִּים מַרְאֵיהֶן מִמַּרְאֵה הַמַּיִם. אֲבָל הַמִּקְוֶה הַשָּׁלֵם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מֵי צֶבַע וְשִׁנּוּ מַרְאָיו, לֹא נִפְסָל. וְכֵן אִם הֵדִיחַ בּוֹ כֵּלִים וְנִשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו, אוֹ שֶׁשָּׁרָה בּוֹ סַמָּנִים אוֹ אֳכָלִין וְנִשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו, לֹא נִפְסָל (רַאֲבָ"ד וְרַשְׁבָּ"א). אֲבָל אִם נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מֹהַל (פי' הַמַּיִם הַיּוֹצְאִים מֵהַזֵּיתִים בִּתְחִלַּת טְעִינַת הַזֵּיתִים וְיֵשׁ בָּהֶן צִחְצוּחֵי שֶׁמֶן) וְשִׁנּוּ מַרְאָיו מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה, נִפְסָל. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, אִם הוּא חָסֵר, יַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים וְיִתְמַלֵּא וְיַחְזְרוּ מַרְאָיו לְמַרְאֵה מַיִם; וְאִם יֵשׁ בּוֹ מ' סְאָה שֶׁאֵינוֹ נִפְסָל עוֹד בִּשְׁאִיבָה, יְמַלֵּא בַּכָּתֵף וְיִתֵּן לְתוֹכוֹ עַד שֶׁיַּחְזְרוּ מַרְאָיו לְמַרְאֵה הַמַּיִם.
כו הָיוּ בּוֹ מ' סְאָה, וְנָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן וְנִשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו שֶׁל חֶצְיוֹ, אִם אֵין בּוֹ מַרְאֵה מַיִם מ' סְאָה הֲרֵי זֶה לֹא יִטְבֹּל בּוֹ.
כז מִקְוֶה שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ מַרְאֵה מֵימָיו מֵחֲמַת עַצְמוֹ וְלֹא נָפַל בּוֹ דָּבָר, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.
כח אֵין שִׁנּוּי מַרְאֶה פּוֹסֵל אֶלָּא בְּמֵי גְּשָׁמִים שֶׁנַּעֲשׂוּ מִקְוֶה, אֲבָל מַעְיָן אֵינוֹ נִפְסָל בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה (רַמְבַּ"ם וְרַשְׁבָּ"א בְּשַׁעַר הַמַּיִם) ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הַמִּקְוֶה שֶׁנִּפְסָל, אִם הִמְשִׁיךְ אֵלָיו מֵי מַעְיָן, הַמַּעְיָן מְטַהֵר אוֹתוֹ אֲפִלּוּ לֹא חָזְרוּ לְמַרְאִיתָן. (לְשׁוֹן רַשְׁבָּ"א שם).
כט נָפְלוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה לֻגִּין יַיִן, כְּאִלּוּ לֹא נָפַל וּמֻתָּר לִטְבֹּל בֵּין בִּמְקוֹם הַיַּיִן בֵּין בִּמְקוֹם הַמַּיִם; הָיָה שָאוּב וְהִשִּׁיקוֹ, הִשִּׁיק בִּמְקוֹם הַיַּיִן, זֶה וָזֶה לֹא טִהֵר. הִשִּׁיק בִּמְקוֹם הַמַּיִם, מְקוֹם הַמַּיִם טִהֵר, מְקוֹם הַיַּיִן לֹא טִהֵר. הַגָּה: מִקְוֶה חָסֵר שֶׁנָּפַל שָׁם יַיִן וְנִשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו וְנָפַל שָׁם ג' לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, אֵינָן פּוֹסְלִין וּכְשֶׁחָזַר וְהִשְׁלִים הַמִּקְוֶה בְּמַיִם כְּשֵׁרִים וְחָזְרָה לְמַרְאֵה מַיִם, כְּשֵׁרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסֶפְתָּא בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד).
ל אֵין שְׁאִיבָה פּוֹסֶלֶת אֶלָּא בְּמַיִם, אֲבָל הַשֶּׁלֶג וְהַבָּרָד וְהַכְּפוֹר וְהַמֶּלַח וְהַטִּיט שֶׁהוּא עָב קְצָת אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ רַכּוּת שֶׁיְּכוֹלִין לְהָרִיקוֹ מִכְּלִי אֶל כְּלִי, אֵין שְׁאִיבָה פּוֹסֶלֶת בָּהֶם. שֶׁאִם שָׁאַב מֵאֵלּוּ לְמִּקְוֶה הֶחָסֵר, לֹא פְּסָלוּהוּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ עָשָׂה כָּל הַמִּקְוֶה מִשֶּׁלֶג אוֹ כְּפוֹר אוֹ בָּרָד שֶׁהֵבִיאוֹ בִּכְלִי וְעָשָׂה מֵהֶן מִקְוֶה, כָּשֵׁר. הַגָּה: וּכְשֶׁמְּשַׁעֵר שִׁעוּר הַמִּקְוֶה בְּשֶׁלֶג, יְמַעֵךְ חֲלָלוֹ תְּחִלָּה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַאֲבַ"ד וְהָרֹא"שׁ וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם) וְאָז מֻתָּר לִטְבֹּל בּוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא (מָרְדְּכַי ס"פ בַּמֶּה טּוֹמְנִין בְּשֵׁם ר' שְׁמַרְיָה). וְיֵשׁ מַחְמִירִין לִטְבֹּל בְּכָל אֵלֶּה, עַד שֶׁנִּמּוֹחוּ וְנַעֲשׂוּ מַיִם (שָׁם בְּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם הָר"ר שִׂמְחָה וְהָר"א מִבִּיהֶם). וְטוֹב לְהַחְמִיר לְכַתְּחִלָּה וְעַיֵּן בא"ח סִימָן ק"ס. (בֵּית יוֹסֵף).
לא מִקְוֶה שָאוּב שֶׁהִגְלִיד, טָהוֹר מִשּׁוּם מַיִם שְׁאוּבִים. נִמּוֹחוּ, כָּשֵׁר לְהִקָּווֹת.
לב מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מ' סְאָה מַיִם וְטִיט רַךְ שֶׁהַפָּרָה שׁוֹחָה וְשׁוֹתָה מִמֶּנּוּ, אִם הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבֵּי הַטִּיט יְכוֹלִין לִטְבֹּל אֲפִלּוּ בַּטִּיט; אֵין הַמַּיִם צָפִים עַל גַּבֵּי הַטִּיט, אֵין טוֹבְלִין בִּמְקוֹם הַטִּיט. אֲבָל בַּמַּיִם, טוֹבְלִין אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ מ' סְאָה אֶלָּא עַל יְדֵי הַטִּיט.
לג כָּל שֶׁתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ מִן הַמַּיִם, כְּגוֹן יַבְחוּשִׁים אֲדֻמִּים, מַטְבִּילִין בּוֹ. וּמַטְבִּילִין בְּעֵינוֹ שֶׁל דָּג גָּדוֹל שֶׁנִּמֹּק שֻׁמַּן עֵינוֹ בְּחוֹרוֹ.
לד אֵין הַכְּלִי חָשׁוּב לִפְסֹל הַמַּיִם שֶׁבּוֹ מִשּׁוּם שְׁאִיבָה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא רָאוּי לְקַבֵּל קֹדֶם שֶׁיִּקְבְּעֶנּוּ וְשֶׁיִּתְמַלֵּא לָדַעַת, וְאָז פּוֹסֵל בֵּין אִם הוּא כְּלִי גָּדוֹל הַמַּחֲזִיק אַרְבָּעִים סְאָה בְּלַח שֶׁהֵם כּוֹרַיִּים בְּיָבֵשׁ, בֵּין אִם הוּא כְּלִי קָטָן בְּיוֹתֵר, וַאֲפִלּוּ הֵם כְּלֵי גְּלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה.
לה הַמַּנִּיחַ טַבְלָא תַּחַת הַצִּנּוֹר אֵצֶל הַמִּקְוֶה כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ מִמֶּנָּה הַמַּיִם לַמִּקְוֶה, אִם יֵשׁ לָהּ ד' שָׂפוֹת שֶׁרְאוּיָה לְקַבֵּל הַמַּיִם, פּוֹסֶלֶת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת. זְקָפָהּ עַל צִדָּהּ לִדּוֹחַ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ שָׂפוֹת, אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת בְּעִנְיָן שֶׁרְאוּיָה לְקַבֵּל; וּכְגוֹן שֶׁהַמַּיִם רְאוּיִם לָבֹא לַמִּקְוֶה זוּלָתָהּ, אֲבָל אִם אֵין הַמַּיִם רְאוּיִם לָבֹא לַמִּקְוֶה זוּלָתָהּ, אֲפִלּוּ זְקָפָהּ עַל צִדָּהּ אוֹ כְּפָאָהּ עַל פִּיהָ, פּוֹסֶלֶת.
לו צִנּוֹר שֶׁאֵין לוֹ ד' שָׂפוֹת אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלִי וְרָאוּי לְהָבִיא עַל יָדוֹ מַיִם לְמִקְוֶה; וְאִם חָקַק בּוֹ גּוּמָא אַחַת קְטַנָּה קֹדֶם שֶׁקְּבָעוֹ, אִם הוּא שֶׁל עֵץ אֲפִלּוּ אֵין הַגּוּמָא מַחֲזֶקֶת, אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה כֻּלָּהּ עַל יָדָהּ כְּלִי וְכָל הַמַּיִם שֶׁעוֹבְרִין עָלָיו חֲשׁוּבִין שְׁאוּבִים; וְאִם הוּא שֶׁל חֶרֶס, אֵין הַחֲקִיקָה פּוֹסַלְתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הִיא מַחֲזֶקֶת רְבִיעִית, וְאִם נָפְלוּ צְרוֹרוֹת אוֹ עָפָר בַּגּוּמָא, אֵינוֹ חָשׁוּב סְתִימָה לְבַטְּלוֹ מִתּוֹרַת קַבָּלָה, אֶלָּא אִם כֵּן יִהְיוּ מְהֻדָּקִים לְתוֹכָהּ. סִלּוֹן שֶׁהוּא צַר מִכָּאן וּמִכָּאן וְרָחָב בָּאֶמְצַע, אֵינוֹ חָשׁוּב קַבָּלָה לִפְסֹל בּוֹ הַמִּקְוֶה. הַגָּה: וְלָכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִקְוָאוֹת עַל יְדֵי צִנּוֹרוֹת וְסִלּוֹנוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁמְּבִיאִין מַיִם מִן הַנָּהָר אוֹ שְׁאָר מַעְיָן אֶל הַמִּקְוֶה (מָרְדְּכַי דְּקִדּוּשִׁין בְּשֵׁם הָר"ר שְׁמַרְיָה וְרַ"ן ה"נ וּתְשׁוּבַת רֹא"שׁ, וְכֵן הוּא דַּעַת הַטּוּר וְרַמְבַּ"ם), אוֹ צִנּוֹרוֹת שֶׁל הַגַּגּוֹת (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ נ"ו) ; וְלֹא חַיְשִינָן שֶׁמָּא נַעֲשָׂה בָּהֶן גּוּמָא מִכֹּחַ לַחְלוּחִית וּמְקַבְּלִים, דְּלָא מִקְרֵי קַבָּלָה אַף אִם הָיָה בָּהֶן גּוּמָא הוֹאִיל וְלֹא עֲשָאוֹ אָדָם בְּכַוָּנָה (שָׁם טַעֲמָא דהר"ש). וְאִם הַמַּיִם בָּאִים אֶל הַצִּנּוֹר עַל יְדֵי כֵּלִים הַקְּבוּעִים בְּגַלְגַּל וְהֵם נְקוּבִים בְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא מִקְרֵי כְּלִי, מֻתָּר לִטְבֹּל בָּהֶן אִם יֵשׁ מ' סְאָה בַּמִּקְוֶה (מָרְדְּכַי הִלְכוֹת נִדָּה בְּשֵׁם רוֹקֵחַ) ; אֲבָל אִם אֵין בָּהּ מ' סְאָה, אֵין לִטְבֹּל שָׁם דְּלֹא מִקְרֵי חִבּוּר לְנָהָר עַל יְדֵי זֶה וְעַיֵּן בא"ח סִימָן קנ"ט (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן זֶה וְלֹא כְּרוֹקֵחַ).
לז רְעָפִים שֶׁמְכַסִין בָּהֶן הַגַּגּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן גֻּמּוֹת וַחֲקָקִים, אֵינָן פּוֹסְלִין הַמִּקְוֶה לְפִי שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ לְקַבֵּל בָּהֶם.
לח הַמַּנִּיחַ שַׂק אוֹ קֻפָּה תַּחַת הַצִּנּוֹר, אֵין הַמַּיִם הַנִּמְשָׁכִין מֵהֶן פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה.
לט זֶה שֶׁאָמְרוּ שֶׁכָּל שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְקַבֵּל אֶת הַמַּיִם אֵינוֹ פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁנָּפְלוּ מִתּוֹכָן לַמִּקְוֶה מֵעַצְמָן; אֲבָל אִם נְתָנָם אָדָם לַמִּקְוֶה, הֲרֵי זֶה פּוֹסֵל; שֶׁכָּל עַל יְדֵי אָדָם, אֲפִלּוּ זִלֵּף בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וַאֲפִלּוּ עוֹבֵר בְּמַיִם וְנִזְדַּלְּפוּ מֵאֲלֵיהֶם בְּרַגְלָיו לַמִּקְוֶה, פְּסָלוּהוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנִּזְדַּלְּפוּ בְּרַגְלָיו. אֲבָל אִם הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְנִזְדַּלְּפוּ מַיִם בְּרַגְלֵי הַבְּהֵמָה, לֹא פְּסָלוּהוּ; אַף עַל פִּי שֶׁעַל יְדֵי בְּהֵמָה שֶׁהוּא רוֹכֵב עָלֶיהָ נִזְדַּלְּפוּ, אֵין זֶה כִּמְזַלֵּף בְּרַגְלָיו וּכְבָר נִתְבָּאֵר דְּיֵשׁ חוֹלְקִין וְעַיֵּן לְעֵיל סָעִיף ט"ו.
מ כְּלִי שֶׁנִּקַּב בְּשׁוּלָיו, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלִי לִפְסֹל הַמִּקְוֶה. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לְהָקֵל לַעֲשׂוֹת מִקְוֶה לְכַתְּחִלָּה וּלְהָבִיא מַיִם בִּכְלִי מְנֻקָּב כָּזֶה. וְאִם הַנֶּקֶב בַּצְּדָדִין, אֵינוֹ בָּטֵל מִתּוֹרַת כְּלִי עַד שֶׁיְּהֵא בְּרֹחַב הַנֶּקֶב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד, שֶׁהוּא כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת רִאשׁוֹנִים מֵהָאַרְבָּעָה שֶׁבְּפַס הַיָּד, מִתְהַפְּכוֹת בַּחֲלַל הַנֶּקֶב בְּרֶוַח, בֵּין שֶׁהוּא מְרֻבָּע בֵּין שֶׁהוּא עָגֹל. וִיהֵא קָרוֹב לְשׁוּלָיו, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל שׁוּם מַיִם מִמֶּנּוּ וּלְמַטָּה, אֲבָל אִם מְקַבֵּל שׁוּם מַיִם לְמַטָּה מִמֶּנּוּ, לֹא נִתְבַּטֵּל מִתּוֹרַת כְּלִי. וְאִם עֵרַב סִיד וּצְרוֹרוֹת וְסָתַם בָּהֶם הַנֶּקֶב, לָא חֲשִיב סְתִימָה לְהַחֲזִירוֹ לְתוֹרַת כְּלִי. אוֹ אִם הוֹשִׁיבוֹ עַל גַּבֵּי הָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי סִיד וְגִפְסִיס, לָא חֲשִיב סְתִימָה; אֲבָל אִם עֵרַב סִיד וְגִפְסִיס וּסְתָמוֹ, חָשׁוּב סְתִימָה. הִלְכָּךְ, הָרוֹצֶה לִשְׁאֹב מַיִם מֵהַמִּקְוֶה לְנַקּוֹתוֹ, וְיָרֵא שֶׁמָּא יַחְזְרוּ מֵהַכְּלִי שֶׁמּוֹצִיאִין בּוֹ הַמַּיִם ג' לֻגִּין לַמִּקְוֶה אַחַר שֶׁחָסְרוּ מ' סְאָה, וְיִפְסְלוּהוּ, יִקֹּב הַכְּלִי בְּשׁוּלָיו כָּל שֶׁהוּא, וְאָז לֹא יֵחָשְׁבוּ הַמַּיִם שֶׁבּוֹ שְׁאוּבִין; וְאִם הֵם מַיִם נוֹבְעִים, אֵין צָרִיךְ לְכָךְ, כִּי הַמַּעְיָן אֵינוֹ נִפְסָל בִּשְׁאִיבָה. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם נָהֲגוּ לְהַחְמִיר גַּם בְּמַעְיָן (מָרְדְּכַי ה"נ בְּשֵׁם הַשְּׁאִלְתּוֹת מהרי"ק שֹׁרֶשׁ נ"ה ותה"ד סִימָן רנ"ח), כִּי יֵשׁ חוֹלְקִין אֲפִלּוּ בְּמַעְיָן וְאוֹמְרִים דִּשְׁאִיבָה פּוֹסֶלֶת; וְלָכֵן לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהַחֲמִיר (עי' ס"ק פ"ז) לִנְקֹב הַכְּלִי שֶׁשׁוֹאֲבִין בּוֹ, אַף בְּמַעְיָן, וְאִם לֹא עָשׂוּ כֵן וְשָׁאֲבוּ בִּכְלִי שָׁלֵם וְנָפְלוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה לֻגִּין שְׁאוּבִין וְנִפְסְלָה הַמִּקְוֶה, וְרוֹצִין לְנַקּוֹתָהּ וּלְהַכְשִׁירָהּ, אִם אֶפְשָׁר לִפְקֹק נִקְבֵי הַנְּבִיעָה בְּקַלּוּת טוֹב לְהַחֲמִיר וְלַעֲשׂוֹת כֵּן; אֲבָל אִם יֵשׁ טֹרַח גָּדוֹל בַּדָּבָר, אוֹ בְּדִיעֲבַד שֶׁלֹּא עָשׂוּ כֵן, יֵשׁ לִסְמֹךְ אַמְּקִלִּין דְּסוֹבְרִין דְּאֵין שְׁאִיבָה פּוֹסֶלֶת בְּמַעְיָן (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ נ"ה), כִּי כֵן עִקָּר; וַאֲפִלּוּ בְּמִקְוֶה שֶׁאֵין בָּהּ מַעְיָן, אִם אֵין הַכְּלִי גָּדוֹל כָּל כָּךְ שֶׁבְּוַדַּאי יִפְּלוּ שָׁם ג' לֻגִּין שְׁאוּבִין, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא נָפְלוּ בָּזֶה אַחַר זֶה וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, אָזְלִינָן לְקֻלָּא; דִּסְפֵקָא דְּג' לֻגִּין שְׁאוּבִין הֲוֵי סְפֵקָא דְּרַבָּנָן, וְאֵין לָחוּשׁ בְּדִיעֲבַד. (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ נ"ו וְהַגָּהוֹת סמ"ק).
מא הַמַּנִּיחַ כֵּלִים תַּחַת הַצִּנּוֹר לְקַבֵּל מֵימָיו שֶׁיִּפְּלוּ מֵהֶם לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה, אִם הִנִּיחָם בִּשְׁעַת קִשּׁוּר עָבִים וְקֹדֶם שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְמַלְּאוּ, חֲשׁוּבִים לְדַעַת וְהָוֵי שְׁאוּבִין; אֲבָל אִם לֹא נִתְקַשְּׁרוּ הֶעָבִים בְּשָׁעָה שֶׁהִנִּיחָם, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַשְּׁרוּ וְנִתְמַלְּאוּ, אוֹ אֲפִלּוּ הִנִּיחָן בִּשְׁעַת קִשּׁוּר הֶעָבִים, וְנִתְפַּזְּרוּ, וְנִשְׁאֲרוּ שָׁם עַד שֶׁחָזְרוּ וְנִתְקַשְּׁרוּ וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְמַלְּאוּ, לֹא חֲשִיבֵי לְדַעַת וְאֵינָם פּוֹסְלִין; וּבִלְבַד שֶׁיִּשְׁבֹּר אֶת הַכְּלִי אוֹ יַהְפְּכֶנּוּ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַגְבִּיהֶנּוּ מֵעַל הָאָרֶץ, שֶׁאִם מַגְבִּיהוֹ מִן הָאָרֶץ עִם הַמַּיִם, חֲשׁוּבִים שְׁאוּבִין וּפוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה.
מב הַמַּנִּיחַ קַנְקַנִּים בְּרֹאשׁ הַגַּג, לְנַגְּבָם, וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְנִתְמַלְּאוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עוֹנַת גְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה יִשְׁבֹּר הַקַּנְקַנִּים אוֹ יִכְפֵּם; וְהַמַּיִם שֶׁהָיוּ בַּקַּנְקַנִּים, כְּשֵׁרִים לִטְבֹּל בָּהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמַּיִם הָאֵלּוּ הָיוּ בַּכֵּלִים, שֶׁהֲרֵי לֹא מִלְּאָן בְּיָדוֹ; אֲבָל אִם הִגְבִּיהַּ הַקַּנְקַנִּים וְעֵרָם, הֲרֵי כָּל הַמַּיִם שֶׁבָּהֶם שְׁאוּבִים.
מג הַסַיָּד שֶׁשָּׁכַח עָצִיץ בַּמִּקְוֶה וְנִתְמַלֵּא מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בַּמִּקְוֶה אֶלָּא מְעַט וַהֲרֵי הֶעָצִיץ יֵשׁ בּוֹ רֹב הַמִּקְוֶה, הֲרֵי זֶה יִשְׁבֹּר הֶעָצִיץ בִּמְקוֹמוֹ וְנִמְצָא הַמִּקְוֶה כֻּלּוֹ כָּשֵׁר. וְכֵן הַמְסַדֵּר אֶת הַקַּנְקַנִּים בְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה כְּדֵי לְחַסְמָן, וְנִתְמַלְּאוּ מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁבָּלַע הַמִּקְוֶה אֶת מֵימָיו וְלֹא נִשְׁאַר שָׁם מַיִם כְּלָל אֶלָּא מַיִם שֶׁבְּתוֹךְ הַקַּנְקַנִּים, הֲרֵי זֶה יִשְׁבֹּר אֶת הַקַּנְקַנִּים, וְהַמַּיִם הַנִּקְוִים מֵהֶם מִקְוֶה כָּשֵׁר.
מד אֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה בְּג' לֻגִּין עַד שֶׁיִּפְּלוּ לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה מֵהַכְּלִי, אֲבָל אִם נִגְרְרוּ הַמַּיִם הַשְּׁאוּבִים חוּץ לַמִּקְוֶה וְנִמְשְׁכוּ וְיָרְדוּ לַמִּקְוֶה, אֵינָם פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה; אֲבָל אִם הָיוּ רֹב מֵהַכְּשֵׁרִים, הֲרֵי הַמִּקְוֶה כָּשֵׁר. כֵּיצַד, מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶשְׂרִים סְאָה וּמַשֶּׁהוּ מַיִם כְּשֵׁרִים, וְהָיָה מְמַלֵּא וְשׁוֹאֵב חוּץ לַמִּקְוֶה וְהַמַּיִם נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים לַמִּקְוֶה, בֵּין שֶׁהָיוּ נִמְשָׁכִים עַל גַּבֵּי קַרְקַע אוֹ בְּתוֹךְ הַסִלּוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָם פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה, הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר וַאֲפִלּוּ הִשְׁלִימוֹ לְאֶלֶף סְאִין, שֶׁהַשְּׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ, כְּשֵׁרָה אִם הָיָה שָׁם רֹב מ' סְאָה מִן הַכָּשֵׁר וְכֵן גַּג שֶׁהָיָה בְּרֹאשׁוֹ כ' סְאָה וּמַשֶּׁהוּ מֵי גְּשָׁמִים, וּמִלֵּא בִּכְתֵפוֹ וְנָתַן לְתוֹכוֹ פָּחוֹת מִכ', שֶׁנִּמְצָא הַכֹּל פָּסוּל, וּפָתַח הַצִּנּוֹר וְנִמְשְׁכוּ הַכֹּל לְמָקוֹם אֶחָד, הֲרֵי זֶה מִקְוֶה כָּשֵׁר, שֶׁהַשְּׁאוּבָה שֶׁהִמְשִׁיכוּהָ כֻּלָּהּ כְּשֵׁרָה, הוֹאִיל וְיֵשׁ שָׁם רֹב מֵהַכָּשֵׁר. הַגָּה: אֲבָל אִם הִמְשִׁיךְ תְּחִלָּה מַיִם פְּסוּלִים, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם רֹב מַיִם כְּשֵׁרִים, לֹא מֵהָנֵי (דִּקְדּוּק הַבֵּית יוֹסֵף מִדִבְרֵי הָרַמְבַּ"ם).
מה שִׁעוּר הַמְשָׁכָה זוֹ אֵין פָּחוֹת מִג' טְפָחִים.
מו אֵין הַמְשָׁכָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע אוֹ עַל גַּבֵּי צִנּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה עָלָיו שֵׁם כְּלִי בְּתָלוּשׁ, אֲבָל אִם הִמְשִׁיךְ עַל גַּבֵּי כֵּלִים, אֲפִלּוּ כְּלֵי גְּלָלִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, לֹא הָוֵי הַמְשָׁכָה (הָרַאֲבָ"ד). הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַמְשָׁכָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא דַּוְקָא עַל גַּבֵּי קַרְקַע הָרָאוּי לִבְלֹעַ בָּהּ, אֲבָל אִם הִמְשִׁיךְ עַל גַּבֵּי רִצְפַּת אֲבָנִים שֶׁאֵין רָאוּי לִבְלֹעַ בָּהּ, וְכָל שֶׁכֵּן עַל גַּבֵּי דַּף אוֹ כְּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵל הַמִּקְוֶה, לֹא מְהָנֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי פ"ב דְּשָׁבוּעוֹת שכ"כ בְּשֵׁם הָרוֹקֵחַ). וְטוֹב לְהַחְמִיר לְכַתְּחִילָה.
מז מִקְוֶה שֶׁנּוֹבֵעַ וְנִתְיַבֵּשׁ בַּקַּיִץ, וְהָיָה בּוֹר רָחוֹק מִמֶּנּוּ קְצָת, וּמִלְּאוּהוּ מַיִם שְׁאוּבִים, וְנִתְמַלֵּא הַמִּקְוֶה מִתַּחַת הַקַּרְקַע מֵאוֹתָם מַיִם שְׁאוּבִים, הַמִּקְוֶה כָּשֵׁר כְּאִלּוּ הוּא נוֹבֵעַ.
מח הַבָּא לְהַמְשִׁיךְ מַיִם לְמִקְוֶה, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא בְּדָבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה, כְּגוֹן מֵי גְּשָׁמִים שֶׁרוֹצֶה לְהַמְשִׁיכָם לְמָקוֹם אַחֵר לַעֲשׂוֹת מִקְוֶה, לֹא יֹאחַז בְּיָדוֹ דַּף וְיַעֲבִירֵם עָלָיו, אֶלָּא יַנִּיחַ הַדַּף בַּקַּרְקַע וְיָסִיר יָדוֹ מִשָּׁם מִטֶּרֶם יַעַבְרוּ הַמַּיִם עָלָיו. וְכֵן סִלּוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת, אָסוּר לְהַמְשִׁיךְ בּוֹ מַיִם לְמִקְוֶה, שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם נוֹפְלִים לְהֶדְיָא מִדָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה, אֲבָל אִם נוֹפְלִים עַל שְׂפָתוֹ בַּחוּץ, וְנִמְשָׁכִין לְתוֹכוֹ, אוֹ שֶׁמְּחַבֵּר לְפִי הַסִלּוֹן שֶׁל אֲבָר צִנּוֹר קָטָן שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל חֶרֶס שֶׁהַמַּיִם מְקַלְּחִין מִמֶּנּוּ לַמִּקְוֶה, כָּשֵׁר. וְאִם הַסִלּוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אֲפִלּוּ מְקַלֵּחַ לְהֶדְיָא לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, לְפִי שֶׁהוּא בָּטֵל אַגַּב קַרְקַע. וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם טָמוּן תַּחַת הַקַּרְקַע אוֹ לֹא (כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף שֶׁכֵּן מַשְׁמָע מִתְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ"ן וְרַשְׁבָּ"א וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם הרא"מ וְר"ש בר"ב).
מט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמַמְשִׁיךְ מֵי גְּשָׁמִים בְּעָלְמָא, אֲבָל אִם מַמְשִׁיךְ מִמַּעְיָן אוֹ מִמִּקְוֶה, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה, כָּשֵׁר דְּחַשְׁבִינָן לָזֶה הַמִּקְוֶה שֶׁמַּמְשִׁיךְ הַמַּיִם לְתוֹכוֹ כְּאִלּוּ הוּא מְחֻבָּר לַמַּעְיָן אוֹ לְמִקְוֶה שֶׁמַּמְשִׁיךְ הַמַּיִם מִשָּׁם; וְיֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַלֵּק בְּכָךְ.
נ מִקְוֶה שֶׁל מֵי גְּשָׁמִים שֶׁנִּפְרַץ אֶחָד מִכְּתָלָיו וְהַמַּיִם יוֹצְאִים דֶּרֶךְ הַסֶדֶק, אִם יִשָּׁאֲרוּ בּוֹ מ' סְאָה אַחַר שֶׁיֵּצְאוּ קְצָתָן שֶׁעַד הַסֶדֶק, כָּשֵׁר; וְאִם לָאו, פָּסוּל מִשּׁוּם דְּהָוֵי לֵהּ זוֹחֲלִין וְאֵין מִקְוֶה מְטַהֵר בְּזוֹחֲלִין. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אֲפִלּוּ אִם יִשָּׁאֲרוּ מ' סְאָה עַד הַסֶּדֶק, וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה לִסְתֹּם הַסֶּדֶק (טוּר בשי"א וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַמָּרְדְּכַי). וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּמִקְוֶה שֶׁאֵינָהּ בָּאָה מִמַּעְיָן, אֲבָל אִם הִיא בָּאָה מִמַּעְיָן, אֵין לָחוּשׁ לִזְחִילָתָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מהרי"ק שֹׁרֶשׁ קנ"ו). וְאֵין יְצִיאַת הַמַּיִם קָרוּי זוֹחֲלִין, אֶלָּא כְּשֶׁאֵין חוֹזְרִין לַמִּקְוֶה אֲבָל כְּשֶׁיּוֹצְאִין מְעַט וְחוֹזְרִין שָׁם, לֹא מִקְרֵי זְחִילָה. (ריב"ש סִימָן רצ"ב). וְאִם בָּא לִסְתֹּם הַסֶדֶק כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בּוֹ מ' סְאָה, לֹא יִסְתֹּם אוֹתוֹ בְּיָדוֹ וְלֹא בְּכָל דָּבָר הַמְקַבֵּל טֻמְאָה; וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לִסְתֹּם בְּכָל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה.
נא נִקַּב הַמִּקְוֶה וּמֵימָיו נוֹטְפִים מְעַט מְעַט אוֹ נִבְלָעִים בַּקַּרְקַע מְעַט מְעַט, כָּשֵׁר לְפִי שֶׁאֵין זְחִילָתָן נִכֶּרֶת.
נב הַבָּא לְעָרֵב מִקְוֶה פָּסוּל אוֹ חָסֵר עִם מִקְוֶה כָּשֵׁר, לְהַכְשִׁירוֹ; אוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶם חֲסֵרִים וּבָא לְעָרְבָם לְהַכְשִׁירָם, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא נֶקֶב שֶׁבֵּינֵיהֶם רָחָב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד וְקִלּוּחַ הַמַּיִם יִהְיֶה כְּרֹחַב הַנֶּקֶב (ריב"ש סִימָן רל"ב בְּשֵׁם א' מֵהַמְפָרְשִׁים וְכֵן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף), וּלְאַחַר שֶׁנִּתְעָרֵב הַפָּסוּל עִם הַכָּשֵׁר, אֲפִלּוּ רֶגַע, נִשְׁאָר לְעוֹלָם בְּהֶכְשֵׁרוֹ, אֲפִלּוּ נִסְתַּם הַנֶּקֶב אַחַר כָּךְ. כָּל שֶׁיַּעֲמֹד בִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד, מְמַּעֲטוֹ, אֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁהוּא מִבְּרִיַּת הַמַּיִם. סָפֵק אִם הַנֶּקֶב רָחָב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד אִם לָאו, פָּסוּל. אִם יֵשׁ שָׁם נְקָבִים דַּקִּים הַרְבֵּה, מִצְטָרְפִין לְכִשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד, אִם הַמִּקְוֶה הָאֶחָד שָׁלֵם וְהַשֵּׁנִי חָסֵר. הַגָּה: וּמֻתָּר לַחְפֹּר מִקְוֶה בְּצַד הַנָּהָר וְלִטְבֹּל בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ מ' סְאָה, דְּהָא אַרְעָא חִלְחוּלֵי מִתְחַלְחֶלֶת וְהוֹאִיל וְהוּא סָמוּךְ לַנָּהָר וְאָנוּ רוֹאִין הַחִלְחוּלִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, שֶׁהַמַּיִם בָּאִין מִן הַנָּהָר דֶּרֶךְ הַחִלְחוּל, דְּהַיְינוּ מִנְּקָבִים דַּקִּים שֶׁבַּקַּרְקַע, הָווּ חִבּוּר (מָרְדְּכַי ה"נ בְּשֵׁם ראבי"ה). אֲבָל אִם שְׁנֵיהֶם חֲסֵרִים, אֵין הַנְּקָבִים הַדַּקִּים מִצְטָרְפִין לְכִשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד וְהוּא הַדִּין אִם חִלֵּק מִקְוֶה בְּסַל אוֹ שַׂק, אִם אֵין שִׁעוּר מִקְוֶה בְּצַד אֶחָד, פָּסוּל.
נג הַבָּא לְהַכְשִׁיר מִקְוֶה שָאוּב מִמִּקְוֶה שָׁלֵם שֶׁאֵינוֹ שָאוּב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַשִּׁיקוֹ אֶלָּא כְּשַׂעֲרָה, כָּשֵׁר וַאֲפִלּוּ אֵין מֵי הַהַשָּׁקָה רוֹאִין פְּנֵי הָאֲוִיר. הַגָּה: וְדַוְקָא בִּפְסוּל שְׁאִיבָה שֶׁהִיא מִדְּרַבָּנָן, אֲבָל בְּפְסוּל דְּאוֹרַיְתָא בְּעִינָן כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד (ת"ה ור"ש בִּמְקְוָאוֹת) כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר; וַאֲפִלּוּ בְּפָסוּל שְׁאִיבָה יֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר וְהָרֹא"שׁ), וְכֵן רָאוּי לְהוֹרוֹת.
נד כֹּתֶל שֶׁבֵּין ב' מִקְוָאוֹת שֶׁנִּסְדַּק מִצַּד זֶה לְצַד זֶה אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, לַשְּׁתִי - מִצְטָרֵף לְעָרֵב שְׁנֵי הַמִּקְוָאוֹת לְהַכְשִׁירָם; וְאִם לָעֵרֶב - אֵינָם מִצְטָרְפִים עַד שֶׁיְּהֵא בְּמָקוֹם אֶחָד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד. וְאִם נִפְרַץ הַכֹּתֶל לְמַעְלָה זֶה לָזֶה עַל רוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם וְעַל רֹחַב כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד, כָּשֵׁר. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה גַּל שֶׁל עָפָר בֵּין ב' הַמִּקְוָאוֹת, אִם נִטַּל מִגֹּבַהּ הַגַּל מְעַט עַד שֶׁמְּקַלְּחִין זֶה לָזֶה כְּרֹחַב שְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד בְּרוּם קְלִפַּת הַשּׁוּם, סָגֵי דְּלָא בְּעִינָן כִּמְלֹא שְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד אֶלָּא בְּנֶקֶב (מָרְדְּכַי ה"נ).
נה שְׁלֹשָׁה מִקְוָאוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁנַיִם מֵהֶם בְּכָל אֶחָד עֶשְׂרִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים, וּבְאֶחָד מֵהֶם עֶשְׂרִים סְאָה מַיִם שְׁאוּבִין, וְעוֹמְדִין זֶה בְּצַד זֶה, אִם הַשָּׁאוּב מִן הַצַּד וְיָרְדוּ שְׁלֹשָׁה וְטָבְלוּ בָּהֶם וּמִתּוֹךְ כָּךְ נִתְמַלְּאוּ וְיָצְאוּ עַל שְׂפָתָם וְנִתְעָרְבוּ יַחַד, הֻכְשְׁרוּ שְׁלָשְׁתָּם, כֵּיוָן שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ מְחֻבָּרִים בְּיַחַד מ' סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים, וְאוֹתָם שֶׁטָּבְלוּ בָּהֶם, טְהוֹרִים. וְאִם הַשָּׁאוּב בָּאֶמְצַע, שֶׁאֵין שְׁנֵי הַכְּשֵׁרִים יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב אֶלָּא עַל יָדוֹ, לֹא הֻכְשְׁרוּ אֶלָּא נִשְׁאֲרוּ כְּמוֹ שֶׁהָיוּ תְּחִלָּה וְאוֹתָם שֶׁטָּבְלוּ בָּהֶם לֹא נִטְהֲרוּ.
נו שְׁנֵי מְקְוָאוֹת שֶׁל כ' כ' סְאָה, אֶחָד שָׁאוּב וְאֶחָד כָּשֵׁר, יָרְדוּ שְׁנַיִם וְהִשִּׁיקוּם וְטָבְלוּ בָּהֶם, אֲפִלּוּ אֲדֻמִּים וְהִלְבִּינוּם אוֹ לְבָנִים וְהֶאֱדִימוּם, הַמִּקְוָאוֹת כְּמוֹת שֶׁהָיוּ וְהַטּוֹבְלִים כְּמוֹת שֶׁהָיוּ.
נז כָּל הַמְּעֹרָב לְמִקְוֶה הֲרֵי הוּא כְּמִקְוֶה וּמַטְבִּילִין בּוֹ. גֻּמּוֹת הַסְמוּכוֹת לְפִי הַמִּקְוֶה וּמְקוֹם רַגְלֵי פַּרְסוֹת בְּהֵמָה שֶׁהָיוּ בָּהֶם מַיִם מְעֹרָבִים עִם מֵי הַמִּקְוֶה כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד, מַטְבִּילִין בָּהֶם. הַגָּה: וְלָכֵן כְּלִי הַמֻּנָּח בְּצַד הַמִּקְוֶה, מְנַעְנֵעַ בְּיָדוֹ הַמִּקְוֶה כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה גַּל בְּמַיִם וְיַעֲבֹר עַל הַכְּלִי, וְעוֹלָה לוֹ הַטְּבִילָה; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲקֹר הַגַּל מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יְהֵא מְחֻבָּר לַמִּקְוֶה. (כֵּן מַשְׁמָע בפ"ו דְּמִקְוָאוֹת לְדַעַת הַמְפָרְשִׁים).
נח חֹרֵי הַמְּעָרָה וְסִדְקֵי הַמְּעָרָה, מַטְבִּילִין בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּיִם שֶׁבָּהֶם מְעֹרָבִים עִם מֵי הַמִּקְוֶה אֶלָּא בְּכָל שֶׁהוּא.
נט עוּקָה (פי' חֲפִירָה) שֶׁבְּתוֹךְ הַמִּקְוֶה, אִם הָיְתָה הַקַּרְקַע הַמַּבְדֶּלֶת בֵּין הָעוּקָה וּבֵין הַמִּקְוֶה בְּרִיאָה וִיכוֹלָה לְהַעֲמִיד אֶת עַצְמָהּ, אֵין מַטְבִּילִין בַּמַּיִם שֶׁבָּעוּקָה עַד שֶׁיִּהְיוּ מְעֹרָבִין עִם הַמִּקְוֶה כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנֹּאד; וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַעֲמִיד אֶת עַצְמָהּ, אֲפִלּוּ אֵינָם מְעֹרָבִים אֶלָּא בְּכָל שֶׁהוּא, מַטְבִּילִין בָּהֶם.
ס ג' גֻּמּוֹת שֶׁבְּנַחַל, הַתַּחְתּוֹנָה וְעֶלְיוֹנָה שֶׁל כ' סְאָה, וְהָאֶמְצָעִית שֶׁל מ', וְשֶׁטֶף שֶׁל גְּשָׁמִים עוֹבֵר בְּתוֹךְ הַנַּחַל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִכְנָס לְתוֹכָן וְיוֹצֵא מִתּוֹכָן, אֵין זֶה עֵרוּב וְאֵין מַטְבִּילִין אֶלָּא בָּאֶמְצָעִית, שֶׁאֵין הַנִּזְחָלִין מְעָרְבִים אֶלָּא אִם כֵּן עָמְדוּ.
סא הַכּוֹפֵת יָדָיו וְרַגְלָיו וְיָשַׁב לוֹ בְּאַמַּת הַמַּיִם, אִם נִכְנְסוּ מַיִם דֶּרֶךְ כֻּלּוֹ, טָהוֹר.
סב מִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מ' סְאָה מְצֻמְצָמוֹת, הָאָדָם הַטּוֹבֵל בְּתוֹכוֹ לֹא יִקְפֹּץ לְתוֹכוֹ, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ הַמַּיִם בִּקְפִיצָתוֹ בְּתוֹכוֹ; וְלֹא יִטְבֹּל בּוֹ פַּעֲמַיִם זֶה אַחַר זֶה; טָבְלוּ בּוֹ שְׁנַיִם זֶה אַחַר זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁרַגְלָיו שֶׁל רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם, הַשֵּׁנִי בְּטֻמְאָתוֹ, שֶׁהֲרֵי חָסְרוּ הַמַּיִם מֵאַרְבָּעִים סְאָה.
סג הִטְבִּיל בּוֹ בֶּגֶד עָבֶה שֶׁהַמַּיִם נִבְלָעִים בְּתוֹכוֹ, כָּל זְמַן שֶׁהַבֶּגֶד נוֹגֵעַ בַּמִּקְוֶה, הוּא כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁזָּבוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה לֻגִּין לַמִּקְוֶה; הֶעֱלָהוּ מִמֶּנּוּ, פָּסוּל, שֶׁנַּעֲשָׂה שָאוּב מֵהַמַּיִם שֶׁיָּרְדוּ מֵהַבֶּגֶד לְתוֹכוֹ; וְאִם מַטְבִּיל בּוֹ יוֹרָה אוֹ שְׁאָר כֵּלִים, מוֹרִידָן לְתוֹכוֹ דֶּרֶךְ פִּיהֶן, שֶׁלֹּא יִנָּתְזוּ הַמַּיִם כְּשֶׁמַּכְנִיסָן לְתוֹכוֹ וְנִמְצָא שֶׁהוּא חָסֵר, וּמַעֲלֵהוּ דֶּרֶךְ שׁוּלָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִּשָּׁאֵר בּוֹ מֵהַמַּיִם וְיֶחְסַר מֵהַמִּקְוֶה. הַגָּה: כָּל הַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי, וְגַּם שֶׁהַמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי יִהְיוּ שְׁאוּבִים, וְאִם יִפְּלוּ אַחַר כָּךְ לַמִּקְוֶה יִפְסְלוּ אוֹתָהּ מֵאַחַר שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בָּהּ כְּשִׁעוּר מִקְוֶה (מִלְּשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם).
סד הַמַּטְבִּיל כַּר אוֹ כֶּסֶת בְּמִקְוֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מ' סְאָה מְכֻוָּנוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ שִׂפְתוֹתֶיהָ מֵהַמַּיִם נִמְצָאוֹת הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָן שְׁאוּבִין; כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, מַטְבִּילָן וּמַעֲלָן דֶּרֶךְ שׁוּלֵיהֶן. אֲבָל הַקֻּפָּה וְהַשַּׂק, מַטְבִּילָן וּמַעֲלָן כְּדַרְכָּן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
סה מִקְוֶה שֶׁהוּא מֻחְזָק לִהְיוֹת מֵימָיו מִתְמַעֲטִים וְלַעֲמֹד עַל פָּחוֹת מִמ' סְאָה וְטָבְלָה בּוֹ, צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ בְּוַדַּאי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁטָּבְלָה הָיָה בּוֹ מ' סְאָה; אֲבָל אִם לֹא הֻחְזַק לִהְיוֹת מֵימָיו מִתְמַעֲטִין כָּל כָּךְ שֶׁיַּעַמְדוּ עַל פָּחוֹת מֵאַרְבָּעִים סְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁפְּעָמִים שֶׁמֵּימָיו עוֹלִין וּפְעָמִים מִתְמַעֲטִין, אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל; וּמִכָּל מָקוֹם כָּשֵׁר הַדָּבָר לְעַיֵּן קֹדֶם טְבִילָה אִם יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ע"א.
סו מִקְוֶה שֶׁמֵּימָיו מִתְפַּשְּׁטִין וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְכַּסוֹת בּוֹ, נוֹתֵן בּוֹ מִצַּד אֶחָד אֲבָנִים אוֹ חֲבִילֵי עֵצִים, כְּדֵי שֶׁיִּקָּבְצוּ מֵימָיו אֶל מָקוֹם אֶחָד וְיַעֲלוּ בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לְהִתְכַּסוֹת בּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְחַלְּקוּ כָּל הַמִּקְוֶה; אֲבָל בְּכֵלִים, פָּסוּל. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם יְכוֹלָה לְהִתְכַּסּוֹת בַּמַּיִם, אִם אֵין הַמַּיִם עֲמֻקִּים עַד טַבּוּרָהּ וּלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ זֶרֶת, לֹא תִּטְבֹּל בָּהּ לְכַתְּחִלָּה שֶׁמָּא לֹא תִּטְבֹּל יָפֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּסִימָן קצ"ח בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וְכֵן כָּתַב רַשְׁבָּ"ץ). מִיהוּ, אִם אֵין מִקְוֶה אַחֶרֶת וְאִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן, אֲפִלּוּ צְרִיכָה לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל פָּנֶיהָ מֵחֲמַת שֶׁאֵין הַמַּיִם עֲמֻקִּים, אִם מִתְכַּסֶּה גּוּפָהּ בְּדֶרֶךְ זֶה בְּפַעַם אַחַת, טוֹבֶלֶת שָׁם (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתי"ח) וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קצ"ח.
סז סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִים, טָהוֹר. כֵּיצַד, מִקְוֶה שֶׁנִּסְתַּפֵּק אִם נָפְלוּ לוֹ מַיִם שְׁאוּבִים אוֹ לֹא נָפְלוּ; וַאֲפִלּוּ יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנָּפְלוּ, סָפֵק יֵשׁ בָּהֶם ג' לֻגִּין סָפֵק אֵין בָּהֶם; וַאֲפִלּוּ יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם ג' לֻגִּין, סָפֵק שֶׁהָיָה בְּמִקְוֶה שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מ' סְאָה סָפֵק לֹא הָיָה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.
סח ב' מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֵשׁ בּוֹ מ' סְאָה, וְאֶחָד אֵין בּוֹ; נָפְלוּ ג' לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין לְאֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזוֹ מֵהֶם נָפְלוּ, סְפֵקוֹ טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּמֶּה יִּתְלֶה; הָיוּ שְׁנֵיהֶם פְּחוּתִים מִמ' סְאָה וְנָפְלוּ לְאֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה מֵהֶם, כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם פָּסוּל, שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה יִּתְלֶה.
סט מִקְוֶה שֶׁהִנִּיחוֹ רֵיקָן וּבָא וּמְצָאוֹ מָלֵא, כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁזֶּה סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִין לַמִּקְוֶה וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן זֶה מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי בָּזֶה.
ע צִנּוֹר שֶׁמְּקַלֵּחַ לְמִקְוֶה וְהַמַּכְתֶּשֶׁת נְתוּנָה בְּצִדּוֹ, סָפֵק מֵהַצִּנּוֹר לַמִּקְוֶה סָפֵק מֵהַמַּכְתֶּשֶׁת לַמִּקְוֶה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁהַפְּסוּל מוֹכִיחַ; וְאִם יֵשׁ בַּמִּקְוֶה רֻבּוֹ מַיִם כְּשֵׁרִים, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר שֶׁזֶּה סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִים, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ שָׁם מִקְוֶה כָּשֵׁר קָבוּעַ.
עא טָמֵא שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל, סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל; וַאֲפִלּוּ טָבַל, סָפֵק יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק אֵין בּוֹ, שְׁנֵי מִקְוָאוֹת אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד אֵין בּוֹ, טָבַל בְּאֶחָד מֵהֶם וְאֵין יָדוּעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶם, טָמֵא לְפִי שֶׁהַטָּמֵא בְּחֶזְקָתוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁטָּבַל כָּרָאוּי. וְכֵן מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד וְנִמְצָא חָסֵר, בֵּין שֶׁהָיָה הַמִּקְוֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין שֶׁהָיָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, כָּל הַטְּהָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו לְמַפְרֵעַ טְמֵאוֹת, עַד שֶׁיִּוָּדַע זְמַן שֶׁנִּמְדַּד בּוֹ שֶׁהָיָה שָׁלֵם וְעַיֵּן לְעֵיל סָעִיף ס"ה.
עב ב' מִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפְלוּ שְׁלֹשָׁה לֻגִּין לְתוֹךְ אֶחָד מֵהֶם וְיָדוּעַ לְאֵיזֶה מֵהֶם נָפְלוּ, וְאַחַר כָּךְ נָפְלוּ שְׁנִיִּים וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה מֵהֶם נָפְלוּ, הֲרֵינִי יָכוֹל לִתְלוֹת וְלוֹמַר: לַמָּקוֹם שֶׁנָּפְלוּ רִאשׁוֹנִים נָפְלוּ שְׁנִיִּים; אֲבָל אִם בָּרִאשׁוֹנִים לֹא נוֹדַע לְאֵיזֶה מֵהֶם נָפְלוּ, וּבַשְּׁנִיִּים נוֹדַע לְאֵיזֶה מֵהֶם נָפְלוּ, אֵין יָכוֹל לִתְלוֹת וְלוֹמַר: לַמָּקוֹם שֶׁנָּפְלוּ שְׁנִיִּים נָפְלוּ הָרִאשׁוֹנִים. אֶחָד יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד אֵין בּוֹ, הֲרֵינִי אוֹמֵר: לְתוֹךְ שֶׁל אַרְבָּעִים נָפְלוּ. אֶחָד שָאוּב וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ שָאוּב, הֲרֵינִי אוֹמֵר: לְתוֹךְ שֶׁל שָאוּב נָפְלוּ.
עג שְׁנֵי מִקְוָאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה וְנָפְלוּ שְׁלֹשָׁה לֻגִּין לְתוֹךְ אֶחָד מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה מֵהֶם נָפְלוּ, וְאַחַר כָּךְ יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְמַלְּאוּ, לֹא יִטְבֹּל בְּשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לְכַתְּחִלָּה.
עד כָּל הַמִּקְוָאוֹת הַנִּמְצָאִים, פְּסוּלִין, שֶׁחֶזְקָתָם שְׁאוּבִין.
עה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לְהַטִּיל יוֹרָה מְלֵאָה מַיִם חַמִּין לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה לְחַמְּמוֹ, וְכֵן לְמַלֹּאת מִקְוֶה מַיִם חַמִּין וּלְחַבְּרוֹ לְנָהָר בִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. הַגָּה: וְיֵשׁ מְקִלִּין וּמַתִּירִין לְהַטִּיל חַמִּין לְמִקְוֶה כְּדֵי לְחַמְּמוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דהל' נִדָּה בְּשֵׁם ראבי"ה וריב"א). וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחְמִיר אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל, אָז אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָן (בִּנְיָמִין זְאֵב) ; וּבְחָמִי טְבֶרְיָא מֻתָּר לְכֻלֵּי עָלְמָא (מָרְדְּכַי בְּסוֹף שָׁבוּעוֹת). וּלְאַחַר הַטְּבִילָה בְּמֵי מִקְוֶה כְּשֵׁרִים, מֻתֶּרֶת לִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ כְּדֵי שֶׁתְּחַמֵּם עַצְמָהּ (מָרְדְּכַי) ; אֲבָל לַחֲזֹר וְלִרְחֹץ אַחַר כָּךְ, יֵשׁ אוֹסְרִים (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם רשב"ט), וְכֵן נָהֲגוּ.
א סָעִיף א או מעיין כו'. היינו לאדם אבל לכלים מטהר מעיין בכל שהוא לדברי הכל כמ"ש הטור: [ (א) ] ואפי' עלו עליה כל מימות כו'. זה ל' הרמב"ם ובטור כתוב או עלו כו' וצריך ליישב דה"ק ל"מ אם רחצה במרחץ ובידיה רחצה עצמה בכל גופה אלא אפילו עלו עליה דרך שפיכה דזה מועיל לענין ט' קבין השייכים לתפלה הכא לא מהני:
ב סָעִיף ב באשבורן. פי' שהם קבועים וקיימים בבור או ע"י גדר שעושה סביבם ואז הם זוחלין פסולין דכתיב אך מעיין ודרשי מעיין מטהר בזוחלין ואין מקוה מטהרת בזוחלין:
ג סָעִיף ב ואם רבו הנוטפין על הזוחלין כו'. כתוב בת"ה סי' רצ"ד שמעתי מקשים מאי שנא נוטפין דפסלי זוחלין ברבייתן ומפקי' להו מתורת זוחלין ומים שאובי' דפסלי המקוה לגמרי ואפ"ה אם היה כבר מקוה של מ' סאה ונפלו לתוכה אפי' אלף סאין שאובין בבת אחת לא יפסלוהו כמ"ש בסימן זה סעיף ט"ו במקוה ובמעיין אפי' כל שהוא ותירץ שם בת"ה דכתב הרא"ש דהטעם שאין שאובין פוסלין המקוה דהוי כאילו נזרעו בתוכה והרי הם כמחוברים וכשרים ע"כ ניחא הקושיא דעיקר פסול שאובין הוא דהויין כתלושין ע"י אדם ולכך מהני בהו זריעה ויתחשבו מחוברים אבל פסול דנוטפים שאינם מטהרים בזחילה אינו מטעם שהם תלושים דהא מקוה שלימה מנוטפים כשרה ואפ"ה אין מטהרים ע"י זחילה הלכך לא מהני בהו זריעה שנזרעו במי' זוחלין דלא מהני אלא לשוויי תלוש למחובר ע"כ ומו"ח ז"ל תירץ קושיא דת"ה דשאני שאובין שהם כשרים מן התורה כמבואר לקמן בסי' זה משא"כ בפסול נוטפין שהוא מן התורה ותמיה לי אהנך תירוצים דהא בהדיא תנן בפ"ה דמקואות מעיין שהוא משוך כנדל והמשיכו הרי הוא כמו שהיה וזה קאי אנוטפין שריבה בו המעיין כמ"ש ב"י בשם הר"ן כאן וגם הראב"ד שנביאנו בסמוך א"כ חזינן דאף בנוטפין מהני הכשר המעיין ומלבד זה ג"כ תמיה לי מה חילוק בין זה לזה מה לי שהתלוש נעשה ע"י זה כמחובר או המחובר נעשה מחובר כמוהו ונלע"ד לכאורה דקושיא מעיקרא ליתא דהא כתב בית יוסף בשם הראב"ד ד"ה ובמה שרצה מהרי"ק שהקשה ממתני' דנדל שזכרתי דמשמע אף אם ריבה נוטפין על הזוחלין כשר אהא דאמרינן בנהר פרת שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין דש"מ דרבוי נוטפין פוסל והא פרת מעיין משוך הוא ותירץ דנהר פרת כשמגיע לבבל הוא כלה בקיץ ובימות הגשמים הגשמים רבין עליו וממשיכין אותו ע"כ הוה כאילו היה המעיין עומד ואינו זוחל דאיתא בסיפא דמתני' דנדל דבזה כשריבה נוטפין אינו מטהר בזחילה ומזה דן הראב"ד דבכל הנהרות שמתמעטים בקיץ ובימות הגשמים מושכין ועושין נחלים אילך ואילך דשם לא מטהרים בזוחלין וא"כ אין כאן קושיא של ת"ה דבאמת אי הוה מעיקרא כאן זוחלין ועכשיו נתרבו שם נוטפין ה"נ דמהני כיון שמעיין מושך הוא אלא דקשה עדיין ממה דאיתא בסעיף ח' חוצה לו מותר מטעם שהמים המועטין מטהרין הפסולין המרובים כמו שכתבתי שם בשם הרא"ש וכן מסעיף י' מעיין שהמשיכו לבריכה שיש בה נוטפין דחשוב כמעיין ואמאי לא נימא גם כאן שהזוחלין יטהרו הנוטפין ואחר העיון נ"ל לתרץ דהכא פסול מטעמא דחיישינן שהפשרת שלגים וגשמים יורדין ממקום גבוה שאצל שפת הנהר ובזה אין חבור דקי"ל קטפרס אינו חבור וא"כ חיישינן שמא תטבול באותו מקום מדרון ושם אין חיבור להזוחלין הנמשכים למטה מן המעיין ונמצא שטובלת במקום פסול בזוחלין ויש ראיה לזה ממ"ש המרדכי הלכות נדה וז"ל ראבי"ה הקשה היאך טובלין בנהר והלא קטפרס דרך ירידתו אינו חבור וי"ל דוקא למעלה אין לטבול כו' עכ"ל ע"כ הכא נמי יש חשש שמא למעלה הוה כולו מי גשמים ולא מהני חבור דלמטה למי שטובל למעלה:
ד סָעִיף ב וכן נכון להורות ולהחמיר כו'.) פי' לטבול בנהרות מטעם שמא ירבו שם מי גשמים והפשרת שלגים ואלו אין מטהרין רק כשהם קבועים במקום א' והיינו באשבורן שהוא לשון קערה וכל נהר הוא זוחל וזחילה אינו מהני רק המעיין הוא ממקום מקורו כי נהרא מכיפי' מתברך שאין לך טיפה יורד מלמעלה שאין באים כנגדה שתי טיפות מלמטה מן התהום:
ה סָעִיף ד במקוה כ"א סאה. הרב כ' כן ע"פ שיטתו בב"י ותמה על דברי הטור שכ' סתם אין להאמין לעובד כוכבים משמע אפילו ביש כ"א סאין והרא"ש כתב בתשוב' דביש כ"א סאין תליא מילתא ובאמת לא דק הרב ב"י בזה דודאי האמת לא מהימנינן לעובד כוכבים אפילו במידי דהוא ספיקא דרבנן כדאשכחן בכמה דוכתי בתלמוד כ"ש כאן דיש הנאה לעובד כוכבים אם היא מלאה דנוטל שכירות על כן לא מהימנינן ליה כלל אפי' במלאה היכא שיש חשש שנחסרה אלא דבתשובת הרא"ש מיירי שאין העובד כוכבי' יכול לשפוך שם אלא דרך (בנין) [גגין] נמצא דהוה שאיבה שהמשיכוה וכשר אם יש רוב מים כשרים דהיינו כ"א סאין וכדאיתא לקמן סעיף מ"ד וזה מבואר בתשו' הרא"ש שם שהביא ב"י ממילא אין חשש רק באין שם כ"א סאין כשרי' אבל הטור מיירי דיכול העובד כוכבים לשפוך שם בלא המשכה ואז יש פסול אפי' במלאה רק חסר סאה אחת מ"ה אין להאמין לו כלל שיש חשש שהיא נחסרה אפילו סאה א' והטור למד דין שלו מתשובת אביו ושפיר דק בדבר וכן יראה הלכה למעשה ודברים אלו שכתב כאן הש"ע דאין חשש רק באם אין שם כ"א סאין הם שלא בדקדוק וגם מו"ח ז"ל כתב כמ"ש:
ו סָעִיף ה הלכך גל שנתלש כו'. פי' דמטהר בזוחלים כמעיין וא"ל כיון דהוה כמעיין ואפ"ה בעינן מ' סאה א"כ קשה ארמב"ם והראב"ד שכתב הטור משמם ר"ס זה דמעיין מטהר בכל שהוא אפילו אדם די"ל הא מ"מ בעינן לדעתם שכל גוף האדם יתכסה באותו מעיין כמ"ש שם ב"י ושיעור זה דמ' סאה הוא שיעור שיתכסה בו אפילו גוף היותר גדול כדאיתא בגמרא ורחץ את כל בשרו במים מים שכל גופו עולה בהם וכמה הם מ' סאה וע"כ נקט התנא כאן מ' סאה שהוא מילתא דפסיקא:
ז סָעִיף ה כשהוא באויר. דצריך שיהא דומיא דמעיין ומקוה שאין דרכן להיות באויר. רש"י:
ח סָעִיף ו צריך שלא יהיו מ' סאה של מקוה כו'. ה"ה של מעיין שכ"כ הטור ובדבר הזה שוה מעיין למקוה:
ט סָעִיף ז נקב המטהרו. פי' שע"י נקב כזה נתבטל שם כלי ממנו ואינו מקבל טומאה ושיעורו הוא כמוציא זית והוא פחות משפופרת הנוד ועי' בסעיף מ' דין נקב בצדיו:
י סָעִיף ז בסיד ובבנין. פי' בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב כלי כלל ע"כ כשרה אפילו לכתחלה. ב"י:
יא סָעִיף ז או בגפסית. הוא ג"כ כמין סיד ולבן יותר מסיד. ערוך:
יב סָעִיף ז הוליכו על גבי הארץ. פירש ב"י שע"י הגרירה נדבק שם מן הקרקע:
יג סָעִיף ז מן הצדדים. פי' סביבות הנקב:
יד סָעִיף ח מעיין שמקלח לתוך כלי. נראה דהאי כלי נעשה מדעת שם דאל"כ לא היה פוסל המים היוצאי' משו' שאיבה דהא כ' בסעיף מ"א בכלים שתחת הצינור דדוקא מדעת אדם בעינן וא"ל יתכשרו גם מה שבתוך הכלי משום השקה שמי המעיין מטהר אותם כמו אחר זה דכאן יש חשש שמא יטבול בתוך כלי שאינו מחובר למעיין כמ"ש בשם הרא"ש בסי' קצ"ח סעיף ל"א:
טו סָעִיף ח בין לאחר שיצאו מהכלי. פי' כשהוא מלא או שיש נקב בצדו אבל כשיש נקב כשפופרת הנוד בשולים נראה דאינה פסולה. רש"ל:
טז סָעִיף ח על שפת הכלי ולתוכו. פי' שהיו מי המעיין נופלים מקצתן ע"ג שפת הכלי ומקצתן לתוך הכלי כשרים המים היוצאי' מן הכלי אע"פ שאסור להטביל בתוכו לפי שהמעיין שנופל על שפת הכלי מטהר כל המים בכל שהוא אע"פ שמי הכלי הם מרובים מ"מ כל המים הם מחוברים למעיין ע"י המים המעוטים הנופלי' על שפת הכלי ונטהרים אע"פ שכבר נפסלו בשאיבה כשעברו דרך הכלי כ"כ הרא"ש ועי' מ"ש בסעיף ב' דל"ת מכאן על התם:
יז סָעִיף ט שהרי המים נכנסין לו. דכי היכי דהטומאה לא ירדה אלא דרך שם הכי נמי נכנסת הטהרה דרך שם. כן פי' רש"י:
יח סָעִיף ט ואם הטהו על צדו כו'. דאם הנקב למעלה או צפין המים על גביו הוה חיבור בכל שהוא מה שאין כן מן הצד אין מתחבר כ"כ:
יט סָעִיף י לבריכת מים כו'. ב"י שהיא מליאה גשמים שאין מטהרין אלא באשבורן וכשעבר עליה מי מעיין חזרו מי הבריכה לטהר אף בזוחלין כאילו הן מעיין ובפרישה הקשה מכאן על סעיף ב' דאם רבו נוטפין טל הזוחלין דפסול ומתוך כך נכנס לדוחקים גדולים ואני כתבתי שם בס"ד דל"ק מידי :
כ סָעִיף י יש לה דין מעיין. בטור כתב כל דין מעיין ופשוט שמטהר אפי' בזוחלין ואיתא במשנה פרק ה' דמקואות מעיין שהוא משוך ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו כל שהוא הרי לפנינו שיש חילוק בין מעיין משוך שאז הוה רבוי מי גשמים או שאובין שעליו כמעיין לכל דבר שבעולם ובין מעיין עומד שלא הי' מתחילה משוך כלל אז אחר הרבוי הוי כמקוה לענין אשבורן ודין זה שמשך המעיין לבריכה דיש לבריכה כל דין מעיין צ"ל דהמעיין. היה משוך תחילה אלא שעכשיו הוסיף המשכתו להבריכה אבל אם היה המעיין עומד תחילה והמשיכו לבריכה או שריבה עליו מים שאובים אע"פ שמהני ההמשכה לטהר השאובין לטבול בהם מ"מ לענין זחילה לא מהני ולא מטהר אלא באשבורן כי הוא עצמו לא היה זוחל תחילה. זה נראה לי ברור:
כא סָעִיף י חזרה לדין מעיין. כאן לא כתב הטור לשון כל דין מעיין כי לזבים ומצורעים לא הוי מעיין כבתחילה לענין מים חיים דבעינן בהו כמ"ש ב"י:
כב סָעִיף יא ומ"מ אין לטבול בו רק באשבורן. זה מיירי ע"כ שהמעיין היה עומד בלי זחילה תחילה דאם לא כן מותר אף בזוחלין כדאיתא במשנה שהבאתי לפני זה אלא דמ"ש כאן דלא עדיף מנהרות שרבו על הנוטפין כו' הוא תמוה דההיא דנהרות על כרחך טעמא אחרינא אית ביה לאיסור דאם לא כן תקשה ההיא דנהרות על מעיין [ () שמקלח על שפת הכלי שנזכר בסעיף ח' כצ"ל. (מ"כ):] שהמשיכו לבריכה שנזכר בסעיף י' כמה שכתוב שם וע"כ צריכין לחלק כמו שכתבתי בסעיף ב' לעיל ע"ש:
כג סָעִיף יב על גבי אחורי כלים. נראה דזה מיירי שהמעיין עובר כולו על גבי אחורי כלים ואין עובר כלל על צדדיו דאם לא כן ודאי היה על הכל דין מעיין כמו בדין דמעיין מקלח על שפת הכלי שנזכר בסעיף ח' והטעם דהוה כאן כמקוה אע"פ שאין כאן שאובין דהא אין עוברין תוך הכלי ורבי יהודה ס"ל באמת במשנה דהוי כמעיין אלא שרבי יוסי ס"ל דהוה כמקוה ונראה טעמו כיון שהכלי מפסיק בין המעיין להמים היורדים מן על גביו של אחורי כלים נפסק שם מעיין ממנו ולא יטבול על גבי אחורי כלים ממש דשם אין שום הפסק והיה ראוי להיות שם אפי' דין מעיין מ"מ פסלו לגמרי לטבול שם מטעם גזירה שמא יטבול תוך כלי וראיתי בפרישה דרך הג"ה וז"ל צ"ל דנפסק הקילוח מהמעיין דאם לא כן לא היה לה דין מקו' אלא מעיין עכ"ל והוא טעות גמור דאם כן היאך אמר רבי יהודה בזה דהוה מעיין:
כד סָעִיף יד למקום המנטף. פי' שהמקו' המנטף או מעיין כמו שהזכיר בסעיף שקודם לזה וכאן אמר שרוצה לעשותו שיהא זוחל:
כה סָעִיף יד בעלי אגוז. פירוש הירוקי' הם אינם ככלי לענין טומאה:
כו סָעִיף טו והם כשרים. פירוש שכשרותם שוה כמו שמקוה ההכשר לענין טביל' ודוקא באשבורן ה"ה נמי במעיין כל שהוא ההכשר כן אבל לענין זחילה ודאי אין כאן דין מעיין כיון שמתחילה היה המעיין עומד ולא מושך וכמו שמפורש במשנה בסעיף י' ובד"מ יליף לה מדין נהר שנוטפין רבו על הזוחלין בריש הסימן וכבר כתבתי בסעיף י"א שאין ללמוד כן משם:
כז סָעִיף טו ל"ש סוחט כסותו. לכאורה משמע דדוקא סוחט בכוונה אבל אם לא נתכוין לזה וממילא נסחט לא פסול כיון דכסות אינו כלי דהוא נקוב הרבה אבל באמת אינו כן דהא התחיל בלשון נפלו לתוכו משמע ממילא כדדייקינן בפא"ט נפלה סכין ושחטה כו' ועלה קאי האי סוחט כסותו ותו דהא אמר תחלה ל"ש שאבן בכלי דבזה פשיטא דפסול אפי' שלא במתכוין דזהו שאובין גמורין וממילא ה"ה בכסותו דהא בחדא מחתא מחתינהו ותו דדין זה נלמד מהתוספתא שהביא הר"ש פרק ב' דמקואות וז"ל הטביל בו את הסגוס פי' בגד עבה וזבו ממנו ג' לוגין במקוה כשר עקרו מתוכו פוסל ור"ש מכשיר עד שיתכוין לתלוש פי' לתלישת המים וע"כ לא הוי שאובין והנה אמרה בהדיא וזבו ממנו ג' לוגין משמע אפילו ממילא בלא כוונת האדם וה"נ בהאי סוחט כסותו וכן במ"ש אח"כ או שזרקן בחפניו הוה פירושו הכי וכ"כ בהדיא סעיף ל"ט בסימן זה שכל שע"י אדם אפי' זילף בידיו ורגליו ואפי' עובר במים ונזדלפו מאליהם ברגליו למקוה פסלוהו עכ"ל והוא דברי רשב"א בת"ה מביא ב"י לק' וכן מבואר כוונת תשובה להרמב"ן סימן רל"א הביאו ב"י כאן וז"ל וראיתי להראב"ד שכתב שכל מה שבא על ידי אדם למקוה שלא בהמשכה בין כלי מנוקב כו' פוסל המקוה כו' וסיים וכיון שכן אף הכלי הנקוב כל שנופל מתוך ידו של אדם הדולהו למקוה פסל את המקוה ולא אמרו שאינו פוסל אלא כשנופלים ממילא מכלי נקוב למקוה כו' עכ"ל הרי שאין מחלק אלא בין נופל ממילא לנופל ע"י אדם אבל בנופל ע"י אדם גופיה לא מחלק בין נפל במתכוין לאין מתכוין והיינו כדעת הרשב"א שזכרנו ותו דההיא תשובה להרמב"ן קאי שם אמ"ש שם לעיל מזה שמי שרוצה לנקות המקוה וחושש שמא יחזרו המים למקוה יעשה נקב בדלי וכמ"ש לקמן סעיף מ' ועל זה דחי לה התם בההיא תשו' ואמר שלא מהני נקב כיון שבא ע"י אדם וכמו שזכרנו בשם הראב"ד וע"כ אמר שם כל שנופל מתוך ידו של אדם הדולהו ר"ל מי שדולה ומנקה את המקוה לא הרויח כלום במה שמנקב הדלי ואם כן הרי לפנינו דאע"פ שהמים היוצאין מדלי בשעה שדולה לנקותו לא ניחא ליה להדולה בכך שיחזרו שמה ממה שדלה אפ"ה פסיל ליה כיון שע"י אדם נעשה א"כ מוכח להדיא דלאו ברצון האדם תליא מילתא ומו"ח ז"ל הביא תשובה זו ופירש בה דלא פסיל אלא באם ניחא ליה לאדם שיחזרו המים למקוה אבל אם לא ניחא ליה נעשה כנפל ממילא ולא דק בתשובה עצמה שם אלא בב"י שהביאה אלא שיש לעיין במה שכתב בית יוסף בשם הראב"ד בספר בעלי הנפש דאיכא למאן דאמר כל היכא דשקיל להו ורמי להו למקוה אפי' בחפניו פסול ומביא שם לפרש אליביה ההיא דר' יוסי בתוספתא שאמר זילף בידיו וברגליו שלשה לוגין למקוה פסול ואח"כ אומר שם לגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיה' ורגליהם לא פסלי המקוה ותירץ על זה דרבי יוסי מיירי שזילף בכוונה למקוה וההיא דלגיון הוא שלא בכוונה. ונראה דודאי לא קי"ל כמותו בזה דהא הרשב"א והרמב"ן שהביאו דעה זו שכל שעל ידי אדם לא איכפת לן בכלי ואפ"ה לא כתבו בזה כמותו דבעינן כוונה אלא אפילו בלא שום כוונה פוסל על ידי אדם והיא הלכה פסוקה בסי' זה סעיף מ' ואין לזוז ממנה ועיין בסמוך אחר זה:
כח סָעִיף טו ואם העביר ג' לוגין כו'. זהו מדברי הטור והרא"ש והוא על פי התוספתא הביאה ב"י וז"ל רבי יוסי אומר זילף בידיו ורגליו ג' לוגין למקוה פסל הוליכו עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר פי' שלכתחלה יכול לעשות כל המקוה בדרך זה וקשה בהך תוספתא דהא אמר ר' יוסי זילוף פוסל ומשמע שאין כאן מחלוקת כלל ופירש הרא"ש דסיפא דלגיון ושיירא מיירי ברגלי הבהמות דוקא ועל פי זה חילקו הרא"ש והטור בין אדם לבהמה וסבירא להו דהך זילוף דפסיל ר' יוסי היינו שזילף מן המים שבקרקע שאינם שאובים ואע"פ שידיו ורגליו אינם כלים לפסול משום שאובין וכן כסותו ששאב מהן מ"מ פסול כיון שיוצא מתחת יד האדם לא אכפת לן בכלי וכמו שזכרתי קודם לזה מ"ה כתב הטור שהעביר שלשה לוגין על גבי הקרקע דכשר אבל ניתזו מרגליהם בלא הולכת קרקע אינו כשר אלא בבהמה והראב"ד בספר בעלי הנפש הביאו ב"י הביא דעה זאת דכל שע"י אדם פוסל אפילו בלא כלי ודחה אותו ממתניתין דסילון וכתב דלעולם כל שלא נתקבל בכלי אע"פ שבא מתוך ידיו למקוה מטבילין בו עד מחצה ור' יוסי דפוסל בזילוף בידיו ורגליו מיירי שזילף ממים שאובין וא"ת מאי קמ"ל דילמ' הא קמ"ל דאע"ג דלא אתי מהכלי לא חשבינן להו כשאובין הנמשכין דרך הקרקע שהם כשרים אלא כיון שבאים מידיו למקוה פוסלים והקשה על זה דהא בטל מדרש חכמים מה מעיין בידי שמים אף מקוה כו' דהא כלי לא כתוב באוריי' ולמה התירו בתוספתא לעשות כל המקוה לכתחלה בדרך זה ותירץ מסתברא דהא דהתירו בסיפא דתוספתא לעשות כל המקוה מזה קאי אהולכין עם הקרקע שאמר בתוספתא קודם לזה והא אתי לאשמועינן דאע"ג דשאובה שהמשיכוה כולה אין טובלין בה הכא כיון דלא היו שאובין מעיקרא שהרי ברגליהם ובידיהם הביאום מן הנהר דרך עברתן עושין מהן מקוה לכתחלה פסקו של דבר כל שלא נתקבל בכלי אע"ג שבאו מתוך ידיו למקוה מטבילין בו עד מחצה וממחצה ואילך אין מטבילין בו אלא אם כן הולכים עם הקרקע דמהני בהו אפילו רובא כמתניתין דלגיון עכ"ל אף שאין זה לשונו ממש מ"מ זהו כוונתו מבואר מזה דכיון דלהראב"ד כל שזילף ממים שאינם שאובין אין בו פסול רק שאם רוב המקוה נעשה כן יש פיסול מצד שלא נעשה בידי שמים דרוב המקוה צריך להיות על ידי שמים ע"כ כדי לבטל גם פיסול זה הצריכו בסיפא דתוספתא שיוליכנו עם הקרקע נמצא שאין כאן פסול לגמרי פסול שאובין אין כאן כיון שלא היו בכלי ופסול שלא על ידי שמים אין כאן כיון שהוליכם עם הקרקע ולדידיה אין חילוק בין אדם לבהמה דבכל מקום כשר כל שלא היו בכלי ויד אדם לא פוסל מידי אבל להרא"ש והטור ותשובה להרמב"ן דלעיל ותורת הבית דלעיל דסבירא להו דכל שמתחת ידיו של אדם יש פסול אפי' בלא שאיבה בכלי אם כן אף אם הוליכם עם הקרקע לא מהני אלא אם רוב המקוה בהכשר בלאו הכי דזה הוה כמו שאר שאובים שנמשכו שדין שלהם דלא מהני המשכה אלא אם כן יש רוב המקוה בהכשר והר"ש בפירוש המשניות מקואות פרק ב' הביא תוספתא זו דרבי יוסי אומר זילוף כו' שזכרתי לעיל וכתב בלשון זה לגיון העובר כו' וזילפו בידיהם וברגליהם שלשה לוגין למקוה כשר עם הקרקע קאמר עכ"ל מבואר מפירושו דאיהו גם כן לא מחלק בין אדם לבהמה כמו הראב"ד וצ"ל גם לדידיה דאין פיסול ביוצא מתחת אדם בלא כלי דאי הוה פסול אמאי מותר בסיפא לעשות ממנו מקוה לכתחלה אפילו אם הוא על ידי המשכה לא היה לן להתיר כמו בשאובין גמורין שאין מועיל המשכה ברובה של מקוה ובב"י כתב לפי' ר"ש דהאי תוספתא דס"ל שאובה שהומשכה אפי' כולה כשירה ואם כן ליתא להאי תוספתא הבין הרב דסיפא דתנא אפי' עשו מקוה בתחילה כשר מיירי גם כן שממים שאובין זילפו והוא תמוה דאמאי נוקי אותה דלא כהלכתח הא להראב"ד הילכתא היא כמו שזכרנו ואם כן גם להר"ש נימא כן דס"ל דאין זילוף פוסל אלא המים שאובים וסיפא מיירי מאינן שאובין וכמ"ש הראב"ד ותו דאי מוקי לה הר"ש לתוס' דס"ל שחובה שהמשיכוה כולה כשרה למה אמר בעל התוספתא דין זה בהא דזילוף בידים ורגלים טפי היה לו לומר כן בשאובין גמורים בכלי על כן נראה דגם הר"ש סבירא ליה כהראב"ד ואם כן ליכא למאן דאמר דגם בבהמות יאסור זילוף רגליהם דלהרא"ש והטור מותר בבהמה ולהר"ש והראב"ד גם באדם מותר אם לא שזילפו ממים שאובים בכלי ורמ"א כתב כאן וי"א דגם ברגלי בהמה כדין רגל אדם והיינו דעת הרא"ש ולפי מה שכתבנו אין זה שום דעה אלא דיש לפרש דמה שכתב ובשניהם אינו כשר אלא בהעביר כו' מיירי אם כל המקוה נעשה כך אבל דברי הבית יוסף אי אפשר ליישב כן לפי ע"ד:
כט סָעִיף יח אם יש כנגד הנקב כו'. פי' אם בעליון יש מקוה כשר חסר ג' לוגין ובתחתון מקוה של מים שאובין ויש נקב בעליון שמשם זבים המים לתחתון וכ"ש אם הוא להיפך דפסול והשיעור של נקב אחד מש"ך לבריכה פירוש דהבריכה של מ' סאה שאובין היא תתק"ס לוגין לפי חשבון הסאה ששה קבין והקב ד' לוגין נמצא אחד מש"ך הוא ג' לוגין כי ג' פעמים ש"ך הוא תתק"ס:
ל סָעִיף יט הרי אלו פסולין. שכל המקוה כולה נפסלה במים שאובין וכאלו כל מימיו נשאבו בכלי:
לא סָעִיף כ והאמה נכנסת לו. פי' חרדלית של גשמים דאלו נובעים אפילו כל שהוא מטהר המקוה השאובה:
לב סָעִיף כ שלא נשארו מהשאובים כו'. מדלא קאמר כאן עד שיצאו מילואיהן כמו שאמר בסעיף כ"ב משמע שהמים הצפים היוצאים משם לא נחשב אותן כולן מהראשונים כמ"ש בסעיף כ"ב אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמים היורדים בתוכם הם יוצאין א"נ מחצה על מחצה מפני שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים שהיו בבור אבל בסעיף כ"ב חשבינן כדי שיצאו מילואו ועוד פירוש מלא שיעור המים שהיו בבור קודם שנפלו בו השלשה לוגין ועוד דבר מועט כדי שיתמעטו הג' לוגין כל שהוא ואע"פ שהמים שצפין ויוצאין מן הבור מעורבים הם יוצאים וכשיוצאים מ' סאה יש בהן מן הראשונים שנפלו ויש בהן מן הכשרים היורדים בסוף אפילוהכי כשיצאו משם מ' סאה ועוד כשר הואיל ולא נפסלו אלא מחמת ג' לוגין מים שאובין מה שאין כן בכאן שכל המקוה היה מים שאובין כל זה מדברי הראב"ד שמביא בית יוסף ורמ"א הביאם ג"כ בסמוך שכתב ודוקא בג' לוגין כו' וא"כ הך דסעיף כ"א שאין הפיסול רק מחמת נפילת השאובין הוי דינם כמו בסעיף כ"ב אלא דממה שכתב ב"י בשם הרמב"ם לא משמע כן על כן צריך לומר דכיון דלא היו תחילה רק כ' סאה כשרים הוה כאלו כולן שאובין:
לג סָעִיף כג והרי מראיהן מראה יין כו'. נקט ברישא יין ובסיפא חלב לפי שברישא קאי אשינה מראה המים ומצוי כן ביין אדום שמהפך המראה אפילו במעט יין וכן כתב ב"י לקמן בשם התוס' דדוקא יין אדום משנה המראה ולא לבן משא"כ בסיפא שהמים נשארו במראיתן וכן הוא מצוי בחלב מעט כנ"ל:
לד סָעִיף כד מי כבשים כו'. דהנהו כלהו מיא בעלמא הם ע"כ פוסלים כמו מים שאובים:
לה סָעִיף כה מי צבע כו'. דאין בהם ממש רק שריית הסמנים בלבד וכן בהדחת כלים:
לו סָעִיף כה אבל המקוה השלם כו'. לשון אבל אינו מיושב לכאורה דהא אדרבה משום דדין מים הוה עליהם משום הכי אין פוסלין בשלם ויש לומר דהוי אמינא דלחומרא נתנו לו דין מים אבל לא לקולא קמ"ל בין לחומרא בין לקולא וא"כ שפיר קאמר אבל כו' כלומר דחומרא הראשונה לחוד יש בו אבל לא חומרא שניה:
לז סָעִיף כה או מוהל. פירוש במוהל היוצא מבית הבד בתחילת טעינת הזיתים והוא כמים (שבת דף קמ"ד) והטעם ביין ומוהל זה שהם גוף הפרי ויש שם ממש:
לח סָעִיף כה אם הוא חסר ימתין. קשה הא בלאו הכי צריך להמתין בשביל שאין שם ארבעים סאה ונראה דאתי למעוטי שלא יכשירנו על ידי המשכה כי יש לחוש שמא לא יחזור למראה הכשר עד שמשך כל כך הרבה עד שיהיו רובן על ידי המשכה כי המים הבאים דוחין את מה שהיו כבר כדלעיל ובסמוך יתבאר דרובו ע"י המשכה פסול משא"כ ע"י גשמים שיוכל להמתין כמו שירצה עד שיחזור למראה כשר כנ"ל:
לט סָעִיף כט היה שאוב והשיקו. פי' טהרו ע"י השקה שחיבר אליו מקוה כשר או מעיין:
מ סָעִיף ל ימעך הללו. פי' שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסור ממנו כשיהיה נימוח. כן כתב הרא"ש הביאו ב"י:
מא סָעִיף לד ושיתמלא לדעת. פירוש שהמילוי שם יהיה לדעת אבל א"צ שיתכוין ליתנם למקוה וכן פירש בפרישה והוא פשוט:
מב סָעִיף לד כלי גדול. פירוש שלענין קבלת טומאה יצא בזה מתורת כלי וכן בקטן מ"מ כאן פסול לענין שאובין:
מג סָעִיף לה או כפאה על פיה פוסלת. בטור כתוב אפילו אין לה שפה כלל פוסלת כיון שמקבלת טומאה פירוש ובעינן שתהיה הוויות המקוה על ידי טהרה ודוקא בממשיך ממי גשמים אבל בממשיך ממעיין או מקוה מבואר לקמן דלא פסול אלא בכלי שיש לו בית קיבול עיין בסעיף מ"ח שכתב כן לחד דעה. וקשה שכיון שאין לה שפה הוה פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה ותירץ ב"י דמדרבנן מקבל טומאה ורבים מתרצים דמיירי בכלי עץ שייחדו כך לאיזה תשמיש. ובזה מתורץ מ"ש בסעיף ל"ו דמותר לעשות מקוה ע"י צינורות כו' ולפירוש ב"י קשה הא צינור לא עדיף מפשוטי כלי עץ דמקבל טומאה מדרבנן:
מד סָעִיף לו אם היא של עץ. פי' וראוי לחקוק בה יותר הוה כאילו חקק כבר מה שאין כן בשל חרס:
מה סָעִיף לח אין המים הנמשכים כו'. לפי שהמים שבכלים אלו מתערבים עם היוצאים דרך הנקבים שיש בהם:
מו סָעִיף לט וכבר נתבאר שיש חולקין. פירוש וס"ל דגם גבי בהמה פוסל כמו באדם ועיין מ"ש בסעיף ט"ו:
מז סָעִיף לט ולהביא מים על ידי כלי מנוקב כזה. משמע דוקא כזה שהוא מנוקב כל שהוא אבל אם הוא כשפופרת הנוד מביא אפי' לכתחלה וקשה הא בסעיף שקודם זה כתב דכל שהוא על ידי אדם פוסל אפי' אינו כלי וכדכתבנו גם לדעת הטור לעיל סעיף ט"ו על כן צ"ל דכאן מיירי שלא נשפך מכלי זה על ידי אדם האוחזו אלא מניחו סמוך למקוה והמים באים מן זה הכלי למקוה וממשיך המים דרך עליו למקוה דמותר מן הדין אפי' בנקוב כל שהוא בשוליו מ"מ לכתחלה לא יעשה כן אלא א"כ ניקב בשוליו כשפופרת הנוד אך קשה במה שכתב בסמוך הרוצה לשאוב מים מהמקוה לנקותה כו' יקוב הכלי בשוליו מה מהני הנקב הח מ"מ בא ע"י אדם למקוה ובזה פוסל אפי' בלא כלי ומטעם זה כתב באמת בתשובה להרמב"ן סימן רל"א הבאתיו לעיל סעיף ט"ו דאין מועיל תיקון נקיבת הדלי כשרוצה לנקות המקוה ולא ראיתי שום מפרש או פוסק שירגיש בזה אלא כולם כאחד אמרו שיעשו תיקון זה של נקיבת הדלי ובתשובה להרמב"ן הנ"ל לא הועתקה התשובה בשלמותה בסופה רק אחר קושיא זו לא כ' כלום וכתב המעתיק לא מצאתי יותר מתשובה זו עכ"ל ומשמע שלא העתיק' כולה על כן נראה לע"ד לתרץ בזה דכל שניקב הדלי אין חשש מחמת שבא מן ידי אדם דכיון שהמים שבדלי נשפכים תמיד ממנו לתוך הבאר דרך הנקב הוה כאילו לא הופסקו והוה חבור ואע"ג שכבר כ' רמ"א בסוף סעיף ל"ט דלא מיקרי חבור לנהר ע"י זה דהתם קאי לענין שע"י ניצוק חבור נחשב מה שיש למטה בנהר כאילו הוא למעלה במקום שטובל שם לענין ארבעים סאה זה לא אמרינן דהוה גוד אסיק ולא אמרינן ליה משא"כ כאן אי חשבינן להניצוק חבור דהיינו כאלו היה הניצוק למטה ולא נעשה שאוב מעולם זה נקרא גוד אחית ואמרינן ליה והכי אמרינן להדיא בפ"ב דחגיגה ע"כ לא פליגי אלא בגוד אסיק אבל בגוד אחית לכ"ע אמרינן והיינו בין לר"מ בין לרבי יהודה והיינו טעמא דפסק הטור לקמן בסימן זה במקוה מכוונת דאם רגלי הראשון נוגעות במים עלתה טבילה גם לשני דאמרינן גוד אחית במים שעל גוף הראשון והוה כאילו דבוק במקוה והיינו כרבי יהודה דס"ל גוד אחית ואפי' לרמב"ם שמביא ב"י לקמן דפסק דלא כרבי יהודה אלא כרבנן דלא סבירא להו גוד אחית וכ"פ בש"ע לקמן סעיף ס"ב מ"מ י"ל דוקא בחסר המקוה מארבעים סאה ע"י טבילת הראשון שזהו איסור דאורייתא מה שאין כן כאן לענין שאוב דהוה מדרבנן עד רובא איכא למימר דגם הרמב"ם ס"ל לקולא דאמרינן גוד אחית ואם כן ליכא הפסקה כלל ותו נראה דאפי' רבנן דפליגי עליה דר' יהודה וסבירא להו דלא אמרינן גוד אחית היינו לענין שאתה צריך לומר שהמים העליונים הם ממש למטה דבלאו העליונים אין למטה ארבעים סאה ויש כאן איסור ברור ואתה בא לתקנו והא לא אמרינן מה שאין כן אם יש למטה שיעור מקוה רק שיש פסול משום שאובים הבאים מלמעלה ע"י האדם הדולה לזה אמרינן דאין שם שאובים עליהם כיון דלא הופסקו מעולם לא באו לכלל פיסול ונמצא שלא היה מעולם פסול וראיה ברורה לזה דהא רבנן דפליגי על ר' יהודה וס"ל דלא עלתה טבילה לשני מטעם דלא אמרינן גוד אחית אבל המקוה עצמה לית בה פיסול שאובין ואמאי לא נימא דהמים שעל גוף הראשון נעשו שאובין כמו ההיא דסעיף שקודם לזה ה"נ נימא כאן דהא אפשר שנפלו ג' לוגין מן הראשון שעלה מן המים וכי תימא דאי אפשר שיהיה בגופו שלשה לוגין כו' דהא תניא בתוספתא הביאה ר"ש פרק ב' דמקואות היו בראשו ג' לוגין כו' אלא ע"כ דלענין שיהא זה שאובין כ"ע מודים דלא הוה כיון דלא הופסקו עדיין ואין להקשות א"כ לא נצטרך לנקיבת דלי כלל ונאמר דהמים שבו לא נפסלו כיון שהם דבוקים ע"י מה שנשפך מהם ממעל לו זה לא אמרינן דאין כאן בירור שלא הופסקו דשמא בעודו מעלה הדלי מן המקוה הופסק קצת ולא נשפך ממנו לתוך המקוה ואח"כ נשפך מה שאין כן אם הוא נקוב וזב תמיד דרך הנקב נמצא שלא היה כאן פסול מעולם ואין להקשות מבגד עבה דסעיף ס"ג דאם אינו נוגע במים שנעשה שאוב מהמים שירדו כו' ואמאי לא נימא דלא הופסקו מן הנהר דשאני התם דהמים נבלעים בתוכו ואינם הולכים משם עד שיסחוט אותם משום הכי אין להם חיבור עם מי הנהר מה שאין כן בדלי מנוקב שכל המים שבתוכה הולכים ממילא ממנו דרך הנקב על כן הוה ליה חבור עם אותן שלמטה כיון דהם נוזלים ובתשובה לרמב"ן סי' רל"א הביא קושיא של בגד עבה ולא נמצא שם תירוץ כי חסר בהעתק כמוזכר שם שחסר שם התשובה. כנ"ל דבר נאה ומתקבל ואף שבתשובה להרמב"ן דלעיל לא השיב על קושייתו מ"מ אפשר שבסוף היה משיב כדברי אלא שנחסר ההעתק כמו שזכרנו ואיך שיהיה אמרתי אולי מקום הניחו לי בזה בס"ד: ולפי זה מותר אף אם אדם שואב בכלי מנוקב כנוד ושופך המים למקוה ושפיר כתב הטור שאין להביא מים בכלי כזה דמשמע אבל נקב כנוד מותר אפי' אם אדם עושה כן ע"י שאיבה: אך קשה עדיין הא אפי' הוה כשפופרת הנוד ולא הוי שאובים אף שהוא על ידי אדם וכדפירשנו מ"מ קשה היאך יעשה כל המקוה לכתחלה ע"י כלי זה דהא מ"מ לא נעשה ע"י שמים ואנן בעינן דומיא דמעיין וכזו הקשה הראב"ד לעיל סעיף ט"ו בדין דאם העביר ג' לוגין כו' ועל כן מסיק שם הראב"ד דאין להתיר רק עד מחצה וממחנה ואילך צריך שימשכם ע"ג קרקע וכאן אמרינן שיעשה כל המקוה מזה על כן צריכין לומר גם כאן דמיירי שמביאם ע"י המשכה למקוה ודין המשכה מבואר בסעיף מ"ו על מה תהיה ואע"ג דבהמשכה פוסל ברוב וכאן עושה כל המקוה כן התם שאני שממשיך בשאוב אבל אין כאן שאיבה כיון דלא נפסק מן המחובר אלא שצריך תיקון דלא יהא פסול כיון דלא נעשה ע"י שמים בזה מהני אפי' הומשכה כולה בדרך זה וכדאמרינן בתוספתא שהבאתי בשם הראב"ד בסעיף ט"ו דלעשו' כל המקוה כשר בהמשיך על גבי קרקע כל שאין שם פסול שאובי' וה"נ כאן דמותר כיון דלאו כלי הוא וקמ"ל אף אם כל המקוה נעשה על ידי זה דפסול בשאובין כמו שיתבאר לקמן אבל כאן כיון דלאו כלי הוא כיון דניקב כשפופרת נוד ולא הפסיק מן הבאר מותר אפי' בהמשכה כל המקוה ובדיעבד אפי' לא ניקב אלא כל שהוא שהמים זבין דרך שם והיינו עכ"פ כעדשה כמ"ש ב"י בשם מהרי"ק:
מח סָעִיף מ אם אפשר לפקוק כו'. בתשובת הרא"ש כלל ל' סי' ד' כתוב דיכול לפקוק אפי' בדבר המקבל טומאה דדוקא הבאת המים למקוה בעינן ע"י דבר שאין מקבל טומאה כדלעיל סעיף ל"ה אבל מניעת המים שלא יצאו מהמקוה לא איכפת לן בה ובסעיף נ' מביא שתי דעות בזה:
מט סָעִיף מא המניח כלים תחת הצנור. אפי' כלי גמור דלא חשיב שאובין כל שלא באו המים שם לדעת כדלעיל סעיף ל"ד:
נ סָעִיף מא ובלבד שישבור את הכלי. פי' ואז נופלים מאליהן למקוה:
נא סָעִיף מג הסייד. פי' שסד את הבור בטיט והביא את הטיט בעציץ ושכחו בבור:
נב סָעִיף מג והרי העציץ יש בו רוב המקוה. ולא חשיב שאובין המים שבתוכן כיון שמחוברין למקוה הרי זה ישבור העציץ אבל לא יהפכנו כמו בסעיף מ"א מ"ב דכאן חשיב תפיסת יד אדם טפי מהתם:
נג סָעִיף מג כדי לחסמן. פי' שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים שלא יבלעו היין שינתן לתוכן:
נד סָעִיף מג ולא נשאר שם מים כלל. הטעם דהא לא כוון שיכנסו המים לתוכן משא"כ בסייד דשם נחשב יותר תפיסת יד אדם כמ"ש בסמוך משום הכי צריך שם שיהיה גם במקוה מים זולת מה שבעציץ:
נה סָעִיף מד עד שיהיו מחצה על מחצה. בטור כתוב דאם אין בו אלא כ' סאין ושאב כ' סאין אפילו על ידי המשכה פסול נראה ברור דפסול זה הוה כמו פיסול שאיבה דאם נפלו ג' לוגין שאובין דאין תקנה רק אחר שיצאו הראשונים כמ"ש בסעיף כ"ב ול"ד לסעיף נ"ה דאם השואב באמצע דהחיצונים נשארו כמו שהיו ולא נפסלו מהשואב שבאמצע דהתם ההמשכה היא בהיתר אלא שפסולים מחמת שאין בהם מ' סאה כיון שאינם מצטרפי' עם האמצעי השאוב משא"כ כאן שהומשכה באיסור כיון שאין רוב כשרים כן נ"ל ולא ידענא מה חשב בפרישה להכשיר כאן באם יקוה על זה מי גשמים דזה אינו לפי ע"ד:
נו סָעִיף מד שהיה בראשו עשרים סאה ומשהו. כצ"ל:
נז סָעִיף מז מקוה שנובע כו'. בתשובת הרא"ש כלל ל"א דין י"א כתב הטעם לזה דכמו שמצינו לעיל סעיף ב' למאן דמתיר לטבול בנהר משום דעיקר גידול הנהר ממקום מקורו ה"נ בזה שהבאר מקום נביעתו מגידי האדמה שמתפשטים לכאן ולכאן דרך תחת הקרקע ואע"פ שבזמן החום הגידי' נצמתים ואין שם מים שיוכלו למלאות הבאר מ"מ לא כלה לחלוחית הגידים אלא שהן מועטין וכשבאים עליהם מים הן מי גשמים הן מי שאובין שנשפכו לתוך הבאר האחרת והוסיפו הגידים מעצמן מים נמצא שנטהרו השאובים ברבייה והמשכה. ועוד שא"א שישארו הגידים בלי מים וכיון שיש בהם קצת מים יש עליהם תורת מעיין וריבה עליו שאובים דמותר עכ"ל. ולפי ב' טעמים אלו אין הדין כן באם היו במקוה מי גשמים תחלה ונתייבשו דלא מתכשר על ידי המים שאובין שמבור האחרת דאפי' לטעם הא' אין כאן היתר דדוקא בנביעה שיש בגידין שהיא בקרקע לעולם ממקום זה לא נפסק ובזה י"ל שכל שבא מים ממקום אחר גם המקור שלמטה נתברך וניתוסף משא"כ במי גשמים שנבלעו שבזה אפשר שכלו לגמרי מחמת החום ונמצא שאין כאן אלא השאובין שנמשכו לחוד ופסול ומ"ה כתבו הטור והש"ע כאן מקוה הנובע וכ"כ מו"ח ז"ל וכתב עוד ולמה שאנו מחמירין בסעיף מ' בהג"ה אפי' במעיין פוסל שלשה לוגין שאובין לא קי"ל כהך פסקא דכאן שהוא מדברי הרא"ש והרא"ש ס"ל אין שאובין פוסלין במעיין ואני אומר דלפי טעם הראשון שכ' הרא"ש מותר לכ"ע במעיין דכיון שהגידים מוסיפין פעמים מים יותר ממה שמקבלים כיון שיש עכשיו לפנינו מ' סאה הרי הרוב מכשרים והמעט נכשר גם כן על ידי המשכה וכן הוא במשנה בהדיא פרק ד' דמקואות מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר אם רוב מן ההכשר כשר כו' ע"כ אין בזה פקפוק:
נח סָעִיף מח לא יאחז בידו כו'. שהאדם מקבל טומאה אבל הדף פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה:
נט סָעִיף מט כאילו הוא מחובר למעין. שנטהר בהשקה וכתב בית יוסף ולא דמי לממשך מים מהמעיין לכלי בסעיף ח' דלא מהני חבור מעיין שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובין אבל כאן אין לו בית קיבול אע"ג שמקבל טומאה שפיר הוה השקה ולא הבנתי חילוק זה דכיון שע"י חבור הוה השקה לא איכפת לן במה שהם שאובין דכל שאובין מטהרין בהשקה ולעיל סעיף ח' כתבתי דלק"מ התם דהטעם משום גזירה וכ"כ ב"י בעצמו בסוף סימן זה דיבור המתחיל ואם מטביל בו יורה דלרמב"ם מהני חבור למעיין אפי' אם המקוה תוך כלי אלא דלהרא"ש כתב דלא מהני ולע"ד נראה דגם להרא"ש מהני מן הדין וכמ"ש בסעיף ח':
ס סָעִיף מט ויש מי שאינו מחלק. הוא הרשב"א בב"י וס"ל דלא התירו במשנה להמשיך ע"י של מתכות אלא כשהסילון מחובר בקרקע שהוא בטל אגב קרקע ועמ"ש בסעיף כ"ז:
סא סָעִיף נ ויש מי שמתיר כו'. הוא הרא"ש שהבאתי בסעיף מ' וכ' מו"ח ז"ל דלעיל גבי הנקת המקוה כ"ע מודים שפוקקין הנקבים בדבר המקבל טומאה שלא בא אלא לנגב המקוה שלא יבאו המים לשם ואיני מכיר חילוק זה דהא גם כאן אין עושה כן אלא שלא יזובו המים דרך שם:
סב סָעִיף נב נשאר לעולם בהכשירו. אין בכלל זה אם היה חסר והכשירו ע"י עירוב עם המקוה שיש בה מ' סאה ונסתם הנקב דפשיטא דפסול כיון שעכשיו אין בו שיעור:
סג סָעִיף ג בפסול שאיבה שהוא מדרבנן. פירוש ברוב המקוה כשר ומיעוטו שאוב כמ"ש רמ"א בסעיף ג':
סד סָעִיף נד שנסדק מצד זה לצד זה כו'. יש בזה מחלוקת דדעת הרא"ש והטור דמ"ש במתני' לשתי מצטרף בכל שהוא דהיינו ברוחב ונראה הטעם דהא דבעינן נקב כשפופרת הנוד בסמוך להכשיר מקוה חסר הוא מטעם שעל ידי נקב זה דיש שם חיבור יהיה כל המקוה כשר אפילו במקום שאין שם חיבור דהיינו כל המקוה משא"כ כאן דכל המקוה היא מחוברת למקוה הכשר על ידי הסדק שמתפשט מקצה אל קצה ואע"פ שמתחבר ע"י סדק בעלמא מצטרף כיון שכל המקוה יש לה עכ"פ חיבור אבל אם נסדק מלמעלה למטה אז אין חיבור רק נגד אותו הסדק ומי שעומד חוץ ממקום הסדק אינו עומד במקום החיבור וזהו שאמרנו דצריך חיבור כשפופרת הנוד כיון שעל ידי חיבור מקום אחד תצטרך להכשיר כל השאר אבל דעת הרמב"ם היא להיפך כמ"ש בית יוסף דברוחב צריך כשפופרת הנוד ומ"ש מתניתין לשתי מצטרף בכל שהוא היינו באורך מלמטה למעלה נראה טעמו דכל שנפרץ הכותל לארכו הוה כאלו נפל כל הכותל כיון שאין לו קיום באמצע משא"כ לרוחב דעל כל פנים יש לו קיום גם לחלק שלמעלה מהסדק מחמת החלק שלמטה על כן צריך דוקא כשפופרת הנוד וכאן בש"ע לא נקט רק כלשון המשנה וע"כ לענין הפירוש יש להחמיר כתרווייהו דבין באורך בין ברוחב צריך כשפופרת הנוד:
סה סָעִיף נד ואם נפרץ הכותל כו'. דכיון שמגולה למעלה ורואה את האויר א"צ כשפופרת הנוד:
סו סָעִיף נה אם השאוב מן הצד כו'. לפי שכשנתערבו שנים הכשרים נעשו כמקו' אחת של מ' סאה והוכשר השאוב שנתחבר להם ואפילו נתחבר האמצע לשאוב שאצלו קודם שנתחבר לכשר לא נפסל בכך שהרי נתחבר גם לכשר קודם שירדו השאובים לתוכו:
סז סָעִיף נה הוכשרו שלשתן. אין הכוונה שהם כשרים לטבול בהם כמות שהם שהרי אין בכל אחד מהם כשיעור ארבעים סאה שהרי הופסקו אח"כ זה מזה אלא רצונו לומ' שהשאוב נטהרו ונעשו ע"י השקה זו כמי גשמים כיון שמן מ' סאה נעשו להם השקה ואם ימלא אח"כ מי גשמים על השאוב עד מ' סאה יהיו כשרים לטבילה וגם קמשמע לן שהכשרים לא נפסלו על ידי ירידת מי השאובין לתוכם ע"כ אמר הוכשרו שלשתן שיש בהם צד כשרות משא"כ בסיפא שהשאוב נשאר בפיסולו ולא יועיל להשקות עליו מי גשמים וכ"כ בריב"ש הביאו ב"י:
סח סָעִיף נה שטבלו בהם טהורים. שהמים היוצאים אין נוזלים אלא חוזרים לאחוריהם:
סט סָעִיף נה ואם השאוב באמצע. שאז יש הפסק בין הכשרים אינם מתערבים יחד ונשארו כמו שהיו הכשרים ולא נפסלו מן השאוב שהרי דרך המשכה בא ממנו עליהם ועל כן הם טהורים אחר שיתמלאו עד מ' סאה והשאוב נשאר בפיסולו ולא מהני לו אם יתמלא עוד ממי גשמי': וזה לשון הר"ש ואע"פ שמימי השאוב מתערבים עם כל אחד לא מפסלי להקוות עליה' דדרך המשכה נתערבו ולא נפלו מהכלי לכשרים ומה שנתערב ממנו עם כל אחד נתבטל ברוב קודם שירדו למקוה ומים שאובים שנתבטלו חוץ למקוה אין פוסלין כו' עכ"ל וצריך עיון לפרש דבריו במ"ש נתבטלו ברוב מנלן זה. ובפרישה כתוב דהמים יוצאים מכל אחד בשוה ושאובין שיוצאים מתחלק חציין לכאן וחציין לכאן והיינו ברוב ע"כ ולא דק דהא גם בסעיף שאחר זה בב' מקואות שהוא מתוספתא הביאה הר"ש שם וכתב ג"כ שם וז"ל וכיון שנתבטלו ברוב הכשרים קודם שבאו לתוך המקוה כדפרישי' במתניתין עכ"ל הרי שגם כאן כתב שבטל ברוב ונראה לי פירוש דברי הר"ש בדרך זה תחילה אמר שהשאובין שבאין לכשר דרך המשכה אינן פוסלין ואם תמצי לומר שהוא באופן שאין שם היתר המשכה כגון שאין שם שלשה טפחים מ"מ יש היתר דהא המים שיוצאין בשעה שטובלין חוזרין למקומן וכן אלו ולא אמרינן שהוחלפו זה בזה דהא כל א' דוחה את חבירו מלכנוס נמצא שאין חשש רק שבמקום שנוגעים ביחד דהיינו במקום פגיעתן זה בזה שם יש קצת תערובות ועל אותן תערובות אמר שבטל ברוב אותו קילוח. כן נראה לי נכון כוונת הר"ש ואין צריך לצרף את המקוה השני הכשר לזה:
ע סָעִיף נו והשיקום. דמחמת שיורדין הטובלים לתוכן צפו המים על גביהן:
עא סָעִיף נו אפילו אדומים. המים של כשר והלבינום המים של שאובים שהיו לבנים:
עב סָעִיף נו כמות שהיו. וכשר להקוות על הכשר ואע"פ שנתערב בו מים שאובין כיון דכבר נתבטלו ברוב הכשרים קודם שבאו לתוך המקוה עכ"ל ר"ש ועיין פירושו במה שכתבתי בסמוך סעיף נ"ה:
עג סָעִיף נז מנענע בידו. כן הוא במשנה ס"פ ז' דמקואות מוליך ומביא במים כו' וקשה הא אמרינן בסעיף מ"ח לא יאחזנו בידו כו' ולהרא"ש דמחלק שם בין ממשיך ממי גשמים לממשיך ממעיין או מקוה כמו שכתבתי סעיף מ"ט ניחא הכא אלא להרשב"א דאוסר שם כמ"ש שם בשם יש מי שאינו מחלק בכך קשה וכי יחלוק על המשנה דהכא ונראה לי דאפילו הרשב"א דאוסר שם אינו אלא אם ממשיך בדבר המקבל טומאה ובמקום שלא היו שם מים תחלה אלא ע"י המשכה שממשיך עכשיו ועושה מלאכה במקום ההוא משא"כ כאן הוא משים ידיו תוך המעיין או מקוה עצמו וע"י ניענוע שם ממילא הולכין המים חוץ למקומם לא הוה המשכה ע"י דבר המקבל טומאה ולפי זה אתי שפיר מ"ש אח"כ בלבד שלא יעקור הגל וכתב הרא"ש שאם עקר היה צריך להיות מ' סאה וקשה הא לא מהני אפילו מ' סאה כיון שבאים ע"י דבר המקבל טומאה ולפי מה שכתבתי ניחא ובפרישה כ' בזה שאם עקר ואפשר לומר דאפילו היה בהם מ' סאה לא נטהר כיון שבאין ע"י דבר המקבל טומאה ואע"ג דלעיל שרי בממשיך מקוה שאני התם דה"ל כמחובר למקוה עכ"ל ודברי תימה הם דהרי כתב הרא"ש בפי' שהיה צריך מ' משמע דמ' סאה מהני ולפמ"ש ניחא הכל בס"ד:
עד סָעִיף נז שלא יעקור הגל כו'. דאז לא היה מטהר (אם) [אלא] אין בו מ' סאה אם מצד א' מחובר למקוה כ"כ הרא"ש וצ"ל דשם נעשה אשבורן דאל"כ לא מהני מ' סאה ודוקא נקט כאן מקוה דאילו מעיין מטהר בכל שהוא לכלים לדברי הכל כמ"ש בסעיף א' וכאן מיירי במחט:
עה סָעִיף נח מעורבים עם מי המקוה אלא בכל שהוא. כצ"ל:
עו סָעִיף סב ולא יטבול בו פעמים וכו'. דשמא בראשונה לא טבל כהוגן שסמך על השניה ובשניה יש לחוש שמא חסרו המים אבל הטובל פעם אחת נזהר לטבול כהוגן:
עז סָעִיף סב אע"פ שרגליו של ראשון. הקשה ריב"ש מ"ש מבגד עבה בסעיף אחר זה ותירץ שבבגד בלוע המים הרבה ואינו כמו אדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וטופח ע"מ להטפיח לא הוה חבור ואין מזה קושיא על מה שכתבתי בסעיף מ' דבגד עבה גרע טפי דשם חילקנו בין בגד ובין כלי נקוב דיש בכלי ג"כ הרבה מים ובזה עדיף כלי מבגד כיון דמים שבבגד הם בלועים והבגד הוא נתלש מן המים משא"כ כאן לענין חילוק שבין אדם לבגד גרע טפי אדם שמקצתו במים כי אין עליו רק טופח להטפיח והטור פסק כאן דמהני הטבילה להשני כל שרגלי הראשון נוגעות במים והיינו כרבי יהודה בגמרא ואפשר שטעמו שמדמה לבגד עבה ולית ליה תירוצא דריב"ש כ"כ מו"ח ז"ל:
עח סָעִיף סג דרך פיהן. עמ"ש סימן ר"ב סעיף ו': ומ"ש בהג"ה כל המים שבכלי כו' האריך רמ"א בדברי' אלו דרך ביאור על לשון הטור לתרץ מה שהקשה ב"י על הטור שכתב כדי שלא ישאר בו מהמים ויתסר מהמקוה הא בלאו הכי חסר מה שהוא על הגוף היורה כמו בסעיף ס"ב גבי אדם ועל כן תירץ רמ"א בזה דבודאי כל אדם לא יטבול אחר זה עד שיתמלא ממי גשמים אלא דהאי שנשאר בכלי יחזירנו לתוך המקוה כדי למלאות בעודו במים ואפשר שיהיה קצת נתלש מן המים בשפתו למעלה כמ"ש בסעיף ס"ד ונמצא שפסל המקוה מחמת שלשה לוגין שאובין כיון שהמקוה מצומצמת ושוב לא יועיל מילוי מי גשמים אלא עד שיצא ממנו מילואו ועוד כמ"ש סעיף כ"ב וחיישינן שהטובל לא ירגיש בזה ויטבול בו אחר שירדו גשמים וזה נראה לי נכון מאד ובודאי נתכוין רמ"א לזה דלא כראיתי דוחקים בפירוש דברי הטור בזה:
עט סָעִיף סד הקופה כו'. שהן מנוקבין והמים שבהם לא נעשו שאובין מאחר שהמים מעורבים דרך הנקבים:
פ סָעִיף סו אבל בכלים. לא. דהוויות המקוה לא יהיה על פי דבר המקבל טומאה כדלעיל סעיף ל"ה:
פא סָעִיף ג הרי זה כשר. הטעם דספק מים שאובין ספיקא דרבנן דמן התורה אין פסול אלא ברובא שאוב כמ"ש רמ"א בסעיף ג' וזהו הטעם בסעיף שאחר זה שכתב שיש לו במה יתלה והיינו דוקא במידי דרבנן וכמ"ש בסעיף קי"א דינים כדומה לזה:
פב סָעִיף סט מפני שזה ספק כו'. פי' ספק דרבנן ועוד נכלל בזה שיש לה חזקת כשרות תחלה:
פג סָעִיף ע שהפסול מוכיח. נתנו טעם שלא תקשה נוקמי המקוה בחזקת כשרות כמו שאמרו במקוה שהניחו ריקן בסעיף ס"ט דכאן אין למקוה חזקת כשרות שיש לתלות תחלתה בפסול כמו בהכשר כן כתב ר"ש פ' ב' דמקואות:
פד סָעִיף ע שהרי יש שם מקוה כשר קבוע. פירוש דמן התורה אין פסול אלא בכולו שאוב אבל ברובו שאוב כשר ומדרבנן פסול ואפילו בשלשה לוגין ע"כ לא החמירו בספיקו כאן ומזה למדו התוס' פרק המוכר את הבית והר"ש פרק שני דמקואות דכולו שאוב מדאורייתא ומדרבנן ברובו וכמ"ש וכתבתי זאת לפי שבלבוש הביא כאן דברי הש"ע וכ' עליו וז"ל ונ"ל שכ"כ לפי סברת הרמב"ם דס"ל אפילו כולו שאוב דרבנן לכך מיקל אם יש בו רוב מים כשרים אבל אנו שכבר כתבנו בסעיף ג' דקיימא לן כולו שאוב דאורייתא אפילו ברוב מים כשרים פסלינן כה"ג שהפסול מוכיח עליו נראה לי עכ"ל ושגגה גדולה שגג בזה דודאי אין חולק על דין זה דהא תוס' הביאו כל הפוסקים ואדרבה מזה למדו דכולו שאוב דאורייתא גם לא נתכוין בפירוש מה שאמרו מפני שהפסול מוכיח עליו וכבר כתבנו פירושו בסמוך בשם הר"ש:
פה סָעִיף עא ואפילו טבל. פירוש דעוד מצינו ספק אחר אפילו אם ודאי טבל מ"מ יש ספק אם טבל בארבעים סאה דהיינו שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעין אם בשעת טבילה היה חסר או היה שלם ואח"כ נחסר כ"כ הר"ש ריש פרק שני דמקואות ונראה מזה דאם היה לפנינו מלא אלא שיש ספק שמא היה חסר בשעת טבילה הא לא חיישינן כיון שאין אנו יודעין שדרכה להתמעט וקשה על זה מ"ש ב"י בשם הר"ן בדיבור המתחיל כתב הר"ן וז"ל מקוה שהוחזק להיות בו ארבעים סאה וטבלו נשים בתוכו ולמחרתו נמדד ונמצא שיעור מכוון הדבר פשוט שאינה צריכה לחזור ולטבול דהעמד המקוה על חזקתה כיון דלא אתייליד בה ריעותא כו' עכ"ל משמע דבעינן דוקא הוחזקה מתחילה בכשרות וצ"ל דהר"ן כתב כן לרווחא דמלתא כנ"ל:
פו סָעִיף עא לפי שהטמא בחזקתו כו'. הוצרך לזה אע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא אפי' בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן הכי איתא להדיא במתני' פרק ב' דמקואות דסבירא ליה לר"י כן:
פז סָעִיף עב שני מקואות כו'. בכל סעיף זה ג"כ הטעם דספקת ג' לוגין הוה ספק דרבנן ודומה לדינים אלו כתוב בסימן קי"א:
פח סָעִיף עה מים חמין. משום גזירת מרחצאות שתטבול בהם:
א סָעִיף א מקוה. היינו מי גשמים שנקוו לגומא ואע"פ שאינן מים חיים שא"צ מים חיים אלא לזב ולא לנדה ולזבה טור ופוסקים אבל הבארות שנובעים הם מעיין גמור לכל דבר. כ"כ מהרי"ק והרמב"ן בתשובה:
ב סָעִיף א באמה. בתשו' הרי"ו סימן ע"ה כתב דאורך ב' מנעלים מאדם בינוני היינו אמה וע"ש וכתב הט"ז וכל זה לאדם אבל לכלים מטהר מעיין בכ"ש לדברי הכל וכ"כ הטור:
ג סָעִיף ב באשבורן. פי' שהם מכונסים במקוה או על ידי גדר סביבם:
ד סָעִיף ב הכל. כתב הש"ך משמע אפי' אותן מקומות שלא היה הנהר הולך בהן מתחלתו הרי הן כמעיין מיהו זה צ"ע אם בעינן דוקא רוב מים חיים או אפילו אם אין הזוחלין רק שוה בשוה כל שאין הנוטפים רובא הוי ג"כ הכל כמעיין וצ"ע לדינא דהא נוטפין מדאורייתא פסולין ועיין בפ"ב דחולין סוף דף כ"ח וכ"ט גבי מחצה על מחצה כרוב עכ"ל:
ה סָעִיף ב שיקוו. ומשמע דכ"ש אם היה כאן גומא ונתמלאה מגשמים אע"פ שנזחלו לתוכה מבין ההרים כיון שעכשיו הם באשבורן הרי הוא כמקוה ומותר לטבול בתוכה. ש"ך:
ו סָעִיף ב ולהחמיר. פי' לטבול בנהרות מטעם שמא ירבו שם מי גשמים והפשרת שלגים ואלו אין מטהרין רק כשהם קבועים במקום א' והיינו באשבורן וכל נהר הוא זוחל וזחיל אינו מהני רק מן המעיין וכתב בת"ה שמעתי מקשים מ"ש נוטפין דפסלן זוחלין ברבייתן ומפקי להו מתורת זוחלין ומים שאובין דפסלי המקוה לגמרי ואפ"ה אם היה כבר מקוה שלם של מ' סאה ונפלו לתוכו אפילו אלף סאין שאובין בבת א' לא פסלוהו ותירץ הט"ז דהכא פסול מטעם דחיישינן שהפשרת שלגים וגשמים יורדין ממקום גבוה שאצל שפת הנהר ובזה אין חיבור דקי"ל קטפרס אינו חיבור וא"כ חיישינן שמא תטבול באותו מקום מדרון ושם אין חיבור להזוחלין הנמשכים למטה מן המעיין ונמצא שטובלת במקוה פסול בזוחלין עכ"ל:
ז סָעִיף ב בשעת. אפילו דרך זחילתן שאין עשוי כמין מקוה בנהר אע"פ שרבו וכו' משום שאין לך טפה יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפתיים ונמצא עיקר רבויין ממקורן מיהו במקום שיש מקוה אין לטבול בנהרות אלא בזמן שהנהר קטן שאז מותר. ש"ך:
ח סָעִיף כג ספיקו. כ' הש"ך אין כונת המחבר משום ספק דרבנן ולקולא שהרי איהו סובר לקמן סכ"ג דאפילו כולו שאוב אינו אלא דרבנן אלא מיירי במקוה נעול שאין יכולין להכניס לתוכה מים אלא בהמשכה דרך הגג והלכך כיון שיש בו כ"א סאה אינו נפסל במים שאובים כיון שהומשכו כדלקמן סמ"ד והרב אזיל לשטתו דלקמן סמ"ו דהמשכה אינה מועלת אלא ע"ג קרקע הלכך הכא בגג פוסלת המשכה ולכך הוצרך לטעם ספק דרבנן לקולא וכ"כ הט"ז דאין להאמין לעובד כוכבים אפילו במידי דהוא ספיקא דרבנן כ"ש כאן דיש הנאה לעובד כוכבים הלכך מ"ש הש"ע כאן דאין חשש רק באם אין שם כ"א סאין הוא שלא בדקדוק וכ"כ הב"ח דדוקא בנעול במפתח אבל באינו נעול כיון דהעובד כוכבים יכול ליכנס לתוכו וליטול מים משם ולחזור ולמלאותו אין להאמינו לעובד כוכבים אפילו המקוה שלם דחיישינן שמא יחזור וימלאנו ע"כ. וכתב הש"ך ומשמע דלא חיישינן שנטלו משם מים והחליפו אלא כשנהנה בחליפין וכדלעיל סימן קי"ח ס"י כגון שהמים שבמקוה סרוחים ומתיירא שלא יפסיד שכרו או להוריקה ממים המלוכלכים ולמלאותה מים נקיים לרחוץ גופם הא לא"ה לא חיישינן שמא כוון להכשיל עכ"ל (כתב מהריב"ל ח"ב סימן ס"ט וז"ל הך דינא אינו אלא במקוה מי גשמים אבל במקוה מים חיים הנובעין מן הקרקע אפילו שלפעמים יחרב המעיין ולא ישאר אלא רביעית הלוג אין לחוש למים שאובין דשאיבה אינה פוסלת במעיין ע"ש חלוקי דינים ועיין במהר"י טראני חלק י"ד סימן י"ט ובספר משבית מלחמות סימן י"ב ובפליטת ב"י סי' ה'. ובכנה"ג בשם מורו הרב כתב שאם היה המפתח ביד ישראל אלא שבאותו יום נשבר הדלת פתאום אין לחוש דבאותו יום זילף את המקוה ומילאו דמירתת ע"ש):
ט סָעִיף ד לפנינו. ואין סומכין על העובדי כוכבים שאומרים בהיפך או שאומרים שנתקנה בענין אחר אע"פ שהם מסל"ת כ"כ מהרי"ק:
י סָעִיף ה הכלים. אע"ג דמעיין לכלים טמאים סגי בכ"ש היינו במקום חבור המעיין אבל הכא שנתלש הגל צריך מ' סאה. ש"ך:
יא סָעִיף ו מקוה. וה"ה של מעיין שבדבר זה שוה מעיין למקוה כ"כ הטור לפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאת ממי גשמים אין טובלין בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה ומשמע אם לא היה שם כלי עליה קודם שקבעוה כגון שקבעו עץ או אבן וחקקו אח"כ כשר. ש"ך:
יב סָעִיף מ המטהרו. פי' שעל ידי נקב זה נתבטל שם כלי ממנו ואינו מקבל טומאה ושיעורו הוא כמוציא זית והוא פחות משפופרת הנוד. ט"ז (ודוקא בשוליה אבל נקבה מן הצד אפי' כשפופרת הנוד וגבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב ולמטה קצת מים פסול כדלקמן סעיף מ') וכתב הש"ך וצ"ע דמשמע דס"ל להמחבר דנקב כ"ש לא סגי כלל מדינא ולקמן ר"ס מ' כתב כלי שניקב בשוליו אפי' כ"ש אינו חשוב עוד כלי לפסול המקוה ואפשר דבריו שבכאן הם על פי מה שכתוב שם אח"כ ומכל מקום אין להקל לעשות מקוה לכתחלה בכלי כזה ור"ל אלא בעינן כנקב המטהרו ודוחק עכ"ל:
יג סָעִיף ז ובבנין. פי' בצרורות וכיוצא בהן כעין בנין לא חשיב ככלי כלל וכשרה אפי' לכתחלה. ב"י. וגפסית הוא ג"כ כמין סיד ולבן יותר מסיד. ערוך:
יד סָעִיף ז כשר. אף להטביל בתוכו דכיון שהסיד וגפסית על הארץ הם עומדין כארעא סמיכתא דמיא וכל שמירח הצדדים בטיט חשיב כקבוע וכשר. ש"ך:
טו סָעִיף מא שיצאו. דמיד שעברו בכלי נעשו שאובים וכתב הב"ח דל"ש כשהכלי שלם בלא שום נקב והמעיין מקלח לתוך הכלי וכשנתמלא הכלי יוצאים אח"כ מפי הכלי ולחוץ ול"ש שיש נקב בצדו של כלי וממנו מקלחים לחוץ נקראו מים שאובים דלא נתבטל שם כלי מחמת הנקב שבצדו כיון שמקבל מים מן הנקב ולמטה אבל נקב בשולי הכלי כשפ"ה אז ודאי דנתבטל שם כלי ושרי לטבול אף בתוך הכלי כמ"ש במקוה דבדבר זה שוה מעיין ומקוה עכ"ל (וכתב ט"ז דכל זה איירי דהכלי נעשה מדעת אבל שלא מדעת אינו פוסל המים היוצאים משום שאיבה כמו בכלים שתחת הצינור בסעיף מ"א ע"ש):
טז סָעִיף ח ולתוכו. פי' שהיו מי המעיין נופלים מקצתן ע"ג שפת הכלי ומקצתן לתוך הכלי וכתב הב"ח מיהו מה שמתיר הרשב"א לטבול תוך הכלי כשיש מ' סאה ביניהם דין חדש הוא ולא משמע הכי מן הפוסקים אלא תוך הכלי לעולם פסול וכתב ב"י בשם הרוקח דאמת המים שהמשיכן דרך חריץ בקרקע אל גיגית גדולה מחזקת יותר ממ' סאה ושקע הגיגית בקרקע אסור לטבול בתוך הגיגית אע"פ שמי הגיגית שהן שאובים מחוברים אל האמה ע"כ ופשוט הוא דאם יש בשולי הגיגית נקב כשפ"ה דכשר ש"ך. וכתב הט"ז דמ"ש המחבר שמקלח לתוך כלי נראה דהאי כלי נעשה מדעת שם כמ"ש בסמ"א בכלים שתחת הצינור דדוקא מדעת אדם בעינן וא"ל יתכשרו גם מה שבתוך הכלי משום השקה שמי המעיין מטהר אותם דכאן יש חשש שמא יטבול בתוך כלי שאינו מחובר למעיין:
יז סָעִיף ט נכנסים. דכי היכי דהטומאה לא ירדה אלא דרך שם ה"נ נכנסת הטהרה דרך שם. כ"פ רש"י:
יח סָעִיף ט צדו. דאם הנקב למעלה אז המים בתוך הכלי הנוגעים למקוה מתחברים למקוה ויש להם דין מקוה משא"כ כשמתחברים מן הצד שאז מים שע"ג כלים לא נחשבו כמי מקוה רק מן הצד מה ששוה למי מקוה נחשב למי מקוה. ש"ך בשם אביו הגאון:
יט סָעִיף י מעיין. לטהר בין בזוחלין בין באשבורן ובכלים בכ"ש וכ' הט"ז דצ"ל דהמעיין היה משוך תחלה אלא שעכשיו הוסיף המשכתו לבריכה אבל אם היה המעיין עומד תחילה והמשיכו לבריכה או שריבה עליו מים שאובין אע"פ שמהני ההמשכה לטהר השאובין לטבול בהם מ"מ לענין זחילה לא מהני ולא מטהר אלא באשבורן כי הוא עצמו לא היה זוחל תחילה. זה נ"ל ברור עכ"ל:
כ סָעִיף י מקוה. שאינה מטהרת אלא במ' סאה ובאשבורן. טור. וכ' הש"ך דנ"ל אע"ג דעדיין לא נחו המים ועדיין זוחלין רק שהופסק המעיין אין שוב שם מעיין עליו אלא דין נוטפים יש לו והקשה הפרישה מ"ש מטבילה בנהרות בעת הגשמים דפוסל בס"ב הא גם שם נמשך עם מי המקוה ולמה לא יהיה למי הגשמים תורת מקוה כמו כאן ותירץ הש"ך דהתם לא פסיל אלא לטהר דרך זחילתן אבל באשבורן מותר דלא יהא אלא כולה מי גשמים וזה פשוט עכ"ל:
כא סָעִיף י חזרה. מ"מ אין דינו כמעיין לכל דבר כי לזבים ולמצורעים לא הוי מעיין כבתחילה לענין מים חיים דבעינן בהו. כ"כ ב"י:
כב סָעִיף יא כאשבורן. כתב הש"ך והא דכתב לעיל ס"ח דאם מקלח על שפת הכלי מותר חוצה לה אפי' המים שבתוכה מרובים אפשר לחלק דשאני התם כיון דהמים עצמן שבתוך הכלי הן ג"כ מהמעיין וגם עתה המעיין מקלח לתוכן והן מחוברים למעיין משא"כ הכא עכ"ל וכתב הט"ז דמ"ש הרב דאין לטבול בו רק באשבורן מיירי ע"כ שהמעיין היה עומד בלי זחילה תחלה דאל"כ מותר אף בזוחלין:
כג סָעִיף יב חזר. כתב הש"ך ונראה דאפי' לא נפסק הקילוח דין מקוה יש לה כיון שהעבירו ע"ג אחורי כלים הוי כהפסיקו וגם מיירי דוקא כשכל המעיין מקלח ע"ג כלים אבל אם קצתו על שפת הכלים יש לו דין מעיין במכ"ש דמקלח לכלים גופיה דלעיל ס"ח וכ"כ הט"ז וכ' בתוי"ט פ"ה משנה ב' נ"ל דהכא מיירי נמי בענין דאי לאו אלו הכלים (היו המים נמי עוברים) דאי לא תימא הכי יהיו נפסלין אפי' למקוה משום דהוייתן ע"י טהרה בעינן ובהגהת פרישה כתב דהכא בכל ענין שרי כיון דמעיין הוא. מיהו לקמן סמ"ט הביא המחבר יש מי שאינו מחלק בכך עכ"ל:
כד סָעִיף יב אחורי. דגזרינן אטו תוך הכלי ומן הדין היה נראה להקל בכל הכלים בדיעבד אך כיון דדעת הראב"ד והרשב"א והר"ן לאסור אף דיעבד בשאר אחורי כלים אין להקל אבל בכלי חרס יש להקל בדיעבד לכ"ע עכ"ל הש"ך:
כה סָעִיף יד כשרים. ושם זוחלין עליהם דהוי כיורד בקילוח בלי הפסק:
כו סָעִיף יד אגוז. הירוקים שאין עלה האגוז שהוא צובע חשוב ככלים:
כז סָעִיף טו ומעיין. פי' או מעיין כ"ש אע"פ שהוא עומד כגון מקואות אלו שמימיהם ממקורות של מעיין יכול לשאוב וכו' והם כשרים היינו דוקא באשבורן אבל לענין זחילה ודאי אין כאן דין מעיין כיון שמתחלה היה המעיין עומד ולא מושך. ט"ז. וכ' הש"ך בשם ר' ירוחם דאם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקוה חסר שלא היה בו כלום יש מתירים ג"כ לטבול בו ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר מיהו נראה דדוקא במקוה חסר שלא היה בו כלום אבל במקוה חסר כ"ש או יותר ונשאר שם כ"א סאה אינו פוסל המקוה לכ"ע דרובה בהמשכה כשרה עכ"ל:
כח סָעִיף טו רבים. וכתבו הרמב"ם והרא"ש מיהו נתבטל מהמעיין דין זוחלין אלא מטהר באשבורן דוקא ומ"מ מבואר דדין מעיין עליו לטבילת כלים בכ"ש והמחבר לא ביאר דין זה משום דכיון דטומאה וטהרה אינו נוהג בינינו לא שייכא טבילת כלים האידנא ובכלים הנקחים מעובדי כוכבים באמת קי"ל דצריך ג"כ מ' סאה כמו אדם כמ"ש בר"ס ק"ך ע"ש עכ"ל הש"ך:
כט סָעִיף טו חולקין. וס"ל דבמעיין כ"ש שאין בו מ' סאה פוסלת בו שאיבה:
ל סָעִיף טו כסותו. פי' הש"ך כשטובל בו כסותו והגביהו נעשו המים שבכסותו שאובים ופוסלים המקוה שחסרה אם יש בה מים ג' לוגין אבל כשלא הגביה הכסות כיון שהמים שבכסות באים ממקוה זו ועדיין מחוברים לה לא נעשו שאובים ודין זה הוא אפילו נסחט שלא בכוונה כל שבא ע"י אדם וכ"כ הט"ז ודלא כהב"ח דבעי כוונה וא"ל ממ"ש לקמן ס"מ דהשואב מקוה וירא שמא יחזרו מהכלי שמוציאין בו מים ג' לוגין למקוה אחר שחסרו מארבעים סאה ויפסלוה יקוב הכלי בשוליו ואז לא יחשבו המים שאובין ומה בכך ס"ס ע"י אדם אפי' ממילא פסול י"ל דשאני התם כיון דשואב המים משם א"כ ודאי לא ניחא ליה שיפלו המים לשם דהא אדרבה שואב אותם משם והוי ממילא וכתב הלבוש י"א דוקא כשזבין מעצמן מתוך הכסות למקוה לא מיקרי שאובין אבל אם סחטן בידיו אע"פ שהכסות עדיין מקצתו בתוך המקוה הוי שאובין ופסולין ובמעדני מלך כתב שלא ידע מאן נינהו י"א אלו ול"נ שמדברי הרוקח הוא שכתב סחט בידים ממנו נראה מדבריו שאף ע"פ שלא העלוהו כיון שיצאו המים ממנו ע"י סחיטה פוסלים המקוה עכ"ל:
לא סָעִיף טו מצטרפין. וכ' רש"י דעכ"פ בעינן לוג מכל כלי אבל פחות מלוג לא:
לב סָעִיף טו מד'. אפי' נפל מכולם יחד שהרי אין מגיע לוג לכל כלי:
לג סָעִיף טו קרקע. שלא הגביה המים מע"ג הקרקע אלא המשיכם ע"ג קרקע ממקום זה למקום זה עד המקוה או מרגלי בהמה אף ע"פ שלא הומשכו ע"ג קרקע וכ' הט"ז דמ"ש רמ"א ובשניהם אינו כשר אלא בהעביר וכו' מיירי אם כל המקוה נעשה כך ע"ש:
לד סָעִיף יז בצד. אבל אם היו השאובים באמצע פוסלים את המקוה וע"ל סנ"ה. ש"ך:
לה סָעִיף יח הנקב. פי' אם בעליון יש מקוה כשר חסר ג' לוגין ובתחתון מקוה של מים שאובים ויש נקב בעליון שמשם זבים המים לתחתון וכ"ש אם הוא להיפך דפסול. ט"ז:
לו סָעִיף כ בפיסולו. ומיירי שאין באמה מ' סאה דאל"כ הרי הבור נטהר בהשקה. ש"ך:
לז סָעִיף כ נשארו. כתב הש"ך משמע שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשוב אותם כולם מן הראשונים דהיינו מילואיהן אלא לפי חשבון המים שהיו בבור והמים היורדים בתוכו הם יוצאים דהיינו אם מי האמה הם מרובין א"כ לפי חשבון כגון שיש בבור מ' לוגין ומי האמה ק"כ לוגין ויצאו פ' לוגין חשבינן שיצאו מהאמה ג' חלקים דהיינו ס' לוגין ומי הבור יצאו כ' לוגין ונשארו כ' לוגין והראב"ד כתב דיש לשער מחצה על מחצה נמצא הוא להקל וכשמי הבור הם מרובים א"כ לפי חשבון יצאו ס' לוגין מי הבור ולא נשארו רק ס' לוגין ובמחצה על מחצה לא יצאו רק מ' לוגין ונשארו פ' לוגין ונראה דאזלינן הכא והכא לחומרא וא"ת מ"ש הכא דחשבינן למים הצפים ויוצאים לפי חשבון ולקמן חשבינן לכל הפסולים שהם צפים ויוצאים תחלה התם כולהו כשרים ובג' לוגין שאובין הוא דאיפסלו ומן הדין הוי סגי לשער בכדי חשבון עד ג' לוגין אלא דלחומרא בעי בכדי מילואו ועוד דהיינו מ' סאה והלכך רואין שלא יצאו רק המים שנפסלו ולא משערינן לפי חשבון לומר שיצאו ג"כ מי הגשמים הכשרים שירדו לבסוף אבל הכא המים שבבור מתחלה כולן שאובין היו והלכך לא סגי לומר כשיצאו כ"כ הרבה כמו שהיה בבור שכל מה שהיה בבור יצאו אלא לעולם אמרינן דלפי חשבון יצאו ג"כ מי האמה עכ"ל:
לח סָעִיף כב המקוה. כתב הש"ך ומיירי במקוה שאינה מחזקת רק מ' סאה הלכך אמרינן שהמים הבאים עליו דוחין את המים שבתוכו אבל אם היתה מחזקת יותר מזה אפשר שנשארו שם המים שנפסלו והמים הבאים עליו ג"כ וכתב האגודה מכאן היה נ"ל כשמנקין מקוה ונפסל בג' לוגין מים שאובים אם יוציאו ממנו מעט יותר ממה שהיה בו בשעה שנפלו לתוכו הג' לוגין שהוא כשר אבל לא ראיתי רבותי שנהגו כן ושמא יש לחלק בין יצאו המים מאליו ובין היכא שדלו והוציאו ממנו ודנתי לפני רבותי להכשירו אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים או בחול או ינקבו הכלים שדולין בו לבטלו מתורת כלי ויש שהורו שהמעיין אינו נפסל בג' לוגין מים שאובין והאריכו בראיות ולא ראיתי רבים נוהגים כן עכ"ל וע"ל סעיף מ' בהג"ה:
לט סָעִיף כב פסלוהו. ומשמע מדברי המחבר דאין חילוק בין מים כשרים או טמאים בכל ענין פחות מג' לוגין אין פוסלין המקוה כדעת הראב"ד והר"ש ודלא כהרמב"ם דמחלק. ש"ך:
מ סָעִיף כג מראיהן. ומבואר בהרא"ש דדוקא כשלא שינו מראה המקוה אבל אם שינו מראיו פסלוהו ופשוט הוא עכ"ל ב"י ואפי' יש במקוה מ' סאה ונשתנו מראיו פסול. ש"ך:
מא סָעִיף כד צבע. וכן בהדחת כלים. ט"ז:
מב סָעִיף כד ל"ט. וה"ה חסר קורטוב אין משלימין אלא דאשמועינן דאפי' חסר סאה אין פוסלין. ש"ך:
מג סָעִיף כד כשר. ודעת הרמב"ם דבמים שאובים עד רובו דוקא כשר ואף ע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר מ"מ אין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת. כ"כ הב"י:
מד סָעִיף כה מראיו. מפני שאין בה מגוף הדבר המשנה את מראיו וכן מי צבע אין בהם כי אם שריית סממנים ואין לשינוי מראה שיעור אלא אפי' נשתנו מראיו מלוג א' פסול עכ"ל הראב"ד:
מה סָעִיף כה יין. אפי' שלא בשאובין כגון שנמשך לתוכו יין מן הגת ומוהל מבית הבד שלא מתוך כלים ואפי' לא נשתנה למראה היין כיון שנשתנה ממראה מים שהיה בתחלה נפסל והטעם ביין ומוהל זה שהם גוף הפרי ויש בהם ממש. הראב"ד שם:
מו סָעִיף כו אין. אבל אם נשאר בו מ' סאה מראה מים טובל באותן מ' סאה שמראיהן מים:
מז סָעִיף כט שאובין. דהרי הוא כאילו כולו יין ושוב אינו נפסל בג' לוגין מים וכשחזר והשלים וכו' דעת הראב"ד דהיין שנפל בתחלה ג"כ מצטרף להשלים והב"י כתב שמדברי הר"ש והרמב"ם נראה שאינו מצטרף וכ"נ דעת הרב עכ"ל הש"ך:
מח סָעִיף ל השלג. דוקא כשנתנו למקוה בעודו שלג אבל אם נימוח ונעשה מים קודם שנתנו למקוה הרי הוא כשאר מים ופוסל המקוה ופשוט הוא. ש"ך:
מט סָעִיף ל אפילו. והש"ך חולק ע"ז ומביא כמה ראיות שראוי לפסוק דלא מהני טבילה בשלג אף שיש בו כדי מ' סאה רק לטבול ידיו בשלג כדי לאכול שרי אם אין לו מים כיון דנט"י מדרבנן ע"ש:
נ סָעִיף ל ימעך. פי' שיהא נכבש יחד וקשה כדי שלא יחסר ממנו כשיהיה נימוח דכשיהיה מים לא יהיה כ"כ כמו שהוא עכשיו:
נא סָעִיף לא שהגליד. פ' שהקרישו מימיו מחמת הקור וכשנימוחו כשר להקוות כלומר שחזרו להיות כמו מי גשמים ומותר לטבול בהן. ש"ך:
נב סָעִיף לד לדעת. ר"ל שיתמלא לצרכיו אבל לא בעי' שיתמלא לדעת לשפכו למקוה. פרישה:
נג סָעִיף לד גללים. אע"פ שלענין קבלת טומאה אין תורת כלי עליהן וכן בכלי קטן וגדול מ"מ פסול לענין שאובין. ט"ז:
נד סָעִיף יד פוסלת. כיון שמקבלת טומאה משום דהוייתו ע"י טהרה בעינן וכתב הפרישה אע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו מ"מ כיון דמקבל טומאה מדרבנן פוסלת ובהגהת דרישה חולק ע"ז דלקמן סמ"ח משמע דדוקא המקבל טומאה מדאורייתא פוסלת וכן מסיק בב"ח דהכא מיירי בדף שעורכת עליה האשה פת א"נ יחדו למלאכה דהשתא אפי' אין לה שפה מקבלת טומאה ולפ"ז צ"ל הא דאמרינן לעיל סי"ד ואפי' מקבל טומאה מדרבנן אין מזחילין בו זחילה שאני עכ"ל הש"ך:
נה סָעִיף לו עץ. פי' וראוי לחקוק בה יותר הוה כאלו חקק כבר משא"כ בשל חרס. ט"ז וכ' הש"ך א"ל נהי דהוי שאובים מ"מ הרי הם באים למקוה בהמשכה ושאובה שהמשיכוה כשרה כדלקמן סמ"ד וי"ל דהכא מיירי שבא להביא המים למקוה שאין בה רוב מים כשרים אלא כיון שהצנור הוי כלי הרי הם באים למקוה מן הכלי שלא בהמשכה כ"כ בנה"כ ע"ש:
נו סָעִיף לו חבור. כתב הש"ך ויש לתמוה על הרב שהעתיק דברים אלו שאינם אלא למ"ד שכלי שניקב ככונס משקה לא חשיב כלי אבל הרב שכתב לעיל ס"ז דבעינן נקב כשפ"ה וא"כ כיון דנקובים כאן בדרך שלא מקרי כלי הוי חיבור ג"כ וצ"ע:
נז סָעִיף לח שק. אע"פ שאין בהם נקב במקום א' כשפ"ה כיון שיש נקבים הרבה ואין מחזיקין מים לא חשיבי בית קבול ליחשב כשאובין כ"כ הלבוש:
נח סָעִיף מ לכתחלה. כתב הט"ז משמע אבל אם הוא כשפ"ה מביא אפי' לכתחלה וקשה דבסעיף הקודם כתב דכל שהוא ע"י אדם פוסל אפי' אינו כלי וצ"ל דכאן מיירי שלא נשפך מכלי זה ע"י אדם האוחזו אלא מניחו סמוך למקוה והמים באים מן זה הכלי למקוה דמותר מן הדין אפי' בנקב כ"ש בשוליו מ"מ לכתחלה לא יעשה כן אא"כ ניקב בשוליו כשפ"ה:
נט סָעִיף מ יקוב. הקשה הט"ז מאי מהני נקב הא מ"מ בא ע"י אדם למקוה ובזה פוסל אפי' בלא כלי ותירץ דכל שניקב הדלי אין חשש מחמת שבא ע"י אדם דכיון שהמים שבדלי נשפכים תמיד ממנו לתוך הבאר דרך הנקב הוי כאילו לא הופסקו והוה חיבור ואע"ג שכ' רמ"א בס"ס ל"ט דלא מיקרי חיבור לנהר ע"י זה דהתם קאי לענין שע"י ניצוק חיבור נחשב מה שיש למטה בנהר כאלו הוא למעלה במקוה שטובל שם לענין מ' סאה זה לא אמרינן דהוי גוד אסיק משא"כ כאן חשבינן כאילו הוי הניצוק למטה ולא נעשה שאוב מעולם זה נקרא גוד אחית ואמרינן ליה ולפ"ז מותר אף אם אדם שואב בכלי מנוקב כשפ"ה ושופך המים למקוה דהיינו בדרך המשכה מותר לעשות כן אפילו כל המקוה לכתחלה ובדיעבד אפי' לא ניקב אלא כ"ש שהמים זבין דרך שם והיינו עכ"פ בכעדשה עכ"ל:
ס סָעִיף מ לנקוב. ונהג לנקבו בכונס משקה. ב"ח:
סא סָעִיף מ ונפלו. אחר שחסר המעיין ממ' סאה:
סב סָעִיף מ לפקוק. בדרך שלא ישארו שם ג' לוגין כלל של מים הראשונים שנפסלו וכ' הב"ח דמותר לפקוק אפילו במטלנית המקבל טומאה אפי' למאן דאוסר לקמן ס"נ שאני הכא שהסתימה אינו אלא לנגב המקוה דלא כט"ז שסובר דמאן דאוסר בס"נ אוסר גם כאן וכן דעת מהרש"ל הוא כהב"ח:
סג סָעִיף מ טורח. ויבא הדבר לידי דיחוי שלא תוכל האשה לטבול עד שתתעכב ותדחה טבילתה:
סד סָעִיף מא הצנור. שקבעו ולבסוף חקקו (לקבל מימיו של הצנור שיבואו לתוכו מהגשמים ומהצנור ירדו לכלי ומהכלים למקוה) רש"י:
סה סָעִיף מא לדעת. הקשה בהגהת דרישה למה פסלינן לעיל ס"ח במעיין מה שיצאו חוץ לכלי ואפשר דלעיל מיירי שהכלי נתמלא מדעת ע"כ ולי נראה דדוקא במי גשמים י"ל דהוי שלא מדעת דהא לאו בדידיה תליא מילתא אבל במעיין כל שהונח הכלי בענין שהמעיין עובר לתוכו לעולם חשיב לדעת שהרי בהכרח המעיין עובר עליו עכ"ל הש"ך:
סו סָעִיף מג הסייד. פי' שסד את הבור בטיט והביא את הטיט בעציץ ושכחו בבור. ט"ז:
סז סָעִיף מג ישבור. אבל לא יהפכנו כמו בסמ"א ומ"ב דכאן חשיב תפיסת יד אדם טפי מהתם. ט"ז:
סח סָעִיף מג לחסמן. פי' שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים שלא יבלעו היין שינתן לתוכן:
סט סָעִיף מג כשר. והטעם דהא לא כוון שיכנסו המים לתוכן משא"כ בסייד דשם נחשב יותר תפיסת יד אדם מש"ה צריך שם שיהיה גם במקוה מים זולת מה שבעציץ:
ע סָעִיף מד על מחצה. וכ"ש רוב שאובין שפוסלין בהמשכה וכתב הב"ח בשם הראב"ד דהיינו דוקא שהמשיך בכוונה אבל שלא בכוונה אפי' כולו בהמשכה כשרה וע"ל ס"ס ט"ו. ש"ך:
עא סָעִיף מד מדברים. כתב הש"ך ואנן לא נהגינן הכי אלא בעינן המשכה ע"ג קרקע שראוי לבלוע כדלקמן סמ"ו וכ"כ הב"ח וכתב בט"ז דאם אין כאן אלא מחצה אין לו תקנה רק אחר שיצאו הראשונים כמ"ש בסכ"ב ודלא כפרישה דמכשיר כאן באם יקוה ע"ז גשמים דזה אינו לפע"ד עכ"ל:
עב סָעִיף מד פסול. כיון שמילא בכתפיו להדיא לתוך המקוה ולא המשיך תחלה אפ"ה אם פתח וכו' כשרה:
עג סָעִיף מד תחלה. פי' שהמשיך תחלה מים שאובין למקוה ואינם כ' סאין ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים כלומר שנפלו עליהן מי גשמים יותר מכ' סאין לא מהני אפי' פתח אח"כ הצנור מפני שלא היה שם מתחלה רוב מים כשרים. ש"ך:
עד סָעִיף מו בתלוש. כ' הש"ך ומיירי כאן שהיו המים ראוים לבוא למקוה זולת הכלי זה אבל אם לא היו ראוים לבוא זולתם אפי' לא היה עליו שם כלי בתלוש אם הוא כלי המקבל טומאה פוסל (דהווייתו ע"י טהרה בעינן) כדלקמן סמ"ח:
עה סָעִיף מ נובע. כתב הב"ח דהיינו דוקא למ"ד לעיל ס"מ דמעיין אינו נפסל בשאיבה אבל לדידן דמחמרינן התם ה"ה הכא עכ"ל אבל הט"ז והש"ך חולקין עליו וס"ל דכאן כשר לכ"ע שהדבר ידוע שא"א שישארו אותן הגידין בלא מים כלל וכיון דלא איפסק לחלוחית הגידין ונשאר בהם מים קצת נמצא שנטהרה אותה שאיבה ברבייה והמשכה וכל זה במקוה הנובע דוקא אבל אם היה מקוה של מי גשמים ונתייבשה לא מהני:
עו סָעִיף יד בידו. כיון שהאדם מקבל טומאה אבל הדף פשוטי כלי עץ הוא ואינו מקבל טומאה מן התורה והקשה מעדני מלך דלעיל סי"ד כתב המחבר דאפי' בדבר המקבל טומאה מד"ס אין מזחילין בו ותירץ הש"ך דהתם לא קאמר אלא דאין מזחילין בו ר"ל כדי לטהר אף בזוחלין אבל מ"מ נוטפים מיקרי ומטהרין באשבורן:
עז סָעִיף מט דחשבינן. ול"ד לממשיך מים מן המעיין לכלי שנפסלו אפי' היוצאים חוץ לכלי לעיל ס"ח ולא מהני להם חבורן דהתם הכלי יש לו בית קיבול ונפסלו משום שאובין משא"כ הכא דליכא בית קבול ולא נפסלו אלא משום דבר המקבל טומאה שפיר מהני ליה השקה כ"כ הב"י והט"ז תירץ דהתם הטעם משום גזרה ע"ש וכתב הגהת פרישה דאם נפסק הקילוח המושך בסילון פסולה אח"כ והש"ך השיג עליו וכ' שאין דבריו מוכרחים ע"ש:
עח סָעִיף נ ממעיין. צ"ל דמיירי הכא שעדיין בא ממעיין ושלא תאמר כיון דבמקוה הוא במקום מכונס ניחוש לזחילותה קמ"ל. ש"ך:
עט סָעִיף נ שמתיר. כ' הב"ח דלעיל גבי הנקת המקוה כ"ע מודים שפוקקין הנקבים בדבר המקבל טומאה שלא בא אלא לנגב המקוה שלא יבואו המים לשם ואינו מכיר חילוק זה דהא גם כאן אינו עושה אלא שלא יזובו המים דרך שם עכ"ל הט"ז (וע"ל מ"ש בס"ק ס"ב):
פ סָעִיף נב כשפופרת. כתב הש"ך ודוקא מקוה הפסול מדאורייתא אבל הפסול מדרבנן סגי בכשערה כדלקמן סנ"ג:
פא סָעִיף נב בהכשרו. כתב רבינו ירוחם שנסתפקו המפרשים אם נשאר השאוב בהכשרו או כיון שנסתם הנקב חוזר לפסולו כבתחלה וטוב להחמיר לכתחלה וכתב הב"ח דאין בכלל הכשר זה אם עירב מקוה החסר עם השלם כיון שנסתם הנקב הרי הוא חסר לפנינו מה מועיל לו שהיה מעורב בתחלה עם השלם (כיון שהוא עכשיו חסר) וכ"כ מהרש"ל וכ"מ בתשו' הרא"ש ודברים פשוטים הם עכ"ל הש"ך:
פב סָעִיף נב לנהר. וה"ה אצל המקוה שלם כדי שאנו רואין החלחול אבל כשחופר בסמוך זה לזה ב' או ג' חפירות שכולם חסרים ואין באחד מהם מ' סאה אע"פ שניכר דארעא חלחולי מחלחלת והחלחול מפעפע מזה לזה לא הוי חיבור. ש"ך:
פג סָעִיף ג חולקין. כתב הש"ך דלטעמייהו אזלי דס"ל לעיל בס"ג דכולו שאוב פסול מדאורייתא לפ"ז היכא דהמקוה היתה רובא כשרה ומקצתה שאובה כגון שנפלו לתוכה ג' לוגין מים שאובין סגי לכ"ע בכשערה עכ"ל אבל מדברי הט"ז לא משמע כן ע"ש ועיין בב"י ודו"ק והב"ח הקשה דמ"ש דלעיל ס"ז בעי כמוציא זית וכן בס"מ לא סגי בנקב כשערה להביא מים על ידיה לכתחלה וכאן מכשיר כשערה וכתב הש"ך דלק"מ דשאני הכא כיון דיש כאן מקוה שלימה אלא שהיא שאובה ויש מקוה שלימה בצדה הלכך סגי בכשערה לעירוב מקואות הואיל שהוא מדבריהם עכ"ל:
פד סָעִיף נד לשתי. כתבו הט"ז והש"ך דיש מחלוקת בין הפוסקים איזה מקרי שתי ואיזה ערב והלכך לענין מעשה יש להחמיר כתרווייהו דבין באורך בין ברוחב צריך שפ"ה וכ"פ הב"ח:
פה סָעִיף נד נפרץ. וה"ה אם לא נפרץ אלא שהמים הולכים מזה לזה למעלה מן הכותל ורואים האויר בעי כקליפת השום ולא סגי בטופח ע"מ להטפיח כ"כ הריב"ש ושאר פוסקים:
פו סָעִיף נה הוכשרו. כתב הט"ז אין הכוונה שהם כשרים לטבול בהם כמות שהם שהרי אין בכל א' מהם שיעור מ' סאה שהרי הופסקו אח"כ זה מזה אלא ר"ל שהשאובים נטהרו ונעשו ע"י השקה זו כמי גשמים כיון שמן מ' סאה נעשה להם השקה ואם ימלא אח"כ מי גשמים על השאוב עד מ' סאה יהיו כשרים לטבילה וכ' הש"ך ואפי' נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר אל הכשר לא נפסל בכך שהרי נתחברו גם לכשר קודם שירדו השאובין לתוכן כ"כ הרא"ש:
פז סָעִיף נ טהורים. כתב הש"ך ומיירי שהמים שיצאו חזרו למקומן דאל"כ הרי הן כזוחלין ולא עלתה להן טבילה ומיירי ג"כ בשלא חסר כלום מהמים בשעה שיצאו על שפתם כגון שכותלי המקוה גבוהים דאל"כ ודאי דלא עלתה להן טבילה והמקואות לא הוכשרו שהרי הם חסרים מיהו נראה דוקא היכא שאין במקוה רק כ' סאה בעינן שיחזרו למקומן אבל אם הם יותר ממ' סאין לא בעינן שאף כשזוחלין לחוץ נשארו מ' סאה ולא מקרי זוחלין כיון שמחמת אדם הטובל בהן יוצאים לחוץ ואפי' למאן דפוסל בס"נ ביצאו דרך סדק אפי' נשארו מ' סאה מודה הכא דדוקא התם ביצאו מעצמן שלא בשעת טבילה פוסל אבל הכא שהוא מתוך הטבילה לא:
פח סָעִיף נו והשיקום. דמחמת שיורדין הטובלים לתוכן צפו המים על גביהן וכתב הש"ך דצ"ע לעיל סנ"ה:
פט סָעִיף נז יעקור. דאם נעקר הגל לא היה מטהר דאין מקוה מטהר בזוחלין אלא באשבורן ואם נעקר לא הוי באשבורן מיהו דוקא במקוה שאינו נובע אלא נקוו מי גשמים בגומא אבל מקוה שנובע מים חיים דקי"ל דמטהר בזוחלין ובכ"ש אפי' נעקר הגל היה מטהר הכלי בכ"ש דלכלים לא בעינן מ' סאה כ"כ הב"ח והט"ז אבל הש"ך חולק על זה ופסק דאף במעיין צריך מ' סאה אפי' לכלים דלא אמרו דסגי בכ"ש אלא בגוף המעיין במקומו אבל כל שנתלש נהי דמטהר בזוחלין מ"מ לא מטהר בכ"ש ובתוי"ט פ"ו דמקואות השיג על הרא"ש דאפי' יש בו מ' סאה מ"מ מהוה ע"י דבר המקבל טומאה ע"כ ומיהו דעת הרא"ש נראה דלא מיקרי מהוה ע"י דבר המקבל טומאה אלא כשנוגע המים שממנו נעשה המקוה ועוברים ובאים ע"י דבר המקבל טומאה אבל הכא נהי דהאדם מוליך ומביא במקוה ומתוך כך נתלש הגל מ"מ נתלש מהמקוה גופיה ובמקום תלישתו אין שם ידי אדם עכ"ל:
צ סָעִיף נח המערה. פי' מערה הוא מקוה שכך היה עיקר מקואות שלהם במערות:
צא סָעִיף נט מטבילין. דע שבכ"מ דמטבילין במקוה חסר בצד השלם צריך שיהא עכ"פ גוף הנטבל מתכסה במים בבת אחת ובכלים אע"פ שמתכסין כולם במים כגון מחטין וצנורות שהן קטנים לא סגי בפחות מרביעית כ"מ בש"ס ופוסקים ופשוט הוא עכ"ל הש"ך:
צב סָעִיף ס מערבים. ודוקא גשמים אבל מעיין מערב אף בזוחלין. ש"ך:
צג סָעִיף סב פעמים. דשמא בראשונה לא טבל כהוגן על סמך השניה ובשניה שמא חסרו המים בראשונה אבל הטובל פעם אחת נזהר לטבול כהוגן. ט"ז:
צד סָעִיף סג פיהן. ור"ש פירש הטעם מפני שהמים מקלחין לכלי ועושין מים שבתוכה שאובים וכתב ב"י דאפשר לפ"ז אף דרך צדן לא יטבילן רק דרך פיהן מיהו בדיעבד נראה שאין לחוש. ש"ך:
צה סָעִיף כב יפסלו. כתב הט"ז דרמ"א אתי לאשמועינן אף שנתמלאו אחר כך ממי גשמים אינו מועיל דהמים שבכלים פוסלין המקוה מחמת ג' לוגין שאובין כיון שהמקוה מצומצם ושוב לא מהני מילוי גשמים אלא עד שיצא ממנו מילואו ועוד כמ"ש סכ"ב וחיישינן שהטובל לא ירגיש בזה ויטבול בו אחר שירדו גשמים עכ"ל אבל כשמעלהו ונתהפך דרך שוליו תו לא מיקרי מים שבתוכן שאובין שאינן מתקבלין בתוכו. כ"כ התוי"ט:
צו סָעִיף סד והשק. שהן מנוקבים והמים שבהם לא נעשין שאובין (מאחר שהמים מעורבים דרך הנקבים). ט"ז:
צז סָעִיף סה מוחזק. אע"פ שעכשיו לאחר הטבילה הוא שלם לפנינו אבל אם חסר עכשיו אע"פ שאינו מוחזק להתמעט ממ' סאה לא עלתה לה טבילה דהעמד טמא על חזקתו עכ"ל הש"ך:
צח סָעִיף סה לעיין. שאין סומכין על החזקות במקום שאפשר להתברר:
צט סָעִיף סו יחלקו. אבל כשיש ביניהם נקב כשפ"ה כשר אפילו אם מחלק:
ק סָעִיף סו בכלים. והטעם משום דהווייתן ע"י דבר המקבל טומאה כ"כ הט"ז והלבוש אבל הש"ך השיג ע"ז וכתב דהטעם הוא דבעצים ואבנים יש בהן כשפ"ה אבל כלים מסתמא אין בהן כשפ"ה דאי יש בהן אין שם כלי עליו אף ע"י נקבים דקים הרבה כמו סל וגרגותני ודברי המחבר צריך לפרש כן ובלבד שלא יחלקו כל המקוה דהיינו שיהא נקב כשפ"ה אבל בכלים שאין בהם נקב כשפ"ה פסול עכ"ל:
קא סָעִיף ג כשר. דספק מים שאובין הוא ספיקא דרבנן דמן התורה אין פסול אלא ברובה שאוב כמ"ש רמ"א בס"ג. ט"ז:
קב סָעִיף סח טהור. דוקא כשהיה רוב מים כשרים במקוה דאל"כ ה"ל ספיקא דאורייתא וע"ל סימן קי"א. ש"ך:
קג סָעִיף סח יתלה. דמאי חזית הלכך שניהם פסולים דאין לתלות בא' יותר מחבירו וע"ל סי' ק"ץ וסי' קי"א. ש"ך:
קד סָעִיף ע רובו. כתב הלבוש שהמחבר כ"כ לפי סברת הרמב"ם דס"ל אפילו כולו שאוב דרבנן לכך מיקל אם יש בו רוב מים כשרים אבל אנן דקי"ל כולו שאוב אסור מדאורייתא לעיל ס"ג אפילו ברוב מים כשרים פסלינן כה"ג שהפסול מוכיח עליו עכ"ל והט"ז והש"ך השיגו עליו וכתבו ששגג בזה דודאי אין חולק על דין זה אפי' לדידן אם יש בו רוב מים כשרים כשר ע"ש שהאריכו בדבריהם:
קה סָעִיף עא שהטמא. מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן דאל"ה תיפוק ליה דספיקא דאוריית' לחומרא ולמה לי הטעם דחזקה. ט"ז:
קו סָעִיף עב שאין. בכל הסעיף מיירי שיש רוב מים כשרים דה"ל ספק דרבנן. ט"ז וש"ך:
קז סָעִיף עב נפלו. וה"ה כל שאר מיני פסול תולין שנפל בפסול ש"ך:
קח סָעִיף עג לכתחילה. אבל בדיעבד עלתה לו טבילה כיון שירדו גשמים אח"כ. ש"ך:
קט סָעִיף סט פסולים. כתב הש"ך ול"ד לדלעיל סעיף ס"ט דהתם היינו טעמא כיון דלכתחלה היה מקוה כשר א"כ גם עתה שנעשה לשם מקוה נעשה וכיון שכן מסתמא בכשרות נעשה אבל הכא לא ידעינן כלל אם נעשה לשם מקוה או לא גם נראה דהא דפסול הכא היינו בשנראה שנעשה ע"י אדם הלכך פסול משום ספק אבל אם נראה שנעשה בידי שמים כגון בגומא וחפירות שבשדה וכיוצא בהן שנתמלאו ע"י גשמים ולא ע"י אדם כשרים עכ"ל:
קי סָעִיף עה יש אוסרים. שלא יאמרו המרחץ הוא מטהרה כמו הטבילה ויטהרו במרחץ לחוד עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א ושיעורה אמה על אמה. עי' בתשב"ץ ח"יא סי' קכ"ט ועוד מסי' קס"ג עד סי' קס"ז במקום עגול או העשויה בתמונת חצי כדור לחלק לחצאים איך משערים אותו ע"פ דרכי המהנדסים:
ב סָעִיף א מ"ד אלף. עי' ש"ך ועי' בתשו' דרכי נועם סי' כ"ה מ"ש בזה:
ג סָעִיף א גדול יותר. עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ט שכתב דבמי מקוה צריך שיהא החריץ גדול כ"כ בענין שכשיכנס אדם לתוכה לטבול לא ישפכו מן המים חוצה ולא כלום ואף אם יהיה בתוכה אלף סאין לא מהני לה (אף דמדברי המחבר לא משמע הכי לשיטתו אזיל לקמן ס"נ והא דלא הגיה הרמ"א מידי משום דלא מפורש בדברי המחבר להדיא וכהאי גווני מצינו בכ"מ) כמ"ש לקמן ס"נ בהגה"ה. דיש להחמיר לכתחלה אף אם ישארו מ"ס עד הסדק לסתום הנקב דלא ליהוי זוחלין ומלשון הב"ח משמע שיש להחמיר אף דיעבד וה"ה הכא יש להחמיר שתהיה המקוה גבוה כ"כ שלא יצאו מן המים חוצה בטבילת האדם הן גדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו שלא יהיו זוחלין. וחכם אחד חולק עליו שזה לא מקרי זוחלין דדוקא אם המים יוצאים מעצמם ולא כשיוצאים ע"י הטובל כמבואר בש"ך סק"ל והוא ז"ל חזר והשיב לו להעמיד דבריו דדוקא אם כשיצא הטובל יחזרו המים למקומם לאו זוחלין הן משא"כ אם שוב אינם חוזרין ודאי הוו זוחלין ע"ש עי' בנודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סוף סי' קל"ז:
ד סָעִיף ב מתערבים עם הנוטפין. [עש"ך סק"י ועי' בתשובת חתם סופר ס"ס רי"א מ"ש בזה]:
ה סָעִיף ב לטבול בנהרות. [עי' בתשובת חתם סופר סי' ר"ב שהאריך בזה]:
ו סָעִיף ג פסול מה"ת. עי' בתשו' רדב"ז החדשות סי' פ"ה:
ז סָעִיף ו של מקוה. עי' באר היטב בשם ש"ך ועי' בתשובות ר' חיים שבתי ח"ג סי' כ"א דף כ"ח ע"ג מה שהקשה ע"ז מסוגיא דב"ב דף ס"ו דמבואר שם דקבעו ולבסוף חקקו לא מהני רק לענין שאיבה דרבנן אבל לא לאיסור תורה ומ"מ העלה דאין לזוז מפסק הטור וכשר לטבול בתוכו כשקבעו ולבסוף חקקו וכתב שם עוד ליישב הקושיא דלפי המסקנא לא אמרינן כהאי תירוצא דשאני לענין שאיבה אלא סברא אחרת ע"ש ועי' בספר באר יעקב מ"ש בזה [ולדינא העלה ג"כ דאין לזוז מפסק הנ"ל והסכימו עמו הגאונים חביריו וע"ש. וכן פסק הלכה למעשה מרכבת המשנה פ"ו הלכה ד' ממקואות ויובא קצת לקמן סק"י] ובספר ישועות יעקב בא"ח סי' קנ"ט סק"ז. ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן קמ"ב שעמד ג"כ בקושיא זאת ולא נתקררה דעתו עד שהוצרך לומר דהטור ובעלי הש"ע לא קיימו אטבילת נדה אלא בדיני מקוה והרי גם כלים חדשים הניקחים מן העובד כוכבים צריכים טבילה ויש מהפוסקים שסוברים דעיקר טבילה זו הוא מדרבנן ואפילו לדידן דוקא כלי מתכות אבל כלי זכוכית לכ"ע דרבנן ולכן כתבו שאם קבעו אחר שחקקו פסול ור"ל אפילו לטבול בו כלי זכוכית אבל קבעו ולבסוף חקקו יש חילוק דבכלי זכוכית שרי לטבול בתוכו אבל כלי מתכות וק"ו אשה נדה אסורים לטבול בתוכו ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה וכתב דבעלת הכתם שהיא רק טמאה מדרבנן אינה טובלת בו לכתחלה אבל בדיעבד עלתה לה טבילה גם בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ל"ט דעתו דדוקא לענין מים הנמשכים דרך כלי בזה מהני קבעו ולבסוף חקקו אבל לא לענין לטבול בתוכו וכתב דאף דמדברי הטור משמע דגם לענין זה מהני וגם ברמב"ם ס"פ י"א מהל' כלים משמע הכי דאף לענין קבלת טומאה בכלי גמור בעינן עליו שם כלי בתלוש מ"מ מה נעשה כיון דבסוגיא דב"ב הנ"ל מפורש בהיפך ע"ש. [ועי' בתשו' ח"ס ס' קצ"ח וסי' ר"ה ורי"ז שהאריך מאד בזה. ושם כתב אחרי שדעת רמב"ם ורשב"א ואגודה ורא"ש וטור וש"ע ותשובת ת"ח וספר באר יעקב ומרכבת המשנה ומנהג כל ערי ישראל להתיר לטבול בכלי שקבעו ולבסוף חקקו ובתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר לענין זה ודאי דאסור לפקפק ולהרהר על הוראה זו וכתב עוד דה"ה כשהחקיקה וקביעות באים כאחת כגון שעושין קיסטי"ן מנסרים יתד ע"י עמודים שנקבעו בקרקע ובבנין וכן מותר לחלקה אח"כ ע"י הבדל חומת עץ בין מים למים אם יהיה בכל אחד כשיעור ע"ש] וכתב עוד בנו"ב שם בדבר המקוה אשר לפעמים המים מתמעטים עד שלא נשאר שיעור מקוה אם יכולים להעמיד בתוכו חבית גדולה עם נקבים בתחתיות כשפ"ה ולקבוע החבית בסיד כמעשה בנין ואחר שיתמלא המקוה יסתמו הנקבים בברזות של עץ כדי שלא ימעטו המים וכתב שאין זה נכון [אף אם נחליט דקבעו ולבסוף חקקו מהני גם לענין טבילת נדה ואף אם יפתחו הברזא בכל עת טבילה] דכיון שסותם הנקבים בברזא של עץ לא נתבטל החבית מתורת כלי ואף בעת הסרת הברזא מקרי כלי כמבואר בא"ח ס' קנ"ט ס"ה דשם בעת שנוטל ידיו דרך הברזא אז אין הברזא בחבית ואפ"ה תורת כלי עליו כיון ששוב יחזור הברזא לתוכו ולכן אם בעת שעושה הנקב בחבית תיכף היה בדעתו לסתמו בברזא לא נתבטל שם כלי מן החבית כלל אפילו קודם שתיקן הברזא כו' ע"ש וע' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' נ"ג שהשיג עליו והעלה דאף שחושב בעת עשיית הנקב לסתמו סתימה גמורה לא מהני כלל כ"ז שלא נסתם ומ"מ חושש לדברי הגאון נו"ב ז"ל לכן שפיר דמי לעשות נקב א' גדול כמוציא רמון ולסתמו בסיד וצרורות דרך בנין וזה יהיה סתום ועוד יעשה נקב כשפ"ה עם ברזא ולפתוח הברזא בכל עת שבא לטבול [ועי' עוד מזה בת' משכנות יעקב ס"ס מ"ד ובתשו' ח"ס סי' קצ"ח ור"ה ור"ן ורי"ח באורך. ולכאורה הראיה שהביא בתשו' משכנות יעקב שם מש"ס דיומא גבי בן קטין עשה י"ב דד לכיור כו' ראיה גדולה היא ואינה נדחית מפני סברת תשובת בית אפרים ותשובת ח"ס שם] וע"ש שנסתפק מה נעשה בטבילה של שבת (מיהו נ"ל דכל עיקר ספיקו ל"ש אלא למאי דס"ל מעיקרא דדי בנקב א' משא"כ השתא לא שייך זה וצ"ע שם) אם מותר לפתוח הברזא ולסתמה שהרי הנקב מבטל מתורת כלי והסתימה חוזר ועושהו כלי וצידד להתיר ועכ"פ אין להחזיר הברזא אחר שטובלין בה בחוזק רק תהיה רפויה קצת ומתנועעת בתוך החור לכאן ולכאן ע"ש. ועי' עוד בתשובת ב"ח שם שהאריך הרבה בדיני מקוה וגם בתשו' נו"ב שם בסוף התשובה ביאר י"ד פרטי דינים במקואות ע"ש:
ח סָעִיף ו שאין טובלין בכלים. עי' מענין זה בתשו' מאיר נתיבים בקונטרס מקוה ימים שהאריך בזה:
ט סָעִיף ז הלוקח כלי גדול. עי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"א שרב אחד רצה לומר דזה דוקא בכלי של עץ אבל בשל מתכות אף שניקב בכדי טהרתו טמא מדרבנן והוא ז"ל השיג עליו ע"ש:
י סָעִיף ז כגון חבית גדולה. עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' מ' במקוה שרוצים לעשותו ע"פ מי הנהר לעשות תיבה וקובה בשולים כשפ"ה והתיבה צפה ע"פ המים ומקודם פוקקים הנקב לשפוך בתוכה חמים וכשיורדים לטבול מסירים הפקק וכתב דבפשיטות דמי ממש לההיא דפ"ו מ"ה דמקואות השידה והתיבה שבים אין מטבילין בהם אא"כ היה כשפ"ה ומשמע דאף בנקב מן הצד דהמים שבו כשאובים מ"מ מהני כיון דהמים מקיפין מכל צד ונטהר ע"י חיבור לנהר כשפ"ה וא"כ בנ"ד אף אם פוקקים הנקב בשעה שמטיל בו חמים כיון דמסירים הפקק בשעת טבילה ומחובר כשפ"ה שרי. אולם לדעת הר"ש שם דמחלק בין כלים תלושים לקבועים דבתלושים שהוא דרך ארעי לפי שעה לא חיישינן שיזדמן שיניחנו במקום שאין מוציא המים כשפ"ה אבל בקבועים חיישינן לכך וה"נ בנ"ד כיון דהוא מלתא דקביעא י"ל כיון דבשעת סתימת הנקב נעשו תלושים לא מהני אח"כ חבור כשפ"ה אולם יש תקנה לנקוב הפקק או שולי התיבה ואף שאין בנקב כשפ"ה הא מדברי הר"ש פ"ד מבואר דנקב כ"ש בשוליו מבטלו מתורת כלי וא"כ לא נעשו המים תלושים כלל ואף דדעת הרמב"ם דאפילו נקב המטהרו לא מהני לבטלו מתורת שאובין וק"ו לטבול בו אא"כ קבעו בארץ או סתמו במעשה בנין כמ"ש בש"ע סעיף זה מ"מ בחבור לנהר כשפ"ה דאין כאן רק גזירה שמא יניחנו כו' סמכינן על שיטת הר"ש והרא"ש (לקמן סעיף מ') דאפילו נקב כ"ש ולא קבעו בארץ כשר ועוד דכיון דהרמב"ם לא ס"ל הך גזירה שכתב הר"ש הנ"ל א"כ בין להר"ש ובין להרמב"ם המקוה כשר אף דאינן מטעם אחד לא תפסינן ב' החומרות בהדדי (וכעין שכתב הש"ך לעיל סי' נ"ד סק"ט ע"ש) ואף דבש"ך ס"ק כ"ו לא הקיל רק בניקב כשפ"ה ויש לומר כו' עד אבל כאן במים מקיפו דהר"ש הוא האוסר ואיהו ס"ל דנקב כ"ש מהני ולא מצינו דאוסר לטבול בו י"ל דסמכינן ע"ז להקל בנקב כ"ש אך אעפ"כ כיון דיש לפקפק בזה טוב יותר לעשות מכסה לא בהידוק אלא ברפוי (ר"ל שלא יעשו פקק רק מכסה לכסות הנקב ויהיה רפוי ואז נחשב כאילו הנקב פתוח והוי ממש כנדון הש"ך ומפני דיש לחוש שיהיה פעם מהודק לכן יש לנקוב גם כן נקב כ"ש) ולנקוב ג"כ שולי התיבה בנקב כ"ש דבזה יש לסמוך להקל אולם עדיין יש חשש במקוה זו כיון דמיוחד לעמוד בו ולטבול הוי מיוחד למדרס ופסול להראב"ד (לעיל סי' קצ"ח סל"א) משום גזירת מרחצאות וגרע מנסרים שבמרחץ דכתבו האחרונים להקל כיון דנעשו לחברם בקרקע גם המים צפים עליו אין בו דין מדרס משא"כ בנ"ד דלא מחברו בקרקע. אך יש לצדד להקל די"ל דוקא בקבוע ע"ג קרקע דומה למרחצאות אבל בנ"ד דאינו קבוע ע"ג קרקע אלא דתלוי ע"פ המים י"ל דאין זה דומה למרחצאות וכיון דהרבה פוסקים לא ס"ל לההיא דהראב"ד וי"ל דבכה"ג גם להראב"ד שרי יש לסמוך בזה להקל ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' ר"ו שאלה כזו שעשוי מקוה ע"ג גיגית אתת תלויה בשלשלאות לתוך המעיין ומנוקבת כשפ"ה לחברה אל המעיין וסותמין הנקב בברזא כדי שלא יתקררו החמין ובשעה שהיא יורדת לטבול פותחין הברזא כדי לחבר עם המעיין וכתב שמקוה כזו כבר בא לידו ופסל אותה מטעם שאינה מחוברת בקרקע רק תלוי בשלשלאות ואז בעי מדינא שיהיה הנקב פתוח בשעת טבילה ואי לאו פסולה מה"ת וכל הנשים המשמשים המקוה העידו לפנינו שאין פותחין הברזא ממש מפני שא"א להם למצוא הנקב בתוך המים כו' וכל הני מילי לימרו משמי ברבים שאני פוסל המקוה ומכ"ש שנעשה התיבה מעיקרא לשמש הקרקע גרע טפי כו' ע"ש עוד דמצד שהגיגית נחזקה בחבושים ויתדות של ברזל אין קפידא דהחשוקים והיתדות אינם עושים את הכלי כלי מתכות ומכ"ש בנ"ד שאין הגיגית צריכה להם עתה כלל רק שלא יתקלקל לעתיד ע"י כובד המים וטובלים וכמ"ש בנודע ביהודה מ"ת סימן קל"ז (הובא לקמן ס"ק כ"ב ע"ש):
יא סָעִיף ז נקב המטהרו. עש"ך ס"ק כ"ג בסופו מה שהקשה על המחבר ועי' בשו"ת השיב רבי אליעזר סי' א' מ"ש בזה:
יב סָעִיף ז וקבעו בארץ. עי' בס' מרכבת המשנה פ"ו מהלכות מקואות דין ד' שכתב שנשאל בכלי שחיברו בקרקע אי מהני נקיבה אח"כ והשיב דזה פשוט דמהני ממ"נ אי תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי כו' עד וכיון דמותר לנקבו בעודו בקרקע שרי אח"כ לסתמו דבשעת נקיבה בטל מתורת כלי והסתימה אח"כ חשוב כצינור שקבעו ולבסוף חקקו ובהדין זה פשוט עכ"ל וכ"כ בספר באר יעקב דה"ה דמותר לקבעו בקרקע כשהוא שלם ולעשות נקב אח"כ בעודו קבוע בקרקע כשיעור שפ"ה לכל היותר ואף אם סותם אח"כ הנקב כשר דהוי כמו קבעו ואח"כ חקקו [ע"ל סכ"ה] אלא שכתב דכיון דמשמעות הפרישה אינו כן לכן לכתחלה או בדיעבד במקום דליכא הפסד כ"כ יש להוציאו ולעשות לו נקב בתלוש אבל היכא דאיכא טרחא או הפ"מ יש להתיר ע"ש שהאריך בזה ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר זצ"ל סי' ל"ט דדעתו ג"כ בפשיטות דמהני נקיבה בעודו קבוע בקרקע אמנם מה שכתבו דמותר אח"כ לסתמו בזה אין דעתו כן דכיון דכבר קנה שם כלי בתלוש וע"י החיבור לארץ לא אבד שמו אלא שע"י הנקב מקרי כלי פסול ושוב כשנסתם חוזר להיות כלי אך כתב דוקא בחיברו לכלי בעודו שלם דבעידן חבורו לא הועיל כלום החבור לקרקע לבטל שם כלי ממנה בזה אף בנקבו אחר כך וחזר וסתמו הוא כמעיקרא להיותו כלי במחובר אבל אם ניקב הכלי קודם שחברו י"ל דכיון דבשעת חיבורו לא היה עליו שם כלי וכבר נתבטל ממנו שם כלי ע"י החבור בזה אף דסתמו אח"כ לא נעשה כלי במחובר והוי כקבעו ולבסוף חקקו. אמנם מ"מ לטבול בתוכו אסור רק דמים הנמשכים דרך כלי כזה כשרים (כאשר כתבתי בשמו לעיל ס"ו ד"ה בתוך הכלי) ע"ש. וכתב עוד הבאר יעקב שם בדבר המקוה שלקחו כלי גדול ועשו נקב בשוליו כדינו וקבעו בארץ בתוך בית אחד וסתמו הנקב בעץ היטב להחזיק המים אח"כ רוצים להוציא הכלי הנ"ל ולקבעו במקום אחר דזה פשוט שצריך לעשות נקב מחדש דכיון שמוציאו מבית הראשון כשהיה סתום היטב הדרא למלתא קמייתא והוי עלה שם כלי בתלוש דלא כמורה אחד שטעה בזה ע"ש:
יג סָעִיף ח שיצאו מהכלי. עבה"ט מ"ש ל"ש שהכלי שלם כו' ועי' בתשו' נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קל"ט שרב אחד רצה לאסור במקוה שנעשה כה"ג וכדי שלא להוציא לעז חפש למצוא היתר ע"פ דברי הש"ך בס"ק נ"ו בשם הראב"ד שהמים היורדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מהראשונים והוא ז"ל חלק עליו דודאי אף שהכלי מלא חוזק הקילוח הבא יורד לתוך הכלי כולו ונעשה הכל שאובים ופסולה ואפילו הנשים שכבר טבלו הם בנדתן וכל מה ששמשו היה באיסור ויטבלו עתה מחדש. וע"ש בסי' ק"מ דאם המקוה הזה שנמשכו בו המים הצפים מעל הגיגית היה מקום חפירה בקרקע והיה מעיין נובע אלא שלא היה בו אפילו כ' סאה והמים הצפים השלימו השיעור בזה הנשים שטבלו א"צ טבילה שנית וכדאי הם אותן הפוסקים לסמוך עליהן שמעיין לא נפסל בשאיבה ומטהר בכ"ש ע"ש:
יד סָעִיף י להיות לה דין מקוה. [עבה"ט ובש"ך סק"ל ועי' בתשו' חתם סופר סימן ר"ט שכאריך בזה ומבואר שם שגם דעת הרמב"ם להכשיר אפילו בטלו ב' הזחילות מקום הכניסה ממעיין ומקום היציאה מ"מ שם מעיין עלה אך אין להקל נגד הראב"ד. ועכ"פ כ"ז שנקבו הזחילות פתוחים טובלים בו בלא פקפוק ואין להחמיר לגזור דילמא פסקה זחילה ולאו אדעתיה כיון דלו יהא דאיפסקה ולאו אדעתיה האיכא הרמב"ם דמכשיר מסתיין דלא נגזר ע"ש ועי' מש"ל ס"ק כ"א]:
טו סָעִיף טו סאה ומעיין כ"ש. [עבה"ט מ"ש וכתב הש"ך כו' עד ומשמע דיש אוסרים והלכך טוב להחמיר ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' קמ"א שתמה עמ"ש ומשמע כו' כאילו אינו מפורש להדיא והרי נתפרש בדבריו בדין שהביא הש"ך בשמו בס"ק קי"ב (בבה"ט ס"ק פ"א) דהביא שם שתי דעות בזה אך באמת דעת האוסר תמוה כו' (סיום דבריו יובא לקמן סנ"ב) . ועי' בתשו' ח"ס סי' רי"ב ע"ד המקוה שניקו אותה ועמדה בלי מים כלל והיה באר מים נובע סמוך לה ומי הבאר עמוקים הרבה ממקוה והמשיכו שאובים אל הבאר עד שנתמלא על גדותיו ונתמלאה המקוה ע"י נקב כשפ"ה שפונה להבאר וכתב הנה מקוה טהורה שפה קהלתנו שנעשה ע"י חכמי הדורות כן נעשים שב' מקואות סמוכים ונקובים זה לזה כשפ"ה בעליונו וכשמנקים אחד מהם משליכים שאובים אל חברתה (ע"ש בסי' רי"ד דשם הזכיר ג"כ מעשה זאת המקוה ושם לא כתב משליכים שאובים אלא דשופכים אל השניה בהמשכה ע"י סילונות של נסרים ע"ש הטעם) עד שתתמלא עד הנקב ומשם משקה לחברתה עד שתתמלא ושוב מנקים חברתה וחוזרת ומתמלאת ע"י השניה כנ"ל ולית מאן דחש למ"ש הש"ך ס"ק מ"א וקי"ב וכמו שתמה בנודע ביהודה אך אם לא היו מי הבאר עמוקים אלא מרודדים ולא היה כל גופו של אדם עולה בהם בלי הוספת שאובים הייתי חושש לכתחלה לדעת הרא"ה בבד"ה כו' ואי היה המקוה כולו שאוב והיה בא להכשירו ע"י חיבור למעיין גם בזה מצאתי דעת הרא"ה בשיטה מקובצת י"א שכתב שאין חיבור מטהר אלא מב"מ היינו מקוה למקוה ולא מקוה למעיין (הביאו ג"כ בסי' ר"ט וכתב דהוא מאד תמוה וע"ש בס"ס רי"א) אבל הכא בעובדא דא שטיהר השאובין תחלה במעיין ושוב נבעו להמקוה אינו ענין להנ"ל. ומ"מ נ"מ היכא שחוברו אליו יחדו היינו שהמקוה מלא שאובים ורצה לחברו אל המעיין וגם המעיין אינו עמוק כ"א מרודד איכא ב' סברות הרא"ה לאיסור בודאי יש לצרף גם סברת רבינו ירוחם (שבש"ך הנ"ל) ולאסור אך במקוה הנ"ל אין חשש כלל עכ"ד ע"ש:
טז סָעִיף טו אבל אם פסק הראשון. [עי' בתשו' חתם סופר ס"ס רט"ז שרב אחד הקשה לו אהך דג' גומות שבמקוה דפסקו רמב"ם פ"ה מ"ש מג' לוגין מים שאובין בג' כלים שפסק אחד עד שלא התחיל השני שאינם פוסלות והשיב די"ל הגומא גדולה שהיא המקוה שבתוכו הג' גממיות הוא המחברם עושה אותם כלי א' ופשוט דבכלי אחד שיש בתוכו ג' תוכיות העשויות לקבלה ושפך ממנו למקוה שאין משגיח אי פסק תוך א' קודם שהתחיל השני כיון שהכלי גדול מצרפם וה"נ ל"ש ומה שהשמיט הש"ע דין זה בודאי יש לתמוה ע"ש]:
יז סָעִיף כד י"ט פעמים. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' רכ"א אות ט' וסי' רכ"ב אות כ"ה מ"ש בזה:
יח סָעִיף כד עד עולם כשר. עבה"ט ועי' בדגול מרבבה שכתב דבב"י מבואר שטעמו של הרמב"ם מפני מראית העין שיאמרו שכולו הוא שאוב ולפ"ז נראה דמקוה שהוא מעיין הנובע ליכא חשש שידוע לכל שמעיין זה אין דרכו לפסוק ע"ש. [ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ד ובתשו' חתם סופר סי' רי"ד מ"ש בזה]:
יט סָעִיף כה אבל אם נפל לתוכו יין. [עבה"ט ועי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ד לאחר שהאריך שם כי יש קצת פקפוק על המרבים להטיל מים שאובין חמים לתוך המקוה לחממו הרבה כתב וז"ל ולבד זה יש לחוש בזה כי לפעמים מחמת רוב הרתיחות שמרתיחין המים תמיד בכל יום משתנים מראית המים מחמת העשן והאור ודומין למי חלב ויש בזה חשש שינוי מראה ומבואר בסוטה ד' ט"ו ע"ב כו' ומה שהקשו תוס' שם מהא דמי צבע אין פוסלין בשינוי מראה נראה לתרץ דהתם המים עצמן לא נשתנו כלל רק המי צבע שנפל לתוכן גרמו לשנות וצבעא לית ביה ממשא אבל נתאכמו ע"י האור המים של המקוה עצמם נשתנו ע"י האור וזה ענין מצוי מאד עכ"ל ולענ"ד הוא חומרא גדולה ולא שמענו זאת מעולם ומש"ס דסוטה שם אין הכרח כי בפשט לשון הגמרא שם מה מים שלא נשתנו אין הכוונה כלל דאם נשתנו ה"ה פסולים אלא דסתם מים לא נשתנו דוגמת מה שאמר ג"כ במס' ע"א ל"ז ע"ב מה מים שלא נשתנו אף אוכל כו' והתם ודאי לאו לענין איסור והיתר קאמר ודברי התוס' שם אפשר לישבם וגם אין להביא ראיה מזה מהתוספתא הביא הר"ש פ"ט דפרה והמג"א סי' ק"ס סק"ב מחמת עשן או ד"א פסולים ע"ש דהתם דוקא במי חטאת איתמר דהוא חמור יותר דנפסל אפילו מעיין ואפילו נשתנו מחמת מקומם אבל הכא במקוה הרי אינו נפסל בשינוי מראה אלא אם נפל לתוכו יין כו' והטעם דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה כדאיתא בשבת דף קמ"ד ע"ב וכתב הראב"ד הובא בב"י ובתוי"ט פ"ז משנה ג' דמקואות משום דמיתחזי כמקוה של שאר משקים ומקוה מים כתיב וזה לא שייך בנשתנו ע"י האור ודמי לדלקמן סכ"ז דאם לא נפל לו דבר ונשתנה מחמת עצמו כשר ויש לעיין בכל זה]:
כ סָעִיף כח אבל מעיין. [עי' בתשו' משכנות יעקב ס"ס מ"ד שהקשה ע"ז]:
כא סָעִיף ל ולא עוד אלא אפילו. עיין בשו"ת תולדות יצחק סי' כ"ד במעשה במקוה שנעשה משלג שהביאו שלג בכלים והשליכו לתוכה ולא נמוח השלג עד שהביאו י"ח עמי"ר מים רותחים בכלים שלמים ושפכו לתוכה ועי"ז נימוח השלג וכתב דלכאורה מקוה כשר הוא דכיון דמותר לטבול בשלג הוי כמו שאר מקוה כשר שיש בו מ' סאה שאין מים שאובים פוסלים בו כדלעיל סעיף ט"ו אכן לפ"מ שפסק הש"ך כדעת הפוסקים לאסור טבילה בשלג אם לא נימוחו א"כ הני שלג הוי כמונחים שם עצים ואבנים והני מים שאובים שנשפך לשם הוי כמו ג' לוגין מים בתחלה שפוסלין המקוה אפילו הוי אח"כ מ' סאה כשרים ולכן המקוה הנ"ל פסולה [וכ"כ בתשובת חתם סופר סי' ר' דלאחר שנתמלא הגומא שלג לא יצוק עליה מים חמין כיון דקי"ל שלג שלא הופשר אין טובלין בו נמצא המים חמין השאובים פוסלין המקוה טרם שנפשר מ' סאה שלג אלא יניחו על הגומא טס ברזל מלובן וגחלים הרבה ע"ג עד שיופשר השלג ממילא וזולת זה אין להתיר בשום אופן ע"ש עוד שמביא כל השיטות בזה ומסיים מאחר שרוב הפוסקים הגדולים חולקים על הרא"ש ור"ש איך יעלה על הדעת לסמוך באיסור כרת כו' ע"ש עוד בסי' רי"ג מזה] ומ"ש עוד שכתב דאף הר"ר שמריה לא התיר לטבול בשלג שלא נמוח אלא בשלג שבבקעה או שירדו למקוה ממילא שלא בידים אבל אם הביאו שלג בידים לכ"ע בעינן שיתפשרו עד שיעשו מים ודברי הרמ"א מלתא באפי נפשיה היא כו' ע"ש:
כב סָעִיף ל כשר. עי' במג"א סי' ק"ס ס"ה ט"ז מ"ש בזה:
כג סָעִיף לו צינורות וסילונות. עי' בתשו' נ"ב מ"ת חלק יו"ד סי' קל"ו שכתב דיש להחמיר שצריך להיות במקוה מ' סאה כיון שאין המעיין הולך בלא"ה שמה ע"ש ובאמת לשון הרמ"א בסוף הסעיף שכתב דלא מקרי חיבור לנהר עי"ז משמע דבזה א"צ שיהא במקוה מ"ס:
כד סָעִיף לו הואיל ולא עשאו אדם בכוונה. [עי' היטב בהגהות מרדכי דקדושין סי' תק"מ ובמהרי"ק שורש נ"ו ובב"י כאן ובתשו' נודע ביהודה תניינא סימן קמ"ב בהג"ה מב"ה שם ועי' בתשו' חתם סופר סי' ר"א שהאריך בכ"ז וכתב שם דהך טעמא דלא עשאו אדם בכוונה צ"ע לפי המבואר בחולין י"ג וברמב"ם פ' י"ד מט"א וברע"ב מ"ד פ"ב דפרה וגם אפשר לומר דלדינא רוב הפוסקים יודו לחטיטה הנעשה מאליה בתלוש שפוסל ולא פליגי אהמרדכי אלא מה שנעשה ע"י רקבון מים אחרי שקבען ומטעם דקבעו ולבסוף חקקו כשר. וסיים שם דלצאת ידי כל הספיקות יעשנה של מתכות דלא שליט בהו ריקבא וכן הוא בפ"פ דמיין רק דהעושה משל מתכות יזהר שלא יבואו המים להמקוה ע"י דבר המקבל טומאה ע"פ המבואר בש"ע סעיף ל"ה ומ"ח ע"ש ושם בסי' ר"ג כתב וז"ל אודות תיקון המקוה לית טב מיניה לעשות מקוה ע"י מי גשמים דהוא כשר וישר לכ"ע בלא פקפוק ע"י סילונות של מתכות מהגגים אך סמוך למקוה יעשה צינור של עץ חלקים בפנים בשיפוי שלא יהיה בהם גומות ושום עכבת מים. ואם יומשך הדבר עד ימלא פני תבל שלג וכפור יכולים למלאות בכתף שלג וקרח ואח"כ כשיופשר יהיה מקוה כשר ומה טוב אם יעשו שתי חפירות סמוכות זו לזו והמחיצה שביניהם פרוצה למעלה שבאופן שאם תהיה אחת מלאה תתמלא האחרת ע"י פירצה הנ"ל. ואז לעולם לא יחסר המזג דכיון שנתמלא אחת מהם בהיתר ע"י מי גשמים או שלג אז ממלאים לה מים בכתף בכלים דשוב אינה נפסלת ע"י מים שאובים (כדלעיל סט"ו) וכל מה ששופכין לתוכה נעשה הכל כמקוה כשר. וכשתתמלא על כל גדותיה תתמלא גם חברתה ע"י פירצה שביניהם וכשתהיה גם השניה מלאה אזי אם ירצו לנקות אחד מהם יריקו המים ממנה וינקו אותה ואח"כ ישפכו מים בכתף להמלאה עד שתתמלא הריקנית ואחר שתתמלא הריקנית יריקו השנים וינקו גם אותה ויחזרו לשפוך בכתף לראשונה וכן לעולם וכן עושים פה במקוה הגדולה (הוזכר שם בסי' רי"ב והבאתיו לעיל סט"ו ע"ש) והוא עצה טובה והגונה אין בה פקפוק כלל עכ"ל ע"ש עוד בסי' רי"ד:
כה סָעִיף לו דלא מקרי חיבור לנהר. עש"ך סק"פ בסופו שכתב דאם נקובים כשפופרת הנוד הוי חיבור ותמה על הרמ"א ועי' בדגמ"ר שכתב דלא קשה מידי דלקמן סעיף ס' מבואר שאין הנזחלין מערבים וק"ו בזה עכ"ד וכ"כ בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא סי' קל"ו וכתב שם דמקוה מים שאובין שיש מ"ס וצינורות נמשכים מן המעיין אליה אם הקנים הממשיכים מים באים למקוה תוך המים ודאי שמחברין ונטהרו השאובים אבל אם הקנים גבוהים בהמים והם שופכים ממעלה למטה המקוה פסולה ע"ש [ובתשו' חתם סופר סי' ר"ח השיג עליו דהרי הש"ך שם ס"ק קכ"ט (בבה"ט סקצ"ב) כתב אין הנזחלים מערבים היינו מי גשמים ולא מי מעיין והיינו טעמא דהך דינא גופא דאין הנזחלים מערבים לא נמצא בש"ס אדרבה קיי"ל גוד אחית לכ"ע (ע"ש בסי' ר"י מזה) רק הרמב"ם הוא דפסק כהתוספתא והבו דלא לוסיף אלא במי גשמים ולא במעיין דלא נאמר אין הנזחלים מערבים ולא אין הנזחלים מחברים כו' ובסי' ר"ט שם כתב שגם הגאון מהור"ר זלמן מרגליות ז"ל השיג על הדגמ"ר בזה ע"ש וגם בסי' ר"י:
כו סָעִיף מ אפילו כ"ש. עש"ך לעיל ס"ק כ"ג שהקשה דזה סותר למ"ש לעיל ס"ז דשם ס"ל להמחבר דבעי נקב המטהרו ונדחק ליישב דשם איירי לענין לכתחלה ע"ש ובאמת יש עוד סתירה דשם העתיק דעת הרמב"ם בפשיטות דאפילו נקב המטהרו לא מהני אא"כ קבעו בארץ או מעשה בנין וכאן העתיק שיטת הר"ש והרא"ש דאפילו נקב כ"ש לחוד מהני אפילו לא קבעה בארץ ומשמע דאפילו לכתחלה לא בעו קבעו בארץ ובזה לא יועיל תירוץ הש"ך ועוד יש איזה סתירות ומצאתי בתשו' מאור הגולה רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן מ"ה שכתב ליישב זאת דלעיל ס"ז איירי לענין לטבול בתוכו וכאן איירי לענין לפסול המים היוצאים מכלי זו והמחבר הכריע כן מסברא דנפשיה דלענין לטבול בתוכו דהוא דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם דבעי נקב המטהרו וגם קבעו בארץ אולם לפסול המים היוצאים מכלי זו למקוה מדין שאובין כיון דלהרבה פוסקים שאובין דרבנן בזה סמכינן על שיטת הר"ש והרא"ש דמהני נקב כ"ש אפילו לא קבעו ואף דלשיטת הר"ש והרא"ש יוצא חומרא דסתימת גפת וסיד הוי סתימה מעליא וממילא לא מהני בזה קבעו בארץ דהוי כמו קבעו לחודא בלא נקב וא"כ איך פסק בס"ז דבסתמו בסיד וקבעו כשר י"ל כיון דדוקא בסיד וגפת יחד הוי סתימה אבל בחד מנהון לא א"כ בדקדוק נקט לעיל ס"ז בסיד או בגפסית אבל בסיד וגפת יחד באמת לא מהני קבעו בארץ עכ"ד ע"ש ובזה מיושב ג"כ מה דהניח הש"ך בצ"ע בס"ק פ' על הרב ע"ש וכ"כ בספר באר יעקב לחלק בהכי ע"ש: [ובתשו' חתם סופר סס"י רט"ו]:
כז סָעִיף מ בצדדין. עי' בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ט:
כח סָעִיף מ יש לסמוך אמקילין. [עי' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ה בדין המקואות ע"י חפירת הקרקע בעומק עד שמוצאין מים נובעין מעצמן כשרוצים לנקות אותם אם צריכים לנקוב הכלי ששואבין בו המים כשפ"ה או נאמר שהמקואות הללו דין מעיין להם ואין נפסלים בשאובים כלל והאריך מאד להחמיר בזה משני טעמים הא' שגוף דין זה דמעיין אינו נפסל בשאובין אינו דין ברור ופשוט שדעת הרבה גדולים מהראשונים ז"ל שגם מעיין נפסל בשאובין לאדם כל שהוא פחות ממ' סאה ואין להקל נגדם אם לא בעת הדחק הגדול יש לסמוך להקל בדיעבד בלא נקבו הכלי ונפלו ג' לוגין אולם אם רוב המקוה נעשה כך ודאי אין להקל בשום פנים אף בדיעבד והב' דיש לספק במקואות הנ"ל אם יש להם כלל דין מעיין דהרי מבואר בתוספתא וכן פסק הרמב"ם ז"ל דהחופר בצד הים או נהר ה"ה כמקוה ומעתה נפלו כל הצדדי היתר השאובין במקואות שלנו בבירא כי מאן מפיס איזה מקוה היא באר נובע מעצמו ואינו מצד הנהר ובפרט במדינות העומדות בין הנהרות ובצעי המים ואין מעיינות מים נמצאים שם כלל והגם דבש"ע וברמ"א לקמן סעיף נ"ב סתירה מפורשת לזה באמת דברי המחבר ורמ"א שם צע"ג ולמעשה אין לנו רק דברי הרמב"ם ותוספתא. והאריך עוד בזה ומסיק הכלל העולה שבמקואות הסמוכות לנהר כל שיש לספק שאין למעיין מקור בפ"ע רק מן הנהר נמשכין לו המים מתחת לקרקע חלילה לשום מורה להקל בשום קולא של מעיין שלא לפסול בג' לוגין ומכ"ש ברוב שאובין אף בדיעבד כי הוא ספק איסור כרת והמקיל לא מצא ידיו ורגליו. ושוב מצא בתשובת מהרי"ט ח"ב שדעתו ג"כ להחמיר בכל הנ"ל ע"ש]:
כט סָעִיף מ דאין שאיבה פוסלת במעיין. [עי' בתשובת ח"ס סי' רט"ז אודות המקוה שבאו לתוכה ג' לוגין שאובין טרם היה בתוכה מ' סאה ונפסלה ושוב נבקע המעיין מתחתיו ועלו המים עד שהיה בתוכה כמה פעמים ארבעים סאה. ועלה על דעת השואל לפסול דמלשון הרמ"א משמע שהשאיבה אינה פוסלת במעיין שקדמו להשאובין אבל שאובין שקדמו להמעיין אין המעיין מכשיר ומ"ש המחבר לעיל סי"א בין קדמו כו' שם מיירי במעיין הזוחל למעלה דבזה אין חילוק אבל במעיין הנובע מתחתיתו יש לחלק ואם קדמו שאובין אין כח במעיין כזה להכשירם. והוא ז"ל השיב לו דז"א ולא נתכוין הרמ"א לכך ומ"מ מסיק מאחר דחזינן בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' רל"א הובא בב"י בקיצור אף דפשיטא ליה דמעיין לא נפסל בשאובים מ"מ כתב דאע"פ שנראה יותר שאין הפרש בין קדם מים בין קדמו שאובין טוב ליזהר לכתחלה וא"כ לדידן דאיכא נמי דתשו לדעת השאלתות דגם מעיין נפסל בשאיבה ע"כ אי ליכא ביטול פ"ו וגם לא הוצאה מרובה על הצבור רק משום טורח המחמיר תע"ב ע"ש]:
ל סָעִיף מו וטוב להחמיר. [עי' בתשו' ח"ס ס"ס רי"ד מ"ש בזה]:
לא סָעִיף מח לא יאחז בידו. [עי' באה"ט מ"ש והקשה המע"מ כו' ועי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ט ובסי' רי"ח מ"ש בזה]:
לב סָעִיף מח או שמחבר לפי הסילון. [עי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ט שכתב דצריך שיעשה הציבור באופן שיכול לעמוד ולהזחיל בלא דבר המקבל טומאה אבל אם א"א לעמוד אלא ע"י אותו דבר המקבל טומאה לא יועיל כלום דאלת"ה קשה אהרא"ש שהוציא דין זה מש"ס דזבחים כו' וכן קשה לאיזה צורך כתב בש"ע שיניח הדף מידו על הארץ מה בכך אם יאחזנו בידו רק שיצא מת"י קצת ממנו ויתכשרו המים דרך שם אע"כ כיון שהדף לא יכול לעמוד כ"א על ידו אפילו אוחז בקצהו כולו פסול ולא מהני אלא בשיכול לעמוד בלא דבר הטמא וא"כ הך סילון אי לא נעשה באופן הנ"ל אינו מועיל כלום. וע"ש עוד שרב אחד רצה לומר דהך צנור קטן צריך שיהא ארכו ג"ט שיעברו בכשרות ג"ט וכמו לעיל סמ"ה ואפשר ק"ו נמי איכא השתא בהמשכת שאובין דרבנן בעי ג"ט מכ"ש זחילת מים ע"י טהרה דאורייתא דבעי זחילה בג"ט והוא ז"ל כתב דז"א ומש"ס דזבחים מוכח להדיא דהכא לא שייך לבוד ולא בעי שיעורא כלל ע"ש עוד וכ"כ עוד בס"ס ר"א ע"ש. ושם בס"ס רי"ד כתב דהצנור וסילון של נסרים יהיו מחוברים ולא יקבעם בחבושים של ברזל דאפשר דמקבל טומאה דהכל הולך אחר המעמיד (ע"ש בסי' ר"ו והוא לעיל סוף סק"ח) וגם הנסרים יהיו עקומות בסופן באופן שכשנמשכים המים דרך סילון של מתכות לעולם לא יראו אויר מי המקוה דאויר כלי ככלי דמי והו"ל כאילו באו מהמתכות המקבל טומאה למי המקוה להדיא ע"כ יהיו עקומות כמין ארכובה בסופן ע"ש:
לג סָעִיף מח מחובר. עי' בדגמ"ר דדוקא בנעשה הסילון מתחלתו על דעת לקבעו בקרקע ע"ש והדברים האלה נאמרו ונישנו בספרו תשובת נודע ביהודה תניינא חי"ד סי' קל"ז וסי' קל"ח ע"ש שהאריך בזה ועי' בשאלות ותשובות השיב ר' אליעזר סוס"י א' מ"ש בזה [ועי' בתשו' ח"ס סי' קצ"ח אות ד' ואות י"ג ובסי' ר"ה ורי"ח מ"ש בזה]:
לד סָעִיף נ באה ממעין. עש"ך ס"ק ק"ח שכתב דמיירי הכא דעדיין בא ממעיין אבל כשהופסק המעיין שוב אין דין מעיין עליו עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ט שביאר עוד דהא דמהני החיבור למעיין לטהר המקוה בזוחלין היינו כשיורד קילוח המעיין לתוך המקוה והמעיין זוחל אבל אם המעיין עומד או שזוחל למקום אחר ומי המקוה רק נוגעים להמעיין אינו חיבור לטהר המקוה בזוחלין כ"א לזה מועיל לענין פסול שאיבה ולטהר בכ"ש ומכ"ש אם המקוה מקלחת להמעיין שאינו מועיל החיבור וכן אם בימי הקור המים שבצינורות נגלדים ודאי מקרי מופסק מן המעיין ואפילו בימות החמה יש לגזור אטו ימי הקור ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ג עוד בשמו [ועמש"ל ס"י בד"ה דין מקוה בשם תשובת חתם סופר שדעתו דכ"ז שניקב הזחילות פתוחים טובלים ואין להחמיר לגזור כו' ע"ש]:
לה סָעִיף נ המקבל טומאה. עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קל"ז שנשאל שאינו במקוה מי מעיין רק מי גשמים ולפי שהמים נבלעים בקרקע מעט מעט קבעו נסרים סביב וגם בקרקעיתו והנסרים קבועים ביתדות של ברזל אם יש בזה חשש דהוי המעמיד הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה והשיב דאם לקחו יתדות חדשים בודאי אין שום חשש ואפילו אם לקחו יתדות ישנים שכבר נשתמשו בתלוש כמו בתיבות וכיוצא בהן וכבר ירדה להם קבלת טומאה ואלו לא עלו מטומאתן אף שחברם בקרקע מ"מ יש להקל כיון שהמקוה לא נפרץ ובליעה זו שנבלעים בקרקע מעט מעט לא מקרי זוחלין כבסעיף שאח"ז אין הנסרים גורמים שום טהרה אלא מניעת הפסול שעתיד לבא לא מקרו זה הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה ע"ש [ועי' בתשו' ח"ס סי' ר"ד שגדול א' הקשה ע"ז משיטת ר"ת בסוכה דף יו"ד בפירס עליה סדין והוא ז"ל כתב ליישב קושייתו ודברי הנו"ב נכונים וראוי לסמוך עליו לדינא ע"ש. ושם בסי' רי"ח אודות מקוה של מי גשמים העשויה בגיגית טמונה בקרקע כהלכה אך נקובה בשולים להוציא משם המים לנקותה והברזא מנחושת אי יש לחוש בזה משום הויה בטהרה והשיב דאין בזה שום חשש כי הברזא הלז אינו מקבל טומאה ע"ש]:
לו סָעִיף נא או נבלעים בקרקע. [עי' בתשו' ח"ס סי' רי"א דה"ה מה שנבלע מבין רצפת אבנים דמה לי בלוע בקרקע או באבנים כיון שאין זחילתן ניכרת ליכא למיחש ע"ש עוד מ"ש לפלפל בזה ועמ"ש לעיל סימן קצ"ח ס"ק ט"ו]:
לז סָעִיף נב לעולם בהכשרו. [עבה"ט שנסתפקו המפרשים כו' ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' קמ"א שתמה ע"ד האוסרים שהרי דין זה הוא ממש כמו הדין שמביא המחבר בסעיף נ"ה והוא דבר המפורש במשנה מקואות פ"ו מ"ג והרי שם בודאי כשעלו הטובלים ויצאו משם חזרו המים למקומן ואפ"ה כיון שהוכשר פ"א נשאר בהכשרו והרא"ש למד הדין הזה משם ע"ש]:
לח סָעִיף נב נקבים דקים כו'. עי' בשו"ת ח"צ סי' מ' שחולק על זה ע"ש [גם בספר לבושי שרד אות ר"ו האריך לחלוק ע"ז וכתב שם שמעשה כזו כבר היה בעירו של כבוד מורנו הרב החסיד מהור"ר משולם פייבוש הלוי ז"ל במקוה העומדת בצד הנהר וידוע בודאי שהמים שבמקוה נובעים מהנהר ההוא כי תמיד שוה גובה מי הנהר וגובה מי המקוה ופ"א אירע שהוצרכו לתקנה והיו מריקים המים ממנה בכל בוקר כדי לעשות מלאכתם שם והמים היו נובעים לה מהנהר כל היום ועי"ז לא היה בערב בתוכה עדיין מ"ס ורצו חכמי עירו להתיר לטבול בתוכה ע"פ הש"ע והגהת רמ"א שבכאן והוא ז"ל אסר ויצא הדבר באיסור שלא לטבול בה כ"ז שאין בה מ"ס ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה ומבואר שם שפסול המקוה הזאת הוא מארבעה טעמים. א' כי דינו של המרדכי אף שהביאו הב"י ורמ"א רוב הפוסקים פליגי עליה. ב' כי המרדכי לטעמיה דפסק דמעין מטהר בכ"ש משא"כ לדידן אין מקום לדין זה. ג' דאפילו הרמ"א שהביא דין זה דהמרדכי בסמוך לנהר התנה בו תנאי שהוא סמוך כ"כ עד שהחלחול נראה לעינים ודבר זה הוא רחוק במציאות דאפילו מקוה דנ"ד שידוע שנובע מהנהר כי תמיד שוה בגובה למי הנהר מ"מ לא מהני. דצריך שיהא נראה לעינים דוקא לא מה שמושג בשכל ולא מהני ידיעה בלי ראיה וא"כ מקוה הבנויה במחיצות של עצים או אבנים והמים נובעים ביניהם או תחתיהם אין החלחול נראה ואפילו בחפירה גרידא רחוק הדבר במציאות. ד' כי גם כל היכא דשרי לטבול בפחות ממ' סאה לא נאמר אלא לקטן ולא לאדם סתם עכת"ד ע"ש. ועמ"ש לעיל סעיף מ' בד"ה יש לסמוך בשם תשובת משכנות יעקב]:
לט סָעִיף נג וכן ראוי להורות. [עי' בתשו' חתם סופר ס"ס רי"ז שכתב להרב השואל וז"ל אך מ"ש שבעוגה אחת יהיה מי גשמים ובאידך כולו שאוב שיוכלו לחממו ומסתמא כוונתו להשיקם ע"י נקב כשפ"ה הנה אם הנקב פתוח תמיד ומים נושקים זא"ז אין פקפוק אך כשסותמין הנקב אע"ג כשהושקו שעה א' נזרעו והוכשרו השאובים (עבה"ט לעיל ס"ק פ"א ומ"ש שם) מ"מ כיון שהשיעור מעוט ומצומצם והדבר נמסר לנשים שנוטלים בכל לילה מהמים ושופכים לתוכו חמים ויש לחוש הרבה שיפחתו משיעור ואפילו אם נאמר שבשעת הטבילה יפתחו הנקב אין למסור זה להנשים שבאורך הזמן יזלזלו בפתיחה והוה עובדא בקהלה א' הסמוכה לכאן והיה מכשול רב ע"כ חכם שכמותו עיניו בראשו עכ"ל]:
מ סָעִיף נה בהם טהורים. [עבה"ט ובט"ז ס"ק ס"ט ועי' תשובת ח"ס סי' ר"ט באריכות ושם תמצא פירוש שני סעיפים אלו נ"ה ונ"ו בדברים נכונים מאד]:
מא סָעִיף סה ומ"מ כשר הדבר. עי' במג"א סימן ח' ס"ק י"א:
מב סָעִיף סו אפילו צריכה להשתטח. [עי' בספר לבושי שרד אות ר"א שכתב מלשון זה משמע דמכ"ש אם יש יותר מים שא"צ להשתטח דטובלת בו אף שאין שם זרת ממעל לטבורה וכגון שתטבול באלכסון כדף השוכב בשפוע באופן שאין נעשים בה קמטים איברא דז"א דחלילה להורות כן שהיא כמעט מהנמנע ובפרט לנשים שדעתן קלה וכן מבואר מלשון הרשב"א שהובא בב"י דאם אין גבוה לפחות עד חצי החזה אין טובלין בו אא"כ שוטח כל גופו בקרקע כו' ע"ש ועמש"ל סי' קצ"ח סעיף ל"ו בד"ה זרת]:
מג סָעִיף סח שניהם פחותים. עי' בתשו' נודע ביהודה חלק יו"ד סי' ס"ה שכתב דמיירי ע"כ בירדו אח"כ גשמים ונתמלאו דאל"כ בלא"ה פסול דהרי חסרים הם וכן צ"ל בסעיף ע"ב בנפלו אח"כ ג"כ ונודע לאיזה נפלו ע"כ בנתמלאו שוב שניהם מיירי ולפ"ז לדברי הש"ך בסעיף ע"ג הובא בבה"ט ס"ק ק"ח גם כאן בדיעבד כשר ע"ש:
מד סָעִיף עא לפי שהטמא בחזקתו. כתב הט"ז הוצרך לזה אע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא אפילו בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפילו בטמא טומאה דרבנן הכי איתא להדיא במתניתין פ"ב דמקואות דס"ל לר' יוסי כן ע"כ ועי' במשנה למלך פ"י מהל' מקואות ריש דין ו' שכתב דדברים הללו הם שלא בהשגחה דהרי גם הרמב"ם כתב כלשון הזה ואיהו פסק בפירוש כת"ק דדוקא בטמא טומאה דאורייתא וגם המחבר שהעתיק לשונו מיירי דוקא בטומאה דאורייתא ומ"ש בב"י דהרמב"ם פסק כר"י ט"ס וצ"ל כת"ק (וכן בבאר הגולה ועיין ביאור הגר"א ז"ל ס"ק קכ"ב) גם הפמ"ג לעיל סי' ק"י בדיני ס"ס אות ך' תמה ע"ד ט"ז הנ"ל ועי' בשער המלך בהלכות מקואות בכללי ספיקא דרבנן כלל א' מ"ש בזה. וכתב עוד המל"מ שם דהא דבטמא דרבנן ספיקו טהור דוקא בולד הטומאה אבל באב הטומאה אף שהוא מד"ס כגון כו' ועי' עוד במל"מ פ"ד מהלכות בכורות הלכה א' בסוף הפסק אחר שנשא ונתן בהלכה העלה דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו רק שיש ס' אם נעשה בזמן המתירו או בשיעור המתירו. אבל כל שיש ספק אם נעשה כלל דבר המתירו בכי האי ספיקו לחומרא וכתב דלפ"ז נ"ל דמה דתנן פ"ב דמקואות דספק טבל ספק לא טבל דבטומאה דרבנן ספיקו טהור מיירי דוקא דירדו לטבול וספק אם טבל כדינו דהיינו שטבל כל גופו או לא או ספק אם היה בו דבר חוצץ אבל אם מסופק אעיקרא דמלתא אם טבל אם לאו לא אזלינן לקולא אף בדרבנן ואפשר ג"כ לומר דהיכא דפשיטא ליה דירד לטבול וספק אם טבל ספיקו טהור אבל אם מספקא ליה אם ירד לטבול ספיקו טמא והדבר צריך תלמוד עכ"ד ועיין מ"ש לעיל סוס"י ק"י בדיני ס"ס אות ך' על זה:
מה סָעִיף עג לא יטבול בשום אחד מהן. עי' בדגמ"ר שנסתפק אם נתמלא אחד מהם והשני לא נתמלא אי תולין הג' לוגין באותו שלא נתמלא או דילמא כיון שקודם שנתמלא החזקנו שניהם בחזקת פסולים שוב לא יצאו מידי פסול ע"ש:
מו סָעִיף עה ומ"מ יש להחמיר כו'. [עי' בזה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' צ"ה ובספר בנימין זאב סי' קנ"ח ובתשובת חתם סופר סי' רי"ד ורי"ז ובתשובת משכנות יעקב סי' מ"ד באורך ומה שהזכיר בתשובת משי"ע שם הרבה פרטים שיש ליזהר בזה עי' בתשו' ח"ס שם ועוד בכמה תשובות שהזכרתי בסי' זה ותמצא שרוב הפקפוקים שלו אין בהם חשש כל כך]:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.