Numbers 12 — בְּמִדְבַּר יב

פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל־אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי־אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח׃

רַשִׁ״י ותדבר. אֵין דִּבּוּר בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לָשׁוֹן קָשָׁה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת" (בראשית מ"ב), וְאֵין אֲמִירָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ" (בראשית י"ט), "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי" (פסוק ו), כָּל נָא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה (ספרי): ותדבר מרים ואהרן. הִיא פָתְחָה בְדִּבּוּר תְּחִלָּה, לְפִיכָךְ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב, וּמִנַּיִן הָיְתָה יוֹדַעַת מִרְיָם שֶׁפֵּרֵשׁ מֹשֶׁה מִן הָאִשָּׁה? רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִרְיָם הָיְתָה בְצַד צִפּוֹרָה בְּשָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה צִפּוֹרָה, אָמְרָה אוֹי לְנְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ אִם הֵם נִזְקָקִים לִנְבוּאָה, שֶׁיִּהְיוּ פוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרֵשׁ בַּעְלִי מִמֶּנִּי, וּמִשָּׁם יָדְעָה מִרְיָם וְהִגִּידָה לְאַהֲרֹן; וּמַה מִּרְיָם שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנָה לִגְנוּתוֹ כָּךְ נֶעֶנְשָׁה, קַל וָחֹמֶר לִמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ (ספרי): האשה הכשית. מַגִּיד שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּיָפְיָהּ כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁחֲרוּתוֹ שֶׁל כּוּשִׁי (שם): כושית. בְּגִימַטְרִיָּא יְפַת מַרְאֶה: על אדות האשה. עַל אוֹדוֹת גֵּרוּשֶׁיהָ: כי אשה כשית לקח. מַה תַּ"ל? אֶלָּא יֵשׁ לְךְ אִשָּׁה נָאָה בְּיָפְיָהּ וְאֵין נָאָה בְמַעֲשֶׂיהָ, בְּמַעֲשֶׂיהָ וְלֹא בְיָפְיָהּ, אֲבָל זֹאת נָאָה בַכֹּל: האשה הכשית. עַל שֵׁם נוֹיָהּ נִקְרֵאת כּוּשִׁית, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא אֶת בְּנוֹ נָאֶה כּוּשִׁי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַיִן רָעָה: כי אשה כשית לקח. וְעַתָּה גֵּרְשָׁהּ:

אוּנְקְלוֹס וּמַלֵלַת מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל עֵסַק אִתְּתָא שַׁפִּרְתָּא דִי נְסִיב אֲרֵי אִתְּתָא שַׁפֻּרְתָּא דִנְסִיב רָחִיק

רַשְׁבַּ״ם הכושית: שהיא ממשפחת חם: כי אשה כושית לקח: כדכתיב בדברי הימים דמשה רבינו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה, זהו עיקר פשוטו, שאם בשביל ציפורה דיברו מה צורך לפרש כי אשה כושית לקח, וכי עד עתה לא ידענו כי ציפורה מדיינית היא, ועוד תשובה כי לו היתה כושית כי כוש מבני חם הוא ומדיין מבני קטורה אשר ילדה לאברהם:

אִבְּן עֶזְרָא ותדבר מרים. היא דברה גם אהרן הסכים או החריש על כן נענש: וטעם ותדבר. עם בי"ת דרך גנאי כמו וידבר העם באלהים גם ימצא לשבח גם בדרך נבואה. יש אומרים כי משה מלך על כוש ולקח כושית והמתרגם אמר שפירתא וטעמו לשון כבוד כאשר יקראו הישמעאלים לזפת הלבן גם אנחנו נקרא העור סגי נהור. והנה לא יתכן שנקרא שם שהוא לשבח להפכו לגנאי ויש אומרים כי כוש בן ימיני הוא שאול וכן הלא כבני כושיים וכבר פירשתיו והישר בעיני שזו הכושית היא צפורה כי היא מדינית ומדינים הם ישמעאלים והם דרים באהלים וכן כתוב ירגזון יריעות ארץ מדין ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל וצפורה היתה שחורה ודומה לכושית: וטעם כי אשה כשית לקח. זה הדבור שדברה מרים ומה נכבד דברי קדמונינו שאמרו על הזקנים אשריהם ואוי לנשיהם והנה חשדו משה כי לא נמנע לשכב עם צפורה רק בעבור שאיננה יפה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ותדבר מרים. היא דברה ועל כן נענשה היא, ואהרן הודה או החריש, ומצינו שנענש גם כן, שנאמר ויחר אף ה' בם, כלל את שניהם בחרון אף, וכל מקום שנאמר חרון אף אצל המקום עושה רושם, אבל במרים שהתחילה בלה"ר נתפרסם העונש ובאהרן לא נתפרסם לכבודו. על אודות האשה הכושית. היא צפורה שהיא מדינית, ומדינים הם ישמעאלים והם דרים באהלים, כדכתיב (חבקוק ג) ירגזו יריעות ארץ מדין, ואין ביניהם לבן מפני תוקף חמימות השמש. והטעם כי אשה כושית לקח הוא הדבור שדברה מרים, והיו חושבים שלא נמנע משה מהיות עם צפורה אלא בשביל שאינה יפה. ואונקלוס שתרגם אתתא שפירתא, כנוי הוא דרך כבוד, כמו שקורין לעור סגי נהור. ולכך הזכיר והאיש משה ענו מאד כי הכתוב יעיד על ענותנותו שלא ידע בה אם היתה יפה אם לאו כענין הנזכר באברהם אבינו. ורש"י ז"ל פירש אשה כושית אשה יפה, ועל שם נויה נקראת כושית, כאדם הקורא לבתו נאה כושית שלא תשלוט בה עין הרע. ויהיה פירוש על אודות האשה הכושית על אודות גרושיה, כי אשה כושית לקח ועכשיו גרשה, וכן כושית בגימטריא יפת מראה.

אוֹר הַחַיִּים ותדבר וגו' במשה. אולי שדברו בפניו של משה, והדעת מסכמת בזה גם כן, כי מה יועילו דבר לא טוב ביניהם לבין עצמן, אלא אמרו דבריהם דרך תוכחה והוא שומע מלתם, שוב ראיתי בדברי רז"ל (ספרי) שאמרו כן ורמזוהו במאמר ״וישמע ה' והאיש משה״ וגו' - פירוש: גם הוא שמע:

ב וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ־בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם־בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהוָה׃

רַשִׁ״י הרק אך. עִמּוֹ לְבַדּוֹ דִּבֶּר ה': הלא גם בנו. וְלֹא פֵרַשְׁנוּ מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמָרוּ הַלְחוֹד בְּרַם בְּמשֶׁה מַלִיל יְיָ הֲלָא אַף עִמָנָא מַלִיל וּשְׁמִיעַ קֳדָם יְיָ

רַשְׁבַּ״ם ויאמר הרק אך במשה וגו': כלומר עוד זאת אמרו על משה במה יכול להתפאר עלינו הלא גם בנו דבר ה' לישראל: בנו: על ידינו:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמרו הרק אך במשה. הביאה ראיה כי לא עשה זה לקדושת השם כי הם היו נביאים ואין המשכב אסור להם: הרק אך. והאחד יספיק רק הוא דרך צחות כמו המבלי אין קברים: וישמע ה'. ואם דברו בסתר:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי הרק אך במשה. אם בשביל קדושת ה' פרש מאשתו, אין ענין זה אסור לנביאים, שלא הוזהרו בתורה על כך. הרק אך, שני מעוטין הן, דרך צחות, וכן (שמות יד) המבלי אין קברים. ומה שאמר במשה גם בנו, לפי שהנביא הוא כלי לרוה"ק לכך נופל על הלשון לשון בי"ת. וזהו (בראשית ו) לא ידון רוחי באדם לעולם, באר כי גוף האדם הוא כלי לרוחו יתעלה, כי מלת ידון הוא מלשון נדנה, הוא שכתוב (דניאל ז) אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה, וענינו תיק. וישמע ה'. דרשו רז"ל אף בפניו של משה דברו בו, שנאמר וישמע ה' והאיש משה, ודרשינן סמוכין לבאר כי משה שמע הדבר, והוא מרוב ענוה סבל ושתק והקב"ה קנא לדבר.

סְפוֹרְנוֹ הרק אך במשה דבר ה'. האמנם משה לבדו זכה לזה שיהיה דבר ה' מיוחד אליו לבדו מלבד מה שזכה עם כל המון ישראל במתן תורה: וישמע ה'. כאמרם ז"ל שאני צורבא דרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה:

אוֹר הַחַיִּים הרק אך במשה. רז"ל אמרו (ב"ר פ"א) אכין ורקין מיעוטין, וכאן נתכוונו לומר בזה שמעשה משה ירשום הפגם בהם גם באבות העולם אשר דבר עמהם ה', וכן הוא במדרש (ספרי) וזה לשונם והלא גם עם האבות דבר עד כאן. ועוד אפשר שנתכוונו לרמוז ב' מיעוטים שהיו בנבואת משה, א' שלא נתנבא עד שהיה בן פ' שנה דכתיב ומשה בן שמונים שנה בדברם אל פרעה ובאותו זמן הוא שדבר אליו ה' ואהרן ומרים נתנבאו בני ג' וה' קודם שנולד משה, ומיעוט ב' שביום שנתנבא נצטרע דכתיב (שם ד') והנה ידו מצורעת וגו' מה שלא היה כן להם, וכנגד זה אמר הרק אך: וישמע ה'. הוצרך לומר וישמע ה', לומר שלא שמע אלא ה' - הכוונה בזה: שלא דברו בפני בריה. עוד נתכוין לומר שמהם שמע, ולא ממשה, שלא קבל לפני ה' כדרך הנעלבין מזולתם:

ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה׃

רַשִׁ״י ענו. שָׁפָל וְסַבְלָן:

אוּנְקְלוֹס וְגַבְרָא משֶׁה עִנְוְתָן לַחֲדָא מִכֹּל אֱנָשָׁא דִי עַל אַפֵי אַרְעָא

אִבְּן עֶזְרָא ענו מאד. במשקל שלו והטעם שלא בקש גדולה על אחיו:

רַמְבַּ״ן וטעם והאיש משה ענו מאד להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותנותו כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע ור"א מפרש ואמר כי הוא לא היה מבקש גדולה על שום אדם ולא יתגאה במעלתו כלל אף כי על אחיו והם חוטאים שמדברים עליו חנם אבל בספרי (בהעלתך ק) רבי נתן אומר אף בפניו של משה דברו בו שנאמר וישמע ה' והאיש משה עניו מאד אלא שכבש משה על הדבר יזכיר ענותנותו שסבל ולא ענם והשם קנא לו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והאיש משה ענו. מלת ענו בחסרון יו"ד והוא היה שלם במדת הענוה, אבל מפני שחסר אות יו"ד בכבוד הש"י בענין הצור שאמר (במדבר כ) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, והיה לו לומר יוציא כלפי הש"י לפיכך חסר אותה הכתוב בכבודו, מדה כנגד מדה, כך שמעתי ונאה היא, אלא שהתיבה באה כמשפטה שלא בחסרות. ומה שהוסיף מאד כי הדרך הישרה שיבור לו האדם בכל שאר המדות הוא המצוע, אבל במדה זו ראוי שיטה מן המצוע ושיתרחק אל הקצה האחרון, ומזה אמרו רז"ל מאד מאד הוי שפל רוח. ומה שהוסיף אשר על פני האדמה, כדי שלא תבין כי אם בתחתונים, והבן זה, כי הוא כענין (בראשית ו) וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, הוסיף בארץ לענין מכוון ולא אמר באדמה, בעבור כי הארץ מלה כוללת, אבל כשבא לומר אמחה פרט ואמר (שם) מעל פני האדמה, ושם כתבתי במקומו. וזהו שכתוב (תהלים קמה) להודיע לבני האדם גבורותיו, ויש לך להבין כנוי גבורותיו ומלכותו, וזה מבואר.

אוֹר הַחַיִּים והאיש משה ענו. הודיע הכתוב זו כאן, לפי מה שכתבנו שדברו בפניו נתן הכתוב טעם שהוצרך ה' לעשות כל האמור בענין, מטעם כי האיש משה עניו מאוד ולצד ענוותו נמנע מהשיב להם התשובה המתחייבת לבא בענין כדי שידעו ההפרש שבין נבואת משה לשאר נביאים, ודקדק לומר מכל האדם אשר על פני האדמה, להחליט מניעת התשובה ממנו בענין כי אדם שבדעתו הוא למטה ח"ו מכל אשר על פני האדמה איך ישוער ח"ו שיאמר תשובה שיצא ממנה שהוא גדול מכל הנביאים, ולזה בא מאמר מה' והשיבם:

ד וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן וְאֶל־מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם׃

רַשִׁ״י פתאם. נִגְלָה עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם וְהֵם טְמֵאִין בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, וְהָיוּ צוֹעֲקִים "מַיִם מַיִם" לְהוֹדִיעָם שֶׁיָּפֶה עָשָׂה מֹשֶׁה שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הָאִשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁנִּגְלֵית עָלָיו שְׁכִינָה תָּדִיר וְאֵין עֵת קְבוּעָה לַדִּבּוּר (עי' ילקוט): צאו שלשתכם. מַגִּיד שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן נִקְרְאוּ בְדִבּוּר אֶחָד מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לוֹמַר וְלָאֹזֶן לִשְׁמֹעַ (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ בִּתְכֵּף לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וּלְמִרְיָם פּוּקוּ תְלָתֵיכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וּנְפָקוּ תְּלָתֵיהוֹן

רַשְׁבַּ״ם פתאום: בשעה שהיו מדברים במשה ולא היתה שעה רגילה לדבר עמהם אלא לגעור בהם מפני משה ולחלוק לו כבוד:

אִבְּן עֶזְרָא פתאום. המ"ם נוסף כמ"ם שלשום והוא מגזרת פתי דבר שלא עלה על לב: צאו שלשתכם ויצאו שלשתם. כל אחד מאהלו והנה דרך כלל ואחר כן פרט וירד ה' בעמוד ענן ויקרא אהרן ומרים ומשה שומע:

רַמְבַּ״ן אל משה ואל אהרן ואל מרים הנה משה לא היה עמהם אבל הנבואה באה לשלשתן כאחד וטעם פתאם שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומתכונים לנבואה ולכבוד משה באה להם מבלי הזמנה לדבר כי פתאום על דעת המפרשים דבר שלא עלה על לב מגזרת פתי ואמר הכתוב זה בעבור אהרן ומרים כי משה רבינו ראוי לנבואה בכל עת ודעתו נכונה לדבקה בשם הנכבד בכל שעה כמו שפירשו רבותינו (שבת פז) בטעם פרישתו מן האשה אבל אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר י״ב:ד׳) אמר בתכיף והטעם כי כאשר היו נדברים במשה עוד הדבר בפיהם נאמר להם צאו שלשתכם לא איחר להם כלל ופתאום ענין מהירות הוא וכן ואקוב נוהו פתאום (איוב ה ג) אשר פתאום לפתע (ישעיהו ל יג) בפתע פתאום (במדבר ו׳:ט׳) כפולי הטעם להפלגה כמו כמעט קט (יחזקאל טז מז) הרבה מאד (בראשית טו א) וכן במאד מאד (שם יז ב) וכיוצא בהם ו"פתאים" הם הנמהרים ביותר שאין להם עיון בדבר ולא עצה כלל כמו ועצת נפתלים נמהרה (איוב ה יג) וכן פתע ישבר (משלי ו טו) ואם בפתע בלא איבה (במדבר ל״ה:כ״ב) בתכיף והוא כמו פתי מלשון פתאום וטעם צאו שלשתכם ויקרא אהרן ומרים כי רצה שיהיה משה שם ויראה בקנאת השם לכבודו ויהיה מצוי להם שלא ימחול השם להם רק על ידו כאשר יתחננו אליו ויתרצה להם ויקרא אהרן ומרים שיאמר שבחו שלא בפניו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי פתאם. פירש רש"י נגלה עליהם פתאם והן טמאין בדרך ארץ והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האשה מאחר שנגלית שכינה עליו תדיר ואין עת קבוע לדבור. ויש מפרשים פתאם כדי שלא ישובו, לפי שהיה בדבורם זה חלול ה', שכל המספר בגנותן של נביאים כאלו מדבר בשכינה, וחלול השם הוא מן העברות החמורות שמעכבים את התשובה, וזהו לשון פתאם קודם שישובו בתשובה, וכענין שאמר אין מקיפין בחלול השם, מפי א"א רבי נתן ז"ל.

סְפוֹרְנוֹ צאו שלשתכם. רצה שידע משה טוב האל יתברך המקפיד על כבודו:

אוֹר הַחַיִּים פתאום. לצד שאינו (לשון אונאה) משה בדברים, וכתיב : ״הנה ה' נצב על חומת אנך״, ורז"ל אמרו (ילקוט): פתאום סמוך לזיקה וכו': אל משה וגו'. טעם קריאת משה, לדבריהם ז"ל (שם) שאמרו שהיו טמאים, קרא למשה כדי להכיר תולדות הפרישה שפירש משה שנמצא מוכן לדבר ה' אליו באין מונע אשר לא כן הם שקראם ה' ולא יכלו לצאת, ולפי הפשט כדי שיהיה מוכן משה להתפלל על מרים. עוד טעם קריאת משה לצד שנתכוין ה' לגלות להם תיכף ומיד בסדר הקריאה כי גדול משה מהם ממה שהקדימו להם בקריאה והשמיעם הדבר ובזה ירגישו סתירה למחשבתם שאמרו הרק במשה הלא גם בנו וגו':

ה וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם׃

רַשִׁ״י בעמוד ענן. יָצָא יְחִידִי שֶׁלֹּא כְמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה יוֹצֵא בְּאֻכְלוּסִים וּכְשֶׁיּוֹצֵא לְשָׁלוֹם יוֹצֵא בְמוּעָטִין, וּמִדַּת הַקָּבָּ"ה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה יְחִידִי, שֶׁנֶּאֱמַר "אִישׁ מִלְחָמָה" (שמות ט"ו), וְיוֹצֵא לְשָׁלוֹם בְּאֻכְלוּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ס"ח) "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן" (ספרי): ויקרא אהרן ומרים. שֶׁיִּהְיוּ נִמְשָׁכִין וְיוֹצְאִין מִן הֶחָצֵר לִקְרַאת הַדִּבּוּר: ויצאו שניהם. וּמִפְּנֵי מָה מְשָׁכָן וְהִפְרִישָן מִמֹּשֶׁה? לְפִי שֶׁאוֹמְרִים מִקְצָת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו וְכֻלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְכֵן מָצִינוּ בְּנֹחַ, שֶׁלֹא בְּפָנָיו נֶאֱמַר "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים" (בראשית ו'), וּבְפָנָיו נֶאֱמַר "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי" (שם ז'); דָּ"אַ, שֶׁלֹּא יִשְׁמַע בִּנְזִיפָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וְאִתְגְלֵי יְיָ בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם בִּתְרַע מַשְׁכְּנָא וּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וּנְפָקוּ תַּרְוֵיהוֹן

אוֹר הַחַיִּים וירד ה' בעמוד בענן. צריך לדעת למה לא ירד ה' קודם קריאה ראשונה, שנראה מסדר הכתובים שלא ירד אלא אחר קריאה, גם ממה שאמר בקריאה צאו שלשתכם אל אהל מועד זה יעיד שעדיין לא ירד, שאם לא כן לא היה צריך לרשום להם המקום כי הם רואים מקום אשר ישכון שם הענן, ולדבריהם שכתבנו שהיו טמאים בשעת הקריאה יש טעם נכון בדבר, כי לא רצה ה' לרדת קודם הקריאה ויהיה יושב וממתין להם כביכול לצאתם, ואינו מהכבוד, גם ימשך להם ח"ו עונש לנקראים ואין הקדוש ברוך הוא חפץ להעניש אלא להטיב, והטעם שירד ה' ולא דבר ממקומו כסדר הקריאה, כדי לפרסם הדבר כשיראו שירד הענן ועמד פתח האהל והוא פרסום והערה גדולה ויודע לכל ישראל כי הקפיד ה' על אשר נגעו בנאמן ביתו והענישם על הדבר:

ו וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ־נָא דְבָרָי אִם־יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר־בּוֹ׃

רַשִׁ״י שמעו נא דברי. אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה (שם): אם יהיה נביאכם. אִם יִהְיוּ לָכֶם נְבִיאִים: ה' במראה אליו אתודע. שְׁכִינַת שְׁמִי אֵין נִגְלֵית עָלָיו בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה אֶלָּא בַּחֲלוֹם וְחִזָּיוֹן:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר שְׁמָעוּ כְעַן פִּתְגָמָי אִם יְהוֹן לְכוֹן נְבִיאִין אֲנָא יְיָ בְּחֶזְוָן אֲנָא מִתְגְלֵי לְהוֹן בְּחֶלְמִין אֲנָא מְמַלֵל עִמְהוֹן

רַשְׁבַּ״ם נביאכם: נבואתכם:

אִבְּן עֶזְרָא שמעו נא. כמו עתה: נביאכם. מי שיהיה מכם נביא ה': במראה. פירושו אם היה נביאכם שהוא נביא ה' כמו והנבואה עודד הנביא האהלה שרה אמו כסאך אלהים עולם: במראה. במראות הלילה: בחלום אדבר בו. כפול כדרך הנבואות:

רַמְבַּ״ן אם יהיה נביאכם אם יהיה לכם נביא כדברי אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר י״ב:ו׳) ורבי אברהם פירש כי טעמו אם יהיה נביאכם נביא ה' כמו והנבואה עודד הנביא (דהי"ב טו ח) ויפה אמר וטעם הכתוב שאפילו אם יהיה נביאכם נביא ה' אינו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות והזכיר כן כי רבים מן הנביאים לא ישיגו לזה אבל יהיו נביאים ברוח הקדש כענין שנאמר רוח ה' דבר בי ( כג ב) והיא יד ה' האמורה ביחזקאל ויתבאר בדברי זכריה: במראה אליו אתודע לא אמר הכתוב במראה אליו אראה אבל אמר אתודע והנה הפסוק הזה כפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות ו ג) יאמר כי השם הגדול יהיה במראה ובה יתודע אל הנביא לא בשמו הגדול כמו שאמר (שם) ושמי ה' לא נודעתי ואמר כי הדיבור יהיה בחלום ולא כן עבדי משה כי בכל ביתי אשר בו יראו הנביאים חלומות נאמן הוא ויודע מעצמו כל המדות ומפה אל פה יהיה לו הדבור מאתי והתמונה יביט בה לא יראנה בחלום ולשון ספרי (בהעלתך קג) ותמונת ה' יביט זה מראה אחורים והנה בכאן למד הכתוב מה בין נבואת משה לנבואת האחרים אשר בדורו וכבר הזכיר כן בקודמים לו וארא אל אברהם וגו' כאשר פירשתי ויזכיר כן בסוף התורה בבאים אחריו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד י) והענין בכולן שוה ואל תחוש למה שאמרו בשמואל ששקול כמשה דכתיב (ירמיהו טו א) אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה כי בעבור שהזכירו עמו חשבוהו רבותינו לגדולה לא שישוו הנבואות חלילה להם וענין הכתוב כי הזכיר משה מפני עמדו לפניו בפרץ להשיב חמתו מהשחית גם בעגל וגם במרגלים שהיו חייבים כליה והזכיר שמואל מפני שהכתוב הזה על דברי הבצרות שהיו צריכים גשם אמר היש בהבלי הגוים מגשימים וגו' (שם יד כב) ואמר השם שאם יעמוד שמואל לפניו המוריד גשם שלא בעתו בימי קציר חטים (שמואל א יב יז) לא ישמע אליו להורידו לאלה בעת צרתם והנה הזכיר גדולי השבט אשר בחר השם לשרתו ולברך בשמו המתפללים על ישראל וכן הטעם במה שנאמר (תהלים צט ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו':

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אם יהיה נביאכם ה'. כמו (דברי הימים ב טו) והנבואה עודד הנביא. ושעורו אם יהיה נביאכם נביא ה'. ויאמר מי שיהיה מכם נביא אפילו יהיה נביא ה' איננו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות, והזכיר כן כי רבים מהנביאים לא ישיגו לזה, אבל יהיה נביאכם ברוח הקדש, כענין שאמר (שמואל ב כג) רוח ה' דבר בי, והיא יד ה' האמורה ביחזקאל. ומה שאמר במראה אליו אתודע ולא אמר במראה אליו אראה, הפסוק הזה כפסוק (שמות ו) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם, יאמר כי ה' הגדול יהיה במראה ובה יתודע אל הנביא לא בשמו הגדול, כמו שאמר ושמי ה' לא נודעתי להם. ואמר כי הדבור יהיה בחלום, ולא כן עבדי משה כי בכל ביתי נאמן הוא אשר יראו בו הנביאים חלומות נאמן הוא, ויודע בעצמו כל המדות, ומפה אל פה יהיה לו הדבור מאתי והתמונה יביט בה לא יראנה בחלום, ובכאן למד מה בין נבואת משה לשאר הנביאים. במראה אליו אתודע. על דרך הפשט במראות הלילה, וזהו שאמר בחלום אדבר. וע"ד הקבלה במראה היא מראה הספירות הנקראת נצח והוד, ונקראת צבאות גם כן כי עד שם נבואת כל הנביאים מגעת, כי כשהם נכנסים דרך השער הראשון והפתח המזומן לנביאים להכנס בו הנה נבואתן עולה ומגעת עד המקום ההוא ולא עוד, והסימן מזה (שמות לח) במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד, ומשם עולין ומתנבאין במראות הצובאות. וראוי שתתבונן כי כשכלל בכאן כל מעלות הנבואה בין במשה רבינו ע"ה בין בשאר הנביאים איך הזכיר בשאר הנביאים לשון מראה בקמ"ץ שהיא מלה מורה על דמיונות ובלבול הנבואה. והנראה בטעם הדבר כי רצה להמשיל נבואת שאר הנביאים למי שמסתכל במראה, והוא לשון רז"ל אין רואין במראה בשבת, והיא מראה של זכוכית שהמסתכל בו נראית לו מתוכו דמות צורתו מכח לטישת המראה אבל אין בתוכו כלום, כן נבואת שאר הנביאים מתוך שרואין אותן הצורות הקדושות הטהורות והמאורות העליונים מתוך זוהר ובהירות האורות העצומים ההם, נראים להם דמיונות ורואין שם צורתם כצורת בן אדם, וכענין שכתוב (הושע יב) וביד הנביאים אדמה. אבל משה רבינו ע"ה מתוך שהיתה נבואתו עליונה על כלן לא היה רואה מאותן הדמיונות כלום אלא מראה אמתית קרובה אל השכל, ולכך נודע ומכיר מתוך ברור נבואתו שאין שם דמות ולא צורה כלל כי אם כבודו, הוא שכתוב ותמונת ה' יביט, ייחס התמונה אליו, לא שיש לו תמונה ח"ו, וכן (בראשית א) בצלם אלהים, לא שיש לו צלם ודמות ח"ו. וזהו שדרשו רז"ל כל הנביאים כלן נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, והביא ראיה מיחזקאל שכתוב בו כמה מראות (יחזקאל א) ואראה מראות אלהים, (שם) ואראה כעין חשמל, וכמה מן הדמיונות, אבל משה ע"ה נסתכל באספקלריא המאירה, שנאמר ומראה ולא בחידות.

סְפוֹרְנוֹ אם יהיה נביאכם. אם היה משה נביא באותה המדרגה שחשבתם באמרכם הלא גם בנו דבר: ה' במראה אליו אתודע. לא הייתי נודע לו ונגלה עליו בזה השם אלא במראה לשון נקבה לא בהקיץ כמו שהיה הענין בישעיהו באמרו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא. וכן במיכה וראיתי את ה' יושב על כסאו וכל זה במראה הנבואה בלי ספק לא בהקיץ. וגם בלעם אף על פי שהיה הדבור אליו בהקיץ לא היה לו בשם המיוחד כאשר חשב הוא באמרו אולי יקרה ה' לקראתי כי זה אמנם לא עלה לידו אבל נאמר בו ויקר אלהים אל בלעם:

אוֹר הַחַיִּים שמעו נא דברי. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן ודאי כי ישמעו את אשר ידבר, עוד צריך לדעת אומרו תיבת נא כי לא יוצדק לומר האדון לעבדו לשון בקשה. אכן יתכוין ה' בנועם אמריו להרגישם במניעת השמיעה שקודם לכן, כי עתה הם ראוים לשמוע ולא קודם לצד טומאתם לדבריהם ז"ל, וממוצא דבר אתה יודע כי אין נכון לעבד שיהיה מושלל ההכנה בעת אשר אדונו יצוה עליו, ואוזן מילין תבחן כי מוכרח משה במעשיו לפרוש מאשתו, ולדרך זה הרווחנו תירוץ לקושיא א', למה לא נתן ה' טעם הפרישות בדבריו להם כי הוא העיקר הצריך להשמיעם, ולפי זה ה' נתן אומר המבשר צבא רב: עוד ירצה על זה הדרך שמעו נא פירוש עתה אתם שומעים לצד ההכרח ליסרכם ולהוכיחכם, ואין לדבר לכם דברים אלו ע"י משה מב' טעמים א' כי הוא נוגע בדבר ועליו באו הדברים, ועוד מהטעם עצמו האמור בענין שקרא ה' לאהרן ומרים לדבר עמהם שלא בפני משה, אבל קודם ואחר כך אין אני מדבר עמכם, וזו סתירה למאמרם שגם בהם דבר, ותמצא שאמרו ז"ל (במד"ר ס"פ נשא) שבכל המקומות שאמר הכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן אין הכונה בדבר גם עם אהרן אלא למשה שיאמר לאהרן, והם הדברים שרמז ה' בתיבת נא: ודקדק לומר דברי ולא הספיק לומר שמעו נא ומובן שמה שישמעו הם דבריו, נתכוין כן הגם שהיו מתנבאים קודם לא היה כסדר זה שישמעו הדברים מפי אל עליון וכמו שפירש ה' דבריו בסמוך אם יהיה נביאכם ה' וגו': עוד אפשר שרמז להם שלא ידבר עמהם עוד אלא עתה, לבל יחשבו בדעתם כי הוכשרו לנבואה עליונה כזאת והיה כזה יום מחר, לזה אמר עתה. עוד ירצה במאמר נא לצד שהיו טמאי קרי ובדיני טהרת טומאה אמרה תורה שאין הטבילה גומרת הטהרה לאכול בתרומה עד הערב שמש, וענין הנבואה כיון שמצינו כי צריך האצלת הרוח הקדושה כדי שיוכשר לדבר ה' עמו לא יספיק טהרת מים עד בא השמש וטהר, שלא יהיה זה גרוע מטהרה הצריכה לאכילת תרומה וכאן מצינו שביום עצמו שהיו טמאים טומאת קרי סמוך לטבילתם דבר ה' עמהם, לזה אמר ה' שמעו נא דברי פירוש עתה דוקא הוראת שעה היא שאשמיעכם דברי הגם שעדיין צריכין הערב שמש, לקיים מה שנאמר (ב"ר נה) אהבה מקלקלת השורה אהבת ה' עם משה ידידו לא יכול להתאפק עד למחר: אם יהיה נביאכם וגו'. ולא דבר לנוכח אליהם אם תהיו נביאים, לצד שהם הזכירו בטענתם נביאים אחרים חוץ מהם וכמאמר המדרש (ספרי) שאמרו הלא דבר גם עם אברהם ולא פירש וכו', לזה בא דברו יתברך לעשות הפרש גם מהנרמז בדבריהם למשה, ואולי כי לזה אמר לשון יחיד אם יהיה: ה' במראה אליו וגו'. בא להודיענו הפרש הדרגת הנביאים מהדרגת משה, ולצד שיש ג' דברים בענין הנבואה, א' השגת המראה, ב' זמן השגתה פירוש אם יתנבא בכל עת שירצה או אין הדבר תלוי ברצונו אלא בזמן שיחפוץ ה', ג' השגת בחינת הדיבור כאשר אבאר, והתחיל ה' לומר בבחינת הדרגת השגת הראיה, ואמר ה' במראה אליו אתודע פירוש לפי שיש ג' הדרגות כלליות בהכרת ה', הא' לא השיגה אדם בנבואה והוא מה ששאל משה (תשא לג יח) הראני נא את כבודך פירוש נא עתה מה שאתה עתיד להראותני לאחר מיתה, כי יודע היה משה המושג לצדיקים בעולם העליון, והשיבו ה' לא תוכל וגו' כי לא יראני האדם וחי אלא לאחר מיתה, והדרגה זו היא בעצמות אורו יתברך, והגם שלא יתייחס אליו מאמר עצמות אלא לשכך אוזן וכו', הדרגה ב' היא אור המאיר ממנו ית' שיתייחס אליו תמונה, ואין תמונה זו דומה לשום תמונה מההוים בנמצא, כי אין לו תמונה אלא תמונה לנעלם מעיני כל חי שאין לה מכיר זולת משה אשר הכיר' לו ה' דכתיב ותמונת ה' יביט, מה שלא השיג זולתו בכל הנביאים, הדרגה ג' היא הבהקת אורו ית' ברחוק, הא למה זה דומה לנר דלוק אשר ילך אורו למרחוק ויראה אדם האור ההוא, וזה יקרא מראה, וזה הוא השגת הנביאים זולת משה, והוא מאמר ה' במראה והבן, וכנגדה אמר במשה ותמונת ה' יביט: וכנגד זמן השגת הנבואה אמר אליו אתודע, פירוש אפילו מדרגה קטנה כזו אינה אצלו בתמידות בעת אשר יחפוץ ישיגנה, אלא כשאני רוצה אתודע לו בה, וכשיחפוץ הוא להשיגה אינו מובטח שישיגנה בכל עת, כמו שהוא מובטח משה בכל עת אשר יחפוץ דכתיב (ט' ח') עמדו ואשמעה מה יצוה ה' בלא שום ספק בדבר, נמצאת אומר כל הנביאים אין נבואה בטוחה אצלם הגם שהיא מדרגה קטנה ממדרגת משה, ומשה נבואתו הגם שהיא גדולה מהם בטוחה אצלו בכל עת שירצה, והוא מאמר בכל ביתי נאמן הוא פירוש כנאמן הזה שהכל בידו וברשותו לעשות כל אשר יחפוץ כמו כן משה, ודקדק לומר בכל ביתי לכלול אפילו בהשגת נבואה הגדולה הדבר ברשותו להתנבא, מה שלא היה נשמע אם היה אומר בביתי נאמן הוא שהייתי אומר שאין הדבר מסור לחפצו אלא מדרגה הקטנה של כל הנביאים, וההפרש הוא שהם אין הדבר ברשותם מה שאין כן הוא תלמוד לומר בכל וגו': וכנגד השגת בחינת הדיבור אמר בחלום אדבר בו, פירוש דע כי ב' מדות בהודעת החלומות, הא' כשישמע הדברים תהיה דעתו מעורבבת ולא תבחן אזנו מילין להשכיל הנדבר כי דעתו מבולבלת, ב' כל הנדבר בחלום אין הדברים כפשטן אלא משל ודמיון, וצא ולמד מחלומות הכתובים בתורה ופתרוניהם, והוא מה שאמר ה' כי הנביאים בעת בא דברו הטוב להם יתבלבל דעתם ויהיו כאדם השוכב בלב ים ויתהוללו, גם לא יבא להם הדיבור בצורתו אלא מלובש תוך דמיון ומשל כדי שיוכלו שאת הדיבור ואף על פי כן מתהוללים, ופירוש תיבת בחלום הוא בגדר חלום באיכות ומהות, ולעולם בהקיץ היה ה' נגלה אל עבדיו הנביאים, אלא כשהיה בא להם הדיבור היו מקבלים אותו כתכונת החלום כנזכר והיו נופלים לארץ ומתטרפת דעתם מעליהם, מה שאין כן משה שהיה מושלל מזה שלא היתה דעתו משתנית בבא דבר ה' והיה שומע בדעת שלימה, גם לא היו באים אליו הדברים בדרך משל ומליצה אלא דברים מבוארים וברורים ואינן צריכין פתרון, והוא מאמר ה' פה אל פה אדבר בו פירוש הנה עיני כל ישראל רואות הג"ן פרשיות אשר דבר ה' אל משה שכלן הם דברים שיבין פשטן של דברים כל מבין לשון הקודש, גם אוצרות חכמה אשר אצר ה' בהם כולם נכוחים למבין הבא לעיין ולהעמיק ירגיש במשמעות הכתובים עצמן את אשר חשב ה' לומר בהם, ואין דרך זה בדברים אשר דבר ה' ביד עבדיו הנביאים ירמיה וישעיה שכלן משל ומליצה, כמאמר הנשר הגדול בעל הכנפים וגו', וביותר מהמה נבואת זכריה המסגר שערי הנבואה אשר סגר גם נבואתו ואין אתנו יודע כוונת נבואתו: ויש לחקור זאת כיון שהמנבא הוא ה' אלהינו אחד למה לזה ידבר נכוחות ולזה דברו מעקשים, ואמרו אנשי אמת במה שקדם לנו הידיעה בדבר המלאך לדניאל ההרגש שהיה פועל בו מזה תשכיל לראות כי הרכבת מין האנושי תפסידנה הרגשת הרוחני ואינה יכולה לסבול זולת המורכב אשר כונן ה' בחכמתו הנפלאה שיוכלו שתוף יחד הנפש והגוף, והלא תראה אפילו במקורות הנרגשות ונתפסות אש ומים זה מכלה את זה זולת השמים אשר כוננו ידי יוצר, ומזה תשער איך יוכל עמוד בדבר אלהים מקור הרוחניות ויחצוב קולו להבת אש איך יוכל עמוד, ולזה אין אדם משיג לעמוד בכוחו לשמוע קול אלהים חיים זולת האיש אשר הפך חומרו ועשאו צורה כמו שרשמנו במקומות אחרים שזה אין לו גוף ויכול שאת דבר מלך, ולכן בהנבא ה' לאדם שאין גופו דומה לצורתו יתחכם ה' עשות על זה האופן, כי יצא דבר מלך מפי עליון והדיבור יתעטף באוירים דקים ואחר כך יגיע לאוזן נביא ובזה יסבלנו הנביא, ואף גם זה יפעיל הרגש בנביאים להשתגע, ודבר זה יסובב בא הדברים דרך משל ומליצה בבחינת החלום: ולזה כל הנביאים לבד ממשה ידברו משלים ומליצות ויותר מהמה זכריה שהיה אחרון בנביאות היה הדיבור בא ונגלד ונגלם ביותר משאר נבואות כדי שיוכל לסבול, ולזה נתרבו בו המליצות ועומק הדמיון עד שאין דורות אחרונים יודעים דבריו, והוא מה שהודיע ה' כאן בבחינת המושג למשה ואמר פה אל פה פירוש לא היה הדיבור נפסק מפי אל עליון לפי משה לעבור באויר העולם שישתנה הדיבור בהלבשת האוירים ויסובב לדבר דברי משלים וחידות, גם שלל ההתרגשות אשר תקרה לנביאים כמאמר ומראה פירוש לא ירדם ולא יתבהל אלא ומראה פירוש בעת ובשעה עצמה שאני מדבר בו פה אל פה אינו כסדר החלום אלא ומראה שאני מראה לו אור המנבא ומביט, וזה יגיד ההערה והתכוננת השכל: ואומרו ולא בחידות, הוא להעיר בתולדת הדבר כי לצד שהיה מדבר פה אל פה בזה היה גם כן הדיבור יוצא בלא חידות, ודקדק לומר אל פה ולא לאוזן, המשכיל על דבר נביא שאמר לב שומע ידע סוד הדבר, וזו היא הדרגת נבואה שאין למעלה ממנה שיקשור ה' נפש נביא במקור המנבא וישלשל הנבואה פה אל פה, ובזה גם כן תבין אומרו אדבר בו ולא אמר אתו או עמו אלא בו והבן. עוד נתכוון להשכילך שלא היה הדיבור אלא מפי ה' לפי משה ולא היה רואה פני עולם, והוא מאמר בו:

ז לֹא־כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל־בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא׃

אוּנְקְלוֹס לָא כֵן עַבְדִי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי מְהֵימָן הוּא

רַשְׁבַּ״ם נאמן הוא: קבוע ומיוסד כל שעה ביום, וכמוהו ותקעתיו יתד במקום נאמן, יתד התקוע במקום חזק אינו ממהר ליפול:

אִבְּן עֶזְרָא בכל ביתי נאמן הוא. טעמו כבן בית שיכנס בלא רשות ואם יצטרך ידבר צרכיו ואתם כאשר אתודע לכם בחלום תדעו ואם לא אין לכם רשות לשאול:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי בכל ביתי נאמן הוא. ע"ד הפשט כבן בית הוא שיכנס בלא רשות וידבר כל מה שיצטרך. וע"ד הקבלה בכל ביתי, הוא בית אל שנאמר עליו (בראשית לא) אנכי האל בית אל, הוא הטוב שנאמר (שמות לג) אני אעביר כל טובי, והוא שחטא בו אבינו הראשון ולא מצאו נאמן, לכך נאמר על משה בכל ביתי נאמן הוא, כלומר הוא ולא אביו. ודעת קצת מן המקובלים בכל ביתי שהוא בי"ת של בראשית, והוא מקום התפלה, וזהו (ישעיה נו) ושמחתים בבית תפלתי, ולשון תפלתי באור, וכן (שם) כי ביתי בית תפלה יקרא, ולזה רמזו רז"ל בענין הלל הזקן, אמר הקב"ה אם תבא לביתי אני אבוא לביתך.

סְפוֹרְנוֹ לא כן עבדי משה. שהדיבור עמו בשם המיוחד הוא בהקיץ וזה באר באמרו:

ח פֶּה אֶל־פֶּה אֲדַבֶּר־בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה׃

רַשִׁ״י פה אל פה. אָמַרְתִּי לוֹ לִפְרֹשׁ מִן הָאִשָּׁה (שם), וְהֵיכָן אָמַרְתִּי לוֹ? בְּסִינַי — "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" (דברים ה'): ומראה ולא בחדת. מַרְאֶה זֶה מַרְאֵה דִבּוּר, שֶׁאֲנִי מְפָרֵשׁ לוֹ דִּבּוּרִי בְּמַרְאִית פָּנִים שֶׁבּוֹ, וְאֵינִי סוֹתְמוֹ לוֹ בְחִידוֹת, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר לִיחֶזְקֵאל (יחזקאל י"ז), "חוּד חִידָה" וְגוֹ'; יָכוֹל מַרְאֵה שְׁכִינָה? תַּ"ל (שמות ל"ג), "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי" (ספרי): ותמנת ה' יביט. זֶה מַרְאֵה אֲחוֹרַיִם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל"ג), "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" (ספרי): בעבדי במשה. אֵינוֹ אוֹמֵר בְּעַבְדִּי מֹשֶׁה, אֶלָּא בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה — בְּעַבְדִּי אַעַ"פִּ שֶׁאֵינוֹ מֹשֶׁה, בְּמֹשֶׁה אֲפִלּוּ אֵינוֹ עַבְדִּי כְּדַאי הֱיִיתֶם לִירוֹא מִפָּנָיו, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא עַבְדִּי, וְעֶבֶד מֶלֶךְ מֶלֶךְ, וְהָיָה לָכֶם לוֹמַר אֵין הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ חִנָּם, וְאִם תֹּאמְרוּ אֵינִי מַכִּיר בְּמַעֲשָׂיו — זוֹ קָשָׁה מִן הָרִאשׁוֹנָה (שם):

אוּנְקְלוֹס מַמְלַל עִם מַמְלַל מַלֶלְנָא עִמֵהּ בְּחֵזוּ וְלָא בְחִדְוָן וּדְמוּת יְקָרָא דַיְיָ מִסְתַּכַּל וּמָא דֵין לָא דְחֶלְתּוּן לְמַלָלָא בְּעַבְדִי בְמשֶׁה

אִבְּן עֶזְרָא פה אל פה אדבר בו. הטעם בלא אמצעי: במראה ולא בחידות. הטעם שאראה לו הדבור כאשר הוא כצורת המשכן: ולא בחידת. כמו הנשר הגדול: ותמונת ה' יביט. כטעם הראני נא את כבודך או שהוא בהקיץ:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי פה אל פה אדבר בו. הכוונה בלא אמצעות מלאך, ומראה כלומר ומראה אני לו הדבר כמות שהוא, כענין צורת המשכן שכתוב בו (שמות כה) וראה ועשה בתבניתם. בעבדי במשה. דרשו רז"ל בעבדי אפילו לא היה משה, במשה אפילו לא היה עבדי, וכל שכן שהוא עבדי והוא משה.

סְפוֹרְנוֹ פה אל פה אדבר בו. שהנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו: ומראה. לשון זכר הנקרא אספקלריא המאירה אצל רז"ל (סנהדרין פרק חלק): ולא בחידות. דבור מבואר בלי חידה לא כענין בזכריה וזולתו שראה חידות ומשלים ואמר לו המלאך הלא ידעת מה המה אלה ואומר לא אדוני והמלאך פירש לו את המשל ומהם היו שראו את המשלים והבינו אותם כענין היטבת לראות וכענין בלעם באמרו וישא משלו כי בתחלה הגיד המשל שראה ואחר כך באר אותו: ותמונת ה' יביט. וכל זה הוא משיג עם ההגלות אליו בשם המיוחד לא כבלעם שעם זה שלא השיג אלא דרך משל היתה השגתו בשם אלהים בלבד לא בשם המיוחד: ומדוע לא יראתם. לא ימלט שאין זה כי אם רוע לב שאם חשבתם שאני מכיר במעשיו אם כן חשבתם עלי תועה שאני חפץ ברשעים הפך מה שהיה לכם לחשוב שלא הייתי מזכה אותו לזאת המעלה אלא מפני שהוא ראוי לכך ובכן היה לכם לירא מלדבר באיש כזה ואם אולי חשבתם שאיני מכיר במעשיו ושאתם מכירים בו יותר ממני שחשבתי שהוא ראוי לכך ואינו כן הנכם יותר חושבים אל ה' תועה כאמרם ז"ל זו קשה מן הראשונה:

אוֹר הַחַיִּים ומדוע יראתם וגו'. פירוש חוזר ה' וטוען שהיה להם לשער בדעתם כי הוא עומד ומשמש לפני ה', ואם היה עושה עול לא היה ה' מסכים על ידו, אמור מעתה בה' דברתם שהסכים על ידו, והוא אומרו מדוע וגו' בעבדי, ואומרו במשה פירוש אדם שהוא מובחן לגדול בעיני ה' תחשדוהו בדבר מגונה, ואפשר שרמז עוד להם באומרו במשה על שדברו בפניו והכלימוהו בדבריהם כמאמר רז"ל שכתבתי למעלה (בפסוק א'):

ט וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ׃

רַשִׁ״י ויחר אף ה' בם וילך. מֵאַחַר שֶׁהוֹדִיעָם סִרְחוֹנָם גָּזַר עֲלֵיהֶם נִדּוּי, קַ"וָ לְבָשָׂר וָדָם, שֶׁלֹּא יִכְעֹס עַל חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ סִרְחוֹנוֹ (ספרי):

אוּנְקְלוֹס וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּהוֹן וְאִסְתַּלֵק

אִבְּן עֶזְרָא וילך. הכבוד והעד והענן סר:

סְפוֹרְנוֹ ויחר אף ה' בם. שלא נכנעו תיכף כמו שעשה דוד באמרו אל נתן חטאתי (שמואל ב יב, יג):

אוֹר הַחַיִּים ויחר אף ה'. פירוש גירה בהם הנחרים בהם שהם כת האף, וילך כדי שיעשה האף מה שהורשה, והגם שבסנה אמר הכתוב ויחר אף ה' במשה, שם רשם שיעור אשר יפעול בו האף והוא שיסור ממנו כח הנשמה שהיא בחינת הכהונה ותנתן לאהרן כמאמר רז"ל (זבחים קב. שמו"ר פ"ג) שהרושם הוא הסרת הכהונה, וכאן עשה האף משפט גדול שהצרעת היא כמיתה כאמור בענין, ובשניהם היה העונש כאומרו בם, וכן אמרו רז"ל (ספרי) ויפן וגו' פנה מצרעתו, אלא שמרים לא נתרפאה כאהרן תכף ומיד, ולא ידע אדם מצרעתו:

י וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל־מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת׃

רַשִׁ״י והענן סר. וְאַחֲ"כַּ והנה מרים מצרעת כשלג, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְפֵדָגוֹג, רְדֵה אֶת בְּנִי, אֲבָל לֹא תִרְדֶּנּוּ עַד שֶׁאֵלֵךְ מֵאֶצְלְךָ, שֶׁרַחֲמַי עָלָיו (שם):

אוּנְקְלוֹס וַעֲנָנָא אִסְתַּלַק מֵעִלָוֵי מַשְׁכְּנָא וְהָא מִרְיָם חַוְרָא כְּתַלְגָא וְאִתְפְּנֵי אַהֲרֹן לְוָת מִרְיָם וְהָא סְגִירָת

אִבְּן עֶזְרָא מעל האהל. מעל פתח האהל: והנה מצורעת. תחסר מלת היא כמו כאשר קאה:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והענן סר מעל האהל. הענן הזה אילו היה הענן שירד לכבוד משה שהזכיר בו למעלה ויעמוד פתח האהל היה ראוי לומר והענן סר מפתח האהל. ועל כן יתכן לפרש כי הוא הענן שהיו ישראל כל ימי המדבר נוסעים וחונים על פיו, וכיון שסר מעל האהל היו ישראל סבורין ללכת אחריו כמנהג, והקב"ה צוה אותם להתעכב שבעת ימים, זהו שאמר תסגר שבעת ימים, וכשאמר והעם לא נסע, כאילו אמר והענן לא נעלה כי סר מעל האהל להיכרא, אבל לא נעלה עד מלאת שבעת ימים, והיה הענין כדי שיהיה נודע ומפורסם לכל ישראל כי עכובם שם שבעת ימים לכבוד מרים היה.

סְפוֹרְנוֹ והענן סר. כמרחיק המצורעת כדי שישלחוה אל מחוץ למחנה לביישה:

אוֹר הַחַיִּים והנה מצורעת. לא היה צריך לומר הדבר אחר שכבר אמר והנה מרים מצורעת וגו' ולפי דבריהם ז"ל (ספרי) שאמרו שגם אהרן נצטרע ירצה לומר הנה היא עדיין מצורעת ולא פרחה ממנה כאהרן ואמרו עוד חז"ל (שם) שדוקא כשהיה פונה היתה מצורעת וכשהיה מחזיר פניו היתה פורחת ממנה, ולדבריהם צריך לומר כי משה לא היה מביט במרים לדעת מה היא, שאם לא כן ממה נפשך קשה והבן:

יא וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל־מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל־נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ׃

רַשִׁ״י נואלנו. כְּתַרְגּוּמוֹ, לְשׁוֹן אֱוִיל:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר אַהֲרֹן לְמשֶׁה בְּבָעוּ רִבּוֹנִי לָא כְעַן תְּשַׁוִי עֲלָנָא חוֹבָא דְאִטְפַּשְׁנָא וְדִי סָרֲחְנָא

אִבְּן עֶזְרָא בי אדני. פירשתיו: אל נא. אל עתה: נואלנו. מבנין נפעל ואין לו ריע כי אם נואלו שרי צאן ויש אומרים שהוא הפוך מאולת קשורה וטעמו ידוע:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אשר נואלנו. בך. ואשר חטאנו. בשכינה. וטעם לשון נואלנו לפי שהדבור באותו ענין אולת היא לו למדבר. ובמסכת זבחים פרק טבול יום אמרו, מרים מי הסגירה, אם תאמר משה, זר היה ואין זר רואה את הנגעים, ואם תאמר אהרן, קרוב היה ואין קרוב רואה את הנגעים, אלא כבוד חלק הקב"ה למרים באותה שעה, אמר אני כהן ואני מסגירה ואני חולטה ואני פוטרה.

אוֹר הַחַיִּים בי אדוני אל נא תשת וגו'. הנה מדברי אהרן משמע כי משה הקפיד על דבריהם אשר על כן מחלה פניו שימחול להם חטאתם, ונראה כי טעמו של אהרן הוא שדן במשה דין חכם, שכפי הדין חכם שמחל על כבודו כבודו מחול, ולזה אמד בדעתו שאם ימחול סר הנגע, ואמר אל נא תשת וגו' פירוש הגם שהקפדת על הדברים עד שבא העונש עתה שבא העונש יכופר העון ולא תשת עוד עלינו חטאת, ואחר האמת לא כן הוא כי משה לא הקפיד על הדבר, ולזה נתחכם הכתוב וסמוך לדברם בו אמר והאיש משה עניו מאוד נתכוון לשלול דברי אהרן כאן, וטעם העונש הוא לב' סיבות, הא' שיש לנו לדון במשה משפט מלך, שכן כתיב ויהי בישורון מלך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (שם), ואולי כי לזה גם כן נתכוון ה' במאמרו להם מדוע לא יראתם לדבר בעבדי כי לה' המלוכה ועבד מלך מלך : וסיבה ב' לפי מה שפירשתי שהקפיד ה' על שחשדו שעשה משה עול ח"ו והסכים ה' על ידו ולא הוכיחו, אם כן מילין לצד עילאה הם, ולזה הענישם הגם שאין כאן הקפדת משה, והצדיק משה כי לא הוא הסובב בהקפדתו שהוצרך להתפלל לה', ואף על פי כן לא הועיל לרפאות עד עבור שבעת ימים, ואם היה הדבר בו לא היה צריך לתפלה אלא ימחול וסר הנגע, הא למדת שהעונש בא לא' מב' הטעמים, או לשניהם יחד, ואפשר שאם היה משה מקפיד בדברם היה העונש באופן אחר כפול ומכופל להם ח"ו: אשר נואלנו ואשר וגו'. הכוונה בב' עניינים, הוא על פי מה שפירשתי בתרעומת ה' עליהם שהקפיד על שהשוו נבואתם לנבואת משה, והקפיד על שנגעו בכבוד משה לומר לא טוב עשה, לזה אמר כנגד השואת נבואתם לנבואתו אמר אשר נואלנו כי דברו דברי שטות בזה, וכנגד מה שאמרו עליו לא טוב עשה אמר ואשר חטאנו:

יב אַל־נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ׃

רַשִׁ״י אל נא תהי. אֲחוֹתֵנוּ זוֹ: כמת. שֶׁהַמְּצֹרָע חָשׁוּב כַּמֵּת, מַה מֵּת מְטַמֵּא בְּבִיאָה אַף מְצֹרָע מְטַמֵּא בְּבִיאָה (שם): אשר בצאתו מרחם אמו. אִמֵּנוּ הָיָה לוֹ לוֹמַר, אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב, וְכֵן חֲצִי בְשָׂרוֹ, חֲצִי בְשָׂרֵנוּ הָיָה לוֹ לוֹמַר, אֶלָּא שֶׁכִּנָּה הַכָּתוּב, מֵאַחַר שֶׁיָּצְתָה מֵרֶחֶם אִמֵּנוּ, הִיא לָנוּ כְּאִלּוּ נֶאֱכַל חֲצִי בְשָׂרֵנוּ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" (בראשית ל"ז), וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ, אַף הוּא נִרְאֶה כֵן, אֵין רָאוּי לְאָח לְהַנִּיחַ אֶת אֲחוֹתוֹ לִהְיוֹת כַּמֵּת: אשר בצאתו. מֵאַחַר שֶׁיָּצָא זֶה מֵרֶחֶם אִמּוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ בְּיָדוֹ לַעֲזֹר וְאֵינוֹ עוֹזְרוֹ — הֲרֵי נֶאֱכָל חצי בשרו, שֶׁאָחִיו בְּשָׂרוֹ הוּא; דָּ"אַ, אל נא תהי כמת — אִם אֵינְךָ רוֹפְאָהּ בִּתְפִלָּה, מִי מַסְגִּירָהּ, מִי מְטַהֲרָהּ? אֲנִי אִ"אֶ לִרְאוֹתָהּ, שֶׁאֲנִי קָרוֹב וְאֵין קָרוֹב רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים, וְכֹהֵן אַחֵר אֵין בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ אשר בצאתו מרחם אמו:

אוּנְקְלוֹס לָא כְעַן תִּתְרַחֵק דָא מִבֵּינָנָא אֲרֵי אֲחַתָנָא הִיא צַלִי כְעַן עַל בִּסְרָא מִיתָא הָדֵין דִי בָהּ וְיִתָּסֵי

רַשְׁבַּ״ם אל נא תהי כמת: כלומר לכבודך ובשבילך אל נא תהיה את בעצמך כמת, והיאך אשר נולד בצאתו מי שהוא ממעיו מרחם אמו של אחיו שהוא חי הרי נאכל חצי בשרו של חי, כלומר שמאחר שנולדה מרים מרחם אמו של משה והיא מתה, הרי נאכל חצי בשרו של משה: אל נא תהי: אל תהיה אתה כמת, כמו אל תהי בתוקעי כף, אל תהי עד חנם אל תהי בסובאי יין:

אִבְּן עֶזְרָא אל נא תהי כמת. אל עתה תהיה אחותינו כנפל המת כאשר יצא מבטן אמו נאכל חצי בשרו וכן בשר המצורע ואין צורך לתיקון סופרים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי אל נא תהי כמת. אמר אהרן למשה איני יכול לראות את הנגע לפי שאני קרוב וכהן קרוב פסול לראות את הנגע ואין כהן אחר בעולם, ולפיכך אם אי אתה מתפלל עליה אין לה תקנה ותעמוד בצרעתה ולא תתרפא לעולם, וזהו שאמר אשר בצאתו מרחם אמו, כי מי שנולד כך מצורע מרחם אמו אין לו טהרה עולמית, וכן הזכירו רז"ל, ולכך יאמר תצטרך אתה על כל פנים להתפלל עליה שלא תהיה אחותנו כמצורע שחשוב כמת בצאתו מרחם אמו שאין לו טהרה לעולם. או יאמר הכתוב לא עתה תהיה אחותנו כנפל המת, כי כאשר יצא מרחם אמו נאכל חצי בשרו, וכן בשר המצורע.

סְפוֹרְנוֹ אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו. הנה העובר שהוא מת באופן זה שבצאתו מרחם אמו נאכל ונתקלקל חצי בשרו אף על פי שנראה שהוא מוסיף שלמות בלידה על מה שהיה לו בבטן אמו בצאתו משם אל מקום החיים השלמים הוא אמנם מוסיף גרעון בהיות נאכל חצי בשרו באותה הלידה. כן אתה היוצא מן המדבר ונכנס לארץ הנבחרת ובזה תיטיב מכון לשבתך אל נא תהי כאותו המת שתניח חצי בשרך במדבר:

יג וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ׃

רַשִׁ״י אל נא רפא נא לה. בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁהַשּׁוֹאֵל דָּבָר מֵחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לוֹמַר שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דִבְרֵי תַחֲנוּנִים וְאַ"כַּ יְבַקֵּשׁ שְׁאֵלוֹתָיו (ספרי): לאמר. מַה תַּ"ל ? אָמַר לוֹ הֲשִׁיבֵנִי אִם אַתָּה מְרַפֵּא אוֹתָהּ אִם לָאו עַד שֶׁהֱשִׁיבוֹ וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק וְגוֹ'; רַאֶבֶּ"עֲ אוֹמֵר בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מִלִּפְנֵי הַקָּבָּ"ה לַהֲשִׁיבוֹ אִם יַעֲשֶׂה שְׁאֵלוֹתָיו אִם לָאו: כַּיּוֹצֵא בוֹ, "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר" וְגוֹ' (שמות ו'), מַה תַּ"ל "לֵאמֹר"? הֲשִׁיבֵנִי אִם גּוֹאֲלָם אַתָּה אִם לָאו עַד שֶׁהֱשִׁיבוֹ "עַתָּה תִרְאֶה" וְגוֹ', כַּיּוֹצֵא בוֹ, "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר" (במדבר כ"ז), הֱשִׁיבוֹ "קַח לְךָ", כַּיּוֹצֵא בוֹ "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (דברים ג'), הֱשִׁיבוֹ "רַב לָךְ" (ספרי): רפא נא לה. מִפְּנֵי מָה לֹא הֶאֱרִיךְ מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה? שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים, אֲחוֹתוֹ עוֹמֶדֶת בְּצָרָה וְהוּא עוֹמֵד וּמַרְבֶּה בִתְפִלָּה (ספרי) (דָּ"אַ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁבִיל אֲחוֹתוֹ הוּא מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה אֲבָל בִּשְׁבִילֵנוּ אֵינוֹ מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה):

אוּנְקְלוֹס וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר אֱלָהָא בְּבָעוּ אַסֵי כְעַן יָתָהּ

אִבְּן עֶזְרָא ויצעק משה. זה יורה שהיה בצער על אחותו: אל. אתה שיש הגבורה בידך עתה רפא עתה לה על כן השיב השם ואביה ואילו אביה כעס עליה וירק בפניה הלא תכלם לראות פניו שבעת ימים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ויצעק משה אל ה'. נצטער על אחותו והתפלל עליה. וטעם לאמר כי התפלה היתה באמירה מוחלטת לא במחשבה, וזהו שאמרו רז"ל המתפלל צריך שיחתוך בשפתיו. וטעם החתוך כדי שיצטיירו האותיות ברוח פיו של אדם בקול ורוח ודבור, ותעלה התפלה מצויירת ברוח לפניו יתעלה. אל נא רפא נא לה. אל שהכח בידך בבקשה ממך רפא עתה לה, והשם הזה דין כלול ברחמים. אמנם ברוב המקומות מצאנוהו מדת החסד, כמו (תהלים כב) אלי אלי למה עזבתני, וכן (שם נ) אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ, שהוא סדר המדות, חסד דין רחמים, שבהם נברא העולם, וכן כתיב (שם נב) חסד אל כל היום, וכתיב (שם צט) אל נושא היית להם. ומה שכתוב (שם ז) ואל זועם בכל יום, באורו בכל יום שהדין נמצא ויש יום שלא ימצא, כי מדת החסד דוחה אותו כענין הנזכר באברהם.

סְפוֹרְנוֹ אל נא רפא נא לה. בבקשה אני שואל שתרפא עתה לה ולא נצטרך לביישה להוציאה חוץ למחנה:

אוֹר הַחַיִּים ויצעק וגו' לאמר. טעם אומרו לאמר, בא בטענה כדי שלא יאמרו שהקפיד ויחזיקוהו כנוטר איבה, ודברי אהרן יגידו למו, לזה אמר בצעקו לה' בשביל שלא יאמרו דברים הנאמרים בסמוך מפי אהרן: עוד ירצה כי אמר לפני ה' קודם התפללו שהוא מוחל על כבודו ואחר כך התפלל אל נא וגו': אל נא נתכוון לשאול ממדת החסד כאומרו חסד אל, נא לשון בקשה ופיוס לעורר הרחמים, רפא נא פירוש עתה ולא יתעכב:

יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף׃

רַשִׁ״י ואביה ירק ירק בפניה. וְאִם אָבִיהָ הֶרְאָה לָהּ פָּנִים זוֹעֲפוֹת, הלא תכלם שבעת ימים? קַ"וָ לִשְׁכִינָה י"ד יוֹם, אֶלָּא דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, לְפִיכָךְ אַף בִּנְזִיפָתִי תסגר שבעת ימים (שם; בבא קמא כ"ה): ואחר תאסף. אוֹמֵר אֲנִי, כָּל הָאֲסִיפוֹת הָאֲמוּרוֹת בִּמְצֹרָעִים עַל שֵׁם שֶׁהוּא מְשֻׁלָּח מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וּכְשֶׁהוּא נִרְפָּא נֶאֱסָף אֶל הַמַּחֲנֶה, לְכָךְ כָּתוּב בּוֹ אֲסִיפָה, לְשׁוֹן הַכְנָסָה:

אוּנְקְלוֹס וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה וְאִלוּ אָבוּהָא מִנְזַף נְזִיף בָּהּ הֲלָא תִתְכְּלֵם שַׁבְעָא יוֹמִין תִּסְתַּגֵר שַׁבְעָא יוֹמִין מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּבָתַר כֵּן תִּתְכְּנֵשׁ

אִבְּן עֶזְרָא תסגר. כמו המצורעים שלא יזיקו אחרים: ואחר תאסף. תחשב מהיישוב וכן ואספתו מצרעתו ואחר שבאה אל המחנה נסעו העם מחצרות:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואביה ירק ירק בפניה. אילו אביה כעס עליה וירק בפניה הלא תכלם לראות פניו שבעת ימים, ק"ו שדברה והקלה כנגד מורא השכינה לזלזל בנביאו שהיא ראויה להענש ולהיותה נכלמת י"ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כך דרשו רבותינו ז"ל. וקראו השכינה בא מן הדין, ואמרו דיו, כלומר אינו רוצה יותר אלא כדין אביה שהוא הנדון. ולפי זה נראה כי הרקיקה משל על הכעס וההכלמה, לא על החטא, שאם נאמר כי הוא משל על החטא היה ראוי לומר ואם ירק ירקה בפני אביה כי מרים היתה החוטאת ויבא משל הרקיקה על החטא לפי שהחטא שחטאה בו היה הדבור הנמאס הנרמז במלת נואלנו, ועל כן המשילו לרקיקה שהוא דבר נמאס כענין הרקיקה בסוד מצות היבום. ואם נדחוק ונאמר כי כשאמר ואביה ירק ירק בפניה הוא כנוי לכבוד אביה ולכבודה, אי אפשר לומר כן, שהיה לו לומר כי יכלם כי ההכלמה אינה למבזה כי אם למי שקבל הבזוי. אבל הנכון בזה כי הרקיקה משל על הכעס וההכלמה, ומפני שהקב"ה הכלימה בצרעת אמר הקב"ה למשה ואיך תאמר שארפא אותה ואלו אביה ירק ירק בפניה, כלומר שהכלימה מפני חטאה כנגדו, הלא תכלם שבעה, כל שכן בשבילי שהכלמתיה אני והלקיתיה בצרעת על מה שחטאה ושדברה בך ובאה כנגדי, ולכך תסגר שבעה ואחר תאסף. ומטעם זה תפש משל הרקיקה שיכלימנה בו אביה, לפי שהוא עון הצרעת שבו הכלימה אביה העליון יתברך. וענין זה של מרים נקרא אצל רז"ל נזיפה, ושלשה נזיפות הן, יש נזיפה שהיא יום אחד, ויש נזיפה שהיא שבעה, ויש שהיא שלשים יום. מי שפוקר בתלמיד חכם שמדבר בו או עושה דבר כדי לצערו ולהקניטו, והוא יודע באותו תלמיד חכם דנקיט ליה בלביה צריך לנהוג בעצמו נזיפה יום אחד, ואינו צריך היתר אחר שאין דבר זה אלא להפיס דעתו של תלמיד חכם, ויום אחד זה צריך שיהיה כלו שלם ואין אומרים בו מקצת היום ככולו. מי שמדבר בנביא או באחד מן החכמים הגדולים צריך שינהוג נזיפה שבעת ימים, ולמדנו זה ממרים שדברה בנביא, והצריכה תורה שתנהוג נזיפה שבעה, ואין אומרים בשבעה ימים אלו מקצת היום ככולו. מי שמדבר בנשיא צריך לנהוג נזיפה שלשים יום, ואין אומרים בו מקצת היום ככולו, וסימנך לשלשה מיני נזיפה הללו, האבן האז"ל, ואמרו בירושלמי אין נזיפה פחותה משבעה שנאמר תסגר שבעת ימים, ואין נדוי פחות משלשים יום שנאמר (במדבר יא) עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם. ומה שהתחיל ואביה בוא"ו והוא תחלת דבור, דרך הכתובים כן במקומות רבים, וכמוהו (שם יח) וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך, וכן (בראשית כז) ויתן לך האלהים, וכן עוד (במדבר ט) ויעשו בני ישראל את הפסח, וכן (מלכים ב ב) ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ואין ספק כי יש לכל אחד ואחד טעם מכוון אלו השגנוהו. ומפני שמדת ק"ו מדה אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן והיא הראשונה לכלן, ראיתי לסדר אותן בכאן כמו שפירשו אותן רז"ל, והוא ששנינו בברייתא אמר ר' ישמעאל בשלש עשרה מדות התורה נדרשת, מקל וחומר, ולמדוהו מן הכתוב הזה ואביה ירק ירק בפניה, ועוד ממה שכתוב (שמות כג) כי תראה חמור שונאך, ומן השונא למדנו ק"ו לאוהב, וזו מדה ראשונה. שניה, גזרה שוה, והוא מה שכתוב (ויקרא יח) ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה, ולא אסר אלא הבת, וכתוב אחר אומר (שם) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקרב לגלות ערותה שארה הנה זמה היא, ולמדנו גזרה שוה מהנה הנה, מה להלן אשה ובתה ובת בנה ובת בתה אף כאן בתו ובת בנו ובת בתו. שלישית, מבנין אב וכתוב אחד, והוא שכתוב בחג המצות (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, שהתיר לנו הכתוב אוכל נפש בלבד בחג המצות ובשאר המועדים לא התיר אוכל נפש, ולכך אמרו רז"ל זה בנין אב לכל המועדים, ועוד ממה שכתוב (ויקרא כ) דמיו בו, ואמרו ז"ל כל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה, דכתיב באוב וידעוני (שם) באבן ירגמו אותם דמיהם בם, אינו אלא סקילה, זהו בנין אב וכתוב אחד. מבנין אב ושני כתובים, הוא שכתוב במומי אדם (שם כא) או גבן או דק או תבלול בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך, ולא הזכיר יבלת, ובמומי בהמה הזכיר יבלת שנאמר (שם כב) עורת או שבור או חרוץ או יבלת, ואמרו ז"ל כל מקום שנמצא בתורה מום סתם נותנין עליו מומי אדם ומומי בהמה, זהו בנין אב ושני כתובים. רביעית, כלל ופרט, והוא שכתוב (דברים כב) לא תלבש שעטנז, שהוא משני מינים, ואח"כ פרט לנו צמר ופשתים יחדו, ופשתים אין מידי אחרינא לא, ובכל מקום שנמצא בתורה כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. חמישית, פרט וכלל, והוא שכתוב בהשבת אבדה (שם כב) וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו, והמובן מזה שאלו אתה חייב להשיב ולא שאר דברים, ואח"כ כלל וכן תעשה לכל אבדת אחיך. בכל מקום שנמצא בתורה פרט וכלל הלך אחר הכלל. ששית, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, והוא מה שכתוב (שמות כב) על כל דבר פשע, כלל לכל דבר פשע שבעולם, ואח"כ פרט על שור על חמור וגו', ואחר כן כלל על כל אבדה, ולכך אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחזה לעולם בהם תעבודו, יצאו שטרות שאע"פ שהן מיטלטלין אין גופן ממון, ועוד ממה שכתוב (דברים יד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי וגדולי קרקע אף כל פרי וגדולי קרקע. שביעית, מכלל שצריך לפרט, והוא שכתוב (במדבר ג) פקוד כל בכור זכר, אם אמר זכר ולא אמר בכור הייתי אומר כל זכר בין בכורים בין שאינן בכורים, לכך אמר בכור, וזהו כלל שצריך לפרט. שמינית, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא, והוא שכתוב במולך (ויקרא כ) איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך מות יומת, ומולך בכלל שאר התעובים היה, ולמה פרט ענשו יותר מכלן, לא ללמד על עצמו יצא שהוא בסקילה אלא ללמד על שאר התעובים יצא כמו כן שהן בסקילה, תשיעית, כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר, הוא שכתוב (שמות כא) כי תקנה עבד עברי וגו', והוציא אמה העבריה מן הכלל דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה, והלא אמה העבריה בכלל עבד עברי היתה דכתיב (דברים טו) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, למה יצאה מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כענינו של עבד, שהעבד אינו יוצא בסימנין ואינו יוצא במיתת אדון אפילו בתוך שש, יצא להקל שהדבר הוקל עליה שיוצאת בתוך שש, ולהחמיר שאדוניה מקדשה על כרחה. עשירית, כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחד שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר, והוא שכתוב (שם יט) ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וגו', מכה נפש בשגגה בכלל רוצח היה דכתיב (ויקרא כד) ומכה אדם יומת, בין בשוגג בין במזיד, ויצא מכה בשוגג מן הכלל לטעון טעון אחד שהוא כענינו של מכה במזיד, שזה המית וזה המית, ויצא מן הכלל ללמד על עצמו שנצל בערי מקלט, זהו ולא להחמיר. י"א, כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, והוא שכתוב (שם כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו וגו', ובתו בכלל יליד ביתו היתה בין פנויה בין נשואה, ויצאה לידון בדבר חדש שלאחר שנשאת אינה אוכלת בתרומה, דכתיב (שם) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, הואיל והוציאה הכתוב מן הכלל אי אתה יכול להחזירה לכללה אפילו אלמנה וגרושה אם לא יחזירנה הכתוב לכללה בפירוש, דכתיב (שם) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה וגו'. י"ב, דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו, והוא שכתוב בענין שבת (שמות טז) שבו איש תחתיו, ואין לומר שישבו תחתיהם כל היום כלו אלא שלא יצא איש ממקומו אלפים אמה, זהו דבר הלמד מענינו. אבל דבר הלמד מסופו הוא מה שכתוב בענין עריות (ויקרא יח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, אסר לך כל שאר שבעולם, ובסוף כל הענין פירש כל האסורות, הוא שאמר ערות פלוני ופלוני לא תגלה, ומהן נוכל ללמוד המותרות, זהו דבר הלמד מסופו. י"ג, שני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, והוא שכתוב (בראשית א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ונראה מזה שהשמים נבראו תחלה וכתיב (שם ב) ארץ ושמים, נראה שהארץ נבראת תחלה בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לומר שאין בהן הכחשה, דכתיב (ישעיה מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו. וכן עוד (שמות כ) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, ונראה מזה שלא דבר עמהם בהר, וכתיב במשנה תורה (דברים ה) פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם לומר שאין בהן הכחשה, דכתיב (שם ד) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. וכן עוד (ויקרא ג) כל חלב וכל דם לא תאכלו, ונראה מזה בין של חיה בין של בהמה, וכתיב (דברים יב) כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו', בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (ויקרא ז) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו.

סְפוֹרְנוֹ הלא תכלם. ראויה היא לזאת הבושה:

אוֹר הַחַיִּים ואביה ירוק ירק וגו'. הלביש שיעור הדברים בה ולא אמר האב אם ירוק בפני בתו וכו', לומר שהיא במדרגת בת שהיא מדרגת הצדיקים, וכפל לומר ירוק ירק, לומר שאם היה צועק לו קודם לא היה רוקק בפניה, וזה הוא שיעור הדברים ואביה ירוק פירוש כשגרמה שירק בפניה ולא היה מי שירצהו שלא לרוק עד שירק והוא אומרו ירק פעם ב' וגו', הא למדת שאם היה אופן שהיה מתפלל משה קודם לא היתה נענשת: תסגר שבעת ימים. נראה שפרחה ממנה צרעת בתפלת משה, וכמאמרו רפא נא פירוש עתה, אלא שגזר ה' שתשב כמנודה, שאם לא כן לא היה צריך הכתוב לומר תסגר פשיטא שתסגר עד שתתרפא מצרעתה, אלא ודאי שכבר נתרפאה, ולזה גם כן לא הזכיר טהרת צרעתה ביום אסיפתה, ולדברי רז"ל (זבחים קב, ספרי) שאהרן לא ראה צרעת מרים מטעם קורבה, יתבאר על נכון, כי לצד שאין כאן צרעת כי אין כהן שיאמר טמא אם כן כאן אלא סגירה לבד כמנודה, או אפשר שנסגרה על פי ה' אלהינו שהוא כהן, והוא אומרו תסגר וגו' הרי הסגירה, ונטהרה על פי ה' דכתיב ואחר תאסף:

טו וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד־הֵאָסֵף מִרְיָם׃

רַשִׁ״י והעם לא נסע. זֶה הַכָּבוֹד חָלַק לָהּ הַמָּקוֹם בִּשְׁבִיל שָׁעָה אַחַת שֶׁנִּתְעַכְּבָה לְמֹשֶׁה כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב') "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק" וְגוֹ' (סוטה ט'):

אוּנְקְלוֹס וְאִסְתְּגָרַת מִרְיָם מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין וְעַמָא לָא נְטַל עַד דְאִתְכְּנֵשַׁת מִרְיָם

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי והעם לא נסע. לפי שלא נעלה הענן. וכבוד גדול נעשה לה שהמתינו לה הענן וכל ישראל שבעה ימים עד שתתרפא. ודרשו רבותינו ז"ל במסכת סוטה במדה שאדם מודד בה מודדין לו, שמשון הלך אחר עיניו שנאמר (שופטים יד) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, מה כתיב ביה (שם טז) וינקרו פלשתים את עיניו. אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא על עשר פילגשי אביו תקעו בו עשר לונביות, שנאמר (שמואל ב יח) ויסבו עשרה נערים נושאי כלי יואב ויכו את אבשלום וימות, ולפי שגנב שלש לבבות, לב אביו ולב בית דין ולב כל ישראל, לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים, שנאמר (שם) ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום עודנו חי בלב האלה. וכן לענין הטובה, יוסף זכה בעצמות אביו, אין באחיו גדול ממנו, שנאמר (בראשית נ) ויעל יוסף לקבור את אביו, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, משה זכה בעצמות יוסף, אין גדול ממנו בישראל, שנאמר (שמות יג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא שכינה, שנאמר (דברים לד) ויקברו אותו בגי. וכן מצינו במרים שמדדו לה מדה כנגד מדה, היא המתינה למשה שעה אחת כשהושלך ביאור שנאמר (שמות ב) ותתצב אחותו מרחוק, לפיכך נתעכבו כל ישראל בשבילה והמתינו לה שבעת ימים, שנאמר והעם לא נסע עד האסף מרים, עד כאן. וזה דבר ידוע בכמה מקומות שמדתו של הקב"ה בכך, וכן דרשו רז"ל אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ארבע מיתות לא בטלו. והוא מופת על ההשגחה הפרטית בשכר ובעונש, וזה מנתיבות הצדק והמשפט כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו.

סְפוֹרְנוֹ והעם לא נסע. אף על פי שהענן סר מעל האהל וכתיב ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם מכל מקום לא נסעו שהכירו שלא נעלה אז אלא להרחיק המצורעת:

אוֹר הַחַיִּים והעם לא נסע. תלה הדבר בעם ולא אמר ולא נסע העם, להודיע כי העם הסכימו לבל יסעו עד האסף מרים, והגם שהדבר היה תלוי בנסיעת הענן, התורה מעידה כי גם בזכותה הם היו חפצים בעכבה לכבדה, ומה גם אם היה ידוע להם כי בזכותה היה המים להם בודאי שישב שם העם על המים: חסלת פרשת בהעלותך

טז וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן׃

אוּנְקְלוֹס וּבָתַר כֵּן נְטָלוּ עַמָא מֵחֲצֵרוֹת וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְפָארָן

אִבְּן עֶזְרָא ויחנו במדבר פארן. על דעת רבים שהענן היה שם בעבור שמצאו וישכן הענן במדבר פארן ויפרשו הענן סר מעל האהל כמשמעו ולפי דעתי אין זה הפירוש נכון:

רַמְבַּ״ן וטעם ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן לומר כי כאשר נסעו מחצרות לא נסעו ממדבר זה אל מדבר אחר כאשר במסע הראשון שנסעו ממדבר סיני ויחנו במדבר פארן (במדבר י׳:י״ב) אבל נסעו מחצרות אשר הוא במדבר פארן וחנו במקום אחר מן המדבר ההוא עצמו והוא קדש ברנע כי משם נשתלחו מרגלים כאשר אמר במקום אחר (במדבר י״ג:כ״ו) אל מדבר פארן קדשה וכן כתוב (דברים א יט כב) ונבא עד קדש ברנע וגו' ותקרבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים ולא אמר הכתוב ויסעו מחצרות ויחנו בקדש ברנע כי אולי מסעות הרבה ביניהם ואין עתה מקום להזכירם אבל הזכיר מדבר פארן להודיע כי קדש זה הוא קדש ברנע אשר במדבר פארן לא קדש אשר במדבר צין שהיה שם ענין מי מריבה בשנת הארבעים:

סְפוֹרְנוֹ ויחנו במדבר פארן. במקום מן המדבר שלא היה לו שם כלל אבל היה מול קדש ברנע וקרוב לה כדי לסדר עניניהם ולהכנס שם שהיא העיר הראשונה מארץ ישראל שפגעו באותו הדרך כמו שהעיד באמרו ונבא עד קדש ברנע ואומר אליכם באתם עד הר האמורי אשר ה' אלהינו נותן לנו עלה רש וכו' וקרא אותו המקום רתמה כמבואר באלה מסעי:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.