א
לֹא־תִזְבַּח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא׃
רַשִׁ״י
לא תזבח … כל דבר רע. אַזְהָרָה לַמְפַגֵּל בַּקֳּדָשִׁים עַ"יְ דִּבּוּר רָע. וְעוֹד נִדְרְשׁוּ בוֹ שְׁאָר דְּרָשׁוֹת בִּשְׁחִיטַת קָדָשִׁים (זבחים ל"ו):
רַמְבַּ״ן
לא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע אזהרה למפגל קדשים על ידי דבור רע ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים לשון רש"י (רש"י על דברים י״ז:א׳) והנה זו מצוה מבוארת שכבר הזהיר על השוחט בעלי מומים (ויקרא כב כב) וחזר להוסיף המפגל והקרוב כי החזיר האזהרה הזאת בעבור הישראלי המקריב שלא יפגל בשחיטה אבל הכהנים זריזים ומוזהרים הם ודיים בהתראה אחת ולכך לא החזיר מום המקריבים: וטעם כי תועבת ה' אלהיך הוא הזבח הזה כי הזובח משחת לה' בוזה הוא כאמור בקבלה (מלאכי א יד) וארור נוכל וגו' ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני ועל פי המדרש (ספרי קמז) תהיה התועבה ברובע ונרבע באתנן ומחיר שהם תועבות:
אִבְּן עֶזְרָא
לא תזבח לה' אלהיך. הנה כאשר הזכיר האשרה והמצבה הזכיר כי גם הוא אסור לזבוח לשם כל בעל מום: כל דבר רע. פירוש מום: כי תועבת. כטעם הקריבהו נא לפחתך ויש עונש לזבחו ואין עונש לאשר איננו זובח כלל חוץ מהחיוב:
ב
כִּי־יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת־הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה־אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ׃
רַשִׁ״י
לעבר בריתו. אֲשֶׁר כָּרַת אִתְּכֶם שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה:
רַמְבַּ״ן
כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך כבר פירשתי (רמב"ן על דברים י״א:ל״ב) כי כאשר ידבר במשפטים יזכיר תחילה המשפט בע"ז או בעובדיה ואמר באחד שעריך אשר ה' אלהיך וגו' ולא שיהיה זה בארץ ישראל בלבד שאף העובד בחוצה לארץ בסקילה אבל ענין הכתוב שאמר כי ימצא הדבר באחת מן הערים הרחוקות שיתן לך השם כאשר ירחיב את גבולך והוגד לך ושמעת באיזה עיר שתהיה אתה שם תדרוש הדבר היטב וכאשר תדע שהוא אמת והוצאת אותם אל השער ההוא שעבד בו וסקלתם ואמר (דברים י״ז:ד׳) נעשתה התועבה הזאת בישראל לחייב אפילו בחוצה לארץ כי בעיר הנדחת אמר (דברים י״ג:ט״ו) נעשתה התועבה הזאת בקרבך אבל כאן הזכיר באחד שעריך שדיבר בהווה כאשר פירשנו ואחר כך הזכיר בישראל ללמד שנוהג זה בכל ישראל ועוד הוצרך לומר באחד שעריך ללמד שיסקל על שער שעבד בו וזה בארץ כי בחוצה לארץ נסקל על פתח בית דין שנדון בו והמצוה הזו מבוארת שכבר אמר (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם והוא בכל מקום ובכל זמן ולכך ישנה אותה לבאר מה שיצטרך להוסיף במצוה ויקצר בדבר הנזכר ועל דרך האמת יתכן כי הזכיר באחד שעריך בעבור שאמר לעבור בריתו והיא התועבה הנעשית בישראל יודיע הכתוב הברית בארץ הברית אבל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז וכבר הזכרתי הענין הזה (ויקרא יח כה) והזכיר איש או אשה כי בעבור קלות דעת האשה תתפתה לעבוד ע"ז באות או מופת שנעשה לפניה והעד נשי ירמיהו (ירמיהו מד) וכן הזכיר באוב וידעוני (ויקרא כ כז) או אשה לרגילות הנשים בהם כמו שאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה ובספרי (שופטים קמח) דרשו כי בעבור שאמר במדיח (דברים י״ג:י״ד) יצאו אנשים בני בליעל ואין הדין ההוא ככה בנשים הוצרך לפרש בעובד שהוא שוה באיש ובאשה וטעם אשר לא צויתי מפורש:
אִבְּן עֶזְרָא
כי ימצא. בקרבך ואחר שהזכיר האשרה אצל המזבח שהיא בפרהסיא לכל שב להזהיר על היחיד על עבודת גילולים: . לעבור בריתו. הפך להעמידו. דקדוק וישתחו. בספר היסוד:
סְפוֹרְנוֹ
כי ימצא בקרבך. אחר שצוה למנות דיינים בכל עיר ועיר לשפוט כל ב"ד את בני עירו. הזכיר משפט עובד עבודת גלולים שאינו נדון בעירו אבל נדון באותה העיר שעבד בה. ואחריו הזכיר ענין מחלוקת בתי דינים שזה ג"כ נשפט בעיר אחרת היינו במקום אשר יבחר ה'. וכן ענין זקן ממרא: לעבור בריתו. הברית שכרת על כל המצות כי אמנם העובד עבודת גלולים כופר כל המצות ומבטלן:
ג
וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִי׃
רַשִׁ״י
אשר לא צויתי. לְעָבְדָם (מגילה ט'):
אִבְּן עֶזְרָא
אלהים אחרים. פסילים מעשה בני אדם: ולשמש ולירח ולצבא השמים שהם מעשה אלהים: אשר לא צויתי. לעבדם ואם הם מעשי:
סְפוֹרְנוֹ
אלהים אחרים. עצמים נבדלים זולת האל יתברך: ולשמש או לירח. שהם גשמיים: אשר לא צויתי. אשר לא מניתי בשום מנוי בחיריי שיוכלו לעשות כרצונם אבל נתתי להם חק ולא יעבור על היפך מחשבת עובדי עבודת גלולים שחשבו שלכל עיר ועיר יש שר יכול כרצונו להיטיב ולהרע ושהוא מטיב כשיעבדוהו:
ד
וְהֻגַּד־לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל׃
אִבְּן עֶזְרָא
ודרשת היטב. מאד מאד וכן היטב חרה לי והוא מעט רחוק מגזרת טוב:
ה
וְהוֹצֵאתָ אֶת־הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת־הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל־שְׁעָרֶיךָ אֶת־הָאִישׁ אוֹ אֶת־הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ׃
רַשִׁ״י
והוצאת את האיש ההוא אל שעריך וגו'. הַמְתַרְגֵּם אֶל שְׁעָרֶיךָ "לִתְרַע בֵּית דִּינָךְ" טוֹעֶה, שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ "אֶל שְׁעָרֶיךָ" — זֶה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שַׁעַר שֶׁנִּדּוֹן בּוֹ? נֶאֱמַר "שְׁעָרֶיךָ" לְמַטָּה וְנֶאֱמַר "שְׁעָרֶיךָ" לְמַעְלָה, מַה שְּׁעָרֶיךָ הָאָמוּר לְמַעְלָה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אַף שְׁעָרֶיךָ הָאָמוּר לְמַטָּה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, וְתַרְגּוּמוֹ "לְקִרְוָיךְ":
אִבְּן עֶזְרָא
וסקלתם באבנים. זה או זאת כמו באש ישרפו אותו ואתהן ובעבור שאמר והוגד לך בסתר ושמעת הדבר בגלוי הוצרך לפרש אע״פ שהוגד לך ושמעת לא יומתו רק ע״פ שנים עדים:
סְפוֹרְנוֹ
את האיש ההוא או את האשה ההיא. ולא נאמר שהיה זה פתיות ובל ידעה מה ושאין צריך לדונה בשער שעבדה בו להורות היפך דעותיה: אל שעריך. אל שער שעבד בו להראות שלא יושיעהו האליל הנעבד שם אשר חשב העובד להיות נושע בו:
ו
עַל־פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל־פִּי עֵד אֶחָד׃
רַשִׁ״י
שנים עדים או שלשה. אִם מִתְקַיֶּמֶת עֵדוּת בִּשְׁנַיִם לָמָּה פֵּרֵט לְךָ בִשְׁלוֹשָׁה? לְהַקִּישׁ שְׁלוֹשָׁה לִשְׁנַיִם, מַה שְּׁנַיִם עֵדוּת אַחַת אַף שְׁלוֹשָׁה עֵדוּת אַחַת, וְאֵין נַעֲשִׂין זוֹמְמִין עַד שֶׁיִּזֹּמּוּ כֻלָּם (מכות ה'):
רַמְבַּ״ן
על פי שנים עדים או שלשה עדים "אם מתקיימת עדות בשנים, למה פרט לך בשלשה? - להקיש שלשה לשנים: מה שנים עדות אחת, אף שלשה עדות אחת, ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולן"; לשון רש"י. (רש"י על דברים י״ז:ו׳) וכן, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, העדות כולה בטלה, והם כולם נהרגים ומשלמים ממון בהזמתן, שעיקר הכתוב להקיש שלשה לשנים בכל דבריהם, כדעת רבותינו (מכות ה ב). ועל דרך הפשט, אמר הגאון רב סעדיה: שנים - עדים, או שלשה - מקבלי עדות השנים. ואין בכתוב קבלת עדות, רק עדים. אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו, כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בפני סנהדרין של עשרים ושלשה. אבל פשוטו של מקרא לאמר, שיומת המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר, או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה; יאמר הכתוב, כאשר הוגד לך ושמעת, תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם. והנה, אם שמענו שעבר בפני שלשה, נשלח בעבורם ויבואו לבית דין ויעידו כולם, והוא הדין למאה; כי בשמענו דברי כולם יתברר האמת. ואם לא היו שם יותר, או שהלכו להם ואינם נמצאים שם, בשנים די.
אִבְּן עֶזְרָא
או שלשה עדים. מקבלים עדות שנים על דעת הגאון והנה לא פירש בתורה אם תקובל עדות השאר והאשה ועדות אויב המת ויש אומרים אם היו שני עדים מכחישים שני' עדים השלישי יכריע לזכות או לחובה ויש אומרים שנים עדים מהחכמים ושלשה מהאחרים וגם אנחנו צריכים בעל כרחנו לדברי הקבלה:
סְפוֹרְנוֹ
על פי שנים עדים או שלשה. אפי' בעבודת גלולים תבטל כל העדות אם נמצא אחד מהם פסול ולא נאמר תתקיים העדות בשאר:
ז
יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה־בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל־הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ׃
אִבְּן עֶזְרָא
יד העדים. יד כל אחד מהעדים וכן וימס לבב העם ורבים כן: ובערת. פירשתיו:
ח
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין־דָּם לְדָם בֵּין־דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ׃
רַשִׁ״י
כי יפלא. כָּל הַפְלָאָה לְשׁוֹן הַבְדָּלָה וּפְרִישָׁה, שֶׁהַדָּבָר נִבְדָּל וּמְכֻסֶּה מִמְּךָ: בין דם לדם. בֵּין דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר (נדה י"ט): בין דין לדין. בֵּין דִּין זַכַּאי לְדִין חַיָּב: בין נגע לנגע. בֵּין נֶגַע טָמֵא לְנֶגַע טָהוֹר: דברי ריבת. שֶׁיִּהְיוּ חַכְמֵי הָעִיר חוֹלְקִים בַּדָּבָר, זֶה מְטַמֵּא וְזֶה מְטַהֵר, זֶה מְחַיֵּב וְזֶה מְזַכֶּה: וקמת ועלית. מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת (ספרי; סנהדרין פ"ז):
רַמְבַּ״ן
דברי ריבת שיהיו חכמי העיר חלוקים בדבר זה מטמא וזה מטהר זה מחייב וזה מזכה לשון רש"י (רש"י על דברים י״ז:ח׳) והיא דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים י״ז:ח׳) ואיננו נכון אבל כפי מדרשו (ספרי שופטים קנב) בין דם לדם בין דם נדה לדם יולדת ולדם זבה בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות ובין נגע לנגע בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים דברי ריבות השקאת הסוטה ועריפת העגלה וטהרת המצורע והנה טעמו ובין והלמ"ד לדעתם תשמש כמו בי"ת בין דם בדם דין בדין כלומר שיפלא דבר למשפט באחד מכל הדמים ובאחד מכל הדינין וכמוהו לוז שם העיר לראשונה (בראשית כח יט) בראשונה נגפו ה' במעיו לחלי לאין מרפא (דהי"ב כא יח) בחולי באין מרפא ויחפהו זהב טוב לככרים שש מאות (שם ג ח) בככרים וכן רבים או טעמו בין דם לכל הדמים בין דין לכל הדינין וכן וכל ריב אשר יבוא עליכם מאחיכם וגו' בין דם לדם בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים והזהרתם אותם ולא יאשמו לה' (שם יט י) וכפי פשוטו בין דם לדם וגו' בין ענין רציחות או דיני ממון או פצע וחבורה כל דברי ריבות אשר יהיו בשעריך ודיבר הכתוב בהווה כי בענייני המשפטים יהיו המחלוקות יותר משאר ההוראות אבל דין הזקן שוה בכולם ולכך אמר (דברים י״ז:י״א) ועשית על פי התורה וגו' ועל המשפט וגו' כי התורה תרמוז לשאר ההו ראות:
אִבְּן עֶזְרָא
כי יפלא ממך דבר. עם השופט ידבר בעבור היות עדות שנים להמית המת וזה פי' בין דם לדם בין דם נקי לדם חייב: ומלת יפלא. כמו היפלא מה' דבר ושם מפורש: בין דין לדין. בממון: בין נגע לנגע. כמו פצע וחבורה והכלל דברי ריבות: וקמת ועלית. פירשתיו:
סְפוֹרְנוֹ
כי יפלא ממך. אע"פ שמניתם השופטים בכל עיר ועיר כדי שכל ב"ד ישפוט את עירו הנה בהולד ספק איך היה מפי השמועה לא ישפטוהו ב"ד של אותה העיר כפי מחשבתם אבל יהיה פסק דין כפי מחשבת רוב ב"ד הגדול וכן כשלא ירבו אלו על אלו:
ט
וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט׃
רַשִׁ״י
הכהנים הלוים. הַכֹּהֲנִים שֶׁיָּצְאוּ מִשֵּׁבֶט לֵוִי: ואל השפט אשר יהיה בימים ההם. וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ כִּשְׁאָר שׁוֹפְטִים שֶׁהָיוּ לְפָנָיו, אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ לוֹ – אֵין לְךָ אֶלָּא שׁוֹפֵט שֶׁבְּיָמֶיךָ (ראש השנה כ"ה):
אִבְּן עֶזְרָא
הכהנים הלוים. כאשר פירשתי כי יש כהנים שאינם מייחוס לוי: ואל השופט. הוא המלך שכתב משנה התורה מיד הכהנים: ואל השופט. במקום שיהיה:
י
וְעָשִׂיתָ עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן־הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ׃
יא
עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל׃
רַשִׁ״י
ימין ושמאל. אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל וְעַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין יָמִין וְעַל שְׂמֹאל שְׂמֹאל (ספרי):
רַמְבַּ״ן
ימין ושמאל אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין לשון רש"י (רש"י על דברים י״ז:י״א) וענינו אפילו תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג האיש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו וזה כענין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כה) והצורך במצוה הזאת גדול מאד כי התורה נתנה לנו בכתב וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות וחתך לנו הכתוב הדין שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם התורה אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול ולשון ספרי (שופטים קנד) אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם:
יב
וְהָאִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל־הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל־הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל׃
אִבְּן עֶזְרָא
ומת האיש ההוא. בית דין ימיתוהו והטעם וכל ישראל ישמעו ויראו וכאשר הזכיר השופט באר המשפטים שהוא חייב לשמרם:
סְפוֹרְנוֹ
והאיש אשר יעשה בזדון. שיורה הלכה למעשה נגד הוראת ב"ד הגדול. ומת האיש ההוא. ע"פ ב"ד הגדול ובזה כל העם ישמעו וייראו:
יג
וְכָל־הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד׃
רַשִׁ״י
וכל העם ישמעו. מִכָּאן שֶׁמַּמְתִּינִין לוֹ עַד הָרֶגֶל וּמְמִיתִין אוֹתוֹ בָּרֶגֶל (סנהדרין פ"ט):
יד
כִּי־תָבֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי׃
רַמְבַּ״ן
ואמרת אשימה עלי מלך על דעת רבותינו (ספרי ראה סז, סנהדרין כ א) כמו ואמור אשימה עלי מלך, והיא מצות עשה, שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון (דברים כב ח): ועשית מעקה לגגך וזולתם. והזכיר ואמרת, כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט, ויאמרו להם 'רצוננו שנשים עלינו מלך'. ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול, אמרו לשמואל (שמואל א ח ה): "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים", וכן כתוב שם (שמואל א ח כ): "והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו'", כי מה טעם שתאמר התורה במצוה ככל הגוים אשר סביבותי, ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה! אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר.
סְפוֹרְנוֹ
אשימה עלי מלך ככל הגוים. שתהי' המלכות לו ולזרעו לא כענין השופטים שהיה השופט מולך הוא בלבד אבל לא זרעו אחריו. ועל מנוי שופט למלך בזה האופן נצטוו בביאתם לארץ כאמרו ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. אמנם שיהיה כמלכי הגויים מחזיק במלכות הוא וזרעו נמאס אצל האל יתברך. אבל צוה שכאשר יקשו ערפם להעמיד להם מלך בזה האופן, לא יבחרו אלא אדם כשר שיבחר בו ה' (פסוק טו), ולא יעביר ישראל על דת, ושלא יהיה איש נכרי (שם), אף על פי שיהיה אדם כשר, ואף על פי שיהיה גבור ואיש מלחמה. וכאשר חטאו בשאלת המלך שימלוך הוא וזרעו ככל הגוים (שמואל א ח, ה), היה העונש עליהם בתקלות הקורות להמון בשביל המלך כאמרו וצעקתם ביום ההוא מפני מלככם אשר בחרתם לכם, ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא (שם שם פסוק יח), וכאמרו אתן לך מלך באפי, ואקח בעברתי (הושע יג, יא). והיה הרשות במנוי המלך כמו שהיה הרשות ביפת תואר, אשר רמז שסופו לשנאתה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה, כמו שקרא לדוד בדבר אבשלום:
טו
שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא־אָחִיךָ הוּא׃
רַמְבַּ״ן
וטעם אשר יבחר ה' אלהיך בו על דעת המפרשים, שיהיה נבחר על פי נביא או במשפט האורים, יצוה הכתוב תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, כי הוא יבחר ולא אתה. ובספרי: "שום תשים עליך מלך - מת מנה אחר תחתיו, מלך - ולא מלכה, אשר יבחר ה' אלהיך - על פי נביא". אם כן, מה טעם להזהיר לא תוכל לתת עליך איש נכרי, והשם לא יבחר בנכרי? אבל לדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר, יאמר שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם. ועל דרך הפשט אמרו: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, ולא אשר שנא ה' אלהיך, כי הוא בחר בישראל ולהיות המולך מבחוריו ולא מקרב העמים אשר שנא. ודעתי בדרך הפשט, כי טעם אשר יבחר שכל מולך על עמים מאת האלהים היא לו, כענין שכתוב (דניאל ד כט): "די שליט עלאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתננה". וכך אמרו (ב"ב צא) אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה. יאמר "שום תשים עליך מלך, כל אשר יהיה נגזר מן השמים שימלוך, ואם הוא מקטני שבטי ישראל ומשפחתו הצעירה; אבל איש נכרי לא תמליך עליך לעולם". וכן על דרך הפשט "המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו", כל שיבנו שם בית המקדש לה', הכל מרצון ה'.
אִבְּן עֶזְרָא
שום תשים. רשות: אשר יבחר ע״פ נביא או משפט האורים והטעם לא אשר תבחר אתה: לא תוכל. מדרך האמת: לא אחיך שאיננו ממשפחת ישראל ולא אדומי אע״פ שכתוב בו אחיך ובעבור כי הסוסים בימים ההם היו מוציאים ממצרים והעד דברי שלמה ותצא מרכבה ממצרים והנה יצטרך למען הרבות סוסיו שיחטיא העם לשוב אל מצרי' וזה דבר ברור כי השם גאלם משם ובשובם יחללו השם ואורי' הנביא בסכנת הנפש ברח לשם גם ירמיהו בעל כרחו הלך לשם:
טז
רַק לֹא־יַרְבֶּה־לּוֹ סוּסִים וְלֹא־יָשִׁיב אֶת־הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַיהוָה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד׃
רַשִׁ״י
לא ירבה לו סוסים. אֶלָּא כְּדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ, שֶׁלֹּא ישיב את העם מצרימה, שֶׁהַסּוּסִים בָּאִים מִשָּׁם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בִּשְׁלֹמֹה (מלכים א י') וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה (סנהדרין כ"א):
רַמְבַּ״ן
לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו כדי שלא ישיב את העם מצרימה שהסוסים באים משם שנאמר (מלכים א י כט) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף לשון רש"י (רש"י על דברים י״ז:ט״ז) והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ"י) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר ויתכן שדרך הכתוב כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס כענין שנאמר בשלמה (מלכים א ט יט) ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב וגו' וכן היו לו במצרים כמו שאמר (שם י כח) ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ומקוה סחרי המלך וגו' שלא היה אדם רשאי להוציא ממצרים סוסים שלא ברשות מלך מצרים והיו נותנים לו מכס מהם ונתן פרעה לשלמה מוצא הסוסים לומר שיוציא הוא כרצונו והוא שיתן הרשות לאשר ירצה ויהא המכס שלו והיו לו שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים אל אדוניהם כרצונו ומוכרים האחרים לשאר מלכי הארץ והוא שאמר (שם פסוק כט) וכן לכל מלכי החתים ולכל מלכי ארם בידם יוציאו כלומר על ידי סוחרי שלמה יוציאו אותם ולו יתנו המכס: וטעם רק לומר אף על פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך רק לא יהיה כמלכיהם שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים: וטעם וה' אמר לכם כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך מצרים וכן כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה׳:ט״ז) שהוא מצוה אותך כן או אמר לכם שאמר לי כן לצוות אתכם כדרך ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' (שמות יא ד) ועל דרך רבותינו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א) כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד יג) מצוה ומשה הזכיר וה' אמר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד וכבר פירשתיו (שם) וטעם המצות הזאת מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה' מאד כמו שאמר (ויקרא יח ג) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' והנה רצה ה' שלא ילמדו ישראל ממעשיהם והכרית בכנענים כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז) ואמר (שמות כג לג) לא ישבו בארצך והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו שם בארצם:
אִבְּן עֶזְרָא
לא תוסיפון. מצוה היתה ולא נכתבה ויש אומרים מטעם לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם וזאת דרך אחרת:
יז
וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד׃
רַשִׁ״י
ולא ירבה לו נשים. אֶלָּא י"ח, שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהָיוּ לוֹ לְדָוִד שֵׁשׁ נָשִׁים, וְנֶאֱמַר לוֹ (שמואל ב י״ב:ח׳) "וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה": וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. אֶלָּא כְּדֵי לִתֵּן לְאַכְסַנְיָא (ספרי; סנהדרין כ"א):
אִבְּן עֶזְרָא
ולא יסור לבבו. כי ילך אחרי תאותו: וכסף וזהב לא ירבה לו. שלא יעניש את ישראל והנה שלמה שנתן הכסף כאבנים בירושלים מרוב אהבתו לממון התרעמו עליו ישראל ואמרו אביך הכביד את עולנו ויש אומרים בעבור הבנינים התרעמו ואין זה אמת כי הגרים בנו הבית כי כן כתוב והנה אדוניהם שהי' על המס רגמוהו במותו:
יח
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת־מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל־סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם׃
רַשִׁ״י
והיה כשבתו. אִם עָשָׂה כֵן כְּדַאי הוּא שֶׁתִּתְקַיֵּם מַלְכוּתוֹ (ספרי): את משנה התורה. שְׁתֵּי סִפְרֵי תוֹרָה, אַחַת שֶׁהִיא מֻנַּחַת בְּבֵית גְּנָזָיו, וְאַחַת שֶׁנִּכְנֶסֶת וְיוֹצֵאת עִמּוֹ (סנהדרין כ"א); וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם "פַּתְשֶׁגֶן", פָּתַר משנה לְשׁוֹן שִׁנּוּן וְדִבּוּר:
יט
וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת־יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם׃
רַמְבַּ״ן
והיתה עמו התורה הנזכרת וקרא בו בספר הנזכר ועל דרך האמת והיתה עמו התורה עצמה תהיה עמו כדרך וה' נתן חכמה לשלמה (מלכים א ה כו) ואומר וישב שלמה על כסא ה' למלך (דהי"א כט כג):
אִבְּן עֶזְרָא
והיתה עמו. התורה: וקרא בו. בספר: ליראה. הוא בעצמו: לשמור את כל דברי. כי הוא יתקן המעוותים בכחו:
סְפוֹרְנוֹ
למען ילמד ליראה. בחלק העיוני ממנה המורה במופת את גודל והשגחת האל יתעלה אשר בידיעת זה תתחייב המורא:
כ
לְבִלְתִּי רוּם־לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן־הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל־מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל׃
רַשִׁ״י
ולבלתי סור מן המצוה. אֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה שֶׁל נָבִיא: למען יאריך ימים. מִכְּלַל הֵן אַתָּה שׁוֹמֵעַ לָאו; וְכֵן מָצִינוּ בְשָׁאוּל שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל (שמואל א י') "שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ", לְהַעֲלוֹת עוֹלוֹת, וּכְתִיב (שם י"ג) "וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים", וְלֹא שָׁמַר הַבְטָחָתוֹ לִשְׁמֹר כָּל הַיּוֹם, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַעֲלוֹת הָעוֹלָה עַד שֶׁבָּא שְׁמוּאֵל וְאָמַר לוֹ "נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ וְגוֹ' וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם", הָא לָמַדְתָּ שֶׁבִּשְׁבִיל מִצְוָה קַלָּה שֶׁל נָבִיא נֶעֱנַשׁ: הוא ובניו. מַגִּיד שֶׁאִם בְּנוֹ הָגוּן לְמַלְכוּת הוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם (הוריות י"א):
רַמְבַּ״ן
לבלתי רום לבבו מאחיו נרמז בכאן בתורה איסור הגאות כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו כי הגאוה מדה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך כי לה' לבדו הגדולה והרוממות ולו לבדו התהלה ובו יתהלל האדם כענין המבואר על יד המלך שלמה (משלי טז ה) תועבת השם כל גבה לב וכתיב (ירמיהו ט כג) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו':
אִבְּן עֶזְרָא
לבלתי רום לבבו. אם היה חפשי מהמצות: ולבלתי סור. כי אם לא ילמד לא ידע מה המצוה ושכרו למען יאריך ימים:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.