א
כִּי־יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ׃
אִבְּן עֶזְרָא
כי ימצא חלל. כאשר הזכיר המלחמה על האויב אמר ואם אדם ילחם עם אחד ונמצא חלל בארץ ישראל ולא נודע מי הכהו:
ב
וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל־הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל׃
רַשִׁ״י
ויצאו זקניך. מְיֻחָדִים שֶׁבִּזְקֵנֶיךָ, אֵלּוּ סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה (סוטה מ"ד): ומדדו. מִמָּקוֹם שֶׁהֶחָלָל שׁוֹכֵב: אל הערים אשר סביבת החלל. לְכָל צַד וְצַד לֵידַע אֵי זוֹ קְרוֹבָה:
ג
וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל־הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא־עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא־מָשְׁכָה בְּעֹל׃
אִבְּן עֶזְרָא
עגלת בקר אשר לא עבד בה. לחרוש: ולא משכה בעול. להביא אבנים כמנהג העגלות:
ד
וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת־הָעֶגְלָה אֶל־נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא־יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ־שָׁם אֶת־הָעֶגְלָה בַּנָּחַל׃
רַשִׁ״י
אל נחל איתן. קָשֶׁה, שֶׁלֹּא נֶעֱבַד: וערפו. קוֹצֵץ עָרְפָּהּ בְּקוֹפִיץ; אָמַר הַקָּבָּ"ה תָּבֹא עֶגְלָה בַת שְׁנָתָהּ שֶׁלֹּא עָשְׂתָה פֵרוֹת וְתֵעָרֵף בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת, לְכַפֵּר עַל הֲרִיגָתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁלֹּא הִנִּיחוּהוּ לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת (סוטה מ"ו):
רַמְבַּ״ן
אל נחל איתן קשה שלא נעבד לשון רש"י (רש"י על דברים כ״א:ד׳) ורבותינו אמרו (סוטה מו) שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם אם כן הן אזהרות שהזורע או העובד בו עובר בלאו הזה והטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם. וטעם ונגשו הכהנים בני לוי לאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית (דברים כ״א:ח׳) ושיעור הכתובים ונגשו הכהנים בני לוי וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם וענו ואמרו והרחיצה במקצת מן הנזכרים והעניה במקצתם כדרך ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' (דברים י״ד:כ״ג) וענין העריפה אמר ר"א (אבן עזרא על דברים כ״א:ז׳) שהשם צוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות ה' עמקו לאין קץ אצלנו אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג מ) כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א) שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול וכל השומע שמץ דבר בענין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר ויהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם יכירו בו רואיו וידברו בו והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת אבל המעשה איננו נרצה בעצמו והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו רואיו כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים:
סְפוֹרְנוֹ
אל נחל איתן. שאין שם רגל מצויה: וערפו. שהיא מיתה נעלמת מעיני הנהרג מורה על שההריגה היתה בלי ספק במקום נעלם מעיני העם ושנעשתה ע"י רוצח. שלא היה נודע לרוצח אצל ב"ד שאם היה נודע אצלם הרוצח היו מבערים אותו:
ה
וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל־פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל־רִיב וְכָל־נָגַע׃
אִבְּן עֶזְרָא
הכהנים בני לוי. שהם בברור מבני לוי: ועל פיהם יהיה. עונש כל ריב וכל נגע:
סְפוֹרְנוֹ
לשרתו ולברך. ועל ידם תהיה כפרה מן הדם הנקי וברכה לארץ: ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. באופן שהם בקיאים בדרכי בני האדם ומזגיהם במה שראו הם ואבותיהם ואולי יכירו מי נתלכלך בחטא זה בידיעת דרכיו ומעלליו ויתגלה הדבר:
ו
וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל־הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת־יְדֵיהֶם עַל־הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל׃
ז
וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת־הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ׃
רַשִׁ״י
ידינו לא שפכה. וְכִי עָלְתָה עַל לֵב שֶׁזִּקְנֵי בֵית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא לֹא רְאִינוּהוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת וּבְלֹא לְוָיָה (סוטה מ"ה). הַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים כפר לעמך ישראל:
אִבְּן עֶזְרָא
ה״א שפכה. תחת סימן הרבים כמו שפכה אשורי ועל דרך הדרש שישוב לאחת כי היד לשון נקבה ברוב: ועינינו לא ראו. ויתכן שהשם צוה לעשות כן העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו: וענו ואמרו. כמו וענית ואמרת ושם אפרשנו:
סְפוֹרְנוֹ
ידינו לא שפכה. שלא הנחנו שום נודע לרוצח בארץ: ועיננו לא ראו. שלא היה זה במקום רואים שאם היו שם רואים היו מתקוממים ומגידים:
ח
כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל־תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם׃
רַשִׁ״י
ונכפר להם הדם. הַכָּתוּב מְבַשְּׂרָם, שֶׁמִּשֶּׁעָשׂוּ כֵן יְכֻפַּר לָהֶם הֶעָוֹן (שם):
אִבְּן עֶזְרָא
כפר לעמך. ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים: ונכפר. חסר תי״ו כמו ונוסרו כל הנשים והם שנים בנינים בנין התפעל עם בנין נפעל: וטעם זכר אשר פדית. כאשר פדיתם ממצרים למען חסדיך כן פדם מזה הדם ועונשו:
סְפוֹרְנוֹ
כפר לעמך. כפר אתה בדם שופכו. כאמרם ז"ל (סנהדרין) מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או לסטים באים עליו: ונכפר להם הדם. יכופר בדיני שמים בדם שופכו באופן שיהי' נראה כמתכפר מאליו:
ט
וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי־תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה׃
רַשִׁ״י
ואתה תבער. מַגִּיד שֶׁאִם נִמְצָא הַהוֹרֵג אַחַר שֶׁנִּתְעָרְפָה הָעֶגְלָה הֲרֵי זֶה יֵהָרֵג וְהוּא הישר בעיני ה' (סוטה מ"ז; כתובות ל"ז):
אִבְּן עֶזְרָא
ואתה תבער הדם הנקי. פירושו עונש הדם הנקי או יהיה הדם דם הנקי ויש אומרים אתה חייב לבער שפיכות דמים והנכון בעיני הוא אשר הזכרתי כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר בעיני ה' כסוד שכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה:
סְפוֹרְנוֹ
ואתה תבער. הנה האל ית' יכפר כשלא תדעהו ואתה אם תדעהו תבער קודם שיפעלו בו דיני שמים:
י
כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ׃
רַשִׁ״י
כי תצא למלחמה. בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁבְּמִלְחֶמֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין לוֹמַר וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, שֶׁהֲרֵי כְבָר נֶאֱמַר (דברים כ') לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה: ושבית שביו. לְרַבּוֹת כְּנַעֲנִים שֶׁבְּתוֹכָהּ וְאַעַ"פִּ שֶׁהֵם מִשִׁבְעָה אֻמּוֹת (ספרי; סוטה ל"ה):
אִבְּן עֶזְרָא
כי תצא. זו הפרשה דבקה עם כי תצור אל עיר ונכנסה ביניהם פרשת עגלה ערופה בעבור החלל הנמצא בא״י. ולא כן חוצה לארץ. ואף כי במלחמה:
יא
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה׃
רַשִׁ״י
אשת. אֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ: ולקחת לך לאשה. לֹא דִּבְּרָה תוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע, שֶׁאִם אֵין הַקָּבָּ"ה מַתִּירָהּ יִשָּׂאֶנָּה בְאִסּוּר, אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ סוֹפוֹ לִהְיוֹת שׂוֹנְאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרָיו "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ וְגוֹ'", וְסוֹפוֹ לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ (תנחומא):
רַמְבַּ״ן
אשת יפת תאר דבר הכתוב בהווה. ובספרי (תצא ה) מנין אפילו כעורה ת"ל וחשקת בה אע"פ שאינה יפת תואר. ור"א אמר (אבן עזרא על דברים כ״א:י״א) יפת תואר בעיניו. והנה הוא דבק עם "וראית". והזכיר הכתוב וחשקת בה שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו. וכך אמרו בספרי (שם) ולקחת לך לאשה שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי. ובגמרא (קידושין כב א) שלא יקח שתי נשים אחת לבנו ואחת לו אחת לאביו ואחת לו. והאיסור באותה של בנו אפילו לבדה:
אִבְּן עֶזְרָא
אשת. כבר דרשוהו חז״ל: יפת תאר. בעיניו: וחשקת בה. שתחזקנה לקחתה לאשה כי אחר כן יאמר ובעלתה וכמוהו ואקח אותה לי לאשה:
יב
וַהֲבֵאתָהּ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת־רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת־צִפָּרְנֶיהָ׃
רַשִׁ״י
ועשתה את צפרניה. תְּגַדְּלֵם כְּדֵי שֶׁתִּתְנַוֵּל (ספרי; יבמות מ"ח):
רַמְבַּ״ן
ועשתה את צפרניה תגדלם כדי שתתנוול לשון רש"י (רש"י על דברים כ״א:י״ב) כדברי רבי עקיבא (יבמות מח) וכן פירש אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים כ״א:י״ב) והנה לדעתם יהיה ועשתה כמו ועשת את התבואה (ויקרא כה כא) כי הצמיחה תקרא עשייה אבל בספרי (תצא ז) אמר ראיה לדברי רבי אליעזר ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ( יט כה) והיא ראיה גדולה לכך אני אומר כי כל אלה משפטי אבלות והכל נמשך אל ובכתה את אביה ואת אמה (דברים כ״א:י״ג) וצוה שתגלח ראשה כדרך האבילות כענין ויגז את ראשו (איוב א כ) דאיוב וכן גזי נזרך (ירמיהו ז כט) וכן קציצת הצפרנים אבלות כגלוח הראש ואמר והסירה את שמלת שביה מעליה כלומר תלבש בגדי אבל וישבה בביתך כאלמנה ולא תצא חוץ כלל ובכתה את אביה ואת אמה ותעשה כל זה ירח ימים כי כן דרך האבלים ועל דעת רבותינו (ספרי תצא יא) שאומרים שהכל לכער את יפיה צוה שתסיר הבגדים הנאים מעליה שהגוים ארורים הם בנותיהם מתקשטות במלחמה כדי לזנות אחריהן ותגלח את ראשה שהוא נוול גדול ותקוץ הצפרנים כי מנהג הנשים לגדל אותם ולצבעם במיני הפוך והצבעונים ויקרא הכתוב הקציצה עשייה בעבור כי שער הרגלים והשפם גם הצפרנים לגדלם יקצצו אותם והנראה בעיני כי הוא לשון מקוצר הרגילו לקצר בדבר המובן וטעמו לא עשה את רגליו ואת שפמו המעשה הנעשה בהם ירמוז לגלוח שער הרגלים והשפם או לרחיצת הרגלים עצמן וכן דעת יונתן בן עוזיאל שאמר לא שטף ית רגליה ולא ספר שפמיה וכן ועשתה את צפרניה מעשה הצפרנים והמפרשים (עיין רש"י בראשית א ז) אמרו כי טעם עשיה תקון וכן וימהר לעשות אותו (שם יח ז) והטעם בפרשה הזו מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה ואין שואלין אותה אם תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים אבל יאמר לה הבעל שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה וזה טעם ובכתה את אביה ואת אמה כי תעזוב את עמה ואת אלהיה והוא מדרשו של רבי עקיבא אין אביה אלא עבודת כוכבים כענין שנאמר (ירמיהו ב כז) אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני והכלל כי היא מתאבלת על עזבה את דתה ותהיה לעם אחר ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כרחה כמו שעושים בעבדים ומפני שאינה מתיהדת כמשפט הרחיק אותה הכתוב כל הזמן הזה וטעם האבלות והבכי על דעת רבותינו כדי שתתנוול אולי יעבור חשקו ממנה ור"א אמר כי נתנה לה התורה זמן כמשפט הבוכים על מת לכבוד אביה ואמה שמתו במלחמה והרב אמר במורה הנבוכים (ג מא) לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה כי יש לעצבים מנוח והשקט בבכייתם ואבלם ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה רק שיעקר שם ע"ז מפיה ומלבה ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ) בממזרים בני גרושת הלב וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה והנה כאשר יודיעוה שנכריחנה לעזוב את עמה ומולדתה ותתיהד נאמר לה תתנחמי על אביך ועל אמך ועל ארץ מולדתך כי לא תוסיפי לראותם עוד עד עולם אבל תהי אשה לאדוניך כדת משה ויהודית והנה אז ניתן לה זמן שתבכה ותתאבל כמשפט המתאבלים להשקיט ממנה צערה ותשוקתה כי בכל עצב יהיה מותר וניחום אחרי כן והנה בזמן הזה לקחה עצה בנפשה על הגירות ונעקר קצת מלבה ע"ז שלה ועמה ומולדתה כי נחמה עליהם ודבקה באיש הזה שידעה כי תהיה אליו והורגלה עמו ולכך אמר הכתוב והבאתה אל תוך ביתך ודרשו (ספרי ז) ביתך ולא אל בית אחר וכן וישבה בביתך שתשב כל הזמן הזה בבית שהוא משתמש בו (שם ט) אולי תחפוץ ותתרצה בו ועל הכלל כי זה כולו בעבור ההכרח אבל אם רצתה להתגייר בחפץ נפשה בבית דין כמשפט הרי היא מותרת מיד גם לו גם לאביו ולאחיו וכך אמרו בפרק החולץ (יבמות מז) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותרת מיד ואפשר כי בכל השבויות במלחמה נעשה כתורה הזאת כי מפני היראה תאמרנה להתגייר ואמר (דברים כ״א:י״ד) ושלחתה לנפשה שתעשה כרצונה ולא נכריחנה לשמור דת משה ויהודית כי המתגיירת ברצון נכריח אותה לשמור התורה ואם תחלל השבת תסקל ואם תאכל החזיר תלקה כדין ישראל המשתמד וגם זאת אם הודית בפיה הגירות בלא הכרח לא נשלח אותה לנפשה שאפילו נחשב שהיתה גירותה מפני היראה דינה כישראלית גמורה שכבר העלינו (יבמות כד) הלכה כולם גרים הם:
אִבְּן עֶזְרָא
והבאתה אל תוך ביתך וגלחה. י״א שמא בעבור שערה חשק בה על כן תגלח: ועשתה. תגדל כדי להיותה מאוסה בעיניו:
יג
וְהֵסִירָה אֶת־שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה׃
רַשִׁ״י
והסירה את שמלת שביה. לְפִי שֶׁהֵם נָאִים, שֶׁהַגּוֹיִם בְּנוֹתֵיהֶם מִתְקַשְּׁטוֹת בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁבִיל לְהַזְנוֹת אֲחֵרִים עִמָּהֶם (ספרי): וישבה בביתך. בַּבַּיִת שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, נִכְנָס וְנִתְקָל בָּהּ, יוֹצֵא וְנִתְקָל בָּה, רוֹאֶה בִּבְכִיָּתָהּ, רוֹאֶה בְּנִוּוּלָהּ, כְּדֵי שֶׁתִּתְגַנֶּה עָלָיו (ספרי): ובכתה את אביה. כָּל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁתְּהֵא בַּת יִשְׂרָאֵל שְׂמֵחָה וְזוֹ עֲצֵבָה, בַּת יִשְׂרָאֵל מִתְקַשֶּׁטֶת וְזוֹ מִתְנַוֶּלֶת (שם):
רַמְבַּ״ן
ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אמרו בספרי (תצא יג) אין לך בה אלא מצות בעילה נתכוונו לומר שאין קדושי כסף ושטר תופסין בה וגם הבעילה לא לשם קדושין שדינה עדיין כעובדת כוכבים שאין קדושין תופסין בה אלא שיתיר לו הכתוב בעילתה ומפני שאמר והיתה לך לאשה יורה שהיא אשתו גמורה ואם זנתה תחתיו תדון כאשת איש וכך אמרו בגמרא במסכת קידושין (קידושין כ״ב) ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה כלומר אחר המעשים הללו ובספרי (שם) והיתה לך לאשה כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע א"כ היא אשתו לגמרי כי התורה הקנתה אותה לו ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת וזה טעם ואחר כן תבוא אליה ובעלתה ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה וכן ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט) אבל בגמרא במסכת קידושין (קידושין כ״א) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה וזהו ולקחת לך לאשה ודרשו (שם כב) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך והנה הוא שובה אותה במלחמה ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל אותה לשבור את לבו הזונה ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת וזה דרך הגמרא במקומות רבים אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (עי' ירושלמי מכות ב ו) רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אחר כל המעשים האלו וזהו משמעותו של מקרא:
אִבְּן עֶזְרָא
והסירה את שמלת שביה. שמא בעבור יופי מלבושה חשק בה: ובכתה. כדי להסיר שמחתו בה: ירח ימים. אולי יקל חשקו וי״א וגלחה בעבור היותה טמאה וכן משפט המצורע: ועשתה. תיקון. ותקונה לכרות העודף וכן לא עשה שפמו ותחת מעשה מקשה והתיקון עיקר כל מעשה במקרא חוץ אם בא אחריו דבר מגונה גם יהיה רע שלם: והסירה את שמלת. כי היא מטונפת: וישבה בביתך ובכתה. והטעם תשב בביתך ירח ימים לבכות: את אביה ואת אמה. אם קרוב י״א כי זה הבכי על אביה ועל אמה שלא התיהדו ולפי דעתי שחייב כל אדם בשקול הדעת לכבד את אביו ואת אמו בחיים ובמות: וטעם ובכתה. שתתאבל עליהם כמשפט ישראלית כי היא מתייהדת אם נהרגו כאשר נשבת ואין צריך להזכיר תרחץ כי היא צריכה למי נדה כי כבר נכתב אתם ושביכם: וחז״ל אמרו עד שלשה חדשים ואע״פ שאין צורך לחזוק הנה העד ויהי כמשלש חדשים והוא הזמן שיחל הולד להתנועע ואסור לשכב עם אשה בספק אם היא הרה בעבור הולד כי יש מי שיולד בחסרון שנים חדשים כמנהג ג״כ ביתרון רק הוא המעט: ירח ימים. כמו חדש ימים וכבר פירשתיו ונקרא החדש ירח כי עקרו הירח:
סְפוֹרְנוֹ
ובכתה את אביה ואת אמה. שתעזבם ותתישב בזה בדעתה שלא לחשוב בם עוד כענין ושכחי עמך ובית אביך ואין הבכי על מיתתם כי אנחנו לא נמית אותם כלל:
יד
וְהָיָה אִם־לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא־תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא־תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ׃
רַשִׁ״י
והיה אם לא חפצת בה. הַכָּתוּב מְבַשֶּׂרְךָ שֶׁסּוֹפְךָ לִשְׂנֹאתָהּ (שם): לא תתעמר בה. לֹא תִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ, בִּלְשׁוֹן פַּרְסִי קוֹרִין לְעַבְדוּת וְשִׁמּוּשׁ "עִימְרָאָה", מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לָמַדְתִּי כֵן:
רַמְבַּ״ן
ושלחתה לנפשה אמרו בספרי (תצא יד) ולא לבית אביה ולא ידעתי אם לומר שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולשוב אל עמה ואל אלהיה או לומר שלא ישלחנה לבית אביה על ידי שלוחים כי יסייע ידי עוברי עבירה אבל הוא יוציאנה מביתו לגור באשר תמצא כי אולי תשאר בארץ ותלך אחרי הבחורים ותנשא לאחד מהם והנה כיון שהכתוב אומר שישלחנה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף ולא יתעמר בה כשפחה נלמוד שאינה צריכה ממנו גט אבל הכתוב עשה אותה אשת איש בהיותה עמו וכאשר ישנא אותה ישלחנה כאנוסה ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יבעלנה ויחפוץ בה תהיה לו לאשה אבל אם יבעלנה ולא תהיה ערבה עליו ולא יחפוץ בה כענין אמנון עם תמר (יג טו) ישלחנה לנפשה והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבא עליה אם יחזור וישנא אותה כאיש אשר ישנא את אשתו כבר נעשית אשתו והנה היא יהודית ומתגרשת בגט: לא תתעמר בה כמו והתעמר בו ומכרו (דברים כ״ד:ז׳) ועשאו אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים כ״א:י״ד) לשון סחורה ורבותינו בספרי (תצא טז) ובגמרא (סנהדרין פה) יעשו אותם לשון שמוש והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל ואם נשתמש בה לוקה והנראה בעיני לפי פשוטו כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד) וכן את ה' האמרת היום (דברים כ״ו:י״ז) וכן ובכבודם תתימרו (ישעיהו סא ו) בחלוף האל"ף ביו"ד וכלם רוממות וגדולה האמרת היום רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלהים האמירך היום (דברים כ״ו:י״ח) רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה וכולם נגזרו מן בראש אמיר (ישעיהו יז ו) יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה וכן יקראו בערבי האדון אמיר ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון פדעהו מרדת שחת (איוב לג כד) פדאהו כמו שפירשתי (במדבר יב ד) במלת פתע וכן מעשה צעצועים (דהי"ב ג י) כמו באל"ף מן הצאצאים והצפיעות (ישעיהו כב כד) הבנים והבנות כי תרגום כרובים כרביא ובלשון חכמים עומדות אומדות בקיאין בקיעין עדין אדין עורכי הדיינין ארכי עריס אריס ושנינו (שבת עו) חלב כדי גמיעה ושאלו בגמרא (שם עז) גמיעה או גמיאה ותרצו הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז) ואעפ"כ אומרים ממנו מגמע לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע (שם קיא) ובמשנה במסכת כלים בתוספתא שנינו מרדא במקום מרדע ואין מקפידין כלל בחלוף שתי אותיות הללו וכן במקומות רבים ורש"י כתב (רש"י על דברים כ״א:י״ד) לא תתעמר בה לא תשתמש בה בלשון פרסי קורין לעבודה ושמוש עמירה מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת וזה אמת שכן ראיתי בירושלמי תמן צווחין לפעלא טבא עמירא בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פ"ט ה"א) ובפרק כל הצלמים (ע"ז פ"ג ה"ו) ומורגל הוא אף בלשון ארמי כמו שכתוב במגלת שושן ושדר מלכא דאתור על כולהון עמירה דנינוה ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד ואהפיכו פתגמא דנבוכדנצר כולהון עמורייא דארעא ולא תדחלון מיניה וכן במקומות רבים בספר ההוא יקראו יושבי הארץ עמורי ארעא כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשין בה או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה והם הנקראים עבדי הארץ כי הם הנעבדים למלך במלחמותיו הם אנשי מלחמתו ופרשיו כלשון עבדו את כדלעומר (בראשית יד ד) ועבדו בו גוים רבים (ירמיהו כז ז): תחת אשר עניתה אמרו בספרי (תצא טז) אפילו לאחר מעשה יחידי והוא מה שהזכרנו (רמב"ן על דברים כ״א:י״ג) שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה אל תוך ביתו ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה:
אִבְּן עֶזְרָא
ושלחתה לנפשה. תעשה רצונה: ומכור לא תמכרנה בכסף. דבר הכ' במנהג הרב והטעם בשום דבר: לא תתעמר בה. כמו והתעמר בו ומכרו ואין להם שלישי ופירושו לפי מקומו בטעם רמאות:
טו
כִּי־תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ־לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה׃
אִבְּן עֶזְרָא
אהובה. בעיניו ולא לשם: לשניאה. תאר השם ונסמכה זו הפרשה בעבור וחשקת בה ולא חפצת בה:
סְפוֹרְנוֹ
כי תהיינה לאיש שתי נשים. אחר נצחון המלחמה דבר בעניני בני המדינה והם עסקי הנשים והבנים והמקנה והתכשיטים והציד והבנין ועבודת האדמה והמלבוש:
טז
וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת־בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה עַל־פְּנֵי בֶן־הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר׃
רַמְבַּ״ן
לא יוכל לבכר את בן האהובה אזהרה שלא יעשה זה וכן כולם לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לתת עליך איש נכרי (דברים י״ז:ט״ו) ואמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על דברים כ״א:ט״ז) בכולם לית לך רשו והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה והוא מפליג באזהרה וכן כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים מצות עשה שינחילנו פי שנים והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן ואלו מצות מחודשות וממה שאמר הכתוב על פני בן השנואה הבכור יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר יירשו בני כך וכך בנכסי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך בנכסי דבריו קיימין כדרך שהם קיימים במקום שאין שם בכור וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם (במדבר ג ד) על פני תרח (בראשית יא כח) וכן כולם:
אִבְּן עֶזְרָא
ביום הנחילו את בניו. בבריאות גופו או ביום מותו והוא שכיב מרע או ב״ד ינחילו: לבכר. בדבור ובמעלה: וטעם לא יוכל. כחבריו:
סְפוֹרְנוֹ
לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. לא יעביר הבכורה מן הבן בשביל שנאת זו או אהבת זו אבל אם יעשה זה בסבת רשעת הבן הבכור אז ראוי להעביר כאמרם ז"ל (ב"ב פרק יש נוחלין) אם לא היה נוהג כשורה זכור לטוב וכן נראה שעשה יעקב אבינו כאמרו ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל:
יז
כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא לוֹ כִּי־הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה׃
רַשִׁ״י
פי שנים. כְּנֶגֶד שְׁנֵי אַחִים: בכל אשר ימצא לו. מִכָּאן שֶׁאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בָּרָאוּי לָבֹא לְאַחַר מִיתַת הָאָב כְּבַמֻּחְזָק (ספרי; בכורות נ"א):
אִבְּן עֶזְרָא
יכיר. יעשה לו הכרה או שיודה לפני אחרים מי שהוא בכור אם היה במקום שלא יודעו או הוא חייב מבתחלה שיכיר מי שהוא הבכור מבניו אם היו תאומים: לתת לו פי שנים. שיקח שני חלקים אם היו שלשה שיחשבו שהם ארבעה ויקח שני חלקים ואם שני בנים יחשבו שלשה וכן הכל ולפי דעתי שכן פירוש ויהי גא פי שנים ברוחך אלי כאשר פירשתי במקומו: כי הוא ראשית אונו. הנודע עם הישר ידבר וכל ישראל בחזקת ישרים:
יח
כִּי־יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם׃
רַשִׁ״י
סורר. סָר מִן הַדֶּרֶךְ: ומורה. מְסָרֵב בְדִבְרֵי אָבִיו, לְשׁוֹן מַמְרִים (דברים ט'): ויסרו אתו. מַתְרִין בּוֹ בִּפְנֵי שְׁלוֹשָׁה וּמַלְקִין אוֹתוֹ (ספרי; סנהדרין ע"א); בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּגְנֹב וְיֹאכַל תַּרְטֵימַר בָּשָׂר וְיִשְׁתֶּה חֲצִי לֹג יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר "זוֹלֵל וְסֹבֵא", וְנֶאֱמַר (משלי כ"ג) "אַל תְּהִי בְּסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ"; וּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נֶהֱרָג עַל שֵׁם סוֹפוֹ, הִגִּיעָה תוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ, סוֹף שֶׁמְּכַלֶּה מָמוֹן אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְעוֹמֵד בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, אָמְרָה תוֹרָה יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב (ספרי; סנהדרין ע"א):
רַמְבַּ״ן
בן סורר ומורה על דעת רבותינו (סנהדרין סח) אינו קטן שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות אבל הוא המביא שתי שערות והנה יש עליו שני עונשין האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו ונאמר עוד (דברים י״ג:ה׳) ואותו תעבודו ובו תדבקון כאשר פירשתי (רמב"ן על דברים ו׳:י״ג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו וזולל וסובא לא ידע דרך ה' ועל הכלל אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא) וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים כי הזכיר כן בזקן ממרא (דברים י״ז:י״ג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (רמב"ן על דברים כ״א:י״א) וכן בעדים זוממין (דברים י״ט:כ׳) שנהרגין ולא הרגו וכן הזכיר במסית (דברים י״ג:י״ב) לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הניסת ע"ז ולא שמע אליו אבל מיתתו ליסר הנשארים וגם זו מצוה מחודשת או מבוארת מן כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב) ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג):
אִבְּן עֶזְרָא
סורר ומורה. כנגד השם וכנגד האבות אם היו יראי השם: סורר. כמו כפרה סוררה שלא ישמור מצות עשה: ומורה. במצות לא תעשה: ויסרו אותו. בפני עדים מצוה שהם יתפשוהו ויוציאוהו ודברי הקבלה אמת:
סְפוֹרְנוֹ
סורר ומורה. כי מריו מסיר התקוה שישוב מסוררותו:
יט
וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל־זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל־שַׁעַר מְקֹמוֹ׃
כ
וְאָמְרוּ אֶל־זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא׃
אִבְּן עֶזְרָא
זולל. מפורש והוא זולל בשר רק הוא שם כלל לנותן בכל מה שיתאוה כל מה שיבוקש ממנו: וסובא. מרבה לשתות והוא המשתכר והנה זה כמו אפיקורוס כי לא יבקש חיי העוה״ז כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה. ונסמכה זו הפרשה בעבור אשת יפת תאר והעד ושם אמו. והרמז שרמזתי בבני אהרן:
סְפוֹרְנוֹ
זולל וסובא. כי סובא וזולל יורש וילסטם למלא נפשו:
כא
וּרְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ׃
רַשִׁ״י
וכל ישראל ישמעו ויראו. מִכָּאן שֶׁצָּרִיךְ הַכְרָזָה בְּבֵית דִּין; "פְּלוֹנִי נִסְקָל עַל שֶׁהָיָה בֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה":
כב
וְכִי־יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט־מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל־עֵץ׃
רַשִׁ״י
וכי יהיה באיש חטא משפט מות. סְמִיכוּת הַפָּרָשִׁיּוֹת מַגִּיד שֶׁאִם חָסִים עָלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ, סוֹף שֶׁיֵּצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְיַעֲבֹר עֲבֵרוֹת וְיִתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין (עי' תנחומא): ותלית אתו על עץ. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי", וְהַמְבָרֵךְ ה' בִּסְקִילָה (סנהדרין מ"ה):
רַמְבַּ״ן
ותלית אתו אמרו רבותינו (סנהדרין מא א): כל הנסקלין נתלין. וזה שנאמר כי קללת אלהים תלוי זלזולו של מלך, שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של מלך, וישראל בניו הם. משל לשני אחים דומים זה לזה וכו', לשון רש"י. (רש"י על דברים כ״א:כ״ג) וכל הנסקלים נתלין דברי יחיד הם, והלכה כדברי חכמים (שם) שאינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. וזה טעם (דברים כא כג): כי קללת אלהים תלוי, שיאמרו, מפני מה זה תלוי? - מפני שבירך את השם או שעבד עבודה זרה פלונית בכך וכך עבודה, וכך וכך אות ומופת ראה בה. והסיפור בה ובעבודתה ייקרא קללה. או שהוא לשון זילזול, כאשר הזכיר הרב, מן (מלכים א ב ח): והוא קללני קללה נמרצת, (שמואל א ג יג): כי מקללים להם בניו, בוזים. והמשל בשני האחים התאומים יש לו סוד, איננו כאשר חשב הרב בישראל שנקראו בנים למקום. ועל דרך הפשט יאמר: כי יהיה באיש חטא גדול שראוי להמיתו עליו ולתלותו על עץ לגודל חטאו, אף על פי כן לא תלין נבלתו על העץ, כי הארור מכל האדם והמקולל בהם הוא התלוי, אין בכל המיתות מיתה מנוולת ובזויה כמוה, ואין ראוי שנטמא הארץ ותהיה קללת האלהים בארץ הקדושה, כי שם ציווה את הברכה חיים עד העולם. ולכן צוה יהושע (יהושע י כ): ויורידום מעל העצים. ועל דעתי, הענין בבני שאול המוקעים (שמואל ב כא) מפני שלא היו תלויים בבית דין של ישראל ולא מיד ישראל כלל, אבל דוד נתנם לגבעונים לעשות בהם כרצונם, והם אשר הוקיעום ולא רצו לקברם, לפרסם נקמתם מהם והנשארים ישמעו וייראו. וכאשר נתך עליהם מים מן השמים, אז ידע דוד שנמחל עונם, ונעתר אלהים לארץ, כי פקד ה' את הארץ במטר ויכלה הרעב, ואז צוה וקברו אותם עם אבותם, לכבוד המלכות, לא לחיובו כלל, שלא נצטוינו אלא שלא נטמא אנחנו את הארץ במי שנתלה אותו. והנה, ה' לא רצה עוונם בתלייתם מיד, להודיע כי ה' אוהב גרים, כדברי רבותינו (יבמות עט). ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על דברים כ״א:כ״ג): על דרך הפשט, כי אלהים פועל, והקללה תבוא אל מקום קרוב מהתלוי, ויש לו סוד מודבק בנפש, על כן לא תטמא את אדמתך. והנה, המלין תלוי על העץ עובר בלא תעשה ועשה. ורבותינו (סנהדרין מו) דרשו כן בכל המלין את מתו שלא לכבודו: "מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול". והנה, לדעתם כי קללת אלהים תלוי לומר, אע"פ שזה ראוי לנוולו לגודל חטאו לא תעשה כן, כי קללת אלהים תלוי. ועל המשל של שני אחין יהיה כל המלין בטעם הזה, וכן הקללה שהזכיר רבי אברהם ממנה יהיה בכל בית אשר יהיה שם מת, ועל כן יטמא (במדבר יט יד) כל הבא אל האהל וכל אשר באהל.
כג
לֹא־תָלִין נִבְלָתוֹ עַל־הָעֵץ כִּי־קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי־קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת־אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה׃
רַשִׁ״י
כי קללת אלהים תלוי. זִלְזוּלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הוּא, שֶׁאָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְּיוֹקָנוֹ, וְיִשְׂרָאֵל הֵם בָּנָיו; מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה, אֶחָד נַעֲשָׂה מֶלֶךְ וְאֶחָד נִתְפַּס לְלִסְטִיּוּת וְנִתְלָה, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ תָּלוּי. כָּל קְלָלָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן הָקֵל וְזִלְזוּל, כְּמוֹ (מלכים א ב') "וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת":
רַמְבַּ״ן
ולא תטמא את אדמתך על דעת רבותינו, איננו טעם בלבד בעבור שלא תטמא את אדמתך, שאם-כן יהיה מותר בחוצה לארץ, אבל הוא לאו שני. והנה, המלין התלוי או אפילו המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה, ובחוצה לארץ בעשה ולא תעשה אחד, שהוא למד מן התלוי כאשר פירשתי. ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן, אף על פי שאין בתלייתן הקללה שהזכירו רבותינו במגדף ועובד עבודה זרה, אבל היה בהם משום טומאת הארץ. או שחשש לקללת אלהים מן המשל של שני האחים, כאשר פירשתי.
אִבְּן עֶזְרָא
כי קללת אלהים תלוי. בעבור שברך השם ועל דרך הפשט כי אלהים פועל והקללה תבוא לכל מקום קרוב מהתלוי ויש לו סוד דבק בנפש על כן ולא תטמא את אדמתך ונסמכה זו הפרשה בעבור המלחמה כי בתחלה כי תצא והנה גבעון יוכיח כי משפט לא תלין איננו לכבוד המת רק לכבוד הארץ כי משפט הערלים והישראלים [איננו] (בס' מ״ח מ״ז) שוה:
סְפוֹרְנוֹ
כי קללת אלהים תלוי. הנה כל עצם נבדל מחומר יקרא אלהים ומזה המין הוא עצם הנפש השכלית באדם הנקראת צלם אלהים. וע"ז הדרך אמרה בעלת אוב לשאול אלהים ראיתי עולים. ובהיות שהבזיון הנעשה למת אחר מיתה הוא בזיון לנפש השכלית אשר היא עצם נבדל הנשאר אחר מיתת הגוף אמר שהוא קללת אלהים כי הלנת התליה לגוף המת בלתי קבורה היא בזיון לאותו העצם הנצחי הנקרא אלהים: ולא תטמא. להשרות רוח הטומאה במקום המת הבלתי נקבר הנרקב:
Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.