Exodus 4 — שְׁמוֹת ד

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה׃

רַמְבַּ״ן ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך (שמות ג׳:י״ח), והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו לשון ואלה (שמות רבה ג׳:י״ב). ור"א אמר (אבן עזרא על שמות ד׳:א׳) על דרך הפשט כי ה' אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר שיאמינו העם, או שישמעו לקולו ואולי לא יאמינו בלב שלם. ואיננו נכון. אבל יתכן שנאמר כי ושמעו לקולך איננה הבטחה רק צואה, ושמעו לקולך כי ראוי להם שישמעו, ותבא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים וכן ושמעו מצרים כי העלית בכחך ואמרו אל יושב הארץ (במדבר יד יג יד), ראוי שיהיה ככה, וכן בזאת תדע כי אני ה' (שמות ז׳:י״ז), ראוי, לא מתקיים. וכן והאמינו לקול האות האחרון בפרשה הזאת (שמות ד׳:ח׳), ורבים כן: והנכון בעיני, כי ושמעו לקולך לבא עמך אל המלך ולאמר לו אלהי העברים נקרא עלינו, כי מה יפסידו והנה השם הודיעו כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך, ולכן אמר משה והן לא יאמינו לי אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, כי יאמרו לא נראה אליך ה', שאלו היית שליח השם לא ימרה פרעה את דברו או שיאמרו לא נראה אליך השם הגדול במדת רחמים לעשות לנו אותות ומופתים כאשר אמרת כי אינך גדול מהאבות, ולכן לא שמע פרעה, שאלו פרעה היה מאמין בדבריך היינו יוצאים על כל פנים, ואין עונותינו מבדילים בינינו ובין הרחמים:

אִבְּן עֶזְרָא ויען. הנה השם אמר שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר ככה. כי ושמעו לקולך אולי לא יאמינו בלב:

סְפוֹרְנוֹ והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי. אחר שיראו שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך. כי יאמרו לא נראה אליך ה' כי הוא אמר ויהי:

ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מזה [מַה־] [זֶּה] בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה׃

רַשִׁ״י מזה בידך. לְכָךְ נִכְתַּב תֵּבָה אַחַת, לִדְרֹשׁ: מִזֶּה שֶׁבְּיָדְךָ אַתָּה חַיָּב לִלְקוֹת, שֶׁחָשַׁדְתָּ בִכְשֵׁרִים; וּפְשׁוּטוֹ: כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מוֹדֶה אַתָּה שֶׁזּוֹ שֶׁלְּפָנֶיךָ אֶבֶן הִיא? אוֹמֵר לוֹ הֵן; אָמַר לוֹ הֲרֵינִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ עֵץ:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. זה האות לא נתנו למשה שיאמין כי כבר נתן לו אות הסנה רק עשה לו האות שיעשה ככה לבני ישראל. על כן כתוב למען יאמינו והטעם תעשה כן להם. והוא נתן לו בנמצא עמו תמיד. כי מטהו משענתו כמנהג הזקן כי כדרך רועה לא בא אל פרעה:

סְפוֹרְנוֹ מה זה בידך. הנה המטה הוא דבר שאין בו רוח חיים, והיד היא דבר שיש בו רוח חיים, ואני אמית ואחיה, כי אמית היד בצרעת, ואתן רוח חיים במטה המת:

ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו׃

רַשִׁ״י ויהי לנחש. רָמַז לוֹ שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל יִשְׂרָאֵל וְתָפַשׂ אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל נָחָשׁ (שמות רבה):

רַמְבַּ״ן ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה לא הבינותי למה עשה האותות למשה, כי מאמין היה משה שהקב"ה מדבר עמו. והראוי שיאמר המטה אשר בידך תשלך ארצה לפניהם והיה לנחש, וכן באות השני, כאשר אמר בשלישי ולקחת ממימי היאור (שמות ד׳:ט׳). ולכן נאמנו דברי רבותינו (שמו"ר ג טז) שהיה לו הראשון רמז שספר עליהן לשון הרע, והשני להענישו בו. וזה טעם וינס משה מפניו, כי פחד שמא יענש וינשכו הנחש וכל אדם מתרחק מן המזיק לו אע"פ שידע שאם יהיה כן בחפץ השם אין מציל מידו. ואולי אע"פ שהודיעו (לעיל פסוקים יד טו) השם הגדול שבו נברא העולם ובו נהיה כל דבר, רצה להראותו כי בו יעשו אותות ומופתים בשנוי התולדות, למען יתחזק הענין בלבו של משה וידע באמת כי על ידו יעשו בעולם דברים מחודשים ודי למשה בשני האותות, ולא היו שם מים, על כן צוהו שיעשה האות השלישי לעיני העם:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. דעת חכמי המחקר איך יתכן זה והוצרכו לומר. להסיר היבושת וכל דבריהם רוח. כי הוא דרך מופת ואינו על דרך התולדה:

סְפוֹרְנוֹ וינס משה מפניו. כי אמנם היה אז נחש גמור ורודף. אבל תניני החרטומים בלהטיהם לא היתה בהם תנועה, עם היותם על תמונת תנינים. כי אמנם הכשפים לא ימציאו נמצא טבעי באמת, כאמרם ז"ל (סנהדרין פרק ד' מיתות) האלהים אפילו כגמלא לא מצו ברו. ולפיכך אמר והמטה אשר נהפך לנחש ולא אמר לתנין:

ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ׃

רַשִׁ״י ויחזק בו. לְשׁוֹן אֲחִיזָה הוּא; וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא, "וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ" (בראשית י"ט), "וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו" (דברים כ"ה), "וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ" (שמואל א י"ז), (כָּל לְשׁוֹן חִזּוּק הַדָּבוּק לְבֵי"ת לְשׁוֹן אֲחִיזָה הוּא):

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. אמר יפת זה המופת רמז כי היה בתחלה דבר רך כמו מטה ונהפך לנחש וכתוב התנין הגדול ובסוף ישוב כבראשונה והיה כלא היה:

ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי־נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב׃

רַמְבַּ״ן למען יאמינו כי נראה אליך פתרונו שיאמינו בעשותך כן לפניהם, ויקצר הכתוב בזה כי ידוע כי על מנת שיעשה כן לפניהם ויאמינו בו יראנו נפלאות:

ו וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג׃

רַשִׁ״י מצרעת כשלג. דֶּרֶךְ צָרַעַת לִהְיוֹת לְבָנָה – "וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִיא" (ויקרא י"ג); אַף בְּאוֹת זֶה רָמַז לוֹ שֶׁלָּשׁוֹן הָרָע סִפֵּר בְּאָמְרוֹ לֹא יַאֲמִינוּ לִי, לְפִיכָךְ הִלְקָהוּ בְצָרַעַת, כְּמוֹ שֶׁלָּקְתָה מִרְיָם עַל לָשׁוֹן הָרָע (שבת צ"ז):

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. האות הראשון מטהו שהוא נמצא בידו והשני בידו אמר יפת בעבור שחשד ישראל שלא יאמינו נצטרעה ידו אם כן היה ראוי להיות זה האות הראשון. ור' ישועה אמר כי זה רומז לישראל שהיו בתחלה חפשים ונגעם השם בעבדות מצרים והוא ירפאם וישובו חפשים: ויאמר. הגאון אמר כי החיק הוא בית הזרוע. וככה בחיקו ישא. שאהו בחיקך. ואחרים אמרו כי הוא הבגד. הסמוך לחזה:

ז וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל־חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה־שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ׃

רַשִׁ״י ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. מִכָּאן שֶׁמִּדָּה טוֹבָה מְמַהֶרֶת לָבֹא מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת, שֶׁהֲרֵי בָרִאשׁוֹנָה לֹא נֶאֱמַר "מֵחֵיקוֹ" (שם):

ח וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן׃

רַשִׁ״י והאמינו לקל האת האחרון. מִשֶּׁתֹּאמַר לָהֶם בִּשְׁבִילְכֶם לָקִיתִי, עַל שֶׁסִּפַּרְתִּי עֲלֵיכֶם לָשׁוֹן הָרָע, יַאֲמִינוּ לְךָ, שֶׁכְּבָר לָמְדוּ בְכָךְ שֶׁהַמִּזְדַּוְּגִין לְהָרַע לָהֶם לוֹקִים בִּנְגָעִים, כְּגוֹן פַּרְעֹה וַאֲבִימֶלֶךְ בִּשְׁבִיל שָׂרָה:

אִבְּן עֶזְרָא והיה. ידענו כי השם ידע אם יאמינו או לא יאמינו. רק הכתוב דבר כנגד משה שאם היו מקצת ישראל שלא יאמינו לאות הראשון יאמינו לאות האחרון. והכתוב אמר לקול האות ואין לו קול. רק דברה תורה כלשון בני אדם כמו מות וחיים ביד לשון ואמר הכתוב האות האחרון אע"פ שיש שם אות שלישי בעבור שלא הראה לו עתה רק אלה שני האותות כי השלישי עתיד לעשותו:

סְפוֹרְנוֹ והאמינו לקול האות האחרון. כי יותר רחוק אצל הטבע לרפאת את הצרעת העזה כשלג אשר היא כמו מות לאותו אבר אשר היא בו בלי ספק:

ט וְהָיָה אִם־לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן־הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת׃

רַשִׁ״י והיו המים וגו'. "וְהָיוּ" "וְהָיוּ", ב' פְּעָמִים נִרְאֶה בְעֵינַי, אִלּוּ נֶאֱמַר וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאוֹר לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי, שֶׁבְּיָדוֹ הֵם נֶהְפָּכִים לְדָם – וְאַף כְּשֶׁיֵּרְדוּ לָאָרֶץ יִהְיוּ בַּהֲוָיָתָן, אֲבָל עַכְשָׁו מְלַמְּדֵנוּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ דָם עַד שֶׁיִּהְיוּ בַיַּבָּשֶׁת:

רַמְבַּ״ן והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת; "והיו" שני פעמים, נראה בעיני, אילו אמר והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם, ואף כשיהיו בארץ יהיו כהוייתן, עכשיו "והיו" האחרון מלמדנו שלא יהיו דם עד שהיו ביבשה לשון רבי שלמה. ואין המשמעות הזה כן כדברי הרב. ואין צריך למדרשו, שכבר מצאו בעלי הלשון (הרד"ק בס' המכלול סא א) שדרך הרבה מקראות לכפול תיבות לנחץ ולחזק, או בעבור מיצוע ארוך שבא ביניהם, וכמוהו והיה ערכך מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך הזכר חמשים שקל כסף (ויקרא כז ג). וכן וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו (דברים יח ו), החזיר ובא פעם שנית בעבור שהאריך בנתים. וכן ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה ויאמר בילדכן וגו' (לעיל א טו טז). ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (בראשית מו ב). וכענין הזה רבים:

אִבְּן עֶזְרָא והיה. ואם היו עוד מקצת ישראל שלא יאמינו באות אחרון תעשה האות השלישי ויאמינו. וכתיב ויעש האותות לעיני העם. וזה האות השלישי שהוא והיו לדם ביבשת. הוא חלק מהמכה הראשונה בעשר המכות העתידות להיות:

סְפוֹרְנוֹ ולקחת ממימי היאור. כי היות הפשוט נהפך כלו למורכב בלתי אמצעי לא יצוייר כלל:

י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי׃

רַשִׁ״י גם מתמול וגו'. לָמַדְנוּ שֶׁכָּל ז' יָמִים הָיָה הַקָּבָּ"ה מְפַתֶּה אֶת מֹשֶׁה בַּסְּנֶה לֵילֵךְ בִּשְׁלִיחוּתוֹ, "מִתְּמוֹל", "שִׁלְשֹׁם", "מֵאָז דַּבֶּרְךָ" הֲרֵי ג' וּשְׁלוֹשָׁה גַמִּין רִבּוּיִין הֵם, הֲרֵי שִׁשָּׁה, וְהוּא הָיָה עוֹמֵד בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּשֶׁאָמַר לוֹ זֹאת עוֹד שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, עַד שֶׁחָרָה בּוֹ וְקִבֵּל עָלָיו (שמות רבה); וְכָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה רוֹצֶה לִטֹּל גְּדֻלָּה עַל אַהֲרֹן אָחִיו שֶׁהָיָה גָּדוֹל הֵימֶנּוּ וְנָבִיא הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם" (שמואל א ב') – הוּא אַהֲרֹן, וְכֵן "וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם … וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ" (יחזקאל כ'), וְאוֹתָהּ נְבוּאָה לְאַהֲרֹן נֶאֶמְרָה (תנחומא): כבד פה. בִּכְבֵדוּת אֲנִי מְדַבֵּר. וּבִלְשׁוֹן לַעַז בלב"ו:

רַמְבַּ״ן גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך למדנו שכל שבעת הימים היה יושב הקב"ה ומפתה משה ללכת בשליחותו. מתמול ומשלשום ומאז דברך, הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין, הרי ששה, והיה עומד ביום השביעי. לשון רש"י. (רש"י על שמות ד׳:י׳) ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום, כי מנעורי הייתי כבד פה, אף כי עתה כי אני זקן. וגם מאז דברך היום אל עבדך, כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם כן איך אלך לפניו והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר (פסוק י"ב), שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה: ובאלה (שמות רבה ג׳:ט״ו) אמרו, אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים, היית, אלא לעשות כך אני חפץ ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב (שמות ד׳:י״ב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (בשמו"ר א כו) שאירע לו עם פרעה. והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל, ובידי לרפאות אותך, ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצוה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי גם אפשר שיהיה רמז מ"ויחר אף ה' במשה" (פסוק י"ב) שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. כל המפרשים פה אחד אמרו כי פירוש בי לשון בקשה ור' יהוד' הלוי אמר כי הוא דרך קצרה והטעם בי אדני העון. כלומר עשה בי עונש מה שתרצה והניחני מזה שלא תשלחני. וככה בי אדוני ידבר נא עבדך דבר עשה בי מה שתרצה והניחני לדבר: איש דברים. יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות ומנהג העברים כאשר ירצו להשוות שני דברים או שלשה יוסיפו מלת גם בתחלה כמו משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך. וטעם שלשום לא יאמר תמול כי אם ליום הזה שהוא מדבר בו. והנה שלישי שעבר ליום הזה שהוא מדבר בו והמ"ם כדרך לשון רבים בעבור היום ואתמולו. ואף על פי שאין השי"ן קמוצה כמשפט או המ"ם נוסף באחרונה כאשר הוא נוסף בראשונה ויהי כמשלש חדשים: גם מאז דברך. מעת דברך כמו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך. כי לא סר כובד לשונו רק נשאר כאשר היה. והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון כי הוא אומר ב' דברים כבד פה וכבד לשון. ועוד נלמוד מתשובת השם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם שאינו מדבר על לשון מצרים רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון. רק קצתם היה מוציאם בכובד וזה הוא טעם ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך. אמר שיורינו אשר ידבר מלות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו:

סְפוֹרְנוֹ לא איש דברים אנכי. בלתי מורגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך: גם מתמול. בהיותי גר בארץ נכריה: גם משלשם. בהיותי בבית פרעה: גם מאז דברך אל עבדך. אף על פי שהיתה נפשי הדברית אז באור פני המלך לא קנתה לשון למודים: כי כבד פה וכבד לשון אנכי. וזה קרה לי, כי בהיות כלי הדבור שלי בלתי מוכנים לפיכך לא פנה לבי לדעת לעות את יעף דבר:

יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי־יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה׃

רַשִׁ״י מי שם פה וגו'. מִי לִמְּדֶךָ לְדַבֵּר, כְּשֶׁהָיִיתָ נִדּוֹן לִפְנֵי פַרְעֹה עַל הַמִּצְרִי? או מי ישום אלם. מִי עָשָׂה פַרְעֹה אִלֵּם, שֶׁלֹּא נִתְאַמֵּץ בְּמִצְוַת הֲרִיגָתְךָ, וְאֶת מְשָׁרְתָיו חֵרְשִׁים שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בְּצַוּוֹתוֹ עָלֶיךָ, וְאֶת אֶסְפַּקְלָטוֹרִין הַהוֹרְגִים מִי עֲשָׂאָם עִוְרִים שֶׁלֹּא רָאוּ כְּשֶׁבָּרַחְתָּ מִן הַבִּימָה וְנִמְלַטְתָּ? הלא אנכי. שֶׁשְּׁמִי ה' עָשִׂיתִי כָל זֹאת (שם):

רַמְבַּ״ן מי שם פה לאדם דבור, בעבור היותו בפה, וכן שפה אחת (בראשית יא א), מדברות שפת כנען (ישעיה יט יח): או מי ישום אלם פירשו בו (המורה נבוכים ג י) שהוא. נמשך לאדם, או מי ישום אדם אלם, כלומר מי ברא אדם שהוא אלם, והשימה לאדם, כי האלמות לא יושם, כי איננו דבר, אבל הוא העדר הדבור ואולי בעבור היות באדם נפש מדברת והאלמים בהיות בהם אוטם בגידי הלשון יאלמו, יתכן לומר מי ישום האלמות. והרב אמר במורה הנבוכים (שם) כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה, כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך. וכן על דעתו יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מה ז):

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. הנה מצאנו אלם כנגד שימת הפה. ועור כנגד פקח ונשאר חרש לבדו ואין אחר כנגדו. והאמת כי מלת פקח כנגד החרש והעור ככתוב פקוח אזנים לפקוח עינים עורות.

סְפוֹרְנוֹ מי שם פה לאדם. מי נתן ההכנות הטבעיות בכח טבע האדם:

יב וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר׃

אִבְּן עֶזְרָא ועתה. הנה לא הבטיחו שיסור כובד לשונו רק יורנו מה שידבר:

סְפוֹרְנוֹ ואנכי אהיה עם פיך. להכין כלי הדבור: והוריתיך. לשון למודים:

יג וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח־נָא בְּיַד־תִּשְׁלָח׃

רַשִׁ״י ביד תשלח. בְּיַד מִי שֶׁאַתָּה רָגִיל לִשְׁלֹחַ, וְהוּא אַהֲרֹן. דָּ"אַ: בְּיַד אַחֵר שֶׁתִּרְצֶה לִשְׁלֹחַ, אֵין סוֹפִי לְהַכְנִיסָם לָאָרֶץ וְלִהְיוֹת גּוֹאֲלָם לֶעָתִיד, יֵשׁ לְךָ שְׁלוּחִים הַרְבֵּה:

רַמְבַּ״ן ביד תשלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן. דבר אחר ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסן לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה. לשון רש"י. (רש"י על שמות ד׳:י״ג) ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ד׳:י״ג) אמר ביד מאן דכשר דתשלח, יאמר, שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהיה כשר וראוי לשליחות נכבדת כזאת, ואל תשלח ביד כבד פה וכבד לשון ותהיה עם פיו בדברו אל פרעה, כי איננו דרך כבוד ומעלה להיות שלוחך ערל שפתים, כי לא ישמעו כל העמים בדברו אל המלך, ויהיה זה גרעון בעיניהם: והנכון בעיני, שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני, ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. כבר פירשתי כי כל נא במקרא כמו עתה. וככה דבר נא באזני העם. שמע נא יהושע. יומת נא את האיש. הזה. אוי נא לנו כי חטאנו: ביד תשלח. חסר אשר כאלו הוא כתוב ביד אשר תשלח. כמו עם לבבם שלם. והטעם שישלח זה השליחות ביד אהרן אחיו שהוא איש דברים כי איננו כבד לשון והוא רגיל להנבא לישראל וכתוב ביחזקאל כי השם שלח נביא בישראל לפני בוא משה אדוננו וכתיב ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה ועוד כי הוא גדול ממנו בשנים אולי יחר לו שיהיה משה שליח אל פרעה. על כן אמר השם וראך ושמח בלבו: והנה משה איננו ממאן ללכת רק בתחלה אמר לא איש דברים אנכי. כי קשה הוא לדבר לפני המלך מי שהוא כבד פה. וחשב כי השם יחדש לו אות להסיר כובד פה. וכאשר השיבו השם והוריתיך ידע כי כובד לשונו לא יסור. הנה תמה משה למה לא ישלח השם אהרן אל פרעה ובעבור זה אמר שלח נא ביד תשלח. ומתשובת השם הלא אהרן אחיך הלוי יתברר לנו כל זה:

סְפוֹרְנוֹ שלח נא ביד תשלח. ביד מי שיהיה שליח מוכן לעשות שליחותך, ולא איש כמוני שיצטרך שתהיה עם פי ותוריני באופן שאתה תהיה המדבר:

יד וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי־דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה־הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ׃

רַשִׁ״י ויחר אף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר כָּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשֶׂה רֹשֶׁם וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם וְלֹא מָצִינוּ שֶׁבָּא עֹנֶשׁ עַ"יְ אוֹתוֹ חָרוֹן; אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי אַף בְּזוֹ נֶאֱמַר בּוֹ רֹשֶׁם – הלא אהרן אחיך הלוי – שֶׁהָיָה עָתִיד לִהְיוֹת לֵוִי וְלֹא כֹּהֵן, וְהַכְּהֻנָּה הָיִיתִי אוֹמֵר לָצֵאת מִמְּךָ, מֵעַתָּה לֹא יִהְיֶה כֵן אֶלָּא הוּא יִהְיֶה כֹּהֵן וְאַתָּה הַלֵּוִי, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דהי"א כ"ג) (זבחים ק"ב): הנה הוא יצא לקראתך. כְּשֶׁתֵּלֵךְ לְמִצְרַיִם: וראך ושמח בלבו. לֹא כְשֶׁאַתָּה סָבוּר, שֶׁיְּהֵא מַקְפִּיד עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה עוֹלֶה לִגְדֻלָּה; וּמִשָּׁם זָכָה אַהֲרֹן לַעֲדִי הַחֹשֶׁן הַנָּתוּן עַל הַלֵּב (שבת קל"ט):

רַמְבַּ״ן ידעתי כי דבר ידבר הוא כלומר גלוי לפני שידבר בעבורך ברצונו לאהבתך, ואפילו לא. צויתיו. וגם הנה הוא מעצמו יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, ולא יקנא בך למעלתך על השליחות הנכבדת הזאת ומה שהוצרך לומר לו לך לקראת משה המדברה (שמות ד׳:כ״ז), בעבור כי הודיעו הדרך אשר יבא בה ויתכן ששמע אהרן בצאת משה ממדין ויצא מעצמו לקראתו, ואחר כך בדרך נאמר לו לך לקראתו המדברה כי שם תמצאנו:

אִבְּן עֶזְרָא ויחר. חלילה להיות פירוש זה הפסוק ויבקש המיתו. כי עתה היה ראוי שיבקש המיתו אם היה ממאן ללכת ולא כאשר הלך כאשר אמרו אחרים. ולמה יבקש המיתו בעת לכתו. ואין זה דומה לדבר בלעם גם דבר יעקב איננו כן.ואם טען טוען אנה מצאנו חרון אף שלא חדש שום נזק. הראינו לו ויחר אף ה' בם וילך. ולא בא נזק לאהרן. וטעם הלוי שכן היה נודע בישראל הנביא הלוי. כי היה בהם אחרים ששמם כשמו. ודבר זה אין זה גרעון למשה רק מעלה גדולה כי אהרן יהיה דומה לפה שיוציא דבור הנשמה שאינו נראית כמו המלאכים שאינם נראים כי אינם גוף. והנה ידמה משה כמעלת המלאך וזהו ואתה תהיה לו לאלהים. והנה אין אלהים בכל המקרא רק השם הנכבד או מלאכיו הקדושים. כי על ידם יראו מעשה השם בארץ. או קדושי מטה העושים משפטי אלהים בארץ. וכל אלהים שהוא עבודת כוכבים דבר הכתוב ככה לפי מחשבות העובדים כמו אל חנניא הנביא:

סְפוֹרְנוֹ הלא אהרן אחיך הלוי. אם היתה הכונה לשלוח איש מוכן לדבר, הלא אהרן אחיך שהוא לוי, בעל חכמה בלי ספק ככל אחיו הלוים: ידעתי כי דבר ידבר הוא. שמעצמו הוא בעל לשון למודים: וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. ואף על פי שהוא יוצא לקראתך לכבדך מפני מעלתך עליו, ישמח בלי ספק ויהיה לך למליץ בלב שלם:

טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת־הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְעִם־פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן׃

רַמְבַּ״ן עם פיך להורותך אשר תדבר אל פרעה. כי עתה לא אמר שידבר אהרן בעבורו רק אל העם, כמו שנאמר ודבר הוא לך אל העם, אבל לפרעה משה ידבר ויתכן שיהיה זה לכבוד המלכות. ובסוף חזר משה ואמר הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה (שמות ו׳:ל׳), ונתן לו רשות שלא ידבר גם לפרעה, והיא מעלה למשה, ולכך אמר שם ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך (שמות ז׳:א׳): וטעם ועם פיהו להיות דברי פיהו לשומעים חן:

סְפוֹרְנוֹ ושמת את הדברים בפיו וכו'. אף על פי שתשים את הדברים בפיו לא יספיק זה, אבל יצטרך שאהיה אנכי עם פיכם, באופן שיכנסו דבריכם בלב פרעה, ולא יתקומם עליכם ולא יגרש אתכם מעם פניו:

טז וְדִבֶּר־הוּא לְךָ אֶל־הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה־לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה־לּוֹ לֵאלֹהִים׃

רַשִׁ״י ודבר הוא לך. בִּשְׁבִילְךָ יְדַבֵּר אֶל הָעָם. וְזֶה יוֹכִיחַ עַל כָּל לְךָ וְלִי וְלוֹ וְלָכֶם וְלָהֶם הַסְּמוּכִים לְדִבּוּר שֶׁכֻּלָּם לְשׁוֹן עַל הֵם: יהיה לך לפה. לְמֵלִיץ, לְפִי שֶׁאַתָּה כְבַד פֶּה: לאלהים. לְרַב וּלְשַׂר:

סְפוֹרְנוֹ לאלהים. שיעשה נפלאות במצותיך:

יז וְאֶת־הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה־בּוֹ אֶת־הָאֹתֹת׃

רַמְבַּ״ן ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות לא נזכר עדיין במטה רק אות אחת שיהיה לנחש (שמות ד׳:ג׳), אבל אשר תעשה בו את האותות, אשר אומר אליך. ויראה בעיני כי כאשר אמר ה' למשה בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו (שמות ג׳:כ׳), הודיעו אותן בפרט, אבל הכתוב יקצר. וזה טעם אשר תעשה בו את האותות:

אִבְּן עֶזְרָא ואת. טעם האותות שהפך לנחש לעיני ישראל ולתנין לפני פרעה ולהכות בו את היאור. ולהעלות הצפרדעים ולהוציא הכנים. ולהוריד הברד. ולהביא הארבה. ולהיות החושך:

סְפוֹרְנוֹ ואת המטה הזה. ואף על פי שאינו ממין עץ חשוב, הנה קדשתיו להיות לך לאות. תקח בידך. לשבט מושל, שמניתיך לשנות את הטבע במצותך: אשר תעשה בו את האותות. שתצוה לטבע במצותי מצד מה שמניתיך לזה:

יח וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל־יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל־אַחַי אֲשֶׁר־בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם׃

רַשִׁ״י וישב אל יתר חתנו. לִטֹּל רְשׁוּת, שֶׁהֲרֵי נִשְׁבַּע לוֹ (נדרים ס"ה). וְז' שֵׁמוֹת הָיוּ לוֹ, רְעוּאֵל, יֶתֶר, יִתְרוֹ, קֵינִי, חוֹבָב, חֶבֶר, פּוּטִיאֵל:

אִבְּן עֶזְרָא וילך וכו' יתר. הוא יתרו כמו גשם הוא גשמו. ושלמה הוא שלמון. והנה אמר לו שילך לראות אחיו ולא גלה לו הסוד:

סְפוֹרְנוֹ אלכה נא ואשובה. בין כך יהיו. אשתי ובני אצלך: לך לשלום. כי כן אעשה:

יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי־מֵתוּ כָּל־הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ׃

רַשִׁ״י כי מתו כל האנשים. מִי הֵם? דָּתָן וַאֲבִירָם; חַיִּים הָיוּ, אֶלָּא שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם וְהֶעָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת:

רַמְבַּ״ן ויאמר ה' אל משה במדין אמר ר"א (אבן עזרא על שמות ד׳:י״ט) כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירוש וכבר אמר. ורבים ככה. ואין דברו זה נכון, כי הדבור הראשון לא היה במדין רק בהר סיני, ובמדין לא נדבר עמו רק הפעם הזאת, אבל כאשר קבל משה ללכת בדבר השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר. ולכן אמר אליו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים, כלומר אראה את אחי העודם חיים ואשוב, כי הוא כדרך בקור הנכסף לראות את אחיו: ואז אמר לו ה' במדין לך שוב מצרים, כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים, ואל תפחד שם, כי מתו כל מבקשי רעתך, ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו, כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען, ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה ופירושו וכבר אמר.וככה ויצמח ה' אלהים מן האדמה. ורבים כאלה הנה עתה בהשיבו צאן יתרו אליו הבטיחו השם שילך בלי פחד למצרים כי מת פרעה ועבדיו שהיו יודעים דבר המצרי. וזהו וימת מלך מצרים. כי כל הימים שהיה חי לא היה נכון להיות משה שליח אל פרעה:

סְפוֹרְנוֹ כי מתו כל האנשים. המלך ועבדיו אשר בקשו להרגך, כאשר באר למעלה באמרו וימת מלך מצרים:

כ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל־הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ׃

רַשִׁ״י על החמר. חֲמוֹר הַמְיֻחָד, הוּא הַחֲמוֹר שֶׁחָבַשׁ אַבְרָהָם לַעֲקֵדַת יִצְחָק, וְהוּא שֶׁעָתִיד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְהִגָּלוֹת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט') (פרקי דרבי אליעזר ל"א): וישב ארצה מצרים, ויקח משה את מטה. אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר מְדֻקְדָּקִים בַּמִּקְרָא:

רַמְבַּ״ן וטעם ויקח משה את אשתו ואת בניו כמו ובני פלוא אליאב (במדבר כו ח), כי לא היה לו רק גרשום, כאשר הזכיר הכתוב (שמות ב׳:כ״ב), ואליעזר נתעברה ממנו בדרך או במצרים אם הלכה שם. ויתכן כי קודם הדבור הנדבר לו בהר האלהים לא נולד לו רק גרשום, אבל היתה צפורה הרה, וכאשר שב אל יתר חותנו ילדה, ובעבור כי היה דבר המלך נחוץ לא מל אותו ולא קרא לו שם. ובדרך כאשר מלה אותו אמו לא קראה לו שם, כי משה היה נפגש מן המלאך. ואחרי לכתו למצרים וראה שנצל מכל המבקשים את נפשו אז קרא לו אליעזר, כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה (להלן י"ח י"ט). וכך הזכירו רבותינו כי הנמול הזה הוא אליעזר (שמו"ר ה ח): וטעם וישב ארצה מצרים עם הנזכרים. ור"א אמר (אבן עזרא על שמות ד׳:כ׳) וישב ארצה מצרים הוא לבדו שב, כי כאשר פגש השם משה נמול אליעזר, ובהתרפאו שבה צפורה עם בניה אל אביה ויתכן זה כי בעבור שנימול אליעזר לא היה יכול להביאו בדרך עד שיתחזק הילד ולא רצה לעכב שליחותו של הקב"ה. ולכן עזבם במלון וצוה אותה לשוב אל בית אביה בהתרפאו, וזהו שנאמר אחר שלוחיה (שמות י״ח:ב׳). גם אפשר שהלכו למצרים, וכאשר נתעכבו שם נכספה אל אביה ושלחה עם הבנים. וזה טעם שלוחיה, כי פחד יתרו שמא היה דעתו לגרש. אותה. ובאלה שמות רבה (שמות רבה ד׳:ד׳), וילך משה, להיכן הלך שהלך ליטול אשתו ובניו, אמר לו יתרו להיכן אתה מוליכן, למצרים אמר לו, משהם מבקשים לצאת את מוליכן למצרים, אמר לו, למחר עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני ולשמוע מפי הגבורה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ובני לא ישמעו עמהם, אמר לו יתרו לך לשלום. ועל דעתם ראוי שנפרש אחרי שהסכימו בכך צוהו הקב"ה שישלים עצתו וישוב למצרים עם בניו ואשתו כאשר פירשתי (רמב"ן על שמות ד׳:י״ט):

אִבְּן עֶזְרָא ויקח. לא ידענו אם נולד גרשום בימי בחורותיו ובברחו אל מדין. או בזקנתו. ואל תסמוך אל דברי הימים של משה כי הבל כל הכתוב בו. ובנו השני הוא אליעזר נולד עתה בהנבאו. וחשב להוליך אשתו ובניו למצרים ושיצאו יחדו עם ישראל ולא היתה עצה נכונה כי הוא בא להוציא ישראל. והם יראו שבא עם אשתו ועם בניו לגור שם. ואל תתמה איך יחשוב נביא בדברי העולם דבר שאיננו נכון כי הנה מצאנו דוד ששאל אל נתן הנביא היש ישר לבנות בית לשם. והוא השיב כל אשר בלבבך עשה וה' עמך. ובלילה נאמר לו בנבואה שיאמר אל דוד שהוא לא יבנה הבית. והוצרכו הזקנים לתרגם על החמור. על נושא אדם. בעבור שהוא דרך גרעון שתרכב אשת הנביא על חמור אחד היא ושני בניה. ויפת אמר כי הוא שם המין. כמו ויהי לי שור וחמור. ולא דבר נכונה. כי אין זה מקום להזכיר שם המין רק הוא כמשמעו והחמורים שהם במצרים יקרים ונכבדים מהפרדים. ואין לתמוה אם רכב גרשם בנו אחריה. אולי קטן היה והיה אליעזר בחיקה כי עוד לא נמול: והטעם וישב ארצה מצרים. כי הוא לבדו שב כי כאשר פגש השם את משה נימול אליעזר. ובהתרפאו שבה צפורה עם בניה אל אביה ומשה הניחם ושב למצרים: ואמר על המטה מטה האלהים בעבור האות שנעשה בו. ומטה האלהים הוא מטה משה והוא מטה אהרן כי בידו היה כאשר עשה בו האותות. ושב עתה לפרש בעבור שהזכיר מטה האלהים מה שאמר השם למשה כל המופתים שהוא עתיד לעשות במצרים והזכיר לו אות שיצאו בעבורו ממצרים היא מכת בכורות: והנה ויהי בדרך במלון היה ראוי להיותו דבוק עם ויקח משה את אשתו ואת בניו. ורבים כזה בתורה. כמו שלם ישלם ואם אין לו. כי הוא דבוק עם חמשה בקר ישלם תחת השור:

סְפוֹרְנוֹ וירכיבם על החמור. להוליכם מן המדבר למדין ולבית חמיו: וישב ארצה מצרים. הוא לבדו אחר שלוחיהם:

כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל־הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת־לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת־הָעָם׃

רַשִׁ״י בלכתך לשוב מצרימה וגו'. דַּע שֶׁעַל מְנָת כֵּן תֵּלֵךְ שֶׁתְּהֵא גִּבּוֹר בִּשְׁלִיחוּתִי לַעֲשׂוֹת כָּל מוֹפְתַי לִפְנֵי פַרְעֹה וְלֹא תִירָא מִמֶּנּוּ: אשר שמתי בידך. לֹא עַל שָׁלוֹשׁ אוֹתוֹת הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה, שֶׁהֲרֵי לֹא לִפְנֵי פַרְעֹה צִוָּה לַעֲשׂוֹתָם אֶלָּא לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּאֲמִינוּ לוֹ, וְלֹא מָצִינוּ שֶׁעֲשָׂאָם לְפָנָיו, אֶלָּא מוֹפְתִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לָשׂוּם בְּיָדְךָ בְּמִצְרַיִם, כְּמוֹ "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה וְגוֹ'" (שמות ז'); וְאַל תִתְמַהּ עַל אֲשֶׁר כְּתִיב "אֲשֶׁר שַׂמְתִּי", שֶׁכֵּן מַשְׁמָעוֹ, כְּשֶׁתְּדַבֵּר עִמּוֹ כְּבָר שַׂמְתִּים בְּיָדְךָ:

רַמְבַּ״ן ויאמר ה' אל משה בלכתך לשוב מצרימה אמר רבי אברהם (אבן עזרא על שמות ד׳:כ״א) כי זה נאמר לו במדין, הודיעו כי יחזק את לבו ולא ישלחם בעבור כל המופתים שיראה עד המופת האחרון. ירצה לפרש. בפסוק זה שיאמר, ראה כי בעבור כל המופתים אשר שמתי בידך ואתה תעשה לפני פרעה בכל זה לא ישלחם, ותאמר לו כי אני הורג את בנו בכורו ואז ישלחם ואין הפירוש הזה נכון, כי מה טעם בלכתך לשוב מצרימה ראה: אבל פירושו כי כאשר לקח את מטה האלהים בידו ממדין לשום לדרך פעמיו הזהירו האלהים ואמר לו בלכתך בדרך שים לבך וראה שכל המופתים אשר שמתי בידך תעשה לפני פרעה, לא תשכח דבר שלא תעשה לפניו, ואני אחזק את לבו, ואל תתיאש אתה מלעשותם בעבור כן, ועוד תזהיר אותו במכה האחרונה אשר בה ישלחם וענין שמתי בידך, שבידך שמתי אותם, אתה תעשם ולא אחר, שכבר הודיעו שיעשה בו אותות ומופתים רבים כמו שאמר בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו (שמות ג׳:כ׳). וכל זה זרוז למשה, כי בעבור שהיה מוכרח בשליחות מזהירו קודם מעשה ויצוה אותו בשעת מעשה בכל מופת ומופת: ויתכן שיהיה ואמרת אל פרעה ידיעה, שיצוונו לומר לו כן בסוף, יאמר, אני אחזק את לבו ולא ישלח את העם בכל המופתים, ואמרת אליו ביום ההוא הנה אנכי הורג את בנך בכורך ואז ישלחם, כי לא מצינו שהודיעו מיתת בכוריהם רק בעת ההיא והנה לא כל הדבור הזה עתה. ויש לפרש, ראה כל שלשת המופתים האלה אשר שמתי בידך לעשותם לישראל ותעשה אותם גם כן לפני פרעה, בעבור שידע פרעה כי זקני העם המבקשים ממנו לשלחם על פי ה' יאמרו כן, ולא יעליל עליהם וכן עשה משה אע"פ שלא נכתב: ואשר אמר כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת (שמות ז׳:ט׳) כי ירצה מופת לו, וצוה במטה שיהיה לתנין, לא נחש כאשר היה בפעם הראשון (שמות ד׳:ג׳) והנה רצה להראותו שיבלע מטה אהרן את מטותם להורות לו שינצחם ויהיו אובדים מן העולם על ידו. ובמדרש ואלה שמות רבה (שמות רבה ה׳:ו׳) ראיתי וכי על אי זו מופת אמר, אם תאמר על הנחש והצרעת והדם, והלא אותן לא אמר הקב"ה לעשותן אלא לישראל, ועוד, לא מצינו שעשה משה אותן האותות לפרעה, אלא מהו כל המופתים אשר שמתי בידך, זה המטה שהיו כתובין עליו נוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב ולפי זה יהיה פירוש הכתוב ראה והסתכל במטה אשר שמתי בידך, שכל המופתים שבו תעשה לפני פרעה:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. זה אמר לו במדין והנה הודיעו כי השם יחזק את לבו ולא ישלחם בעבור כל המופתים שיראם עם המופת האחרון:

סְפוֹרְנוֹ בלכתך לשוב מצרימה. בכל פעם שאשלחך מאהלך שיהיה חוץ לעיר מצרים, כאמרו כצאתי את העיר אפרוש כפי ואצוך שתשוב. למצרים לדבר אל פרעה: ראה כל המופתים אשר שמתי בידך. עיין בכל פעם בכל המופתים שיהיו אז מושמים בידך, לעשותם על האופן והסדר אשר אצוך: ועשיתם לפני פרעה. אז תצליח לעשותם לפני פרעה כשלא תשנה. כי כשיחטא האדם במצות בוראו בחסר וביתר יקלקל הכונה והיא לא תצלח, כמו שהיה הענין במי מריבה, וכן צוה בקיום המצות לא תוסיפו ולא תגרעו: ואני אחזק את לבו. כי בהיותו בלתי יכול לסבול המכות היה משלח את העם בלי ספק, לא מפני שיכנע לאל יתברך לעשות רצונו, ולזה חזק את לבו שיתאמץ לסבול המכות ולבלתי שלחם:

כב וְאָמַרְתָּ אֶל־פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל׃

רַשִׁ״י ואמרת אל פרעה. כְּשֶׁתִּשְׁמַע שֶׁלִּבּוֹ חָזָק וִימָאֵן לִשְׁלֹחַ אֱמֹר לוֹ כֵּן: בני בכרי. לְשׁוֹן גְּדֻלָּה; כְּמוֹ: "אַף אֲנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ" (תהלים פ"ט), זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ: כָּאן חָתַם הַקָּבָּ"ה עַל מְכִירַת הַבְּכוֹרָה שֶׁלָּקַח יַעֲקֹב מֵעֵשָׂו (בראשית רבה ס"ג):

אִבְּן עֶזְרָא ואמרת. טעם בני בכורי. זה הגוי שעבדוני אבותם בתחלה ואני חומל עליו כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו ואתה לקחתו לעבד עולם. על כן אני אהרוג את בנך בכ ורך:

סְפוֹרְנוֹ בני בכורי ישראל. אף על פי שלקץ הימין אהפך אל העמים שפה ברורה, לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד מכל מקום יחשב ישראל אצלי נכבד מכלם באשר הוא בני עובד כמו בן מאהבה, לא כעבד מאהבת שכר ויראת עונש. ומצד מה שהוא בכורי ראשון לעבודתי, בתעות כל האומות מעלי, כאמרו כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד וכו':

כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת־בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת־בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ׃

רַשִׁ״י ואמר אליך. בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם שלח את בני: הנה אנכי הרג וגו'. הִיא מַכָּה אַחֲרוֹנָה, וּבָהּ הִתְרָהוּ תְּחִלָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָשָׁה; וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר "הֶן אֵל יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ" – לְפִיכָךְ "מִי כָמֹהוּ מוֹרֶה" (איוב ל"ו); בָּשָׂר וָדָם הַמְבַקֵּשׁ לְהִנָּקֵם מֵחֲבֵרוֹ, מַעֲלִים אֶת דְּבָרָיו, שֶׁלֹּא יְבַקֵּשׁ הַצָּלָה, אֲבָל הַקָּבָּ"ה יַשְׂגִּיב בְּכֹחוֹ וְאֵין יְכֹלֶת לְהִמָּלֵט מִיָּדוֹ כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ אֵלָיו, לְפִיכָךְ הוּא מוֹרֵהוּ וּמַתְרֶה בוֹ לָשׁוּב:

אִבְּן עֶזְרָא ואמר. הנה אמרתי אליך פעם אחר פעם לשלח את בני לעבדני להקריב לי זבחים ואתה מאנת לשלחו על כן אענשך. וחסרי דעת חשבו כי עם משה ידבר וזה שגעון. ועוד כי אליעזר אינו בכור משה:

סְפוֹרְנוֹ הנה אנכי הורג את בנך בכורך. כפי המשפט האלהי שהוא מידה כנגד מידה, כאמרו וכארח איש ימציאנו כי אמנם מכת בכורות לבדה היתה למשפט עונש לפרעה מכל המכות, אבל שאר המכות היו לאות ולמופת למען ישובו, כי לא יחפוץ במות המת כי לא נעל בפניהם דרכי התשובה אמתית כלל, לו חכמו לשוב אל האל יתברך מאהבת טובו ויראת גדלו, שהיא התשובה המגעת עד כסא הכבוד, אשר היא המצלת ונותנת חן בעיני אלהים, כאמרם ז"ל (יומא פרק יום הכפורים) עונות נחשבים לו כזכיות או לפחות לשוב כעבדים מיראת מה שיוכל להעניש. אבל מכת בכורות וטביעת פרעה וחילו בים היו שפטים אלהיים לקיים מדה כנגד מדה:

כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ׃

רַשִׁ״י ויהי משה בדרך במלון: ויבקש המיתו. (המלאך ל)מֹשֶׁה: לְפִי שֶׁלֹּא מָל אֶת אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ, וְעַל שֶׁנִּתְרַשֵּׁל נֶעֱנַשׁ מִיתָה. תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נִתְרַשֵּׁל אֶלָּא אָמַר, אָמוּל וְאֵצֵא לַדֶּרֶךְ, סַכָּנָה הִיא לַתִּינוֹק עַד שְׁלוֹשֶׁת יָמִים, אָמוּל וְאֶשְׁהֶה ג' יָמִים, הַקָּבָּ"ה צִוַּנִי לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם וּמִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? לְפִי שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּמָּלוֹן תְּחִלָּה (מכילתא). בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים: וְהָיָה הַמַּלְאָךְ נַעֲשֶׂה כְּמִין נָחָשׁ וּבוֹלְעוֹ מֵרֹאשׁוֹ וְעַד יְרֵכָיו וְחוֹזֵר וּבוֹלְעוֹ מֵרַגְלָיו וְעַד אוֹתוֹ מָקוֹם, הֵבִינָה צִפּוֹרָה שֶׁבִּשְׁבִיל הַמִּילָה הוּא (נדרים ל"ב):

אִבְּן עֶזְרָא ויהי בדרך. היתה קבלה בידם שלא יומל הבן ביום השמיני אם הוא חולה או הוא בדרך שאין יכולת במוליכו להתעכב. ובעבור כי משה לא יוכל להתעכב בשליחות השם. ראה בעצתו שלא יומל כי יסתכן הנער אם יוליכו אותו בדרך. והנה שלח השם מלאך להזכיר משה שיניח עצתו ויומל הנער וילך לו לבדו. והנער יהיה עם אמו עד שיתרפא. והנה טעם ויפגשהו שבא חולי על משה מהשם שלא עלה על לבו. וזהו ויבקש המיתו אם לא יומל בנו. ובעבור שאחזתו רעדה לא יוכל הוא למולו ומלה אותו צפורה כי הוא גלה לה זה הסוד. ואל תתמה בעבור שהוא כתוב ויפגשהו ה'. כי מלאך ה' הוא. וכמוהו וה' הולך לפניהם יומם ושם כתוב ויסע מלאך האלהים. ורב שמואל בן חפני אומר חלילה להיות השם מבקש להמית משה שהולך בשליחותו להוציא עמו. רק בקש להמית אליעזר. והוא סימן ויפגשהו גם המיתו. ואחרי כן פירש שהוא אליעזר. על כן כתיב את ערלת בנה ולא הזכירו בתחלה. כי עוד לא נקרא שמו. וכמוהו ויהי בלדתה ויתן יד:

סְפוֹרְנוֹ ויהי בדרך במלון. בלכתו מן המדבר למדין עם אשתו ובניו. וספר זה אחר שהשלים כל מצות האל יתברך אליו בדבר השליחות: ויפגשהו ה'. קרה יום מילת בנו אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית, כענין נמולו אתו וירא אליו ה' ואולי זאת היא סבת המנהג להכין כסא כבוד במקום המילה: ויבקש המיתו. מלאך הממונה על זה ביקש להרוג את משה בשביל שנתרשל:

כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת־עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן־דָּמִים אַתָּה לִי׃

רַשִׁ״י ותגע לרגליו. הִשְׁלִיכַתּוּ לִפְנֵי רַגְלָיו שֶׁל מֹשֶׁה: ותאמר. עַל בְּנָהּ: כי חתן דמים אתה לי. אַתָּה הָיִיתָה גּוֹרֵם לִהְיוֹת הֶחָתָן שֶׁלִּי נִרְצָח עָלֶיךָ – הוֹרֵג אִישִׁי אַתָּה לִי:

אִבְּן עֶזְרָא ותקח צפורה צור. דבר חד. כמו חרבות צורים שהם חדים. וכמוהו אף תשיב צור חרבו. וטעם ותגע לרגליו לפי דעתי לרגלי משה כדרך וראה הדם על המשקוף ולא יתן המשחית. ע"כ וירף ממנו ממשה שסר החולי והרעדה. ורב שמואל אמר כי לרגליו לרגלי אליעזר גם כן וירף ממנו. א"כ יש להשיב עליו אם החלי היה על אליעזר איך מלה אותו להוסיף לו מכאוב על מכאובו. ומנהג אנשים לקרוא לבן כאשר יומל חתן. וטעם דמים כי דמים אתה לי. כי בעבורך ימות בעלי:

סְפוֹרְנוֹ ותאמר כי חתן דמים אתה לי. עשיתי זה כי אתה כשנשאתני והיית חתן לי התנית עמי שנמול את בנינו ונוציא מהם דם ברית, וכל זה אמרה לזכות משה לפני המבקש להמית:

כו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת׃

רַשִׁ״י וירף. הַמַּלְאָךְ ממנו, אז הֵבִינָה שֶׁעַל הַמִּילָה בָּא לְהָרְגוֹ: אמרה חתן דמים למולת. חֲתָנִי הָיָה נִרְצָח עַל דְּבַר הַמִּילָה: למולת. עַל דְּבַר הַמּוּלוֹת. שֵׁם דָּבָר הוּא, וְהַלָּמֶ"ד מְשַׁמֶּשֶׁת בִּלְשׁוֹן עַל, כְּמוֹ "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ד), וְאֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם דָּמִים עַל דַּם הַמִּילָה:

אִבְּן עֶזְרָא וירף. דמים בלשון הקדש על ב' ענינים. האחד שפיכות דמים. כמו איש דמים אתה לי. והמפרש שהוא חיים איננו לשון. והשני לשון רבים מדם ממש כמו בדמיך חיי והנה אמרה בראותה שסר החולי ממשה אין אתה בני חתן דמים שהוא מענין הריגה. רק אתה חתן מתבוסס בדם המילה.ומולות שם דבר. והנה על ל' רבים בעבור דמים:

סְפוֹרְנוֹ ויירף ממנוי. אבל לא הניחו לגמרי: אז אמרה חתן דמים למולות. כשהיית חתן אמרת שנוציא דמים בשתי מילות שהן כריתת המילה והפריעה:

כז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק־לוֹ׃

רַמְבַּ״ן ויפגשהו בהר האלהים הנה הר סיני בין מדין ובין מצרים: וישק לו אהרן נשק למשה, כי משה הענו נהג כבוד באחיו הגדול, ולכן לא אמר וישקו איש לאחיו:

אִבְּן עֶזְרָא ויאמר. לא היה מתנבא אהרן כי אין צורך. כי משה הוא השליח אל פרעה. ואהרן היה שליח לפני זה אל ישראל ומרים לנשים. על כן אמר ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים: הר האלהים. הוא חורב:

סְפוֹרְנוֹ לך לקראת משה המדברה. כתלמיד מקביל פני הרב כאמרו ואתה תהיה לו לאלהים: ויפגשהו בהר האלהים. בשובו, ממדין ללכת למצרים: וישק לו. כמנשק דבר קדוש, כענין וישקהו, ויאמר הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד:

כח וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל־הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ׃

רַמְבַּ״ן וטעם את כל דברי ה' אשר שלחו שהגיד לו כל הדברים שהיו בינו ובין הב"ה, וכל אשר היה. מסרב בשליחות, וכי על כרחו נשתלח, וזה טעם כל ובמדרש חזית (שה"ש רבה ד יב) ורבנן אמרי גלה לו שם המפורש, ידרשו כי הגיד לו השמות הנזכרים למעלה אשר שלחו בהם, והשם היוצא, והוא פירש להם:

אִבְּן עֶזְרָא ויגד. שלחו גם לישראל תחלה. ואת כל האותות אשר צוהו לעשות לישראל תחלה. ואח"כ אותות אחרים לפרעה:

כט וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת־כָּל־זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

אִבְּן עֶזְרָא וילך. הזקנים הם היועצים בכל דור ודור. כי לא יוכלו לדבר עם שש מאות אלף איש. רק הזקנים ידברו להם:

ל וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם׃

אִבְּן עֶזְרָא וידבר. כי הוא המליץ על כן משה לא דבר עם ישראל לעולם רק על ידי אהרן. ובמותו היה כמו כן מליץ תחתיו אליעזר בנו:

לא וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־פָקַד יְהוָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת־עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ׃

אִבְּן עֶזְרָא ויאמן. אחר ששמעו כי פקד ה' עמו כי הגיע הקץ האמור לאברהם: ענים. מגזרת עינוי: ויקדו. מבעלי הכפל. כמו קדקד. על משקל ויתמו ימי בכי אבל משה. ידמו כאבן והאומרי' כי הם מבעלי הנו"ן. מי יתן. וידמו כאבן. כי יוסיפו שרשים שאינם בלשון הקדש בעבור המשקל. והלא יראו כי רדו על משקל בנו לכם בתים. והם שרשים כי כל מה שנוכל שלא נעשה שרשים רבים בעבור המשקל הוא הנכון:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.