א שנים שהחזיקו בשדה אחד אחד אכל שנה ראשונה ובשלישית ובחמישית והשני אכל שנה שנייה ורביעית וששית ובאים בטענה אינה חזקה שיאמר המערער לא חששתי למחות כיון שלא החזיקו כראוי אחד לבדו ג' שנים לפיכך אם עשו חלוקה זו בשטר לא יוכל המערער לומר כן דקלא אית ליה והוי חזקה בג' שנים הראשונים וכתב ה"ר יונה דה"ה נמי אם טוענין שלקחו מפלוני ועשה להם המוכר שטר מכר קלא אית ליה דשותפין נינהו ושוב אין חזקתן כדרך הגזלנים ומצטרפין דחזקתן חזקה וטוענין להם שהמוכר קנאה מזה המערער אם יש עדים שדר בה יום אחד:
ב אכלה האחד שנה ומכרה לאחר והחזיק גם הוא שנה ואחר כך מכרה גם הוא לשלישי והחזיק בו שנה אחת לא הוי חזקה שיאמר המערער לא ידעתי שהייתם באים כל אחד מכח חבירו אלא הייתי סבור שכל אחד ואחד שומט ואוכלו כגזלן לפיכך אם מכרו כל אחד לחבירו בשטר מצטרפין שיש בו קול וזה ידע שכל אחד בא מכח חבירו:
ג אכלה האב שנה ומת וירשה הבן ואכלה ב' או שאכלה האב שתים והבן שנה או שאכלה האב שנה והבן שנה והלוקח שקנאה מהבן שנה אם קנאה ממנו בשטר הוי חזקה:
ד אכלה המחזיק בחיי המערער שנה אחת ואח"כ בחיי בנו שנה ואח"כ בפני הלוקח שקנאה מהבן שנה הוי חזקה ודוקא שמכר הבן כל שדותיו וזו בכללם לפיכך לא הויא המכירה כמחאה אפילו שהזכיר שדה זו בפירוש דכיון שמוכר כולם לית ליה קלא אבל אם מכר זו לבדה אין לך מחאה גדולה מזו והיה לו למחזיק ליזהר בשטרו לעולם וי'"א דוקא שמכר הבן בשטר דאית ליה קלא ורבי יצחק פירש אפילו בלא שטר דדוקא גבי לקוחות המחזיקין בעינן שטר כי אין למערער לחקור אם יחזיקו כראוי אם לא שיתברר הדבר ממש בקול אבל הכא המחזיק יש לו לחקור שלא ימכור אחר שדהו וכ"כ הרמ"ה ודברי א"א ז"ל לקמן בההיא דשני חזקה טובא נוטים לסברא הראשונה :
א סָעִיף א שנים שהחזיקו בשדה וכו' ג"ז שם בר"פ (כט:) רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון ההיא אמתא בהדי הדדי מר אשתמש בה אג"ה ומר אשתמש בה בד"ו נפק ערעור עלה א"ל מ"ט תעבדו הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי כי היכי דלדידכו לא הוי חזקה לעלמא נמי לא הוי חזקה ולא אמרן אלא דלא כתוב עיטרא אבל כתוב עיטרא קלא אית ליה ופר"ש עיטרא. שטר חלוקה ובעדים שתעבוד לזה שנה ולזה שנה. י"מ קלא אית ליה והיה לו למחות מיד ולא מיחה ולאלתר הויא חזקה דכמי שמכרה להם בפניו דמי שהרי הניחם להביא עדים ולכתוב עליו שטר חלוקה ושתק א"נ כיון דאיכא תרתי שני חזקה מפוזרות ועיטרא איכא קלא וכחזקה גמורה דמי דהו"ל למחות ולא מיחה ואין נ"ל כלל אלא מג' שנים ראשונות הויא חזקה כיון שאיכא עדים ושטר בין זה לזה ואינו יכול לומר בשביל שראיתי אתכם מחזיקים בדילוג לא מחיתי שהייתי סבור לכך אתם עושים שאתם יראים להחזיק שנים רצופות שהשטר מוכיח שלא בשביל כך הם עושים אלא שע"מ כן חלקו שכן יהו משתמשים וכן עיקר עכ"ל וכן כתב הרא"ש והוי חזקה בג' שני קמייתא וכן דעת הרמב"ם פי"ב מהל' טוען ועי' בנ"י: וכתב הרא"ש גבי הך שכתב דכי לא כתוב עיטרא לא הוי חזקה וכיון דלא אחזיקו בה לא טענינן להו דההוא דזבנה להון קנאה מן המערער עכ"ל משמע אם החזיקו כגון דכתוב עיטרא טענינן להו שקנאה המוכר מזה המערער והוא שדר בה המוכר יום אחד כמו שיתבאר:
ב סָעִיף ב אכלה האחד שנה וכו' שם (מא:) שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר:
ג סָעִיף ג אכלה האב שנה וכו' ברייתא שם (מב.): ומ"ש אם קנאה ממנו בשטר פשוט הוא דהא אמר רב דלוקח לית ליה קלא אי לא ע"י שטר כמ"ש בסמוך וכ"כ הרמב"ם פי"ב מהלכות טוען וכתב ה"ה פירוש הבן המוחזק בין שהוא קטן בין שהוא גדול הדין שוה לדעת רב ואע"פ שהוא סבור שאין חזקת הקטן חזקה כנזכר פי"ג בדין זה שהאב התחיל להחזיק הרי זו חזקה שהרי בטענת האב הוא בא זה נראה בדעתו ז"ל ממה שסתם כאן ולא חילק בין קטן לגדול ובפי"ג כתב שקצת מפרשים סוברים דהא דאכלו האב שנה והבן ב' דוקא כשהבן גדול אבל קטן אין חזקתו כלום אע"פ שבא מכח אביו וכבר התחיל האב להחזיק ונתנו טעם לדבר דקטן לאו בר מחויי הוא וחזקה מכח מחאה אתיא. והרמב"ן והרשב"א סוברים דחזקת קטן הויא חזקה והתוס' כתבו רפ"ב דכתובות (יז:) ופרק חזקת דלרשב"ם היינו כשהבן היה גדול בתחלת החזקה ולרש"י והתוספות אפילו היה קטן בתחלת החזקה כיון שהיה גדול כשמת אביו עכ"ל ועי' בנ"י:
ד סָעִיף ד אכלה המחזיק וכו' ברייתא ואוקימתא דרב פפא שם דאוקמה דוקא בשמכר כל שדותיו סתם וכתב רשב"ם שיש מפרשים במוכר כל שדותיו ומכר לו בפירוש גם זו עמהם ולאו מילתא היא דסתם משמע שלא פירש. וכתב ה"ה פי"ב מהל' טוען פי' כשהבן הוא גדול אבל אם הוא קטן אין מחזיקין בנכסיו ואע"פ שהתחיל להחזיק בחיי אביו. וכתב עוד שדעת הרשב"א כדעת ר"י שא"צ מכירה בשטר אלא אפי' מכר בעדים לבד הויא מחאה וכן נראה מדברי רבינו שלא הזכיר שטר ופשוט הוא שדין מכירה שהוא מחאה הוא בכל המחזיקים ולאו דוקא בזה שאין חזקתו שלימה בפני אחד עכ"ל: ומ"ש רבינו ודברי א"א ז"ל לקמן בהא דשני חזקה וכו' סימן קמ"ו: (ב"ה) מדברי הרמב"ם בפט"ו נראה שסובר בדעת הרא"ש וזה שלא כדעת ה"ה שכתבתי שכתב שהוא דעת הרמב"ם ז"ל:
א סָעִיף א שנים שהחזיקו בשדה וכו'. בפ' חזקת הבתים רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון אמתא בהדי הדדי מר אשתמש בה אג"ה ומר אשתמש בה בד"ו נפק ערעור עילוה וכולי ומשמע דהא דקאמר תלמודא זבון אמתא אינו אלא לפי מה שטענו הם שקנאוה מהמערער ושטר הוה להו ואבד והמערער טען שבתורת שאלה ושכירות היתה אצלם כל השנים הללו ולפי שהיו משתמשים בדילוג לא חשש למחות ופסק רבא דאם עשו ביניהם שטר חלוקה קלא אית ליה והוה ליה למערער למחות ומדלא מיחה הוי חזקה והרמב"ם בפי"ב מטוען כתב דין זה בשני שותפין שהחזיקו בשדה וכו' וכתב אח"כ וה"ה לעבד וכו' ורבינו כתב שדה בלבד ומדברי הרא"ש יראה דמפרש הא דקאמר תלמודא זבון אמתא דהי' ידוע שקנאוה בשותפות משמעון והו"ל עדים דשמעון אישתמש בה חד יומא אלא שראובן בא לערער ולומר דשלו היא מעולם ויש לו עדים וטען דלפי שהיתה חזקתם בדילוג לא חשש למחות וקאמר רבא דאי לא כתבו להם שטר חלוקה לא הויא חזקה ולא טענינן להו דההוא דזבנה להו קנאה מן המערער אבל אי כתבו שטר חלוקה הויא חזקה וטענינן להו כיון שאותו שמכר להם השתמש בה יום אחד ומדברי ה"ר יונה שהביא רבינו נראה שהיה מפרש כפירוש הראשון דטענו השותפין שלקחו מן המערער שטר הו"ל ואבד וכתב על זה דלאו דוקא דה"ה נמי אם טוענין שלקחו מפלוני ועשה שטר מכר פי' שבשטר מכר היה מפורש שפלוני מכר שפחה זו לשותפים אלו ומביאין עדים לטענה זו השתא ודאי אע"פ שלא עשו ביניהם שטר חלוקה קלא אית ליה להאי שטרא דשותפין נינהו בהך שפחה וחזקתן בדילוג הוה ליה חזקה כיון דמפורסם הוא דמשתמשין בה שנה אחר שנה כדרך השותפין והוה ליה למערער למחות ומדלא מיחה טענינן להו שהמוכר קנאה מזה המערער אם יש עדים שהשתמש בה המוכר יום אחד ופשיטא דאפי' לא עשו שותפין שטר חלוקה ביניהם הו"ל חזקה דבשטר מכר שעשה המוכר לשותפין סגי דקלא אית ליה בהך שטרא בלחוד אפילו לא חזרו ועשו שטר חלוקה וכ"כ בנ"י לשם:
ב סָעִיף ג אכלה האב שנה ומת וירשה הבן וכו'. משמע מדברי רבינו דאין חילוק בין שהבן הוא קטן בין שהוא גדול הדין שוה מדלא חילק ולקמן בסי' קמ"ט יתבאר בס"ד ע"ש מסעיף כ' עד סוף הסימן:
ג סָעִיף ד אכלה המחזיק בחיי המערער וכו'. ברייתא ואוקימתא דרב פפא לשם: ומ"ש והיה לו למחזיק ליזהר בשטרו לעולם. פי' אבל בג' שנים אחר השטר אין די עד שיוציא השטר מיד השני ויקרענו כן פי' רשב"ם (בדף מ"ב ע"א) וכן פי' עוד (סוף דף ל') ולקמן בסימן קמ"ו סעיף ט' אכתוב הטעם בזה ע"ש הרא"ש: וי"א דוקא כשמכר הבן בשטר דאית ליה קלא. תימא לפי זה א"כ במכר כל שדותיו נמי כיון דשטר אית ליה קלא והזכיר שדה זו בפירוש הויא כמחאה וי"ל כיון שמכר כל שדותיו ליכא קלא להאי ארעא טפי מלאחריני ולא ידע בה המחזיק ולכך לא הויא כמחאה. ויש לתמוה במ"ש רבינו אפילו שהזכיר שדה זו בפירוש ודלא כפירשב"ם הלא הרא"ש כתב ג"כ במוכר כל שדותיו סתם כמו שפירשב"ם ואפשר דס"ל לרבינו מאחר שהאריך הרא"ש וכתב במוכר כל שדותיו סתם דלית ליה להאי לוקח קלא דלא מינכרא זבינא דהאי ארעא דאיזדבנא בכלל ארעתיה עכ"ל אלמא דאפי' הזכיר גם שדה זו בפירוש כמו שהזכיר כל שאר קרקעותיו בשטר כל אחת בפירוש לא מינכרא האי ארעא טפי ולית ליה קלא לזבינא דהאי ארעא והא דקאמר תחלה במכר כל קרקעותיו בסתם היינו לומר דבשעת מכירה לא הזכיר שום קרקע אלא סתם מכר לו כל קרקעותיו דהשתא אע"פ דבשטר הזכיר כל קרקעותיו בפירוש והזכיר שדה זו ג"כ בפירוש לית ליה קלא להאי ארעא ונראה דאפילו לר"י דפירש דבמכר שדה לבדה אפילו בלא שטר אלא בעדים הו"ל מחאה מודה הוא דבמכר כל שדותיו וזו בכללם אפילו כתב לו שטר לא הוה ליה מחאה דאהא לא פליג ר"י: כתב הרב המגיד בפי"ב מטוען ומביאו ב"י שהרשב"א נמי ס"ל אפילו בלא שטר ושכן נראה מדברי הרמב"ם שם שלא הזכיר שטר אבל בכסף משנה כתב דממ"ש בפט"ו מטוען גבי ראובן שהיה בתוך שדה ובא שמעון וערער עליו וכו' שכתב והלא שטר מקויים בידי עליו שאני לקחתיה וכולי נראה מדבריו אלו שצריך מכירה בשטר וכדעת הרא"ש שהזכיר לסברא הראשונה וע"ל בסי' קמ"ו סעיף ל"ב: ומ"ש רבינו דרבינו יצחק פי' אפילו בלא שטר וכו'. איכא לתמוה טובא שהרי התוספות (בדף מ"ב) בד"ה ואי ס"ד כתבו וז"ל אר"י דהומ"ל כאן בשטר כאן בלא שטר אלא שמא דעדיפא מיניה משני אלמא דר"י ס"ל דוקא בשטר וקבלתי דמהרש"ל הגיה כאן ר' (יצחק) ואין ספק דמטעם הך קושיא דאמרן הגיה כך:
א כתב הרשב"א בתשובה סימן תרמ"ב אם הקדישה המערער לאחר שאכלם המחזיק שנה אפילו הקדישה שלא בשטר נתבטלה החזקה דשלמו לו שאר שני חזקה בפני מי שאינו יודע למחות דעניים אין יודעין למחות דהוה ממון שאין לו תובעין ואת"ל לימחי גזבר אטו אם פשע גזבר ולא מיחה יפסידו עניים והא ההקדש לאו דגזבר הוא אבל אי שלמו שני חזקה קודם שהקדישו אין להקדש כלום בו. ועיין לקמן ס"ס קמ"ט:
א סָעִיף א שנים שהחזיקו כו' בגמרא עובדא שם דף כ"ט ע"ב בההוא אמתא: ובאים בטענה כלומר טוענים מהמערער לקחנו: לפיכך אם עשו חלוקה וו בשטר פי' אם אלו השנים עשו שטר ביניהם מתחילה שכ"א ישתמש בו שנה זא"ז ושמשו בו ג"ש והשטר לפנינו אף שאין אנו יודעין אם קנאוהו מהמערער או לא אלא שהן טוענין שקנאוהו יחד מהמערער הוה חוקה בג"ש הראשונים כ"כ רשב"ם וכתב ודלא כי"מ דכיון דקלא אית ליה הוה ליה חזקה מיד כיון דלא מיחה וכמו שמכרה להם בפניו וגם לא כי"מ דבעי שש מפוזרות עכ"ל. וכתב הר"י דה"ה נמי אם טוענים שלקחו מפלוני ועשו להם המוכר שטר מכר הר"י מיירי בשמודים השנים שלא קנאוהו מהמערער אלא מאחר ויש בידם שטר קנין מאותו פלוני וקמ"ל דגם בזה אף שלא החזיקו שום אחד מהן ג"ש וגם לא עשו הן בעצמן שטר בחלוקת אכילתן מ"מ הו"ל למחות כיון שיצא קול ששותפין הן בקנין זה ולא בתורת גזילה בא לידם ואנן טוענין להן שודאי אותו שמכר להן קנאהו מהמערער והוא שיש עדים שהיה דר בה מוכר זה יום אחד וכדלקמן סי' קמ"ו סעיף כ':
ב סָעִיף ב אכלה האחד שנה ומכרה כו' שם סוף דף מ"א מימרא דרב:
ג סָעִיף ג אכלה האב שנה כו' עד סוף הסימן נתבאר ממ"ש שם בגמרא דף מ"ב ע"א: ומ"ש וירשה הבן בזה א"צ שטר שהרי הבן בטענת ירושה מהאב הוא בא ואין זה דרך גזלנות משא"כ בלוקח מהבן דשם בעינן שטר דבלא שטר לית ליה קלא כמ"ש בסמוך ועהגד"מ שם כתבתי אי האי בן צריך להיות גדול בשעת חזקה או לא:
ד סָעִיף ד אכלה המחזיק בחיי המערער שנה כו' אע"ג דזה שהורישו לבנו כבר מת עתה בשעה שמערער הלוקח על המחזיק בו מ"מ כיון שהערעור שמערער הלוקח עתה בא מכחו דהראשון קראו מערער וק"ל: אפילו הזכיר שדה זו בפירוש כן מוכח מדברי הרי"ף והרא"ש ע"ש ודלא כרשב"ם ועד"ר: והיה לו למחזיק ליזהר בשטרו לעולם פי' אפילו היה בידו כמה שנים בפני הלוקח ולא מיחה בו אפ"ה אין לו חזקה אם טוען שקנה מהאב דהוה ליה לשמור שטריה לעולם מאחר שמכר בן ראובן קרקע זה בתוך ג"ש הראשונים דמכירת הבן עדיף משאר מחאה דשם אם ישתוק ג"ש אחר המחאה נראה כחוזר בו מהמחאה אבל הכא כיון שמכרה לאחר א"א לחזור בו מהמחאה שאפי' אם יודה שמחאתו היתה שלא כדין והשדה של המחזיק אין בדבר זה כלום לחוב ללוקח עכ"ל הרא"ש דף קצ"ג ריש ע"ג אבל אם מכרה לאחר ג"ש דהיתה ביד המחזיק לאו כלום הוא דיכול לומר אבדתי את שטרי אחר ג"ש קודם שמכר וכמש"ר בסימן קמ"ו סימן ל"ב: ובס"ט שם. עוד שם בסימן קמ"ו סל"ב דהא דבעינן שיזהר בשטרו לעולם היינו דוקא אם אין ידוע שהמחזיק ידע שיש להלוקח שטר מהמוכר לו דאז אין לו מגו דהיה אומר קניתיה מהלוקח ראשון כיון דאינו יודע שיש להלוקח שטר מהמוכר וירא שהמוכר הראשון יבוא (עליו) לערער עליו אבל אם יודע המחזיק מהשטר שיש להלוקח מהמוכר אז נאמן אם מחזיק ג"ש בפני הלוקח במגו דממך קניתיהו ועיין בתשובת רשב"א הביאו ב"י בסימן קמ"ו מס"א ובש"ע סימן קמ"ו ס"ח ועד"ר: וי"א דוקא שמכר הבן בשטר כו' פי' אז לא הוה חזקה אם מכר זה לבדה: ומש"ר ורבי יצחק פי' אפי' בלא שטר ז"ל מור"ש ז"ל נ"ל שהוא רבי' יונה ולא ר"י בעל התוס' כי התוס' נוטים לסברא הראשונה עכ"ל ועד"ר: כי אין למערער לחקור כו' פי' המערער שיש לו עדים שהיה השדה שלו ושל אבותיו מש"ה אין לו לחקור כי בטוח הוא שלא יוציאו השדה מידו כ"א בראיה וחזקה גמורה ומפורסמת כדת ודין משא"כ המחזיק שאין לו ראיה שקנה כ"א השטר מכר מש"ה אף לאחר ג"ש צריך ליזהר בשטרו עד שיודע לו שלא מכרו המוכר דזה הוי המחאה ולא יהנה לו החזקה: ומ"ש שלא ימכור אחר שדהו כו' פי' המוכר זה שהוא נחשב לאחר מאחר שכבר מכר לו לפי טענתו וק"ל: ודברי א"א הרא"ש ז"ל לקמן בההיא כו' ר"ל לקמן בסימן קמ"ו סל"ב ע"ש: ומש"ר נוטים לסברא הראשונה צ"ע למה כתב נוטים הא כתב שם בהדיא דדוקא בשטר אמרינן הכי דהו"ל כמחאה כו' ע"ש:
א סָעִיף ד ליזהר בשטרו לעולם כבר כתבתי בפרישה בשם הרא"ש טעם הדבר וכתב ע"ש ז"ל וא"ת ואפילו לא הביא עדים אלא על ג"ש יהא נאמן לומר לקחתיה קודם ממך דאי בעי אמר מינך זבינתה וי"ל דאין זה מגו טוב דבשעה שטען מפלניא זבינתה לא ידע שהיה ביד זה שטר קנייה והיה ירא שאם יאמר שלקח ממנו יתבענו המוכר לדין עכ"ל והביאו רבי' בסימן קמ"ו סעיף ל"ב ע"ש אלא שצ"ע הא מסיק רבינו בשם הר"י והרא"ש דמיירי במכר הבן להלוקח בשטר ושטר יש לו קול ואיך לא ידע המחזיק שיש לו שטר להלוקח וי"ל אף דיש קול להמכירה מ"מ מי יודע שבשטר מכרו לו והיותר נראה דלא רצה לסמוך אקול דיש קול שאין בו ממש מ"מ דין מחאה יש לו דהו"ל ליזהר בשטרו ולמיחש לקלא וע"ל סי' קמ"ו סעיף ל"ג דכתב בשם רבינו ישעיה אהאי דינא דאם נודע למחזיק בשעה שבא המערער לערער עליו שקנאה בשטר א"כ יש לו מיגו דאין מוציאין מידו ע"ש: ורבינו יצחק פי' אפילו בלא שטרא בפרישה כתבתי לשון מ"ו שכתב ז"ל נ"ל שהוא רבי' יונה ולא ר"י בעל התוס' כי התוס' נוטים לסברא הראשונה ונראה דראיית מ"ו הוא ממ"ש התוס' שם דף מ"ב אמה שהקשה הגמרא לוקח אלוקח וכמ"ש לעיל בר"ס זה בדרישה ז"ל אומר ר"י דהו"מ לשנויי כאן בשטר כאן בלא שטר דאין מצטרפין לו אלא בשטר כדאמרי' לעיל אלא דעדיפא מיניה משני עכ"ל ומדכתב ר"י דהו"מ לשנויי כו' ור"ל דלא הוה צריך לאוקמי במוכר שדותיו סתם אלא אפי' במכרן בפירוש ומיירי במכרן בלא שטר ש"מ דס"ל דשוה דין זה לדין לקיחה הנ"ל דבלא שטר אין מצטרפין ולא ס"ל החילוק שכ"ר בשם ר"י כאן וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.