א אין חזקה אלא עד אחר שלש שנים כדפרישית אפילו שהחזיק בפני המערער ולאחר ג' הוי חזקה אפילו שהחזיק שלא בפני המערער והוא במדינה אחרת ואינו יכול לטעון לא ידעתי בחזקה שלו ולכך לא מחיתי והוא שיש שלום בין המדינות ששיירות מצויות בין זו לזו אבל אם אין שיירות מצויות ביניהם וידוע שלא היה בכאן לא הוי חזקה שיכול לומר לא ידעתי:
ב ואפילו שיש עדים שבא המערער כאן לשוק ושהה כאן ל' יום והיו אלו ל' יום בסוף ג' שנים בענין שאם לא ימחה עתה לא יהיה לו עוד זמן למחות אפ"ה יכול לומר כל אותם ל' הימים שהייתי כאן הייתי טרוד בעסקי ולא ידעתי שהיית מחזיק בביתי ומיירי שיש לו בית אחר לדור בו אבל אם טוען שלא מיחה מחמת טירדא שלא היה לו פנאי למחות אינו טענה שבקל היה יכול למחות בפני ב' והרמב"ם ז"ל כתב יראה לי שדין זה אינו אלא בכפרים שהעם טרודים בשוקים שלהם ע"כ וכל אלו הדברים לא נאמרו אלא כשהדבר ידוע שלא היה המערער במדינה אבל אם אינו ידוע אין שומעין לו במה שאמר שלא היה כאן עד שיברר בעדים:
ג ברח המערער מחמת סכנת נפשות אין מחזיקין בנכסיו שירא למחות פן יודע מקומו וירדפו אחריו ואם ברח מחמת ממון מחזיקין בנכסיו שאינו ירא כל כך:
ד כתב ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל השבויין והנטושים והרטושים והשוטים אין מחזיקין בנכסיהן רטוש מפני שאין אדם יודע אנה הוא שבוי מפני שהוא טרוד בשביו ונטוש שהוא כמקום רחוק דלא שכיחי שיירא ואינו יודע מי מחזיק בשלו א"צ למחות אבל נטוש שהוא במקום שיכול למחות צריך למחות כללא דמילתא כל מי שיכול למחות במקומו בפני ב' אם לא מיחה הפסיד והוא שהדבר ידוע שזה מחזיק בשלו והוא אינו מפחד מדבר ולא נפיש טירדיה וכל הנך מסתמא אינן יכולים למחות אי משום שאין יודעין מי מחזיק בשלחם אי דנפיש טירדייהו:
א סָעִיף א אין חזקה אלא עד אחר שלש שנים וכו' פרק חזקת (בבא בתרא לח.) משנה היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה איכה חזקה עד שיהא עמו במדינה. ואוקימנא בגמרא דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשנתינו בשעת חירום שנו: ומ"ש רבינו אפילו שהחזיק בפני המערער פשוט שם דהוה ס"ד דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה ואחזקת שלש שנים הוה קיימינן ונהי דדחי ליה ואוקימנא דשלא בפניו נמי הויא מחאה מ"מ משמע מיהא דאפילו החזיק בפניו בעי שלש שנים:
ב סָעִיף ב ואפילו שיש עדים שבא המערער וכו' מעשה שם (ל.) ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא א"ל מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה אמר ליה בשוקי בראי הואי א"ל והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית ל' יומין א"ל תלתין יומין בשוקאי הוה טרידנא אמר רבא עביד אינש דכל ל' יומין טריד בשוקא ופר"ש מאי בעית בהאי ביתא. שהכל יודעי' ששלי היה: בשוקי בראי. בארץ מרחקים מקום שאין השיירות מצויות ולא ידעתי ולכך לא מחיתי: בשוקאי הוה טרידנא. ולא ידעתי וכגון שיש לו בית אחר שהיה מתאכסן שם כל שלשים יום. וי"מ בשוקאי הוה טרידנא ולא היה לי פנאי למחות אע"פ שידעתי ואינו נראה בעיני עכ"ל. וכ"כ הרי"ף בשוקאי טרידנא ולא ידענא דאת נחית בגו ביתאי. וג"כ כתב בשם רבינו האי דהאי עובדא בשעת חירום היא דאילו שלא בשעת חירום לא בעינן שיהא עמו במדינה וכן דעת הרמב"ם פי"א מהל' טוען: ומ"ש רבינו והיו אלו ל' יום בסוף ג' שנים וכו' פשוט הוא וכתב נ"י ומשמע מהכא דאין צריך שיהא המערער כל שלש במקום שיוכל למחות אלא דוקא בסוף ג' ואפילו היה בתחלת שלש במקום הראוי למחות ולא מיחה והלך במקום שלא היה יכול למחות לא עלתה לזה חזקה דאמרינן דעתו היה למחות אלא שלא נזדמן לו עכ"ל ודין זה ליתיה אלא למפרשים לא היה לי פנאי למחות : (ב"ה) וכתב הרמב"ם יראה לי שדין זה אינו אלא בכפרים וכו' בפי"א מטוען ותמיהני על זה שיותר טירדא יש בשווקים שבעיירות ממה שיש בשווקים שבכפרים ואפשר דשווקים דקאמר היינו פירא"ש דכשהם בכפרים מתאספים עם ביותר משום דרויח להו עלמא: וכל אלו הדברים וכו' אהאי עובדא דשוקי בראי כתב הרא"ש יש מביאין ראיה מכאן שאם המערער אמר לא הייתי במדינה כל אותן ג' שנים שהחזקת בו נאמן וצריך להביא ראיה המחזיק שהיה במדינה ונ"ל שאין ראיה מכאן דאפשר שהיה הדבר ידוע שהיה בשוקי בראי ויותר נראה שזה החזיק בשופי ג' שנים והחזקה נשמעת אפילו במדינה אחרת עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה ולכך נמנע מלמחות:
ג סָעִיף ג ברח המערער וכו' מימרא דרבא שם (לח:): (ב"ה) (ד) כתב הר"י ברצלוני השבוים והנטושים וכו' נטושים כבר נתבאר אבל רטושים שבויים ושוטים אע"פ שאינו מבואר בגמ' טעמא דמסתבר הוא:
א סָעִיף א אין חזקה וכו'. ב"י הביא ראיה דאפילו בפניו בעינן שלש שנים מדהוה ס"ד בגמרא דשלא בפניו לא הויא מחאה כשהחזיק ג' שנים ונהי דדחי ליה ואוקימנא דשלא בפניו נמי הוי מחאה מ"מ משמע מיהא דאפי' בפניו בעי ג' שנים עכ"ד ואין זה ראיה כל עיקר דדילמא למאי דדחי אף חזקה דג' שנים אינה אלא שלא בפניו אבל בפניו הויא חזקה מיד אכן מפ"ב דכתובות איכא ראיה ברורה דפריך וליתנייה בדידיה ולוקמה כגון שאכלה שתים בפניו ואחת שלא בפניו וכגון שברח וכו' ע"ש (בדף י"ז) ותו דעובדא דרב ענן בפ' חזקת קאמר רב נחמן לית הלכתא כר' יודא דאמר כל בפניו לאלתר הוי חזקה: ומ"ש והוא שיש שלום וכו'. פירוש לאפוקי כשאין שלום דאע"פ דהוו רגילים השיירות מזו לזו מ"מ עתה שאין שלום אינן מצויות ולא הוי חזקה אבל אם אין השיירות מצויות מזו לזו אפילו כשיש שלום לא הוי חזקה וכדאמר בגמרא דסתם ויהודא וגליל כשעת חירום דמי וזהו שדקדק רבינו והוא שיש שלום בין המדינות ששיירות מצויות בין זו לזו וק"ל:
ב סָעִיף ב ואפילו שיש עדים וכו'. פירוש היכא שהמערער היה במדינה אחרת ולא היו השיירות מצויות ובא לכאן בסוף שלש שנים ושהה ל' יום אפי' הכי לא הוי חזקה וה"א להדיא בפרק חזקת כמו שהעתיק ב"י: כתב נמ"י משמע מהכא שא"צ שיהא המערער כל ג' במקום שיוכל למחות אלא דוקא בסוף ג' ואפילו היה בתחלת ג' במקום שהיה ראוי למחות ולא מיחה והלך למקום שלא היה יכול למחות לא עלתה לזה חזקה דאמרי' דעתו היה למחות אלא שלא נזדמן לו עכ"ל וכתב ב"י דדין זה ליתיה אלא למפרשים לא היה לו פנאי למחות עכ"ל ולא נהירא שהרי בנ"י גופיה פירש תחלה האי טעמא דמתוך טירדא לא ידעתי שהיית מחזיק כדי שאוכל למחות אלא פשיטא דאף לטעמא שלא ידעתי שהיית מחזיק וכו' ואם היה יודע ולא מיחה הויא חזקה מכל מקום הכל תלוי בשלשים יום שבסוף שלש שנים שאם היו כל הג' שנים במקום שלא היה יכול למחות ול' יום שבסוף ג' היה במקום שיכול למחות הויא חזקה מדלא מיחה שהרי לא היה טרוד ואם היה בתחלת ג' במקום שהיה יכול למחות ולבסוף היה במקום שלא היה יכול למחות לא הוי חזקה דאע"ג שלא היה טרוד והיה יכול למחות בתחלת שנה ג' קסבר עדיין יש זמן למחות בסוף ג' וכיון שאירע לו אונס שלא היה יכול לשוב למקומו שהיה יכול למחות משם לא עלתה לזה חזקה: ומ"ש והרמב"ם כתב יראה לי שדין זה דטרוד בשוק ליתיה אלא בכפרים כו'. השיג עליו ב"י בספר בדק הבית וכתב ותמיהני שיותר יש טירדא בשווקים שבעיירות ממה שיש בשווקים שבכפרים ואפשר דשווקים דקאמר היינו פירא"ש דכשהם בכפרים מתאספים עם ביותר משום דרווח להו עלמא עכ"ל וכ"כ בספר כסף משנה ולפע"ד דהטירדא בכפרים היא לפי שאין להם חדרים כראוי שיהא ממונם בטוח מפני הגנבים וגם אין החדרים מספיקים לרוב עם המתאספים שם ומוכרחים לישב באוהלים ואיכא טירדא מליסטים ומגנבים שודדי לילה צריך למחות משא"כ בעיירות המוקפים חומה וחדרים שבתוכם הם חזקים ובטוח ממונם מגנבים וליסטים וגם מספיקות לרוב עם:
ג סָעִיף ד כתב הרי"ב ז"ל השבויים והנטושים וכו'. החילוק שביניהם מבואר בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח ול"ט) וע"ל בסי' רפ"ה:
א סָעִיף א אין חזקה [אלא] עד אחר ג"ש כו' עד"ר: ומש"ר אבל אם אין שיירות מצויות כו' כן הוא בסוגיא דפרק ח"ה דף ל"ח משנה וגמרא שם ועד"ר: ואינו יכול לטעון לא ידעתי כו' והטעם קאמר שם בגמרא דחבריה חברא אית ליה:
ב סָעִיף ב ומש"ר ואפי' יש עדים שבא המערער כו' עובדא שם בגמרא דף ל' ע"א ועד"ר: ומש"ר והיה אלו ל' יום בסוף ג"ש כו' עד"ר: ומיירי שיש לו בית אחר לדור כ"כ תוס' שם. ונראה דה"ה נמי אם לא היה בבית אחר אלא בחדר אחר ולא היה לו דרך עליו וכההיא דשכוני גואי דלעיל סימן ק"מ סעיף י"ז: אבל אם טוען שלא מיחה מחמת טירדא כו' כ"כ ר"ש שם ועיין בב"י שהביא לשון נ"י וכתב עליו ז"ל דין זה ליתא אלא להמפרשים לא היה לי פנאי למחות עכ"ל ולא דק וכמ"ש בדרישה ועד"מ. והרמב"ם ז"ל כתב יראה לי שדין זה כו' כ"כ פי"א דטוען וז"ל כ"מ ותמיהני ע"ז שיותר טירדא יש בשווקים שבעיירות ממה שיש בשווקים שבכפרים ואפשר דבשווקים דקאמר היינו יריד פירייא"ש בלע"ז דכשהם בכפרים מתאספים עם רב ביותר משום דרויחי להו עלמא טובא עכ"ל גם י"ל שבעיירות רגיל להיות שם ימי השוק. בכל שבוע ומש"ה אינן טרודים כ"כ ביום בואו דמה שלא יקנה או יסחור ביום שוק זה יסחור או יקנה ביום שוק אחר משא"כ בכפרים שאין בהם יום השוק כ"א בעיתים רחוקים: וכל אלו הדברים לא נאמרו כו' כ"כ הרא"ש ועד"ר:
ג סָעִיף ג ברח המערער כו' מימרא דרבא שם סוף דף ל"ח ע"ש: פן ירדפו אחריו כו' ומהאי טעמא אפילו הוא במקום קרוב לא הוה חזקה ובמחמת ממון אפילו הוא רחוק הוה חזקה אם לא שהוא רחוק כל כך שבלאו בריחותו ג"כ לא היה חזקה וכנ"ל והיינו נטוש שכתב ר"י אברצילוני בסמוך וק"ל:
ד סָעִיף ד השבויין והנטושין בפ' המפקיד ריש (בבא מציעא דף ל"ט) מפרש נטושין קרי למי שהלך בע"כ ומש"ה נכסיו נראות נטושין ע"ש שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה הרי קרי לאפקעתא דמלכא נטשת. רטושין קרי למי שהלך מדעתו ואין אנו יודעין אנה הלך נכסיו נקראו רטושין ע"ש שנאמר אם על הבנים רוטשה: מפני שאין אדם יודע אנה הוא וא"כ מי הגיד לו שזה החזיק בקרקע שלו ומש"ה אפי' הוא במקום קרוב לא הוה חוקה וכן בשבוי דבסמוך וק"ל: מפני שהוא טרוד בשביו ומחמת זה לא ידע שזה מחזיק בשלו. ונטוש שהוא במקום רחוק דלא שכיחי שיירות בו' זה הוא מילתא דפשיטא דלא גרע מאחר דאינו נטוש אלא משום סיפא נקט דבמקום קרוב הוה חזקה משא"כ באינך ומיירי שנטוש ועזוב מחמת מורא ממון א"נ משום ע"א דלא היה בו סכנת נפשות דהא כבר נתבאר דמחמת נפשות בכל ענין אין חזקתם חזקה וק"ל: והוא אינו מפחד מדבר פי' והוא המערער לאפוקי ברח מחמת נפשות כמ"ש לעיל: ולא נפיש טירדיה לאפוקי שבוי:
א סָעִיף א אין חזקה אלא עד אחר ג"ש אפי' שהחזיק בפני המערער נראה דרבינו למד זה מהא דאמרינן שם ר"פ ח"ה דף כ"ט ע"א דבעי למימר שם מתחילה. טעם דג"ש הוה חזקה משום דעד ג"ש לא קפדי אינשי והקשו על זה אם כן נתת דבריך לשיעורין ומסיק רבה וקאמר אלא חדא תרתי תלת מזדהר אינש בשטריה טפי לא מזדהר ש"מ דאפילו באינשי דקפדי ואוכל בפניו בעינן דוקא ג"ש אבל בתוך ג' כיון דאיכא ריעותא לפנינו דלית ליה שטרא אמרינן דלא קנאה ולא נתנה לו במתנה. והב"י כתב דלמד ממ"א דפרקין ע"ש והנלע"ד כתבתי:
ב סָעִיף ב ואפי' יש עדים שבא המערער כו' ז"ל הגמרא ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ביתא (שהכל יודעים דשלי הוא) א"ל מינך זבינתיה ואכלתיה שני חזקה א"ל אנא בשוקא בראי הואי (בארץ מרחקים מקום שאין השיירות שכיחים) א"ל והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית ל' יומי בשוקאי הוה טרידנא אמר רבא עביד אינש דכל ל' יומי טריד בשוקא עכ"ל הגמרא. וכתב בנ"י שם ע"ז וז"ל ומשמע מהכא דא"צ שיהיה המערער כל שלש במקום שיוכל למחות אלא דוקא בסוף שלש ואפי' היה בתחילת שלש במקום הראוי למחות ולא מיחה והלך במקום שלא היה יכול למחות לא עלתה לזה חזקה דשמא דעתו היה למחות אלא שלא נזדמן לו עכ"ל נ"י ונראה דה"פ מדקאמר ל' הלא כל שתא הוה אתית ל' יומין כו' נשמע מינה דא"צ שיהיה כל ג"ש עמו דהא לפנינו דבתלתין סגי ומדלא בעינן שיהיה שם כל הג"ש אלא שהיה שם זמן שהיה יכול למחות מסתבר לומר דאפי' לא היה שם בב' שנים הראשונים כלל אלא בסוף ג' דעדיין היה לו זמן למחות סגי והו"ל חזקה אם לא מיחה והא דקאמר בגמ' כל שתא כו' המעשה כך היה וא"ל כמו שהיה ומינה למד הנ"י דה"ה איפכא דאם היה עמו בשנים הראשונים ולא היה עמו בסוף שנה הג' דאין חזקתו כלום דהכל תלוי במה שהיה לו זמן למחות לבסוף ואמרינן דעתו היה כו'. כנ"ל כוונתו דהנ"י ונכון הוא וזהו ג"כ טעם רבינו שתלה הדבר בסוף הג' שנים לחוד וק"ל. ומהתימה על הב"י שהביא דברי נ"י הנ"ל וכתב עליהן ז"ל ודין זה ליתא אלא להמפרשים דלא היה לו פנאי למחות עכ"ל ונראה דר"ל מדמהני לטענתו באמרו מתחילה כשהייתי כאן לא רציתי למחות וסמכתי אסוף שני חזקה ש"מ דאיירי דידע מזה שהחזיק וסברא הוא כיון שידע שזה החזיק היה לו למחות מיד אם לא להמפרשים שיכול לומר לא היה לי פנאי למחות. אבל אין זה הוכחה די"ל דאפילו לדעת האומרים כיון דבקל היה יכול למחות אין שומעין לו באמרו טרוד הייתי ה"מ בסוף ג"ש אבל קודם זמן יכול להיות דמודה דיכול לטעון הייתי סומך נפשי שיש לי עוד זמן למחות ועד"מ והגהתו: וכל אלו הדברים לא נאמרו כו' ז"ל הרא"ש דף קצ"ג ע"א אמר רבא עביד אינש דכל ל' יום טריד כו' יש מביאים ראיה מכאן שאם המערער אמר לא הייתי במדינה כל אותן ג"ש שהחזקת בו נאמן וצריך המחזיק להביא ראיה שהיה עמו במדינה ונ"ל שאין ראיה מכאן דאפשר שהיה הדבר ידוע שהיה בשוקי בראי ויותר נראה כיון שזה החזיק בשופי ג"ש והחזקה נשמעת אפי' במדינה אחרת כדמוכח לקמן עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת אם היה מוחה ולכך נמנע מלמחות עכ"ל. ומ"ש ויותר נראה כו' כוונתו מאחר שאין להן ראיה מכאן דהמערער הוא נאמן א"כ מן הסברא יותר נראה לומר שאינו נאמן מאשר נאמר שהוא נאמן וק"ל. ואע"ג דמיירי בשמיעת החזקה של המחזיק מ"מ סיים בשמיעת מחאתו והול"ל דאינו נאמן לומר שהיה במקום דלא נשמע שם חזקתו י"ל דה"ק דודאי החזקה שמע אף שהיה במדינה אחרת וא"כ היה לו למחות ואינו נאמן לומר שהיה במקום שלא היה נשמע המחאה שלו תוך ג"ש לחזקתו כגון שנתוודע לו בשנה השלישית לחזקתו ואין השיירות יכולין לילך ולהודיע מחאתו תוך אותה שנה ולכך מנע מלמחות כלל בזה אינו נאמן וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.