א אין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו כגון מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה במצודתי מכור לך לא אמר כלום ופר"ת דוקא בסתם אבל אם פירש ואמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך קנה היה אביו גוסס וצריך למכור לצורך קבורתו ואמר מה שאירש מאבי היום מכור לך תקנו חכמים שהוא מכור משום כבוד אביו כדי שיהיה מוכן לו צרכי קבורתו וכן אם היה עני ואין לו מה יאכל ואמר מה שתעלה מצודתי היום מכורה לך כדי חיי אותו היום קנה:
ב אפילו אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב בן הבן מוציא מיד הלקוחות ואפילו הדמים שקבל אביו מהלקוחות א"צ להחזיר שכיון שמת הבן בחיי האב לא באו מעולם הנכסים לרשותו וזה בן הבן בא מכח אבי אביו:
ג כתב רבינו האי ראובן שלוה מיעקב אביו ואח"כ מכר נכסיו ומתו ראובן ויעקב וירש חנוך בן ראובן שט"ח מיעקב מוציא הנכסים שמכר אביו מיד הלקוחות דמצי אמר אנא מאבוה דאבא יריתנא:
ד אבל הכותב נכסיו לבנו או לאחר אחרי מותו שאין המקבל יכול למכור הפירות כל זמן שהנותן קים אלא יכול למוכרם מהיום ולאחר מיתת הנותן פירוש שיזכה הלוקח בגוף הקרקע מיד ובפירות יזכה בהן אחרי מיתת הנותן כשימות הנותן יזכה בהם הלוקח אפילו אם מת המקבל בחיי נותן שאין כאן מקנה דבר שלא בא לעולם כיון שהגוף שלו שקנין פירות שנשאר לו לאב לאו כקנין הגוף דמי:
ה כתב הרמב"ם ז"ל הפוסק על שער שבעיר ולא היה לו אותו מין שפסק חייב המוכר לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חוזר עומד במי שפרע:
ו מי שנתן לחברו קרקע ונתן לו אגביו מעות או שאר מטלטלין לא קנה אא"כ היו המעות והמטלטלין ברשותו לפיכך צריך להביא ראיה שהיו המעו' והמטלטלין שהקנ' לו ברשותו באותה שעה:
ז מי שהיה לו פקדון ביד אחר יכול להקנותו לאחר בין במכר בין במתנה שהוא ברשות בעליו והוא בחזקת שהוא קיים:
ח אבל מי שיש לו מלוה על אחר אינו יכול להקנותו אלא במעמד שלשתן ואני כתבתי למעלה שגם מלוה יכול להקנות בקנין לאחר:
א סָעִיף א אין אדם מקנה דבר שלא בא ברשותו וכו' בפ"ק דמציעא (טז:) גמרא מצא שטרי חוב וכו' תניא מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימים מ"ש רישא ומ"ש סיפא א"ר יוחנן סיפא מה שאירש מאבא היום משום כבוד אביו מה שתעל' מצודתי היום משום כדי חייו ופרש"י משום כבוד אביו. שהיה אביו גוסס וצריך מעות לקבורתו ולתכריכין ומוזהר בכבוד אביו שלא לשהותו בבזיון וכן כתבו הרי"ף והר"ן והרא"ש והכי איתא בירושלמי וכ"כ הרמב"ם בפכ"ב מה"מ וכתב הר"ן ופירשו הגאונים דדוקא בשאין לאביו תכריכים הא יש לו אין כאן כבוד אביו עכ"ל כלומר דלא נימא שאע"פ שיש תכריכין לאביו מותר לו למכור שיעור תכריכין דלא פלוג רבנן. וגדולה מזו נראה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר שאם יש לבן מעות לקנות תכריכין אין ממכרו קיים כיון שאם ימות המת לא יצטרך להשתהות וכדברי הרמב"ם כתבו תלמידי הרשב"א בשם רבינו האי ואפשר כי לזו שנראה מדברי הרמב"ם נתכוון הר"ן לכתוב בשם הגאונים ומ"ש הר"ן כשאין לאביו תכריכין לאו למימרא שיהיו של אביו אלא היינו לומר כשאין לו לקנות תכריכין לאביו ומלתא דפשיטא היא שלא אמרו שדבריו קיימין אלא כדי שיקנה לאביו תכריכין הא יתר מכן לא וכ"כ הר"ן וכ"נ מדברי הרמב"ם בפכ"ב מה"מ וכתב הר"ן ומיהו אי לא משתכח לזבוני בכדי שיעור מצומצם מוכר עד כדי שיעור שימצא דכל זה בכלל כבוד אביו וכ"כ ה"ה בפרק הנזכר בשם המפרשים וכ"כ תלמידי הרשב"א וכתבו עוד נראה דאין מדקדקין עליו אם מכר יותר מעט ונראה דמאי דנקטא ברייתא מה שאירש מאבא לאו דוקא וה"ה לשאר מורישים אם היו גוססים ואין להם תכריכין וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר ובמה שתעלה מצודתי היום כתבו הרא"ש והר"ן בשם רבינו האי שלא אמרו אלא בכדי חיי יום וכ"כ ה"ה בפ' הנזכר בשם רבינו האי אבל הרי"ף לא הזכיר היום וגם הרמב"ם כתב וכן צייד עני שאין לו מה שיאכל שאמר מה שתעלה מן הים מצודתי מכור לך ממכרו קיים משום כדי חייו ולא הזכיר היום ותמהני איך לא נתעורר ה"ה על זה ואפשר דס"ל להרי"ף והרמב"ם דסתם מצודה דבר מועט הוא ואין בה אלא כדי חיי יום פחות מעט או יותר מעט אי נמי דכיון דעני הוא ומשום כדי חייו תקנו שיהיו דבריו קיימין אפילו בטפי מיום א' תקינו ליה ומאי דתניא מה שתעלה מצודתי היום אינו אלא לאפוקי חדש או שנה דהוי טפי מכדי חייו ולזה מטין דברי רש"י וכתבו הר"ן ותלמידי הרשב"א שי"א דכיון דמשום כדי חייו תקון רבנן מוכר אפילו כמה וראיה מפעוטות דממכרן ממכר משום כדי חייו ואפ"ה מתנתו מתנה אפילו מתנה מרובה ודחו הם ז"ל ראיה זו והעלו דדוקא כדי חייו תקינו ליה כדברי הגאונים וכן דעת הרמב"ן. האומר לחברו למצוא לו מרגליות יפות לקנות וקבל קנין סודר על זה ולא מצאם ורוצה לחזור בו עיין בת"ה סי' ש"ך: ומ"ש רבינו ופר"ת דוקא בסתם אבל אם פירש ואמר שדה זו וכו' בריש מי שהיה נשוי (כתובות צא:) גרסי' ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימיה בטובת הנאה וא"ל אי אתא אם ומערערה לא מפצינא לך וכו' וכתבו התוספות והרא"ש שמכאן נראה לר"ת דהא דאמרינן ביש נוחלין ובפ"ק דמציעא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ה"מ בשאמר מה שאירש מאבא סתם אבל אם אמר שדה זו שאירש קנה ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל דאי לאו הכי היאך מוכר כל עיקר כתובת אמו דהיינו מה שאירש מאימא ללשון א' שפרש"י שהיתה אמו נשואה לבעל מיהו ללשון אחר שפרש"י אין ראיה מכאן דפירש זבנה לכתובתה דאימיה שדה שייחד אביו לאמו לכתובתה עוד מייתי ראיה מדאמרינן בשילהי מי שמת (בבא בתרא דף קנט) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות משום דמכח דאבוה דאבא קא אתינא והשתא בלאו האי טעמא נמי אין המכר קיים כלל אלא התם ודאי בשדה זו שאירש מאבא איירי שבירר המכר עכ"ל ולא הכריע אי ס"ל כוותיה אם לאו ודעת הגאונים דלא כר"ת שבעל העיטור במאמר קנין כתב שרבינו האי פירש דהא דצריכנא לומר דמכח אבוה דאבא קא אתי היינו כדי שיוציאנה בלא דמים וכן בההוא דזבנא לכתובתה דאימיה אי אתיא אימיה וקא מערערא לא מהדרנא לך דמי קאמרא ואמר רבא אחריות דנפשיה קביל עליה ולהדר דמי אבל קרקע לא קנה דמה שאירש הוא וגאון אוקמה בגוססת דומיא דמה שאירש מאבא היום מכור לך א"נ בכדי חייו דומיא דמה שתעלה מצודתי היום ורבי משה בר חנוך אמר כתובה אינה בכלל הירושות שאין האשה מוחזקת בה עד שתשבע וברשות היתומים הוא ולפיכך יכול למוכרה אבל ירושה אחרת ודבר שאינו ברשותו אינו יכול למכור. ובעל העיטור יישב בענין אחר לדעת הרי"ף ז"ל שכתב שמוכר דשלב"ל וקדם הלה ותפס ההוא מידי דאקני ליה לא מפקינן מיניה וכמ"ש בסימן ר"ט ה"נ כיון דזבן וכתב ליה שטרא כמאן דתפיס דמי: ודע שהתוס' כתבו במי שהיה נשוי ולפי לשון א' לאו ראיה כמו שפירשתי והיינו שכתבו ללשון ב' וכל זמן שלא עמדה בדין אם מכר זה המכר קיים ואינו יכול לחזור שהרי יורש הוא וכל הנכסים לפניו אלא שחייב לתת כתובה לאמו כשתתבענו ולפי טעם זה גם ללשון אחר איכא למימר דשאני כתובה משאר ירושות וכדברי ר' משה בר חנוך כנ"ל וגם הרמב"ם בפכ"ב מה"מ לא חילק בין שדה זו לשדה סתם:
ב סָעִיף ב אפילו אמר מה שאירש מאבא היום וכו' ומת הבן בחיי האב וכו' בס"פ מי שמת (בבא בתרא קנח:) שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת אביו בנו מוציא מיד הלקוחות וזו היא שקשה בדיני ממונות ולימרו ליה אבוך מזבין את מפיק מצי אמר אנא מכח דאבוה דאבא קא אתינא והרי"ף והרא"ש כתבו דין זה בפ' הנזכר אלא שהקדימו לכתוב גמרא דנפל הבית עליו ועל אביו והכריחו התוס' שמוציא מיד הלקוחות בלא חזרת דמים קאמר דאל"כ כיון שמת בחיי אביו אפי' לר"מ דאמר מקנה אדם דשלב"ל בנו מוציא מיד הלקוחות כיון שמעולם לא זכה בהם וא"כ מאי קאמר ולימרו ליה אבוך מזבין ואת מפקת אלא ודאי בנו מוציא ואינו נותן דמים וכ"כ הרא"ש והר"ן וכ"כ ה"ה בפכ"ב מה"מ בשם הרשב"א וגם בעל העיטור במאמר קנין בעה"ת בשער מ"ח ח"ג כתב כן בשם רבינו האי וז"ל בעה"ת הא דאבוה מזבין ואיהו מפיק פי' אב מזבין ומפיק בדמי כלומר אם רצה לבטל מכירתו יש לו להחזיר לו דמים תחלה כדאמרינן בריש מי שהיה נשוי גבי ההוא דזבנא לכתובתה דאמיה ואמרינן דאחריות דנפשיה קבל עליה ופי' רבינו האי דלענין מהדר דמי קאמר אבל קרקע וכתובה לא קני דמה שאירש מאבא הוא והבן מוציא בלא דמים מפני שאביו מכר מה שאינו שלו והוא זכה בו מכח זקנו וכבר כתבתי לעיל ל' העיטור בזה:
ג סָעִיף ג כתב רבינו האי ראובן שלוה וכו' בספר התרומה שער מ"ח ח"ג כתב שהראב"ד נסתפק בדין זה אם בן ראובן מצי טריף משום דאמר מכח אבוה דאבא קא אתינא או שמא לא אמרינן אלא כשמכר בנכסי אביו בחיי אביו שהית' מכירתו שלא כדין ולא היה ממכרו ממכר אבל הכא לא אמרינן:
ד סָעִיף ד אבל הכותב נכסיו לבנו או לאחר אחרי מותו וכו' בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלו.) תנן הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהם כתובים לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהם של אב מכר האב מכורין עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב ובגמרא (שם) אתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח וריש לקיש אמר קנה לוקח והלכה כר"ל דהא היא חדא מתלת. דאמרינן בריש החולץ דהלכתא כר"ל לגבי ר"י. ונתבאר דין זה בדברי הרמב"ם בפי"ב מה' זכיה ומתנה:
ה סָעִיף ה כתב הרמב"ם (וכו') פרק כב מה"מ: כתב המרדכי בהמוכר את הבית שנמצא בתשובת רב נסים גאון שאם ראובן מכר כור חטים לשמעון בדינר וקנה מידו וקבל הדמים ולאחר זמן תבעו ונמצא שלא היה לו חטים בשעת הקנין חייב להעמיד ליה מקחו ואפילו נתייקר דתניא בתוספתא דב"מ פ"ד המוכר לחברו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה וגם בירושלמי דתרומות ר' אבהו בשם ר"ל אמר הא למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו חייב להעמיד לו מקחו ובעל העיטור במכירת קרקעות כתב סברא זו דרב ניסים והזכירה ה"ה בפכ"ד מה' מכירה והר"ן בהמוכר את הבית בשם העיטור אע"פ שהביא ראיה רב ניסים אתוספתא זו היא לומר דדשלב"ל אלא שאינו ברשותו יכול להקנות והרמב"ם לא ס"ל הכי כמבואר בדבריו פכ"ד מהל' מכירה גבי האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך וכו' וכמו שאמרת בסימן ר"י מ"מ אפשר שמהתוספתא הנזכרת למד הרמב"ם דין זה ומפרש אותה תוספתא כשפסק על שער שבשוק שכבר יצא שער החיטים בשוק דאז קנה משום דהוי כאילו יש ברשותו וכדתנן בא"נ (עב.) יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ואע"ג דההיא לגבי רבית מיתניא ילפינן מינה לענין קיום המכר כדי לקיים דברי התוספתא אבל כשפסק בדבר שאין שער בשוק הוי כדבר שלב"ל ולא קנה ועיין במה שכתבתי בסימן ר"ט ולא הבנתי דברי ה"ה שכתב על לשון זה שכתב הרמב"ם זה מבואר ר"פ איזהו נשך עכ"ל ומאחר שלא הזכיר דברי התוספת' ליכא לאתויי מההיא דאיזהו נשך דאיתמרא לענין איסור רבית למילף מינה לענין קיום המקח:
ו סָעִיף ו מי שנתן לחבירו קרקע וכו' גם אלה דברי הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה זה פשוט בפ"ק דקדושין (כו.) שאלו אי בעי שיהיו צבורין וכו' עד ודאי לא קנה ורבינו בסי' ס' כתב תשובה להרי"ף והראב"ד בענין ראובן שהוציא שטר על שמעון שכתוב בו מחמת שנתתי לו מאה זהובים וכו' וכתב בהם בהדיא שאם בשעה שקנה מידו לא היה בידו הדבר שנתן לו בקנין לא קנה ומינה נשמע דה"ה למקנה אגב קרקע דמ"ש ולענין אם טוען המקבל שהיתה המתנה ביד הנותן בשעה שהקנה לו נתבאר בסימן ס' בתשובות הנזכרות באורך כתב רבינו ירוחם בנתיב י"ז אל תטעה בין מחייב עצמו בחוב למקנה כי מחייב עצמו יכול לשעבד עצמו אע"פ שאינו ברשותו אבל מקנה שמוכר לו או שנותן לו אינו יכול להקנותו דבר שאינו ברשותו עכ"ל:
ז סָעִיף ז מי שהיה לו פקדון ביד אחר וכו' ג"ז מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר וזה משום דאמרינן בהגוזל (קד:) ופרק הספינה (בבא בתרא עז:) ר' אבא הו"ל תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה. וכתב עוד שם הרמב"ם ואם כפר בו זה שהופקד אצלו אינו יכול להקנותו ולא חש רבינו לכתבו לפי שסמך על מ"ש והוא בחזקת בעליו והוא בחזקת שהוא קיים והיינו ודאי מן הסתם דאילו כשכפר בו הרי אינו בחזקת בעליו:
ח סָעִיף ח אבל מי שיש לו מלוה על אחר וכו' זה ג"כ מדברי הרמב"ם בפ' הנזכר ונתן טעם לדבר משום דכיון דלהוצאה ניתנה אינה בעולם וכיון שאינה בעולם אינו יכול להקנותה וכתב ג"כ דין זה בפ"ו מה"מ והביא ה"ה קצת ראיה לדבריו וכתב שכן דעת הרמב"ן: וכתב עוד בפכ"ג מה"מ שאם היתה מלוה בשטר מקנה את השטר בכתיבה ומסירה לפי שהרי יש כאן דבר הנמסר לקנות שעבוד שבו: ואני כתבתי למעלה וכו' בסימן ר"ג ועיין שם:
א סָעִיף א אין אדם מקנה דבר שלא בא ברשותו כגון מה שאירש מאבא וכו' ברייתא פרק קמא דמציעא (דף י"ו). ונראה דצריך לפרש שדה שאירש מאבא מכור לך דאם לא כן הוה ליה דבר שאין מינו ידוע וכדלעיל ריש סימן ר"ט ואסיקנא התם דהא דלא אמרו הכא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו היינו טעמא משום דלא סמכה דעתיה דלוקח דקאמר מי יימר שיירש מאביו כלום שמא ימכור אביו נכסיו בחייו: ופי' ר"ת דוקא בשדה סתם וכו' כן כתבו התוספות והרא"ש בריש פרק מי שהיה נשוי וטעמא דמילתא דהיכא דפירש ואמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דמברר המכר סמכה דעתיה דלוקח טפי: היה אביו גוסס וצריך למכור וכו' שם בגמרא ופי' שהבן עני ואם ימתין עד שימות וימכור ישתהה המת ויתבזה. וכן כתב הרמב"ם להדיא והכי משמע מלשון רבי' שכתב וצריך למכור וכו' דאלמא שאין לו לבן להוציא לצורך קבורת אביו אעפ"י שאינו עני כ"כ דצורך קבורה מרובה היא. אבל אצל מה שתעלה מצודתי וכו' כתב רבינו וכן אם היה עני וכו' דלשם מיירי בעני ביותר שאין לו מה יאכל היום:
ב סָעִיף ב ומ"ש אפילו אמר מה שאירש מאבא היום וכו' בסוף פ' מי שמת שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחו' וזו היא שקשה בד"מ ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפיק ומאי קושיא דילמא מצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא והתוס' הקשו בהא דקאמר ולימרו ליה אבוך זבין ואת אמאי מפקת הא ודאי כיון שמת בחיי אביו דמעולם לא זכה בהן בנו מוציא מיד הלקוחות אפילו לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל כל שכן לדידן דאין אדם מקנה דשלב"ל ופי' ריב"ם דודאי המכר אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבנו מוציא השעבוד שהיה להם ללקוחות מן הדין מהם כי אין להם אפילו שעבוד בקרקע בשביל מעותיהם וכ"כ הרא"ש בן הבן מוציא מיד הלקוחות ואף המעות שקבל עליו אביו אינו מחזיר והיינו כדמסיק דמצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא ומיהו ודאי דוקא כשהבן הוציא המעות ואינן בעולם התם הוא דאע"ג דהני לקוחות אינן אלא כשאר ב"ח של אביהן אין בן הבן צריך לשלם לב"ח כל שלא ירש כלום מכחו של אביו אלא מכח של אבי אביו אבל אם היו המעות בעין פשיטא דצריך להחזירם ללקוחות וכן אם נפלו לבן נכסים לאחר מיתה מאבי אמו נמי בן הבן חייב לשלם ללקוחות שהן ב"ח של אביהן אי ב"ח גובה בראוי כבמוחזק. וע"ש בתוספות ובהגהת אשירי. ואיכא לתמוה במ"ש רבינו אפילו אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך וכו' דאלמא דמפרש הך דינא במוכר לצורך קבורת אביו כשהיה גוסס וכ"כ בש"ע להדיא. ונראה דהכריחו לפרש כך משום דקשיא ליה למה לי טעמא דאנא מכח אבוה דאבא קא אתינא בלאו האי טעמא נמי אין המכר קיים כלל דהא קי"ל דמה שאירש מאבא מכור לך לא קנה כלום ולפיכך פי' דמיירי במוכר לצורך קבורת אביו כשהיה גוסס. ותימה חדא דהלא תקנת חכמים היא שהוא מכור משום כבוד אביו ושוב אין כח לבן הבן להוציא מיד הלקוחות ותו דקושיא זו מעיקרא לא הוי קושיא דאע"ג דמה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום אפ"ה אצטריך לאשמועינן האי טעמא דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא לאורויי דאפילו הדמים שקבל הבן א"צ להחזיר דאי הוה אתא מכח אבוה היה צריך להחזיר הדמים ללקוחות דכי היכא דאבוה אי הוה חי הוי מפיק מלקוחות ויהיב דמי ה"נ בנו אי הוה אתא מכח אבוה היה חייב למיהב דמי ללקוחות שהם ב"ח ותו קשיא טובא דהלא מה שכתב רבינו דפר"ת לחלק בין שדה סתם לשדה זו עיקר ראייתו מדמפרש טעמא דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא ולא קאמר משום דאין אדם מקנה דשלב"ל אלמא דמיירי בדאמר שדה זו שאירש מאבא דלא חשיב כולי האי דשלב"ל כיון דהירושה עתידה ליפול מאליה וגם מברר המכר וכדכתב הרא"ש בר"פ מי שהיה נשוי ונראה שם דהרא"ש סובר כר"ת א"כ לפ"ז לא הו"ל לרבינו לפרש הך דאמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא דמיירי במכר לצורך קבורת אביו כשהיה גוסס דהלא לפר"ת מיירי בדאמר שדה זו מיהי בקושיא זו איכא לתרץ דאף על גב דנראה מדברי הרא"ש דס"ל דחילוקו של ר"ת הלכ' היא מ"מ בפירוש השמועה בהך דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא לא ס"ל כפי' רבינו תם דמיירי בדאמר שדה זו דסתמא קאמר תלמודא בן שמכר בנכסי אביו ומשמע בין בשדה סתם בין בשדה זו והלכתא צריך לפרש דמיירי במוכר לצורך קבורת אביו וס"ל דלא תקנו חכמים שהוא מכור אלא בדלא מת הבן בחיי אביו וה"ט דכיון דאיכא תנאים דס"ל דאדם מוכר דשלב"ל אע"ג דאנן קי"ל דאין אדם מוכר דשלב"ל מ"מ מפני כבוד אביו תקנו חכמים שהוא מכור אבל במת הבן בחיי אביו דאפי' למ"ד אדם מקנה דשלב"ל אינה מכירה כלל כדכתבו התוס' ס"פ מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ט בד"ה ולימרו ליה) הלכך אפילו לצורך קבורת אביו לא תקנו חכמים שהוא מכור ומה שהיה קשה דהו"ל לרבינו לפרש דהא דבעינן טעמא דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא אתא לאורויי דאפילו הדמים שקבל הבן אין בן הבן חייב להחזיר יש לתרץ דס"ל לרבינו דהך פירושא אינו אלא לריב"ם שבתוס' ולהרא"ש ולשאר גדולים אבל לפרשב"ם דלא פירש חזרת דמים אלא לענין מכירת גוף השדה ודאי דקשה למה לי טעמא דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא תיפוק לי' דהו"ל מה שאירש מאבא מכור לך דלא אמר כלום ולכך פי' רבינו דמיירי במוכר לצורך קבורה אביו דפי' זה עולה יפה לדעת כל הגדולים דבלא מת הבן בחיי אביו המכר קיים אבל במת הבן בחיי אביו בן הבן מוציא מיד הלקוחות:
ג סָעִיף ג כתב רבינו האי ראובן שלוה מיעקב וכו' ה"נ צריך לפ' דמיירי דחנוך לא ירש מאביו כלום אלא מה שירש מאבוה דאבוה דאל"כ היה צריך לשלם ללוקח מאביו דהו"ל ב"ח של אביו וכן אם היו המעות בעין כדלעיל:
ד סָעִיף ד אבל הכותב נכסיו וכו' משנה פי"נ (דף קל"ו) ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בגמרא ופסק כר"ל דקנין פירות שנשאר לו לאו כקנין הגוף דמי:
ה סָעִיף ה כתב הרמב"ם ז"ל הפוסק על שער שבעיר וכו' בפכ"ב ממכירה וכתב ה' המגיד זה מבואר ר"פ א"כ עכ"ל והקשה ב"י דבפ' א"נ אינה שנויה אלא לענין ריבית מניין לו ללמוד משם לענין קיום המקח עכ"ל ולכאורה אין טעם לחלק בין איסור ריבית לקיום המקח אלא כיון דלית ביה משום איסור ריבית מטעם דכל שפסק על שער שבשוק חשוב יש לו ברשותו של מוכר אף לענין קיום המקח חשוב יש לו ברשותו ואפשר נמי דכ"ש הוא דכיון דאפילו לגבי איסורא דחמור חשוב יש לו ברשותו כל שכן לגבי ממונא הקל מיהו נראה דשפיר קאמר ב"י דשמא דוקא גבי איסור ריבית דרבנן כי הכא דהוי במקח וממכר אין להחמיר ביצא השער אבל לענין קיום המקח דנימא דהמקח קיים ד"ת דמעות קונות כשיצא השער ד"ת ואם חוזר בו עומד במי שפרע מנא לן וע"ל בסימן ר"ט סעיף ו' ובמ"ש לשם בס"ד:
ו סָעִיף ו מי שנתן לחבירו וכו' עד במעמד שלשתן גם זה מדברי הרמב"ם פרק הנזכר:
א סָעִיף א וע"ל סימן רנ"ג אם יש לאחד בן עני ורוצה לקנות ממנו חלק ירושתו:
ב ועיין בזה במרדכי פרק השולח בסופו אימת (לא) אמרינן קנין הפירות כקנין הגוף דמי:
ג וע"ל סימן ר"ג וכתב הרשב"א בתשובות סימן תתקל"ד באחד שהקנה לחבירו חוב שהיה לו אצל אחרים באגב ופסק דלאו כלום הוא דאינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו וכ"מ לעיל ס"ס ס"ג ובדברי רבינו ועיין בתשובות המרדכי שכתבתי ריש סימן רי"ב דלא משמע כן ועיין בס"ס כ"ד מ"ש הטור משום הראב"ד ומ"ש שם במה ששייך לדינים אלו:
א סָעִיף א אין אדם מקנה כו' היה אביו גוסס כו' בב"מ די"ו ע"ש ופיר"ת דוקא בסתם אבל אם פי' כו' דכיון דפי' ובירר מקחו וירושה ממילא קא אתי' לא חשבינן כולי האי דשלב"ל ואינו יכול להחזור בו ועיין בתו' פ' מי שהיה נשוי וברא"ש שם ובדרישה בסמוך: וצריך למכור לצורך קבורתו ל' הרמב"ם ואינו רוצה להמתין עד שימות וירש שמא יתבזה המת בהמתנ' לאחר מיתה עד שימכר וקנה צרכי הקבירה וכ"כ רשב"א: כדי חיי אותו היום וכ"כ הרא"ש והר"ן והמ"מ בשם ר' האי שדוקא כדי דמי אותו יום שמכר ועד"מ ובהגהותיו מ"ש ע"ז:
ב סָעִיף ב אפי' אומר מה שאירש מאבא היום מל' אפילו ומל' היום משמע דבא לאשמועינן דאפי' מי שהיה אביו גוסס ונוטה למות ומכר לצורך קבורתו אפ"ה יכול בן הבן להוציא מיד הלקוחות אפי' בלא דמי וטעמא דכיון שמעולם לא זכה אביו בהשדה ולא יצא מרשות אבי אביו הרי הוא יורש אותו מאבי אביו ומוציא אותו בלא דמים מהלוקח וא"ת נהי דמכח אבי אביו קאתי הא לצורך אבי אביו נמכר ואיך יוציאנו י"ל דכיון שמת אביו בחיי אבי אביו מסתמא לא קנה מהן עדיין שום צרכי קבורה לאבי אביו ונתעכלו המעות וכפירושינו זה משמע להדיא בש"ע ועד"ר:
ג סָעִיף ג ומתו ראובן ויעקב דוקא שמת ראובן קודם יעקב דאילו מת יעקב קודם הרי זכה ראובן מיד מנכסי יעקב אביו בירושתו ונפקע נמי חובו שהיה ח"ל וזכו הלקוחות במקח שקנאו ממנו:
ד סָעִיף ד אבל הכותב נכסיו כו' דברי רבינו הם וקאי אריש הסי' לומר דבזה יש קנין אע"ג דלא באו לרשותו: מיתת הנותן כשימות הנותן כו' כצ"ל ונמחק הוי"ו:
ה סָעִיף ה כתב הרמב"ם הפוסק כו' עד סוף הסי' הכל מדברי הרמב"ם פ' כ"ב דמכירה וז"ל כ"מ משנה שם דכיון דזה הוא דבר הנמכר בשוק הו"ל כאילו הוא ברשותיה וז"ש הפוסק על שער שבשוק דמשמע שהוא דבר הנמכר בשוק בכל שעה ולפ"ז מש"ר בסמוך שמי שמקנה מטלטלי אגב מקרקעי שאם אינם ברשות מוכר אינה קנוייה לו היינו דוקא מטלטלים שאין כיוצא בהן נמכר בשוק א"נ דכשנתן דמים נמכר אעפ"י שאינו ברשותו כיון שהוא בעולם קנה לעניין מי שפרע אבל כשהקנה לו מטלטלין אג"ק אע"פ שהיה בעולם כיון שלא היה ברשותו ההוא קניין ל"מ מדין קנין אג"ק עכ"ל והא דכ"ר בסי' ר"ח דכשפסק ולא יצא השער כו' נתקיים המקח כבר כתבתי שם ובסי' ר"ט ע"ש:
ו סָעִיף ז והוא בחזקת שהוא קיים פי' שהרי פקדון ניתנה להוצאה אא"כ שיאמר הנפקד שאבדו או שכפר בו:
ז סָעִיף ח ואני כתבתי למעלה ע"ל סי' קכ"ג: בקנין לאחר. פי' ע"י הרשאה:
א סָעִיף א אפי' אמר מה שאירש כו' עד ואפי' הדמים כו' א"צ להחזיר בב"ב דף קנ"ח [עב"ח שהביאו] וכתבו התו' והר"נ [עב"ח שהביאם] וכ"כ המ"מ פרק כ"ב דמכירה בשם הרשב"א דע"כ בלא דמים הוא מוציא דאי בדמים הא אפי' אביו יכול להוציאו ממנו שהרי המכר לא חל מעולם כיון שהיה דשלב"ל וכ"כ בע"ת שער מ"ח ח"ג בשם ר' האי וסיים שם דבריו ז"ל אבל בן הבן מוציא בלא דמים מפני שאביו מכר מה שאין לו והוא זכה בו מכח זקנו ע"כ מוכח מכל זה דהך שמועה איירי במכר שלא כדין שהמכר לעולם לא היה מכר אלא שאילו היה הוא עצמו חי היה צריך להחזיר הדמים שקיבל ממנו ועכשיו שמת בנו מכח אבי אביו קאתי ומוציאו בלא דמים וא"כ מן התימה על רבינו שכתב שאפי' אם מכר מה שאירש מאבא היום כו' שמכירה זו כדין היתה אפ"ה בן הבן מוציא מיד הלקוחות בלא דמים וזהו מנ"ל ועוד דהא לא כתבו המפרשים דמוציא אפילו בלא דמים אלא מכח קושיא מאי קאמר אבוך זבין ואת מפיק דקשה להו הא הוה דשלב"ל וגם אביו היה יכול להוציאו ואם נאמר דמיירי באמר מה שאירש מאבא היום מכור לך אביו לא היה יכול לחזור בו ולק"מ וברי"ף ורא"ש ורמב"ם ובשום פוסק לא נזכר הא אפי' מה שאירש מאבא היום כו' ונראה ליישב דדברי רבינו אלו מקורם ויסודם ממ"ש התו' והרא"ש על ההיא דפ' מי שהיה נשוי סוף (כתובות דף צ"א) דאמרינן שם ההוא גברא דזבנא לכתובתה דאימא בטובת הנאה ואמר אי אתיא אימא וקא מערערא לא מפצינא לך כו' אמר רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עלוויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עלוויה ע"כ וכתבו ת' ורא"ש מכאן היה נראה לר"ת הא דאמרינן בפ"ק דב"מ ובפ' י"נ מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום היינו כשאמר סתם אבל אם אמר שדה זו שאירש מכור לך קנה ואפילו למ"ד א"א מקנה דשלב"ל דכיון שהירושה עתידה ליפול לפניו מאליה וגם בירר המכר לא חשיב כולי האי דשלב"ל דאלת"ה היאך מכר כלל כתובת אמו דהיינו מה שאירש מאבא מכור לך דע"כ המכר היה מכר דאם לא היה מכר הוה חייב להחזיר הדמים דהא דקאמר לא מפצינא לך היינו על ערעור אמו אבל ע"ז לא התנה שאם לא יהיה המכר מכר מעיקרא שלא יחזיר הדמים והיאך ס"ד דרמי בר חמא למימר שלא יחזיר הדמים ולא מסתברא למימר דאתיא כמ"ד אדם מקנה דשלב"ל דהא לא הוה מייתי תלמודא עובדא דלאו הלכתא הוא אבל (לפי' שפי') [לל' שני] דר"ש שמפרש שמכר שדה המיוחד לכתובת אמו (ומת ונפלו הנכסים לפני זה וכל זמן שלא עמדה בדין (ונשבעת על כתובתה) אם מכרה זה המכר קיים ואינו יכול לחזור שהרי יורש הוא וכל הנכסים לפניו אלא שחייב לתת כתובה לאמו כשתתבענו ועל שדה זו שיעבודה מוטל והיא יכולה לטורפה מיד הלוקח והבן אמר אי אתיא אמי לטורפה לא מפצינא לך ותפסיד מעותיך מש"ה הוצרך למכרו בדבר מועט עכ"ל התוס' ) ולפ"ז אין ראייה מכאן ועוד הביא ראייה מהא דאמרינן בסוף מי שמת בן שמכר נכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות ומפרש טעמא משום דאמר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא ובלה"ט נמי הא אין אדם מקנה דשלב"ל אלא ודאי מיירי כגון שאמר שדה זה שאירש מאבא עכ"ל הרי לך שפירשו שמעתתא בפרק מי שמת הנ"ל באופן שהאב עצמו לא היה יכול להוציא' כלל דהיינו בשדה זו ובאמת שלישני' דגמרא משמע דקאמר אבוה זבין כו' ל' זבין משמע שהוא מכר גמור לגבי דאבוה ובדרכם הלך רבינו ז"ל ופירשו ג"כ במכר אביו באופן המועיל אלא שיש חולקין אר"ת בדיניה דשדה זו וס"ל דאין חילוק בין סתם לזו ולעולם א"א מקנה דשלב"ל כמ"ש ב"י וד"מ בשם הגאונים לכן פי' הגאונים ורבינו האי דשלח מתם הנ"ל במכר מה שאירש מאבא היום דהיינו שהיה אביו גוסס ומכר לצרכי הקבורה דבכה"ג לכ"ע לגבי דנפשיה הוה זבינא מעליא ולהכי הוצרכה תלמודא לפרש טעמא דבן הבן מוציא משום דאנא מכח אבא דאבוה קא אתינא א"נ לרבותא נקט רבינו דאפי' בכה"ג שמכרה לצורך אבי אביו וחכמים תקנו שיכול למכור בכה"ג אפ"ה יבא בן בנו ויוציאנו ור"ל אלא דאכתי קשה מנ"ל לרבינו דמוציאו בלא דמים קאמר להאי פירושא ובפרט דזכה לצורך תכריכים דאבי אביו דבשביל זה ממכרו קיים כשאומר מה שאירש מאבי היום וי"ל דס"ל דלשון בנו מוציאה דקאמר משמע מוציא לגמרי אפי' בלא דמים וה"ט דאיירי שלא נהנה ממנו אבי אביו ואף שמכרה כן לצורך קבורת אביו מ"מ כיון שמת בחיי אביו נתאכלו המעות ומש"ה אמרי דקאי בן הבן במקום אבי אביו דלא נהנה מהמעות ומוציא מיד הלוקח בלא דמים וק"ל ודע שמסקי התו' שם בפ' מי שהיה נשוי וכתבו עוד ז"ל ולפי ל' הראשון נמי אין ראייה כמו שפירש"י עכ"ל ור"ל שרש"י פי' שם בראשונה ז"ל דזבנה לכתובתה דאימי' שהיתה נשואה לאחר ומכר כתובתה בחיי בעלה כו' עד אחריות דנפשיה מי לא קיבל אם יבא הוא ויערער דין הוא שיחזור לו מעותיו ונהי נמי דחוזר במכירת הקרקע דאין אדם מקנה דבר שלא זכה בו כדתניא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום כו' הדמים עכ"פ צריך להחזיר עכ"ל רש"י נמצא דאין ראייה לפי' ר"ת מעובדא זו דהא אדרבה כתב דהמקח יכול לחזור אלא דצריך להחזיר הדמים ועיין בב"י שהעתיק תחילה ל' התוס' ואח"כ כתב עוד ז"ל ודע שהתוס' כתבו במי שהיה נשוי כו' עד ולפי זה גם ללשון ראשון איכא למימר דשאני כתובה משאר ירושות וכדברי ר' משה בר חנוך הנ"ל עכ"ל ב"י ודבריו בזה מגומגמים טובא חדא מה בא לחדש בחזרתו לכתוב דברי התוס' הנ"ל ועוד שנראה לי פשוט דדברי ר' משה בר חנוך שהביא הב"י לפני זה הן הן כפי' השני שכתבו התוס' בשם רש"י הנ"ל ע"ש ולא כמ"ש הב"י שהן כפי' ראשון ועוד דהא בלאה"נ מפורש בל' רש"י הראשון דאין ראייה משם וכמ"ש לפני זה ודוחק לומר שהיה לפני הרב ב"י גירסא אחרת בפי' רש"י וצ"ע:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.