א קטן דבר תורה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר אבל חכמים תקנו שמבן ו' שנים ואילך ויודע בטיב משא ומתן שממכרו ממכר במטלטלין אבל לא במקרקעי ודינו כדינו של גדול אם טעה עד שתות הוי מחילה ושתות קנה ומחזיר אונאה ויתר על שתות בטל המקח והרמב"ם כתב קטן עד י"ב שנה אין הקנאותיו כלום מי"ב ואילך ממכרו ממכר אם יודע בטיב משא ומתן וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכן הרמ"ה ז"ל אלא שחילק עד עשרה סתמיה בחזקת שאינו חריף וצריך בדיקה ומכאן ואילך סתמיה בחזקת חריף עד שיתברר שאינו חריף וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שמבן י' ואילך כל שאינו שוטה ממכרו ממכר בד"א שאין לו אפוטרופא אבל יש לו אפוטרופא אין ממכרו ממכר וטעמא דתקנו חכמים שיהא ממכרו ממכר משום כדי חייו וע"כ כתב רב האיי שלא ימכור אלא כדי חייו ולפי דעתינו אנו רואין שאם יש שם ממון הרבה שינתן לו ממנו קצת בסחורה כדי שיתלמד במקח וממכר אע"פ שא"צ לכדי חייו ולפי מראית עיני הדיינין ע"כ והרמב"ם כתב כיון דתקון רבנן שיהא ממכרו ממכר לא פלוג בין מוכר לכדי חייו ובין מוכר יותר מכדי חייו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל:
ב ומתנתו נמי הוי מתנה משש ואילך ויודע בטיב מו"מ בין במתנה מרובה בין במתנה מועטת בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע:
ג ודווקא במטלטלי אבל במקרקעי לא אפילו נתנו לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופוס שלא ירשה מאביו אפ"ה לא הוי מתנתו מתנה:
ד וכתב א"א בתשוב' שאם ירש שט"ח מאביו שיכול ליתנו לאחר במסירה וכתיבה דלענין זה חשוב כמטלטלין ויכול ליתנו ור"ח כתב דמתנתו מתנה אפילו אם יש לו אפוטרופא דלענין מתנה אין חילוק אם יש לו אפוטרופא או לא שהאפוטרופא אין רשאי ליתן משל יתומים כלום:
ה וכתב הרמב"ן ז"ל אין מקח הקטן וממכרו קיים במטלטלין אלא כשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בהן עומדין במי שפרע:
ו וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מיד הקטן כלום:
ז שהקנין כשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר אדם גדול:
ח וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנה מידם או שכר את מקום המטלטלין שהן עליהן לא קנה עד שימשוך לפי שאינו זוכה בדברים שזוכין הגדולים בהן כמו שאין חצרו קונה לו מפני שנתרבה מדין שליחות ולא מדין ידו:
ט אבל קטנה שנתרבתה מידה קונה מטלטלין מאחרים אם קנתה מידן או בשכירות מקום:
י ויראה לי שהקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק שתעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו מכר בקרקע דקטן כאילו אינו בפנינו חשוב וזכין לו שלא בפניו ע"כ והראב"ד השיג עליו וכתב שאם הקנה בקנין קנה וכן אם קנה הוא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו:
יא אבל אם הוא השכיר מקום הפירות לא קנה ממנו דשכירות כמכר הוא ואם אחרים שכרו לו מקום הפירות זכה בשכירות מקומו דכשאמרו אין לו חצר לענין מציאה לבד אמרו ע"כ:
יב ויראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל ומשהגדיל דהיינו משהביא שתי שערות אחר שהיה לו י"ג שנים אם הוא חריף ופקח ויודע בטיב משא ומתן אז דינו כגדול לכל דבר ומקחו מקח וממכרו ממכר בין במקרקעי בין במטלטלי אפי' שירש מאביו:
יג אבל אם אינו חריף אז לא הוי ממכרו ממכר בקרקע שירש מאביו אע"פ שאינו שוטה עד שיהא בן עשרים שנים שלמים ויביא ב' שערות ואפי' אם הביא תוך שנת כ' עדיין אין יכול למכור ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח אם הוא בן כ' ולא הביא שתי שערות עדיין חשוב קטן ואינו יכול למכור עד שיהא בן שלשים ושש שנים בד"א כשלא היו לו סימני סריס אבל אם היו לו סימני סריס מיד כשהוא בן כ' חשוב גדול ויכול למכור אבל אם קנה קרקע או ניתן לו במתנה יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל אפי' אינו יודע בטיב משא ומתן רק שאינו שוטה ואפי' קרקע שירש יכול ליתנו מיד אחר שיגדיל אפילו אינו יודע בטיב משא ומתן ורב אלפס כתב דאפילו בנכסים שקנה אינו יכול למכור (ס"א עד) לאחר שיגדיל אא"כ יודע בטיב משא ומתן ובנכסי אביו אפי' יודע בטיב מו"מ אינו יכול למכור עד שיהא בן כ' וא"א הרא"ש ז"ל לא הסכים לדבריו אלא לסברא ראשונה וכתב הרמ"ה איכא מרבוותא דאמרי דוקא בנכסי אביו דשכיחא עבדו רבנן תקנתא שלא ימכור עד שיהא לו עשרים ולא בנכסי שאר מורישיו וכתב הוא שאין חילוק בין נכסי אביו לשאר מורישיו וכן נמי אם נתנו לו במתנת שכיב מרע שהיא כירושה דינו כירושה אבל אם נתנו לו במתנת בריא דינו כשאר נכסים שקנה או נתנו לו במתנה:
יד וכתב עוד אף ע"ג דמכר קודם שנתברר שהוא גדול כגון קודם כ' ולא הביא ב' שערות ולא נולדו לו סימני סריס ולאחר זמן הביא ב' שערות שעתה נתברר שעכשיו הגדיל אין מכירתו כלום עד עתה שקטן היה מ"מ אם נתברר שהוא סריס כגון בן כ' שלא הביא ב' שערות ונולדו בו סימני סריס בין הביא אח"כ ב' שערות בין לא הביא אי נמי עברו רוב שנותיו ולא הביא ב' שערות אע"פ שלא נולדו בו סימני סריס בין הביא אח"כ ובין לא הביא ב' שערות איגלאי מלתא למפרע שהיה סריס ממעי אמו הילכך כל שאילו הביא ב' שערות קודם שמכר היה ממכרו ממכר עתה נמי שנתברר שהוא סריס הוי מכר למפרע ע"כ:
טו כתב הרמב"ם ז"ל פחות מכן כ' שמכר בנכסי אביו חוזר ומוציא מיד הלקוחות בין קודם כ' בין לאחר כ' ומוציא כל פירות שאכלו ואם הוציאו הוצאות ונטעו או זרעו שמין לו ומחזיר השאר וכזה הורו רבותי:
טז ואני אומר שאפי' קטן שמכר קרקע בנכסי אביו ונעשה בן עשרים ולא מיחה אינו יכול להחזיר כיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהיה בן עשרים ולא מיחה נתקיימה ביד הלוקח שהרי רצה בממכרו:
יז מי שמכר בנכסיו או בנכסי אביו ומת ובאו קרוביו וערערו לומר שהיה קטן כשמכר ובקשו לבדקו אין שומעין להן שחזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן יודעין שהמוכר נעשה גדול:
יח קטן שלוה מאחרים כתב הרמ"ה ז"ל שחייב לשלם כשיגדיל והרב רבינו יונה כתב שאינו חייב לשלם שאם נפרעין ממנו לכשיגדיל יבזבז כל ממונו בקטנותו וא"א הרא"ש ז"ל חילק בדבר וכתב שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו נפרעין ממנו אפי' כשהוא קטן כמו בפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו גם הלואתו הלואה ונפרעין ממנו כדי שימצא מי שילונו בשעת דחקו אבל אם אין ידוע שלוה לצורך מזונותיו אין מעשיו כלום ואין נפרעין ממנו לכשיגדיל:
יט החרש דינו כקטן שמעשיו קיימין במטלטלין וכיצד הוא המכר ברמיזה שרומז באצבעותיו אבל לא בקפיצת פיו וכתב א"א הרא"ש ז"ל יראה מדברי רב אלפס שאף בקפיצה הוא מוכר ולא מסתבר לי ואחד חרש גמור שאינו לא שומע ולא מדבר ואחד נשתתק שאינו מדבר ושומע דינן שוה ובשניהם אין מעשיהם קיימין עד שיבדקו אותן אם יש להן דעת כדרך שבודקין אותן לגטין כמו שפירשתי בספר אבן העזר בהלכות גטין ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח ואין דעת הרמב"ם ז"ל כן שכתב חרש שאינו [שומע ואינו] מדבר או מדבר ואינו שומע מוכר ולוקח ברמיזה במטלטלין ולא בקרקע ואף במטלטלין לא נתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו ומתיישבין בדבר. אלם ששומע ואינו מדבר או שנשתתק מקחו וממכרו ומתנותיו קיימין בין במקרקעי בין במטלטלין והוא שיבדק כמו שבודקין לגטין או שיכתוב בכתב ידו ע"כ הרי החמיר יותר במדבר ואינו שומע ואינו נראה כן:
כ שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת מי שהוא חרש ונושא ונותן יפה ומבין כשמדברים עמו בקול רם אע"פ שדעתו אינה מיושבת כל כך אם יכול לעשות מחילה ולהיות מוכר ומקדיש תשובה דע כי כל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שאינו מדבר ולא שומע כלל וכך היה ממעי אמו אבל זה ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כפקח לכל דבר:
כא שוטה אין מעשיו קיימין לא במטלטלי ולא במקרקעי:
כב וכתב הרמב"ם ז"ל צריכין ב"ד להעמיד אפטרופוס לשוטה כדדך שמעמידין לקטן:
כג מי שהוא עת שפוי ועת שוטה כגון הנכפין בעת שהוא שפוי מעשיו קיימין ככל מי שיש בו דעת ובעת שהוא שוטה אין מעשיו קיימין וצריכין העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף עת שפייתו ובתחילת שטותו עשה מה שעשה:
כד השיכור מקחו וממכרו ומתנותיו קיימין והוא שלא הגיע לשכרותו של לוט ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא שעושה ואינו יודע מה הוא עושה הרי הוא כשוטה ואין מעשיו כלום:
כה כתב הרמב"ם ז"ל המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזכה בהן אחר ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה אם ירצה ליקח אין המוכר יכול לחזור בו לא רצה תחזור לבעלים:
כו וכן העבד שקנה או מכר או נתן מתנה או נתנו לו יד האדון על העליונה אם רצה לקיים מעשיו הרי אלו קיימין לא רצה בטלו מעשיו ובדברים בלבד הוא שמקיים האדון או מבטלו ואין צריך לקנות ממנו כלום ע"כ:
כז ודין מכירת הבעל בנכסי אשתו ומכירת האשה פירשתי בספר אבן העזר:
כח ב"ד שמכרו או לקחו בנכסי יתומים בין במקרקעי בין במטלטלי וכן האפוטרופא בין שמינוהו ב"ד או אבי יתומים מקחו מקח וממכרו ממכר אבל אין מתנתו מתנה ולא לצורך כל הדברים רשאין למכור כאשר יתבאר בע"ה בדין האפוטרופסין:
כט המוכר או קונה קנין בשבת ויום הכפורים אע"פ שמכין אותו על שעבר על דברי חכמים מעשיו קיימין:
א סָעִיף א קטן ד"ת אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"מ וכתב ה"ה על זה מפורש במשנה בפ' הנזקין (גיטין נט:) מציאת חש"ו יש בה גזל מפני דרכי שלום הא מדאורייתא אין בהם גזל לפי שאין להם זכייה ואמרו שם גבי פעוטות דממכרן ממכר משום כדי חייהן הא לאו הכי לא וי"א דקטן זוכה לעצמו דבר תורה כשיש דעת אחרת מקנה ופשטן של שמועות כדברי המחבר ואמרו פרק האיש מקדש (קידושין מב. ) איש זוכה ואין קטן זוכה ובפרק מי שמת (בבא בתרא קנז.) זכין לגדול ואין זכין לקטן ועיקר דבר זה בפ' התקבל ונראה שדעת רבי' דבמתנה קנה ד"ת אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה אבל במתנה אם זכו לו קנה דבר תורה כיון שיש שם דעת אחרת וכן כראה ממה שכתב פ"ח מהלכות לולב ופ"ד מהלכות זכייה ומתנה עכ"ל: ומ"ש אבל חכמים תקנו שמבן שש שנים ואילך ויודע בטיב משא ומתן שממכרו ממכר במטלטלין אבל לא במקרקעי ודינו כדינו של גדול אם טעה עד שתות הוי מחילה וכו' בפ' הנזקין (שם) תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ובגמרא (שם) ועד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ול"פ כל חד וחד לפום חורפיה וטעמא מאי אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן משום כדי חייו וטעותן עד כמה אמר יונה אמר רבי זירא עד שתות כגדול ודקדק רבינו לכתוב ויודע בטיב משא ומתן ללמדנו שמה שכתב שמבן שש ואילך ממכרו ממכר במטלטלין לא בכל קטנים קאמר אלא דוקא ביודע קצת בטיב משא ומתן וכדאמרינן בגמרא ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"מ וז"ל קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכ"מ ודבר זה מדברי חכמים כמו שבארנו כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל. בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע לפי שיש קטן חכם ונבון והוא בן ז' ויש אחר שאפי' בן י"ג אינו יודע בטיב משא ומתן. קטן היודע בטוב משא ומתן שאין לו אפוטרופוס שנשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה שתות מחזיר ההונייה יתר על שתות בטל מקח כמו שביארנו עכ"ל : ומה שכתב רבינו בשם הרמב"ם קטן עד שתים עשר שנה אין הקנאותיו כלום וכו' ספר מוטעה נזדמן לרבי' ויש לתמוה עליו למה לא תמה שאין מציאות לאותה נוסחא בפי' הגמרא וכבר כתבתי הנוסחא האמיתית בדברי הרמב"ם מוסכם עם הגמרא: ומה שכתב וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה זה נמשך למה שעלה על דעתו שיש מקום לאותה סברא שכתב בשם הרמב"ם אבל לפי האמת לא הו"ל לכתוב וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה דתלמוד ערוך הוא ואין כאן חילוף סברא בזה: ומ"ש שחילק הרמ"ה עד עשר בחזקת שאינו חריף וצריך בדיקה וכו'. נראה שטעמו מדאמרינן בגמרא כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה משמע שבתוך שנים הללו אין מקחן וממכרן קיים עד שיבדקוהו אם הוא חריף: ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שמבן עשר ואילך כל שאינו שוטה ממכרו ממכר כלומר לאפוקי מהרמ"ה שכתב ומכאן ואילך סתמיה בחזקת חריף עד שיתברר שאינו חריף דמשמע שאם אינו חריף אין ממכרו ממכר וכתב הרב המגיד בודקין את הקטן וכו' פירוש במטלטלין הוא וזהו מה שאמרו כל חד וחד לפום חורפיה קטן היודע בטיב משא ומתן וכו' פחות משתות מחילה בפרק הנזקין וטעותן עד כמה אמר רבי זירא עד שתות כגדול ופר"ח ופירש המחבר דעד שתות הוא מחילה כגדול שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח וכן פרש"י ז"ל אף על פי שמצאתי במקצת פירושים וטעותן של פעוטות עד כמה הויא עד שתות כגדול עד שתות קנה הקונה ומחזיר אונאה נראה שהוא טעות סופרים אלא עד שתות מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה וזה פשוט ובהשגות א"א שהקטן אין לו מחילה כדאמרינן בריש אלו מציאות יתמי לאו בני מחילה נינהו עכ"ל ודברי תימה הם שאם כן הו"ל בגמרא לפרש והיאך יאמרו עד שתות כגדול ויהיה בגדול מחילה ובקטן ניתן לחזרה ומ"ש דיתמי לאו בני מחילה נינהו מ"מ חכמים שתקנו שיהיה ממכרן ממכר משום כדי חייהם הם תקנו שיהיה טעותן כגדול וגדולה מזו אמרו מתנתן מתנה אפילו מתנה מרובה ודברי המחבר עיקר עכ"ל. וכתב עוד הרמב"ם. בפ' הנזכר קטן שהגדיל והביא הזכר ב' שערות אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין. וריב"ש כתב בסימן תס"ח שאם הגיע הזכר לי"ג ויום אחד והנקבה לי"ב ויום אחד אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כיון שהוא גדול ובזה יפה כחו מן הפעוטות שאין מוכרים אף במטלטלין אלא א"כ יודעים בטיב משא ומתן כמו שיפה כחו מהם בקרקעות שהפעוטות אין מוכרים אע"פ שיודעים בטיב משא ומתן והגדול מוכר מהם כל שיודעים בטיב מו"מ: ומ"ש בד"א כשאין לו אפוטרופוס אבל יש לו אפוטרופוס אין ממכרו ממכר בסוף פ' מציאת האשה (כתובות ע.) תנן התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר רפרם ל"ש אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר ודייק לה ממתניתין דהתם ופירש"י אפוטרופוס. שמינהו אבי יתומים או ב"ד. וכתב ריב"ש בתשובות סי' הנזכר דה"ה לב"ה שסמכו יתומים אצלן מעצמו או שמשתדל בנכסיהם שדינו כדין מינהו אבי יתומים כדאיתא בפ' הנזקין בכולן כיון שהם יכולים למכור לצורך היתומים נסתלק כח היתומים במשא ומתן דהא ליכא טעמא דכדי חייו. וכת' עוד שם בשם הרא"ה מדאמרינן בפעוטות דאם יש להם אפוטרופוס אין ממכרן ממכר במטלטלין משמע דבגדול אפילו יש לו אפוטרופוס כגון שמינה אותו אביהם להם לזמן ידוע אע"פ כן מיד שהוא גדול מקחו מקח וממכרו ממכר אלא שאין מוציאין הנכסים מיד האפוטרופוס למסרן ליורש כל אותו זמן שצוה מוריש ויש הוכחה לדבריו בס"פ מציאת האשה : ומ"ש וטעמא דתקנו חכמים שיהא ממכרו ממכר משום כדי חייו כבר כתבתי דהכי איתא בפרק הנזקין ופרש"י משום כדי חייו דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה ולא זבני מיניה: ומ"ש בשם רבינו האי כן כתבו שם בשמו הרא"ש והר"ן ז"ל: ומ"ש בשם הרמב"ם טעות סופר הוא וצריך להגיה הרמב"ן בנו"ן וכ"כ שם בשמו הרא"ש והר"ן וכתבו שהביא ראיות לדבריו: ומ"ש ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל שם כתב על דברי הרמב"ן ז"ל דהכי מסתבר. וכתב ריב"ש בתשובה שכך הסכים הרשב"א ז"ל:
ב סָעִיף ב ומ"ש ומתנתו נמי הוי מתנה משש ואילך ויודע בטיב משא ומתן בין במתנה מרובה בין במתנה מועטת בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע בעיא דאיפשיטא פ' הנזקין:
ג סָעִיף ג (ד) ומ"ש ודוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא שם אהא דאמרי' דמתנתו מתנה בין במתנה מרובה בין מועטת וכו' כתב הרא"ש מדלא קאמר נמי אחד מתנת מטלטלין ואחד מתנת קרקע נראה דדוקא במטלטלי דאיירי בהו קאמר והא דאמרי' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנה:) גבי פחות מבן עשרים דאין מוכר בנכסי אביו ומתנתו מתנה במקרקעי התם בגדול בן י"ג ויום אחד אלא שאין מוכר עד שיהא בן עשרים עכ"ל: ומ"ש אפילו נתנו לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופוס שלא ירשה מאביו אפ"ה לא הוי מתנתו מתנה כ"כ הרא"ש בתשובות סוף כלל פ"ה וסוף כלל א': ומ"ש בשם הרא"ש בתשובה שאם ירש שטר חוב מאביו שיכול ליתנו לאחר בכתיבה ומסירה דלענין זה חשוב כמטלטלין ויכול ליתנו בכלל הנזכר סי' ט': ומ"ש בשם ר"ח דמתנתו מתנה אפילו אם יש לו אפוטרופא וכו' כ"כ הרא"ש בסוף פ' מציאת האשה וז"ל פסק ר"ח בשם רבי' האי גאון ז"ל אבל במתנתו מתנה אע"ג דבפ' הנזקין מיבעי' כשאין שם אפוטרופא אם מתנתו מתנה ופשיט דמתנתו מתנה ומדאיבעי' לן היכא דמקחו מקח משמע דפשיטא דהיכא דאין מקחו מקח דאין מתנתו מתנה מיהו לא דמי דלעולם מתנתו מתנה בין יש שם אפוטרופוס בין אין שם אפוטרופוס דהא דאין מקחו מקח בשיש שם אפוטרופוס לפי שעל אפוטרופוס ליקח ולמכור אבל ליתן אין הרשות בידו והואיל ומתנתו מתנה משום דאי לא עביד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה אין חילוק בין יש שם אפוטרופוס בין אין שם אפוטרופוס עכ"ל וריב"ש בסי' ק"ט כתב על דברי ר"ח ויש מי שלא חלק בזה אלא מתנה כמכר היא וכשם שאינו מוכר אפי' מטלטלין כשיש לו אפוטרופוס כך אינו נותן וכן דעת הרמב"ם ז"ל פרק כ"ט מה"מ אבל נראה מדבריו שמדעת האפוטרופוס מתנתו מתנה ומקיים האפוטרופוס במתנת הקטן אע"פ שאין האפוטרופוס לבדו יכול ליתן כלום מנכסי יתומים עכ"ל :
ד סָעִיף ה ומ"ש בשם הרמב"ן אין מקח קטן קיים במטלטלין אלא כשמשך או המשיך וכו' ט"ס הוא וצריך להגיה הרמב"ם במ"ם כי דברים אלו הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ט מה"מ וכתב ה"ה אין מקח הקטן וכו' כבר נתבאר פ"ט שהיתומים אינן מקבלין מי שפרע כדמשמע בפ' הנזקין (גיטין נב.) והוא ביתומים שיש להן אפוטרופוס וכן הדין לקטן עצמו ועיקר:
ה סָעִיף ו וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר וכו' נתן טעם המחבר לקנין הקטן למה הוא סובר שאינו מועיל לפי שסתם קנין לכתיבה עומד וכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין ודין השכירות פשוט הוא דאינו מועיל דשכירות מכירה ליומיה היא ואין ממכרו ממכר במקרקעי ומכאן שאם השכיר הקטן בית לדור שיכול לחזור בו ואין מעשיו כלום ובהשגות א"א וכן אני אומר שאם הקנה בקנין קנו שהקנין לא גרע מכסף והוא כסף עצמו והוא מעשה דגיטין (לט:) דההיא אמתא דשדא לה מרה כומתא וא"ל קני הא וקני נפשך וכו' נמצא שהוא כסף גמור דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי וכן אם קנה הוא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו אבל אם השכיר מקום פירות ולא קנו מידו לא עד כאן ואיני מבין דבריו מה ענין זה לדמיון שהקנין ככסף דאם הוא ככסף ודאי לא קנה המקבל כמו שכתב המחבר שאין הכסף קונה ביתומים וכבר נתבאר וגם מה שאמר שהוא כסף גמור דעדיף משאר כסף וכוונתו ז"ל לומר דהקנין בעבדים גומר להוציאן לחירות ואינן צריכין גט שיחרור והכסף אינו גומר שעדיין הם צריכין גט שיחרור ויליף לה מעובדא דההיא אמתא חוץ מכבודו שאינו דבפירוש השוו שם הקנין לכסף ולא יפו כחו כלל וכ"ש שיש שם מפרשים דלאו בתורת קנין היה עושה אותו מעשה סוף דבר איני רואה בכל מה שהביא הר"א שום דמיון בדין קנין אם הוא מועיל:
ו סָעִיף ח וכן קטן שקנה מטלטלין וכו' ראיה לדבר שאין חצר של קטן ולא ד' אמות שלו קונין מימרא מפורשת בפ"ק דמציעא (י:) ובהלכו' וסובר המחבר דכ"ש שכירות מקום שאינו קונה דלא עדיף מחצרו ומ"מ אין מכאן ראיה להיכא שקנו מאחרים מפני מה לא זכה ודעת ההשגות שלא אמרו אין לו חצר אלא במציאה אבל כל זמן שדעת אחרת מקנה יש לו חצר כמו שיתבאר למטה:
ז סָעִיף ט אבל הקטנה שנתרבתה חצרה מידה וכו' ג"ז מבואר שם בגמרא הדין והטעם שחצר הקטנה הוא מדין יד כמ"ש:
ח סָעִיף י ויראה לי שהקטן שקנה קרקע וכו' מבואר בגמרא שמי שמקנה קרקע לקטן שקנה והכי משמע לכאורה פרק האיש מקדש (קידושין מב.) דאמרי' מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ממטה וכו' פרש"י וקטנים הרבה הוי בנחלת הארץ וכשלא בפניהם דמי ואע"ג דאדחייא הך אוקימתא מ"מ מפורש הכי בס"פ יש נוחלין (בבא בתרא קלז:) גבי ההיא דיקלא אזל רב ביבי אקנייה לבנו קטן וכבר כתבתי שיש סוברים דאפילו מדאורייתא יש להם זכייה כשדעת אחרת מקנה ומה שחדש המחבר הוא שאפי' במקח שהרי אין מקחו מקח ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו ובהשגות א"א מעתה לפי דבריו אם קנה מטלטלין ושכר את מקומן למה אמר למעלה שלא קנה והלא המוכר זכה לו המטלטלין ע"י שכירות ובכל מיני זכיה זכין לו לאדם שלא בפניו הילכך זכה בשכירות מקומן וכשאמרו איו לו חצר ואין לו ארבע אמות לענין מציאה בלבד אמרו ע"כ ובאמת אין מדברי המחבר תפיסר על עצמו שאע"פ שכשהשכיר לו הלוקח מקום המטלטלין יהיה השכירות קיים מכל מקום לא קנה בכך המטלטלין לדעתו ז"ל לפי שחצרו מדין שליחות ואין קטן עושה שליח ומ"מ מה שכתב הרא"ש ז"ל שלא אמרו אין לו חצר אלא במציאה יש לדון בדבר ואין לי הכרע בו עכ"ל:
ט סָעִיף יב ויראה מדברי אדוני אבי דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל וכו' ומשהגדיל דהיינו משהביא שתי שערות אחר שהיה לו י' שנים ט"ס הוא וצריך להגיה י"ג במקום י' וכן מצאתי בספר מוגה בסוף פרק מי שמת איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר ר"נ בן י"ח ורב הונא בר חנינא אמר ר"נ בן כ' ואסיקנא דהלכה כמ"ד בן כ' וכתב הרא"ש ומיירי שא"י יודע בטיב מו"מ וגם אינו שוטה ונראה דדוקא מכירתו אינה מכירה בפחות מכ' אבל מקחו מקח במקרקעי משעה שנעשה גדול דהא טעמא דאין מוכר מפרש לקמן משום דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ומזבין לנכסיה דאבוה ובלקנות לא שייך האי טעמא ומהאי טעמא נראה נמי דדוקא נכסי אביו אבל אם קנה קרקע יכול למכרו דכיון שקנאו א"כ לא מקרבא דעתיה לגבי זוזי שהרי בזוזי קנאו ואוהבו יותר מזוזי וכן פי' רב אלפס דדוקא בנכסי אביו קאמר ור"ת פי' דאורחא דמלתא נקט אביו וה"ה נמי אם קנה קרקע אין יכול למכרו וקצת משמע כן מדקאמר דאין עדותו עדות במקרקעי כיון דאין מכירתו מכירה ואם היה בשום מקרקעי מכירתו מכירה היה נמי יכול להעיד וגרסינן תו בגמרא שם שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת י"ד שנה ויום אחד יודעת בטיב משא ומתן מהו שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ולשלח ליה תינוק מעשה שהיה כך היה ולשלח ליה תינוקת בת י"ב שנה ויום אחד מעשה כך היה וכתב הרא"ש לפי ששמע גידל מרבא בסתם הבן אינו מוכר בנכסי אביו עד שיהא בן י"ח שנה שאל ממנו אי איירי נמי בקטן שהוא פקת ויודע בטיב משא ומתן והשיב לו דהא דבעינן שיהא בן י"ח שנה היינו בקטן שאינו שוטה וגם אינו פקח אבל אם הוא פקח ויודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו כשהוא בן י"ג אם הביא שתי שערות ורב אלפס לא כ"כ ויותר נראה כמו שכתבתי עכ"ל: ומעתה מה שכתב רבינו ויראה מדברי א"א ז"ל דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכרו עד שיגדיל ומשהגדיל דהיינו משהביא ב' שערות אחר שהיה לו שלש עשרה שנים אם הוא חריף ופקח ויודע בטיב מו"מ אז דינו כגדול לכל דבר ומקחו מקח וממכרו ממכר בין במקרקעי בין במטלטלי אפילו שירש מאביו:
י סָעִיף יג ואי לא חריף אז לא הוי ממכרו ממכר בקרקע שירש מאביו אף ע"פ שאינו שוטה עד שיהא בן עשרים שנה שלמים מבואר בדברי הגמרא ובדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך: ומה שאמר ויביא שתי שערות ואפי' אם הביא תוך שנת עשרים עדיין אין יכול למכור מבואר שם בגמר' ויתבאר בסמוך: ומה שכתב ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי גבי קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו: ומה שכתב ואם הוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות עדיין חשוב קטן ואינו יכול למכור עד שיהא בן ל"ו שנים בד"א בשלא היה לו סימני סריס אבל אם היה לו סימני סריס מיד כשהוא בן כ' חשוב גדול ויכול למכור שם בגמרא אהא דמותיב למ"ד דאין הבן יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' מדתניא מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני המשפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבדקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ואי אמרת מבן כ' כי בדקו ליה מאי הוי והא תנן בן עשרים שלא הביא שתי שערות יביאו ראיה שהוא בן כ' והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם לאו איתמר עלה א"ר שמואל בר רב יצחק אמר רב והוא שנולדו בו סימני סריס וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני רבי חייא עד רוב שנותיו איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן ואסיקנא תוך זמן כלפני זמן וכתבו כל זה הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם בפכ"ט מהלכות מכירה. ופר"ש והוא הסריס. והרי הוא סריס ולא חולץ ולא מייבם אלמא מבן עשרים ואילך אע"ג דלא אייתי שערות כגדול מחזיקינן ליה ומפני שהוא סריס לא מייתי שערות: והוא שנולדו בו סימני סריס. סימנים המפורשים ביבמות דכיון דאיכא תרתי חשבינן ליה כגדול אבל בן כ' שלא הביא שערות ואין בו סימני סריס חשבינן ליה כקטן עד רוב שנותיו כדמפרש ואזיל. ואי נולדו בו סימני סריס מקמי דליהוי בן כ' ושערות נמי לא אייתי אכתי לא סמכינן למחשביה סריס עד דליהוי בן כ' ויהא בו סימני סריס דאיכא תרתי: וכי לא נולדו סימני סריס. ושערות נמי לא הביא עד כמה נחזיקהו בקטן: רוב שנותיו. ל"ו שנים: תוך זמן. שנת עשרים גופה והביא שערות: כלפני זמן. שאין מכירתו מכירה בנכסי אביו. וזה לשון ריב"ש בסימן תס"ח הגיע לכלל כ' שנה שלמות והביא גם כן שתי שערות מעתה הרי הוא כבן ע' שנה ומוכר בין במטלטלין בין בקרקעות בין שלו בין של אביו ואף אם אינו יודע בטיב משא ומתן דלא בעינן יודע בטיב משא ומתן אלא בפחות מבן כ' שעדין לא עמד על סוף דעתו אבל בן כ' שהביא ב' שערות או שנולדו בו סימני סריס הרי עמד על סוף דעתו ואי השתא לא ידע לעולם לא ידע ואי אמרת דאפי' בבן כ' כל דלא ידע בטיב משא ומתן לא מזבין אימת מזבין כל הכי (נעביד) וניזיל עכ"ל והביא ראיה לדבר: וכתב עוד ומה שאמרנו בבן כ' שיכול למכור אף בנכסי אביו זהו דוקא בשהביא ב' שערות אבל אם לא הביא ב' שערות אינו יכול למכור ואפילו בנכסי עצמו אלא במטלטלין כדין הפעוטות לפי שזה כיון שלא הביא ב' שערות עדיין קטן הוא (כיון שלא הביא ב' שערות) אע"פ שהוא בן כ' אא"כ נולדו בו סימני סריס שאז נתברר שהוא גדול: וכתב עוד ופי' רוב שנותיו הרמב"ם כתב בן ל"ה שנה ויום אחד והרמ"ה כתב בן ל"ה שנה ושלשים יום מן השנה האחרת: ומה שכתב רבי' אבל אם קנה קרקע או ניתן לו במתנה יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל אפי' אינו יודע בטיב משא ומתן רק שאינו שוטה מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך וז"ל ומהאי טעמא נראה דדוקא נכסי אביו אבל אם קנה קרקע יכול למכרו דכיון שקנאו א"כ לא מקרבא דעתיה לגבי זוזי וכו' וכן פי' רב אלפס דדוקא בנכסי אביו קאמר ואע"פ שכתב שר"ת פי' דה"ה אם קנה קרקע וכו' וגם כתב שקצת משמע כן בגמרא נראה לרבינו דסברא קמייתא נקט הרא"ש עיקר מאחר שרב אלפס סובר כן ואהא קאי מ"ש רבינו בתחלת דבריו ויראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל כלומר אע"פ שאין זה מבואר בדבריו שהרי הביא שתי הסברות ולא הכריע ביניהם מ"מ היותר נראה מדבריו הוא סברא קמייתא דאם קנה קרקע יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל דאילו שאר דברים שכתב כאן מבוארים הם בדברי הרא"ש ולא הו"ל לכתוב עליהם לשון ויראה מדברי. ומ"מ איכא למידק על מ"ש דאם ניתן לו במתנה יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל דהא ההוא טעמא שכתב הרא"ש דכיון שקנאו לא מקרבא דעתיה לגבי זוזי לא שייך גבי ניתן לו במתנה וא"כ הול"ל שלא יוכל למכרו כמו קרקע שירש אביו ומתוך דברי ריב"ש שאכתוב בסמוך אצל דברי הרמ"ה יתיישב זה דאי לאו דטרח קמי' לא הוה יהיב ליה וכיון דלאו ממילא אתו ליה קפיד בהו: ומ"ש ואפי' קרקע שירש יכול ליתנו מיד לאחר שיגדיל אפילו אינו יודע בטיב משא ומתן שם בפרק מי שמת אמר אמימר ומתנתו מתנה ופר"ש מתנתו. של בן י"ג ויום א' הויא מתנה אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואין מכירת קרקעותיו מכירה וכ"כ ריב"ש בתשובה סימן תס"ח וז"ל אף בנכסי אביו דוקא למכור בעינן בן כ' אבל לתת לא אלא מתנתו מתנה אף בנכסי אביו כיון שהוא גדול ואע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואפי' בקרקעות דבמתנה לא תקון רבנן מידי וכיון שמן הדין משאו ומתנו קיים כיון שהוא גדול לענין מתנה העמידוהו חכמים על דינו כדאמרי' התם אמר אמימר מתנתו מתנה והסכימו המפרשים ז"ל דאף בנכסי אביו הוא ואף בשאינו יודע בטיב משא ומתן עכ"ל וכ"כ ה"ה בפכ"ט מה"מ בשם המפרשים ז"ל ומפרש טעמא בגמרא משום דקים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה גבי זוזי ואי אמרת זביניה זבינא זימנין דמקרקשי ליה זוזי ואזיל מזבין לכולהו נכסיה גבי מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה אמרו רבנן תיהוי מתנתו מתנה דליעבדו מיליה. והרא"ש בתשובות כלל פ"ה האריך להוכיח דלדברי כל הפוסקים הא דאמר אמימר ומתנתו מתנה דוקא כשהוא בן י"ג ויום אחד אבל בציר מהכי אין מתנתו מתנה ואפילו בקרקע שניתן לו ואע"פ שהוא יודע בטיב משא ומתן ונתן טעם לדבר משום דמה שהוא יודע בטיב משא ומתן מהני לענין מכר וקנייה שלא יזלזל בדמי שוויו אבל לענין מתנה כיון דלאו בר דעת הוא לא מהני משום דכיון דלאו בר דעת הוא יפתוהו ליתן וחשו טפי לקרקעות דהוי דבר מסויים. והעלה דאפי' נתנו קטן במתנת שכ"מ לא מהני: (ב"ה) וכתב ה"ה בפ' י"ט מהלכות מכירה על מ"ש הרמב"ם מתנתו כשהוא פחות מבן כ' בין מתנת בריא בין מתנת שכ"מ קיימת פי' ויותר על י"ג והביא ב' שערות דאי לא אין מתנתו מתנה כמ"ש המחבר למעלה וכן מתבאר בגמרא עכ"ל: ומה שכתב בשם רב אלפס דאפילו בנכסים שקנה אינו יכול למכור עד שיגדיל וכו'. אמאי דפסק הלכה כמ"ד למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' כתב דהא דגידל בר מנשיא דבת י"ב ויום א' אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר לא למכור בנכסי אביו הוא אלא למכור בנכסי עצמו כגון דזבין ליה אפוטרופא דיליה כד הוה קטן ובעי איהו השתא לזבונינהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מהל' מכירה קטן שהגדיל והביא הזכר ב' שערות אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב שנה אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל בקרקע אין מעשיו קיימים עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל בד"א בקרקע שלו אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישין אין ממכרו ממכר עד שיהא בן כ' שנה אע"פ שהביא ב' שערות ויודע בטיב משא ומתן שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם עכ"ל. וכתב ה"ה אבל בקרקע וכו' מפורש בפרק מי שמת אם יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר וכו' בד"א בקרקע שלו וכו' זה מפורש שם ואמרו בפרק התקבל בשמועה דג' מדות בקטן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' והוא אפי' ביודע בטיב משא ומתן כדאיתא בהלכות בפ' מי שמת פי' אבל כשהוא בן עשרים והביא ב' שערות אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אפי' בקרקע אביו וכ"כ ן' מיגא"ש ז"ל והביא ראיה לזה ועיקר עכ"ל . כתב נ"י בפרק מי שמת בשם הריטב"א דקטן כיון דעל הרוב מוזיל ומזבין לא פלוג רבנן ואפילו כי מזבין ביוקר זביניה לאו זבינא ויכול לוקח למהדר ביה עכ"ל. וכתב עוד שם בשם הרא"ם דכל שיש לו כ' וסימנים אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר ושהרא"ה והריטב"א חולקים. קטן שנתן במתנת שכ"מ קרקעות ומטלטלין עיין במרדכי ס"פ מי שמת. כתוב בהגהות מרדכי דבתרא וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו כי גדלי יתמי דהוו בני מיעבד דינא דהיינו מי"ג ואילך שמחויבין במצות [תוציא] שט"ח שיש לך על אביהם ותשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים קטנים והיינו י"ג שנה והא דאמרי' פרק מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ה"מ שמוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביהם מוכרים ב"ד מי"ג ואילך ואפי' במלוה על פה ויש עדים שהלוהו ולכי גדלי יתמי ישבע ויטול עכ"ל רשב"ם: [%א] כתב הרשב"א שאלת מה שאמרו ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים מי צריך להביא ראיה המוכר או הלוקח. תשובה שורת הדין כל שנתקיים שטר המקח הלוקח נאמן לפי שאין העדים רשאים לחתום על שטר ממכרו עד שיהא בן כ' ולפיכך כשחתמו חזקה נתברר להם שהוא בן כ' ושהביא ב' שערות ואם לא כן לא היו חותמין כדר"ל דאמר חזקה אין העדים חותמים אא"כ נעשה גדול והיינו דאמרינן בפרק מי שמת גבי אותו שבבני ברק שמכר בנכסי אביו אלא שאני מפקפק עכשיו שאין העדים יודעים זה אם נסמוך על חתימתם דומה למה שאמרו בפרק זה בורר (סנהדרין כט:) גבי אידיתא ומי איכא דאנן לא ידעי' וספרי דבי רב ידעי וכו' אלמא כל היכא דאיכא לספוקי אי ידעי מספקינן כל שכן עכשיו שהוא ודאי דלא ידעי אלא שי"ל דכל כי האי מסתמא לא חיישינן מדלא אשכחן דחשו לה בכל דוכתי ובכל מקום אמרו חזקה אין העדים חותמין אלא אם כן נעשה גדול וכ"ש כשהקרקע ביד הלקוחות עכ"ל: [%ב] וכתב עוד שנשאלת אם קטן יכול לשעבד נכסי אביו והשיב שיעבודו שעבוד ולא אמרו אלא מכר שאם אי אתה אומרכן נמצאת נועל דלת בפניו שלא ימצא מי שילונו ולא מי שימכור לו ולא מי שיקח ממנו: [%ג] וכתב עוד שם אפי' מכר בנכסי אביו שאמרו לא עשה כלום מ"מ חייב הוא להחזיר דמי המכר ואפי' ליתנהו להנהו זוזי חייב לשלם מנכסי אביו וגובה הלוקח מנכסים בני חורין ולא מהמשועבדים שכל שאין עיקר המקח מקח חזרו המעות להיות כמלוה על פה כדאסיקו במעשה דפרדיסא פרק חזקת ומסתברא שאפילו אין לו שאר נכסים לגבות מהם גובה מנכסי האב: [%ד] כתוב בתשובות להרמב"ן סי' ב' אין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר אלא במטלטלין אבל במקרקעי אין מעשה קטן כלום ומעשיו בטלים מעכשיו ואף על פי שלא חזר בו ממילא הוא בטל והקרובים או ב"ד מבטלין הדבר ומונעים מקבל המתנה מלאכול פירות ומ"מ אם רצה הקטן שתתקיים מתנתו ומתוך כך אכל הפירות אין מוציאין מידו ואפילו חזר בו הקטן אחר שאכלן אינו חייב לשלם שאע"פ שהיה סובר שמתנתו מתנה ומתוך כך היה מניחו לאכול והו"ל מחילה בטעות הא קיי"ל מחילה בטעות כי האי הויא מחילה כדאיתא באיזהו נשך (כז.) וקיי"ל דמחילת פעוטות הויא מחילה דהא אסיקנא בפרק הנזקין דמתנתו מתנה ומתנה ומחילה כי הדדי נינהו וכ"ש אם נתרצה בפירוש שיאכל מקבל מתנה הפירות ואפילו חזר בו אחר שלקטן ואין שומעין לו כיון שהוא בן דעת וממכרו ממכר במטלטלין וה"ה למתנתו. הר"ן בתשובה סי' מ"ט כתב בדינים שבסימן זה וכתב בקרקעות אין מעשה הפעוטות כלום אפי' אין להם אפוטרופוס אע"פ שמצאתי בספר העיטור באות מכירת קרקעות כלשון הזה וה"מ בנכסי אבוה אבל בנכסי דידיה ומקרקעי דידיה אפילו מבן ו' כשם שמקחו מקח כך ממכרו ממכר אינן דברים של עיקר לסמוך עליהן או אפשר שטעות הוא בספרים ומה שכתבתי במטלטלין שיצאו מקרקעות לא שמעתי מעולם חילוק במטלטלין אם יצאו מקרקעות אם לאו כל שהן עכשיו מטלטלין גמורים וכתב עוד הפעוטות שקדמו ומכרו בנכסים מועטים במקום בנות לא הפסידו הבנות מזונותיהן דכיון שהפעוטות מן הדין אין מעשיהם כלום אלא דתקון להו רבנן משום כדי חייהם בכגון דא שיעשו שלא כהוגן לא תקנו להו רבנן עכ"ל: וכתב הרמ"ה איכא מרבוותא דאמרי דוקא בנכסי אבוהון דשכיחא עבדו רבנן תקנתא וכו' וכתב הוא שאין חילוק בין נכסי אביו לשאר מורישיו וכו' כבר כתבתי בסמוך דברי הרמב"ם ז"ל שהשוה נכסי שאר מורישיו לנכסי אביו וכתב ה"ה שכ"כ בעל העיטור ושהרשב"א ז"ל נחלק על זה ואמר שהדברים אמורים בדוקא כלומר בן ממש ובנכסי ירושת אביו הא בן בנכסי מתנת בריא מאביו או בת בנכסי ירושת אביה או בן בנכסי ירושת שאר מורישים חוץ מאביו הרי ממכרו באותם נכסים כממכרו בנכסי עצמו והטעם שהחכמים לא תקנו אלא בדבר המצוי ונכסי ירושת האב לבן מצויה ושאר ירושות אינן מצויות וכן מתנת בריא מאב לבן אינה מצויה ולא חששו אלא למצוי אלו דבריו עכ"ל. והר"ן בפרק התקבל כתב סברות אלו וכתב שהרשב"א הביא ראיה לדבריו וכתב הר"ן עליה אין זו ראיה של כלום ודברי הראשונים נראים לי עיקר עכ"ל וכן יש לדקדק מדברי הרי"ף בפרק מי שמת גבי ההיא דגידל בר מנשיא דלא אשכח שיהיו לבן שלש עשרה ויום אחד נכסי עצמו שיוכל למכור אלא דזבין ליה אפוטרופא דיליה כד הוה קטן וזה לשון ריב"ש בסי' תס"ח דעת הרמב"ם ז"ל וכל הראשונים והאחרונים ז"ל דנכסי אביו לאו דוקא דהוא הדין קרקעות שאר מורישיו אלא שדברו בהווה וכן דעת הרי"ף ז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל שהטעם בכולן שוה שחשו חכמים ז"ל שכיון שבאו לו בירושה דלא טרח בהו וממילא אתו ליה לא קפיד עלייהו ומזבין להו לכולהו משום דתינוק מקרבא דעתיה לגבי זוזי אע"פ שיודע בטיב משא ומתן עד שיהא בן עשרים שהרי עמד על דעתו והרי הוא כבן ע' שנה ואיתא להאי בכל מה שבאו לו בירושה אבל בקרקעות של עצמו שלא באו לו בירושה כיון דטרח בהו קפיד עלייהו וכן באותן שניתנו לו במתנה דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה ולאו ממילא קא אתו ליה אלא שהרשב"א ז"ל כתב דדוקא נכסי שאר מורישיו וכן כתב דדוקא בן אבל לא בת דכיון דלא שכיח לא תקינו ליה רבנן ובכל זה לא הודו לו עכ"ל ועיין שם בסימן הנזכר כי האריך לכתוב בכל דינים שבסימן זה ועיין עוד שם בסי' שע"ה וסי' כ' וק"ח ועיין בתשובות הרשב"א סי' תתצ"ח : ומה שאמר וכן אם נתנו לו במתנת שכיב מרע שהיא כירושה דינו כירושה אבל אם נתנו לו במתנת בריא דינו כשאר נכסי שקנה או נתנו לו במתנה כ"כ ריב"ש בתשוב' הנזכרת:
יא סָעִיף יד ומ"ש וכתב עוד אע"ג דמכר קודם שנתברר שהוא גדול וכו' אין מכירתו כלום וכו' מ"מ אם נתברר שהוא סריס וכו' הוי מכר למפרע ז"ל ריב"ש בסי' תס"ח הנה נתבאר שאף בן עשרים שלא הביא ב' שערות עדיין קטן הוא עד שיביאם או שיולדו לו סימני סריס אמנם יש הפרש בין הבאת ב' שערות לסימני סריס דבהבאת ב' שערות אינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שיביאם ואילך ובסימני סריס אבן כ' נעשה גדול למפרע מבן י"ג שנה ויום אחד לפי שעתה נתברר שהוא סריס ממעי אמו ומה שלא הביא ב' שערות היה בסבת זה והא דבעינן ב' שערות זהו במי שעתיד להביאם אבל זה שהוא סריס ממעי אמו ואינו עתיד להביאם הרי הוא גדול מי"ג שנה ויום אחד כן כתב הרמ"ה ז"ל עכ"ל:
יב סָעִיף טו כתב הרמב"ם ז"ל פחות מבן כ' שמכר בנכסי אביו חוזר ומוציא מיד הלקוחות בין קודם כ' בין לאחר כ' וכו' עד שהרי רצה בממכרו וכו' בפכ"ט מה"מ וכתב ה"ה אפשר שלמד הרב ז"ל זה ממה שאמרו מתקדשת למיאונין כיון שגדלה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה ואע"ג דהאי ממונא ושם איסורא מ"מ גם זה מדין שתיקה הוא ואף כאן היא כהודאה ומועילה זה נראה דעת המחבר אע"פ שאיני רואה בראיה זו הכרח וכן גבי פרנסה אמרו שאם לא מיחתה שהפסידה עכ"ל:
יג סָעִיף יז מי שמכר בנכסיו או בנכסי אביו ומת ובאו קרוביו וערערו וכו' בפרק מי שמת (בבא בתרא קנה.) מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבדקו א"ל אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה ומסיק התם בגמרא טעמא אחרינא מאי קאמרי קטן היה חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול והרמב"ם בפכ"ט מה"מ כתב שלש הטענות ורבי' לא חשש לכתוב אלא האחרונים : כתב הרשב"א שנשאל על מי שנתן מתנה לקטן על ידי גדול ומסרה המקבל לקטן והפסידה והשיב אם הקטן הגיע לעונת הפעוטות זה שמסרה לו פטור אבל אם לא הגיע לעונת הפעוטות לא ימסור לו לכתחלה ואם החזיר לו מסתברא שאינו חייב בתשלומין כל שהגיע לידיעת צרור וזורקו אגוז ונוטלו ומה ששאלת אם נעשה אפוטרופא מן הסתם נראה לי שאם היה שם הקטן בשעה שמסר לזה יש הוכחה שלא ע"ד שיזכה לו בלבד מסר לו שאם לא כן למה לא מסר ליד הקטן עצמו אבל אם מסר לו במקום שאין הקטן מצוי אפשר שלא מסר לו אלא ע"ד זכייה בלבד ואם לא רצה ליעשות לו שומר הרשות בידו ולא שיהא רשאי למסור בידו משום השבת אבידה אבל אינו נעשה שומר ממש שיתחייב בתשלומין אם החזיר לו ואפילו לדעת רבינו האי דמחייב לכל אפוטרופוס בפשיעה ועיין בתשובותיו בדפוס סימן תתק"ו : דין קטן וקטנה לענין שיקנה להם חצירם או ד"א עי' בסי' רס"ח. כ' הריטב"א בתשובה המתנה שנתנה לך אותה קטנה ממטלטלין מתנה גמורה היא אם היא פקחת ויודעת בטיב משא ומתן כל שהיא משש שנים ולמעלה ואפי' היא מתנה מרובה כדאיתא בפרק הניזקין ומיהו בשטרי חובות אין מתנתה כלום דהא בעינן אגב או כתיבה ומסירה וקטן לאו בר הכי הוא וכמו שכתב הרמב"ם לענין מתנת המטלטלין שצריך שתהא במשיכה ולכך ראוי שתעשה ההקנאה לנדונייתא בשטרא ותתן לך כל המטלטלין במשיכה או בהגבהה כדינם גם תעשה לך מחילה מכל המטלטלין ולענין מה ששאלת אם הוא טוב שתשאל לבית דין שיעמידו לה אפוטרופוס לא טוב הדבר כי מי שמך לתת עליה שר ושופט שהרי לאחר שיהיה לה אפוטרופוס לא תוכל לתת ולמחול כדאמרינן בס"פ מציאת האשה (כתובות ע.) ואם אתה רוצה לפטור עצמך היום או מחר משבועה על מתנתה שנתנה לך תעשה מתנתה ומחילתה לך מהמטלטלין בפני שלשה ויעשו לך שטר מעשה בית דין לראיה ויכתבו בו שהכירו בה שהית' פקחת וראויה לתת מתנת מטלטלין ובזה די לך עכ"ל:
יד סָעִיף יח קטן שלוה מאחרים כתב הרמ"ה שחייב לשלם כשיגדיל והר"ר יונה כתב שאינו חייב לשלם וכו' וא"א הרא"ש זכרונו לברכה חילק בדבר וכו' בפ' שני דייני גזירות וכתב רבינו ירוחם בנתיב י"ט שאם ערב הקטן את אחרים פטור מלשלם אף כשיגדיל:
טו סָעִיף יט החרש דינו כקטן שמעשיו קיימים במטלטלין וכיצד הוא המכר ברמיזה שרומז באצבעותיו אבל לא בקפיצת פיו וכתב א"א ז"ל יראה מדברי רב אלפס שאף בקפיצה הוא מוכר ולא מסתבר לי דבפ' הניזקין (גיטין נט.) תנן חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין ופרש"י רומז ונרמז. מה שהוא רומז קיים ומה שרומזין לו והוא מתרצה קיים רמיזה בידיו ובראשו קפיצה עקימת שפתים שנאמר קפצה פיה ואינו סי' ניכר כרמיזה במטלטלין אם מכר מטלטלין ובגמ' א"ר נחמן מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין דברי הכל ברמיזה איכא דאמרי אמר רב נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגטין וכתב הרא"ש מדהביא רב אלפס ז"ל הך מימרא דרב נחמן בהלכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא דרב נחמן לקולא ולסברתו מדאמר רב נחמן דבריו אליביה דבן בתירא אלמא דקסבר הלכתא כוותיה ולא מסתבר לי דבכל התלמוד מפרשים האמוראים דברי התנאים לידע פירוש המשנה במה נחלקו אע"ג דלית הלכתא כוותייהו והבא להקל צריך ראיה עכ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ט מה"מ כדברי הרא"ש דברמיזה דוקא וגם הרב אלפס אפשר שזה דעתו ולא הביא דברי רב נחמן אלא ללמדנו דלת"ק דהלכתא כוותיה גטין נמי ברמיזה ולא אמרינן דמודה דסגי בקפיצה משום עגונה: ואחד חרש גמור שאינו לא שומע ולא מדבר ואחד נשתתק שאינו מדבר ושומע דינן שוה ובשניהם אין מעשיהם קיימים עד שיבדקו אותם וכו' דין חרש גמור כבר נתבאר בסמוך דרומז ונרמז במטלטלין וגבי נשתתק תנן בפרק מי שאחזו (גיטין סז:) נשתתק אמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו ובגמרא (דף עא) תניא כשם שבודקין אותו לגטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות וכיון דלנשתתק שהוא שומע צריך בדיקה כ"ש לחרש גמור דתנן ביה דרומז ונרמז במטלטלין דהיינו על ידי בדיקה דוקא: ומ"ש ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח נראה שטעמו משום דכיון שהוא מדבר מתוך דיבורו ניכר אם הוא בן דעת: ומ"ש ואין דעת הרמב"ם כן שכתב חרש שאינו מדבר וכו'. ז"ל הרמב"ם בפכ"ט מה"מ חרש שאינו שומע ולא מדבר או מדבר ואינו שומע כלום מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה אבל לא בקרקע ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות בכל בין במטלטלין בין בקרקעות והוא שיבדק כדרך שבודקין לגטין או יכתוב בכתב ידו עכ"ל. וכתב ה"ה שיש לתמוה עליו למה לא השוה מדבר ואינו שומע לשומע ואינו מדבר שהרי בפרק מי שאחזו הקשו על רב כהנא מדתניא מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זה אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם עכ"ל. ויש לדקדק עוד על הרמב"ם שכתב דשומע ואינו מדבר מקחו וממכרו ומתנותיו קיימים אף בקרקע ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א"כ בנשתתק דתנן דהרכנת הראש מהני לגיטין ע"י בדיקת ג"פ הן הן ולאו לאו וכן כתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפ' מי שאחזו ה"ה דלקרקעות מהני הנך מילי ולענין תמיהת ה"ה י"ל דההיא ברייתא דקתני מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ע"כ לא כפקחים ממש קאמר דפקחים ממש אינם צריכין בדיקה ואילו שומע ואינו מדבר צריך בדיקה וכיון דקתני מדבר ואינו שומע זהו חרש משמע דדינו כחרש גמור לדבריהם שלא נאמר בו בפירוש שאינו כחרש. ועוד י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דכי תניא במדבר ואינו שומע שהוא כפקח היינו דוקא בששומע קצת וקרי ליה אינו שומע לפי שאינו שומע לגמרי אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור ולשון הרמב"ם ז"ל דייק הכי שכתב מדבר ואינו שומע כלום:
טז סָעִיף כ שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת מי שהוא חרש וכו' בסוף כלל פ"ה:
יז סָעִיף כא שוטה אין מעשיו קיימים לא במטלטלי ולא במקרקעי מבואר פ"ב דכתובות (כב.) גבי בר שטיא דזבין נכסי וכו' ובפ' מי שמת (בבא בתרא קנה:) ההוא תוך זמן דזבין נכסי ואמר רבא לא עשה כלום משום דחזא ביה שטותא יתירתא דהוה משחרר לעבדיה וסימני שוטה כתבתי בטור אבן העזר:
יח סָעִיף כב וכתב הרמב"ם צריכים ב"ד להעמיד אפוטרופא לשוטה כדרך שמעמידין לקטן בפכ"ט מהלכות מכירה וטעמו מדתניא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות מח.) מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו:
יט סָעִיף כג מי שהוא עת שפוי ועת שוטה וכו' בפ' ראוהו ב"ד (ראש השנה כט:) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה הרי הוא שוטה לכל דבריו וכשהוא פקח הרי הוא כפקח לכל דבריו והכי משמע בפ"ב דכתובות (כ:) גבי בר שטיא דזבין נכסי ואי תרי מסהדי כשהוא שוטה זבין ותרי מסהדי כשהוא חלים זבין אמרי' בפ"ב דכתובות (שם) ואוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא ולא אמרן אלא דאית ליה חזקת אבהתא אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין וכתבו התוספות והרא"ש ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא דוקא בקרקע אמרי' הכי אבל במטלטלין הוו בחזקת המוחזק וכ"נ מפרש"י: ומ"ש וצריכין העדים לחקור הדבר היטב וכו' הם דברי הרמב"ם בפכ"ט מה"מ וז"ל וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה ע"כ כתב הרא"ש בפרק ב' דכתובות בשם הרמ"ה שוטה שנתנו לו נכסים במתנה אם הקנו אותם לו בקנין או בחזקה על ידי אחר קנאם קנין גמור ואין מכירתו בהם כלום אבל קנה נכסים אפי' זבין לו ע"י אחר לא זכה בהם זכיה גמורה עכ"ל :
כ סָעִיף כד השיכור מקחו וממכרו ומתנותיו קיימים והוא שלא הגיע לשכרותו של לוט ברייתא ומימרא פ' הדר (עירובין סה.) ופסקה הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"מ:
כא סָעִיף כה כתב הרמב"ם המוכר קרקע או מטלטלין וזכה בהן אחר ללוקח שלא מדעתו וכו' עד ואין צריך לקנות ממנו כלום בפכ"ט מהלכות מכירה ודברים פשוטים הם כתב ה"ה שדין העבד כתבו רבינו האי וכתב עוד ה"ה פשוט הוא זה שדין זה הוא בעבד כנעני ובו אמרו מה שקנה עבד קנה רבו:
כב סָעִיף כז ודין מכירת הבעל בנכסי אשתו ומכירת האשה פירשתי בספ' אבה"ע בסי' (צו):
כג סָעִיף כח ב"ד שמכרו או לקחו בנכסי יתומים וכו'. עד אבל אין מתנתו מתנה הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ל מה"מ וכתב ה"ה מבואר הוא שאין מתנתן כלום שאפילו למכור יש צדדים שאינן רשאים כדאיתא בהנזקין ונתבאר פי"ח מהל' נחלות עכ"ל ומ"ש ולא לצורך כל הדברים רשאין למכור כאשר יתבאר בע"ה בדין האפטרופסין בסי' ר"צ:
כד סָעִיף כט המוכר או קונה קנין בשבת או י"ה כו' ירושלמי פ' אחרון די"ט ופסקוהו הרי"ף והרא"ש וכ"פ הרמב"ם ז"ל בסוף ה"מ:
א סָעִיף א קטן דבר תורה אין מקחו מקח וכו'. משנה וגמרא פרק הנזקין דמבן שש ואילך תקנו חכמים שיהא מקחו מקח וכו' לא בפחות מבן שש ומבן שש ושבע ותמניא ותשע ועשר כל חד וחד לפום חורפיה ומפרש הרמ"ה דהיינו לומר דעד עשר צריך שיבדקוהו אם הוא חריף ומכאן ואילך סתמיה בחזקת חריף אבל חריף מיהא צריך אפילו אחד עשר ואם אינו חריף אין ממכרו ממכר ולהרא"ש הבדיקה היא שאם הוא חריף מקחו מקח בפחות מעשר מבן ו' ואילך כל חד וחד לפום חורפי' אבל מעשר ואילך אין צריך שיהא חריף רק שלא יהא שוטה: ומ"ש רבינו על שם הרמב"ם דעד י"ב שנה אין הקנאותיו כלום. כתב ב"י ספר מוטעה נזדמן לרבינו דהנוסחא האמיתית ברמב"ם הוא בזה הלשון קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל וכו' וכדאיתא בגמרא: בד"א שאין לו אפוטרופא וכו'. מימרא בפרק מציאת האשה והטעם דכיון שאין לו אפוטרופס אית ביה משום כדי חייו וביש לו אפוטרופוס כיון שהם יכולין למכור לצורך היתומים במשא ומתן דהא ליכא טעמא דכדי חייו והקשה הראב"ד היאך תקנו חכמים דפחות משתות הוי מחילה הא אמר בפ' אלו מציאות יתמי לאו בני מחילה נינהו והרב המגיד דחה קושיא זו דכיון דהיתה התקנה משום כדי חייו תקנו גם כן שיהא דין טעותן כדין גדול:
ב סָעִיף ב ומתנתו נמי הוי מתנה וכו'. בפרק הניזקין בעי אביי מתנתו מאי במטלטלין משום כדי חייו הוי זבינא אין מתנה לא או דילמא מתנתו נמי מתנה דליעבדו ליה נייח נפשיה ואסיקנא מתנתו מתנה אחת מתנת שכ"מ ואחת מתנת בריא אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת ואיכא למידק לרב האי שלא ימכור אלא כדי חייו וכי גרע מכירה ממתנה דאפילו מתנה מרובה הוי מתנה ונראה דרב האי דייק איפכא מדהוצרך התלמוד למיפשט דאפילו מתנה מרובה נמי מכלל דבמקח וממכר דוקא בכדי חייו ולהכי איצטריכו למימר דבמתנה אפילו מרובה הוי מתנה וטעמא דמילתא משום דמתנה לא שכיחא דיהיב אינש מתנה חנם אלא אם כן דעבד ליה חבריה נייח נפשיה הילכך אפילו מתנה מרובה נמי אבל מקח וממכר כיון דינוקא מיקרבא דעתיה לגבי זוזי חיישינן טפי דילמא מאבד את כל אשר לו על ידי מקח וממכר הילכך לא ימכור אלא כדי חייו ותדע שהרי התוס' והרא"ש הוצרכו לדייק מדלא קאמר נמי אחת מתנת מטלטלין ואחת מתנת קרקעות מכלל דדוקא במטלטלין הוי מתנתו מתנה ולא במקרקעי אלמא דאיכא סברא בפעוטות דבמתנה אפילו במקרקעי הוי מתנה אע"פ דבמקח וממכר אין ממכרו ממכר ומקחו מקח אלא במטלטלין ולא במקרקעי אלא ודאי דבמתנה יש להקל טפי ומטעמא דאמרינן ותו דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ו) איתא בהדיא דאלים כח מתנה מכח מכר במקרקעי דאע"ג דאין ממכרו ממכר בפחות מבן עשרים משום דינוקא מיקרבא דעתיה לגבי זוזי וכו' אבל מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה וכו' וכמו שכתב רבינו בסמוך סעיף י"ג והך סברא ס"ל נמי לרב האי גבי פעוטות מבן שש וכו' דבזבינא לא הוי זביניה זבינא אלא בכדי חייו אבל מתנתו מתנה אפילו במתנה מרובה:
ג סָעִיף ג ומ"ש ודוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא אפילו נתנו לו במתנה וכו'. כ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ה דלא תימא הא דתנן הפעוטות מקחן מקח במטלטלין אבל לא במקרקעי היינו דוקא במה שירש מאביו דכיון דלא טרח בה איכא למיחש טפי שמא יפסיד נכסי אביו אבל בנתנו לו מתנה דמסתמא גם הוא עביד לנותן נייחא דנפשיה אי נמי שקנאו לו אפוטרופוס בדמים הו"א דיכול ליתן הפעוט אותה קרקע במתנה דלא חיישינן הכא שמא יפסיד נכסיו באותן שבאו לו ע"י טורח קמ"ל דאין חילוק והאריך הרא"ש באותה תשובה וכן בסוף כלל א' כתובה אותה תשובה וחסר ממנה הרבה. ואיכא למידק במאי דקאמר או שקנאו לו אפוטרופוס דאי ביש לו אפוטרופא א"כ אפילו במטלטלין אין במכירתו ומתנתו כלום וי"ל דה"ק דקודם זה היה לו אפוטרופא וקנה לו קרקע זו ועכשיו בשעה שנותן מתנה אין לו אפוטרופא דנסתלק ממנו:
ד סָעִיף ד וכתב הרא"ש בתשובה וכו'. סוף כלל פ"ה כתב דאע"ג דשטר הוי כמקרקעי לענין קנייה מ"מ לענין זה דמתנת פעוטות הוי כמטלטלי דדוקא במקרקעי תקנו שלא יהא ממכרו ומתנתו כלום כדי שלא ישחית נחלתו אבל שטר כיון דאפילו בדבר שגופו ממון יכול ליתן כ"ש שטר שאין גופו ממון ועיין במ"ש בסמוך סעיף י"ב. ור"ח כתב וכו'. נראה דה"ק דלסברא הראשונה אין חילוק בפעוטות בין מכירה למתנה וכי היכי דבמכירה מטלטלין דוקא אף במתנה מטלטלין דוקא א"כ לפי זה משמע נמי כי היכי דמכירה לא הויא מכירה אלא אם כן בשאין לו אפוטרופא ה"נ במתנה אבל ר"ח כתב דבדבר זה אלים כח מתנה טפי ממכירה דאפילו יש לו אפוטרופרא מתנתו מתנה במטלטלין וה"ט דבמכירה כיון שיש לו אפוטרופא שהוא מוכר ולוקח נסתלק כח היתומים אבל מתנה דאין האפוטרופסי' רשאין ליתן משל יתומים כלום אם כן אין חילוק דכי היכי דהיתומים יכולין ליתן מתנה במטלטלין בשאין להם אפוטרופוס ה"ה ביש להם אפוטרופוס:
ה סָעִיף ה וכתב הרמב"ם אין מקח הקטן קיים וכו'. איכא למידק טובא בדבריו חדא שכתב וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר וכו' ולא קיהיב טעמא אלא על הקנין לפי שהקנין כשטר וכו' ועל השכירות לא קיהיב טעמ' אידך קש' במ"ש וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנה מידם או שכר את מקום המטלטלין וכו' וקא יהיב טעמא על שאין השכירות מועיל לקטן לפי שאין חצרו קונה לו ועל הקנין לא קא יהיב טעמא אידך קשה דבקטנה קונה אם קנתה מידן או בשכירות מקום ולא קיהיב טעמא מפני מה מועיל קנין בקטנה יותר מבקטן. ומ"ש ויראה לי שקטן שקנה וכו' קשה קצת דאין לו קשר עם הקודם ותו קשה דכיון דתנן דהפעוטות מקחן מקח במטלטלין אבל לא במקרקעי ואפ"ה ס"ל להרב דקנה מטעם שזכין לאדם שלא בפניו א"כ למה כתב קודם זה דקטן שקנה מטלטלין וקנה מידם או שכר את מקום המטלטלין דלא קנה ואמאי לא אמרינן נמי דהקטן חשוב כאילו אינו בפנינו וזכין לו שלא בפניו ונראה דברישא כשקנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו הקטן לא היה צריך לפרש דיכול לחזור בו מהשכירות דהא פשיטא הוא דשכירות מכירה ליומא היא ואין ממכרו ממכר במקרקעי וכ"כ ה' המגיד והוא מבואר כדברי הראב"ד בסמוך סעיף י"א אלא דעל הקנין היה צריך לפרש דהטעם הוא דהקנין בשטר וכו' אבל אצל קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנה מידם או שכר מקום המטלטלין וכו' קיהיב טעמא על השכירות ועל הקנין ביחד דאינו מועיל לו והיינו משום דחצרו משום שליחות אתרבאי וקטן כיון שאין עושה שליח אין חצרו קונה לו ולא יהיה הקנין או שכירות המקום גדול מחצרו כך מפורש ברמב"ם שם ורבינו קיצר דבריו במובן מעצמו אבל הטעם שאמר הרמב"ם ברישא כשקנו מיד הקטן דאם חזר בו לא קנה הלוקח שהקנין כשטר לא שייך כאן היכא דהקטן קנה מיד האחרים והעדים חותמין על שטר אדם גדול שהקנה כך וכך לפלוני בין שהקונה גדול או קטן הו"ל לקנות אלא דצ"ל דכיון דחצרו לא קנה לו כ"ש קנין או שכירות מקום ומה שקשה למה לא יועיל לקטן כששכר מקום המטלטלין מטעם שזכין לאדם שלא בפניו י"ל דאף את"ל דמטעם זכייה זכה הקטן במקום ששכר מ"מ אין לו זכייה במטלטלין שבמקום אם לא מטעם שחצרו קונה לו במטלטלין והא לא אפשר כיון דחצרו נתרבה מדין שליחות והא ל"ק נימא שהמוכר זוכה לו המטלטלין ע"י שכירות וזוכה לו שלא בפניו במקום ששכר וגם במטלטלין שבתוכו הא ודאי ליתא דבמקום ודאי איכא למימר דע"י הדמים שנתן כששכר המקום והחזיק בו כמ"ש בסמוך זיכה לי המוכר המקום שלא בפניו אבל במטלטלין שבתוך המקום לא קעביד חזקה ולא מידו ובמה יזכהו המוכר במטלטלין אם לא מטעם חצרו והשתא ניחא הא דקאמר בקטנה דכיון דנתרבה מידה ויש לה חצר וקנתה המטלטלין בשכירות המקום דהוי חצרה הילכך גם בקנין שקנתה מידן קנתה המטלטלין דהא עיקר הטעם בקטן אינו אלא לפי שאין הקנין ושכירות מקום גדול מחצרו וא"כ בקטנה דחצרה קונה גם שכירות המקום והקנין קונה שהרי העדים חותמים בשטר על אדם גדול שהקנה כך לפלוני בין שהזוכה קטן או גדול קנה בקנין זה (ועיין דין חצר קטן וקטנה לקמן ס"ס רס"ח):
ו סָעִיף י ומ"ש ויראה לי וכו'. כך פירושו אל יהא קשה עליך מ"ש דאין מועיל שכירות מקום המטלטלין לקטן משום דחצרו לא נתרבה אלא מדין שליחות ולפיכך אין חצרו קונה לו המטלטלין ולמה לי כל זה תיפוק ליה דאף מקום גופיה לא קנה כלל דכיון דשכירות מכירה ליומא היא ואין מקחו מקח במקרקעי א"כ לא קנה המקום ואין לו חצר כלל ע"ז אמר ויראה לי שקטן שקנה קרקע וכו' פי' אע"ג דהפעוטות אין מקחן מקח אלא במטלטלין אבל לא במקרקעי אין זה אלא מטעם קנייה שלא קנה הקרקע והקטן יכול לחזור בו אבל מטעם זכייה שלא בפניו זכה בקרקע כשנתן דמים והחזיק בה ואין המוכר יכול לחזור בו ולפיכך הייתי צריך לומר דאעפ"כ לא קנה המטלטלין שבתוכו ולפי שאין חצרו קונה לו וכו' ודעת הראב"ד דבקנין אין חילוק בין קנה הקטן מיד אחרים או אחרים קנו מידו אין אחד מהם יכול לחזור בו דתקנת חכמים היא דהפעוטות מקחן מקח במטלטלין ואין חילוק בין משך והמשיך או קנה מידם והם קנו מידו שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו יכול לחזור אבל אם הוא השכיר מקום הפירות לא קנה האחר ממנו דשכירות כמכר הוא ליומיה ואין ממכרו ממכר במקרקעי ויכול הקטן לחזור בו אבל אם אחרים שכרו לו מקום הפירות זכה בשכירות מקומו מטעם זכייה שזכין לו שלא בפניו ואין המוכר יכול לחזור בו אם אין הקטן חוזר בו וכיון שזכה בשכירות מקומו זכה גם במטלטלין שבתוכו מטעם בחצרו קונה לו וכשאמרו אין לו חצר לענין מציאה בלבד אמרו זהו פי' דברי הראב"ד ולפי שהרמב"ם והראב"ד שניהם מסכימים דכשאחרים הקנו לו קרקע והחזיק בה הקטן דאין המוכר יכול לחזור מטעם דזכין לו שלא בפניו על כן כתב רבינו (סעיף יב) ויראה מדברי אדוני אבי הרא"ש דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל כלומר דאפילו הקנו לו אחרים קרקע ונתן דמים והחזיק בה כשם שאין קניינו כלום ויכול לחזור בו כך המוכר יכול לחזור בו ולא אמר דזכה בו הקטן מיד מטעם דזכין לאדם שלא בפניו: ומ"ש רבינו ומשהגדיל דהיינו משהביא ב' שערות וכו' הוא התחלת דבר שכותב הדין היוצא על פי הסוגיא במוכר משהגדיל וכו' דעד כאן כתב דין קטן שמכר ועכשיו כותב דין גדול שמכר אבל ב"י הבין דהאי ויראה מדברי א"א הרא"ש וכו' הוא מקושר עם מ"ש דאם קנה קרקע יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל וכו' ולא נהירא אלא כדפי' והאי ומשהגדיל הוא התחלת דיבור ודוק. ויש להקשות למה שהביא רבינו ע"ש הרמב"ם וכן אם קנו מיד הקטן וכו' שהקנין כשטר ואין העדים חותמים אלא על שטר אדם גדול א"כ האיך הביא רבינו בסעיף ד' תשובת הרא"ש דהקטן יכול ליתן ש"ח של אביו לאחר בכתיבה ומסירה הלא צריך שהעדים חותמים שבפניהם מסר לו שטר זה וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה וכדלעיל בסי' ס"ו ואין העדים חותמין אלא בגדול י"ל דהך דאין העדים חותמין אלא בגדול אינו אלא במכירת קרקע או בקנו מיניה שמתחייב בכך וכך ואית ביה שעבוד קרקעות אבל בנותן שטר לחבירו בכתיבה ומסירה דשטרות הו"ל מטלטלין יכולין העדים לחתום אפילו היה קטן וכבר האריכו בזה הרב השואל והרא"ש המשיב לו דבנדון זה יכולין העדים לחתום אפילו היה קטן ע"ש סוף כלל פ"ה מיהו בתשובת הריטב"א שהביא ב"י במחודשים סעיף ו' כתב ומיהו בש"ח אין מתנתם כלום דהא בעינן אגב או כתיבה ומסירה וקטן לאו בר הכי הוא וכו'. ומשהגדיל דהיינו משהביא ב' שערות אחר שהיו לו י"ג שנים. פירוש דאילו הביא ב' שערות קודם שהי"ל י"ג שנים עדיין קטן הוא וחשיב שומא כמבואר בא"ע סי' קנ"ה וסי' קס"ט דלא הוי גדול בב' שערות אלא כשהביאן לאחר י"ג: ומ"ש אם הוא חריף וכו'. פי' ל"מ דמקחו מקח אלא אפילו ממכרו ממכר אף במקרקעי וכדאיתא בס"פ מי שמת דכך השיב רבא לגידל בר מנשיא ואפילו שירש מאביו ואי לא חריף אז לא הוי ממכרו ממכר וכו' עד שיהא בן כ' וכו' ולא כמ"ד עד שיהא בן י"ח כדאסיקנא התם:
ז סָעִיף יג ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח כך הכריע הרא"ש לשם: ומ"ש ואם הוא בן כ' ולא הביא שערות וכו'. מבואר שם בסוגיא וכן פסק הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"ט ממכירה וכתב הרמב"ם בפ' ב' מאישות דרוב שנותיו הוי בן ל"ה שנה ויום א': ומ"ש אם קנה קרקע וכו'. כ"כ הרא"ש לשם בסתם וכתב עוד וכן פי' רב אלפס ואע"פ שאח"כ כתב ור"ת פי' דאורחא מילתא נקט אביו וה"ה נמי אם קנה קרקע אין יכול למכרו וכו' נראה לרבינו עיקר כדעת רב אלפס שכך מוכח מתשוב' הרא"ש סוף כלל פ"ה: ומ"ש רבינו דבנותן לו מתנה דינו כקנה קרקע. טעמו דאי לאו דטרח קמיה ועביד ליה דנייח נפשיה לאיהיב ליה א"כ לאו ממילא אתי ליה כמו ירושה וקפיד בהו: ומ"ש ואפילו קרקע שירש יכול ליתנו וכו'. שם אמר אמימר ומתנתו מתנה ומפרש שם טעמא דאלים כח מתנה ממכירה: ומ"ש ורב אלפס כתב וכו' וא"א לא הסכים לדבריו אלא לסברא הראשונה. כלומר אע"ג שהסכים לדבריו לחלק בין קרקע שירש מאביו דאין יכול למכרו ובין קנה קרקע דיכול למכרו דלא כר"ת דאפי' קנה קרקע אין יכול למכרו מ"מ לא הסכים לדבריו בזה אלא ס"ל להרא"ש דכשהוא חריף ויודע בטיב משא ומתן יכול למכור אף בנכסי אביו מיד לאחר שהגדיל דהיינו שהביא ב' שערות אחר י"ג שנה כמ"ש בסברא ראשונה וכמבואר בס"פ מי שמת בדברי הרא"ש:
ח סָעִיף יד וכתב הרמ"ה איכא מרבוותא דאמרי וכו'. ע' בב"י שכל הראשונים והאחרונים לא ס"ל כהני רבוותא אלא כל דין ירושה אחת היא ואין במכירה כלום עד שיהא בן עשרים והכי נקטינן בכל מה שפסק הרמ"ה:
ט סָעִיף טו כתב הרמב"ם פחות מבן כ' וכו'. ספכ"ט מה' מכירה כתב כך ומשמע דאף להרמב"ם אם מיחה קודם בן כ' או מיחה מיד כשנעשה בן כ' חוזר ומוציא הקרקע וכל הפירות שאכל אבל בתשובה להרמב"ן סימן ב' ומביאו ב"י במחודשים סעיף ד' כתב דהפירות שאכל מקודם שמיחה אין מוציאין מידו ואפילו חזר בו לאחר שלקטן ועדיין לא אכל וצ"ע:
י סָעִיף יז מי שמכר בנכסיו וכו'. מבואר ס"פ מי שמת מעשה בבני ברק וכו':
יא סָעִיף יח קטן שלוה מאחרים כתב הרמ"ה שחייב לשלם כשיגדיל. נראה דס"ל להרמ"ה כרב האי דלא ימכור במטלטלין אלא כדי חייו וה"ה בהלואה כדי חייו נמי הלואתו הלואה אבל הר"ר יונה ס"ל כהרמב"ן דלא פלוג בתקנתם בין מוכר למוכר והיכא דתקון תקון אבל הלואה לא אשכחן דתקון הילכך לא פלוג רבנן ואין חייב לשלם כלל שאם נפרעים ממנו הלואתו א"כ אתה עושה דין הלואה כדין מכר ואפילו ביותר מכדי חייו ויבזבז כל ממונו בקטנותו אבל דעת הרא"ש להכריע דאע"ג דלא פלוג רבנן בתקנתם בין מוכר למוכר וכהרמב"ן מ"מ גבי הלואה יש לחלק שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו וכו' וכל זה בקטן שהגיע לעונת הפעוטות ומהרו"ך נדחק לפרש דמיירי בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות ולא נהירא: כתב רשב"ם פרק חזקת (בבא בתרא לג.) וכי גדלי יתמי דהוי בני מיעבד דינא דהיינו מי"ג ואילך שמחוייבים במצות אשתעי דינא בהדייהו על ש"ח שיש לך על אביהם ותשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים קטנים וכו' והא דאמר פ' מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ה"מ שמוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביהם ב"ד מוכרין מבן י"ג ואילך ואפילו במלוה ע"פ הוא כי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול וה"מ שיש עדים שהלוהו וישבע שלא פרעו ויטול עכ"ל והובא בהגהות מרדכי דב"ב והביאו ב"י כאן ללמד דלא אמרו ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' אלא במוכר לצורך הוצאותיו אבל לפרוע חוב אביהם מוכרין מבן י"ג ואילך אבל במ"ש רשב"ם דאף במת תוך זמנו נשבע ונוטל כיון דקטנים היו כשמת אביהם וזאת היא דעת ר"י בפ"ק דב"ב (סוף דף ה') בד"ה ואפילו מיתמי וכ"כ בהגהות אשיר"י לשם אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש האשיר"י (דף קפ"ו תחלת ע"ד) דאפילו שביק יתומים קטנים גבי בלא שבועה במת תוך הזמן דלא חיישינן לצררו אפילו ביתומים קטנים במת תוך הזמן וכך היא דעת רוב הגאונים וכדלעיל בסי' ק"ח סעיף א' והכי נקטינן:
יב סָעִיף יט החרש דינו כקטן וכו'. משנה פ' הניזקין חרש רומז ונרמז ובן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין פי' בן בתירא מיקל דאפילו בקפיצת פיו דאינו סימן ניכר כרמיזה מקחו מקח במטלטלין ומשמע דהלכה כת"ק דאף במטלטלין אין מעשיו קיימין אלא ברמיזה באצבעותיו וכן פסק הרמב"ם ר"פ כ"ט ממכירה וכ"כ הרא"ש אלא דמשמע ליה להרא"ש שרב אלפס פוסק כבן בתירא מדהביא בהלכותיו הני תרי לישני דר"נ לפרש הך דבן בתירא אי דוקא במטלטלין קאמר אבל בגטין מודה דברמיזה אי נמי אף במטלטלין קאמר בקפיצה וה"ה בגטין בקפיצה אבל לת"ק לא איצטריך הך דר"נ ותימה לי הא ודאי איצטריך דרב נחמן נמי לפרושי לדת"ק דת"ק לא קאמר ברמיזה אלא במטלטלין אבל במקרקעי אפילו ברמיזה לא ואי לאו דר"נ הו"א דת"ק קאמר חרש רומז ונרמז בין במטלטלין בין במקרקעי ובין בתירא פליג בתרתי דאפילו קפיצת פיו הוי סימן ברמיזה ועוד דדוקא במטלטלין אבל לא בקרקעי אפי' ברמיזה השתא דקאמר ר"נ לפרושי בלישנא קמא מחלוקת במטלטלין אבל בגטין ד"ה ברמיזה שמעי' דת"ק נמי לא אמר במטלטלין ומטלטלין דבסיפא את"ק נמי קאי וללישנא בתרא דר"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגטין נמי שמעי' דת"ק לא קאמר אלא במטלטלין והב"י נדחק ליישב בע"א ע"ש ומה שכתבתי הוא ברור ופשוט וכן פרש"י ובקרקעות לא ברמיזה ולא בקפיצה דהכא הוה משום כדי חייו תקון רבנן כדלקמן גבי קטן וזו היא דעת רבינו שכתב הרא"ש דינו כקטן שמעשיו קיימין במטלטלין פי' כמו קטן שלא תקנו אלא משום כדי חייו ומש"ה דוקא במטלטלין ולא במקרקעי ה"נ גבי חרש וכ"כ הרמב"ם חרש וכו' מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה אבל לא בקרקע וכו' וכך היא דעת רב אלפס ולא כמו דהוה משמע ליה להרא"ש מדברי רב אלפס ולפי זה היכא דלרב האי בקטן לא תקנו אלא כדי חייו ה"ה בחרש דוקא כדי חייו טפי לא: ואחד חרש גמור וכו' וא' נשתתק וכו'. צ"ע במאי פליגי הרמב"ם ורבינו דלהרמב"ם גרע חרש שאינו שומע ומדבר ודינו כחרש גמור ואין מעשיו קיימין כשבודקין אותן אלא במטלטלין אבל בשומע ואינו מדבר מעשיו קיימין אפי' במקרקעי כשבודקין אותו ולרבינו שומע ואינו מדבר דינו כחרש גמור ומעכשיו קיימין במטלטלין כשבודקי' אותו ובמדבר ואינו שומע דינו כפקח ומשמע דמעשיו קיימין אפי' במקרקעי וא"צ בדיקה ותו דהקושיא שהקשה ה' המגיד על דברי הרמב"ם מברייתא דתני בה שומע ואינו מדבר זהו אלם מדבר ואינו שומע זהו חרש וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם והניחו בצ"ע קושיא זו קשיא גם אדברי רבינו ומ"ש ב"י לתרץ קושיית הרב המגיד נראה דוחק ע"ש ולע"ד נראה לפרש בלי דוחק והוא הדין נשתתק משנה ר"פ מי שאחזו נשתתק א"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ וכו' וסובר רבינו דפירוש נשתתק היינו שאינו מדבר ושומע ותניא כשם שבודקין אותו לגטין (ופרש"י אנשתתק והרכין בראשו קאי) כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ולירושות ואסיקנא לעדיות לעדות אשה משום עגונה ולירושות בנו ומשאות ומתנות דידיה (פי' רש"י למשאות ולמתנות למכור בנכסיו) אלמא דבנשתתק נמי צריך בדיקה למכור בנכסיו וברייתא זו הביאה האלפסי והרא"ש לשם לפסק הלכה וכתבו עלה וכי קאמרינן דבודקין לגטין דוקא למי שנשתתק אבל לחרש לא (וכי' הר"ן אבל לחרש לא כשא"מ וא"ש) דת"ר חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגטין והאי חרש דלא בדקינן נענין גטין דוקא כשנשא כשהוא פקח ואח"כ נתחרש אבל חרש מעיקרו בדקינן ליה וכו' עכ"ל ומשמע ודאי דהאי חרש דברייתא מיירי באינו שומע ואינו מדבר דומיא דחרש מעיקרו וכמ"ש הר"ן שמעינן דבלמכור נכסיו אפילו חרש שאינו שומע ואינו מדבר בין כשהיה פקח ונתחרש בין חרש מעיקרו הולכין בו אחר רמיזותיו במטלטלין לבתר דבדקינן ליה וכן בנשתתק שאינו מדבר ושומע אבל במדבר ואינו שומע לא פסק הרי"ף והרא"ש כלום ולא הביא הך ברייתא דתנינא בה מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם משמע דאפילו בדיקה לא בעינן אלא מעשיהן קיימין בלא בדיקה ואנן תנן בנשתתק דהיינו אלם אלא דנשתתק היה מדבר מעיקרו ואחר כך נשתתק ע"י חולי ואלם לא היה מדבר מעיקרו ותנן בנשתתק דבודקין אותו ג"פ ותניא נמי כשם שבודקין אותו לגטין וכו' ואנשתתק קאי כדפי' ומשמע אבל בהא דתניא דמדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו לא אשכחן מאן דפליג עלה ובודאי שכך הלכה ולכן לא כתבו הרי"ף והרא"ש דצריך בדיקה אלא בחרש גמור ובנשתתק ולא הזכירו דבר מדין מדבר ואינו שומע משמע דדינו כפקח גמור והיינו דכתב רבינו ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח והיינו מטעמא דאמרינן: ומ"ש ואין דעת הרב רבינו משה בר מיימוני ז"ל כן שכתב חרש שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע וכו' עד הרי החמיר יותר במדבר ואינו שומע ואינו נראה כן כלומר דלהרמב"ם במדבר ואינו שומע אין מעשיו קיימים אלא במטלטלין ובנשתתק ואלם שאינו מדבר ושומע מעשיו קיימין אף במקרקעי ואמר רבינו שאינו נראה כן אלא איפכא מסתברא דחמיר טפי נשתתק ממדבר ואינו שומע וכדי ליישב דעת הרמב"ם ברווחא נראה לפע"ד דהרמב"ם מפרש ממש להיפך מדעת הטור וסובר דהך ברייתא דתני בה חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגיטין ומביאו האלפסי לפסק הלכה בכל חרש קאמר בין בחרש גמור שאינו לא שומע ולא מדבר בין במדבר ואינו שומע דזהו ג"כ נקרא חרש בסתם באידך ברייתא דקתני בה מדבר ואינו שומע זהו חרש והשתא בכל מי שקרוי חרש קתני בהך ברייתא דלא הלכו ברמיזותיו אלא במטלטלין אבל לא במקרקעי אבל בנשתתק דהוא שומע ואינו מדבר קיל טפי דהולכין אחר רמיזותיו אפילו במקרקעי ולהכי לא תני בהך ברייתא אלא חרש לאורויי דדוקא חרש במטלטלים אין במקרקעי לא אבל נשתתק אפילו במקרקעי ומיהו ודאי בעי בדיקה כדתנן ר"פ מי שאחזו מי שנשתתק וכו' בודקין אותו ג"פ ותניא נמי כשם שבודקין אותו שנשתתק לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות כשבא למכור נכסיו והיינו לומר שמוכר על ידי בדיקה אפילו במקרקעי כדפרישית והיינו דתניא באידך ברייתא מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם כלומר דהרי הן כפקחין דאף במקרקעי מעשיו קיימין ואף על גב דלית הלכתא הכי בחרש שמדבר ואינו שומע דאין הולכי' אחר רמיזותיו אלא במטלטלין כדתני באידך ברייתא מכל מקום בנשתתק קי"ל דה"ה כפקח ומעשיו קיימין אפילו במקרקעי דבהא לא אשכחן מאן דפליג עליה זו הוא דעת הרמב"ם ובזה נחה ושקטה תלונות ותמיהת הרב המגיד ורבינו והב"י על דברי הרמב"ם גם נתבארו דברי רבינו על פי שיטתו בדברי האלפסי והרא"ש ודו"ק:
א סָעִיף א וכ"כ הר"ן ס"פ מציאת האשה וכתב שם דאע"ג דמקחו מקח וממכרו קיים מ"מ האפוטרופוס אסור ליתנן ללוקח דהא צריך לקיים דברי המת אלא שאם קדם הלוקח להוציא מיד האפטרופסים זכה בהן וע"ש:
ב וכ"כ הריב"ש בתשובה בשם הרשב"א וכ"כ המרדכי פרק הניזקין דף תרי"א ע"ג בשם ראבי"ה וכתב שם דה"ה בכל מקום שהתירו משום כדי חייו כגון פת של עכו"ם או הלוואת עכו"ם בריבית מותר אפי' ביותר מכדי חייו:
ג וכתב המרדכי בגיטין פרק התקבל ע"ד דאפי' יש לו אפטרופס מתנתו מתנה ודוקא שאין לו אב אבל אם יש לו אב שמפרנסו לא תקנו בו משום כדי חייו וע"ש:
ד ובמרדכי סוף מציאת האשה משמע דבכה"ג הוי מתנתו מתנה אפילו במקרקעי וע"ש ובמרדכי פרק הניזקין דף תרי"א ע"ד:
ה סָעִיף ה וכתב המרדכי פרק מציאת האשה דמחילה הוי במתנה וכ"כ בנ"י פרק מי שמת דף רל"ב ע"ב דמחילה של קטן דינו כמתנה וכ"ע בנ"י מתנה שיש בה אחריות אם יש בה חשש ערמה דינו כמכר ואם לאו היא קיימת והכל לפי ראות הדיינים עכ"ל:
ו וה"ה פכ"ט והר"ן פרק התקבל ד' תקפ"ז ע"ב כתבו כדברי הרמב"ם דאין קטן יכול דהקנות בקנין אגב חליפין וע"ש:
ז וכ"ה בתשובת (ריב"א) [רשב"א] סימן תתצ"ח:
ח סָעִיף ח ועיין במרדכי פרק הנזקין ובנ"י פרק מי שמת כתב המרדכי סוף מי שמת ע"ג הא דאמרינן פרק מי שמת דלא יוכל להעיד על קרקע עד שיהא בן כ' היינו לשומא אבל להעיד מותר וע"ש:
ט סָעִיף ט כתוב במרדכי פרק מי שמת דף רנ"ו ע"ב וע"ג על היתום שנפטר ונתן מקרקעי ומטלטלין במתנת ש"מ ולא היה בן י"ג שנה ופסק דמתנותיו במטלטלין קיימים אבל לא במקרקעי ולא שייך בצוואת קטן מצוה לקיים דברי המת וע"ש ועיין בתשובת הרא"ש כלל א' סימן ה' וע"ש:
י סָעִיף י עיין בתשובת הר"ן סימן מ"ט בדינים אלו:
יא סָעִיף יא ומשמע דשוטה אין לו זכייה כלל ע"י עצמו וכ"כ המרדכי פרק התקבל ע"ד:
א סָעִיף א קטן ד"ת כו' וכ"כ הרמב"ם פכ"ט ממכירה ועיקר השמועה בהנזקין דף נ"ט שם תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ובגמרא ועד כמה אחוי רב יודא לבריה כבר ו' כבר ז' רב כהנא אמר כבר ז' כבר ח' במתניתא תני כבר תשע כבר עשר ול"פ כל חד לפי חורפיה וטעמא מאי א"ר אבא אר"י משום כדי חייו ואמרינן עלה בפרק מציאת האשה (כתובות דף ע') אמר רפרם ל"ש אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר ע"כ וטעותן עד כמה א"ר זירא עד שתות בגדול בעי אביי מתנתו מאי כו' עד מתנתו מתנה א' [מתנת] שכ"מ וא' מתנת בריא א' מתנה מרובה וא' מתנה מועטת עכ"ל הגמרא ומדאמרינן דמקחן מקח משום כדי חייו ש"מ דמד"ת אין מקחן מקח וכ"כ המ"מ ובזה דברי רבינו מבוארים: ומ"ש שמבן שש שנים ואילך ויודע בטיב משא ומתן היינו מבר שית כו' ולפום חורפיה דגמרא: ומ"ש בשם הרמ"ה דעד י' צריך בדיקה טעמו מפני שבר י' הוא שיעור המאוחר דגמרא דנקרא פעוטות אלא שמחולקים דלהרמ"ה מי' ואילך מסתמא חריף אבל אי ידעינן ביה דאינו חריף ואינו יודע בטיב מו"מ אין מקחו מקח ולהרא"ש אין צריך רק שלא להיות שוטה דומיא דבן י"ג בקרקעות שקנה או שניתן לו במתנה דס"ל להרא"ש הכי וכמ"ש בסי"ג אבל עד י' שנה גם הרא"ש מודה דצריך להיות חריף והיינו יודע בטיב מו"מ ונראה דטעמו מדלא נזכר בגמרא הנ"ל החריפות כ"א עד י"ש וק"ל: ומ"ש ויודע בטיב מ"מ פי' בריר לן שיודע בטיב. ול' טיב פי' בערוך בערך טב ז"ל דבת הארץ תרגום ירושלמי טיבא בישא ומטיבתן של קרובים אתה למד טיבתן של רחוקים עכ"ל. משמע שהוא לשון עניין: אבל לא בקרקעי דמכירת קרקע צריכה הבנה גדולה: עד שתות הוי מחילה ואע"ג דאמרו רז"ל יתמי לאו בני מחילה נינהו מ"מ חכמים שתקנו משום כדי חייהן שיהא ממכרן ממכר תקנו נמי שיהא דינו כגדול במחילה עד שתות וגדולה מזו תקנו שיהא מתנתן מתנה אפילו במתנה מרובה כ"כ המ"מ. ומש"ר והרמב"ם כתב קטן עד י"ב שנה כו' ע"ש פכ"ט מה"מ ונוסחא שלפנינו שם אינו כן כמ"ש בדרישה ונוסחא זו נראה דלעניין ד"ת איירי. וכמ"ש לענין נדרים שנדריה נדר דבר תורה מי"ב ואילך ואחר שמעל בהקדשו שהקדיש לוקה עליה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא בפרק י"א דנדרים באריכות ע"ש ומביאו רבינו בי"ד סימן רל"ג ע"ש ה"נ לענין מקחו וממכרו כשיודע בטיב מו"מ ועד"ר: אבל יש לו אפוטרופוס כו' כל מיני אפטרופוס קאמר אפילו בעל בית שסמכו היתומים מעצמן אליו דכיון שיש להם מי שימכור ויקנה בשבילן ליכא בהן תקנה משום דכדי חייהן והיינו דוקא עד שיגדיל ועיין בד"מ: משום כדי חייו פי' דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה: ולפי דעתינו אנו רואים כו' כלומר אף שאסור למכור אלא כשיעור כדי חייו מ"מ דעתינו נוטה ונראה דאם יש שם הרבה ממון שנותנין לו ממנו קצת בסחורה כדי שיתלמד שזה ג"כ טובתו ובכלל כדי חייו: ומ"ש ולפי מראית עיני הדיינים ר"ל כך דעתי נוטה שהדיינים שבכל זמן וזמן כשיבוא לפניהן ענין כזה יתנו עיניהן לדבר כמה יתנו בידו ואם יש תועלת בנתינת ממון לידו ולפי ראות עיניהן כן יעשו ומסיק רבינו וכתב דהרמב"ן כתב דלא פלוג רבנן וק"ל ולא כי"מ דמ"ש ולפי דעתינו הוא כמו לפי ראות ב"ד דז"א דאל"כ למה חזר וכתב אח"כ ולפי מראית עיני הדיינים ועיין באשר"י פרק הנזקין שכ"כ בשם רב האי וכתב דברי הרמב"ן עליו וגם הר"ן שם: אנו רואין שאם יש כו' שנתן לו כו' כצ"ל וכן היא בהרא"ש הנ"ל: והרמב"ן כתב כיון כו' כצ"ל וכ"כ שם באשר"י וכתב שהביא הרמב"ן ראיות לדבריו וכ"כ ב"י שצ"ל הרמב"ן:
ב סָעִיף ב ומתנתו מתנה כו' בעיא דאיפשיטא בפ' הניזקין: בין במתנה מרובה אע"ג דבמכר לא התירו אלא כדי חייו כל חד וחד לטעמיה במכר שתקנו שיהיה מכירה משום דא"כ לא מזבני ליה ולא זבני מיניה לכן דוקא כדי חייו אבל יתר לא ובמתנה שתקנו משום דאי לא עביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה אפי' מתנה מועטת ומשה"נ אמרו אם נותן לו מתנה מרובה ודאי נייחא גדול עביד ליה ולהכי מתנתו מתנה דאם לא תהא מתנתו מתנה לא יעבדו לו אינשי אותו דבר גדול והנה הכל בכלל התקנה וק"ל: ומ"ש בין מתנת שכ"מ פי' שהקטן נתן לאחרים כשהיה שכ"מ ואע"פ דלא שייך ביה טעמו כי היכי דליעבדו ליה מיליה לא פלוג רבנן כ"כ ר"ן:
ג סָעִיף ג ודוקא מטלטלי כו' שם כ' הרא"ש כן: אפילו נתנה לו במתנה או שקנאו כו' כ"כ הרא"ש כלל ס"ה וסוף כלל א': אפ"ה לא הוה מתנתו מתנה כו' פי' אפילו מתנה דעדיפא ממכר שהרי תחלת התקנה היתה דאפילו מרובה הוה מתנה קמ"ל דאפ"ה מקרקעי לא: או שקנאו לו אפוטרופוס עבד"ר ס"י וא"ת אי יש לו אפוטרופוס א"כ גם מטלטלי לא יכול ליתן כמ"ש לעיל במכר דכי יש לו אפוטרופוס אינו יכול למכור ודוחק לומר דמיירי דנסתלק האפוטרופוס בשעת המתנה וי"ל דכ"כ ע"פ מש"ר בסמוך בשם ר"ח דבמתנה אין חילוק בין יש לו אפוטרופוס לאין לו: שלא ירשה מאביו דאילו במה שירש מאביו שלא טרח בה פשיטא דלא הוה בה מתנתו מתנה (וכמש"ר בסמוך לענין מכירה) אלא אפילו קנאה בדמיו או שטרח ועבד נייחא נפשיה לחבריה וחבריה יהיב ליה השדה במתנה אפ"ה לא הוה מתנה:
ד סָעִיף ד וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה בכלל הנזכר סימן ט' כ"כ: שיכול ליתנה לאחר במסירה וכתיבה דהקנאת שטרות כ"ר ר"ס ס"ו וקמ"ל רבינו דאע"פ שהשטר הוא שעבוד קרקעות ויש לו דין קרקע לענין שבועה ואונאה ושאר עניינים אפ"ה יכול ליתנו: ור"ח כתב דמתנתו מתנה כו' כ"כ הרא"ש ס"פ מציאת האשה בשם ר"ח ונראה דקאי אמ"ש לפני זה ז"ל ומתנתו נמי הוה מתנה ור"ל במ"ש תיבת נמי דאע"ג דפרק הנזקין איבעיא להו אי מתנה דומיא דמכר מ"מ הא איפשיטא לבסוף דמתנתו מתנה ומשמע מינה דס"ל דעכ"פ לא עדיף מתנה (וכן דעת הרמב"ם וכ"כ ריב"ש בסימן ק"ט שיש חולקים בזה על דברי ר"ח) ומש"ה מסיק רבינו וכתב ור"ח כתב כו' בל' פלוגתא וק"ל: דלענין מתנה אין חילוק כו' ומיהו היינו דוקא במטלטלין אבל מקרקעי לא וכמ"ש לעיל: שהאפוטרופוס אין רשאי כו' פי' והואיל דתקנו שמתנתו מתנה בכל ענין מתנתו מתנה אשר"י:
ה סָעִיף ה וכתב הרמב"ם כו' שם בפכ"ט מה"מ: אין מקח הקטן וממכרו קיים כצ"ל: אינו מקבל מי שפרע פי' הקטן ודין מי שפרע נתבאר בר"ס ר"ד: ואחרים שחזרו בהן פי' שחזרו ביתומים קטנים מלמכור להן: עומדין כו' ולא אמרי' דהשוו מדותיהן דלא יהא על האחרים דין מי שפרע בחזרתו כיון דאין דין מי שפרע לקטן בחזרתו וכמ"ש בב"ד שטעו או שהטעו בשתות וכמש"ר בסימן ק"ט סי"א:
ו סָעִיף ו ומ"ש וכן אם קנו מיד הקטן אף דאיירי כאן שלוקחין מהקטן ובכליו של קונה קונין דהיינו שהלוקחים נותנים סודר שלהם והמוכר אוחז בידו הסודר ובחילוף הסודר שקיבל מקנה לו המקח וא"כ הו"ל למימר שהקטן קונה מידם ה"נ ה"ק שקני המטלטלים ע"י ידו דקטן דהיינו שהקטן משך בידו מהן הסודר והקנה להן המטלטלין וכן מ"ש אח"כ ז"ל וכן קטן שקנה מטלטלים מאחרים וקנה מידם שהוא כפל לשון נמי ה"פ שקנה המטלטלין ע"י שידם משכו ממנו הסודר או הקטן שכר מהן מקום המטלטלין כו' וק"ל: או השכיר מקום כו' כדי שיהיה אותו מקום כחצירו דלוקח ויקנה לו המטלטלין שקנה מן הקטן: שאין מוציאין מיד הקטן כלום כו' דוקא כשהמשיך שכל משיכה בעינן שימשכנה מרשות המוכר למקום שיש לו חלק בו וכמ"ש בסימן קצ"ז דאין צריכין תו להוציא מיד הקטן הוא דמהני אבל לוקח זה שלא משכו ועדיין הוא ביד הקטן אין מוציאין מידו מכח הקנין שעשה ולמה שלא קנה בשכירות מתורת חצר ע"ז לא כתב הרמב"ם טעם וכתב המ"מ שלא הוצרך לכתוב טעם דפשיטא הוא דשכירות מכירה היא ואין ממכרו ממכר במקרקעי ואע"פ שיש לחלק דדוקא במכר להיות יוצא מתחת ידו דקנין עולמית הוא דאינו יכול משא"כ זה דלא תצא מתחת ידו אלא להקנות על ידו מטלטלי מ"מ לא פלוג רבנן:
ז סָעִיף ז שהקנין כשטר כו' היינו משום דסתם קנין לכתיבה עומד וכל מקום שאינו ראוי לכתיבה הקנין אינו קנין ולא תימא כשם שבעלמא מהני ק"ס כמו משיכה במטלטלין גם כאן יהיה כאילו משך קמ"ל דלא:
ח סָעִיף ח או שכר את מקום המטלטלין כו' כדי שיהיה אותו מקום כחצירו ויקנה לו המטלטלין שקנה ע"ז מסיק שלא קנה שהרי אפילו היה זה חצירו מעולם אינו קונה לו דחצר משליחות איתרבאי וכשם שאין שליחות לקטן כך אינו קונה לו חצירו אבל לא בעי למימר דלא קנה בשכירות קרקע משום דאין קנין לקטן בקרקע נמצא דלא זכה בקרקע ששכר שהרמב"ם לטעמיה שכתב והביאו רבינו בסמוך דזכין לקטן שלא בפניו וזכה בקרקע שקנה וכ"כ המ"מ ליישב בזה הרמב"ם מהשגת הראב"ד ע"ש: ולא מדין ידו כו' דאילו היה מדין ידו הוה קנה דכיון דהוא בידו אין מוציאין מידו וכמו שתקנו שמשיכתו בידו הוה משיכה והוא ג"כ מה"ט וגם מציאה שבא לידו יש בו גזילה מפני דרכי שלום וכ"ש בקנין שיש דעת אחרת מקנה אותה וסיים שם הרמב"ם וכתב ז"ל ולא יהיה הקנין או שכירות מקום גדול מחצירו עכ"ל וכתב עליו המ"מ דאין ראיה מכאן להיכא שקנו מאחרים מפני מה לא זכה עכ"ל ור"ל דוקא במציאה לא זכה חצירו מפני שאין דעת אחרת מקנהו לו אבל זה שקנה מאחרים ויש דעת אחרת מקנה ודאי זכין לו חצירו וה"ה לשכירות דהו"ל כחצירו גם הראב"ד השיג עליו מה"ט:
ט סָעִיף ט אבל קטנה שנתרבתה מידה פי' חצר של קטנה נתרבתה מידה ולא מדין שליחות וזה יתבאר בגמרא שם ובדברי רבינו לקמן בסימן רס"ח: ומ"ש קונה מטלטלין מאחרים ט"ס הוא וצ"ל קנתה מטלטלין דהא אקטנה קאי וא"א לפרש דמ"ש קונה ר"ל חצירה של קטנה וחצר ל' זכר הוא דהא סיים וכתב ע"ז אם קנתה מידם וחצירה לאו מתורת קנין קונה ובמיימוני דפוס גדול וקטן כתב תקנה המטלטלין וא"ש נמי שתקנה יתפרש להבא אקטנה כמו קנתה לעבר ואף שזה שקנתה המטלטלין אם קנו מידה אינו ממה שקאמר חצרה מתורת יד איתרבאי מ"מ ס"ל כיון דמצינו בקטנה קנין של גדול במה דחצירה קונה לה משום הכי נמי תקנו חז"ל שקנתה בקניינה כמו שקונה בה הגדול וק"ל:
י סָעִיף י ויראה לי שהקטן שקנה קרקע כו' ז"ל המ"מ פכ"ט דמכירה זה מבואר בגמרא שמי שמקנה קרקע לקטן שקנה כו' עד וכבר כתבתי שיש סוברין דאפילו מדאורייתא יש להן זכייה כשדעת אחרת מקנה אותן ומה שחידש המחבר הוא שאפילו במקח שהרי אין מקחו מקח ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו עכ"ל ור"ל שאפילו במקח שאם בא הקטן לחזור במקחו יכול לחזור לא אמרינן כמו שאין המקח נגמר גבי הקטן הלוקח דהרי מצי לחזור בו כך לא יהא נגמר גבי גדול המוכר ויחזור בו כשירצה קמ"ל דלא משא"כ במתנה דהמתנה שנותנין לקטן נגמר גם גבי קטן דמסתמא ניחא ליה לקבלה ולא יחזור וק"ל: ומ"ש ונתן דמים והחזיק נ"ל דל"ד דבעי תרווייהו אלא במקום שקונים הכסף בנתינת דמים לחוד סגי וע"ל סימן ק"ץ וה"ק קטן שקנה קרקע בין שהקנין היה בכסף או בחזקה כו' ומק"ס לא איירי כאן: שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו רבינו קיצר בדברי השגת הראב"ד ובדרישה כתבתי לשונו ושביארם המ"מ דר"ל דקנין אלים ועדיף מכסף שהרי כסף אף שהעבד קונה בו את נפשו לצאת בו לחירות מ"מ בעי גט שיחרור וע"י קנין יצא לחירות וא"צ גט שחרור ש"מ שהמקנה ע"י קנין מקנה כל קניינו ומפקיע אפילו איסור עבדות שבו ומש"ה קטן שקנה מהגדול ע"י ק"ס הגדול אין הגדול יכול לחזור בו משום דהקנה לו כל קניינו מיד ולא שייר בידו כלום ומה"ט גופא אמרינן דקטן שמכר לאחרים ע"י ק"ס בשעת הקנין הקנה לו כל קניינו וגמרו כאילו משכו בידו דמי ולא מצי הקטן חוזר בו ועד"ר שם כתבתי מ"ש המ"מ ע"ז:
יא סָעִיף יב ויראה מדברי א"א כו' עד"ר שם כתבתי מקור דברי הפלוגתא ומ"ש שם: אין מקחו מקח פי' אפילו קנה קרקע ונתן דמיו והחזיק ונראה דדוקא לענין אם הקטן בא לחזור קאמר דאין מקחו מקח אבל אם הגדול בא לחזור אינו חולק הרא"ש על הרמב"ם דכתב רבינו לפני זה בשמו דבכלל זכין לאדם שלא בפניו הוא וא"ת א"כ מאי בא רבינו ללמדנו במאי דכתב בשם הרא"ש דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל והו"ל לקצר ולכתוב שיראה מדבריו (דאשה) [דאם הוא] גדול והוא חריף מוכר אפילו בנכסי אביו ודלא כהרי"ף י"ל משום דעד הנה עיקר דברי רבינו היה מדין מכירה וקניית מטלטלין ומעתה התחיל לכתוב דין מכירה וקניית קרקע משום הכי התחיל מעיקרא לומר דיראה מדבריו דס"ל דמ"ש בגמרא דקטן במקרקעי אין מכירתו מכירה ואין קנייתו קנייה היינו דוקא עד שיגדיל דבזה חילק בין קרקעות למטלטלין אבל משהגדיל והוא פיקח מוכר כו' וק"ל ועד"ר מ"ש לפני זה בס"ו: אחר שהיו לו י"ג שנים פי' לזכר ולנקבה י"ב שנים סגי גם בזה כדאיתא שם בגמרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ה ע"ב):
יב סָעִיף יג עד שיהיה בן כ' שנים כו' דחיישינן שמא ימכור בזול כיון שאינו יודע בטיב משא ומתן מסתמא דעתו נוטה אחרי מעות אבל אם קנה קרקע כיון שקנאו ונתן כמה מעות בעד השדה לא מיקרב דעתיה לגבי זוזי שהרי בזוזי קנאו ואוהבו יותר לכן במתנה אע"ג דלא שייך ביה ה"ט מ"מ כיון דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה וכיון דלאו ממילא אתא כמו בירושה קפיד: ואפילו אם הביא תוך שנת ך' עדיין אין יכול למכור זהו מ"ש בגמרא שם תוך זמנו כלפני זמנו ולא אמרינן בזה דמקצת שנה כשנה ונתבאר מזה דמ"ש ואפילו (הכי) [הביא] הרבותא לאו (אההיא) [אהביא] קאי אלא אמה שהוא בשנת ך' וק"ל: ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח רבינו נמשך בזה אחרי דברי הרא"ש שכתב שם אהא דאיתמר דאין יכול למכור עד שיהא בן ך' שנה ז"ל נראה דהיינו דוקא לענין דאין מכירתו מכירה אבל מקחו מקח משעה שהגדיל דהא לא שייך בו ה"ט דדעתו קרובה לזוזי ומה"ט נמי נראה דדוקא בנכסי אביו אינו יכול למכור אבל אם קנה קרקע יכול למכרו כו' (וכמ"ש טעמו בסמוך) ועד"ז הן דברי רבינו דהחחיל וכתב המימרא דאינו יכול למכור כו' ועליו כתב אבל אם קנה מקחו מקח ואח"כ סיים וכתב דאפילו יכול למכור אותו קרקע שקנה וק"ל וכתבתי זה משום דמקצת אריכות דברים בזה בדברי רבינו שלא לצורך מש"ה כתבתי דהוא משום דנמשך אחר הרא"ש: כשלא היו לו סימני סריס סימני סריס מבוארים בא"ע סי' קע"ב ע"ש: אבל אם קנה קרקע כו' אהא דאינו יכל למכור מה שירש מאביו כשאינו חריף עד שיהא ך' שנה קאי: אפילו אינו יודע בטיב כו' שאילו לא הגיעו הנאה גדולה לא היה נותן ומתנה דבר שאינו שכיח הוא ואמרו חכמים יתקיימו דבריו כדי שיהיו דבריו נשמעים גמרא כתבתיה בדרישה: אינו יכול למכור לאחר שיגדיל כצ"ל ונמחק תיבת עד וכן מצאתי בח"מ של קלף וכ"נ מוכח דקודם שיגדיל ליכא מ"ד שיכול למכור: ובנכסי אביו כו' גם הרמב"ם ס"ל כוותיה וכמש"ר בסמוך סט"ו בשמו: במתנת שכ"מ שהיא כירושה פי' במתנת שכ"מ בכולה לא בעי קנין ולא קנאו בחייו ואם עמד חוזר אבל אם לא הוה בכולה בעי קנין ולא מקרי מתנת שכ"מ אלא מתנת בריא כמ"ש לקמן סימן ר"ן ס"ו:
יג סָעִיף יד אע"ג דמכר קודם שנתברר נ"ל דצ"ל דבמכר בבי"ת וה"ק אע"ג דבמכר קודם כו' מ"מ אם נתברר כו': כל שאילו כו' ממכרו ממכר פי' כגון בחריף ובנכסי אביו מבן י"ג שנים ובנכסי שקנה אפילו אינו חריף כדלעיל ועיין בריב"ש סימן תס"ח שהאריך בזה:
יד סָעִיף טו שמכר בנכסי אביו משום דס"ל כהרי"ף דעד ך' אין מכירתו מכירה בקרקע שירש אפילו הוא חריף משא"כ בשאינו נכסי אביו והוא חריף דבי"ג שנים סגי וכמש"ר בשמו בסי"ג וה"ה דהיה יכול לומר שמכר בנכסים שקנה והוא אינו חריף אלא לרבותא כ"כ דאף על גב דהוא חריף יכול להוציא: שמין לו ומחזיר השאר מדסתם וכתב שמין לו נראה דס"ל דשמין לו כדין יורד ברשות וידו על העליונה ליטול מהפירות שיעור הוצאתו וגם שכר טרחתו כדרך פועל או שתלא וכמש"ר בסימן קע"ז ויתבאר לקמן בסי' שע"ב:
טו סָעִיף טז ואני אומר שאפילו קטן ולא מיחה כו' כתב המ"מ אפשר שלמד כן ממ"ש מתקדשת למיאונין כיון שגדלה שעה א' ולא מיחתה שוב אינה יכולה למאן ואע"ג דההיא ממונא ושם איסורא מ"מ גם זה מדין שתיקה הוא ואף כאן השתיקה היא כהודאה ומועילה וכן גבי פרנסה אמרו שאם לא מיחתה הפסידה עכ"ל והא דלא הביא ראיה מממון לממון דהרמב"ם כ' והביאו רבינו לעיל סימן קמ"ט סכ"ג דאם אפלה לפני הקטן ג"ש אחר שהגדיל הוי חזקה כיון דלא מיחה ויש לחלק דשאני התם דטוען כשהגדיל דלא מכרתיהו לך לעולם בזה ריעא טענתיה דא"כ לא הו"ל להניחו לאכול חינם משא"כ כאן שמודה שמכר אלא שרוצה לחזור בו ולהחזיר לו מעותיו וממ"ש הרמב"ם כיון שלקח המעות ומשתמש הלוקח ולא מיחה משמע דתרתי בעינן וק"ל:
טז סָעִיף יז מי שמכר כו' ובאו קרוביו כו' שם דף קנ"ה ושם בגמרא אמרו עוד טעמים אחרים דאסור לבדקו משום דמנוולא וגם מטעם דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה ורבינו חד מינייהו נקט ב"י:
יז סָעִיף יח קטן שלוה מאחרים כו' עד וא"א הרא"ש ז"ל חילק כו' כ"כ בפ' שני דייני גזירות ע"ש וע"ל סימן צ"ו סי"ב שם כ"ר דין קטן שנשתבע על דבר שיש בו הנאה ממנו כגון על עסק מו"מ כו' ואותו הדין כתב הרא"ש בפ' הדיינין ושם כ"ר הדין סתם בלא דעת חולקין וכאן כ' דעת הרמ"ה ור' יונה שחולקין ולכאורה נראה דכאן איירי אפילו בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אפ"ה ס"ל להרא"ש דצריך לשלם וה"ק כמו שתקנו שכשיגיעו לעונת הפעוטות דמקחן מקח משום כדי חייהן ה"ה לצורך מזונותיהן אפילו בעודן קטנים יותר צריך לשלם דבצורך מזונותיהן ס"ל דאין צריכין לעונת הפעוטות ובזה דוקא פליג הר"י אבל זה דוחק דא"כ הו"ל לרבינו לכתוב שם בסימן צ"ו ג"כ דין לוה לצורך מזונות קודם זמן פעוטות אלא נראה שגם כאן הלך רבינו בדרכו דשלא במקום מקור הדין מקצר וכותב הדין אליבא דהלכתא ועיין בש"ע סט"ו דנראה דס"ל כשינויא קמא:
יח סָעִיף יט החרש דינו כקטן כו' עד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל מקור הדברים הוא מפ' הנזקין כתבתי בדרישה ע"ש: אבל לא בקפיצת פיו פי' עקימת שפתיים דאינו סימן טוב כ"כ וניכר כמו רמיזה: וכתב א"א ז"ל שם בס"פ הניזקין כ"כ ועד"ר: וא' חרש גמור שאינו לא שומע כו' וא' נשתתק כו' דינן שוה כו' ונקט הני תרתי משום דחרש גמור כו' הוא משנה בהנזקין ונשתתק הוא ברייתא הביאה בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"א) וכמ"ש בדרישה וחרש גמור דבעי בדיקה נלמד מסברא דנשתתק וכ"כ המ"מ ומדכ"ר דינן שוה נשמע שגם בזה דינן שוה דכשם דבחרש גמור מטלטלי אין מקרקעי לא ה"ה בשומע ואינו מדבר מטלטלין אין מקרקעי לא: ומ"ש כמ"ש בספר א"ע בסימן קכ"א כ"כ ע"ש ונראה דרבינו ס"ל דדוקא נשתתק דנעשה בו שינוי בגופו דמתחלה היה יכול לדבר ואח"כ נשתתק וכל שינוי הוא רע ודאי שטותו או חולי הביאו לידי זה ומש"ה דינו שוה לחרש גמור אבל אם היה משעת לידה שומע ואינו מדבר והיינו אלם דינו שוה למדבר ואינו שומע ועל שניהם אמרו בברייתא וזה וזה הרי הן כפקחים לכל דבריהן ועד"ר ואפילו בקרקע א"צ בדיקה: ומש"ר ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח ולא קאמר ג"כ שאלם שהוא שומע ואינו מדבר משעת לידה שג"כ דינו כן נראה דלרבותא נקטו דאפילו זה דנקרא בשם חרש דהא חרש הוא מצד שאינו שומע וכן בברייתא שם קראו חרש אפ"ה הוי כפקח ומכ"ש שומע וא"מ והוא כן משעת לידה דדינו כפקח והא דכ"ר על הרמב"ם ז"ל הרי החמיר יותר במדבר ואינו שומע דמשמע שרבינו סבר איפכא שהחמיר יותר באינו מדבר ושומע מבמדבר וא"ש וזה ודאי אינו כמ"ש אלא ר"ל הרי החמיר יותר כו' ר"ל הרי הוא החמיר הרבה במדבר וא"ש דאפילו בבדיקה לא מהני בקרקע כן נ"ל ודלא כב"י דכתב דנקט רבינו לדבר ואינו שומע דניכר מתוך דבורו אם הוא בן דעת דא"כ תקשה לרבינו ג"כ הברייתא דקתני הרי הן כפקחין לכל דבריהן (מיהו בזה י"ל דע"כ צ"ל דיש לרבינו ישוב להברייתא שהרי רבינו לא סתר מיניה לדברי הרמב"ם וכמ"ש בדרישה (ע"ש) ועוד למה כתב תחלה ואמר נשתתק כו' הול"ל נמי אלם שדינו כחרש. ועוד דלפי' ב"י ק' ממ"נ במאי קמיירי תשובת הרא"ש דמייתי רבינו בסמוך ס"כ אי ביכול לדבר אפילו לא היה שומע כלל ס"ל לרבינו דהרי הוא כפקח ואי באינו יכול לדבר ק' אף שהיה שומע שמיעה גמורה הלא ס"ל לרבינו לפי' הב"י דדינו כחרש דזהו נשתתק. וע"ק דהרא"ש כתב שם ז"ל דע כי בכל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שא"מ ולא שומע כלל וכך היה ממעי אמו וא"כ למה כ"ר בנשתתק דשומע היא דינו כחרש גמור אבל לפי מ"ש א"ש הכל ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרא"ש כך היה ממעי אמו לא כ"כ אלא לחומרא ור"ל הא דבעינן שיהא א"ש וא"מ היינו דוקא כשהוא כן ממעי אמו לאפוקי אם נשתתק אח"כ אז אפילו שומע דינו כחרש וק"ל:
יט סָעִיף כ שאלה לא"א כו' בכלל פ"ה דין י"ב כ"כ ולעיל בסמוך כתבתי פירושו והוכחתי דמיירי אפילו באלם שאינו יכול לדבר מ"מ כיון ששומע כשמדברים עמו בקול רם הרי הוא כפיקח:
כ סָעִיף כא שוטה אין מעשיו קיימים שם דף קנ"ה ובפ"ב דכתובות ע"ש:
כא סָעִיף כב וכתב הרמב"ם כו' עד השיכור כו' שם בפכ"ט כ"כ:
כב סָעִיף כג ומ"ש שמא בסוף עת שפייתו ובתחלת שטותו כו' במיימוני שם כתב שמא בסוף עת שטותו או בתחלת שטותו ודברי רבינו מדוקדקין בעיני יותר משום דבסוף עת שפייתו יסברו העדים שהוא שפוי כמעיקרא ומקחו מקח והוא סוף שפויו שאז מתחיל שטותו ובכלל שוטה שאין מקחו מקח הוא מש"ה צריכין העדים לדקדק בדבר אבל על מקחו דשוטה גמור א"צ דקדוק דהכל רואין שהוא שוטה:
כג סָעִיף כד השיכור כו' קיימין ואם הגיע כו' כצ"ל וכן הוא במיימוני פכ"ט ובש"ע וכ"מ בספר ישן. מיהו א"צ למחוק נוסחא ספרי הטור שבידינו שכתב בהן ז"ל קיימין והוא שלא הגיע לשכרות של לוט והוא כו' אלא שצריכין להגיה דל"ת וכצ"ל דהרי הוא כשוטה כו' ור"ל דהרי אם הוא כן הוא כשוטה וק"ל:
כד סָעִיף כה כתב הרמב"ם כו' שם בפכ"ט: זוכה בהן כו' פי' שלא מדעת הלוקח ולכן הברירה בידו ולא ביד המוכר שהרי המוכר נתנו ליד האחר לזכות להלוקח:
כה סָעִיף כו וכן העבד כו' בלא רשות האדון לכך הברירה ביד האדון וק"ל: לא רצה כו' במתנה נמי שייך שאינו רוצה כגון שיש בהן עבדים ואינו רוצה לזווגן כמ"ש בסימן רמ"ג ל' הגמרא או משום שונא מתנות יחיה בסימן רמ"ט וקע"א: ואין צריך לקנות כו' האי א"צ לקנות אקיום ואביטול קאי דגם בביטולו הו"א דדינו כראובן שקונה משמעון ורצה ראובן לחזור בו ולהקנות לשמעון דלא קנה שמעון בדיבור בעלמא שהרי כבר יצא מרשותו עד שיחזור ויקנה בא' מדרכי הקנאות מראובן כמש"ר בסימן רמ"ג ס"י ובסימן רמ"ה ס"י ע"ש שהוא פלוגתת רבנן ורשב"ג והלכה כרבנן:
כו סָעִיף כז דין מכירת כו' עד בספר א"ע כו' בסימן צ':
כז סָעִיף כח ב"ד שמכרו כו' הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ' ל' מה"מ והם מותרין למכור קרקעותיו כדי לשלם חובות אבי היתומים אבל אין מתנתו מתנה כיון שאינה שלו. כאשר יתבאר לקמן סימן ר"ץ:
כח סָעִיף כט המוכר או קונה כו' ירושלמי פ' אחרון די"ט ופסקוהו הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם סוף ה"מ וכן הדין לענין אם קידש או חלץ ויבם וכמ"ש בא"ח סימן של"ח וע"ל סימן ר"ח:
א סָעִיף א והרמב"ם כתב קטן עד י"ב שנה אין הקנאותיו כלום כו' ז"ל ב"י ספר מוטעה נזדמן לרבינו ויש לתמוה עליו למה לא תמה שאין מציאות לאותה נוסחא שהיה בידו בפי' הגמרא ולפי הנוסחא שבידינו דבריו ממש כדברי הגמרא גם מ"ש וא"א כתב כסברא ראשונה יש לתמוה דהא ליתא חילוף סברא בזה בגמרא אלא תלמוד ערוך הוא והו"ל לסתור דברי הרמב"ם מהגמרא עכ"ל ב"י ובאמת קושיות הללו גדולים הן על דברי רבינו וחלילה לנו להעלות על לב שרבינו כתב הדברים הללו בלא כיון ומכ"ש לומר שלא נתן לבו למה שאמרו בגמרא בענין זה שהרי ל' הגמרא הנ"ל על לשונו היה ומדבר בה עתה היותר קשה שרבינו בעצמו לא כ"כ בדין קטנה בא"ע סימן מ"ג אלא כמשמעות גמרא שלנו והנראה בעיני הוא שרבינו פי' נוסחא זו שהיתה לפניו בדברי הרמב"ם דקאי אמ"ש דקטן אין מקחו מקח דבר תורה וע"ז כתב דהיינו דוקא עד י"ב שנה אבל משם ואילך הקנאתו וממכרו ממכר אפילו ד"ת אפילו אינו יודע בטיב מו"מ וס"ל לרבינו שאין זה סותר למ"ש בגמרא הנ"ל שאמרו דמשום כדי חייו תקנו ולא שיהא דאורייתא דלא אמרו כן אלא עד שיהא בן עשר והוא בשנת י"א וה"ה כשהוא בן י"ב אכן כשהוא בן י"ב ויום א' ויודע בטיב מו"מ ס"ל דמקחו מקח מד"ת אע"פ שלא הגיע לכלל גדלות עדיין כיון דאו הגיע לעונת נדרים וכמ"ש בפרישה ע"ש ומש"ר ע"ז וא"א הרא"ש ו"ל כתב כסברא ראשונה היינו שלא חילק לענין קטן ד"ת בקטן כל זמן שלא הגיע לגדלות ממש ושכ"כ הרמ"ה שאין צד דאורייתא בקטן עד שיעשה גדול אלא שחילק בתיקון דרבנן בין י' שנים ליותר מי' וכדמסיק כנ"ל ליישב דברי רבינו מהתמיהות הגדולות הנ"ל אבל אין לומר דרבינו פי' הנוסחא דהרמב"ם הלזה שהיתה לפניו לחלק בין שימכור הוא לאחרים בין שיקנה הוא לעצמו וכמ"ש בסמוך וקאמר דעד י"ש יכול לקנות לעצמו משום כדי חייו אבל לא למכרו לאחרים ומי"ב ואילך יכול אפילו למכור ולהקנות לאחרים דזה אינו במשמעות משנה וגמרא הנ"ל וגם הוא נגד מ"ש הרמב"ם בהדיא בפי' הנוסחאות שבידינו לכ"נ כמ"ש ראשונה ודוק:
ב סָעִיף ה וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בהן עומדים במי שפרע ברמב"ם שבידינו בפכ"ט ממכירה גרס גם בסיפא ואחרים שחזרו בהן מקבלים מי שפרע ורבינו ששינה הל' וכתב בסיפא ל' עמידה אם עשה כן בכוונה או שגירסת הרמב"ם שבידו היתה כן אפשר ליתן טעם על השינוי משום דקטן שנתן מעות וחוזר ורוצה להוציא מעותיו מהמוכר מסתמא המוכר שהוא גדול אינו מחזיר עד שיקבל עליו מי שפרע לפני הדיינים ולכן קאמר שא"צ לקבל עליו מי שפרע אבל אם המוכר שקיבל המעות חוזר בו ורוצה להחזיר לו מעותיו מסתמא הקטן שאינו יודע הדין אינו מביא המוכר לפני הדיינים לקבל עליו מי שפרע לכך קאמר שעומד מעצמו במי שפרע:
ג סָעִיף ו (ז) וכן אם קנו מיד הקטן כו' עד שאין מוציאין מיד הקטן כלום שהקנין כשטר כו' רבינו שינה בלשון הרמב"ם כי ז"ל וכן אם קנו כו' או השכיר כו' לא קנה שאין מוציאין מיד הקטן בדין ואין קנין מיד הקטן כלום שהקנין כשטר כו' ומל' זה משמע דתרתי קאמר ומ"ש תחלה שאין מוציאין כו' הוא נתינת טעם גם למה שאמר לא קנו מהקטן ע"י שכירות מקום המטלטלין ורבינו כלל הכל ביחד לנתינת טעם למה אין קנין שקנו מידו מועיל והדין עם רבינו שהרי אין טעם זה דאין מוציאין מיד הקטן מספיק למה לא יהנה שכירות מקום ממנו דמיד ששכר זה ממנו מקום המטלטלין הם ברשות הלוקח ולא צריכין להוציא מידו וע"כ צ"ל שלא בא הרמב"ם ליתן טעם אלא למה שקניינו אינו מועיל וכמ"ש בפרישה בשם המ"מ ומש"ה הגיה רבינו לדבריו או פירש דבריו דמ"ש ואין קנין כו' כאילו כתב שאין קנין ודוק:
ד סָעִיף י ויראה לי שהקטן שקנה קרקע כו' שתעמוד בידו כו' מדלא כתב רבינו שיש חולקים בזה על הרמב"ם משמע דס"ל שהכל מודים להרמב"ם בזה וק' ממ"ש רבינו אח"כ מיד בסמוך וז"ל ויראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל דבמקרקעי אין מקחו מקח כו' וכ"כ עוד מיהו אם קנה קרקע מקחו מקח כו' דמשמע דוקא כשהוא מבן י"ג ואילך וכדאיתא באשר"י בהדיא אבל קטן לא וא"ל דאה"נ דפליגי חדא דהו"ל למיכתב ומדברי הרא"ש יראה כו' בל' פלוגתא ועוד דהא ע"כ לא פליגי שם הרא"ש והרי"ף ור"ת אלא אי בעינן בן עשרים או שיהיה פקח או לא וכמ"ש רבינו אח"כ אבל משמע דבזה כ"ע לא פליגי דקטן פחות מי"ג אין מקחו מקח במקרקעי ודוחק לומר שחולק הרמב"ם אכ"ע גם משמע דהראב"ד מודה לדבריו בזה גם לעיל בסימן זה כתב רבינו ז"ל אבל במקרקעי לא אפילו נתנו לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופוס כו' דמשמע דוקא שקנאו האפוטרופוס אבל בדידיה עצמו לא שייך קנין ודוחק נמי לומר דהרמב"ם ג"כ לא ס"ל שקטן שקנה קרקע שתעמוד בידו אלא דוקא כשעבד תרתי שנתן דמים והחזיק ג"כ וכדדייק לישניה דהרמב"ם דאז היה דומה לדברים שאחרים מקנים לו שהוא פשוט בגמרא דיש לו זכייה בגוה לאפוקי אם החזיק בו לחוד או נתן המעות לחוד שעדיין אדוק בו יד המוכר בקצתו להכי גם המוכר יכול לחזור בו דסברא זו לא נזכרה בשום מקום דמאחר דאינו מועיל קנין בקרקע בקטן מה לי חד מה לי שנים לכן נראה דלא כתב הרמב"ם שאם קנה קרקע שתעמוד בידו אלא כל זמן שהוא רוצה אבל אם אינו רוצה יכול לחזור וכמ"ש בפרישה בשם המ"מ ומ"ש הרא"ש דעד י"ג שנים לא הוה מקחו מקח היינו לענין שיהיה מקח גמור שאף הוא לא יהיה רשאי לחזור (ומה שהוצרך רבינו לכתוב שם בשם הרא"ש דעד שהגדיל אין קניינו קנין כו' כתבתי לזה ישוב בפרישה ע"ש) וכן לעיל מ"ש שקנאו אפוטרופוס כו' רצה לנקוט מילתא דפסיקא דהיינו מקח גמור שאינו יכול לחזור שום א' ככל קנין דעלמא א"נ לעיל דוקא קאמר דהיכא דקנאו אפוטרופוס הוא דלא יכול ליתן אותו במתנה שהרי הקנין קנין גמור והקרקע שלו וקרקע אינו יכול ליתן במתנה אבל אם הקטן עצמו היה קונה אותה כיון דהוא יכול לחזור אם ירצה הוה קרקע זו שבידו כאילו היו מעותיו בידו שהרי אם רוצה צריך להחזיר לו המוכר מעותיו כל זמן שירצה ולכן ניתן במתנה דלאו שם קרקע עליה אלא שם ממון כיון דהיה יכול לתבוע מעותיו מתי שהיה רוצה וק"ל: והראב"ד השיג עליו וכתב כו' עד שהמקנה מקנה לו כל קניינו כו' גם בזה שינה רבינו מל' הראב"ד כי ז"ל הראב"ד בהשגות שם לפני זה וכן אני אומר שאם הקנה בקנין קנו שהקנין לא גרע מהכסף והוא כסף עצמו מההוא מעשה דגיטין דההיא [אמתא] דשדרו לה מרה כומתא ואמר קני הא וקני נפשך וכו' ונמצא שהוא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי וכן אם קנה היא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו אבל אם השכיר הוא מקום פירות לא קנו ממנו דשכירות כמכר הוא עכ"ל. ודבריו סתומין אבל נתבארו מתוך מ"ש המ"מ שם ז"ל איני מבין דבריו מה ענין זה לדמיון שהקנין בכסף שאם הוא בכסף ודאי לא קנה המקבל כמ"ש המחבר שאין הכסף קונה ביתומים וכבר נתבאר גם מה שאמר שהוא כסף גומר דעדיף משאר כסף וכוונתו ז"ל לומר דהקנין בעבדים גומר להוציאן לחירות ואינן צריכין גט שחרור והכסף אינו גומר שעדיין הן צריכין גט שחרור ויליף לה מעובדא דההיא אמתא חוץ מכבודו שאינו דבפירוש הושוו שם הקנין לכסף ולא יפו כחו כלל וכ"ש שיש שם מפרשים דלאו בתורת קנין היה עושה אותו מעשה ויתבאר בהל' עבדים סוף דבר איני רואה בכל מה שהביא הר"א ז"ל שום דמיון בדין קנין הקטן אם הוא מועיל עכ"ל ומ"מ לכאורה משמע מדברי הראב"ד שנתן שני טעמים לשני העניינים דלמה שאם קנו אחרים מטלטלין מהקטן שקנו נתן הטעם מפני שהכסף גומר ולמה שאם קנה הקטן מטלטלין קנה נתן טעם מפני שהמקנה מקנה כל קניינו ורבינו קיצר ולא כתב אלא טעם הב' שהמקנה מקנה כל קניינו לחוד לכן נראה פשוט דס"ל לרבינו דמ"ש הראב"ד שהמקנה מקנה לו כל קניינו ז"א אלא מטעם שכתב כבר שהקנין עדיף מכסף שהוא גומר להוציא עבדים אפילו בלי שטר שחרור וכמ"ש המ"מ בביאור דבריו ותדע דאל"כ קשה איך השיג הראב"ד על הרמב"ם בלי טעם לומר שהמקנה מקנה כל קניינו אלא ודאי מכח ראייתו שהקדים מההיא אמתא דמינה נלמד דכסף גומר ומה"ט קיצר רבינו ונקט דבריו במושלם איך שכתב הראב"ד שהמקנה מקנה לו כל קניינו וקאי בין אם הקטן הקנה להן או אחרים לו וק"ל. אלא שיש לתמוה מאחר שהמ"מ תמה על הראב"ד ועל ראיותיו וכתב שאיני רואה בכל מה שהביא שום דמיון בדין קנין הקטן וכנ"ל א"כ למה הביאו רבינו במסקנא כאילו תפס דבריו לעיקר ונראה דרבינו ס"ל דמ"ש הראב"ד שהקנין לא גרע מהכסף כו' הוא הקדמה למ"ש אח"ז וכאילו אמר אף שהקנין סודר יש לו ריעותא דכבר הדרא סודרא למרא מ"מ לא גרע מאילו נתן לו כסף וכיון שכן הוא קנין עדיף מכסף דאף שכסף אינו קונה ק"ס קונה אפילו בקטן דקנין זה כסף גומר הוא ומקנה כל קניינו כאילו עשה משיכה וכמ"ש בפרישה ובזה נסתלקה קצת תמיהת המ"מ מהראב"ד ומש"ה תפס רבינו דברי הראב"ד לעיקר. ואין לתמוה על הראיה שהביא הראב"ד מההיא אמתא כו' הא מסקינן התם בפרק השולח דלא עשה ולא כלום דתשובתו בצדו משום דהו"ל בכליו של מקנה והרמב"ם והראב"ד איירי כאן כשקנה בכליו של קונה וכמ"ש בפרישה ומש"ר בשם הראב"ד בסוף איך שהשיג וכתב דאם אחרים השכירו כו' עד לענין מציאה לבד אמרו לאו באותה השגה השיג כן ע"ש אלא שרבינו חיבר וצירף ענייני השגותיו יחד ע"ש ודוק:
ה סָעִיף יב ויראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל דבמקרקע אין מקחו מקח כו' בב"ב דף קנ"ה איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רב הונא אר"נ מבן ך' ושם (ע"ב) אמרינן דתוך זמן כלפני זמן שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת שהגיעה לגדלות ויודעת בטיב מו"מ מהי שלח ליה אם יודעת בטיב מו"מ מקחה מקח וממכרה ממכר אמר אמימר ומתנתה מתנה דדוקא מכר קים להו לרבנן דינוקא קריבה דעתו גבי זוזי ואי הוה זבוניה זבינא זימנין דמקרקשי ליה זוזי ואזיל ומזבן לכולהו נכסי אבל מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה אמרי רבנן תיהוי מתנתו מתנה דלעבדו להו מילי עכ"ל הגמרא בקיצור ונתבאר מתוך מ"ש הרא"ש שם דסוגיא זו מתפרש על ג' פנים והוא דר"ת פי' כל הסוגיא בין בנכסים שירש מאביו בין בנכסים שקנה הוא או שניתן לו דבכולם אי פקח הוא ממכרו ממכר מיד כשנעשה גדול בן י"ג ומביא ב' שערות וכדשלח ליה רבא לגידל הנ"ל. ואי אינו פקח בכולם לא הוי ממכרו ממכר עד שיהא בן כ' ואז הוי ממכרו ממכר בכולן אם אינו שוטה אף שאינו פקח ומיניה איירי רב הונא אמר ר"נ הנ"ל והרי"ף ס"ל דההיא דרב הונא מיירי דוקא בנכסי אביו שהרי נזכר בדבריו נכסי אביו אבל ההיא דשלח רבא לגידל הנ"ל דלא נ:כר בדבריו נכסי אביו מיירי בנכסים שקנה הוא וא"כ נלמד מיניה דבנכסים שקנה הוא נמכרים כשהוא בן י"ג ומביא ב' שערות ודוקא כשהוא פיקח. ובנכסים שירש דוקא כשהוא בן כ' ואז אפילו אינו פיקח רק שלא יהא שוטה אבל כשאינו בן כ' אף שהוא פקח ממכרו אינו ממכר. והרא"ש ס"ל דשני המימרות איירי דוקא בנכסי אביו דגם הא דשלח רבא לגידל אדברי רב הונא אר"נ קאי וס"ל בחדא כהרי"ף והוא דמ"ש רב הונא אר"נ שקטן לא ימכור בנכסי אביו עד שיהא בן ך' בנכסי אביו דוקא קאמר ובחדא כר"ת דההיא דשלח ליה רבא לגידל ג"כ איירי דוקא בנכסי אביו דאילו בנכסים שקנה א"צ שיהיה פקח רק בגדלות די"ג ואינו שוטה סגי וק"ל ובזה דברי רבינו מבוארים רק שקיצר ולא הביא לדברי ר"ת משום דנמשך אחרי דברי הרא"ש שכתב שם דל"נ לו דברי הרי"ף ע"ש: ודקדק רבינו וכתב לשון ויראה כו' דהרא"ש הביא לדברי ר"ת אההיא דרב הונא אר"נ הנ"ל וכתב שקצת משמע בגמרא כר"ת דנכסי אביו ל"ד קאמר ומש"ה כתב ויראה לומר דאף שבתחלה כתב שקצת נראה כדברי ר"ת מ"מ לא יראה שכן הוא דעתו להלכה. ונראה שדייק רבינו כן מסוף דברי הרא"ש שכתב דההיא דשלח רבא לגידל קאי אדברי רב הונא הנ"ל דאע"פ שאמר לא ימכור בנכסי אביו פחות מבן כ' מ"מ כשהוא פיקח מוכר מיד לכשיגדל ואי כדברי ר"ת ס"ל לא הו"ל לפרש דאדלעיל קאי דהא לר"ת בכל ענין איירי דגם כשהקנה נכסים אינו יכול למכור פחות מבן כ' ושלח לו דכשהוא פקח יכול למכור אלא ודאי לא ס"ל בהא כר"ת ומש"ה הוצרך לפרש דאדלעיל קאי דאל"כ נכסי אביו מאן דכר שמייהו כנ"ל ביאור דברי רבינו והב"י סתם דבריו ודו"ק:
ו סָעִיף יט החרש דינו כקטן גיטין דף נ"ט [עב"ח שהביא המשנה] ובגמרא אר"נ מחלוקת במטלטלין אבל לגיטין ד"ה ברמיזה (ופי' רש"י דקיי"ל בחרש שנשא כשנתחרש אם רצה להוציא מוציא כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה) פשיטא במטלטלין תנן מ"ד אף במטלטלין פרש"י דל"ת אפילו מטלטלין שנפלו לו בירושה דקנהו אביו כשהיה פקח אפ"ה ס"ל דיכול למכרם בקפיצה כ"ש גיטין דידהו דקיי"ל דבקפיצה כנס ובקפיצה מוציא קמ"ל דלא אלא בעינן רמיזה לד"ה א"ד אר"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין והאנן במטלטלין תנן אימא אף במטלטלין עכ"ל הגמרא והרי"ף הביא שני הלשונות בהלכותיו וכתב עליו הרא"ש ז"ל מדהביא הרי"ף ז"ל הך מימרא דר"נ בהלכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא דקסבר דהלכתא כוותיה ולא מסתבר לי דבכל התלמוד מפרשים האמוראים דברי התנאים לידע פי' המשנה במה נחלקו אע"ג דלית הלכתא כוותייהו והבא להקל צריך ראיה ואע"ג דבכמה דוכתי מוכיח הרא"ש דהלכה כפלוני מדמפרשי אמוראים דבריו או הגמרא נראה דהיינו בברייתא או בדברי אמוראים אבל במשנה דרך האמוראים לפרש אע"פ שאין הלכה וז"ש הרא"ש פירוש המשנה וז"ל הב"י ודברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"מ כדברי הרא"ש דברמיזה דוקא וגם הרי"ף אפשר שזה דעתו ולא הביא דברי ר"נ אלא ללמדנו דלת"ק דהלכה כוותיה גיטין נמי ברמיזה ולא אמרינן דמודה דסגי בקפיצה משום עגונה עכ"ל ודבריו לכאורה תמוהין לי דא"כ למה הביא הרי"ף גם ל' השני הנ"ל דלא הו"ל להביא אלא ל' ראשון דאמר דבגיטין ד"ה בעינן רמיזה מיהו י"ל בדוחק דהביאו דל"ת מאן דידע דאיכא ל"א בהאי דינא ולא ידע האמת באשר הוא יעלה על דעתו לומר דל' שני איפכא מהראשון ובאופן זה מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין ד"ה בקפיצה קמ"ל מיהו ק' על הב"י במ"ש דהא דת"ק מיקל בגיטין משום עגונה ולא כתב דהוה מקילינן כיון דכנס' בקפיצה וכדפרש"י הנ"ל וא"ל דבא למצוא קולא אפי' היכא דכנסה ברמיזה דאפ"ה הו"א דיוצאת בקפיצה מטעם עיגון דאכתי ק' הו"ל לשתוק ולסמוך אדברי הגמרא ונראה דכ"כ הב"י משום דליישב דברי הרמב"ם צריכין לטעמא דעיגון וכמ"ש בסמוך ע"ש ומש"ה כתבו נמי כאן בדברי הרי"ף: ואחד חרש גמור כו' עד כדרך שבודקין אותם לגיטין כו' ז"ל הגמרא בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע"א) אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו א"ר יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו א"ל ר' זירא אלם קאמרת שאני אלם דתנינא מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זה אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם עכ"ל ופירש"י חרש שהיה פקח כשכנסה וקידושיו קדושין גמורין ותנן ביבמות נתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קדושי חכמה וקאמר דבאם יכול לדבר מתוך הכתב דידע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתם פ' ופ' ומסר להם פקח גמור הוא וכותבין ונותנין אלם קאמרת שאני אלם דכיון דשומע הרי הוא כפקח לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי לאו דשמעינן רב דמפיק בכתב לא הוה ידענא חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש ולא זה חרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשיוהו לשוטה דזהו כפקח לכל דבריו כדמסיק וזה וזה כו' אבל חרש דרב כהנא אינו לא שומע ואינו מדבר עכ"ל רש"י והנה דברי רבינו הם ע"פ שיטת רש"י וכמ"ש בפרישה אלא שק' דלפי מ"ש שם דס"ל נשתתק גרע מאלם א"כ מאי קא"ל ר' זירא אלם קאמרת כו' הא הביא לי סיוע מהמשנה דאיירי מנשתתק דהוא גרוע מאלם וי"ל דה"ק ליה מאחר שמצינו דאלם קיל טפי דהרי הוא כפקח גמור א"כ אין לך להקשות מאי קמ"ל תנינא כו' דהייתי אומר דוקא נשתתק דהוא ממין אלם הוא סגי ליה בהרכנה ובבדיקה ג"פ אבל חרש גמור לא קמ"ל: ומש"ר בשם הרמב"ם כ"כ בפכ"ט מה"מ והמ"מ כתב שם עליו ז"ל ויש לתמוה על הרמב"ם למה לא השווה מדבר וא"ש לשומע וא"מ שהרי בפ' מי שאחזו הקשו על רב יוסף מהברייתא דקתני זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהן וצ"ע וגם הראב"ד תמה שם בהשגותיו על מ"ש הרמב"ם אבל לא בקרקע וכתב עליו ז"ל לא ידעתי למה עכ"ל וכתב המ"מ דדעת הרמב"ם הוא דהא דתנן חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין משמע ליה דהאי במטלטלין גם אדברי ת"ק קאי ודברי המסדר המשנה כתבה לומר פלוגתא זו דת"ק ובן בתירא אמרו דוקא במטלטלי וממילא נשמע דלת"ק דקיי"ל כוותיה דוקא במטלטלי סגי ליה ברמיזה ולא בקרקעות כן נ"ל ביאור דברי המ"מ אף שדבריו קצת סתומין וצ"ל דס"ל להרמב"ם דאף שלצורך גיטין מסיק שם בשני הלשונות דלד"ה סגי ברמיזה שאני גיטין דהוצרכו לתקן משום עיגון כמו שתקנו שיהא מקחו מקח במטלטלין משום כדי חייו. אבל א"נ לחלק דשאני גיטין דאמרינן כשם שכנס ברמיזה כן מוציא ברמיזה. משא"כ בקרקעות שנפלו בירושה ובמטלטלין דווקא התירו לו משום כדי חייו. וכדמשמע מפרש"י שכתב לפני זה וכמ"ש ל' לעיל דא"כ למה סתמו הרמב"ם ורבינו דהול"ל במ"ש אבל לא בקרקעי דמיירי דדוקא בהנך שנפלו להו בירושה. ולכאורה היה נראה לחלק ולומר דדוקא בגיטין דאותה אשה עצמה שכנס ברמיזה מוציאה ברמיזה משא"כ בקרקע דאף שלקחה בחרשותו ברמיזה מ"מ כיון שנתן בעדה מעותיו והמוכר שהוא פקח הקנה לו בקנין גמור איך ימכרוהו אח"כ לאחר בחרשותו כיון שכבר נעשה שלו והוא חרש ואין הקנאתו לאחרים הקנאה וכיון דאינו יכול למכור לאחרים תקנו שאף לאותו מוכר (ודווקא במטלטלין התירו אפילו שירש עצמו) לא יחזור וימכרנה משום לא פלוג. אבל זה דוחק דהא אמרו חז"ל דגם מקחו בקרקעות אינו מקח ויכול המוכר לחזור בו כיון שהוא חרש גמור וכיון שהמוכר עצמו יכול לחזור נמצא שלא היה קנוי בידו מעולם למה לא יכול לחזור ולמכור לאחרים. אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא דלא תקנו בחרש כ"א במקום צורך משום עגון או משום כדי חייו. ובקרקעות דחשיב לא רצו לתקן וק"ל. ואפשר דמה"ט נקט ב"י כלשונו עיגון הנ"ל. ובעיקר הקושיא דהמ"מ הנ"ל על הרמב"ם במה שמחלק מדבר וא"ש משומע וא"מ ובברייתא כתב על שניהן דהרי הן כפקחין לכל דבריהן היה נ"ל לומר דהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בגמרא ולא אזל בשיטת רש"י הנ"ל ובאמת פירושו דחוק מאוד חדא דקאמר אלם קאמרת דמשמע דדין אלם לחוד כן ובברייתא דמייתי משוה אלם וחרש המדבר להדדי. ועוד דעיקר תירוצו חסר מי הספר דהא גם בברייתא דמייתי קתני דחרש הרי הוא כפקח ואכתי ק' מאי קמ"ל וצ"ל דשאני חרש דרב כהנא דא"ש וא"מ וא"כ הול"ל זה שיש חילוק בין חרש לחרש. ולכן נראה דהרמב"ם לא היה גרס וזה וזה כו' ב' פעמים אלא גרס וזה ר"ל האלם הרי הוא כפקח לכל דבריו והשתא א"ש הכל. וה"פ דברייתא מדבר וא"ש זהו חרש ר"ל זהו חרש הנזכר במשנה כו' דאפילו למטלטלי בעי בדיקה ובקרקע כלל לא וכדין חרש גמור. שומע וא"מ זהו אלם ודינו כפקח שמכירתו מכירה בין במטלטלין בין במקרקעי אלא שצריך בדיקה ואפשר דלא הוצרך לכתוב הבדיקה דפשיטא הוא כיון שיש בהן שינוי וגם כל אדם דאינו בדרך העולם צריך לעמוד על מהותו ולהרמב"ם א"ש הא דקאמר אלם קאמרת דס"ל דדין אלם ונשתתק שוה או יכול להיות דס"ל דנשתתק סברא הוא דלהוי עדיף מאלם ואפילו אלם דינו כפקח וכ"ש נשתתק אלא שחרש שאני דלענין קרקע אין מכירתו מכירה כלל והו"א דגם לגיטין כן קמ"ל דלא. וחרש שמדבר בו רב כהנא מיירי בין בחרש שא"ש וא"מ ובין בחרש שמדבר וא"ש והשתא א"ש דמשוה הרמב"ם חרש המדבר לחרש שאינו מדבר. ואילם לנשתתק וגם א"ש מ"ש הרמב"ם באלם וז"ל שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתב בכתב ידו עכ"ל מדכתב או יכתב משמע דאין עדיפא בכת"י מבדיקה ואדרבה משמע קצת דבדיקה עדיפא בדרך לא זא"ז ולרש"י פי' איפכא שהרי אליביה בחרש גמור לא מהני בדיקה בגיטין וכתיבת ידו מהני וא"ש נמי שרבינו מביא דברי הרמב"ם ולא כתב עליהן סתירתו מהגמרא שגם רבינו ידע שי"ל שהיה לו גי' כמ"ש. ודע שיגעתי ולא מצאתי לא בתוספתא ולא במקומות אחרים בל' ברייתא זו דכתב בה וזה וזה הרי הן כפקחין. ומש"ה לולי דמסתפינא הייתי אומר דהרמב"ם פי' דמ"ש שם בגמרא וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם אינו מל' הברייתא אלא סיומא דדברי ר' זירא הוא דא"ל לרב יוסף אלם קאמרת שאני אלם דתנינא כו' דמחלק בהברייתא בהדיא בין חרש לאלם מדקתני בה זהו חרש וזהו אלם והאי זה וזה ר"ל זה נשתתק הנזכר במשנה דהקשה מינה ר"י וזה אלם הנזכר בברייתא דמתרץ מינה ר"ז שניהן הן כפקחין לכל דבריהן משא"כ בחרש בין אינו מדבר וא"ש בין מדבר וא"ש דשניהן נקראין חרשין ודינן שוה וא"כ א"ש הכל דהיינו ממש כדברי הרמב"ם ודוק. כן נ"ל ביאור דברי הרמב"ם בא' מהדרכים הנ"ל אבל להב"י שיטה אחרת בביאור דברי הרמב"ם וז"ל ב"י וכתב המ"מ שיש לתמוה עליו למה לא השוה מדבר וא"ש לשומע וא"מ שהרי בפ' מי שאחזו הקשו על רב כהנא מדתניא מדבר וא"ש זהו חרש שומע וא"מ זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהן עכ"ל. ויש לדקדק עיד על הרמב"ם (לא הול"ל לדקדק עוד כיון שדקדקו דב"י הוא היפך דקדוקו דהמ"מ דהמ"מ דקדק שגם ברישא הול"ל מתקן מקח גם בקרקע כמו בסיפא וכדין פקח. והב"י דקדק ורצה שגם בסיפא לא יהיה מקחו מקח בקרקע כמו ברישא) שכתב דשומע וא"מ מקחו וממכריו ומתנותיו קיימים אף במקרקע. ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א"כ בנשתתק דתנן ביה דהרכנת הראש מהני לגיטין ע"י בדיקה ג"פ הן הן ולאו לאו. וכן בכתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפ' מי שאחזו ה"ה דלקרקעות מהני הנך מילי. ולענין תמיהת ה"ה י"ל כו' ע"ש בב"י שכתב ב' תירוצים על תמיהת המ"מ. והנה מ"ש בישוב תמיהת המ"מ היא דחוק ורחוק בפי' הברייתא לעין הקורא אותה ומ"ש ביישוב תמיהתו דבמטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז כו' ונראה פי' לדבריו דלאו ממימרא דר"נ הנ"ל למד כן דהא אדרבה מדברי ר"נ משמע דגט קיל טפי אלא מברייתא דפ' מי שאחזו דז"ל הגמרא שם על מימרא שכתבתי בפרישה. מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין כו' ופריך שם בגמרא וחרש מעיקרא לא והתנן כשם שכנסה ברמיזה כך יוציא ברמיזה הב"ע ביבמתו שנפלה לו מאחיו פקח ע"כ. ולפי זה ההיא דר"נ דפרק הניזקין מיירי בסתם חרש שמעולם לא שמע ולא דיבר דמזה מיירי מתני' שם ובזה ודאי כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה אך שר"נ בא לחדש שם אי מהני קפיצה בגיטין אי לא מהני וק"ל. ומש"ה כתב הב"י שטעמו של הרמב"ם מדתנן בחרש רומז ונרמז ואמרו בגמרא פ' מי שאחזו דווקא במטלטלין הדין כן פי' דווקא אם נפלו לו מטלטלין בירושה או קנאם כשהיא פקח הוא דיכול למכרם ברמיזה. אבל לגיטין כגון שנפלה לו יבמתו מאחיו פקח לא אמרו דיוציאה ברמיזה דומיא לקרקעות שנפלו לו מאביו או שקנאם כשהיה פקח דאינו יכול למוכרם ברמיזה. ש"מ גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו ואפ"ה תנן שם דנשתתק דהיינו שהיה פקח ונשתתק מהני אפילו לגיטין ע"י בדיקה. ה"ה דלקרקעות מהני פי' אם נפלו לו קרקעות או קנה בעוד שהיה פקח יכול למוכרם ברמיזה ולפי זה מ"ש הרמב"ם אלם שומע ואינו מדבר כו' מקחו וממכרו כו' בין מקרקעי כו' ר"ל מקרקעי שנפלו לו מאביו יכול למוכרה כנ"ל ביאור דברי ב"י. מיהו קשה מה שהביא ראייה מרב כהנא לענין כתב ידו דהא ר"כ בחרש גמור מיירי וא"נ תפרשהו בחרש שאינו שומע ומדבר ס"ס אין ראיה להרמב"ם מדבריו ואדרבה סתירה דהא ס"ל לר"כ דמהני כו' וה"ה הרכנה או רמיזה שהרי השוו אותם שם בגמרא הנ"ל והרמב"ם כתב דבאינו שומע ומדבר מטלטלי אין מקרקעי לא:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.