א המוכר בשר בכור לחבירו ונודע ששחטו ולא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים והנשאר ביד הלוקח יקבר ויחזיר לו הדמים וכן הדין במוכר בשר טריפה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים והנשאר יחזיר הבשר לטבח ויחזיר לו הדמים מכר הלוקח הטרפה לעכו"ם או השליכו לכלבים לא יפרע למוכר אלא דמי טרפה ומה שקבל ממנו המוכר יותר מדמי הטרפה צריך להחזיר:
ב וכתב הרמב"ם ז"ל וכן כל מוכר דבר שאסור לאכול מן התורה כן הוא דינו בין שהוא בלאו בין שהוא בכרת אבל אם הוא אסור לאכול מד"ס אם הפירות קיימים מחזיר הפירות ואם אכלן אין המוכר מחזיר לו כלום וכל איסורי הנאה בין מן התורה בין מדבריהם מחזיר לו הדמים ואין להן דין מכירה:
א סָעִיף א המוכר בשר בכור לחבירו ונודע ששחטו ולא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים והנשאר ביד הלוקח יקבר ויחזיר לו הדמים וכן הדין במוכר בשר טרפה וכו' עד ומה שקבל ממנו המוכר יותר מדמי הטרפה צריך להחזיר משנה בס"פ פסולי המוקדשין (לז.) וכתבוה הרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק המוכר פירות:
ב סָעִיף ב ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל וכן כל מוכר דבר שאסור לאכול מן התורה כן הוא דינו וכו' עד סוף הסי' הכל בפי"ו. וכתב עוד שם המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים והיא בבריית' בפרק הנזכר: ועל מה שכתב אבל המוכר דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים וכו' כתב ה"ה לא מצאתי זה מבואר אבל ראיתי שלא נשנה בגמרא לבד איסורין של תורה או איסורי הנאה של דבריהם כגון יין נסך שהכוונה סתם יין אבל איסורים של דבריהם באכילה לא אבל כיון שאכלו ונהנו לא יחזיר להם כלום ובירושלמי דשביעית חלקו לענין סחורה ואמרו כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ואיפשר שאף זה כן ואולי ממקום אחר יצא זה לו עכ"ל וכתב הריב"ש בסימן תצ"ט על דברי הרמב"ם אע"פ שאין לרב ראיה ברורה בדין זה לא מצאנו מן הבאים אחריו שחלק עליו: [%א] וכתב עוד שם נדון זה הרי הוא כאיסורים של דבריהם שהרי לא נמצאת טרפה בודאי אלא שאסרו מפני שלא נבדקה כהוגן והבדיקה אינה אלא מדבריהם כמו שאמרו בירושלמי דמסכת ביצה:
א סָעִיף א המוכר בשר וכו' משנה בבכורות סוף פרק פסולי המוקדשין וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפ' המוכר פירות והרמב"ם בפ' י"ו ממכירה והטעם דברישא כשאכלוהו הלוקחים דגרם להו איסורא קנסוהו דאף מה שאכלו יחזיר הדמים ללקוחות אבל בסיפא כשמכרוהו לעכו"ם או השליכו הבשר לכלבים דלא גרם להו איסורא ישלמו לו דמי בשר טרפה בזול ומש"ה חזר ושנה במציעתא דבנשאר יקבר ויחזיר להם הדמים דאע"ג דלא גרם להם איסורא והלקוחות קברו הבשר והו"ל כאילו השליכוהו לכלבים אפ"ה חייב המוכר להחזיר הדמים ללקוחות כיון דדינא הכי הוא דיקבר לא פשעו דלקוחות במידי ובמוכר בשר טרפה נמי אשמועינן דמה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים משום קנס ובנשאר אשמועינן דאין הלוקחים חייבים ליטפל בטרפה למכרה והמוכר ישלים מה שחסר ללקוחות מן הדמים אלא יחזיר הבשר לטבח ויחזיר ללוקח הדמים: ומ"ש לא יפרע למוכר אלא דמי טרפה. אין הלשון מתוקן שהרי כבר קבל המוכר יותר דמי הבשר מיד הלוקח וכדכתב אח"כ ומה שקבל המוכר יותר מדמי הטרפה צריך להחזיר אלא לאו דוקא קאמר לא יפרע וכו' אלא כלומר לא ינכה למוכר אלא דמי טרפה אבל הרמב"ם דק בלשונו שכתב וז"ל יחשוב עם הטבח על דמי הטרפה ויחזיר לו הטבח את המותר:
א סָעִיף א המוכר בשר בכור כו' עד וכתב הרמב"ם משנה הוא בבכורות דף ל"ו ופירש"י דבאכל בשר בכור (או טרפה) דגרם ספק איסור להלוקח קנסוהו רבנן להמוכר שא"צ לשלם לו מה שאכל: והנשאר ביד הלוקח יקבר משמע דהלוקח יקברנו והטעם הואיל ואסור בהנאה לא מאמינים למוכר זה עליה דשמא ימכרנו לעכו"ם משא"כ בסיפא במוכר בשר טרפה דמחזרינן להמוכר והוא יטפל במכירתו ולא חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל בחזקת כשרות כמו שעשה בראשונה דמכרו בחזקת כשרות אע"ג דהיה יכול למכרו לעכו"ם שלא ימצא תו קונים שיקנו ממנו שהרי טבח שיצאה טריפה מתחת ידו מעבירין אותו מאומנותו ומכריזין עליו וה"ה כל מוכר דבר איסור כמ"ש בי"ד סימן קי"ט גם לא חיישינן שיאכלנו דהנחשד לדבר קל לפני עיור לא נחשד לדבר חמור כמ"ש בי"ד סימן קי"ט וק"ל. והומ"ל בקיצור המוכר בשר בכור כו' יחזיר לו הדמים ומה שאכל אכל והנשאר יקבר אלא משום דגבי מוכר בשר טריפה צריך להאריך דשם אם נשאר ממנו ביד הלוקח א"צ המוכר להחזיר לו הדמים עד שיחזירנו לו דהא מותר בהנאה למכרו לעכו"ם להאכילו לכלבים והוצרך שם לחלק מש"ה חלקו ג"כ בבכור דבחד משנה נשנו שם תרווייהו ומ"ש בבכור ונודע שלא הראהו דמשמע דאין כאן ודאי איסור שחיטת בכור בלי מום אלא שלא הראהו וכן פי' רש"י בהדיא שם ז"ל שגרם להלוקח ספק איסור ובטריפה כתב ונודע שהוא טריפה דמשמע ודאי טריפה וכן הוא במשנה שם משום דבהמה שלא נבדקה מטריפתה איסור דבריהן היא כמ"ש ריב"ש והוה דיני לנכות לו מה שאכל כמש"ר בס"ס זה גם י"ל דכאן וכאן לרבותא נקט דברישא קמ"ל דאפילו בספק מום אין מחזירין ונותנין אותו לידו ובסיפא קמ"ל דאפילו בודאי טריפה צריך להחזיר להמוכר המותר ולא קנסוהו בזה וגם לא חשו שיחזור ויעבור בו עבירה וק"ל:
ב סָעִיף ב וכתב הרמב"ם ז"ל כו' בפי"ו מה"מ כ"כ: אבל אם הוא אסור לאכול מדברי סופרים ז"ל המ"מ לא מצאתי זה מבואר אלא ראיתי שלא נזכר בגמרא כ"א איסורי דאורייתא ואיסורי הנאה של דבריהן ובירושלמי דשביעית חלקו לענין סחורה ואמרו שכל דבר שאסור מד"ת אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שהוא מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ואפשר שאף זה כן ואולי ממקום אחר יצא לו דין זה עכ"ל והא שאסור לעשות בטריפה סחורה היינו לקנות לכתחלה טריפה למכרה ולהשתכר בה אבל אם נזדמן לו שבהמה שלו נטרפה מותר למכרה כמו שנתבאר בי"ד סימן קי"ז וגם יכול להאכילו לעבדו ושפחתו העכו"ם: וכל איסורי הנאה כו' מחזיר הדמים כו' שהרי מוכר לאו מידי חסר וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.