א כותבין שטר למוכר שמכר שדהו לפלוני אע"פ שאין אותו פלוני לפנינו וכגון שמכירם דאם לא כן איכא למיחש שמצוה לכתוב על אחר שמכר שדהו לפלוני אבל אם בא אחד לפנינו ובקש שיכתבו לו שטר שקנה שדה מפלוני אין כותבין לו אלא מדעת פלוני:
ב וכתב הרמב"ן האי מילתא דפשיטא היא אלא מיירי שקנו מן המוכר שהקנה לפלוני שלא בפני הלוקח ובא הלוקח שיכתבו לו השטר אין כותבין לו דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא בפניו והלוקח נותן שכר הסופר אפי' שהשדה רעה והמוכר מכרה מפני רעתה:
ג ואף למוכר אין כותבין בלא לוקח אלא בשטרי אקנייתא שמיד לקח לו בקנין להקנות לו השדה דאי לאו הכי איכא למיחש שמא כתב ליתנו לו בניסן ולא נתנו לו עד תשרי ואזל וזבנה לאחריני ביני וביני ואזיל האי ומפיק לשטרא שזמנו בניסן וטרף שלא כדין מאידך דזבנה בתר ניסן וזהו לדעת רב אלפס אבל ר"י פסק דעדיו בחותמיו זכין לו הילכך אפי' בלא קנין כותבין לו שטר שאף אם כתבו ליתן לו בניסן ולא נתנו עד תשרי זכה למפרע בניסן ושפיר טריף מהאי דזבנה בתר ניסן:
ד וכתב ה"ר יוסף הלוי הא דכותבין שטר למוכר היינו שמעידין על עצמו שכבר קיבל הדמים מיד הלוקח שאין כאן חובה על הלוקח שיהא צריך להיות מדעתו אבל אם לא העידו על עצמו שקבל הדמים אין כותבים אלא מדעת הלוקח דשמא אינו רוצה לקבל אותה לקיחה:
ה הילכך אם טעו עדים וכתבו שטר מכירה למוכר בלי קבול דמים כשיתבענו לדין ליתן הדמים צריך להביא ראיה שמכירה זו היתה מדעתו והרמ"ה כתב עוד שאפי' העיד על עצמו שקבל המעות אם משמע מתוך השטר שהמקח הוא מרעת שניהם אין כותבין שהם מעידין שהלוקח חפץ במקח ופעמים לא ניחא ליה ללוקח בהכי דליפוק עליה קלא דאית ליה מאי דלית ליה דילמא גרים ליה האי קלא הפסד מאנפא אחרינא והרמב"ן כתב שכותבין אפי' לא העיד המוכר על עצמו שקבל המעות שכתיבת השטר אין מחייב הלוקח ליתן מעות שלא מדעתו דכיון שכותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו פשיטא שיכול לומר שלא מדעתו נכתב השטר:
ו ומסתברא שאם העיד על עצמו שקבל הכסף מן הלוקח וקנה בכסף או בחזקה או בחליפין כותבין אפילו בלא שטרי הקנאה שאין שטר זה אלא לראיה שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ולקנוניא ליכא למיחש שהרי נכסים שלו הם ומה שירצה יעשה בהם מהיום ואילך והיינו שטרי הודאה ולא שייך בהו קנין כלל ע"כ:
ז ואם לאחר שהקנה הקרקע ללוקח מיחה שלא לכתוב השטר דבר זה מבואר לקמן בסימן רמ"ג:
א סָעִיף א כותבין שטר למוכר שמכר שדה לפלוני אף ע"פ שאין אותו פלוני לפנינו וכולי משנה פרק גט פשוט (קסז) כותבין שטר למוכר אף ע"פ שאין לוקח עמו ואין כותבין שטר ללוקח עד שיהא המוכר עמו: ומ"ש וכגון שמכירם וכולי נלמד מדתנן התם בסמוך כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירן ומפרש בגמ' שיכיר שם האיש ושם האשה בגט וכן בשבר:
ב סָעִיף ב וכתב הרמב"ן כך צריך להגיה ולא ככתוב בספרים הרמב"ם במ"ם אלא הרמב"ן בנו"ן גרסינן וזה לשונו שם הא דקתני אין כותבין ללוקח ולמלוה כשבאו הם לבדם לכתוב ושלא לצורך נשנית שאם נכתוב להם עדות שקר הוא אלא אגב רישא קתני לה ויש לפרש דארישא קאי לומר דאם קנו מן המוכר שלא בפני הלוקח ובא מוכר לכתוב כותבין לו בא לוקח לכתוב אין כותבין לו דלא אמרינן דסתם קנין לכתיבה בשלא בפניו אי נמי אפשיטי זייר ולא ניחא ליה דנמסר שטרא עד דשקיל דמיה ומיהו זכה זה במקחו מחמת הקנין לדעת ר"ש בפ"ק דמציעא עכ"ל: ומ"ש והלוקח נותן שכר הסופר אפי' שהשדה רעה וכו' שם משנה וגמרא:
ג סָעִיף ג ואף למוכר אין כותבין בלא לוקח אלא בשטרי אקנייתא וכו' בפ"ק דמציעא (יב:) אמרי' אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ניחוש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין אמר רב אסי בשטרי הקנאה דהא שעביד נפשיה אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו שטרי דלאו הקנאה ופסק הרי"ף דלית הלכתא כאביי והרא"ש כתב שהתוס' פסקו הלכה כמותו ונראה מדבריו שכך הוא דעתו: (ב"ה) וז"ל ה"ה בר"פ ב"ד מתוך דברי רבינו נראה ששטר מכירה אפילו בלא קנין כותבים למוכר בלא לוקח דלא בעינן קנין אלא בחוב אבל רש"י והרמב"ם והרשב"א ומפרשים אחרים פירשו דאף בשטר סבר בעינן קנין דאי לא הו"ל מוקדם ופסול ובאמת אין טעם ברור לחלק בין מכר להלואה בדין זה וצריך עיון עכ"ל:
ד סָעִיף ד וכתב ה"ר יוסף הלוי הא דכותבין שטר למוכר היינו שמעידין על עצמו שכבר קיבל הדמים מיד הלוקח וכו':
ה סָעִיף ה והרמ"ה כתב עוד שאפי' העיד על עצמו שקבל המעות וכו': והרמב"ן כתב שכותבין אפילו לא העיד המוכר על עצמו שקבל המעות וכו' עד ולא שייך בהו קנין כלל בפ' גט פשוט כתב כן ובספרים כתוב הרמב"ם במ"ם וט"ס הוא: [%א] כתב הרשב"א שאלת ראובן מכר שדהו לשמעון וקנו ממנו עדים וכתבו עדותם בספר הזכרונות ולא כתבו שם סך דמי המכירה ולאחר זמן תבע שמעון מהעדים שיכתבו לו שטר המכר ואין עדים זכורים עכשיו סך הדמים כיצד יעשו תשובה אם העדים זכורים שקנו מידו כותבין את השטר אפי' לאחר כמה ימים ואם ירצו יכתבו סתם שקנו ממנו שמכר לו השדה ואם ירצה יכתבו בסוף השטר ולפי שלא כתבנוהו בזמנו שכחנו סך הדמים ולפיכך לא כתבנוהו שהזכרת הממון אינו מעכב: [%ב] וכ' ע שם ואם המוכר טוען לא נתן לו עדיין דמי המקח ולוקח אומר נתתי הלוקח נאמן שדמי המקח חזרו כמלוה על פה וכדאמרינן בפ' מי שמת הרי שהיה אוכל את השדה בחזקת שהיא שלו וקרא עליו ערעור וכו' ואם לאו הלך אחר שטר כלומר יתקיים השטר בחותמיו ואין הלוקח צריך ראיה אחרת וה"נ מוכח בפ"ק דבתרא (ו.) גבי סמך לו כותל אחר בחזקת שלא נתן ה"ד אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמנו אמאי בחזקת שלא נתן כלומר כיון דסמך לו כותל אחר גילה דעתו דניחא ליה במה שהגביה חבירו ומיד קנתה לו חצירו וחזרו דמי חלקו בכותל מלוה ע"פ עכ"ל ועיין בתשובות דפוס סי' אלף וקל"ו בתשובות להרמב"ן סי' ד': [%ג] וכתב עוד מה שאמרת להודיעך דעתי בענין מה שכתוב בירושלמי ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי והלך לוי ונתנה ליהודה בא שמעון וטרפה מיהודה יהודה לא אזיל גבי לוי דהיא מתנה לוי אזיל גבי ראובן דהיא מכירה א"ל ולאו מתנה יהבתה יכול דהוא מימר ליה בעיא הוינא מיתן כמה וישלם לי טיבו ונסתפקת אם אח"כ יכול יהודה לתבוע מלוי מה ששלם לו ראובן כך דעתי נוטה שאין יהודה חוזר אצל לוי לעולם שהוא מתנה ואין אחריות למתנה ואין יהודה זוכה בשעבוד האחריות שיש ללוי על ראובן שאלו ענינים מוחלקים הם ואין האחריות נגרר אחר גוף השדה ואם השדה קנה אחריות השעבוד לא קנה ואפילו במכר אלא א"כ בא עליו מצד האחריות שיש לו על לוי ומדרבי נתן וע"כ הנהגתי אני בכל נותני קרקע מתנה ואפילו במוכרים לכתוב בשטר המתנה והמכר אגב קרקע זו אני נותן לפלוני לוקח זה או מקבל מתנה זו כל שטרי אונות שיש לי על קרקע זו ויזכה בהם ובכל שעבודן כדי שיוכל לטרוף לוקח או מקבל מתנה זו האחריות כדי שיהיה יכול לטרוף ממנו מי שמכרו או נתנו לו עכ"ל. והיא בתשובו' להרמב"ן סימן צ"ו. דין אחד משטרי קרקעות עיין בסוף סי' נ"ד. כתב המרדכי בס"פ המוכר פירות מאן דאתא קמי סהדי ואמר להו בית יש לי במקום פלוני כתבו שאני נותנו לפלוני פשיטא דלית להו לסהדי למידק דאי קושטא קאמר הא אינהו לא מסהדי אלא על המתנה שהוא נותן והכי קא מסהדי בית פלוני שאמרנו שהוא שלו נתן לפלוני :
א סָעִיף א כותבין שטר למוכר וכו' משנה ס"פ גט פשוט ומ"ש וכגון שמכירם וכו' דמשמע שצריך להכיר גם את הלוקח וכ"כ הרמב"ם בר"פ כ"ד ממלוה וכתב הטעם דשמא יבואו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהן בשמות אחרים ויודו זה עכ"ל ומשמע דדוקא בבאו שניהם לפניהם חיישינן לקנוניא דהשתא העדים מחייבים לפלוני לקנות קרקע זו בכך וכך ושמא אין חפץ כלל לקנותה או יודה לזה בדמים יקרים אבל כשבא המוכר לבדו כותבין אעפ"י שאין מכירין את הלוקח דהא העדים לא יכתבו רק שבא פלוני לפניהם והקנה לפלוני השדה ואם לא יחפוץ לקנותה הרשות בידו ואפשר כיון דבמוכר צריך שיכירוהו בין כשבא עם הלוקח ובין כשבא בלבדו לכך לא כתב רבינו בפי' אלא דאל"כ איכא למיחש שמצווה על אחר לכתוב שמכר שדהו לפלוני דאין טעם זה מפורש אלא שצריך להכיר את המוכר לעולם אבל שצריך שיכיר את הלוקח לא כתב הטעם בפירוש אלא ברמז בלשון שמצווה על אחר לכתוב שמכר שדהו לפלוני כלומר מחייבים לפ' לקנות ואותו פלוני איננו חפץ לקנותה כלל ואין זה אלא כשבאו שניהם לפנינו ודו"ק וע"ל בסימן ל"ט סעיף ח' וי"ו ובסימן מ"ט סעיף ב' ובמ"ש לשם בס"ד:
ב סָעִיף ב וכתב הרמב"ן האי מלתא דפשיטא הוא וכו' מה שקשה על דברי רבינו שהביא דברי הרמב"ן ע"ל סימן ל"ט ס"ד והא דקשה להרמב"ן האי מילתא דפשיטא וכו' לפי מ"ש ה' המגיד בפכ"ג ממלוה יש ליישב בע"א דאתא לאשמועינן דאפילו יאמר הלוקח יהא השטר בידכם וכשיבא המוכר ויאמר לכם כי כן הוא האמת קנו מידו ותתנוהו לי ואם לאו תקרעוהו אע"פ כן אין כותבין דבשעת כתיבה הוא שקר ויש לחוש אולי מערים הוא: והלוקח נותן שכר הסופר שם בגמרא פשיטא ל"צ במוכר שדהו מפני רעתה פרשב"ם מום גדול שבה או רחוקה ממנו וסד"א יתן הוא שכר קמ"ל דלא דהנאה דידיה הוא וכדכתיב הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל וכדאמר אינשי זבנת קנית זבין אוביד עכ"ל:
ג סָעִיף ג ואף למוכר אין כותבין וכו" עיין בדברי הרב המגיד ר"פ כ"ד מהלכות מכירה מ"ש בזה מחלוקת הגדולים אי כותבין שטר למוכר בלא לוקח בלא קנין וע"ל סוף סימן ל"ט כתבנו דאף לר"י דוקא בסתם אבל בא"ל כתבו וחתמו ותנוהו לידי אם לא בא בידו בזמן הכתוב בו פסול מטעם מוקדם וע"ש:
ד סָעִיף ד וכתב הר"י הלוי וכו' כבר התבאר דבריו בסימן ל"ט והתיישב מה שקשה ע"ש בסעיף י"ט:
ה סָעִיף ה והרמ"ה כתב עוד שאפילו העיד על עצמו וכו' איכא למידק למה לא כתב הרמ"ה דין זה גבי לוה ומלוה ואם כתבו גם לשם למה לא הביאו רבינו בשמו בסי' ל"ט אבל מה שלא הביא דברי הר"י הלוי לעיל סימן ל"ט לא קשיא דכבר גילה רבינו דעתו לשם שאינו נראה שבכתיבת השטר יתחייב להלוות לו בע"כ עכ"ל בסעיף י"ט אלמא דאפי' ידוע שהתנדב לו להלוות ונכתב השטר מדעתו יכול לחזור בו ואין אנו כופים אותו להלוות לו בע"כ דשמא חושש שירד הלוה מנכסיו תוך הזמן ויפסיד ממונו אם כן לא ס"ל לרבינו כהר"י הלוי בדין לוה ומלוה. אבל בדין לוקח ומוכר ס"ל לרבינו דיש פנים לומר דאם נכתב השטר מדעתו חייב לקבל אותו לקיחה דהרי אין לו הפסד ולכך הביא דבריו כאן ושהרמב"ן נחלק על דבריו אבל אדברי הרמ"ה קשה דגבי לוה ומלוה נמי איכא למימר דלא ניחא ליה למלוה דליפוק עליה קלא וכו' ולמה לא הביא דבריו לעיל בדין הלואה:
א סָעִיף א כותבין שטר למוכר עד"ר: ומש"ר וכגון שמכירם כו' זהו אינו במשנה ולישנא דמכירם משמע שצריכין להכיר המוכר והלוקח וכן כתב רבינו בסימן ל"ט ומ"ט גבי מלוה ולוה דצריכין להכיר שניהן והקשה שם ה"ה למה צריך להכיר המלוה והא משנה שלימה שנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו וה"ה למוכר אע"פ שאין הלוקח כאן כלל ומשמע דא"צ להכיר שם המלוה והלוקח וכתב המ"מ די"ל דחיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה ויטרוף שלא כדין מכל הקונים אחרי כן אבל כששניהן לפנינו ודאי נותן לו מיד השטר לידו ומתני' דכותבין שטר ללוה מיירי בשטר הקנאה ע"ש והנה כאן תהדר הקושיא לדוכתא דאין טעם בהיכר הלוקח שהרי כתב בסמוך ואף למוכר אין כותבין אלא בשטרי אקנייתא כו' ואפ"ה כתב ברישא וכגון שמכירם ועוד דהטעם דכ"ר כאן דאל"כ איכא למיחש כו' לא שייך אלא להכיר המוכר ואף א"ת דשייך גם להכיר הלוקח ק' א"כ אפילו אם מכירם לא יהני כיון שאין הלוקח לפנינו גם מ"ש טעם אחר בסימן ל"ט ס"ח דמש"ה כתב שם דצריך להכיר שניהם דמיירי כששניהן לפנינו דאז כותבין בשטר כאילו נעשה ההלואה אז המקח מדעת שניהם ויש לחשוש שמא אחר יעלה שמו בשם הלוקח ולא יהיה ניחא ללוקח להעשיר אותו ואין כל וכמש"ר בשם הרמ"ה בסמוך ס"ה גם בשם מור"ש ז"ל כתבתי שם ישוב וכולם אינם שייכים כאן דאיירי דאין הלוקח לפנינו ולכאורה היה נראה דגרסינן במשנה הנ"ל ובלבד שיהא מכיריו בנו"ן פשוטה ולא מכירם במ"ם סתומה ואעדים קאי ור"ל שצריכין העדים להיות מכירין המוכר ולא קאי אהלוקח וא"ש אבל בכל נוסחאות כתוב מכירם במ"ם סתומה וגם בש"ע כתוב בהדיא שצריכין העדים להכיר שניהן ע"ש לכ"נ דצריכין לדחוק ולומר דמש"ר כגון שמכירם אמוכרים דעלמא קאי ולא הוצרך רבינו לפרש זה שסמך אמ"ש לפני זה אע"פ שאין אותו פ' לפנינו כו' דאז פשיטא דא"צ להכיר שם הלוקח וכמ"ש ודוק גם י"ל שמ"ש שיכירו שניהן קאי אאם הלוקח לפניהן דלרבותא כתב תחילה אע"פ שאין אותו פ' לפנינו ומיירי במכ"ש אם הפ' לפניהן וק"ל וכן צ"ל בש"ע ששם כתב בהדיא שצריכין שיכירו שניהן: אבל אם בא א' לפנינו כו' ג"ז במשנה שם בלוקח וגם במלוה וכתבתי בדרישה ע"ש ורבינו כתבו ג"כ במלוה בסימן ל"ט סכ"א ע"ש:
ב סָעִיף ב וכתב הרמב"ן האי מילתא דפשיטא כו' ע"ל סימן ל"ט סכ"א כתבתי בשם המ"מ שתירץ בע"א ע"ש. דלא אמרינן סתם קנין כו' אלא בפניו ומסיים הרמב"ן ומיהו זכה זה במקחו מחמת קנין לדעת רש"י פ"ק דמציעא עכ"ל ועיין לעיל בסימן ל"ט מ"ש בשם ב"י שתמה במחס"ה למה לא כ"ר לעיל דברי הרמב"ן לענין הלואה ומשמע שם אמ"ש בשם נ"י דאין הלכתא כוותיה גם הרמב"ן כתב תירוצים אחרים אקושיא זו ולכאורה היה נראה לומר שגם דעת רבינו היא דלא ס"ל כוותיה בהלואה כ"א במכירה וטעמו דבמכירה איכא למימר דלא היה דעתו בקניינו שיכתוב לו שטר כ"א שיקנה השדה ולזה מועיל הקנין אפי' שלא בפניו משא"כ בהלואה שכשמודה לפני עדים באתם עדי אז נתחייב לו מיד בהודאתו והקנין שעשה ודאי לא עשהו אלא לכתוב לו שטר אבל לעיל בסימן ל"ט כתבתי והוכחתי דרבינו ס"ל כוותיה אפילו בהלואה ע"ש ונראה דרבינו ס"ל מדתנן זה במשנה ב"פ חד במלוה וחד בלוקח דבעינן שני התירוצים ומש"ה לא כ"ר דברי הרמב"ן לעיל בסימן ל"ט דהוה ק' מנ"ל לדקדק האי דינא הא נתיישב הקושיא דפשיטא בתירוצו דהמ"מ ונראה דמה"ט גם הרמב"ן לא כתבו אמלוה אף שהיא נשנה שם במשנה קודם לוקח ע"ש בחידושיו ותמצא שלא כתבו הרמב"ן אלא בסיפא ומשום יתור דתרתי ל"ל ובדרכו הלך רבינו אבל לדינא גם במלוה ולוה הדין כן דמ"ש הא תהא וכן הוא משמעות ל' הרמב"ן דכתב בפשיטות דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד כו' ודו"ק. ועמ"ש עוד בסימן ל"ט: והלוקח נותן כו' עניין בפני עצמו הוא וארישא קאי וכן הוא במשנה וגמרא וכמ"ש בדרישה:
ג סָעִיף ג אלא בשטרי אקנייתא כו' אבל ר"י פסק כו' עיין מ"ש בסי' ל"ט סכ"ג כל דבר בבאר היטב:
ד סָעִיף ד היינו שמעידין על עצמו שכבר קיבל הדמים נ"ל שגרסינן שמעידן בלא יו"ד השני ור"ל המוכר מקבל עדים על עצמו וא"ל הוו עלי עדים שמכרתי שדה זו לפ' וכבר קבלתי דמיו והן כותבין כן בשטר המכירה: אבל אם לא העידן על עצמו כצ"ל העידן בנו"ן וק"ל:
ה סָעִיף ה ומ"ש הילכך אם טעו העדים כו' ר"ל כיון שלא היה להן לכתוב שטר כזה אין בו דין שטר להיות בו כח לתבוע בו את הלוקח משא"כ אם היתה תקנת (חכמים) חז"ל שבכל ענין כותבין שטר למוכר ס"ל לר"י הלוי שבשטר כזה שנכתב ברשות תקנת חז"ל יכול לתבוע הלוקח אבל הרמב"ן בחידושיו כתב שאין כתיבת השטר בזה מחייב את הלוקח וכמש"ר בסמוך בשמו ואפשר שגם ר"י הלוי ס"ל שאינו מחייב להלוקח מעות עכ"פ אלא דהיה עליו תביעה חזקה מחמת השטר והיה מזקיקו לקבל וליתן דמים או ישבע שבועה חמורה וק"ל: אם משמע מתוך השטר כו' אין כותבין הל' דחוק וצ"ל דה"ק אם המוכר רוצה שיהיה משמע מתוך השטר דנעשה מדעת הלוקח אין שומעין לו ואין כותבין כן:
ו סָעִיף ו ומסתברא שאם העיד כו' ר"ל אפילו לדעת הרי"ף דכתב לעיל בשמו דאין כותבין שטר למוכר אלא בשטר אקנייתא דמקנה לו מיד כו' ולר"י הלוי הנ"ל דאין כותבין עד דמעידן שקיבל מעות מודים שאם המוכר מודה שקבל הכסף כו' שכותבין שטר על פי הודאתו אפילו שלא בפני הלוקח אפילו בלא אקנייתא דהא בזה ליכא למיחש להקנוניא הנ"ל דשמא כתב בניסן ולא נתנו עד תשרי: ומ"ש שהודה שקנה בכסף כו' הא דלא נקט או בשטר ה"ט דאז הוי ריעותא דהקונין בשטר מחזיקין בידם השטר לראיה אפילו לא כתב לו אלא שדי מכורה או נתונה לך מ"מ מחזיקין אותו בידם עד שישתלחו לידן שטר ראייה גמור: ומ"ש שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אע"ג דהמלוה בעדים אינו גובה ממשועבדים כל שלא נכתב לו שטר ה"ט דמאן דיזיף בצינעא יזיף משא"כ מאן דזבין דבפרהסיא זבין: שהרי נכסים שלו הם כו' ר"ל דהא מיד שהודה ע"י הודאה זו דהשדה של זה הלוקח שהודה לו הוא ומה שירצה יעשה בהן מהיום ואילך ר"ל דאף דאין הולכין אחר הודאתו אם אומר שקנהו לפני זמן מה אבל מהיום שעומד בו ומודה לו נחשב זה ללוקח גמור ואם יטרפנו מידו מוקדם יחזור ויטרוף ממשועבדים שנשתעבדו אחרי הודאתו כדין הודאה בשטר: ומ"ש ולא שייך בהו קנין כלל. ר"ל דוקא לעיל דמיירי בשטר שקונין השדה על ידו במסרו ליד המקבל שייך קנוניא דשמא קודם שימסרנו לידו ויקננו ימכרנו לאחר כו' אבל זה א"צ מיד קנין שהרי קנהו מיד בהודאת פיו דבמוכר שמודה שכבר קנה זה שמודה לו בכסף או בחזקה וק"ל ועד"ר:
א סָעִיף א כותבין שטר למוכר כו' בב"ב דף קס"ז כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה כו' ובלבד שיהא מכירם כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואין כותבין ללוקח עד שיהא המוכר עמו והלוקח נותן שכר עכ"ל ולא נזכר במשנה ובלבד שיהא מכירין כ"א ברישא בגט ובשובר ע"ש בגמרא הטעם למה צריכין להכיר גבי גט שניהן וזהו הטעם שייך ג"כ בשובר של האשה אבל בלוה ומלוה ולוקח ומוכר שהן אנשים שאין להן יחס ושייכות כ"כ יחד כמו איש עם אשתו אינו מספיק טעם זה גם מ"ש שם בסי' מ"ט ול"ט ישוב שלי וישוב של מור"ש כולם אינם עולים יפה כאן וכמ"ש בפרישה ע"כ מחוורתא כמ"ש בפרי' דאמוכרים דעלמא קאי ודו"ק:
ב סָעִיף ו שהרי נכסים שלו הן כו' עבפ"ר ועתה באתי להוסיף ולומר די"ל דקאי אהמוכר וה"ק כיון שהעיד המוכר על עצמו אפילו שלא בפני הלוקח באחד מדרכי ההקנאות כותבין וחותמין ההודאה ויוציאו ונותנין אותה ביד המוכר ולא חיישי' לקנוניא הנ"ל דאמר כן כי דעתו היה לזבנו לאחרינא ואח"כ יתן שטר הודאה זו למי שהודה לו ויוציאה מהלוקח שאם תחשוש לכך גם עתה שלא תכתוב שטר הודאה זו הלא הנכסים הם שלו ובידו לעשות שטר הקנאה כמ"ש לעיל ולהוציא מיד הלקוחות אלא לא חשו לקנוניא במקום שאין ריעותא לפנינו ודוקא היכא שקונין בשטר עצמו אמרו דיש לחשוש שמא מחמת איזה סיבה לא נתן לו עד תשרי נמצא שעדיין לא זכה בה הלוקח עד תשרי ויטרוף שלא כדין משא"כ בשטר הודאתו שהוא עצמו מודה שכבר קנאה ושטר זה אינו אלא לראיה ובדין הוא יטרוף ולפירוש זה מתיישב יותר מ"ש שהרי נכסים שלו הן ומה שירצה יעשה בהן דכתב ל' רבים דלפי' שכתבתי בפרישה הול"ל ל' יחיד אהאי שדה דמודה לו בו לחוד ומ"מ נ"ל מ"ש בפרישה עיקר דלהאי פי' קשה דמאריך בלשונו והדברים סתומים והכי הול"ל ולקנוניא ליכא למיחש כמו בבא ראובן לפני עדים שלא בפני הלוקח ומבקש מהן שיכתבו שטר אקנייתא דשמעון דכותבין ולא חיישינן שמא עשה קכוניא עם שמעון כיון דאין ריעותא לפנינו כיון דקנהו שמעון מיד באקנייתא ה"נ קנהו שמעון מיד בהודאתו אבל לפי' שכתבתי בפרישה מבואר בדברי רבינו כמו שכתבתי וכדברים האלו עצמן:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.