א הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו ואמר לו ואחריך [יירש] פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני אחרי מות ראשון קנה שלישי וכגון שאין הראשון ראוי לירשו אבל אם הוא ראוי לירשו מן התורה שוב אינו יכול להפסיד ירושה דאורייתא והוא ליורשיו אחריו:
ב ואם מת שני בחיי ראשון ישארו הנכסים ליורשי ראשון שלא יזכה לשלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד שני אי אפשר לשלישי לזכות שהרי כל זמן שהוא ברשות הראשון הכל שלו גוף ופירי שהרי יכול למוכרם דאחריך לפלוני לאו כאומר מעכשיו דמי וכאילו אמר כל ימי חייך יהו לך גוף ופירי ואם תשאיר דבר אחריך יהיה לפלוני לפיכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון:
ג ואפי' היו בהם עבדים והוציאן לחירות שעשה באיסור אפ"ה מעשיו קיימין ואפילו היו בהם כלים ועשאן תכריכים למת אבל אם נתן הראשון לאחר במתנת שכיב מרע לא קנה שאין מתנת שכיב מרע קונה אלא לאחר מיתה וכשימות יקדם השני לזכות וכתב הרמב"ם ז"ל בד"א שמכר הראשון או נתן לאחרים אבל אם מכר הראשון או נתן לבנו או לאחד מיורשיו לא עשה ולא כלום ואיני מבין מה חילוק יש בין אחר ליורש כיון שמוכר או נותן לו מתנה גמורה:
ד וכתב עוד היה חוב על הראשון או כתובת אשה ובאו לב"ד ליפרע מנכסים אלו אע"פ שהראשון קיים אין בית דין מגבין אותן מגוף נכסים אלו אלא מהפירות בלבד מת הראשון ובא בעל חובו ואשתו לגבות מנכסים אלו אין בית דין מגבין מהם כלום אפילו עשאן אפותיקי או שיחדן לאשתו בכתובתה אין גובין מנכסי' אלו כלום אלא הם של שני ע"כ:
ה וה"ר מאיר מרוטנבורק לא כתב כן שכתב בתשובה על אחד שנתן לבנו קרקע והתנה שאם ימות בנו בלא זרע שתשוב המתנה לבנותיו ומת בלא זרע ורצו להפקיע מאותו קרקע שיעבוד כתובת אלמנתו וכתב הוא שהאלמנה גובה ממנו וא"א הרא"ש הביא דברי הר"ם בתשובותיו והסכים לדבריו ונתן בהם טעם משום דכתובה חל שיעבודו מחיים וקדמה לאחריך והוי כשאר לוקח שלקח מן הראשון שמקחו קיים וכתב ה"ר יונה לאו משום דא"ל ואחריך לפלוני דליהוי משמע מה שתשאיר אחריך אם לא מכרת אלא משום דנכסי לך לשון מתנה גמורה משמע וה"ה נמי אם אמר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני ומיהו אם אמר לו נכסי לך לעשר שנים ואחריך לפלוני ומכר הראשון השני מוציא מהלקוחות כיון שלא נתנם לו כל ימי חייו לאו למתנה גמורה נתכוין:
ו ואם אמר נכסי לך ואחריך מהיום לפלוני ומכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות וכן אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי שני ואם הם ג' ואמר לראשון ואחריך מהיום לפלוני ואחריו מהיום לפלוני כתב הרמ"ה ז"ל שראשון ושני לא קנו אלא הפירות והשלישי קנה את הגוף מהיום ופירות לאחר מיתת השני והוא שבאו ליד שני תחילה הילכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן:
ז אע"ג דקיי"ל היכא דלא א"ל ואחריך מעכשיו לפלוני שאין לשני אלא מה ששייר ראשון אסור לו לראשון למכור הגוף אלא אוכל הפירות ער שימות ויזכה השני ואם עבר ומכרה מכרו קיים כדפירשתי והמשיאו עצה למכור או ליתן נקרא רשע:
ח בד"א שאמר ואחריך לפלוני אבל אם אמר ואחריך יחזור לי ומכר הראשון ונתן מעשיו בטלים:
ט ואם אמר ואחריך ליורשי והיה לו בת ומתה בחיי המקבל והניחה זרע זרעה עומד במקומה ליטול כשימות המקבל אבל אם אין לה זרע אין שאר יורשיה כגון אחי אביה או בני אחי אביה עומדים במקומה ליטול וכן בעלה אינו עומד במקומה אחרי מות המקבל דהוה ליה ראוי ואין הבעל יורש בראוי:
י אבל נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי ומתה בתו בחיי המקבל בעלה עומד במקומה ליטול אחרי מות המקבל כיון דא"ל מעכשיו הו"ל כמוחזק:
יא ואם אמר לאשה נשואה או פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני זה בארתי בספר אבן העזר:
יב שאלה לא"א הרא"ש ז"ל מי שנתן מתנות לבניו לפלוני כך ולפלוני כך והתנה אם ימות אחד מהם בלא זרע שיפול חלקו לאחיו ולאחיותיו ונתן שמעון מחלקו לגיסו ועתה קם ראובן אחיו לבטל המתנה שנתן שמעון לגיסו כי אין בנים לשמעון וראויה המתנה ליפול עליו אחרי מות שמעון אחיו תשובה נ"ל דמתנה טובה היא דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפלוני דקיי"ל אין לשני אלא מה ששייר ראשון:
יג ששאלת ראובן שנתן לשמעון ולוי בניו בית במתנה והתנה בעיקר המתנה שאם ימות לוי או ישא אשה בחיי אביו ראובן שתחזור המתנה שלו ממנו ותהיה לאחיו שמעון מעכשיו אם ימות לוי או ישא בחיי ראובן אביו ואח"כ נתן שמעון ללוי אחיו כל זכות שהיה לו באותו בית מעכשיו ולעולם ואחר כך מת שמעון הנותן בחיי לוי ואח"כ נשא לוי בחיי ראובן אביו ובא לוי לזכות בבית מכח מתנה שנתן לו שמעון אחיו וטוען שאם היה חי עדיין היה זוכה בכל הבית מכח התנאי שהטיל אבינו במתנה ועכשיו שמת אני יורש זכותו מכח המתנה שנתן לי וראובן אביו אמר אני יש לי לירש את בני והמתנה שנתן אינה כלום שלא בא עדיין לידו תשובה הדין עם לוי כיון שנתן ראובן לשמעון בנו הבית מעכשיו אם ימות לוי או ישא בחיי אביו ואותו זכות שהיה לו בו נתן ללוי ועתה שנשא לוי אם היה שמעון חי היה זוכה גם לוי יזכה בו מכח המתנה שנתן לו שמעון אחיו שאנו חושבים כאילו היה לשמעון הבית ברשותו בשעה שכתב כן ללוי כיון שאביו כתב לו מעכשיו:
יד ששאלת ראובן נתן חדר בביתו לשמעון ולאשתו וכתב בשטר שישתמשו שמעון ואשתו בחצר ובבור שבחצר עם שאר בני הבית מעכשיו ולעולם ונסתפקת בשביל שכתב בשטר מעכשיו ולעולם אם יירשו בניו זכותו אחרי מותו תשובה דבר זה יכול להתברר בלשון השטר ולפי הנראה לי מדהזכיר אשת שמעון שבא למעוטי בניהם אחריהם:
טו בריא או שכיב מרע שאומר אני נותן לפלוני מטלטלי כל כלי ביתו בכלל חוץ מחטי ושערי ובהמותיו והרמ"ה כתב דאף שאר מיני סחורות אינם בכלל כיון דלא עבידי לאישתמושי בהו בביתא ואינם ניקנין עד שיפרש כל מטלטלי. אמר כל מטלטלי אז נתן לו הכל. ועבדים מיבעיא אם הם בכלל ולא איפשיטא והרמ"ה כתב שלא קנה ורב אלפס כתב שקנה וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל. וקנה הריחיים העליונה אבל לא התחתונה ואם אמר כל דמטלטל קנה גם התחתונה. ואם אמר נכסי לפלוני קנה כל המטלטלין ועבדים וקרקעות ובגדים ובהמה וחיה ועוף אפילו תפילין אבל ספר תורה מיבעיא ולא איפשיטא לפיכך אם תפש אין מוציאין מידו והרמ"ה חילק בין ספר תורה לשאר ספרים ובשאר ספרים כתב שהן בכלל:
טז שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן נתן לדינה אשתו כל נכסיו במתנת בריא מטלטלי אגב מקרקעי ולא שייר ליורשיו אלא חמשה זהובים והיו לראובן בביתו שטרי חובות ובאו יחד לדין דינה והיורשין אם השטרות הם בכלל. תשובה ודאי שטרות בכלל נכסים הן מיהו ה"מ בשכיב מרע שאין צריך קנין שדבריו ככתוכים וכמסורים דמו והוי כבריא שכתב שטר על השטרות בכל יפוי לשון של שטר דהיינו קני לך איהו וכל שיעבודיה וגם כאילו מסר השטרות ליד המקבל אבל בריא שאינו יכול להקנות שטר אלא בכתיבה ומסירה אף ע"פ שהקנה לה השטרות בקנין כיון שלא היה מסירה לא קנתה:
יז אע"פ שפסק רשב"ם דאין שטר צריך כתיבה רבים חולקים עליו רב אלפס ורבינו חננאל ורבינו תם כולם פוסקין דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ובמסירה ושיכתוב לו קני לך איהו וכל שיעבודיה וכיון דאיכא פלוגתא לא מפקינן ממונא ומוקמינן להו בחזקת יורשי ראובן:
יח ואע"פ שפסק רב אלפס שנקנין אגב קרקע היינו שהקנה לו בקנין אגב ואמר ליה קני לך איהו וכל שיעבודיה הילכך לא קנתה אע"פ שהיו בבית והקנה לה כל נכסיו ויש כאן כתיבה וחצרה שהיא כמו מסירה לא קנתה השטרות כיון שלא כתב לה קני איהו וכל שיעבודיה דאית ביה:
יט ומה שנסתפקת אם השטרות של יורשים או של הפקר דכיון שלא נתן להם אלא חמשה זהובים סלקם מכל נכסיו והרי הם של הפקר וכל הקודם בהם זכה הא מילתא דפשיטא שלא היה בדעתו להפקירם אלא סילק היורשין מהם אדעתא דהכי שתקנם האשה ואם לא קנאתם נשארו בחזקתן וזכו בהן יורשין:
א סָעִיף א הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו ואמר ליה ואחריך לפלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני אחרי מות ראשון קנה שלישי ברייתא בס"פ י"נ (קכט:) נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי:ומ"ש וכגון שאין הראשון ראוי לירשו וכו' בפרק הנזכר (שם) אמתניתין דהמחלק נכסיו לבניו על פיו שלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ר"י בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כל שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק עיין במרדכי וכתב הר"ן פר"ש דדוקא באומר נכסי לך סתם הוא דאמרינן שכיון שהוא ראוי לירש אינו לשון מתנה אלא לשון ירושה ומש"ה אין לה הפסק הא אם אמר ליה לשון מתנה מפורש אע"פ שהוא ראוי לירשו מתנה היא ויש לה הפסק והיינו דקאמר שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה כלומר שאינו לשון מתנה כן דעת הרז"ה אבל הגאונים סוברים שאפילו אמר בפירוש לשון מתנה למי שראוי לירש ירושה היא ואין לה הפסק והקשה עליהם הרא"מ מדתניא לעיל תנו שקל לבני בשבת וכו' ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל כלומר משום דזכו אחרים תחתיהם ואם איתא דאפילו בלשון מתנה אמרינן דירושה היא ואין לה הפסק היאך יירשו אחרים תחתיהם אלא ש"מ דבלשון מתנה יש לה הפסק ותירץ הוא ז"ל לדעתם דאה"נ דאילו אמר תנו נכסי לבני דלא יירשו אחרים תחתיהם אבל כיון דלא אמר אלא תנו שקל לבני בשבת נמצא שלא זיכה להם אלא שקל שקל בכל שבת ושבת ובמה שזכו אה"נ שאין לו הפסק שאילו לא הספיקו ליטלן בכל שבת ושבת ומתו יורשיהם יורשים אותם אבל השאר לא זכו בו מעולם ואחרים מוסיפים עוד ואומרים דש"ה שלא באו ליד היורש מעולם דשוינהו לנכסי ביד שליש ומש"ה יעשה שליש מה שהושלש בידו אבל באומר הריני נותן נכסי לבני ואחריהם לפלוני לא אמר כלום דאין לה הפסק וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' זכייה שאפילו באומר בלשון מתנה ירושה היא ואין לה הפסק ומיהו כתב הרב ז"ל שם שאם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה יש לה הפסק ומהך ברייתא דתנו שקל לבני בשבת גמר לה והא דרב אחא בר עוירא דוקא בשכיב מרע אבל במתנת בריא לא אמרינן דאין לה הפסק אלא יש לשני מה ששיר ראשון וכ"כ הרב הנזכר בפרק הנזכר עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובות סי' אלף ול"א דהא דרב אחא בריה דרב עוירא אין הדברים אמורים אלא בשכיב מרע אבל לא בבריא וכן כתוב בתשובות להרמב"ן סי' מ"ה וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם היה הראשון ראוי לירשו כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה וירושה אין לה הפסק ואע"פ שאמר ואחריו לפלוני אבל הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה וכתב לזה נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון בין שהיה הראשון ראוי לירשו בין שלא היה ראוי לירשו שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי לירשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קונה מה ששייר הראשון לפיכך אם נתן המעות על ידי שליש או שאמר תנו לבני שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנה להם והנשאר מן הנכסים אחר מותם יהיה לפלוני אין נותנים להם אלא שקל אע"פ שאינו מספיק להם עכ"ל וכתב ה"ה ואע"פ שאמר ואחריך לפלוני וכו' כתבו ז"ל שאפי' היה השני ראוי לירשו ג"כ אינו כלום ולא זכה שני ומוכרח הוא בסוגיא וכ"כ הרא"מ שאפילו לא נתן ולא הוריש כלום לראשון אלא שאמר יירש פלוני בני כל נכסי לאחר מיתת פלו' אחיו בין שאמר לשון מתנה או לשון ירושה אינו זוכה כלום השני בחלק אחיו אחר מיתתו והרמב"ן ז"ל נסתפק בזה. אבל הבריא שנתן מתנת בריא וכו' נראים דברי הרב ז"ל נכונים בדין הבריא שכיון שהעלינו שאין הבריא יכול להעביר נחלה אלא בלשון מתנה ואם היה לשון ירושה אפי' בראוי לירשו אינה כלום א"כ ודאי מתנה יש לה הפסק שלא אמרו אלא ירושה אין לה הפסק ואפילו לדברי הגאונים ז"ל לא אמרו אלא שהמתנה היא כירושה אבל הבריא שאין דבריו קיימים בירושה אם אתה עושה המתנה כירושה אף היא אינה כלום שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה וכו' זה כתב לתרץ הקושיא שהקשו רבינו מהברייתא שאמרה גבי האומר תנו שקל לבני בשבת וכו' אם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם וכו' אין נותנין להם אלא שקל ותירץ רבינו שאע"פ שלמי שראוי לירשו המתנה כירושה כשאמר לא משום מתנה אלא משום ירושה בפירוש ודאי יש לה הפסק עכ"ל ולי נראה דהרמב"ם מתרץ קושיא זו גם בענין אחר דהיינו לומר דהתם שאני דלא באו הנכסים לידם הילכך אפילו אמר בלשון ירושה לא זכה בהם וכבר נזכר תירוץ זה בדברי הר"ן שכתבתי וסובר הרמב"ם ז"ל דלענין דינא שני התירוצים אמת וזהו שכתב לפיכך אם נתן המעות על ידי שליש או שאמר תנו לבני שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנה לה וכו' שבמה שכתב אם נתן המעות ע"י שליש נתכוין לתירוץ שכתבתי ובמה שכתב או שאמר תנו לבני שקל בכל שבת ולא משום ירושה אני נותנה להם וכו' נתכוין לתירוץ שכתב הר"ן וה"ה לדעת הרמב"ם ז"ל ועיין בתשובות הריב"ש סי' קס"ח וז"ל הר"ן וכ"ת בראוי לירשו ורבי יוחנן בן ברוקא היא והא שלח רב אחא בר עוירא מהא שמעינן דהא דרב אחא בר עוירא לאו דוקא באומר נכסי לראובן בני ואחריו לאחר שאינו יורשו של נותן אלא אפילו באומר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני מכיון שהחזיק ראובן בנכסיו הוה ליה יורש שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו אע"פ שהוא בא להפסיקה ולתתה לבנו האחר אינו רשאי שהרי הוא כמצוה על הנכסים שאינן שלו דהא כי בעינן לאוקמי ברייתא דנכסי לך בראוי לירשו בין בשני בין בשלישי בעינן למימר הכי דאם איתא דלא בעינן לאוקמי בראוי לירשו אלא שני בלבד אכתי תיקשי לך שלישי אמאי קנה דכשתי שדות ושני בני אדם הוא אלא ודאי תרווייהו בעינן לאוקמי בראויין לירש ואפ"ה מקשינן מדרב אחא בר עוירא ש"מ הא דרב אחא אפילו בששניהם ראויים לירש הוא : [%א] וכתב הרשב"א שאפי' באומר ואחריך מעכשיו לפלוני אין בדבריו כלום שכל שזכה בו הראשון ירושה היא ואין לה הפסק דאלת"ה רב הונא דאית ליה (שם קכ"ה:) באומר אתריך כאומר מעכשיו דמי פליג אדרב אחא בר עוירא דאמר אחריך לפלוני אם ראשון ראוי לירשו לא אמר כלום ואם איתא מאי מותיב מינה הכא לכולהו דילמא הני נמי כרב הונא ס"ל באומר אחריך דכאומר מעכשיו דמי ומיתוקמא ברייתא בראוי לירשו ולקמן (קיג:) נמי דהוה סבר רב עיליש דשני נמי שקיל וכו' אלא ודאי שמעינן דבראשון ראוי לירשו אפילו באומר מעכשיו אמר רב אחא בר עוירא אלו דברי הרב ז"ל. ונ"ל שזה אפשר לדברי האומר דאמרינן דנכסי לך ואחריך לפלוני דאם קדם הראשון ומכר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אפילו באומר מעכשיו הוא אבל לדברי האומר דבאומר מעכשיו אם מכר ראשון שני מוציא מיד הלקוחות לא אמרינן דירושה אין לה הפסק עכ"ל וז"ל נ"י בסוף פ' י"נ כתב הרשב"א דאפילו חל קנין שני מחיים כגון שנתן לו בקנין וא"ל מעכשיו נכסי קנויים לך בקנין זה אפ"ה אין לו לשני כלום כיון שהראשון ראוי לירש ירושה אין לה הפסק ומצא סיוע לדבריו בה' הר"י נשיא אלברגילוני עכ"ל וז"ל הרשב"א בתשובה סי' תס"ד אפילו אמר ואחריו מעכשיו לפלוני לא אמר כלום כדמוכח בהדיא בגמרא עכ"ל אבל בתשובה אחרת לו ז"ל מצאתי שכתב שנשאל על הנותן מתנה לבתו וא"ל נכסים אלו שלך ע"מ שלא יירשם הבעל אלא יחזרו לי או ליורשי וא"ל שיש חשש בלשון ע"מ אם א"ל ואחריך מעכשיו ליורשי וקנו מידו ליורשיו אם תמות בתו בלא ולד קיימא מהו והשיב אם כתב השיור במעכשיו וכ"ש במעכשיו ובקנין הדברים פשוטים בעיני שאין כאן מקום לדברי רב אחא בר עוירא שאין ירושה זו מופסקת אלא מעכשיו ניתנו הנכסים ליורשים אלו אלא שתלה מתנתו להם בדבר ולומר לכשתמות הבת מעכשיו יהיו הנכסים נתונים ליורשי וזה ברור גם בהלכות הר"ם כתוב כן מפורש שם עכ"ל והיא בתשובה להרמב"ן סי' מ"ה ועיין במה שאכתוב עוד בסימן זה וגם בתשובות שאכתוב בסוף סימן זה :
ב סָעִיף ב ומ"ש רבינו ואם מת שני בחיי ראשון ישארו הנכסים ליורשי ראשון שלא זיכה לשלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד שני א"א לשלישי לזכות בברייתא שכתבתי בראש הסימן מסיים מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון וכתב ה"ה בפי"ב מהלכות זכייה על ברייתא זו למדנו ממנה שאע"פ ששלישי קיים כיון שמת שני בחיי ראשון אין לו כלום שלא נתן לו אלא שיקבלם מן השני ואיננו וכן הדין במת שלישי בחיי שני שהנכסים של יורשי שני כשמת אחר הראשון ודין שלישי עם שני כדין השני עם הראשון עכ"ל:ומ"ש שהרי כל זמן שהוא ברשות הראשון הכל שלו גוף ופירי שהרי יכול למכרם דאחריך לפלוני לאו כאומר מעכשיו דמי וכאילו אמר כל ימי חייך יהיה לך גוף ופירי ואם תשאיר דבר אחריך יהיה לפלוני לפיכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון בפרק הנזכר (קכה:) אמתני' דאחד הבן וא' הבת לנחלה ההוא דאמר להו נכסי לסבתא ובתרה לירתאי הו"ל ברתא הוות נסיבה שכיבה בחיי בעלה ובחיי סבתא ובתר דשכיבה סבתא אתא בעל קא תבע אמר רב הונא לירתאי ואפילו לירתי ירתאי רב ענן אמר לירתי ולא לירתי ירתאי שלחו מתם הלכתא כוותיה דרב ענן ולאו מטעמיה הלכתא כוותיה דרב ענן דבעל לא ירית ולאו מטעמיה דאילו רב ענן סבר אע"ג דהו"ל ברא לברתיה לא ירית ולא היא דאילו הו"ל ברא לברתיה ודאי ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית משום דהו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי כבמוחזק אמר ר' אלעזר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אמר רבא מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זבינא ופי' ר"ש מסתבר טעמייהו דבני מערבא דחשבי להו ראוי לגבי בת ולא מוחזק דליכא למימר כאומר מעכשיו דמי דהא אם קדמה הזקנה בחייה ומכרן לאחרים זבינה זבינא וכשתמות הזקנה אפילו אם תהיה הבת קיימת לא תטול כלום וכדאמרינן בכתובות ולקמן בפרקין נכסי לך ואחריך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר ואין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם לא שייר כלום לא שקיל מידי והילכך בעל לא ירית דאשתו לא הוי הוחזקה כלל בהני נכסי בחייה שהרי היתה הזקנה יכולה למכרן לגמרי משא"כ במתנה מהיום ולאחר מיתה ונמצא שאף גוף הקרקע לא הוחזק לבת בחיי הזקנה וגם כשמתה הזקנה אין הבת בחיים להוריש המוחזק לה לבעל וכתב הרי"ף על הא דא"ר אלעזר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ולית הלכתא כוותיה ודייקינן מינה טעמא דאמר אחריך הוא דהוי ראוי הא אמר מעכשיו מוחזק הוי וירית לה בעל וכן כתב הרא"ש וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות זכייה. וז"ל הר"ן דעת הרי"ף דהיינו טעמא דזבינה זבינא משום דסבירא לן דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי והיינו טעמא נמי דרשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון ומש"ה דייק מינה הרב ז"ל דאי אמר בפירוש אחריך מעכשיו לברתא דירית לה בעל ולא מחוור דכיון דאמר רבא מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה זבינה זבינא משמע דלאוסופי אתא ולמימר דאע"ג דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אכתי ראוי הוא ולא ירית לה בעל דאי טעמא דידיה משום דלאו כאומר מעכשיו מאי אתא לאשמועינן הא מקמי דידיה ידעינן דטעמייהו משום דלאו כאומר מעכשיו ועוד דבני מערבא כיון דיהבי טעמא למאי דלא ירית לה בעל משום דהוה ליה ראוי מכלל דס"ל דשאר יורשי' דידה שאינם יורשי הסבתא דהיינו קרוביה מצד האב יורשים הנכסים דלא ממעטינן אלא בעל ומשום ראוי ואם איתא דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו היאך הם זוכים בנכסים שהרי הבת לא זכתה בנכסים עד לאחר מיתת הסבתא ואין אדם יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב אלא ודאי אית להו דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ולפיכך כיון שזכתה הבת בנכסים מעכשיו יורשיה מצד אביה קמים תחתיה אבל בעל לא ירית משום דהוה ליה ראוי דא"ג דאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אי קדים וזבין זביניה זבינא דמה שתשייר אחריך כאמר וקיימא לן הכי זהו מה שהשיבו על הרי"ף ז"ל ואני אומר אינה תשובה שלפי דבריו שהוא סובר שהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אה"נ שאין קרובי הבת מצד האב יורשים הנכסים מכיון דהוה ליה ראוי משום דלאו כאומר מעכשיו דמי והוא הדין והוא הטעם שאין קרובי הבת יורשים הנכסים מטעם אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל מן האב אלא דכיון דבבעל קיימינן נקטינן טעמא דראוי דאיתמר בה בכל דוכתי ומיהו לישנא דרבה מוכח דאע"ג דכאומר מעכשיו דמי מיקרי ראוי וכ"כ הרב בעל המאור וה"ר יונה והרשב"א ז"ל ולפי זה אפי' אמר בפירוש אחריך מעכשיו לברתא לא ירית לה בעל ואי קדמה וזבנה זבינה זבינא אא"כ נאמר דכיון דאמר מעכשיו ולא צריך לטפויי קאתי ולמימר שלא יזכה ראשון אלא באכילת פירות בלבד דקיימא לן כר"ע (שם קלח:) דדייק לישנא יתירא וכ"כ הרא"ה ז"ל ולא נ"ל כן דכי דייקינן לישנא יתירא ה"מ במשייר מה שאינו צריך שיור דמשייר לא צריך לישנא יתירא דנכסים בחזקתו הם אבל לישנא דלגבי לוקח או מקבל מתנה לא דייקינן ליה למימר דלטפויי מילתא קאתי אלא שופרא דשטרא הוא נברר הדבר לפי שבכל דבר מסופק יד לוקח על התחתונה ודרכו של לוקח לפרש ביותר עכ"ל ורבינו סתם דבריו כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורשב"ם ז"ל וכתב נ"י בס"פ י"נ סברת המפרשים דכי אמר נכסי לך ואחריך לפלוני או נכסי לך ואחר מיתתך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר:
ג סָעִיף ג ומ"ש ואפילו היו בהם עבדים והוציאן לחירות וכו' ואפילו היו בהם כלים ועשאם תכריכין למת בסוף הפרק הנזכר (קלז.) תניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות ד"ר רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון א"ר זירא א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפילו היו בהם עבדים והוציאן לחירות פשיטא מ"ד א"ל למעבד איסורא לא יהבית לך קמ"ל אר"י א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפילו עשאן תכריכין למת פשיטא מ"ד לשוויינהו איסורי הנאה לא יהבית לך קמ"ל ופר"ש למעבד איסורא דהמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו:ומ"ש אם נתן הראשון לאחר במתנת שכ"מ לא קנה שאין מתנת שכ"מ קונה אלא לאחר מיתה וכו' שם א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה שאם נתנן במתנת שכ"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ומהכא משמע בהדיא [%ב] שאם נתנו במתנת בריא הויא מתנה ואין לשני אלא מה ששייר ראשון והרא"ש כלל פ"ד סי' ב' דחק למצוא ראיה לדין זה ולא נזכר לזה שהוא פשוט:ומ"ש בשם הרמב"ם בד"א שמכר הראשון או נתן לאחרים אבל אם מכר הראשון או נתן לבנו או לאחד מיורשיו לא עשה ולא כלום בפרק י"ב מהל' זכייה וכתב ה"ה זה הוציא ממעשה דרב ביבי דאיתא בס"פ י"נ (שם:) ההיא איתתא דהו"ל דיקלא בארעא דרב ביבי אקניתיה ניהליה כל שני חייו אזל רב ביבי אקנייה לבנו קטן נ"א אקנייה לבנו אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפילו רשב"ג לא קאמר אלא באחר אבל לעצמו לא ופירש רבינו לא קאמר רשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא שנתן ראשון לאחר אבל לעצמו כגון שנתנה למי שראוי לירשו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה והטעם נראה שהוא מפני שכוונת הנותן כשאמר ואחריך לפלוני לא היה בדעתו שיוכל המקבל הראשון לתתם לבניו או ליורשיו שא"כ לא עשה ולא כלום בשיור שכל מה שיש לאדם הוא נותן לבניו אבל כשאינו יכול לתתם לבניו או ליורשיו אע"פ שיכול לתתם לאחרים אין אדם חוטא ונותן לאחרים זהו דעת רבינו וכן פר"ח ה"מ אם נתנו רב ביבי לאחר אבל לעצמו לא ובנו כעצמו ונראה שאין גירסת רבי' לבנו קטן אלא לבנו סתם ופירוש אחר יש באותו מעשה דאפילו רשב"ג לא קאמר דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא כגון שאמר ואחריך לפלוני אבל אמר הנותן ואחריך לעצמי או ליורשי כגון כאן שלא נתנו לו אלא כל ימי חייו ודאי אין הראשון יכול למכור ולתת והראו לזה פנים ואין דינם עולה לדעת רבינו כמו שיתבאר ומדברי יתבארו דברי הרא"ש ז"ל עכ"ל ודברי הר"ן כדברי הפירוש השני שכתב גבי עובדא דההיא סבתא דהא דאמרי' בעובדא דרב ביבי אפילו רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא היינו לומר דאפילו רשב"ג לא קאמר אלא באומר אחריך לאחר אבל לעצמו לא דבכי הא מודה רשב"ג שאין לו אלא אכילת פירות דבכה"ג שיורא הוא ששייר לעצמו וה"ה באומר אחריך ליורשי דשיורא הוא דמשייר להו ליורשים ואם קדם ראשון ומכר מוציאין הן מיד הלקוחות עכ"ל:ומ"ש רבינו ואיני מבין מה חילוק יש בין יורש לאחר וכו' רבינו היה מפרש עובדא דרב ביבי כדברי הפירוש האחר שהוא פירוש רשב"ם וכמבואר בדבריו לקמן שכתב בד"א שאמר ואחריך לפלוני אבל אם אמר ואחריך יחזור לי ומכר הראשון ונתן מעשיו בטלים ולא עלה על דעתו פירושו של הרמב"ם ולכן כתב שאינו מבין מה חילוק בין אחר ליורש:
ד סָעִיף ד ומ"ש עוד בשם הרמב"ם היה חוב על הראשון או כתובת אשה ובאו ליפרע מנכסים אלו אע"פ שהראשון קיים אין בית דין מגבין מגוף נכסים אלו אלא מהפירות בלבד מת הראשון ובא ב"ח ואשתו לגבות מנכסים אלו אין ב"ד מגבים מהם כלום וכו' בפי"ב מה"ז וכתב ה"ה היה חוב על הראשון וכו' לא מצאתי זה מבואר ומ"מ נראה שפשוט הוא כל שלא מכר או נתן לגמרי שא"א לסלק הקונה במעות ודאי זכה שני וכיון שכן בשיעבוד הרי יכול לסלק מי שנשתעבדו לו במעות דאי לא כשאמרו למכור יאמרו לשעבד דעדיפא ליה טפי שאינו מסתלק עתה לגמרי אלא ודאי כדאמרינן וכ"כ ז"ל דרך פשיטות ועיקר: מת הראשון וכו' ג"ז נמשך אחר האמור למעלה עכ"ל. ובעה"ת כתב בשער מ"ח דכי היכי שאם מכר ראשון ממכרו ממכר ה"נ אם שעבד חל שיעבודו עליו ומגבין למלוה חובו מאותו קרקע אם אין לו דבר אחר ממה שיגבה חובו כך נראה בעיני אלא שמצאתי הרמב"ם שחילק בין מכר לשיעבוד עכ"ל ובשער נ"א כתב ואיכא למיפרך על סברא זו דלא דמי שעבוד למכר בכה"ג וכן מצאתי בזה סברת הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וז"ל נ"י בס"פ י"נ והיכא שלא מכר הראשון ולא נתן אלא ששעבד ואפי' באפותיקי ומשכונא ומת יורד השני ואין חוב זה גובה ממנה דכל שלא מכר ונתן ממש זוכה בהם אחריך אם לא החליט לו מחיים וכן דעת שני רבותי הריטב"א ז"ל עכ"ל ועיין במ"ש עוד אח"כ. וזה לשון הר"ן בעובדא דההיא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי איפשר שאם לותה סבתא אין ב"ח נפרעים מן הנכסים אלו וכ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל:
ה סָעִיף ה ומ"ש והר"מ מרוטנבורק לא כתב כן שכתב בתשובה: (ב"ה) תשובה זו כתבו הגהות מיימון בפי"א מזכייה: על אחד שנתן קרקע לבנו וכו' ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביא דברי הר"מ בתשובותיו והסכים לדבריו ונתן טעם בהם משום דכתובה חל שעבודה מחיים וקדמה לאחריך וכו' בכלל פ"ד: וכתב ה"ר יונה לאו משום דא"ל ואחריך לפלוני וכו' אלא משום דנכסי לך לשון מתנה גמורה משמע והה"נ אם אמר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני ומיהו אם א"ל נכסי לך לי' שנים ואחריך לפלוני ומכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות וכו' וז"ל נ"י בס"פ י"נ המפרשים מסופקים אם נתן לראשון לזמן ידוע ואחריו לפלוני ולא קצב זמן אם מה שמכר הראשון מכור או לאו דמשמע דלא יהיב לראשון בעין יפה כמו לשני ואינו יכול למכור בגוף הקרקע או אם נאמר דלאותו זמן מיהא שנתן נתן בעין יפה בשלימות ומה שמכר מכר עכ"ל: ואם אמר נכסי לך ואחריך מהיום לפלו' ומכר הראשון השני מוציא מיד הלקוחות כבר נתבאר שזהו דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל ושיש חולקים עליהם:ומ"ש וכן אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי שני זה מבואר לפי שיטה זו דהוי כאילו נתן גוף הקרקע מהיום לשני ופירי לאחר מיתת הראשון: ומה שכתב ואם הם שלשה ואמר לראשון ואחריך מהיום לפלוני ואחריו מהיום לפלוני כתב הרמ"ה שראשון ושני לא קנו אלא הפירות והשלישי קנה את הגוף מהיום ופירי לאחר מיתת השני ג"ז מבואר לפי שיטה זו:ומ"ש והוא שבאו ליד שני תחילה הילכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן הטעם משום דלא זיכה לג' אלא אחר שבאו ליד השני וכיון שלא באו ליד שני מעולם שהרי מת בחיי ראשון לא זכה השלישי והראשון לא היה לו בקרקע זו כי אם פירות בחייו בלבד הילכך יחזרו ליורשי נותן. האומר נכסי לך ואחריך ליורשי ולא היה לו בשעת המתנה אלא בת ואח"כ נולדו לו בנים מי נוטל הנכסים מכח מה שאמר ואחריך ליורשי הבת או הבנים עיין במרדכי פ' י"נ . אלמנה שהגבו לה ב"ד כתובתה מבית שנתן לבעלה חמיה ושאר נכסיו חילק לחתניו כשהיה שכ"מ ועתה מערערים חתניו לומר שיש להם שטר שבית זה לא נתנו חמיהם לבנו רק בתנאי אם יהיה לו זרע ואם לאו תהיה הירושה לבנותיו עיין במרדכי פרק יש נוחלין:
ו סָעִיף ז אע"ג דקיי"ל היכא דלא א"ל ואחריך מעכשיו לפלוני שאין לשני אלא מה ששייר ראשון אסור לו לראשון למכור הגוף וכו' כלומר אע"ג דקי"ל באומר נכסי לך ואחריך לפלוני כל שלא אמר מעכשיו אין לשני אלא מה ששייר ראשון אסור ראשון למכור הגוף וכו' וזה מבואר בס"פ י"נ (קלז.) דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ורמינהו נכסי לך ואחריך לפלוני רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות ל"ק הא לכתחלה הא דיעבד:ומ"ש והמשיאו עצה למכור או ליתן נקרא רשע שם אמר אביי איזהו רשע ערום המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג ופר"ש זה המשיא עצה. לראשון למכור בנכסי' דהא קיי"ל כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ולא נעשה נחת רוחו של מת שאמר אחריך לפלו' דהוה ניחא ליה אם ישתייר ומיהו לא הקפיד קפידא גמורה שלא יוכל הראשון למכרם אם ירצה:
ז סָעִיף ח בד"א שאמר ואחריך לפלוני אבל אם אמר ואחריך יחזור לי ומכר הראשון ונתן מעשיו בטלים בס"פ י"נ (שם:) ההיא איתתא דהו"ל דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי אקניתיה נהליה כל שני חייו אזל איהו אקנייה לבנו קטן אמר רב הונא בריה דרב יהושע אפילו רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא ודברי רבינו בהאי עובדא כפרשב"ם וכבר נתבאר בסימן זה שהרמב"ם מפרש בו פירוש אחר. [%ג] כתב הריב"ש בסימן ת"ע אם אמר נכסי לך כל ימי חייך אינו יכול למכור ואין לו אלא פירות בלבד דהוי כאומר ואחריך לי או ליורשי ואם מכר יורשי הנותן מוציאין מיד הלקוחות וכ"כ הרמב"ן בפרק י"נ ולענין ראוי ומוחזק הו"ל לגבי יורשין כמו שדה החוזרת ביובל דהוי מוחזק כדאיתא בשילהי פ' השולח (גיטין מח.):
ח סָעִיף ט ומ"ש ואם אמר ואחריך ליורשי והו"ל בת ומתה בחיי המקבל והניחה זרע זרעה עומד במקומה ליטול כשימות המקבל אבל אם אין לה זרע אין שאר יורשיה כגון אחי אביה או בני אחי אביה עומדים במקומה ליטול וכן בעלה אינו עומד במקומה אחרי מות המקבל דהו"ל ראוי וכו' היינו עובדא דההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתאי שכתבתי לעיל בסי' זה דאסיקנא דהלכה כרב ענן דאמר דלית לבעל כלום ולא מטעמיה דאילו רב ענן סבר אע"ג דהו"ל ברא לברתיה לא ירית ולא היא דאילו הוה ליה ברא לברתיה ודאי ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית משום דהוה ליה ראוי וכו' ומיהו מה שאמר רבי' אבל אם אין לה זרע אין שאר יורשיה כגון אחי אביה או בני אחי אביה עומדים במקומה ליטול יש לתמוה עליו דהא כיון דנותן אמר ובתרה לירתאי כי לית לברתיה זרע מאי הוי הרי אחיו או בני אחיו ירתי דידיה ויחזרו להם הנכסים וצ"ע והרב רבי' נסים כתב נכסאי לסבתא ובתרה לירתאי הוה ליה ברתא דאינסיבה זו היא גירסת ר"ש ולא מיחוורא דא"ה היכי קאמרינן מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זבינא כלומר וכרשב"ג דאמר הכי לקמן דהא אמרי' בסוף פרקין ההיא איתתא דהו"ל דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי וכו' אפי' רשב"ג לא אמר אלא באומר אחריך לאחר אבל לעצמו לא דבכי הא מודה ר"ג דשיורא הוא ששייר לעצמו וה"ה באומר אחריך ליורשי דשיירא הוא דמשייר להו ליורשים ואם קדם ראשון ומכר מוציאין הן מיד הלקוחות אלא ודאי ה"ג נכסי לסבתא ובתרא לירתאי הוה לה ברתא דהוות נסיבא וכך היא גירסת הגאונים ובהלכות הרי"ף ז"ל וא"ת ולפום הך גירסא למה הוצרך לומר ובתרה לירתה לישתוק מיניה דממילא היה בתרה לירתה לאו קושיא היא דנ"מ דאי לא אמר ובתרה לירתה כיון שמתה הבת בחיי הסבתא ואין לה בן יורשי הסבתא יורשים הנכסים ולא יורשי הבת ממשפחת אביה לפי שאין הבן כשהוא בקבר יורש את אמו להנחיל למשפחת האב אבל עכשיו דאמר ובתרה לירתה אם אין לה בן יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה דלא מפקינן אלא בעל משום דהוי ליה ראוי וזה לפי שטת קצת מפרשים שהם סוברים דלמסקנא דשמעתין קיי"ל באומר אחריך כאומר מעכשיו דמי הילכך כל שאמר ובתרה לירתה יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה אבל לדעת הרי"ף שהוא סובר דלמסקנא האומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אף יורשיה ממשפחת אביה אין יורשין אותה ונ"מ דאי לא אמר ובתרה לירתה אלא נכסי לסבתא בלחוד בן הבת יורש אותה והשתא דאמר ובתרה לירתה ומתה הבת בחיי הסבתא אפי' הוה ברא לברתה לא ירית להו דכיון שאמר נותן זה ובתרה לירתה הרי התנה שיורשת הסבתא דהיינו בתה לא תזכה במתנה זו מכח סבתא אלא מכח נותן וכיון שמתה הבת בחיי הסבתא ולא זכתה בנכסים אף בנה של בת זו אינו זוכה דהא נותן שוויה לבת זו כאחר וכיון שאחר אינו זוכה לא הוא ולא יורשיו כל שמת בחיי ראשון אף יורשי בת זו אינן זוכין ונמצאו נכסים חוזרין לשאר יורשי סבתא וכדאמרינן יחזרו נכסים ליורש ראשון ותו נ"מ דאילו לא אמר ובתרה לירתה היתה הסבתא זו רשאה למכור לכתחלה אבל עכשיו לא תמכור לכתחלה ואם נתנם נמי במתנת שכ"מ לא עשתה ולא כלום וכדאיתא לקמן וכן אפשר דאם לותה סבתא אין ב"ח נפרעין מנכסים וכ"כ הרשב"א ז"ל ועוד כתב ז"ל וכדי שלא ישתבש אדם בהלכה זו ללמוד ממנה לאותם שכותבים בשטרי מקח ומתנה לך וליורשיך ולבאים מכח שיהא הדין נוהג שם כדין שאמרו כאן אני כותב שלא נאמרו דברים שבשמועה זו אלא באומר אחריך אבל באומר לך וליורשיך שופרא דשטרא הוא שהמתנה או המכר לא יהא להם הפסק שכן כותבין למכור ולמשכן ולעשות כל חפצת נפשם ואין צורך כי אם לשופרא דשטרא בעלמא ע"כ ודברים פשוטים הם עכ"ל:
ט סָעִיף י ומ"ש רבינו אבל נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי ומתה בתו בחיי המקבל בעלה עומד במקומה ליטול אחרי מות המקבל כיון דא"ל מעכשיו הו"ל כמוחזק כבר נתבאר בתחילת סימן זה שזהו דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ושיש חולקים עליהם
י סָעִיף יא ואם אמר לאשה נשואה או פנויה נכסי לך ואחריך לפלוני זה ביארתי בספר אה"ע סי' צ"א: כתוב בתשובת הגאונים יעקב צוה מחמת מיתה דאי דייר ראובן ברי בביתא פלונית לא תימרון ליה מידי ואי נפיק מיניה יזדבן ביתא ויתייהב לעניי מית יעקב דר ראובן בההוא ביתא ה' שנין ויהביה לההוא ביתא לבריה במתנה ונפק מיניה ראובן ודר ביה בריה אי נמי אי ההיא בר ראובן לא דר בההוא ביתא ונפק עם אבוה ואי דר ביה ראובן תרי תלת שבועי ומית וקמת אינתתיה ונפקת מההוא ביתא אי נמי לא נפקא היכי עבדינן. תשובה אי יהביה ראובן במתנה לבריה קנייה ההוא בריה ואי יתיבו ביה בניהם ואיתתא בתריה קנייה דאמרינן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום דירושה אין לה הפסק ואי נפקי בני ראובן ואיתתיה מההוא ביתא לאלתר קם ליה בחזקת עניי ליזדבן וליתייהיב דמי לעניי ואי לא נפקת איתת ראובן ובנים מההוא ביתא קמת ליה ירושה בידייהו ולית מן דינא לאפוקינהו ולמיתן לעניי עכ"ל. ויש לתמוה על זה דכיון דחשיב להאי מילתא כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני כי נפקי בני ראובן ואיתתיה מההוא ביתא אמאי קם ליה בחזקת עניי הא כיון דזכה בה ראובן היורש אין לו הפסק וכי נפקי מיניה איתתיה ובניה מאי הוי: כתוב בתשובות הרשב"א סימן אלף וקמ"ז שנשאל על אב שכתב שטר מתנת קרקע לבתו והפקידו ביד שליש בתנאי שאם לא תגיע הבת לנשואים יהיה רשות ביד השליש לחלק הקרקע למי שירצה ונפטרה הבת קודם שתנשא ונתנה הקרקע לאחר וע"ש:
יא סָעִיף יב שאלה לא"א ז"ל מי שנתן מתנות לבניו לפלוני כך ולפלוני כך והתנה אם ימות אחד מהם בלא זרע שיפול חלקו לאחיו ולאחיותיו ונתן שמעון מחלקו לגיסו וכו' כלל פ"ד סימן ב' וסיים בה ואין לומר בנדון זה הוי כאילו התנו בפירוש שלא יתנו ולא ימכרו לאחרים אלא יורישו אחריהם לאחיהם ולאחיותיהם דאם לא כן למה הוצרך לפרש שאם ימותו בלא זרע שיירשוה אחיו אטו בר קשא דמתא לירות אלא לישנא יתירא לטפויי אתי כאילו התנה שלא ימכרו ושלא יתנו לאחרים כדי להעמיד הנחלה ביד בניו הא ליתא כי אינה סברא כלל שהתנה שלא ימכרו בניו מחמת דוחק וכי עלתה על דעתו שימותו ברעב להרבות נחלה אחרי מיתתם לאחיהם ומאחרי שיוכלו למכור ה"ה ליתן כי מתנה ומכר דין א' להם וגם מתנה שנתן שמעון לגיסו הוי כמו מכר שהרי בחליפי המתנה הבטיחו שאם תמוט ידו ולא יהיה לו כ' ליטרין שימלאם לו ועוד בשטר מתנה אין בו לישנא יתירתא כי מה שהוצרך לפרש שאם ימות בלא זרע שיירשוהו אחיו בשביל שרצה לסיים חלקו בשאר נכסים שבנים ובנות שוים בהם יפול לבני ולבנותי בשוה ואלמלא לא פירש היו אחין יורשים הכל ועוד אני אומר דכל אותו התנאי לא היה אלא אם ימות אחד מבניו בחייו אבל אחר מותו שכבר בא חלקם לידם על זה לא התנה כלום וכן מוכיח כל הלשון וכו' עכ"ל ובסימן זה גבי עובדא דההיא סבתא כתבתי בשם הר"ן כמה נפקותות איכא במאי דאמר ובתרה לירתה:
יב סָעִיף יג ששאלת ראובן שנתן לשמעון ולוי בניו בית במחצה והתנה בעיקר המתנה שאם ימות לוי או ישא אשה בחיי אביו ראובן שתחזור המתנה ממנו ותהי לאחיו שמעון מעכשיו וכו' כלל פ"א סי' ב':
יג סָעִיף יד ששאלת #ג ראובן נתן חדר בביתו לשמעון וכתב בשטר שישתמשו שמעון ואשתו בחצר ובבור שבחצר עם שאר בני הבית מעכשיו ולעולם וכו':
יד סָעִיף טו בריא או שכ"מ שאומר אני נותן לפלוני מטלטלין כל כלי ביתו בכלל חוץ מחטי ושערי ובהמותיו וכו' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ.) פשיטא אמר מטלטלי לפלניא כל מני תשמישתיה קני לבר מחטי ושערי כל מטלטלי לפלניא אפי' חטי ושערי ואפי' ריחים העליונה קנה לבר מריחים התחתונה כל דמטלטל אפילו ריחים התחתונה קני איבעיא להו עבדא כמקרקעי או כמטלטלי דמי ולא איפשיטא. ופי' ר"ש אמר שכ"מ מטלטלי לפלניא וה"ה לבריא על ידי קנין: לבר מחטי ושערי. והוא הדין לבר מבהמותיו כ"נ בעיני: ואפילו ריחים העליונה. שרגילים ליטלה משם כדי לתקנה אבל ריחים התחתונה במקומה מתקנין אותה: כל דמטלטל כל שיכולים לטלטלו שאינו מחובר לקרקע ממש ואף על פי שאין רגילים לטלטלו: איבעיא להו עבדא כמטלטלי דמי. נהי ודאי דעבדא כמקרקעי דמי לענין שבועה וקנין כסף ושטר וחזקה דכל מילי דאורייתא דין מקרקעי יש להם מוהתנחלתם אבל לענין לשון בני אדם מיקרו להו מטלטלי וישנו בכלל מתנות מטלטלין שהרי מטלטלי הוא או לא:ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה דאף שאר מיני סחורות אינם בכלל וכו' דברים פשוטים הם שהרי אמרו כל מני תשמישתיה קני ופשיטא דמיני סחורות אינם בכלל מני תשמישתיה ולא הוה ליה לרבינו לכתוב והרמ"ה כתב דמשמע שבא לחלוק על מה שאמר למעלה ואינו כן כמו שהוכחתי וכך הו"ל לכתוב וכתב הרמ"ה דאז הוה משמע שבא להוסיף ולא לחלוק:ומ"ש בבעיא בעבדים שכתב הרמ"ה שלא קנה טעמו משום דכיון דלא איפשיטא הו"ל ספיקא והמע"ה:ומ"ש שהרי"ף והרא"ש כתבו שקנה על בעיא זו כתבו והלכתא כמטלטלי דמי דגרסי' בפרק י"נ (קכח.) אמר רב נחמן אין גובין מן העבדים ואיפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא אלמא עבדא כמטלטלי דמי וכ"פ הרמב"ם בפי"א מה' זכייה ואע"פ שנ"י כתב דמההיא דרב נחמן לא מיפשטא בעיין וכן משמע מדברי רשב"ם שכתבתי כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל הסכימו שקנה הכי נקטינן : ואם אמר נכסי לפלוני קנה כל המטלטלין וכו' (שם:) אמר נכסי לפלניא עבדא איקרי נכסי דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין ארעא איקרי נכסי דתנן נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר ובחזקה גלימא איקרי נכסי דתנן ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה זוזי אקרי נכסי דתנן ושאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה כי הא דרב פפא הו"ל י"ב אלפי זוזי בי חוזאי וכו' שטרי איקרי נכסי דאמר רבה בר יצחק שתי שטרות הן וכו' ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלש שטרות הן וכו' וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה בהמה איקרי נכסי דתנן המקדיש נכסיו והיתה בהם בהמה ראויה לגבי מזבח וכו' עופות איקרי נכסי דתנן המקדיש נכסיו והיו בהם הראוים לגבי מזבח יינות שמנים וסלתות ועופות תפילין איקרו נכסי דתנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין ואיבעיא להו ס"ת מאי כיון דאסור לזבוני לאו נכסי או דילמא כיון דמזדבן ללמוד תורה ולישא אשה נכסי הוא תיקו:ומ"ש שחילק הרמ"ה בין ס"ת לשאר ספרים כ"כ נ"י בשם הריטב"א וטעמא דמסתבר הוא דהא לא אמרו דאין מוכרין אלא ללמוד תורה ולישא אשה אלא בס"ת אבל שאר ספרים אינם בכלל ואפילו למה שכתב הרא"ש וכתבו רבינו בטור יורה דעה דהאידנא ספרי מקרא ומשנה וגמרא אין למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה מ"מ לא חמירי כס"ת ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו הילכך ודאי הוו בכלל נכסי ולא איסתפק לן אלא בס"ת דוקא וכדברי הרמ"ה ז"ל וכן כתב המרדכי: כתב הרא"ש בסוף כלל ע"ו על הבגדים שצוה הבעל להניח לה ונסתפקת אם גם בגדי מועד וחופות בכלל נ"ל דכל מידי דמיתקרי בגדים נתן לה כדאמרינן גבי שכ"מ שאמר נכסי לפלוני דכל מידי דמיתקרי נכסי בכלל: וכתב עוד שם דסרבל בכלל מלבושים וכן כל י"ח כלים שאדם לובש כדי להציל מפני הדליקה בשבת כדאיתא בפרק כל כתבי. וכתב עוד שם שהאבן שע"ג הקבר בכלל צרכי קבורה היא: [%ד] כתב הרשב"א שאלת ראובן נתן לשמעון כל מה שיש לו וזה לשון השטר נתן לו ד' אמות קרקע ואגבן כל מטלטל שיש לו בכל העולם בין זהב וכסף בין שאר כלים גדולים וקטנים ובגדי פשתן ובגדי צמר ומשי וכל ששמו ממון וכל מה ששמו נכסים אם יכול שמעון לתבוע בכח מתנה זו כל הקרקעות שהיו לראובן. תשובה לא קנה קרקעות ולא עבדים ולא ס"ת הקרקעות לא קנה משום דלא הקנה לו כלום אלא אגב קרקע ואין קרקע נקנה באגב ועבדים כקרקעות הם ותניא בפ"ק דבבא קמא [יב.] החזיק בעבדים לא קנה קרקעות בקרקעות לא קנה עבדים וס"ת נמי לא קנה דהא לשון נכסי כולל יותר מלשון מטלטלי כדאיתא בפרק מי שמת ואפילו הכי אמרינן באומר נכסי לפלוני דקנה הכל ואפ"ה איבעיא לן ס"ת מאי וסלקא בתיקו וכיון שכן יד בעל השטר על התחתונה ולא קנה:
טו סָעִיף טז שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן נתן לדינה אשתו כל נכסיו במתנת בריא וכו' כלל ע"ו סימן ב' ועיין בתשובות הרשב"א סימן תתקי"ח ובדברי הרב המגיד פרק י' מהלכות זכייה ועיין עוד בתשובות הרא"ש כלל פ"ג סי' ד' (י): [%ה] כתב הריב"ש בסי' קס"ז שנשאל על שכ"מ שצוה מחמת מיתה והיה לו בן ושתי בנות ונתן לבן בתורת ירושה הספרים ושאר כל נכסיו הניח לבן ושתי הבנות שיחלקום בשוה ושאם ימות אחד מהם יירשו הנשארים בשוה ואם ימותו שנים מהם יירש הנשאר הכל ואם ימותו שלשתם יהיו מחצית הנכסים להקדש פלוני ומחציתם ליורש היותר קרוב ואח"כ מתו הבן ושתי הבנות והיורש בא לירש הנכסים. והשיב בספרים שנתן לבן בתורת ירושה אין ספק שזוכה בהם זה היורש דכיון שהבן ראוי לירש ירושה אין לה הפסק ובשאר נכסים שנתן לבן ולבנות בתורת מתנה יש לספק בחלק הבן בהם כי יש מהגאונים והרי"ף מכללם שאומרים שאפילו נתן בלשון מתנה כיון שהוא ראוי לירשו הרי הוא כאילו אמר בל' ירושה ואין לה הפסק וכן דעת הרמב"ם בפי"ב אבל דעת הר"ש והרז"ה דכל שאמר בלשון מתנה יש לה הפסק וכיון שיש מחלוקת בזה אין להקדש בחלק ההוא כלום שאין מוציאין מחזקת היורש על הספק כדי לתת להקדש דומיא דשכ"מ שהקדיש או חלק כל נכסיו לעניים ועמד דסלקא בתיקו ופסק הרמב"ם בפ"ט שחוזר לפי שהנכסים בחזקתן וגם בחלק הבנות אם מתו קודם הבן זכה בהם הבן מכח צוואת אביו והרי הוא ראוי לירש וירושה אין לה הפסק אע"פ שמתחלה זכו הבנות בלשון מתנה ולא היו ראויות לירש ואף אם מת הבן ראשון וזכו הבנות בחלקו הלא זכו מכח הלשון של ירושה והנה הן ראויות לירש אותו ולכן יש לומר בחלק הבן שזכו בו הבנות ירושה אין לה הפסק וכן אם מת הבת האחת קודם האחרת יש לומר כן לאותו חלק שירשה מאחותה שאין לה הפסק אמנם אם אחת מהבנות מתה באחרונה בזה י"ל שבחלקה שזכתה מכח מתנת האב בצוואתו ולא היתה ראויה לירשו שזהו שליש הנכסים חוץ מהספרים אין ספק שזוכה ההקדש במחצית השליש ההוא שהרי אין מקום בזה לומר ירושה אין לה הפסק ומ"ש הרמב"ם בפרק י"ב שכ"מ שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני והיה הראשון ראוי לירשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה וכו' השני קנה מה ששייר הראשון ע"כ איני רואה בצוואה זו זה הלשון גם שאין טעמו ברור וכבר השיג עליו הראב"ד וכן נראה דעת הרשב"א בתשובה שלא מצא דרך לשכ"מ להפסיק הירושה מן הראוי לירשו מאחר שיזכה בה גם בגמרא נראה היפך סברת הרמב"ם בזה דא"ל רבא לרב נחמן והא אפסקה א"ל הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק עכ"ל: [%ו] כתב הרשב"א ח"ג סימן קכ"ה שנשאל על ראובן שלא היה לו כי אם בת ובשעת פטירתו נתן כל נכסיו לבת בתורת ירושה והתנה שאם תמות הבת יחזרו הנכסים להקדש והשיב שזכתה הבת בכל הנכסים ומה שרצה להפסיק ולתת להקדש לא אמר כלום והאריך להוכיח כן להוציא מדברי מי שחלק עליו בזה ובתשובה אחרת כתב היה חלוק עלי מי שכנגדי לענין הקדש ועמדו דברינו לפני חכמי צרפת והודו לדברי עכ"ל בסי' תס"ד: [%ז] כתב עוד ח"ג סי' קכ"ט שאלת שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני לאחר שישא פלונית או לאחר שנה מי אמרינן בכי הא כבר זכו יורשים בירושתן ושוב אין לה הפסק והשיב כל כי האי ודאי קנה שלא אמרו אין לה הפסק אלא במי שמחזיק את היורש בנכסים בכח כאומר נכסי לבני אבל במניח נכסיו סתם ליורשיו ואומר תנו מנה לפלוני לאחר שיעשה כן או לאחר זמן פלוני ודאי קנה ותדע דהא אמרינן במסכת י"ט ההוא דאמר לינסוב פלוני ברתי והבו ליה ת' זוז אי נסיב יהיבה ובפרק מי שמת אוקימנא מתניתין דהאומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה באומר לכשתלד : קרקע שניתן ליתומים מחמת זקנתם שלא יהא משועבד לכתובת אמם וזקנתם לא נשבעה על כתובתה אמנם היתומים הוציאו שטר שאביהם מחל לה השבועה ועתה טוענת האלמנה מיד שמת חמי היו הנכסים משועבדים לכתובתה ולאו כל כמיניה דבעלי למחול לאמו השבועה עיין בתשובות מיימוניות דמשפטים סימן ז':
א סָעִיף א הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו וכו'. ברייתא סוף פ' י"נ (דף קכ"ט) נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני מת שני קנה שלישי ופר"ש נכסי לך היינו לשון מתנה וכו' ובאותה סוגיא מייתי הא דתניא תנו שקל לבני בשבת וכו' וז"ש רבינו הנותן מתנה לחבירו דהיינו דאמר בפירוש לשון מתנה כי הא דתנו שקל וכו' או שכתב לו כל נכסיו בסתם כי הא דתניא נכסי לך וכו' דבמסתמא נמי הוי לשון מתנה: וא"ל ואחריך לפלוני ואחריו יירש פלוני מת ראשון קנה שני. כל זה אף בבריא שכתב כך כמו שיתבאר בס"ד: ומ"ש וכגון שאין הראשון ראוי לירשו וכו'. ה"א לשם שלח רב אחא בר עויא למאי דקיי"ל כר"י בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפ' וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וה"פ דאע"פ דאמר בפי' לשון מתנה אין זה לשון מתנה וכו' והא דקאמר שאין זה הו"ל כאילו אמר שאין בזה לשון מתנה דאף ע"פ שאמר בפי' מתנה חשבינן ליה כאילו אמר בפי' לשון ירושה וכך פי' הר"ן ע"ש הגאונים ומביאו ב"י וכך היא דעת הרמב"ם בפ' י"ב מזכייה וכך היא דעת רבינו ודלא כפרשב"ם דאם אמר לשון מתנה בפירוש אע"פ שהוא ראוי לירשו מתנה היא ויש לה הפסק והיינו כפשטא דלישנא דקאמר שאין זה לשון מתנה וכו' ולית הלכתא הכי. ודין וה שכתב כאן דאם הוא ראוי לירשו אין לה הפסק אין זה אלא בשכ"מ אבל בבריא שאמר כך נכסי לפ' ואחריך לפ' אין לשני אלא מה ששייר ראשון אפי' היה הראשון ראוי לירשו ודוקא בדאמר נכסי לך בסתם אי נמי אמר בפי' לשון מתנה אבל אם אמר בלשון ירושה לא מהני דהבריא אינו יכול ליתן בלשון ירושה וכל זה מבואר ברמב"ם שם וכ"כ ב"י בשם כמה גדולים וע"ל בסימן רנ"ג סעיף ל"ג אצל תנו לבני שקל בשבת ובמ"ש ב"י לשם:
ב סָעִיף ב ואם מת שני בחיי ראשון וכו'. בברייתא הנזכרת מסיים בה ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון: ומ"ש רבינו שלא זיכה לשלישי וכו'. ה"א באלפסי ובאשיר"י וז"ל ה"ט דסבר אחריך שאני דהיכא דאמר נכסי לך ואחריך לפלו' אין לשני לא גופא ולא פירי אלא אחריו של ראשון ולא אמר פירי לחד וגופא לחד אלא היכא דאמר מעכשיו ובהא מודה רשב"ג שאם מכר הראשון שהשני מוציא מיד הלקוחות וכו' וז"ש רבינו שהרי כל זמן שהוא ברשות הראשון הכל שלו גוף ופירי וכו' כלומר שאם לא היה לראשון אלא פירי אפילו מת השני השלישי זוכה בגוף שנשאר לשני אחר מיתת הראשון אבל כיון שאין השני זוכה בגוף דלאו כאומר מעכשיו דמי מש"ה אין לשני כלל אפילו בגוף אלא מה ששייר הראשון ולפיכך אם מת שני אי אפשר לשלישי לזכות כלום ועיין בסמוך סעיף ו' ובמ"ש לשם בס"ד:
ג סָעִיף ג ואפילו היו בהם עבדים וכו' ואפי' היו בהם כלים וכו'. שם בגמרא (דף קל"ז) ופי' דשווינהו להנהו נכסי איסורי הנאה וסד"א דמצי א"ל דלא יהבית לך לעשות באיסורין קמ"ל ובנ"י פי' דמיירי דזרק על המת יותר מהצריך למת דליכא מצוה ומפסיד חנם ואפ"ה מעשיו קיימים: ומ"ש אבל אם נתן הראשון לאחר במתנת שכ"מ וכו'. ג"ז שם מימרא דר' יוחנן (דף קל"ז) וע"ש הטעם בפירשב"ם דשכ"מ אינו זוכה לאחר מיתה אבל הראשון זוכה מיד בתחלת מיתה אף על גב דעדיין לא מת: ומ"ש בשם הרמב"ם. בפי"ב מה' זכייה וכתב כן משום דכך מפרש הא דקאמר התם (דף קל"ז) בעובדא דרב ביבי דאף רשב"ג לא קאמר אלא באחר אבל לעצמו לא דר"ל דאם מכר או נתן לבנו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה והטעם דא"כ שיכול לתתם לבנו או ליורשיו שוב לא תמצא לעולם דתיהני ליה האי ואחריך שיזכה בו השני אחריו דפשיטא שיתן לבנו כל הנכסים אבל לאחר לא חיישינן למתנה דאין אדם חוטא ולא לו ומכר נמי לא שכיח דיעבור על דעת הנותן דמה לו למקבל להחזיק בנכסים אלו בעצמן ומה לו בדמיהן אבל רבינו לא עלה בדעתו פירוש זה אלא היה מפרש דאף רשב"ג לא אמר אלא באומר אחריך לאחר אבל באומר אחריך לעצמי מודה רשב"ג דאין לו למקבל אלא פירי אבל הגוף שייר לעצמו וליורשיו ואם קדם הראשון ומכר מוציאין הן מיד הלקוחות ולפ"ז לא משמע דאיכא לחלק בין מוכר ונותן לאחר ובין מוכר ונותן ליורשיו ולכן כתב רבינו ואיני מבין וכו' ומיהו לענין הלכה שני הפירושים עולין לענין דינא דאע"פ דלפירוש הא' אין ראיה לדין היוצא מפירוש השני וכן איפכא מ"מ שניהם אמת והכי נקטינן דבמוכר או נותן לבנו לא עשה ולא כלום וכשהנותן משייר לעצמו לא זכה המקבל כי אם בפירות כל ימי חייו ולא בגוף כלל ואם מכר או כתן מוציאין מיד הלקוחות ועיין בסמוך סעיף ח' וט':
ד סָעִיף ד וכתב עוד היה חוב על הראשון וכו'. פירוש דלא אמרו אלא מכר או נתן לאחר שאי אפשר לסלק הזוכה במעות התם הוא דאין לשני כלום במה שמכר או נתן הראשון אבל שעבוד שנשתעבדו הנכסים לבעל חוב או לאשה בכתובתה דיכול לסלקם במעות זכה השני בנכסים ואין בית דין מגבין אותם מנכסים אלו בין שבאו לגבות בעוד הראשון קיים בין שבאו לאחר שמת הראשון:
ה סָעִיף ה והר"מ מרוטנבורק לא כתב כן וכו'. וגם בעה"ת כתב כך דכשם שאם מכר ממכרו ממכר ה"נ אם שעבד חל שעבודו עליו ומגבין למלוה חובו וכולי ומביאו ב"י ופשיטא דלהר"מ מרוטנבורק לאו דוקא במת הראשון אלא ה"ה בחייו כשבא ב"ח לגבות מנכסים אלו וכן גרושתו שבאה לגבות כתובתה בחייו דמגבין מנכסים אלו שאין לחלק בין שעבוד למכר ומ"ש הרמ"מ דינו גבי אלמנה מעשה שהיה כך היה ועוד דכל שכן הוא דאפילו כשמת גובין דזכה בהם האחריך כ"ש כשהוא קיים: וכתב ה"ר יונה לאו משום דא"ל ואחריך וכו'. כלומר דאין דין תלוי בלשון ואחריך דוקא וא"כ היכא דלא אמר ואחריך אלא ואם מת לפלוני אם מכר מוציאין מיד הלקוחות הא ליתא דהוא הדין נמי אם אומר נכסי לפלוני ואם מת לפלוני ונראה דראייתו בזה הוא מדתניא האומר תנו שקל לבני וכו' דתני בסיפא ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל אלמא דאפי' לא אמר לשון ואחריך לפלוני אלא אם מתו יירשו אחרים תחתיהם הו"ל כאילו אמר ואחריך דעיקר טעמא הוי משום דנכסי לך לשון מתנה גמורה משמע וכולי: ומיהו וכולי. כלומר דבאמר לעשר שנים ליכא למימר דלמתנה גמורה נתכוין וכל זה מדברי הר"ר יונה:
ו סָעִיף ו ואם אמר נכסי לך ואחריך מהיום וכו'. דכיון שאמר לשני מהיום לא זכה הראשון כי אם בפירי ולא בגוף והילכך מוציא מיד הלקוחות: וכן אם מת שני וכו'. ה"ט דלסוף כשמת גם הראשון זוכין יורשי השני בגוף למפרע מהיום שכתב לו ואחריך מהיום לפלוני וזו היא דעת האלפסי והאשיר"י כדפי' בסמוך סעיף ב': ומ"ש ואם הם ג' וכו' והוא שבאו ליד השני תחלה הילכך אם מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן. תימה דכאן כתב דברי הרמ"ה בסתם ולעיל בסעיף ב' כתב דהא דלא זכה השלישי אלא מכח שני וכיון שלא בא ליד שני אי אפשר לשלישי לזכות וכו' היינו טעמא משום דהשני לא זכה לא גוף ולא בפירי דלאו כאומר מעכשיו דמי מכלל דאם אמר מעכשיו דזכה השני בגוף אפי' אם מת שני בחיי ראשון מ"מ כיון דזכו יורשי שני בגוף מהיום לאחר שימות הראשון אף השלישי זוכה בגוף לאחר שימותו יורשי שני אם אמר לשלישי ג"כ מהיום וזה סותר לדברי הרמ"ה דבכאן ואפשר לומר דלעיל לא כתב רבינו אלא לתת טעם מפני מה אין יורשי השני מוציאין כלל הגוף מיד יורשי הראשון ואע"פ שמת שני בחיי ראשון מ"מ יורשי שני עומדין במקומו ואמר דהטעם הוא שהרי כל זמן שהוא ברשות הראשון הכל שלו גוף ופירי וכו' דהשתא ודאי ניחא דאין ליורשי שני כלום להוציא אף הגוף מיד יורשי הראשון ועדיין צ"ע:
ז סָעִיף ז אע"ג דקיי"ל היכא דלא א"ל ואחריך וכו'. מסקנא דגמ' שם: והמשיא ועצה וכו'. מימרא דאביי שם:
ח סָעִיף ח בד"א שאמר ואחריך לפלוני אבל אמר ואחריך יחזור לי וכו'. זהו לפי פירוש רבי' בעובדא דרב ביבי וכן פי' רשב"ם וכבר כתבתי בס"ג דהרמב"ם מפרש בו פי' אחר ולענין דינא תרווייהו הילכתא נינהו:
ט סָעִיף ט ואם אמר אחריך ליורשי והיה לו בת וכו'. שם (דף קכ"ה) ההוא דא"ל נכסאי לסבתא ובתרא לירתאי הויא ליה ברתא דהוה נסיבא שכיבא בחיי בעלה ובחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעל וקא תבע אמר רב ענן לירתאי ולא לירתי ירתאי ואסיקנא הלכתא כרב ענן ולא מטעמיה דאילו רב ענן סבר אע"ג דהו"ל ברא לברתא לא ירית ולא היא דאילו הו"ל ברא לברתא ודאי ירית ובעל ה"ט דלא ירית משום דהוי ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וס"ל לרבי' דע"כ לא קאמ' תלמודא דליתי' לדרב ענן אלא במאי דקאמר דאע"ג דאית ליה ברא לברתיה לא ירית דהא ודאי ליתא דזרעה ודאי עומד במקומה ליטול כשימות המקבל ומסתמא ודאי כשאמר ובתרא לירתאי היתה דעת הנותן גם על ירתי ירתאה כגון זרעה ובעלה אבל לא היתה דעתו על אחי אביה ובני אחי אביה דאינן בכלל סתם ירתאי בלשון בני אדם תדע שהרי אף בני (בני) בנים שהם כבנים אפ"ה כשאמר ינתנו לבניי אין בני בנים בכלל בניי אם לא כשאין לו בן בלחוד כדלעיל בסעיף ד' כ"ש באומר לירתאי דאין בלשון בני אדם בסתם ליורשי אלא בנו וזרעו העומד במקומו וכשיש לו בת הוי בכלל ליורשי גם הבעל דאשתו כגופו ונקראת שארו ולהכי איצטריך לטעמא דהו"ל ראוי ובזה התיישב תמיהת ב"י שכתב דכיון דנותן אמר ובתרא לירתאי כי לית ליה לברתיה זרע מאי הוי הרי אחיו או בני אחיו ירתי דידיה ויחזרו להם הנכסים וצ"ע עכ"ל והכי משמע מפרשב"ם בהך עובדא דסבתא כמ"ש ב"י אבל למאי דפירש לדעת רבי' ניחא ולא קשיא מידי ומדברי הרמב"ם בפ' י"ב מזכייה נראה כדברי רבינו שכתב בהך עובדא דסבתא דאין הבעל יורש נכסים אלו מפני שהן ראויין וכו' אבל אם הניח הבת בן או בת היו יורשין הנכסים שמשמע יורשין אפי' יורשי יורשין עכ"ל ואי איתא דס"ל אפי' אחי אביה או בני אביה לאיזה צורך כתב דאם הניח הבת זרע דיורשין משמע אפי' יורשי יורשין אפי' לא הניח הבת זרע נמי והו"ל למיכתב בסתם אין הבעל יורש נכסים אלו וכו' אלא יורשי הבת יורשין אותן ואע"ג שיש לדחות ולומר דהרמב"ם נקט לשון הגמרא כדרכו מ"מ נראה לפע"ד עיקר כדפי' והכי נקטינן כדברי רבי' המפורשין. ואיכא לתמוה טובא דלמאי שכתב רבי' בסמוך קודם זה דאם אמר ואחריך לי אם מכר מוציא הנותן מיד הלקוחות דאלמא דלא זכה המקבל אלא בפירות ולא בגוף וא"כ כאן דאמר ואחריך ליורשי דמסתמא ודאי אין דעת הנותן אלא שהמקבל יאכל הפירות בחייו ואחריו ליורשיו ואין המקבל יוכל למכרו וכיון שכן אף הבעל יורש אותן הנכסים דלא הו"ל ראוי אלא מוחזק בגוף הנכסים כיון שאין המקבל יכול למכרם דהכי אמרי' בגמ' להדיא דהא דאמר דהוי ליה ראוי לגבי בעל ה"ט דאי קדם סבתא וזבנה זבינה זבינא וכיון דאפילו היתה הבת קיימת לא תטול כלום כיון דקדמה סבתא ומכרה נמצא שאף גוף הקרקע לא הוחזק לבת בחיי סבתא אלא ראוי הוא וצ"ל דרבינו סובר דתלמודא מחלק בין דאמר ואחריך לי כיון דלעצמו שייר אין דעת הנותן שיהא זוכה המקבל אלא בפירות ולא בגוף אבל באומר ואחריך ליורשי אין דעתו של אדם כל כך קרובה לגבי יורשיו כמו לעצמו ולמתנה גמורה נתכוין שאף אם מכר או נתן מעשיו קיימים ולישנא דתלמודא בעובדא דרב ביבי הכי דייק דקאמרי' אפי' רשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא משמע דוקא לעצמו לא אבל יורשי' כאחר דמיין זה נראה לי לומר לדעת רבינו מיהו הרב המגיד כתב דמהך עובדא דסבתא מוכח שאין פירוש זה שפירש רשב"ם ורבי' בעובדא דרב ביבי אמת ותופס בפשיטות דאין חלוק בין דאמר ואחריך לי ובין דאמר ואחריך ליורשי וכן כתב הר"ן הביאו ב"י אבל דעת רבינו כדפרישית:
י סָעִיף י ומ"ש אבל נכסיי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי וכו' כן כתב הרמב"ם לשם וכתב ה"ה שכ"כ הרי"ף ור"ח וכך הוא דעת הרא"ש שם ואחריה' נמשך רבי' ולא כיש חולקין:
יא סָעִיף יב שאלה לא"א הרא"ש וכו' איכא למידק לאוזה צורך הביא רבינו תשובה זו בחבורו דאי כדי ללמוד ממנה דאפי' בנותן מתנה במקצת דינה כאילו נותן כל נכסיו והיינו דהשיב מתנה טובה היא דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' כו' כלומר דאפי' במקצת נמי מתנה טובה היא כאילו נתן לו כל נכסיו הלא כבר כתב כן בתחלת הסימן בסתם הנותן מתנה לחבירו או שכתב לו כל נכסיו וכו' ועיין לשם וי"ל דאתא לאורויי דלא תימה דזה שאמר שאם ימות אחד מבניו בלי זרע שיפול חלקו לאחיו וכו' לא היה צריך לפרש דפשיטא דאחיו יורשין אותו ואם אין אחין אחיותיו יורשים אותו כל הקודם בנחלה אלא לישנא יתירא לטפויי אתא כאילו התנה שלא ימכור ולא יתן לאחרים כדי להעמיד הנחלה ביד בניו וקמ"ל דליתא אלא מתנה טובה היא ויכול למכור וכו' וה"א בתשובה באריכות וב"י מביא מקצתו:
יב סָעִיף טו בריא או ש"מ וכו' בפ' מי שמת פשיטא אמר מטלטלי לפלניא כל מיני תשמישתיה קני לבר מחטי ושערי על מטלטלי לפלניא אפילו חטי ושערי ואפילו רחיים העליונה קנה לבר מרחים התחתונה כל דמטלטל אפי' רחיים התחתונה קנה איבעיא להו עבדא כמטלטלי דמי או כמקרקעי דמי ולא אפשיטא ופי' ר"ש לבר מחטי ושערי וה"ה לבר מבהמותיו והרמ"ה הוסיף דה"ה שאר מיני סחורות וכו' וכתב ב"י דפשיטא היא כיון דאינם בכלל מני תשמישתיה ואפשר דאפילו את"ל דפשיטא היא כתבו הרמ"ה לאורויי דכשאמר כל מטלטלי אף הסחורות בכלל ובעבדים כתב הרמ"ה כיון דלא איפשיטא לא קנה המע"ה והאלפסי והרא"ש סוברים דאפשיטא בדוכתא אחריתי בפרק יש נוחלין דאסיקנא אין גובין מן העבדים אלמא דכמטלטלי דמי והרמ"ה אמר דאין מכאן ראיה כדפי' רשב"ם ונ"י כ"כ ב"י: ואם אמר נכסי לפלוני וכו' שם אמר נכסי לפלניא וכו' לפיכך אם תפס אין מוציאין מידו והא דלא כתב כך בעבדים משום דסבירא ליה עיקר כאלפסי והאשיר"י:
יג סָעִיף טז שאלה לא"א הרא"ש וכו'. תשובה ודאי שטרות בכלל נכסים הן וכו' פי' שטרות אינן נקני' אא"כ דאיכא כל תלתא מסירה וכתיבה ודכתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ובש"מ שנתן חשבינן ליה כאילו הוי ביה הני תלתא וקנה וכבר האריך בזה הרב המגיד פרק ט' מזכייה ודלא כהרשב"א דצריך שהש"מ יאמר בפירוש קני לך הוא וכל שעבודו אבל בבריא אע"פ שהקנה לו בקנין וחשיב כאילו כבר כתב לו דהקנה לו השטר דסתם קנין לכתיבה עומד מ"מ כיון שלא היה מסירה לא קנתה ואע"ג דאפי' כתיבה ליכא הכא כדינא שהרי לא כתב ליה קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה מ"מ קאמר הרא"ש דאפי' את"ל דלא חיישינן להכי כיון דאיכא שום שטרא מיהו מסירה ליכא הכא כל עיקר:
יד סָעִיף יז אח"כ אמר אע"פ שפסק רשב"ם דאין שטר צריך כתיבה כלל אלא במסירה לחודה קנה ולא צריך למכתב קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה ולא שום שטרא ולפי דבריו נקנין ג"כ בקנין חליפין לחודיה דהוה ליה ככתיבה בלא מסירה רבים חולקים עליו וכו':
טו סָעִיף יח אח"כ אמר ואע"פ שפסק רב אלפס שנקנין אגב קרקע כלומר דהשתא איכא כתיבה דסתם קנין לכתיבה עומד ואגב קרקע תשיב כמסירה דבמה שהחזיק בקרקע כאילו מוחזק בשטרות דמי אין זה אלא בהקנה לו בקנין אגב וא"ל ג"כ קני לך איהו וכל שעבודיה הילכך הכא לא קנתה דינה שטרות אלו דאע"פ שהיו בבית וכו' וא"כ איכא כתיבה ומסירה אפי' הכי לא כתב לה קני לך אינהו וכל שעבודא דאית בהו:
א סָעִיף א וכתב המרדכי פרק י"נ דף רנ"ד ע"א על אחד שנתן ביתו לבנו והתנה שאחריו יהיה לבנותיו ופסק מוהר"ם דמאחר שהראשון הוא יורש אין לה הפסק ובניו יורשים כחו ואפילו אלמנתו גובה כתובתה מבית זה ואין לבנות כלום וע"ל בסימן זה הביא רבינו תשוב' מהר"ם וכתב דיש חולקים עליהם וע"ש ולקמן סימן רנ"ג מדין זה וכתב הרשב"א סימן אלף ל"א דכל זה לא מיירי אלא בשכ"מ אבל בבריא שנתן נכסיו ליורשיו ואמר אחריך לפ' קנו האחרים וכ"ה בתשובת הרמב"ן סימן מ"ה וכ"כ ב"י בשם הר"ן וכתב עוד בשמו שאם פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא במתנה יש לה הפסק וכל זה כתב הרמב"ם פי"ב מה"ז והמ"מ האריך שם בזה ועיין בנ"י בפרק י"נ דף רט"ו ע"א:
ב סָעִיף ב כתב בתשובת ריב"ש סימן נ"ב אם נעשה הצוואה במקום שנהגו לדון בערכאות של עכו"ם והלך אחד מהן עם הצוואה למקום אחר לדונו בדין ישראל אין דנין שם שלא יהא הפסד לירושה עכ"ל וע"ש:
ג ועיין בדברי השגות הראב"ד והמ"מ פי"ג מה"ז נתן טעם לדברי הרמב"ם וע"ש:
ד וכן המרדכי פרק י"נ דף רנ"ד ע"א הביא דברי מוהר"ם בלא מחלוקת אמנם ה"ה פי"ב מה"ז ונ"י פי"נ דף רי"ט ע"ב כתבו שדברי הרמב"ם עיקר ושכן הסכימו הריטב"א ושאר אחרונים וכ"כ ב"י בשם הר"ן והרשב"א:
ה סָעִיף ה דס"ל דאחריך אינו כמעכשיו אבל אם אמר בהדיא מהיום או מעכשיו קנה וכבר נתבאר דיש חולקים בזה וס"ל דגם במעכשיו לא קנה שני ועיין בתשובת מיימוני ס"ס משפטים סימן ס"ט הכותב נכסיו לבנו דלא למיהדר ביה ואח"כ כתב לו שיוכל לעשות בהן רצונו כל ימי חייו אם יוכל למכרן או ליתנן לאחרים שזהו רצונו וע"ש:
ו סָעִיף ו ויגעתי ודקדקתי ולא מצאתי שם ולקמן סימן זה נראה מדברי רבינו שאין כוונתו אלא ליורשים שהיו לו בשעת המתנה וכ"כ לקמן דאם אמר אחריך ליורשי והיתה לו בת כו' עד אבל אם אין לה זרע אין שאר יורשים כו' עומדים במקומה עכ"ל ונ"ל הטעם משום דהואיל ובשעת המתנה לא הו"ל לשאר יורשים לירש ודאי לא כיון רק על הבת או. זרעה דהוי יורשים בשעת מתנה כנ"ל דעת רבינו ולא כב"י שתמה על רבינו וכתב יש לתמוה למה לא יירשו שאר יורשיו דהא אמר ואחריך ליורשי והרי אלו הם יורשי וצ"ע עכ"ל ומה שנ"ל כתבתי ועיין במרדכי בהגהות דף רס"א שהאריך בדין נכסי לך ואחריך לפלוני: .
ז סָעִיף ז דלא עדיפי הבן והאשה מראובן עצמו דאם יצא מן הבית זכו בו העניים ובאופן זה נתנו לו אבל אם נתנו לראובן סתמא ואחריו להקדש סתמא גם יורשיו היו זוכין בו סתמא כן נ"ל ודלא כב"י שכתב דלא ידע טעם הדבר והניחו בצ"ע ועיין בזה בתשובת ריב"ש סימן קס"ז וקס"ח שהאריך בהרבה חילוקים בדין זה:
ח סָעִיף ח ובנ"י פרק מ"ש דף רכ"ט ע"ב דלא קנה ואפילו אמר מקרקעי ומטלטלי אפ"ה אין עבדים בכלל עד דאמר נכסי כ"כ הריטב"א והרמ"ה:
ט אבל בנ"י פרק מ"ש דף רכ"ט ע"ב משמע קצת דאפילו בבריא קנה השטרות וע"ל סי' רנ"ג מדינים אלו:
י סָעִיף י וכתב ב"י סימן ר"ן בשם תשובת הרשב"א דבמקום דלא קנו השטר אפילו החוב שחייב המקבל עצמו חייב להחזיר הואיל ולא מחל לו דרך מחילה רק כיון להקנות דרך מתנה ומאחר שהמתנה אינה כלום צריך לשלם עכ"ל. ובתשובת מהרי"ל סימן ע"ה דאין חילוק בין שטרות של ישראל לשטרות של עכו"ם לענין קנין שטרות ובמקום שנקנה שט"ח של ישראל נקנה שט"ח של עכו"ם וע"ש:
יא סָעִיף יא וכן כתבתי לקמן ריש סימן ר"ן ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"א סימן ד' וכלל ע"ז סימן ג' מי שנתן לאחד חבית והיו בו מקצת אבנים וקורות שנפלו מן הבית אי הוה בכלל המתנה. כתב הר"ן בגיטין פ' השולח דף תקע"ו ע"ב בשם הרמב"ן הנותן חצי נכסיו לחבירו אינו נוטל חצי בכל כלי וכלי או בכל שדה ושדה אלא שמין הנכסים ונוטל הכחוש וכו'. כתב ב"י בסימן רמ"א תשובת הרשב"א על ראובן שהלוה לשמעון ולוי ויהודה בניו מנה ומשכנו לו בתים ואח"כ מת ראובן וקודם שיחלקו הירושה כתב שמעון ללוי שטר מתנה מכל מה שירש מאביו עמד לוי ותבע משמעון הנותן חוב זה וטען שמעון ואמר כיון שמת ראובן אבינו נמחל שיעבוד שטר זה מעלי והשיב שהדין עם שמעון מפני שעם גמר מיתת האב זכה במה שהיה חייב לאביו ונמחל שיעבודו אפילו קודם חלוקה והאריך בדבר זה עכ"ל ב"י וע"ל סימן ע"ז כתבתי מי שכתב מתנה לבניו ולאשתו שיגבו ביחד ומת אחד מהן מה דינו:
א סָעִיף א הנותן מתנה לחבירו כו' ברייתא הוא פ' י"נ (דף קכ"ט ע"ב) ולשון הברייתא הוא נכסי לך ואחריו כו' ורבינו הוסיף וכתב ז"ל הנותן מתנה או שכתב כו' ור"ל הן שנתן לו מתנה פרטית או מתנה כללית וכמ"ש בסמוך (ס"ס רמ"ז ובס"ס רמ"ה) ומש"ה אמר כל נכסיו ומיירי באופן דלא נוכל לומר דלאפוטרופוס איכוין כגון שנותן המתנה לאחר דאינו מכוין להשביחו לעשות אפוטרופוס או לבן ואין בנים יותר או שפי' שלמתנה גמורה מכוין וכמ"ש לעיל (סימן רמ"ו ס"ה): ואחריך יירש פ' ואחריו יירש כו' כצ"ל וכן הוא ל' הברייתא שם: קנה שלישי עכ"ל הברייתא ומפרש רבינו וכגון שאינו כו' והוא מימרא דרב אחא בריה דרב עוירא שם משמע מלשון רבי' דאפי' אמר בפירוש שהיא נתנו לו במתנה (דהרי התחיל בלשון מתנה) אפ"ה כיון שהוא ראוי לירשו שוב אין לו הפסק ואפילו אם השני ג"כ ראוי לירשו כגון שאמר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני אפ"ה מת ראובן בניו יירשוהו אחריו והטעם כמ"ש ר"ן וז"ל שמכיון שהחזיק ראובן בנכסיו הו"ל יורש שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה וכיון שמחזיק בהן מכח ירושתו אע"פ שהוא בא להפסיק ולתתה לבנו האחר אינו רשאי שהרי הוא כמצווה על נכסים שאינן שלו ע"כ ומדברי הר"ן הללו מוכח דלא מיירי זה אלא בשכ"מ וכ"כ ר"ן שם בהדיא שכתב ז"ל והא דרב עוירא דוקא בשכ"מ אבל במתנת בריא לא אמרינן דאין לה הפסק אלא יש לשני מה ששייר הראשון כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ם (בפי"ב מהל' זכייה) דבשכ"מ דוקא איתא האי דינא אבל בבריא כו' וכתב שם המ"מ עליו ז"ל נראים דברי הרב נכונים בדין הבריא דכיון שהעלינו שאין הבריא יכול להעביר נחלה אלא בלשון מתנה ואם היה בלשון ירושה אפילו בראוי לירשו אינו כלום א"כ ודאי מתנה יש לה הפסק וכן כתב הרשב"א בתשובה (סימן אלף מ"ה והרמב"ן סימן מ"ה) בפשיטות וא"כ יש לתמוה על רבינו דסתם וכתב מתחילה הנותן מתנה לחבירו כו' דמיירי אפילו במתנת בריא ובקנין למה סתם וכתב עליו דאם הוא ראוי ליורשו שוב אין לו הפסק דמשמע אפילו נתנו במתנת בריא למי שראוי ליורשו ולא ככל הני רבוואתא. ואם היה שרבינו חלק עליהם ודאי לא היה שותק מלהזכיר דעתם ולכתוב טעמו וראיותיו לסתור דבריהם. וגם נראה דהוא דלא כמשמעות מסקנא הגמרא פ' י"נ (דף קל"א) דמוקי לההיא דר"י ב"ב דאמר באומר איש פלוני ירשני והוא ראוי ליורשו דבריו קיימין. דוקא בשכ"מ אבל בבריא אינו בר ירושה. ואף א"ת שכאן איירי בנותן לו מתנת בריא בקנין מ"מ אין שייך לומר הטעם ירושה אין לו הפסק כיון דבשעת מתנה לא בתורת ירושה נחית אלא בתורת מתנה ומיד בשעת נתינה איפסקא ונתנו לו ע"ת שאחריו תהיה לפלוני. לכן נראה שגם רבינו ס"ל הדין כן בפשיטות וכן פסק בש"ע ומש"ה לא הוצרך לכתבו בפירוש ורמזו במ"ש ואם הוא ראוי ליורשו ואין להפסיק ירושה דאורייתא. דשם ירושה אינה חל כ"א ביורש ובשעת שהוא שכ"מ. וכמ"ש לעיל (סימן רמ"ו ס"ה) ז"ל אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה אם הוא שכ"מ ודו"ק ועד"ר דהא דכתב בסימן רמ"ו בלשון ירושה היינו דוקא בנותן כל נכסיו וע"ש:
ב סָעִיף ב שהרי יכול למכרם כו' פי' שהרי אם מכרם הראשון ממכרו קיים אבל לכתחילה ודאי לא וכמ"ש רבינו בסמוך (סעיף ז'): דאחריך לאו כאומר מעכשיו כו' כך פשוט מסוגיית הגמרא בעובדא דסבתא (דף קכ"ה) לפי מה שפירשה רשב"ם והכי פי' גם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ויש כאן שיטות אחרות כתבתי קצת בדרישה והרוצה לעמוד על הדברים יעיין בדברי הר"ן: וכאילו אמר כל ימי חייך כו' ואם תשאיר כו' ע"ל סעיף ה' מ"ש בשם הרר"י:
ג סָעִיף ג שעשה באיסור כו' כלומר שעשה איסור גמור שעבר על עשה דלעולם בהם תעבודו וכדאיתא בי"ד (סימן רס"ז) ואיכא למימר אדעתא למיעבד איסור במתנה זו לא יהיב ליה: ועשאן תכריכין למת כו' מפרש בגמרא דל"מ למימר לשווינהו איסור הנאה לא יהבית לך קמ"ל וז"ל נ"י (דף רכ"ה ריש ע"ב) ועשאן תכריכין כו' פי' שזרקן על המת יותר מהצריך דליכא מצוה ומש"ה לא ניחא ליה למעבדינהו איסורי הנאה עכ"ל ור"ל דליכא מצוה דתכריכין ואדרבה יש עבירה בזה וכמ"ש באבל רבתי הביאו רבינו בי"ד (סימן שמ"ט) ז"ל כל המרבה לזרוק כלים על המת הרי זה עובר בבל תשחית ומנוולו ומרבה עליו הרימה ע"ש והוא רבותא טפי מעבדים והוציאן לחירות דאף שעשה בהן איסור מ"מ נהנין ממנו העבדים וגם הביאן לכלל ישראל וק"ל ורבינו קיצר ולא כתב אלא לשון הגמרא: שאין מתנת שכ"מ קונה כו' וכשימות יקדים כו' כן הוא שם בגמרא (דף קל"ז) ופיר"ש דטעם דהנותן באחריך לפ' משמע משעה שאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד והיינו משעה שהתחיל הראשון להיות גוסס ונטרף מיד קנה לו השני וסתם אדם הנותן ממונו מחמת מיתה אינו רוצה להוציא ממנו מכחו עד שתגמר מיתתו נמצא שפ' המקבל באחריך הוא קודם: וכתב הרמב"ם בד"א כו' בפ"ב מזכייה כ"כ ור"ל בד"א שאין לשני אלא מה ששייר ראשון שמכר הראשון כו': ואיני מבין מה חילוק יש כו' והמ"מ מפרש הטעם משום דודאי דעת הנותן היה מתחלה שלא יתן הראשון ליורשיו דא"כ לא עשה כלום בנתינתו לשני שהרי ידוע שכל מה שיש לאדם נותן לבניו אבל כשאינו רשאי ליתן לבניו או ליורשיו אע"פ שיכול ליתנם לשאר בני אדם אין אדם חוטא ולא לו עכ"ל ועבד"ר:
ד סָעִיף ד וכתב עוד כו' שם וכתב המ"מ לא מצאתי זה מבואר אבל מ"מ נראה שפשוט הוא דכל שלא מכר או נתן שאז א"א לסלק הקונה במעות ודאי זכה שני וכיון שכן בשיעבוד הרי יכול לסלק מי שנשתעבדו לו במעות דאי לא כשאמרו למכור יאמר לשעבד דעדיפא ליה טפי שאינו מסתלק עתה לגמרי אלא ודאי כדאמרן עכ"ל וכתב ב"י שכ"כ בעל התרומות (שער נ"א) ונ"י ס"פ י"נ ע"ש: מת הראשון כו' אין ב"ד מגבין כו' גם בבא זו נמשך לטעם בבא ראשונה וחידש בבא זו שאם מת אפילו מהפירות אין מגבין וזהו שדייק וסיים אין מגבין כלום: אפילו עשאן אפותיקי או שיחדן לאשתו בכתובתה יחוד שייך בכתובת אשה משום דאין זמנה לגבות עד לאחר מיתה וגם דינה בקרקע ואפילו יש להיורשים מעות הרשות בידם לסלקה בקרקע משא"כ בב"ח:
ה סָעִיף ה והר"מ מרוטנבורק לא כ"כ כו' נראה דלא פליג אלא אגביית כתובה אבל בב"ח מודה שאין מגבין אפילו לפי הטעם שהביא רבינו בשם הרא"ש משום דשיעבודו מחיים אפ"ה שאני שיעבוד כתיבה משיעבוד ב"ח דכתובה סמיכתא אקרקע טפי מב"ח ודמיא יותר למכר ובזה מיושב דלא תקשה על רבינו דלעיל (ס"ס ק"ד סי"ו) הביא דברי הרמב"ם הנ"ל ולא הזכיר לדברי הרמ"מ כלל אלא שמתחילה כתב סברת הרמ"מ בשם י"א ואחר סברתו כתב והרמב"ם חילק בין מכר כו' ומשמע דס"ל כוותיה אלא משום דהתם דגוף הדינים איירי בשיעבוד דב"ח הביא לדברי הרמב"ם באחרונה והסכים עמו בב"ח וכאן הביא הרמ"מ שחילק על שעבוד כתובה לבד ומה שכתב רבינו שם די"א דגובה מהם צ"ל דרבינו שמע או מצא כן עוד דעת אחרת זולת מהר"מ דהכא ומשום הכי כתב יש אומרים ולא כתב כן בשם מהר"מ דלפי מ"ש לחלק יש לומר דמהר"ם לא איירי אלא בכתובה וק"ל: כתובת אלמנתו כלומר אלמנת הבן: הביא דברי הר"מ בתשובותיו (כלל פ"ד סימן ג' עיין שם): והוה כשאר לוקח פי' ול"ד לראשון שנתן במתנת שכיב מרע דשני קודם דהתם אין זכות להמקבל בנכסים עד לאחר מיתה מה שאין כן כתובה דשיעבודה מחיים עליה ומיהו ב"ח אף על גב דשיעבודו גם כן מחיים אפ"ה אינו דומה ללוקח כמו אשה בכתובתה וכמ"ש וק"ל: וכתב הר"ר יונה לאו משום דאמר ואחריך לפלוני כו' אין להקשות הא גם מדברי מהר"ם הנ"ל מוכח כן שפסק שהאלמנה תגבה כתובתה והסכים הרא"ש עמו אע"ג דלא נזכר שם דאמר אחריך די"ל דהרי גם נכסי לך לא נזכר בהדיא והו"א דהמעשה היה דאמר ואחריך אלא שקיצר קמ"ל בדברי ר' יונה וק"ל. ומ"ש ומיהו אם אמר נכסי לך לי' שנים ואחריך לפ' כו' עד לאו למתנה גמורה נתכוין וצ"ע מאי לשון ומיהו דכתב הלא זה נלמד מדין הראשון כיון דלא תליא הדבר באחריך כ"א בנכסי לך דמשמע לשון מתנה גמורה דאי תליא באחריך אין חילוק בין נתן לי' שנים לנתן לו כל ימי חייו והול"ל ומש"ה אם נתן לו לי' שנים וצ"ל דה"ק ומיהו אע"ג דכתיבנא דנכסי לך לחוד ג"כ משמע מתנה גמורה לפעמים אע"ג דכתב לו נכסי לך וגם כתב לו ואחריך דאיכא תרתי לטיבותא אפ"ה אין בידו למכור לגמרי דהרי ראינו דלאו למתנה גמורה נתכוין
ו סָעִיף ו ואחריך מהיום כו' בדרישה ס"ב כתבתי דהכי משמע בגמרא דבאומר מעכשיו אין רשות לראשון למכור: יחזרו ליורשי שני שהרי הוא כאילו אמר בפירוש שנתן גוף הקרקע מהיום לשני ופירי לאחר מיתת הראשון: והוא שבאו ליד שני כו' הטעם דנהי שאמר לו מהיום סוף סוף הא אמר נמי ואחריו לשלישי הרי תלאו לשלישי בשני ורצה שלא יזכה לשלישי כ"א אחר שבאו הפירות ליד השני הילכך מת השני בחיי הראשון חוזרים הפירות וגם הגוף אחר מיתת הראשון ליורשי הנותן משא"כ ברישא שאין כאן שלישי והשני קנה קנין הגוף מש"ה מת השני בניו יורשים אחריו וק"ל:
ז סָעִיף ז אע"ג דקיי"ל כו' זה מבואר בס"פ י"נ: אסור לו לראשון כו' דנהי שלא הקפיד הנותן קפידא גמורה שלא יהיה רשאי למכרן מ"מ ודאי הוה ניחא ליה שישתיירו לשני וזה שמכר (לו) עשה נחת רוח של מת: ואם עבר ומכרה כו' משום המשיאו נקרא רשע נקט ליה ולומר לך מילתא בטעמא דהא דאמרינן בגמרא שהמשיאו נקרא רשע היינו כיון שהועילו מעשיו שמכר ומכרו קיים ולא נעשה נחת רוחו של מת ודוקא המסית נקרא רשע כיון שחוטא ולא לו אבל המוכר עצמו לאו רשע הוא כיון שלהנאתו עשה המכירה או הנתינה והשליטו הנותן בגוף ופירי לעשות בהן כרצונו ולא הקפיד הנותן בקפידא גמורה שלא יהיה רשאי למכרו כן פי' רשב"ם בהדיא (דף קל"ז ע"א) ולא כע"ש שכתב שכ"ש שהמוכר נקרא רשע:
ח סָעִיף ח אבל אם אמר ואחריך יחזור לי כו' נראה דלא בעינן דוקא שיאמר כן דהא מוצא דין זה הוא מעובדא דההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעיה דרב ביבי בר אביי אקניתיה ניהליה כל שני חייו כו' והעתקתיו בדרישה בסעיף ג' ש"מ דכל שלא אמר ואחריך לפ' אלא הקנה לו סתם כל שני חייו כאילו אמר ואחריך לי דמי וכ"כ בהדיא ריב"ש סימן ת"ע (וכ"פ בש"ע) ורבינו תוכן וכוונת הענין ומילתא בטעמא נקט אבל מ"מ אין דעת רבינו וריב"ש שווים בזה כלל כמ"ש בסמ"ע ובהגהת ד"מ ודויקא בדשייר לעצמו אבל אם אמר ואחריך ליורשי ס"ל לרבינו דמכירת ראשון הוה מכירה וכמ"ש בדרישה מילתא בטעמא ולא כמ"ש מ"ו ר"מ ורע"י בש"ע עיין בסמ"ע
ט סָעִיף ט ואם אמר ואחריך ליורשי כו' היינו עובדא דההיא סבתא שהעתקתי לשונו בדרישה (סעיף ב') וכגי' רשב"ם דגרס ובתרא לירתאי הוות ליה ברתא כו' ומתה בחיי מקבל ראשון דמסקינן שם דאי הוה לה ברא לברתא יורש אותה ולא בעלה דהו"ל ראוי וכתב הר"ן שם דאליביה דהרי"ף וסייעתיה דס"ל דהאומר אחריך לפ' לאו כאומר מעכשיו דמי ה"ה דאין קרוביה לבית אביה דודה ובן דודה יורשים אותה אלא משום דעובדא היה שם דהבעל בעי לירשה קאמרי שם דאין הבעל יורש אותה וכ' רשב"ם והטעם דזרעה יורש אותה אע"ג דהנותן אמר ואחריך ליורשי ואחי אביה הם יורשיו וזרע הבת הוא יורשי יורשיו אפ"ה כיון דזרעה עד סוף כל הדורות הן קודמין לירושה מן התורה (לאחי) [לאבי הנותן ולאחיו מש"ה כשאמר סתם ליורשי ודאי להן היתה כוונתו והא דקאמר בגמרא טעם דאין בעל יורש אותה משום דהו"ל ראוי ולא נקטו הטעם משום דליורשיו דוקא היתה כוונת כתב הר"ן משום דהוא הטעם דאמרינן בכל דוכתי דאיו הבעל יורש את אשתו משום דהו"ל ראוי ומש"ה דקדק רבינו וכתב ז"ל אין שאר יורשים כו' עומדים במקומה ולא כתב אין שאר יורשים נוטלין אותו דודאי כוונת הנותן היה דוקא אזרעו אלא שתאמר כיון שהבת מתה ולא הניחה זרע שאר יורשיה עומדים במקומה לירש אותה קמ"ל דלא וה"ט כיון דלא אמר מעכשיו ונשארו הנכסים ביד המקבל הראשון והמ"ל גם בבעל ה"ט דמ"ס ירושה אין לה הפסק היינו דוקא בזרעו אלא שנמשך אחר לשון הגמרא וכנ"ל:
י סָעִיף י ומש"ר דאם אמר מעכשיו הבעל יורש אותה ה"ה דשאר קרוביה עומדים במקומה כשאין לה בעל אלא שכשיש לה בעל הוא קודם לשאר קרוביה מש"ה נקטו גם יש בו צד רבותא אע"ג דאינו יורש של הנותן כלל כל זה מבואר להמדקדק בדברי הר"ן ורשב"ם ובזה נסתלקה תמיהת ב"י שתמה על רבינו למה לא נאמר דאחיו ובניו יהיו יורשיו כיון דאין לו זרע דהא כבר כתבתי דדעתו היה אזרעו לחוד וכל האחרים נחשבו כאומר ואחריך לפ' דכשמת אותו פ' בחיי מקבל ראשון ישארו הנכסים ביד הראשון וה"נ כשמתה הבת בחיי המקבל ראשון ולא הניחה זרע ישארו להראשון ולא יחזרו להנותן וליורשיו ונראה דגם רבינו ס"ל דאם לא היה לו הבת בשעה שאמר ואחריך ליורשי דהיינו אומרים דדעתו היה על קרובו שהיה לו אז הראוי לירשו מן התורה ויוצאי יריכו וק"ל ועיין במרדכי פ' יש נוחלין דכתב בשם ר"א מרעגינשפורג כדברי רבינו ע"ש ודוק:
יא סָעִיף יא או פנויה ואח"כ נשאת נכסי כו' כצ"ל: זה ביארתי בספר א"ע (ריש סימן צ"א):
יב סָעִיף יב שאלה לא"א הרא"ש מי שנתן מתנה (כלל פ"ד סימן ב'): ליפול עליו כו' ל"ד עליו קאמר אלא ר"ל עליו ואחיותיו גם י"ל דהשואל טעה וסבור כיון דמצד ירושה מאחיו הוא קודם כשמתנת שמעון אינה מתנה יפול הכל עליו דירושה אין לה הפסק ולא היה כח באביו לומר שיהיה גם לאחיותיו אלא מיד שאמר שיהיה לאחיו שוב לא חל מתנת אחיותיו אבל טעה דהא ראובן זה במתנת בריא נתנו לבניו ובמתנת בריא יכול להפסיק מהיורש וכנ"ל והשתא א"ש שהשיב הרא"ש דמתנה טובה היא זו דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' דמה [שכ'] כנכסי בכ"ף הדמיון לאפוקי מדעת השואל דס"ד דאית ביה משום ירושה אין לה הפסק ולא שייך ביה ואחריך לשמעון והשיב דז"א אלא הו"ל כנכסי לך כיון דמתנת בריא היתה אלא שקשה איך טעה בזה דאם נאמר דשייך בזה לומר ירושה אין לה הפסק א"כ ס"ד לומר דמתנת שמעון לגיסו לא היתה מתנה כיון דשמעון הוא היורש אין להפסיקו מידו ויכול לעשות בחלקו מה שירצה: תשובה כו' דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' הא דכתב דהוי כנכסי לך בכ"ף הדמיון משום דכאן לא אמר לשון אחריך והו"א דדוקא בלשון אחריך תליא קמ"ל וכמ"ש בשם ר' יונה בס"ד ועוד דהו"א דוקא במכר הראשון הוא דאמרו דאין לשני אלא במה ששייר ראשון ולא במתנה וכמש"ר לעיל (בס"ג) דאם נתנן במתנת שכ"מ אינו כלום קמ"ל דכאן דהיתה מתנת בריא מתנתו מתנה וכ"כ שם בתשובה ע"ש ועמ"ש בדרישה מזה לעיל ס"ג שזאת התשובה היא שכתב הב"י שם עליה שהאריך בה הרא"ש ללא צורך ומדכתב דהו"ל כנכסי לך ואחריך לפ' מכאן מוכח דגם הרא"ש ורבינו שהביאו ס"ל דלא אמרינן ירושה אין לה הפסק כ"א כשאמר נכסי לך כשהיה שכ"מ דאל"כ בלאו ה"ט דהו"ל כמו אחריך הול"ל דלא היה בידו כח להפסיק הירושה כיון שנתנו לבנו וממילא אין יכול למחות בידו שלא יוכל לקנות חלקו לאחר הואיל והוא יורשו וק"ל ועיין מ"ש בריש סימן זה שכן דעת כל הפוסקים:
יג סָעִיף יג ששאלת ראובן שנתן לשמעון ולוי כו' בכלל פ"א ס"ב כ"כ: או ישא אשה בחיי אביו פי' בלא רשותו: לאחיו שמעון וכתב לו כל הבית מעכשיו כו' כצ"ל וכן הוא שם בתשובה כלל פ"א דין ב': והמתנה אינה כלום ר"ל חלקו של לוי שהיה ראוי להיות של שמעון אחר שלא קיים התנאי ושמעון נתנו ללוי על אותו חלק אמר דאינה מתנה וכמ"ש הטעם מפני שאותה המתנה עדיין לא באה ברשותו אבל חלקו של שמעון עצמו ודאי מתנה היא: היה זוכה פי' היה הוא זוכה ולא האב:
יד סָעִיף יד ששאלת ראובן נתן חדר כו' תשובה זו אינה נדפסת בתשובות שבידינו אבל מצאתיה כתובה בגליון בתשובות הרא"ש כלל פ"א דין א': עם שאר בני הבית אין ר"ל בני ביתו של שמעון דא"כ הכי הול"ל שישתמשו שמעון ואשתו עם שאר בני הבית בחצר ובבור כו' ועוד דכיון דבכלל בני ביתו הן ג"כ בניו וקאמר דישתמשו בהן לעולם לשון לעולם משמע ודאי גם לאחר מותו אלא ודאי בני ביתו של ראובן קאמר ששמעון ואשתו ישתמשו תמיד בבית ובחצר עם בני ביתו של ראובן שיהיו בבית אחרי מותו כשם שמשתמשין עם ראובן עצמו ומה שדייק הרא"ש מדהזכיר אשת שמעון כו' היינו משום דאף אי לא היה מזכירה מסתמא כשנותן רשות לשמעון שישתמש בבית עם אשתו קאמר והא ראיה שאפילו על הבנים לא נסתפק השואל אלא אם ישתמשו אחר מותו משמע הא כל זמן שהוא חי פשיטא דבניו משתמשין (ע"מ) [עמו] וא"כ כ"ש אשתו ומה שפרטה ע"כ משום תיבת לעולם שכתב בשטר המתנה ולומר שדוקא האשה תשתמש גם אחרי מותו בבית ובחצר כמו בחייו אבל לא הבנים וק"ל:
טו סָעִיף טו בריא או שכ"מ כו' גמרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"ן ע"א) ופי' בריא בקנין או שכ"מ באמירה: לבר מחטי ושערי ובהמותיו לשון הגמרא פשיטא אמר מטלטלי לפלניא כל מני תשמישתיה קני לבר מחטי ושערי ופי' ר"ש וה"ה לבר מבהמותיו ע"כ נמצא שתיבת בהמותיו שכתב רבינו היינו ההוספה שהוסיף ר"ש ונראה דמש"ה כ' רבינו והרמ"ה כ' כו' כלומר רשב"ם הוסיף בהמותיו משמע דשאר מילי הכל בכלל מני תשמישתיה אבל הרמ"ה כתב דה"ה שאר מיני סחורה בכלל חטי ושערי הן וב"י כתב שלשון רבינו אינו מדוקדק בזה במ"ש והרמ"ה כתב כו' בלשון פלוגתא ולפי מ"ש א"ש: בעיא ולא איפשיטא והרמ"ה כתב שלא קנה ורי"ף כו' עבד"ר: וקנה הרחיים העליונה טעמא משום שרגילין ליטלה משם כדי לתקנה אבל התחתונה מתקנים במקומה ולא מטלטל: ואם אמר כל דמטלטל כו' לפי שמשמע כל שאפשר לטלטלו: ואם אמר נכסי לפ' קנה כל המטלטלין רבינו לטעמיה אזיל דס"ל לעיל (ס"ס רי"ח) כר' יונה דהאומר נכסי הכל בכלל אבל רשב"ם לא ס"ל כן עד שיאמר כל נכסי ומפרש להך דהכא באומר כל נכסי והתוס' והרא"ש מחלקים בין מתנה למכר דבמתנה בעין יפה נותן וכולל יותר וכ"כ ב"י שם (בסוף סימן רי"ח): ובגדים ובהמה וחיה כו' פרט להו רבינו לכל הני משום דבגמרא מייתי ראיה אכל א' מאלו שהם בכלל שם נכסי (ע"ש דף קנ"א) אבל ס"ת מיבעיא מי אמרינן כיון דאסור לזבוני לאו נכסי הוא או דילמא כיון דמיזבן ללמוד תורה ולישא אשה בכלל נכסי הוא ע"כ ומש"ה חולק הרמ"ה וסבר כיון דשאר ספרים מעשים בכל יום דמוכרין אותה בכלל נכסי הן וגם בגמרא לא נזכר איסור מכירה כ"א בס"ת ואע"ג דהרא"ש כתב (והביאו רבי' בי"ד ריש הלכות ס"ת) דהאידנא ספרי מקרא משנה וגמרא אין למכרן כ"א לישא אשה ות"ת מ"מ לא חמירי כס"ת והא דכ' והרמ"ה חילק בלשון פלוגתא אע"ג דגם לדעה ראשונה כתב דנותנין לו תפילין ומשמע דה"ה שאר ספרים י"ל איפכא מדנקט תפילין דוקא תפילין שהן לו כמו מלבוש וגם הם מצוה המיוחדת לגופו וכדאמרינן גבי סידור דב"ח דנותנין לו תפילין מה"ט ולא שאר ספרים וכמ"ש רבינו לעיל (סימן צ"ז) ע"ש ב"י:
טז סָעִיף טז שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל ע"ה סימן ב' והביאו רבינו בקיצור לעיל (ריש סימן ס"ו): שדבריו ככתובין וכמסורין דמי והוה כבריא כו' במהרי"ק פי' דה"ק כלומר כיון שאמרו חכמים (בפרק מי שמת) דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי תרתי ל"ל ש"מ דה"ק ככתובין לעניין קניית קרקעות וכמסורין לענין קניית מטלטלין דלא קני בשטר כ"א במשיכה ובאמת שיש לפרש ג"כ שניהן אקרקע ואמטלטלין דהאומר שדי נתונה לך דבבריא בעינן כתיבה ומסירה ובשכ"מ כאילו נעשו שניהם דמי ובמטלטלים כגון שטרות שבבריא א"א לקנות אם לא שימסור לו השטר ויכתוב לו קני לך איהו ובשכ"מ כיוצא בזה באמירה בעלמא קנה וזהו שכתב הרא"ש שם בתשובה שלכך אמרו דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי וק"ל: אע"פ שהקנה לה השטרות כו' מלשון הקנה לה ולשון לא קנתה מוכח דקאי אהך עובדא דאיירי ביה דהקנה לאשתו כל הנכסים והקנם לה בקנין אג"ק וא"כ מה שסיים וכתב כיון שלא היה מסירה כו' ל"ד קאמר שהרי בסמוך כ' רבינו בהדיא דקנין אגב חצירה הוה כמו מסירה (וכ"כ רבינו בהדיא לעיל סימן ס"ו) אלא ה"ק וצריך מסירה שטר הכתוב בו קני לך איהו כו' וכדמסיק והא דסיים וכתב רבינו חולקים עליו הרי"ף כו' אע"ג דהרי"ף לא מצריך כתיבה כשהקנה השטר אג"ק מ"מ כיון דאמירת קני לך כו' עכ"פ בעי וכדמסיק מש"ה כתב שהרי"ף ג"כ חולק ארשב"ם שלא הצריך לא כתיבה ולא אמירה ואגב דאינך גאונים החולקים ארשב"ם הצריכו אפילו כתיבה כלל גם להרי"ף עמהן:
יז סָעִיף יח היינו שהקנה לו כו' כלומר הרי"ף עצמו ע"כ לא קאמר דמהני קנין אגב אלא לענין דלא בעינן שיכתוב לו קני לך איהו כו' אבל מימר ודאי מיהא בעי למימרא (וכ"כ רבינו בשמו בסימן ס"ו) הילכך בהך עובדא שלא א"ל כן לא קנתה כל זה השיב לדבריו של הרי"ף אבל הוא ס"ל דאפילו בקנין אגב בעינן כתיבת קני איהו וכל שיעבודא כדלעיל (סי' ס"ו) וזהו שסיים בסמוך כיון שלא כתב לה קני איהו כו' אבל מסירה מודה דלא בעינן אם נקנה בקנין אגב כמ"ש וכן מוכח לעיל (סי" ס"ו):
א סָעִיף א הנותן מתנה לחבירו כו' אבל אם הוא ראוי לירשו כו' בפ' י"נ (דף קל"ג ע"א) שלח רב עוירא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכתב הר"ן ופירשו הגאונים ז"ל שאפילו אמר בפי' לשון מתנה למי שראוי לירש ירושה היא ואין לה הפסק ע"כ וכ"כ הרמב"ם בפי"ב דזכייה ונראה שכן דעת רבי' שהתחיל וכתב הנותן מתנה כו' וסיים ע"ז דאם ראוי לירשו נוטלו משום ירושה והא דכתב רבינו בסימן רמ"ו בס"ג חילוק בין בכותב בלשון מתנה ללשון ירושה היינו דוקא בכותב כל נכסיו דמסתמא לא אמרינן שעשאו ליורש לחוד והניח כל בניו בחוסר כל אם לא שאמר בפירוש ל' ירושה וק"ל ואיכא למידק אמ"ש דשם (דף קכ"ט ע"א) הביאו בגמרא ברייתא דתניא האומר תנו שקל לבני בשבת וראוי ליתן סלע נותן להם סלע ואם אמר אל תתנו אלא שקל אין נותנין אלא שקל (ובס"פ מציאת האשה מסיק הגמרא דגם באומר אל תתנו להן אלא שקל נותנין להן סלע וכפי צרכם דלא קאמר שקל אלא לזרזינהו וכ"כ רבינו לקמן בסימן רנ"ג סל"ב לדינא ע"ש) ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל (משום דזכו אחרים תחתיהם) ואי כדעת רבי' והרמב"ם דאפי' באומר לשון מתנה להראוי לירשו ירושה היא ואין לה הפסק האיך יירשו אחרים תחתיהם. ויש לזה ג' תירוצים כולם אמת ונ"מ לדינא. האחד שיש חילוק בין אם נתן להראשון הראוי לירשו בלשון מתנה סתם ובין אם אמר לו לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה דבכה"ג ודאי אף שראוי לירשו יש לה הפסק וכ"כ הרמב"ם בהדיא (בפי"ב דזכייה) ובהכי מיירי ברייתא דתנו שקל לבני כו' וכ"כ המ"מ שם. השני הוא כמ"ש ר"ן דשאני התם שלא באו ליד היורש מעולם דנותן לנכסיו ביד שליש ומש"ה יעשה השליש מה שהושלש בידו אבל אמר הריני נותן נכסי לבני ואחריהם לפלוני אפשר דבכל אופן לא אמר כלום (ועיין ברמב"ם שם והביא לשונו בש"ע ס"ב דכלל שני העניינים יחד דמסרו ביד שליש ואמר לו לא משום ירושה נתתיה לך כו' משמע דסבירא ליה דבמסרו ביד שליש לחוד לא סגי). השלישי כתב ג"כ הר"ן דאה"נ אילו אמר תנו נכסי לבני דלא יירשו אחרים תחתיהם אבל כיון דלא אמר אלא תנו שקל לבני בשבת נמצא שלא זיכה להם אלא שקל בכל שבת ובמה שזכו כבר אלא שלא הספיקו ליטלו בכל שבת ושבת ומתו פשיטא דאין לו הפסק ויורשיהם יורשים אותה אבל השאר לא זכו בו מעולם עכ"ל ורבינו בעל הטור שסתם לשונו כאן ולקמן (סי' רנ"ג) כתב הדין דתנו שקל לבני צ"ל דס"ל כתירוץ השלישי ודוק:
ב סָעִיף ב דאחריך לפלוני לאו כאומר מעכשיו דמי שם בגמרא (דף קכ"ה ע"ב) ההוא דאמר נכסי לסבתא (פי' לאם אביו או לאם אמו) ובתרה לירתאי הוות ליה ברתא (כן הוא גירסת רשב"ם אבל יש גירסות אחרות אכתבם בס"ט ע"ש) דהיא נסיבה שכיבה בחיי בעלה ובחיי סבתא בתר דשכיבה סבתא אתא בעל קתבע א"ר הונא לירתאי אפילו לירתי ירתאי רב ענן אמר לירתאי אמר ולא לירתי ירתאי שלחו מתם דהלכתא כרב ענן ולאו מטעמיה הלכתא כרב ענן דבעל לא ירית ולאו מטעמיה דאילו רב ענן סבר אע"ג דהו"ל ברא לברתא לא ירית ולא היא דאילו הו"ל ברא לברתא ודאי ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית משום דהו"ל ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי כבמוחזק א"ר אלעזר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אמר רבא מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדם סבתא וזבנה זבינה זבינא עכ"ל הגמרא ופי' ר"ש מסתברא טעמייהו דבני מערבא דחשבי להו ראוי לגבי בת דליכא למימר כאומר מעכשיו דמי דהא אם מכרה כו' ע"כ משמע להדיא דלבני מערבא דקיי"ל כוותייהו אחריך לאו כמעכשיו הוא וכ"כ רי"ף ז"ל ולית הלכתא כר"א ודייקינן מיניה טעמא דאמר אחריך הוא דהוה ראוי הא אמר מעכשיו מוחזק הוה וירית לה בעל וכ"כ הרא"ש והרמב"ם ובשיטתם אזיל רבינו וכתב הר"ן (וכ"כ ב"י בשמו) אבל איכא מ"ד דזה לא מחוור דכיון דאמר רבא מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנה כו' משמע דלאוסופי אתא ולמימר דאע"ג דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אכתי ראוי הוא ולא ירית לה בעל דאי טעמא דידיה משום דלאו כאומר מעכשיו דמי מאי אתא לאשמועינן הא מקמי דידיה ידעינן דטעמייהו משום דלאו כאומר מעכשיו דמי ולפיכך לפי המסקנא אחריך כאומר מעכשיו דמי ואפ"ה אי קדים וזבין זביניה זבינא וה"ה באומר מעכשיו מה שמכר מכר דסוף מה שנשתייר אחריך קאמר (והרי לא שייר) וכ"כ רשב"א בתשובה אבל בתשובה אחרת (וב"י הביאה) חזר בו וס"ל דבאומר מעכשיו אינו יכול למכור וכ"כ בתשובות רמב"ן (סימן מ"ה) ומשמע בב"י בשם רשב"א דדין ירושה שאין לה הפסק ומכירה שוין ולמאן דס"ל דאפילו באומר דלשני יהיה מעכשיו זבין ראשון זביניה זבינא ה"ה נמי דאם ראשון ראוי לירשו אע"פ שאמר ואחריך לפלוני מעכשיו כיון דהראשון ראוי לירשו מפקיע מעכשיו דהשני ונשאר ביד הראשון ולמ"ד דבאומר מעכשיו זביניה לאו זבינא ה"ה נמי דאף ע"פ שאמר למי שראוי לירשו ואחריך לפלוני מעכשיו יש לה הפסק וקנה שני ע"כ ולא נראה כן דעת רבינו שהרי לענין מכירה חילק בין אם אמר ואחריך מעכשיו לסתם וכמ"ש לקמן (סעיף ו') ואילו לענין הפסקת ירושה לא חילק משמע דאפילו אמר מעכשיו אינו יכול להפסיק:
ג סָעִיף ג אבל אם נתן הראשון לאחר במתנת שכ"מ כו' כבר כתבתי בפרישה שכן הוא בגמרא וכתבתי שם טעמו של הדבר וכתב ב"י ומהכא משמע בהדיא שאם נתנו במתנת בריא הויא מתנה ואין לשני אלא מה ששייר הראשון והרא"ש (בכלל פ"ד סימן ב') דחק למצוא ראיה לדין זה ולא נזכר לזה שהוא פשוט עכ"ל ותמה אני עליו איך חשב מחשבה כזאת על רבינו והרא"ש שנהירין [להו] שבילי דתלמודא וגם הוא בעצמו הביא שם בסוף אותה תשובה הא דאמר ומודה רשב"ג שאם כתב במתנת שכ"מ לא עשה ולא כלום משום דאינה חלה עד לאחר מיתה ואיך לא יביא ראיה מזה שהיה בפיו ועל לשונו וגם היה לפניו דברי הרמב"ם שכתב בהדיא מכר או נתן ולא בא שם הרא"ש אלא לחדש לנו כי נתן לאיש שלא עבד לו נייחא נפשיה אפ"ה הוי מתנתו מתנה (וכמ"ש שם בתשובות הרא"ש בהדיא ע"ש) וכתב שם הדבר בדרך לא זא"ז והקדים והביא מקור הדברים דרשב"ג דאמר דמהני מכירתו וכתב עליו דה"ה דמהני מתנתו דהוי כמכירה ולא מיבעיא מתנה שהיא כמכירה דהיינו בדעבד ליה נייח נפשו אלא אפי' לא נתן למי שעבד לו שום נייח נפשו אפ"ה מהני מתנתו ומייתי ע"ז ראיה מההוא דרב ביבי ואח"כ הוסיף לומר ל"מ בסתם אחריך דמהני מכירתו ונתינתו של ראשון אלא אפילו באחריך כנדון ההוא שהיתה בתנאי שנראה ממנו כאילו התנה שלא יוכל למכור או ליתן מהני וכדמסיק שם והאריך בזה ולבסוף מייתי ראיה מתשובת ר"מ שאותו מעשה ג"כ היה בתנאי דומה לנדון ההוא שנשאל עליו הרא"ש דאפ"ה פסק מהר"ם דאפילו שיעבוד הראשון חל ואע"ג דהוי לאחר מיתה ומייתי שם עליו ההוא דאמרינן דמודה ר"ש במתנת שכ"מ דלא מהני כו' ומש"ה לא רצה להביא ראיה ממנה לחוד לדייק מינה דוקא מתנת שכ"מ הא מתנת בריא מהני מטעם שכתבתי דזה היה פשוט בעיניו ושקלא וטריא שלשם אינה אלא לאשמועינן הרבותא הנ"ל ודוק והוא ברור בעיני: וכ' הרמב"ם ז"ל בד"א שמכר כו' לאחרים כו' יצא לו מהא דאמרינן ס"פ י"נ (דקל"ז ע"ב) ההיא איתתא דהו"ל דיקלא בארעא דרב ביבי אקניתיה ניהליה כל שני חייו אזל רב ביבי אקנייה לבנו קטן אמר רב הונא אפילו רשב"ג לא קאמר אלא באחר אבל לעצמו לא ופי' הוא ז"ל דה"ק אפילו רשב"ג לא קאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון אלא שנתן הראשון לאחר אבל לעצמו כלומר אבל אם נותנו למי שראוי לירשו שהוא בעצמו (פי' שהוא כאילו נשאר ביד עצמו) לאו כל כמיניה וכ"כ ר"ת ומטעם שכתבתי בפרישה אבל רשב"ם פי' דה"ק אפילו רשב"ג לא קאמר אלא כשאומר ואחריך לאחר אבל אמר אחריך לעצמי לא אמרינן דיש כח לראשון למכור אלא פירות לחוד אית ליה וכן פירשו רוב המפרשים והוא דעת רבינו כמ"ש לקמן (סעיף ח') ומש"ה השיג על הרמב"ם וכתב ואיני מבין כו' ובאמת לא יתיישב לפי' זה דהרמב"ם מ"ש אבל לעצמו לא כלומר למי שהוא בעצמו דהא כל זמן שהוא לעצמו הדין עם הראשון ליתנו לבנו ולמי שירצה כל ימי חייו אלא שאין בידו ליתנו לבנו להיות נשאר בידו לאחר מותו ולא הו"ל לתלותו בלעצמו לפי' המ"מ ודוק:
ד סָעִיף ט ואם אמר ואחריך ליורשי בפרי' כתבתי דדין זה יצא לרבינו מעובדא דההיא סבתא העתקתי לשון הגמרא לפי גירסת רשב"ם לעיל ס"ב ועכשיו באתי להוסיף ולכתוב ולחדש דהר"ן הקשה על אותה הגירסא דא"כ דמיירי ששייר הנותן בתר הסבתא ליורשיו והיה לו להנותן אז בת היכי אמרינן מסתברא טעמייהו דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זבינה כלומר וכרשב"ג דאמר הכי לקמן דהא אמרינן בסוף פרקין ההיא איתתא דהו"ל דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כו' עד אפילו רשב"ג לא אמר אלא באומר אחריך לאחר אבל לעצמו לא דבכי האי מודה (ר"ג) [רשב"ג] דשיורא הוא דשייר לעצמו וה"ה באומר אחריך ליורשי דשיורי הוא דמשייר להו ליורשיה (פי' דהו"ל כאילו אמר מהיום ליורשי כיון דודאי שייר ואף אם כבר מתה הבת שאר יורשיה עומדים במקומה) ואם קדם ראשון ומכר מוציאין הן מיד הלקוחות אלא ודאי עיקר הגירסא כגירסת הגאונים דגרסי ובתרה לירתי הוה לה ברתא וכן בהלכות הרי"ף עכ"ל ב"י וגם הרמב"ן בחדושיו השיג מזה על רשב"ם והסכים עם גירסת הגאונים ובאמת שאין הדבר מוכרח כלל די"ל דרבי' ורשב"ם ס"ל דהא דאמרינן מודה רשב"ג בעצמו בעצמו דוקא קאמר והיינו דאמר בפירוש ואחריך לי או אמר סתם אני נותן לך כל ימי חייך דמשמע ואחריך לי אבל האומר בפירוש ואחריך ליורשי מה שמכר מכר וכן נראה מלשון רשב"ם שם וכן נראה פשוט דעת רבינו שהרי כתב אבל אם אמר אחריך יחזור לי כו' במקום כל שני חייו הנזכר בגמרא בעובדא דרב ביבי ולא כתב לי וליורשי ואח"כ כתב האומר ואחריך ליורשי משמע דברישא לי דוקא קאמר וס"ל דמ"ש בההוא עובדא דרב ביבי בר אביי דאקניא ליה כל שני חייו הו"ל כאילו פירש ואמר ואח"כ יחזור לי הא אמר ואחריך ליורשי הו"ל כאילו אמר נכסי לך כל ימי חייך ואחריך לפלוני דפשיטא דמכירת הראשון מכירה אע"פ שאמר כל ימי חייך ולא אמרינן שלא נתנו לו אלא לפירות וכ"כ הרמב"ן עצמו בחידושיו וזהו דלא כמ"ש מור"ם ז"ל בהגהתו בסימן זה (ריש סעיף ו' וכמ"ש בסמ"ע ע"ש) וגם מ"ש ב"י שגי' הרי"ף כגירסת הגאונים זה ליתא בנ"י שם גם בכל ספרי גי' הרי"ף שבידינו הגי' כגי' הרשב"ם ורבינו וכן היתה גי' רמב"ם וכדמוכח בפרק י"ב דזכייה (ואע"פ דבמיימוני קטן הנדפס מחדש עם הכסף משנה איתא הגי' כגי' הגאונים טעות הוא והעיקר כאשר נדפס במיימוני דפוס גדול) לפי גירסת המ"מ וכן הוא בש"ע. ודע שהבית יוסף כתב עוד (ונראה מלשונו דבשם הר"ן כתבו ע"ש) וז"ל וא"ת לפי גי' הגאונים דגרסי דבתרה לירתה למה הוצרך הנותן לומר ובתרה לירתה לישתוק מיניה דממילא הוה בתרה לירתה לאו קושיא היא דנפקא מינה דאי לא אמר ובתרה לירתה כיון שמתה הבת בחיי הסבתא ואין לה בן יורשי הסבתא יורשים הנכסים ולא יורשי הבת ממשפחת אביה לפי שאין הבן כשהוא בקבר יורש את אמו להנחיל למשפחת האב אבל עכשיו דאמר ובתרה לירתה אם אין לה בן יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה דלא מפקינן אלא בעל משום דהו"ל ראוי (דלא אשכחן דין ראוי דלא ירית אלא בבעל ובכור כ"כ אזה בנ"י) וזהו לפי שיטת קצת מפרשים שהם סוברים דלמסקנא דשמעתין קיי"ל דהאומר אחריך לפלוני כאומר מעכשיו דמי (וכמו שכתב הנ"י שם לפני זה) הילכך כל שאומר ובתרה לירתה יורשיה ממשפחת אביה יורשים אותה אבל לדעת הרי"ף שהוא סובר דלמסקנא דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אף יורשיה ממשפחת אביה אינן יורשין אותה ואליביה נ"מ דאי לא היה אומר אלא נכסי לסבתא היה בן הבת יורש אותה והשתא דאמר ובתרה לירתה אפילו הוה ברא לברתא לא ירית לה דכיון דאמר ובתרה לירתה הרי התנה שיורש הסבתא דהיינו בת לא תזכה במתנה זו מכח סבתא אלא מכח נותן וכיון שמתה הבת בחיי סבתא ולא זכתה בנכסים אף בנה שלה אינו זוכה דהא נותן שוויה לבת זו כאחר וכיון שאחר אין יורשיו זוכין כשמת בחיי ראשון אף יורשי בת זו אינן זוכין וחוזרין הנכסים ליורשי ראשון ותו נ"מ אחרת דאילו לא אמר ובתרה לירתה היתה סבתא זו רשאה למכור לכתחילה אבל עכשיו לא תמכור לכתחילה וכן נמי אילו נתנה אותה במתנת שכ"מ לא עשתה כלום עכ"ל ב"י והנה הנ"מ הראשון שכתב דאי לא אמר ובתרה לירתה לא היתה יכולה להוריש בקבר למשפחת אביה כתב גם כן הנ"י שם בראשונה ע"ש ונראה ג"כ שם מדבריו דלהרי"ף דלא הוי כאומר מעכשיו אף כשאמר ואחריה לירתה אינה מורשת בקבר למשפחת אביה ומסיק שם אחר זה בשם המחבר הנ"מ האחרונה דכתב הב"י דאי לא אמר ובתרה לירתה היתה הסבתא יכולה למכרו לכתחילה גם ליתנו במתנת שכ"מ כו' אבל מ"ש הב"י ביני וביני הנ"מ דכיון דאמרה ובתרה לירתה ומתה הבת בחיי הסבתא דאפילו ברא לא ירית אותה זהו פלא בעיני ולא מצאתיהו בשום מקום ואדרבה סתירתו מפורסמת מהגמרא והעתקתי לשונה לעיל בדרישה דמסקינן שם משמייהו דבני מערבא דקיי"ל כוותייהו דאי אית ליה ברא לברתא ירית ודלא כרב ענן ע"ש ועוד דהנ"י שרצה להוכיח שם בריש דבריו דהאומר ובתרה לירתה כאילו אמר מעכשיו דמי וכתב ז"ל דאל"כ מהיכי ירית להו ליורשיה מן האב לאחר מיתת הזקנה כו' הרי לפנינו דס"ל דאפילו לא הוה כאומר מעכשיו עכ"פ ברא ויוצאי יריכה יורשים אותה אלא שאין יורשיה מן האב דודה ובן דודה ואביה יורשיה אותה ומטעם אין הבן יורש את אביו בקבר להנחיל למשפחת אביה וכמ"ש שם אבל יוצאי יריכה ודאי מורישה לכ"ע דאף דאמר ובתרה לירתה וירתה מתה בחיי סבתא מ"מ בכלל ירתה המה כל יוצאי יריכה דהא שלחו ממערבא דאין הלכה כרב ענן דסבר ירתה דוקא ברתא קאמר אלא כל יוצאי יריכה בכלל וכאילו אמר ובתרה ליוצאי יריכה ואז אף אם מתה בתה ובת בתה מ"מ בשזרען קיים לדורי דורות איזהו שיהיה הו"ל כאילו אמר ובתרה לאותו שיהיה מירתאי (וכן מוכח מלשון רשב"ם העתקתי לשונו בפרישה ע"ש) ובזה נסתלקה ראיית ב"י שכתב ז"ל דהא נותן שוויה לבת זו כאחר וכיון דאחר אינו זוכה לא הוא ולא יורשיו כל שמת בחיי ראשון כו' וכנ"ל בדבריו ולפי מ"ש אין דמיון זה לזה דהאומר ואחריך לפלוני דלא פרט במתנת אחריך אלא פלוני שם ודאי הדין נותן כשאין הפלוני במיתתו של ראשון דלא יזכה בו זרעו משא"כ באומר ובתרה לירתה ומטעם שכתבתי ואין לומר שהב"י מצא כן בר"ן (ואיננו בידי לחפש ולעיין בו) שזה ג"כ אינו שהרי הב"י גופא מביא דברי הר"ן שם בס"ב דכתב דהקשו על הרי"ף דאם איתא דאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי למה אמרו בני מערבא דאין הבעל ירית משום דהו"ל ראוי משמע הא קרוביה ממשפחת אביה יורשים אותה והיאך יורשין אותה כיון שמתה בחיי סבתא ואין אדם מוריש את אמו בקבר להנחיל מן האב כו' ע"ש ומסיק דאין זה סתירה לדברי הרי"ף דאה"נ דלהרי"ף דס"ל דהאומר אחריך לאו כאומר מעכשיו דמי גם יורשי הבת לבית אביה אין יורשין אותה כו' וכמ"ש בפרישה ע"ש הרי לפנינו בהדיא דגם הר"ן כתב דדוקא משפחת אביה אינן יורשין אותה הא יוצאי חלציה דברתה יורשין אותה ואינו דומה לאחריך לפלוני ומת אותו פלוני בחיי הראשון וכן מוכרחין אנו לומר שם בנ"י מיניה וביה דהתחיל וכתב דאי לא הוה ובתרה לירתה כאומר מעכשיו מהיכי יורשיה מאביה כו' דמשמע הא יוצאי יריכה לא קשה ליה היכי מצי מוריש להו וסיים שם מיד וכתב ז"ל דקיי"ל כרשב"ג דאמר דמי שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני כו' עד ואע"ג דהו"ל כאילו אמר מעכשיו דאל"כ מהיכי ירית ליה לאחר מיתתו של זה ומדקאמר מהיכי ירית ליה משמע דר"ל היאך יורשי אותו פלוני יורשים אותו כשלא היה הפלוני קיים בשעת מיתת הראשון הרי דס"ל דאפילו אותו שפרט אין מוריש לזרעו אם אינו במעכשיו והרי דבריו התכופין יחד סותרין זא"ז אלא ע"כ צריכין לחלק בין אומר ובתרה לירתה או ובתרה לפלוני וכן צריכין לפרש מ"ש הנ"י שם בתר הכי וז"ל ואפילו לדברי המפרשים דפי' דבמעכשיו הויא כו' עד מאן ירית ליה כו' מ"ש מאן ירית ליה קאי בכל א' כעניינו באומר אחריך לפלוני קאי אפילו אזרעו דאותו פלוני ובאומר אחריך לירתה קאי מאן קא ירית אמשפחת אביה וסתם שם וסמך אמ"ש לפני זה והיותר נראה דמ"ש הנ"י דאל"כ מהיכי ירית ליה כו' ר"ל אותו פלוני עצמו מהיכי יזכה בו מאחר שכבר מת הנותן והא דקאמר לשון ירית משום דהמפרשים כתבו דהאי דינא דהאומר נכסי לפלוני ואחריך לפלוני קאי אשכיב מרע דדבריו ככתובין וכמסורין דמי וכיון דבשכ"מ איירי מש"ה אף באחרים שאין בני ירושה קרא למתנתן בלשון ירית וירושה והנ"י כתב זה להמפרשים דס"ל דגם בני מערבא ס"ל דאחריך הו"ל כאומר מעכשיו דאל"כ לא הוה זוכה הפלוני אחר מיתת הנותן ולא להוכחה גמורה כ"כ כ"א לפי סברתם וכמ"ש הר"ן הנ"ל בשמם ומ"ש הנ"י לפני זה דאל"כ היאך יירשו משפחת בני אביה זהו הוכחה גמורה אליביה לכ"ע וכמ"ש גם הר"ן הנ"ל ודוק כן נ"ל ברור א' מהדרכים שכתבתי ולא כב"י שהביא דברי הנ"י האחרונים כפשוטם ולא שת לבו לסתירת דבריו ומש"ה נראה שכתב דהשתא דאמר ובתרה לברתא דאם מת אפילו ברא לא ירית לה כיון דאינו מעכשיו וזהו ליתא אלא כמו שכתבתי ודוק גם מ"ו ר"ם בהגהות ש"ע כתב כדברי ב"י ועיין בסמ"ע מה שכתבתי עליו בזה ובשאר עניינים בדינים הללו ודוק:
ה סָעִיף טו והרמ"ה כתב שלא קנה ורי"ף כו' ז"ל הגמרא (דף ק"ן) איבעיא להו עבדי כמקרקעי או כמטלטלי דמי ובעי למפשט ודחי לה ולא איפשיטא ומשמע דאאומר מטלטלי לפלוני שהוזכר שם לפני זה קאי וכן משמע מפר"ש שכתב ז"ל נהי דעבדי ודאי כמקרקעי דמי לענין שבועה וקנין בכסף ושטר וחזקה דכל מילי דאורייתא דין מקרקעי יש להם מוהתנחלתם אבל לענין לשון בני אדם מיקרו להו מטלטלין וישנו בכלל מתנת מטלטלין שהרי מטלטל הוא או לא ע"כ וס"ל להרמ"ה כיון דלא איפשיטא לא קנה דהמוציא מחבירו עליו הראיה וממילא אי תפיס לא מפקינן ורי"ף ורא"ש ז"ל כתבו על איבעיא זו והלכתא כמטלטלי דמי והביאו ראיה מהא דאיתמר בפ' י"נ (דף קכ"ח) שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים ורב נחמן אמר אין גובין ומסקינן התם דאין גובין (כלומר ב"ח אינו גובה מהעבדים משום דמטלטלי נינהו) וכן קיי"ל הלכתא כרב נחמן ויש לתמוה ר' לא שנא ר' חייא מנא ליה דכיון שבגמרא לא פשטו מנין להם לפשוט מההיא דרב נחמן וכי תלמודא לא ידע לההיא דרב נחמן ונראה לאחר העיון שם בגמרא לק"מ שהרי רבינא פשיט ליה לרב אשי אמימרא אחריתא דר"כ דעבדי כמטלטלי דמי ודחי ליה רב אשי אנן טעמא אחרינא אית לן כו' וא"כ למה ליה לאטרוחי נפשיה ולמפשט ליה מאידך מימרא דר"נ דאין גובין דודאי גם בההיא ידחנו לומר אנא כדשלח ליה ר' אבא לרב יוסף דגובין ס"ל ומאי אולמ' הך דרב נחמן מההיא אבל אנן דקיי"ל כר"נ ממילא נפשט האיבעיא וזה ברור ודוק והרמ"ה אפשר דס"ל דאין למפשט מההיא דאין גובין דאפשר דלגבי שיעבוד הוא דהזה כאטלטלי כיון דאפשר לאברוחינהו ולא סמכה דעתיה דמלוה עלייהו אבל לענין שיהיה נכלל בלשון בני אדם בשם מטלטלי לא וכ"כ נ"י: אבל ס"ת מיבעיא ולא איפשיטא לפיכך אם תפס אין מוציאין מידו גם כאן צ"ל כמ"ש (בסימן רמ"ב) בדרישה סעיף ד' דשאני בין ספיקא דדינא לספיקא דדייני ומש"ה הכא דכי אתא אליהו יתרץ האיבעיא ויודיע לנו אם ס"ת בכלל נכסיו אי לא מש"ה לא מפקינן מיד המוציא וה"ה בתפס בעבדים הנ"ל אם נתן לו כל מטלטלין לדעת הרמ"ה שהוא איבעיא דלא איפשיטא אם החזיק בהן אין מוציאין מידו. והא דכתב רבינו לעיל (סימן רמ"ז) שהכותב כל נכסיו לבנו אפילו בבריא לא עשאו אלא אפוטרופוס ולא קנה אע"ג דבריא בעיא דלא איפשיטא הוא בפרק י"נ (דף קל"ב) ומיירי באפילו נתן לו מטלטלין ותפס בהן אפ"ה קאמר דלא קני שאני התם דאפילו כי אתא אליהו לא יתרץ איבעיא זו דההיא בדעת הנותן תליא אי קריבא דעתיה לגבי בנו ולפי רחימתיה דיליה אליו ויש שנתכוין לשם מתנה ויש לאפטרופוס ומש"ה מוקמינן הממון בחזקת מרא קמא אע"ג דתפס ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.