א מכר שדה לחבירו ואמר לו לכשיהיו לי המעות תחזירהו לי אסור ללוקח לאכול הפירות שאין כאן מכר אלא הלואה כיון שצריך להחזירן לכשירצה ונמצא שאוכל הפירות בשכר המתנת המעות ואם אומר הלוקח מדעתו לכשיהיו לך מעות אחזירנו לך אינו תנאי כיון שלא התנה המוכר והמקח קיים מיד לפיכך הלוקח אוכל הפירות מכר לו השדה ונתן לו קצת המעות וא"ל כשתביא המותר קנה לך השדה מעכשיו ונמצא המכר תלוי ועומד אם ישלים לו המעות נקנה לו השדה למפרע ותשלום המעות הוא אצלו בהלואה ואם לא ישלים יתבטל המקח ומה שהיו מהם ביד המוכר היו הלואה הילכך אין שום אחד מהם רשאי לאכול הפירות מוכר לא יאכלם שמא ישלים הלוקח המעות ונמצא שקנה השדה למפרע והרי שאכל המוכר הפירות בשביל המעות שנשארה לו ביד הלוקח ולוקח לא יאכלם שמא לא ישלים המעות ולא יצא השדה מרשות המוכר ונמצא שאכלם בשביל המעות שהיו לו ביד המוכר אלא יהיו מונחים ביד שליש אם יגמר המקח יתנם ללוקח ואם לא יתנם למוכר והוא יחזיר המעות שקבל ואפי' אם יאמר הלוקח אני אוכלם ואם לא יגמר המקח כשיחזיר לי המעות שנתתי לו אשלם לו הפירות אסור דסוף סוף רבית אוכל אלא שמחזירו אבל ודאי אם יאמר אוכלם ואם לא יגמור המקח כשיבא המוכר להחזיר לי מעותי אעשה עמו חשבון ואנכה לו דמי הפירות מותר וה"ה נמי אם המוכר אומר כן. ואם כשנתן לו המעות אמר לו קנה כשיעור מעותיך כל אחד אוכל פירות כפי מעותיו ואם אמר לו כשתביא מותר המעות קני ולא אמר מעכשיו לוקח אסור שאין מקח כלל עד שיביא המעות ואם היה אוכל נמצא שבשכר מעותיו הוא אוכל ומוכר מותר דשלו הוא אוכל ואם אמר קני מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך לוקח מותר שמיד נקנית לו ושלו הוא אוכל ומוכר אסור דבשכר המתנת המעות הוא אוכל: האומר לחבירו קנה לי שדה מפלוני ואמר המוכר לשליח אני מוכר לך על תנאי שתחזירנו לי לכשיהיו לי המעות והשיב השליח אתה והלוקח חברים בטוב תתפשרו אינו מוכר אלא על זה התנאי וצריך להחזירו ופירות שאכל הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינין:
א סָעִיף א מכר שדה לחבירו וכו'. ברייתא וגמרא (סה:) יתבארו הדברים יפה בח"מ סימן ר"ו בס"ד. כתב הרשב"א בתשובה שינ"ש זה הרי הוא כמכר ר"ל כאילו מכר קרקע זה לחבירו וחוזר ולקחו ממנו להעלות לו אותו סך בכל שנה ושורת הדין כל מי שמוכר קרקע ומתנה בשעת המכר שאם יהיו לו מעות יחזירם ללוקח אין זה מכר אלא מלוה ובכל כיוצא בזה יש בו משום רבית וכדאיתא בפרק א"נ מכאן אתה למד למה שהתנו בני כת החברים מכאן ולהבא שכל מי מבני החבורה שימכור להם לשינ"ש שיכול לפדות כל זמן שירצה ה"ז אסור מן הסתם בלא שום תנאי בשעת המעשה שכיון שהתנו מתחלה כל מה שיעשו מכאן ולהבא הרי הוא כאילו התנו בשעת מעשה שכבר נודע שע"ד כן עושין וסתמן כפירושן וכדאמרינן בריש פרק המקבל (בבא מציעא דף קד.) בדרישות ההדיוטות שאע"פ שאינו תנאי גמור אלא שכן נהגו אפי' לא התנו כמו שהתנו וכ"ש שאתה למד מכאן השאלה אחרונה ששאלת במי שמעלה שינ"ש לאחר ואותו בעל השינ"ש עשה זמן שטר למי שמעלה לו השינ"ש שאם שמא תוך י' שנים יוכל לקנות אלו מישראל אחר בסך אותה שינ"ש שהוא עושה לו בקרקע בטוח שיחליף אותו שינ"ש מהבתים שלו על אותו קרקע שהיה הוא פטור מלעשות השינ"ש שזה ודאי אינו אלא כראובן שאמר לשמעון שאם יתן לו כן וכן יהא קרקע זה שהוא שלו מכור לו שאין שמעון חייב כלום אלא אם ירצה לקנות יקנה ואיך יסלק דמי הקרקע שחשבונו מחמת חוב והוא אינו חייב כלום עדיין עד שיקנה ויחליף וזה פשוט ע"כ ובתשובה אחרת כתב על אחד שמכר כרמו לעכו"ם בשלשים ליטרין ובאותו יום עשה לו העכו"ם שטר שאם יחזיר לו מעותיו תוך ארבע שנים שיחזיר לו שטר המכר שורת הדין במכר הזה בין ישראל לישראל חבירו הכל תלוי בתנאי אם נעשה קודם שנגמר המכר או אחר שנגמר ואפי' בשעה אחת והוא שאם נעשית ביניהם קודם המכר או בשעת המכר אין לו דין מכר אלא דין הלואה והלוקח חייב להחזיר כל מה שאכל ברבית קצוצה אבל אם נעשה לאחר המכר ואפי' שעה אחת ה"ז מכר גמור אלא שזה הלוקח רצה לפטם דעת המוכר ואפי' עשה לו שטר על זה בקנין ובכל מיני חיזוק חסד הוא שרוצה להתחסד עמו ולהחזיר לו מקחו וכן אם עשה אפי' הלוקח תנאי המכר אם חלטו ממנו המוכר וחזקו הרי הוא תנאי אבל כל שעשאו הלוקח ואפי' בתוך המכר ושתק המוכר ולא חזקו אין זה תנאי אלא כפטומי מילי והמכר מכר הואיל שלא עשאו המוכר שהו"ל לעשותו :
ב סָעִיף א מכר לו השדה ונתן לו קצת המעות וכו' משנה וגמרא (סה:) מכר לו את השדה וכו' ובגמרא מי אוכל פירות רב ענן אמר משלשין את הפירות ולא פליגי וכו' תני רב ספרא פעמים ששניהם אסורים וכולי עני רבא בתריה וכו':
ג סָעִיף א ואפילו אם יאמר הלוקח אני אוכלם וכו' כ"כ בנמק"י בשם הרשב"א דברבית על מנת להחזיר אסור:
ד סָעִיף א אבל ודאי אם יאמר אוכלם וכו' זה פשוט דהא אין כאן צד ברבית כלל ואם כשנתן המוכר א"ל קנה כשיעור מעותיך וכו' עד דבשכר המתנת המעות הוא אוכל תני רב ספרא פעמים ששניהם מותרים וכו' וכתב נ"י בעלה ג' ד"ב בשם הרשב"א דהא דאמרינן דא"ל קני מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך לאו למימרא שצריך שיאמר כן בפירוש דמסתמא נמי דינא הכי דכל שהחזיק או קנה כראוי זוז מלוה ע"פ הוו על הלוקח כל דלא עייל ונפיק אזוזי וכ"כ בהגמ"ר: כל היכא דאמרינן הכא אסור כתב הרמב"ם בפרק ו' דרבית קצוצה הוא ורבי' ירוחם כתב וכל אלו של מכר הן צד אחד ברבית ויש מן הגדולים שכתבו שהם אבק רבית והרוב הסכימו שהוא רבית קצוצה וכ"כ הרמב"ם עכ"ל. כתב הריב"ש בתשובה סימן תס"ד שאלת רגילים העכו"ם לקנות שינשאליש על בתים ושדות ויתן הקונה למוכר מאה ליטרין ע"ד משל על בית או שדה שוה הרבה יותר ממה שקנה על תנאי שיתן המוכר שקבל המעות לקונה שינשליר מס ידוע בכל שנה ק' או נ' דינרים וזה בתורת מכר וקנין מהם לזמן קצוב ומהם לעולם בתנאי ובשעבוד כך שאם לא יפרע המוכר לקונה אותם המעות שקבל ממנו אחר שישלם הזמן שהתנו ביניהם היה הבית נחלט לשנשליר והיה שלו ונפסד למוכר הפסד גמור וכל התנאים האלו כתובים בלשון קנין מכר ושאלת אם על הדרך הזה יעשה ויקנה ישראל מישראל אחר אם יקרא זה רבית קצוצה ויוצאה בדיינים אם לאו והשיב נראה שיש במכירה זו שלשה צדדין הא' שהוא רבית קצוצה ויוצאה בדיינים והצד שני שאין בו רבית כלל וצד ג' שהוא אסור מדרבנן הא' כגון שהמוכר החזיר מעותיו לקונה לאחר זמן כמו שנאמר שהתנו ביניהם שיוכל להחזיר לו מעותיו אם לעולם אם לזמן ידוע ובענין זה אין ספק שכיון שהחזיר לו מעותיו הרי נתבטל המכר למפרע ולא קנה גוף הבית או השדה ונתברר שעד עתה היה מעות בהלוואה ביד המוכר וא"כ הפירות שאכל בנתיים הם רבית קצוצה הצד הב' כגון שלא פרע המוכר ללוקח את המס עם הקרן והוחלט הקרקע ללוקח לגמרי כפי מה שהתנו ביניהם נראה שאין כאן רבית כלל ואצ"ל שאין כאן רבית מחמת מה ששוה הקרקע יותר מהמעות שנתן שזה מותר גמור וכדתנן הלוהו על שדהו א"ל אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי הוא שלו אלא אף מה שנתן לו מן המס תוך זמן אין כאן רבית שכיון שהוחלט לו הקרקע הו"ל מכר למפרע משעה ראשונה דהא ודאי קני לך מעכשיו א"ל דאי לא לא היה חלוט לו דהו"ל אסמכתא וכיון דע"כ נדון זה בדא"ל מעכשיו א"כ כשהוחלט הו"ל מכירה למפרע וא"כ הוברר הדבר שכשאכל הפירות כדין אכל ואין כאן רבית ואע"פ שמתחלה היה אסור לאכלם כיון שאיפשר לבא לידי רבית אם לא יוחלט לו הקרקע מ"מ כשנתקיים המכר למפרע כדין אכל ואין כאן רבית היינו דגבי מתניתין דמכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים וכו' אמרינן בגמרא דכי א"ל לכי מייתית קני מעכשיו משלשין את הפירות ואע"פ שבנדון זה לא אכל הקונה פירות הקרקע אלא המוכר נתן לו המעות אין היזק בזה שכיון שהקרקע נחלט לקונה למפרע נמצא שהמעות שקבל בכל שנה הם שכירות הקרקע ולא רבית כלל הצד הג' מתחלה כשאוכל פירות ואע"ג דלכאורה הוה משמע דמתחלה נמי הוי רבית קצוצה שהרי נראה שזו הלואה גמורה היא ואע"פ שהוא בלשון מכירה אין הלשון גורם כיון שהתנו שאם לא יפרע לו אם הפירות אם הקרן בזמנה שיוחלט הקרקע למלוה וכל שהוחלט הוי מותר גמור למפרע א"כ א"א לומר שכשאכלן יהיה רבית קצוצה כיון שאפשר לבא לידי היתר גמור אלא שאסור מדרבנן ויכנס לספק ע"כ והאריך בדבר:
ה סָעִיף א האומר לחבירו קנה לי שדה מפלוני וכו' שם (סז.) ההיא איתתא דאמרה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא וכו' וכתוב בנ"י בשם הרשב"א דלרבותא נקט כי א"ל את ונוולא אחי דסד"א דה"ק איני מכניס עצמי ביניכם אלא בלא תנאי אני קונה ואם תרצה היא להחזיר לך אחים אתם וזה שתק לו וקבל ממנו והרי זה כאומר תחזיר לך מדעתה קמ"ל וגם תלמידי הרשב"א כתבו פירוש קודם שנגמר המקח התנה כן ואי לא רבה בר רב הונא הו"א דהכי א"ל אתם אחים תתרצו ביניכם אבל אני איני קונה ע"מ כן קמ"ל דלא סמכא דעתיה ולא מכר אלא ע"ד כן ומיהו כל שכן אם שתק שליח ולא א"ל את ונוולא אחי דאמרי' לא מכר אלא ע"ד כן שהרי התנה כן בפירוש:
ו סָעִיף א ופירות שאכל הוי אבק רבית אף על גב דאהאי עובדא אמרינן ארעא הדרא פירי מאי רבית קצוצה הוי ויוצאה בדיינים או דילמא כי אבק רבית הוי ואינה יוצאה אמר רבה ב"ר הונא מסתברא כאבק רבית ואינה יוצאה עבד רבינא עובדא ואפיק פירי ודלא כרבה בר רב הונא. רבינו כשיטת הרא"ש והתוס' ס"ל שהקשו דהא רבינא ס"ל במשכנתא בלא נכייתא אינה יוצאה בדיינים ולפיכך פירשו דאף על גב דהוה בעי למימר דהוי רבית קצוצה לאו מטעם זה אפיק אלא משום דהוו מחילה בטעות דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר דכל את ונוולא אחי לא סמכא דעתיה והדרא ארעא ופירי נמי הדרי דהוי מחילה בטעות עכ"ל ומתוך דברים אלו נתבאר שמ"ש כאן רבינו ואינה יוצאה בדיינים היינו מטעם רבית אבל מטעם מחילה בטעות יוצאה ויוצאה זהו לדעת התוס' והרא"ש וכתבו תלמידי הרשב"א שכן דעת הראב"ד דכל בזביני לאו רבית קצוצה הוא ורבינא במשכנתא עבד עובדא אבל לא בזביני אבל לדעת הרי"ף רבית קצוצה הוי ויוצאה בדיינים מטעם רבית שהרי כתב וקי"ל כרבינא בזביני וכ"ש במשכנתא וכן דעת הרמב"ם בפ"ו מה"מ ולוה וכן דעת תלמידי הרשב"א וכתבו שכן דעת הרז"ה כתב נמ"י בעלה ג' ד"א בשם הרשב"א דבזבין ולא אצטריכו ליה זוזי דאמרינן דהדרי זביני וכן בזבין אדעתא למיסק לא"י דאי לא סליק או לא אתדר ליה הדרא זביני א"א ללוקח למיכל פירות ואפי' בתנאי עד דידע דניקום זביני: השוכר מחבירו בית או שדה בדבר מועט בשנה והקדים לו שכר עשרים שנה והתנו שאחר שנה או שתים אם ירצה המשכיר להחזיר לו מעותיו ינכו שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו כפי מה שפסקו ויחזיר לו קרקעו נראה דשרי דמה שמשכיר לו בדבר מועט בשביל שמקדים לו מעות מישרא שרי כמו שיתבאר בסי' קע"ו ואע"פ שהתנו שאם ירצה המשכיר לפדות קרקעו לסוף שנה או שתים יהיה רשאי לא דמי למוכר שדה לחבירו וא"ל לכשיהיו לי המעות תחזירהו לי דאסור כמו שנתבאר בראש סימן זה דהכא שאני שהוא מנכה שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו ואע"פ שהוא מושכר בידו בפחות משווייו הא אמרן דשרי וזה דרך נכון כדי שיהא בהיתר כל אחריות הקרקע מנפילה או שריפה על בעל הקרקע שכן דין שכירות קרקע משא"כ במשכנתא ומדברי הרמב"ם אתה למד כן שכתב בסוף פ"ז גבי משכנתא דסורא וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשב לו מה שדר בו ויחזיר לו שאר הדמים ויסתלק ה"ז מותר שאין זה אלא כשכירות וכל תנאי שבשכירות מותר כמו שביארנו ואל תטעה במה שכתבתי בסי' קס"ד בשם תשובת הרשב"א על ראובן שלוה י"ב ליטרין משמעון והשכיר לו שמעון דירתו בדינר לשנה וכו' דהתם שאני שנתנו לו בתורת הלואה:
א סָעִיף א מכר שדה לחבירו וכולי ברייתא וגמרא (דף ס"ה) ומבואר מדברי הרא"ש דמיירי הכא דבתחילת המקח מכר בסתם ועדיין לא נגמר המקח כגון שנתן המעות ולא נכתב עדיין השטר ובאתרא דקנו בשטרא וכיוצא בזה בכה"ג כיון שלא נגמר המקח לגמרי והתנה המוכר שיחזירנו לו כשיהיו לו מעות הוה תנאי גמור ואסור ללוקח לאכול פירות אבל כשהלוקח אמר כך לכשיהיו לך המעות אחזירנו לך כיון דהמוכר איבעי ליה לאתנויי פטומי מילי בעלמא נינהו אבל בתחילת המקח כשלא נתן המעות עדיין אפילו הלוקח אמר כך הוי תנאי דאדעתא דהכי מכר זה השדה ואי אפשר ללוקח לזכות בשדה אלא מה שזה מקנה לו וכן כשנגמר המקח לגמרי שנתן המעות וגם נכתב השטר אפי' המוכר אמר כך לא הוי תנאי כלל ועיין לעיל סי' קע"ב אצל מה שכתב ואפילו באתרא דלא מסלקי אם אמר מלוה ללוה בתחילת ההלואה וכו' ולפי זה רבינו ה"ק דאם אמר ליה מוכר קודם שנכתב השטר על מנת כן אני מוכר לך שתחזירהו לי וכו' כיון שהתנה כך אין זה מכר אלא הלואה שהרי בעל כרחו צריך להחזיר ואסור ללוקח לאכול פירות וכתב הרשב"א בתשובה הביאו ב"י דהוה ליה רבית קצוצה אבל אם הלוקח אמר לו מעצמו כך כיון דמוכר בעי ליה לאתנויי שיחזיר לו השדה כשיהיו לו מעות ולא אתני והלוקח הוא דא"ל כך מדעתו כלומר מעצמו אע"ג דלא אמר בפירוש מדעתי כמאן דפריש דמי ואין עליו לכופו להחזיר הילכך אי נמי אהדרינהו השתא הוא דהדר זבין לה וכי אכיל פירות בדין אכל ועיין בח"מ סימן ר"ז סעיף ט' דכתב רבינו עוד דהוא הדין כשהמוכר התנה עליו והלוקח השיב כן אעשה אם לא תשתנה דעתי ג"כ אינו תנאי ובדין אוכל הלוקח הפירות ולשם ביארתיו בס"ד:
ב סָעִיף א מכר לו השדה ונתן לו קצת מעות וכו' משנה וגמרא ותני רב ספרא פעמים ששניהם אסורים וכו' (בדף ס"ה) זולתי מ"ש ואפי' אם יאמר הלוקח אני אוכלם וכו' שאינו מפורש בגמרא אלא בתוס' (דף ס"ג) בד"ה רבית ע"מ להחזיר ע"ש: והנ"י גם הוא כתב כך על שם הרשב"א דרבית ע"מ להחזיר אסור והאריך ע"ש במשנה במכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים:
ג סָעִיף א ומ"ש ואם אמר קני מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך וכו' כתב בנ"י ע"ש הרשב"א דלאו למימרא שיהא צריך לומר כך בפי' דמסתמא נמי דינא הכי כל שהחזיק בקרקע או קנה כראוי זוזי מלוה ע"פ הוו על הלוקח כל דלא עייל ונפיק אזוזי וכדמוכח בפ"ק דב"ב בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן אמר המחבר נ"ל שאין דעת הרב לומר שאפי' לא יפרש יהיה חוב על המחזיק וחייב לפרוע על כרחו דאדרבה כל שהוא מוחזק מקרקע מרצון בעליו הוא בחזקת שנתן כדאמר התם בב"ב דבד' אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן אלא הכא לענין איסור רבית הוא דכתב הרב כן דלא תיסק אדעתין אם לא יפרש ההלואה שלא הקנה לו הקרקע מעכשיו אלא כלומר ולכי מייתית ליה אלא כיון שידוע לנו שלא נתן לו אלא מקצת דמיו השאר ודאי חוב הוא וכולו קנוי לו מעכשיו עד כאן לשונו ודבריו מבוארים דלאו דוקא דאמר ליה קני מעכשיו וזוזי להוי הלואה גבך. אלא אפילו היכא דלא אמר ליה אלא קני מעכשיו בלחוד נמי מסתמא כך הוא דזוזי מלוה על פה הוו על הלוקח אי לא עייל ונפיק אזוזי וכדאיתא פרק האומנין וכיון דהלואה נינהו מסתמא לוקח מותר ומוכר אסור והא דאמר שניהם אסורים אינו אלא בדאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו דאהני מעכשיו ללוקח שאין המוכר רשאי לאכול כלום ואהני לכי מייתית למוכר שאין הלוקח רשאי לאכול כלום ולפיכך יתננו ביד שליש וכדכתב רבינו האי גאון בתחלת שער י"ג אבל אי א"ל קני מעכשיו ולא א"ל ולכי מייתית מסתמא הוו נהו זווי הלואה גביה ולוקח מותר ומוכר אסור. ובמרדכי ישן כתוב וז"ל לוקח מותר ומוכר אסור בדא"ל קני מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך אבל בסתם לא קני וכגון דעייל ונפיק אזוזי כדלקמן פרק האומנין עכ"ל והוא כתוב בהגהות מרדכי שלנו ומביא על זה מ"ש רבי' האי גאון אלא דנראה דט"ס איכא בדפוס ומשמע דס"ל נמי כמ"ש נ"י ע"ש הרשב"א דאפי' לא אמר אלא קני מעכשיו בלחוד נמי לוקח מותר ומוכר אסור והא דנקט תלמודא וזוזי ליהוי הלואה גבך אינו אלא היכא דעייל ונפיק אזוזי דהתם הוא דלא קנה היכא דלא כתיב ליה ולוקח נמי אסור אבל כיון דא"ל וזוזי ליהוו הלואה גבך אפי' עייל ונפיק אזוזי נמי ליקח מותר ומוכר אסור והכי נקטינן דאי לא עייל ונפיק אזוזי אפי' לא א"ל אלא קני מעכשיו נמי לוקח מותר ומוכר אסור ואי עייל ונפיק אזוזי אי פריש וא"ל קני מעכשיו וזוזי ליהוו הלואה גבך נמי לוקח מותר ומוכר אסור ואי לא פריש אלא א"ל קני מעכשיו בלחוד שניהם אסורים דכיון דעייל ונפיק אזוזי לא קני לוקח את כולה ודו"ק:
ד סָעִיף א האומר לחבירו קנה לי שדה מפלוני וכו' שם (דף ס"ז) בעובדא דההיא איתתא דא"ל לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריביי וכו' דקאמר תלמודא ארעא הדרא פירי מאי א"ר בר רב הונא מסתברא כי אבק רבית הוה ואין יוצאה בדיינין וכן אמר רבה א"ל אביי לרבה משכנתא מאי וכו' א"ל התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה"נ לא קץ ליה אמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא ונראה דמדקאמר דלא כרבה בר רב הונא אלמא דעובדא דרבינא דאפיק פירי נמי כהך עובדא דרבה בר רב הונא הוא דהוה בזביני וכן נראה מדברי התוספות דהקשו דהא בריש פירקין קאמר רבינא במשכנתא בלא נכייתא אבק רבית הוא והכא אפיק פירי אלמא דס"ל לרבינא דרבית קצוצה הוא. ותירצו דרבינא לא אפיק פירי אלא בזביני משום דפירי דאכיל בטעות אכל דקסבר דמכירה גמורה היא ומחילה בטעות לא הוי מחילה וכ"כ הרא"ש וא"כ קשה למה פסק רבינו הכא בהך עובדא דפירות שאכל אבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים הלא יוצאה בדיינים משום דבטעות אכל להנהו פירי וב"י כתב דלא בא רבינו אלא לומר דמטעם רבית אינה יוצאה אבל מטעם מחילה בטעות יוצאה ויוצאה עכ"ל ולא נהירא דא"כ עיקר הדין שמוציאין הפירות מיד הלוקח לא הודיענו רבינו כלל אבל נראה עיקר דרבינו פסק כרבה בר רב הונא וכרבה ואביי דכולהו פליגי אדרבינא וס"ל דלא הוה ליה מחילה בטעות דהלוקח ודאי ידע דלא קנה השדה ואפילו הכי אכל לפירי כי החזיק בקרקע בתורת משכנתא בלא נכייתא דהוי ליה אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים ולית הלכתא כרבינא דיחיד הוא כנגד רבים ולכן פסק רבינו בהך עובדא דההיא איתתא דאבק רבית הוא ואינה יוצאה בדיינים ודלא כמ"ש בש"ע דמוציאין ממנו פירות שאכל נמשך אחר מ"ש כאן וליתא אלא אין מוציאין מה שאכל:
א וע"ל בח"ה סימן ר"ז יתבאר בס"ד אי מהני תנאי הלוקח דס"ס רבית אוכל:
א סָעִיף א מכר שדה לחבירו ואמר לכשיהיו כו' בח"מ סימן ר"ז יתבאר הדינים הללו ושם בריש הסימן מבואר דהיינו דוקא באמר כן קודם שנגמר המקח לגמרי ואם אמרו כן בשעה שמתחיל המקח אפי' התנה הלוקח כן מהני אלא מיירי בדהתנה כן ביני ביני ע"ש:
ב סָעִיף א אסור ללוקח לאכול הפירות כו' וכתב הרמב"ם שהוא רבית קצוצה וכן בכל מקום שנזכר אסור בדין זה ולרבי' שהסכים לעיל בסימן קע"ב לפירש"י במשכנתא לא הוי אלא אבק רבית והשתא א"ש הא דמסיק רבינו וכתב בס"ס זה ופירות שאכל הוי אבק רבית כו' ולכאורה היה נראה לחלק דבמשכנתא אפי' באתרי דמסלקי מ"מ לכל הפחות תוך שנה ראשונה א"א לסלקו והוה עליה קצת דין מכר משא"כ בדין זה דאתני עמו שיחזירנו לו אימת שירצה אבל זה אינו דדין זה נלמד מדין משכנתא וכמ"ש התוס' והביאו ב"י וכמו ששם לא הוי אלא אבק רבית לפירש"י ה"ה הכא אבל הסוברים במשכנתא כהרי"ף ששם הוי רבית קצוצה גם כאן הוי רבית קצוצה:
ג סָעִיף א ואם אומר הלוקח מדעתו כו' אינו תנאי ולא אמרינן שהלוקח ע"מ כן קנהו ולהוי כתנאי כיון שלא התנה המוכר עיין בח"מ סימן ר"ז סי"א דכתב בשם הרמב"ם שם דבכה"ג התנאי קיים והלוקח אוכל פירות ורבינו תמה עליו. ועמ"ש שם בישוב דברי הרמב"ם:
ד סָעִיף א אסור דסוף סוף רבית אוכל דרבית ע"מ להחזיר אסור נ"י בשם רשב"א:
ה סָעִיף א קני מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך כ' ב"י בשם הרשב"א דה"ה אם לא אמר כן בפי' כיון דקנה מעכשיו ממילא המעות הוו הלואה גביה:
ו סָעִיף א והשיב השליח אתה והלוקח חברים כו' לרבותא נקט הכי דסד"א דה"ק איני מכניס עצמי ביניכם אלא בלא תנאי אני קונה ואם ירצה הוא להחזיר לך אחים אתם וזה שתק וקבל ממנו וה"ז כאומר יחזיר לך מדעתו קמ"ל ומכ"ש אם שתק השליח שנתקיים התנאי נ"י בשם הרשב"א:
ז סָעִיף א ואינה יוצאה בדיינין ואע"ג דבגמרא משמע דיוצאה בדיינין פירשו התוס' והרא"ש דמשום רבית אינה יוצאה בדיינין שהוא אבק רבית אבל יוצאה משום דהוי מחילה בטעות משום דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר ומתוך זה נתבאר שמ"ש רבינו אינו יוצאה ר"ל מטעם אבק רבית אבל מטעם מקח טעות יוצאה ב"י ועיין בח"מ ס"ס קפ"ב דשם כתב ג"כ כמ"ש כאן דמיחשב לאבק רבית ואינה יוצאה בדיינין וע"ש וכאן בדרישה שכתבתי והוכחתי דרבינו שפיר דייק וכתב דאינה יוצאה בדיינים כלל ודלא כב"י:
א סָעִיף א והפירות שאכל הוי אבק רבית ואינו יוצאה בדיינים גם בח"מ ס"ס קפ"ב סתם רבינו וכ"כ. וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש פ' א"נ סימן ל"ג ע"ש. ותימה הלא מגמרא ומדברי הרא"ש לא משמע הכי וכאשר אציע לפניך כי מקור דין זה מעובדא דאיתא בגמרא פ' א"נ ד' ס"ז ע"א ז"ל ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריביי אזל זבין לה. וא"ל (המוכר להשליח) אי הוו לי זוזי מהדרת לה ניהלי. א"ל את ונוולא אחי (פרש"י אתה והוא קרובין הן ותתפשרו נוולא היה שמה) אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולא אחי לא סמכה דעתיה ולא גמר ומקנה. ארעא הדרי פירי מאי רבית קצוצה הוי ויוצאין בדיינים. א"ד כי אבק רבית הוו ואין יוצאין אמר רבה בר רב הונא מסתברא כי אבק רבית הוו ואין יוצאים בדיינים וכן אמר רבה א"ל אביי לרבה משכנתא מאי (פירש"י משכן לו שדהו ולא קצץ עמו לאכול פירות לשם רבית אלא סתם והוא ירד ועשה ואכל) התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה"נ לא קץ ליה א"ד התם זביני הכא הלוואה א"ל התם טעמא משום דלא קץ ליה ה"נ לא קץ ליה. אמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא עכ"ל הגמרא. וכתב הרא"ש ע"ז (והוא מהתוספות שם אלא שהרא"ש הוסיף לדברי הרי"ף ע"ש) וז"ל וקשה דהא רבינא גופיה אמר לעיל דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין אותו ממלוה ללוה. וצ"ל אע"ג דהוה בעי למימר דהוה רבית קצוצה לאו מטעם זה אפיק אלא משום דהוה מחילה בטעות דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר דכל את ונוולא אחי לא סמכא דעתיה והדרא ארעא ופירי נמי הדרי משום מחילה בטעות דהוה כמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נתנו לו וקסבר שהוא שלו ונמצא שאינו שלו (ולפ"ז לא קאי רבינא דאפיק פירי כ"א אעובדא דאת ונוולא ולא אמשכנתא דמייתי הגמרא עלה) ורב אלפס ז"ל כתב דקי"ל כרבינא בזביני (ר"ל דההוא את ונוולא) וכל שכן במשכנתא בלא נכייתא ותימה הוא דלא אסיק אדעתיה ההוא דרבינא דלעיל בריש פירקין (דף ס"ב סע"א) דמשכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מוציאין ממלוה ולוה. והראב"ד פי' דההיא דלעיל איירי באתרא דלא מסלקי דהוה כמכר הלכך בלא נכייתא הוה אבק רבית ואין מוציאין מידו ובנכייתא שרי לקמן בשמעתין והכא איירי באתרא דמסלקי הלכך הוי בלא נכייתא כרבית קצוצה ויוצאה בדיינים ובנכייתא הוה אבק רבית ואסור וכן היה דעת רב אלפס ז"ל עכ"ל הרא"ש שם ד' י"ז ע"ב מהתחלת הרא"ש. ושם ע"ג מסיק וכתב אהא דאמר מר בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דמסלקי אי אכל טפי משיעור זוזי לא מפקינן ליה כו' וכן עשה רב אשי עובדא אפילו ביתומים קטנים ע"ש ועל זה כתב ז"ל הרי"ף מוקי לה במשכנתא בנכייתא דל"ת הלכתא אהלכתא לפי מה שפסק הלכתא כרבינא דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה הוי ויוצאין בדיינים דהו"ל כהלויני ע"מ שתאכל שדה או כרם בחנם ואיכא מאן דס"ל דהלכתא כרבינא בזביני לחוד אבל משכנתא אבק רבית הוא ומוקי לה במשכנתא בלא נכייתא עכ"ל הרא"ש. הרי לפנינו דרבינא עבד עובדא ואפיק פירי בההוא דאת ונוולא כי אף שלפי מ"ש הרא"ש בשינויא קמא הנ"ל הטעם משום מחילה בטעות ולא קאי רבינא אדין משכנתא הנ"ל וכן מסיק הרא"ש בסוף וכתב דאיכא מאן דס"ל דהלכתא כרבינא בזביני לחוד ולא במשכנתא כו'. עכ"פ קאי רבינו אעובדא דאת ונוולא הנ"ל וזהו הדין שכתב רבינו פה ובח"מ ס"ס קפ"ב בעינו. ואיך יסתם רבינו דבריו נגד הרא"ש ובפרט דהרא"ש לא מביא שום מ"ד דס"ל דרבינא לא קאי אההיא דאת ונוולא. וגם דוחק לומר דרבינו ס"ל הכי מאחר דהגמרא קאמר דרבינא עבד כו' דלא כרבה בר רב הונא ורבה בר רב הונא דלפני זה לא איירי אלא מההיא דאת ונוולא. ונראה ליישב דרבינו פי' להא דרבינא כהרי"ף דקאי אההיא דאת ונוולא וגם אמשכנתא ובמשכנתא ע"כ לאו מטעם מחילה בטעות חשיב ואפיק אלא משום דס"ל דהוי כרבית קצוצה. ומה"ט נמי אפיק פירי בדינא דאת ונוולא וכמשמעות הגמרא דלפני זה דבא להשוותן מה"ט וכן מוכח מהרי"ף והרא"ש דלפירושם דקאי רבינא אתרווייהו אינו אלא משום דס"ל דהוה כרבית קצוצה. ובהיות כן שפיר דקדק רבינו פה ובח"מ ובקיצור פסקי הרא"ש דסתם וכתב דפירי לא מפקינן לפי מאי דס"ל כרש"י והרא"ש דפסקי דבמשכנתא אפילו באתרא דמסלקי ואפי' בלא נכייתא לא מחשב אלא כאבק רבית ואין מוציאין אותו בדיינים וכמש"ר לעיל ר"ס קע"ב ע"ש וגם הרא"ש אף ע"ג דסתם וכתב כנ"ל כאן מ"מ אחר זה כתב שם בע"ג וע"ד דין רבית וכלליה ופסק כמ"ש ע"ש. ואין לתמוה איך יפסקו נגד רבינא דהוה בתראה וגם עבד עובדא הכי ומעשה רב וגם הסתם הגמרא מביאו בסוף שמעתתא הנ"ל די"ל כיון דקי"ל דבמקום דפליגי רבינא ורב אשי הלכה כרב אשי וכבר כתבתי דבתר שמעתין הנ"ל איתא בגמרא דרב אשי עבד עובדא אפי' ביתומים דלא אפיק פירי דאכל במשכנתא אפילו באתרא דמסלקי ובלא נכייתא והביאו הרא"ש גם כן שם ובהיות כן צ"ל דהא דמסיק הרא"ש וכתב בתר האי עובדא דרב אשי דאיכא מ"ד דהלכתא כרבינא בזביני לחוד דטעמא דבזביני עכ"פ הלכתא כרבינא ל' הרי"ף העתיק (וכ"כ שם ע"ש ד' ז' בדפוס גדול) אבל הרא"ש לא ס"ל גם בזה כוותיה ואף שסתם שם סמך נפשי' אמ"ש אחר זה כללי דינא דרבית וגם כתב שם בסוגיא דדברי הרי"ף ופירושו בשמעתתא דמשכנתא דחוקין הן ע"ש. גם המדקדק בדברי הרא"ש יראה כדברי מסתימת דברי הרא"ש מב' מקומות חדא דמתחיל שם וכתב ז"ל רב אלפס כתב דקי"ל כרבינא בזביני וכ"ש במשכנתא כו' דהל"ל ורב אלפס פירש דברי רבינא דקאי אזביני ואמשכנתא וממילא אנן ידעינן דהלכתא כוותיה דרבינא בתרווייהו כיון דהוה בתראה ועבד עובדא והגמרא מביאו בסוף שמעתין. השני דכתב בתר הכי ז"ל ורב אלפס מוקי לה במשכנתא בנכייתא דל"ת הלכתא לפי מה שפסק דהלכתא כרבינא דמשכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה הוי. הרי שדקדק וכתב לפי מאי שפסק כו' משמע דהרי"ף פסק כן וליה לא ס"ל אלא כרב אשי דג"כ עבד עובדא וכנ"ל ומה"ט נמי כתב הרי"ף דל"ת הלכתא אהלכתא דר"ל עובדא דרבינא הנ"ל אעובדא דרב אשי הנ"ל והרא"ש ס"ל דקי"ל כרב אשי וכעובדא דעבד מטעם שכתבתי דרבינא במקום רב אשי קי"ל כרב אשי וגם סוגיא דרבית דבתר הכי מוכחן כן וק"ל כנ"ל ולא כב"י שכתב ז"ל ואף ע"ג דאהאי עובדא אמרינן שם דעביד רבינא עובדא ואפיק פירי כשיטת הרא"ש והתוספות ס"ל דלא מטעם רבית קצוצה אפיק אלא משום דהוה מחילה בטעות כו' עד ומתוך דברים אלו נתבאר דמש"ר כאן ואינה יוצאה בדיינים היינו מטעם רבית אבל מטעם מחילה בטעות יוצאה ויוצאה וזהו לדעת התוספות והרא"ש והראב"ד כו' עכ"ל ב"י. גם אדברי רבינו שכתב בח"מ בס"ס קפ"ב דהפירות שאכל הוי אבק רבית ואינה יוצאה בדיינים כתב ב"י סוגיא דהגמרא הנ"ל בקיצור ומסיק וכתב ז"ל ובסימן ר"ז ביארתי בבבות וכל היכא שלא קנה השדה משום דהוי אסמכתא כו' (והוא סעיף י"ג) שזהו דעת הרא"ש אבל להרי"ף והרמב"ם רבית קצוצה הוה עכ"ל. ושם בסימן ר"ז האריך בזה והביא דברי הגמרא והרי"ף והרא"ש הנ"ל ועוד שאר דיעות רבות ומסיק וכתב דגם לשיטת דברי הרא"ש קי"ל כרבינא דאפיק פירי בההוא דאת ונוולא מטעם מחילה בטעות ועכ"פ לא הו"ל לסתום אלא לכתוב דמוציאין הפירות משום מחילה בטעות. ובפרט רבינו שלשונו הוא כאור בהיר וצח ומדוקדק היטב וגם מאחר שהרא"ש לא כתב כהאי לישנא הו"ל לילך בדרך הרא"ש אביו וכדרכו בכל מקום אלא מחוורתא כדכתיבנא דהוה מוכח לרבינו דהרא"ש ס"ל דאין מוציאין הפירות בנדון זה כלל ומה שהביא הב"י וכנ"ל לא כתב אלא לפי המאן דאמרי דפסקי כרבינא וכמ"ש. וא"ת היא גופא טעמא מאי למה לא נאמר דנוציא הפירות בהאי דינא דאת ונוולא מטעם מחילה בטעות וכמ"ש התוס' והרא"ש הנ"ל י"ל דס"ל לרבינו דלא מפקינן מכח מחילה בטעות אלא כשמתחילת הענין בהלואה בא לידו וכמו שאיתא בגמרא בשמעתין סוף דף ס"ו בדין מי שהלוה לחבירו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלשה שנים הרי הוא שלי דקאמר הגמרא דהוי אסמכתא ומסיק רב נחמן וקאמר דהדרא ארעא והדרא פירי ופריך הגמרא ע"ז ז"ל למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הוי מחילה והאמר רב נחמן המוכר פירות דקל לחבירו כו' עד יכול לחזור אף משבאו לעולם ואפי' הכי קאמר דאי שמיט ואכיל הפירי לא מפקינן מיניה. ומשני התם זביני הכא הלואה עכ"ל הגמרא ופירשו רש"י והרא"ש דמה שהוציא הפירות משום מחילה בטעות היינו דוקא מה שאכל אחר שלשה שנים דהמוכר סבר שכבר קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתו בטעות אבל בתוך שלשה דלא בתורת מכר אכל אלא בתורת משכנתא לא הוה מחילה בטעות אלא אבק רבית דאינה יוצאה בדיינים וכן כתב רבינו האי דינא בעינא בסימן ר"ז סעיף י"ג עיין שם וה"נ בהאי עובדא דאת ונוולא דהתנה המוכר מתחילה דכשיהיה לו מעות יחזרו ויתננו לו וקאמר הגמרא ע"ז דבכה"ג לא סמכה דעתיה להיות מכר נמצא דלא הוה אלא כמשכנתא ואבק רבית הוה וכמש"ר ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.