א אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער פירוש אינו יכול להקדים מעות לחבירו ולפסוק עמו שיתן לו חטין כל השנה בשיעור מעותיו כפי מה ששוה עתה שבשביל הקדמת המעות הוא מקבל עליו ליתן כפי זה הסכום אף אם יתייקרו ודבר זה אסור כל זמן שלא יצא השערות של עיירות אבל משיצא השער פוסק אפי' אין לו למוכר חטין. או אם יש למוכר חטין יכול לפסוק עד כדי החטין שיש לו. היו חדשות בשעת פסיקה ד' סאין בסלע וישנות שטובות יותר ג' סאין בסלע וכן תבואה של לקט שאינה טובה היא ד' סאין בסלע ושל בעל הבית ג' סאין בסלע אינו יכול לפסוק שיתן לו אפי' מחדשות ומשל בעל הבית ד' סאין בסלע עד שיצא השער של ד' לכל ויכול לפסוק עם לקוט שיתן לו ד' בסלע מתבואתו משיצא השער ד' של לקוט אבל אינו יכול לפסוק עם בעל הבית מד' בסלע אפי' בתבואת לקוט היה המוכר תחלה לקוצרים ויש לו גדיש יכול לפסוק עליו כיון שיש לו אע"פ שעדיין לא יצא השער ופי' רש"י שיכול לפסוק אפי' בזול כיון שיש לו אע"פ שחסר תיקון קצת ור"י פירש כיון שחסר תיקון קצת לא חשבינן ליה כמו בידו בענין שיכול לפסוק שוה ה' בד' אבל חשבינן ליה קצת בידו בענין שיכול לפסוק עם בעל הבית כשער הלקוטות שהוא הזול שבשערים אבל דבר שהוא בידו ואינו חסר שום תקון יכול לפסוק אפילו שוה ה' בד'. ואם יש לו ענבים וזיתים בכומר והכניס ביצים לעשות מהן קדרות והכניס סיד לכבשן לשורפו יכול לפסוק עליהם וכן על הזבל בימות החמה שהוא צבור קצת אבל לא בימות הגשמים וכן כל כיוצא בזה שהוא קצת בידו אפי' חסר ב' מלאכות יכול לפסוק עליו אפילו אין בידו לגומרו אלא בידי שמים חסר ג' אינו יכול לפסוק עליו אפי' הוא בידו לגומרו והפוסק על השער צריך שלא ירויח בדבר כלום כגון שיש מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור צריך שיתנם לו הוא וצריך שינכה למוכר החסרון שראויה להתחסר לפי הזמן ולפי המדה שאם לא כן הוי רבית שמרויח זה בשביל הקדמת המעות הפוסק על הפירות ונתיקרו בשעת פרעון כתב ר"ת כמו שיכול ליתן הפירות כך יכול ליתן דמיהם כפי מה ששוות בשעת היוקר והרשב"ם כתב ודאי מעות אינו יכול ליתן אבל יכול לשום פירות שפסק עליהם במעות וליתן לו בהם פירות אחרות ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל: הפוסק על השער צריך לפרש שאם יזדלזלו מזה הסכום שפסק שיתנם לו כשער הזול ואם לא פירש כך ורוצה לחזור לאחר שנזדלזלו צריך לקבל עליו מי שפרע: ואם פסק וכן הוזלו והמוכר חוזר בו ואינו רוצה ליתן לו כפי הזול צריך לקבל עליו מי שפרע ואם עשה שליח לפסוק והשליח לא פירש ליתן לו כשער הזול והמשלח רוצה לחזור בו אינו עומד במי שפרע שיכול לומר השליח היה לו לפרש כיון שלא פירש לא שלחתיו לעוותי ונתבטל שליחותו וגם השליח אינו עומד במי שפרע מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף במקח משום אגר נטר או שפסק קודם שיצא השער ולא היה לו למוכר המקח קיים ויתן כשער של היתר ואין אחד מהם יכול לומר המקח בטל כיון שנעשה באיסור אלא אם קנו באחד מדרכי הקנאות המקח קיים והרבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר:
א סָעִיף א אין פוסקין על הפירות וכו' משנה פ' איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב:):
ב סָעִיף א ודבר זה אסור כל זמן שלא יצא השער של עיירות שם בעלה הנזכר אמר רבי יוחנן אין פוסקין על שער של עיירות משום דלא קביע תרעייהו כלומר שלפי שעה השער משתנה אלא על שער של כרכין דוקא הוא שפוסקין שהשער שלהם קיים ונמשך זמן מרובה ובעלה (סג:) אמר רבא השתא דא"ר ינאי מה לי הן ומה לי דמיהן אמרי' מה לי דמיהן ומה לי הן נמי אמרינן ופוסקים על שער שבשוק ואע"פ שאין לו ולפי מאי דפירש"י בהאי דרבא אתי רבא ורבי ינאי כר' יוחנן דאין פוסקים על שער של עיירות אבל התוס' פי' דלרבא אליבא דר' ינאי פוסקין על שער של עיירות. והרי"ף כתב מימרא דרבא ולא פירש בה דבר ובסוף הפ' כתב מימרא דר' יוחנן סתם משמע דכרבי יוחנן ס"ל ומימרא דרבא מיפרשא כפירש"י דאתיא כר' יוחנן וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה"מ דאין פוסקין על שער של עיירות וכן פסק רבינו ירוחם ובהגהות מרדכי בשם ר"ח ור"ת ובהג"א עלה קמ"ה ובהגרות מיימוני פ"ק בשם ס"ה פירשו כפי' התוספות ופסקו כרבא. והרא"ש בעלה קמ"א כתב מימרא דרבא ופירשה כפי' התוספות ובעלה קמ"ה כתב מימרא דר' יוחנן סתם ואע"ג דמדכתב מימרא דר"י סתם משמע לכאורה דהכי ס"ל מ"מ מדנחת לפרושי מימרא דרבא כפי' התוספות משמע לרבינו דהכי ס"ל דאפי' תאמר דפירשה משום דפרש"י במימרא זו אינו מתיישב מ"מ לא הו"ל לפרושי אי לאו דס"ל דהלכתא היא דאין דרך פוסקי פסקים לפרש שמועות דלאו הלכתא נינהו ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן :
ג סָעִיף א אבל משיצא השער פוסק וכו' משנה בעלה (ע"ב) יצא השער פוסקים אף על פי שאין לזה יש לזה וטעם ההיתר איתא (סג:) שהוא משום דא"ל שקול טיבותך ושדיא אחיזרי אי הוי לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ובשילי בזולא כלומר והלכך חשבינן כאילו המוכר קנה מיד התבואה בדמי הלוקח וזכה בה הלוקח וכשנתיקרה ברשותו נתיקרה וכיון שאינו דרך הלואה אלא דרך מקח שאינו רבית של תורה לא אחמור ביה רבנן: אם לא נתן דמים אלא פירות בשוויין ופסק לו עליהם פירות אחרות כתוב בנ"י עלה א' ד"ד דהוי כאילו נתן לו דמים ושרי ואע"פ שהוא כתב שמפרשים כן על מימרא דרבא נ"ל דאפי' המפרשים מימרא דרבא בגוונא אחרינא אית להו האי דינא דסברא הוא: אם לא נתן לו עכשיו דמים אלא שהיו לו מלוה עליו ופסק בדמי המלוה פירות בשער שבשוק נתבאר בסימן קס"ג: אם נתן לו מעות בדרך הלואה ע"מ שאם לא ישלם מעותיו עד יום פלוני יתן לו פירות בשער של עכשיו לפירוש ראשון שפרש"י [בעלה עב:] על מאי דא"ר הונא אין לווין על שער שבשוק דכיון דאסיקנא דלווין מותר אך הפוסקים משמע שמפרשים כפירוש האחרון וכבר כתבתי זה בסי' קס"ב: ירושלמי יצא השער בטבריה פוסקים כל העיירות הסמוכות לה כלומר אף ע"פ שבאותן עיירות ליכא שער כיון שסמוכות לטבריה פוסקים על שער של טבריא כ"כ בהגהות מרדכי וה"נ משמע בגמרא דידן דאמרי' [בעלה ס"ג] הא חיטי בהיני ובשילי ומיהו נ"ל דדוקא כשהן מסתפקות ממנה אבל אם אינן מסתפקות ממנה אע"פ שהן סמוכות לטבריא לא אזלינן בתר טבריה אלא בתר שער מקום שמסתפקין ממנו ונ"ל דאם מסתפקין עיירות הסמוכות לה מעיר זו ואין בעיר זו שער קבוע הולכים אחר העיר היותר גדולה שבאותן שמסתפקין ממנה: כתוב בסמ"ג דכי אמרינן דפוסק על שער שבשוק בד"א בפוסק עמו על חשבון הסאים. אבל בפוסק על חשבון המעות שאמר ליה הילך כ"ה סלעים ותפרנסני מידי חדש בחדשו צריך לפסוק עמו כשער הגבוה שאם יוזלו יותר משער של עכשיו שיתן לו כשער הזול של אמצע השנה או סופה אבל אם לא פסק עמו כשער גבוה והוזלו נותן לו כשער שהיו שוין כשנתן לו המעות. ודין זה נזכר בהגהות פ"ט מה"מ אלא שהוא תופס בענין פסיקת שער הגבוה מפני שגם בדין זה נזכר שער הגבוה ובאמת שאין זה מקום הגהה זו דבין שיתפוס באם עמדו אחר מכאן עשר סאין וכו' בין שיתפוס בנתן לו המעות סתם וכו' אינו מתיישב כמבואר לכל מעיין ומקום הגהה זו אינה אלא בראש הפרק דקאמר יצא השער פוסקין וכו':
ד סָעִיף א או אם יש למוכר חטים וכו' כלומר דכיון דיש לו אפילו לא יצא השער יכול לפסוק כדתנן (עב:) היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש וכו' ומפני שלא יצא השער כתב רבינו שאין פוסק אלא עד כדי החטים שיש לו ולא יותר וכ"כ נ"י וה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א דאינו פוסק על יותר ממה שיש לו אבל הרמב"ם כתב בפרק הנזכר בד"א כשלא היה למוכר כלום מאותו המין בעת שפסק עליו אבל אם היה למוכר מאותו המין כלום הרי זה מותר לפסוק עליו אף על פי שלא יצא השער ומפשט דבריו משמע דאם יש לו סאה אחת פוסק עליה כמה סאין כדין הלואת סאה בסאה שנתבאר בסימן קס"ב אלא שה"ה פירש דבריו כדעת הרמב"ן והרשב"א:
ה סָעִיף א היו חדשות בשעת פסיקת ד' סאין בסלע וכו' ברייתא (עב:) היו חדשות מד' וכו' אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן היו לקוטות מד' וכו' אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר כך הוא גירסת הרי"ף והרא"ש וכן גריס הרמב"ם בפ"ט מה"מ וכתב הה"מ דלפי גירסא זו שהיא אין פוסקין סתם בין חדש בין ישן אין פוסקין וכ"כ תלמידי הרשב"א וספר התרומות בח"ד ופי' הה"מ הטעם דכל שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע וז"ש רבינו אינו יכול לפסוק שיתן לו אפילו מחדשות אבל רש"י גריס אין פוסקין על חדשות מד' עד שיצא השער לחדש ולישן דהא דחדשים מד' משום שלא יבשו עדיין כל הצורך הוא ופוסק על החדשות לא יקבלם ממנו עכשיו אלא לאחר זמן כשיתייבשו כל צרכם ולפי דבריו כל שלוקחים ע"מ שמעכשיו יהיו ברשותו ואם ייבשו ייבשו לו מותר ולענין הלכה נקטינן ככל הנך רבוותא דאסרי:
ו סָעִיף א אינו יכול לפסוק וכו' ומשל ב"ה ד' סאין בסלע כלומר דאילו שלשה סאין בסלע מותר וכ"כ ה"ה בפ"ט וכתב שגם הרמב"ם סובר כן:
ז סָעִיף א ויכול לפסוק עם לקוט וכו' עד אפילו מתבואת לקוט מימרא דרב נחמן (עב.):
ח סָעִיף א היה המוכר תחלה לקוצרים וכו' משנה בעלה הנזכר.
ט סָעִיף א ופירש"י שיכול לפסוק וכו' כך פירש על המשנה הנזכר:
י סָעִיף א ור"י פי' כיון שחסר תיקון קצת וכו' כ"כ התוס' (סג:) דיבור מהו דתימא כעד שיבא בני דמי וכ"כ הרא"ש בעלה קמ"ה ד"ג וכ"כ רבינו ירוחם: כתב רבינו ירוחם בח"ב ופוסק בפי' לב"ה על פירות של לקוטות כשער הלקוטות ואי אהיה הוא תחלה לקוצרים דסליק מיניה קאי קשה דמאי איריא על פירות של לקוטות אפילו על פירות של ב"ה נמי יכול לפסוק כשער הלקוטות ואי אהיכא דאינו תחלה לקוצרים קאי קשה דמשמע בגמרא (עב.) דאין פוסקין לבעל הבית על פירות לקוט ואפשר שרבינו ירוחם תפס עיקר ואיבעית אימא האמור שם דמאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב דמשמע הא אם פסק עמו על פירות הלקוטות דינו של בעל הבית כדין הלקוטות וגם לטעמא קמא דאמר בע"ה זילא ביה מילתא י"ל דהיכא שהוא פוסק עמו על פירות הלקוטות חוזר להיות כלקוט ותו לא זילא ביה מילתא:
יא סָעִיף א ואם יש לו ענבים וזיתים בכומר והכניס ביצים וכו' והכניס סיד וכו' משנה (עב.):
יב סָעִיף א וכן על הזבל וכו' ג"ז שם פסק כחכמים וכ"פ הרא"ש בעלה קמ"א ד"ג וד' אבל הרמב"ם בפ"ט מה"מ פסק כת"ק:
יג סָעִיף א אפילו חסר שני מלאכות וכו' פלוגתא דרב ושמואל (עד. ) ופסק כרב באיסורי וכ"פ הרי"ף והרא"ש וכ"פ הרמב"ם בפ"ט:
יד סָעִיף א הפוסק על השער צריך שלא ירויח וכו' (עלה סג.):
טו סָעִיף א וצריך שינכה למוכר וכו' הרא"ש עלה קמ"א ד"ג:
טז סָעִיף א הפוסק על הפירות ונתייקרו וכו' בעלה (ס"ג) איתמר עושין אמנה בפירות וכו' ורבי ינאי אמר מה לי הן ומה לי דמיהן ופר"ת והרשב"ם נזכר שם בתוס':
יז סָעִיף א ולזה הסכים א"א ז"ל בעלה קמ"א ד"ג:
יח סָעִיף א הפוסק על השער צריך לפרש וכו' משנה (עב.) ופסק כת"ק דרבי יהודה:
יט סָעִיף א ואם לא פירש כך וכו' צריך לקבל עליו מי שפרע ואם פסק כן והוזלו וכו' (בעלה עד:) בעובדא דההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה:
כ סָעִיף א ואם עשה שליח לפסוק וכו' שם בעובדא הנזכר כפי מה שפירש"י בה והסכים ע"י הרא"ש בעלה קמ"ו ד"ב אבל הרי"ף פי' על דרך אחרת דלא נפיק מיניה האי דינא. ודינים הללו אף על גב דלא שייכי לענין רבית משום דדיני פוסק על השער נינהו ובגמרא נמי מיתני גבי הדדי נגרר קולמוסא אחר הגמרא וכתבה כאן:
כא סָעִיף א מקח שנעשה באיסור וכו' כן כתב הרא"ש בפרק איזהו נשך בשם רבינו האי גבי האי מאן דמסיק בחבריה ארבע זוזי ברביתא ויהיב ליה גלימא בגוייהו וכתבו הריב"ש בתשובה סימן ש"ה וכתב הר"ש בר צמח בתשובה בשם הרמב"ן דדוקא בשנתקיים המקח בקנין אבל אם לא נתקיים המקח לענין מי שפרע כיון שנעשה באיסור בטל לגמרי ואינו מקבל מי שפרע והכי דייק לשון הגאון :
א סָעִיף א אין פוסקין וכו'. משנה שם (ע"ב) ובגמרא (ס"ב) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מאי טעמא אמרי רבנן פוסקים על שער שבשוק ואע"פ שאין לו דאמר ליה שקילא טיבותך שדייא אחיזרי מאי אהנת לי אי הוו לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ושילי בזולא:
ב סָעִיף א ומ"ש כל זמן שלא יצא השער של עיירות כך הוא דעת רוב פוסקים דלא בעינן דיצא השער של כרכים דלא כהרי"ף והרמב"ם:
ג סָעִיף א ומ"ש יכול לפסוק עד כדי החטין שלו פירוש אבל אינו יכול לפסוק על יותר ממה שיש לו דדוקא בהלואה אמרינן יש לו סאה לוה עליה כמה סאים דרואין כל סאה וסאה שלוה ראשון ראשון כאילו אכלה הלוה וסאה שלו נחלטת מיד למלוה אבל גבי מכירה אין אדם מוכר דבר שאינו ברשותו עיין בח"מ סימן ר"ט וכיון דלא חל המכר על מה שאין לו אם כן המעות הן הלואה ביד המוכר וכשנותן לו חיטין כשיתיקרו הוה ליה רבית גמורה וכבר כתבתי מזה בסי' קס"ג וסי' קע"ג ע"ש וכן עיקר וכן פסק ב"י ודלא כהרב בהג"ה ש"ע בסי' קע"ג:
ד סָעִיף א היו חדשות וכו' ברייתא שם (בדף ע"ב) ופירש רבינו דה"ק דבהיו חדשות מד' וישנות מג' ל"מ דאינו יכול לפסוק שיתן לו ד' סלע בסלע מישנות אלא אפילו מחדשות לא יפסוק והטעם דכל שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע אי נמי פי' רש"י דהא דחדשות מד' משום שלא יבשו עדיין כל הצורך הוא וכשיקבלם ממנו לאחר זמן כשיתייבשו כל צרכם איכא רבית וכן בהיו לקוטות מד' ולכל אדם מג' אינו יכול לפסוק שיתן לו ד' בסלע משל בעל הבית ל"מ עם בעה"ב דאינו פוסק אלא אפילו עם לקוט נמי לא יפסוק דזו הוי רבית גמורה אבל יכול לפסוק עם לקוט שיתן לו משל לקוט ד' סאין בסלע משיצא השער ד' של לקוט אבל עם בעה"ב אינו יכול לפסוק מד' בסלע אפילו בתבואת לקוט דאף על פי דליכא הכא רבית גמורה מכל מקום חיישינן גביה בעה"ב דכיון דזילא ביה מילתא למיזף מלקוט יהיב ליה משל בעה"ב ואיכא משום רבית ואיבעית אימא מאן דיהיב זוזי לבעה"ב אפירי שפירי יהיב. לשון ב"י כתב הר"ר ירוחם בח"ב ופוסק בפירוש לב"ה על פירות של לקוטות כשער הלקוטות וכו' אהיה הוא תחלה לקוצרים דסליק מיניה קאי וקשה דמאי איריא וכו' עד כאן לשון ב"י ותימא דהיאך פירש ב"י אהיה הוא תחלה לקוצרים קאי כיון דאי אפשר לפרש כך כמו שהקשה הוא בעצמו על פירוש זה וכ"ש דא"א לפרש דקאי אהיכא שאינו תחלה לקוצרים ומה שתירץ על זה הוא רחוק ואי אפשר ליישבו אבל הדבר ברור שט"ס יש בלשונו וצריך להיות ואינו פוסק בפירוש לב"ה על פירות של לקוטות כשער הלקוטות ולא קאי אהיה הוא תחלה לקוצרים ותלמוד ערוך הוא והוא מה שכתב רבינו כאן אבל אינו יכול לפסוק עם בעה"ב מד' בסלע אפי' בתבואת לקוט:
ה סָעִיף א היה המוכר תחלה לקוצרים וכו' שם (בדף ע"ב) ופרש"י שם.
ו סָעִיף א ומ"ש בשם ר"י הוא בתוספות (בסוף דף ס"ג) בד"ה מה"ד וכו' שכתבו דפוסק על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו בשער לקוטות אבל לפסוק שוי שיתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה שעדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כאגר נטר אבל כשיש לו מזומן בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר אפי' שוי חמשה בארבעה עכ"ל:
ז סָעִיף א אפילו חסר שתי מלאכות. שם אמר רב מחוסר ב' פוסק ג' אינו פוסק ושמואל אמר בידי אדם אפילו ק' פוסק בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק והלכה כרב באיסורי ופירוש בידי שמים כגון משטח העומרים בחמה ולזרוק המוץ לאחר הדישה ברחת ברוח:
ח סָעִיף א וצריך שינכה למוכר החסרון וכו' עיין בח"מ סימן רצ"ב דין חסרון: מקח שנעשה באיסור וכו' עיין בח"מ סימן ר"ח נתבאר דין זה:
א ול"נ הואיל ואיסור דרבנן הוא יש לילך בתר המיקל כ"ש דבתראי הסכימו כן דהם הרא"ש ובעל הגהות ורבינו וגם דרבים נינהו כנ"ל:
ב וכ"ה בתשובת ריב"ש סימן ש"ה ובנ"י דף צ"ד ע"א פא"נ ובמ"מ פ"ח דמלוה ולוה:
א סָעִיף א השער של עיירות ופסק ב"י כרי"ף ורמב"ם דאין פוסקין אלא על שער של כרכים שהם קבועים ביותר ולא על של עיירות שהם עבידי להשתנות:
ב סָעִיף א אפילו אין לו למוכר חיטין דא"ל שקלי טיבותך ושדיא אחיזרא דאי הוו המעות בידי הייתי לוקח בזול וחשבינן כאילו לקחה התבואה ונתייקרה גביה ואף על פי שלא משך דכיון דלא הוי דרך הלואה אלא דרך מקח וממכר לא גזור רבנן גמרא:
ג סָעִיף א עד כדי החיטין אבל לא יותר מכדי שיש לו כשלא יצא השער הואיל ופוסק עמו בדמים משא"כ בהלואת סאה בסאה דלעיל בסימן קס"ג וע"ש מ"ש:
ד סָעִיף א וכן תבואה של לקוט שאינה טובה הוא פירש"י שלוקטים מהרבה שדות ומערבין שבולת שיפון עם שבולת חיטין:
ה סָעִיף א אינו יכול לפסוק כו' אפילו מחדשות ומשל בעל הבית גם משל לקוט אסור לפסוק בד' עם ב"ה כדמסיק אלא ה"ק אפי' מחדשות ומשל בעל הבית אסור לפסוק בד' כלל אפי' עם לקוט דאין ביד הלקוט ליתן חדשות טובות לאפוקי חדשות של לקוט דלפעמים מותר כגון לפסוק עם לקוט וכדמסיק וק"ל ועמ"ש בדרישה:
ו סָעִיף א ד' סאין בסלע אבל שיתנו לו ג' סאין ישינות בסלע יכול לפסוק לדעת רש"י ונראה שכן דעת כל הפוסקים כמו שאבאר:
ז סָעִיף א של ד' לכל דכל דבר שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע כ"כ המ"מ ועד"ר:
ח סָעִיף א ויכול לפסוק עם לקוט מתבואתו כו' דאף אם לית ליה יזיף מלקוט חבריה:
ט סָעִיף א אבל אינו יכול לפסוק עם ב"ה כו' מתבואת לקוט דב"ה זילא ביה מילתא דיזיף מלקוט גמרא בפרק א"נ דף ע"ב ע"ב:
י סָעִיף א היה המוכר תחילה לקוצרים ויש לו גדיש יכול לפסוק כו' משנה שם דף ע"ב ע"ב ושם דפוסק גם כן על העביט (פירושו כמו בכומר שנתבאר בסעיף י"ב עכ"ה) של ענבים ועל המעטן של זיתים ועל הביצים של יוצר כו' ובכולהו פליגי בגמרא דף ע"ד ע"א דלרב היינו דוקא באינו מחוסר אלא ב' מלאכות ומפרש לכולהו דבהכי מיירי ע"ש ופירש"י שם במשנה דאז מותר לפסוק בכל ענין. והתוס' בשם ר"י בסוף דף ס"ג כתבו דאינו מותר לפסוק שוה ששה בחמשה כיון שעדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כאגר נטר כו' וכמ"ש רבינו בסמוך בשמו ובזה דברי רבינו מבוארים:
יא סָעִיף א שוה חמשה בד' נלע"ד דנקט כן ולא נקט שוה ששה בחמשה וכמ"ש התוס' הנ"ל משום דסבירא ליה דזה דוקא אסור מפני שהוא שיעור קרוב היוצא מכלל מחילה אפי' אחר שיעור הראותו לתגר ולאפוקי שוה ששה בה' כמבואר בח"מ סימן רכ"ז וק"ל:
יב סָעִיף א בכומר אם מכניס ענבים וזיתים בכלי גדול וצוברים הרבה בתוכו והם מתחממים ומתבשלים להוציא יינם ושמנן יפה יפה קרוי בכומר לשון משום מכמר בישרא:
יג סָעִיף א והכניס ביצים לעשות בהם קדרות פירוש ואז פוסק על הקדרות עם היוצר שהכניס עפר ועשאו ביצים שקורין מעונ"ש ועושה מהך קדירות רש"י ונראה שאינו מפרש ביצים מל' ביצה ומשום דעשה הטיט כמין ביצה דא"כ לא הו"ל לכתוב עליו בקיצור מעונט"ש בלע"ז אלא הוא מל' היגאה גומה בלא ביצה שפירושו טיט לח:
יד סָעִיף א וכן על הזבל בימות החמה שהוא צבור קצת שכבר נרקב ונישוף בימות הגשמים שעברו ומצוי הוא לכל אדם וחשיב ברשותו רש"י בפ' א"נ דף ע"ד רע"ב ועיין בח"מ סי' רע"ד ותי"ד:
טו סָעִיף א אלא בידי שמים כגון דילועין או מירוח דתבואה התולה ברוח:
טז סָעִיף א חסר ג' אינו יכול לפסוק כו' דחשיב כאין לו:
יז סָעִיף א הפוסק על השער צריך שלא ירויח בדבר כלום כגון שאם מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור כו' שם בגמרא דף ס"ג ע"ב אהא דאמרינן דטעם דמותר לפסוק על השער משום דאמרינן שקולא טיבותך כו' גרסינן אמר ליה רב אדא בר אבא לרבא והא בעי למיתב זוזי לספסירא (ופירש"י סרסור שמבקש למוכרין תבואה נמצא דאהני ליה הקדמת המעות דא"צ ליתן אותן) ומשני דיהיב (פירש"י צריך הלוקח ליתן דמי הסרסור להמוכר) רב אשי אמר זוזי דאינשי אינהו עבדי סרסרותא פירוש א"צ ליתן לו משום דזוזי דאינש עבדי ליה סרסרות דהחמרין מוליכין התבואה לבעל המעות עכ"ל. והרא"ש כתב כל זה והרי"ף השמיטו. וידוע שהלכה כרב אשי ואפי' הכי אין להקשות על רבינו שכתב דצריך ליתן לו סרסרות. דהא רבינו לא כתב שצריך ליתנו עכ"פ אלא במקום שיש מנהג שהלוקח נותן שכר סרסרות והיינו במקום שאין חמרין שיוליכו לבית הלוקח בלי סרסור ורב אשי לפי זמנו ומקומו כתב דא"צ ליתן וק"ל. ומכל מקום ק"ק כיון דהמוכר שפוסק עמו לא הוציא שכר סרסרות למה צריך ליתנו לו הלוקח ומה צד רבית יש בדבר ולולא פירש"י הנ"ל היה נראה לי לפרש דהלוקח נותן שכר הסרסרות להסרסור היכא דהמנהג דגם לפסיקת השער ישנו סרסרים וקמ"ל דאין הלוקח יכול לדחות הסרסור אל המוכר באמרו איני מקבל עתה שום דבר הוא מקבל ממנו מעות ישלם לכם סרסרות. ויש לומר דהא אפוסק על השער קאי והיינו דזה שפוסק עמו אין לו תבואה משלו וצריך לקנותו אחר כך מן השוק ואז יצטרך ליתן סרסרות:
יח סָעִיף א החסרון שראויה להתחסר פירוש שיתייבשו או שאר עניינים ואע"ג דרש"י מפרש הטעם שאין פוסקין על הפירות בד' עד שיצא השער בשוה לחדשות ולישנות משום שיתייבשו וכתבתי דבריו בדרישה א"ל לפי פירושו דה"ק אין פוסקין שיתן לו לעולם ד' ולא ינכה לו מה שיתייבשו אבל אם רוצה לנכות לו מה שיתייבשו מותר לפסוק אחדשות בד' וז"א דאם כן מאי איריא דישנות בג' אפילו לא יהא ישנות כלל בשער אסור לפסוק אחדשות בד' אלא נראה דה"ט דגזרינן דלמא יאמר אח"כ אישנות שהיו באותו זמן פסקתי עמך ולא ירצה לנכות לו מה שנתייבשו וק"ל:
יט סָעִיף א וליתן להם פירות אחרות אע"ג דלעיל ס"ס קס"ג אסרו להלוות סאה חיטין בדוחן י"ל דשאני התם דמתני מתחלה שיתן לו דוחן זהו אסור אבל כאן כשפסק היה דעתו ליתן לו אותן פירות שפסק עליהן להכי יכול ליתן פירות אחרות ועי"ל דהלוואה שאני ודו"ק:
כ סָעִיף א הפוסק על השער צריך לפרש כו' דינים הללו אף ע"ג דלא שייכי לענין רבית משום דדיני פוסק על השער נינהו ובגמרא נמי מיתני גבי הדדי נגרר קולמסו אחר הגמרא וכתבם כאן ב"י (וכבר כתבם ג"כ דין דפוסק על השער בח"מ סימן קע"ב ודין דמקח שנעשה באיסור שם בסי' ר"ח וע"ש בפרישה ודרישה עכ"ה):
כא סָעִיף א צריך לפרש שאם יזדלזלו כו' הואיל שלא משך אלא נתן מעות לא נגמר המקח וכל אחד יכול לחזור בו לאחר שקיבל עליו מי שפרע:
כב סָעִיף א שיתנם לי כשער הזול ולא מיחזי כרבית דהא אי הוה מעותיו בידו היה יכול ליקח עתה תבואה בזול משא"כ בהלוה לו סאה בסאה והוזלה שאין יכול להתנות שיתן לו אחר כך כשעת הזול ודוק והא דכתב רבינו לעיל סימן קע"ג גבי חבית ידוע דאסור אם לא מקבל הלוקח יוקרא וזולא ומ"ש מהך דהכא י"ל דשאני התם כיון דאיכא אחריות דחימוץ על המוכר צריך שיהיה אחריות דיוקרא וזולא על הלוקח דכ"כ אחריות אם היה על המוכר יותר מיחזי כרבית ועד"ר והעיקר דחבית ידוע שאני:
כג סָעִיף א ואם לא פירש כך והמוכר אינו רוצה אלא כשער שהיה בשעת פסיקה והלוקח רוצה לחזור בו כו' צריך הלוקח לקבל עליו כו':
כד סָעִיף א ואם פסק כן והוזלו והמוכר חוזר בו כו' הול"ל גם כן כשחוזר בו המוכר מחמת שנתיקרו. אלא דיש בזה צד רבותא דאם נתיקרו פשיטא דצריך לקבל עליו מי שפרע דמתחילת הנתינה ידע דדרך התבואה להתיקר בימי הסתיו ואדעתא דהכי קיבל ממנו מעות כדי ליתן לו אף אם יתיקרו משא"כ בהזול דהוא דבר שאינו שכיח וה"א דיכול לומר לא עלתה על דעתי שיזולו קמ"ל:
כה סָעִיף א וגם השליח אינו עומד במי שפרע דאין בידו למחות ולכפות את המשלח ומה בידו לעשות ואין זה מחשב שינוי ופשיעה גמורה לומר שהוא יקבלם נ"י דף ק"ז ע"א ע"ש:
כו סָעִיף א באחד מדרכי הקנאות כו' פירוש לאפוקי אם לא נתקיים המקח אלא לענין מי שפרע כיון שנעשה באיסור בטל לגמרי ואינו מקבל עליו מי שפרע רמב"ן וא"ת והלא אין אדם מקנה דבר שאינו בעולם ודבר שאינו ברשותו וכמש"ר בח"מ סימן ר"ט ורי"א י"ל דנהי דאין אדם מקנה דבר שאינו בעולם מ"מ יכול לשעבד ולחייב נפשו לדבר שלא בא לעולם וכמש"ר בח"מ סימן ס' ס"י ומש"ר בא' מדרכי הקנאות ר"ל שהקנה לו באופן המועיל ועמ"ש עוד מזה בסימן רי"א בפרישה ודרישה:
כז סָעִיף א והרבית שבו אין מוציאין אותו מיד המוכר נראה דאדין מי שפוסק אפירות קאי שמוכר לו בזול בשביל הקדמת מעות ואח"כ נתייקר ובא הלוקח להוציא מיד המוכר הרבית ר"ל שרוצה שיתן לו כשער הזול כמו שפסק עמו אין מוציאין מיד המוכר אלא נותן לו כשעת היוקר וה"ה בדין ראשון שמוכר לו ביוקר בשביל המתנת המעות שייך לומר שאין מוציאין מיד הלוקח ר"ל כשבא המוכר ורוצה שיתן לו המעות כשעת היוקר. ונקט רבינו רבית שביד המוכר דבמאי דסיים פתח. ויותר נראה לומר דרבית שבו דקאמר ר"ל צד רבית שבו ואתרווייהו קאי ור"ל בדין ראשון דהיינו כשמוכר לו ביוקר ודאי אם עדיין לא פרע הלוקח כל המעות והתבואה הוא כבר בידו א"צ ליתן לו כלל אלא כשער הזול אבל אם כבר נתן המעות והתבואה כבר לקח מיד המוכר והלוקח מבקש שיחזיר לו המוכר קצת מעותיו באופן שיבא לו התבואה כשער הזול אין מוציאין הרבית מיד המוכר ואינו מחזיר לו שום מעות ובדין השני דהיינו שמכר לו בזול ונתייקר והלוקח תובע רבית שלו ר"ל ההוספה שהוסיף לו בתבואה בשביל שהקדים המעות דהיינו כשער הזול אין מוציאין מיד המוכר. וה"ה דה"מ למימר מיד לוקח אתרווייהו ברישא כפשוטו ובסיפא אם כבר נתן לו המוכר אלא חדא מינייהו נקט ומכל מקום האי מיד המוכר אתרווייהו קאי וק"ל:
א סָעִיף א עד שיצא השער של ד' לכל כו' ז"ל הברייתא בפ' א"נ דף ע"ב היו חדשות מד' וישנות מג' אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן היו לקוטות מד' ולכל אדם מג' אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר וכן הוא גירסת הרי"ף והרמב"ם בפ"ט מה"מ ושל הרא"ש דף קמ"ה ע"ד. וז"ל המ"מ שם לפי גירסא זו שגורסין אין פוסקין סתם נ"ל שהכוונה בין חדש בין ישן והטעם שכל שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע שעתידין להיות הן שווין או באחד מהשערין אלו או פחות מאחד מהן או יותר והרי היא כשער של עיירות שאין פוסקין עליו מפני שאינו קבוע עכ"ל והנה נראה שכוונתו בפירושו שכיון שאין השער שוה ויש לחוש שיפחות א' מהן אפי' חדשות אפי' פחות מג' כמ"ש או פחות מאחד מהן לכך אין פוסקין אפילו בשער הישן דהיינו ג' ולכך סתמו הפוסקים וכתבו בלשון הברייתא סתם אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן ואפי' חדשות פחות מג' אין פוסקין כיון שעדיין לא יצא השער אפשר דחדשים יבאו על ב' סאין בסלע ואע"פ שכתב שם המ"מ שבשער ב"ה בג' ושל לקוט בד' יכול לפסוק על שער ב"ה בג' אע"ג דהשערין אינן שוים נראה דה"ט דכיון שתבואות ב"ה בג' ואין חילוק בין חדש לישן שער קבוע מקרי וכמו שאיתא שם בגמרא ובפוסקים דאין לב"ה עסק עם תבואתו של לקוט דב"ה זילא ליה מילתא למיזף תבואה מלקוט משא"כ כשתבואת ב"ה עצמו אינו שוה דאז אין פוסקין מטעם דאין פוסקין עד שיצא השער וזה לא מקרי שער קבוע וכמ"ש המ"מ. ומוכח מדברי ב"י שס"ל שרבינו סובר גם כן כהמ"מ ע"ש שהרי אחר שהביא פירוש המ"מ הנ"ל כתב וז"ל וזהו שכתב רבינו אינו יכול לפסוק אפי' מחדשות כו' עד ומשל ב"ה ד' סאין כלומר דאילו ג' סאין בסלע מותר וכ"כ המ"מ עכ"ל. ותימה דא"כ לא הו"ל לרבינו לכתוב אפי' מחדשות מד' דמשמע הא על ישנות מג' יכול לפסוק ולפי המ"מ וטעמו זה אסור וא"ל שדעת ב"י הוא מ"ש רבינו אפי' מחדשות דאפי' מחדשות אינו יכול לפסוק שיתן לו מג'. ומשל ב"ה נגד לקוט' הוא דדוקא אסור בד' הא של ג' שרי וכמ"ש בשם המ"מ דז"א במשמעות הלשון רבינו דכתב אינו יכול לפסוק שיתן לו אפי' מחדשות דמשמע דאשער הנזכר קאי דהיינו שיצא השער לחדשות בד' גם קשה אטו בשופטני עסקינן שיפסוק אחדשות מג' כשיצא השער לישנות בג' דהא בגמרא יהיב טעמא שמותר ליפסק אשער שבשוק משום דא"ל הנותן למקבל שקול טיבותך ושדיא אחיזרא דאי היו המעות ביד הנותן היה יכול ליקח בשוק ישנות בזול בג'. וע"ק דלמה סתם רבינו אפילו מחדשות הו"ל אין יכול לפסוק שיתן לו בין ישנות בין חדשות כל אחד כשער שבשוק כלשון הפוסקים שסתמו וכתבו אין פוסקין וקאי אתרווייהו וכמ"ש המ"מ. לכן נלע"ד דרבינו אינו סובר כפי' המ"מ אלא ס"ל שגם דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם הוא כדעת רש"י דאם יצא השער שבשוק לחדשות בד' ולישנות בג' דדוקא אחדשות בד' הוא דאינו יכול לפסוק מטעם שכתב רש"י שם ז"ל דהא חדשות מד' היינו משום דעדיין לא יבשו כל צורכן והפוסק על החדשות לא יקבלם ממנו עכשיו אלא לאחר זמן כשיתיבשו כל צרכן לפיכך אין פוסק עליהן לקבל ד' סאין בסלע עד שיצא השער לחדש ולישן בד' עכ"ל הא בג' יכול לפסוק אפי' אישנות וכ"ש אחדשות וס"ל לרבינו שכן דעת הפוסקים שאף שסתמו וכתבו סתמא אין פוסקין מ"מ ע"כ לאו בכל ענין הוא דהא בסיפא דברייתא כשיצא השער של לקוט בד' ושל ב"ה בג' דג"כ סתם הברייתא והפוסקים וכתבו אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר והתם ע"כ הא דאין פוסקין דוקא עם ב"ה בד' הוא דאין פוסקין הא עם לקוט בד' פוסקין וכן עם ב"ה בג' יכול לפסוק וכמ"ש רש"י והסכים עמו המ"מ וכתב שכן דעת הרמב"ם וכן מוכח שם בסוגית הגמרא דגרסינן אברייתא הנ"ל אמר רב נחמן פוסקין ללקוטות כשער הלקוטות א"ל רבא לרב נחמן מ"ש לקוט דאי לית ליה יזיף מלקוט חבריה ב"ה נמי אי ל"ל יזיף מלקוט א"ל ב"ה זילא ליה מילתא למיזף מלקוט ואב"א מאן דיהיב זוזי לב"ה אפירי שפירי יהיב ע"כ. הרי לפנינו דעם לקוט פוסק אפילו בד' וגם עם ב"ה הואיל דקאמר טעמא למה אין פוסקין עמו בשער הלקוטות הא בשער של ב"ה דהיינו בג' ישנות משמע בפשיטות דפוסקין עמו אע"פ שסתמא קתני בסיפא כמו ברישא אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר אלא ע"כ צריכין אנו לומר דה"פ אין פוסקין ר"ל עם ב"ה או עם איש אחר שאינו לקוט וכדרך סתם פסיקות של תבואה שאינם פוסקין עם לקוט דהיינו עני אלא עם ב"ה או עם איש אחר המהימן עמו אין פוסקין כשער הגבוה אז דהיינו בד' ואפילו בתבואת לקוט אין פוסקין עמו בד' וכמ"ש רבינו ואפשר דה"ט דאף ע"ג דהגמרא מסיק טעמא באיבעית אימא סתם מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב וזה הטעם הביאו הרי"ף והרא"ש ומשמע דהיינו דוקא מסתמא אבל אי פירש בהדיא לב"ה דפוסק עמו אתבואת לקוט משמע דמותר מ"מ ס"ל לרבינו משום מראית עין דמאן דחזי דפוסק עם ב"ה יסבור שפוסק עמו כדרך פסיקת ב"ה דהיינו אפירי שפירי או משום דחכמים השוו מידותיהן כיון שסתם פסיקה עם ב"ה אסור אסרו כולם וכן נראה שהוא מוכרח לומר בגמרא דלפי מ"ש דהא דקתני אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר דר"ל דוקא עם ב"ה בד' אינו פוסק וקשה דזהו פשיטא כיון שהשער של ב"ה הוא בג' אלא ע"כ צ"ל דר"ל אפי' אם פירש לו שפוסק עמו על של ליקוטים אפ"ה אסור מטעם דכתיבנא והשתא א"ש הא דכתב רבינו תחלה אין יכול לפסוק עמו שיתן לו אפי' מחדשות כו' שרבינו כלל שני בבות השנויות בברייתא יחד וה"ק אם חלוקים שער חדשות וישנות אסור לפסוק אפי' אחדשות בד' ר"ל הא מג' יכול לפסוק אפי' אישנות וכמ"ש ואם חלוקים הם שער של ב"ה ושל לקוט אסור לפסוק שיתן לו משל ב"ה בד' הא אשל ג' יכול לפסוק ואע"ג דעם ב"ה בד' אסור לפסוק אפי' בשל לקוט מ"מ אכתי לא נחית רבינו לחלק אם פוסק עם ב"ה או עם לקוט אלא סתם דאסור לפסוק בשל ב"ה בד' עם כ"ע בין עם ב"ה בין לקוט והשתא לפי מ"ש דברי רבינו הם כמו שקתני בברייתא בלי תוספת ובלי חסרון שנגד מה שקתני שם ברישא אסור לפסוק עד שיצא השער לחדשות ולישנות דר"ל אפי' אחדשות אסור לפסוק בד' וכל שכן אישנות בד' נגד זה כתב כאן רבינו אינו יכול לפסוק שיתן לו אפילו מחדשות ונגד מה שקתני שם בסיפא דברייתא אין פוסקין עד שיצא השער ללקוט ולמוכר דר"ל דאין פוסקין שיתן לו משל ב"ה בד' הא עם לקוט בד' ועם ב"ה בג' מותר וכמו שהוכחתי מסוגית הגמרא נגד זה כתב רבינו כאן ומשל ב"ה בד' אסור הא עם לקוט בשל לקוט מותר ועם ב"ה אפי' בשל לקוט אסור דכולה חדא בבא הוא ודו"ק:
ב סָעִיף א שיתנה לו כשער הזול והא דכתב רבינו לעיל סימן קע"ג גבי חבית ידוע דאסור אם לא קבל הלוקח עליו יוקרא וזולא כו' א"נ דשאני הכא דאף אם הוא ברשות המוכר לענין זולא איתא נמי ברשותיה לענין יוקרא והוי קרוב לזה ולזה אבל גבי יין דחימוץ שכיח כמו שפירשו התוס' והוי קרוב להפסד ורחוק לשכר לכך צריך הלוקח לקבל אחריות דיוקרא וזולא וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.