א אסור לאדם להשכיר מעותיו בלשון שכירות שיאמר אשכיר לך עשר דינרין בדינר לחדש במה דברים אמורים כשהשוכר צריך להוציאם אבל אם שוכרם כדי להתלמד בהם או ליראות ומחזירן לו בעין מותר וכלים מותר להשכירן אפילו נותן לו רשות למוכרו ולעשות בו כל חפצו רק שלבסוף יחזיר לו כלי אחר כזה מותר להשכיר כלי ולקצוב דמיו ולהתנות שאם ישבר באונס שישלם לו דמיו אע"פ שמן הדין הוא פטור מן האונסים ואם כן כיון ששם אותו בדמים ומתחייב באונסין הרי הדמים בהלואה אצלו והשכר שנותן לו מיחזי כרבית אפ"ה שרי כיון שאינו מתחייב בדמיו אלא א"כ ישבר וכל זמן שהוא בעין הוא מחזירו כמו שהוא ועד שעת שבירה הוא ברשות הבעלים לזולא וגם הוא נפחת נמצא שעד אותו שעה הוא אצלו בתורת שכירות ובתורת שכירות הוא נותן ואע"פ שנשבר ונעשה עליו בהלואה מתחייב בשכירות קודם שנעשית הלואה הילכך לכשישבר אינו מחוייב אלא בדמים שהיה שוה בשעת שבירה ולא מיבעיא כלי שאינו נפחת מיד ע"י תשמיש ואין ההלואה נעשה מיד דשרי אלא אפי' יורה שמתחלת ליפחות מיד מותר לשוכרה ליקחנה במשקל ולהחזירה במשקל והוא ישלם פחת המשקל אע"פ שההלואה מתחלת מיד בשעת שכירות כיון שנפחתת מיד אפ"ה שרי שעדיין היא ברשות המשכיר לענין קלקול הנחושת שאף המשקל שמחזיר לו שוה פחות ממה שהיה שוה כשנטלה לפי שנשרף באש: מותר לשכור פרה ולשומה בדמים כגון שיאמר הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר אם תמות וכל זמן שהיא אצלי אעלה סלע בחדש שכירות לפי שהיא ברשות בעלים עד שעת מיתה וגם נכחשת ובלבד שישומו אותה כפי מה ששוה בשעת מיתה השוכר שדה מחבירו בי' כורין לשנה יכול לומר הלויני מאה דינרין שאוציא עליה לחרוש ולנכש ואני אעלה לך י"ב כורין לשנה אע"פ שהמאה שלוקח ממנו בתורת הלואה לוקח אותם שהרי מחזירה לו בסוף ונמצא שמוסיף לו שני כורין בשכר הלואת המאה אפי' הכי מותר כיון שמוציא אותם בגוף השדה וכן אם שכר לו חנות או ספינה בעשר דינרין יכול לומר הלויני מאה דינרים שאבנה בו החנות ואציירנו ואתקן בהם הספינה וכלים ואני אעלה לך בספינות בחנות שנים עשר דינרין אבל אסור לומר הלויני מאה דינרין להתעסק בחנות או לקנות בהם סחורה להוליך בספינה ואני אוסיף לך בשכירות מותר להרבות בשכירות קרקע כיצד שמשכיר שדה ואומר אם מעכשיו תפרע לי השכירות הרי הוא שלך בעשר סלעים לשנה ואם תתן לי השכר ככל חדש וחדש הרי הוא לך בסלע לחדש ואסור להרבות בשכר אדם שיאמר לו עשה לי מלאכה היום ששוה דינר ואני אעשה עמך לשבוע אחרת ששוה שתים השוכר הפועל בימות החורף לעשות עמו בימות הקיץ בדינר ליום ומקדים לו שכרו מעתה ושכרו שוה לימות הקיץ סלע ליום אסור מפני שנראה כאילו מלוה לו מעות מהיום כדי שיזלזל בשכרו אבל אם אומר עשה עמי מהיום עד יום פלוני בדינר ליום מותר כיון שמתחיל לעשות עמו מלאכה מעתה אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שמקדים לו:
א סָעִיף א אסור לאדם להשכיר מעותיו וכו' בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סט:) בעובדא דרב חמא וכתבו התוס' דאפי' אם המשכיר מקבל עליו אונסין אסור וכ"כ הגמיי' בפ"ה בשם ס"ה כתוב בתה"ד סימן פ"ב בשם גליון התוס' שאם המשכיר מקבל עליו כל האחריות מותר וגם רצה לומר דאפילו תוס' וסמ"ג לא אסרו אלא בשאינו מקבל עליו אלא אחריות אונסין ולא אחריות גניבה ואבידה ומ"מ מדבריו משמע שאין לעשות מעשה להתיר . כתב הריב"ש על האי עובדא דרב חמא בודאי היה עובר על רבית של תורה כיון שהיתה הלואה גמורה אלא שהיה משנה הלשון לומר בלשון שכירות ובתוס' ביארו עוד דודאי רב חמא לא היה טועה בזה שיחשוב שמפני שיאמר בלשון שכירות יהיה מותר דא"כ בטלת תורת רבית אלא שהיה פוטרו רב חמא מן האונסין כלומר שכל זמן שהיו המעות ביד הלוה ולא הוציאן אם נאנסו שיהיה פטור מלשלם כמו אם היה שוכר ובזה היה טועה רב חמא שיהיה זה כשכירות כלי ואפשר דבענין זה הא דרב חמא הוי אבק רבית והרמב"ם כ"כ דהוי אבק רבית ואין ספק שלזה כיון אבל אם היה הלואה גמורה אע"פ שאומר בלשון מכירה ודאי רבית קצוצה הוא שאין הלשון גורם עכ"ל:
ב סָעִיף א בד"א כשהשוכר צריך להוציאה וכו' כ"כ התוס' שם והביאו ראיה מהתוספתא וכתבו רבינו וה"ה בפ"ה שזה דעת הרמב"ם וכן דעת הרא"ש בעלה קמ"ד ד"ב אבל הרי"ף גורס בעובדא דרב חמא ואת"ל הדרי בעינייהו מרא ידיע פחתא זוזי לא ידיע פחתייהו וכן פירש"י ולפי זה אסור להשכיר מעותיו אפילו להתלמד או ליראות וההיא תוספתא לאו דסמכא כיון דתלמודא פליג עלה. ודעת בעל התרומות כדעת הרמב"ם מיהו כתב ובלבד שלא יחייב עצמו בהם אלא כשאר שוכר שיהא חייב בגניבה ואבידה ופטור מאונסין וכן משמע בתוספתא: כתוב בהגהות מרדכי שאם הוציא המעות אע"פ שבאו לידו אותם המעות עצמם אסורים משום רבית והיינו ודאי בשכרן להתלמד בהן או ליראות דאילו בשכר להוציאם אפי' לא הוציאם נמי אסור דכיון דמלוה להוצאה נתנה מעת שבאו לידו כאילו הוציאם דמי:
ג סָעִיף א וכלים מותר להשכירם וכו' כן כתבו התוספות (דף סט:) והרא"ש עלה קמ"ד ד"ב:
ד סָעִיף א מותר להשכיר כלי וכו' בעלה (סט:) ספינתא אמר רב אגרא ופגרא ופירש"י מותר להשכיר על מנת שאם תשבר ישלם אותה השוכר ופי' רבינו דהיינו כשמקבל עליו אונסין דאל"כ פשיטא וגם רב כהנא ורב אסי אמאי אקשו לרב וכ"נ שהוא מפרש המרדכי דבמקבל עליו השוכר אונסין עסקינן שכתב אגרא ופגרא מכאן נראה לר"י דמותר לשוכר להתנות להיות כשואל ולהיות כל האחריות עליו אע"ג דבחנוני אסור ורבינו ירוחם בח"א כתב והשוכר כלי ונתן רשות להוציאה וישלם לו כשעת הוצאה מותר ע"כ ונותן לו רשות להוציאה פשיטא שהאונסין על השואל וזה עולה גם כן כדברי רבינו ומרדכי ובעלה (ע.) גבי דודא דבני מר עוקבא כתבו התוס' דמשמע דאע"ג דמקבל עליה נותן יוקרא וזולא אסור משום דאחריות על המקבל אע"ג דאחריות לא הוי אלא משעת שבירה אלא דוקא משום דפחת חוסכא דנחשא הוי על הנותן כלומר שהנחושת הנשאר נשרף באור ופוחת מדמיו שרי ליקח שכר והא דשרי לעיל בספינה אגרא ופגרא היינו משום דמקבל עליה קילקול הספינה שמתקלקל העץ במים עד כאן ולפי דבריהם דבר שאינו פוחת ע"י שמשתמשין בו כגון כלי כסף וכלי זהב אסור להשכירן אם מתחייב השוכר באונסין וכ"כ רבינו ירוחם וכן כתב בהג"א עלה קמ"ד ד"ג לדעת ר"י ומיהו נראה מדבריהם דלרש"י שכתב טעמא דשרי משום דכיון שאם היה בעין מחזירה בין הוקרה בין הוזלה לא הוי הלואה מותר להשכיר כלי כסף וכלי זהב בענין זה: ומ"ש רבינו שלא ישלם אלא דמים שהיה שוה בשעה שנשבר הוא כדעת הרמב"ן שכתב ה"ה בפ"ח בדין שם פרה מחבירו וכתב ה"ה שהרמב"ם והרשב"א חולקים ואם תאמר כיון דסבר רבינו דאינו משלם אלא דמים שהיה שוה בשעה שנשבר היאך כתב בתחלה הלשון ולקצוב דמיו דמשמע שאותם דמים שקצב משלם לו ונ"ל שקוצב דמיו עכשיו לשער הפחת שעד שעת שבירה כמה הוא פחות משיעור שקצבו ואם לא היו קוצבים מעיקרא מנא הוה ידעינן כמה היה שוה בשעת שבירה:
ה סָעִיף א ולא מיבעיא כלי שאינו נפחת מיד וכו' אלא אפי' יורה שמתחלת ליפחות מיד וכו' זהו עובדא דדודא דבני מר עוקבא שנזכר בעלה (ע.):
ו סָעִיף א מותר לשכור פרה וכו' ברייתא (סט.) ונתן רבינו טעם להיתר לפי שהוא ברשות הבעלים עד שעת מיתה כלומר לענין יוקרא וזולא וכתב עוד רבינו וגם נכחשת כלומר דאל"כ היה אסור וכמו שכתבתי בסמוך בשם התוס' דדבר שאינו פוחת אסור להשכירו ולהתחייב השוכר באונסין:
ז סָעִיף א ובלבד שישומו אותה פרה וכו' כתב ה"ה בפרק ח' שכ"ד הרמב"ן אבל הרשב"א סובר כדעת הרמב"ם דעכשיו הם שמים דמים ואפילו אין שוים כן בשעת מיתה או בשעת שבירה נותן אותם דמים וכן דעת הר"ן אבל רבינו ירוחם כתב כדעת רבינו וכתב עוד ומ"מ אבק רבית הוא אם הפחת על השוכר: כתב המרדכי ראובן טען על שמעון השכרתי לך פרה בששה פשיטים לשבת ואם תמות אצלך נתחייבת לי זקוק ועשית בה מלאכה ששה שבועות ומתה השיב שמעון הזקוק אתן לך כדין שוויו אבל שכירות לא אתן לך לפי שהוא רבית דין זה פסוק מהא דתניא השם פרה מחבירו וכו' הילכך חייב ראובן לשלם גם שכר גם קרן ומורי אמר דלא דמי דהתם לא משמע אלא דאין בו משום רבית דהתנה עמו בהדיא אבל מצי למימר לא קצבתי לך שכירות אלא בחזרת הסוס אבל בפריעתו לא אתן לך עד כאן:
ח סָעִיף א השוכר שדה מחבירו בעשר כורים לשנה וכו' ברייתא (סט:) ורבינו כתב כמו שפירש"י שמחזיר הק"ק זוז אבל בעל התרומות כתב ויש מפרשים שאין המעות חוזרים להבעלים ולפיכך אין בהם משום רבית והכי אוקמה רבינו משה ז"ל עכ"ל ואי על הרמב"ם קאמר לא ידענא מנ"ל דהכי ס"ל שהרי בפרק ז' העתיק לשון הגמרא לבד ואפשר דעל הרמב"ן קאמר:
ט סָעִיף א וכן אם שכר לו חנות או ספינה וכו' מימרא דרב נחמן שם אבל אסור לומר הלויני מאה דינרים וכו' ברייתא שם:
י סָעִיף א מותר להרבות בשכירות קרקע וכו' משנה (סה:) ואף על פי שכתב רבינו דין זה בסימן קע"ג אגב גררא שנאו בסימן זה שכתב בו כל דיני שכירות בסי' אחד וכתבו תלמידי הרשב"א דבשכירות נמי משכחת לה דאסור כגון אם השכיר לו חצירו מעכשיו במנה והחזיק בה ואח"כ א"ל שאם ימתין לפרעון חדש בחדש יתן לו בשכירות סלע בחדש רבית גמור הוא עכ"ל ופשוט הוא ומ"ש רבית גמור הוא נ"ל דלאו רבית קצוצה דהא כל שאינו דרך הלואה אינו רבית קצוצה וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מה' מלוה ברבית שהוא ע"י מקח וכוונתם ברבית גמור הוא לומר דלא נימא דאינה אלא הערמת רבית כנ"ל ויש לדחות דשאני הכא שמחזיק כבר בחצר וזכה בו במנה ועכשיו שנותן יותר בשביל המתנה חשבינן כאילו נתן לו המנה וחזר ונטלו ממנו ולפיכך הוי רבית קצוצה. וכתבו הגהות פ"ז מה"מ ויראה לרשב"א דמתניתא איירי כגון שנכנס מיד לתוך הבית דבע"א לא שרי להרבות דהא מיחזי כי אגר נטר כדמשמע בהספינה:
יא סָעִיף א אסור להרבות בשכר האדם וכו' משנה (עה.) כתב ה"ה בפ"ז שכיוצא בשכירות החצר מותר בשכירות האדם דגם שכירות אדם אינה משתלמת אלא בסוף. והדין פשוט כדבריו אלא שלשונו שכתב דגם שכירות אדם וכו' אינו מכוון דהא בשכירות אדם מפורש דאינה משתלמת אלא בסוף כדכתיב כשכיר שנה בשנה ומיניה ילפינן לשכירות קרקע כדאיתא בעלה (סה.):
יב סָעִיף א השוכר את הפועל בימות החורף וכו' ב"ב (ד' פו:): וכתב הה"מ בפרק ז' בשם הרשב"א דדוקא פועל הוא דאסרו אבל בשכירות קרקע שזוכה בו מעתה זכייה גמורה שרי למימר ליה מהשתא בדינר ולקמיה יפה סלע ואע"פ שאינו דר מעתה בחצר:
א סָעִיף א אסור לאדם וכו' בפרק א"נ (דף ס"ט) רב חמא הוה מוגר זוזא בפשיטא ליומא כלו זוזי דרב חמא הוא סבר מאי שנא ממרא ולא היא מרא הדרא בעינה וידיע פחתה זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו וכתבו התוספות דמה שפירש רש"י ועוד א"נ דזוזי אהדר להו בעינייהו לא ידיע פחתייהו נמצא שכרו חנם ברבית ליתא דבהדיא תניא בתוספתא משכיר אדם מעותיו אצל שולחני להתראות בהן ולהתלמד בהן אלא הכי קאמר מרא אינה מלוה כי לא ניתנה להוצאה ולהחזיר אחרת אלא צריך להחזירה בעינה והשכר אינו שכר מלוה ועוד אי נמי היה נותן המרא להוציאה ולעשות הימנה כל חפצו ולשלם אחרת אף על פי כן מותר ליטול שכר ואין ללמוד היתר משום לאוגורי זוזי דבמרא השכירות אינו בעבור הלואה שיש לו רשות להוציאה אלא נותן השכירות עבור הפחת שתיפחת על ידי מלאכה אם יחזירנה השוכר בעינה אבל זוזי דרב חמא הוה מלוה ולצורך הוצאה השכירה לו ולא בשביל קבלת שום פחת עד כאן לשונו. והרא"ש הביא דברי הרי"ף שפי' כפי' רש"י והקשה עליו מהך תוספתא ופי' כפי' התוספות וכך הם דברי רבינו:
ב סָעִיף א מותר להשכיר כלי ולקצוב דמיו וכו' שם ספינתא אמר רב אגרא ופגרא פי' רש"י מותר להשכירם ע"מ שאם תשבר ישלם אותם השוכר והקשו לרב כהנא ורב אסי מאחר ששמאוה בדמים שאם תשבר יש לה דמים הו"ל מלוה גביה והוי שכרה רבית ואסיקנא דאין זה רבית לפי שלא עשאה דמים כדי שאם תוזל לא ישלם הפסד הזול אלא לאחר שבירה ישלם וכיון דלא קביל עליה זולא לאו מלוה היא גביה ורבי' פירש דהיינו שמקבל עליו אונסין דאם לא כן הא פשיטא שחייב בנשברה בפשיעה או כעין גניבה ואבידה דשוכר דינו כש"ש ומאי אקשו ליה רב כהנא ורב אסי לרב ופי' עוד רבינו שמתחלה קצבו דמיו והיינו כפי' רש"י שכתב בקושיא דרב כהנא ורב אסי מאחר ששמאוה בדמים וכו' דמסתמא שמאוה בדמים שמא תשבר ביד השוכר מיד תוך יום ויומים ולא יהיה נודע דמיה א"כ מה ששמאוה בדמים חשוב כאילו הלוה לו כך וכך דמים והויא שכרה רבית ומסיק תלמודא דאע"פ כן ששמאוה בדמים והשכר שלו מיחזי כרבית אפ"ה שרי כו' לפי שלא עשאה דמים כדי לשלם אם תוזל אלא לשלם אם תשבר וכיון שלא קיבל עליו המקבל הפסד הזול אם כן בכלל זה גם ההפסד שיגיע לכלי שנפחת מחמת מלאכה הוא על הנותן. ומחמת הפסד זה הוא מקבל שכר קודם שבירה בעוד שלא נעשה הלואה. ולפיכך לכשישבר אינו חייב אלא בדמים שהיה שוה בשעת שבירה וכתב ב"י וא"ת היאך כתב בתחלת הלשון ולקצוב דמיו דמשמע שאותם דמים שקצב משלם לו עכ"ל ול"ק כלל דהלא צריך לקצוב דמיו שמא ישבור תוך יום או יומים ולא יהא נודע קצבתו כדפרישית ועוד דלהכי נקט שקצבו דמיו מתחלה לאורויי דאע"פ שקצבו דמיו מתחלה ומיחזי כהלואה ושכרה רבית ואפילו הכי שרי וב"י פי' דאם לא היו קוצבים מתחלה מנא הוה ידעינן כמה היה שוה בשעת שבירה עכ"ל: ולא מיבעיא וכו' שם עובדא דדודא דבני מר עוקבא דף ע' וע"פ דברי התוספות לשם:
ג סָעִיף א מותר לשכור פרה וכו' ברייתא סוף (דף ס"ט) ולשם אמר רב ששת דדין ספינה כדין פרה דכי היכי דבפרה לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה ה"נ בספינה לא עשאה דמים אלא לכשתשבר וזהו שכתב רבינו בפרה לפי שהיא ברשות בעלים עד שעת מיתה כו' פירוש לענין זולא היא ברשות בעלים וגם נכחשת ומחמת זה הוא מקבל שכירות ולא מחמת הלואה שאינה נעשית הלואה אלא לאחר מיתה ולפי שהאריך בטעם הדין גבי ספינה קיצר כאן גבי פרה:
ד סָעִיף א השוכר פרה מחבירו בי' כורין כו' ברייתא שם וטעם היתר זה פי' רש"י לפי שאין זה רבית שכר מעות אלא שחוכר ממנו שדה משובחת ומעלה לו בחכירות שדה טובה יותר משדה רעה מאה דינרין ושני כורין חטין עכ"ל. פירוש לפירושו דחשבינן לאלו מאה דינרין שקבלן מיד הנותן לתקן שדהו שתהא שדה משובחת שתעשה תבואה הרבה ואח"כ חוכר ממנו השדה משובחת בעד מאה דינרין וי"ב כורים חטין לשנה ואין זה רבית כלל להלואה כי אין שם הלואה:
ה סָעִיף א מותר להרבות בשכירות כו' משנה (בדף ס"ה) וכבר כתב רבינו דין זה בסימן קע"ג אגב שכתב דאין מרבין על המכר כתב ג"כ דמרבין על השכירות וחזר וכתבו כאן לפי שכתב בסימן זה כל דיני שכירות ביחד: כתב ב"י ע"ש תלמידי הרשב"א דבשכירות נמי משכחת לה דאסור כגון אם השכיר לו חצירו מעכשיו (פי' שיתן לו מיד המנה עכשיו בהתחלת שנת השכירות) והחזיק בה וכו' ופשוט הוא עכ"ל וקשה מכאן למ"ש ב"י בסימן קע"ג ע"ש בעה"ת בשם חכמי לוני"ל וכתבתיו לשם ע"ש סעיף ג': עוד כתב ב"י דכתבו הגהות פרק ו' דמלוה ונראה לרשב"א דמתניתין איירי כגון שנכנס מיד לתוך הבית דבע"א לא שרי להרבות דהא מיחזי כי אגר נטר כדמשמע בהספינה עכ"ל. וכן כתבו לשם התוספות (סוף דף פ"ו) בד"ה דינר ליום ע"ש הרשב"א ור"ל רבינו שמשון בר אברהם שהוא ר"ש משנ"ץ בעל התוספות אחיו של ריב"א והוא חולק על מ"ש הרב המגיד פ"ז בשם הרשב"א דבשכירות קרקע שזוכה בו מעתה זכייה גמורה שרי למימר ליה מהשתא ולקמיה יפה סלע ואע"פ שאינו דר מעתה בחצר עכ"ל ומביאו ב"י סוף סי' זה ור"ל רבינו שלמה בן אדרת ז"ל:
א ולא ידעתי היאך משמע מדבריו כן וע"ל סימן קע"ז כתבתי תשובתו ומה שמשמע מדבריו:
ב וכ"ה בהגהות דף קמ"ח ע"ד להתיר אך לא נ"ל דדעת רבינו כן דהרי כתב וגם הוא נפחת כו' משמע דטעם שמחזיר לו בעין אינו מהני לחוד להתיר ולכן כתב ג"כ שמשערין כמו שיהיה שוה בשעת שבירה:
ג סָעִיף א כהג"א פא"נ אבל אם כבר הגיע הזמן שחייב ליתן לו השכירות וא"ל אם תעכב המעות יותר תן לי בכך וכך אסור דהוי רבית גמור דלאחר שנתחייב לו השכירות הוי כשאר הלואה וכ"ה בהג"מ פ"ח דה"מ דלא כר"א ממי"ץ וע"ל סימן קס"א וגדולה מזו כב"י בשם תלמידי רשב"א דשכירות נמי משכחת לה דאסור כגון אם השכיר לו חצירו מעכשיו במנה והחזיק בה ואח"כ א"ל שאם ימתין בפרעון חדש בחדש יתן לו בשכירות סלע בחדש רבית גמור הוא עכ"ל ויש לספק מאי ר"ל כרבית גמור אי ר"ל ר"ק או אבק רבית עכ"ל:
ד אמנם במ"מ כתב שם בשם הרשב"א דאע"ג דאינו דר מיד בחצירו שרי הואיל בשכירות קרקע זוכה בו מיד ומעתה משא"כ בשכירות פועל הואיל ופועל אינו משתעבד מהשתא עכ"ל ודין פועל עיין ס"ס זה וע"ל סוף קע"ד השוכר בית (לכ' שנה) ומקדים לו בשכר:
א סָעִיף א להשכיר מעותיו בלשון שכירות פירוש ולא אמרינן לשון שכירות מהני דלא ליהוי רבית וכתבו התוספות אפי' אם המשכיר מקבל עליו אונסין ועד"ר:
ב סָעִיף א וכלים מותר להשכיר כו' עד יחזיר לו כלי אחר כזה הא דמותר ליתן לו כלי אחר כזה היינו דוקא כשלא קיבל עליו אחריות אונסין אלא שאם יוציאנו מדעתו יתן לו אחר וגם השכירות דכיון דפטור באונסין אין שם הלואה עלה משא"כ בבבא שאחר זה דקיבל עליו אונסין מש"ה מסיק וכתב דאינו חייב אלא כשעת שבירה וק"ל:
ג סָעִיף א אע"פ שמן הדין הוא פטור ר"ל כדין השוכר:
ד סָעִיף א כיון ששם אותו בדמים ומתחייב באונסין הרי הדמים בהלואה אין להקשות הא מסיק וכתב דאינו משלם אלא בדמים שהיה שוה בשעת שבירה ונמצא דאין כאן הלואה וי"ל דלפעמים נשבר מיד ביום השכירות נמצא דצריך לשלם לו כל שומת הכלי וגם השכירות וכמ"ש בסמוך:
ה סָעִיף א אלא בדמים שהיה שוה בשעת שבירה וא"ל הא הו"ל להשתמש ביה זמן יותר ארוך אי לא נשתבר א"כ לא הו"ל לשלם לו אלא כדי דמי שוויה של אותו זמן (ולפי מ"ש בדרישה ממשמעות ל' רבינו מיירי ששכר ליתן לו בכל חודש דינר אחד לק"מ דמה ינכה לו רק ישלם כמה ששוה בשעת השבירה עכ"ה) די"ל כיון שנשתבר אנו רואין שלא היה עומד לעשות בו עוד מלאכה ומתחילה לא השכיר לו אלא זמן שראוי למלאכה נמצא שזה סוף זמנו. וכתב ב"י ז"ל וא"ת כיון דסבר רבינו דאינו משלם אלא דמים שהיה שוה בשעה שנשבר היאך כתב בתחילת הלשון ולקצוב דמיו דמשמע שאותן דמים שקצב משלם לו ול"נ שקוצב דמיו עכשיו לשער הפחת שעד שעת שבירה כמה הוא פחות משיעור שקצבו ואם לא היו קוצבים מעיקרא מנא הוה ידעינן כמה היה שוה בשעת שבירה עכ"ל ועד"ר:
ו סָעִיף א ול"מ כלי שאינו נפחת מיד כו' משמע מיד הוא דאינו נפחת הא בחצי זמן שכירתו נפחת וקשה א"כ מאי ל"מ דקאמר איך לוקח שכירות הלא רבית הוא גבי' מה לי מיד או בחצי זמן י"ל דאם אינו נפחת מיד יכול להיות דלא יבא לידי הלואה אלא ישבר קודם שיפחת ואז נותן הדמים בעד השכירות ולא בעד ההלואה שהרי נתחייב בהשכירות קודם שיבא לידי הלואה ודו"ק:
ז סָעִיף א לפי שהוא ברשות בעלים ר"ל לענין יוקרא וזולא וגם נכחשת דאל"כ היה אסור דדבר שאינו פוחת אסור להשכירו להתחייב השוכר באונסין ב"י בשם התוס':
ח סָעִיף א כיון שמוציא אותם בגוף השדה ופירש"י ואין בו רבית אלא שחוכר ממנו שדה משובחת ומעלה לו בשכירות שדה טובה יותר משדה רעה מאתים זוז ושני כורין חיטין. ולפ"ז הא דכתב רבינו גבי אריס בסימן קס"ג דאם לא ירד מותר ובירד באתרא דהאריס נותן ואם לא יתן מסלקים נמי מותר הוא גם כן מהך טעמא דאין זה רבית אלא שחוכר ממנו שדה משובחת אבל אם ירד ועל הבעל ליתן הרי ירד על שם שדה משובחת ותו אסור להוסיף עליו בחכירות וק"ל:
ט סָעִיף א אבל אסור לומר הלויני ק' דינרים להתעסק כו' פירש"י כיון דלא בגופה דחנות וספינה קא מפיק להו להנך זוזי אין תוספת השכר בשביל החנות והספינה אלא בשביל שכר מעות:
י סָעִיף א מותר להרבות בשכירות קרקע כו' ז"ל ב"י ואע"ג שכתב רבינו דין זה בסימן קע"ג אגב גררא שנאו בסימן זה שכתב כל דיני שכירות בסימן אחד גם י"ל דלעיל איירי בשכירות בית וכאן איירי בשכירות שדה ויש באחד קרוב לשבח טפי מחבירו כדלעיל סימן קע"ב וגם בשדה עיקר פירות הוא בשעת קצירה. וא"ת הא כתב ב"י לעיל סימן קע"ג ז"ל ובסימן קע"ו הוא עיקר דין זה ושם כתבתי דינים דשייכי לדין זה כי בסימן זה לא כתב רבינו אלא אגב גררא עכ"ל. נמצא דבסימן קע"ג כתב דשם כתב רבינו אגב גררא וכאן סימן קע"ו כתב דמ"ש כאן הוא אגב גררא. ונ"ל דמ"ש ב"י בסימן קע"ג ה"פ כיון שבסי' קע"ו עיקר מקום דין זה מש"ה קבע ב"י שם הדינים השייכים לדין זה ורבינו לא כתב בסימן קע"ג אלא אגב גררא אלא דאכתי קשה ליה כיון דמ"מ כתביה למה חזר וכתבו בסימן קע"ו ע"ז כתב כאן דאגב גררא חזר רבינו וכתבו כאן ולא סמך נפשו אמ"ש בסימן קע"ג וק"ל:
יא סָעִיף א הרי הוא לך בסלע לחדש והטעם ע"ל בסימן קע"ג במ"ש וכ"ש שמותר בכה"ג בשכירות אדם דהא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ילפינן משכירות אדם דכתיב ביה כשכיר שנה בשנה כ"כ המ"מ וב"י:
יב סָעִיף א סלע ליום שהוא ד' דינרין ועד"ר בס"ס זה שכתבתי שם דינים מעניני רבית:
א סָעִיף א להשכיר לו מעותיו בלשון שכירות כו' וכתבו התוס' כו' וכתב בתרומת הדשן שאם המשכיר מקבל עליו כל האחריות אפי' דגניבה ואבידה מותר וכתב ב"י ומשמע מדבריו שאין לעשות מעשה להתיר:
ב סָעִיף א אלא בדמים שהיה שוה בשעת שבירה וכתב ב"י וא"ת כיון דסבר רבינו דאינו משלם כולי ול"נ שקוצב דמיו עכשיו כו' ור"ל שפעמים הוא נשבר לגמרי ואי אפשר לידע כמה היה שוה קודם שבירה ולכן צריך לקצוב דמיו מתחילה בשעה ששוכר ממנו ומשערינן השתא בשעת שבירה כלי ששוה כך כמה הוא נפחת כשעושין בו מלאכה כזו בזמן כזה ומנכין לו זה הפחת והמותר ישלם לו דהיינו כמה היה שוה בשעת שבירה (דודאי אם מתחלה היה טוב וחזק היה שוה הרבה גם לא היה ראוי לפחות אלא דבר מועט והמותר ישלם לו ואם היה הכלי רע מתחלה שומתו מתחלה מעט וגם הוא ראוי לפחות יותר מהמלאכה ואינו משלם לו כ"כ נמצא בשעת שבירה א"א יודעים שמא מתחלה היה רע וראוי לשבר עכ"ה) וכן כוונת רבינו מ"ש בשומת הפרה בנ' דינר כו' שמשערין עתה שויה כדי לשער אח"כ כמה שויה בשעת מיתתה כנ"ל לפי' ב"י ולכאורה היה נראה לפרש שמ"ש הרי פרתך כו' ר"ל שמשערין עתה בשעה ששוכרה כמה היא ראויה לפחות מהמלאכה כל משך הזמן שיהיה הבהמה בידו וקוצב עתה כמה תהיה שוה בשעת החזרה לולא לא נאנס ואם נאנס אח"כ משלם לו באותה קצבה (דרך משל הבהמה היתה שוה בעת השכירות ל"ה דינרים והיא ראויה לפחות מחמת המלאכה ה' דינרים והרי השוכר אומר הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר אם תמות באונס עכ"ה) והשתא א"ש הלשון טפי וכן מוכח מלשון נ"י ריש דף ק"ד אמ"ש שם השם בהמה לחבירו בל' כו' ז"ל ושמין לה עכשיו לפי אומד דעתיה כמה תפחות ובכמה תעמוד ושמאוהו עכשיו ל' דינר אע"פ שאפשר שהיה שוה עכשיו בשעת משיכה מ' כו' עכ"ל אלא שאין זה במשמעות ל' רבינו שהרי גבי בהמה כתב ואני אעלה לך דינר בכל חודש משמע שאינו שוכר ממנו לזמן ידוע שנוכל לומר שמשער תחלה הפחת עד אותו הזמן גם לעיל גבי כלי כתב ולקצוב דמיו כו' לשון זה משמע כדפירשנו והנפקותא שיש בין ב' אלו הפירושים הוא דלנ"י אם שכר הכלי או הפרה לחצי שנה ושיערו שבשעת החזרה תהיה שוה כ' דינרים ואח"כ נשבר או מתה תוך רביעית שנה אע"פ שעדיין לא נפחתה כ"כ ועכשיו הוא שוה ל' דינרים כיון שהוא שכרה על תנאי לפחתנה עד כ' אינו משלם לו אלא כ' דאם לא תאמר כן לדעת נ"י תקשה ליה היאך משערין עתה מה תהיה שוה בזמן החזרה מה יועיל השיעור הזה אם תשבר או תמות ברביעית שנה אלא ע"כ ס"ל כדפרישית ולפי' ב"י דמשערין אחר השבירה כמה נפחת אם שכרה לחצי שנה ונשבר או מתה ברביעית שנה משערין באותו זמן כמה נפחת והמותר ישלם לו וא"ל ואמאי הא עדיין היה בידו לפחתנה פחת הרבה שהרי היתה משועבדת לו עד חצי שנה וכדפרישית וי"ל דכיון שנשתבר אנו רואין כו' כמ"ש בפרישה ואף ע"ג שגבי יורה שכתב אח"כ צריך לשלם לו פחת המשקל שנפחת מהנחושת שאני התם שפיחתתן זהו שבירתן ומיתתן דומה למיתת הפרה ולשבירת הכלי שהרי מהכלי עצמו נפחת ה' ו' שקלים וקלקול הנחושת הנשאר שמקבל עליו המשכיר זהו דומה לפחת הכלי וכחישת הבהמה שמקבל עליו המשכיר שהרי מגוף הכלי או הבהמה לא נפחת רק שנשתנה מראיתן ועיין בב"י מ"ש בשם הרמב"ם והתוס'. ומיהו ל' רבינו שכתב כגון שאמר הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר אם תמות אינו משמע ששם אותה עתה לפי שווים וגם ל' לקצוב דמיו הוא דחוק לפרישתי הנ"ל לכן היותר נלע"ד דה"ק דעכ"פ אסור לשלם לו כמו שהיתה שוה הפרה או הכלי בתחילת השכירות אלא אין לו היתר אלא בשוויה קודם שבירה ומתה אלא מפני שאין אנו יודעין לשער זה ברוב פעמים משוה השוכר עם המשכיר וקוצב את השכירות בסך דמים ומקבל עליו ולפעמים מרויח בזה השוכר ששוה יותר קודם שכירות ולפעמים מפסיד ששוה פחות ומש"ה מותר והשתא א"ש ל' קוצב דמיו ומ"ש בסוף כגון שיאמר פרתך עשויה עלי בל' דינרים וגם א"ש מ"ש אלא בדמים שהיה שוה בשעת שבירה ומיתה דבאמת אין לו היתר אלא לפי אותה שומא וק"ל: ובתשובת הגאונים ע"ד ראובן אומר לשמעון תן לי מנכסייך כך וכך להתעסק בהן ואושיבך בביתי ויהיה כל השכר לזה שאפרנסם (ר"ל אותך ואת בני ביתי עכ"ה) מהן כל זמן שתשב בביתי אין כאן צד רבית שאין בלשון הזה ל' הלואה אלא עסיקה מנחם בן הר"ר פנחס סימן שכ"ב: אין אדם יכול ליתן מעות לחבירו שילוום לעכו"ם ברבית לחצי ריוח אא"כ יתן כמו כן שום דבר של קציצה עבור טירחא ולא סגי בטובל בציר אלא יתן לו כפועל בטל של אותה מלאכה אבל לא קצץ בעל המעות למתעסק מידי וסמך ע"ז כיון דאית ליה זוזי משל עצמו שהוא נושא ונותן בהם מלבד מעות העיסקא שרי ע"כ מתשובת הר"ר מנחם בסימן צ' פסק מהר"ם דסגי בשכר עמלו בדורונות שמביאין העכו"ם כשפודין משכונות מ"ק מ"ו (והביאו ב"י לעיל בסימן קמ"ח ע"ש עכ"ה):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.