א אין מקבלין צאן ברזל מישראל פירוש שמקבל מחבירו צאן או סחורה אחרת ושם אותה בדמים וכפי מה ששמין אותה כך מקבלם עליו ליתן בה אם ימותו הצאן או תוזל הסחורה וחולקין הריוח ודבר זה אסור שהרי מיד נעשו עליו כמלוה ונמצא הריוח שנותן לו הוא רבית ולא מיבעיא זה אלא אפי' נותן לו בתורת עיסקא דהיינו שהחצי האחריות על הנותן וחציו על המקבל אפי' הכי אסור שכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון שהחצי שלוקח המקבל ממנו הריוח הוא מלוה וחצי האחר הוא פקדון ונמצא שטורח בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה הילכך צריך ליתן לו שכר טרחו ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפי' אם היה לו מלאכה שנותנים עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה היה זה רוצה ליקח וליבטל מלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדים כאדם בטל כדפרישית: וכן צריך ליתן לו בכל יום וה"מ שלא פסק עמו אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל העסק בדבר ידוע ואפי' בדינר אחד רשאי ותקנת חכמים הוא למי שנותן עסק לחבירו סתם ואינו פוסק שיקח המקבל חצי הריוח ולא יקבל עליו אלא שליש האחריות ונמצא שתות כל העסק שלוקח ממנו ריוח ואינו מקבל עליו אחריות הוא שכר טרחו או שלוקח שני חלקי הריוח ואינו מקבל עליו אלא חצי האחריות או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק וה"מ שצריך ליתן שכר טרחו בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עיסקא אחרינא אלא הדין עיסקא כדתניא המושיב את חבירו בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו אבל מאן דאית ליה עסקא אחרינא דלא קא מבטיל מיניה לא בעי אגרא כולי האי כגון רועה שיש לו בהמות לעצמו ולוקח אחרת בעיסקא שא"צ לטרוח יותר בשביל העסקא וכיוצא בזה. כתב הרמב"ם אע"פ שנותן לו שכר על חלקו שהוא פקדון בידו אינו עליו אלא כשומר חנם והראב"ד השיג עליו ואמר כיון שמקבל עליו שכר דינו כשומר שכר והכי מסתבר כתב הריב"ן שמותר ליתן עסקא למחצית שכר ולהתנות שיהא כל אחריות האונסין על המקבל רק שיהא אחריות הזול על הנותן ור"י אוסר אם לא שיהא אחריות האונסין גם על הנותן כתבו התוס' מותר ליתן עסקא למחצית השכר ולהתנות שלא יתעסק אלא בדבר פלוני ואם ישנה שיהא כל אחריות על המקבל וכן כל תנאי שירצה שיתנה שלא ישמור כגון הכספים אלא תחת הקרקע ואם שינה והפסיד כל ההפסד למקבל ואם הרויח הוא לאמצע אע"פ שעתה הוה קרוב לשכר ורחוק להפסד לא חשיב רבית כיון שאם לא שינה היה קרוב לשכר ולהפסד כתב ה"ר ישעיה שלא התירו אלא עסקא למחצית שכר בלא קציצה אבל אם קצץ בדבר ידוע אפי' אם כל האחריות על הנותן אסור משום דחזי כמלוה ברבית ואתי לאחלופי ברבית גמורה וכל דבר שנותנין אותה בתורת עיסקא שמין אותו כפי המנהג בענין שלא יהא בו שום הפסד למקבל שאם לא כן יהיה רבית כגון אם נותן לו סחורה ודרך לשכור כתף להוליכה לשוק לא יאמר לו כיון שאני נותן לך שכר טורחך אתה תתן שכר כתף אלא שמין כמה צריך ליתן שכר לכתף והוא מכלל הקרן והריוח שיהיה מותר ע"ז יחלוקו דאפי' היתה העיסקא בבית המקבל מעלה אותה כשער שבשוק וזהו יותר על הקרן שכר הכתף שהיה צריך ליתן להביא לבית המקבל וזה נוטל המקבל תחלה וכל כיוצא בזה וכ"ש אם יש למקבל סחורה שקנה כבר ונתייקרה ורוצה ליתנה בדמי העסק שלא ישום אותה אלא כפי מה ששוה עתה ולא כפי מה שקנאה בשעת הזול הנותן לחבירו בהמה בעיסקא שיחלקו בגיזה ובוולדות באתונות חייב לטפל בה י"ח חדש ובדקה כ"ד חדש ובתוך זה הזמן כל אחד מעכב על חבירו ובוולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקין מיד ובמקום שאין מנהג כלל יגדלם המקבל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ומשם ואילך נוטל חצי השבח והחצי מחלק השני ואין צריך ליתן לו שכר טרחו מחלק השני כיון שצריך לטרוח בו בשביל חלקו ואם בא לחלוק צריך להודיע לחבירו ואם לא הודיעו וחלק אינו כלום ועדיין הן שותפים כבתחלה ליקח כל אחד החצי ובמקום שנוהגים שמגדלם המקבל הרבה אפי' זמן רב יעשו כמנהגם וי"א שאם נוהגין שיגדיל ולדי האתונות יותר מי"ח וולדי בהמה דקה יותר מכ"ד חדש שאין לילך אחר מנהגם הנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הריוח עם הקרן ויעשה ממנו כולו קרן דשמא לא יהיה לו כל כך בריוח ונמצא נוטל ממנו רבית וכן לא יכתוב עליו שטר חוב דכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא אם כן הוה ליה הכל מלוה וקרוב לשכר ורחוק להפסד אפילו התנו ביניהם על פה שיחלק הריוח ביניהם לא מהני דבתר שטרא אזלינן והוה ליה כולו מלוה ואינו יכול ליקח ממנה שום ריוח ואם כתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד אם הנותן או המקבל אדם גדול הוא וידוע שלא היה עושה איסור ליקח רבית דנין אותו להיתר לומר אם יטול חצי הריוח שיקבל עליו שני חלקים מאחריות ואם לא יקבל עליו אלא חצי האחריות שלא ליטול אלא שליש הריוח אבל באיניש אחרינא דלא איתחזק בהכי כתב הרמ"ה דיינינן לשטרא כפשטיה והוה שטר שיש בו רבית ואם יש הפסד יקבל החצי כפי תנאי ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום: והיכא שהוא אדם גדול שדנין להתירא אם יש בו ריוח ואמר הנותן אני אטול החצי מיד ואם יהיה בו הפסד אקבל אחריות ההפסד שני חלקים או אם יש בו הפסד אומר איני מקבל אלא חצי ההפסד ולכשיהיה בו ריוח לא אקבל אלא השליש והמקבל אומר בהפך אם יש בו ריוח שיטול הוא מיד ב' חלקים ואם יהיה בו הפסד יקבל עליו חצי האחריות או אם יש בו הפסד אומר שאינו מקבל אלא השליש וכשיהיה בו ריוח לא יקח ממנה אלא חצי מסתבר דאי כתוב בשטר דיהיב מרי עיסקא למקבל פלגא באגר ובהפסד משמע דמילתא במרי עיסקא קיימא ובדידיה תליא מילתא למיתב למקבל מאי דניחא ליה ואי כתב ביה למשקל פלגא באגר ובהפסד משמע דבמקבל תליא מילתא למשקל מאי דבעי ודוקא דכתב ביה פלגא באגר ובהפסד אבל אי כתב ביה פלגא באגר ולא הזכיר הפסד יטול מלוה חצי הריוח ואם יהיה הפסד יקבל שני חלקים וכן אם כתוב ביה פלגא בהפסד יקבל עליו חצי הפסד ואם יהיה בו ריוח לא יקח אלא השליש ואין בזה חילוק בין גברא רבא לאיניש אחרינא ע"כ: המושיב חבירו בחנות להתעסק ויחלקו הריוח לא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים ממעותיו ואם לקח ומכר השכר לאמצע פירוש אם לקח ומכר ממעות של עצמו חצי הריוח לבעל החנות: הנותן מעות לחבירו להתעסק אע"פ שהחצי יש לו דין מלוה אינו יכול להוציאם לצרכו ולהתעסק בחציו לבד לצורך חבירו אלא צריך להתעסק בכולו והרמב"ם כתב שאינו יכול לומר אתעסק בחצי שלי ואניח החצי של הפקדון בב"ד ולא נהירא דדבר פשוט הוא זה ואם מת ויש עדים שמעות או מטלטלין אלו הן מזה העסק נוטלו בעל הממון בלא שבועה ואין בעל חוב ולא האשה נוטלין מהם כלום אא"כ היה בהם ריוח הרי חלק הריוח של המת של יורשים ונוטלין מאותו חלק בעל חוב והאשה כתב הרמב"ם נתן המתעסק מתנה מהמטלטלין של העסק או מהמעות לאחרים והביא בעל הממון ראיה ברורה שהן מזה העסק מוציא מידם אפי' שינה אותם מקבל המתנה ומכרם או נתנם לאחרים או הפסיד חייב לשלם והכל בראיה ברורה מי שנתן לחבירו עיסקא אחד וכתב עליה שני שטרות אין שטר אחד משועבד לחבירו לומר שאם היה באחד ריוח ובשני הפסד שימלאו הקרן ואח"כ יחלקו הריוח אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם ואם יתן לו שני עסקות בב' פעמים וכתב בשטר אחד והריוח באחד מהן וההפסד בשנייה אחד משועבד לחבירו וימלאו הקרן תחילה ואח"כ יחלקו המותר המקבל עיסקא מחבירו והפסיד ולא הודיעו אלא נתעסק ומלא הקרן אינו יכול לומר תפסיד חלקך מן ההפסד אלא יתמלא הקרן מהריוח ואם יש מותר יחלקוהו לפי תנאם. שנים שקבלו עיסקא מאחד לזמן ואמר אחד לחבירו קודם הזמן נחלק העסק ואתעסק אני בחציי ואתה בחצייך אין שומעין לו ואפילו אם יאמר אני אקבל עלי האחריות בחצי שלך שאם תפסד אני אפרענה לבעל המעות אפ"ה אין שומעין לו ואפילו אם יאמר ישאר הקרן בין שנינו ולא נחלוק רק הריוח אין שומעין לו ויחיד המקבל עיסקא לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בחצי היום ובעל המעות אין יכול לחזור הלוקח מעות מחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר לא יהא לוקח בשלו חטין ובשל חבירו שעורים אלא הכל חטין או הכל שעורים כדי שיהיו המעות שניהם שוות בקבלה הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח בהן כל מה שירצה אפי' בעלי חיים ובלבד שלא יקנה בהן לא כסות ולא כלים הנותן מעות לחבירו לקנות בהן פירות למחצית שכר רשאי לקנות גם לעצמו מאותו המין ובלבד שלא ימכרם ביחד אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ואומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בעל כרחו:
א סָעִיף א אין מקבלין צאן ברזל וכו' משנה (ע:) ופי' רבי' בה כפירש"י והרמב"ם בפ"ח דהיינו שחולקין הריוח וא"כ הוי רבית דרבנן אבל התוס' כתבו שר"ת מפרש דמתני' איירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה כלומר וקמ"ל דחשבינן להו כאילו יצאו מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה ומשמע לי דגם לרש"י והרמב"ם כל כה"ג דפר"ת רבית דאורייתא הוי דהא קצוצה הוא ולר"ת פשיטא דבגוונא דפירש"י דאסור במכ"ש מאין מושיבין חנוני: כתב בעל התרומות בח"ב בשם הראב"ד שאם קבל צ"ב בגוונא דפירש"י דהוי אבק רבית אפי' יהיב ליה שיעור פלגא קרנא בתורת רווחא מחשבינן ליה בקרנא ולא משלם אלא פלגא אחרינא וקרעי' לשטרא ולא אמרינן בכי הא סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא דלא איתמר אלא במשכנתא דהיכא דקיימי תיקום אבל בזוזי היכא דקיימי אוקמו ואי נפיל לידי עבידנא בה עובדא עכ"ל והראב"ד לטעמיה דסבירא ליה כה"ר אפרים דלא אמרי' סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא דוקא וכבר כתב שם רבינו דעת הרי"ף דאפי' במידי דלאו משכנתא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא הילכך ה"נ לא מנכינא ליה כלל מיהו לדעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות מלוה דס"ל דלא מיקרי סלוקי בלא זוזי אלא כשהרבית עולה כנגד החוב ואפ"ה כתב שאינו מנכה לו הכל אלא כמה שיראו הדיינים ה"נ דכוותה: וכתב הר"ן על פירש"י דאע"ג דתנן אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכ"ש דאין מקבלין צ"ב מ"מ תנא ליה לומר דאע"ג דבמושיב חנוני שרי בנותן שכרו כפועל בטל במקבל צ"ב אפי' בכה"ג אסור דכולה מלוה היא וכתבו נ"י בעלה ו' ד"ג וכ"כ בעל התרומות בח"ב בשם הראב"ד ז"ל ואם קבל צ"ב מחבירו וקבל עליה המקבל כל האחריות ונתן כל הריוח לבעל הבהמה כתב בעל התרומות בח"ב שחכמי לוני"ל התירו דלא מיקרי הלואה כלל אלא שליחותיה דבעל הבהמה עביד והוי כש"ח שקבל עליו להיות כשואל והראב"ד אסר ולא ישרו דבריו בעיניהם ומתוך דבריו בפירושו נראה שחזר בו ע"כ וכל זה כתב הר"ן בתשובה סי' ע"ג:
ב סָעִיף א ולא מיבעיא זה אלא אפילו נותן לו בתורת עיסקא וכו' משנה (סח.) אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו':
ג סָעִיף א ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו מלאכה וכו' זה פירוש לפועל בטל דאיתא בגמרא בעלה הנזכר ורבינו מפרש דברי הרא"ש שבעלה קמ"ד ד"א בפירוש פועל בטל שרואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה וכו' ולי נראה שאין לפרש כן דברי הרא"ש ודברי התוספות שבעלה ס"ח ודברי סמ"ג שבמ"ע סי' פ"ב שהרי כולם הקשו לפירש"י מדקאמר בגמרא אבל סיפא דנפיש טרחיה אימא לא סגיא ליה כפועל בטל והשתא הלא לפי מה שהיא כבדה נוטל יותר ואמאי ס"ד דלא תיסגי כפועל בטל ואם כדברי רבינו גם לפירושו קשה דהא פשיטא שאע"פ שאדם זה בטל לגמרי אינו נשכר למלאכה כבידה כ"כ בזול כמו למלאכה קלה לכן נ"ל לפרש דבריהם דאומדים כמה רוצה ליטול פועל אחר כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנין לו מלאכה קלה בין שנותנין לו מלאכה כבדה שיעורו שוה וכ"נ ממ"ש ברא"ש בתוספותיו וז"ל וצריך לפרש יושב ובטל דהכא יושב ובטל ואינו עושה שום מלאכה וה"פ כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה כלומר אי זו מלאכה שהוא רגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין שנוטלין עליה שכר מועט לעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה בין מועט פי' בין שהיה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת שכרו שוה עכ"ל ורש"י פי' דפועל בטל היינו שאם היה עוסק מתחלה מלאכה כבדה ומרויח הרבה וזו הוא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו משמע מדברי הרי"ף שהוא מפרש כפירש"י שכתב והיינו בין מרובה בין מועט כדפסקי ומתנו אהדדי לפום האי עבידתא דבטיל מינה וכן פי' דבריו סמ"ג במ"ע סי' פ"ב ונזכר בהגה"ה פ"ו מהלכות שלוחין ודברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות שלוחין הם סתומים כלשון הגמרא ומדברי ההג"ה נראה קצת שמפרשים דבריו כהרי"ף ופי' המשנה בבכורות פרק עד כמה (בכורות כט.) פירש כפירש"י והעתיק לשונו ה"ה בסוף הלכות גזילה ותלמידי הרשב"א כתבו שר"ח פי' כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה שמשערין לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בה בשעת הבטלה כגון שהיה חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר ימים תופרו בשלשה דינרים או בשקל שאינו מוצא להשתכר בה כ"כ וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו וכתבו שהרמב"ן הכריע כפר"ח ונזכר זה הפי' דר"ח בתוספי הרא"ש ובנמק"י:
ד סָעִיף א וה"מ שלא פסק עמו וכו' אבל אם רצה לפסוק עמו וכו' הרי"ף פסק כסתם מתני' דנותן לו שכרו כפועל בטל וכתב ע"ז ואי בעי למיפסק כל יומי דשותפות פסיק כדרבא דאמר אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' וה"מ בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עיסקא אחרינא אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא מבטיל ליה מיניה לא בעי באגריה כולי האי כדאמר רב מותר שליש בשכרך מותר ואקשינן וסבר רב לא קייצי ליה דינר וכו' ואבע"א כי אמר רב מותר שליש בשכרך מותר כגון דאית ליה בהמות לדידיה כדאמרי אינשי גביל לתורי וכו' וכ"כ הרא"ש בעלה קמ"ד ד"א וי"מ דכי אמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו'. דוקא בכה"ג שרי שנוטל המתעסק שליש הריוח יותר על חלקו ואם יהיה הפסד יפטר מלשלם שתות כל ההפסד אבל אם התנו שיטול המתעסק פחות משיעור זה אסור ודעת זו כתב הרמב"ם בפ"ז מה' שלוחין בשם רבותיו וכ"נ מדברי הרי"ף בשערי' ולכאורה גם דברי הרי"ף והרא"ש בפרק איזהו נשך מתפרשי' ע"ד זו שמה שכתב והני מילי בחנוני וכולי קאי למה שכתבו ואי בעי למיפסק לכולהו יומי שותפותא פסיק כדרבא וכו' וה"ק וה"מ דבעי' שיטול שתות הריוח ולא פחות בחנוני וכו' אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא לא בעי באגריה כולי האי דאפי' בבציר מהכי כגון מותר שליש בשכרך מותר. אבל הרמב"ם בפ' הנזכר כתב שאין נראה לו דבר זה אלא כל שריוח המתעסק יותר על הפסידו אפי' בפחות משתות שרי אף על פי שאין לו עסק אחר. ואע"פ שהוא ז"ל כתב קודם לכן שאם העלה לו דינר בכל ימי השותפות או א"ל כל הריוח יהיה לך שלישיתו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר ואם הפסידו יפסיד מחצה דמשמע דהא אם אין לו עסק אחר אסור י"ל דהתם כשבתחלת השותפות לא התנו שום תנאי אלא כשבאו לעשות חשבון א"ל אם יש ריוח טול שלישיתו או עשיריתו בשכרך או טול דינר בשכרך אבל אם מתחלה כשנתן לו העסק התנו כן מותר אפי' אין לו עסק אחר. ומ"ש אח"כ ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהם וכו' היינו לומר שכשבאו לעשות חשבון לא רצה ליתן לו שכר כל יום ויום מימי השותפות ואם היה לו עסק אחר לא רצה לתת לו דינר לכל ימי השותפות ובתחלת השותפות לא התנו שום תנאי אבל אם בתחלת השותפות התנו שיטול המתעסק ריוח יתר על הפסדו אפי' דינר או שא"ל שליש הריוח או עשיריתו יהא בשכרך מותר אפי' אם אין לו עסק אחר. ועי"ל דאה"נ דלא שרי הרמב"ם אלא דוקא בהתנו מעיקרא אבל אם לא התנו מעיקרא שוב אין תנאי מועיל וכתב תחלה דאם התנה עמו שליש הריוח או דינר בשכרך אם יש לו עסק אחר לכ"ע שרי ואח"כ כתב שאם אין לו עסק אחר רבותיו אוסרים והוא מתיר. ודרך ראשון נראה יותר מפני שהוא מסכים לדעת קצת פוסקים כאשר אבאר בע"ה ומ"מ מבואר בדברי הרמב"ם שכל שריוח המתעסק יתר על הפסדו אפי' פחות משתות שרי ואפי' אין לו עסק אחר וכן דעת סמ"ק בסי' רנ"ט שכתב ואין מושיבין חנוני למחצית שכר אא"כ נותן לו שכרו שום דבר של קציצה ולא סגי בטיבול ציר עכ"ל וסתם חנוני לית ליה עיסקא אחרינא כדכתבו הרי"ף והרא"ש ואפ"ה כתב דבשום דבר של קציצה שרי כלומר שאם קצץ לתת לו אפי' דינר שרי אבל לא קצץ לו אסור וזהו ולא טיבול ציר כלומר לאפוקי מדרבי יהודה דאמר אפי' לא טיבל עמו אלא בציר בלא קציצה שרי וכ"כ בעל התרומות בח"ב בשם הראב"ד שאין קצבה לתנאי השכר וההפסד רק שיהיה חלק ההפסד גדול לבעל העסק מחלק השכר. וכן נראה מדברי רש"י שכתב גבי עובדא דרב עיליש אי פלגא יקבל הנותן באגרא יקבל עליו אחריות ההפסד יותר ממחצית כגון תרי תילתי וכו' מדקאמר יותר ממחצית משמע דאפי' כל שהוא שהיה הפסד הנותן יותר ממה שנוטל בריוח שרי וכן דייק נמי מדכתב כגון תרי תילתי וכו' דמשמע אפי' אינו ממש כדרבא שרי וכן נראה מדברי סמ"ג שכתב במ"ע סי' פ"ב שהלכה כר"מ שהוא אומר כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט בכל מה שיתן רק שיהיה ניכר שכר שרי ודי בדינר או בראש עגל ואח"כ כתב בד"א שצריך דינר או ראש עגל באדם שאין לו בהמות משלו אבל אם יש לו בזו א"ר מותר שליש בשכרך מותר ואע"פ שיש לדקדק במ"ש אח"כ ומפני כך לא שנה ר"מ דבריו וכו' מ"מ לכאורה משמע מדבריו אלה שכל שריוח המתעסק יתר על הפסדו אפי' דינר שרי אפילו אין לו עסק אחר וכן דעת רבינו שכתב והני מילי שצריך ליתן שכר טרחו בחנוני וכיוצא בו וכו' ואם איתא שדעתו כדעת רבותיו של הרמב"ם הכי הל"ל והני מילי דבעי תרי תילתי באגר וכו' בחנוני וכיוצא בו וכו' אלא ודאי ארישא דמילתיה קאי וה"ק ה"מ שצריך ליתן שכר כפועל בטל אם לא פסק עמו בחנוני וכיוצא בו וכו' אבל אם פסק עמו על כל העסק בדבר ידוע דין החנוני ודין מאן דאית ליה עיסקא אחרינא שוה דכל שריוח המתעסק יתר על הפסדו שרי וכ"נ מדברי רבינו ירוחם אע"פ שדבריו מגומגמים שבנתיב ח' משמע בתחלת דבריו שכל שיתבטל ממלאכתו בעי שיעור כפועל בטל או תרי תילתי באגר וכו' ולא סגי בדבר מועט כגון דינר או מותר שליש ואם אינו מתבטל ממלאכתו סגי אפי' בדינר או מותר שליש ואח"כ כתב וכ"כ הגאונים דכל שיש לו עסק אחד וכו' פירוש במתבטל ממלאכתו וכו' דמשמע שאפי' במתבטל סגי בקוצב דבר קצוב והו"ל לפרושי ובלבד שלא יהא דבר מועט כגון דינר ועוד שנראה מדבריו דל"ד תרי תילתי וכו' דה"ה דאפי' פחות מכן שרי שהרי כתב או בסחורה עצמה כגון אם לוקח מלוה חצי שכר ואי הוה ס"ל דדוקא תרי תילתי לא הול"ל כגון ואח"כ כתב שאם אינו מתבטל ממלאכתו ביותר דינר שרי משמע דמתבטל לא סגי בהכי והו"ל לפרש שיעור שיטול המתבטל ממלאכתו שאם יטול פחות מכאן יהיה אסור ועוד שכתב שם ועוד פשוט מותר שליש בשכרך מותר וכו' או כשנותן לו דינר בשכרו והלא אם נותן לו דינר בשכרו כיון שיש לו עסק אחר מותר אפי' לא אמר לו מותר שליש. מ"מ נ"ל שהוא סובר דכל שפסק עמו בתחלת השותפות לא בעינן דוקא תרי תילתי באגר דאפי' בדינר יותר שיתן לו סגי אפי' אם הוא מתבטל ממלאכתו אבל אם לא פסק עמו כשיבאו לחלק חזינא אם נתבטל ממלאכתו צריך ליתן לו כפועל בטל לכל יום ויום מימי השותפות או נוטל תרי תילתי באגר וכו' וכמ"ש הוא ז"ל לקמן בחלק זה גבי נותן מעות לחבירו להתעסק בסתם ואין לו תקנה אחרת ואם אינו מתבטל ממלאכתו אע"פ שלא פסק עמו בדינר יותר שיתן לו סגי. וגם בפוסק מתחלה יש חילוק בין מתבטל ממלאכתו לאינו מתבטל היכא שא"ל מותר שליש בשכרך שכיון שהוא דבר מסופק אי אתי אי לא אתי כדפירש"י אם אינו מתבטל ממלאכתו סגי בהכי אבל מתבטל לא סגי בהכי וביאור דבריו כך הוא דכשכתב וזה כשמבטל ממלאכתו וכו' לא קאי למ"ש ואם רצו לפסוק אלא למ"ש ברישא דמילתא וכל ימי השותפות יתן לו דבר מועט קאי דזהו כשמבטל ממלאכתו אבל אם אינו מתבטל לא בעי כולי האי וכו': ומ"ש ועוד פשוט מותר שליש וכו' או כשנותן לו דינר לאו אכשמתעסק במלאכה אחרת קאי אלא אמאי דאמר מותר שליש בשכרך כלומר אם א"ל מותר שליש בשכרך או אם נותן לו בשעת חלוקה דינר ומתחלה לא פסק עמו שרי במתעסק במלאכה אחרת דוקא אבל בשאין לו עסק אחר אם התנה עמו מותר שליש בשכרך אסור וכן אם לא התנה וכשחלקו נתן לו דינר אסור עד שיתן לו כפועל או ריש עגלא וכ"כ הגאונים דבעינן דבר קצוב כלומר דבין יהיה ריוח בין לא יהיה יטול אותו דבר קצוב אבל דבר מסופק כמותר שליש לא והיינו במתבטל אבל אם אינו מתבטל אפי' א"ל מותר שליש בשכרך מותר ואע"פ שיש קצת תוספת וקיצור בדבריו אם תוספת שחזר לכתוב דין שנתן לו דינר אחר שכתבו למעלה. אם קיצור שהול"ל אבל כשאין לו עסק אחר לא סגי במותר שליש מ"מ אין זה כדאי לסתור פירוש זה כל שאין לנו פי' יותר מתיישב בדבריו ומדברי רבינו נראה שסובר כרבינו ירוחם שעל נותן לחבירו עסק סתם כתב או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק והיינו ודאי שיש לו עסק אחר שאע"פ שלא פסק עמו מתחלה כשבאים לחלוק נותן לו דינר יותר וסגי בהכי כנ"ל. הרי כל דברי הפוסקים שוים להתיר כל שריוח המתעסק יותר על הפסדו זולתי רבותיו של הרמב"ם ושערי הרי"ף ומ"מ על דברי הפוסקים האחרונים אנו חיים וכיון שלא הזכירו בדבריהם רבי' ירוחם ורבי' דהרי"ף והרא"ש חולקי' על מה שכתבו הם משמע דס"ל דהרי"ף והרא"ש נמי הכי ס"ל ומעתה יש לפרש דבריהם ע"פ דרך זו דמה שכתבו ואי בעי למיפסק כל יומא שותפותא פסיק כדרבא דאמר אי שקיל מלוה פלגא באגר וכו' לאו כדרבא ממש קאמרי אלא כעין ההיא דרבא כלומר דלישקול מתעסק רווחא טפי מיהו אפי' בדינר סגי. ומה שכתבו וה"מ בחנוני וכיוצא בו וכו' לא קאי למ"ש אבל אי בעי למיפסק לכל יומי שותפות פסיק דבההוא דין החנוני ודין מי שיש לו עסק שוה דאפי' בדינר ריוח סגי כיון שמתחלה פסקו אלא קאי למה שנזכר בתחלת דבריהם והא דאמר ר"מ בין מרובה בין מועט לאו בכל יומי דשותפותא קאמר וכו' כלומר דוקא היכא דלית ליה עיסקא אחרינא הוא דכשלא פסק עמו צריך לתת לו שכר כל יום ויום אבל כי אית ליה עיסקא אחרינא לא בעי למיתן ליה באגריה כולי האי כדאמר רב מותר שליש בשכרך וכו' לומר כשבאו לחשבון קודם שידעו כמה ריוח יש אם א"ל כן מותר ואפי' אם נפרש דההיא דמותר שליש כשפסק עמו תחלה הוא ואנן בשלא פסק עסקינן מ"מ שמעינן מההיא דכי אית ליה עיסקא אחרינא קיל טפי וכ"כ בסמ"ג במ"ע סימן פ"ב שמ"ש הרי"ף וה"מ בחנוני וכו' קאי למאי דתנן שנותן לו שכרו כפועל בטל ונזכר בהגהות פ"ח מה' שלוחין. והכי משמע בגמרא דלא בעינן כפועל בטל אלא בדלית ליה עיסקא אחרינא דוקא דהא ר"מ אחנוני קאי דסתם מתני' כר"מ וגם ברייתא אחנוני שנזכר במתניתין קאי ושפיר דייקינן דדוקא בחנוני וכיוצא בו דלית להו עיסקא אחרינא בעינן שכרו בכל יום ויום ומש"ה תנן חנוני ולא תנן מתעסק אבל לאידך פירושא דוה"מ חנוני וכו' קאי לאי בעי למיפסק לכולי יומי שותפותא וכו' מנ"ל לדיוקי דבחנוני דוקא איתמר אי פלגא באגר וכו' הא מימרא דרבא דאי שקיל פלגא באגר וכו' לאו אחנוני איתמר אלא סתמא. ועוד יש הוכחה זה מדאמרינן בגמרא גבי מותר שליש בשכרך דכל דיהיב ריש עגלא לפטומא שרי ומשמע דאפי' אין לו עסק אחר שרי ולא מפליג בין אם שוה הראש כשתות הריוח או פחות: נשאר עדיין לפרש מאי נקרא אית ליה עיסקא אחרינא מדפשטא דגמרא גבי מותר שליש בשכרך משמע דדוקא היכא שהעסק שהיה לו ועסק זה שקבל שניהם ממין אחד וכדקאמר כדאמרי אינשי גביל לתורי וכ"נ שהוא דעת סמ"ג שכתב במ"ע סימן פ"ב אבל באדם שיש לו עסק משלו כיוצא בזה שנותנו לו א"צ כ"כ וכו' אבל מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו וה"מ בחנוני וכו' אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קא מבטל ליה מיניה לא בעי באגריה כולי האי משמע דאפי' יש לו עסק אחר אע"פ שאין ממין זה שרי וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ו מה' שלוחין וכ"נ מדברי רבי' ירוחם אבל רבי' שכתב אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא וכו' כגון רועה שיש לו בהמות וכו' נראה שדעתו כדעת סמ"ג וכדמשמע מפשטא דגמ': ופירוש מותר שליש בשכרך שהזכרתי לעיל לרש"י היינו ששם עגל בדמים וא"ל מה שיהיה ריוח יותר על שליש דמיו של עכשיו יהיה שלך והשאר נחלוק וכ"ת מה בין זה לתרי תילתי באגר וכו' כבר תירצו תלמידי הרשב"א דשאני התם דדבר מצוי שיהיה בו ריוח ואיזה ריוח שיהיה בו שקיל מיניה אבל הכא איכא רווחא ולא שקיל מיניה ואפשר שלא יהיה שם מותר ומש"ה לא סגי אלא בדאית ליה עיסקא אחרינא וכפירש"י משמע מדברי רבינו ירוחם: והרמב"ם כתב בפ"ו מה' שלוחין וכן אם א"ל מכל הריוח יהיה לך שלישיתו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר וכתב בעל התרומות בח"ג שזה שכתב הרמב"ם וכן אם א"ל כל הריוח יהיה לך וכו' היינו ההוא דמותר שליש בשכרך וקשה לי ע"ז דמותר שליש האמור בגמ' מורה על ריוח הנמצא יותר על שליש לא על השליש עצמו ועוד דאם כן היכי אמר שמואל לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן דגם בתרי תילתי באגר וכו' שייך למיפרך לא מצא ריוח ילך לביתו ריקן ותמהני על רבינו למה השמיט הא דמותר שליש בשכרך:
ה סָעִיף א ולענין נותן עסק לחבירו סתם ולא רצה לתת לו כפועל בטל ואם היה לו עסק אחר לא רצה לתת לו דינר לכל ימי השותפות כתב הרמב"ם בפ"ו מה' שלוחין שי"א שאם היה ריוח יחלקו בשוה כלומר ואם היה הפסד לא יפסיד המתעסק אלא שליש וטעמייהו משום דמשמע להו דכי אמר רבא אי פלגא באגר וכו' מדינא קאמר דהא פלגא פקדון הוא ומאי דאמר אי תרי תילתי באגר וכו' לאו מדינא קאמר אלא משום תנאה וכתב הרמב"ם שדעת זה טעות הוא ותלמידי הרשב"א כתבו בשם הרמב"ן איפכא דחולקין בהפסד ואם היה שם ריוח יטול המתעסק שני שלישים משום דמשמע להו דכי אמר רבא פלגא בהפסד וכו' מדינא קאמר דהא פלגא מלוה ומאי דאמר אי פלגא באגר וכו' לאו מדינא קאמר אלא משום תנאה וכ"כ רש"י בהמקבל (קד.) גבי הא דאמר רבא חדא עיסקא ותרי שטרי פסידא דב"ה וכן דעת הרא"ש בהמקבל עלה קנ"ג ד"ד. וכ"נ שהוא דעת הרי"ף ממ"ש בהמקבל גבי הא דאמר רבא חדא עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה וכו' וכ"כ בעל נמק"י בהמקבל אהא דאמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון שדעת זו הוא דעת הרמב"ן ונראה שכן דעת האחרונים הרשב"א והרנב"ר ז"ל ומיהו מ"ש שכ"נ שהוא דעת הרמב"ם ליתיה כמבואר מדברי הרמב"ם בפ"ו מה' שלוחין. וכן דעת סמ"ג במ"ע סימן פ"ב וכן נראה שהוא דעת הראב"ד. אבל הרמב"ם סובר דלעולם יד המתעסק על העליונה וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב ותקנת חכמים הוא למי שנותן עסק לחבירו סתם וכו' שיקח המקבל חצי הריוח וכו' או שלוקח שני חלקי הריוח וכו' משמע מלשונו דבמתעסק תליא מילתא ותמהני שזה כנגד דעת הרא"ש בהמקבל וצ"ע ובעל התרומות בח"ב כתב בשם הראב"ד שאם אמר לחבירו הילך מעות למחצית שכר ולא פירש יותר אם יש מנהג ידוע באותו מקום הולכין אחריו ובלבד שלא יהא איסור באותו מנהג ואי ליכא מנהגא מסתבר לן דיד בעל המעות על העליונה שאם יש ריוח בשעת חלוקה אינו נותן לו שכר עמלו שהוא אומר לו אילו היה הפסד הייתי מקבל שני חלקים עלי ואם יש הפסד ורואה ששני חלקי ההפסד גדולים ממחצית השכר אומר לו שכרך אתה נוטל ותטול חצי ההפסד מפני שהעסק בחזקת בעלים הוא ויתרון חלק ההפסד שהוא נוטל משום שכר המקבל הוא ואם בא השכיר להוציא שכר מרובה מן השוכר עליו להביא ראיה ועוד שהרי רשות ביד בעל המעות להתנות בכל תנאי שירצה ועכשיו שלא התנה בתחלה מתנה בסוף עכ"ל ותלמידי הרשב"א בפ' המקבל כתבו סברת הראב"ד ודחו אותה משום דאפי' תימא דאו האי או האי במשמע הוה לן למימר דליהוי יד מקבל על העליונה משום דתפיס וכ"כ הרא"ה ז"ל. ומ"מ מ"ש רבינו ותקנת חכמים הוא למי שנותן עסק לחבירו סתם שיקח המקבל וכו' יש לדקדק בו דלא אשכחן בשום דוכתא דתיקון הכי וצ"ל דסובר רבי' דכי אמר רבא אי פלגא באגר וכו' ואי פלגא בהפסד וכו' תקנת חכמים כך הוא ומכח תקנת חכמים דן כך רבא כלומר דכיון דרב עיליש גברא רבה הוה ומפרשינן לשטרא בענין דליהוי כמו שתקנו חכמים ואף ע"פ שכתב הרא"ש בהמקבל עלה קמ"ג ד"ד דהא דאמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד היינו לפי שהיה כתוב בשטר פלגא באגר והפסד ולא פירש השכר י"ל שהרא"ש כ"כ לומר שאם לא היה כתוב כך בשטר הו"ל לרבא לומר שיתן שכר טרחו כפועל בטל ודברי רבינו הם במי שאינו רוצה ליתן שכרו כפועל בטל דיינינן ליה כתקנת חכמים דעיסקא פלגא פקדון ודרי פלגא בהפסד ובריוח יטול שני שלישים כההוא דאמר רבא אי פלגא בהפסד וכו' א"נ פלגא מלוה ושקיל פלגא רווחא ולא דרי בהפסד אלא שליש וכדאמר רבא אי פלגא באגר כו' ובהא ודאי לכאורה פליג רבינו עם הרא"ש דלהרא"ש לעולם חולקין בריוח ובהפסד לא דרי מקבל אלא תילתא וכמ"ש לעיל בסמוך: ולענין שנים שנשתתפו כלומר שכל אחד הביא מעותיו ונשתתפו והאחד לבדו מתעסק בהם להרמב"ם בפרק ו' מה' שלוחין דינו שוה להיכא שכל המעות של האחד והאחר מתעסק בהם וזה לגבי המעות ששם אותו שאינו מתעסק שדינה פלגא מלוה ופלגא פקדון וצריכין לחלק ריוח והפסד המעות ההם ע"פ הדרכים שנתבארו דאילו לגבי המעות ששם המתעסק כמו שירצו לחלק יחלקו ואין בהם בית מיחוש דכיון שבעל המעות עצמו מתעסק בהם לא שייך בהו רבית אבל לסמ"ג במ"ע סימן פ"ב ולהרי"ף בשערים כיון שכל אחד הביא חלק מעותיו אע"פ שהאחד לבדו מתעסק בהן אין זה קרוי עסק אלא שיתוף וחולקין הריוח והפסד באי זה ענין שירצו ואין חוששין משום רבית וא"ת אם כן ר"א מהגרוניא אמאי קאמר מאי אמרת טרחנא טפי פורתא אמרי אינשי אריסא למארי ארעא משתעבד ותיפוק ליה דשותפות נינהו ולית ביה משום רבית וי"ל דס"ל דכי אמר ר"א מאי אמרת טרחנא טפי פורתא לא מטעם רבית אמר כן אלא משום גזל שהאריס היה עוסק בחלק מעותיו של רבי אליעזר בחנם ולהכי א"ל דאריסא משתעבד למארי ארעא ואין בו משום גזל ויישוב עובדא דר"א מהגרוניא לדעת הרמב"ם כתבתי בפ"ו מה' שלוחין בביאורי להלכות הנזכר. ודע דאף ע"ג דלהרמב"ם שיתוף ממון כל שהאחד לבדו מתעסק מיקרי עסק ויש בו משום רבית מ"מ דמי למאן דאית ליה עיסקא אחריתא שהרי הוא מתעסק במעותיו גם כן ואפי' לא שם אלא דינר לאלף מיקרי אית ליה עיסקא אחריתא וכן כתב הרמב"ם בפירוש משנת אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכ"כ רבינו ירוחם בנ"ח. דין הנותן לחבירו מנה שיתעסק בו לתועלת המלוה עד שיהיה ב' מנים ומשם ואילך יהיה כל הריוח ללוה כתבו רבינו סימן קס"ה ושם כתבתי אם עושה אדם עסקו מלוה או פקדון:
ו סָעִיף א כתב הרמב"ם [וכו'] בפ"ו מהלכות שלוחין וטעמו לפי שאינו נושא שכר על שמירת הממון אלא על שמתעסק בו והראב"ד מדמה ליה לשוכר שאף ע"פ שאינו נוטל שכר על שמירתו מ"מ בההיא הנאה דמשכח בהמה לעשות בה מלאכתו חשיב כאילו נוטל עליה שכר ה"נ בההיא הנאה דמשכח זוזי למעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתה ובהג"א בהמקבל עלה קנ"ג ד"ד כתוב בשם ר"ח ורבינו ברוך כדברי הראב"ד וכן דעת המרדכי בריש המקבל ובעיטור באות כ"ף שער כיס. ובפלגא פקדון הוה ליה כמלוה ומיחייב בכל אונסא כדאיתא בהאיש מקדש (מו:) לאפוקי מדר' מתתיא גאון וממר עוקבא שמעון קיירא דאמר לא מיחייב אלא בגניבה ובאבידה: ב"ה וכיון דכמה רבוותא מסייעי להראב"ד נקטינן כוותיה: כתוב במרדכי פרק החובל שאם הלוה ראובן לשמעון מעות לזמן קצוב ואחר הזמן אמר המלוה ללוה יהיו בידך למחצית שכר שהמתעסק חייב באונסין כמו שהיה חייב מתחלה:
ז סָעִיף א כתב הריב"ן שמותר ליתן עיסקא וכו' ור"י אוסר וכו' כלומר אא"כ אחריות אונסין וזול על שניהם שיהיו שוים בשכר והפסד ולא שיהא הנותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כמו לדברי הריב"ן תוס' שם (ע.) ובהגהות פ"ח מה' מלוה וכ"כ בסמ"ג ובהגהות מרדכי גבי אי תקפה ברשותך וכו' ובעלה קמ"ד ד"ד ומדברי הרמב"ם בפרק הנזכר משמע דס"ל כר"י שכתב אין מקבלין צאן ברזל וכו' לפיכך אם קבל בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו וכו' הרי שהצריך שיקבל עליו הנותן ג"כ אחריות דאונסים ולא סגי ליה בקבלה יוקרא וזולא וזה ודאי כשחולקים בענין שאין המקבל נוטל ריוח יותר מהנותן דאילו נוטל ריוח יותר מהנותן או נותן לו שכרו כפועל בטל פשיטא שא"צ לקבל עליו הנותן אלא אחריות חצי הצאן וכמו שנתבאר בסמוך וכתב מהר"י קולון בשורש קי"ט דאפי' ריב"ן לא שרי אלא בעיסקא דשייך בה יוקרא וזולא וגם הוא עומד בעין בחזקת הבעלים שאין המקבל רשאי להוציאו כדאמרינן בריש המקבל (בבא מציעא קד:) אלא להחליפה בסחורה אחרת אבל הנותן לו מעות אפי' היה למחצית שכר כדין עיסקא כיון דלא שייך בהו קבלת זול וגם כי להוצאה ניתנה מודה הריב"ן דאסור אם לא יקבל עליו המלוה כל אחריות אונסין לאפוקי מהמנהג לומברדיא"ה שנותנים מעות להשתכר והמלוה אינו מקבל אחריות אלא דאש ושבים דוקא דהא פשיטא דאפי' לריב"ן אסור: כתב בעל התרומות בח"ד כדברי הריב"ן ולפי דרכו כתב דאי א"ל בעל העסק למקבל אי מפסדת בחובות כולה פסידא דידך ואי מתעסק במשכונות ומפסדת כולה פסידא דידי ואי רווחת שקלת פלגא מותר בחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך וכו' והוא מפרשה ע"ד עסק שלא כפירש"י והתוס' עלה הנזכר ומ"מ הדין דין אמת ולא מטעמו אלא מההיא דהגוזל וכמ"ש רבינו בסמוך בשם התוס': כתבו התוס' (סח.) שהנותן עגלים סתם לחבירו ולא שם אותם בשעת נתינה מסתמא מקבל עליו אחריות ואם שמו אותם בשעת קבלה מסתמא מקבל עליו אחריות כמו בשאר עיסקא :
ח סָעִיף א כתבו התוס' מותר ליתן עיסקא למחצית שכר וכו' ולמדו כן מדאמרינן הנותן מעות לשלוחו ליקח חטים ולקח שעורים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע בהגוזל קמא (קב.) וכתבו סמ"ג במ"ע סימן כ"ב. וכתבו בתשובה דשייכי לספר משפטים סימן כ"ט שיתנה שאם יצטרך להוציא המקבל מן המעות לצרכו יחזיר בקרוב אחרות ויזכה אותם ע"י אחר למפקיד שאם לא היו המעות בעין או בחובות או בסחורות היאך יתן רבית על מה שהוציא ואם לא לקח רשות להוציא כשיצטרף הרי שלח ידו בפקדון והרי הן מלוה עליו וכן מצאתי כתוב בספר אחד לא ידעתי אכנה שיתנה שאם יוציא וכו' יזכה לו על ידי אחר ואם חושש פן יהתל בו הנפקד ויוציאם לצרכיו ויתן לו רבית מחובותיו יקח אמונתו שאם יוציא מהם שיחזור בקרוב ויזכה לו על ידי אחר והר"ן בתשובה סימן ע"ג כתב דאין ראיות התוס' ראיה שכבר פירשו המפרשים דפחתו פחתו לו דהאי ברייתא כיון דאוקימנא כרבי יהודה דלא קני להו בשינוי אין מטילין עליו אלא פחת דידו על התחתונה להפסיד שכרו ומעתה לפ"ז אין כאן ראיה (שלפי') שמקבל עליו אחריות כל הקרן שיהא מותר לתת מן הריוח למפקיד כלום אלא שהם ז"ל נקטו ברייתא כפשטה דאם פחתו פחתו לו לגמרי דמשום טעמא דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי חייב לגמרי באחריות הקרן ולפי זה יפה דנו: וכתב דמשום דא"ל שאם ישנה יהא כל האחריות עליו הוא שמותר לו לשנות מפני שכבר הרשהו לשנות אף ע"פ שהשינוי נעשה מדעתו של בעל הבית אין כאן משום רבית כיון שאם לא היה משנה המקבל מדעתו לא היה הפחת ברשותו אבל אם לא היה אומר ב"ה כן לא היה רשאי לשנות ואיסורא דאורייתא עביד אם היה משנה:
ט סָעִיף א כתב ה"ר ישעיה שלא התירו וכו' ומדברי מהרי"ק בשורש קי"ט משמע דלא אסור רבינו ישעיה אלא כשהנותן מקבל עליו אחריות דאונסין ולא דגניבה ואבידה אבל אם מקבל עליו אחריות גם מגניבה ואבידה מותר לקצוץ וכדמשמע מתשובת מהר"ם שכתב המרדכי המתחלת וששאלת על הבחור שהלוה לך מעות וכו' ואין נראה לי דכיון דהר"ר ישעיה לא אסר אלא משום דמיחזי כמלוה ברבית אפי' קבל אחריות דגניבה ואבידה אכתי מיחזי כמלוה ברבית ואיפשר דגם מהר"ם יודה בכך ומ"ש באותה תשובה ואף ע"פ שהבחור קבל עליו האונסין כיון דאחריות גניבה ואבידה עליך אסור לא כתב כן אלא כי היכי דליהוי רבית קצוצה אבל אה"נ דאפי' קבל עליו הנותן אחריות דגניבה ואבידה אסור משום דמיחזי כמלוה ברבית : כתוב בתשובות הרא"ש כלל פ"ח על ראובן שנתן לשמעון מנה בתורת עיסקא לקנות בהם חטים שיש לו קנויות משער הזול ויהיו ביניהם שתחלת עיסקא זו באיסור היתה שמכר לו החטים בפחות מן השער כדי שיתן לו מעות וגם לא נתן לו שכרו כפועל בטל הילכך לא יטול שום ריוח ונ"ל שמ"ש שלא נתן לו שכרו וכו' לא סגי האי טעמא לומר שלא יטול שום ריוח דהא אי ס"ל כמ"ש לעיל דמשמע מדברי רבינו ירוחם ורבינו אף ע"פ שלא א"ל מעיקרא שיתן שכרו אם לבסוף נותן שכרו כפועל בטל שרי ה"נ דכוותיה ואפי' תמצא לומר דלא ס"ל הכי מכל מקום הוה ליה למימר דלישקול נותן מיהא תילתא וכמ"ש הוא עצמו בהמקבל עלה קנ"ג אלא ודאי אם היה נותן לו עיסקא סתם הוה שקיל הנותן ריוח באחד מהדרכים הנזכר או שיתן שכרו כפועל בטל ושקיל פלגא או לא יתן שכרו ושקיל תילתא אבל מפני שהיתה תחילתה באיסור אין לה דין נותן עיסקא סתם אלא דין נותן עיסקא באיסור ואילו היה מתנה לתת לו שכרו כפועל בטל היה מתבטל קצת מן האיסור והוה שקיל פלגא רווחא דארווח ממה שהיה בשער השוק בשעה שנתן המעות כמו שנמכרו ומכיון שלא התנו אלא באיסור לא יטול ריוח כלל דלא דמי לנותן עיסקא סתם ורבינו בסימן זה לקמן כתב כדברי הרא"ש שאסור למקבל ליקח הפירות כמו שקנאם אם עכשיו שוים ביוקר ולמד כן בכ"ש מדין אחר שנזכר בגמ': כתוב בעיטור באות כ"ף שער כיס והאי עיסקא דנהגו בה עתה ויהבי ליה זוזי ומנו לרווחא דכל שתא בכך וכך זוזי ומטי לבעל הממון פלגי רווחא מזבין ליה ניהליה בבציר פורתא כגון דמטי ליה פלגא רווחא י' זוזי ומזבין ליה (י') ויהיב ליה י' דינרים בכל שתא ואי ליכא רווחא אלא י' בלחוד יהיב ליה ניהליה וא"ל אי אמטו לך פסידא תימא לי ואנא אהדר לך א"נ ליהוי בידך האי עיסקא עד דשלם פסידא ואמרינן ליה בההוא הנאה דפטר ליה משבועה מותר ומסתברא דקרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וקרוב אני לומר דרבית קצוצה הוא דשכר מעותיו עומד ונוטל בכל שנה ומי יימר דהוי רווחא וכו': ב"ה ועיין לקמן בסימן זה גבי הנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הריוח עם הקרן: הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתיים או שלשה שנים ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך לשנה כתוב בהגהות מרדכי דקידושין דאם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן הרבית חייב להחזיר אבל אם היה מתעסק והולך כפי תנאי הראשון ופרע מריוח שהרויחו הנכסים כיון דמעיקרא לאו בתורת איסור אתא לידיה שדינן אנאמנותיה ואומרים לו אם דומה לך שחצי ריוח המעות לשער המועט והברור עלה למה שהתנית עמו ליטול הריוח ואין משביעין אותו אלא אמרינן לו זכור דאנאמנותך סמכינן שהרי לא נתן המלוה מעותיו מידו לשם נשך מתחילה ואין כאן לאו דאל תתן נשך וכן כתב המיימוני וז"ל הורו רבותי שהמלוה לחבירו ולאחר זמן תבעו חובו וא"ל הלוה דור בחצרי וכו' הרי זה אבק רבית לפי שלא קצב מתחילה ה"נ דעתיה אהיתירא הוה בשעת הלואה ע"כ ודעת זו דרבותיו של הרמב"ם כתבתיה בסימן קס"ו וכתבתי גם דברי החולקים עליה וצ"ל דלא ס"ל למרדכי כרבותיו של הרמב"ם לגמרי דאם כן אפי' הוציא הלוה בהוצאותיו לא הוי רבית קצוצה ולא הביא דבריהם אלא ללמוד דיש לחלק בין היכא שבאו מתחילה המעות לידו בתורת היתר להיכא שבאו לידו באיסור מיהו החילוק לאו בגוונא דמחלקי ליה רבותיו של הרמב"ם וכתב מהרי"ק בשורש קי"ט על דברי המרדכי דמשמע לכל מבין דאף על פי שחצי האחריות על המלוה קא אסר משום רבית קצוצה אם הוציא המעות בהוצאותיו אפי' באו המעות לידו מתחלה בהיתר: (ב"ה) ומ"ש דאין משביעין אותו הטעם פשוט מפני שאינו טענת ודאי ומיהו אם רוצה להחרים חרם סתם רשאי: כתב בעל התרומות בח"ג ישראל שהלוה לחבירו מנה לכל הנאתו אלא שהתנה עמו שיסלק מעליו מעל אותו מנה מס המלך המגיע עליו מסתברא דאסור אבל אם יאמר לו אלוה לך מנה ואם תרויח בהם תפרע תחלה מהריוח מנת המלך והמותר יהיה שלך ואם לא יזדמן בהם ריוח אפרע מנת המלך משלי מותר ובתשובות הרשב"א סימן ז' כתוב דהיכא דקיבל עליו הלוה בשעת הלואה לסלק מעל הממון ההוא כל מס שיוטל דלא הוה אלא אבק רבית לפי שלא היה המלוה חייב כלום בשעה שחייב עצמו הלוה ולא עוד אלא שאיפשר שלא יבקש המלך מס כל אותם השנים ואע"פ שהמלך עשוי לבקש בכל שנה ושנה כיון שאיפשר כן ואפשר כן הו"ל צד אחד בריבית ואינו אלא אבק רבית: וכתב עוד בתשובה שאם גבאי המס מעידים שקבלו המס מיד הלוה והמלוה טוען משלי פרע או משלו פרע ופרעתיו ישבע המלוה היסת ואם המלוה כופר בלוה ואומר שלא פרע בעדו המס לדעת ה"ר אפרים דס"ל דבאבק רבית מחשבים ומנכים ה"נ מנכים ואם אין שם אלא גבאי אחד נשבע המלוה בנקיטת חפץ וגובה כל חובו ע"כ ודבר ברור הוא דתשובה זו בשיש שטר ביד המלוה הוא וכן מבואר בתשובה הנזכרת: כתוב עוד בתשובה הנזכרת על הלוה שקבל עליו בשעת הלואה בשטר לפרוע מס המוטל על הממון ולזון ולפרנס היתומים וכשבא היתום לתבוע חובו טען הלה שינכה מה שנתן לו ממזונות וכו' והיתום טוען שהוא קבל ממנו דבר שהיתום נאמן ואפילו א"ל אישתבע לי לא משגחינן כו': כתוב עוד בתשובה הנזכרת בשם הרמב"ן שאם א"ל הילך ק"ק זוז מעכשיו כדי שיפול תחתיו לאומנות המלך שהיא עליו בשוה ש' ומשום דמקדים ליה פרע במקומו יותר אסור אבל אם א"ל פרשני מן האומנות מותר דילמא מפייס ליה בשוה ק"ק או בפחות מכן: ע"ש האומר לחבירו מנה לי בידך מרבית קצוצה שגבית ממני והלה אומר להד"ם משביעין את הנתבע היסת ולא אמרינן כיון דלדברי התובע הוא רשע אינו נאמן בשבועה: ב"ה ועיין בסוף סימן קס"ט: כתב בסמ"ג מל"ת סי' קצ"ג בשם רבינו יעקב שהמקבל מעות לחצי ריוח וכופר ואומר כי מלוה ברבית היא אף על גב דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע: ב"ה בתוך תשובות הרשב"א סי' תרפ"ו בדפוס על ראובן שמוען על שמעון הלויתיך שני ליטרין לשנה להוסיף לי ליטרא שלישית אם תרויח יותר מליטרא ואם תרויח פחות מכן תתן לי כל הריוח כדי שלא יהיה רבית ושמעון משיב הלוית לי עבור להוסיף לך ליטרא ג' בלא תנאי ברבית קצוצה פסק ר"ת דכל כי האי גוונא נאמן כיון דמצי למעבד בהיתירא ע"י עכו"ם לא היה מלוה באיסור דלא שביק היתירא ואכל איסורא כדאמרינן (גיטין לז:) גבי פרוזבול עד כאן לשונו: בתשובות הרשב"א סי' ק"ב ראובן משכן ביתו לשמעון באלף זהובים לה' שנים ונתן ללוי ת"ק זוז וקבל עליו לשחרר לו הבית מיד שמעון מכאן ועד זמן המשכונא והשיב דאסור ולא שריא מטעם יפייס את שמעון בפחות: כתוב במרדכי פרק איזהו נשך שהשיב מהר"ם וששאלת על הבחור שהלוה לך מעות ואתה נותן לו הוצאה והוא חוזר עם בנך אם מתחלה היה התנאי כך ביניהם אע"פ שהוצאה היית נותן שהיה חוזר עם בנך כלומר אע"פ שאפי' שלא היה מלוה לו מעות היה נותן לו הוצאה בשביל שחוזר עם בנו אפ"ה מאחר שהתנו שיתן לו מעות ויחזור עם בנו והוא יתן לו הוצאה אסור וכיוצא בזה ראיתי שהשיב הריב"ש. ומכאן יש ללמוד להני בעלי בתים שלוקחים בחורים לשרתם בחנות ונותנים מעותיהם לבעלי בתים ומתנים עמהם שיתנו להם כך וכך חלף עבודתם ומעותיהם שאסור. וסיים הר"מ בתשובתו אבל אם כך הוא שנתן לו הקרן במתנה גמורה שאם תרצה לעכבו הרשות בידך כה"ג מותר עכ"ל כלומר וקמ"ל דאע"ג דמחזי כי הערמה שודאי לא יעכב בע"ה מעותיו אפ"ה שרי ואם אומר אני מלוה לך מעותי מהיום עד יום פלוני בהלואת חן ואני אשרתך זמן כך בכך וכך מעות שתתן לי היה איפשר לצדד להתיר מיהו כל כה"ג משמע לי דמחזי הערמה וצריך יישוב שהרי כתב הרשב"א בתשובה וז"ל שאם אתה אומר כן תתנו פתח לרמאין המלוים ברבית בענין הזה וחכמים כפי מה שמותר אסרו משום הערמת רבית זה שהוא כרבית קצוצה לא כ"ש ע"כ נראה מדבריו שאין להקל בהערמת רבית וג"כ משמע מדברי מהר"ם דלא אשכח מהר"ם צד היתר אלא כשיתן לו הקרן במתנה גמורה משמע דבגוונא אחרינא אסור דאל"כ לשמעינן הא וכ"ש בנותן לו הקרן במתנה: האומר לחבירו אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו ולזמן העיכוב כך דינרים בין שהתנה בשעת הלואה בין שהתנה כן אחר שהגיע זמנו וארווח ליה זימנא אחרינא ושאם לא יפרענו לזמן ההוא נתחייב לו מעכשיו בכך דינרים כתב בעל התרומה בח"ד דשרי וכ"כ ן' מיגאש וכתב רבינו ירוחם בני"ו בשם ספר התרומה שאף על פי שמן הדין מותר מ"מ אסור לעשות כן מפני הערמת רבית וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן תרנ"ח וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן רכ"א וקע"ה: ודע שאע"פ שהרשב"א דעתו לאסור בזה סימן תתקפ"ט כתב להתיר באשה שנתחייבה לפרוע לחתנה נדונית בתה לזמן פלוני ואם תעכב מלפרוע תוסיף לו על סך הנדוניא על כל כ' דינר מהם ו' פשיטים בכל חדש דשרי ולא דמי להא דתנן (ב"מ ס"ה.) מרבין על השכר ואין מרבין על המכר דהתם כיון שהוא לוקח קרקעו של זה וחייב ליתן לו דמיו עכשיו והוא אומר לו אם מעכשיו בכך ואם לזמן פלוני בכך וכך נמצא זה כאגר נטר לי אבל זאת שנותנת לו בתה ועוד נתנה לו נדונייתא עמה מאי אגר נטר איכא הכא הא למה הדבר דומה למי שנותן מתנה לחבירו ואומר לו אני נותן לך כך וכך לזמן פלוני ואם לא אתן לזמן פלוני עוד אני מוסיף כך וכך עכ"ל: ומ"מ מ"ש בהגהות דמרדכי דמציעא טופס שטר בשם הר"י דאורליאנ"ש נ"ל דלכ"ע אסור דכיון שחייב עצמו ליתן לו כך בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו אין לך הערמת רבית גדולה מזו שהרי מעלה לו שכר מעותיו הבטלות אצלו מידי שבת בשבתו ולא דמי לאומר אם לא אפרעם נתחייבתי מעכשיו בכך דינרים דלא מחזי כולי האי והרשב"א כתב על תנאי כיוצא בזה הרי זו רבית גמורה ולא תהא כזאת בישראל: וכתב ע"ש רבינו ירוחם דה"ה במלוה על המשכון ואומר אם לא אפדנו לזמן פלוני יהיה שלך כל ששוה יותר על החוב אסור משום הערמת רבית ובנ"ל כתב דין המשכון להיתר כדינו ולא הזכיר חומרת האיסור ונראה שסמך על מ"ש בני"ו: כתב הריב"ש בתשובה סי' שנ"ח על ראובן שמכר סחורה לשמעון בששים זהובים שקבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים וקנו מידו ונשבע להשלים והגיע זמן ולא נתן דחייב ליתן לו המאה זהובים ואין בזה משום רבית כלל ומותר להתנות כן לכתחילה ואפילו למה שכתבתי בסמוך בשם הרשב"א דאם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך כך דינרין אסור לעשות כן מפני הערמת רבית מודה הכא דשרי דשאני הכא שלא היתה דרך הלואה אלא דרך מכירה והוא שהיתה הפסיקה על הסחורה לקבל עתה דמים ולתתה לסוף ששה חדשים בהיתר גמור אם יצא השער וקנה כפי ערך השער ואע"פ שאין לו למוכר הסחורה ההיא בשעת המכירה או בשיש לו אף על פי שלא יצא השער וכפי מה שנתבאר בסי' קע"ה: ב"ה כתוב בא"ח משכן לו משכון שוה יותר מכדי חובו וא"ל אם לא פרעתיך ליום פלוני הרי הוא שלך אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על משכון ועתה אמר אם לא פרעתי יהא המשכון מעכשיו שלך מותר כיון שלא עשו כן בשעת הלואה ממש אינו נראה ברבית אלא קנסא הוא דקניס נפשיה עכ"ל: כתוב במרדכי בס"פ המפקיד שאם הפקיד מעות אצל חבירו והנפקד הלוה לעכו"ם הנפקד הוי שואל וחייב באונסים ופשיטא שהמפקיד אין לו בריוח כלל ואם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו למפקיד אין בו משום רבית כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא בתורת מקח ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע אלא היכא דהתנה להיות רחוק להפסד וקרוב לשכר: ב"ה וז"ל הרשב"א ז"ל בתשובה אם הפקיד מעות בידו סתם אינו רשאי הנפקד ליגע בהם אם שלח יד בהם והוציאם הרי זה נעשה גזלן עליהם ואם הותירו הותירו לגזלן ואם פיחתו פיחתו לו ואם הרויח בהם לדעת להרויח לבעל המעות ולא לגזלן אם הרויח הרויח לבעל המעות ואם הפסיד הפסיד לעצמו ונפקד זה מעשיו מוכיחין שלצורך בעל המעות מתעסק בהם שהרי נתן לו מתחלה כל הריוח שהרויח בהם ובעל המעות ג"כ כיון שראוי שהרויח זה ומתעסק בהם ולא מיחה גילה דעתו דנתרצה בכך וניחא ליה שיתעסק זה במעות וירויח בהם והילכך אף כשהרויח עוד בסתם על דעת זה נתעסק בהם להרויח לבעל המעות אא"כ אמר לפני העדים לעצמו אני מתעסק באותה שאמרו בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קטז:) שיירה שהיתה הולכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד אחד והצילו כו' ובנדון שלפנינו אם אמר בפני עדים הו"ל גזלן ואם הרויח הרויח לעצמו ומ"מ נראה שאם רצה ליתן מה שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום דבית דאין כאן אגר נטר לי ולא עוד אלא אפי' הלוהו ואחר שפרעו נתן קצת ממה שהרויח אין כאן אלא רבית מאוחרת וגרוע אפי' מאבק רבית וא"ר אינו עובר עליו הלוה וכיון שכן זה שנשבע ליתן חייב ליתן לו ואין זה כנשבע לבטל אפילו מצוה דרבנן ואע"פ שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסור דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבה ומיהו זה שנשבע שיתן עד יום פלוני ועבר הזמן ולא נתן ה"ז מעוות שלא יוכל לתקן ושוב אין כאן חיוב שבועה על מה שנשבע ועבר משום שבועת ביטוי עכ"ל: המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח בכל שנה ולבסוף טוען שלא היה שם ריוח עיין משפטו בחושן משפט סי' פ"ה:
י סָעִיף א וכל דבר שנותנין אותו בתורת עיסקא שמין אותו כפי המנהג וכו' אין לפרש דה"ק שאם המנהג בענין שיש הפסד למקבל אין עושין ע"פ אותו מנהג כיון שיש בו רבית דא"כ לא היו תולין הדבר במנהג כמו שתלו אותו בברייתא שאכתוב בסמוך אלא ה"ק שאם המנהג שהמקבל מביא הפירות על כתיפו אין ספק שיביאם ולא יתן לו שכר כתף שמאחר שהמנהג כך אין כאן הפסד למקבל אבל אם המנהג שיתן הנותן שכר הכתף אם נאמר למקבל שיביא הפירות על כתפו או שיפרע שכר הכתף הרי יש הפסד למקבל משאר מקבלים:
יא סָעִיף א כגון אם נותן לו סחורה ודרך לשכור כתף וכו' זה למד במכ"ש מהדין שפסק אחר זה בסמוך:
יב סָעִיף א ואפילו היתה העיסקא בבית המקבל וכו' בעלה (סח:) תנו רבנן מקום שנהגו שכר כתף למעות לבהמה מעלין וכתבו התוס' דר"ח גריס מקום שנהגו לעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין וכו' פי' אם היו פירות כבר מונחים בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכים להביא פירות מביתו של נותן לבית המקבל כדתניא היו פירות מופקדין אצלו מעלה לו מעות עכ"ל ומשמע לכאורה דה"ק שאם הביאם הנותן כשלקחם מן השוק והפקידם בבית המקבל ואחר כך התנו זה עם זה שיקחם בתורת עיסקא אומרים אילו היה נותן זה מוליך הפירות לביתו היה צריך ליתן שכר כתף שיביאם מביתו לבית המקבל ונמצא שאם קנה הפירות בק' דינרים והיה נותן לכתף שנים הרי הפירות על הנותן בק"ב גם עכשיו שלא נתן שכר כתף נחשוב כאילו נתנו ונחשוב שהפירות קנויים בק"ב ולפי זה כי קתני דמעלין שכר כתף למעות לתועלת הנותן קאמר ולא מסתבר לרבינו לפרש כן דהא לבהמה ולהעלות ולדות לתועלת המקבל מיתני א"כ גם שכר כתף דמיתני בהדייהו לתועלת המקבל היא ומש"ה מפרש דה"ק ר"ח דאותם דינרים שהו"ל ליתן לשכר הכתף שיביא הפירות מביתו לבית המקבל ותנם למקבל שישא ויתן בהם והיה גם שכרם לאמצע והרי"ף והרא"ש גורסין כגר"ח אבל לא פירשו בו דבר ובתוספות הרא"ש מצאתי ור"ח גריס מקום שנהגו להעלות שכר כתף וכו' לבהמה מעלין וכו' פי' אם היה פירות בעל המעות נתונים בחצר המקבל ונתנן לו בתורת עיסקא מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם מה שהיה הנותן צריך להביאם לביתו של מקבל עכ"ל ופשט דבריו כפי' ראשון שכתבתי והרמב"ם בפ"ח מה' שלוחין כתב מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות העסק מעלין ויהיה כל השכר שנוטל המתעסק בשכר שנושא על כתיפו בכלל שכר המעות עכ"ל ונראה מדבריו שגורס ג"כ כגר"ח אבל מפרש דה"ק במקום שנהגו שמה שצריך לתת למקבל בשכר שנושא על כתפו מנכין אותו מהקרן וחושבין אותו עם הריוח וחולקין אותו ביניהם:
יג סָעִיף א וכ"ש אם יש למקבל סחורה וכו' זה כתב רבינו מסברא במכ"ש מדין שכתב בסמוך וגם הרא"ש כתב בתשובה כלל פ' שאסור לעשות כן שאם עשו כך לא יטול הנותן ריוח כלל וכבר כתבתי תשובה זו בסי' זה ובארתיה שם:
יד סָעִיף א הנותן לחבירו בהמה בעיסקא וכו' עלה (סט.) ת"ר השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בה סומכוס אומר באתונות י"ח חדש וכו':
טו סָעִיף א ובוולדות מקום שנהגו לחלקם וכו' ג"ז משנה שם ובמקום שאין מנהג כלל יגדלם המקבל וכו' ברייתא שם וכת"ק דרבי יוסי וכ"פ הרא"ש וכן דעת הרמב"ם בפ"ח מה' שלוחין:
טז סָעִיף א ומשם ואילך נוטל חצי השבח וכו' ברייתא שם: ומ"ש וא"צ ליתן לו שכר טרחו וכו' כך פירש"י שם. ואם בא לחלוק צריך להודיע לחבירו וכו' כלומר כשבא לחלוק בסוף ל' בדקה ובסוף נ' בגסה צריך להודיע לחבירו. ואם לא הודיעו וחלק וכו' גז"ש עובדא דרב מנשיא בר גדא:
יז סָעִיף א ובמקום שנוהגים שמגדלם המקבל הרבה וכו' גז"ש במשנה:
יח סָעִיף א וי"א שאם נוהגים שיגדלו ולדי האתונות וכו' על ברייתא שכתבתי לעיל השם בהמה לחבירו עד מתי חייב ליטפל וכו' וכתב הרא"ש בעלה קמ"ג ד"ב ואית ספרים דגרסי בה עד מתי חייב לטפל בוולדות ומיירי במקום שנהגו לגדל הוולדות ואשמועינן דאי נהיגי טפי מהאי שיעורא לאו מנהגא הוא ולא אזלינן אבתריה. אעובדא דרב מנשיא בר גדא שכתבתי בסמוך איתא בגמרא תרי טעמי חד מאן פלג לך ואידך מקום שנהגו לגדל הוא ודעת רש"י דשני הטעמים בחד גוונא מיפרשי דכל חד מינייהו מהני לפוטרו לגמרי שכך פי' מאן פלג לך מי שם לך שמא אותה שומא לא נישומא יפה וכתבו תלמידי הרשב"א שנראה מדבריו דכיון שהשומא לא נעשית כראוי בטלה דאינו נוטל בשבח כלל דהו"ל לעשות שומתו בב"ד ולהתנות כעין אותם שאמרו בבתרא (קמ"ג:) אם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא וכו' השביחו לעצמן הא לאו הכי לא וכ"כ הרמב"ם בפ"ח מה' שותפין שאם לא שם והתנה בפני שלשה הרי מחל והוולדות ביניהם בשוה כמות שהן וזהו דעת רבינו שכתב ואם בא לחלוק וצריך להודיעו וכו' אלא שהרמב"ם כתב אע"פ שלא יודיענו בשומת ב"ד של ג' סגי ורבינו הזכיר שיודיענו ונ"ל דה"ה לשומת ב"ד של שלשה כדאיתא באלו מציאות (לא:) אלא דרבינו חדא מינייהו נקט וכתבו עוד תלמידי הרשב"א אבל בתוספות אמרו דאפילו בלא תנאי כלל נוטל מחצה בשל חבירו דכיון דמתחלה בתורת עיסקא ירד בה דהיינו למחצית שכר אדעתא דהכי מטפל בריוח שיהא נוטל בה לעולם כענין זה ולא דמי להניח בנים קטנים וגדולים דמעכשיו באים גדולים לירד בחלקם של קטנים והיינו דקתני ברייתא סתמא מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו ולא מצריך לאתנויי עליה ואביי תרי טעמי קאמר ליה חד לבטל החלוקה והיינו מאן פלג לך ואידך לפוטרו לגמרי והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם יתר מכאן חלקו של ב"ה וכו' וכ"נ עיקר עכ"ל ובנימוקי יוסף נזכר סברות אלו בקצרה וכתבו עוד שם תלמידי הרשב"א דאיתא בירושלמי שהלוקח מעות להתעסק בהם לזמן והרויח ונתעסק עוד אחר הזמן ההוא במעות ובריוח דין הוא בריוח שני ממה שעולה כנגד ריוח ראשון שלשה רביעית ומחצה בשלו וחצי מחצה בשל חבירו אלא שאין נוהגים כן שאין נוטל המתעסק אלא מחצה לבד וא"כ כיון שהמנהג כך אפי' לדעת התוס' אינו נוטל חצי מחצה בשל חבירו מיהו אם שם הסחורה בסוף הזמן בפני ג' נוטל משם ואילך חצי מחצה בשל חבירו לכ"ע והיכא דבסוף הזמן היו ביד המתעסק מעות שאינם צריכים שומא ונתעסק בהם סתם איפשר דאפי' להרמב"ם נוטל חצי מחצה בשל חבירו דע"כ לא הצריך הרמב"ם שיבא לפני שלשה אלא כדי לשום דבר הצריך שומא אבל לא להתנות בפניהם שהרי לא הזכיר לשון של תנאי כלל ואם כן בדבר שא"צ שומא שלשה מאי עבידתייהו אבל אין נראה כן מדברי תלמידי הרשב"א שכתבו שם בשם הרמב"ם שאם לא שם והתנה בפני שלשה הרי מחל וכ"נ מדברי רבינו שכתב ואם בא לחלוק צריך להודיע לחבירו:
יט סָעִיף א הנותן עיסקא לחבירו וכו' בעלה ס"ח לית הלכתא כשטרי מחוזנאי דזקפי רווחא אקרנא וכתבי וכו' וכתב רבינו ירוחם בחלק ד' שאם כתב בפירוש בשטר דאי א"ל דלא הוה בהו רווחא מאמין אותו מותר ופשוט הוא: (ב"ה) וכתב הריטב"א ומסתברא דאי מניח שטרא ביד שליש תו ליכא למיחש למידי ושרי:
כ סָעִיף א וכן לא יכתוב עליו שטר חוב כלומר אפי' מהקרן לבדו משום דכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא הו"ל כולו מלוה ואם היה נפסד הכל היה יכול זה לגבות כל הקרן הכתוב בשטר הילכך לא יטול שום ריוח: והרמב"ם בפ"ה מהל' מלוה כתב דין זה ולא נתן טעם זה שנתן רבינו אלא כטעם הדין הראשון שהוא שמא ימות ויפול לפני היורש ויגבה בו את הרבית כלומר דשמא יהיה הפסד בעסק והוה ליה לבעל המעות להפסיד מחצה והיורש אינו יודע התנאים שביניהם וגובה כל השטר ואינו מפסיד כלום ומשמע לי מדבריו דאה"נ שנוטל ריוח כפי מה שהתנו שהרי לא אסרו אלא כדי שלא יטול היורש רבית הא אי לאו האי חששא מותר היה ורבינו איפשר דמשמע ליה דרבותא אשמועינן הרמב"ם דאפילו לא יגבה אלא קרן איפשר שהיה בו איסור אבל פשיטא שאינו גובה ריוח כלל וצ"ע:
כא סָעִיף א ואם כתוב בשטר פלגא באגר וכו' (עלה עח:) בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר ובהפסד אמר רבא רב עיליש גברא רבא הוא וכו' זו היא גירסת רש"י ומשמע מפירושו דברב עיליש הוה תליא מילתא לברור וכבר הקשו התוס' וכי שוטה היה הנותן לתלות בדעתו של מקבל דכשיראה הפסד יאמר אני רוצה פלגא באגר וכשיראה ריוח יאמר אני רוצה פלגא בהפסד ותירצו דשמא זמן קבוע היה להם שתוך אותו זמן יברור רב עיליש אי זה מהם שירצה א"נ רבא היה תמיה על לשון השטר דאי פלגא באגר הו"ל לכתוב תרי תילתי בהפסד וכו' ומדברי רש"י משמע דכי אמר רבא אי פלגא באגר וכו' ואי פלגא בהפסד וכו' דינא קאמר ולא כתירוץ שני שכתבו התוס' ורבי' כתב כאן כגר"ח שכתבו התוספות שהוא פלגא באגר והפסד ועכ"ז מפרש כמו בגרש"י דמשום דגברא רבא הוא פירושו דפלגא נמי אהפסד וי"ו דהפסד היא במקום או וה"ק יטול פלגא באגר וממילא משמע דדרי מארי עיסקא תרי תילתי בהפסד או יתן בהפסד פלגא אם ירצה וממילא משמע דשקיל בריוח תרי תילתי ולא כמו שכתבו התוספות לגר"ח דהכי קאמר יטול פלגא באגר ובהפסד ישלם שני שלישים דפלגא לא קאי אלא אבאגר ולא אהפסד:
כב סָעִיף א אבל באיניש אחרינא דלא איתחזק בהכי כתב הרמ"ה וכו' חילוק זה לא ראיתיו בשום פוסק אך מילי דסברא נינהו וראויין היו ליאמר מפי אומרן ונמק"י חילק בין גברא רבא לאיניש אחרינא בגוונא אחריתי דבאיניש דעלמא אי קדים מארי עיסקא ותפס לא מפקינן מיניה דאבק רבית הוא אבל בגברא רבא כיון דפשיטא לן דלאו באיסורא אתני אע"ג דתפס מפקינן מיניה ודעת זו כתבה בעל התרומות בח"ב בשם הראב"ד וכתב עוד נמק"י דאע"ג דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה היכא דכתיב פלגא באגר ובהפסד באיניש דלאו גברא רבא הוא דיינינן לזכות בעל השטר שהוא מרי עיסקא דלדונו לזכות המתעסק אין לשון השטר מספיק דצריך להוסיף בו תרי תילתי: ואם כתוב בשטר או פלגא באגר ותילתא בהפסד או פלגא בהפסד ותרי תילתי באגר כתבו תלמידי הרשב"א בהמקבל בשם הרא"ה דיד המקבל על העליונה משום דתפיס ושלא כדברי הראב"ד דאמר דיד בעל הממון על העליונה וכמו שכתבתי לעיל: ולענין אם התנו על חלוקת הריוח ולא הזכירו ההפסד הנה הרמב"ם בפ"ז מהלכות שלוחין כתב דעת רבותיו ודעתו וביארתי טעמם יפה בביאורי ההלכות ההם. ותלמידי הרשב"א כתבו שהרמב"ן סובר דלעולם אזלינן בתר חלק המלוה ונמצא לפי זה שנוטל המתעסק בריוח יותר על חלקו הראוי לו שליש ריוח הנוגע לחלקו והילכך אם התנו שיפסיד המתעסק הרביע והרויחו נוטל שליש בריוח שאם ד"מ הרויח כ"ד נוטל ששה שהם הרביע ועוד שליש חלקו שהם שנים הרי ח' שהם שליש כל הריוח וכ"כ רבינו בסמוך בשם הרמ"ה ודעת סמ"ג בסימן פ"ב מ"ע שלא כדברי זה ושלא כדברי זה דגם בענין זה החצי מלוה והחצי פקדון וכל מה שהמתעסק נוטל בשכר יותר מן החצי הוא לשכר עמלו שטרח בחצי שהוא פקדון וכל רבותיו שוים בדבר עכ"ל וכתבוהו הגהות בפ"ו מהל' שלוחין ודברי סמ"ג ליתנהו אלא כשהתנו שהמתעסק יטול יותר בריוח מבעל המעות אבל אם התנו שיטול בעל המעות בריוח יותר מהמתעסק לא ביאר משפטו וצריכין אנו לומר בכה"ג דלא שייך טעמא דידיה מודה להרמב"ם או לרבותיו: ולענין אם התנו על חלוקת ההפסד ולא הזכירו הריוח נ"ל שדינו שוה להיכא שהזכיר הריוח ולא ההפסד כלומר דכי היכי דמפרש התם חלוקת ההפסד כל חד כדאית ליה ה"נ יפרש חלוקת הריוח בדין זה וכן דעת הרמ"ה שהזכיר רבינו בסמוך: ואם התנו שהנותן יפסיד שני חלקים ולא יטול בריוח אלא חלק אחד ולא היה שם לא ריוח ולא הפסד והמתעסק תובע שכרו ראיתי בתשובת הראב"ד שכתב שהשיב הרי"ף ישבע המתעסק שלא היה שם ריוח ויחזיר הקרן לבעליו ולא יטול הוא שום שכר שלא עשה מה שראוי ליטול שכר אבל אם התנו למחצה בשכר ומחצה בהפסד והוא צריך ליתן לו כפועל כתב הראב"ד באותה תשובה דבין פסק עמו שכר ובין לא פסק חייב ליתן לו שכר כאילו הרויח בעסק שהיה נוטל שכרו מן האמצע והשאר חולקים עכשיו שאין שם ריוח נוטל חצי שכר מן הקרן והשאר יפסיד עכ"ל ומה שכתב בשם הרי"ף בתשובה כתבו הרי"ף עצמו בהמקבל גבי הא דאמר רבא חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה וכו' תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה שכתב ושקיל מלוה קרנא דיליה ולא שקיל לוה כלום:
כג סָעִיף א המושיב חבירו בחנות להתעסק וכו' תוספתא כתבה הרא"ש עלה קמ"ד ד"א והרמב"ם בפ"ז מה' שלוחין:
כד סָעִיף א הנותן מעות לחבירו להתעסק וכו' בהמקבל (קד:) השתא דאמרינן פלגא מלוה אי בעי למישתי בהו שכרא ש"ד רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא וכו' לא למישתי ביה שכרא והרמב"ם כתב בפ"ז מה' שלוחין ולא נהירא דדבר פשוט הוא זה כלומר ולא הוה צריך תלמודא לאשמועינן ואיני מבין על מה כתב כן רבינו דהא בהמקבל כתב הרי"ף שיש חולקים בדין זה ודחה הוא ז"ל ראיותיהם והעלה שאינו יכול לומר אתעסק בחצי שלי וכו' והביא ראיה מהא דאמר רבא להכי קרו ליה עיסקא וכו' ומאחר שיש חולקים בדבר אינו פשוט כדברי רבינו ואפי' אם היה פשוט אין כאן מקום לתמוה על הרמב"ם לומר דלא הוה צריך רבא לאשמועינן הכי דהא רבא לא אתא למימר אלא דלא מצי למישתי ביה שכרא לאפוקי ממ"ד דמצי למישתי ומיניה שמעינן דאינו יכול לומר אתעסק בחצי שלי ודע שהרא"ש השמיט דין זה ולא ידעתי למה ורבינו ירוחם בח"ג כתבו ואח"כ כתב ונראה דוקא שלא שינה אבל אם שינה שא"ל להתעסק בדבר ונתעסק בדבר אחר ואמר בפירוש לעצמי אני קונה ממחצה מלוה הכל לעצמו והוא שאמר כן בפני עדים ע"כ ועיין בח"מ:
כה סָעִיף א ואם מת ויש עדים וכו' בהמקבל (שם) רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא שאם מת לא יעשה מטלטלים אצל בניו וכתוב בנ"י בשם רבינו האי דכל היכא דאיתיה לההוא עיסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה וכן כתב הרא"ש בעלה קנ"ג ד"ד: וכתב המרדכי דאפילו מיתומים קטנים נמי שקיל ותמהני היאך אפשר למישקל מיתומים קטנים הא אין מקבלים עדים עליהם כדאיתא בסוף קמא (קיב:) : ואין ב"ח ולא האשה גובים וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' שלוחין והרא"ש בהמקבל עלה קנ"ג ד"ד והוא מדברי הרי"ף בהמקבל:
כו סָעִיף א כתב הרמב"ם (וכו') בפ"ז מה' שלוחין:
כז סָעִיף א מי שנתן לחבירו עיסקא וכו' בהמקבל עלה (קד:) אמר רבא חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה וכו' ופירש"י והרי"ף לפי דרכם דסתם עיסקא שקיל המתעסק תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד והילכך דכיון דתרי שטרי נינהו בפסידא דחד שטרא משלם בעל המעות פלגא וברווחא דאידך שטרא לא שקיל אלא תילתא ואילו הוו בחד שטרא הוה עייל רווחא לאשלומי פסידא ואם היה נשאר ריוח היה אז נוטל המקבל תרי תילתי והרמב"ם בפ"ז מה' שלוחין פי' לפי שיטתו דביד המתעסק לברור וה"נ בשטר שיש בו ריוח יטול המתעסק תרי תילתי ובשטר ההפסד לא משלם אלא תילתא ורבי' סתם דבריו וכתב יחלקו כל שטר ושטר לפי תנאם כלומר דאף אם התנו בהדיא אכתי הוה פסידא דמלוה דלעולם יפה כח הלוה מהמלוה בכל תנאי שיתנו:
כח סָעִיף א המקבל עיסקא מחבירו והפסיד וכו' בהמקבל (קה:) מימרא דרבא וכתבו תלמידי הרשב"א דאף על גב דאמרינן בסמוך רווחא לקרנא משתעבד דאי איכא פסידא ממלי ליה מיניה שאני הכא דאכתי ליתיה לרווחא הלכך אי אודעינהו וא"ל דלא בעי לאיעסוקי ביה אא"כ פליג ברווחא דינא קאמר דהא יכול למיהדר ביה ואפי' בשקבע לו זמן דמ"מ פועל הוא ויכול לחזור בחצי היום אבל התם הא איתיה לרווחא ואשתעבד ליה לקרנא דנהי דמצי למיהדר ביה דלא לאיעסוקי ביה מ"מ לאו כל כמיניה למיפלגיה לעיסקא מקמי זימניה ולא לרווחא דאיתיה דאיהו נמי לקרנא משתעבד עכ"ל. ונזכרו דברים אלו בנמק"י ועיין בהג"א עלה קנ"ג ד"ד :
כט סָעִיף א שנים שקבלו עיסקא מאחד וכו' (שם) אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי וכו' והעמידה הרי"ף בדידיע לפום מנהגם דאי שביק לההוא עיסקא לקמיה מיתוסף ביה רווחא ורש"י העמידה בשקבלו העיסקא לזמן קצוב כלומר הא לאו הכי אי בעי חד למיפלג לא מצי חבריה מעכב עליה וכתב הרא"ש כפירש"י וכתב שהוא הנכון וזה אינו ענין אלא לגבי פי' המימרא אך לענין הדין בין אם קצבו לזמן בין אם לא קצבו אלא שהסחורה אם ימתין מלמכרה עד זמן פלוני יתוסף בה ריוח גם הרא"ש מודה דחבריה מעכב עליה כדאמר בפ' כל הגט (גיטין לא:) למאי נפקא מיניה לשותפי וכתבו הרי"ף ותלמידי הרשב"א כתבו כדברי הרא"ש דכד עבוד עיסקא לזמן עסקינן ולאו דליחייב לאיעסוקי ביה אלא דלא שקיל לממוניה עד מישלם זימנא עכ"ל:
ל סָעִיף א ויחיד המקבל עיסקא וכו' עד אין בעל המעות יכול לחזור תוס' בהמקבל (קה.) והרא"ש בפרק הנזכר עלה קנ"ג ד"ד. וסמ"ג במ"ע סי' פ"ב:
לא סָעִיף א הלוקח מעות מחבירו וכו' תוס' כתבה הרא"ש באיזהו נשך עלה קמ"ד ד"א והרמב"ם כתבה בה' שלוחין פ"ה פי' לא יקח מדמי השותפות בחציה חטים לעצמו וחציה שעורים לחבירו. ובפי' כדי שיהיה מעות שניהם שוים בחבילה נ"ל דהיינו לומר דכיון שלתך השעורים כבד משל חטים יצטרך לשלם יותר על משא השעורים מעל משא החטים ואולי המתעסק לא ידקדק בזה ואם השעורים שלו נמצא גוזל לבעל המעות שהוא פרעון הבהמה הנושאה המשא בשוה ולפיכך אמרו שלא יקנה מין אחד במעות המלוה כדי שלא יבא לידי גזל ולפי זה חבילה פירושו משא ואיפשר לפרשו מענין יחד כלומר כדי שיהיה ריוח והפסד שניהם שוה ולא ישתכר בשלו יותר מבשל חבירו וי"ס דגרסי בקבלה והיינו לומר שיהא קבלת שניהם בריוח והפסד שוה:
לב סָעִיף א הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות וכו' גם זה תוספתא שם וכתב הרא"ש הטעם משום דכל מידי בכלל פירות הם ואפילו ב"ח ובהמה טמאה תמיהא לי. וז"ל הרמב"ם בפ"ז מהלכות שלוחין ושותפין נתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר לוקח בהם כל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים וכן כל כיוצא בזה:
לג סָעִיף א הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות וכו' ג"ז תוספתא שם וברא"ש ד"ב. והרמב"ם בה' שלוחין פ"ה פירש"י לקנות לעצמו ממעות אחרים שאינם דמי השותפות אפי' מאותו המין וכ"ש ממין אחר ולא חיישינן שאם יקנה מדמי עצמו מאותו המין ישתדל יותר בשלו מבשל השותפות והוא שלא ימכור שניהם כא' שמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך:
לד סָעִיף א הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות וכו' ג"ז שם וכתב הר"ן בקידושין ריש האומר בשם בעל מתיבות דה"מ כשלקח בזוזי דמשלח אבל אם לא לקח בזוזי דמשלח אינו מוציא ממנו והיינו דאמרינן (קידושין נט.) דרבה בב"ח יהב זוזי לרב לזבוני ליה ארעא וזבנה לנפשיה וכ"כ רבי' ירוחם בנכ"ז וכ"כ ה"ה בפ"ז מה' מכירה בשם הרמב"ן והרשב"א. ובפרק ההוא נתבאר בדברי ה"ה שאפי' קנה במעות המשלח אם שלח יד בהם בפני עדים או שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו קנה לעצמו לדברי הכל וכן כתבו רבינו ירוחם בנכ"ז ונ"י בפ' איזהו נשך עלה ה' ד"א דהתם בקידושין עשאו שליח לצורך המשלח לפיכך מה שעשה עשוי אבל הכא דא"ל למחצית שכר מוציא ממנו:
א סָעִיף א אין מקבלין צאן ברזל מישראל משנה פרק א"נ (דף ע') ופירש רבינו בה כפירוש רש"י והרמב"ם ספ"ח דהיינו שחולקין הריוח והוי אבק רבית ולפי שבמשנה שנינו ברישא הא דנתן לו בתורת עיסקא דאסור ובסיפא שנינו הך דצאן ברזל הקשה רש"י דלמה לי סיפא דצאן ברזל דמשנה יתירה היא דהא תנא ליה רישא דאפי' בנתן לו בתורת עיסקא אסור וכל שכן הכא דקיבל עליו כל האחריות ותירץ דסיפא נקט לה משום דקבעי למתני סיפא דסיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם ורבינו כתב תחלה דין צאן ברזל ואתר כן דין נתן לו בתורת עיסקא ולא זו אף זו נקט וז"ש ולא מיבעי' זה אלא אפי' וכו' ואע"ג דהתוספות בשם ר"ת פירשו הך דצאן ברזל דאיירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק וקצב דמי השבח לתת לכל שנה בין יהיה שם שבח בין לא יהיה והכי משמע בירושלמי ס"ל לרבינו דאף לפירוש ר"ת לא איצטריך הך דצאן ברזל דפשיטא דרבית קצוצה הוא ולא תני לה אלא משום סיפא דמקבלין צאן ברזל מן העכו"ם לאורויי דאפילו רבית דאורייתא שרי לכתחלה מן העכו"ם וס"ל לרבינו גם כן דטפי ניחא לן למימר דאין מקבלין צאן ברזל מישראל לגופיה איצטריך דאסור מדרבנן אף ע"פ שאין שם איסור דאורייתא וכפירוש רש"י ומדברי הר"ן ונ"י ומביאו ב"י נראה יישוב אחר להא דתני צאן ברזל דלכאורה משנה יתירה היא כמו שהקשה רש"י והוא דבהך דנתן לו בתורת עיסקא שנינו דאסור אלא א"כ נותן לו שכר כפועל בטל ובהך דצאן ברזל שנינו בסתם אין מקבלין צאן ברזל מישראל דאיצטריך להך סיפא לאורויי דאפי' נותן לו שכרו כפועל בטל לא מהני והו"ל רבית ונ"ל דלהכי תנן בצאן ברזל מפני שהוא רבית לומר דכיון שהוא רבית גמור שוב לא מהני מה שנותן לו שכרו כפועל בטל להפקיע איסור רבית שכבר נעשה והכי משמע מדברי רבינו שעל דין זה דנטל בתורת עיסקא כתב הילכך צריך ליתן לו שכר טרחו וכו' דמשמע דלא מהני שכר טרחו אלא היכא דנתן לו בתורת עיסקא אבל לא בדין צאן ברזל שכתב תחלה לפי שכבר חל איסור הרבית:
ב סָעִיף א ולא כל שכרו כו' בפ' א"נ שנינו נותן לו שכרו כפועל ובגמרא תנא כפועל בטל מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה וצריכא דאי תנא חנוני חנוני הוא דסגי ליה כפועל בטל משום דלא נפיש טירחיה אבל מעות ליקח בהן פירות דנפיש טירחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל וכו'. ת"ר כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דר"מ (פירש רש"י בכל מה שיאות לקבל עליו בשכרו בין רב בין מעט הא קביל עליה) רבי יהודה אומר אפילו לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו רשב"י אומר נותן לו שכרו משלם וכתבו תוספות פירש בקונטרס כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה היינו שאם היה עושה תחלה מלאכה כבידה ומרויח הרבה וזאת היא קלה אומרים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו שזהו יותר ממה שנותנים לעשות מלאכה זו כי אין אדם מניח מריוח גדול אלא מעט אף על פי שבא לו בטורח יותר ולפירושו אתיא מתניתין כר"ש דאמר נותן לו שכרו משלם ולא כר"מ וקשה לפירושו דקאמר בגמרא אבל סיפא דנפיש טירחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל והשתא והלא לפי מה שהיא כבידה נוטל יותר ואמאי ס"ד דלא סגי כפועל בטל ועוד דקתני בתוספתא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר נותן לו שכרו כפועל בטל דר"מ משמע דמתניתין אתיא כר"מ ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי ומתני' אתיא כר' מאיר והא דקאמר ר"מ בין מרובה בין מועט היינו כלומר בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותן לו כפועל בטל רש"א נותן לו שכרו משלם שאומדים כמה היה רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבידה שהיה עוסק ויעסוק במלאכה קלה כזו דהיינו טפי מר"מ וכו' עכ"ל משמע דס"ל לתוס' דפירוש כפועל בטל אינו כפירוש רש"י שאומדים כמה היה זה רוצה ליבטל ממלאכתו הראשונה הכבידה ולעשות מלאכה קלה זו וכדס"ל לר"ש אלא כדס"ל לרבי מאיר דלא משגחינן בהך מלאכה דעביד השתא דבין נפיש טירחיה ובין לא נפיש טירחיה אין אומדים אלא כמה היה רוצה ליטול וליבטל ממלאכה הראשונה ולישב בטל לגמרי בין שהיה עוסק ראשונה במלאכה מרובה בין שהיה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותן לו כפועל בטל כפי מה שהיה נוטל לישב בטל מאותה מלאכה ראשונה והיינו דקאמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה כלומר דלא משגחינן בהך מלאכה דקעביד השתא דלא קא בטיל מינה אלא משגחינן במלאכה הראשונה דקא בטיל מינה והשתא לפי זה אין שכרו שוה דאם מלאכה הראשונה נותנים עליה שכר מרובה גם עכשיו שכרו מרובה ואם לא היו נותנים על הראשונה אלא שכר מועט גם עכשיו שכר מועט והשתא נמי ניחא דקאמר בצריכותא אבל סיפא דנפיש טירחיה אימא לא סגי ליה כפועל בטל קא משמע לן דסגי ליה דלא משגחינן בהך מלאכה דקעביד השתא בין נפיש טירחיה בין לא נפיש טירחיה אלא משגחינן בהך מלאכה דהוה קעביד תחלה ומשום דלר"ש משגחינן נמי בהך מלאכה קלה דקעביד השתא לפיכך כתבו תוספות במסקנא ר"ש אומר וכו' דהיינו טפי מרבי מאיר עד כאן לשונו כלומר חילוק מועט איכא בין רבי שמעון לר' מאיר דלרבי שמעון משגחינן נמי במלאכה קלה דקעביד השתא והכי מוכח בסמ"ג מ"ע פ"ב כשכתב לפר"י דכפועל בטל דר"מ הוא היושב ובטל לגמרי דבזה מתיישב פא"מ גבי משיב אבידה שנוטל כפועל בטל ושם אין ליטול שום שכר על השבת אבידה וכו' דרצונו לומר כיון דאין לו ליטול שום שכר על השבת אבידה דקעביד השתא בע"כ דלא משגחינן אלא במלאכה הראשונה כמה היה רוצה זה ליטול שיהא יושב ובטל לגמרי ממלאכה הראשונה וכך ישלם לו וה"ה הכא גבי רבית. אלא דאח"כ כתב דרבי' שמשון כתב דיכול ליטול שכר על השבת אבידה כיון שמבטל מלאכתו וכדכתבו התוס' בפ' א"נ ע"ש בסמ"ג. אכן מדברי הרא"ש פ' א"נ משמע להדיא שלא הבין כך מדברי התוס' שהרי כתב דברי התוס' בזה הלשון והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה בין מועט פירוש בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת שכרו שוה עכ"ל ולמאי שכתבנו אדרבה אין שכרו שוה אלא בע"כ שהרא"ש מפרש דברי התוספות להיפך ממה שכתבנו דלר"מ לא משגחינן במלאכה הראשונה כל עיקר דבין שהיתה מרובה בין שהיתה מועטת שכרו שוה דאין נותן לו אלא כאילו היה אדם בטל לגמרי שאין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק במלאכה זו הקלה לפי מה שהיא קלה קצת או קלה שבקלות וכך הבין רבינו ולכן כתב ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה שנותנים עליה שכר טוב וכו'. הנה מבואר בדבריו דלא משגחינן במלאכה הראשונה אפילו היה לו מלאכה שנותנים עליה שכר טוב אפילו הכי אין נותן לו שכר אלא כאילו היה בטל לגמרי שאין לו שום מלאכה ורוצה להתעסק במלאכה זו הקלה דלפ"ז שכרו שוה וז"ש התוספות ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי כלומר כאילו היה אדם בטל שאין לו שום מלאכה ובטל לגמרי כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק והשתא אתיא שפיר צריכותא דגמ' דקאמר אבל סיפא דנפיש טירחא אימא לא סגי ליה כפועל בטל כלומר אלא סד"א דאומדין נמי כמה היה רוצה ליטול ולבטל ממלאכתו הראשונה קמ"ל דלא משגחינן כלל במלאכה הראשונה אלא במה דקעביד השתא משגחינן והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה בין מועט וכו'. וכתבו התוס' במסקנא דר"ש אומר נותן לו שכרו משלם שאומדין כמה היה רוצה ליטול וליבטל ממלאכה כבידה שהיה עוסק ויעסוק במלאכה קלה כזו דהיינו טפי מר"מ עכ"ל כלומר דכיון דלר"ש משגחינן נמי במלאכה הראשונה א"כ יגיע לו שכר הרבה יותר ממה שמגיע לר"מ דקאמר דלא משגחינן במלאכה הראשונה ולפי הבנת הרא"ש בדברי התוס' התיישב לישנא דטפי דכתבו התוספות דמשמע הרבה והכי משמע להדיא מלשון תוספות והרא"ש דהביא ב"י דכפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה כלומר איזה מלאכה שהוא רגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה וכו' שכרו שוה עכ"ל והיינו דלא משגחינן כלל במלאכתו הראשונה אלא רואין כאילו היה בטל לגמרי בתחלה ולא הו"ל שום מלאכה ורוצה להתעסק בעסק זה. אלא דלפ"ז קשה משנתינו דנותן לו שכרו כפועל ורצונו לומר כפועל בטל וכדמפרש אביי של אותה מלאכה דבטל מינה דהו"ל לתנא לשנות סתם ונותן לו שכרו דהלא שכרו אינו אלא כראוי לאדם בטל שאינו פועל שאין לו שום מלאכה לא כאילו היה פועל אבל למאי שהבין בסמ"ג וכמ"ש ראשונה דנותן לו שכרו כפועל העוסק במלאכה ובטל מינה כדי להתעסק בעסק זה דמשגחינן במלאכתו הראשונה ניחא דהיה צריך לשנות ונותן לו שכרו כפועל כלומר ולאפוקי ממה שראוי לאדם בטל שאינו פועל שאין לו שום מלאכה אבל למאי שמפרש הרא"ש ורבינו קשה טובא גם לישנא דאביי דקמפרש כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה לא מתקבל לעניות דעתי לפי הבנת הרא"ש וצ"ע ומתוך מ"ש התבאר לך שמה שהבין ב"י דהסמ"ג והתוס' והרא"ש כולם מפרשים כפועל בטל דהיינו דמשגחינן במלאכתו הראשונה ליתא דהסמ"ג הוא דמפרש כך אבל הרא"ש מפרש בהיפך דאדרבה לא משגחינן במלאכה הראשונה אלא במלאכה דקעביד השתא וכדברי רבינו אבל מדברי התוס' ליכא לאוכוחי מידי דאיכא לפרש כמו שהבין הסמ"ג ואיכא לפרש נמי כמו שהבין הרא"ש גם מה שהקשה ב"י דאם כדברי רבינו גם לפירושו קשה מה שהקשו התוס' לפירש"י ליתא דל"ק ולא מידי כדפרי' גם מה שנראה מדברי ב"י שהבין מדברי הרא"ש דבין מרובה בין מועט דקאמר ר"מ קאי אמלאכה שנייה דקעביד השתא ליתא אלא אמלאכה ראשונה שהיה רגיל בה קאמר בין מרובה בין מועט דלא משגחינן בה כלל אלא רואין בהך מלאכה דקעביד השתא כמבואר להדיא מדברי הרא"ש בפסקיו ובתוספותיו שהביא ב"י והוא פשוט לפע"ד. ומ"מ לענין הלכה נראה דדברי הסמ"ג וכלישנא דאביי ודלא כהרא"ש עיקר וכדמשמע מלשון משנתינו וכדפרישית:
ג סָעִיף א ומ"ש וה"מ שלא פסק עמו וכו' כך כתבו כל הפוסקים והובאו בב"י שמה ששנינו במשנה דשכרו כפועל בטל וכן צריך ליתן לו בכל יום ויום בחצי הפקדון שכר ניכר וידוע אינו אלא בנותן עיסקא בסתם אבל אם פסק עמו בתחלת השותפות סגי בקצץ עמו דבר ידוע ששכרו ניכר על כל ימי משך העסק ואפילו בדינר אחד רשאי אבל אם אין שכרו ניכר וידוע קצבתו כגון שאמר ליה שליש השכר מה שיהיה או עשיריתו יהיה שלך בשכרך ה"ז אסור:
ד סָעִיף א ומ"ש ותקנת חכמים הוא וכו' כלומר אחר המשנה באו האמוראים ותקנו תקנה זו והיינו כמו שפי' רבא (סוף דף ס"ח) בעובדא דשטרא דנפיק עלייהו דבני רב עיליש דהוה כתוב ביה פלגא באגר ובהפסד וכו' דתקנו חכמים דאע"פ דאין שכרו ניכר וידוע שרי ומלשון רבינו שכתב שיקח המקבל חצי הריוח וכו' או שלוקח ב' שלישי ריוח וכו' משמע דבמקבל תליא מילתא וכן פי' ב"י והיינו משום דיד בעל השטר שהוא הנותן על התחתונה שבא להוציא מיד המקבל וכ"כ ב"י ע"ש תלמידי רשב"א והרא"ה זכרונם לברכה דלא כהראב"ד דכתביד הנותן על העליונה:
ה סָעִיף א ומ"ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק פי' גם זה תקנת חכמים הוא שתקנו האמוראים שבאו אחר המשנה שא"צ ליתן לו שכרו כפועל בטל בכל יום ויום והיינו כדאמר שמואל (דף ס"ח) קוצץ לו דינר ומפרש רבינו דהיינו בנתן לו עסק בסתם ולא התנו שום תנאי ואחר כך כשבאו לעשות חשבון קוצץ לו דינר בשכרו כל ימי משך העסק סגי:
ו סָעִיף א ומ"ש וה"מ וכו' פי' ה"מ שצריך ליתן לו כפועל בטל וכו' לדין השנוי במשנתינו ולתקנת חכמים סגי פלגא באגר ובהפסד וכו' בחנווני וכו' אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא וכו' לא בעי אגרא כולי האי וכו' כלומר אפי' אינו בטוח בשום שכר טרחו אלא ספק אם יגיעו לו שכר על טרחו אם לאו נמי שרי. וה"א התם אמר רב מותר שליש בשכרך הרי זה מותר ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר ומסיק בשינויא בתרא כי קאמר רב מותר שליש בשכרך מותר כגון דאית ליה בהמה לדידי' דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי ופסק רב אלפס והרא"ש כרב באיסורי וכשינויי' בתרא ופירש"י מותר שליש בשכרך השם עגל למחצה בשכר ובהפסד וא"ל מה שיביא יותר על שליש דמיו של עכשיו טול בשכר וכל השאר נחלוק בשוה מותר דהא קיבל עליה מספק ואע"ג דזימנין דליכא מותר שליש עכ"ל וכיון דרבינו מפרש בדשמואל דאמר קוצץ לו דינר במקבל עסק בסתם כדפרי' בסמוך א"כ רב נמי מיירי במקבל עסק בסתם דלא כפירש"י שקיבל עליו בתחלת השותפות ליתן לו מותר שליש בשכרו אלא דכשבאו לעשות חשבון א"ל מותר שליש בשכרך נמי מותר כיון דאית ליה בהמה לדידיה דאע"ג דבלית ליה בהמה לדידיה נמי שרי בפלגא באגר ובהפסד אע"ג דאין שכרו ידוע שאני התם דעכ"פ כחו של מקבל יפה משל נותן או בשכר או בהפסד א"כ יש לו שכר טרחו על כל פנים אבל היכא דחולקים שכר והפסד בשוה אלא שאם יהיה בשכר יותר על שליש דמיו שהיה שוה מתחלה יטול בשכר טרחו ואם לא יהיה יותר על שליש דמיו ילך לביתו ריקן פי' ריקן משכר טרחו דהלא חולקין ביניהם בשוה בין בשכר בין בהפסד הרי זה אסור אף לתקנת חכמים היכא דלית ליה בהמה לדידיה ולא שרי במותר שליש בשכרך אלא כגון רועה וכו' וכיוצא בזה דמקבל בהמה לפטם ואית ליה בהמה לפטם והב"י האריך בכמה עניינים וכתב פירושים אחרים ומה שכתבנו בפירוש דברי רבינו הוא העיקר ודו"ק והקשו התוס' אפי' לית ליה בהמה לדידיה לישתרי מהאי טעמא דהא בלאו הך מחצה דפקדון של נותן צריך לטרוח לעצמו משום פלגא דמלוה וי"ל דלא דמי דאי לית ליה בהמה לדידיה א"צ לטרוח בבהמה של שותפות בכל יום אלא כל אחד יטרח ביומו עכ"ל:
ז סָעִיף א כתב הרמב"ם אע"פ שנותן לו שכר וכו' בפ"ו משלוחין והראב"ד שם השיג ואמר ולמה לא יהיה כש"ש על הפקדון והלא נוטל עליו שכר כפועל בטל עכ"ל וטעמו של הרמב"ם מפני שאינו נושא שכר על שמירת הממון אלא על שמתעסק בו והראב"ד מדמה ליה לשוכר שאע"פ שאינו נוטל שכר על שמירתו מ"מ בההיא הנאה דמשכח בהמה לעשות בה מלאכתו חשוב כאילו נוטל שכר על שמירתה ה"נ בההיא הנאה דמשכח זוזי למיעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן כך פי' ב"י ותימא דלפי פירושו אפי' לא יטול כלל שכר על שמתעסק בו הוי שומר שכר בההיא הנאה דמשכח זוזי למיעבד בהו עיסקא דומיא דשוכר להראב"ד והא ליתא שהרי הראב"ד תלה השגתו במה שנוטל שכר כפועל בטל אלמא דאם לא היה נוטל שכר כפועל בטל לא היה ש"ש אף ע"ג דאית ליה הנאה דמשכח זוזי וכו' אלא ודאי דהראב"ד ס"ל דכיון דמקבל שכר על מחצה הפקדון להתעסק בו לריוח המלוה בכלל שכר זה הוי נמי שיהא עליו ש"ש להתחייב בגניבה ואבידה דאדעתא דהכי נתן לו העסק שיהא שומר שכר שלו:
ח סָעִיף א כתב הריב"ן שמותר וכו' כ"כ התוס' (בדף ע') בד"ה דקא מקבלי וכו' ונראה דראייתו מהא דאמר אביי (בדף ס"ד) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא אי תקפה ברשותך אי יקרא או זילא ברשותי דקרוב לזה ולזה הוא אלמא דאין צריך שיהיו שקולין ההפסדות אלא אפי' היכא דהמקבל אין עליו אחריות אלא קצתו דהיינו כולה זולא והנותן יש עליו כל שאר אחריות הרבה יותר מעל המקבל קרוב לזה ולזה הוא ור"י אוסר אם לא שיהא אחריות האונסין גם על הנותן פי' בין אחריות שאר אונסין בין אחריות דזול יהיה על שניהם בשוה ולא דמי לחמרא דמכר גמור הוא אבל הכא דעיסקא מחצה הלואה ומחצה פקדון צריך שיהא אחריות הזול גם על הנותן כמו שאר אונסין שוה בשוה עיין לשם בתוס' ובהגהות מרדכי עלה דההיא דחמרא:
ט סָעִיף א כתבו התוספות מותר ליתן עיסקא וכו' בפרק הגוזל קמא ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח לו חטין ולקח מהם שעורים שעורים ולקח מהם חטים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע ופסקו כאוקימתא דר' יוחנן דמוקי להך ברייתא כר' יהודה דלא קני להו בשינוי הלכך לעניין שבח הוי כאילו לא שינה והיכא דיהבי ליה לעיסקא השבח באמצע מיהו לעניין פחת א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכתבו התוס' דמהכא שמעינן שמותר להלוות מעותיו למחצית שכר וכו' וה"פ הרא"ש לשם (בדף קמ"ב ע"ד) וכתב עוד דגם לא תשיב גזלן במה שמשנה ממונו לדבר אחר מדחשיב ליה שלוחו דאם הותירו הותירו לאמצע וטעמא דמילתא מאחר שאין מתכוין לגזול אלא מתכוין לטובת הבעלים כדי שישתכרו בדבר וכ"כ סמ"ג בעשה פ"ב (דף קס"ז ע"ג):
י סָעִיף א כתב הר"ר ישעיה שלא התירו וכו' פי' ב"י דאפי' מקבל עליו אחריות דגניבה ואבידה נמי אסור מדרבנן להר"ר ישעיה משום דמיחזי כמלוה ברבית ודלא כמהרי"ק בשורש קי"ט והרב בהגהת ש"ע כתב דיש להקל כמהרי"ק ע"ש: כתב הריב"ש בתשובה בסי' של"ה על ראובן שמכר סחורה לחבירו בס' זהובים שקיבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים וקנו מידו והגיע הזמן ולא נתן חייב ליתן לו הק' זהובים ואין בזה משום רבית כלל ומותר להתנות כך לכתחילה כיון שאין שם הלואה אלא מכירה והוא שהיתה הפסיקה על הסחורה לקבל עתה דמיה ולתתה לחצי שנה בהיתר גמור או שיצא השער וקנה כפי ערך השער ואף ע"פ שאין לו למוכר הסחורה ההיא בשעת המכירה או בשיש לו אף ע"פ שלא יצא השער עכ"ל וכך פסק בש"ע (סעיף י"ח) ונ"ל דהיתר זה אינו אלא לדעת ר"ת שפי' בהא דקי"ל כר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן דאפי' מעות יכול לקבל דלא כפרשב"ם והסכמת הרא"ש לפי' דמעות אינו יכול לקבל ואף ע"פ דבסימן קע"ה כתב בש"ע ס"ז שתי הסברות ולא הכריע כאן סתם דבריו כדעת הריב"ש שהם בנוים על פי פירושו של ר"ת ומיהו נראה דדוקא בכה"ג שהתנה עם המוכר שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה לאותו זמן תיכף ק' זהובים. אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה אחר כלות השנה מהיום ק' זהובים רבית גמור הוא דהו"ל אגר נטר וכך מבואר לשם בתשובת הריב"ש והרבה נכשלים בזה ואין להם על מי שיסמכו כי דבר פשוט הוא שזה אסור ומ"ש והוא שכשפסק על הסחורה יצא השער וקנה כפי השער וכו' רצונו לומר שלא קנה בפחות מן השער ומ"ש או היתה לו הסחורה ההיא פי' או אפילו קנה בזול הרבה בפחות מן השער מכל מקום כיון שהיתה למוכר הסחורה ההיא יכול הוא למוכרה בזול כדלעיל בסימן קע"ג קע"ה. וכן אם לא היה לו שער כל עיקר יכול לקנותה כמו שירצה כיון שהיתה לו הסחורה ההיא מיהו דוקא כשיש לו סחורה כנגד המעות שמקבל ממנו מיד אבל אם אין לו כנגד מעותיו ולא יצא השער או יצא השער וקנה ממנו בפחות רבית גמור הוא מה שקנה ממנו יותר על מה שיש ביד המוכר וכבר כתבתי זה בסימן קס"ג קע"ג קע"ה ע"ש והיכא שבא הלוקח לסוף חצי שנה וא"ל תן לי הסחורה שקניתי ממך או ק' זהובים א"ל המוכר אנכי אפסוק עמך על סחורה אחרת ליתן לידך כך וכך לזמן כך וכך אם יצא השער לאותה סחורה א"נ לא יצא השער או אין לו שער ויש לו ברשותו אותן סחורה כולה שפוסק הלוה עכשיו יוכל לפסוק עליה כמו שפסק בראשונה על סחורה הראשונה מיהו הבית יוסף מחלק לעיל בסימן קס"ג דאין להתיר אלא בשלא העמיד הסחורה הראשונה על מעות אלא שאמר ליה הנה עתה כך וכך סחורה אנכי חייב לך אני נותן לך בעדה כך וכך סחורה אחרת לזמן כך וכך אבל אם אמר ליה כך וכך הם דמי הסחורה אתן לך בהם יין כך וכך לזמן כך וכך אסור ומביאו הרב בהגהת ש"ע בסי' קע"ה ס"ו ע"ש:
יא סָעִיף א וכל דבר וכו' פי' שאם המנהג הוא לתועלת המקבל צריך הוא ליזהר שלא ישנה מן המנהג דאם לא כן יהיה רבית כגון אם נותן לו סחורה וכו'. וה"א בפ' א"נ (דף ס"ח) לפי גירסת ר"ח שהביאו התוס' ת"ר מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין וכתבו התוס' פי' אם היו הפירות כבר מונחים בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכין להביא פירות מביתו של הנותן לביתו של מקבל כדתניא היו פירות מופקדין אצלו מעלה לו במעות עכ"ל ומדברי רבי' נראה דמפרש הך דבמקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין תרתי במשמע חדא אם היה העסק בבית הנותן ודרך לשכור כתף להוליכה לשוק ולמוכרה בשוק לא יאמר הנותן למקבל כיון שאני נותן לך שכר טרחך אתה תתן שכר כתף או אתה חייב לשאת אותה על כתפך לשוק אלא שמין כמה צריך ליתן שכר לכתף כגון אם קנה הפירות בק' דינרים ושכר הכתף ב' דינרים הנותן משלם שכר הכתף ומעלה הנותן שכר הכתף למעות הקרן והוא מכלל הקרן והריוח שיהיה מותר על זה יחלוקו. אידך משמע דאם היתה העיסקא בבית המקבל והמקבל מוכר הסחורה בביתו כגון שיש לו חנות בחצירו ובני העיר באין לביתו וקונין ממנו הנה מעלה אותה כשער שבשוק פי' שמין כמה היתה שוה בשוק ומן השוק הביאוה לבית המקבל שזהו יותר על הקרן שכר הכתף שהיה צריך ליתן להביאה מן השוק לבית המקבל וזה נוטל המקבל תחלה והיינו טעמא שאנו אומרים דאם לא היתה בבית המקבל היה הנותן צריך ליתן ב' דינרים שכר הכתף לאיש אחר או למקבל להביאה לבית המקבל עכשיו שהוא כבר בבית המקבל לא יפסיד המקבל שכר כתף שהיה נושא הסחורה על כתפו לביתו וחשבינן כאילו המקבל עצמו הביא הסחורה לביתו על כתפו וזה נוטל המקבל תחלה ומעלה הנותן ב' דינרים אלו למעות הקרן דהיינו ק"ב והריוח שיהיה מותר ע"ז יחלוקו כמו שכתב בחלוקה הראשונה. ואף ע"ג דהתוס' כתבו ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכים להביא פירות מביתו של הנותן לביתו של המקבל וכו'. היינו משום דמסתמא הכי הוה אורחא דמילתא שהפירות הם בביתו של הנותן אבל אה"נ דאם היו בשוק דשמין כמה שוין בשוק ומן השוק יביאו לבית המקבל למוכרה שם בבית המקבל והכל שוה ולכך נקט רבינו בסתם שהיה צריך להביא לבית המקבל וכו' דלא כתב להביא מביתו של הנותן ולא כתב להביא מן השוק. ואיך שיהיה ס"ל לרבינו דברייתא בהך בבא תרתי במשמע ומפרש דהתוס' לא נקטו בדבריהם אלא חלוקה השנייה משום דחלוקה הראשונה למדינן לה במכ"ש אבל רבינו כתב תרוייהו דל"מ כשהיא בבית הנותן ודרך להוליכה לשוק למוכרה בשוק אלא אפילו היתה בבית המקבל וכו' דמוכרה המקבל בביתו וכו'. ונראה לפע"ד לדבר פשוט דלרבינו הך ברייתא אינה מדברת בכל שכר הכתף כל ימי משך העסק אלא בשכר הכתף לנושאו מתחלה מביתו של נותן לשוק או לבית המקבל למוכרה שם א"נ מן השוק לביתו של מקבל קודם שזכה המקבל בעסק זה אבל לאחר שקיבל זה העסק לרשותו ודאי חייב המתעסק לטרוח בכל הטרחות גם לנושאו על כתפו כל ימי משך העסק. אבל הרמב"ם כתב בפ"ח משלוחין זה לשונו מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות העסק מעלין ויהיה כל שכר שנטל המתעסק בשכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות עכ"ל פי' מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות העסק שיהא בכלל הקרן ואין המקבל חייב לשאת על כתפו אלא שוכרים כתף כל ימי משך העסק לפי זה אם המתעסק בעצמו נושאו על כתפו צריך לשלם לו שכר כתף דלא יגרע מקבל זה מאיש אחר ואמר שכל שכר הכתף שנוטל המתעסק בכלל שכר המעות הוא כלומר שנוטל המקבל שכרו זה שנושא על כתיפו מהריוח שהוא לאמצע שהרי מה שנשא המתעסק על כתפו אין מגיע לו מהנותן אלא מחצה שכר כתף אבל מחצה השנייה מגיע עליו בשביל פלגא מלוה שהוא שלו ולכן בדין הוא שישלמו למתעסק השכר שנושא על כתפו מן השכר שיגיע מעסק זה שהוא ג"כ לאמצע. ואיכא נפקותא במ"ש שמשתלם מן השכר שאם לא היה שום ריוח בעסק זה או אם היה גם הפסד בקרן היה צריך לשלם שכר כתף למתעסק מן הקרן וכדכתב הרב בתחלה מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות העסק ואח"כ ישלם המתעסק חלקו בהפסד הקרן כפי התנאי שביניהם שליש או מחצה או פחות אבל אם יש שכר וריוח בעסק זה משתלם מן הריוח לאמצע וזה דבר ברור מתוך לשון הרמב"ם דצריך לשלם למתעסק שכר כתף כשנושא העסק על כתפו כל ימי משך העסק לפי המנהג שאין המתעסק חייב לנושאו על כתפו דאינו חייב אלא לטרוח בעסק עצמו לישא וליתן לקנותו ולמוכרו ולשמרו כראוי ולא לישא על כתפו כלל ואם נושאו על כתפו צריך לשלם לו שכר כתף כמו לאיש אחר והכי נהיגי עלמא ודלא כדמשמע מדברי התוס' ורבינו ודו"ק. והב"י מ"כ פי' דברי רבינו גם דברי הרמב"ם בענין אחר ולא נהירא. ופי' בבא דבסיפא כתב הרמב"ם וז"ל וכן אם דרכן להעלות שכר בהמה מעלין לו מקום שנהגו להעלות בשכר עמלו מעלין לו עכ"ל פי' אם דרכן הוא דהמקבל בהמה לחלק בולדות ונותן לו שכר עמלו ומזונו דצריך להעלות לו שכר בהמה עצמה שמטפל בה מעלין לו ומקום שנהגו לחלוק בריוח הבהמה עצמה ולהעלות ולדות לו שיהיו של המקבל בשכר עמלו מעלין לו הכלל העולה שכל מה שדרכן בעיסקא לטובת המקבל אסור לשנות מן המנהג ושיהא בו הפסד המקבל דאל"כ יהיה רבית: ומ"ש וכ"ש אם יש למקבל סחורה שקנה וכו'. כ"כ הרא"ש בתשובה כלל פ"ח ומביאה ב"י ע"ש ודבר פשוט הוא:
יב סָעִיף א הנותן לחבירו בהמה וכו' ברייתא שם (דף ס"ט):
יג סָעִיף א ומ"ש ובתוך זה הזמן כל אחד מעכב על חבירו בברייתא שנינו ואם בא לחלוק בתוך זמנו חבירו מעכב עליו לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת ופירש"י ואם בא המקבל לחלוק בתוך הזמן הזה חבירו בעל הבהמה מעכב עליו לפי שצריכה בשנייה למזונות מרובים יותר מן הראשונה וכיון דכך מנהג המקבלין חבירו מעכב עליו ואני שמעתי איפכא אם בא בעל הבהמה לחלוק בתוך זמנו המקבל מעכב עליו לפי שבשנה הראשונה טיפולה קשה משל שנייה מפני שהיא דקה טיפולה מרובה להכניס ולהוציא אבל טיפול השנייה קל ושבחה מרובה עכ"ל. ועל כן כתב רבינו דבתוך זה הזמן כ"א מעכב על חבירו ס"ל דשני הפירושים אמת והכל בכלל ואם בא לחלוק כו' דבין שבא הנותן לחלוק ובין שבא המקבל לחלוק חבירו מעכב עליו:
יד סָעִיף א ומ"ש ובולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים מיד ובמקום שאין מנהג וכו'. שם במשנה מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד חולקין מקום שנהגו לגדל יגדילו ופירש"י לחלוק את הולדות מיד כשתבא שעת חלוקתן כדאמרן לעיל בדקה ל' ובגסה נ' יום עכ"ל אבל הרא"ש אחר שכתב הברייתא בדקה ל' יום בגסה נ' יום כתב עלה וז"ל ומיירי במקום שלא נהגו ואית לן למיזל בתר דין תורה עכ"ל נראה דקשיא ליה הא דתנן מקום שנהגו לחלוק את הוולדות חולקין מיד וכאן בברייתא נתן קצבה בדקה ל' יום ובגסה נ' יום ולכן כתב דברייתא במקום שלא נהגו הוא ודין תורה כך הוא כדרך שפרט לך הכתוב בטיפול הבכור כפירש"י לשם ומשנתינו במקום שנהגו חולקים מיד לאחר הלידה וכך הם דברי רבינו:
טו סָעִיף א ומ"ש ומשם ואילך נוטל חצי השבח וחצי מחלק השני וכו' ברייתא שם מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה של חבירו ופירש"י מכאן ואילך יטול המקבל מחצה שלם בשביל חלקו שהרי חציו שלו הן ובמחצה השני של חבירו יטול מחצה בשבח כדרך שנוטל באמה מחצית שכר ושכר עמל ומזון ליכא ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה כי טרח משום דידיה קטרח ולא מחזי כרבית עכ"ל האריך בפירושו כדי ליישב שלא יהא קשה מאי שנא מהא דקי"ל כרב מותר שליש בשכרך ה"ז מותר דאוקימנא כגון דאית ליה בהמה לדידיה דיש עליו לטרוח בשביל בהמותיו ואין טורחו נוסף בשביל חלק הנותן ואפ"ה בעינן שיהא שכרו מותר שליש וכמ"ש רבי' לעיל לא בעי אגרא כולי האי כגון רועה וכו' דאלמא שכר מועט מיהא בעינן ותירץ דהתם כיון דפלגא מלוה מחזי כרבית אבל הכא מחצה שלו קרן גמור הוא לא מחזי כרבית א"צ ליתן לו שכר טרחו כל עיקר:
טז סָעִיף א ומ"ש ואם בא לחלוק צריך להודיע לחבירו וכו' שם רב מנשיא בר גדא שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי אמר ליה מאן פלג לך ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדילו והא ודאי דרב מנשיא עבד עובדא כברייתא דתני בה מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וכו' דהיינו לאחר שלשים יום בדקה ונ' יום בגסה וקא"ל אביי מקום שנהגו לגדל הוא וכו' דחייב לגדלם עד שיהיו הוולדות גדולים כפי מנהגם ואינו נוטל בשל חבירו כלום וכפירש"י אלמא דאפי' נהגו שהמקבל צריך לגדלם זמן רב יעשו כמנהגם:
יז סָעִיף א ומ"ש וי"א וכו' זהו על פי דברי הרא"ש שכתב ואית ספרים דגרסי גם בברייתא ראשונה עד מתי חייב ליטפל בוולדות ומיירי במקום שנהגו לגדל הוולדות ואשמועינן אי נהיגי טפי מהאי שיעורא לאו מנהגא הוא ולא אזלינן בתריה וכיוצא בזה בריש בבא בתרא עכ"ל:
יח סָעִיף א הנותן עיסקא לחבירו וכו' פי' לא יהא שם לומר כך וכך שכר יהיה בעיסקא זו לזמן כך וכך ויזקוף מחצית השכר עם הקרן ויכתוב בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני אע"ג דהנותן מאמין למקבל כשיאמר לו שלא היה בו ריוח אפ"ה אסור דשמא ימות הנותן קודם זמן הפרעון ויבואו היורשים לגבות הכל בשטר שבידם וה"א בפרק א"נ (דף ס"ח) לית הלכתא כטרשי מחוזנאי דקא עבדי הכי וכן אמימר עביד הכי ולית הלכתא כותייהו:
יט סָעִיף א ומ"ש וכן לא יכתוב עליו ש"ח וכו' כך הוא בתשובת הרא"ש והכי פי' אפי' לא יצרף הריוח עם הקרן אלא הש"ח יהא נכתב על הקרן בלחוד אסור דאפי' לא ימות הנותן חיישינן שמא יהא הפסד בקרן ויכול זה לגבות כל הקרן בשטר דהשתא אפי' הוא מאמין למקבל כשיאמר לו שהיה הפסד בקרן אפ"ה כיון דאם היה רוצה היה יכול לגבות כל הקרן א"כ אין לו תורת עיסקא דבתר שטרא אזלינן והו"ל הלואה גרידא בלא עיסקא:
כ סָעִיף א ומ"ש ואינו יכול ליקח ממנו שום ריוח נראה דה"ק אינו יכול ליקח ממנו ריוח בעל כרחו של המקבל אבל ודאי אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע"פ יכול לקבל ממנו הריוח דאין כאן איסור רבית כיון שנתן לו בתורת עיסקא לחלוק הריוח ביניהם והיה ריוח. ויש להקשות דבח"מ סימן קע"ו סי"ח מבואר דחייב לשלם כל הרבית ומוציאין ממנו בדיינים אע"פ שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא אלא נכתב על הקרן בלחוד וי"ל דהתם מיירי שהתנה עמו בע"פ בפני עדים דחשבינן ליה כאילו מפורש העיסקא בשטר כיון שהתנה עמו כך בפני עדים ולא יוכל להכחישם אבל כאן מיירי בהתנה עמו בע"פ בינו לבין עצמו בלא עדים דיוכל לומר להד"ם הלכך אינו יכול ליקח ממנו ריוח דבתר שטרא אזלינן וע"ש בח"מ מבואר יפה בס"ד. והרמב"ם בפרק ה' ממלוה על דין הראשון שלא יצרף הריוח עם הקרן ועל דין השני שלא יכתוב ש"ח בסתם על הקרן בלחוד כתב טעם אחד לשניהם והוא דשמא ימות ונמצא השטר ביד היורש וגובה בו את הרבית אבל ודאי מודה הרמב"ם דאף בדין השני אפילו היה בו ריוח אינו יכול ליקח ממנו ריוח בע"כ של המקבל כדכתב הרא"ש ואצ"ל בדין הראשון דזקף הקרן עם הרבית דאינו גובה בדיינין לא קרן ולא רבית כדלעיל ס"ס קס"א והב"י לא כתב כך ולבסוף כתב דצ"ע ולא נהירא:
כא סָעִיף א ואם כתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד וכו'. שם (סוף דף ס"ח) בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר ובהפסד אמר רבא רב עיליש גברא רבא הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי ופירש"י לא היה מאכיל רבית לבעה"ב וכו' ולמד ממנו רבינו דכ"ש אם הנותן גברא רבא דלא היה נותן עיסקא דאית ביה רבית למקבל דלאו גברא רבא הוא ומכללה נשמע דאי תרווייהו לאו גברא רבא נינהו דנין אותו לאיסורא. וז"ש רבינו בשם הרמ"ה דבאיניש אחרינא כלומר כששניהם אינן גדולים בתורה דיינינן לשטרא כפשטא וכו':
כב סָעִיף א המושיב חבירו בחנות וכו' תוספתא כתבה הרא"ש (דף קמ"ד סוף ע"א) וז"ל דכיון דהושיבו בחנותו אינו רוצה שיתעסק אלא בשלו ואם לקח ומכר במעות של עצמו חצי השכר לבעל החנות כאילו הלוה מעותיו לבעל החנות עכ"ל:
כג סָעִיף א הנותן מעות לחבירו וכו' בפ' המקבל (סוף ק"ד) פליגי בה נהרדעי ורבא ופסקו הפוסקים כרבא דאינו יכול להוציא חצייה בהוצאת ביתו אלא צריך להתעסק בכולו דמתוך שמשתכר בשלו יטרח ויעסוק בה יפה כך פירש"י והתוס' פירש שכשמוציאה מפסיד המלוה שאין קרן שלו קיים ואין לו על מה לסמוך:
כד סָעִיף א ומ"ש והרמב"ם כתב וכו' בפ"ו מהלכות שלוחין וכ"כ הרי"ף בפרק המקבל ודחה הוראת רבוותא שהורו הפך זה ואיכא לתמוה אמאי השיג רבינו על הרמב"ם ואמר ולא נהירא דדבר פשוט הוא זה ולא השיג על הרי"ף ותו דמשמע דרבינו הבין מדברי הרמב"ם דכך הוא מפרש למימרא דרבא דאמר דלהכי קרו ליה עיסקא וכו' ולא משמע הכי כלל בדברי רבא וכך הקשה ב"י על דברי רבינו ולפעד"נ דלא היה רבינו גורס בספרי הרי"ף כל פסק זה שכתב דרבוואתא הורו הפך זה וכולו עד סופו וכך מובן ממה שלא נמצא מזה שום דבר בפסקי הרא"ש שאין דרכו להשמיט מה שחידש הרי"ף לפסוק דלא כרבוואתא ועל הרמב"ם אמר רבינו שלא היה צריך לכתבו בספרו דדבר פשוט הוא לדרדקי דבי רב מיהו אכתי איכא ליישב אף למה שהבין רבינו מדברי הרמב"ם דל"ק מידי דאע"ג דדבר פשוט הוא דלא יכול לומר אתעסק בחצי שלי ואניח החצי של פקדון בב"ד אפ"ה כתבו כדי להורות שאם עבר וחלק ועשה כך אפי' בב"ד הגדול לא עשה כלום אלא השכר או ההפסד ביניהן על אותן הדרכים המבוארים לשם וק"ל:
כה סָעִיף א ומ"ש ואם מת וכו' שם מימרא דרבא ומ"ש שמעות או מטלטלים אלו הן מזה העסק וכו' פי' שהגיעו מחמתייהו אע"ג שאין מעות אלו או מטלטלי הן העסק עצמו וכ"כ הרי"ף להדיא בפרק המקבל וכ"כ בח"מ סימן ק"ח סעיף ז' ועיין במ"ש לשם בס"ד: לשון ב"י וכתב בנ"י בשם רבינו האי דכל היכא דאיתיה לההוא עיסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה וכ"כ הרא"ש וכתב המרדכי דאפי' מיתומים קטנים נמי שקיל ותמהני היאך אפשר למשקל מיתומים קטנים הא אין מקבלים עדים עליהם כדאיתא סוף קמא עכ"ל. אבל בח"מ סימן ק"ח כתב ב"י גופיה בשם בעה"ת בשער י"ד דרבינו האי פסק דאי איתברר בסהדי דאיתיה לההוא עיסקא בעיניה גבי ליה אפי' מיתומים קטנים ופי' ב"י לשם דצריך שאותם העדים העידו כן בחיי אביהם דאילו לאחר מיתתו אין מקבלין עדות על יתומים קטנים כמ"ש בסי' כ"ח ובסימן ק"י עכ"ל וא"כ גם דברי המרדכי מיירי שהעידו עדים בחיי אביהם ולפיכך אפי' מיתומים קטנים שקיל. ואע"פ שכאן כתב רבינו בסתם דאם מת המקבל נוטלו בעל הממון וכו' בח"מ סימן קע"ו סעיף ל"ה כתב בפי' שאע"פ שהתנו לזמן קבוע ומת המקבל תוך הזמן דנוטלו בעל הממון מידם דכיון שמת בטל העסק ע"ש:
כו סָעִיף א מי שנתן לחבירו עיסקא אחת וכתב עליה ב' שטרות וכו' בפרק המקבל (סוף בבא מציעא דף ק"ד) אמר רבא חדא עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה תרי עיסקא וחד שטרא פסידא דלוה ורש"י האריך בפירושו ורבינו כתב בקצרה עד אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם פי' דאם לא היה התנאי בחלוקת שכר והפסד שוה בשני שטרות דבאחד כתב דיטול המתעסק תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד ובשני כתב דיטול המתעסק פלגא באגר ותילתא בהפסד יחלקו כל שטר לפי תנאם ולפי זה הא דאמר רבא דבתרי שטרי פסידא דמלוה ובחד שטרא פסידא דלוה ה"פ דבתרי שטרי אפשר דהוה פסידא דמלוה כגון אם הרויח בעיסקא דכתב עלה בשטר האחד דהמתעסק יטול תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד ובאידך עיסקא דהפסיד כתב עלה בשטר השני דיטול המתעסק פלגא באגר ותילתא בהפסד אבל בחד שטרא לעולם הוי פסידא דלוה לפי שצריך למלאות הקרן תחלה ופירוש זה בדברי רבינו פשוט ולא כתבתיו אלא לפי שב"י כתב כלומר דאף אם התנו בהדיא אכתי הוי פסידא דמלוה דלעולם יפה כח הלוה מכח המלוה בכל תנאי שיתנו עכ"ל וקשה דאם התנו בהדיא למה יהא כח הלוה יפה מהמלוה בשום דבר ממה שלא פירשו בהדיא:
כז סָעִיף א המקבל עיסקא מחבירו והפסיד ולא הודיעו וכו' שם מימרא דרבא (תחלת דף ק"ה) ופירש"י דלא מצי למימר ליה בתר דמלייה קבל עליך חצי ההפסד ובשכר טול שליש ונמצא פוחת מן הקרן דמדלא הודיעו מעיקרא נכלם היה בדבר ההפסד ואדעתא דמלוי קרנא טרח בה עכ"ל ולדעת רבינו דכתב קודם זה בסמוך משמע דאפי' התנה בהדיא שהנותן יקח תילתא דאגר ופלג בהפסד אפילו הכי מאחר שלא הודיעו מתחלה אמרינן דאדעתא דמלוי טרח בה. וא"ת אפי' הודיעו תחלה יאמר לו הנותן רווחא לקרנא משתעבד דאי איכא פסידא צריך למלאות הקרן תחלה מן הריוח ואח"כ יחלוקו המותר. ויש לומר דכיון דאכתי ליתיה לרווחא והמקבל פועל הוא ויכול לחזור בו אפי' בחצי היום לא מצי נותן כייף ליה שירויח עוד וימלא הקרן אפי' קבע לו זמן אלא עכשיו מיד לאחר שהודיעו שהפסיד צריך הנותן לקבל עליו פלגא בהפסד ואם ירויח אח"כ לא יקח הנותן אלא שליש בריוח ולא אמרינן בסמוך רווחא לקרנא משתעבד אלא היכא שכבר הרויח כמו שיתבאר בסמוך בס"ד כן כתב ב"י ע"ש תלמידי הרשב"א וכ"כ בנ"י פרק המקבל ודלא כהגה"ת אשיר"י מא"ז (סוף דף קנ"ג) דמסתפק בה ורפיא בידיה ע"ש. ובהגהת הרב בש"ע כתב וז"ל אבל אם הודיעו וא"ל לא אעסוק עוד עד שנפלוג בריוח הרשות בידו דהא יוכל לחזור בו אימת שירצה כמו שיתבאר עכ"ל העתיק לשון תלמידי הרשב"א כמו שהוא בב"י ואין הבנה לדברים אלו ואין ספק שט"ס הוא באותו לשון וכצ"ל הלכך אם אודעיה וא"ל דלא בעי לאיעסוקי ביה אא"כ פליג ברווחא ופסידא כל חד באפי נפשיה דינא קאמר וכו' וכך הוא מפורש בנ"י לשם:
כח סָעִיף א שנים שקבלו עיסקא וכו' שם מימרא דרבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח וא"ל חד לחבריה תא לפלוג אי א"ל אידך נרווח טפי דינא הוא דמעכב (פירש"י שנים שקבלו עיסקא מבעה"ב עד זמן פלוני) ומפרש בגמרא דהיינו טעמא דמעכב דאי אמר ליה הב לי פלגא דרווחא (והקרן נתפוס עדיין להרויח בו עד הזמן) מצי א"ל אידך רווחא לקרנא משתעבד. (שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר בו עוד כדי למלאות הקרן דאע"ג דמצי הדר ביה דלא לאיעסוקיה ביה אלא יתן רשות לאידך שהוא יתעסק בו בלבדו ויקח לו כל הריוח מהיום והלאה וכן ההפסד יהא לו בלבדו עד הזמן מ"מ לאו כל כמיניה לאפלוגי לעיסקא מקמי זימניה ולא לרווחא דאיתיה דאיהו נמי לקרנא משתעבד עד הזמן שמא יפסיד בסחורה שיעשה עוד) ואי א"ל הב לי פלגי רווחאי ופלגי קרנאי א"ל עיסקא להדדי משתעבד. (ואם נחלוק שמא אני אפסיד בסחורה שאקנה ושמא חלק השני ישתכר וימלא חסרון ואנו יחד קיבלנו ונשתעבדו החלקים זה לזה) ואי א"ל נפלוג רווחא ונפלוג קרנא ואי מטו לך פסידא דרינא בהדך א"ל לא מזלא דבי תרי עדיף וכתבו התוס' בכולהו הו"מ למימר בהו מזלא דבי תרי עדיף אלא דעדיפא מיניה קאמר בהו עכ"ל וכתבו עוד התוס' דהא דנקט הני בי תרי דקבלו עיסקא בהדי הדדי ולא נקט האי מאן דקביל עיסקא מחבריה היינו משום דיחיד המקבל יכול לחזור קודם הזמן כדין פועל וכו'. וכ"כ הרא"ש וז"ש רבינו בסמוך ויחיד המקבל עיסקא לזמן קצוב וכו'. ומשמע מפירש"י דדוקא בקבלו עיסקא לזמן קצוב הוא דמעכב על חבירו אבל בקבלו עיסקא בסתם לא מצי מעכב ואע"ג דקביע לה זימנא למכירתה לפי מנהג העולם כי הא דתניא בפרק כל הגט רבי יהודה אומר בג' פרקים מוכרין את התבואה וכו' למאי הילכתא לשותפי היינו דווקא לעניין זה דאין האחד יכול למוכרה קודם הזמן שלה אבל אם אמר נחלוק יחד וכל אחד ימכור הסחורה בזמן שלה לפי מנהג העולם אין יכול לעכב על חבירו והכי מוכח להדיא מדברי הרא"ש שכתב שפי' רש"י הוא הנכון דלא כהרי"ף דמפרש דלא קבעו להם זמן ואפ"ה מעכב עליו שלא יחלוק מקמי הגעת זמן מכירתה לפי מנהג העולם וכך הם דברי רבינו שלא כתב אלא פי' רש"י אבל הב"י הביא דברי הרא"ש שכתב שפי' רש"י הוא הנכון וכתב עלה וז"ל וזה אינו ענין אלא לגבי פי' המימרא אך לענין הדין בין אם קצבו לזמן בין אם לא קצבו אלא שהסחורה אם ימתין בה מלמכרה עד זמן פלוני יתוסף בה ריוח גם הרא"ש מודה דחבריה מעכב עליה כדאמרינן בפרק כל הגט וכו' עכ"ל ולא נהירא דאין דרך הרא"ש להכריע בין הפירושים איזה נכון יותר היכא דתרווייהו הילכתא נינהו אלא ודאי דלהרא"ש לא מצי חבריה מעכב אא"כ בקבלו העיסקא לזמן וכ"כ בש"ע כלשון רבינו והכי נקטינן דבלא קבעו זמן מצי למימר לחבריה הב לי פלגא רווחאי ופלגא קרנאי וכו' אע"ג דלא הגיע זמן מכירתה לפי מנהג העולם ועיין בח"מ סי' קע"ו סכ"ג וסכ"ח וסל"ג מ"ש מדין זה בס"ד:
כט סָעִיף א הלוקח מעות מחבירו וכו'. תוספתא הביאה הרא"ש פרק א"נ ופירושה דהמעות שלוקח בעיסקא שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון לא יהא לוקח בחצי שלו שהוא מלוה חטין ובשל חבירו שהוא פקדון שעורין דשמא ירויח בשל חטין יותר מבשל שעורין וז"ל שיהיו מעות שניהם שווין בחבילה כלומר כשעושין חבילה למכור העיסקא יהיו שניהן שווין בשכר ובהפסד ומה שכתב ב"י לפרש הא דקאמר שניהם בחבילה לא נהירא ויש ספרים דגרסי בקבלה והיינו נמי כדפרי' שיהיו שניהם שווין בקבלת הריוח וההפסד:
ל סָעִיף א הנותן מעות לחבירו וכו' תוספתא שם ומ"ש לא כסות ולא כלים כן הוא באשיר"י אבל באלפסי גריס לא כסות ולא עצים וכן הוא ברמב"ם סוף פרק ז' דהלכות שלוחין וכך הוא בספרי תוספתא שלנו ועיין במ"ש בסימן רי"ז ובסימן רל"ב:
לא סָעִיף א הנותן מעות לחבירו וכו'. ג"ז תוספתא שם. והטעם הוא דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד במה שמוכרם כאחד:
לב סָעִיף א הנותן מעות לחבירו וכו' פי אם יש עדים שלקח במעות חבירו וכו'. אבל אם לקח לעצמו במעות שלו מה שעשה עשוי ועיין בח"מ ריש סימן קפ"ג מדין זה:
א סָעִיף א ובמרדכי דיש המקבל ופלגא של מלוה כל דין מלוה יש לו עליו לענין המקדש במלוה ולענין הקונה במלוה ולענין שמיטה עכ"ל ועיין בזו בתשובת מיימוני סוף ספר משפטים סימן י"ב:
ב סָעִיף א בב"י האריך כאן והכלל העולה מדבריו דדעת כל הפוסקים דאם פסק עמו תחלה שיקח משכרו אפילו דינר אחד סגי בין יש לו עיסקא אחרינא בין לית ליה עיסקא אחרינא ואם לא פסק עמו תחלה ולית ליה עיסקא אחרינא צריך ליתן לו שכר כפועל בטל או תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד או פלגא באגר ותילתא בהפסד אבל אם יש לו עיסקא אחרינא אפי' לא קצב לו השכר אם נותן לו שכר דינר כשבאים לחלוק סגי בהכי ואמרו בגמרא דאם יש לו עיסקא אחרינא מותר לומר כשבאו לחשבון קח מותר שליש הריוח בשכרך ותמיהני על רבינו למה לא כתב דמותר שליש בשכרך ואפי' אם אין לו עסק אחר אם פסק עמו שיהא מותר שליש בשכרו סגי בהכי ע"כ דבריו:
ג וכ"כ בהגהת מרדכי:
ד סָעִיף א ובמרדכי פרק הגוזל בתרא דף קמ"ח ע"ג והג"א פ' א"נ מיהו המקבל אינו נחשב גזלן במה שמשנה אותה לדבר אחר ממה שצוה הנותן מאחר שאינו מכוין לגזול רק להנאת חבירו כדי שירויחו הרבה עכ"ל וכ"כ ב"י בשם הר"ן דמותר למקבל לשנות עכ"ל דלא כמישרים ח"ג שכתב דאסור לשנות וכו' עוד שם דאם אמר בפירוש המשנה לעצמי אני עושה קונה הכל לעצמו דקנינהו בשינוי כגזלן:
ה ודברי ת"ה סימן ש"ב כדברי מהרי"ק והתיר אפי' להלוות רבית קצוצה בלא נתינת עיסקא אם המלוה מקבל עליו כל אחריות אפי' דגניבה ואבידה וכתב עוד וז"ל ומעתה יש תקנה למי שרוצה להלוות ברבית שהמלוה יקבל עליו כל האחריות בין אונסים ובין דגניבה ואבידה ויפריז על המדה דאפי' אם פשע הלוה יהיה באחריות המלוה רק שלא יזיק המעות בידים או יפשע בהן פשיעה שדומה למזיק בידים גם הלוה יקבל עליו שלא יהא נאמן אפי' בשבועה דאורייתא דאפי' על פי ק' עדים שלא פשע בהן פשיעה גדולה שהיא כמזיק בידים רק אם יעידו רב שבעיר או ש"ץ שבעיר וכה"ג יושב אוהלים שהן יהיו נאמנים להעיד בראיה וידיעה גמורה ובזה המלוה יהיה בטוח בקרן שלו וכה"ג אשכחן קצת שדקדקו רבותינו למצוא היתר ע"י תנאי ואף ע"ג שבודאי אין דעת שניהם שיתקיימו התנאים ואין מתנין אותו אלא כדי ליקח הרבית בהיתר כי הא שכתבו תוס' ב"ק (קב.) דמותר לתת לו המעות למחצית שכר ויתנה שלא ילוה רק אכסף וזהב ואף ע"ג שלא מצינו שהתירו הראשונים רק ברבית דרבנן אבל להלוות בר"ק ע"פ דקדוקדים האלו לא מצינו שהתירו מ"מ כתיבנא כדי לחוייה מילי דאורייתא עכ"ל ומשמע דוקא באיסור דאורייתא החמיר קצת אבל אי הוי רבית דרבנן מותר לעשות מעשה עוד משמע בכה"ג אסור ברבית דאורייתא אבל אם היה בענין שאפשר שהמלוה יבא לידי הפסד קרן שלו כגון שי"ל עדים יהיו נאמנים עליו או הלוה בעצמו אפי' רבית דאורייתא שרי אמנם בריב"ש סימן ש"ח כתב נראה ברור שאסור להלוות לישראל דינר זהב ששוה עשרים דינרין על אחריות ספינה ההולכת מעבר לים ושיתן לו בשובו כ"ד דינרין לפי שזו הלואה וקוצץ לו דבר קצוב ברבית ואף ע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל זמן הלואה עדיין לא יצאו מידי הלואה ואף ע"ג דכאן הזיקו מצויה הרבה אין בכך כלום ומה שנוהגים לתת כ' ליטרות למי שיבטיח ק' ליטרין שיש לו בספינה זו דרך אחרת הוא ושרי שהוא דרך מכירה שמקבל עליו אחריות מעות בעד סך הנותן לו ושרי אפי' נותן לו מעות הכ' ליטרות קודם אין חשש בזה עכ"ל. כתב ב"י משמע מדברי מהרי"ק שכתב שם קי"ט דמלוה למחצית שכר ואחר כך קצב עם המקבל שיהא כולן מלוה גביה ויתן לו ריוח מהם אף ע"ג דחצי אחריות על המלוה אסור משום רבית קצוצה אף ע"ג דמתחלה בא לידו בהיתר כ"ש להלוות מתחלה שאסור במקום רבית אבל ברבית דרבנן מתיר מהרי"ק כמ"ש לעיל בשמו:
ו סָעִיף א ע"ל ריש סימן זו מ"ש שם מדין זה ומשמע בב"י באיש דעלמא אי כתב פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד או פלגא בהפסד ותילתא באגר י"א שיד המקבל על העליונה וי"א שיד הנותן על העליונה כמ"ש לעיל ונ"ל דדינו שוה לאדם גדול במקום שדנין להתירה וכפי דעת הטור שתלוה בלשון השטר ה"ה כאן כנ"ל:
ז ואני תמה על דבריו אם לא יוכל להיות שנתקבל העדות בחיי אביהן דכה"ג נפרעין מקטן כדאיתא בח"מ סי' ק"ח כתב המרדכי פרק הגוזל דף מ"ט ע"ד וריש פרק המקבל פ' ר"מ על הנותן מעות למחצית שכר ומת הלוה ואינו רוצה להניח המעות ביד אלמנותו אם הלוה לוי בסתם סתם הלואה ל' יום והאי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואם הלוה לו לזמן קצוב ועדיין לא הגיע הזמן נראה דאין יכול להוציאם מידם דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וישאו ויתנו בהן כל זמן משך העיסקא והמיי' פליג סוף פ"ה דהלכות שלוחין ויש מסתפקים בדבר וע"ש במרדכי לעיל ובח"מ סימן קע"ו כתבתי דרוב הפוסקים ס"ל כדברי המיי' והכי נקטינן וע"ש כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא דף כ"ב ע"ב דמי שמלוה מעות למחצית שכר צריך ליתן מחצית המעשר לבעלים והוא יביא אל בית האוצר וכ"ש מי שהלוה טעות של חבירו בשכר הכל לנותן שצריך להביא לו מעשר שלו וע"ל הלכות צדקה מדין זה:
ח ובמרדכי פרק המקבל דף קמ"ד ע"א מכאן פסק הר"ר שמואל מבונבר"ק אדם שהלוה למחצית שכר שצריך להשלים מן הריוח אם יתן מס ואינו יכול לומר כך וכך נתתי למס ואקח חצי ריוח מלפנים אלא ישלים מן הריוח חסרון המס ומה שישאר יחלקו ביניהם אבל אם התנו אקח מן הריוח שליש מה שארצה והריוח ליטרא ולקח חצי ליטרא לחלקו ואח"כ נתן מס לא ישלים החסרון ממה שלקח כבר אלא מה שנחסר נחסר מחלקו עכ"ל:
ט סָעִיף א עיין מדינים אלו בפ"ה סימן קפ"ג:
א סָעִיף א או סחורה אחרת אלא מפני שרוב המקבלין היו נוהגין כן בצאן לכך נקרא צאן ברזל רש"י:
ב סָעִיף א שהחצי שלוקח ממנו פי' המקבל:
ג סָעִיף א הוא מלוה שהרי הוא באחריותו כשאר מלוה:
ד סָעִיף א כמה היה רוצה ליקח כו' (אבל אינו משלם מכל העסק אלא מחציה שהוא פקדון רש"ל עכ"ה) ז"ל ב"י נראה שפי' רבינו כן דברי הרא"ש בפי' פועל בטל שכתב בדף קמ"ד ע"א ול"נ שאין לפרש כן דברי הרא"ש ודברי התוס' שבדף ס"ח ודברי סמ"ג שבמ"ע סימן פ"ב שהרי כולם הקשו לפירש"י מדקאמר בגמרא אבל סיפא דנפיש טירחא אימא לא סגי כפועל בטל והשתא הלא לפי מה שהיא כבדה נוטל יותר ואמאי ס"ד דלא תיסגי כפועל בטל ואם כדברי רבינו גם לפירושם קשה דהא פשיטא שאע"פ שאדם זה בטל לגמרי אינו נשכר למלאכה כבדה כ"כ בזול כמו למלאכה קלה לכנ"ל לפרש דבריהם דאומדין כמה רוצה ליטול פועל אחר כדי לבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנין לו מלאכה קלה בין שנותנין לו מלאכה כבידה שיעורו שוה ע"ש שהאריך. פי' לדבריו שהעסק שהוא מקבל להתעסק אע"פ שהוא כבד א"צ ליתן לו לפי אותה מלאכה אלא כשיעור שאדם רוצה ליקח ולבטל ממלאכתו ראשונה שפסק בה כבר שאין משערין כלל לפי אותה מלאכה שהוא מקבל אלא לפי אותה מלאכה שהיה מתעסק בה כבר שהשתא בטל ממנה וק"ל אבל מ"ו בהג"ה לגמרא ונדפס בחכמת שלמה בפרק א"נ דף ס"ח כתב דדברי הטור נכונים וכן פי' הר"ן ועד"ר:
ה סָעִיף א וה"מ ר"ל שצריך ליתן לו שכר טרחו:
ו סָעִיף א ואפילו בדינר א' רשאי (ואפי' בפחות מדינר נ"ל רש"ל עכ"ה) ובזה בין יש לו עסק אחר או אין לו שווין וסגי בשיש לו קצת ריוח טפי מבעל המעות רק שאם מתבטל ממלאכתו צריך לפסוק עמו בדבר ידוע טפי אפי' בדינר סגי שיתן לו בין יהיה ריוח או לא יהיה ואם אינו מתבטל שיקח דינר מהריוח תחלה אם יהיה ריוח כ"כ ב"י בשם רבי' ירוחם והוא ממה שאמרו בגמרא מותר שליש בשכרך ואפשר דלא ס"ל לרבינו כן שהרי לא הזכיר האי שליש בשכרך וס"ל כמ"ש ב"י בשם הרמב"ם דאם פסק מתחילה עמו אפי' לא פסק עמו שיתן לו דינר בודאי אלא אם יהיה ריוח יתן לו מה שפסק אפי' אם מתבטל ממלאכתו:
ז סָעִיף א ואינו פוסק ר"ל ואינו רוצה ליתן לו כפועל בטל בכל יום שיקח המקבל כו': (ונמצא שתות כל העסק כו' ר"ל שהעסק הוא סך ת"ר זהו' והוא מקבל עליו הפסד מר' זהובים ונוטל ריוח מש' זהו' נמצא שנוטל ריוח מק' זהו' ואינו מקבל עליו הפסד וזהו שתות כל העסק עכ"ה):
ח סָעִיף א או שלוקח שני חלקי הריוח ז"ל ב"י מדברי רבינו משמע שסבר כהרמב"ם שיד המתעסק על העליונה שביה תליא ליתן לו או שליש ריוח או ב' תלתי הפסד ותמהני שזה כנגד דעת הרא"ש בהמקבל דף ק"ד כו' ע"ש ועיין בדרישה וע"ל בסי' (זה סעיף ל"ז עכ"ה) דמשמע דאם כתבין דיהיב ליה פלגא באגר ובהפסד מיד בפעם הראשון כשיהיה ריוח הברורה ביד הנותן לאמר אני אקבל חצי הריוח ומכאן והלאה אם יהיה הפסד אקבל על ב' חלקים בהפסד וכן איפכא: (או כיוצא בזה עי' פירושו בסמוך בס"ט ובדרישה ס"ה עכ"ה):
ט סָעִיף א וה"מ שצריך ליתן שכר טרחו ארישא דמילתא קאי וה"ק ה"מ שצריך ליתן שכרו כפועל בטל אם לא פסק עמו וה"ה תרי תלתי באגר כו' אם אינו ירצה ליתן לו כפועל בטל כדפרישית היינו בחנוני וכיוצא בו כו' אבל באם פסק עמו על העסק בדבר ידוע דין החנוני ודין מאן דאית ליה עיסקא אחרינא שוה דכל שריוח המתעסק יתר על הפסדו שרי ומ"ש לפני זה או כיוצא בזה שנותן לו דינר כו' מיירי דאית ליה עיסקא אחרינא ואע"ג שלא פסק עמו מתחילת העסק סגי בהכי כמ"ש אחר זה ז"ל אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא כו' לא בעי אגרא כולי האי ר"ל אלא סגי בדינר כמ"ש. ומ"ש בתחילה אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל העסק כו' מיירי בין אית ליה עיסקא אחרינא או לית ליה עיסקא אחרינא ומ"ש ותקנת חכמים הוא כו" שיקח המקבל חצי הריוח כו' מיירי דלית ליה עיסקא אחרינא כן משמע כל זה מדברי ב"י אבל אין פירושו עולה יפה מכח כמה קושיות ועיין בדרישה ולכן נראה דמ"ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר כו' ר"ל דנותן לו דינר מכיסו עכ"פ הן יהיה ריוח או לא יהיה דלפעמים ניחא ליה בזה הריוח הידוע מתרי תילתי באגר אם שיהיו על הספק ומ"ש לעיל באם רוצה לפסוק על כל העסק בדבר ידוע אפי' בדינר אחד רשאי ר"ל היינו אם יהיה ריוח יטול דינר ואם לא יהיה לא יטול כלום ומ"ש וה"מ שצריך כו' קאי לתלת דינים הנ"ל דהיינו באם לא פסק דצריך ליתן לו או כפועל בטל או תרי תלתי באגר או דבר ברור וידוע היינו דוקא בחנוני אבל אם יש לו עסק אחר לא בעי אגרא כולי האי אלא אפי' בדינר אחד ואינו ברור סגי ואפי' לא פסק ומ"ש לעיל אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל כו' מיירי דלית ליה עיסקא אחרינא ומ"ש וה"מ שצריך ליתן שכר טרחו בחנוני כו' הלשון אינו מיושב יפה דמשמע דוקא בחנוני צריך ליתן שכר טרחו אבל אי אית ליה עיסקא אחרינא א"צ ליתן שכר טרחו והא צריך ליתן לו ג"כ אם יהיה ריוח ונראה דה"ק וה"מ שצריך ליתן שכר טרחו ר"ל שצריך שיהיה לו עכ"פ שכר בשביל טורח שלו ועד"ר שהארכתי הרבה בזה וכתבתי עוד פירושים אחרים על דברי רבינו:
י סָעִיף א שיש לו בהמות לעצמו ז"ל ב"י מדברי רבינו משמע שהעסק שהוא מקבל צריך להיות ממין הראשון וכ"כ הסמ"ג וכן הוא משמעות הגמרא אבל מדברי הרי"ף והרא"ש משמע אפי' עסק אחר ע"ש:
יא סָעִיף א כשומר חנם לפי שאינו נושא שכר על שמירת הממון אלא על שמתעסק בו והראב"ד סבר מ"מ בההוא הנאה דמשכח זוזי למעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן כשוכר שחייב משום הכי:
יב סָעִיף א האונסים על המקבל ומיירי בנתן לו ג"כ שכרו כפועל בטל או אינך תקנות הנ"ל ודו"ק ומוכח כן מדברי ר"י שמסיק בשמו שאסור אא"כ יהיה כל אחריות על שניהן ואז ודאי צריך ליתן לו ג"כ שכר טרחתו:
יג סָעִיף א רק שיהא אחריות הזול על הנותן ר"ל גם על הנותן דשניהן יהיו שוים בו וק"ל:
יד סָעִיף א האונסים גם על הנותן כלומר כל האחריות אפי' דאונסין וזול על שניהם בשוה בשכר והפסד ולא שיהא הנותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כמו לדברי ריב"ן ב"י:
טו סָעִיף א אבל אם קצץ בדבר ידוע עד"מ שאמר אתן לך ב' זהובים מסך מה עד זמן פלוני:
טז סָעִיף א אפי' אם כל האחריות על הנותן אסור כו' וא"ל הא כתב רבינו לעיל בסימן קס"ח מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי כו' עד שיהא ב' מנים כו' די"ל דשאני התם דא"ל שכל הריוח יהיה שלו עד שיעלה לב' מנים ולא חשיב דבר קצבה דהוי כאומר לחבירו הא לך מעות הללו ועסוק בהן לצרכי אבל הכא דלא אמר שכל הריוח יהיה שלו עד שיעלה לב' זהובים אלא אמר סתם שיתן לו ממעותיו ב' זהובים ריוח אע"פ שהנותן מקבל עליו כל האחריות ואם לא יהיה ריוח לא יתן לו כלום מ"מ הואיל שעשה קצבה מיחזי כמלוה ברבית וזהו שכתב משום דמיחזי כמלוה ברבית ואתי לאחלופי ברבית גמורה ר"ל מן הדין הוא מותר כההיא דלעיל סימן קס"ח אבל מ"מ הואיל שקצץ אסור משום מראית עין. והכלל דבסימן קס"ח מתחלה קודם שיעלה לב' מנים אין כאן לא הלואה ולא עסק אלא עבדו הוא ששכרו לעסוק לו ונותן לו שכירתו גם כל האחריות על הנותן והו"ל כמו ששולח עבדו לעסוק בסחורתו ולאחר שנעשה הקרן ב' מנים נעשה כולו מלוה בידו ונוטל ממנו המתעסק כל הריוח משא"כ כאן דמתחלת העיסקא אמר הנותן להמקבל הרי לך סחורתי ועסוק בה לטובתך והריוח יהיה שלך אלא שתתן לי ממנו איזה דבר קצוץ אף ע"פ שמקבל עליו האחריות מ"מ זהו מחליף באומר לחבירו הרי אני מלוה אותך לטובתך ע"מ שתתן לי דבר מה קצוץ. ומיירי כאן אפי' אינו מבקש הדבר קצוץ אם לא שיהיה להמקבל ריוח דאל"כ קשה מדכתב ר' ישעיה אפי' כל האחריות על הנותן ל' אפי' משמע דאיירי בין אם אחריות על הנותן בין אינו על הנותן א"כ קשה למה כתב דמיחזי כרבית כו' הא רבית גמור הוא אם אינו מקבל ואיפכא הל"ל אפי' אם מקבל הנותן עליו אחריות אפ"ה אסור משום דמיחזי כו'. מיהו הל' דקצץ אינו משמע הכי גם במהרי"ק שורש קי"ט הנ"ל מוכח דמקציצה ממש אף שלא יהיה בו ריוח דוקא מיירי ומ"ש דמיחזי כרבית צ"ל דהיינו משום דקיבל עליו כל האחריות:
יז סָעִיף א כפי המנהג בענין שלא יהא בו כו' כתב ב"י ז"ל אין לפרש דה"ק שאם המנהג בענין שיש הפסד למקבל אין עושין ע"פ אותו המנהג כיון שיש בו רבית. דא"כ לא היה תולה הדבר במנהג כמו שתלו אותו בברייתא אלא ה"ק שאם המנהג שהמקבל מביא הפירות על כתיפו אין ספק שיביאם ולא יתן לו שכר כתף שמאחר שהמנהג כך אין כאן הפסד למקבל אבל אם המנהג שיתן הנותן שכר הכתף אם נאמר למקבל שיביא הפירות על כתיפו או שיפרע שכר הכתף הרי יש הפסד למקבל משאר מקבלין ועד"ר:
יח סָעִיף א דאפי' היתה העיסקא כו' הל' קצת דחוק דאיך מביא רבינו ראיה מדין שעדיין לא הודיענו שהדין כן ואף שהוא פשוט בגמרא אין דרך רבינו בכך ומה טוב היתה גירסת ואפי' אלא שלא רמה ידינו להגיה כן. שוב מצאתי בהדיא בטור של קלף כתוב ואפי' בוי"ו וק"ל: דאפילו היתה העיסקא בבית המקבל כו' ר"ל הנותן כשלקח הסחורה בשוק הביאה והפקידה ביד המקבל ואח"כ התנו זה עם זה שיקחה בתורת עיסקא מעלה אותה כשער בשוק כו' ר"ל שמין אותה כאילו היתה בשוק ואז היה צריך ליתן שכר לכתף ע"ד משל ב' דינרים להוליכה לבית המקבל גם עתה יתן הנותן ב' דינרים למקבל שישא ויתן בהם ויהיה גם שכרם לאמצע וכשבאין לחלוק יטול הניתן דמי הסחורה והב' דינרים בראש והשאר יחלוקו וזה שכתב וזה נוטל המקבל תחילה ר"ל נוטל לישא וליתן עמהן והשכר יהיה לאמצע וזהו דוקא אם המנהג שהנותן נותן שכר הכתף אבל אם המנהג שהמקבל בעצמו נושא בכתפו או שהוא נותן שכר הכתף אז פשיטא שאין הנותן צריך ליתן לו כלום כל זה משמע מדברי ב"י וע"ש ועד"ר. ומ"ש דאפי' היתה העיסקא בבית המקבל כו' ר"ל דאפי' אם הסחורה כבר בבית המקבל וא"צ להוציא כלום לשכר הכתף להוליד הסחורה לבית המקבל אפ"ה צריך הנותן ליתן להמקבל מה שהיה צריך ליתן לשכר כתף אינו היה בשוק או בבית הנותן מכ"ש אם צריך להוציא שכר כתף להוציא ולהכניס שזה יתן הנותן ולא המקבל. מיהו קשה ממ"נ אם נמכרת הסחורה שם בבית המקבל נמצא דלא יהיה להמקבל שום הוצאה ולא טירחא א"כ למה תקנו חז"ל שיתן הנותן ליד המקבל שכר כתף הלא אין כאן צד רבית בפרט מאחר שכבר נתן הנותן שכירות לכתף שנשאן לבית המקבל ואם אחר זה ימכר העיסקא בשוק מכ"ש לא יתן ליד המקבל כלום אלא לכתף שישאנה לשוק לכן נ"ל דמיירי שהעיסקא הלזה היה תחילה של זה המקבל וזה הנותן סלקו בדמים והניחו ביד זה המקבל לחצי ריוח ומיירי נמי שהעיסקא נמכרת בבית המקבל וא"צ להוליכן לשוק ובזה קאמר שצריך הנותן ליתן ליד המקבל שכר כתף שהיה צריך ליתן להביאם מהשוק או מבית הנותן לבית המקבל במקום שנמכר שם. והשתא א"ש שתקנו שצריך ליתן לו זה בראש משום שהמקבל טרח בכל נפשו עד שאסף והביא הסחורה לביתו. והשתא א"ש נמי מ"ש וזה נוטל המקבל תחילה שלוקח זה לכיסו ומחשב שכירות זה על הסחורה כגון שמתחילה הוציא בקרן הסחורה י' זהובים ועכשיו הוציא על שכר כתף חצי זהב נחשוב קרן הסחורה בעד י' זהובים וחצי ויטול הנותן אחר זמן קרנו בראש. ומה"נ אמר שהיה העיסקא בבית המקבל. דר"ל שמכירת העיסקא היה בבית המקבל וא"צ להוליכה על השוק. ומש"ר אחר זה וכ"ש אם יש להמקבל סחורה כו' שם אשמעינן ענין אחר דאם נתיקרה בידו דאצ"ל דלא ליתנם להחברותא בהקרן שלו וק"ל:
יט סָעִיף א ורוצה ליתנה בדמי העסק כו' ר"ל שהנותן נתן לו מעות לקנות בהן סחורה להתעסק בה והמקבל רוצה ליקח סחורה שלו לצורך השותפות בעד המעות שנתן לו הנותן (ומקבל עליו באותו סחורה לסחור לזמן ידוע והריוח לאמצע עכ"ה):
כ סָעִיף א הנותן לחבירו בהמה בעיסקא כו' עד ובוולדות מקום שנהגו כו' בפ' א"נ דף ס"ט ע"א מייתי שם גמרא שני ברייתות בראשונה תני השם בהמה לחבירו באתונות חייב לטפל בה י"ח חודש כו' וכמ"ש ל' בדרישה וברייתא שנייה תני ז"ל תניא אידך השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בולדות בדקה ל' יום כו' ומשמעות ברייתא קמייתא היא דמיירי בנותן מין אתונות או בהמה דקה לגדלן באופן שישביחו הן בעצמן כאשר נעשין גדולים וגם נשבחו בשומנן וע"ז קאמר דאין שום א' יכול לחזור תוך הזמן מפני שטיפולן בהוצאה והכנסה ומזונתן אינן שוה בשני השנים. ורבינו עירבבם וכתב הנותן לחבירו בהמה בעיסקא שיחלוקו בגיזה ובולדות באתונות חייב לטפל כו' ובולדות כו' משום דס"ל דבכלל נותן בהמה לעיסקא הן תרווייהו דנותן לו כשהן קטנים ואצל המקבל יגדלו ויעשו גיזה וגם יולידו אצלו וק"ל:
כא סָעִיף א כל אחד מעכב על חבירו פי' מלחלוק בולדות ובגיזה שהוא הריוח כמ"ש רש"י בפ' א"נ דף ס"ט ע"א והרמב"ם בפ"ח מהל' שלוחין והטעם לפי שהמקבל יכול לומר אילו הייתי יודע שתחזור כך אחר שנה ראשונה לא הייתי מתרצה בחצי השבח בשנה הראשונה שטיפולה מרובה שצריך להוציא ולהכניס הבהמה ורווחא מועט משא"כ בשנה שניה שהוא בהיפך שכבר נתגדלה ומשתמנת בכל יום ששבחה ורווחה מרובה וטיפולה מועט שיכולה לצאת ולכנוס מעצמה רק שבשנה שניה צריכה יותר למזונותיה מבשנה ראשונה לכך יכול הנותן לעכב ולומר לא נתרציתי מתחלה ליתן לך חצי השבח אלא משום שהוצאות פרנסותיה מרובה בשנה ב' לכך יכול כל אחד לעכב מלחלוק הריוח שוה בשוה משא"כ בשאר פועל ששכירות חצי יום ראשון הוא כמו חצי יום השני לכך יכול פועל לחזור אפי' בחצי יום וליטול שכרו וכמ"ש בס"ס זה:
כב סָעִיף א ובוולדות מקום שנהגו לחלקם כו' ר"ל אם רוצה לטפל בבהמה עצמה שקיבל כ"ד חדשים אלא שרוצה לחלוק בולדות מיד שנולדו (דאז חצי השבח הוא שלו מחמת שבח האם שהוא חלקו ובמחצה השני שהוא של חבירו יטול החצי שבח דנעשה עיסקא בפני עצמה וכדרך שנוטל בפרה חצי שבח עכ"ה) ואינו רוצה לטרוח בחלק הנותן בחנם:
כג סָעִיף א בדקה ל' יום ובגסה נ' יום פירש"י כדרך שפרט לך הכתוב בטיפול הבכור שחייב ישראל לטפל בו בדקה ל' ובגסה חמשים ואח"כ נותנו לכהן ויליף לה בבכורות מקראי:
כד סָעִיף א ומשם ואילך ר"ל שחלק והודיעהו כדבסמוך או ששם אותו בפני ג' והתנה בפניהם וכמ"ש בסמוך כן פי' ב"י דברי רבינו והוא דוחק דא"כ עיקר חסר מן הספר והו"ל לרבינו לכתוב דין זה תחלה ולכתוב בסגנון זה ובמקום שאין מנהג יגדלם המקבל בדקה ל' יום כו' ומשם ואילך אם אינו רוצה להטפל בחלק חבירו בחנם יחלק ויודיעוהו לחבירו ואחר שיודיעוהו יטול ג"כ מחלק חבירו חצי השבח. וע"ק דאם מיירי שחלק עמו נמצא שאין לו חלק בבהמת. חבירו כ"א כעיסקא דעלמא דבהמות שמוסר לרועה שיש לו בהמות וקשה א"כ למה לא צריך ליתן לו קצת שכירות וכמ"ש בסמוך ואין לומר דמיירי שלא חלק אלא שהתנה בפניהם שלא יטרח בחנם דא"כ גם בסמוך הו"ל למכתב דאם בא לחלק סגי שחולק בפני ג' למה כתב שצריך שיודיעהו. וע"ק אי מיירי ברישא שהודיעהו למה לן האי דינא שיטול ג"כ מחצה בשל חבירו הן עצמן יעשו השואה ביניהן על מחצה או שליש כטוב בעיניהן ונצטרך לומר דמיירי שהודיעהו והוא לא אשגח ביה וכל זה דוחק ובאמת קושיא זו האחרונה קשיא ג"כ לפירש"י ע"ש. לכן היה נלע"ד דרבינו בשיטת התוס' הולכים כי תלמידי רשב"א ונ"י כתבו בשם התוס' והביאו ב"י דס"ל דמיד בכלות ל' יום לדקה ונ' לגסה נוטל בשבח ג' חלקים אפי' בלא שום הודעה להנותן ולא לג' ובלא שום תנאי דכיון דמתחילה בתורת עסק ירד בה דהיינו למחצית שכר אדעתא דהכי מטפל בהריוח שיהא נוטל בה לעולם בענין זה ולא דמי להניח בנים גדולים וקטנים דעכשיו באים גדולים לירד בחלקם של קטנים והיינו דקתני בברייתא סתמא מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה של חבירו ולא מצריך לאתנויי עלה עכ"ל תלמידי הרשב"א והאריכו עוד ביאור על לשון הגמרא ובסמוך אכתוב לשונם. ונלע"ד דגם רבינו ס"ל כדעת התוס' ומש"ה סתם וכתב ברישא ז"ל ומשם ואילך נוטל חצי השבח כו' ור"ל אפילו סתם ובלא חלוקה איירי והשתא א"ש שאי"צ ליתן לו חבירו שום שכר על חצי חלק שנעשה בידו פקדון מפני שיש לו קרן בכל בהמה עצמו וכמ"ש בסמוך בפרישה ומ"ש אחר כך ז"ל ואם בא לחלק כו' עד ועדיין הן שותפין כבתחילה ליקח כל אחד שהמחצה נראה דר"ל כבתחילה קודם שחלקו שאז היה נוטל ג' חלקים מן הסתם כמ"ש גם עתה לא יטול יותר וקמ"ל דל"ת כיון שחלקו צריך ליתן לו חבירו ג"כ שכר על חצי הפקדון או תרי תלתי באגר ופלגא בהפסד כיון שאין לו חלק בבהמת חבירו עצמו קמ"ל דלא דכיון דלא הודיעהו בטלה החלוקה נמצא שיש לו חלק בכל בהמה. וכן צריכין לומר לשיטת התוס' הנ"ל פי' בסוגיא דגמרא והנה אעתיק ל' הברייתא והגמרא שם דף ס"ט ע"א ל' הברייתא מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו ושם בגמרא גרסינן רב מנשיא בר גדא שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי א"ל מאן פלג לך ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדילו עכ"ל הגמרא ומסיק תלמידי הרשב"א הנ"ל וכתבו דאביי תרי טעמי קא"ל לרב מנשיא חדא לבטל החלוקה והיינו מאן פלג לך ואידך לפוטרו לגמרי והיינו מקום שנהגו לגדל הוא והכי משמע בירושלמי כו' עד וכן נראה עיקר עכ"ל. הרי לפנינו דלשיטת התוספות ותלמידי הרשב"א הנ"ל לא פטרו אביי לגמרי כ"א מטעם כיון שאותו מקום נהגו לגדל הוא משמע ומוכח הא במקום שלא נהגו לגדל יתר על זמן ל' בדקה ונ' לגסה אע"פ שהחלוקה בטלה מ"מ צריך ליתן לו חצי חלקו ודו"ק. וכיון דתלמידי רשב"א כתבו שזה הפי' עיקר ושכן הוא איתא בירושלמי מסתבר למימר שכן הוא דעת רבינו בפרט מאחר שהתוס' פירשו כן וידוע שרבינו על הרוב ומסתם אחר פי' התוס' נגרר. ואף א"ת שרבינו במ"ש בסיפא שאם חלק ולא הודיעהו אינו נוטל אלא החצי ר"ל כפשוטו מ"מ י"ל דשאני הכא דכיון דחלק גילה דעתו דלא רצה להיות שומר שלו בלא חלוקה וכיון שהחלוקה בטלה אין לו גם כן שכר בחלק חבירו משא"כ בשלא חלק ועסק בסתם יותר על זמן דודאי רבינו ס"ל כתוס' ותלמידי רשב"א הנ"ל וק"ל:
כה סָעִיף א נוטל חצי השבח פי' דהיינו שבח חלק ולדות שלו והחצי מחלק השני שאותה החצי נעשה עיסקא בפני עצמה:
כו סָעִיף א ואין צריך ליתן לו כו' מחלק השני דהיינו מחלק רביעי של חבירו: כיון שצריך לטרוח כו' בשביל חלקו וז"ל רש"י ואף על גב דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואיני מלוה וכי טרח משום דידיה קטרח ולא מחזי כרבית עכ"ל ור"ל שלא דמי לעיסקא אחרת שאמרינן לעיל שצריך ליתן לו שכר טרחו דהתם אין למקבל בגוף הממון כלום רק שהחצי הוא מלוה עליו ולכן מחזי שטרח בחלק הפקדון בשביל המלוה אכל הכא חצי הולדות הם שלו לגמרי ואינו מלוה אצלו ולכך הואיל שהוא צריך לטרוח בכל ולד וולד בשביל חלקו לא מחזי כרבית. ובזה נתיישב נמי דלא תקשה מאי שנא מרועה שיש לו בהמות אחרות לעצמו ולוקח בהמות לעיסקא שא"צ ג"כ לטרוח יותר בשביל העיסקא שכתב רבינו לעיל שאינו נותן לו שכר כולי האי. משמע אבל מ"מ צריך ליתן לו קצת שכר וכאן אינן נותן לו כלל. דשאני הכא שיש לו קרן החצי בכל בהמה עצמו משא"כ ברועה שבהמות שלו לחוד והעיסקא לחוד:
כז סָעִיף א ואם בא לחלוק פי' הולדות ולבסוף ל' בדקה ולבסוף נ' לגסה:
כח סָעִיף א צריך להודיע לחבירו כו' כתב ב"י וה"ה אם שם אותו בפני ג' דמהני (ורבינו חדא מינייהו נקט עכ"ה) כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' שלוחין (ועיין מ"ש בסמוך):
כט סָעִיף א ליקח כל אחד החצי פי' ואינו נוטל משל חבירו כלום ונראה מדברי ב"י דטעמא משום דכיון דהו"ל לעשות השומא בב"ד או להודיעהו ולא עשה לפיכך השומא בטילה לגמרי ומחל הוא על השבח והוי כהא דתנן בב"ב אם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא כו' השביחו לעצמן הא לאו הכי הוי לאמצע ושכ"כ הרמב"ם בפ' הנזכר:
ל סָעִיף א שאין לילך אחר מנהגן כ"כ הרא"ש בפ' א"נ דף קמ"ד ע"ב וזה תלוי בגירסת הברייתא:
לא סָעִיף א לא יצרף הקרן עם הריוח פירוש לא ישום כך וכך יהיה ריוח בחצי שלו וזוקף מחצית הריוח עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך פירש"י בפרק א"נ דף ס"ח ע"א ועיין בדרישה. וכתב רבי' ירוחם שאם כתב בפי' בשטר (פי' דוקא בשטר דאז אף אם ימות יראה לעינים שהתנו משא"כ כשהתנה כן ע"פ וכמנהג אמימר וק"ל) דאי א"ל דלא הוי בהו רווחא מאמין אותו מותר:
לב סָעִיף א וכן לא יכתוב עליו ש"ח כו' פי' אפי' מהקרן לבדו משום דכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא הו"ל כולו מלוה ואם היה נפסד הכל היה יכול לגבות זה כל הקרן הכתוב בשטר ב"י:
לג סָעִיף א דנין אותו להתיר כלומר הואיל שגברא רבא הוא פירשו דפלגא נמי אהפסד קאי וי"ו דוהפסד הוא במקום או וה"ק יטול פלגא באגר וממילא משמע דדרי מארי עיסקא תרי תלתי בהפסד או פלגא בהפסד אם ירצה וממילא משמע דשקיל בריוח תרי תילתי ב"י. והא דלא קאמר דדיינין לגברא רבא לזכות ואמרינן דודאי נתן לו שכר טרחו ואזי יהיה העסק פלגא בשכר ופלגא בהפסד דאם כן הו"ל למכתב בשטרא ומדלא כתב ודאי דסמך אתיקון חכמים וכמ"ש בריש הסימן:
לד סָעִיף א יקבל החצי כפי תנאו פי' הנותן: (ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום א"ל יתן לו שכר טרחו כמ"ש לעיל ותקנת חכמים הוא למי שנותן לחבירו סתם ואינו פוסק כו' שאני הכא שכתב בשטר גרע טפי דמחזי כרבית עכ"ה):
לה סָעִיף א אני אטול החצי מיד ר"ל מריוח שיש עתה אטול החצי מיד ואחר כך אם יארע שיפסיד אקבל בהפסד ב' חלקים או איפכא:
לו סָעִיף א ואין בזה חילוק כו' ר"ל בחילוק האחרון וע"ל סימן קס"ח: (המושיב חבירו בחנות לא יהיה לוקח ומוכר כו' דוקא חנוני אסור ליקח ולמכור אפי' במעות שלו כמ"ש בר"ס זה דאם היה אומן לא יעסוק באומנותו אבל הנותן לחבירו עיסקא יכול ליקח ולמכור במעות שלו וכמ"ש רבינו בס"ס זה עכ"ה):
לז סָעִיף א אינו יכול להוציאם לצורכו כו' דהנותן יכול לומר לו דמתוך שתשתכר בשלך תטרח ותתעסק בה יפה רש"י בהמקבל דף ק"ז ע"ב:
לח סָעִיף א ול" נדדבר פשוט הוא זה פירוש ל"נ שבדין זה מיירי הגמרא דפשוט הוא ולא הוי צריך לאשמועינן ועיין בב"י מ"ש ע"ו:
לט סָעִיף א נוטלו בעל הממון כו' דלכך נקרא עיסקא דלא יעשה מטלטלין אצל בניו אם מת גמרא (כו' ולא אמרינן כמו שמטלטלין אין ב"ח גובה מהן כך לא יטול הנותן את העסק הזה עכ"ה) ואפי' קודם כלות זמן העיסקא ח"מ ועד"ר: (ונוטלין מאותו חלק ב"ח והאשה ר"ל דהם נוטלין לפי תקנת הגאונים דמטלטלין דיתמי משועבדים לב"ח כמ"ש בח"מ סי' ק"ז עכ"ה):
מ סָעִיף א נתן המתעסק מתנה מהמטלטלין כו' דקדק רבינו וכתב ונתן המתעסק דלא הוה לקבל ממנו במתנה כיון שאינו שלו אבל אם מכר המתעסק אין בעל הממון מוציא מידם דהא כל עיסקא ניתן למכר וברשות קנהו ממנו. ומ"ש אחר זה אפי' שינה ומכרם לאחרים חייב לשלם פירוש הנותן הראשון ואם אין לו חייב לשלם המקבל ממנו במתנה ולא זה שקנהו ממנו או קיבל ממנו במתנה דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו מידו שלא ידע שמשל עסק הוא וק"ל:
מא סָעִיף א אלא יסלקו כל שטר לפי תנאם פירוש ונמצא המקבל הוא מרויח שהרי בהפסד אין לו אלא שליש או יש לו בריוח ב' חלקים ואצ"ל שבכל עסק היה להן תנאי מיוחד כגון בזה תרי תילתי באגר ובזה תילתא בהפסד והשתא א"ש מה שמסיק וכתב דאם כתבם בשטר אחד כו' ולא חילק מיניה וביה בין היה שני מיני תנאים להיה להן תנאים שוים וק"ל:
מב סָעִיף א שאם תפסיד אני אפרענו לבעל המעות כו' דא"ל מזלא דבי תרי עדיף:
מג סָעִיף א רק הריוח אין שומעין לו דרווחא לקרנא משתעבד גמרא ופירש"י דיכול אחד לומר לחבירו שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר בו עוד כדי למלאות הקרן:
מד סָעִיף א כדין פועל שחוזר בו כו' כמבואר בח"מ סימן של"ג:
מה סָעִיף א לא יקח בשלו חיטין פירוש בחצי מעות שקיבל שהוא מלוה ובחצי האידך שהוא פקדון בידו מחבירו יקנה לו שעורים ב"י והוא מוכרח מדסיים כדי שיהיו שוות בקבלה ועוד דאם כן הו"ל לרבינו לסמוך האי דינא לדין שכתב אח"כ דרשאי לקנות לו גם כן מאותו המין ועוד מדכתב או כולן חיטין לשון כולן משמע דקאי אדמי שקבל בעיסקא ועיין באשר"י דף קמ"ד ע"א:
מו סָעִיף א שוות בקבלה פירוש בקבלת ריוח והפסד ב"י ור"ל שלא ישתכר בשלו יותר מבשל חבירו ודוקא אם המעות של הנותן אמרינן הכי:
מז סָעִיף א אפילו בעלי חיים בכל מילי בכלל פירות אפי' בעלי חיים חוץ מכסות וכלים אשר"י:
מח סָעִיף א רשאי לקנות גם לעצמו ר"ל ממעות אחרים שאינם משל שותפות לאפוקי ברישא מ"ש בשל חבירו שעורין ר"ל הכל מעות העיסקא שבידו דחצי הריוח הוא שלו והחצי של חבירו:
מט סָעִיף א מאותו מין וכ"ש ממין אחר ולא חיישינן שיטרח יותר בשלו מבשל שותפות ול"ד לחנות דלעיל דאסור ליקח אפי' מין אחר משום ששכרו על מנת שישב בחנות ויתעסק כל היום בשלו ואם כן אם יקח לצרכו יבטל אותה שעה מעסקי הנותן אבל כאן לא קיבל אלא ליקח פירות בסך זה שנתן לו א"כ אם לקח לעצמו ממעותיו מאי איכפת לנותן הואיל שעוסק בסך שנותן לו:
נ סָעִיף א ובלבד שלא ימכרם ביחד דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של שותפות ונמצא חבירו נפסד בכך ב"י:
א סָעִיף א כמה היה רוצה ליקח כו' וז"ל חכמת שלמה אמ"ש התוס' בד"ה ונותן לו שכרו כפועל בטל אחרי שסתרו שם פירש"י וכתבו ז"ל ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו ביושב ובטל לגמרי וכתב עליו מ"ו ז"ל פי' רואין אדם שבטל לגמרי ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק בזה העסק אפי' היה לו מלאכה מרובה כו' וכן איתא בטור וכן פי' הר"ן והשתא לא קשיא הצריכותא דה"ק אבל סיפא דנפיש טירחא אימא לא שיימינן כפועל בטל שהוא מוזל במלאכה אלא כסתם אדם שיש לו עסקים כמה הוא לוקח ועוסק במלאכה זו וק"ל. ומהר"י קארו לא ירד כאן לעומקו שהוא ר"ל כפועל בטל לגמרי שאומדין מלאכה הראשונה ואומדין כמה ליקח ולהבטל ממנה לגמרי וק' דא"כ ה"נ איכא למיפרך והא לא קא בטיל מיניה כמו התם דהא על הלשון דפועל בטל פריך התם ודוק היטב עכ"ל. ולעד"נ מוכרח קצת מלשון התוס' דס"ל כפי' הב"י דהא אחר זה מסקי התוספות וכתבו ז"ל ומיהו לעיל בסוף אלו מציאות גבי השבת אבידה דקתני נוטל שכרו כפועל בטל נראה כפי' הקונטרס מדפריך התם האי לאו בטל הוא משמע דפריך משום דמשמע ליה ברייתא דקתני כפועל בטל שנותנין לו כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי לכך נראה לפרש התם הך דמשני אביי כפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה כדפי' הקונטרס וא"ת א"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה כו' ע"ש בתוס' והנה נראה מלשון התוס' דחילקו לפרש באלו מציאות דפריך הגמרא האי לאו בטל הוא מש"ה אנו מוכרחין לפרש דהתרצן השיב לו מעין ס"ד דהמקשן דמשמע ליה דכפועל בטל דר"ל פועל במלאכה שעסק כבר נוטל שכר עליה ליבטל הימנה. ופריך והא לא בטיל הוא ומשני דמשלם לו לבטל ממלאכה שעסק בה כבר ולעסוק במלאכה זו אבל הכא בפרק א"נ דלא פריך והא לא בטיל הוא אלא מאי כפועל בטל לא ידע המקשן דפי' פועל בטל דהכא כפועל דבטל ממלאכה דעסיק בה ומש"ה פריך מאי כפועל בטל ר"ל מאי פי' כפועל בטל דהכא ואביי השיב לו כפועל בטל מאותו מלאכה דבטיל מינה ר"ל כמו שמשמע ליה להמקשן דאלו מציאות דנותן לו כמו שנותן לפועל לבטל ממלאכתו לישב בטל. ועוד יש להוכיח כן מדסיים התוס' הנ"ל וכתבו ז"ל וא"ת א"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה כו' ול' א"כ מדויק כאילו אמר בשלמא אי הוו פירושו דפועל בטל דהתם פרק אלו מציאות כדפרשינן פועל בטל דהכא הוי ניחא ואי הוי פי' דפועל בטל דהכא כדפי' הטור והר"ן דהיינו דמשלם לו על מלאכת דהשבת אבידה אף שהיה עסוק כבר במלאכה כאילו הוי בטל ג"כ קשה הלא נוטל שכר על השבת אבידה אבל לפי' ב"י ניחא דלא נותן לו אלא לבטל ממלאכתו ראשונה לא לעסוק במלאכה זו וק"ל ואשר הקשה מ"ש הנ"ל א"כ קשה למה לא קשה לו ג"כ הכא האי לאו בטל הוא כמו שקשה לו שם בפ' אלו מציאות גם לפי' קשה למה מסיק ופי' שם דמשלם לו כפועל דבטל ממלאכתו ראשונה ועוסק במלאכה זו דהיינו שכירתו בשלימות כמ"ש התוס' כאן לפי פי' רש"י ז"ל והכא מסיק ופי' דאינו משלם לו אלא כאיש בטל שעוסק במלאכה כזו גם על המקשן קשה דשם פריך והאי לאו בטל הוא והכא לא פריך אלא מאי כפועל בטל וע"כ צריכין ליישב ולומר דשאני הכא דהמתעסק מרוצה לעסוק בעסק זה אפי' אם לא יהבי ליה שום שכירות ובודאי כבר אמד בדעתו טובתו שטוב לו להניח מלאכתו ולעסוק בעסק זה אלא שחז"ל מיחו לעשות כן משום צד רבית ומ"ה בכל דהו שנותן לו לא מיחזי כרבית בפרט כיון שהוא אבק רבית הקילו וכמ"ש הרא"ש בהדיא לחלק בהכי בין האי דינא דרבית להשבת אבידה דפ' א"מ ע"ש ומש"ה לא פריך והא לא קא בטיל דידע נמי אף שאינו בטל מ"מ בכל דהו סגי אלא פריך מאי פי' דפועל בטל ומשני דא"צ ליתן לו אלא כמו שנותנין לאדם העוסק במלאכה שיניח מלאכתו וישב בטל (וגם אין זה מקשן ותרצן אלא מדברי אביי. דבא לפרש וכל' מ"ט ומנא ה"מ אמר פלוני כו' הנזכרים בגמרא) ול' התוס' שכתבו ביושב ובטל לגמרי ג"כ הכי משמע דאל"כ הו"ל לכתוב ביושב ובטל ועוסק במלאכה כזו. גם הצריכותא לא א"ש כולי האי וכמו שהקשה הב"י. ומ"ש מ"ו בח"ש דהו"א במלאכה לא סגי בהכי כיון שלא היה בטל מתחילה ק' דמ"מ כיון דבעסק קל שנותנין עליה שכר מועט רואין בו כאילו היה כבר בטל לגמרי ה"ה בעסק כבד. דמה שהעסק זה כבד בזה אין חילוק במה שהיה עוסק בו כבר דעל עסק כבד זה יוסיפו לו שכר יותר מאילו היה עוסק עתה בעסק קל וכן הוא מדויק מלשון הרא"ש ע"ש ריש דף קמ"ד. ולפי' התוס' והרא"ש נלע"ד דצ"ל ל' הברייתא דקתני ז"ל ת"ר כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי ר"מ כו' וכתבו התוס' דמתני' וברייתא דקתני כפועל בטל אתיא כוותיה וה"פ בין הי' עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת לעולם נותנין לו כפועל בטל וכ"כ הרא"ש וז"ל כפועל בטל כלומר איזה מלאכה שהוא רגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין שנוטלין עליה שכר מועט לעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה בין מועט פי' בין הי' עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת שכרו שוה כו' עכ"ל ומדקאמר שכרו שוה גם מדכתב שהוא רגיל לעשות מוכח דפי' בין מלאכה מרובה בין מלאכה מועטת דר"ל על מה שעסק כבר יהיה איזה מלאכה שיהיה בין נטל עליה שכר הרבה או מעט לעולם שכרו שוה ומדלא פירשו בין מרובה בין מועט על העסק שנותנין לו עתה בין שהוא כבד ומלאכה מרובה או קלה לעולם רואין אותו כאילו היה בטל ומשלמין לו לפי מלאכה ועסק זה שנותנין לו. ש"מ דס"ל פי' דפועל בטל דאין משלמין לו על עסק זה כלום ומש"ה הוצרכו לפרש אמלאכה שעסק בה כבר ולפי שיטת פי' ב"י צריכין לדחוק ולפרש מה שקאמר כמה נותן לו בין מרובה בין מועט דה"פ דאמתני' וברייתא קאי דקתני שנותנין לו כפועל בטל וע"ז קאמר כמה יהא עסיקת מלאכתו לשעבר דסגי בהכי בשילום כפועל בטל וקאמר בין מרובה ובין מועט ר"ל יהיה עסקו לשעבר מה שהיה לעולם אין נותנין לו אלא כפועל בטל והיינו שכרו שוה דכתב הרא"ש ר"ל אין משלמין להבא אמה שיעשה אלא מה שישב בטל לשעבר. ובאמת זה הפי' דחוק בעיני הר"ן והטור דהא כל ל' הברייתא משמע דבא ללמדינו כמה יהיה שכרו וקאמר דלר"ש צריך ליתן שכרו משלם ולר"י טיבול בציר וכן יהיו דברי ר"מ דנותנין לו בין מרובה כו' ולא כפי' התוס' והרא"ש דבעו לומר דבין מרובה בין מועט אין נותנין לו טפי מפועל בטל. גם לשון המשנה דקתני אא"כ נותנין לו כפועל ולא גרסינן במתני' בטל כמ"ש התוס' בריש הדיבור א"כ לא א"ש כלל הא דקתני מתני' נותנין לו כפועל דהא אהפעולה אין נותנין לו כלל לא על העבר ולא על להבא אלא מה שמבטל ממלאכתו הראשונה. וזה יתיישב יותר לפי שיטת פי' הטור והר"ן דה"פ כמה הוא נותן בין מרובה בין מועט ר"ל מלאכה ועסק שנותנין לו עתה אם הוא מרובה אזי נותנין לו עליו הרבה ואם הוא מועט נותנין לו מעט הכל כפי מה שאדם בטל רוצה ליקח לעסוק בעסק כזה שנותנין לו. גם לפי הטעם דאין נותנין לו שכרו משלם כדברי ר"ש אלא כפועל בטל יתיישב יותר לפי' ר"ן והטור דמשום דהמתעסק ניחא ליה לבטל ממלאכתו ולעסוק בזה אלא משום חשש רבית חששו חכמים שיעסוק לו זה בעסקו משום חצי המלוה מש"ה סגי בזה במאי שנותן לו על שיעסוק עתה ורואין אותי כאילו היה בטל ממלאכתו ראשונה וק"ל ומש"ה פירשו הר"ן והטור בדרך אחר ודו"ק. ועי"ל בסימן שי"ב שפי' כפועל בטל בע"א ובח"מ סימן ט' פי' שלישי ובח"מ סימן ס"ד בפי' רביעי ולקמן בסי' שי"ב הארכתי מזה ע"ש (עיין בקונטרס מיוחד שמיישב א"א ז"ל את כל אלה באריכות והוא נכון מאוד וניתן להעתיק בתוך שאר חידושיו עכ"ה). ועיין בתוס' בבכורות פ' עד כמה סוף (בכורות דף כ"ט) שכתבו בשם ר"ח פי' אחר ז"ל ור"ח פירש שם (ר"ל פועל בטל דאלו מציאות) כגון דבשאר ימות השנה אין נותנין בתפירת בגד אלא חצי סלע והוא עתה בשעת הרגל ותופר בגד בסלע אין אומרים לו קבל שכר כמה שתנוח למלאכה זו שאתה מקבל עליה סלע אלא כאותו שכר שאתה היית נוטל כמותה בשאר ימות השנה שלא היית נוטל עליה אלא חצי סלע מפני השבת אבידה ופירושו תמוה כו' ואחר זה בסוף הדיבור מייתי התוס' ההיא דאיזהו נשך וכתב עליה ז"ל ור"ח פי' שם כגון אדם בטל שאינו מוצא שישכירנו והולך ובטל והיה משתכר בקל ולא יתנו לו כמו שפועלים הולכים עכשיו שהם ביוקר הרבה משכירין. כגון שהיה אדם נשכר עכשיו בב' סלעים ובאותו שעה שהיה בטל לא יהיה נוטל אלא סלע עכ"ל. ומדחזרו התוס' וכתבו דברי ר"ח שני פעמים בדיבור אחד וגם שינו לשינו בפירוש השני דר"ח ממ"ש בפירוש הראשון נראה לי דפי' השני אינו כעין פי' הראשון והוא דכמו דהתוס' והרא"ש פירשו ההיא דאלו מציאות כפירש"י וכאן בא"נ פי' בע"א ומטעם שכתבתי בסמוך בשם הרא"ש. ה"נ ר"ח פירשם בשני מיני פירושים כל חד לפי טעמו וענינו ומש"ה דקדקו התוס' וכתבו בכל פעם דר"ח פי' שם ור"ל שם במאי דכתבו לפני זה ובריש הדיבור דהביאו שם ההיא דאלו מציאות כתבו עליו פי' קמא דר"ח וכלל פי' ודבריו שם נ"ל דר"ל דמפני דאסור לקבל שכר על השבת האבידה מש"ה אין שמין לו כמה היה נוטל על השבתה אלא שמין כמה היה נוטל על עוסקו במלאכה שמבטל ממנה בשעת השבת אבידה ומיהו אף אם מבטל ממלאכתו בשעת הרגל א"צ לשלם לו כמו שמקבל אז אלא כמו שהיה מקבל עליה באמצע השנה. ואחר כך הביא התוס' ההיא דא"נ וכתבו עליו דר"ח פי' שם בע"א והוא דמפני דמותר לקבל שכר על מלאכת השיתוף וגם צריך לקבל עליה שכר כדי שלא יהיה רבית רק שאין צריך ליתן ליה שכר כ"כ כאילו הניח מלאכתו שהיה עוסק בה כבר ועוסק במלאכה זו אלא כאילו היה בטל וזהו כפי' רבינו. ופי' זה דר"ח כתבו גם כן תלמידי הרשב"א וכתבו שהרמב"ן הכריע כפי' דר"ח וכמ"ש הב"י בשמם. ובזה נחה שקטה תמיהת ב"י על רבי' וגם דחשבו לטועה כאילו לא הבין דברי התוס' והרא"ש שאינן כמו שפירש הוא. דלפי מ"ש ניחא דודאי לא נעלם מעיני רבי' שמשמעות דברי התוס' והרא"ש אינו כמו שפירש הוא אלא שרבינו הטור נמשך אחר פירוש ר"ח מאחר שגם הרמב"ן והרשב"א תפסוהו לעיקר. גם יש לתמוה על דברי ב"י שמביא פי' דברי ר"ש ומ"ש התוס' בשמו אההיא דא"מ אדין רבית. וכבר בררתי והוכחתי מדברי התוס' שר"ח פי' ההיא דרבית בע"א ועיין בדברי הר"ן שמשמעות דבריו אינן כדברי הטור ע"ש ודו"ק:
ב סָעִיף א וה"מ שלא פסק עמו אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל העסק בדבר ידוע ואפי' בדינר א' רשאי ותקנת חכמים הוא כו' עד או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק וה"מ שצריך ליתן שכר טרחו בחנוני או כיוצא בו כו' דברי רבי' בכאן קשה להולמן מחמת כמה קושיות שהם נגד הרי"ף והרא"ש אביו ונגד דברי הרמב"ם וגם קצת דבריו סתרי זא"ז מיניה וביה וכאשר אציע אחד לאחד ותחלה אתחיל במה שיש להתעורר מיניה וביה דכתב מתחילה אם רצה לפסוק בדבר ידוע אפי' בדינר א' רשאי א"כ מהו זה שמסיק ותקנת חכמים הוא למי שנותן סתם ולא פסק כו' עד וכיוצא בו שנותן לו דינר כו' דמשמע דאלפניו קאי דבדינר אפי' לא פסק עמו סגי ואף שהב"י כתב שהאי וכיוצא בזה שנותן לו דינר כו' קאי אאם יש לו מלאכה אחרת שמתעסק בה עם השותפות וא"כ יוכל לומר דלעיל דמצריך דוקא פסיקה ובלא פסיקה לא סגי בדינר מיירי באין לו מלאכה אחרת מ"מ קשה דעיקר חסר מן הספר ובפרט מאחר שמסיק רבי' וכתב מיד אחר זה ז"ל וה"מ בחנוני וכיוצא בזה דלית ליה מלאכה אחרינא משמע דכל מה שנזכר לפני זה מיירי באין לו מלאכה אחרינא ואפ"ה סגי בדינר ואפי' לא פסק ואף שהב"י כתב שה"מ כו' שכתב רבינו קאי אדלעיל אמה שצריך ליתן לו כפועל בטל בכל יום כו' ע"ש בדבריו זהו קשה בפירושו מראשונה ועוד שגם לפי פירושו מוכרח דקאי גם אתקנת חכמים דתרי תילתי באגר ובהפסד דהא במאי דאיירי בגמרא בשילום כפועל בטל איירי נמי הא דרבא בנתינת תרי תילתי באגר או בהפסד וכדמייתי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ע"ש. וע"ק לשון או כיוצא בזה דכתב רבינו. ע"ק שרבי' כתב ותקנת חכמים הוא למי שנותן לחבירו עסק סתם ואינו פוסק שיקח המקבל חצי הריוח כו' והרי"ף והרא"ש כתבו לתקנה זו למי שרוצה לפסוק ז"ל הרי"ף ואי בעי למפסק כל יומי דשותפות פסקי כדרבא שאמר אי שקל מלוה פלגא באגרא כו' וכ"כ הרא"ש הרי לפנינו מ"ש רבי' על לא פסק כתבו הם אפסק וע"ק דמשמע דהאי או כיוצא בזה דנותן לו דינר כו' הוא ג"כ תקנת חכמים ותקנה זו לא מצינו בגמרא גם לא בדברי הרי"ף והרא"ש וע"ק דמסיק אבל אי אית ליה עסק אחרינא לא בעי אגרא כולי האי ולא כתב מאי צריך ליתן לו ואין זה מדרך רבי' לסתום דבריו אלא לפרש ובפרט במקום שנזכר בגמרא דפליגי בה רב ושמואל דרב ס"ל במותר שליש בשכרך סגי ושמואל סבר דצריך לקצוב לו דינר ומוקי לה הגמרא דאיירי ביש למתעסק מלאכה אחרת וכמ"ש הב"י. והנה אציע דברי הרמב"ם ומתוכו נעמוד על ביאור דברי רבי' ז"ל בפ"ו מה' שלוחים תקנו חז"ל שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן יהיה חצי המעות בתורת הלואה והמתעסק חייב באחריותו כו' עד והיאך יעשו שלא יבואו לידי אבק רבית אם רוצה להיות השכר או ההפסד לאמצע בשוה יתן למתעסק שכרו שבכל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה א"צ להעלות לו שכר של כל יום ויום אלא אפי' העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה וכן אם א"ל מכל הריוח יהי' לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר מותר ואם הפסידו יפסיד מחצה כו' עד ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק ופחתו או הותירו ולא רצה ליתן לו שכר עמלו בכל יום ולא התנו ביניהם שום תנאי שהיה שכר המתעסק באותו חצי של פקדון שליש ריוח הפקדון כו' עד לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק שני שלישי הריוח ובעל המעות שליש הריוח ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש הפחת ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת כו' עד ורבותי הורו שאין תנאי מועיל שיטול המתעסק פחות משני שלישי ריוח ושליש הפסד אלא א"כ היה למתעסק עסק אחר אבל אם אין לו עסק אחר צריך שיהא שכר המתעסק דוקא שני שלישי ריוח ורק שליש הפסד שזה דבר איסור הוא ואין התנאי מועיל בו ולא יראה לי זה עכ"ל הרמב"ם הרי לפנינו דהרמב"ם ס"ל דאם מתחילה מתנה הנותן עם המקבל ופוסק לו אפי' דינר אחד או עשירית הריוח סגי בהכי אם נתרצה לו המקבל דכל תנאי שבממון קיים אף ע"ג דאיסורא הוא זה ולא כרבותיו ואם לא התנה עמו מתחילה הברירה ביד הנותן או שצריך ליתן לו בכל יום מימי העסק שכירתו כפועל בטל או שנותן לו תרי תילתא באגר ותילתי בהפסד ודוקא אם אין לו מלאכה אחרת אבל אם יש לו מלאכה אחרת אפי' לא התנה עמו מתחלה ס"ל דא"צ ליתן לו אלא דינר אחד או עשירית הריוח כדין אילו התנה עמו מתחילה וע"ד זה נלע"ד לפרש דברי רבי' שלא סר ימין ושמאל מדברי הרמב"ם חוץ מבפירוש פלגא באגר תרי תילתי בהפסד בדברי רבא דיש לו שיטה אחרת וכמ"ש בסוף ומתחילה כתב דינא דמשנה דצריך ליתן לו כפועל בטל וכתב ע"ז וה"מ שלא פסק אבל אם רוצה לפסוק כו' והיינו כדברי הרמב"ם האחרונים שכתבתי שחולק עם רבותיו וס"ל דמועיל תנאי וסגי בפסיקה כל דהו ואח"כ כתב ותקנת חכמים כו' זהו דוגמא מ"ש הרמב"ם ועוד תקנו כו' ומיירי באם נתן לו סתם ולא פסק עמו דדינו שישלם לו כפועל בטל בכל יום וזה הנותן אינו רוצה הרשות נתונה לו לסלקו בתרי תלתי באגר וכדמסיק. ומ"ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר ר"ל אף שבגמרא לא נזכר אלא הני ב' תקנות או כפועל בטל או בתרי תילתי באגר כו' מ"מ לאו בכל ענין צריכין זה אלא גם כיוצא בזה נמי מותר והיינו כשנותן לו דינר אחד כל ימי משך העסק וכדי שלא תקשה א"כ למה הצריכו חכמים ליתן כפועל בטל או תרי תילתי ולא הזכירו ג"כ קולא יותר מזה דהיינו דינר אחד ע"ז מסיק וכתב וה"מ שצריך ליתן שכר טרחו כו' ר"ל ה"מ שתקנו ב' תקנות הנ"ל ששניהם המה לשלם למתעסק שכר טרחו שטרח בעד חלק הפקדון וכמו שנזכר בדברי רבינו בשני התקנות הנ"ל שבשביל שכר טרחו יהיב ליה כפועל בטל או תרי תילתי דהיינו ריוח שתות כל העסק נותן לו בשכרו לא אמרו ה"מ בגמרא אלא בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עסק אחריני כו' אבל מאן דאית ליה עסק אחרינא כו' לא בעי אגר כולי האי ור"ל אלא נותן לו דינר כל ימי משך העסק כאשר כתב לפני זה ואפי' לא פסק עמו מתחילה ומ"ש רבינו לפני זה דדוקא בפסיקת עמו סגי בדינר שם איירי אפי' באין לו מלאכה אחרת וכאשר כתבתי לעיל ביישוב ב"י ולפ"ז נתיישב הכל ועולה דברי רבינו בסגנון א' עם דברי הרמב"ם וגם מבוארים דבריו בפירוש ולא בסתימה אלא שלשון וכיוצא בזה אם נותן לו כו' לא נתיישב כולי האי גם לשון וה"מ כו' הוצאתי ממשמעות פשטא דלישנא אבל מ"מ עדיף טפי לסבול דוחק הלשון מלפרש דבריו בבלבול ובסתימה. אלא שקשה לדברי רבינו לפי פירושו למה כתב או כיוצא בזה שנותן לו דינר באם יש לו מלאכה אחרת הלא אפי' בפחות מזה סגי דהיינו באומר לו מותר שליש בשכרך וכדרב דפליג עם שמואל וקי"ל הלכה כרב באיסורי וכמ"ש בית יוסף ובשלמא להרמב"ם אף שכתב ג"כ שנותן לו דינר מ"מ הלא מסיק וכתב ז"ל וכן אם א"ל מכל הריוח יהיה שלך שלישו או עשיריתו בשכרך סגי והיינו דברי רב לפי חד פירוש שכתב ב"י וכסף משנה מיהו לפי פירוש השני שכתב ב"י והכסף משנה גם הרמב"ם לא הזכיר ההיא דרב במותר שליש בשכרך וכבר גם כן תמהו עליו לפי ההוא פי' למה לא הזכירו ונוכל לומר שרבינו בשיטת הרמב"ם אזל מכל וכל גם לפי פירוש הראשון לא קשה כ"כ דנוכל לומר דרבינו תחילת דברי הרמב"ם תפס דכתב שיתן לו דינר ולאו דוקא קאמר דה"ה פחות ולא בא אלא לאשמעינן דהא דקאמרי רבנן דצריך ליתן לו כפועל בטל או תרי תלתי באגר היינו דוקא באין לו מלאכה אחרת. ולכאורה היה נראה ליישב עיקר הקושיא דמ"ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר וסגי בהכי אפי' אי לא פסק עמו בתחילה היינו דנותן לו דינר מכיסו עכ"פ הן יהיה ריוח או לא מש"ה סגי בהכי דלפעמים ניחא ליה בזה הריוח הפסוק וידוע מתרי תלתי באגר אם יהיה על הספק ומ"ש לעיל באם רוצה לפסוק על כל העסק בדבר ידוע אפי' בדינר אחד רשאי היינו שא"ל אם יהיה ריוח טול אתה דינר בראש בשכרך והמותר נחלוק בשוה וזהו מותר דוקא אם פסק ואי לא פסק לא. וחילוק זה בין דבר ברור לעל הספק הזכירו גם כן רבינו ירוחם וכמ"ש ב"י בשמו ומ"ש וה"מ בחנוני כו' קאי לתלת פרטים הנ"ל דהיינו באם לא פסק דצריך ליתן לו או כפועל בטל או תרי תלתי באגר או דבר ברור וידוע היינו דוקא בחנוני אבל אם יש לו עסק אחר לא בעי אגרא כולי האי אלא אפי' בדינר ואינו ברור וגם לא פסק סגי או במותר שליש בשכרך ולפ"ז א"ש נמי שדקדק רבינו ושינה את לשונו דלעיל ברישא כתב ז"ל אבל אם רוצה לפסוק עמו בדבר ידוע על כל העסק ואפי' בדינר אחד רשאי ובסיפא כתב ז"ל או כיוצא בזה שנותן לו דינר כו' שלשון שנותן לו משמע שנותן לו מכיסו על כל פנים אפי' אם לא יהיה ריוח: והרי"ף כתב על המשנה ששנה שנותן לו שכרו כפועל בטל ועל הגמרא דמייתי שם ברייתא שז"ל ת"ר כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אפי' לא טבל עמו אלא בציר ואפי' לא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו ר"ש בן יוחאי אומר נותן לו שכרו משלם וכתב הרי"ף ז"ל והלכתא כר"מ דסתם מתניתין כוותיה מיהו הא דאמר ר"מ בין מרובה בין מועט לאו אכולהו יומי דשותפות אמר אלא בכל יום ויום קאמר עד מישלם יומי דשותפות דיהיב ליה כל יומא כפועל בטל דאותה מלאכה דבטל מינה והיינו דקאמר בין מרובה בין מועט כדפסקו ומתנו אהדדי (וזהו כפירש"י בפי' כפועל בטל וכן פירשו סמ"ג להרי"ף והביאו ב"י ע"ש) לפום ההוא עובדא דבטל מינה ואי בעי למפסק כל יומי דשותפות פסקי כדרבא דאמר אי שקל מלוה פלגא באגר דארי תרי תלתי בהפסד ואי שקיל תלתא באגר דארי פלגא בהפסד וההוא טופיינא דשקיל ליה מן מנאתיה הוי לשכר עמלו ומזוני וה"מ בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עיסקא אחרינא לדידיה אלא הדין עיסקא בלחוד כו' אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קא מבטל מיניה לא בעי באגרא כולי האי כדאמרינן אמר רב מותר שליש בשכרך מותר ושמואל אמר כו' עכ"ל. והרא"ש כתב כדברי הרי"ף חוץ מפירוש פועל בטל דפירש כפירוש התוספות וז"ל ריש דף קמ"ד הלכתא כר"מ דתניא מתני' כוותיה וכפועל בטל דקתני במשנה וברייתא כלומר איזה מלאכה שרגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין שנוטלין עליה שכר מועט לעולם אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה בין מועט פי' בין היה עוסק במלאכה מרובה בין היה עוסק במלאכה מועטת שכרו שוה ואין לפרש כפירש"י כו' עד והא דאמר ר"מ בין מרובה בין מועט היינו בכל יום ויום כל ימי השותפות והוא שלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר אבל אי בעי למפסק עמו לכל יומי דשותפות פסקי כדרבא דאמר שישקול כו' עד וה"מ בחנוני כו' וכדמסיק הרי"ף. הרי לפנינו דהרי"ף והרא"ש כתבו להאי דרבא תרי תלתי באגר כו' אאם רוצה למפסק עמו וזהו כלפי מ"ש רבינו והרמב"ם דתקנת חכמים הוא לנותן סתם ולא פסק עמו וב"י לא נחית לדקדק בזה אלא דקדק בדבר אחר והוא זה דדייק מדברי הפוסקים דס"ל כהרמב"ם דאם פוסק עמו בתחילה קודם נתינת העסק סגי בנתינת שכר טרחו בדבר כל דהו ולא כרבותיו של הרמב"ם ואם כן למה כתבו הרי"ף והרא"ש דאם ירצה לפסוק יפסוק כדרבא דהיינו שתות ריוח כל העסק שכר טרחו הא אפי' בכל דהו סגי וכתב דיש ליישב דלאו דוקא כדרבא ממש קאמר אלא כעין ההיא דרבא כלומר דלישקל מתעסק רווחא טפי מיהא אפי' בדינר סגי ולפ"ז צ"ל דההיא דרבא במעשה דרב עיליש אף שמשמע מלשו הגמרא שפסקו כן מתחילה מדקאמר בני רב עילש נפיק עלייהו האי שטרא דהוי כתוב ביה פלגא באגר כו' ופירש"י שקיבל אביהם עסק פלגא באגר פלגא בהפסד א"ל למה נתן לו ב"ה שכר טרחו די"ל דרב עילש לא נתרצה בפחות מזה וכי כתב הב"י באם נתרצה המקבל וק"ל והוקשה לו לפי פירושו מאי דמסקי הרי"ף והרא"ש ז"ל וה"מ בחנוני וכיוצא בו כו' עד אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא לא בעי באגר כולי האי אי אדסמיך לפני זה קאי הא גם בזה הנזכר לא בעיא אגרא כולי האי דהיינו כדרבא אלא אפי' בדינר או אפי' בפחות ממנו לפי הפיסקא סגי ומש"ה הוצרך הב"י לדחוק ולכתוב דלא אדסמיך קאי אלא אדלעיל מינה קאי אמ"ש ליתן לו בכל יום כפועל בטל דהיינו אם לא פסק עמו תחילה בזה חילק וקאמר דהיינו דוקא בחנוני ועוד כתב בפי' דברי הרמב"ם שאמר שיתן לו תרי תלתי באגרא כו' גם בדברי הרי"ף והרא"ש במ"ש באם יש לו עיסקא אחרינא די במותר שליש דאיירי בשכבר עסק וכשבאו לחשבון קודם שידעו כמה ריוח יש א"ל טול תרי תלתי באגר כו' ובהרי"ף ורא"ש טול מותר שליש ועוד נכנס הב"י בהרבה דוחקים לפי שיטת פירושו וכו' האי אכתי לא תיקן לע"ד דהא הרי"ף בריש דבריו כתב ז"ל והאי דקאמר בין מרובה בין מועט היינו כדפסקו ומתנו אהדדי לפום ההיא עבידתא דבטל מינה הרי לפנינו דכתב דפסק עמו ואפ"ה מצריך ליתן לו כפועל בטל בין מרובה בין מועט ואם נפשך לומר דמ"ש הרי"ף כדפסקו ומתנו כו' גם כן ר"ל אחר שכבר עסק קודם שבאו לחשבון פוסק עמו כך א"כ גם מה שמסיק וכתב ואי רצה למפסק עמו כל יומי דשותפות כו' ר"ל ואי אינו רוצה למפסק עמו או ליתן לו שכרו בכל יום שעברו אלא כל ימי שותפות רצה לפסוק וליתן שכירתו דבר קצוב אהכל יחד פסק דיפסוק כדרבא וזהו דוגמא מ"ש הרמב"ם ורבינו וא"כ לא נצטרך הב"י להדוחקים שנכנס בהן בפירושו כי הקושיא מעיקרא ליתא דמה שהצריך ליתן כדרבא היינו כשלא פסקו מתחילה אלא שלפי האמת לא נ"ל לפרש דברי הרי"ף כן כי לשון הרא"ש שהעתיק דברי הרי"ף הנ"ל אינם מובנים למפרשים כן מדכתב ז"ל והוא דלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר כו' הרי מוכח לפנינו דס"ל שבשעה שהושיבו חנוני או נתן מעות העיסקא בידו היה לו להתנות ולפסוק קודם לכן ולא פסק והושיבו סתם אפ"ה מסיק ואי בעי למפסק פסק כדרבא משמע דאפי' בעי למפסק עמו קודם בואם לעסק אפ"ה פוסק עמו כדרבא א"כ הדרא קושיות הנ"ל לדוכתייהו. ע"כ כדי ליישב כל הנ"ל אכתוב לע"ד תחילה הדין הנ"ל בכללן ועפ"ז יתבארו דברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבינו ועולין הכל בקנה אחד בלי פקפוק וגמגום והוא זה דהמשנה והגמרא והרי"ף והרא"ש הנ"ל לא איירי בעיקר דינם בשום תנאי שמתנה הנותן עם המקבל ונתרצה בכל דהו אי מועיל בזה לא הוצרכו לדבר כי זה היה אפשר פשיטא בעיניהם שכל תנאי שבממון קיים כמ"ש הרמב"ם ולא כדעת רבותיו אלא שאיירי בדין רבית לתקן עיסקא שלא יהא בו צד רבית והיינו באם ששניהם הנותן והמקבל באים לפנינו לשאול לנו הדין איך יצאו י"ח שלא יהא בעיסקא צד רבית מה נפסוק להן ע"ז כתבו דיש שני תקנות התקנה ראשונה שסתם עיסקא שנותן אדם לחבירו בסתם הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואם רוצה לצאת י"ח הנותן אסור לו ליקח כל הריוח המגיע מהחצי הפקדון אם לא שישלם לו שכר טרחא בכל יום כפועל בטל אם אין לו עסק אחר או מותר שליש ביש לו עסק אחר ואז הריוח וההפסד יהיה לאמצע כל אחד בחלק שלו ואם אין הנותן רוצה לכנוס בהוצאה זו ליתן בכל יום כפועל בטל וגילה בדעתו שלא ניחא ליה אבל לא התנה שום תנאי עם המקבל תקנו חכמים ז"ל תקנה אחריתא והוא זה שלא יהיה העסק כסתם עסק שהוא פלגא מלוה ופלגא פקדון אלא זה שכרו שיקח הנותן בראש ששית הריוח והמותר יחלוקו או הנותן יקבל עליו ששית ההפסד אם יהיה בראש והפסד המותר יקבלו ביניהם בשוה רק הברירה ביד מי בזה מחולקין הרא"ש והרי"ף לדעת הטור ועוד דעת שלישית והוא דעת הרמב"ם שס"ל שבכה"ג שלא היה תנאי מתחילה בין הנותן והמקבל לא יצאו י"ח עד שיקבל עליו הנותן שניהן שיתן לו שתות ריוח בראש אם יהיה ואם יהיה הפסד יקבל עליו הוא בראש שתות ההפסד וכל זה שכתבתי מבואר ביאר היטב בדברי הרמב"ם וז"ל תקנו חכמים שכל הנותן מעות להתעסק בהן יהיה חצי ממון בתורת הלואה כו' ומסיק ולפי תקנה זו נמצא באין לידי אבק רבית והאיך יעשו אם רוצה בתקנה הנ"ל להיות השכר וההפסד באמצע יתן להמתעסק שכרו בכל יום כפועל בטל כו' עד מה תקנו חז"ל שאם לא רצה ליתן לו שכרו בכל יום ולא התנו ביניהן שום תנאי ר"ל שאם התנה מתחילה הנותן עם המקבל ונתרצה הנותן בכל מה שנתרצה אפי' בכל דהו בעד שכר טרחו תנאם קיים וכמ"ש הרמב"ם לבסוף בהדיא אבל אם לא התנו ביניהם אלא שהנותן לא נתרצה ליה ליתן בכל יום כפועל בטל מה תקנתייהו שלא יבאו לידי אבק רבית ע"ז קאמר שתקנו שיתן שתות ריוח בראש בשכר טרחו כדמסיק ועל פי זה יתבארו ג"כ דברי הרי"ף והרא"ש כדברי הרמב"ם כי מ"ש הרי"ף והיינו דקאמר בין מרובה בין מועט כדפסקו ומתנו לפום האי עבידתא דבטל מיניה ר"ל אם רוצה ליתן לו בכל יום כפועל בטל וליקח לעצמו חצי הריוח וההפסד אבל אם בעי למפסק כל יומי דשותפי ר"ל שאינו רוצה ליתן לו שכירות כל יום ויום בפני עצמו אלא לשלם לו הכל יחד ובא לב"ד והורו לשלם לצאת י"ח מה תקנתו אזי מורין לו לפסוק כדרבא ומסיק וה"מ בחנוני ר"ל בחנוני שאין לו עסק אחר הוא דמורין לו אחד מתקנות הנ"ל או שיתן לו כפועל בטל או תרי תלתי באגר כו' אבל אם יש לו מלאכה אחרת ולא קא מבטל מינה לא בעי באגרא כולי האי ר"ל אין מורין לו ליתן לו כ"כ אלא מורין לו כדרב ליתן לו מותר שליש כו' וכל זה נמי בדלא פסקו להתנות בתחילה בפחות דאילו נתרצה המקבל בפחות בכל ענין מותר במה שנתרצה. ובדרך זה מפורש דברי הרא"ש בעינו שכתב הא שצריך ליתן לו בכל יום כפועל בטל היינו שלא פסק תנאי עמו אלא בסתם הושיבו למחצית שכר ר"ל מדנתן לו הסחורה בסתם וסתם עיסקא הוא למחצית שכר וכל שכן אם פירש לו בהדיא בשעת נתינתה שרוצה במחצה שכר לכן אינו יוצא י"ח אם לא יתן בעד שכירתו כפועל בטל בכל יום אבל אם גילה דעתו בשעת נתינת הסחורה שרוצה למפסק עמו בכל יומי דשותפות בקצבה מה ולא לשלם לו כפועל בטל בכל יום ויום אזי פוסק כדרבא ר"ל אזי אינו נוטל חצי שכר אלא יהיב ליה תרי תלתי באגר כו'. ומסיק ע"ז וה"מ בחנוני וכמ"ש בשם הרי"ף הנ"ל והרי לפנינו בהדיא דברי הרי"ף והרא"ש מבוארים כדברי הרמב"ם ועד"ז נלע"ד לפרש גם כן דברי רבינו כי מתחילה כתב דין המשנה והגמ' ליתן לו שכירותו כפועל בטל ופירושו דפועל בטל ומסיק וכתב כמ"ש הרי"ף והרא"ש וה"מ ששנינו שצריך ליתן לו כפועל בטל שלא פסק עמו ר"ל שלא גילה דעתו ליתן לו שכירתו בכל יום אלא (נתן לו למחצית שכר ר"ל עכ"ה) אדרבא במה שנתן לו למחצית שכר בזה גילה דעתו דלא ניחא ליה בתקנת חכמים למיהב ליה תרי תלתי באגר אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל העסק שלא ליתן לו שכירותו בכל יום אלא קצב יחד אזי אם התנה עמו ונתרצה זה אפי' בדינר אחד רשאי ר"ל אין למחות בידו מצד איסור רבית ולא כדעת רבותיו של הרמב"ם אלא הרשות נתונה בידם לקצוב איזה קצבה שירצה אפי' בכל דהו אבל תקנת חכמים הוא מי שנותן עיסקא לחבירו בסתם ואינו פוסק ר"ל שלא התנה עם המקבל שום תנאי אלא גילה דעתו שאינו רוצה ליתן לו שכירותו בכל יום כפועל בטל אלא אכל העסק יחד נמצא האי אינו פוסק דכתב רבינו הוא הפסיקה שכתב הרי"ף והרא"ש שהם ר"ל בפסיקה שגילה דעתו שלא ליתן כפועל בטל ורבינו אפסיקה שהזכיר לפני זה דר"ל שפסק להתנות עמו בפירוש אדינר. וקאמר שבזה תקנו כדי לצאת י"ח שהמקבל יקח שתות הריוח או לא יקבל עליו שתות ההפסד וזה יהיה בעד שכר טרחו או כיוצא בזה שנותן דינר ר"ל או כיוצא בזה שכתבתי לעיל שיפסוק עם המקבל ואזי אפי' אם נתרצה לדינר מותר ויוצא י"ח ואע"פ שרבינו שינה את לשונו מלשון הרי"ף והרא"ש והוא בסתימה לפי פירושם מכל מקום נראה בדבריו כל מה שכתבתי כי במה שכתב ותקנת חכמים למי שנותן עסק לחבירו סתם ולעיל כתב שלא פסק ונתן למחצית שכר בזה גילה דעתו שהאי לא פסק אין פירושו כלא פסק הנ"ל אלא שר"ל שגילה דעתו שאינו חפץ מחצית שכר אלא יפסקנו מחצה שלו כפי הדין שיצא י"ח וממילא רימז בזה שלא ירצה ליתן לו שכירותו כפועל בטל והאי שכתב ותקנו חכמים למי שאינו פוסק קאי אמ"ש לפני זה אבל אם רוצה לפסוק שפירושו שגילה דעתו שאינו רוצה ליתן לו כפועל בטל אלא ששם ברישא התנה עמו אפי' בדינר וכאן בסיפא אשמעינן שתקנו חכמים שאם לא פסק להתנות עמו בפירוש מכל מקום אינו צריך ליתן לו כפועל בטל גם רימז רבינו במ"ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר ולעיל ברישא שיקח המקבל כו' והיינו טעמא שברישא איירי בלא התנו יחד בפירוש אז תקנת חכמים הוא שיקח המקבל כו' ובסיפא איירי שהתנה עמו בפירוש ליקח דינר לכן שייך שפיר לשון שנותן לו דינר בפסיקתא עמו ומיושב נמי לשון כיוצא בזה ור"ל הן במה שתקנו ליתן לו שתות ריוח או כיוצא בזה שכתבתי לעיל שנותן לו דינר בפסיקתו בתרווייהו יוצא וא"צ ליתן לו כפועל בטל גם אפשר לומר דה"ק או כיוצא במה שתקנו חכמים שיקח שתות ריוח ל"ד הוא אלא גם כיוצא בזה שכתבתי לעיל מותר שנותן לו דינר והיינו אם פסק עמו וא"צ ליתן לו גם כן כפועל בטל והיותר נראה דמ"ש רבינו או כיוצא בזה שנותן לו דינר לאו אדלעיל אפסיקת עמו בתנאי מפורש בתחילת העסק שיתרצה בדינר איירי אלא ה"ק שחכמים תקנו שיתן תרי תלתי באגר כו' והיינו משום תנאה אם יהיה ריוח ואם לא יהיה לא יתן לו כלום או כיוצא שיתן לו מכיסו דינר עכ"פ ולמד זה ממה דאמר רב ריש עגלא לפטמה דפירש"י שיטול זה בראש כמ"ש בסמוך והוא איירי בלא קצץ עמו בתנאי מפורש כדמוכח בפירש"י שם וכמ"ש בסמוך בדברי רבי' ירוחם ע"ש וזהו החילוק בין התנה בפירוש דהתנאי מועיל שסגי בדינר על הספק אם יהיה ריוח ומזה איירי הרישא בפסק עמו בדינר והסיפא איירי בלא פסק דאז צריך ליתן לו מכיסו עכ"פ ומש"ה שינה את לשונו וכתב או שיתן לו וכמ"ש לעיל בקיצור בולכאורה נראה אלא כדי ליישב גם קושיות אחרות כתבתי כל זה ודו"ק. ומסיק ה"מ בחנוני כמו שמסיק הרי"ף והרא"ש והשתא לפ"ז מיושב הכל וא"צ לשום דוחק מהדוחקים שנכנס ב"י בפירוש דברי רבינו לפרש האי או כיוצא בו כו' דקאי אאם יש לו מלאכה אחרת וה"מ דבתריה קאי ארישא דרישא וגם נדחק טובא בפירוש דברי הרי"ף והרא"ש וכולי האי ואולי והוצרך לפרש לפי שיטתם דאיירי באם כבר נתעסקו וקודם ביאתן לחשבון קאמר שיטול או שתות ריוח או הפסד וזהו דוחק גדול שבודאי עשה המקבל חשבון לעצמו קודם ביאתן לחשבון ויבחר הטוב וכיוצא בזה הקשו התוספות שם בד"ה תרי תלתי באגר וכי הנותן שוטה הוא שיתרצה בכך ע"ש גם לשון רבינו שכתב תקנת חכמים הוא למי שנותן ואינו פוסק כו' משמע דתקנה אלכתחילה ולא אדיעבד דאם כן הול"ל מי שנותן ולא פסק וכן מדוייק לשון הרי"ף והרא"ש ובהרבה דוחקים עוד הוצרך ליכנס הב"י ע"ש. וגם דברי רבינו ירוחם נלע"ד לפרשם ע"ד זה כפשוטו כי מ"ש וכל ימי השותפות נותן לו בכל יום דבר מועט כו' עד ואם ירצה לפסוק מתחילה פוסק או בסחורה עצמה כו' הם המה דברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורבינו בעינן שכשבאו לפנינו להורות לו הדין מורין לו בא' מב' תקנות הנ"ל ליתן לו כפועל בטל בכל יום או שתות ריוח בכל העסק בעד שכר טרחו או שיפסוק עמו בפירוש ובמה שנתרצה המקבל סגי. ומסיק וזהו כשמבטל ממלאכתו כו' עד שיתן לו שום הנאה בחלוקה כמו דינר גם בזה הוא כדבריהם במה שכתבו וה"מ בחנוני אבל אם יש לו עסק אחר לא בעי באגרא כולי האי אלא שיתן לו שום הנאה בחלוקה אם יהיה ריוח ואם לא יהיה ריוח לא יטול כלום סגי כיון שיש לו מלאכה אחרת וכתב ועוד פשוט מותר שליש פירוש האומר שליש מותר בשכרך דמתיר רב היינו דוקא כשמתעסק במלאכה אחרת או שיש לו שוורים אחרים והיינו כדמוקי לה הגמרא לדברי רב במסקנא כגון דאית ליה בהמה לדידיה ומ"ש או כשנותן לו בשכרו ר"ל גם כשרוצה לקצוץ עמו מתחלה שבאם יהיה ריוח יטול דינר בשכרו בראש בעד שכר טרחו גם כן אינו מותר אלא כה"ג הנ"ל דוקא שיש לו מלאכה אחרת שמתעסק עמה בהדי עסק שקבל או שיש לו שוורים אחרים אבל כשאין לו עסק אחר לא סגי בהכי אלא צריך ליתן לו שכר עמלו ומזונו ומ"ש או ריש עגלא ר"ל כשיתן לו שכר ידוע עכ"פ סגי אפי' בדבר מועט כריש עגלא וה"ה אם ירצה ליתן לו תרי תלתי באגרא בסחורה גופא שהרי כתב לעיל או בסחורה כו' ומסיק דסגי בזה אפי' במבטל ממלאכתו ודוקא באינו רוצה ליתן לו אלא דינר או מותר שליש בשכרך שהוא דבר מועט וגם כן על הספק באם יהיה ריוח ואם לא יהיה לא יהיה לו שכר בעד עמלו לכן לא סגי בהכי משא"כ בתרי תלתי שהוא הרבה כמ"ש הב"י וכסף משנה בשם תלמידי הרשב"א האי חילוק ע"ש ומסיק דכ"כ הגאונים כו' וכדברי רבי' ירוחם משמע בגמ' דפריך ורב לא ס"ל דקוצצין לו דינר והא אמר רב ריש עגלא לפטומה מותר ופירש"י המקבל עגל לפטמו למחצית הראש יטול כולו לחלקו בשכר עמלו ומזונו והשאר חולקין בשוה ומשני דההוא כשאין לו עגלים אחרים לפטם זולת זה שקיבל ומשמע דאפ"ה סגי בראש עגלא ומשמע מדברי רבי' ירוחם דאף אם ירצה להתנות עמו מתחילה על דינר או מותר שליש בספק אם יהיה לא מהני וכן משמע בגמרא כמ"ש וכן יש לפרש דברי רבי' ירוחם מ"ש ואם ירצה לפסוק עמו בדבר ידוע אפי' בדינר סגי ר"ל בדינר ידוע על כל פנים אבל על הספק אסור וזהו שלא כדברי הרמב"ם דמסיק דיכול להתנות דאפי' עשירית העסק יהיה שכרך מותר מיהו יש לומר דלא כתב הרמב"ם כן אלא לשיטתיה דס"ל דצריך לקבל עליו הנותן פחות בריוח ותוספת בהפסד שאז ירויח המקבל עכ"פ וכמ"ש הרמב"ם שם בהדיא עיין שם אבל כשפוסקין צד אחד בריוח או בהפסד ועל הספק לא ס"ל דמותר מיהו גם דברי רבי' ירוחם והגמרא נוכל לפרש דאיירי באם לא התנה עמו מתחילה בפירוש אלא שנותן לו בסתם וקמ"ל היאך אנו מורין להשואלין לב"ד היאך יוצאין י"ח וכמ"ש לעיל. ובזה יהיו דברי כל הפוסקים שוין וכולם נזכרים ונעשין בגמרא כי מ"ש רבינו מנתינת כפועל בטל הוא נזכר במשנה וברייתא וגמרא ומ"ש אח"כ דאם פסק עמו אפי' בדינר שרי הוא כדעת הרמב"ם ומ"ש ותקנו חכמים הוא דברי רבא במעשה דרב עילש ומ"ש או כיוצא בזה שיתן לו דינר הוא נלמד מדברי רב שאמר ריש עגלא לפטם. ונשאר עלינו לפרש במאי פליגי הרא"ש והרי"ף ורבינו ששינה את טעמו שהרי"ף והרא"ש כתבו פירוש אי פלגא באגר כו' שהברירה הוא ביד הנותן והוא גירסא ראשונה של תוס' שכתבו ז"ל ואי גרסינן פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תלתא באגר אז קאי הכל אנותן ורבינו תלה הברירה בלקיחת המקבל והוא גירסא שנייה של תוספות שם שכתבו ז"ל ואי גרסינן פלגא באגר תלתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר אז קאי הכל אמקבל אבל כתבו ומסקי על זאת הגירסא האחרונה ז"ל וכי שוטה הוא הנותן לעשות כזה למקבל ולתלות בדעתו דכשיראה הפסד יאמר אני רוצה באגר ועליך תרי תלתי בהפסד ואם יראה ריוח יאמר אני רוצה פלגא הפסד ושני שלישי ריוח והרי הוא כאילו התנו שיקבל עליו הנותן תלתא באגר ותרי תלתי בהפסד ויש לומר דשמא זמן אחד קבוע להן שתוך אותו זמן יברור רב עילש איזהו שירצה ואפשר משום האי קושיא דתוס' מש"ה כתבו הרי"ף והרא"ש דהברירה הוא ביד הנותן ורבי' שתלה הברירה ביד המקבל משום דל' הגמרא הכי משמע רב עילש גברא רבה הוה ואיסורא לאינשי לא הוה ספי (פירוש לא היה מאכיל רבית לבעל הבית עכ"ה) ממ"נ אי פלגא באגר כו' משמע דרב עילש המקבל הוי ספי לנותן ריוח לדעתו שבירר וכבר כתבתי שדעת הרמב"ם הוא שצריך הנותן לקבל עליו תלתא באגר ותרי תלתי בהפסד אם לא שהתנה עמו מתחילה בפירוש ונתרצה המקבל אזי סגי בפחות והראב"ד חולק וב"י וכסף משנה כתבו טעמו דהרמב"ם ע"ש ואפשר דרבי' נוטה ג"כ לדעת הרמב"ם. עוד נראה לדקדק בל' רבי' שכתב וה"מ שלא פסק עמו אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם כו' דפתח בתרתי וקאמר דא"צ ליתן לו כפועל בטל אא"כ יש שני דברים חדא שלא פסק עם המקבל כמה יהיה שכרו והשני שגילה דעתו הנותן בשעה שנותן לו העסק שחפץ במחצית שכר פירוש וגם בחצי הפסד וכיון שכן שחפץ במחצית שכר ולא פייס למקבל במה יתרצה צריך ליתן לו כפועל בטל בכל יום אבל אם חסר אחד מהשני דברים דהיינו אם פסק עם המקבל ופייסו אפי' בדינר אף ע"פ שגילה דעתו שחפץ במחצית שכר אפ"ה סגי וכן אם לא פסק עמו ופייסו אלא שחסר ענין השני שלא נתנו לו אדעתא דהכי ליטול מחצית שכר עכ"פ גם כן א"צ ליטול לו כפועל בטל אלא חכמים תקנו לו ע"ז הענין תרי תילתי באגר אם יהיה כו'. וז"ש ותקנו חכמים למי שלא פסק ונתן סתם כו' עד או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק אפשר לומר ג"כ דכה"ג שלא נתן לו תחילה אדעתא דמחצית שכר לא נתחייבו מעולם כפועל בטל ומש"ה הרשות ביד הנותן לסלקו בדינר אף שלא פסק עמו ומ"ש לעיל דוקא בפסק עמו היינו דוקא כשנתן לו אדעתא דמחצית שכר וכדדייק לישנא דרבי' אבל יותר נראה כמ"ש דר"ל בדינר ידוע עכ"פ הן יהיה ריוח או לא יהיה: ועיין בל' הרי"ף שמוכח מדבריו שהברירה ביד הנותן ליתן לו כפועל בטל בכל יום או לסלקו בכל ימי משך העסק במה שנותן לו שתות יתר בריוח ולא אמרו במשנה כפועל בטל אלא אם אינו רוצה ליתן לו שתות יתר ריוח וכן הוא דעת הרא"ש ורבי' וא"כ א"צ למ"ש ביאור דבריהם דמיירי בבא לשאול ליתן לו עצה איך יהיה יוצא י"ח שלא יבא לידי איסור רבית אלא איירי כדינו שהרשות בידו לעשות זה או זה:
ג סָעִיף א אבל אם קצץ בדבר ידוע כו' וכתב ב"י בשם מהרי"ק שורש קי"ט דלא אסר הר"ר ישעיה אלא כשהנותן אינו מקבל עליו אלא אחריות דאונסין אבל כשמקבל עליו ג"כ אחריות דגניבה ואבידה מותר ולפ"ז י"ל דל"ק מהכא אמ"ש בסימן קס"ח דהכא אינו מקבל עליו אלא אחריות דאונסין ולעיל בסימן קס"ח מיירי שהנותן מקבל עליו כל אחריות אפי' דגניבה ואבידה אבל ב"י כתב דלא נ"ל סברת מהרי"ק דכיון דה"ר ישעיה לא אסר אלא משום דמיחזי כרבית א"כ אפי' קבל עליו אחריות דגניבה ואבידה אכתי מיחזי כמלוה ברבית אלא ע"כ צריכין לחלק כמ"ש בפרישה:
ד סָעִיף א כפי המנהג בענין שלא יהא כו' וכתב ב"י אין לפרש דה"ק כו' אלא ה"ק שאם המנהג שהמקבל כו' ונראה דה"פ דברי רבינו לפי פירושו דאם נותן לו סחורה שרגיל למוכרה על השוק ובכל יום ויום בשחרית מוציאה לשוק ובערבית מכניסה לביתו אומדין כמה צריך אדם ליתן לכתף להוציאה ולהכניסה עד שימכר. והוא בכלל הקרן ר"ל אם נתן לו סחורה בעד מאה זהובים והוא מתעסק למוכרה בשוק ומוציאה ומביאה בעצמו או שוכר כתף לזה ומוכר הסחורה בעד ק"ל זהובים לא יאמר הנותן תן לי המאה קרני בראש והשלשים זהובים נחלוק בינינו אלא המקבל יאמר לו י' זהובים הוצאתי על שכר כתף והם בכלל הקרן שעלי להחזיר נמצא שאין אתה נוטל בראש אלא צ' זהובים והמותר נחלוק ואם הוציאה ומביאה המקבל בעצמו לוקח לו לעצמו הי' זהובים שהיה צריך ליתן לכתף וק"ל. ומסיק וכתב ואפי' היה העיסקא בבית המקבל. ור"ל וגם הוא מוכרה שם בביתו ולא בשוק. עכ"פ מעלהו כשער שבשוק וזהו יתר על הקרן כו' ר"ל שמין הסחורה כאילו היתה בשוק וקנה אותה שם והיה צריך לשכור כתף להביא מהשוק לבית המקבל ואותו שכר כתף היה צריך הנותן להוסיף על הקרן דמתחילה צריך הנותן ליתן הסחורה ביד המקבל ובביתו עכשיו שהיא כבר בבית המקבל יתן אותן שני דינרים דרך משל להמקבל ונוטלן המקבל עצמו דהא אם גם היה נותנן לכתף לא היה לו שום ריוח מאותו שכר. כן נלע"ד לפרש מ"ש רבינו וזה נוטל המקבל תחילה דהל' משמע דנוטלן לעצמו ולא כמו שפי' ב"י דנוטלן המקבל לידו לסחור בו והריוח יהיה לאמצע והקרן יחזור דזהו אינו במשמעות הל'. וגם לפי' ב"י יהיה פי' הרא"ש מ"ש בתוספותיו והביאם ב"י לא כפי' רבינו. אבל לפי מ"ש א"ש דהתוס' והרא"ש ורבינו לפירוש אחד נתכוונו. מיהו זהו קצת דוחק למה נכריח להנותן שיתן בראש דמי שכירות הכתף להמקבל גם לפי' ב"י קשה למה נכריח להנותן שיתן ביד המקבל דמי שכירות הכתף להתעסק בו דודאי אף אם לא יתן לו לא יהיה בו צד רבית לכן היה לכאורה נלע"ד דרבינו פירשו בע"א ממ"ש הרא"ש בתוספותיו ור"ל אף הסחורה היתה של המקבל תחילה שקנהו מדמיו קודם לכן והרי הוא מונחת בביתו דהמקבל ועכשיו רוצה ליתנה בדמי העסק דומיא דסיפא אלא שהסיפא איירי בנתיקרה ורישא איירי בלא נתיקרה ואפ"ה צריך להוסיף לו הנותן דמי שכירות הכתף ואותו דמי שכירות נוטל המקבל לעצמו בראש ודו"ק:
ה סָעִיף א דאפילו אם היתה העיסקא בבית המקבל כו' וכתב ב"י ז"ל וכתבו התוס' דר"ח גריס מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין כו' פי' אם היו פירות כבר מונחין בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכין להביא פירות מביתו של נותן לבית המקבל עכ"ל ומשמע לכאורה דה"ק שאם הביאם הנותן כשלוקחים מן השוק והפקידם בבית המקבל ואח"כ התנו זה עם זה שיקחם בתורת עיסקא אומרים אילו היה זה מוליך הפירות לביתו היה צריך ליתן שכר כתף שיביאם מביתו לבית המקבל ונמצא שאם קנה הפירות בק' דינרים והיה נותן לכתף שנים הרי הפירות על הנותן בק"ב גם עכשיו שלא נתן שכר כתף נחשב כאילו נתנו ונחשב שהפירות קנוים בק"ב ולפ"ז כי קתני דמעלין שכר כתף למעות לתועלת הנותן קאמר ולא מסתבר לרבינו לפרש כן דהא לבהמה ולהעלות ולדות לתועלת המקבל מיתנו אם כן גם שכר כתף דמיתני בהדייהו לתועלת המקבל הוא ומש"ה מפרש דה"ק ר"ח דאותן דינרים שהו"ל ליתן לשכר הכתף שיביא הפירות מביתו לבית המקבל יתנם למקבל שישא ויתן בהם ויהיה גם שכרן לאמצע. והרי"ף והרא"ש גורסים כגירסת ר"ח אבל לא פירשו בו דבר ובתוספי הרא"ש מצאתי ור"ח גרס מקום שנהגו להעלות שכר כתף כו' לבהמה מעלין כו' פי' אם היו פירות בעל המעות נתונין בחצר המקבל ונותנם לו בתורת עיסקא מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהן שהיה צריך הנותן להביאן לביתו של המקבל עכ"ל ופשט דבריו כפי' הראשון שכתבתי עכ"ל ב"י. ולפ"ז לא יהיו דברי רבינו כפי' הרא"ש שכתב בתוספתו וזהו דופק לכך נ"ל כמ"ש לעיל ודו"ק:
ו סָעִיף א הנותן לחבירו בהמה בעיסקא שיחלקו בגיזה ובולדות כו' ברייתא פרק א"נ דף ס"ט ע"א ז"ל ת"ר השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בה סומכוס אומר באתונות י"ח חודש בגודרות כ"ד חודש ואם בא לחלוק בתוך זמנו חבירו מעכב עליו אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחריתא מאי אבל דקאמר (פירש"י הא זה נתינת טעם הוא ולמה קאמר ל' אבל) אלא לפי שאינו דומה כו' ופירש"י אני שמעתי פי' שטיפול של שנה ראשונה קשה שהיא דקה וצריכה להכניס ולהוציא משא"כ בשנייה וגם שבחה של שנייה מרובה וקשיא לי א"כ מאי חייב לטפל בה דקתני רישא משמע דע"כ של המקבל הוא חייב לטפל ע"כ נראה אדרבה שטיפולה של שניה קשה שצריכה או מזונות יותר עכ"ל רש"י על הגמרא. והנה רבינו כתב כל אחד מעכב על חבירו והיינו כדברי שני הפירושים וכ"כ הנ"י ונראה דלמדו כן מל' הברייתא דקתני ל' אבל שאף שהגמרא מקשה מאי ל' אבל וקאמר עלה אלא לפי כו' וכנ"ל מ"מ לא מחקו מל' הברייתא והא ראיה שברי"ף כתב ל' אבל כדקתני הברייתא ולא כתב עלה לא קושיא ולא פירוקא דגמרא הנ"ל (אבל ברא"ש לא כתב אבל אלא ל' לפי) וה"ט לפי דס"ל דתרווייהו איתנהו מתחילה קתני ואם בא לחלק בתוך זמנו חבירו מעכב עליו ר"ל אם בא הנותן לחלק בתוך הזמן המקבל מעכב עליו משום דטירחא שנה ראשונה גדולה משל שניה. וע"ז מסיק ואמר אבל אינו דומה כו' ור"ל אבל גם אם המקבל רוצה לחלק ולומר הרי הרויח הנותן שטרחתי בשנה ראשונה טפי אפ"ה הנותן מצי מעכב עליו מפני שאינו דומה טיפולה כו' והיינו המזונות דשנה שנייה הן טפי מבראשונה ומש"ה קתני ברישא דחייב המקבל לטפל בה כל זמן זה וכדפירש"י. ולולא פירש"י הייתי מפרשו איפכא. ואיך שיהיה א"ש דכתב רבינו דאין שום א' יכול לחזור בו בתוך הזמן דנלמד כן מל' הברייתא וכמ"ש והגמרא דהקשה מאי אבל דקאמר אין מקשן ותרצן ולא בא אלא ללמדינו שלא תאמר שלא בא אבל ללמדינו כפשוטו שמה"ט יכול לחלק בתוך הזמן ע"ז קאמר דז"א אדרבה מה"ט אינו יכול לחלק וק"ל:
ז סָעִיף א הנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הריוח עם הקרן ויעשה ממנו כולו קרן כו' וכן לא יכתוב עליו ש"ח כו'. ז"ל הגמ' דף ס"ח ע"א אמר רבא לית הלכתא כשטרי מחוזנאי דזקפי ליה לרווחא אקרנא וכתביה ליה בשטרא מי יימר דהוה רווחא (ופירש"י קונין פרגמטיא ונותנין אותו לתגרים למחצית שכר ושמים כך וכך יהיה בהן וזוקפין מחצית שכרן עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני) א"ל מר בר אמימר לרב אשי אבא עביד הכי וכי אתו לקמיה מהימן להו (פירש"י אם באו התגרים ואומרים לא הוה לן ריוח מהימן להו) א"ל תינח היכא דאיתא לדידיה אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי הוה כשגגה היוצא לפני שליט ונח נפשיה דאמימר עכ"ל הגמרא. והנה בגמרא אין שם אלא חד בבא הנ"ל ורבינו עושה ממנו שני חלוקות וברישא כתב נוטל ממנו ור"ל רבית קצוצה ובסיפא כתב קרוב לשכר והוא אבק רבית וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה' מלוה ולוה ע"ש דין י' שכתב בקצת שינוי לשון מל' רבינו אבל הענין אחד ע"ש וב"י הביאו והמ"מ כתב אדין השני דוכן לא יכתוב שט"ח אקרן ז"ל פשוט הוא ומשם (ר"ל מדין שטרי מחוזנאי הנ"ל) הוא נלמד. ואע"פ שרבינו לא כתב בבבא ראשונה דלא יכתוב בשטר הקרן עם הריוח ע"כ ג"כ בכתיבה איירי מיהו מדכתב רבינו בסיפא וכן לא יכתוב עליו ש"ח ולא ברישא גם הרמב"ם כתב בסיפא לא יכתבם עליו מלוה ולא כ"כ ברישא נראה דס"ל דברישא כשכולל קרן וריוח ביחד אפי' בל' עיסקא אסור לכתוב שיכתוב לו פלוני נתן לו ק"ל זהובים לעיסקא כשלא נתן לו אלא מאה ושלשים הוא ריוח דשמא לא יהיה גם להמקבל כל כך ריוח ונמצא שהנותן נוטל ריוח יותר מהמקבל וזהו רבית. משא"כ בסיפא כשאינו כותב בשטר אלא הקרן אם היה כתבה בלשון עיסקא היה מותר שהכל יודעין דין עיסקא שאם יפסיד יפסד גם הנותן ומש"ה הוצרכו לכתוב שאינו אסור לכתוב אלא אם כן יכתבנו בלשון שטר חוב ומלוה וק"ל. ונראה שהרמב"ם ורבינו פירשו שטרי חוזנאי הנ"ל דהוי הכי דכתבי בלשון עיסקא ולא כמשמעות לשון רש"י ומש"ה כתבו ב' בבות וק"ל. ומה שמסיק רבינו וכתב ז"ל ואפילו התנו ביניהן על פה שיחלקו ביניהן. ק"ק דאיפכא הול"ל דהתנו ביניהן דאם יהיה הפסד לא יצטרך לשלם כל הכתוב בשטר וגם נגד רישא הול"ל דאם לא יהיה כ"כ ריוח א"צ לשלם הכל. ונראה דברישא אשמועינן רבינו האיסור העשיות השטרות לכתחילה ובסיפא אשמועינן אם כבר נעשה השטרות כן דא"צ המקבל ליתן לו שום ריוח וע"ז אמר לא מיבעיא אם לא התנה בפירוש אלא אפי' אם התנה אפילו הכי לא יטול דבתר שטרא אולינן וק"ל:
ח סָעִיף א לא יצרף הריוח עם הקרן כו' קשה הא בלא"ה אסור דהא קצץ וקציצה אסור וכמ"ש לעיל (ובסעיף ט"ו) ודוחק לומר דלעיל כתב דאסור משום דמחזי כרבית והיינו משום שהקציצה היא בפני עצמה אבל כשנכלל הריוח עם הקרן בסך אחד לא מחזי כרבית ושמא י"ל דשאני הכא שהריוח הוא חלק מהריוח עד"מ שנוטל החציה או שליש או רביע ולא מחשב קציצה אע"פ שזקף עם הקרן אבל האי דלעיל מיירי שקוצץ לו ריוח מה עד"מ ב' זהובים ואינו חלק מהריוח לא חצי ולא שליש ולא רביע ומחשב קציצה:
ט סָעִיף א נוטלו בעל הממון בלא שבועה ז"ל ב"י וכתב המרדכי דאפי' מיתומים קטנים נמי שקיל ותמהני היאך אפשר למשקל מיתומים קטנים הא אין מקבלין עדות עליהן עכ"ל (וכתוב בתשובת הר"ש כהן בדף קע"ו ע"ב וז"ל ויראה לי שמי שמעיין בספרי הפוסקים גבי ההיא דאם נמצא קרקע שאינו שלו נזקקין מה שהקשו ותירצו ע"ז כ"א לפי דרכו מתוך דבריהם יתבאר כוונת המרדכי וסברתו עכ"ל ועיין בח"מ סימן כ"ח ובב"י סי"ט ובטור ח"מ סימן ק"י ושם מבואר עכ"ה) וז"ל ד"מ ואני תמה על דבריו דמי לא יכול להיות שנתקבלה העדות בחיי אביהן בכה"ג נפרעין מקטן כמ"ש בסימן ק"ח:
י סָעִיף א מוציאין ממנו בע"כ וכתב הר"ן דה"מ בשלקח בזוזי דמשלח אבל אם לא לקח בזוזי דמשלח אין מוציאין ממנו וכתב המ"מ שאפי' קנה במעות המשלח אם שלח יד בהם בפני עדים או שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו קנה לעצמו לדברי הכל וכ"כ רבי' ירוחם וב"י חילק ועיין בב"י שהביא כל זה ועיקר דינים הללו הם בח"מ סימן קפ"ג ע"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.