א אַלְמָנָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ לַחֲלֹק עִם יוֹרְשֵׁי בַּעֲלָהּ בְּכֹחַ הַתַּקָּנָה שֶׁל טוֹלִיטוּלָה, שָׁמִין בִּגְדֵי שַׁבָּת שֶׁעָלֶיהָ, אֲבָל לֹא בִּגְדֵי חֹל. תְּנַאי הַשִּׁיּוּר אֵינוֹ אֶלָּא אִם תָּמוּת הָאִשָּׁה בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ, אֲבָל לֹא אִם תָּמוּת שׁוֹמֶרֶת יָבָם (טוּר):
ב מִי שֶׁגֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְמִיתָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גֵּרְשָׁהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּזָּקֵק לְיָבָם, דִּינָהּ לְעִנְיַן כְּתֻבָּתָהּ בְּתַקָּנַת טוֹלִיטוּלָה כְּדִין גְּרוּשָׁה. הַגָּה: אֲבָל אִם לֹא גֵּרְשָׁהּ מַמָּשׁ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא יָצָא עָלֶיהָ קוֹל גְּרוּשָׁה בְּחַיָּיו, רַק הָיְתָה בְּחֶזְקַת אַלְמָנָה, רַק אַחַר מוֹתוֹ הוֹצִיאָה גֵּט וְאוֹמֶרֶת: נִתְגָּרַשְׁתִּי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וּצְרִיכָה רְאָיָה עַל הַגֵּרוּשִׁין, דְּוַדַּאי לֹא נִכְתַּב הַגֵּט רַק לְהַבְרָחָה בְּעָלְמָא (בַּבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַב ר' יוּדָא בֶּן הָרֹא"שׁ):
ג אִם שָׁהֲתָה מִלַחֲלֹק עִם הַיְתוֹמִים כְּפִי הַתַּקָּנָה, קְצָת זְמַן, לֹא אִבְּדָה מְזוֹנוֹת אוֹתוֹ זְמַן, אַף עַל פִּי שֶׁהַכֹּחַ בְּיַד הַיְתוֹמִים לְסַלֵּק הָאַלְמָנָה בַּחֲצִי הַנְּכָסִים (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ):
ד אַלְמָנָה שֶׁפָּרְעָה שֶׁלֹּא עַל פִּי בֵּית דִּין חוֹבוֹת הַכּוּתִים מִנִּכְסֵי בַּעֲלָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְזַלְזְלוּ בִּמְכִירַת קַרְקְעוֹתָיו, יָפֶה עָשְׂתָה:
ה אַלְמָנָה שֶׁהוֹרִידוּהָ בֵּית דִּין בַּחֲצִי נִכְסֵי הַמֵּת בְּכֹחַ הַתַּקָּנָה, וְיֵשׁ לַמֵּת קַרְקָעוֹת מְמֻשְׁכָּנִים בְּיַד אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, נוֹטֶלֶת חֲצִי קַרְקָעוֹת הַמְמֻשְׁכָּנִים, לְפִי מַה שֶּׁנָּהֲגוּ עַל פִּי הַתַּקָּנָה, בְּכָל דָּבָר וְדָבָר חֶצְיוֹ:
ו דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְפֹרָשׁ בַּתַּקָּנָה, נַעֲמִידֶנּוּ עַל דִּין תּוֹרָה. וְכֵן כָּל סָפֵק שֶׁיֵּשׁ בַּתַּקָּנָה, עַל יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה לְהָבִיא רְאָיָה, דְּאֵין מוֹצִיאִין יְרֻשַּׁת הַבַּעַל מִסְּפֵקָא (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַ"ן):
ז כָּל דִּין שֶׁיֵּשׁ לָהּ בִּגְּבִיַּת כְּתֻבָּתָהּ כְּפִי דִּין תּוֹרָה, יֵשׁ לָהּ בַּחֲצִי נְכָסִים שֶׁנּוֹטֶלֶת מִכֹּחַ הַתַּקָּנָה:
ח אִם נָתְנָה הָאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ אוֹ לְאַחֵר שֶׁיִּזְכֶּה אַחַר מוֹתָהּ בַּחֲצִי נְדוּנְיָתָהּ הָרְאוּיִים יוֹרְשֶׁיהָ לִירַשׁ כְּפִי תַּקָּנַת טוֹלִיטוּלָה, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל אִם מָחֲלָה מֵעַכְשָׁו לְבַעֲלָהּ כָּל שִׁטְרֵי חוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלָיו, מְחִילָתָהּ מְחִילָה. הַגָּה: וְיֵשׁ לֵילֵךְ בָּזֶה אַחַר לְשׁוֹן הַתַּקָּנָה, דְּאִם מַשְׁמַע שָׁם דְּאֵינָהּ יְכוֹלָה לִמְחֹל בְּלֹא הַיּוֹרְשִׁין, אוֹ שֶׁעַל מְנָת כֵּן נָתַן הַנּוֹתֵן, אֵין בְּיָדָהּ לְשַׁנּוֹת. וְאִם הִיא בְּעַצְמָהּ נוֹתֶנֶת הַנְּדוּנְיָא, יְכוֹלָה לִמְחֹל לְבַעֲלָהּ אוֹ לְהַתְנוֹת לִתֵּן לְאַחֵר כְּפִי מַה שֶּׁתַּחְפֹּץ, וּבִלְבַד שֶׁתַּעֲשֶׂה בִּפְנֵי עֵדִים, וּבְלֹא זֶה זוֹכִים הַיּוֹרְשִׁים מִכֹּחַ הַמִּנְהָג (כָּל זֶה תִּמְצָא מְבֹאָר בַּבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ וְרשב"ץ). בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תַּקָּנָה שֶׁיּוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה יַחֲלֹקוּ עִם הַבַּעַל כְּשֶׁמֵּתָה הָאִשָּׁה תְּחִלָּה, יִפְרְעוּ תְּחִלָּה כָּל הַחוֹבוֹת שֶׁהַבַּעַל חַיָּב. וְנֶאֱמָן הַבַּעַל לוֹמַר כַּמָּה חַיָּב, בְּמִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי הָיָה כּוֹפֵר וְאוֹמֵר שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כָּל כָּךְ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל נ"ה):
ט הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין שְׁטָר חוֹב בִּסְכוּם יָדוּעַ, וּמַתְנֶה שֶׁתּוּכַל לִגְבּוֹתוֹ בְּכָל עֵת שֶׁתִּרְצֶה, אִם תִּגְבֶּנּוּ יִלָּקַח בּוֹ קַרְקַע וְהוּא אוֹכֵל פֵּרוֹת; וְאִם יֵשׁ עָלֶיהָ חוֹב שֶׁלָּוְתָה אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, אֵינוֹ גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם לָוְתָה קֹדֶם שֶׁנִּשֵּׂאת, גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם אֵינוֹ עוֹמֵד לִגָּבוֹת אֶלָּא לִכְשֶׁתִּתְאַלְמֵן אוֹ תִּתְגָּרֵשׁ, אֵינוֹ יָכוֹל בַּעַל חוֹב לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, אֶלָּא יִמְכְּרוּהוּ בֵּית דִּין בְּטוֹבַת הֲנָאָה לוֹ אוֹ לְאַחֵר, אֲבָל לֹא לַבַּעַל וְזֶהוּ אֵינוֹ נָכוֹן, אֶלָּא לֹא יִמְכְּרוּ בֵּית דִּין בְּטוֹבַת הֲנָאָה לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים, דְּכָל לְגַבֵּי בַּעֲלָהּ וַדַּאי מָחֲלָה (טוּר), וְאַטְרוּחֵי בֵּי דִּינָא בִּכְדִי לָא מַטְרְחִינָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם גְּמָרָא הַחוֹבֵל):
י אִם נָתַן לָהּ הַבַּעַל מַתָּנָה, אֲפִלּוּ בַּעַל חוֹב שֶׁהִלְוָה לָהּ אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת, גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ:
יא שְׁטָר שֶׁזֶּה נֻסָחוֹ: "הֱווּ עָלַי עֵדִים וְכִתְבוּ וְחִתְמוּ עָלַי בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁל זְכוּת וּתְנוּ לְלֵאָה אִשְׁתִּי כָּךְ וְכָךְ בָּתִּים בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה", אֵינוֹ כְּלוּם. הוֹאִיל וְלֹא כָּתַב שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ, וּמַה שֶּׁאָמַר: תְּנוּ, לָאו כְּלוּם הוּא (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ):
יב הַנּוֹהֲגִים שֶׁהָאִשָּׁה הַמַּכְנֶסֶת קַרְקַע לְבַעֲלָהּ כּוֹתֶבֶת לוֹ שְׁטַר מַתָּנָה וְהוּא כּוֹתֵב לָהּ שְׁטָר חוֹב שֶׁתִּגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה, וְאֵין מַזְכִּירִין בְּאוֹתוֹ שְׁטָר הַקַּרְקַע שֶׁנָּתְנָה לוֹ, אֵין לְאוֹתוֹ קַרְקַע דִּין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר נְכָסָיו:
יג הַבַּעַל אוֹמֵר: הִיא מֵתָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֵּן, וְיוֹרְשֶׁיהָ אוֹמְרִים: לֹא כִּי אֶלָּא הַבֵּן מֵת תְּחִלָּה, עֲלֵיהֶם לְהָבִיא רְאָיָה:
יד הַמַּתְנֶה בַּכְּתֻבָּה שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ, אֵינוֹ מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה:
טו הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁפָּסְקָה מִלֶּדֶת, וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנָהּ, אֵין יְכוֹלִים לְהַתִּיר לוֹ שְׁבוּעָתוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ:
טז מִי שֶׁנִּשְׁבַּע לָתֵת לַחֲבֵרוֹ חֲצִי מַה שֶּׁיַּרְוִיחַ, וְאֵינוֹ מַסְפִּיק לְפַרְנָסַת אִשְׁתּוֹ אִם יִתֵּן לָזֶה חֲצִי מַה שֶׁמַּרְוִיחַ, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ:
יז אִשָּׁה שֶׁמָּחֲלָה כְּתֻבָּתָהּ וּנְדוּנְיָתָהּ לְבַעֲלָהּ, וְאַחַר כָּךְ טָעֲנָה שֶׁבְּאֹנֶס מָחֲלָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מְגַזֵּם עָלֶיהָ לְגָרְשָׁהּ אוֹ לִשָּׂא אַחֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת, אֵין זֶה טַעֲנַת אֹנֶס לְבַטֵּל הַמְּחִילָה:
יח אַלְמָנָה שֶׁגָּבְתָה כָּל הַנְּכָסִים בִּכְתֻבָּתָהּ, אֵינָהּ חַיֶּבֶת בִּקְבוּרַת בַּעֲלָהּ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אֵין כָּאן רַק כְּדֵי קְבוּרָה, הִיא גּוֹבֵאת כְּתֻבָּתָהּ וְהוּא נִקְבָּר מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ט"ו וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י"ז וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן סִימָן ס"ד וְהָרַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף ק"ג). אֲבָל אִם תָּפְסוּ הַיְתוֹמִים מִטַּלְטְלֵין, וְקָבְרוּ אוֹתוֹ, אֵין צְרִיכִים לְשַׁלֵּם (רִיבָ"שׁ סִימָן ק"ד):
יט הַמַּתְנָה עִם בַּעֲלָהּ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין שֶׁאִם תָּמוּת תַּחְתָּיו בְּלֹא וְלַד קְיָמָא יְהֵא שְׁלִישׁ נְדוּנְיָתָא לְיוֹרְשֶׁיהָ, וְגֵרְשָׁהּ, וְהֶחֱזִירָהּ סְתָם, עַל דַּעַת תְּנָאִים רִאשׁוֹנִים הֶחֱזִירָהּ. הַגָּה: תַּקָּנַת קְהִלּוֹת שׁוּ"ם (שְׁפַּיֶר, וֶרְמַיְזָא, מַגֶּנְצָא) שֶׁאָנוּ נוֹהֲגִין בַּזְּמַן הַזֶּה בִּנְדוּנְיַת חֲתָנִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן נ"ג, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַתַּקָּנָה לֹא נִתְקְנָה רַק בִּנְדוּנְיָא, אֲבָל לֹא בִּירֻשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לָאִשָּׁה בְּעוֹדָהּ תַּחְתָּיו (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל נ"ד), וְכֵן בְּמַתָּנוֹת שֶׁנָּתְנוּ לֶחָתָן. וּבִזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים חוֹזְרִין מִכֹּחַ הַתַּקָּנָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹזְרִין לְנוֹתְנֵי הַנְּדוּנְיָא (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי לְהִלְכוֹת אִישׁוּת, וְכֵן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַתַּקָנָה), וְיֵשׁ אוֹמְרִים לַיּוֹרְשִׁים (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי ל"ה), וְכֵן מִנְהַג הַקְּהִלּוֹת. וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם הָאָב נוֹתֵן הַנְּדוּנְיָא אוֹ אֲחֵרִים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שכ"א). אֲבָל כְּשֶׁהֵן עַצְמָן מַכְנִיסִין הַנְדוּנְיָא, לֹא תִּקְּנוּ (מהרי"ו ס"ד). וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג, הוֹלְכִין אַחַר הַמִּנְהָג; וַאֲפִלּוּ לֹא הִתְנוּ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, כְּאִלּוּ הִתְנוּ, דְּכָל הַנּוֹשֵׂא עַל דַּעַת הַמִּנְהָג הוּא נוֹשֵׂא (דַּעַת עַצְמוֹ, וְכ"כ הָרַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף ש"ז וּבִתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף אִישׁוּת ל"ה). וַאֲפִלּוּ הָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין נוֹהֲגִים מִנְהַג הַקְּהִלּוֹת, הוֹלְכִין אַחַר מָקוֹם שֶׁנְּשָׂאָהּ שָׁם (רִיבָ"שׁ סִימָן ק"ה). וְאִם לֹא מֵתוּ הַבַּת אוֹ הַבֵּן, רַק נֶהֶרְגוּ אוֹ נִשְׁתַּמְּדוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה דִּין חֲתָנִים, וַאֲפִלּוּ לֹא נָתַן הָאָב צָרִיךְ לִתֵּן. אֲבָל אִם אֵין כָּאן זֶרַע קְיָמָא, שֶׁצְּרִיכִין לְהַחֲזִיר מִכֹּחַ תַּקָּנָה, אֵין חִלּוּק בֵּין נֶהֶרְגוּ לְמֵתוּ; אֲבָל אִם נִשְׁתַּמְּדוּ, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר. וְיֵשׁ לְהִתְיַשֵּׁב בַּדָּבָר:
א סָעִיף ב אלא כדי שלא תזקק פי' שהיא אומרת שאין שייך בה התקנה לחלק הנכסים כדין אלמנה אלא גרושה אני ויתנו לי כתובתי במלואה והם אומרים אינך גרושה כיון שלא נתן גט אלא שלא תזקק ליבם ממילא הוי דינה כאלמנה והברירה בידינו לחלוק הנכסים בזה אמר דהדין עם האשה ודין גרושה:
ב סָעִיף ט אחר שניסת בטור כתב ול"ד להא דאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל הפירות דשם מיירי שנתן לה אחר שניסת שבעין יפה הוא נותן לה ואין משייר לעצמו כלום אבל מתנה (שכותב) לה קודם נישואין הוא כ"א משדות שהכניס לה שום משלו כו' לפיכך אם יש עליה חוב שלות' קודם שניסת גובה ממנו כו':
ג סָעִיף י אם נתן לה כו' פי' אחר שניסת אז אין לבעל זכות אפילו לפירות:
ד סָעִיף יג עליהם להביא ראיה שהממון בחזקת הבעל הוא לפיכך צריכים להביא ראיה שהבן מת תחלה ואז יקחו היורשים חצי הנכסים מצד התקנה:
ה סָעִיף טז צריך לקיים שבועתו ואלמלא השבועה לא היתה המתנה כלום כי נתן לו דבר שלא בא לעולם כ"כ הטור עפ"י הרא"ש בתשובה כלל ח' סי' י"ח וצ"ע דכאן משמע אפילו קנין לא מהני ובסי' קע"ו לא משמע כן ע"ש בהג"ה:
ו סָעִיף יט על דעת תנאים הראשונים עיין מה שכתבתי בסי' קי"ד סעיף י"א:
ז סָעִיף יט בירושה שנפלה וכן בנכסי מלוג שלה כן כתב בתשובת הרא"ש כלל ה' ובתשובת מהרי"ל סי' ס"ד כתב ע"ש רבינו יקיר הלוי דשייך תקנת הקהלות אפילו בנ"מ ותמהני על רמ"א שלא הביאו:
ח סָעִיף יט שחוזרין לנותני הנדוני' כו' מחלוקת זו היא ובתשובת ממון ה' אישות סי' כ"ו וז"ל תקנת ר"ת נהגא היכא שמתה הבת תוך שנתה שמחזירין יורשיה כל מה שהכניסה ומנהג הקהלות אם מתה תוך שנתיים מחזירין ליורשיה ומורי נתן הנדוניא והוצרכו להחזיר לו מה שנתן ולא לאביה ויש נוהגין להחזיר החצי מה שהכניסה אם נפטרה בשנה שניה וכ"כ בתקנ' הקהלות עיין לקמן סי' ל"ה עכ"ל ובסי' ל"ה שם כתב וז"ל מורי ר"מ אמר להחזי' הממון למי שנתנו כדאיתא לעיל סי' כ"ו בסופו והנה גדולי הקהלות וראשיהם כולם העידו שהתקנה שהמנהג פשוט שתוך שנתיים מחזירין החצי מה שהכניס הזוג המת לאביו או לקרוביו עכ"ל ובתשובת הרא"ש כלל נ"ד כתב בשאלה א' כתב שם מתקנת ר"ת ז"ל להחזיר הנדוניא לנותנו או ליורשים כן בתשובה שם לתקנת ר"ת ז"ל דהיכא שמתה תוך שנתה שהבעל מחזיר נדוניא לאביה או ליורשים ובמרדכי פ' נערה שנתפתתה זכר ג"כ לו או ליורשיה והנה צריך טעם למ"ד ליורשים בשלמא למ"ד לנותני הנדוניא הטעם דכי היכא דאם אביה חי והוא נותן הנדן דתקן ר"ת לעקור נחלה הראויה דהיינו הבעל ונתנוהו להאב משום קללות הפסוק ותם לריק כחכם דהיינו שאבד בתו ואבד ממונו ה"נ שייך לומר כן בנותן הנדן אף שאינו אביה אלא למ"ד ליורשיה קשה טובה למה עקרו הנחלה בלי טעם דהוא הבעל דאם הממון שלה ממילא בעליורשה ולמה יקחו יורשיה ול"ד למאי דאמרי' בי"ד ס"ס רנ"ג עני שהגבו לו להשלים די מחסורו והותירו על מה שצריך המותר שלו כו' דהתם קנה העני לגמרי מה שגבו לו ע"כ יורשיו יורשין זה הממון ואי מגרעין שום כח בזה משא"כ (כאן נהי דהבעל חייב להחזיר הנכסים מכח תקנ' ר"ת ולמה לא יורש הבעל את אשתו במקום שאין חשש ותם לריק כחכם ונ"ל טעם דמ"ד זה משום דמסתמא קרובי האשה הראוים ליורשיה הם הנותנים הנדוניא ושייך בהם ותם לריק אלא דלפעמים אינו נותן הנדוניא היותר קרוב הראוי ליירש אלא שאר קרובים נותנים הן מכח השגת ידם הן מחמ' נדבת לבם והיה ראוי להחזיר לאותן הנותנין אלא דלא פלוג רבנן בתקנתייהו והשוו מדותיהם דבכ"מ הראוי לירש קודם הוא יקח כיון דעכ"פ יש באלו קצת ותם לריק והמ"ד שינתן להנותן הנדוניא הוא ס"ל דהנותן שהוא גם כן קרוב מסתמא הוא קודם להיורש שהוא אינו נותן הנדן ולא ס"ל הך סברא דלא פלוג שזכרנו וזהו דעת מהר"מ שזכרנו שהיה הוא הנותן נדוניא לנינו רחל ואביה לא נתן כלום והחזירו למהר"ם אעפ"י שאביה הוא היורש הקדוש אבל אם אדם אחר לגמרי הוא הנותן הנדן דבזה לא שייך כלל ותם לריק כ"ע ס"ל דיחזור ליורשיה משום לא פלוג ולענין הלכה אין ללמוד מכאן שכתב רמ"א בדע' י"א וכן מנהג הקהלות ממילא יש לנו לפסוק כך זה אינו דאין לשון רמ"א בשום מקום שמביא מנהג על איזה דבר להזכיר הקהלות אלא וכן נהגו סתם ובלבוש תמה על רמ"א במ"ש שכן הוא מנהג הקהלות שלא ראינו זה במנהג הקהלות שלנו אלא הדבר (ברור) דהך וכן מנהג הקהלות שזכר רמ"א הוא בדרך זה וי"א ליורשים ואותן י"א הם כתבו דכן מנהג הקהלות ודבר זה הוא פשוט בלשון רמ"א וא"ל ג"כ נהי דלא קאי על קהלות שלנו מ"מ יש לנו לצאת בעקבי הראשונים דהיינו קהלו תשו"ם הא ל"ק כיון דחזינן דמהר"ם היה פוסק דיחזרו לנותן והוא היה נמשך אחר קהלות שו"ם ודאי הוא ס"ל דאין מנהג הקהלות כן א"כ אין הכרע מלשון רמ"א שום הלכה לדידן ובתשובה משאת בנימן סי' י"ב הביא פלפול רב בין הרבנים מובהקים שהיה בדורו זה אומר בכה וזה בכה ודעת עצמו שאין כאן הכרע להלכ' אע"פ שיותר מסתבר שיחזור לנותן מ"מ הלכה היא דהוה דבר שאין בו הלכה מבוררת כי בתזוב' מהר"מ סי' ע"ב כתב לנותן או ליורש וכן תשובת מיימון שזכרתי ותשוב' הרא"ש שזכרתי כולם העמידו בספק כ"ש לדידן שיש ספק וע"כ אי תפיס חד מנייהו לא מפקינן מיניה ואם הממון ביד אחרים יחלוקו ע"כ מסקנתו ואני אומר דאין זה כלל אמת שהמרדכי והרא"ש שכתבו לאביה או ליורשיה הוא משום ספק למי שייכה החזרה אם לנותן או ליורשיה דא"כ לא הוי ליה למנקט כן אלא (ה"ל למנקט) לנותן או ליורש ותו דבודאי כ"ע ס"ל דאביה קודם לשאר יורשים אלא ודאי דלא דק הרב בעל מ"ב בפי' זה דכולהו אלו שזכרנו ס"ל דינתן לאביה עכ"פ דהוא מסתמא הנותן אלא דאם אין האב קיים ינתן ליורשיו שהם יורשיה ג"כ זו היא פי' של מלת או ליורשים דקאמרי ותמהני טובה על כל הרבנים הנזכרים שם דאשתמט מנייהו דברי תשובת מהרי"ל סי' ס"ד שכתב וז"ל אלא דצריך לדקדק הואיל ומהר"ם פסק להחזיר לנותן והכא לא נתן האב הטבע' מ"מ נרא' דיחזור לאב דלא שייך אומדנא להחזיר לכל חד וחד והם נתנו לכבוד הכלה וכו' ועובד' דווירצבורג בתשוב' מיימון ג"כ החזירו לאמה וליורשים אף על גב דמכמה מקומות קבצה עכ"ל הרי לפנינו דודאי להחזירה להנותן דהיינו האב שהוא מסתמא הנותן ואע"ג דעיקר הממון שהוא נותן קבצה משאר בני אדם מ"מ הכל נקרא ע"ש וכן הדין באמה ואחותו כההיא דעובדא בווירצבורג הנזכר בתשובת מיימון שם ואם אין חיים ינתן ליורשיהם דבזה הוה ממש כאלו היה הממון שלהם כיון שהם קבצו הממון ועל ידם נתנו וכיון דמהרי"ל היה גדול שבאחרונים וראה תשוב' מיימון ופסק מה שפסק דבתר נותן אזלינן אליו תשמעון וכאשר זכרנו ואין בכלל זה אם אדם אחר שאינו יורש שלה קיבץ ממון או אפי' נתן ממון משלו לשם צדקה דהוא אינו שייך בחזרה כיון שאין בו כלל משום ותם לריק אלא מחזירין ליורשיה אעפ"י שלא נתנו כלל ובזה מודה גם מ"ד שיחזור לנותן דלא אמר כן אלא אם גם הנותן הוא ראוי ליורשיה אלא שיש יורשים אחרים קרובים ממנו ולא נתנו הנדוניא ובזה ק"ל כמ"ד הזה ואין חילוק בין נתן משלו או קיבץ ממקומות הרבה ונתנם לנדוניא ואין כאן ספק לע"ד כנלע"ד נכון וברור בס"ד:
א סָעִיף א טוליטולה. תקנו' טוליטולה היתה שאם כתובתה מרובה מחצי הנכסים אין לה אלא חצי הנכסים והחצי האחר ליורשים ובע"ח גובה חובו מחלק היורשים ואף אם יוותרו היורשים לאלמנה שתטול כל הכתובה אין שומעין להם לחוב לבע"ח. ואם התקנה היא שהברירה ביד היורשים לסלק האלמנה הכתובה או ליתן לה חצי עזבון ויש כאן בע"ח יכולים ליתן לה כל סך הכתובה כדי להפסיד לבע"ח וע"ל סי' קי"ג סעיף ב' ב"ש. וע' בתשו' חכם צבי שאלה ס"א:
ב סָעִיף א חול. אע"ג דבסי' צ"ט מבואר לאלמנה שמין כל הבגדים אפילו של חול שאני הכא דאין נוטלת אלא החצי עזבון אפי' אינו מספיק לכדי כתובתה לכן אין שמין בגדי חול פרישה ב"ש:
ג סָעִיף א אלא וכו'. ע' ב"י סי' ק"ס מה שהביא בשם הר"ן:
ד סָעִיף ד עשתה. מטעם הואיל והיתומים היו סמוכין אצלה הוי כאלו נתמנית אפוטרופסת עליהם כמ"ש בטור ע"ש. משמע אי לאו הכי היו היתומים פטורים לשלם ומכאן ראיה להש"ך בש"ע ח"מ סימן קכ"ח על הרב דפסק שם בהג"ה סעיף א' דהפורע לעכו"ם אינו בכלל הפורע חוב של חבירו וחייב הלוה לשלם לו ע"ש וע' פרישה וב"ש:
ה סָעִיף ח התקנה. ולפי מנהג שלנו שכותבים מחמת עידור תקיים כתקנו' השו"ם א"כ מתנה אביה שיחזור לו הנדוני' אחר מותה דהיינו תקנו' השו"מ שיחזור אפילו בשנה שניה החצי. אינה יכולה למחול. ואפשר אפילו אם היא נותנת הנדוני' משלה דאז יכולה למחול מה שתרצה מ"מ אם נכתב בתנאים אם תמות יחזור ליורשים תו א"י למחול אם נעשה בקנין ב"ש ועסי' צ':
ו סָעִיף ט שנשאת. ע' בח"מ סי' צ"ו. וע' ח"מ ב"ש:
ז סָעִיף ט מחלה. ע' ח"מ ב"ש ובש"ך ח"מ סי' פ"ו וסקי"א:
ח סָעִיף י מתנה. כלומר אחר הנשואין נתן לה מתנה ע' ב"ש:
ט סָעִיף יד בתורה. דאף אם תשהה עמו עשר שנים ולא תלד שאז הוא מחויב לישא אחרת לקיים פ"ו מ"מ התנאי קיים ויפטרנה בגט ולא ישא אחרת עליה. לפי טעם זה אם התנה שלא ישא אשה אחרת עליה ושלא יגרשנה תנאו בטל הר"א ששון סימן ס"ד וע' הרש"ך ס"ב סימן פ"ב וע' הרדב"ז ח"א סי' א' וכנה"ג דף קל"ו ע"א:
י סָעִיף טז שבועתו. דאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים ע' ח"מ ב"ש:
יא סָעִיף יז אונס. משום כדין עשה שרוצה לגרשה כיון ששהתה עשר שנים עמו ולא ילדה והיא שיחדתו בממון שלא ישא אחרת ואין זה אונס כ"כ בתשו' הרא"ש. וכתב ב"ש ובזמן הזה דאיכ' חר"ג מ"מ י"ל אם שהה עשרה שנים ולא ילדה יוכל לגרשה בע"כ ונוהג דין זה אף בזה"ז עסי' קנ"ד:
יב סָעִיף יח בכתובתה. ב"ח מאריך בדין זה ועולה מדבריו דוק' שתפסה מטלטלין ברשותה וזכתה בהם אבל אם לא תפסה אפילו אם היורשים ג"כ לא תפסו חל חיוב קבורה על הנכסים קודם שחל גביות הכתובה. ובתשו' הרשב"א ובתשו' הרמב"ן אי' אפילו לכתחלה היא גובה הכתובה והוא נקבר מן הצדקה וכ"כ המרדכי דכ"מ בהג"ה בסמוך. ואפי' אם תפסו היורשים קרקע או מטלטלין אם כתב לה מטלטלי אג"ק מוציאה מהם. והב"ח כתב קרקע או מטלטלי וכ' לה אג"ק לא מהני תפיסו' היורשים ומטלטלין ולא כ' לה אג"ק לא מהני תפיסה שלה אא"כ שתפסה מחיים. ואם היורשים מכרו קרקע וקברוהו. כ' הח"מ דאינן חייבים לשלם מדין גרמי מיהו אם יכולה לטרוף הקרקע שמכרו יכולה לטרוף אלא כשא"י לטרוף פטורים הם לשלם. אבל אם מיחו בידם בכח ב"ד ומכ"ש אם הוציאו היתומים ממון שלהם ורוצים לתפוס נכסי המת מוציאה מהם ע"ש. ע' כנה"ג דף קל"ח ע"א סכ"ח. ובש"ך ח"מ סי' ק"ז סק"ו וע' מהר"ם מטראני ח"א ס' ע':
יג סָעִיף יח צדקה. בתשו' מהר"ם מינץ סי' נ"ג כתבוהו אותו קבורה קרוב קודם. ואם היה הבן שם. עליו מוטל הוצאות קבורה דעל כל ז' מתים אשר הכהן מטמא א"ע מצוה להם לקוברו ולא הוי מת מצוה להטילו על הצדקה אלא בנו קוברו. וה"ה בתו אם היה לה בלא בעלה ואם לא היו שם הבנים והבנו' והאלמנה וחתניו שם. מוטל על שניהם בשוה. ואחיו נותן חציו ממה שנותן חתנו או אלמנה. ונין נותן חצי ממה שנותן אחיו ע"ש:
יד סָעִיף יט בירוש'. דדוק' בנדן תיקון משום עגמ' נפש ואסמכינהו אקר' ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ"מ לא תיקון תשו' הרא"ש. ומשמע אפילו לא בא לידי הבעל עדיין הירושה מ"מ זכה מיהו נראה נ"מ שנתן לה אביה מודה הרא"ש דצריך להחזיר כי איכ' בזה ג"כ עגמ' נפש ובח"מ כ' נ"מ שהיה לה קודם הנשואים היינו שנפל לה הירושה קודם הנשואים צריך להחזיר וירושה שנפלה אחר הנשואין א"צ להחזיר ואין נ"ל אלא כל מה שאין אביה נותן לה א"צ להחזיר. ובתשו' מהרי"ו סי' ס"ד פסק כהרא"ש דתקנה לא היתה על נ"מ שהיה לה. אבל בתשו' מהר"י סג"ל סי' ס"ד וסימן פ' ופ"ד כ' דשייך נמי תקנו' הקהלו' בנ"מ שהיה לה ע"ש. וע' שארית יוסף סי' צ"ב. וע' ד"מ ס"ס נ"ה שהאריך שם. וע"ל ס"ס נ"ג בענין אם מתה בחודש י"ג. מתה ביום אחרון של שנה א' ונקברת ביום ראשון של שנה שניה או ביום אחרון של שניה ונקברת ביום ראשון של שלישי' יום המיתה עיקר מהריב"ל ח"ב סי' כ"א. ספרדי שנשא בת אשכנזי ומתה תוך שנה ראשונה והספרדי אינו רוצה להחזיר הכל אלא להחזיק בתקנו' טוליטולה הנהוג בין הספרדים הדין עמו מהריב"ל ח"א סי' ל'. וכ' כנה"ג וה"ה איפכ' אשכנזי שנשא ספרדית שאם אבי הבת מוחזק אין להוצי' מידו ע"ש:
טו סָעִיף יט לחתן. מבואר בתשו' מהר"י סג"ל שם. כל המתנו' שנותנים להחתן משני צדדים הוי נ"מ וצריך להחזיר לשיטתו כמ"ש בסמוך. וכן פסק בתשו' בנימין זאב. ובתשו' מהרי"ו שם. משמע דמודה בזה מה שנותנים להכלה אית בזה ותם לריק כחכם אבל בתשו' מהרא"ם סי' ט"ו פסק מתנות א"צ להחזיר אפילו מה שנתן אבי הכלה ואמה. ול"ד לנדוני' דאיכא מנהג' ידועה וברורה אבל מתנות ליכ' מנהג ידוע לא סגי בלא תנאי וכ"כ הרשד"ם חא"ה סי' קכ"ו ומסיים שם המפקפק בזה ראוי לנזיפה כאלו מהרהר אחר התורה ואחר דברי חכמים. וכנה"ג דף קל"ד ע"א סעיף ל"ח הביאם. ומביא תשו' הראנ"ח ח"א סי' ג' והר"ם מטראני ח"א סי' כ"ט וח"ב סי' ק"ץ שס"ל דמתנות שנתנו קרוביה בין נתנו לו או לשניהם אין לבעל חלק בהם אלא יורשיה יורשים הכל עמ"ש סע"ף ל"ט. וכתב ב"ש להני פוסקים דצריך להחזיר הכל אז א"צ לקוברה. ואם תופס נ"מ חייב לקוברה ואפילו אם מחזיר נ"מ מה שנתן האב ומחזיק שאר נ"מ מה שלא נתן האב חייב לקוברה ע' ב"ש. ע' ד"מ סו"ס נ"ה ובהריב"ש סי' ס"א ובהרשד"ם חא"ה סי' ל"ב ובהר"א ששון סי' נ"ב ונ"ה ובספר משא מלך בדיני מנהגות דיני ממון שורש ד' ובתשו' כנ"י שאלה ע"ט בסופו:
טז סָעִיף יט הקהלו'. ע' בס' משאת בנימין מסימן י"א עד סי' ט"ו מה שנתחבטו בזה חכמי הדור והעלה שהדבר ספק הוא ואם הא' מהן מוחזק אין מוציאין מידו ואם הממון ביד אחרים יחלוקו יורשי הנותן ויורשי האשה וט"ז כ' אם האב נתן הנדוני' או א' מקרובים נתן הנדוני' אפילו יש קרובים יותר ואחד נותן הנדוני' מחזירים להנותן אפילו אם לא נתן משלו רק קיבץ ונתן להנדוני'. ואם הנותן מת נותנים ליורשיו. ואם נתן אדם אחר שאין קרוב לא שייך כלל ותם לריק כחכם ומחזירים ליורשים עכ"ל. ומהריב"ל בח"ג סי' ס"ז פסק דאפי' נתנו אחרים יחזיר למי שנתן המעו' וכנה"ג דף קל"ח ע"ב סעיף ס"ה האריך והעלה דתלי' הכל בתנאי ההשבון. אם בתנאי ההשבון כתוב שיחזור ליורשין אז אמרי' שמחלו אחרים ע"ז ואם בתנאי ההשבון כתוב שיחזור לנותן. אפי' כתוב בכתובה דהנעל' ליה מבית אביה יחזירו לנותן ע"ש. ואם נהגו להחזיר הנדוני' ליורשים אפילו אם נתנו אחרים הנדוני' מנהגן מנהג והולכין אחריו מהריב"ל ח"ג סי' ס"ו מי ששידך בתו הסמוכ' על שלחנו ובכתיבת התנאים אחרונים רוצים לכתוב כתקנות שו"ם והחתן מעכב כיון שהוא לא נתן לה כלום רק הכל היא ממעשה ידיה פסק שבו"י ח"א שאלה ק"ה דאין החתן יוכל לעכב ע"ש:
יז סָעִיף יט עצמן וכו'. דלא שייך ותם לריק כחכם כשהם בעצמן הכניסו הנדוני' ועכשיו פשוט המנהג ביתומים כשיש להם מעות ירושה כותבים בפירוש מחמת עידור וקטט יועמד כתקנת שו"ם כאלו השיא' אביה בחייו. וכתב הח"מ אפילו אם שכחו לכתוב או שאין התנאים לפנינו נוהגים תקנת שו"ם כיון שרגילים לכתוב הוי כאלו כתבו. ועיין הראנ"ח ח"א סי' ב' ובהרשד"ם סי' רנ"ד וכנה"ג דף קל"ג ע"א ס"ו. ותקנות שו"ם היינו שיחזור בשנה שניה כי שנה ראשונה היינו תקנות ר"ת וכ"כ מהריב"ל ח"ג סי' נ"ט ומהרי"ט ח"ב חא"ה סי' מ"ז ועי' בס' מ"ב סי' י"ב י"ג ותשו' שארית יוסף סי' כ"ד. ובד"מ סי' נ"ה. בכתובה שכתב בה דהנעלת ליה מבית אמה ומת האם ואח"כ מתה הבת בלי ז"ק יש להסתפק אם החצי החזיר ליורשי האם או ליורשיה או לא יחזור הבעל כלום מהריב"ל ח"ג סימן נ"ט. ראובן השיא יתומה אחת מנכסיו ונכתב ההשבון ליורשיה וקנו ע"ז מהחתן וחתמו העדים בכתובה ואח"כ ערער ראובן שיכתוב כתובה אחרת ויכתוב בתוכו שההשבון יחזור לו. פסק מהרמ"ט ח"ג סימן קע"ח דיכולין העדים לכתוב ולחתום כתובה אחרת שההשבון יהיה לו וכ"כ הר"י אדרבי סי' של"ט. אשה שמתה בחיי בעלה בלי ז"ק ונתאחר מ' שנה שלא תבעו היורשים חלק המגיע להם אין בכך כלום וכל זמן ששטר כתובה בידם גובים חלקם הרמ"ט ח"א סי' נ"ח ומהרח"ש בתשובה חא"ה סימן ל"ז והר"ש הלוי חא"ה סי' י"ד. ועיין כנה"ג כמה דינים לענין תקנות טוליטולא ומשם תלמדנו לכאן לענין תקנות השו"ם שלנו:
יח סָעִיף יט חתנים. דזה אונס דלא שכיח ולא אסיק אדעתא ואפי' התנה בפירוש שאם תמות תוך השנה שיחזור הנדן מ"מ אין זה בכלל התנאי:
יט סָעִיף יט קיימא. ע"ל ס"ס נ"ג אי בעינן דוק' שיהיה הולד למ"ד יום אחר מיתתה. ועיין בתשובת תפארת הגרשוני סי' ס"ח ובתשובת נחלת שבעה סימן פ"ב ובתשובת שבות יעקב ח"א שאלה ק"ט ובבית שמואל סי' נ"ב ס"ק י"ח. וכנה"ג דף קל"ח ע"ב:
כ סָעִיף יט חילוק. כי בתקנה אמרינן לא פלוג אפילו באונס' דלא שכיח כיון דתקנו רבנן בחד אונס ה"ה בכולהו אי שייך בהו חד טעמא ע"ש בפסקי מהרא"י סי' רס"ז מיהו בנשתמדה מסופק שם ע"ש ע"כ כתב הרב רמ"א דיש להתיישב בדבר:
א סָעִיף טו ונשבע שלא ישא. עיין בתשו' מהר"ם אלשיך סימן כ"ו הובא בת' פרח שושן כלל ב' ס"ס א' שפסק בראובן שנשבע שלא ישא אשה אחרת על אשתו בחייה ואח"כ נסמית משני עיניה שיכול לישא אחרת כו' ע"ש:
ב סָעִיף יט במתנות שנתנו לחתן. עבה"ט ועיין בס' ב"מ מזה ועיין בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי ע"ש בזה:
ג סָעִיף יט אבל כשהן עצמן. עבה"ט מ"ש ועכשיו פשוט המנהג ביתומים כו' כן הוא הלשון בב"ש ס"ק כ"ה אך בח"מ ס"ק כ"ה כ' בזה הלשון עכשיו מנהג פשוט ביתומה שיש לה מעות יורשת מאביה מחמת עישור נכסים או שהיא בת יורשת כו' ועיין בס' ב"מ לעיל סימן נ"ג שכ' דהיינו דוקא היכא שיש לה מכח עישור דחשיב כאילו האחים נתנו הנדוני' דב"ח דאחי היא אי נמי אפילו בת יורשת מ"מ מכח אחרים המורישים בא ויש בו משום לתא דותם לריק (ואף שכ' שם עוד חילוק ולההוא חילוק' בכל ענין יש לכתוב. לא כ' שם רק לרווח' דמלת') ע"ש. ועיין בתשו' ב"ח החדשות סימן פ"ה כ' שם וז"ל ונראה דאע"ג דביתומה המנהג להתנות בשעת שידוכין שאם תעדר היתומה תוך ב' שנים יהא דינה בחזרת הנדוני' כאלו הי' אביה חי אכן ביתום אין מנהג להתנות שתחזיר האשה הנדן תוך ב' שנים ולא תגבה מה שהוסיף לה בכתובתה ואעפ"כ דבנותן לבנו ונעדר תוך ב' שנים חייבת האשה להחזיר מה שנתן לבנו כפי התקנה כמפורש בא"ע סי' נ"ג שאני התם דראו חכמים לתקן גם בנותן לבנו משום ותם לריק אבל ביתום ויתומה דליכא משום ותם לריק אלא דנהגו להתנות אין ספק דדוקא ביתומה דכשנעדרה בא הבעל על הנכסים מתורת ירושה שפיר מתנה עלי' שלא ירשנה דכדרב מתנא כו' אבל תוספת כתובה דמתנה הוא שנותן לאשתו משום חבת ביאה ובחוב גמור קיבל עליו לשלם למה יהא מתנה שלא ישלם ומעולם לא ראינו ולא שמענו להתנות תנאי זה בשעת שידוכין לכן נראה דכשנעשו שידוכין בסתם והניחו כ"א ממרני ביד שליש ע"פ התנאים הנאמרים בראשי פרקים והתאספו ב"ד חשוב לכתוב תנאים בפירוש כמנהג ובאו צד היתום להתנות בכך שאין שומעין להם דהו"ל להתנות תנאי זה בשעת הנחת הממרני ומדלא התנה בכך ע"ד המנהג הניחם ביד שליש וחייב השליש ליתן הממרני לצד שכנגדו עכ"ל: ויש לחקור אם נשאת היתומה בעודה קטנה ואח"כ הגדילה ומתה אם לחשוב הנישואין מעת שנשאת או מעת שהגדילה וגמרו נישואין דבר תורה. שוב נזכרתי דיש ללמוד דבר זה מדברי הח"מ לעיל סימן נ"ו סק"ט ועמ"ש שם סק"א. אמנם אם הוא היה קטן כיון דלא תקינו רבנן כלל נישואין לקטן נראה פשוט גם לענין שני חזרה לא חשבי' רק משעה שהגדיל וצ"ע:
ד סָעִיף יט אין חילוק. עבה"ט שכ' דבתקנ' אמרי' לא פלוג כו' וע' בזה בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' ס"א ובתשו' נחלה ליהושע סימן ל"ח ובתשובת ברית אברהם סימן טו"ב באורך:
ה סָעִיף יט בין נהרגו למתו. עיין בשו"ת תשו' מאהבה ח"ג סימן ת"ט שכ' דהדעת נוטה שלא תיקנו התקנה אלא במתה כדרך כל הארץ או אפי' נהרגה מאחרים אבל לא באיבדה עצמה לדעת ואפי' אם נספק בזה לומר שמא גם זו בכלל התקנה וכי בדבר ספק נוציא ירוש' מבעל שהוא יורש ודאי וכמ"ש לעיל ס"ו ואף שכתוב ביו"ד סימן שמ"ה אם מצאנוהו מושלך ע"ג סייפו ה"ז בחזקת כל המתים ושלא לדעת אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא כו' ומ"מ לא מלאו לבו לפסוק בזה הלכה וע"ש עוד מ"ש על דברי תשובת עה"ג סימן ס"ח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.