א לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְאִם הוֹדִיעָהּ בִּתְחִלָּה שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אוֹתָהּ לְיָמִים, מֻתָּר:
ב לֹא תִּהְיֶה יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ, וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ:
ג לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר. הַגָּה: אֲבָל בְּלָאו הָכִי אָמְרִינָן כָּל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת (טוּר). וְדַוְקָא בִּימֵיהֶם שֶׁהָיוּ מְגָרְשִׁין בְּעַל כָּרְחָהּ, אֲבָל אִם מְגָרְשָׁהּ מִדַּעְתָּהּ מֻתָּר (אֲגֻדָּה פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ וְכֵן כָּתַב הָרַ"ן). וְאֵין רָאוּי לוֹ לְמַהֵר לְשַׁלֵּחַ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה; אֲבָל שְׁנִיָּה, אִם שְׂנָאָהּ, יְשַׁלְּחֶנָּה:
ד אִשָּׁה רָעָה בְּדֵעוֹתֶיהָ, וְשֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה כִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת, מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ:
ה אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִשּׁוּם פְּרִיצוּת, אֵין רָאוּי לְאָדָם כָּשֵׁר שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה:
ו יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ בְּלֹא דַּעְתָּהּ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ לְשַׁלֵּם לָהּ הַכְּתֻבָּה וּנְדוּנְיָתָהּ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְעַכֵּב מִשּׁוּם זֶה הַגֵּרוּשִׁין, אֶלָּא תִּתְגָּרֵשׁ וְתִתְבַּע אוֹתוֹ מַה שֶּׁחַיָּב לָהּ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ וְרִיבָ"שׁ). וְכָל זֶה מִדִּינָא, אֲבָל רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם הֶחֱרִים שֶׁלֹּא לְגָרֵשׁ אִשָּׁה שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, אִם לֹא שֶׁעָבְרָה עַל דָּת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קט"ו. וַאֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לִתֵּן לָהּ הַכְּתֻבָּה, אֵין לְגָרְשָׁהּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ (סְמַ"ק סִימָן קפ"ד). עָבַר וְגֵרְשָׁהּ בְּעַל כָּרְחָהּ, בַּזְּמַן הַזֶּה, וְנִשֵּׂאת, שׁוּב אֵין הָאִישׁ נִקְרָא עֲבַרְיָן (כָּל בּוֹ). גֵּרְשָׁהּ מִדַּעְתָּהּ, וְנִמְצָא פְּסוּל בַּגֵּט, יָכוֹל אַחַר כָּךְ לְגָרְשָׁהּ בְּעַל כָּרְחָהּ (גַּם זֶה שָׁם). נוֹלְדוּ בָּהּ מוּמִין, עַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן קי"ז אִם יָכוֹל לְגָרְשָׁהּ בְּעַל כָּרְחָהּ. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּבִמְקוֹם מִצְוָה יָכוֹל לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ בְּעַל כָּרְחָהּ, אוֹ מַתִּירִים לוֹ לִשָּׂא שְׁתֵּי נָשִׁים (מוהר"ם פַּדָּוואָה סִימָן י"ג). וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן א'. לְפִיכָךְ, קְטַנָּה מִתְגָּרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ דַּעַת גְּמוּרָה, אֲפִלּוּ אִם קִבֵּל אָבִיהָ קִדּוּשֶׁיהָ שֶׁהֵם דְּאוֹרָיְתָא, אוֹ חֵרֶשֶׁת שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה כְּשֶׁהָיְתָה פִּקַּחַת, וְנִתְחָרְשָׁה; אֲבָל אִם נִשְׁתַּטֵּית, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמֹר עַצְמָהּ, אֵינוֹ מוֹצִיאָהּ עַד שֶׁתַּבְרִיא, שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ בָּהּ מִנְהַג הֶפְקֵר; לְפִיכָךְ מַנִּיחָהּ, וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת וּמַאֲכִילָהּ וּמַשְׁקָהּ מִשֶּׁלָּהּ, וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ בִּשְׁאֵר כְּסוּת וְעוֹנָה, וְאֵינוֹ חַיָּב לְרַפּאוֹתָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וּרְפוּאָתָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וְהַטּוּר בְּשֵׁם הָרְמַ"ה וְהָרַאֲבַ"ד), וְכֵן פָּסַק לְעֵיל סִימָן ע' סָעִיף ד', וְכֵן עִקָּר. וְלֹא לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם גֵּרְשָׁהּ מְגֹרֶשֶׁת, וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה יוֹדַעַת לִשְׁמֹר גִּטָּהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת (וְכֵן מַשְׁמָע בְּמהרי"ו סִימָן נ"ב); אֲבָל בְּעִתִּים שׁוֹטָה וּבְעִתִּים חֲלוּמָה, וְגֵרְשָׁהּ בְּעֵת חֲלִימָתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהָיָה נִרְאֶה שֶׁתִּשָּׁאֵר כָּךְ, לָא מְהַדְרִינָן עוֹבָדָא (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן רט"ו). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קכ"א סָעִיף ג'. וּמוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר וְלִטַּפֵּל בָּהּ:
ז מִי שֶׁגֵּרַשׁ אִשְׁתּוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין, לֹא תָּדוּר עִמּוֹ בֶּחָצֵר, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לִידֵי זְנוּת; וְאִם הָיָה כֹּהֵן, לֹא תָּדוּר עִמּוֹ בַּמָּבוֹי; וּכְפָר קָטָן נִדּוֹן כְּמָבוֹי. הַגָּה: וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר, אֲפִלּוּ בְּיִשְׂרָאֵל, לֹא תָּדוּר עִמּוֹ בַּמָּבוֹי (טוּר). וְכָל זֶה בְּמָבוֹי סָתוּם, אֲבָל בְּמָבוֹי מְפֻלָּשׁ שֶׁדֶּרֶךְ רַבִּים עוֹבֵר בֵּינֵיהֶם, מֻתָּרִים לָדוּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת), אִם רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסִיק בֵּין בָּתֵּיהֶם (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק שֵׁנִי דִּכְתֻבּוֹת), אֲפִלּוּ אֵין בְּכָל הָעִיר שׁוּם יְהוּדִי רַק הֵם לְבַד, שָׁרֵי (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רמ"ג). גֵּרְשָׁהּ מִשּׁוּם שֶׁאֲסוּרָה עָלָיו, אֲפִלּוּ לֹא נִשֵּׂאת, אָסוּר לָדוּר עִמָּהּ, כְּאִלּוּ נִשֵּׂאת לְאַחֵר (אוֹר זָרוּעַ):
ח הָיָה לָהּ מִלְוֶה אֶצְלוֹ, עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְתָבְעוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא בִּכְהַאי גַּוְנָא, אֲבָל מֻתָּר לִכָּנֵס לְבֵיתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, הוֹאִיל וְאֵינוֹ דָּר שָׁם וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמָּהּ (כָּךְ מַשְׁמַע בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רמ"ג). וְיֵשׁ מַחֲמִירִין (בֵּית יוֹסֵף). וְמֻתָּר לְאָדָם לָזוּן גְּרוּשָׁתוֹ, וּמִצְוָה הוּא יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר עָנִי (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ"א מֵאִסוּרֵי בִּיאָה) וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ עֵסֶק עִמָּהּ, רַק יְזוּנָהּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ (אוֹר זָרוּעַ):
ט גְּרוּשָׁה שֶׁבָּאָה עִם הַמְגָרֵשׁ לְדִין, מְנַדִּין אוֹתָם אוֹ מַכִּין אוֹתָם מַכַּת מַרְדּוּת:
י אִם נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, מֻתֶּרֶת לְתָבְעוֹ לְדִין וְלָדוּר עִמּוֹ. וְאִם הָיָה לִבּוֹ גַּס בָּהּ, אַף מִן הָאֵרוּסִין אָסוּר:
יא מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי, הִיא נִדְחֵית מִפָּנָיו. וְאִם הָיָה הֶחָצֵר שֶׁלָּהּ, הוּא יִדָּחֶה מִפָּנֶיהָ:
א סָעִיף א ודעתו לגרשה בודאי מיירי כאן באשה שאינה ראויה (ועומדת אח"כ) להתגרש דהא לא שייך הכא לא דבר ולא ערוה וא"כ אם גירשה אח"כ הוי איסור בלא"ה שהיה דעתו לגרשה אלא ודאי דמיירי שלא גירשה אח"כ ואפ"ה איסור' איכא בשעת נישואין להיות דעתו כן:
ב סָעִיף ב לא תהיה יושבת כו'. בגמ' א"ל רב משרשי' לרב' אם לבו לגרשה והיא יושב' תחתיו ומשמשתו מהו פי' רש"י יש עונש בדבר או לא קרי עליה אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך יש לדקדק במה נסתפק רב משרשי' פשיט' שזה עושה שלא כדין ותו קשה הא ודאי רב משרשי' ידע הברייתא דהוא הסעיף הא' לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה כדאיתא פרק החולץ משום דכתיב אל תחרוש כו' ומאי מבעי' לי' ורבא נמי למה לא הבי' לו הבריית' בל' ת"ש וזה ודאי שאין לחלק בין הסעיף האחד ובין הסעיף הב' דהא תרוייהו חד טעמ' נינהו מחד בוא ונראה דכאן מיירי באשה שיש לו רשות לגרשה כגון שפשעה נגדו דהיינו ערות דבר כמבואר בסעיף ג' ומספק ליה אם גמר בלבו לגרשה עבור זה וממשיך הדבר והיא אינה יודעת אם יש עונש ע"ז כיון שבידו לקיים מחשבתו ע"פ הדין ע"ז אמר קרי עליה רבא ולא אמר ת"ש כדרך התלמוד אלא כלומר בשביל ספק שלך יש לי תירץ בקושי' שיש לי בפסוק אל תחרוש דהיינו למה סיים הוא יושב לבטח אתך דודאי בלאו זה יש איסור לחרוש רעה על אדם וכ"ש אשתו א"ו דקמ"ל קרא דאע"ג דמותר לחרוש רעה דהיינו לגרש אשתו ע"פ הדין מ"מ כל מי שרוצה לעשות יעשה ולא יעכב הדבר ע"כ אמר והוא יושב לבטח אתך דזהו עיקר האיסור אף ע"פ שמצד עצמו אינו אסור כנלע"ד נכון מאוד:
ג סָעִיף ג אא"כ מצא בה ערות דבר. הטור הביא פלוגתא ב"ש ס"ל אין רשאי לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר ע"פ ב' עדים וזהו ערות דבר ואע"ג דהיא אסורה לו א' וא"כ ל"ל קרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה ותירצו התו' בשם ירושלמי לעבור עליו בשני לאוין וב"ה ס"ל אפילו אם הקדיחה תבשילו פי' שורפו ע"י האור או מלח ויליף לה מדכתיב דבר וא"ל ל"ל ערות תירץ בגמ' דאי לא כתיב אלא דבר ה"א אם נתגרשה ע"י ערוה אסורה להנשא לאחר קמ"ל ורע"ק ס"ל אפי' לא פשעה בשום דבר נגדו אלא שמצא אחרת נאה הימנה מותר לגרשה וכתב הטור דקי"ל כב"ה דמקיל מב"ש דא"צ דוקא ערוה ומחמיר מרע"ק (דס"ל) דאפי' בלא פשיעה מותר (והוא ס"ל דאינו מותר) אלא בענין שפשעה כנגדו דזה הוה כמו ערוה וזהו פי' דברי הש"ע דהוא לשין הרמב"ם שכתב אא"כ מצא בה ערות דבר דפירושו או ערוה או דבר דהיינו פשיעה כנגדו ולא ידענא למה לא פי' דבריו מהו ערות דבר:
ד סָעִיף ג אבל בלא"ה אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה כו' בסוף גיטין אמרינן כי שנא שלח רב יהודה (אומר) אם שנאת' שלח ר' יוחנן אמר שנוי המשלח (פירש"י אם שנואה היא) (לפני המקום) (צ"ל פירש"י שנוי המשלח לפני המקום) ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג ב' דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה כו' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' כו' מאין פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך וכתב הטור וז"ל בד"א בזיוג שני אבל זיוג ראשון אין למהר לגרשה דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה כו' לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו אבל אם מצא בה דבר ערוה או פריצות מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון עכ"ל וקשה אי מצא בה פריצות אפי' ראשונה נמי ואין חילוק בין ראשונה לשניה אלא פשעה לנגדו דבראשונה אין לגרשה משא"כ בשניה אפילו פשעה לנגדו ולא נמצא בה פריצות וכן מבואר בטור החילוק ביניהם א"כ למה מחלק בגמ' בין זיוג ראשון לשני היה לומר ולא פליגי הא כשמצא בה פריצות אז אם שנאת שלח הא כשלא נמצא בה פריצות אלא פשעה נגדך אז שנוי המשלח כמו שפירש"י שנוי לפני המקום והא ודאי קושי' מנא לך לחלק בין הזיווגים כיון שע"כ יש חילוק אחר ונראה דהגמר' מדקדק בפסוק ואמרתם על מה מה שאלה היא זו והא יסוד של אמיתתנו כזה שאין יסורים בלא חטא ואסור להרהר אחר הקב"ה שנ' תמים תהיה כו' ולמה זכר הכתוב ואמרתם על מה כאלו אין עבירה באמירה זו ואינו כן אלא הענין הוא כן דמיירי ודאי בנמצא בה פריצות פעם ראשונה ויש בזה ב' סברות הפכיות האחת לגרש תיכף עד שלא תתרבה פן ירבה ויפרוץ וכמ"ש הכתוב פוטר מים ראשית מדון ותכף יראה לבטל קודם שיתחזק המדון ביניהם להמקום ח"ו ע"כ לא יתן מקום כלל לזה ויש סבר' להיפך דלא יגרש מהר רמי יודע (שמא) תשוב ותתקן מעשיה כמו שדרכו של הקב"ה עם בריותיו מעביר ראשון ראשון וזהו החילוק שבין זיוג ראשון לזיוג שני דבשני תפוס לשון ראשון שזכרנו ובזיוג ראשון תפוס לשון שני דהיינו להמתין מלגרש (כי) מי יודע (שמא) תשוב ותנחם ותלמד מדרכו של הקב"ה עמנו בזה אמרינן שנוי. המשלח אבל בזיוג שני תפוס ל' ראשון למהר לשלחה ע"ז אמר אם שנאת שלח תכף וע"כ מבי' הטור הפסק גרש לץ ויצא מדון דהיינו מדון דייק. כמאמר הכתוב פוטר מים ראשית מדון שצריך לבטל התחלת המדון אמר גם כאן גרש לץ ויצא מדון שיתבטל מהר ע"י הגירושין יצא כולו וע"ז אמר הכתוב וזאת שנית תעשה כלומר מה שאתם עושים עם הראשון אינו ראוי אלא עם שנית דהיינו זיוג שני לא תגרשי מהר את הראשונה וטעם החילוק דהראשונה יש תקוה שלבסוף תשמע אליך כי היא מגודלת עמך וזהו מאין פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם כלומר תלמדו מן קב"ה שהוא מעביר ראשון ראשון עד כי יהי' מרוצה עמכם כן תעשו אתם ואמר ע"ז ואמרתם על מה כלומר מה טעם באמת יש חילוק בין הזיווגים שאמרת זאת שנית תעשו אני אגיד לכם והיא חברתך ואשת נעוריך ויש תקוה שתהיה מרוצה עמך לבסוף משא"כ בזיוג שני וכזה מתורץ קושי' גדולה מה שמקשה ב"י על הטור שמביא קרא גוש לץ ויצא מדון שבגמ' סייף גיטין אינו כלל אלא בגמ' אחרת ביבמות מביא זה על אשה רעה ולדידי ניח' שפסוק זה שייך על זיוג שני דצריך למהר הגירושין ע"ד הפסוק פוטר מים ראשית מדון כמו שזכרנו ומ"ש הטור אבל מצא כ' דכתיב גרש לץ כו' לא קאי על השנייה אלא אפי' על ראשונה ומבי' קרא דגרש לץ כו' דכולל ג"כ שניהם דבשניהם יש מדון אלא דיש חילוק לבטל המדון בגט דבראשונה אין למהר ובשני' יש למהר דרך זה נכון מאוד בגמרא בטור ופירוש הפוסקים בס"ד:
ה סָעִיף ג אשתו ראשונה אין הפירוש שלקחתה בראשונה אלא אותה שמגודלת עמך כמו שפירש"י סיף גיטין וז"ל זיוג ראשון אשר נעורים ובה משתעי קרא עכ"ל וכבר נתבאר דבשניהם מצוה לשלח אם נמצא בה דבר ערוה אלא החילוק הענין למהר לשלחה כמשמעות לשון הטור
ו סָעִיף ג אבל לא נתגרשה מדעתה זה דעת האגודה וק"ל במה דאמרי' בגמ כי שנא שלח רבי יהודה אומר כי שנאת שלח (פסוק הוא במלאכי) אם שנא שלח ר' יוחנן אמר שנוי המשלח פירש"י שנוי הוא לפני המקום המשלח ואפי' לב"ה נהי דלא כייפינן ליה שלא להוציא מיהו שנוי הוי ולא פליגי הא בזיוג ראשון הוא בזיוג שני דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות שנא' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' נמצא לדברי רש"י דהא דאמרי ביה יכול לגרשה בשביל הקדחת תבשיל דהיינו פשיעה הוא לצדדין דבזיוג שני הוא היתר גמור בשביל זה ובזיוג ראשון הוא היתר מצד זה דלא כייפינן ליה שלא להוציא אלא שנקר' שנוי נמצא שאם אין שם אפי' פשיע' אין היתר כלל אלא כופין אותו שלא יוציא וכן מוכח מהא דאמרינן א"ל ר"פ לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מי כייפינן ליה לאהדור' א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעבד עבד משמע אבל קודם שעבר וגירש ודאי כייפינן ליה שלא יעבור על ד"ת ולפי מה שזכרנו א"ש מ"ש ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה פי' אע"פ שיש לו יכולת לגרשה כיון שפשעה כננדו מ"מ הוא נקרא שנוי וכן הוא פטור וא"כ יתפרשו שפיר דברי הרמב"ם שהוא סעיף ג' כאן דה"ק לא יגרש אשתו ראשונה פי' והב"ד כופין אותו לזה אא"ב מצא בה ערות דבר פי' אפי' דבר לחוד דהיינו פשיעה נגדו וע"ז אמר הש"ע דהיינו הרמב"ם דאע"פ שפשעה לא ימהר לשלחה דנקרא שנוי לפני המקום ב"ה ואם אין משגיח בזה אין ב"ד כופין אותו אבל שניה אם שנאה דהיינו פשעה נגדו ישלחנה אפי' לכתחלה אלא דדברי (רמ"א) תמוה במ"ש אבל בלא"ה אמרי' כל המגרש אשתו ראשונה מזבח כו' דמשמע שאין דינו אלא נקרא שנוי ממילא אין ב"ד כופין אותו שלא להוציא כדאי' בגמ' שהבאתי וזה אינו כיון דאין לו אפי' דבר דינו שכופין אותו שלא להוציא ולא די לו במה שנקרא שנוי ומה שרוצה לעשות אין מוחין בידו א"ו מוחין בידו כיון דאין לו כח לגרשה מן התורה אלא כך היה לו לרמ"א לכתוב ואפ"ה שמצא בה דבר אמרי כל המגרש כו' ואגב שיטפ' דהרב לא דק כאן דעונש כל המגרש כו' הוא אפי' מצא דבר באשה ראשונה. אך דבר זה צריך עיון לפי דעת האגודה שזכר רמ"א כאן דיש חילוק בין גרש מדעתו לגירש בע"כ קשה למה חילק בגמ' דלא פליגי דהא בזויג ראשון וזה בזיוג שני דזה הוי חילוק רחוק ולמה לא אוקמוהו בזה הא דאמר אם שנאה שלח היינו במגרש מרעתה ובזה הזהירה שישלח דוקא ולא לעכבה אצלו והא דאמר שנוי המשלח אם מגרש בע"כ וכן יש להקשות בחילוק שבין פשיעה או לא דבזה היינו לומר דל"פ הברייתות ונראה לתרץ דהחילוק שבין זיוג ראשון לשני מרומז בפסוק דמבי' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה כו' ואמרתם על מה על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך דצריך לדקדק מה שנית דזכר הפסוק אלא נראה דה"ק וזאת פי' אשה הזאת שהיא זיוג ראשון שנית תעשו פי' שאתה עושה עמה בדין אשה שנית וע"ז סיים הפסוק בין אשת נעוריך דהיינו זיוג ראשון ומ"ה מחלק גם בין התנאים בחילוק זה כנ"ל:
ז סָעִיף ד מצוה לגרשה בגמ' ס"פ המגרש אמרי' באשה פרוצה שפרומה מב' צדדיה פי' רש"י אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצידיהן ורוחצין במקום שבני (אדם) רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנא כי מצא בה ערות דבר ושלחה וכו' ובפ' הבע"י אמרי' אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנא' גרש לץ ויצא מדון והרמב"ן עירב ב' מאמרים והיינו לשון הש"ע כאן רעה בדיעותיה ושאינה צנועה כו' והבי' על שניהם קרא דגרש לץ בו' וקשה למה לא הביא על אינה צנועה קרא דערות דבר שהוא מן התורה כמו שמביא בברייתא ויש בזה לדחוק ולומר דרוצה להבא קרא אחר גם על רעה בדיעותיה שאין שם לימוד רק מגרש לץ אבל על הטור קשה דלא הביא כאן רק פרוצה והביא קרא דגרש לץ ונראה לתרץ דודאי לב"ש דס"ל דאין לגרש אלא על מצא בה ערות דבר ולא פשעה כנגדו שפיר מתפרש הפסיק וכתב לה ספר בריתות דלמצוה קאמר שחייב לכתוב והכי ס"ל לתנ' דברייתא כב"ש ומ"ש אמר מצוה מן התורה לגרשה אבל אנו דקי"ל כב"ה לאו דוקא ערות אלא ה"ה דקדחה תבשילו בזה ודאי לא באה התורה לצוות על בעלה שיגרשנה אלא ודאי דה"ק אם יכתוב לה ספר כריתות והיתה לאיש אחר וכו' לא יוכל בעלה הראשון כו' א"כ האיך נלמוד מפסוק זה מצוה מן התורה לגרשה דהא ע"כ קרא לאו דרך צווי קאמר ע"כ הוצרך הטור ללמוד מקרא דגרש לץ דנכלל בזה עכ"פ אשה פרוצה והטור לא הביא רעה בדיעותיה כיון שלא נזכר בפירוש בגמ' שם אלא אשה רעה סתם ואפשר שלא נתכוין אלא לפרוצה ורעה במעשה כנ"ל נכון מאוד:
ח סָעִיף ה אין ראוי לאדם כשר לישאנה בברייתא יליף לה מדכתיב והיתה לאיש אחר לפי שאין זה בן זוגו של הראשון שה' הוציא רשעה וזה הכניס כדאי הוא למיתה וק"ל דזה קרא ל"ש אלא בהוציא מחמת ערוה לא מחמת דבר שהרי לא עשתה עבירה וא"כ דוהלכה קאי דוקא על זה (א"כ) מנלן דגרושה אסור לבעלה אם ניסת וגירשה השני מחמת דבר לחוד כיון דקרא לא קאי רק על ערות דבר דוקא וי"ל דקשה בקרא ל"ל לאיש אחר (לא לכתוב) אלא לאחר לחוד סגי אלא דה"ק קרא דהגירושין הוא בין מחמת ערוה ובין מחמת דבר ואם הוא מחמת ערוה נקרא השני אחר ואם מחמת דבר לחוד נקרא השני לאיש ולא אחר בין כך ובין כך לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה כו' כנ"ל:
ט סָעִיף ו אבל אם נשתטית כו' עמ"ש לעיל סי' ע' מדינים אלו בזמנינו:
י סָעִיף ו ואינה יודעת לשמור עצמה אבל לשמור גיטה יש בה דעת ואבי"ה אסור מדרבנן מטעם שזכר אח"כ אבל אם גם הגט אינה יכולה לשמור לא הוה גט אפי' מן התורה דכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה:
יא סָעִיף ו וי"א דחייב במזונותיה הוא דעת הרמ"ה שכתב הטור וז"ל דאפי' גרשה חייב במזונותיה וכל תנאי כתובה לבד מתשמיש המטה שאסור דאי אמר פטור מה הועילו חכמים בתקנתן ועוד כיון דאמר רבנן לא יוציא לא מצי מפיק עכ"ל וקשה הא אמרינן במשנה בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר כו' ואפ"ה אמרינן שאם עבד וגירשה לא כופין אותו להחזיר וי"ל דהתם קאי על דין תורה ולא מצד תקנת חכמים משא"כ הכא הוא מצד תקנת חכמים שלא ינהגו בה מנהג הפקר ע"כ לא יועיל לו מה שעבר על דבריהם ומ"ה כ' כיון דאמר רבנן כו':
יב סָעִיף ו ואם גירשה כו' זה לשון הרמב"ם בפ"י מגירושין ונבאר דבר זה ע"פ המקור כי לא נמצא במגיד משנה ולא בב"י בגמ' איתא פ' חרש ביודעת לשמור גיטה ולא לשמור עצמה א"ר יצחק ד"ת היא בת גירושין מידי דהוה אפיקחת בעל כרחה אלא שחכמים עשו בה תקנה שלא ינהגו בה הפקר ואיתא בירושלמי הביאו התו' שם נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרו מפני גרירה ה"פ שנגררה אחר כל אחד ונוהגים בה מנהג הפקר ר' זירא ורבי מני אמרי שאין יכולה לשמור גיטה ואמרי' שם ג' דברים איכא בין הני טעמא א' עבר וגירש ב יש לה אב ג' עתים שוטה ועתים חלים פי' התו' נ"מ הא דעבר וגירש היינו למ"ד מפני גרירה מותר כיון דליכא אלא איסור דרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר אם עבר וגירש ה"ז גט למ"ד לפי שאינה יכולה לשמור גיטה הוה איסור דאורייתא שאין לה יד ע"כ אפילו דעבד אינו גט. הב' יש לה אב וכן הג' דעתים שוטה הוא למ"ד משום גרירה לחומרא דהאב אינו יכול לשומרה מן ההפקר וכן בעתים שוטה יש לחוש לאותה עת שהי' שוטה ותהיה הפקר ולמ"ד משום שאינה יכולה לשמור גיטה הוה גט בין שיש לה אב שישמור הגט וכן בעתים שוטה היא ראויה עכ"פ בשעה שהיא חלימה לשמור את עצמה ובת גירושין היא. נראה מהירושלמי הזה דמאן דס"ל משום שמירת הגט לא ס"ל כלל חשש דמנהג הפקר אלא אם יש לה דעת לשמור גיטה אע"פ שאין לה דעת לשמור עצמה מהפקר אבל גמ' דידן לא ס"ל כך אלא אף בזה דהוה גט מן התורה כיון ששומר' גיטה מ"מ לא יוציא כיון דיש חשש הפקר וכבר כתוב התוס' שסוגי' הירושלמי מתחלף מגמר' שלנו מ"מ למדו מהירו' בעבר וגירש דלמ"ד משום הפקר אין אסור אלא לכתחילה ואותו מ"ד משום שימור דאסור אפי' דעבד דהיינו באין יודעת לשמור גיטה אבל ביודעת שמירת גיטה הוה לירושלמי מותר אפי' לכתחלה אלא לתלמוד דידן אינו מותר אלא בדעבד ומ"ה פסק הרמב"ם דאם גירשה ה"ז מגורשת דבזה לא פליגי אירושלמי והיינו ביודעת לשמור גיטה ואע"ג דהרמב"ם לא זכר יודעת שמירת גיטה מ"מ הראב"ד כתב ע"ז שהיא שיודעת לשמור גיטה וכתב המ"מ דגם הרמב"ם ס"ל כן אלא שסמך על מה שכתב גבי קטנה דין זה דשמירת גיטה והב"י הביא בשם רבינו שמשון בן אברהם דקי"ל כמ"ד משום הפקר דהיינו גרירה בלשון הירושלמי אלא שכתוב בלשון הזה והנך תרתי מילי מפני גרירה אינו גט משמע אפי' דעבד ותימא לי למה לחלוק על הירושלמי במה שלא מצינו חולק בתלמודנו ובתשובת רש"ל סי' ס"ה העתיק דיעות חלוקות דדעת רבינו שמחה להתיר אשה שאין לה דעת כפעוטות אלא כקטנה להתיר לזכות לה גט ע"י אחר כי הוא ס"ל שם דר' יוחנן בפ' מי שאחזו חולק על טעם דר' יצחק שהוא משום חשש הפקר וכתב עוד אם יש גמגום בדבר יסכימו רבותינו להתיר חרם דר"ג ויתירו לו לישא אחרת ונסמוך על זה שהלב נוטה שבלא גט והיתר חרם היה רשאי לישא אחרת דבכה"ג לא גזר ר"ג אלא אם יש מי שלבו נקפו להתיר חרם דר"ג כאן עיקר אסמכתנו על הגט כולו והאריך הרבה בזה ותכלית דבריו להקל במקום מצוה גדולה כזו ורבינו אפרים וראבי"ה חלקו על רבינו שמחה וס"ל דאין שום חולק בגמ' על טעמ' דחשש הפקר והסכימו להחמיר דצריכ' דעת כפעוטות ואמרו מוטב להפסיד נפש א' מלעשות קלקול לדורות וכן מסיק רש"ל ובתשוב' מהרי"ו סי' נ"ב כתוב וז"ל ומתוך פסק שכתב מר הוא מטעם רל"ש גרירה באשה זו ואפי' אם היה כדבריהם מ"מ מאן ספין לחלק בדברי רבותינו ולומר שלא גזרו אלא היכא דשייך גרירה הלא טוב' אשכחן שלא חילקו חכמים בגזירותיהם כדמסקינן פ' החולץ אפי' קטנה ועקרה צריכות להמתין אחר בעליהן ג' חדשים וא"ל היכא דאתמר אתמר הא במרדכי פ' בתר' דיבמות בשלהי מייתי עובד' בנטבע ונמצא כליו על שפת הים וכ' הו"ר אברהם שקשה להתיר ואין בידינו לבדות מלבנו עכ"ל הרי שאין לחלק בגזירת רז"ל ולפי פסק שלך משמע שהמתירים מביאים ראי' מקטנה שהתיר ר"ת לגרשה משום דל"ש בה גרירה שכתב בספרים שלהם דלאו בת תשמיש היא האי טעמא לא מצאתי בכל הספרים שבידי עכ"ל אשתומם כשעה חרא דאשתמיטתיה דברי התו' פ"ב דקדושין דף מ"ג בקטנה זו בשם ר"ת וז"ל אע"ג דאמר שם דמשום גרירה אסירה ה"מ בגדולה והיא שוטה לפי שיש לה תאוה ובני אדם להוטים אחריה דנהי שאינה חוזרת מ"מ איכא למיחש משום גרירה אבל בקטנה דלאו בת תאוה היא ליכא למיחש כלל ומתגרשה עכ"ל ומה שהביאו תחלה שאין לחלק בגזירת חכמים ז"ל הוא תמוה ביותר שודאי מצינו הרבה לחלק כגון בפ"ק דף י"ח והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים האי קדידה חיית' ש"ד לאנוחי ע"ש עם חשיכה בתנור כיון דלא חזי אלא לאורתא מסח דעתיה מינה ולא אתי לאחתויי ול"ד לההוא דהחולץ שזכר הרב לענין עקרה מקטנה דשם לא הוה טעמא משום שאין לחלק בגזירה אלא דעיקר הגזירה בהדיא היתה בזה כמ"ש רש"י בגמ' שם גזרו על אינה ראויה אטו ראויה משא"כ בשאר דוכתי שמצינו גזירה בדבר בשביל טעם יש לנו לומר שלא גזרו אלא במקום ששייך אותו טעם וכעין שמצינו עוד בי"ד ס"ק ט"ז לענין גזירת גילוי דהאידנא אין חוששין לגילוי כיון שאין נחשים מצויין בינינו ועוד מצינו לענין אור הנר בשבת בא"ח סימן ער"ה במ"ש אפי' הוא גבוה הרבה דאמר רבה אפי' גבוה שתי קומות מטעם כיון דגזר לא פלוג רבנן וקשה שם שהרי מצינו הרבה חלוקים שם כגון בין אחד לשנים ובין אדם חשוב לאחר לענין מדירה אלא ודאי צ"ל כמו שכתבנו שם היכא דיש חילוק מצד האדם שלזה יש טעם להתיר אמרינן שזה לא נכנס בכלל הגזירה שלא גזרו אלא על הראוי לאותה גזירה אבל שמצד הנר לא חילקו כיון שיש בו איסור כשהוא למטה לא נפקע האיסור אם מגביהו או מסגירו בעששית דכיון שנאסר נאסר משא"כ בחילוק שבין אדם לאדם דאמרי' שזה לא נאסר מעולם כיון שלא גזרו בפי' ע"ז בשביל זה ה"נ כאן אמרי' דמעולם לא נכנס בכלל הגזירה מי שאין שייך בה משום גרירה דהפקר וכעין שזכרתי בשם ר"ת בפ"ב דקידושין בקטנה ומה שהביא ראיה מפרק בתרא דיבמות במרדכי ל"ד לזה דשם ג"כ לא רצו לחלק במים שאין להם סוף לומר שפעמים יהיה מותר כיון שיש הוכחות שנטבע במים כיון שנמצאו כליו בשפת הים דאפשר לנו לומר שגם בזה יש חשש שלא נטבע זה אלא שאל כליו לאחר או שאר חששות שיצא ממקום אחר ובזה ודאי אמרו שפיר שלא לחלק ולהוציא מכלל הגזירה מה שיש לו ג"כ שייכות לאותה גזירה: ולפ"ז היה נראה להתיר במקום שאין חשש גזירה דהפקר זנות ויש לה דעת לשמור גיטה אע"פ שאין לה דעת לשמור עצמה אלא שאיני כדאי להכריע להקל נגד הגדולים שאמרו להחמיר הלא המה רבינו אפרים וראבי"ה ורש"ל כתב ע"ז בתשובה שיש להחמיר בדבריהם וכ' עוד במקום אחר והאידנא דאיכא חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ ולא לישא אחרת אין לו תקוה כאשר פסק ראבי"ה וכתבתיו ביבמות עכ"ל וכ' מהר"י מינץ בתשובה ולפי מה שזכרנו היה לנו להקל ולהתיר אשה אחרת כיון שא"א בענין אחר בודאי כה"ג לא גזר שלא לישא אחרת וכתב מו"ח ז"ל על דברי רש"ל אכן קבלתי ע"ש הרב מהר"ר שכנ' שהתיר לישא אחרת הלכה למעשה דבמקום מצות פריה ורביה לא תיקן ר"ג כל עיקר גם חכמי פרנקפורט כתבו תשובה ארוכה ע"ז ונמנו להתיר והסכימו עמהם חכמי אשכנז ורוסי' והיינו דדוקא ליחד לה כתוכה וליתן גט ליד א' להיות שליח להולכה שיהיה בידו הגט והכתובה עד שתשתפ' ומ"מ כ"ז שלא תשתפ' חייב ליחד להבית כפני עצמה ושישמרנה ממנהג הפקר וליתן לה מזונותיה וחייב בתנאי כתובה בדברי הרמ"ה וכן פסק דמ"ה דיש להקל להתיר לו לישא אחרת עכ"ל מו"ח ז"ל ונראה לסמוך ע"ז שלא כדברי רש"ל שכ' שאין לו תקנה שאינו מסתבר לגמרי דנחוש על חשש שינהגו בה הפקר דזהו לדורות הראשונים שהיו מותרים לישא אחרת נמצא שלא היה לבעל הפסד בזה תקנו חכמים לטובות האשה בדורותינו שיש חרם דר"ג שלא לישא אחרת על אשתו ואתה מפסידו לזה שיהיה כל ימיו בלא פריה ורביה ויהיה בהרהור חטא כל ימיו והרהורי דעבירה קשים מעבירה למה נשגיח בטובת האשה על הספק והיא לאו בת עונשין כיון דאין לה דעת ולא נשגיח עליו שהוא בר עונשין ובודאי יעשה עבירה דביטול פריה ורביה ומלא הרהורים אין זה אלא תמה ואפילו בחציו עבד וחציו בן חורין אמרי' בפ"ק דב"ב דכופין את רבו ומשחררו בשביל שלא יכול לישא אשה ושיחרור עבד הוא עובר על לעולם בהם תעבודו ואפ"ה מבטלין זה משום שיוכל עבד לישא אשה ק"ו בישראל דלא יחול עליו חרם דר"ג לישא אחרת ורבינו שמחה הביא ג"ב ראיה זו ולא מצינו תשובה ע"ז מהחולקים עליו דהיינו רבינו אפרים וראבי"ה ותו דכבר כתב ב"י בסי' א' דלא גזר ר"ג אלא עד (סוף) אלף החמישי אלא דכבר נהגו לאיסור כמ"ש שם רמ"א מ"מ נתמעט האיסור ולא מצינו ע"ז הדרך מנהג לאיסור אבל להתיר לו ליתן לה גט אפי' אם מותר מצד הדין כיון דיודעת לשמור גיטה ודאי אין לנו היתר זה כיון דיש סרך איסור דאורייתא באינה יודעת זה אין אנו בקיאין כ"כ לדעת מתי נקראת שימור לגיטה אבל להתיר לישא אחרת שאין שום סרך איסור דאורייתא ודאי לא נעשה בענין שלא יבוא לידי איסור דאורי' ביטול פריה ורביה ושאר עבירות: ובענין עתים שוטה ועתים חלומה לתת הגט בעת חלימה דגם בזה שייך חשש דמנהג הפקר כשתהיה שוטה ודא דגם בזה יש להתיר לו לישא אחרת ולא יגרשנה אלא דצריכין אנו לפ' מה נקרא עתים שוטה דכתב ב"י בשם רבינו שמשון בן אברהם וז"ל האי עובד' דאת' לידן אם עתים חלומה ועתים שוטה אינה מתגרשת אבל באקראי בעלמא נשטי' ונתרפאת ונשטית ושוב נתרפאית הואיל ואין לה ווסת אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי זימני וכה"ג לא מיקרי עתים חלומה עתים שוטה עכ"ל מלשון ווסת דנקט משמע דמיירי שנשטית בשני פעמים בזמן שוה כגון חודש בחודש בסירוגין אפ"ה לא מחמרינן כיון שלא היה רק שני פעמים. ומדתני טעמא בתרי זימני משמע דתרווייהו בעינן שיהי' השטות ג"פ ויהי' בזמנים שווי' אבל אם אין שוה אפי' בג' פעמים או שווין ואינן רק ב"פ לא מקרי מוחזק' לעתים שוטה ועתים חלים אלא ב"ז שנתרפאות מחזקינן אנו שתשאר כך וכן יראה מלשון פסקי מהרא"י סי' רט"ו וז"ל כתבת לי שקשה עלי' להמתין עד סיון תמהני הלא אינו זמן גדול אכן יפה כתבת דכיון דאינו רק גזירה דרבנן שאין להחמיר בה כ"כ לכך הדבר תלוי בראות עיניך אם הדברים נראים לך דליכא למיחש בהאי דוכתי דאתי לידי תקלה שלפי דעתך תעמוד היא בחלימתה אם יצא הדבר מאתך להיתר יצא ואין מערער עליך ואם יצא עליך ערעור אהיה בעזרך נראה מזה שהאשה היתה מתרפאת ויש חשש שמא תחזור ותשטה ע"כ נתן זמן שתתעכב שם עד סיון ויראה אם לא תשוב לשטותה וע"ז היה שואלין שקשה לה להמתין שם עד זמן זה כדי לברר הדברים מזה נראה לפסוק כן באם רואין לפי ראות עיניהם שתשאר כך יש לקבוע להם זמן לפי ראות עיניהם שיהיה בירור מתוכו וכ"ז שאינה מוחזקת לעתים חלים ועתים שוטה יש להתיר לו לתת לה גט בשעת חלומה ואין כאן חשש שמא תחזור ותשטה ויכולין לתת לה גט אפי' לכתחלה והא דכתב מהרא"י דאם יצא הדבר בהיתר דמשמע לשון דעבד היינו באותו ענין שהיה נראה למהרא"י להמתין עד סיון ולא המתין והתיר בנתיים ע"ז אמר דכיון שהורה כן הורה אבל באמת אם נראה לב"ד שתשאר כן דהיינו שהשטות שלה לפרקים ידועים ועכשיו נשתנה ודאי יש להתיר לכתחילה לתת לה גט ומ"ש רמ"א בסמוך וגירשה בעת חלומתה מפני שהיה נראה לב"ד כו' פירושו ג"כ הכי שלא היה בירור גמור כ"כ ע"כ מותר דוקא בדיעבד אבל אם יש בירור גמור שנשתנה העת של שטותה או שלא הוחזק תחילה הזמנים (בשוה) אלא היתה איזה זמן בשטות ונתרפ' ואח"כ נזדמן בזמן אחד שנשטת ונתרפאית אפי' כמה פעמים כיון שאין הזמנים שווים לא הוחזקה והיא בת גירושין אם מסכמת לכך כנ"ל לצדד בהאי מלתא שעיקרו אינו אלא חומרא דרבנן כמ"ש מהרא"י כנ"ל:
יג סָעִיף ו וגרשה בעת חלימתה יש לחוש שמא אחר הגט תחזור לשטותה וינהגו בה מגהג הפקר ע"כ אין לגרשה אפילו בעת חלימתה לכתחילה:
יד סָעִיף ו שהיה נראה שתשאר כך ז"ל מהרא"י שם אכן יפה כתבת כיון דאין כאן רק גזירה דרבנן שאין להחמיר בה כ"כ לכך הדבר תלוי בידיעתך וראיות עיניך אם הדברים נראין לך דליכא למיחש דאתא לידי תקלה שלפי דעתך תעמוד היא מחלימת' אם יצא הדבר להיתר יצא אין מערער עליך כו' עכ"ל. ולע"ד יש היתר בזה מטעם אחר דחומרא זו מקורה מן הירושלמי שמביא ב"י משום גרירה היינו בימי התלמוד דהיה היתר לישא ב' נשים נמצא דיש להחמיר להצילה מקולקלה אפי' לעתיד כי הוא יכול לישא אחרת משא"כ בזמנינו שיש חרם דר"ג שלא לישא ב' נשים נמצא שהוא יהיה מעוגן כל ימיו וזה ודאי שראוי לחוש לעיגון שלו ק"ו מעיגון של האשה דהקילו חכמים הרבה בעדות אשה וא"כ ק"ו בעיגון איש שהוא מצווה אפריה ורביה שיש להקל עכ"פ שהיא עתים חלומה לגרשה בעת חלימתה ואין כאן אלא גזירה דרבנן. ומבואר בתשוב' רבינו שמשון בן אברהם שמביא ב"י כאן וז"ל את"ל אם באקראי בעלמא נשתטית ונתרפאת ונשטית וחזר ונתרפאת הואיל ואין לה ווסת אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי זימנא וכה"ג לא מיקרי עתים שוטה עתים חלים עכ"ל וק"ו למ"ש בש"ע סימן ב' דלא החרים ר"ג רק (עד) סוף אלף החמישי כנלע"ד שיש לצדד להקל בזה כמו שזכרתי: ראובן גירש אשתו וניסת לשמעון בעיר אחת קטנה ואין שם יהודים אחרים ובתיהם רחוקים זה מזה והרבה פעמים שוהא בבית של שמעון בשביל עסק יראה שאין איסור בדבר כ"פ ת"ה סי' רמ"ג וכתב ב"י ע"ז ואין נ"ל וראייתו אינו מוכרחת עכ"ל:
טו סָעִיף ו לא מהדרינן עובדא כבר נתבאר בסמוך:
טז סָעִיף ז מי שגירש אשתו כו' בגמרא פ"ב דכתובות תניא המגרש אשתו לא תנש' בשכנותו לפי שמכירה ברמיזותיו ויבואו לדבר עבירה ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה פירש"י אם היה כהן אפילו לא ניסת לא תדור עמו במבוי שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כ"ז שלא ניסת תדור בשכונתו עכ"ל נראה מבואר דשכונ' גדולה ממבוי ומ"ה אמר לא תנשא בשכונתו דאם תנשא יש איסור חייב מיתה החמירו להרחיק אפילו מהשכונה וכ"ש אשת כהן שנתגרשה וניסת אלא דכל שלא נסת יש חילוק דבישראל תדור בשכונתו ולאו דוקא שכונה דאפי' במבוי שלא תוכל לדור דחד טעמא היא כיון שאין שם אפי' לאו אין חשש שיבא עליה דאם יש להם חשק להדדי הלא יוכל לחזור ולישאנה בהיתר ולא נקט רש"י שתדור בשכונתו אלא לאורויי דאיסור דנקט התנא בשכונתו היינו כשתנשא אבל כל זמן שלא ניסת לא החמירו בשכונת' וה"ה במבוי וזה לא היה בכלל מאמר התנ' במה שאסר שכונתו אלא דבגרושת כהן שיש לאו אפי' בלא ניסת חייב להרחיק אלא דא"צ להרחיק הרחקה גדולה אלא עד סוף המבוי לחוד והתוספת כתבו אם ה"ה כהן לא תדור (בשכונתו) צ"ל במבוי דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם ניסת א"צ להרחיק אלא כדי שכונה דהיינו ג' בתים דכיון דניסת חמירה ליה אפי' לכהן עכ"ל מבואר דהם ס"ל דשכונה קטנה ממבוי מ"ה בניסת בין גרושת ישראל בין של כהן סגי ליה בהרחק' שכונה אלא דאם לא ניסת דאז יש איסור בכהן והוא לאו וקיל ליה צריך הדחקה טפי אפי' ממבוי ובגרושת ישראל שניסת לב' וגירש' יש לאו על הראשון הוה דינו ככהן ממש: ודעת הרא"ש והטור כדברי רש"י ממש אלא שמרן ז"ל כתב דרש"י גרס כפר קטן נידון כמבוי כמ"ש בסמ"ג ומתוך כך פי' דעת רש"י דהשכונה קטן ממבוי בישראל שניסת לא החמירו רק מן השכונה ובכהן אפילו לא ניסת חמור טפי ואסור אפי' במבוי מטעם דמעלה עשו בכהונה ואגב שיטפיה לא דק בזה כלל דאין שייך מעלה בכהונה אלא לענין נשואין שהחמירו מלישא משום מעלת הבנים שיתיחסו לכהונה אבל לחשש זנות ודאי כל שהאיסור חמור טפי בו החמירו טפי וא"כ איך יעלה על הדעת להקל בחשש זנות של אשת איש בישראל מחשש לאו דכהן אלא ודאי זה לא היה ולא נברא ודעת רש"י מבוארת כמו שזכרנו והיא כדעת הרא"ש והטור ממש והרמב"ם כתב וז"ל מי שגירש אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נידון כמבוי עכ"ל לא גרס הוא ברישא לא תנשא בשכונתו אלא לא תדור בשכונתו ומשמע דס"ל אפילו בגרושת ישראל ולא ניסת צריך הרחקה קצת דשמא יזנה עמה ועכ"פ יש איסור על ביאה בלא קדושין וס"ל להרמב"ם כמו התוס' בזה דמבוי גדול משכונה וקשה למה לא זכר הרמ"ה רין שכונה כלל ונ"ל דהרמב"ם מפרש דהשכונה הנזכרת בגמ' היינו חצר המוקפת ויש בו בתים הרבה וע"כ לא חילק הרמב"ם אלא בין שכונה שהיא חצר למבוי ובכהן אפילו לא ניסת אסור אפילו במבוי וא"כ בישראל שניסת כ"ש שאסור אפילו במבוי ולא הוצרך לכתבו כפר קטן נידון כמבוי פי' אע"פ שיש מבואות הרבה כולם הוין כמבוי אחד דהיינו במקום שאסור במבוי אחד בכהן אסור בכפר אפילו כל המבואות אבל בישראל דאין איסור רק בשכונה מותר אף בכפר ודרך זה יש לפרש גם לפירש"י אף אם נאמר שגירסתו היתה כפר קטן נידון כמבוי כמ"ש בסמ"ג מ"מ הוא שפיר דה"ק שבישראל וניסת אסור בשכונה שהוא חמור מאד ובכהן אסור רק במבוי וחוץ למבוי מותר ובכפר קטן הוה חוץ למבוי כמו במבוי לדין שאסור במבוי ואין מזה הוכח' ששכונ' היא קטנה ממבוי דודאי לרש"י השכונה גדולה ממבוי וכמו שכתבנו לעיל וטעם שהחמירו בכפר קטן משום לא שכיחי ביה רבים כנ"ל:
יז סָעִיף ז ואם נישאת לאחר כו' תמיה לי אמאי לא כתב אפילו אם גרשה האחר לא תדור במבוי דהו' ככהן ולא ניסת דיש לאו בתרווייהו וכ"ה בטור ואפשר דפוסק כמו שכתב הב"י בשם הר"ן דר"י ס"ל בגרושתו שניסת ותגרש' אין דינה ככהן כיון דאפי' אם בא עליה אינה לוק':
יח סָעִיף ח עושה שליח לתובעו נראה שזה מיירי בענין שהיא אסורה להנשא לו עוד כו' אבל מל' הרמב"ם וטור שכתבו סתם גרושה משמע דאפילו אשת ישראל גרושה שלא ניסת יש להחמיר:
יט סָעִיף ח אבל מותר ליכנס כו' וזה דעת ת"ה ועיקר ראייתו מכח ההיא דע"פ ההוא גבר' דגרש' לדביתהו אזלא אינסבא לחנואה כל יומא הוה אזיל ושתי חמרא הוה קא עבדא ליה כשפים ולא קא מהניא ליה ביה משום דהוה מזדהר בנפשיה בזוגות יומא חד אשתי טוב' דלא הוה ידע כמה שתי עד שתסר אזדהר בנפשיה אפיקת' בזוגא ומסיק שם דאיתזק ש"מ דשרי לכנוס בבית ולשתות שם כמה כוסות דמסתמא לאו בעבריינ' עסקינן דא"כ מאי מייתי תלמוד' דאיתזק משום זוגות דלמא ההיא עבירה גרמה ליה כדאמר תלמוד' לעיל מינה דרב' לא חש למילתא דאיתזק רבה בר לויאי בזוגו' דאמר משום דאותביה בפירקי הוה וביישו לרבה ע"כ והב"י כתב ע"ז דלא נראה לו כן ואין אמירתו וראייתו מוכרחת ולעד"נ דאיסור ברור יש כאן דודאי יש חשד שהי' מכרת ברמיזותיו ולא מהני בזה מה שיש שם אנשים אחרים דהא אינם מכירים באותן הרמזים וראיה ברורה מההיא דאם באים לפני הדיינים ביחד משמתינן אותם אע"פ שיש שם אנשים הרבה אלא ודאי מטעם רמיזותיו וכ"ש בזה שיש לחוש שמא ילך לאותו בית כשלא יהיה שם אלא היא ובפ' המוכר פירות אי' מי שיש לו בור בחצר חבירו דשייך שם חשד אשתו ק"ו בגרושתו כאן והראיה מע"פ לאו ראיה היא דודאי ההוא גברא היה עבריין והא דמוכח בת"ה דשמא איתזק מכח אותה עבירה לאו מלתא היא דהא כל יומא היה שותה שם ולא איתזק כל זמן שלא שתה זוגות רק אותו יום ששתה זוגות ע"כ ודאי איסור גמור הוא ולא היה לו לרמ"א להביא דיעה זו כלל כנלע"ד:
כ סָעִיף ט או מכין אותו כו' בגמ' אמר ר"פ משמתינן להו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אף מנגדינין לי' והטור כתב לענין גרושת כהן בסימן ו' דמנגדיגן וכאן בישראל שגירש וניסת וגירש דהוה ג"כ לאו כ' הטור דמשמתינן להו ותירץ ב"י בלאו דכהן בגרושה קיל כיון דאינו שוה בכל בנגיד' אבל בלאו דישראל בגרושה דניסת וגרשה הוה לאו השוה בכל ישראל ושמות' חמיר' מנגיד' דס"ל דרב הונא ניגוד' בלא שמתיה קאמר ומשום דמספקי הלכה כדברי מי משום הכי מחלק הכי: ולעד"נ דאם באנו לחלק בלאוין ניחא טפי לחלק דבגרושת ישראל וניסת וגתגרשה אם בא עליה הבעל אינו לוקה כמו שזכרנו בס"ז בשם הר"ן בשם ר"י משא"כ בכהן משא"כ דיש מלקות דאורייתא וכיון דבישראל אין מלקות דאורייתא אפי' בא עליה אין נגידא שהוא מלקות דרבנן במקום חשד אם בא עמה לפני הדין כנלע"ד נכון:
כא סָעִיף י לבו גס בה עיין בתשו' רשב"א בענין חלוץ וחלוצתו אם גס בה דצריך להרחיק ובתשו' רמ"א פאדווא ומשאת בנימין סי' קי"ג:
א סָעִיף א מותר. מצות גירושין הוא מצות עשה. ומהראנ"ח היה נותן טעם לפ"ז למה שנוהגין לתת גט לש"מ שמת בלא בנים אעפ"י שבגט זה הם מבטלים מצות חליצה או יבום. מפני שנתינת הגט ג"כ היא מצות עשה. הרשב"א בתשובה סי' י"ח נתן טעם שאין מברכין על מצוה זו מפני שיש גירושין שהם בעבירה כגון שלא מצא בה ערות דבר ששנוי המשלח ע"ש:
ב סָעִיף ב יושבת וכו'. ולא מהני כאן אם מודיע לה מאחר דכבר נשאה דמה לה לעשות עיין ב"ש ופר"ח:
ג סָעִיף ג דבר. ולא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה. ודווק' בנשואה אבל בארוסה יוכל לגרשה כדי ליקח נאה הימנה רשד"ם חא"ה סי' ס'. אשה שהיא מאוסה ביותר ומאיסה ליה אפ"ה אין לו לגרשה בזיווג ראשון כנה"ג בשם הרא"ם. לא היה יכול להזדקק עם אשתו ועסקו ברפואו' שנה או שנתיים או שלש ולא הועיל להם. עון להם שיהיו יחדיו ס"ח סי' שנ"א. ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזיר ש"ס:
ד סָעִיף ג ישלחנה. דוק' כשמצ' אחרת נאה הימנה אבל אם מצא אחרת עשירה הימנה ביותר בשביל העושר אין לשנאתה ואינו יוכל לגרשה בע"כ. וזיווג ראשון מיקרי דוק' כשהיא בתולה פרי חדש:
ה סָעִיף ד בדעותיה. היינו מקשט' ליה תכא ומהדר' ליה גב' שהיא בעלת מריבה מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון:
ו סָעִיף ו הכתובה. בתשובת הרשב"א סי' אלף רנ"ד לא כ"כ ע"ש. וכתב ב"ש דהרב רמ"א איירי כשיוכל לגרש ע"פ הדין אז יוכל לגרש אותה אפי' אין לו כתובה. והרשב"א איירי היכא דאין ראוי לגרש בזה אם אין לו כתובה אין רשאי לגרש ע"ש ובח"מ. ופר"ח הקשה מש"ס דיבמו' דף ס"ג ע"ב נתנני ה' בידי לא אוכל קום זהו אשה רעה וכתובתה מרובה כו'. גם מפרק הניזקין מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו וכו' א"ל כתובתה מרובה וכו' ע"ש. משמע דלא יוכל לגרשה ע"ש והעלה דאינו יוכל לגרשה אלא א"כ יש לו לשלם הכתובה דלא כהרמ"א ע"ש. ואני אומר דאין למידין מן ההגדות וכ"כ התי"ט פ"ה דברכות משנה ד' ע"ש וכ"כ שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ט:
ז סָעִיף ו בגט וכו'. דוקא אם ידענו שלא ידעה בפיסול הראשון. אבל אם ידעה בפיסולו אינו יוכל ליתן גט שני בע"כ כנה"ג שדייק כן מדברי מהר"ם מינץ ע"ש:
ח סָעִיף ו נשים. בתשובת מהר"ם פדוואה התיר לגרש בע"כ אבל לא התיר שישא אשה אחרת. לכן אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונה אינה בת גירושין או שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט. אבל בשבויה אין להתיר ח"מ ב"ש עיין ב"ח סי' א' וסי' זה. כרות שפכה ע"י חולי שרצה לגרש ואשתו אינה רוצה אין כח בידינו להכריחה שתקבל גט מפני חר"ג תומת ישרים סי' נ"ב. ובסי' קנ"ה כ' בשם מהר"ם אבוהב שלא תיקן ר"ג על זה. ועיין כנה"ג חילוקי דינים:
ט סָעִיף ו משלה. דכללא הוא אם אינה יודעת לשמור את גיטה אז מדאוריית' אינה מגורשת אז לכ"ע חייב בכל חיוב ממון. אבל אם יכולה לשמור את גיטה ואינה יכולה לשמור את עצמה אז מדאוריית' מגורשת אלא חז"ל תקנו שאל יגרש אותה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובזו ס"ל להרמב"ם דעל ממון לא תקנו חז"ל כיון שהוא מוכן לסלק את שלה אלא שהוא אונס בתקנת חז"ל מש"ה הוא פטור מכל חיוב ממון. ובזה יש לתרץ מה שהקשה הרמ"א מסי' ע' דשם י"ל דאיירי בנשתטה דאינה יודעת לשמור את גיטה ב"ש. והח"מ מיישב דכאן איירי בנותן לה כתובה ולעיל איירי כשאין רוצה ליתן לה כתובה ע"ש. וזה דוקא לדין התלמוד שמגרשין בע"כ. אבל לדידן שאין מגרשין בע"כ אף אם לא היתה שוטה א"כ אף בנשתטית חייב בכל חיובי ממון ח"מ:
י סָעִיף ו מגורשת. ובזה הזמן אם עבר וגירש אפי' אם יכולה לשמור את גיטה מ"מ מחמת תקנו' ר"ג אינה מגורשת וחייב לאשה זו בכל חיוב ממון ב"ש ועיין ח"מ:
יא סָעִיף ו שוטה וכו'. בתשובת מהרי"ו סי' נ"ב ומהרש"ל סי' ס"ה אסרו אפי' בדיעבד (שעתים) [בעתים] שוטה ועתים חלומה ע"ש ועיין מהר"ם מטראני ח"ב סי' כ' שמתיר לגרשה. הרב ב"ש נסתפק אם היא עתים שוטה ועתים חלומה וספרה ז' נקיים בעת שטותה ע"י נשים פקחות אם רשאה להיות נשואה בעת חלימתה כי י"ל הטעם הוא משום חימוד ועכשיו נתעורר החימוד ואפשר בימי שטותה שלה לא היה לה חימוד ע"ש:
יב סָעִיף ז בחצר. אפי' נזהרים שלא להתיחד אסור ב"ש ודלא כח"מ. ול"ד בחצר שהם משתמשים בקביעו' אלא אפי' בחצר שאיו משתמשין בו אלא לכניסה ויציאה אסור הראנ"ח ח"מ סי' ל"ו. ש"מ שגירש רשאי להחייחד כשיש א' אפי' שפחה דש"מ שאני עיין ב"ש:
יג סָעִיף ז לאחר וכו'. איירי בנשאת ונתגרשה אז א"צ ריחוק אלא ממבוי אבל אם היא נשואה לבעל צריכה ריחוק מכל שכונה שהוא גדול ממבוי ב"ש ועיין ח"מ ובה"י. ראובן שגירש לאשתו והלכה ונשאת לאחר וילדה בנים. והמגרש נשא אשה אחרת וילדה ממנו בנים. מותרים הבנים להנש' זה עם זה וליכ' למיחש מתוך שהם מחותנים יבואו לידי איסור. וכ"ש דמותר לבת המגרש שתקח את המגורש'. ולאח המגרש שיקח אחות המגורשת כנה"ג דף ק"מ ע"א:
יד סָעִיף ז לבד. הח"מ כ' דאין להקל ע"ש:
טו סָעִיף ז לאחר. ר"ל כאלו נשאת ונתגרשה דצריך ריחוק ממבוי. ואפי' אם היא אסורה עליו אפי' מדרבנן צריכה ריחוק ממבוי רק בשבויה הקילו ב"ש דלא כח"מ:
טז סָעִיף ח מלוה וכו'. וה"ה שאר תביעות. וה"ה להיפך כשיש לו תביעה עליה. מכ"ש שאסורה לדבר עמו בשוק ח"מ:
יז סָעִיף ח חולקים. הח"מ תמה על היש חולקים. וכן הפרי חדש:
יח סָעִיף יא מפניו. אפילו בחצר של שניהם. או דרים בשכירות. וכתב הח"מ אחר הגירושין אין יוכל לישא א' מן בני מבוי זו שדר המגרש אלא היא והבעל השני נדחית מפניו. וכ"כ הפר"ח. ואי קשיא דא"כ כי מיבעי' לן בש"ס היתה חצר של שניהם מהו ובעינ' למיפשט' מהא דקתני היא נדחית מפניו ודחינן דילמא דאגיר מיגר. אמאי לא דחינן דההיא מיירי כשנשאת לאיש אחר שאף שיש לו חצר שהיא נדחית מפניו י"ל עדיפא מינה קא משני ודו"ק פר"ח:
א סָעִיף א ואם הודיע' כו'. עי' בס' גט פשוט סק"ג מ"ש ליישב דלא תיקשי מהא דאמר בסוף פ"ב דנדרים וברותי מכם הפושעים והמורדים בי אמר ר"ל אלו בני ט' מדות כו' ע"ש באורך. ועי' במל"מ פכ"א מהא"ב סוף דין כ"ח שכ' דמ"ש הרב ג"פ דבני גרושת הלב לא מקרי אלא כשאינו מודיעה אבל אם מודיעה שרי (וכן מבורר מדברי הפרישה שהביא הב"ש כאן סק"א ולעיל סי' כ"ה סק"ט) דברי תימה הם שהרי טעמא דאיסורא כ' הרא"ש ספ"ב דנדרים כפי דמהרהר באחרת א"כ אף אם הודיעה שייך האי טעמא אך נ"ל דע"כ לא אמרינן כשגמר בלבו לגרשה דאסיר לבא עליה אלא כשרוצה לקחת אשה אחרת דאז שייך טעמא דמהרהר באחרת אבל כשאינו רוצה לקחת אשה אחרת שרי וא"כ רב ור"נ שכבר היה להם אשה בעירם וכשהלכו לעיר אחרת רצו לקחת אשה לימים שיתעכבו שם אף שגמרו בלבם להוציא לאחר זה הזמן מ"מ לא היו מהרהרין בנשותיהן ואף מרן ז"ל שכ' סתם ואם הידיעה מותר בכה"ג קא מיירי עכ"ל. וע"ש עוד דמה דמשמע מדברי הרב ג"פ דס"ל דאיסורא דבני גרושת הלב לא הוי אלא אם תתעבר. אבל אם אינה מתעברת לא (גם הב"ש סק"א כתב וז"ל גם י"ל בני תשע מדות היינו הבנים פגומים כו') ל"נ היינו דוקא למאן דסבר דקרא דוברותי מכם המורדים והפושעים קאי אבנים אבל לסברת הראב"ד שהביא הב"י א"ח סי' ר"מ דקרא קאי לבועלים בא מט' מדות שהם מורדים ופושעים אף שלא תתעבר אסור ע"ש:
ב סָעִיף ג ערות דבר עבה"ט ומ' ש בשם רשד"ם ודוקא בנשואה כו' עי' במד"מ פ"י מה"ג דין כ"א שכתב דלהרשד"ם בארוסה אף אי לא מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה. אמנם דברי הרשד"ם קשים הם בעיניו ובתשו' הרא"ם ח"ב ס' א' משמע שדעתו אינו כן ע"ש עוד וכבר עמד ע"ז בס' ג"פ סק"ז ע"ש מ"ש בזה. ועיין בתשו' שיבת ציון סי' פ"ח ופ"ט שהאריך הרבה בזה. ומ"ש הבה"ט סק"ד בשם פר"ח דזיווג ראשון מקרי דוקא כשהיא בתולה. ע' בס' בית מחיר שכ' דלשון הגמ' נמי הכי דייק זיווג ראשון היינו משני צדדי הזיווג ראשון ע"ש:
ג סָעִיף ג ואין ראוי לו למהר. עח"מ סק"ב שכ' ואפשר שאף ברצון האשה ש"ז אין איסור בדבר מ"מ אין ראוי לעשות כן. וכ' בס' ב"מ ויראה לע"ד דהיינו דוקא כשהוא תובע הגירושין בזה י"ל א' שהיא מתרצה ג"כ מ"מ לבה דיה אלא שאינה יכולה לסרב אבל כשהיא תובעת פשיטא שהיתר גמור היא:
ד סָעִיף ו יכול לגרשה בלא דעתה. עיין בתשו' ברית אברהם סי' ק"ט שכתב דמדברי הרא"ש (פ"ב דגיטין סי' ה') בענין גט מאוחר יש ללמוד דין מחודש דהבעל אינו יכול לגרש בע"כ דהאשה על תנאי כגון מהיום אם מתי תוך ב' שנים וכה"ג דהא כשמגרש על תנאי הדין דלא תתיחד עמו (כדלקמן סי' קמ"ח ס"ב וא"כ מפסדת עונתה והיא אינה מתרצת לכך רק או שיגרשה לגמרי או שתשב עמו ואין יכול לכוף את אשתו לגרש ע"ת שתהא אגיד ביה מכ"ש ממ"ש הרא"ש שם דא"י לגרשה בגט מאוחר בע"כ להראב"ד ע"ש באורך:
ה סָעִיף ו הכתובה עבה"ט מ"ש ופר"ח הקשה מש"ס דיבמות כו' גם מפ' הניזקין כו' וכבר קדמוהו בראיית אלו בתשובת ח"ג סי' רנ"ג והובא ג"כ בתשו' ברית אברהם סי' צ"א אות ה' ע"ש עוד. ומ"ש הבה"ט ואני אומר דאין למידין מן ההגדות וכ"כ התוי"ט כו' לאו קושיא היא על הפר"ח כי הפר"ח בעצמו בס' מים חיים השיג על התוי"ט שם וכתב דהך כללא דאין למידין ממדרשות הוא רק לענין פסק הלכה כדברי מי היכא דלא מפרש בש"ס ההלכתא אבל דינא דלא איתפרש בש"ס מצינו כמה פעמים דלמדין ממדרשות והובא דבריו בגליון המשניות פ"ה דברכות בתוס' רע"ק אית ל"ו. גם בס' באר וניקב דחה דברי הבה"ט בזה מטעם דהא דאין למידין היינו אם סותר לדברי התלמיד וגם יש לחלק דאם הוקבעה בש"ס דילן שפיר למידין ע"ש. ועיין בס' נו"ב תניינא חיו"ד ס' קס"א מזה:
ו סָעִיף ו החרים שלא לגרש. עיין בתשו' נו"ב סי' ע"ה במעשה. באחד שגירש אשתו בעל כרחה ע"י שליח שתפסוה בעלי מלחמה להאשה באמצע הרחוב והשליח זרק הגט לחיקה והאשה צעקה ואין מושיע לה והיא לא נתרצית לקבל והשליכה הגט מחיקה. והורה כיון שיש כאן עבירה חמורה לעבור על חרגמ"ה לגרש בע"כ א"כ אין שליח לדבר עבירה ובטל מעשה השליחות לגמרי וכמו שנראה מדברי התוס' במס' ב"מ דף יו"ד ע"ב בר"ה דאמר בתירוץ השני ע"ש) ולה נתגרשה בשליחות הבעל ואין כאן גירושין והיא אסורה להנשא והוא המגרש עודנו אישה וחייב בכל חיובי הבעל לאשתו ואסור באשה אחרת משום חרגמ"ה שלא לישא ב' נשים. ועי"ז ערערו חכמי הדור ואמרו שלא אמרו אין שלד"ע אלא שלא יתחייב המשלח אבל עיקר המעשה אינו בטל. והוא ז"ל התאזר חיל להשיב על דבריהם באריכות ע"ש מסי' ע"ה עד סימן פ"ב מזה (והנה מה שתמה הגאון המחבר שם על מחותנו הגאון מהר"י מהמבורג שכ' דבר זה דאם אין שליח לד"ע השליחות בטל בשם המשנה למלך וכ' עליו שיגע ולא מצא דבר זה במל"מ ואני הוא שהמצאתי כו' עד כמה גברה אצלו אהבת הנינוח כו' לע"ד נראה כי מחותנו ז"ל באמת ובצדק כ' זאת בשם המל"מ דכן מבואר להדיא מדברי המל"מ פ"ג מה' גניבה דין ו' שכ' שם דמדקדוק דברי הרמב"ם שם מבואר דאף דבטביחה ומכירה ריבתה התירה דיש שליל לד"ע וחייב המשלח בתשלומי ד' וה' מ"מ אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת והלך ועשה כן פטיר המשלח מתשלומי ד' וה' ע"ש וע"כ דס"ל להמל"מ דהשליחות בטל לגמרי דאל"כ לא הו"ל למיפטריה רק מחיוב שבת ולא מחיוב טו"מ א"ו דס"ל דהשליחות בטל והוי כאילו לא צוהו לשחוט כלל וכן מבואר להדיא מלשון המל"מ שם במ"ש ה"נ לענין הטביחה לא נעשה שלוחו ע"ש ומעתה בחנם הטיח דברים נגד הגאון מהר"ו הנ"ל. וזולת זה כמה דברים בתשובה הנ"ל מה שהשיג הגאון נו"ב על הגאון מהר"י. אחר העיון תראה שדברי הגאון מהר"י נכונים ואכמ"ל. ושוב מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן קי"ו שנסתפק ג"כ בזה ומתחלה רצה להכריע דהמעשה בטל וכנראה מתירוץ ב' שבתוס' הנ"ל ובסוף ב' מאחר שמדברי הגמ' אין הכרע הדבר צריך לי בדיקה עכ"ל. גם בספר מחנה אפרים בה' שלוחין סי' ט' מסתפק בדבר זה אי אמרינן דהמעשה בטל ע"ש) ועיין בנו"ב תנינא סי' קי"א וקי"ב וסי' קל"ה מענין זה ועמ"ש לקמן סי' קיי"א סל"ו ס"ק ל"ח. ועיין עוד בנו"ב קמא סי' ב' בד"ה ובלא"ה. שכ' דנראה לו דין חדש מה שלא נזכר עדיין בשום פוסק לפי דברי הרא"ש בגיטין דף י"א גבי תופס לב"ח שכ' דאף דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו מ"מ לאו כל כמיניה לשוויה שליח במקום שחב לאחרים א"כ אף קודם חרגמ"ה ולדינא דגמ' דמגרש אדם אשתו בע"כ (יה"ה אפי' בזה"ז בגווני דרשאי לגרש בע"כ וכן מבואר מדברי תשובת שיבת ציון ס"ס פ"ח ע"ש) מ"מ ע"י שליח א"א לגרש בע"כ דאי אפשר לשיויה שליח לחוב להאשה ע"ש ועיין בנו"ב תניינא סי' ק"י דכמה חכמים הקשו לו זה נגד תלמוד ערוך בגיטין דף י' בשליחות בע"כ דבגירושין איתא ובקידושין ליתא וכן מסוגיא שבדף כ"א מתקיף לה רב שימי יהא שליחות לקבלא דמדעתא איתא כו' דמשמע דוקא שליח לקבלה אבל שליח להולכה איתא אפי' בע"כ והוא ז"ל השיב דאין מכל זה השגה דגם הוא מודה דמשכחת שליח להלכה אפי' בע"כ ועד כאן לא אמרתי דלא מצי מגרש בע"כ ע"י שליח אלא היכא דהגט הוא חוב להאשה אבל היכא שאינו חוב לה כגון ארוסה שעדיין אינה זוכה בשום דבר משל בעלה שיהיה הגט נחשב חוב ואפי' לאסרה לכהונה משכחת שאין הגט חוב לה כגון שנתגרשה מאיש אחר וכמו כן אשה שזינתה תחת בעלה שנאסרה על בעלה והפסידה כתובה וכל תנאי כתובה ואינה מפסדת מאומה ע"י הגט ואדרבה זכות הוא שמתירה לשוק ודאי דיכול לעשות שליח לגרש בע"כ גם לדעת הרא"ש וא"כ י"ל דהסוגיות הנ"ל מיירי בכה"ג ע"ש עוד וגם בסי' קי"ב ובהגה מב"ה שם ובסי' קנ"ט מזה (ובס' יד המלך פ"ו מה' גירושין הלכה א') . גם בני בתשו' שיבת ציון ס"ס פ"ח וס"ס פ"ט כ' להחזיק פסק אביו הגאון ז"ל בזה נגד רב אחד שפקפק ע"ז ומסיים שהוא מסתפק אם אחד מגדולי הדור שכבר ראה דברי אביו ז"ל ירום ראש להקל בחומר איסור א"א ע"ש עוד בסי' פ"ג ופ"ד אמנם בס' גט מקושר בסג"ר אות ר"ח כתב על דברי הגאון נו"ב הנ"ל דהגאון חתר להעמיד דבריו באופן רחוק אבל פשטא דמלתא ודאי מוכח מגמ' הנ"ל דשפיר מהני שליח לגרש בע"כ והאריך בזה ומסיים דהדבר ברור (לדינא דגמרא) דיכול לעשות שליח אף לגרש בע"כ. ובענין דברי הנו"ב דסי' ע"ה הנ"ל העיר גם כן דאפשר לחלק בין אם עשאו שליח בפירוש לעבירה כגון שאמר לו בהדיא לגרשה בע"כ ובין אם אמר לו לגרשה סתם ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם ר"ס קי"ב ור"ס קי"ט מ"ש כזה ועיין עוד בתשו' שמן רוקח ובתשובת מנחת עני סי' ס"ח באריכות:
ז סָעִיף ו שלא לגרש. עב"ש לקמן ס"ק י"ב שכתב וז"ל ואם חר"ג דמיא לתקנת חז"ל י"ל בזה"ז אפי' אם עבר וגירש אינה מגורשת עכ"ל. והנה מדברי הרמ"א בהגה זו שכ' עבר וגירשה בע"כ בזה"ז ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין מבואר להדיא דלא כוותיה אלא דיכולה להנשא לאחר ע"י גט זה. וכן מבואר מדברי הב"ש עצמו לעיל סי' ע"ז ס"ק ו' ובסי' ע"ט סק"ד דמדמה תקנת רגמ"ה למה דאסר לגרש בזיווג ראשון בלא דבר וא"כ הרי בזיווג ראשון אם עבר וגירש מגורשת כדאיתא בש"ס הובא בב"ש לעיל סס"ק ב' ה"נ בזה"ז בעבר וגירש בע"כ. גם בס' בית מאיר כ' על הב"ש הנ"ל דמדברי הרמ"א מבואר דלא כוותי' והביא שם עוד דברי רש"ל בתשובה סימן מ"ה דמשמע מדבריו דמ"מ לא הועיל לו הגירושין לענין שיהא מותר לישא אחרת וכ' עליו דמדברי הרמ"א הנ"ל שכ' שוב אין האיש נקרא עבריין לא כ' שוב האיש מותר לישא משמע קצת שבזה שרי אף קודם שנשאת וצ"ע. אך בשו"ת שבסוף הספר סימן ד' השיב על עסק ביש שנעשה בימיני שאיש אחד גירש אשתו ע"י תחבולה בע"כ הנה בסי' קי"ט בהגה כו' ואולם צ"ע אם לא יהא מחוייב ועומד לחזור לשאנה ואף דבפנים הוצאתי מלשון הרמ"א שם דלכ"ע היא מגורשת ומותרת להנשא דלא כהב"ש שם ס"ק י"ב כו' אבל הא ודאי צ"ע אף למאן דס"ל בשיטה דמגורשת היינו משום דלא שייך שיחזור וישאנה דהא אינה בת דעת לקדושין ונשואין אבל הכא י"ל דחייב ע"פ דינא דרב דאמר במס' תמורה כ"מ דא"ר לא תעביד אעלמא כו' והאריך בזה ומסיים וז"ל ומעתה אחרי שביררנו פסקן של הראשונים ז"ל לדינא כרבא בודאי ראוי לנו לילך בעקבותיהן ולפסוק בנידון מגרש בזה"ז בע"כ כרבא דלא אהני מעשיו ושבעמוד והחזר קאי כקושיית תוס' (תמורה דף ו' ד"ה והשתא) בנשבע שלא לגרש דהא סברת תירוצה לא שייך דזה לא בדה האיסור ואין לו התרה מצד עצמותו והוא אוסור תורה חרגמ"ה ועל בתי דיני ישראל להורות לו שעדיין כל יום ויום עובר על החרם עד דליהדר או שתנשא היא לאיש אחר וזה נמי משמעות הרמ"א דשוב לא נקרא עבריין משמע הא קודם שתנשא הוא עבריין בח' הנ"ל וממילא נמי כיון דאגידא בי' שעדיין בעמד והחזר קאי עדיין נמי בהאיסור נשיאת ב' נשים דומיא דזקוקה ליבם ואסור לכל אדם ליתן לו אשה כדי לחוש עכ"פ לספק חרם שעדיין רובץ עליו לשיטת רוב הפוסקים כרבא וכדעת משמעות הרש"ל עכ"ד ע"ש. ועיין בס' גט פשוט ס"ק כ"ד כ' בזה וז"ל נראה דבדיעבד אם גירשה בע"כ דלא הוי גט אפי' בדיעבד ותמיהא לי דבלשון התקנה שהעתיק בסי' ק"ב לא כתיב בה הכי כו' ומיהו יראה דאף מהרמ"מ לא החליט הדבר לבטל הגט רק לדינו כדין הספק. ויראה מדברי הרמ"מ שם דאפי' נתרצית האשה בתחילת כתיבת הגט וחזרה בה קודם גמר כתיבת הגט ונגמר הגט דאינו כשר לגרש בו. גם יעי"ש אם חייבת לשלם לו ההוצאות שהוציא על הגט כיון דקבלת קנין כדי להתגרש ואח"כ חזרה בה (שם כ' שאין לחייבה שום הוצאה ואיהו דאפסיד לנפשיה ע"ש) עכ"ל ועמ"ש לקמן סי' קמ"ד סק"ו. עוד מענין זה. שוב ראיתי בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ט בד"ה ומעתה הביא שם דברי הכנה"ג בהגהת הטור אות ט' שכ' וז"ל ופשוט היא דאם גירשה בע"כ אפי' שעבר על החרם גיטו גט ובתקנות שהובא במהר"מ מינץ ס" ק"ב כ' שלא ליתן גט לאשה בע"כ ואין הגט כלום והאי אין הגט כלום לא ידעתי פירושו נהי דעבר על החרם מ"מ הגט גט ושמא ס"ל כרבא בתמורה כ"מ דא"ר לא תעביד אעלמא וכיון דעבר על החרם אותו הגט אינו מועיל כדעת הגהת מרדכי סוף שבועות עכ"ל והוא ז"ל כ' שאין דברי כנה"ג אלו מתקבלים כלל איך אפשר שמהר"ם מינץ יסתום כדעת המרדכי דעת התוס' והרא"ש כו' וכוונת מהרמ"מ במ"ש ואין הגט כלום הוא לענין חיובי הבעל לאשתו שלא הועיל הגט כלום ועדיין חייב בשאר וכסות עח"מ וב"ש ר"ס ע"ז (ובסי' זה בב"ש ס"ק י"א וגם בס' ב"מ מזה) ואפי' לפי הננה"נ מ"מ אין הטעם משום מימרא דרבא רק דמיירי שהסופר והעדים ודעו מזה וא"כ הם עברו על חרגמ"ה והרי העדים פסולים וגם לדעת הפוסקים שהסופר צריך להיות שליח הבעל א"כ כיון שכאן העבירה היא בשעת הכתיבה שהרי חרגמ"ה היה גם על הכתיבה (כמבואר במהר"מ מינץ שם) אין שליח לד"ע כמבואר בחבורי נו"ב סי' ע"ה וע"ו (הובא בס"ק הקודם) עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן סי' קל"ד ס"ק ו' עוד בשמו. וע' עוד בשו"ת מאמר מרדכי סי' ק' מזה:
ח סָעִיף ו אשה שלא מדעתה. עיין בתשו' נו"ב סי' פ"ד שנסתפק אם גם בחרשת גזר רגמ"ה כי י"ל כי היכא דלא תיקני כתיבה לחרשת (כדלעיל סי' ס"ז ס"ח) משום דא"כ ממנעי ולא נסבי לה אולי מהאי טעמא לא גזר רגמ"ה בחרשת שאם אינו יכיל להוציאה כ"א לרצונה גרע משעבוד כתובה וממנעי ולא נסבי לה אך לא נוכל להורות למעשה במה שלא נתפרש בראשונים יספק חרם הוא איסור דאורייתא (עיין בזה בנו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קמ"ו ובחלק אה"ע סי' ח') וגם לענין לגרש בע"כ לא כלה הזמן (אין זה ברור ובג"פ ס"ק כ"ב נסתפק בזה ומדברי הב"ש לעיל סי' קט"ו סק"ו מבואר שדעתו דבזה"ז י"ל כבר כלה זמן החרם שלא לגרש בע"כ ועמ"ש לעיל סי' א' ס"ק י"ט עכ"ד):
ט סָעִיף ו שוב אין האיש. כ' בס' ג"פ מיהו נ"ל דמ"מ צריך התרה על מה שעבר כבר ועיין ביו"ד סימן של"ד סכ"ב בהגה:
י סָעִיף ו דבמקום מצוה. ע' בס' תפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמזי אה"ע לסי' זה שכ' וז"ל לשו"ת רש"ל גם באשה שאינה יכולה לטהר לבעלה אסור לגרשה בע"כ אך בשו"ת מהרח"ש סי' ל"ג ומים עמוקים סי' ל"ב ופליטת ב"י כל שאינו יכול לדור עמה שרי לגרשה בע"כ דבכה"ג לא גזר (ע' בג"פ ס"ק י"ט מזה) כן נ"ל דאם באיש כשאין לו חבורת אנשים כופין לו לגרשה כבסי' קנ"ד מכ"ש באשה וכ"כ אאמו"ר בתשו' אור ישראל בהך דדש מבפנים וזורה מבחוץ דאסור לשמש עמה (כדלעיל סי' כ"ג ס"ה) דאף את"ל דרגמ"ה גזר גם במקום מצוה עכ"פ במקום עבירה לא גזר עכ"ד ע"ש עוד:
יא סָעִיף ו או מתירים לו. עב"ש סק"ח ועמ"ש בזה לעיל סי' א' ס"ק ט"ז. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ט וסי' צ' וצ"א שהאריך בזה בענין אשר שנאסרה על בעלה אם אפשר להתיר לו לישא אחרת ואם צריך היתר ממאה רבנים בדוקא וגם איך להתנהג בענין זיכוי הגט וגם איך לפסוק עליו בענין השלשת נדוניא וכתובה יעו"ש ועיין בת' פרי תבואה סי' ל"ה ובתשובת מהרי"מ מבריסק סי' נ':
יב סָעִיף ו שתי נשים. עבה"ט מ"ש דבתשו' מהר"ם פדוא התיר לגרש כו' ועיין בתשו' נו"ב סי' א' הובא לעיל סי' א' ס"ק ט"ז וע' בשו"ת מאמר מרדכי סי' ק' מזה:
יג סָעִיף ו או חרשת. עיין בס' ישועות יעקב סק"י שכ' וז"ל וכתב מהר"ם פדוה סי' י"ח (צ"ל ח') דאף אחר תקנת רגמ"ה דבעינן דעתה וחרשת אין לה רצון מ"מ אונס לא מיקרי כיון דאעפ"כ מתגרשת מרצונה נהי דאינו קרוי רצון מ"מ אונס וכפיה אין כאן עכ"ל. ואני עיינתי במהרמ"פ שם ודקדקתי בדבריו שלא סמך לגמרי על טעם זה רק בעובדא דידיה שהיה גט של מצוה ע"ש. מיהו כל זה כשנתקדשה לו כשהיתה פקחת אבל אם נתקדשה כשהיתה חרשת כתבתי לעיל ס"ק ח' בשם תשו' נו"ב שנסתפק אם גזר רגמ"ה כלל בזה. וכ' עוד בס' ישועות יעקב בסי' קכ"א סק"ט וז"ל ובענין נוסח גט חרשת פשיטא שאין לשנות משאר גיטין ובעל נחלת שבעה כ' לשנות נוסח גט חרשת ואין בדבריו ממש דאשה מתגרשת שלא לרצונה וכבר השיג עליו בעל שבות יעקב ח"א סי' קכ"ג ע"ש. גם בתשו' נו"ב ר"ס פ"ד קרא תגר על הנ"ש בזה ע"ש:
יד סָעִיף ו ומשקה משלה. עבה"ט ומ"ש והח"מ מיישב כו' עמ"ש בזה לעיל סי' ע' סק"ה:
טו סָעִיף ו וי"א דאפי' בדיעבד. עיין בתשו' מנחת עני סי' ע' שהאריך בזה ולבסוף כ' לצדד להקל במקום דחק ועיגון כמו בנדון דידיה שהבעל הרחיק נדוד באופן שיסכימו עמו שני רבנים מובהקים ע"ש. ועיין בס' ב"מ שכ' דפסק הרמב"ם וטור וש"ע הוא ע"פ גירסה המבוררת בתוס' ורא"ש פ' חרש ולע"ד יש ראיה לגירסא זו מתלמידן כו' ועכ"ז חלילה להקל לכתחילה עכ"ז נקטמיהו פלגא שברור דאף להי"א אם נשאת לא תצא וכתב עוד דמ"ש הח"מ בשם מהרי"ו דאם הבעל ידע דאסור לגרש לפחות לכתחילה ועבר ע"ד חכמים וגירש יש להסתפק אי זה מקרי דיעבד כו' אין זה נראה כלל ע"ש:
טז סָעִיף ו דאפי' בדיעבד. ע' בתשו' נו"ב סי' פ"ג שכ' דיש מחמירין הזה מחמיר ג"כ בעתים חלומה אפי' בדיעבד ומה שמסיק רמ"א רבל בעתים שוטה כו' היינו בלא הוחזקה כן ג"פ (כ"נ כוונתו אף שאין זה לשונו ועח"מ וב"ש) . וע"ש עוד פירוש דברי רבינו שמשון שהובא בב"י:
יז סָעִיף ו אבל בעתים שוטה. עבה"ט וע' בט"ז סק"ה שדעתו לחלק בין זמן הש"ס ובין האידנא דאיכא חרגמ"ה דאין לעגן האיש ונבטלו מפו"ר מחששא דגרירא יעו"ש דמשמע שדעתו להקל גם בהוחזקה ג"פ ועיין בתשז' ברית אברהם ס"ס פ"ג וע' בתשו' מאמר מרדכי סי' מ"א:
יח סָעִיף ז מי שגירש אשתו. עיין במל"מ פכ"א מהא"ב דין כ"ז באורך:
יט סָעִיף ז ואם נשאת לאחר. עבה"ט בשם ב"ש שכתב דאיירי בנשאת ונתגרשה אבל אם היא נשואה כו' ועיין בס' ק"נ פ"ב דכתובות אות צ"ה שחולק עליו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.