א מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו קָרוֹב אוֹ פָסוּל, בֵּין לִהְיוֹתוֹ דַיָּן בֵּין לִהְיוֹתוֹ עֵד עָלָיו, הַגָּה: וְלֹא מִקְרֵי קַבָּלָה אֶלָּא אִם כֵּן קִבְּלוֹ לְדוּנוֹ, אֲבָל אִם הִשְׁלִישׁ בְּיָדוֹ מָעוֹת שֶׁדָּנִין עָלָיו, לֹא מִקְרֵי קַבָּלָה (רִיבָ"שׁ סִימָן שי"א). אֲפִלּוּ קִבֵּל אֶחָד מֵהַפְּסוּלִים בַּעֲבֵרָה כִּשְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים לְהָעִיד עָלָיו, אוֹ כְּג' בֵּית דִּין מֻמְחִים לָדוּן לוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְדַוְקָא אִם קִבֵּל קָרוֹב אוֹ פָסוּל בְּדַיָּן אֶחָד אוֹ בְעֵד אֶחָד, אֲבָל אִם קִבְּלוֹ בִּתְרֵי, דְּאִכָּא תַּרְתֵּי לְרֵיעוּתָא, אֲפִלּוּ אַחַר גְּמַר דִּין יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְכֵן הַסְכָּמַת רֹב הַפּוֹסְקִים, אֲבָל אִם קָנוּ מִיָּדוֹ בְּכָל עִנְיָן לֹא יוּכַל לַחֲזֹר. בֵּין שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ לְאַבֵּד זְכֻיּוֹתָיו וְלִמְחֹל מַה שֶּׁהָיָה טוֹעֵן עַל פִּיהֶן, בֵּין שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁיִּתֵּן כָּל מַה שֶּׁיִּטְעֹן עָלָיו חֲבֵרוֹ בְּעֵדוּת זֶה הַפָּסוּל אוֹ בְדִינוֹ, אִם קָנוּ מִיָּדוֹ עַל זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאִם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד שֶׁיִּגְמֹר הַדִּין. וּלְעֵיל סִימָן י"ב (סָעִיף ב') נִתְבָּאֵר אֵיזֶה מִקְרֵי גְמַר דִּין. וּלְעִנְיָן עֵדוּת מִיָּד שֶׁהֵעִידוּ לֹא יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן ת"ץ וּמָרְדְּכַי). נִגְמַר הַדִּין, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְהוּא שֶׁלֹּא נוֹדַע שֶׁטָּעוּ. מִיהוּ, אִם הֵם מְמֻנִּים בָּעִיר אוֹ טוּבֵי הָעִיר לֹא יוּכַל לַחֲזֹר, כִּי כֵן נוֹהֲגִים דְּכָל מַה שֶּׁאָדָם מְקַבֵּל לִפְנֵי רָאשֵׁי הָעִיר שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סוֹף שׁוֹפְטִים). וְאִם כּוֹפֵר וְאוֹמֵר: לֹא קִבַּלְתִּי עָלַי לָדוּן, וְאֵין עֵדִים בַּדָּבָר, יִשָּׁבַע שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו, אֲפִלּוּ אִם הַדַּיָּן מַכְחִישׁוֹ וְאָמַר שֶׁקִּבְּלוֹ עָלָיו. רַבִּים שֶׁהִמְחוּ עֲלֵיהֶם דַּיָּנִים דְּלָא גְמִירֵי, אֵין בַּעֲלֵי דִינִים יְכוֹלִים לְעַכֵּב (ר' יְרוּחָם נ"א ח' י"ג).
ב אִם קִבֵּל עָלָיו עֵדוּת גּוֹי, כְּמִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו עֵדוּת אֶחָד מֵהַפְּסוּלִים. אֲבָל אִם קִבֵּל עָלָיו גּוֹי לַדַּיָּן, אֲפִלּוּ קָנוּ מִנֵּהּ, אֵין הַקִּנְיָן כְּלוּם, וְאָסוּר לִדּוֹן לְפָנָיו. אֲבָל אִם כְּבָר דָּן לְפָנָיו, לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר).
ג מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין, וְאָמַר לֵהּ: הִשָּׁבַע לִי בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ וְהִפָּטֵר, אוֹ הִשָּׁבַע לִי בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ וְאֶתֵּן לְךָ כָּל מַה שֶּׁתִּטְעֹן, אִם קָנוּ מִיָּדוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאִם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד שֶׁיִּגָּמֵר הַדִּין. נִגְמַר הַדִּין וְנִשְׁבַּע כְּמוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְהוּא הַדִּין לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעַת הֶסֵת, וַהֲפָכָהּ, אִם קָנוּ מִיָּדוֹ אוֹ אִם נִשְׁבַּע זֶה שֶׁנֶּהְפְּכָה עָלָיו, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְהוּא הַדִּין בְּמִי שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב שְׁבוּעָה, וְאָמַר: אֶשָּׁבַע לְךָ שְׁבוּעָה, אִם קָנוּ מִיָּדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְאִם לֹא קָנוּ מִיָּדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל בְּבֵית דִּין, חוֹזֵר עַד שֶׁיִּגְמֹר הַדִּין וְיִשָּׁבַע. הַגָּה: מִי שֶׁמְּחֻיָּב לִשָּׁבַע, וְאָמַר לִפְנֵי בֵּית דִּין אֵינִי רוֹצֶה לִשָּׁבַע אֶלָּא הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם, מִשֶׁיָּצָא חוּץ לְבֵית דִּין, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ דְזֶה הֲוֵי גְמַר דִּין דִּידֵהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין. (עַיֵּן בַּטּוּר) מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה דְאוֹרַיְתָא, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: הִשָּׁבַע וְטֹל, וְנִשְׁבַּע בְּלֹא נְטִילַת חֵפֶץ, לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ (בֵּית יוֹסֵף).
א סָעִיף א מי שקבל עליו כו' כתב הגה"ה אשר"י פ' זה בורר וז"ל כול' מתני' מיירי שקבל עליו אבא ואביך ודור לי בחיי ראשך וגם קבל עליו קרוב או פסול היינו כשקבל עליו בב"ד דאי חוץ לב"ד ולא קנו מיניה אפילו לאחר גמר דין חוזר לכ"ע מא"ז עכ"ל. אבל הנ"י פ' יש נוחלין כתב דמיירי שלא קבל בפני ב"ד אבל קבל בפני ב"ד קרוב או פסול אפי' קודם גמר דין א"י לחזור וכן בדור לי בחיי ראשך כשקבל שלא בפני ב"ד ונשבע זה כמו שא"ל א"י לחזור בו אבל א"ל כן בפני ב"ד. מיד כשקבל הלה לישבע ה"ל כאילו ציוו לו ב"ד כן עכ"ד וע"ש ובב"י כתב על דברי הגהת אשר"י וז"ל אבל רבי' ירוחם כ' שאפי' אמר כן חוץ לב"ד אינו יכול לחזור מאחר שנשבע וכ"כ נ"י בפרק יש נוחלין בשם האחרונים ומעשה באחד כו' ופסקתי כו' כדברי רבינו ירוחם ונמוקי יוסף עכ"ל ומביאו ד"מ ולפענ"ד עיקר כהג"ה אשר"י וכמו שאבאר וגם נראה דר' ורוחם מודה לדינא להג"ה אשר"י ולא כתב בנתיב ג' ח"ג כן רק גבי שבועה והיינו מטעם דכיון שעש' זה מעשה על פיו ונשבע וכן מדויק שם בל' ר' ירוחם ע"ש אבל בנאמן עלי אבא ואביך כתב ר' ירוחם גופי' להדיא בסוף נתיב א' דאם לא היה בפני ב"ד יכול לחזור בו אף לאחר גמר דין כ"ז שלא קנו מידו ומ"ש הגהת אשר"י גם בדור לי בחיי ראשך דחוץ לב"ד יכול לחזור בו י"ל דהגהת אשר"י ס"ל דגמר דין דדור לי בחיי ראשך הוה כשקבל עליו לישבע וכמ"ש הנ"י שם או כמ"ש ר' ירוחם בנתיב ג' שם כשאמרו לו בית דין השבע כמו שאמרת הוי גמר דין ובהא כתב ר' ירוחם שם להדיא דאם אמר כן חוץ לב"ד יכול לחזור אבל כשנשבע זה על פיו מודה הגהות אשר"י לר' ירוחם וכן כתב הב"י שם בשם האחרונים להדיא דגמר דין דשבועה היינו כשקבל עליו לישבע וכשא"ל כן בפני ב"ד מיר שקבל עליו לא יוכל לחזור בו אבל חוץ לב"ד יכול לחזור בו ואם נשבע מאחר שנשבע על פיו א"י לחזור בו אפילו אמר כן חוץ לב"ד ע"ש נמצא רבי' ירוחם והגהות אשר"י לא פליגי אהדדי ואדרבא שניהם לדבר א' נתכוונו ודלא כב"י וד"מ. וגם הנ"י נראה שמודה בדין שבועה להגהות אשר"י ולא פליג עליה רק בדין קבל עליו קרוב או פסול ודלא כנראה מב"י וד"מ דפליג הנ"י אהגהות אשר"י גם בדין שבועה ודו"ק: ולענין דינא לפי מ"ש לענין שבועה בא"ל כן חוץ לבית דין אין כאן מחלוקת בין הגהות אשר"י ונ"י ור' ירוחם כלל רק לענין קבל קרוב או פסול נראה לדינא עיקר כהגהות אשר"י דלא מהני רק כשקבל בב"ד אבל חוץ לב"ד אפילו לאחר גמר דין יכול לחזור מאחר שבארתי שאדרב' ר' ירוחם ס"ל בהא כהגהות אשר"י ועוד שלפענ"ד מוכח כן בירושלמי דהכי איתא בירושלמי פ' זה בורר נאמן עלי אבא כו' אמר לו נאמן עלי אביך קבל עליו בפני שנים יכול הוא לחזור בו בפני ג' אין יכול לחזור בו (ובנ"י ספ"ק דמציעא הביא הירושלמי הזה בקצרה ופירשו בשם הרשב"א והר"ן דמשהתחילו לטעון בפניהם הוי קבלה ומביאו ב"י לעיל ריש סי' י"ג ע "ש) שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל נטל מזה ונתן לזה אינו יכול לחזור בו רבי יוחנן וריש לקיש אמרו אפילו נטל מזה ונתן לזה יכול הוא לחזור בו ע"כ בירושלמי הרי דאף לשמואל כל שלא נטל מזה ונתן לזה יכול לחזור בו כשקבל בפני שנים אף שכבר גמר הדין ועוד דהא קי"ל כר' יוחנן ור"ל לגבי שמואל ולדידהו אפי' נטל מזה ונתן לזה שהוציא ממון יכול לחזור בו כשקבל בפני שנים ואין לך גמר דין גדול מזה וכ"ש אחר גמר דין כשלא הוציא ממון עדיין. וא"כ ה"ה בפני ג' חוץ לבית דין כשנים בב"ד דמי דכל חוץ לבית דין שלא במקום הקבוע בישיבת הדיינים אפילו הם ג' לא מיקרי בית דין וכדלקמן סימן ל"ט סעיף ז'. ועוד דהא שמואל ס"ל שנים שדנו דיניהם דין ואפ"ה ס"ל כאן דכל שלא הוציא מזה לזה לא מיקרי קבלה א"כ כל שכן חוץ לב"ד:
ב סָעִיף א דאיכא תרתי לריעותא כו' כתב הסמ"ע וז"ל נראה דאם קבל עליו כשר א' במקום ג' לא מיקרי תרתי לריעותא וכן מוכח ממ"ש הטור בסי' שאח"ז וכן מוכח מתשובת הרא"ש כלל נ"ו דין ח' והביאו ד"מ סי' זה ס"ג (וב"י מחו' ו') עכ"ל ואין נ"ל כן וכן מוכח ממ"ש הרא"ש פ' ז"ב והטור וראב"ן דף קי"ב ע"א וז"ל והא דמהני קבלת פסול דוק' שקבלו במקו' א' דליכא אלא חדא לריעותא וה"ה נמי אם קבל כשר א' במקו' שנים כו' ולא כתבו במקום שלשה משמע דוקא שנים (וכן הוא להדיא בעיר שושן דאם קבל פסול כב' וכן אם קבלו (כשר) כג' הוי תרתי לריעותא ע"ש) והטור שבסימן שאחר זה י"ל דמיירי בקנו מידו ותשו' הרא"ש י"ל דמיירי בקבלו מומחה שהוא קרוב או פסול דבכה"ג לא הוי רק חדא לריעותא וכמ"ש בתשו' מהר"ם מינץ ס"ס צ"ד ע"ש. עוד י"ל דקבלו כב' והי' דיין אחר עמו וכן משמע בב"י ע"ש א"נ בתשובות הרא"ש מיירי נמי שקנו מידו ונגמר הדין דנקט היינו משום דאם לא נגמר הדין יכולים לחזור אע"פ שקנו מידו כששניהם מתרצים לפי מה שפירשתי לקמן ס"ק ח' דמיירי שחב לאחרים בחזרה זו א"כ כל זמן שלא נגמר הדין לא שייך לו' שחב לאחרים דדילמא לא יחייבנו הדיין ודו"ק:
ג סָעִיף א וכן הסכמת רוב הפוסקים ומ"מ צ"ע לדינא כיון דהרמב"ן והריב"ש מסכימי' לסברא הראשונה וכן מוכח לכאורה בש"ס פ' יש נוחלין וכמ"ש בחידושי הרמב"ן שם ע"ש וגם בבעל העיטור דף נ"ג ע"ב כ' שרבינו אפרים כ' על הרי"ף דפוסל תרתי לריעותא דצריכה עיונא דההיא דרב דימי לר' מאיר הוא ע"ש והיינו כפירש"י וכן בעיר שושן השמיט שכן הסכמת רוב הפוסקי' משמע מדבריו דהוי ספיקא דדינא וע' בתשובת מהר"מ מינץ סי' צ"ד:
ד סָעִיף א אם קנו מידו על זה כו' כ' הנ"י פ' ז"ב וז"ל ואע"ג דמחזי כקנין דברי' אפ"ה אשכחן בקנין שמחזק הדברי' כדאמרי' גבי דינא דבר מצרא וגבי משכנתא באתרא דלא מסלקי עכ"ל וכן משמע מפרש"י שם שכ' אם קנו מידו שלא לחזור כו'. אבל ראב"ן פ' שבועת הדייני' דף קט"ו ע"ד כ' דאם קנו מידו שלא לחזור הוי קנין דברי' ולא מהני רק כשקנו מידו לעשות כאשר ידין או יעיד ע"ש וע"ל סי' קנ"ז סעיף ב' ומ"ש שם:
ה סָעִיף א ולעיל כו' נתבאר איזה מיקרי גמר דין כ' הסמ"ע דהיינו כשאומר פלוני אתה זכאי ופ' אתה חייב וכ"ש כשאומרי' לו צא תן לו דהוה מילתא דפסיקא שחייבוהו לו משא"כ כשאומרי' חייב אתה ליתן לו דנראה כמסתפקי' עדיין אבל כשאומרי' פלוני זכאי ופ' חייב אין נראה מלשונם דמסתפקי' בדבר עכ"ל ולא נהירא כלל לחלק בין חייב אתה ליתן לו ובין כשאומרי' פ' זכאי ופ' חייב גם נראה דלעיל סי' י"ב איש פלוני זכאי איש פלוני חייב לאו דוקא תרווייהו אלא ה"ק אם אמר איש פלוני אתה זכאי או איש פלוני אתה חייב הוי גמר דין וכ"כ הטור כאן להדיא דאם אמר איש פלוני אתה חייב הוי גמר דין ולא הזכיר איש פלוני זכאי. וכן מוכח להדיא בתוספות ובנמוקי יוסף פ' מרובה בש"ס ריש דף ס"ט ופ' שנים אוחזין ריש (בבא מציעא דף י"ז) דאין חילוק בין חייב אתה ליתן לו ובין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב שהקשו שם אמאי דאמרי' דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין עד שיאמר צא תן לו דהא אמרינן בפ"ק דסנהדרין דכשאמרו איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אסור לבצוע ותרצו דשאני פשרה הואיל וזכותו ידוע במקצת אסור לבצוע ע"כ דבריהם וכן מוכח להדיא מדברי הסמ"ג שאביא לקמן דאין חילוק בזה וכן משמע להדיא בדרכי משה שכתב על דברי הטור וז"ל ובנ"י פ' מרובה דאף הרמב"ם לא נקט הוציא דוקא אלא ה"ה צא תן לו אבל חייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין והמרדכי כתב ר"פ זה בורר דאם אמרו פלוני חייב שבועה מיקרי גמר דין וזה וכדעת הטור עכ"ל ד"מ הרי כל זה נרחה מבואר דלא כהסמ"ע. ולענין דינא פסק בבית חדש דלא הוי גמר דין עד שאמרו צא תן לו (וכדלקמן סי' ע"ט סי"ג) וכדעת התוס' ונימוקי יוסף ולא כמ"ש הר"ב וכן נלפע"ד עיקר לדינא משום דבלאו הכי נלפע"ד דיש לפרש הא דאמרי' בש"ס פרק קמא דסנהדרין ופוסקי' לעיל סי' י"ב דחיש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב הוי גמר דין הוא לאו דוקא דאין הכוונה רק דלא תימא דעד שלא יעשו מעשה לא הוי ג"ד קמ"ל דמיד שחתכו הדין הוי ג"ד ואה"נ דהיינו כשאמר צא תן לו וא"כ גם דברי הטור והמחבר יש נפרש כן וכן מוכח בסמ"ג שכתב בעשין ק"ה דף קפ"ט סוף ע"ב וז"ל בד"א קודם גמר דין אבל נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב ואמרי' משמיה דרב נחמן בפ"ק דב"מ שאין זה גמר דין עד שיאמר צא תן לו עכ"ל וכן מצאתי ברבינו אב"ן פרק ז"ב דף קי"ב ע"א וז"ל לאחר ג"ד מחלוקת והלכה כדברי חכמי' וגמר דין דחיוב ממון משאמרו לו ב"ד צא תן לו ע"כ וכ"כ עוד ר' אב"ן בפ' שבועות הדייני' דף קט"ו ע"ג וע"ש וגם בלא"ה הא דעת הרמב"ם וסמ"ג דלא הוי ג"ד עד שהוציא ממון וכמ"ש לקמן הלכך נראה לדינא כמ"ש דלא הוי ג"ד עד שאמרו לו ב"ד צא תן לו או שגמרו הב"ד הדין וינא מב"ד וכן עיקר:
ו סָעִיף א נתבאר איזה מיקרי גמר דין כלומר ולאפוקי ממ"ש הטור בשם הרמב"ם (וכן הוא בסמ"ג דף קפ"ז ע"ג) נגמר הדין והוציא ממון כו' כתב הטור דיראה מדבריו שיוכל לחזור בו כל זמן שלא הוציא ממון ונראה אפילו לא הוציא ממון רק שאמר פלוני חייב נקרא גמר דין וא"י לחזור בו עכ"ל והנ"י כתב דגם הרמב"ם לאו דוקח נקט הוציא וכ"כ ב"י וב"ח ובספר לחם משנה כתב דהרמב"ם דוקא נקט הוציא ויצא לו כן ממה שאמרו בירושלמי פ' ז"ב קבל עליו בפני ב' יכול לחזור בו שמואל אמר בשלא נטל מזה ונתן לזה אבל נטל מזה ונתן לזה א"י לחזור בו ע"כ משמע מדברי שמואל דמה שאמרו בפני שנים (אינו) יכול לחזור בו בשלא נטל מזה דהוה לפני גמר דין אבל כשנטל מזה דהוא אחר ג"ד א"י לחזור בו שמעינן מהא דגמר דין דהכא הוא שהוציא ממון כדברי הרמב"ם ואע"ג דר' יוחנן ור"ל פליגי שם עליה ואמרי דאפי' כשנטל כו' יכול לחזור בו לא חש להו הרמב"ם דהא בש"ס דייק שאמרו להפך דר"ל גופיה אמר דלאחר ג"ד כ"ע לא פליגי דאינו יכול לחזור בו ור' יוחנן גופיה אמר דלרבנן לאחר ג"ד א"י לחזור וכיון דש"ס דילן פליג עליה דירושלמי בסברת ר"י ור"ל ראוי לפסוק כש"ס דילן אבל בהך פי' דגמר דין דר"ל הוצאות ממון דלא פירש גמרא דידן אפשר דיודה לדברי הירושלמי ואין ספק דש"ס דידן מוציא מידי ודאי הירושלמי ומפני כן פסק הרמב"ם כן עכ"ל ובאמת לשון הרמב"ם וסמ"ג שכתבו נגמר הדין והוציא ממון בדין זה הפסול או בעדותו כו' משמע דדוקא נקטו הוציא וכהבנת הטור ורמ"ך ולח"מ בדבריהם וכן נראה בתשובות מבי"ט ח"ב סי' רפ"ט ור"ץ בדעת הרמב"ם וסמ"ג ודלא כנ"י וב"י וב"ח בדעת הרמב"ם וגם נראה בזה כהלחם משנה שהרמב"ם הוציא כן מהירושלמי הנ"ל אך מהשדחק הלח"מ דש"ס דילן פליג אירושלמי בחנם דחק אלא הרמב"ם מפרש דשמואל קאמר בשנטל מזה דהיינו לאחר גמר דין א"י לחזור אף כשקובל בפני שנים ור"י ור"ל ס"ל דאף שנטל מזה דהיינו אף לאחר גמר דין יכול לחזור כשקבל בפני שנים וש"ס דילן דס"ל לר"י ור"ל לאחר ג"ד א"י לחזור היינו כשקבל בפני ג' והא דקאמר בירושלמי אפי' נטל כו' ה"ק בקבל בפני שנים אין חילוק אלא אפי' נטל והא דמפליגינן בין ב' לג' היינו בנטל. ומעתה לא פליגי הש"ס דילן והירושלמי כלל כן נראה דעת הרמב"ם ואחריו נמשך הסמ"ג: אך לענין דינא נראה כרוב הפוסקים שהבאתי לעיל ס"ק ה' דלאחר שנפסק הדין קודם שהוציא הוי גמר דין וכן משמע בתשו' מהר"מ מינץ סי' צ"ד והכי משמע לישנא דגמר דין בכל הש"ס. ונראה ליישב הירושלמי לדעתם דהירושלמי מחדש דין אחר דשמואל אמר דבשנטל מזה כו' הואיל והוא עדיף טפי מגמר דין שנעשה כבר מעשה אפי' קבל עליו בפני ב' א"י לחזור ור' יוחנן אמר דלא איכפת בנטל מזה אלא אפי' נטל מזה כו' יכול לחזור בקבל עליו בפני ב' ואין חילוק בין נטל כלל אלא הכל תלוי בקבל עליו בפני ג' דאז לאחר ג"ד א"י לחזור בו אפילו לא נטל וכש"ס דילן כן נ"ל לדעת רוב הפוסקים ועיקר וכן דעת ר"י קורקס בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רפ"ט ור"ן ודלא כהמבי"ט שם ע"ש:
ז סָעִיף א ולענין עדות מיד שהעידו כו' זה נמשך ג"כ לסברת רוב הפוסקים. אבל הרמב"ם וסמ"ג ס"ל דלא הוי ג"ד עד שהוציא ממון בעדותו וכמ"ש בסמוך ס"ק ו' ולענין דינא כבר כתבתי שהעיקר כרוב הפוסקים:
ח סָעִיף א נגמר הדין כו' ל' הרא"ש בתשובה נגמר הדין אע"פ ששניהם רוצים א"י לחזור והב"י וב"ח דחקו בפירושו דהיינו משום כבוד הדיין ובד"מ כתב דאין הטעם משום כבוד הדיין אלא דלשון חזרה לא שייך כיון שכבר נפסק הדין אלא אם רוצים לבטל הדין צריך שימחלו זה לזה במחילה גמורה ואז לא שייך כבוד הדיין ויכול לעשותו עכ"ל בתוספת ביאור קצת ומביאו הסמ"ע וכה"ג פי' בתשובת מהר"א ן' חיים סי' קכ"א ע"ש וע"ל סי' רמ"א ורמ"ג ולי נראה דהרא"ש מיירי היכא שחב לאחרים בחזרתם וכדלקמן סי' מ"ז ע"ש ודוק:
ט סָעִיף א והוא שלא נודע שטעו נראה דהיינו קודם שהוציאו ממון אבל אם כבר הוציאו ממון אפי' טעו מה. שעשו עשוי ואע"ג דדעת הרמב"ן דאע"פ שהוציאו ממון הדין חוזר כבר השגתי עליו בזה לקמן סי' כ"ה ס"ק כ"ד ע"ש:
י סָעִיף א שלא נודע שטעו ונ"מ שיכול לחזור ולטעון או לזמן ב"ד או לפירי ולשאר דברים וכמ"ש לקמן סי' כ"ה ס"ק מ"ב ועוד י"ל כאן דה"ק שלא נודע בודאי שטעו ואע"פ שהדבר בספק הדין קיים עד שיתברר שטעו א"כ נ"מ שהדין קיים כל זמן שאין שכנגדו מכיר שטעו:
יא סָעִיף א שטעו בתשו' מיי' להל' סנהדרין סי' י' (ובמרדכי) מבואר שעשיית פשרה מיקרי טעות כיון שקבלום לעשות דין ומביאו הסמ"ע:
יב סָעִיף א לא יוכל לחזור פי' אפי' טעו כן הוא בתשו' מיי' שם ובסמ"ע וה"ה דא"צ קנין כדאיתא בהגהות אחרונות דמרדכי דמציעא שכל דבר הנעשה בפני ג' טובי העיר א"צ קנין במקום שיחיד צריך קנין ולפ"ז אפי' קודם ג"ד א"י לחזור בו וכ"כ בע"ש וסמ"ע ודוקא ג' טובי העיר אבל ג' דיינים לא וכמ"ש לעיל ס"ק א' דבפני ב"ד לא מהני עד שיגמר הדין:
יג סָעִיף א ישבע שלא קבלו פי' ישבע היסת ואין הדיין מחשב עד דהא מיירי מקרוב ופסול ועוד דאין זה כפירת ממון אלא כפירת קבלתו עליו לדיין ואין נשבעין אהא ש"ד עכ"ל סמ"ע וטעמו בתרא לא נהירא דאין לך כפירת ממון גדול מזה דהא אם מודה לדברי הדיין חייב ממון ועוד דא"כ גם היסת לא ישבע וכדלקמן סי' פ"ז סעיף כ"ה אלא טעמא קמא עיקר וא"כ בכשר חייב לישבע ובשנים כשרים חייב כפי מה שיפסקו ממון וע' בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' פ"ג וע"ל סי' כ"ג:
יד סָעִיף ב אבל אם קיבל עכו"ם לדיין כו' ע' מ"ש בס"ק שאחר זה דדברי המחבר צל"ע בזה:
טו סָעִיף ב אבל אם כבר דן לפניוכו' החילוק בין לכתחלה ודיעבד נרא' שהוציא הר"ב ממה שכתב המרדכי ר"פ ז"ב דצריך לקיים הקנין (וכדי שלא יחלוק על הבעה"ת וטור דלקמן סי' כ"ו דהקנין אינו כלום מפרש הרב דהבעה"ת וטור מיירי לכתחל' והמרדכי בדיעבד) וכן בש"ע ובסמ"ע נרשם כאן מרדכי. אבל לפע"ד צ"ע דהמעיין במרדכי שם יראה דאין חילוק בכך שכתב וז"ל האלפסי פסק דאם קבל עליו חד קרוב או פסול כבי תרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה וכ"פ המיימוני וכן בא מעשה לפני ר"מ בא' שאמר נאמן עלי אותו עכו"ם וקנו מיניה וכשהרגיש שהי' מטה דבריו וקבל שוחד רצה לחזור בו ופסק דלא מצי הדר ביה עכ"ל הרי שלא הזכיר שכבר פסק עכו"ם הדין ואדרב' מל' כשהרגיש שהי' מטה דבריו כו' משמע דעדיין לא פסק עכו"ם הדין רק שהרגיש שהי' מטה דבריו כו' ועוד שהרי האלפסי ומיימוני מיירי להדי' קודם ג"ד וא"כ כשמייתי מדברי ר"מ ראיה לדבריהם וכתב וכן בא מעשה לפני ר"מ כו' משמע דהמעשה הי' ג"כ קודם ג"ד. וגם בדברי הבעה"ת וטור לא נזכר שום חילוק בין לכתחלה ודיעבד ועוד מדכתבי הבעה"ת וטור אין הקנין כלום משמע אפי' דיעבד דהא כיון דהקנין אינו כלום במה יתקיים הדין שלא יוכל לחזור ואפשר שהמרדכי פליג עלייהו ואם באנו לומר דלא פליג נראה לומר דדוקא התם דמיירי להדיא שקנו מידו סתם לדון בדיני עכו"ם מה שא"כ בהך דהמרדכי שקנו על עכו"ם אחד בפירוש הרי שעכו"ם זה נאמן בעיניהם וסמכו עליו דמהני כמו קבלו קרוב או פסול וחילוק זה נכון מאד. אך שהמחבר הבין מדברי הבעה"ת וטור דאפי' קבלו עליהם בקנין עכו"ם פלוני מיוחד אין הקנין כלום ולא ידעתי מנ"ל הא וגם מה שמחלק המחבר בין דין לעדות ונראה מדבריו שהמרדכי מיירי לענין עדות דוקא וכ"כ בספרו בדק הבית להדיא וז"ל כתב המרדכי כו' עד דלא מצי הדר ביה והיינו כשקבלו עליו לעד אבל אם קבלו לדיין אינו רשאי לדון בפניו כמו שיתבאר בסי' כ"ו עכ"ל אינו נראה לפע"ד דלשון מטה דבריו וקבל שוחד שכתב המרדכי לא שייך בעד רק בדיין וגם המעיין במרדכי שם יראה לכאורה דהמתני' דנאמנים עלי ג' רועי בקר אדיינים קאי ע"ש אלא נראה לחלק כמ"ש. וגם מדברי הר"ב נראה בביאור שהמרדכי מיירי שקבלו לדיין אלא שהרב מחלק בין לכתחלה ודיעבד ולפע"ד אינו מוכרח אלא נראה לחלק כמ"ש וצ"ע:
טז סָעִיף ג אם קנו מידו כו' המחבר בב"י פסק כהרמב"ם משום דהרא"ש ס"ל כוותיה ומהר"מ מלובלין בתשובה סי' קי"ג כתב ששגגה יצאה מלפניו בזה וכן השיג עליו הב"ח ולפעד"נ דשלא כדין כתבו כן דאין כוונת הב"י רק במה דס"ל להריב"ש דגרסי' נשבע בלא וי"ו דמיד שקבל עליו בב"ד לישבע א"י לחזור בו שלא כדברי הרמב"ם ובהא הרא"ש ס"ל כהרמב"ם דהא ס"ל דדוקא יצא חוץ לב"ד אבל בב"ד בכל ענין יכול לחזור וגורס ונשבע בוי"ו כהרמב"ם והכי מוכח להדיא מדברי הרא"ש פרק שבועת הדיינים ע"ש ודוק ואם כדבריהם בכוונת הב"י ה"ל להב"י להקשות על הטור ודוק היטב: ולענין הלכה מה שפסק המחבר כהרמב"ם לענין דגורס ונשבע אין נלפע"ד דהעיקר כהפוסקי' האחרים דגרסי' נשבע ובפרט שהם רבים רמב"ן ור"ן ונ"י וריב"ש ומרדכי פ' יש נוחלין בשם רבי' יואל ורב האי גאון וכן הוא באמת במשפטי שבועות לרב האי גאון שער ב' דף ט' ע"א ע"ש וכ"פ ר' ירוחם נ"ו ח"ג ע"ש וגם נ"ל עיקר לדינא כהרמב"ן פ' י"נ ורשב"א וריב"ש ור"ן ונ"י דקבלה בב"ד מהני כגון שאמר הריני משלם או שהפך השבועה על חבירו בב"ד וקבל עליו וכה"ג א"י לחזור כשאין עסוקים באותו ענין והכי משמע לפע"ד נמי בתוספתא ריש פרק זה בורר דקתני התם וכן הי' רבי יודא אומר מי שנתחייב שבוע' לחבירו וא"ל דור לי בחיי ראשך וקבל עליו א"י לחזור בו וכ"ש דביצא חוץ לב"ד דשוב א"י לחזור בו וכהרא"ש וכל הפוסקים דלעיל ודלא כהיש חולקין שהביא הר"ב וגם בכולה סוגי' דר"פ המפקיד דלא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם מקני ליה כפילא מוכח הכי דאי הוי מצי למיהדר לא הוו תקנו חכמים שהכפל יהא שלו ואפשר לדחוקד גם דעת הרמב"ם כן וכמ"ש בסמ"ע וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סימן קי"ג וכ"ש דמה שפסק הב"ח דאפילו יצא יוכל לחזור בהנך תלתא גווני ע"ש לא נהירא דאפ"ת דעת הרמב"ם כן מ"מ יחיד הוא נגד כל הני רבוות' ובפרט שדבריהם עיקר וכמ"ש וכן פסק בתשו' מהר"מ מלובלין שם כדברי ע"ש. מיהו כל זה כשא"ל כן בב"ד אבל חוץ לב"ד או בפני שנים לא מהני אף כשקבל עליו או יצא אם לא שנשבע על פיו וכמ"ש לעיל סק"א ע"ש:
יז סָעִיף ג אלא הריני משלם כו' ואפי' לפ"ז נראה מי שנתחייב שבועה דרבנן ושתק ולא אמר שירצ' להפכה על שכנגדו ויצא מב"ד ואח"כ אמר שירצה להפכה הרשות בידו עכ"ל טור וכ' הסמ"ע דאפילו אמר בב"ד לא אשבע ויצא יכול להפך השבוע' די"ל דדעתו היה לא אשבע אלא אהפך כל שלא אמר לא אשבע ואשלם עכ"ל והב"ח השיג עליו דבש"ס פ' שבועת הדיינים משמע דהיכא דאמר איני נשבע אע"פ שלא פירש להדיא אלא אשלם ה"ל כאלו אמר בהדיא ולא מצי אמר דעתי היה אלא אהפך כו' ע"ש ואין דבריו נכוניס דבש"ס שם מיירי משבועה דאורייתא דלא שייך הפוך בסימני תשובת מהרש"ל ובתשובת מהר"ם מלובלין שם ובסמ"ע סקי"ט וב"ח דקדקו מדברי הטור דלעיל דדוק' שתק אבל אם אמר בפני ב"ד אשבע ויצא א"י להפכה ואין דבריה' מוכרחים ונראה דמ"ש הטור שתק קאי אלא אמר שרוצה להפכה ול"ד לאמר איני נשבע אלא הריני משלם ויצא דאין יכול לחזור בו דהתם מיד שאמר איני נשבע הודה לבע"ד שכנגדו והודאת בע"ד כק' עדים דמי אבל הכא שאמר אני נשבע היה כאלו אומר אני עומד בטענתי ואקיים הדין ולא שקיבל עליו לישבע דוקא ולא להפך וכן המנהג כדברי בכמה קהלות קדושו':
יח סָעִיף ג ויצא חוץ לב"ד כו' ויש חולקין כו' כתב בסמ"ע ויש לדקדק על הר"ב דלא הוה ליה למימר האי דינא דיציאה מב"ד אמי שאומר איני רוצה לישבע אלא אשלם ויצא אלא ה"ל לכתוב כן אכלל הדברים דמי שקבל עליו שום ענין בפני בית דין ויצא נקרא גמר דין ושיש חולקין ע"ז כו' וצ"ע עכ"ל ולפע"ד לק"מ דמסתבר ליה להר"ב בכל הדינים כהמחבר ורמב"ם (דגרסי ונשבע בוי"ו) כיון דמחוסר מעשה דשבועה אבל באמר אשלם מספק' ליה די"ל דכיון דקבל כן ולא מחוסר מעשה חייב לשלם וכ"כ הר"מ בר נחמן פ' י"נ בחדושיו חילוק זה להדיא וז"ל ואין דבריו של ר"ת ז"ל נוחין בזה דכיון שאמר הריני משלם הרי הוא כגמר דין ומאי שנא מנאמן עלי אבא וגמרו דינו וא"ל שלם ואפי' למי שגורס כאן ונשבע א"י לחזור בו י"ל מפני שעדיין מחוסר שבועה ושמא לא ישבע עכ"ל רמב"ן וע"ש וגם מדברי ראב"ן משמע דמחלק בכך דבפ' יש נוחלין דף ק"ז ע"א גורס ונשבע וכתב דעד שלא נשבע יכול לחזור בו ובפרק זה בורר דף קי"ב ע"א כתב וז"ל וגמר דין דחיוב ממון משאמרו לו ב"ד צא תן לו וגמר דין דשבועה משנשבע וכו' וכ"כ עוד בביאור יותר בפ' שבועת הדיינים דף קט"ו ע"ג ע"ש וכן משמע להדיא בפסקי מהר"מ רקנטי סי' רס"ד בשם ר"י אור זרוע שמחלק בכך ע"ש. ולענין דינא כבר העליתי לעיל סקט"ז דבכל גווני א"י לחזור בו ע"ש:
יט סָעִיף ג מי שנתחייב לחבירו כו' באמת כ"פ הב"י אבל אין דבריו מוכרחים לפע"ד דמ"ש דכיון דבדאוריי' לא מפכינן ודאי לא נתכוין להפך לאו מילתא היא דנהי דלא מפכי' מ"מ הוא לא נתרצה לשלם אלא כשישבע לו כפי אותו שבועה שמוטלת עליו. ומ"ש הב"י דנק"ח אינו אלא לאיים מה בכך ס"ס כיון דאמרינן בש"ס האי דיינ' דאשבע בלא נק"ח נעשה כטעה בדבר משנה וחוזר והכי קי"ל לק' סי' פ"ז סי"ג ואין חולק בהא א"כ שבועת ולאו שבועה הא כלל: ומה שהביא הב"י מהנמוקי יוסף דטעמא הוא דה"ל כאלו אמר אני מאמינך שהדין עמך אם תשבע וכיון שהאמינו שוב אינו חוזר ג"כ אין ראיה דנהי דטעמא הוא שהאמינו היינו כשישבע כפי מה שמטיל עליו. ומכ"ש שאין דברי הב"י מוכרחים במה שכתב במעשה הזה שבא לפניו בא' שהיה מודה מקצת ואמר הנתבע לחבירו שלא בפני ב"ד אם תשבע אשלם לך וקפץ ונשבע באלקי ישראל בלא נק"ח והנתבע אמר לא אמרתי אלא אם תשבע בב"ד ולא שתשבע שלא בפני ב"ד וה"ל כאלו לא נשבעת וחוזרני בי ופסקתי דאע"ג שלא בב"ד הוה אין יכול לחזור בו מאחר שנשבע וכדברי ר' ירוחם ונמוקי יוסף כו' אע"ג דלא נקט חפציה בידיה כו' עכ"ל ב"י ולפע"ד נראה דהדין עם הנתבע מטעם הנ"ל כיון שלא נשבע בנק"ח ומטעם שטוען לא אמרתי אלא אם תשבע בב"ד ואין ענין דברי ר' ירוחם ונ"י לכאן כלל דאינהו לא מיירי אלא כשהוא מודה שכוונתו היה שישבע חוץ לב"ד ורוצה לחזור מטעם כיון שלא קיבל כן בפני ב"ד לכך כתבו דא"י לחזור כיון שנשבע על פיו משא"כ הכא שהנתבע טוען שלא אמרתי אלא אם תשבע בב"ד וכיון שלא נשבעת בב"ד חוזרני בי ועוד אפשר דר"י ונ"י מיירי שהאמירה היה חוץ לב"ד והשבועה היתה בב"ד דאע"ג דהאמירה היה חוץ לב"ד מהני מאחר שנשבע על פיו כדין שבועה בב"ד משא"כ הכא בנשבע חוץ לב"ד נראה דהדין עם הנתבע ובפרט שזה בא להוציא המע"ה. כנ"ל ברור עיין בש"ג פ' שבועות הדייני' דף ש"כ ע"א:
כ סָעִיף ג לא יוכל לחזור בו וחוזר ונשבע בנק"ח וכן הוא בב"י ובע"ש. וכ' עוד הב"י והע"ש דאם כופר ואומר לא האמנתיו ישבע שלא אמר לו כן ואח"כ ישבע ש"ד וכדלעיל סוף סעי' א' גבי כופר ואומר לא קבלתיו לדון ע"כ ולפע"ד זה אינו דכיון דלא יזכה אלא בשבועה אין משביעים ע"ז דלא ה"ל כפירת ממון דמי יימר דמשתבע וכמ"ש הר"ן בשם הרא"ה פרק כל הנשבעין גבי חנוני על פנקסו ומביאו ב"י לקמן סי' צ"א ועמ"ש שם ול"ד לדלעיל סס"א דהתם הדיין מחייבו ממון מיד וק"ל. ואע"פ שכתבתי בסמוך דבלאו הכי הך דינא דב"י ליתא לפע"ד מ"מ נפקי מיניה טובא בדין זה בעלמא במי שטוען שהפך עליו השבועה ליטול באופן שמועיל ההפוך וחברו כופר דא"צ לישבע ע"ז וכמ"ש שוב מצאתי עוד ראיה ברורה לדברי בבעל העיטור בדיני חוב על פה דף ס"ב ע"ב וז"ל תשו' ראובן שהוציא שטר על שמעון בקנין שנתרצה בהפוך שבועה ומתו העדים ונתקיים א' מן העדים ושמעון אומר לא נתרציתי ישבע שמעון שבועת היסת שאין לראובן כלום עליו ומיפטר ושבועה דעד א' ליכא דלא אסהיד בממון אלא בהפוך ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי עכ"ל וסבר' זו היא בש"ס פ' שבועות העדות דף ל"ב ע"ב. ואפשר הב"י דוקא במעשה שלו פסק כן משום שכבר נשבע ולא שייך לו' מי יימר דמשתבע וגם בנק"ח ועוד דהא מ"מ ה"ל דבר הגורם לממון ולא ממון עצמו אבל בעלמא אפשר דגם הב"י מודה נדינא כמ"ש:
א סָעִיף א להיותו עד עליו רש"י פי' דין זה במשנה דמיירי בקבלו לדיין וכ"כ הטור אבל ודאי ל"ד קאמר אלא ה"ה לעד מהני קבלת קרוב או פסול וכפשטא לישנא דנאמן עלי וכן מוכח בגמ' (סוף דף כ"ה) וכן דעת הרי"ף והרא"ש ע"ש:
ב סָעִיף א אבל אם השליש בידו מעות כו' שם קאי אמי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני ובבא הזמן השליש המעות ביד דיין העיר כדי לצאת ידי שבועתו ואמר שלא ימסרהו לפלוני כי יש לו עליו דין ודברי' ואותו דיין היה קרוב של פלוני כו' ע"ש וע' בד"מ מה שכתב בשם ריב"ש עוד בזה:
ג סָעִיף א אפי' קבל א' מהפסולים בעבירה כב' עדים. לרבותא נקט פסול אע"ג שהוא פסול לכל עדות בעולם וכ"ש אם קבל קרובו כגון אביו (שהוא כשר לאחרים) כב' עדים או כג' דיינים דמהני וק"ל:
ד סָעִיף א ויש חולקין וס"ל כו'. הג"ה זו קאי אמ"ש המחבר אחר זה בסמוך ז"ל עד שיגמור הדין וק"ל:
ה סָעִיף א בדיין א'. טעם פלוגתתן תלוי בפי' הגמ' וכתבתיהו בהגד"מ ☜ וכ' הרשב"א בתשובה סי' אלף קכ"ו ואם יעמיד ב"ד אחר הרי הוא דן על פי הטענות וההודאות שנאמרו בפני הראשון עכ"ל:
ו סָעִיף א דאיכא תרתי לריעותא ☜ נראה דאם קבל עליו כשר א' במקום ג' דיינים וגמר הדין דאינן יכולים לחזור בו דאין זה מקרי תרתי לריעותא דשם חד הוא ודוקא בקיבל עליו קרוב או פסול אחד במקום שנים דאיכא תרתי שמות לריעותא חדא דקבל עליו מי שהוא פסול לדין להיות כשר והשני דמקבל להיות יחיד כרבי' הוא דלא מהני קבלה וכן מוכח ממ"ש הטור בסי' שאחר זה וכמ"ש בפרישה וכן מוכח בתשוב' הרא"ש כלל ט' דין ח' והביאו בד"מ בסי' זה ס"ג וכמ"ש עליה בהג"ה ע"ש:
ז סָעִיף א בכל ענין לא יוכל פי' ואפי' קבלו עד אחד במקום שנים רי"ו נ"א חי"ב בשם הרא"ש ושאר פוסקי' ולאפוקי י"א ד"מ ג' הביאו:
ח סָעִיף א נתבאר איזה מקרי גמר דין. שם נתבאר דהיינו כשאומר פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב וכ"ש כשאומרי' לו צא תן לו דהוה מילתא דפסיקא שחייבוהו לו משא"כ כשאומרי' חייב אתה ליתן לו דנראה כמסתפקי' עדיין אבל כשאומרי' פלוני זכאי ופלוני חייב אין נראה מלשונם דמסתפקים בדבר וע' בד"מ בסי' זה ס"א:
ט סָעִיף א אינו יכול לחזור וכתב הרא"ש בתשובה כלל הדייני' סי' י' דאינו יכול לחזור אף ע"פ דנתרצו שניהם וכב"י הטעם משום כבוד הדיין ועד"מ (ובהגד"מ) שם כתוב דאין הטעם משום כבוד הדיין ואין שייך ביה חזרה אלא צריך שימחלו זה לזה במחילה גמורה וזה יכול לעשותו וע"ש:
י סָעִיף א והוא שלא נודע שטעו. ע"ש שכתב שעשיית פשרה מקרי טעות כיון שקבלו לפסוק לו דין וסיים וכתב (ובד"מ הביאו) ז"ל ואע"ג דקבלינהו לא קבלינהו לענין אם טעו דלא מיקרי דין. וא"ת א"כ דלא טעו קודם גמר דין למנ"מ יכול לחזור בו וי"ל דיכול לחזור ולטעון בע"א או דנותנין לו זמן מב"ד השני כי הראשון אינו כלום מאחר שחוזר עכ"ל המרדכי:
יא סָעִיף א לא יוכל לחזור. פי' אפילו אם קבלם לדין ועשו פשרה או בשאר טעות כן מוכח בתשו' שם וכ"כ בד"מ ע"ש (אבל מ"מ אין יכולין לדון קרוביהם וע"ל ס"ס ל"ג) ולא כמ"ש בע"ש דכתב דין זה ופירושו דר"ל דמה שמקבל בפניהן אינו יכול לחזור בו אפילו קודם גמר דין עכ"ל ולא כתב דקאי אאם טעו ע"ש:
יב סָעִיף א מקבל לפני ראשי העיר כו'. וכל דבר שנעשה בפני ג' אינו יכול לחזור וכ"פ הגמ"ר הראשונות בפ"י דב"מ והביאו הב"י והד"מ לקמן סי' של"ד ס"ה וכל דברי הקהל ג"כ א"צ קנין כגון שפטרו א' ממסים וכיוצא בו עכ"ל ס"ס קס"ג:
יג סָעִיף א ישבע שלא קבלו כו'. פי' ישבע היסת דאין זה הדיין מחשב עד להביא לידי ש"ד (ואע"ג דלא מחשב זה לנוגע בדבר כדמוכח בסי' שאחר זה) חדא דהא מיירי מקרוב ופסול ועוד דאין זה כפירת ממון אלא כפירת קבלתו עליו לדיין ואין נשבעין אהא ש"ד:
יד סָעִיף א אין בעלי דינין יכולים לעכב. וכ"כ מור"ם בהגה לעיל ר"ס ח' ע"ש:
טו סָעִיף ב אין הקנין כלום ואסור כו'. משום שלא יעשה אויבינו פלילי' וע"ל סי' כ"ו שם כתבתי דמוכח מדברי הפוסקי' באם יש לא' מבעלי דיני' זכות ויפוי כח במשפט הכותים טפי מבמשפט ישראל דאז מהני הקנין ולא אמרו אין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה כ"א בתנאי בעלמא אבל אין אחר קנין כלום ואם אין בו זכות לא מחשב קנינו לקנין דה"ל קנין דברים ע"ש וכמ"ש שם דלא תקשה אזה:
טז סָעִיף ג שבועה בב"ד כו'. פי' שבועה חמורה שנתחייב התובע לישבע וליטול או הנתבע לפטור וא"ל הבע"ד השני להקל מעליו השבועה החמורה ולקבל ממנו במקומה שבוע' קלה דבחיי ראשו לפטרו או ליתן ע"י:
יז סָעִיף ג עד שיגמר הדין. גמר דין דשבועה היא שישבע כדמסיק וכת' נגמר הדין ונשבע ולדעת רש"י והרא"ש ה"ה כשיצאו חוץ לב"ד וכ"פ מור"ם בסמוך בהגה ועמ"ש שם:
יח סָעִיף ג שבועת היסת והפכה. לאפוקי ש"ח דאינו יכול להפכה כמ"ש הטור והמחבר בסי' פ"ז ע"ש:
יט סָעִיף ג אלא הריני משלם כו'. עיין בטור שכתב ע"ז ז"ל אפי' לפי זה נראה מי שנתחייב בב"ד שבועה דרבנן ושתק ולא אמר שירצה נהפכה על שכנגדו ויצא מב"ד ואח"כ אומר שירצה להפכה על שכנגדו הרשות בידו (דשתיקה כזה לאו כדבור דמי) עכ"ל ונראה דאפילו אם אמר בב"ד לא אשבע ויצא יכול להפך השבועה על שכנגדו די"ל דדעתו היה לא אשבע אלא אהפכה על שכנגדי כל זמן שלא אמר לא אשבע ואשלם אבל אם חייב הנתבע שבועת היסת ואמר לפני בית דין אשבע ויצא א"י להפכה אח"כ וכמ"ש בפרישה ע"ש:
כ סָעִיף ג ויצא חוץ לב"ד אינו וכו'. בדרישה הוכחתי דס"ל לרש"י והרא"ש כן בכל הדינים הנ"ל וכיוצא באלו דמה שקיבל עליו בפני ב"ד ויצא מלפניהן זהו נקרא גמר דין ואינו יכול לחזור בו והר"ן ונ"י כתבו עוד דלרש"י אפי' לא יצא מהב"ד אלא שאינן עסוקין עדיין באותו ענין נמי מקרי יוצא מלפניהן ונגמר הדין הוא ואינו יכול לחזור בו (בד"מ כתב בשם הרא"ש ורי"ו דלא פירשו לדברי רש"י כן) וכתבו שכן הוא גם כן דעת הרי"ף וטעמא דכל מה שמקבל אדם בב"ד אינו יכול לחזור בו אלא דכל זמן שעסוקים באותו ענין לא עדיף מקנין דיכול לחזור בהן בכה"ג וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קצ"ה ע"ש אבל אם קבל עליו שלא בב"ד כה"ג לא מצינו בהן גמר דין כ"א אחר שכבר נשבע:
כא סָעִיף ג ומ"ש ע"ז ויש חולקין. הוא ר"ת וסיעתו שכתב הטור והרא"ש בשמו בפ' ז"ב ובפרק שבועות הדיינים דאפי' אם אומר לא אשבע ואשלם ויצא יכול לחזור בו ע"ש ובתו' פ' המפקיד דכתבו ושוב מצאו דחזר בו ר"ת וס"ל דקבלה בב"ד הוה קבלה וכ"כ המרדכי פ' י"נ ע"ש. והנה המחבר העתיק לפני זה דברי הרמב"ם כהווייתן ואפשר לומר דגם הוא ס"ל דביוצא חוץ לב"ד מיקרי גמרדין ומ"ש ונשבע איירי בקבלו עליו שלא בב"ד או בב"ד ועדיין עסוקין באותו ענין וכן מה שמסיק המחבר וכתב עד שיגמור הדין וישבע מיירי קודם שיצאו מב"ד ועדיין עסוקין באותו ענין להר"ן הנ"ל מש"ה לא כתב מור"ם האי דינא דיציאה מב"ד איקרי גמר דין בל' פלוגתא אדברי המחבר שכ' ונשבע וראיה לזה דלקמן בסי' צ"ד סעיף ה' כ' המחבר גופא בדין גלגול ז"ל אע"פ שכבר נתרצה לפרוע אותו יכול לחזור בו אפי' אחר שיצא מב"ד שלא נתרצה כו' ע"ש דמוכח מיניה דדוקא מה"ט שלא נתרצה כו' הא לאו הכי היה צריך לשלם מאחר שיצא חוץ לבית דין והיינו כדעת רש"י ולפ"ז נראה דמ"ש הרמב"ם והביא המחבר לקמן בסי' פ"ז ס"ך ז"ל אמר איני נשבע פוטרין אותו ונותן מה שטענו וכו' אינו רצה לומר דפוטרין אותו וממהרין עמו ליתן ולפרוע כדפי' ר"ת וכמ"ש הב"י שם בסי' פ"ז ע"ש אלא ר"ל פוטרין אותו מלפני ב"ד או מאותו הענין וממילא צריך ליתן ע"פ הדין מה שקבל עליו והיינו כרש"י הנ"ל ויש לדקדק על מור"ם דלא הל"ל האי דינא דיציאה מב"ד אמי שאומר איני רוצה לישבע אלא אשלם ויצא אלא הל"ל כן אכלל הדברים דמי שקיבל עליו שום ענין בפני דיינים ויצא נקרא גמר דין ושיש חולקין ע"ז ואף שרש"י כתב דינו אמי שאינו רוצה לישבע כו' וכ"כ הרא"ש והטור בשמו היינו משום דהתחיל בדעת ר"ת וסייעתו דכתבו דלגמר דין בעי שכבר נשבע ולא הזכירו דיציא' מב"ד מהני כתבו עליו דרש"י כתב באומר אשלם ולא אשבע ויצא דהוה גמר דין וה"ה בשאר דברים משא"כ מור"ם דלא כתב בסגנון זה דהתחיל בדעת רש"י וסיים ביש חולקין והוא דעת ר"ת וצ"ע:
כב סָעִיף ג לא יוכל לחזור בו. כ"פ ב"י הלכה למעשה וסיים וכתב בב"י ובד"מ הביאו ז"ל אף ע"ג דצריך לחזור ולישבע בנק"ח ובב"ד דאדעתא דהכי הפך עליו מ"מ מאחר דהפכה והימניה אשבועתיה אמרינן דלענין שיקרא גמר דין ולא יוכל לחזור בו סגי בשבועה זו ע"ש מ"ש עוד מזה מילתא בטעמא ומ"ש המחבר עד שיגמר הדין וישבע דאחר שנשבע אינו שייך חזר' בזה דלא הי' חייב בשבועה אלא כדי של"ת מיד שקיבל עליו הוה כגמר דין קמ"ל דלא הוה גמר דין עד שישבע:
א סָעִיף א תרתי לריעותא. ויחיד במקום ג' כתב בסמ"ע דלא הוי תרתי לריעותא דשם פסול חד הוא יחיד במקום רבים ועיין שם שכתב דכן מוכח מדברי הטור בסימן שאח"ז והני מילי בדיין א' כגון שהי' מומחה או בקבלו עד כאן לשונו. מיהו נראה בהא דכתב הטור בסימן שאח"ז דשם מיירי בשודא דדייני אם כן אפילו קבלו כשלשה ולהיו' יחיד במקום רבים הא אפילו שלשה לא מצי דיינין דין שודא וכמ"ש הטור בסימן ר"מ. ואם כן ע"כ צ"ל דקבל' הי' להיוח במקו' מומחה אם כן זה ודאי לא חשיב תרתי לריעוחא דהא ליכא אלא פסול חד הדיוט יחיד במקום יחיד מומחה וא"צ לפרש בסמ"ע יחיד במקום רבים ובש"ך השיג וכתב דזה הוי תרתי לריעותא ולפי מ"ש דקבלה הוא במקום מומחה אם כן ודאי ליכא תרתי לריעותא ואפילו אומר בשעת הקבלה במקום שלשה אין הדבר תלוי בלשון אלא בענין אם הוא תרתי לריעותא וזה שמחוסר רבים לא הוי ריעותא כיון דיחיד מומחה דן רשאי להיות הדיוט כן במקום מומחה אם קבלו עליהם. ובתומים ראיתי כתב להביא ראי' לדברי הסמ"ע דשם פסול חד הוא מהא דנאמנין עלי שלשה רועי בקר דכל התלתא פסלי ואפילו הכי מהני וע"כ כיון דשם פסול חד הוא והוליד מזה דה"ה דיכול לקבל שלשה קרובים ולא הוי אלא חדא לריעותא כיון דשם פסול חד הוא עכ"ל: אמנם משלשה רועי בקר אינו מוכח כלל דהא קיימא לן בחד דגמיר סגי והא דבעינן שלשה משום יושבי קרנות לבד דעת הרמ"ה דצריך שלשתן גמירי וכבר חלקו הבאים אחריו ואם כן כיון דסגי בחד דגמיר לא הוי אלא חדא לריעותא ואפילו לדעת הרמ"ה דצריך שלשתן גמירי מכל מקום לפי מ"ש הקבלה הוא במקום יחיד מומחה ואם כן גם רועי בקר בכלל קבלה זו וסגי בחד ולא הוי תרתי לריעותא ואף על גב דאפשר לומר כיון דעל כל חד וחד ליכא אלא שם פסול קורבה וכיון דיכול לקבל חד קרוב במקום כשר ה"ה השני וה"ה בשלישי מהני הקבלה ליתא דמכל מקום בהצטרפות כל השלשה נתהוו פסולין הרבה והוי תרתי לריעותא ועוד דכיון דעיקר הטעם דמהני קבלה בחדא לריעותא ולא בתרתי לריעותא היינו משום דהוי כמו גוזמא לקבל תרתי לריעותא וכמו שכתב הרמב"ן ולהכי לא גמר ומקני ואם כן בקיבל עליו שלשה קרובים אין לך גוזמא יותר מזה ולא מהני הקבלה ואפילו לפי מ"ש בסמ"ע יחיד במקום שלשה לא הוי אלא שם פסול חד היינו דוקא יחיד במקום רבים אבל בית דין כולה של קרובים כיון דכל חד פסול הוא והוי תלתא לריעותא ואין לך גוזמא יותר מזה וזה ברור:
ב סָעִיף ג הריני משלם. בר"פ המפקיד איבעי' אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מי אמרינן מיהדר קא הדר בי' ולא מקני לי' כפילא או דלמא במילתי' קאי ודיחוי קא מדחי ליה וכתבו שם תוספות דמכאן רצה ר"ת להוכיח דהריני משלם יכול לחזור בו וחזר בו ר"ת דודאי כיון שקיבל עליו ואמר הריני משלם הוי גמר דין דידי' ושוב אינו יכול לחזור בו אלא דהש"ס קא בעי אם השומר רוצה לחזור שוב אינו מקני לי' כפילא עיין שם וברא"ש שם כתב להוכיח דע"כ כי אמר הריני משלם אינו יכול לחזור בו דאי הוי בחזרה ודאי לא הי' מקני כפילא ע"י הריני משלם כיון דדיבורי' לאו כלו' הוא וע"ש. ובזה אמרתי לפרש וליישב סוגיות הש"ס פ' הכונס (בבא קמא דף נ"ז) גבי ליסטין מזוין גנב לימא מסייע לי' השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואינו נשבע ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר סברוה כר' יהודא דאמ' שוכר כנושא שכר ומדקתני ואמר הריני משלם ואיני נשבע מכלל דאי בעי פטר ליה נפשי' בשבועה ה"ד כגון דקא טעון טענת ליסטין מזויין וקתני ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר ש"מ לסטין מזוין גנב ודחי לה אמרי מי סברת כר' יהודא דאמר שוכר כש"ש דלמא כר"מ ס"ל דקאמר שוכר כש"ח דמי אבע"א כדמחליף רבה בר אבוהו ותני שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כנושא שכר ר' יהודא אומר כש"ח וכתבו שם תוספות ד"ה סברוה כר' יהודא משום דהכי קיימא לן כסתם מתני' דשבועות ובד"ה כדמחליף ז"ל ולא נפקא מיני' מידי אלא לפי דבריו דבעי לאוקמי כר' יהודא רוצה להשיב לו ובהאומנין אי' ואבע"א כדמחליף והתם יתיישב טפי שאמר כן כדי להעמיד סתם מתני' כר' מאיר ושמא אגב שהביאו שם הביאו כאן עד כאן לשונו. והרואה יראה כמה דחקו תוספות לפרש ואבע"א כדמחליף דהוא אינו מעלה מזור עד שכתבו דהוא אגב של פ' האומנין ושם ניחא וכמ"ש תוס': אמנם לענ"ד נראה לפרש דבפ' ז"ב איפלגי ר"מ וחכמים בנאמן עלי אבא דר' מאיר אומר יכול לחזור וחכמים אינו יכול לחזור וחכמים דר' מאיר היינו ר' יהודא וכדאיתא בתוספתא בדור לי בחיי ראשך ר' יודא אומר א"י לחזור בו ושם אמר ריש לקיש מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אינו יכול לחזור ור' יוחנן אמר לאחר גמר דין מחלוקת והכי קיימא לן כר' יוחנן דאתר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים ואם כן כיון דלר"מ גם לאחר גמר דין יכול לחזור בו אם כן אמר הריני משלם יכול לחזור דהא טעמא דאומר הריני משלם א"י לחזור בו הוא משום דהוי גמר דין דידי' וכיון דאפילו לאחר גמר דין יכול לחזור אם כן אמר הריני משלם יכול לחזור ולהכי סברוה כר' יהודא מדקתני ואמר הריני משלם ע"כ כר' יודא דאי כר' מאיר הריני משלם לאו כלום הוא ויכול לחזור ולא הוי מקני כפילא וכמו שכתב הרא"ש דלר' מאיר גם לאחר גמר דין יכול לחזור בו ואם כן היאך מקני לי' כפילא ע"י הריני משלם ומשום הכי סברוה כר' יהודא דאמר אחר גמר דין אינו יכול לחזור בו ושפיר מקני לי' כפילא ע"י הריני משלם וכיון דר"י סבר שוכר כנושא שכר מוכח דליסטין מזוין גנב ודחי לה מי סברת ר' יהודא דלמא כר' מאיר והיינו דלמא מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אינו יכול לחזור וכריש לקיש. ואבע"א דלא תיקשי לר' יוחנן דאמר לאחר גמר דין מחלוקת ואם כן סובר ר"מ דגם לאחר גמר דין יכול לחזור וכדמחליף רבה בר אבוהו ותני שוכר כיצד משלם ר' יהודא אומר כש"ח ואם כן שפיר מצי אתיא כר' יודא וזה נכון:
ג סָעִיף ג לא יוכל לחזור. עיין בית יוסף שכתב דאם כופר ואומר לא האמנתיו ישבע שלא אמר לו כן. ובש"ך השיג וכתב כיון דלא מצי זכי אלא בשבועה אין משביעין על זה דלא ה"ל כפירת ממון והביא ראי' מדברי בעל העיטור לענין ע"א בהפוך שבועה ועיין שם ועייו מ"ש בסימן צ"א סעיף ו' ישוב לקושיות הש"ך:
א סָעִיף א מי שקיבל. עש"ך ס"ק א' שמסיק כהג"א דבנאמן עלי אבא בעינן דוקא שיקבל עליו כן בפני ב"ד של שלשה כשרים. ומוכח דינו מירושלמי. והעיקר כהתומים דמוכח מהנ"י ספ"ק דב"מ שכתב בשם הרשב"א והר"ן דהא דקאמר בירושלמי בב"מ בפני ב' יכול לחזור בו הוא פיסק' ואין קאי כלל על קרוב או פסול רק על דיינים כשרים דכשטען בפני ב' יכול לחזור בו ולדון בשני אחרים ובשני ג' אחר שטען בפניהם א"י לחזור ולדון בשני אחרים גם מה שפליגי בירושלמי שמואל ור' יוחנן אר"ל קאי על ר"מ דשמואל ס"ל בנו"נ דהיינו ג"ד אפי' ר"מ מודה דא"י לחזור בו דפלוגתייהו היא רק לפני ג"ד ור"י ור"ל ס"ל דאפי' נשא ונתן יכול לחזור בו לר"מ דפלוגתייהו היא אפי' לאחר ג"ד וכמו דסבירא ליה לר"י בש"ס דילן ואם כן אינו ענין לדינו של הג"א וכן עיקר. וכן משמע לעיל בסי' ה' גבי לילה שכתב הסמ"ע הטעם דהוי כקיבלו עליהו רק בכמה דוכתי ולפי הג"א א"כ יכולין לחזור ולהחליף הטענות ביום דהא בלילה לאו זמן ב"ד הוא לכן העיקר כהתומים דאין חילוק כלל וכדמוכח מדברי הטור והמחבר והסמ"ע שלא חילקו בזה. ועוד נרא' לפענ"ד דהג"א והנ"י ור"י לא פליגי כלל דהא קשה בדברי הנ"י שמחלק דבפני ב"ד אפי' קודם גמר דין אין יכול לחזור בו מנין הוציא חילוק זה בשלמא בהג"א יש לומר שהוציא כן מירושלמי אבל הנ"י אין לו שום מקום להוכיח דינו ועוד קשה במה שמסיים הנ"י אבל א"ל כן בפני ב"ד מיד כשקיבל הלה לישבע ה"ל כאלו צוו לו ב"ד כן עכ"ל וקשה דאם כן בנאמן עלי אבא דלא שייך סברא זו דה"ל כאלו צוו לו בית דין כן מה"ת יהיה קיים ואם ס"ל מסברא דמה שאומר בפני ב"ד קיים ואינו יכול לחזור בו אם כן גם בשבועה למה לי לטעם דהוי כאלו צוו לו ב"ד לכן נראה לפענ"ד דהג"א מיירי בנאמן עלי אבא להיות דיין דבקיבלו להיות עד לא משכחת בחוץ לב"ד לגמר הדין רק במציאות רחוק דמסתמא הב"ד לא קיבלו עדות העד פסול אם לא ששמעו מפיו שנתרצה להיות עד אלא ודאי דלא מיירי ההג"א רק בקיבלו לדיין. ובודאי מה שכתב האו"ת דכשקיבל הפסולים לדון וטען לשניהם הרי נעשה ב"ד והוי כקבלה בב"ד ומה שכתב גנ"א דקבלה חוץ לב"ד לא מהני מיירי כיון שגמרו הדין אח"כ שלא בפניו כגון במקום שיכולין לדון שלא בפניו כגון בשטר באופן המבואר לקמן סי' ק"ו ע"ש וכיוצא בזה ובזה ודאי צדקו דברי הג"א דלא מהני הקבלה חוץ לב"ד והנ"י מיידי בקיבל פסול להיות עד בזה צדקו דברי הנ"י דאפי' למאן דסבירא ליה דאפי' בעדות לא מיקרי גמר דין כשהעידו מכל מקום כשקיבל כן בב"ד ודאי מהני דמה לי אם אמר אשלם כשיתבע שכנגדו דמיחשב כגמר דין מטעם שכתב הנ"י דהוו כאלו צוו לו ב"ד כן ומה לי אם אמר אשלם כשיאמר אבא שלויתי אצלו. כנ"ל לפרש שלא יהיה מחלוקת ביניהם. אבל העיקר לדינא כדעת התומים כנ"ל:
ב סָעִיף א בדיין אחד. עסמ"ע ס"ק ה' עד הרי הוא דן ע"ש הטענות והודאות וכו'. מיירי שקנו מידו כמבואר בתשובת הרשב"א שם אבל בלא קנו מידו אין ההודאה בפניהם חשיבא הודאה:
ג סָעִיף א דאיכא תרתי לריעותא עסמ"ע סק"ו אם קיבל עליו כשר א' במקום ג' ועש"ך שכתב דהוי תרתי לריעותא ובס' קצה"ח כתב כיון דיחיד מומחה דין יחידי לא הוי רק חדא לריעותא דהוי כקיבל עליו יחיד הדיוט במקום יחיד מומחה. ואף שקיבל עליו במקום ג' אין הדבר תלוי בלשון וזהו דעת התומים בסי' כ"ה ע"ש ולפענ"ד ליתא דהא ודאי דחלוק דין יחיד מומחה מג' הדיוטות לענין שיהיה ההודאה בפניו הודאה ולקבל עדות ושלא להחליף הטענות כמבואר בסי' ג' וכיון שקיבל עליו היחיד שיהיה דינו כג' לכל הנ"ל הוי תרתי לריעותא וממיל' בטל הקבלה מכל וכל. גם מה שכתב בס' קצה"ח לסתור הראיה שכתב התומים מג' רועי בקר וכתב הוא דש"ה דליכא רק חדא לריעותא דהא בחד גמיר סגי לא דק דרועה פסול מטעם רועה. ועיין תומים שכתב דבקיבל עליו אשה קרובה הוי תרתי לריעותא . ולפ"ז אם קיבל עליו קרוב שהוא פסול ג"כ הוי תרתי לריעותא אף שלבי מגמגם בזה מ"מ אין לזוז מדבריו בלי ראיה: עוד כתב באחד שאמר לחבירו אשתך תהא נאמנת שלא פרעתי לה ואמרה שלא פרע דלא הוי כג"ד דדוקא בעדות הוי ג"ד כשאמר כיון שאינו חוזר ומגיד מה שאין כן בבע"ד וכיון דקיי"ל בסי' ק"ד דאם פרע לאשת המלוה דנפטר בזה הוי היא הבע"ד דלא הוי ג"ד בהגדתה ודוחק והעיקר כהב"ח שכתב דהראב"ן שכת' דין זה פליג וסבירא ליה דלא מיקרי ג"ד כשהעידו. ובלאו הכי נראה בפשיטות דלא מהני דהא הוי כקיבל קרוב במקום ב' עדים דהוי תרתי לריעותא דלא מהני בלא קנין:
ד סָעִיף א ישבע שלא קיבלו. עש"ך ס"ק י"ג עד דאין לך כפירת ממון גדול מזה וכו' נראה דמיירי אחר שנגמר הדין ונתחייב ממון אבל בקנו מידו קודם ג"ד אין בו משום כפירת ממון דמי יודע אם יחייבוהו דיין זה יותר מחבירו. ופשוט:
ה סָעִיף ב אם כבר דן עש"ך ס"ק ט"ו עד כיון דהקנין אינו כלום במה יתקיים הדין שלא יכול לחזור וכו'. פי' דבקבלת עכו"ם שיהיה דיין הוי תרתי לריעותא דהוי כקיבל פסול כשלשה ממילא נג"ה לא מהני לענין קודם הפס"ד ובעי קנין ולזה מקשה הש"ך דכיון ד ה קני ן אינו כלום במה יתקיים הדין וכו':
ו סָעִיף ג אלא הריני משלם עש"ך ס"ק י"ז דאם אמר לפני ב"ד אשבע דהוי כאלו אמר אקיים הדין ולא הוי כקיבל עליו רק לישבע ולא להפך וכו'. ופשוט דזה דוקא בשבועה דרבנן אבל בשבועה דאורייתא שמן הדין אינו יכול להפכה ואמר השבע וטול וקיבל עליו ואומר אני נשבע א"י לחזור בו כיון שמה שקיבל עליו לישבע היה בדבר שלא מן הדין אבל במלוה בשטר שהיפך השבועה על הנתבע שבועת היסת וקיבל עליו יכול לחזור ולהפוך אחר שיצא מב"ד כיון דההיפוך ע"כ היה בענין שאמר הריני כמלוה ע"פ והשבע היסת ובשעת קבלה קיבל השבועה על עצמו כתביעת ע"פ הוי כאמר אקיים הדין מש"ה יכול להפכה וע' בס' קצה"ח מ"ש ליישב סוגיא דפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ז) ומה שאומר התם דילמא כר"מ ומחלוקת לפני ג"ד וכר"ל וכו' א"א לומר כן דהא הסוגיא הוא אליבא דרבי חייא בר אבא אמר ר"י דכך הוא שקל' וטרי' של הסוגיא שרצה להוכיח מר"י דס"ל דשומר אבידה שומר חנם מדמחייב כפל בטוען טענת גנב ודחי דלעולם ס"ל לר"י ש"ש ומשכחת בטענת לסטים מזויין דגנב הוא ומייתי המדחה ראיה לדבריו דגנב הוא ודחי דילמא כרבי מאיר ס"ל ולפי דבריו עדיין מר"י גופיה מוכח דהא ר"מ גופיה ס"ל דלאחר גמר דין מחלוקת וא"כ ע"כ מי ס"ל דגנב הוא וממילא מוכח דמי ס"ל דשומר אבידה ש"ח אלא ודאי צ"ל לפירוש הרא"ש דס"ל דבאמר הריני משלם לא מקנה ליה כפיל' משום דיכול לחזור בו ע"כ צ"ל דלא טען מקודם טענה לפטור רק שאמר תיכף הריני משלם ואיני נשבע דאז לכ"ע א"י לחזור בו דאין חוזר וטוען מחיוב לפטור דהוי כהגדה מעיקרא ומי ס"ל בסנהדרין לאחר ג"ד מחלוקת אלא ודאי דאם אמר תיכף הריני משלם לפני ב"ד ולא טען שום טענה לסטור א"ע ודאי דאין יכול לחזור ולטעון מחויב לסטור לכולי עלמא:
ז סָעִיף ג לא יוכל לחזור. עש"ך ס"ק ך' יש בסופו ט"ס וכצ"ל ואפשר הב"י דוקא במעשה שלו ספק כן שכבר נשבע ולא שייך לומר מי יימר דמשתבע גם בנק"ח אבל בעלמא אפשר דגם הב"י מודה לדינא כמו שכתבתי ועוד דהא מ"מ הוי דבר הגורם לממון ולא ממון. עצמו כנ"ל ובהאי ועוד מקשה על דינו של הב"י ג"כ הנהו דלא שייך בו מי יימר דמשתבע מ"מ לא הוי רק דבר הגורם לממון ולא ממון עצמו כיון שאין כפירתו על גוף הממון כנ"ל:
א סָעִיף א תרתי. כתב הסמ"ע נרא' דאם קבל עליו כשר א' במקום ג' דיינים וגמר הדין דאין יכולים לחזור בו דאין זה מקרי תרתי לריעותא דשם חד הוא אבל אין כן דעת הש"ך וכתב שכן משמע מהרא"ש ושאר פוסקים שכתבו אם קבל כשר אחד במקום שנים ולא כתבו במקום שלשה כו' ע"ש:
ב סָעִיף א הדין. כתב הסמ"ע דכאן שייך הג"ה ויש חולקין שכתב רמ"א לעיל:
ג סָעִיף א נתבאר. כתב הסמ"ע דהיינו כשאמרו פלוני אתה זכאי ואתה חייב וכ"ש כשאמרו צא תן לו דהוה מילת' דפסיק' שחייבוהו משא"כ כשאמרו חייב אתה ליתן לו נרא' כמסתפקים עוד בדבר אבל אין כן דעת הש"ך לחלק בין חייב אתה ליתן לו ובין איש פלוני אתה זכאי כו'. ע"ש דמסיק וכתב דלענין דינ' נרא' דלא הוי גמ"ד עד שיאמרו צא תן לו או שגמרו הב"ד הדין ויצא מב"ד וכן עיקר עכ"ל:
ד סָעִיף א שטעו. כתב הסמ"ע דנ"מ דיכול לחזור ולטעון בע"א או דנותנין לו זמן מב"ד השני כי הראשון אינו כלום מאחר שחוזר והש"ך כתב דנ"מ שהדין קיים כ"ז שאין שכנגדו מכיר שטעו וכתב עוד דכל זה מיירי קודם שהוציאו ממון אבל אם כבר הוציאו ממון אפי' טעו מה שעשו עשוי ודלא כהרמב"ן ע"ל סי' כ"ה סקכ"ד עכ"ל:
ה סָעִיף א ראשי. וכל דבר שנעשה בפני ג' אינו יכול לחזור דכל דברי הקהל ג"כ א"צ קנין כגון שפטרו א' ממסים וכיוצ' בו וע"ל ס"ס קס"ג. סמ"ע:
ו סָעִיף א ישבע. פי' שבועת היסת דאין זה הדיין מיחשב עד להבי' לידי ש"ד ואע"ג דלא מיחשב זה לנוגע בדבר אפ"ה אינו חשוב עד דהא מיירי מקרוב או פסול וסיים הש"ך א"כ בשנים כשרים חייב כדי שיפסקו ממון ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן פ"ג וע"ל סי' כ"ג עכ"ל:
ז סָעִיף ב ואסור. כתב הסמ"ע דאם יש לא' מבע"ד זכות ויפוי כח במשפט דעכו"ם טפי מבמשפט ישראל אז מהני הקנין דלא אמרו אין אדם מתנ' על מ"ש בתורה כ"א בתנאי בעלמ' אבל אין אחר קנין כלום ואם אין בו זכות לא' מחשב קנינו קנין דברים וע"ל סי' כ"ו:
ח סָעִיף ב כבר. הש"ך השיג ע"ז ודעתו שאין לחלק בין לכתחל' ודיעבד אך נרא' לחלק בין אם קנו מידו סתם לדון בדיני עכו"ם אז אפי' בדיעבד לא מהני אבל אם קנו על עכו"ם א' בפירוש הרי שהעכו"ם זה נאמן בעיניהם וסמכו עליו ומהני כמו אם קבלו קרוב או פסול כו' ע"ש:
ט סָעִיף ג שיגמר. כתב הסמ"ע דגמ"ד דשבועה הוא שישבע כדמסיק ולדעת רש"י והרא"ש ה"ה כשיצאו חוץ לב"ד ולזה הסכים הש"ך וסיים וכתב מיהו כל זה כשא"ל כן בב"ד אבל חוץ לב"ד או בפני שנים לא מהני אף כשקבל עליו או יצא אם לא שנשבע על פיו עכ"ל:
י סָעִיף ג והפכה. לאפוקי ש"ד דאינו יכול להפכה כמ"ש בסי' פ"ז ע"ש. סמ"ע:
יא סָעִיף ג משלם. כתב הסמ"ע דנ"ל אפי' אם אמר בב"ד לא אשבע ויצא יכול להפך השבוע' על שכנגדו די"ל דעתו הי' לא אשבע אלא אהפכה כ"ז שלא אמר לא אשבע ואשלם וכתב עוד דאם נתחייב הנתבע שבועת היסת ואמר בב"ד אשבע ויצא אינו יכול להפכ' אח"כ אבל הש"ך השיג עליו בזה דדוקא באמר איני נשבע אלא הריני משלם הוא דא"י לחזור בו אם יצא דמיד שאמר איני נשבע הודה והודאתו כק' עדים דמי אבל היכ' שאמר אני נשבע ה"ל כאומר אני עומד ואקיים הדין ולא שקיבל עליו לישבע דוק' א"כ יכול להפכה וכן המנהג כדברי בכמה קהלות קדושות. עכ"ל הש"ך:
יב סָעִיף ג לחזור. דעת הש"ך לחלק דאם השבוע' הית' בב"ד אע"ג דהאמירה הי' חוץ לב"ד מהני אבל אם נשבע חוץ לב"ד נ"ל ברור דהדין עם הנתבע ובפרט שזה בא להוצי' המע"ה ובב"י ובע"ש כתבו עוד דאם כופר ואומר לא האמנתיו ישבע שלא א"ל כן ואח"כ ישבע שבועה דאוריית' כדלעיל ס"א גבי כופר ואמר לא קבלתי לדון ע"כ ולענ"ד זה אינו דכיון דלא יזכה אלא בשבוע' אין משביעין ע"ז דלא ה"ל כפירת ממון דמי יימר דמשתבע כמ"ש הפוסקים בסי' צ"א גבי חנוני על פנקסו ול"ד לס"א דהתם הדיין מחייבו ממון מיד ואע"פ שבלא"ה האי דינ' לית' אם נשבע חוץ לב"ד כנ"ל מ"מ יש נ"מ למי שטוען שהפך עליו השבוע' ליטול באופן שמועיל ההיפוך וחבירו כופר דא"צ לישבע ע"ז. שוב מצאתי ראיה ברורה לדברי בבעל העיטור שכתב ראובן הוצי' שטר כו' ע"ש בש"ך:
א סָעִיף א מי שקבל עליו כו'. כתב הב"ח סוף ס"ד וז"ל וכשיש שם קרוב וקבלו עליו דלא יוכל לחזור בו דוקא כשיודע שהוא קרוב אבל אם טען לא ידעתי שהוא קרוב נשבע היסת וחוזר עכ"ל (ועמ"ש לקמן) וע' בס' שער משפט סק"א שהביאו וביאר שם דאם הוא רגיל אצלו וטוען שלא ידע שהוא קרוב אינו נאמן וראיה מסי' ל"ו ס"ב וכשטוען שלא ידע שהוא פסול יש חילוק דאם הוא פסול דרבנן דבעי הכרזה בב"ד אינו נאמן לומר דלא ידע וכמ"ש הש"ך בסימן ע"א ס"ק ל"א דכל מילי דב"ד קלא אית ליה כו' אבל בפסול דלא בעי הכרזה נאמן (בשבועה) לומר דלא ידע שהוא פסול ע"ש היטב:
ב סָעִיף א שקיבל עליו. עש"ך סק"א ובתומים ונה"מ ועיין בתשו' שבו"י ח"א ר"ס קנ"ד:
ג סָעִיף א קרוב או פסול. כ' הכנה"ג אות ב' וז"ל אם גילה הקרוב דעתו ואמר שע"כ הוא מחוייב לעזרו ולתומכו לא מהני קבלתו הרא"ם ח"א סימן כ"ד עכ"ל והביאו גם כן הבה"ט של מהרמ"פ סק"א. ועיין בת' שבו"י ח"א סי' קס"ח באשה אחת שקודם מותה צוותה לבניה שאם יהיה ביניהם דברי ריב ידון להם פלוני אחר מקרוביה ונתנו על זה ת"כ ליד אותו פלוני ועכשיו אחד מהבנים אינו רוצה לדון לפניו וטוען שהוא עם הארץ וא"י לדון דין תורה ועכ"פ לא ידון ביחידי רק יצרף אותו לב"ד ועוד טוען שנתוודע לו שהוא אוהב יותר לא' מן האחין כו' והשיב כי זולת הת"כ מצד מצוה לקיים דברי המת אין כאן דלא אמרינן מלקד"ה אלא בנכסיו וירושתו ולא בשאר מילי ואפילו בנכסיו דוקא שנתן לשליש לשם כך כו' (עמ"ש בזה לקמן סי' רנ"ב ס"ב ס"ק א') אלא דמ"מ מצד החסד לפנים משורת הדין גם בשאר מילי ראוי לקיים דברי המת אך אין כופין על לפנים משוה"ד רק בדברים בעלמא כו' (עמ"ש לעיל סי' י"ב ס"ב ס"ח ו') אולם מצד הת"כ יש לכופו לדון לפני אותו פלוני ומה שטען שהוא ע"ה אינו טענה כלל כיון שידע זאת מתחלה אדעתא דהכי קבלו עליהם שידון לפי אומד דעתו ע' בי"ד סי' קל"ב סי"ח ואם רוצים שניהם בדין תורה ישאל הוא לב"ד וידון על פיהם כמבואר בתשו' מהר"א ששון סי' ר"ל כו' ומה שטען שאוהב יותר לא' מן האחין ג"כ אינו טענה דאף דאם קבלו עליהם בלא ת"כ מהני טענה כזו וכמ"ש הכנה"ג סי' ב' בשם ת' הרא"ם מ"מ בשבועה או ת"כ לא מהני. חדא דהא מבואר ביו"ד סי' ר"ל דכל נדר שיש בהתרתו נדנוד עבירה אין להתירו וכאן עכ"פ נדנוד עביר' יש כיון דלפנים משוה"ד מחוייבים לקיים מצות אמם ואיך יתירו שבועתו ועוד דהא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח סכ"א בד' שנשבעו יחד לעשות דבר א' הוי ע"ד רבים ואין לו התרה בלא דעתם וא"כ בנ"ד איך אפשר להתיר לא' מהם בלתי רצון ודעת שאר כל האחים ואחיות ע"כ פשוט בנ"ד אין היתר כלל עכ"ד ע"ש עוד ויובא לקמן סי' רנ"ב ס"ב:
ד סָעִיף א אבל אם קבלו בתרי. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל בפרישה משמע דדוקא בפירש שמקבל הדיין הפסול כבי תרי אבל בסתם ומכ"ש בפירש שמקבל הדיין הכשר כבי תרי י"ל דלא מיקרי תרתי לריעותא אף דמקבל עליו הדיין הפסול לדיין וגם הדיין הכשר שעמו כבי תרי מ"מ כיון דאין ב' הריעותא בדבר אחד מהני עכ"ל:
ה סָעִיף א תרתי לריעותא. עבה"ט מחלוקת הסמ"ע והש"ך בענין אם קבל עליו כשר א' במקום ג' דיינים כו'. ובהגה מהגאון מו"ה עוזר זלה"ה כתב דאשתמיט מהש"ך דברי תוס' והרא"ש דף ה' כו' וכן מבואר בש"ס דף ו' כו' ע"ש. וכבר הקדימו בהשגה זו על הש"ך בתשו' שבו"י ח"א סי' קנ"ד והוסיף שם על זה וכ' דאין סברא לחלק בין קבל עליו כשר במקום יחיד מומחה ובין קבל עליו בפירוש שיהא במקום שלשה דמאי שנא כו' ומסיק שם לדינא עיקר כהסמ"ע דאם קבל עליו כשר א' במקום ג' דיינים וגמר הדין א"י לחזור בו ע"ש. ועיין בס' בר"י אות ו' שהביא דברי שבו"י הנ"ל וכ' עליו וכמדומה דנעלם ממנו מ"ש הש"ך לקמן סי' כ"ה סקי"ב שכתב וז"ל משמע דבקבלה בעלמא סגי ואפילו למ"ד לעיל עי' כ"ב דבקבליה לחד כתלת יכול לחזור בו אפילו לאחר גמר דין וכן למ"ש התשו' מיימוני ומרדכי והמחבר שם בנודע שטעו יכול לחזור שאני הכא דלא שייך חזרה דבעל דבר כיון שכבר זכה בו שכנגדו ע"פ פסק שפסקו לו ולא שייך חזרה דבע"ד אלא כל זמן שהוא עדיין תחת ידו עכ"ל הש"ך ולפ"ז נדחו ראיות הרב שבו"י (ר"ל הראיה מהש"ס דף ו' בהא דדן את הדין דמוקי בקבלוהו ואינו מומחה דבאמת כוונת הש"ך אף דסובר אם קבלו עליהן חד במקום ג' תר"ל הוא ויכולין לחזור אף אחר גמ"ד היינו אם עדיין לא הוציא הנתבע המעות מתחת ידו אבל אם הוציא מת"י מודה הש"ך דא"י לחזור וא"כ הך מתני' דדן את הדין דקתני מה דעשה עשוי איירי דכבר הוציא הנתבע מתחת ידו מש"ה מה דעשה עשוי וכ"כ בס' דב"מ ע"ש עוד) וההיא דדף ה' אפשר דאיירי בקנו מידו וקבליה כדיניה קאמרי התוס' והרא"ש (איני מבין מה תיקן בזה סוף הקושיא במקומה דאי כדברי הש"ך ומנ"ל להתוס' והרא"ש דיחיד מומחה דן אפילו בכפיה דהא מצינו למימר דאיירי בדקבלוהו עלייהו והחילוק הוא דאינו מומחה יכולין לחזור אפילו אחר גמ"ד אא"כ קנו מידו ומומחה לא בעי קנין וסגי בקבלה לחוד וכן מבואר בתומים שהביא ג"כ הראיה מהתוס' הנ"ל על דרך זה אמנם בת' חתם סופר חח"מ סי' י"ח ובסי' דברי משפט כתבו ליישב הקושיא מהתוס' באופן אחר בטוב טעם עש"ה) ומיהו הרב שבו"י כ' שם להכריע כסמ"ע מטעם דליכא אלא חדא ריעותא דקבל שאינו מומחה כמומחה וצריך להתיישב בדבר עכ"ד ע"ש. ועיין בתומים שהביא ראיות לדעת הסמ"ע וכתב שדבריו נכונים ג"כ בסברא ע"ש ובס' קצה"ח הסכים ג"כ להסמ"ע (כדברי השבו"י הנ"ל) מטעם כיון דיחיד מומחה דן יחידי לא הוי רק חדא ריעות' דהוי כקיבל עליו יחיד הדיוט במקום יחיד מומחה והוסיף ביאור דאפילו אומר בשעת הקבלה שיהיה במקום ג' אין הדבר תלוי בלשון אלא בענין אם הוא תר"ל וזה שמחוסר רבים לא הוי ריעותא כיון דיחיד מומחה יכול לדון ע"ש ובנה"מ חולק עליו וכתב ולפע"ד ליתא דהא ודאי דחלוק דין יחיד מומחה מג' הדיוטות לענין שיהיה ההודאה בפניו הודאה ולקבל עדות ושלא להחליף הטענות כמבואר בסי' ג' וכיון שקבל עליו היחיד שיהא דינו כג' לכל הנז' הוי תר"ל וממילא בטל הקבלה מכל וכל גם בביאורים שלו אחר שהביא דברי הש"ך שחולק על הסמ"ע כתב דדוקא באם אמר הריני מקבל אותו כשלשה כיון דשלשה חלוק יחיד מומחה לענין קבלת עדות והודאה מש"ה הוי תר"ל אבל אם קיבל חד הדיוט כיחיד מומחה לא הוי רק חדא לריעותא ע"ש ובס' משובב נתיבות כתב ליישב ולהעמיד דבריו עש"ה ועיין בס' שער משפט שהסכים ג"כ לדינו של הסמ"ע ולא מטעמיה אלא דכיון דעיקר הטעם דבעינן ב"ד של שלשה משום ב"ד שקול דהיינו שאם יחלקו השנים יהיה אחד להכריע ביניהם ע' ברשב"א ור"ן ר"פ השולח כו' וא"כ בקיבל עליו חד דיין לדון לו ליכא רק חדא לריעותא דהא באמת שנים סגי ונקראים ב"ד רק דגלי קרא דבעינן ג' כדי שיהיה מכריע ביניהם וא"כ הכא שמקבל חד דיין לדון לפניו א"צ למכריע שהרי הוא אחד ואין שני לו ומי יחלוק עמו וא"כ לא הוי רק כקיבלו במקום שנים ולא הוי רק חד ריעותא דקיבל חד במקום שנים ומהני הקבלה כו' עש"ה וע' בתשו' ב"ש אחרון סי' ג' מענין זה. יעיין עוד בתומים שהעלה דאם קיבל שלשה קרובים לדיינים לא הוי תרתי לריעותא דפסול קורבא שם חד הוא וכמו בג' רועי בקר דשם פסול חד הוא ע"ש ובס' קצה"ח חולק עליו וכתב דהראיה מג' רועי בקר אינו מוכח כלל דהא קי"ל בחד דגמיר סגי כו' ואע"ג דאפשר לומר בקיבל ג' קרובים לדיינים כיון דעל כל חד וחד ליכא אלא שם פסול קורבה וכיון דיכול לקבל חד קרוב במקום כשר ה"ה השני וה"ה השלישי מהני הקבלה הא ליתא דמ"מ בהצטרפות כל השלשה נתהוו פסולין הרבה והוי תר"ל ועוד דכיון דעיקר הטעם דלא מהני קבלה בתר"ל משום דהוי כמו גוזמא לקבל תרתי לריעותא וכמ"ש הרמב"ן ולהכי לא גמר ומקני וא"כ בקיבל עליו שלשה קרובים אין לך גוזמא יותר מזה ואפי' לפמ"ש הסמ"ע דיחיד במקום שלשה לא הוי אלא שם פסול חד היינו דוקא יחיד במקום רבים אבל ב"ד כולה של קרובים כיון דכל חד פסול הוא והוי תלתא לריעותא ואין לי גוזמא יותר מזה וזה ברור עכ"ל. ובנה"מ השיג עליו וכתב דמ"ש לסתור ראיית התומים מג' רועי בקר דשא"ה דליכא רק חד ריעותא דהא בחד דגמיר סגי לא דק דרועה פסול מטעם רועה ע"ש (ובס' משובב נתיבות כתב להעמיד דבריו אולם ע' בס' בר"י מבואר ביטול דבריו וע' בס' דברי חיים ה' דיינים סי' ה') . גם בס' שער משפט דעתו כהתומים הנ"ל ועדיפא מיניה קאמר דאף הש"ך מודה בזה דלא הוי תר"ל שכתב וז"ל אמנם בקיבל עליו שני עדים או ג' דיינים פסולים מחמת קורבה אי גזלנותא נראה דאף לשיטת הש"ך לא הוי תר"ל כיון דאין בהם אלא שם פסול אחד לא הוי גוזמא כלל אף דממתני' דקתני נאמנין עלי ג' רועי בקר דלרבנן א"י לחזור אין להביא ראיה כיון דסגי בחד דגמיר בינייהו כמבואר בסי' ג' א"כ לא הוי רק חד ריעותא דמקבל א' מהן כגמיר מ"מ אכתי תקשי לשיטת הרמ"ה שהביא הטור בסי' ג' דס"ל דבעינן תלתא גמירי ובסי' זה הביא הטור בשמו דבתר"ל לא מהני קבלה א"כ תקשה מתניתין דג' רועי בקר הוי תר"ל ועוד בש"ס דף כ"ה שקיל וטרי דמתני' דנקט ג' רועי בקר מיירי לענין עדות ומשום דרועה פסול לעדות וא"כ תקשה דהוי תר"ל דמקבל שני פסולים לעדים א"ו דזה לא חשיב תר"ל וכן מוכח מדברי הרב בהגה דכאן הסכים דבתר"ל לא מהני קבלה ובסי' כ"ח סכ"ד בהגה כ' דאם קבלו עליהם הבע"ד לקבל העדות בלילה מקבלין אף לכתחלה ומשמע דא"י לחזור בהן ואמאי הרי התם שני העדים פסולין כיון שאין מקבלין עדים בלילה הוי כעד מפי עד והוי תר"ל וכ"כ הב"י בר"ס ל"ג בפשיטות בשם הרשב"א דאם קבל עליו שני נוגעים בעדות והעידו בב"ד א"י לחזור בו א"ו דבכה"ג לא הוי תרתי לריעותא עכ"ל. שוב ראיתי שדין זה כבר הזכירו הכנה"ג בהגה"ט אות י"ח שכ' וז"ל קבל עליו יחיד מומחה קרוב לדין לא הוי תר"ל כיון דיחיד מומחה דן את האדם בע"כ הר"ם מינץ סי' צ"ד ויראה דכ"ש שנים פסולי' במקום כשרים עכ"ל ובספר בר"י אות ה' תמה עליו דלאו כ"ש הוא כו' וכ' אמנם הדין דין אמת כמ"ש הרב כנה"ג ומשנתינו הוא זו נאמנים עלי שלשה רועי בקר והרי הני תלתא רועים פסולי לדון דלא גמירי וסברי כלל וכמ"ש הרמב"ן בליקוטיו פ' זה בורר כו' ואפי' לדעת הרא"ש דמייתי הטור בסי' ג' דבחד דגמיר סגי היינו משום דהך דגמיר מסבר להנהו תרי וסברי ונמצא דנגמר הדין ע"פ שלשתן וכ"כ הר"ן בחידושיו ריש סנה' דאי איכא חד דגמיר בעינן הנך תרי דליסברו להו וסברי דאי לא כמאן דליתנהו דמי כו' וא"כ בהא דרועי בקר כיון דלית בינייהו אפי' חד דגמיר איכא תלתא ריעותא דשלשתן לא גמירי ולא סבירי א"ו דכיון דבכל חד ליכא אלא חד ריעותא מהני הקבלה ואחר גמ"ד לא מצי מהדר וכמ"ש הכנה"ג כו' וכן נראה מהמרדכי שהביא תשו' מהר"ם דאם קיבל שני עדים נוגעים בעדותן והעידו לא מצי הדר כו' עכ"ד ע"ש עוד. וע' בתשו' חתם סופר חח"מ סי' י"ח שהאריך בענין הפלוגתא שבין הסמ"ע והש"ך הנ"ל וכ' שם דמ"ש התומים ראיה לדעת הסמ"ע דתר"ל משם א' לא מיקרי תרתי לריעותא מקושיית תוס' סנהד' דף ה' לא נ"ל שום הוכחה כו' אך הראיה שכ' התומים מתשו' הרא"ש כלל נ"ו סי' א' הוא ברור ואמת כו' וגם מדברי הר"ן בחידושיו ר"פ ז"ב משמע כהסמ"ע דתר"ל משם א' לא הוי אלא כחדא לריעותא ומבואר מדבריו דאם קיבל שלשה פסולי' כשלשה כשרי' אם הובררו בבת אחת הוי רק חדא לריעותא אבל אם הובררו בזה אחר זה הוי כשני שמות וכו' שם בנדון השאלה בשנים שנתעצמו בדין ובררו להם ג' דיינים בזא"ז ושנים מהם קרובים וקבלום עליהם ואחר גמר דין חוזר בו המוחזק ומסיק פשוט דהמוחזק יכול לחזור בו ע"ש וע"ש עוד שכ' דבר חדש דז"ל דגם לדעת הפוסק דתר"ל יכול לחזור בו דוקא ריעותא דקרוב או אשה וקטן אבל ריעותא דעוברי עבירה כגון רועים וכדומה דאינו פסול בגופו ובידו לקבל דברי חבירות ולחזור בו ויתכשר אפילו אותו הדין עצמו לא חשיב תר"ל כו' עש"ה וע' בנ"צ מ"ש בזה. וע' בתשו' רע"ק איגר ס"ס קע"ז שכתב בפשיטות דאם קיבל עליו עד שיש בו ב' פסולים כגון אם אביו גזלן (וקבלו לעד) לא מקרי תר"ל דמה לי שהעד פסול מטעם א' או מטעם ב' פסולים ע"ש. אולם באו"ת סק"ו ב' בפשיטות להיפך שכתב שם דאם הכשיר אשה קרובה לעד א' נראה דהוי ג"כ תר"ל. דפסול אשה לא כפסול של קרוב דזה כשר לכ"ע וזו פסולה ע"ש והביאו ג"כ בנה"מ וכתב דלפ"ז אם קיבל עליו קרוב שהוא פסול גם כן הוי תר"ל ע"ש ובס' בר"י אות ז' נסתפק בדין זה דאפשר הא דאמרינן דבתרתי לריעות' לא מהני קבלה היינו קרוב דקבליה בתרי דבעי שני קבלות אחת להכשירו לאחד דהוא קרוב והשנית לקבלו כשנים אבל בנ"ד דמשום היותו קרוב לחוד לא חזי ליה אלא דיש בו איסור מוסיף דלא חזי נמי לעלמא דהוא פסול או דלא גמיר ולזה אינו צריך אלא קבלה אחת שמקבלו כאילו הוא כשר י"ל דמהני וכ' דלכאורה יש להוכיח מדברי הרשב"ם בב"ב קכ"ח ע"א בד"ה שלשה רועי בקר במ"ש ורועי צאן לא נקט משום דרשעים נינהו כו' דס"ל דאם הוא פסול ולא גמיר הוי תרתי לריעות' וא"כ ה"ה קרוב והוא פסול או קרוב והוא לא גמיר הוי תר"ל. אך הנ"י שם שכתב דרועי בקר פסולין לכ"ע דסתמא גזלנין נינהו כו' מבואר דס"ל דבכה"ג לא חשיב תר"ל כיון דבקבלה אחת סגי כו' עש"ב. והנה לפ"ד האו"ת הנז' שכתב דאם הכשיר אשה קרובה לעד א' הוי תר"ל משום דפסול של אשה לא נפסל של קרוב כו' משמע קצת דאם קיבל עליו אשה שהיא פסולה מחמת עבירה לא הוי תר"ל בזה הוי כשם חד ולפ"ז אפשר לדחות הראיה מדברי הנ"י שכתב הבר"י הנ"ל ומוכח מדבריו דפסול ולא גמיר לא חשיב תר"ל וה"ה קרוב ולא גמיר או קרוב והוא פסול כו' ולפי הנ"ל אפשר לחלק וצ"ע:
ו סָעִיף א אם קנו מידו על זה. כ' דנה"ג בהגה"ט אות ו' וז"ל הא דאם קנו מידו א"י לחזור בו דוקא כשלקח הקנין או נשבע אדעתא שהוא קרוב ויודע שהוא פסול לעדות אבל אם לא היה יודע שהוא פסול לעדות אפילו נשבע קנין אין כאן שבועה אין כאן מהר"י אדרבי סי' קצ"ג עכ"ל והביאו ג"כ באו"ת ובנה"מ בשינוי לשון קצת ומשמע לכאורה דמהימן לומר שלא היה יודע שהוא פסול וא"צ שבועה על זה וצ"ע ממ"ש הב"ח הובא לעיל ס"ק א' דאם טען לא ידעתי שהוא קרוב נשבע היסת ויש לחלק וע' בנה"מ סק"ד:
ז סָעִיף א נתבאר. עבה"ט וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קנ"ד דנראה לו עיקר כהסמ"ע דכל שאמרו דרך פסק דין איש פלוני אתה זכאי ואתה חייב הוי גמ"ד כמו צא תן לו וכ' שם לבאר טעם החילוק בין לשון חייב אתה ליתן דלא הוי ג"ד ובין איש פלוני אתה זכאי ואתה חייב דהוי גמ"ד משום דכל שאו' לאחד לבד שלא בפני חבירו חייב אתה ליתן לו נראה שעדיין הדבר מסופק לו דליכא זילותא אם יחזור אח"כ ויפטור אותו כיון שלא זיכה עדיין לחבירו בפניו משא"כ אם אמר צא תן לו אפילו שהוא שלא בפני חבירו כבר פסק למילתא אבל כשאמר איש פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב נראה ששני הבעלי דינים עומדין לפניו ולכן הוצרך לומר איש פלוני כו' ואיש פלוני כו' כדי לידע מי מהם חייב או זכאי הוי ג"ד דודאי הוי זילותא גדול אם יחייב אח"כ מי שזיכה תחלה אלא ודאי שברור לו הדין ולכך הוי גמר דין ע"ש:
ח סָעִיף א נגמר הדין כו'. ע' באר הגולה דבתשובת הרא"ש מסיים אפילו נתרצו שניהם וכתב הב"י הטעם משום כבוד הדיין ועש"ך סק"ח עד ולי נראה דהרא"ש מיירי היכא שחב לאחרים בחזירתם כו' וכן תירץ במל"מ פ"ז מה"ס ע"כ (וע' בתומים מ"ש בזה) ועיין בספר בר"י אות ט' שכ' דכן תירץ ג"כ בתשובת מהריב"ל ח"ג סימן ל"ב ועיין בתשובת בית יעקב סימן י"ח:
ט סָעִיף א ואם כופר כו' ישבע. עסמ"ע וש"ך. ועיין בנה"מ שכתב דדוקא אחר שנגמר הדין ונתחייב ממון (ר"ל לאפוקי אם לא נתחייב רק שבועה עסמ"ע לקמן סימן פ"ז סכ"ה) אבל אם עדיין לא נגמר הפסק רק שזה טוען שקנו מידו על דיין זה והוא כופר לא מקרי כפירת ממון ע"ש וכן מבואר בתשובת חות יאיר סימן ה' ושם הוסיף עוד דאפילו כבר נגמר הדין דוקא באם נתחייב הנתבע והוא טוען שלא קיבלו והכי משמע המשך דברי הטור דבכה"ג מיירי משא"כ באם נפטר הנתבע והתובע רוצה לחזור ולתובעו וטוען שלא קיבלו פטור התובע אף משבועת היסת דלא שייך ביה חיוב ממון אם יודה. ושוב כתב דבזה יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר כיון דדעת התובע לתבעו בממון ולדעת הנתבע כבר נפטר ה"ל כפירת דררא דממונא במה שאינו יודה תובע יפטר נתבע וראיה ממ"ש בש"ע ס"ס ט"ז דהטוען על חבירו טענת ודאי שטר שבידך זכות יש לי בו דחייב הנתבע הזה ש"ה שמעינן דאע"ג דאילו יודה לא מתחייב דבר דאין לו עסק בממון כלל מ"מ הואיל שיש בזה טובה והנחת ממון לחבירו חייב ש"ה. ולפ"ז צ"ל דמ"ש (בסימן פ"ז סכ"ה) אילו יודה לא היה מתחייב ממון לאו דוקא רק שלא יהיה שום צד הנאת ממון לחבירו כמו תבעו שאמר ליתן לו דמייתי שם כו' ע"ש מיהו נראה לענ"ד דלא הוצרך הרב חו"י לכתוב זה רק לפי מה שפלפל שם לדחות דברי הסמ"ע והש"ך במה דס"ל דאם באו לדון הוי כאילו קבלו עלייהו אבל לפ"מ שנראה מסקנת דבריו שם (הובא לעיל סימן ה' ס"ב ס"ק ו' שמסכים עם הש"ך בבא מעצמו בלי שליח ב"ד ודאי הוי כקבלוה כו') לא משכחת כלל דין זה שיטעון התובע שלא קיבלו ודו"ק:
י סָעִיף ג אלא הריני משלם. עבה"ט מ"ש אבל הש"ך השיג כו' עד וכן המנהג כדברי כו' וע' בספר עטרת צבי שהעיד דהמנהג דלא כהש"ך רק דאינו יכול להפך אחר כך וכך כ' משמו בספר משנת דר' אליעזר עיין שם. אכן בתומים ובנה"מ כתבו דהמנהג כהש"ך ע"ש וכ' עוד בנה"מ אך זה דוקא בשבועה דרבנן אבל בשבועה דאוריית' שמן הדין א"י להפכה ואמר השבע וטול וקיבל עליו ואמר אני נשבע א"י לחזור בו אבל במלוה בשטר שהפך השבועה על הנתבע שבועת היסת וקיבל עליו יכול לחזור ולהפך על התובע אף אחר שיצא מב"ד כיון דהפך ע"כ היה בענין שאומר הריני כמלוה על פה והשבע היסת ובשעת קבלה קיבל השבועה על עצמו כתביעת בע"פ הוי כאומר אקיים הדין מש"ה יכול להפכה ע"ש:
יא סָעִיף ג ויש חולקין. עי' בתשו' בית שמואל אחרון סימן ח' מ"ש בזה:
א סָעִיף א קרוב. אבא כו':
ב סָעִיף א פסול. שלשה רועי בקר ושם כ"ו ב' אחד רועה כו' ובגמ' שם קבל קרוב או פסול כו':
ג סָעִיף א בין להיותו כו'. שם כ"ה ב' מאי לאו לעדות לא לדינא כו':
ד סָעִיף א בין להיותו עד. שם כ"ג מאי קמ"ל כו' צריכא כו':
ה סָעִיף א (ליקוט) וי"ח כו' אבל אם כו'. רי"ף וראייתו מהא דשבועות פ' הדיינים ההוא דא"ל לחבריה את מהימנת עלי כבי תרי וע"כ בקנין איירי אף שאחר גמר דין הוא כמו בעדים שעשאו עד מ"מ יכול לחזור אפי' בסתם נאמנות דתרתי לריעותא היא שהאמין לבע"ד עצמו והאמינו כשני עדים שא"י לשבע נגדו אלא נגד שני עדים לא האמינו אבל נגד עצמו כב' עדים האמינו וז"ש בסי' ע"א ס"ב הא דמהני כו' אפי' בסתם נאמנות דלא כש"ך שסובר הא דאוקים הרי"ף בקנין מכח קושיא דהכא דוקא וליתא כנ"ל (ע"כ):
ו סָעִיף א אבל אם קנו. כ"כ הרי"ף והוכיח משבועות מ"ב א' מתימנת לי כבי תרי וע"ל סי' ע"א ס"ב:
ז סָעִיף א ולענין עדות. מרדכי בשם התוספת' וע"ש: (ליקוט) ולענין עדות כו'. כמ"ש בשבועות ל"ב עדים כגמר דין דמי וכמ"ש בפ' י"נ ונשבע א"י לחזור ומה גמר דין שם אלא ?ל"ד שאין אחריו עוד הוא כגמר דין בדייני' שאמרו איש פ' כו' שאין אחריו עוד (ע"כ):
ח סָעִיף א והוא שלא. שם ו' הב"ע דקיבלוה כו' דא"ל דיינת לן כו' וגטין י"ד א' קנין בטעות כו':
ט סָעִיף א (ליקוט) מיהו כו'. שידוע שאין פוסקין דין ברור והוי כקיבלו בין לדין בין לטעות בסי' כ"ה (ע"כ):
י סָעִיף א (ליקוט) כי כן כו'. והוי כקיבלם בין לדין בין לטעות וכן א"צ קנין כמ"ש בס"ס קס"ג. ועש"ך (ע"כ):
יא סָעִיף א (ליקוט) שלא יוכל כו'. אף בלא קנין כמ"ש בס"ס קס"ג (ע"כ):
יב סָעִיף א (ליקוט) ישבע כו'. דהוי כפירת ממון (ע"כ):
יג סָעִיף א (ליקוט) אפי' אם כו'. דהא הדיין פסול וקרוב הוא (ע"כ):
יד סָעִיף א רבים שהמחום. שם כג א' וכנ"ל:
טו סָעִיף ב (ליקוט) אבל אם קבל כו'. דמתנה על מ"ש בתורה כמ"ש גטין פ"ח ב' לפניהם כו' (ע"כ):
טז סָעִיף ב אבל אם כבר כו'. מטעם מחילה וכמ"ש בב"י ס"ו ומודינא דאי כו':
יז סָעִיף ג מי כו' והפטר. ואתן. אם קנו. כנ"ל:
יח סָעִיף ג (ליקוט) א"ל השבע לי כו'. ב"ב קכ"ח א' הא קמ"ל כו' (ע"כ): (ליקוט) וא"ל השבע כו' או כו'. שם איתיביה כו' היה חייב כו' מאי לאו כו'. לא כו' וכן בקנין כמש"ש אין לאחר כו' ועוד דהא מדמי להדדי (ע"כ):
יט סָעִיף ג נגמר הדין ונשבע. ב"ב קכ"ח א' ונשבע כו' וע"ש תוס' ד"ה ה"ג כו' ובסנה' שם ושבועות לט בתוס':
כ סָעִיף ג וה"ה למי שנתחייב. שם בב"ב דנשבעין על עבדים היסת:
כא סָעִיף ג מי שמחוייב. עתוס' שם ובשבועות שם וצ"ע: (ליקוט) מי שמחוייב כו'. כמ"ש בר"פ הדיינים פוטרין אותו וכפרש"י שלא יוכל לחזור (ע"כ):
כב סָעִיף ג (ליקוט) וי"ח. ופוטרין אותו שמתוך כך יבוש מלחזור בו וראיה מדאמר בב"ב שם ונשבע א"י לחזור וברפ"ג דב"מ אמ' הריני נשבע ואמר איני נשבע כו' אבל יש ספרים דגר' נשבע וא"י לחזור וההוא דב"מ אע"פ שא"י לחזור כיון דבעי אטרוחי לב"ד כמש"ש ל"ט א' לא מקני כפילא ומשם לכאורה ראיה להיפך מדאמר א"ד דחויה קמדחי ואם איתא אמאי אית לן למימ' דחויי ועי"ל דמיירי חוץ לב"ד או שלא יצא מב"ד עדיין אבל זה א"א שהרי אמרו שם אמר הריני משלם וצ"ע על הרב שלא כ' דעת החולקין על הש"ע שכתב עד כו' ונשבע וגם ה"ל דעת החולקין (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.