א מִי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁאִם לֹא יָבֹא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְיִשָּׁבַע יִהְיֶה חֲבֵרוֹ נֶאֱמָן בְּטַעֲנוֹתָיו וְיִטֹּל כָּל מַה שֶּׁטָּעַן בְּלֹא שְׁבוּעָה, אוֹ שֶׁאִם לֹא יָבֹא בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְיִשָּׁבַע וְיִטֹּל אִבֵּד זְכוּתוֹ וְאֵין לוֹ כְּלוּם וְיִפָּטֵר חֲבֵרוֹ, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא בָּא, נִתְקַיְּמוּ הַתְּנָאִים וְאִבֵּד זְכוּתוֹ מִיָּד, וְאֵין נוֹתְנִים לוֹ זְמַן יוֹתֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּסִי' י"ט בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְאִם הֵבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה אָנוּס בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִקִּנְיָן זֶה, וְיִשָּׁבַע כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ חֲבֵרוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכָל זֶה כְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, אֲבָל בְּלָאו הָכִי, לֹא, דְּהָוֵי אַסְמַכְתָּא. (מָרְדְּכַי רֵישׁ סַנְהֶדְרִין וּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתצ"ט) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר"ז.
א סָעִיף א ואין נותנים לו זמן יותר. פי' לענין שלא יאבד זכותו אלא אבד זכותו מיד ונתחייב מיד בכל מה שחייב עצמו חבל אם תובע זמן לפרוע מה שחייב נותנין לו כדלקמן סי' ק' וכן הוא בתשו' רשב"א סי' תתקל"ג בהדיא ומסיים בה כאותה ששנינו בפ' גט פשוט מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ואמר אם לא אתן לו מכאן ועד יום פלוני החזר לו את שטרו והגיע זמן ולא נתן יחזיר לו את שטרו בזה נותנים לו זמן ל' יום כזמן שנותנים לכל מי שיתחייב בב"ד לפרוע לבעל חובו ע"כ ועיין עוד שם כי הב"י מביא תשובת רשב"א בקצרה ובתשובה (דפוס) שם מבואר הדבר על נכון ע"ש:
ב סָעִיף א שהיה אנוס כו'. ע"ל סי' נ"ה סעיף א' מ"ש בזה:
ג סָעִיף א הרי זה פטור מקנין. עיין בבית חדש שדחק ליישב הירוש' דקידושין להרמב"ם והמחבר ולפי ע"ד בחנם דחק דש"ס ערוכה (בש"ס דילן) פרק ד' דנדרים דף כ"ז ע"א וע"ב כהרמב"ם בההוא גברא דאתפיס זכותי' ואמר אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין לבטליה זכותיה כו' ומסיק דלא בטלין זכותיה משום דאונסא פטור בממון אע"ג דקנו מיניה בבית דין חשוב וכן מוסכם מכל הפוסקים וכדלקמן סי' נ"ה גם על הב"י וכ"מ קשה שמשמע ממנו שהרמב"ם הוציא כן מהירו' וליתא אלא כמ"ש גם על הסמ"ג והגהות מיימוני יש לדקדק כן ומכל שכן לפי מה שהגיה הב"ח בסמ"ג "אכן במקום "וכן ראיתי בירושלמי כו' דמייתי הסמ"ג הירושלמי נגד דעת הרמב"ם קשה הרי ש"ס ערוכה בנדרים כהרמב"ם (ויש שהיו רוצים להגיה בירושלמי אונסא כמאן דלא עב"ר ברי"ש במקום עב"ד בדל"ת וכן הוא בב"י וליתא אלא אדרבא בב"י ט"ס הוא שבסמ"ג והגהות מיימוני וכ"מ הוא בדל"ת וכן הוא בהר"ן ובירושלמי בקידושין פרק האומר ובגיטין פרק מי שאחזו וכן הוא בחדושי הרשב"א פרק מי שאחזו וז"ל ר' יוחנן אמר אונסא כמה דלא עבד כלומר דאין טענת אונס וריש לקיש אמר אונסא כמה דעבד כלומר דיש טענת אונס עכ"ל וכן מוכח עוד להדיא בירוש' שם דקאמר התם רבי יוחנן מפקיד לבניה דליהוין עבדין כריש לקיש דלמא איכא דסבר כר"ל ובאין לידי ממזרו' אלמא דלרבי יוחנן אינה מקודשת ע"ש) וא"כ אפי' לא יסבור הירושלמי כן אין ממנו קושיא על הרמב"ם כיון שבש"ס דילן מבואר להדיא כהרמב"ם ועוד נ"ל ברור דגם הירושלמי סובר כש"ס דילן ואין ענין דינו של הירושלמי לכאן כלל דבירושלמי מיירי להדיא שאמר לה מקדש אני לך ע"מ מכניסיך ליום פלן ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי כלום ואירע לו אונסא ר"י אומר אונסא כמאן דלא עבד. וה"נ דס"ל לר"י דהיכא דאדם מחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא היה חייב על תנאי וארעו אונס לזה שחייב עצמו שלא קיים התנאי פטור והרי הדבר כמו שהיה מקדם דאונס רחמנא פטריה אבל מי שחייב עצמו נגד חברו בדבר שלא היה חייב ע"מ שיעשה לו חברו איזה ענין ליום פלוני וארעו אונס לחבירו אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן ומה לו בזה שארעו לחברו אונס הרי לא קבל על עצמו חיוב זה אלא על התנאי זה וכיון שלא קיים חברו התנאי אף שהוא מחמת אונס למה יתחייב הוא ונראה שלזה כוון הר"ן בקדושין פרק האומר שכ' דטעמא דר' יוחנן דלא דמו קדושין לגירושין דהתם אין הדבר תלוי אלא בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על התנאי ברצון אבל באונס לא אבל הכא שהאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה הרי אינה מסכמת בקידושין אא"כ יקיים תנאו אבל כל שלא נתקיים אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקידושין עכ"ל ודלא כהב"ח שלא הבין דברי הר"ן כן ולכן כתב דברישא היכא שהתובע שואל השבועה מהנתבע כו' דמי לקידושין ולכן דחק עצמו ליישב דשאני קידושין דאל"כ תהיה עגונה כו' אלא כוונת הר"ן כמו שכתבתי וא"כ גם כשהתובע שואל השבועה מהנתבע לא דמיא כלל לקידושין מה"ט וזה ברור ודו"ק: ועיין מה שכתבתי בספרי נקודות הכסף ביורה דעה סוף סי' רל"ו דדוקא אם פירש מתחלה התנאי כן בשעת המעשה שע"מ כן הוא עושה כן אבל אם מתחל' נעשה הדבר בסתם ואח"כ נעשו תנאים אחרים ביניהם אז דוקא כשהתנאים הם דבר שגוף המעשה תלוי בו הוא דפטור זה שכנגדו אפילו העיכוב של חברו הוא מחמת האונס ואם אין העיקר תלוי בו חייב ולכן בקידושין שבזמן הזה שמתחלה נעשה השידוך בסתם ואח"כ נותנים תנאים כגון שזמן הנשואין יהיה ליום פלוני וכותבים כך בקשרי התנאים ולא נתפרש שהשידוך נעשה ע"מ כן אע"פ שאח"כ א' מהם עבר הזמן חברו מחוייב לקיים השידוך כיון שעבר מחמת האונס ואין עיקר הזיווג תלוי בזמן וכן מחלק בספר טורי זהב שם והוא מוכרח בתשובת מהרי"ו סי' קל"ז ובדברי הר"ב בהג"ה שם אבל כל שמתחלה נעשה ע"מ כן אפי' אין עיקר המעשה תלוי בזה פטור חברו שכנגדו אע"פ שהעיכוב היה מחמת אונס וכדמוכח מן הירושלמי הנ"ל שהבאתי ודלא כבעל טורי זהב שם שמשמע מדבריו שאין חילוק בזה ועוד השגתי עליו שם באריכות על שאר דבריו ע"ש ודו"ק:
ד סָעִיף א וישבע כשיתבענו חברו כו'. וה"ה בדין השני יכול לבוא אח"כ וישבע ויטול וכ"כ בסמ"ע בתחלה ולא כמ"ש בסמ"ע אח"כ די"ל דלענין לישבע וליטול לא אמרינן הכי דליתא אלא כמ"ש ונכלל במ"ש וכן כל כיוצא בזה וכן דעת הב"ח ועיקר.
ה סָעִיף א וכל זה כשקנו מידו כו' כתב בסמ"ע דבדין הראשון בעינן קנו מידו בב"ד חשוב ובמעכשיו כדלקמן סימן ר"ז רק דלא בעינן מתפיס זכותיה והב"ח חלק עליו דהכא כיון שאין כאן הפקעת ממון בבירור סגי בקנין לחוד ע"ש ובעיר שושן כתב כהסמ"ע דקנו מיניה בב"ד חשוב ומשמע מדבריו דגם בדין השני צריך קנין בב"ד חשוב שהרי כ' כן בסוף על כל הסי' וכן ב"י לקמן סי' ר"ז דף רצ"ו סוף ע"א קודם ד"ה ומ"ש רבינו ונקרא בית דין חשוב כו' כתב דהרמב"ם סמך אהיכא שהזכיר דיני אסמכתא ומיירי שקנו מידו בבית דין חשוב והתפיס זכותיה גם כן ומיהו בסיפא כיון שהלה תפוס אבד זכותו בכל ענין עכ"ל ועיין מ"ש בסי' ר"ז:
א סָעִיף א שאם לא יבא כו' זו ואצ"ל זו היא דאם יכול לאפקועי ממון בקנין זה מכ"ש שיפטר חבירו עי"ז אלא משום סיפא דאונס נקט דה"ל לא זו אף זו אי נמי משום דקנייניהן אינן שוין דבקמייתא צריך קנין בב"ד חשוב ובתניינא אין צריך בב"ד חשוב וכמו שאכתוב בסמוך מ"ה הוצרך לכתוב תרווייהו כל חד כדינו:
ב סָעִיף א ואבד זכותו. אתרווייהו קאי אקמייתא שצריך ליתן לחבירו ואתניינא שחבירו נפטר:
ג סָעִיף א ואין נותנין לו כו' ושם בתשוב' כ' דין זה אשטרות שהתנה בפני ב"ד שאם לא ישלם ליום פלוני שיתנו השטרות לכשנגדו ועבר היום ולא בא ופסק דיתנו השטרות מיד ועיין מ"ש בר"ס כ':
ד סָעִיף א הרי זה פטור מקנין זה פי' והוה ליה כאלו לא קנה בקנין מעולה ואפי' עבר ממנו האונס ולא בא מיד יבא כשירצה וישבע ועפ"ר שהבאתי ראיה לזה:
ה סָעִיף א וישבע כשיתבענו חבירו ה"מ למכתב רבותא דיכול לבא אח"כ לישבע וליטול אלא דכתבו במאי דפתח תחלה ועפ"ר שכתבתי עוד די"ל דס"ל להרמב"ם והטור דדוקא לענין לישבע ולמפטר ה"ל כאלו לא קנו מידו אף שכבר עבר האונס ולא בא משא"כ לענין לישבע וליטול. ע"ש וצ"ע לדינא:
ו סָעִיף א וכל זה כשקנו מידו עד"ר שכתבתי שברישא שיש בו אפקועי ממונ' שיטול חברו בעינן שיקנה ע"ז בקנין בב"ד חשוב ובמעכשיו לדעת הרמב"ם וכמ"ש לקמן בסי' ר"ז ומיהו מתפיס זכותיה לא בעינן כאן כיון שאין כאן אפקועי ממונא בבירור דיכול להיות דאף אם היה כאן לא היה נשבע מפני שיודע שהדין עם זה שכנגדו ובסיפא שאם לא יבא יפטר חבירו אפי' קנין בבית דין חשוב א"צ אלא קנין לחוד כמ"ש בהג"ה ועד"ר שהבאתי ראיה לזה:
א סָעִיף א שהי' אנוס. עיין ש"ך מ"ש בדברי הירושלמי בפלוגתא דר' יוחנן סבר אונסא כמה דלא עבר ור"ל סבר אונסא כמה דעביד. ומפרש לה משום דר"י סבר נהי דאונס רחמנא פטרי' אבל אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן וכין שהאשה לא הי' דעתה להחקדש אלא ע"מ שיכנסה ביום פ' והוא לא נסב לה ביום פ' אף ע"ג דהי' אנוס מכל מקום אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן כיון שלא נתקיים התנאי שהתנה האשה וכ"כ בר"ן פ' האיש מקדש ע"ש. ואיכא למידק לריש לקיש דס"ל אונס רחמנ' חייבי' וכמאן דעבד מהא דתנן פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני מת האב או הבן אינו גט ועיין שם ואמאי אינו גט הרי ה"ל אונס וכמה דעבד ואפילו לרשב"ג דאמר התם במשנה כל עכב' שאינה הימנה הרי זה גט היינו מטעמא אחריני משום דאמרינן דבעל להרווחה קא מכוין ושמוש והנקה כל זמן שצריך קאמר. שוב מצאתי בירושלמי בפלוגתא דר"י ור"ל באונסא כמאן דעבד תלי לה בפלוגתא דרשב"ג ות"ק ועיין שם ומשמע דס"ל דטעמא דרשב"ג משום דאונסא כמה דעבד ומש"ס דילן משמע טעמא דרשב"ג משום דלרווחא דידי' קא מכרן ואפשר דש"ס דילן אליבי' דר' יוחנן קאמר דהוא סובר דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן אבל לריש לקיש צריך לומר טעמא דרשב"ג משום אונסא כמה דעבד דאם לא כן הוי ר"ל דלא כת"ק ודלא כרשב"ג ובני המופלא כמר זאב וואלף ש"ן הקש' מהא דתנן ס"פ התקבל כלכם חתומו מת א' מהם הגט בטל ועיין שם ובפ"ב דגיטין דף י"ח איפלגי ר"י ור"ל וסובר ר' יוחנן דשנים משום עדים ואינך משום תנאי ואם כן כיון דמת א' מהם נימא אונסא כמה דעבד. מיהו לפי גירסא שגור' בש"ך דסובר ר' יוחנן אונסא כמה דלא עבר ור"ל סובר אונסא כמה דעבד אם כן ר"ל לשטתו דסובר בפ"ב דגיטין בכלכם חתומו דכולהו משום עדים ולהכי מת א' מהם בטל הגט ור"י לשטתו דס"ל אונסא כמה דלא עבד. ומזה מוכח דגירסא זו עיקר אבל אי נימא כגירסא דעבר בריש אם כן ס"ל לר' יוחנן אונסא כמה דלא עבר ונתקיים התנאי ע"י אונס אם כן חיקשי לי' מחני' דס"פ החקבל כיון דס"ל לר' יוחנן דשנים משום עדים ואינך משום תנאי: ועיין בתשובת צ"צ סו' ל"ט בראובן שנתקשר נגד שמעון באם שמעון ישלח לידו בר"ח ניסן קנין סודר להשיא את בתו אליו ע"פ פרטי תנאים המדוברים ביניהם שמחויב הוא לישאנה בחופה וקידושין כו' ואם יעבור ולא ישאנה ישלם לשמעון מאה זוז כו' והתנה בתנאי גמור המועיל ע"פ הדין שיקיי' תנאו דוקא לזמן הנ"ל ואם לא יקיים תנאו לזמן הנ"ל אזי אין עליו שום חיוב כו' ושמעון שלח שליח אלא שנתעכב בדרך מחמת האונס מים שנחרבו וכו' ועיין שם שכתב דיראה דראובן פטור כיון שהגיע הזמן ולא בא לידו קניינו של שמעון כאשר התנה אף על גב דטענת אונס מהני היינו דוקא לענין שאם הנאנס הי' מתחייב עצמו בשום דבר אבל לענין שיחחייב ודאי דלא מהני אונסו של זה לחייב אח חבירו וכו'. אבל מכל מקום נראה אם עדיין לא נתקשר ראובן עם אחרח צריך ראובן לישא את בת שמעון או ליתן לו מאה זוז אם שמעון מברר שהי' אנום דאונס מהני ולא אבד זכותו ואף על גב דמשמע מדברי הרב מ"ו ב"ח דגבי קידושין היכא דלא נתקיים התנאי אפילו ע"י אונס נחבטל הקידושין אפילו היכא דעדיין לא נחקדשה הא לאו מלחא דשאני קידושין כמו דמתחלה לא נתקדשה אלא אדעתא שיתקיים התנאי ואם לא יתקיי' התנאי אפילו ע"י אונס יהי' הקידושין בטלים אם כן אפילו תרצה היא אח"כ להנשא לו בשלא קיים תנאו ולא איכפת לה במה שלא קיים תנאו בזמנו אפילו הכי צריכה קידושי' אחרים ממנו משום דקידושין הראשונים כבר נתבטלו לכך לא חילק בין נתקדשה לאחר או לא נתקדשה לאחר אלא קאמר סתם שנתבטלו קידושין הראשונים ואפילו מזה שקידשה כבר צריכה קידושין אחרים אבל כאן שנתחייב לישא את בת חבירו דאין כאן קידושין אלא שידוכין בעלמא ואם זה שנתחייב לישא את בת חבירו רוצה לוותר על תנאו ולא איכפת לי' במה שחבירו לא קיים תנאו בזמנו ורוצה לישאנה לא צריך תו למידי לכך הדין נותן אם עדיין לא נתקשר זה ישא אחרת צריך זה לישא את בת חבירו אע"פ שלא קיים תנאו בזמנו כיון שנאנס או ישלם מאה זוז כאשר נתחייב משום דאונס מהני דלא אבד זה זכותו כמ"ש הטור סימן כ"א בשם הרמב"ם עד כאן לשונו. והנה מ"ש לחלק בין קידושין לשידוכין המעיין רואה כמה דבריו מאד דקים לחלק בין השוין ומ"ש דבקדושין גם אם תרצה להנשא בשלא קיים תנאו ולא איכפת לה צריכה קידושין אחרים אחרי נשיקות עפרות זהב לו הוא נגד דברי הפוסקים דכתבו דיכול למחול התנאי וכמ"ש בטור אבן העזר סימן ל"ח בשם הרמב"ם וכן פסק בשלחן ערוך שם סעיף ל"ה עיין שם ועוד דכיון דזה לא נתרצה אלא דוקא בקיום התנאי אם כן מהיכי תיתי נחוש לזה למחול על תנאו ואם אינו רוצ' אלא בקיום תנאו שהותנה ביניהם אף על גב דמחמת אונס לא נתקיים התנאי הוא אינו מחחייב בכך וכללו של דבר בכל מילי בין בקידושין בין בשידוכין בין בשאר עניינים כל שלא נתקיים התנאי אין שכנגדו מחויב לקיים את חיובו שנתחייב לו עפ"י קיום התנאי כיון שלא נתקיים וכן משמע מדברי הש"ך דגם בשידוכין אם הי' עיקר השידוכין על תנאי זה דוקא ולא נתקיים התנאי אפילו ע"י אונס אין שכנגדו מחויב לקיים השידוכין וז"ב ופשוט:
א סָעִיף א זמן. הרשב"א בתשובותיו כתב דין זה אשטרות שהתנ' בפני ב"ד שאם לא ישלם לזמן פלוני שיתנו השטרות לשכנגדו ועבר היום ולא בא ופסק דיתנו השטרות מיד עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דעכ"פ אם תובע זמן לפרוע מה שחייב נותנין לו כו' ע"ש:
ב סָעִיף א מקנין. פי' וה"ל כאילו לא קנה בקנין מעולם ואפי' עבר ממנו האונס ולא בא מיד יבא כשירצה וישבע. סמ"ע:
ג סָעִיף א כשיתבענו. ה"מ למנקט רבותא דיוכל לבא אח"כ לישבע וליטול אלא דכתב במה דפתח ועוד י"ל דס"ל דדוקא לישבע ולפטור ה"ל כאילו לא קנה מעולם משא"כ לענין לישבע וליטול וצ"ע לדינא עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך מסיק דאין חילוק כלל וכן דעת הב"ח ועיקר וכתב עוד דבשידוכין בזה"ז שמתחלה נעשה השידוך בסתם ואח"כ כותבין תנאים כגון קביעת זמן הנישואין ולא נתפרש שהשידוך נעשה ע"מ כן אע"פ שאח"כ עבר א' מהם הזמן מחויב חבירו לקיים השידוך כיון שעבר מחמת אונס ואין עיקר הזיווג תלוי בזמן אבל כל שמתחל' נעשה ע"מ כן אפי' אין עיקר המעשה תלוי בזה פטור חבירו שכנגדו אע"פ שזה הי' אנוס. ודלא כט"ז בי"ד ס"ס רל"ו וע"ש בש"ך:
ד סָעִיף א כשקנו. כתב הסמ"ע דברישא שיש אפקועי ממונא בעינן שיקנה בב"ד חשוב ובמעכשיו ובסיפא שאם לא יבא יפטר חבירו אפי' קנין בב"ד חשוב אין צריך אלא קנין לחוד והש"ך כתב דהב"ח חלק עליו דכיון שאין כאן הפקעת ממון בבירור אפי' ברישא סגי בקנין לחוד ובע"ש כ' כהסמ"ע כו' ע"ש:
א סָעִיף א ה"ז פטור מקנין זה. עש"ך סק"ג ועיי' בתומים ובקצה"ח ובתשו' חתם סופר חח"מ סי' א' מ"ש בזה עש"ה וגם בס' בית מאיר לאה"ע סי' ל"ח ס"א מענין זה. ומה שתמה הקצה"ח על תשו' צ"צ סי' ט"ל עיין בב"מ שם. ועמ"ש לקמן סי' ר"ז ס"א ס"ק ב':
ב סָעִיף א וישבע כשיתבענו. עבה"ט מ"ש וכתב עוד דבשידוכין כו' עד ודלא כט"ז ביו"ד כו' ועיין בתשובה נו"ב חיו"ד סי' ס"ח מ"ש בזה:
ג סָעִיף א וכ"ז כשקנו מידו. עבה"ט בשם סמ"ע מ"ש ובסיפא שאם לא יבא יפטר חבירו אפילו קנין בב"ד חשוב א"צ אלא קנין לחוד. ועיין בתשובת נו"ב חח"מ סי' ל"א שעמד עליו במ"ש דעכ"פ קנין לחוד בעי דהא הסמ"ע קאי לדעת הרמב"ם (כמבואר בסמ"ע עצמו) והרי דעת הרמב"ם הובא בש"ע לקמן סי' ר"ז סי"א דבמחילה לא שייך אסמכתא כלל וא"כ למה צריך כאן בסיפא קנין כלל דהא מחילה א"צ קנין וגם לסלק אסמכתא א"צ מחילה לדעת הרמב"ם. וניחא ליה על פי דברי הסמ"ע לעיל סי' י"ב ס"ק ט"ו שכתב דאף דמחילה א"צ קנין שאני מחילה דעלמא דמעצמו ומרצונו מוחל לו משא"כ במחילה דפשרה דעל פי הדיינים מוחל לו וכדי שלא יטעון אח"כ הדיינים הטעו אותי כו' וא"כ ה"ה כאן שאומר אם לא אבא לזמן פלוני החוב מחול לך ג"כ צריך קנין לפי שהיה סובר שיבא ואף דלא הוי אסמכתא מ"מ דומה קצת למחילה בטעות כמו בפשרה וצריך קנין ע"ש ועמש"ל סי' ר"ז סי' א' ס"ק י"ד:
א סָעִיף א מי שקנו מידו. תוספתא פ"א דב"מ שנים שנתעצמו כו' אם לא באתי כו' שם פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה והוא פלוגתתם דפ' ג"פ וכ"ה בתוס' שם ואסיקנא בנדר' והלכתא כו' וע"ל סי' נ"ה ועבהג"מ סוף פ"ז ב' הירושלמי: (ליקוט) מי שקנו כו'. ירו' פ' האומר ופ' מי שאחזו אדם המתנה אם לא אעשה לך כך ביום פ' יהיה כך ואירע לו אונס ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד ור"ל אמר אונסא כמאן דעבד וכ' סמ"ג והג"מ והלכה כר"י לגבי ר"ל והיא ראיה לפסק הגאונים והרמב"ם ולכאורה הוא להיפך וצ"ל שגי' הוא עבר ברי"ש אבל י"ל דסמך על מסקנא דנדרים כ"ז א' ב' דמסקנא שם דוקא דלא אניס. אבל צ"ע למה לא הזכיר בד"ת וכן מתפסן זכוותיה לשיטתו ובתוספתא פ"א דב"מ מ' דתליא בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה לענין אסמכתא דתני שם שנים שנתעצמו בדין זה בזה ואמר א' מהן לחבירו אם לא באתי מכן ועד יום פי' יהא לך בידי כך וכך הגיע זמן ולא בא יתקיים התנאי דר' יוסי א"ר יהודה האיך זוכה בדבר שלא בא לתוך ידו כו' משכן לו בית כו' הנותן ערבון כו' ואפשר שסמך על הירו' שלא הזכיר כלום אבל אין ראיה דלא נחית לפלוגי שם אלא אם אונס טענה או לא אבל התנאי כדין כל האסמכתא וז"ש בהג"ה וע"ל סי' רז ר"ל כדין האסמכתא שם (ע"כ):
ב סָעִיף א (ליקוט) מיד ואין כו'. כמ"ש בנדר' שם ובפ' ג"פ ר' יוסי אומר יתן מ' מיד כיון שקנס א"ע. רשב"א (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.