א מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּבֵית דִּין וְהֵבִיא עֵדִים אוֹ רְאָיָה לִזְכוּתוֹ, סוֹתֵר הַדִּין וְחוֹזֵר, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִגְמַר; וַאֲפִלּוּ אִם פָּרַע כְּבָר, כָּל זְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא רְאָיָה, סוֹתֵר. אָמְרוּ לוֹ הַדַּיָּנִים: כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ הָבֵא מִכָּאן וְעַד ל' יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא רְאָיָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, סוֹתֵר אֵת הַדִּין, (שֶׁאִם לֹא כֵן) מַה יַּעֲשֶׂה אִם לֹא מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וּמָצָא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים. אֲבָל אִם אָמְרוּ לוֹ לְהָבִיא עֵדִים אוֹ רְאָיָה, וְאָמַר: אֵין לִי, אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ כְלוּם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ לְךָ עֵדִים, וְאָמַר: אֵין לִי עֵדִים; יֵשׁ לְךָ רְאָיָה, וְאָמַר: אֵין לִי רְאָיָה, וְדָנוּ אוֹתוֹ וְחִיְּבוּהוּ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְחַיֵּב אָמַר: קִרְבוּ אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וַהֲעִידוּנִי, אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתּוֹךְ אֲפוּנְדָתוֹ (פֵּי', חָלוּק קָטָן בִּתְפִירוֹת כְּעֵין כִּיסִין), אֵין זֶה כְּלוּם וְאֵין מַשְׁגִּיחִים עָלָיו וְעַל רְאָיָתוֹ. הַגָּה: אֲבָל אִם לֹא אָמַר אֵין לִי רְאָיָה, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתַק עַד שֶׁנִּתְחַיֵּב בַּדִּין, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: קִרְבוּ פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיָעִידוּ, סוֹתֵר הַדִּין (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ו' וְי"ג סִימָן י"ט). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיְתָה הָרְאָיָה אֶצְלוֹ וְהָעֵדִים עִמּוֹ בַּמְּדִינָה, אֲבָל אִם אָמַר: אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה, וּלְאַחַר מִכָּאן בָּאוּ לוֹ עֵדִים מִמְּדִינַת הַיָּם, אוֹ שֶׁהָיְתָה דִּסְקִיָּא שֶׁל אָבִיו שֶׁיֵּשׁ שָׁם הַשְּׁטָרוֹת מֻפְקֶדֶת בְּיַד אֲחֵרִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים הוּא הַדִּין שְׁטָרוֹת שֶׁלּוֹ (טוּר), וּבָא זֶה שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ וְהוֹצִיא לוֹ רְאָיוֹתָיו, הֲרֵי זֶה מֵבִיא וְסוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר: זֶה שֶׁאָמַרְתִּי אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ מְצוּיִים אֶצְלוֹ. וְדַוְקָא שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁאוֹתָן הַשְּׁטָרוֹת הָיוּ בְּאוֹתָן שְׁטָרוֹת הַמֻּפְקָדִים (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר). וְכָל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לִטְעֹן וְלוֹמַר: מִפְּנֵי כָּךְ וְכָךְ אָמַרְתִּי אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה, וְהָיָה מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, הֲרֵי זֶה לֹא סָתַם טַעֲנוֹתָיו, וְסוֹתֵר. לְפִיכָךְ, אִם פֵּרַשׁ וְאָמַר: אֵין לִי עֵדִים כְּלָל לֹא הֵנָה וְלֹא בִּמְדִינַת הַיָּם וְלֹא רְאָיָה כְּלָל לֹא בְּיָדוֹ וְלֹא בְּיַד אֲחֵרִים, אֵינוֹ יָכוֹל לִסְתֹּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּגָדוֹל; אֲבָל יוֹרֵשׁ שֶׁהָיָה קָטָן כְּשֶׁמֵּת מוֹרִישׁוֹ, וּבָאוּ עָלָיו טְעָנוֹת מֵחֲמַת מוֹרִישׁוֹ אַחַר שֶׁהִגְדִּיל, וְאָמַר: אֵין לִי עֵדִים וְאֵין לִי רְאָיָה, וְאַחַר שֶׁיָּצָא מִבֵּית דִּין חַיָּב אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים: אָנוּ יוֹדְעִים לְאָבִיךָ עֵדוּת שֶׁתִּסְתֹּר בָּהּ דִּין זֶה, אוֹ שֶׁאָמַר לֵהּ אֶחָד: מוֹרִישְׁךָ הִפְקִיד רְאָיָה זוֹ, הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִיָּד וְסוֹתֵר, שֶׁאֵין הַיּוֹרֵשׁ קָטָן יוֹדֵעַ כָּל רְאָיוֹת מוֹרִישׁוֹ. הַגָּה: וְכָל זֶה בִּסְתָמָא, אֲבָל אִם הֵבִיא הַגָּדוֹל אַחַר כָּךְ רְאָיָה וְעֵדִים שֶׁלֹּא יָדַע מֵאֵלּוּ עֵדִים שֶׁהֵבִיא אַחַר כָּךְ, אוֹ (קָטָן) שֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאוֹמְרִים שֶׁשְּׁטָרוֹת שֶׁל אָבִיו הָיוּ בְּיָדוֹ וְיָדַע בָּהֶן כְּשֶׁיָּרַד לְדִין, הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר).
א סָעִיף א מי שנתחייב בב"ד כו'. ע' בספר מגדול דוד:
ב סָעִיף א אבל אם לא אמר אין לי ראייה כו' ול"ד עדות וראיה אלא ה"ה אם טוען טענה א' ולא שאלו הב"ד אם יש לו עוד טענות או זכיות אחרי' שיוכל לטעון אח"כ טענות אחרות שאינם סותרות הראשונה ולסתור בהן הדין וכן כ' הרא"ש בכלל י"ג סי"ט והביאו בד"מ עכ"ל סמ"ע וה"ה אם שאלוהו יש לך ראיה ושתק מביא וסותר או טוען עוד ע"ש:
ג סָעִיף א מופקדת ביד אחרי' כו' עיין בסמ"ע ס"ק ח' וע' ב"ח שחולק עליו ולא פירש כן ע"ש:
ד סָעִיף א אבל יורש שהי' קטן כו'. ע' במרדכי פרק ז"ב מ"ש בשם רב האי בשערי שבועות ודו"ק:
ה סָעִיף א שאין היורש קטן כו'. ע' בסמ"ע. ס"ק י' ובב"ח.
א סָעִיף א אע"פ שהביא ראיה וכו'. וה"ה אם קבעו ב"ד זמן לבע"ד שיבא לטעון ולא בא לזמנו שעדיין יכול לטעון אח"כ דאין כח ביד ב"ד לקבוע זמן שלא יוכללחזור ולטעון אם לא שקנו מידו [וע"ל סי' כ"א וסוף סי' כ"ד ור"ז סט"ו] כ"כ בד"מ סי' ט"ז בשם רשב"א:
ב סָעִיף א ואמר אין לי. ע' ברמב"ם פ"ז דסנהדרין שיש שם בדין זה חסרון הניכר וכצ"ל ראיה אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום וא"צ לומר אם אמרו לו יש לך עדי' ואמר אין לי עדי' יש לך ראיה ואמר אין לי ראיה ודנו וכו' והוא טעות והשמטות המדפיס שהשמיט מן תיבת ראיה הראשון עד תיבת ראיה השני ומוכרחין אנו להגיה כן וכן הוא במשנה ובכל הפוסקי' וגם פה בדבריהמחבר שנמשך אחר לשון הרמב"ם כידוע ודו"ק:
ג סָעִיף א אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום. דכיון דאמר אין לי עדי' אמרי' הני עדי שקר הן ששכרן אחר שראה שנתחייב רש"י ועפ"ר שם הוכחתי דאפי' אם ניכר הדבר שלא שכרן אפ"ה אם הוא גדול ואמר תחילה אין לי עדי' וראיה תו אין מקבלין עדות ע"ש ודו"ק:
ד סָעִיף א דאין זה כלום. דכיון דידע מעדותיו וראיותיו הללו ואמר אין לי הרי נראה מזוייף ושקר הוא ומתחלה לא הי' ניחא ליה להסתייע מזיופי' כל זמן שלא נצטרך לו כמו עתה שרואה שנתחייב בדין:
ה סָעִיף א אבל אם לא אמר אין לי כו'. ול"ד עדות וראיה אלא ה"ה אם טען טענה א' ולא שאלו הב"ד אם ישלו עוד טענות או זכיות אחרי' שיכול לטעון אח"כ טענות אחרות שאינן סותרות את הראשונ' ולסתור בהן הדין וכ"כ הרא"ש בכלל י"ג סי"ט והביאו בד"מ:
ו סָעִיף א בד"א כשהיתה הראיה אצלו. כל' הזה כתב הרמב"ם והטור ועפ"ר שם הוכחתי דהאי אצלו ל"ד קאמר אלא ה"ה אם מופקד ביד אחר שהי' עמו בעיר בשעה שאמר אין לו ג"כ אין יכול להביא אח"כ ראיה ולסתור דומיא דעדי' אלא שבראיה שייך לומר אצלו דגם כשהי' ביד הנפקד היא מונחת בכחו וברשותו ובידו לקחת ממנו אימת שירצה כיון שהנפקד בעיר מ"ה אצלו מיקרי משא"כ בעדי' דאינו ברשותו ומ"ה קאמר שם הן עמו במדינה ויש להוכיח זה מל' המחבר שהוא כל' הרמב"ם מדכתב בס"ס זה ז"לבד"א בגדול אבל יורש שהי' קטן כו' עד או שאמר לו אחד מורישך הפקיד ראיה זו ה"ז מביא וסותר כו' דקשה מאי אריא יורש קטן הא גם בגדול דינא הכי דהרי התחיל וכתב דדוקא כשהראיה אצלו שוב אינו יכול להביא ולסתור הא כשהי' נפקד' ביד אחר מביא וסותר ודוחק לומר דשם איירי ביורש שאמר אין לי ראיה לא אצלי ונא ביד אחר דכה"ג בגדול אינו יכול להביא ולסתור וכמ"ש לפני זה דהא נלמד דין זה מעובדא שאי' בס"פ זה בורר ההוא ינוקא כו' ושם איירי דלא אמר אין לי מדי' וראי' סתם אלא מחוורתא כדכתיבנא ועמ"ש עוד מזה בפרישה ודרישה:
ז סָעִיף א או שהית' דסקיא של אביו כו'. כן הוא ל' הגמרא והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והוכחתי בפרישה ודרישה דס"ל להמרדכי והטור דל"ד של אביו קאמר הגמרא אלא ה"ה שלו כיון דהנפקד לא הי' בעיר כשאמר אין לי וכנ"ל ואכתוב עוד בסמוך אלא אורחא דמלתא נקט וכ"כ מור"ם בד"מ שלו גם הוכחתי כן מטעם הרמב"ם והטור דסיימו בזה וכתבו ז"ל דיכול לומר זה שאמרתי אין לי עדי' וראיה מפני שלא היו מצויים אצלי וזה הטעם שייך ג"כ בשטרות של עצמו דאל"כ הל"ל מפני שלא ידעתי בהן ע"ש ובהיות כן לא ה"ל למור"ם לכתוב זה כאן בשם י"א כו' דנראה דליכא פלוגתא בהא:
ח סָעִיף א מופקדת ביד אחרי' ובא זה כו'. עפ"ר שכתבתי גם זה מיירי כשבא הנפקד ממדינת הים והוציא לו ראיותיו והא דלא כללינהו הרמב"ם והטור והמחבר לעדי' וראיה בבבא אחת משו' דבעדות מיירי דבשעה שאומר אין לי עדי' לא היו העדי' עמו במדינה כלל ובראי' מיירי אפי' אם היתה הראי' עמו בעיר ביד אחר בשעה שאמר אין לי רק שהנפקד לא הי' עמו במדינה באותה שעה והשתא א"ש שכתב לשון ובא ול' ולהוציא וק"ל ע"ש ועד"ר שם כתבתי דמל' הטור משמע דאפי' הי' מונחת זה השטר ראיה בעינא ולחודא ביד הנפקד שלא הי' במדינה מצי למימר מפני שלא הי' מצוי בידי אמרתי אין לי ראיה אבל לשון המרדכי הוא שאותו השטר ראיה הי' בין שאר שטרות שביד הנפקד והביאו הד"מ וכ"כ בהג"ה בש"ע וכן ל' דסקיא האמור בגמרא ומשמע מל' זה דאם הי' מונח בלחוד לא מצי להתנצל דה"ל להזכיר בפני הב"ד ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ט סָעִיף א מפני שיכול לטעון כו' וכן הוא ל' הרמב"ם ונראה שצריך לטעון כן הוא בעצמו ואין הב"ד טוענין לו וכן משמע מדכתב אחר זה ז"ל וכל זמן שיכול לטעון כו' והי' ממש בדבריו אבל בטור כתב ז"ל שמ"ש אין לי ראיה ועדי' ר"ל כו' משמע שהב"ד טוענין כן. מיהו אינו מוכח אלא י"ל דה"ק דמ"ש תחלה אין לי כו' סובל פי' זה ומ"ה שומעין לו כשמתרץ דבריו כן ומפני שפשוט הוא בעיניו לא כ"כ בפירושו:
י סָעִיף א שאין היורש קטן יודע כו'. כן הוא דעת הרמב"ם והרמ"ה והביאם הטור וכ' שאביו הרא"ש חלק עליהם וכתב כיון שנעשה אחר מיתת אביהן גדול דינו כאחר ובודאי חקר קודם בואו לדין או אחר התביעה ולא הל"ל אין לי אלא ודאי זיוף יש בדבר והב"י כתב על דברי הרא"ש הללו שאין בהם כדאי לסתור דברי הרמב"ם והרמ"ה דאיכא למימר כיון דבשעת מיתת אביו לא ידע שוב אינו מכיר האנשי' היודעים זכותו שיחקור מהם ומ"ה סתם המחבר כוותייהו אבל התוס' ס"ל כהרא"ש ע"ש וע' בהגד"מ מ"ש שמפני טעם אחר נראה להכריע כהרמב"ם והרמ"ה ועד"ר שם כתבתי ישוב דלא תקשה דברי הרא"ש והרמב"ם אהדדי מה שנראה לכאורה שדבריהן סותרין מ"ש הטור כאן בשמם למ"ש לקמן בסי' קמ"ט בדין מי שהחזיק בנכסי מי שהי' קטן בשעת מיתת אביו והגדיל ע"ש:
יא סָעִיף א או שבאו עדים כו'. פי' או ביורש שהי' קטן והגדיל דאמרי' דיכול להביא ולסתור מפני שלא ידע במילי דאבוה ובאו עדים ואמרו שידע מהן. וע"ש במרדכי דנסתפק אי אומרין העדים שהיו בידיו ואינן יודעי' אי ידע בהן אי אמרי' דה"ל למידע כיון שהן בידו ואינו מביא וסותר או לא ובד"מ מסיק וכ' על דברי המרדכי דכשהגדיל בשעת דין דלכ"ע אמרי' דה"ל למידע ואינו מביא וסותר נמצא מ"ש מור"ם כאן בהג"ה ויודע ר"ל מסתמא ידע וק"ל:
יב סָעִיף א הולכין אחריהן. וממילא בקמייתא יכול לסתור ובבתרייתא אינו יכול לסתור:
א סָעִיף א אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום עסמ"ע ס"ק ג' דאמרי' עדי שקר הן ששכרן וכו'. ולפ"ז נראה דהעדים נפסלים נגד תובע זה דאם מוציא עוד שטר בעדים אלו אף על איש אחר הן פסולין כמבואר בכתובות מ"ד בד"ה לאורועי סהדא ע"ש אמנם בתומים כתב דהאי ששכרן לאו דוקא רק הודה שהעדים טועין דנגד הודאת פיו אמרי' שהעדים טעו ושלא במתכוין משקרים וכו' ע"ש ולפענ"ד א"א לומר כך דמוכח מהא דכתובות מ"ד הנ"ל ומה לי שמגידין בבית דין תלינן בטעות ומה לי שחתמו בשטר הא שטר ג"כ לא הוי רק כנחקרה עדותן בב"ד ונתלה גם כן בטעות. ונידון מה שהקשה התומים דא"כ אם ראובן תובע לשמעון מנה ואמר שאין לו ראיה ואח"כ הביא עדים דנפטר שמעון ואח"כ תבע שמעון לראובן בתביעה אחרת בעדים אלו ג"כ א"י לגבות דממ"נ אם העדים אמת הרי חייב לו מתביעה ראשונה ואם שכרן הרי הן עדי שקר שהעידו שקר בב"ד וא"י להוציא אחר כך בעדותן ולא מצאנו כן בפוסקים עכ"ל ולפענ"ד בהא ודאי דיכול להוציא מהן דהא מבואר בסי' ע"ט סעיף א' בלוה שאמר לא לויתי והביא המלוה עדים שלוה ופרע דחייב לשלם אף שהלוה והמלוה אומרים שלא פרע והרי אומר שעדי שקר הן שמעידין שקר לפני ב"ד ומ"מ סמכינן אעדותייהו שאומרין שלוה ועכצ"ל דהבעל דבר אינו פוסל העדים נגדו רק בשמודה דבר שהוא לחובתו דנגד חובתו הודאתו כמאה עדים דמי ולזה פוסל העדים המכחישין הודאתו ואומרין זכותו ופסול אפי' לעדות אחרת נגדו אם רוצה להעיד לזכותו אבל כשהוא אומר זכותו ועדים מכחישין אותי ואומרין חובתו אינו פוסל העדים כלל ויכול להביאן לעדות אחרת דאלת"ה א"כ כל לוה שאמר לא לויתי והעדים מעידין שלוה יפסלו העדים נגד לוה זה לעדות אחרת דהא אומר שהעידו שקר א"ו במה שאומר מה שהלא זכות לו אינו פוסל העדים אדרבה העדים מכחישין ופוסלין אותו ולזה נראה דכשהמלוה אומר מאתים ועדים מעידין מנה גובה מנה ודוקא כשהוא תובע מנה והעדים מעידין ר' פוסל העדים ואינו גובה כלל מש"ה אף שהמלוה אומר שלוה ולא נפרע והעדים מעידין שלוה ופרע והלוה אומר שלא לוה ולא פרע מקבלין העדות שאומרין לוה שהמלו' לא פסל אותם נגד עדות אחרת כלל רק הלוה פסל אותם במה שאומר לחובתו שלא פרע והעדים מעידין שפרע וכן נמי אין הלוה יכול לומר ממ"נ אם העידו שקר במה שאמרו שפרע גם מה שהעידו שלוה אינן נאמנין כדמוכח בב"ב דף ל"א דאי איתכחשו באכילה נם עדות אבהת' בטלין לרב חסד' שם דס"ל דהעדות המוכחשת פסולין לעדות אחרת וכיון דמכח הכחשת בע"ד נפסלו לעדות אחרת כדמוכח בכתובות מ"ד הנ"ל א"כ נפסלו ג"כ על העדות שמעידין שלוה אלא ודאי דמה שמעידין לחובתו נאמנין וא"י הלוה לומר ממ"נ דאי עידי אמת הן הרי מעידין שפרעתי דנגד מה שמודה בעצמו לחוב לעצמי לא מהני טענת ממ"נ דאולי הודה ומחל אבל לזכותו לא מצי שוב להביאם דתלינן נגדו לגריעותא במה שנוכל לספק ואמרינן דהרי הודה שפסולין הן דאימר הודה שבשקר העידו. מש"ה ה"נ שמעון יכול לתבוע את ראובן בתביעה אחרת כיון שהוא לא פסל אותם קודם רק שהלוה פסל אותם מעיקרא כשאמר אין לי ראיה שאמר לחובתו אבל הלוה לא פסל אותם במה שאמר דבר לזכותו ואמר לא לוה והעדים הכחישוהו ואמרו לוה כמו שמקבלין העדות שמעידין לוה ופרע אף שאין מאמינין להן שפרע מאמינין להם במה שמעידין שלוה וגם אינו יכול לבוא עליו ממ"נ כנ"ל:
ב סָעִיף א וחייבוהו לאו דוקא חייבוהו אלא אפי' אם נראה שיתחייב בו וכמו שיתבאר בסי' פ' ע"ש:
ג סָעִיף א או שהיתה דסקיא של אביו מופקדת וכו' בתומים כתב דאם יש לו עדים בכאן שי"ל ראיה במדנ"ה דא"י לסתור דינו מטעם דהיה לו לומר כן קודם שיש לו ראיה במדנ"ה והב"ד היה מאמינין לו כיון שיש לו עדים ומדלא אמר כך הוה כהודה שאין לו בשום מקום ראיה ולענ"ד ל"נ כן דמה שהביא ראיה מתשובת הרא"ש אפשר לומר כתי' שתי' הכנה"ג דמיירי דשאלוהו אם יש לו ראיה בשום מקום. ועוד נראה דמיירי דשאלוהו אם יש לו עוד טענות והשיב שאין לו ואח"כ רצה לטעון טענות אחרות רק שטענו אח"כ מחמת שלא ידעו מהזכות שיש לו במקום אחר ולכך לא טען וזה אינו מועיל דיורש יכול לטעון לאידעתי אבל ענייני קהל הוא מפורסם אף שהם לא הפקידו בעצמם דמי קצת ליורש מ"מ ענייני הקהל הוא מפורסם לכך אינן יכולין לומר לא ידענו:
א סָעִיף א כלום. דכיון שאמר אין לי עדים אמרינן הני עדי שקר הן ששכרן אחר שראה שנתחייב ואפילו אם ניכר הדבר שלא שכרן אפ"ה אם הוא גדול ואמר תחלה אין לי עדים וראי' תו לא מקבלין עדות שלו. סמ"ע:
ב סָעִיף א משגיחים. שנרא' שמזויף ושקר הוא ומתחל' לא הוה ניחא ליה להסתייע מזיופיה כ"ז שלא נצטרך כמו עתה שרואה שנתחייב בדין. סמ"ע:
ג סָעִיף א וסותר. כתב הסמ"ע דהרא"ש חולק ע"ז וכתב כיון שנעשה אחר מיתת אביו גדול דינו כאחר ובודאי חקר קודם בואו לדין ולא הל"ל אין לי אבל הב"י כתב דאין זה כדאי לסתור דברי הרמב"ם והרמ"ה דאיכ' למימר כיון דבשעת מיתת אביו לא ידע שוב אינו מכיר האנשים היודעים זכותו כדי שיחקור מהם וזה דעת המחבר שסתם כוותייהו:
ד סָעִיף א וידע. במרדכי נסתפק אם אומרים העדים שהיו בידו רק שאינם יודעים אי ידע בהן אי אמרינן דה"ל למידע או לא ובד"מ מסיק דכשהגדיל בשעת דין לכ"ע אמרינן דה"ל למידע נמצא מ"ש מור"ם בהג"ה וידע ר"ל דמסתמ' ידע עכ"ל הסמ"ע:
א סָעִיף א ואפילו אם פרע כבר כו'. כ' בספר שער משפט ויש לי מקום עיון בא' שתבע לחבירו בספק ע"פ עדים והשיב הלה איני יודע והוצרך לשלם בב"ד ע"פ עדים הללו ואח"כ הביא הנתבע עידי הזמה לעדים הללו וכן יורשים שתבעו מן היורשים בשטר בב"ד ופרעו להם ואח"כ באו עדים שהשטר פרוע מאביהם נראה דבכה"ג פטורים מלהחזיר המעות דכבר זכו בה מתורת הפקר כו' והאריך בזה והניח בצ"ע ע"ש ובספר בית יהודה סי' זה השיג עליו דודאי בכה"ג לא הוי הפקר כו' ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
ב סָעִיף א אע"פ שמצא אח"כ אינו כלום. עבה"ט ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה באריכות:
ג סָעִיף א אבל אם לא אמר. עש"ך סק"ב עד וה"ה אם שאלוהו יש לך ראיה ושתק מביא וסותר או טוען עוד ע"ש. ובגליון הש"ך דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ובב"ח כתב בשם הרא"ש דה"ה אם לא שאלוהו והוא עצמו אמר אין לי עדים יכול לסתור ולהביא ראיה (דתרתי בעינן שאלוהו ואמר) ע"ש וצ"ע עכ"ל ועיין בס' בר"י שהביא ג"כ דברי הב"ח הנזכר וקפפק על ראייתו מדברי הרא"ש די"ל דאורחא דמלתא נקט דמסתמא אין הבע"ד אומר בעצמו בלי שאלה אין לי עדים כו' ומסיק דמ"מ הכי נקטינן כדברי הב"ח ע"ש:
ד סָעִיף א אבל יורש כו'. ואמר אין לי עדים כו'. עיין בספר בר"י דאפילו אם סתם טענותיו לגמרי שאמר אין לי ראיה לא כאן ולא במקום אחר כלל אפ"ה סותר וכן משמע מדברי הרב חקות הדיינים סי' פ"ט וכ"כ הרב לחם משנה ודברים של טעם הם ע"ש:
ה סָעִיף א מיד וסותר. עיין בה"ט עד אבל הב"י כתב דאין זה כדאי לסתור דברי הרמב"ם כו' וע' בספר בר"י שכתב דנראה דהרמב"ם גריס בש"ס כנוסחת רב האי גאון במשפטי שבועות דף י' ע"א דגריס ההוא יתמא דתבעוהו לדינא קמיה דר"נ א"ל אית לך סהדי כו' אמר ר"נ בהא אפילו רבנן מודי דינוקא במילי דאבוה לא ידע כו' עיין שם והוא נכון:
ו סָעִיף א שאין היורש קטן יודע. כתב בספר שער משפט ונראה דהוא הדין בלוקח שדה מחבירו ובא בעל חוב של המוכר לטרוף ממנו בשטר שבידו ואמר הלוקח אין לי עדים וראיה ואח"כ הביא הלוקח עדים שהשטר חוב הוא פרוע דמקבלין עדותן דדין לוקח כדין יורש שאין הלוקח יודע בראיות של המוכר לו אם לא שהלוקח הוציא הראיה מתוך אפונדותו או שתיכף כשנתחייב בדין אמר קרבו פ' ופ' והעידוני דניכר שהיה יודע הראיה מקודם ומה מאד תמיהני על התוס' פ"ק דב"מ דף י"ד בד"ה דינא הוא כו' ע"ש וע' בנ"צ מ"ש בזה:
א סָעִיף א אע"פ שכבר נגמר. ירוש' שם: (ליקוט) אע"פ כו'. ירו' שם אפי' לאחר גזר דין (ע"כ):
ב סָעִיף א ואפי' אם פרע. גמ' שם מ"ד כו' אבל דיעבד כו'. פי' הרז"ה שכבר פרע דלפרש"י הל"ל בסיפא ג"כ ה"מ לכתחלה כו' אבל לפירושי א"א לומר כן וע"ש ברז"ה:
ג סָעִיף א אבל אם לא. שם ראה שנתחייב כו' קאי דוקא אאין לי ראיה וה"ה לת"ק:
ד סָעִיף א (ליקוט) וי"א ה"ה כו'. ס"ל דלא אמרו של אביו אלא בהוה שדרך שלא לידע (ע"כ):
ה סָעִיף א ודוקא שבאו. תוספתא פ"ו דסנה': (ליקוט) ודוקא שבאו כו'. תוספתא פ"ו יש לך עדים כו' אין מקבלין הימנו עד שיביא ראיה שלא היה יודע בהן וז"ש למטה בהגה וכ"ז בסתמא כו' ע"כ:
ו סָעִיף א לפיכך אם פי'. כן מ' שם בהא אפי' רבנן מודי דינוקא מ' דבגדול לא: (ליקוט) לפיכך אם פירש כו'. נלמד ממה שחלקו שם בין קטן לגדול (ע"כ):
ז סָעִיף א אבל אם הביא. מתוספתא הנ"ל:
ח סָעִיף א או קטן. שם בגמ' דינוקא כו' לא ידע:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.