א אַחַר שֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בַּדָּבָר מַכְנִיסִים הַבַּעֲלֵי דִּינִים, וְגָדוֹל שֶׁבֵּדַּיָּנִים אוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי, אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב. וְאָסוּר לַדַּיָּן לוֹמַר כְּשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית דִּין: אֲנִי הָיִיתִי מְזַכֶּה, אֲבָל חֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי; וְהָעוֹשֶׂה כֵן הֲרֵי הוּא מִכְּלָל "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סוֹד" (מִשְׁלֵי יא, יג).
ב שָׁאַל אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ הַפְּסַק דִּין כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ה סָעִיף ד', אֵין מַזְכִּירִין שֵׁם הַמְזַכִּים וְלֹא שֵׁם הַמְחַיְּבִים, אֶלָּא כּוֹתְבִים סְתָם: פְּלוֹנִי בָא עִם פְּלוֹנִי בַעַל דִּינוֹ לִפְנֵי בֵית דִּין, וּמִדִּבְרֵיהֶם יָצָא פְלוֹנִי זַכַּאי וּפְלוֹנִי חַיָּב.
ג קִבֵּל עָלָיו אֶת הַדִּין, וְאָמְרוּ לוֹ לְשַׁלֵּם וְהָלַךְ וְלֹא שִׁלֵּם, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּתְרוּ בּוֹ בה"ב, וְאַחַר כָּךְ מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן מַה שֶּׁהוּא חַיָּב; וְאִם עָמַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא תָבַע נִדּוּיוֹ, מַחֲרִימִין אוֹתוֹ. הַגָּה: וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל עָלָיו הַדִּין, מְנַדִּין אוֹתוֹ מִיָּד (בֵּית יוֹסֵף). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ע"ט, אִם אוֹמֵר אַחַר כָּךְ: פָּרַעְתִּי.
א סָעִיף א וגדול שבדיינים כו' הטעם שלא ירגיש הבע"ד מי זיכה ומי חייב עכ"ל סמ"ע ועיין בתי"ט פ"ג מסנהדרין משנה ב':
ב סָעִיף א מכלל הולך רכיל כו' כ' מהר"א שטיין בלאוין ט' גם בכלל לאו זה דלא תלך רכיל שלא יאמר א' לנדון הדיין עשה לך שלא כדין במה שחייב אותך כדאמרי' בהגוזל גבי מגרומתא וכו' והביאו הב"ח ואין ראייתו מהגוזל מוכרח' ועיין שם בש"ס:
ג סָעִיף ב כדרך שנתבאר כו' ע' בסמ"ע ס"ק ב' (הג"ה ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא א' מהם זכאי ושוב חזר בע"ד ותובעו בפני ב"ד אחר אין זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו וגם אין הב"ד רשאי' לשמוע דבריו כלל אחר שיצא מב"ד זכאי דב"ד בתר ב"ד לא דייקי כ"כ ד"מ בשם תשו' הרא"ש הביאו בהגהת סמ"ע שם ואפי' אם רואי' התלמידי' שהפסק שלא כדין אינן רשאין לקרוע עד שיבא הרב שהוא יודע יותר מהם רבינו ירוחם הביאו בהגהות סמ"ע שם):
ד סָעִיף ג ואם אינו רוצה כו'. ע' בסמ"ע ס"ק ה' שתמה דהא התרומות כתב דלעולם אין מנדין לו לאלתר בלי המתנ' והתראה ולק"מ דכאן מיירי שאינו מקבל פסק הדיינים אבל שם מיירי שאינו רוצה לשלם ואינו אומר נגד הפסק ב"ד:
ה סָעִיף ג מנדין אותו עד"מ שם כתבתי ענין הפתיחה האיך הוא עכ"ל סמ"ע וע' ביש"ש פ"י דב"ק מ"ש שם עליו:
א סָעִיף א וגדול שבדיינים אומר כו'. הטעם שלא ירגיש הבע"ד מי זיכה ומי חייב משא"כ אם אחד משאר הדיינים היה אומרו דנתחייב יעלה על דעתו שדיין זה חייבוהו ולכך הקדים נפשו לאמר לו הפסק כמתנקם ממנו ועפ"ר ששם כתבתי בשם ב"י טעם אחר ודחיתי אותו.
ב סָעִיף ב לעיל סי' י"ד סעיף ד'. כצ"ל וט"ס הוא מה שנדפס בסי' ה' ששם לא נזכר כלום מכתיבת פסק וגם שם בסי' י"ד לא איירי מסתם פסק שכותבין הדיינין לזכרון מה שפסקו אלא איירי כשהא' אומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כו' ורוצה לילך עם הפסק לב"ד הגדול מהן ולסותרו וכותבין בו טענותיהן ושעל פיהן פסקו מה שפסקו וק"ק מ"ט דמור"ם שהראה מקום לאותו פסק שמבקש האחד לילך עמו לב"ד הגדול ואפשר דהי' קשה לי לשון הטור והמחבר שכתבו שאל א' מבע"ד כו' ואי אפסק דין דעלמא קאי לא הל"ל שאל א' מבע"ד אלא הל"ל באו לכתוב פסק דין וס"ל למור"ם דדוקא בכה"ג מדקדקין בכתיבת הפסק לכתוב ומדבריהן יצא פלוני זכאי דלא יהא מיחזי כשיקרא וגם יהא קפידא לדיין שלא הסכים עמהן לחייבו שיאמרו הב"ד הגדול מהן שכולם טעו משא"כ עתה שידעו שלא הסכימו כולם לחייבו ולא ידעו מי הטועה אבל בפסק דין דעלמא ס"ל דא"צ לכתוב לו אלא פלוני נתחייב לפלוני כך וכך וק"ל אבל בגמרא פ' ז"ב (דף ל' ע"א) משמע ומוכח דעל כל ב"ד שכותבין. הדייני' בדין דלא הסכימו עליו כולם קאי ע"ש וכן פרש"י ונ"י ע"ש וצ"ע (הגה וכתב בד"מ ס"ס ך' בשם תשובה שבסוף חזה התנופה ז"ל ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא א' מהן זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני ב"ד אחר אין זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו וגם אין הב"ד רשאי' לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מב"ד הדאשון עכ"ל וכ"כ בד"מ בר"ס כ"ה בשם תשו' הרא"ש כלל פ"ה סי' ה' דב"ד בתר ב"ד לא דייקי וכ"כ שם בשם ר' ירוחם נ"א ח"א דאין רשאין התלמידי' לקרוע הפסק דין אף שיראה שהוא שלא כדין עד שיבא הרב שפסקו שהוא יודע יותר מהם עכ"ל:
ג סָעִיף ב ומדבריה' יצא פלוני זכאי אבל אין כותבין פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני ב"ד ויצא פלוני זכאי ופלוני חייב דמיחזי כשיקרא דמשמע דכולם הי' להם דעה אחת בזה ומשום הכי כתבו ומדבריה' כו' דמשמע דהוה מחלוקת ביניה' כן איתא בגמ' ואשר"י ומזה דקדקתי וכתבתי בפרישה דאם השוו בדיעה א' לזכות זה ולחייב זה דאין כותבין לשון ומדבריהן דמשמע דהי' ביניה' מחלוקת ומחזי כשיקרא ע"ש ודו"ק:
ד סָעִיף ג ואם עמד ל' יום וכו' מחרימין אותו עד"ר שם כתבתי טעם למה כתבו הרמב"ם והטור בדין זה דמחרימין אותו מיד אחר ל' יום וגם לא כ' דכותבין על נכסיו אדרכתא ולקמן בסי' ק' בהמסרב מלקיים פסק דינם כתב דכותבין מיד אדרכתא על נכסיו ואם לא מצאו לו נכסי' מתרין בו בה"ב ואח"כ מנדין אותו ב"פ כל פעם ל' יום ואח"כ מחרימין וחלקתי דשאני הכא דמאחר דקיבל עליו את הדין והלך ולא אמר תנו לי זמן עד שאלוה מעות או אמכור או אמשכן נכסי נראה מיניה דאית ליה מעות מזומנין או מטלטלי' לפרוע בהן וכן הי' דעתו מתחלה כשקיבל עליו הדין ויצא מהב"ד אלא שאח"כ נשתנה דעתו ואינו רוצה לשלם משום הכי אין כותבין אדרכתא על נכסיו דכיון שיש לו מזומני' או מטלטלי' הן קודמין להתפרע מהן וכמ"ש לקמן ר"ס ק"א משא"כ לקמן בסי' ק' דמיירי במסרב לקיים פסק דינם ואין הב"ד יודעי' אם יש לו מעות או מטלטלי' או לא משום הכי כותבין עליו אדרכתא תחילה ואף אם לא נמצא לו נכסי' ממתינין מלהחרימו ס' יום דאמרי' בל' ימי' הראשוני' טרח לאוזיף זוזי ולפרוע ובל' האחרוני' דילמא אוהביו הרוצי' להלוות לו טורחי' עצמן להשכין נכסיהן ולהשתדל לו מעות והבאתי ראיה לסברא זו מהגמרא וממ"ש הטור לקמן בסי' נ"ה ע"ש ודו"ק:
ה סָעִיף ג ואם אינו רוצה לקבל עליו הדין מנדין אותו מיד. כ"כ ג"כ הב"י מדקדוק ל' הרמב"ם והטור שכתבו ואחר שקבלו דמשמע הא אם לא רצה לקבל מנדין אותו מיד וכתב הב"י דכן משמע קצת מהגמרא בפ' הגוזל בתרא ודבריהן תמוהין בעיני דהא כתב בעל התרומות בהדיא בשער ג' ח"ח [והטור והמחבר בעצמו הביאו בקצרה לקמן סימן ק'] דלעולם אין מנדין לו לאלתר בלי המתנה והתראה שני וחמישי ושני כי אם באפקרותא דהיינו שאינו רוצה לבא כלל לדייני' מלהשגיח על הזמנתן או אם פיקר ועבר על א' מהאיסוי' שאסרה התורה וכמ"ש הטור בי"ד ריש סי' של"ד ע"ש. אלא נראה שאדרבה מש"ה כתבו הרמב"ם והטור ואחר שקבלו וכו' הא אם סירב ולא רצה לקיי' פסק שלהם אז אין מחרימין אותו עד אחר ס' כמ"ש לפני זה מילת' בטעמא ואף שלשון הרמב"ם והמחבר קצת לא משמע הכי דא"כ לא הוה ליה למימר קיבל עליו הדין וכו' אין מנדין אותו עד וכו' אלא הל"ל קיבל עליו הדין וכו' מתרין בו שני וחמישי ושני ומנדין וכו' י"ל דלא בא אלא לאפוקי שלא לנדותו מיד ומה"ט נמי א"ש שהטור שינה את ל' הרמב"ם ולא כתב ל' זה דאין מנדין וכו' אלא כתב ממתינין ליה בה"ב ור"ל דכה"ג א"צ לכתוב לו אדרכתא ולא להמתין לו הנידוי ס' יום ומטעם שכתבתי וק"ל עפ"ר מ"ש עוד מזה:
ו סָעִיף ג מנדין אותו ע' ד"מ שם כתבתי ל' הפתיחה היאך הוא:
א סָעִיף א הרי הוא. ומכלל זה גם כן שלא יאמר א' לנדון הדיין עשה לך שלא כהוגן במה שחייב אותך ב"ח וכתב כנה"ג דוקא כשאמר א' כן לנדון מעצמו בלי שאלת הנדון אבל אם הנדון שואלו ורואה זכות לזה הנדון והדיין טעה באופן דמצי למהדר אין בזה משום איסור:
ב סָעִיף ב שם המזכין. עיין כנה"ג שהביא בשם מוהרדב"ז דרך הכרעה השלישי שלא הסכים עם הרוב אם צריך לחתום עמהם דאם חתימתו אינו מבטל המעשה אין כופין אותו לחתום ואם חתימתו מעכבת מחויב הוא לחתום:
א סָעִיף א סוד. כתב הש"ך בשם מהר"א שטיין דגם בכלל לאו זה שלא יאמר א' לנדון הדיין חייב אותך שלא כדין:
ב סָעִיף ב שנתבאר. כתב הסמ"ע דקשה קצת על הרמ"א שהרא' מקום על סי' י"ד ושם מיירי כשאחד אומר כתבו לי מאיז' טעם דנתוני ורוצה לילך לב"ד הגדול וכאן משמע דבסתם פס"ד איירי ואפשר דס"ל להרמ"א דדוק' בכה"ג דסי' י"ד מדקדקין בכתיבת הפסק לכתוב ומדבריהן יצא כו' דלא יהא מיחזי כשיקר' וגם יש קפיד' לדיין שלא הסכים שלא יאמרו ב"ד הגדול שכולם טעו ועתה לא ידעו מי הטועה אבל בפס"ד דעלמ' ס"ל דא"צ לכתוב אלא פלוני נתחייב לזה כך וכך אבל בגמ' פרק ז"ב מוכח דבכל פס"ד שכותבין הדיינים צריכין לכתוב ומדבריהם כו' וצ"ע וכתב בד"מ בשם תשובת חזה התנופ' שנים שבאו לדין ויצא א' מהן זכאי ושוב חזר בע"ד ותבעו בפני ב"ד אחר אינו זקוק לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו גם אין הב"ד רשאים לשמוע דבריו כלל דב"ד בתר ב"ד לא דייקי גם אין רשאין התלמידים לקרוע הפס"ד אף שנרא' להם שהו' שלא כדין עד שיבא הרב שפסקו שהו' יודע יותר מהם עכ"ל:
ג סָעִיף ב ומדבריהם. ואם השוו בדעה א' כותבין לשון ומדבריהם דמשמע שהי' ביניהן מחלוקת ומיחזי כשיקרא. סמ"ע:
ד סָעִיף ג מחרימין. כתב הסמ"ע הא דכתב המחבר כאן דמחרימין אותו מיד אחר ל' יום וגם לא הזכיר מכתיבת אדרכת' ולקמן סי' ק' במסרב מלקיים פס"ד כתב דכותבין מיד אדרכת' על נכסיו ואם לא מצאו לו נכסים מתרין בו כו' ואח"כ מחרימין ע"ש וצ"ל דשאני הכא מאחר שקיבל עליו את הדין ולא ביקש שום הרחבת זמן נרא' מזה דאית ליה מזומנים או מטלטלים שהן קודמין להתפרע מנהון כמ"ש בסי' ק"א מש"ה אין כותבין אדרכת' מה שאין כן בסי' ק' מיירי שמסרב לקיים הפס"ד ואין הב"ד יודעים אם יש לו מזומנים או מטלטלים הלכך כותבין עליו אדרכת' מתחלה ואם לא נמצ' לו נכסים ממתינין מלהחרימו עד ס' יום דאמרינן דלמא בל' ימים הראשונים טרח לאוזיף זוזי ובל' ימים האחרונים שמא אוהביו הרוצים להלוות לו טרחי אזוזי ויש ראיה לזה מהגמר' והטור סי' צ"ה ע"ש ודו"ק עכ"ל:
ה סָעִיף ג מיד. כתב הסמ"ע דזה תמוה בעיניו דהא כתבו הטור והמחבר בסי' ק' דלעולם אין מנדין לאלתר בלי התראה בה"ב כי אם באפקרות' שאינו משגיח על הזמנת הב"ד לבא לפניהם לדין או שעבר על א' מאיסורי תורה כמ"ש הטור בי"ד סי' של"ד ע"ש והש"ך כתב דלק"מ דכאן איירי שאינו מקבל פסק הדיינים אבל שם מיירי שאינו רוצה לשלם ואינו אומר נגד הפסק ב"ד:
א סָעִיף א מגלה סוד. עבה"ט דגם בכלל זה שלא יאמר א' לנידון כו' ובכנה"ג כתב על זה ונ"ל דוקא כשאחד אומר כן לנידון מעצמו בלי שאלת הנידון אבל אם הנידון שואלו ורואה זכות לזה הנידון והדיין טעה באופן דמצי למיהדר (כגון שהיא טעות בדבר משנה) אין בזה שום איסור עכ"ל והביאו בקצה"ח אולם בס' שער משפט כתב ונראה דאשתמיט להכנה"ג דברי תשובת הרא"ש שהביא הטור בסי' קנ"ד סי"א שכ' שם בדיינים שפסקו לשמעון להרחיק בניינו מנגד חלון ראובן וטעו בדין (ע' בש"ע שם סי"ו) ושמעון כבר הרחיק בניינו שמצוה לומר לשמעון שאינו מחוייב להרחיק דהשבת אבידה היא וטעו בדז"מ וחוזר הדין ומשמע להדיא בתשובת הרא"ש שם כלל צ"ט דאף דשמעון לא שאל כלל אם טעו הדיינים מצוה לומר לו משום השבת אבידה בדבר דאפשר למהדר לכך נ"ל דמהר"א שטיין מיירי בגוונא שאין הדין חוזר כגון טעות בשיקול הדעת וכיוצא בו דא"א למהדר אבל בדבר דמצי למהדר מצוה לומר להנידון בכל גווני משום השבת אבידה עכ"ל. ועי' באו"ת שכתב ע"ד מהר"א שטיין הנזכר דיש להסתפק דודאי במקום שאין טעות שיהיה הדין חוזר פשיטא דאין לומר דלא הוי כ"א לה"ר אבל בטועה בדב"מ דהדין חוזר אפשר די"ל להציל ממון שלו או אפשר דמ"מ אין לומר לו לבע"ד רק ילך לדיין ויאמר לו טעית בדב"מ והחזר הדין אבל לומר לבע"ד לא ימלט מגדר אבק לה"ר וכן יש להחמיר אם לא שהדיין עומד בדעתו מבלי להודות על האמת אז מותר לומר לו כדי שיברר ע"י חכמים אחרים ולבטל הפסק הנעשה בטעות ע"ש ולפ"ז אפשר לפענ"ד לתרץ קושיית השער משפט על הכנה"ג הנ"ל די"ל דמ"ש הרא"ש שמצוה לומר לשמעון היינו לאחר שיאמר להדיינים באם יעמדו בדעתם ולא יודו על האמת אז יאמר לשמעון כו' ולא הוצרך לבאר זה כי זה פשוט באם אפשר שיתוקן ע"י שנאמר להדיינים למה יאמר לשמעון וגם השואל לא נסתפק בזה כלל רק ששאל אם מחוייב להגיד לשמעון והיינו מסתמא שהדיינים לא רצו להודות לו ושאל להרא"ש ז"ל אם זה טעות בשיקול הדעת או בדב"מ והשיב לו הרא"ש שזה טעות בדב"מ ולכן מצוה לומר לשמעון והיינו באם א"א לתקן באופן אחר ולפ"ז יכול להיות גם דינו של הכנה"ג אמת דאם שאל לו הנידון מותר להשיב לו מיד וא"צ לומר תחלה לדיין ולכך כתב רק שאין בזה איסור ולא כתב שיש בזה מצוה משום דאפשר שיתוקן ג"כ ע"י שיאמר תחלה להדיין ויש לעיין בתשובת הרא"ש שם:
ב סָעִיף ב שיכתבו לו הפס"ד ע' בתשובת חו"י סי' פ"ט ששאל הרב המחבר מהגאון מהר"ג אודות פסק דין שיש בו חיוב שבועה לנתבע היסת או ש"ד אם יש לפרש בו באם שלא ישבע שיתחייב לפרוע כו"כ דלכאורה נכון לפרש כי לפעמים מחוייב לשבע על כמה פרטים מפני שהטענות והתשובות מסתעפים לכמה סעיפים ואם בא הכותב לסתום ואח"כ לא ירצה הנתבע לשבע יוכרחו ליהדר לתרע ב"ד לפרוש להם כמה יתחייב ויש זילותא דב"ד ולזות שפתים לומר שכוונת הב"ד להרבות שכר טורח אמנם קשה כמורמוס לכתוב אם לא ישבע יתחייב. חדא דכבר נהגו לכתוב שבועה לזמן יום הכניסה ראשון וא"כ ע"כ יכתוב אם לא ישבע לזמן הנ"ל יתחייב כו' וזה דבר זר שמפני שעבר זמן שבועה יתחייב לשלם ועוד איך יכתוב שאם לא ישבע יתחייב פן ואולי יהפך שבועה על שכנגדו ואם נשאל לנתבע אם רוצה לישבע או להפכה קשה מאוד להראות מקום לבעל דבר כמבואר בסי' י"ז ופ"ב יברור לענ"ד דאם אין הנתבע רוצה לשבע ואין בו דעת להפך שבועה דאין אומרים לתובע לשבע רק חייב לשלם וכ"ש שלא להזכיר בפסק היפוך שבועה אם לא זכרו הנתבע ועוד הרי אפילו הפכה מצי למיהדר ביה כבסימן כ"ב ועוד דאם נכתב היפוך שבועה נצרך לכתוב ג"כ אם מבקש התובע מנתבע רק קב"ח כו' ולא נמצא שם תשובת הגאון מהר"ג ע"ז ובסוף הס' בהשמטות כתב דאפשר דהגאון לא השיב על זה לרוב פשיטותו כי אף שקובעין זמן שבועה מ"מ בסיפא דאם לא ישבע לא יזכיר תיבת לזמן הנ"ל רק יכתוב סתם באם לא ישבע יתחייב כו' וחשש דפן יהפך אינו כלום דממילא משמע כל זמן שהשבועה מוטלת עליו ומ"מ אם ירצה יהפכה עכ"ד ע"ש. והנה מדבריו מבואר דגם בשבועת היסת יש לכתוב כן שהרי אין שבועה מתהפכת אלא של היסת בלבד כדלקמן סי' פ"ז סי"א וכן מבואר להדיא מלשונו בהתחלת השאלה אודות פס"ד שיש בו חיוב שבועה לנתבע היסת או ש"ד כו' ולע"ד צ"ע דהא מבואר בסי' פ"ז ס"ט דבשבועת היסת אין ב"ד יורדין לנכסיו אלא אם לא רצה לשבע היו מנדין אותו כו' ובש"ך שם מבואר לענין אם תפס התובע אי מהני ע"ש וא"כ אם יכתוב סתם באם לא ישבע יתחייב יהא משמע ככל פס"ד על חיוב ממון ויצא מזה משפט מעוקל וצ"ע. כעת יצא לאור ספר עמודי אור ומצאתי בסי' ק"ח שכתב וז"ל אין דרכי לכתוב בפס"ד בשבועת היסת ואם לא ישבע ישלם דהא אם לא ישבע לא נחתינן לנכסיה רק כשיש רשות מהממשלה מנדין אותו ואם כותב בפס"ד ישלם היינו אחותי לנכסיה ולא נתחוורו לי דברי החו"י סי' פ"ט בזה עכ"ל:
ג סָעִיף ב כדרך שנתבאר. עבה"ט מ"ש וכתב בד"מ כו' עד דב"ד בתר ב"ד לא דייקי כו' ועיין בתשובת הרב המבי"ט ח"ב סי' קע"ד בתשובה מהרדב"ז ז"ל שכתב ואע"ג דאמרינן בגמרא לא חיישינן לב"ד טועין וב"ד בתר ב"ד לא דייקי ה"מ בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן שכן כ' רבינו ירוחם בשם הרשב"א הובא בב"י סי' ט"ל דהאידנא לא בקיאי כל כך בדינין הילכך דייקינן בתר ב"ד ואם בזמנו של הרשב"א ככה כ"ש בזמנינו זה וכ"ש בנ"ד שהדיינים היו יחידים עכ"ל וע' באו"ת שהביאו וכתב שדברי רי"ו בשם הרשב"א הנ"ל הובא ג"כ בש"ע סי' ט"ל סי"א אבל הש"ך שם חולק דדוקא התם דיש רעותא ויש מקום לתלו' דטעו אז אמרינן בזה"ז אולי טעו אבל בסתם אף בזה"ז ב"ד בתר ב"ד לא דייקי ע"ש. ועיין בתשובת אבקת רוכל למרן הב"י בסי' כ"א נדפס שם ג"כ תשובה זו דהרדב"ז ז"ל וכתו' בין הדביקים הגהה מהב"י ז"ל שמחלק ג"כ כיוצא בזה וז"ל אמר יוסף קארו לא דק דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזה"ז לא דייקי בתר ב"ד וזה פשוט בתשו' הרשב"א שכתבתי בב"י ומ"ש שהדיינים היו יחידים מאחר שמקבלים עליהם שם בב"ד לא דייקינן בתרייהו כו' עכ"ל:
ד סָעִיף ב אין מזכירין שם המזכים. עיין בתשובת חו"י סי' קמ"ז אודות א' מן הדיינים שלא רצה לחתום על הפסק דין באמרו ששני חביריו טעו ורבו עליו והדבר ברור לו שאין הדין כן ואיך יחתום על שוא ושקר. וכ' שאין בדבריו ממש דמחזי כשיקרא אין כאן דהא בכהאי גוונא כותבין ומדבריהם גם בטוח הוא מעונש שמים מאחר שהוא הגיד דעתו לש"ש מאי אית ליה תו למיעבד והתורה אמרה אחרי רבים להטות וגם אין חשש פן יתברר שטעו ויצטרכו לשלם דז"א דהוא יהיה פטור לשלם כמ"ש בסי' ס"ג בהגה ואחר שאין לו טעם נכון ודאי ראוי לענוש הדיין המונע לחתום מלבד מה שכופין אותו שהרי בזה הוא הולך רכיל וגרע טפי מאומר כשיצא מב"ד אני הייתי מזכה כו' (ושם בסוף הספר בהשמטות כתב דאפילו בזבל"א דלא שייך מגלה סוד דבלא"ה נמי ידעינן מכל מקום א"א להניחו בזה ע"ש) ואין חילוק בין אם זה שלא רצה לחתום קטן שבדיינים או הגדול שבהם אך אם מארי דאתרא יושב בדין עם שני דיינים ולא רצה הרב לחתום ודאי קשה לכופו ומחוייבים לחוש על כבודו ולדבר על לבו ומ"מ אם יתעקש יחתמו שנים ויכופו הבעל דין כאלו שלשתן חתומים. עוד נ"ל פשוט דאפילו עדיין לא נפסק פסק דין וזה אומר איני מסכים ואיני רוצה לחתום ואפילו רץ מב"ד ראוי לעונש מטעמים הנ"ל ואלו השנים גומרים ופוסקים הדין מבלעדי הדיין ואפילו יאמר הדיין נשלח דברינו לב"ד הגדול או נוסיף דיינים ואלו השנים אינם רוצים הדין עמהם כו'. אכן אם יאמר זה הדיין אפילו כבר אמר דעתו וגם חבריו כבר רבו עליו שנתן אל לבו דבריהם והוא מסופק בזה מצי להכריח חבריו שיוסיפו דיינים בדין א' אומר א"י מעיקרא אף שמכוער הדבר ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך מ"מ אין השנים יכולים לגמור הדין כו' ע"ש והנה מה דסיים אף שמכוער הדבר כו' משמע קצת דהיינו דוקא בכה"ג שכבר אמר דעתו אבל אם עדיין לא אמר דעתו אף שברור בעיניו הדין לדעתו רשאי לומר איני יודע כדי שיוסיפו דיינים ואולי יצא הדין לאמיתו כפי דעתו (וכך הבין בדבריו בתשובת שבו"י ח"ב בסוף הספר ע"ש ודו"ק) אולם מ"ש בזה לעיל סי' י"ח ס"א ס"ק ד' בשם ספר בר"י דבכה"ג שהדיינים שעמו המה חבריו אסור מדינא לשקר ולומר איני יודע זולת באם הדיינים שעמו המה יושבי קרנות כו' עש"ה. ובעיקר הדבר שכתב החו"י הנ"ל שמחוייב הדיין שלא הסכים לחתום על הפס"ד. הנה כבר נחלקו בזה גדולי ישראל כמ"ש כנה"ג בהגה"ט אות ז' וז"ל כשרבו המזכים על המחייבים או איפכא אם צריך השלישי שלא הסכים עם הרוב לחתום בפס"ד יש מחלוקת בין רבינו הב"י ובין מהר"ם מטראני ז"ל שהר"ם מטראני בח"ב סי' קע"ג כתב שא"צ לחתום ורבינו ב"י שם כ' שצריך לחתום והרדב"ז ז"ל בסי' קע"ב הכריע דאם מניעת חתימתו אינה מבטלת המעשה אין כופין אותו לחתום. ואם חתימתו גורמת מניעת המעשה מחוייב הוא לחתום עכ"ל. ותשובה זו דהמבי"ט עם הב"י איתא גם כן בתשובת אבקת רוכל בסי' י"ט וכ' הכרעת הרדב"ז ז"ל שם בסי' כ"א עיין שם (ומבואר שם דבנידון ההוא היה מניעת חתימתו מבטלת המעשה) ועיין בקצה"ח דנראה דעתו כרדב"ז וכ"כ בספר שער משפט דנ"ל להלכה כדברי המכריע אם לא היכא דע"י מניעת חתימתו יתגלה שלא הסכים בהפסק דין יש לו לחתום בכדי שלא יהא בכלל הולך רכיל אבל היכא דמצי לאשתמוטי שלא לחתום ולא יודע שלא הסכים בהפסק דין עדיף טפי שלא לחתום במאי דלא סבירא ליה עיין שם. אכן באו"ת הסכים לגמרי לדעת מרן הב"י והביא ירושלמי סנהדרין פרק ג' הלכה י"א דאיפלגו בזה ר"י ור"ל דאיתא שם גמרו הדבר כו' אמר רבי יוחנן כופין המחייב שיכתוב זכאי ור"ל פליג וידוע הלכה כר"י לגבי ר"ל כו'. עיין שם ועיין בספר בר"י הביא ג"כ דברי כנסת הגדולה הנזכר ורמז לעיין עיד בזה בהלק"ט חלק א' סי' רכ"ז ובתשובות דבר משה חלק א' סוף סי' ד' ובתשובת מהר"ם זכות סי' ל"א. ועיין עוד בתשובת המבי"ט שם סוף סי' קע"ד שכתב להרב"י שגם אתם לא הייתם יכולים לחתום שהוא פטור מאחר שאני כתבתי בפסק הא' בסופו ואני קרוב לחייבו בדין אם לא יעשה פשרה הרי זה כאומר איני יודע כו' עיין שם. ובתשובת אבקת רוכל שם סוף סי' י"ט כתב שזה אינו כי גלוי וידוע לכל יודעי בטיב לשון שאין במשמע לשון זה איני יודע כו' עיין שם:
ה סָעִיף ב ומדבריהם. עיין באר היטב ועיין בספר פלפולא חריפתא בפרק זה בורר אות מ"ב שכתב דנראה לי אם כותבין פסקנו אפילו כשיש מחלוקת ביניהם סגי בהכי ולא הוי כשיקרא דפסקנו משמעותו חתיכת דין ופיסוקו וכל חתוך דין הוא ע"פ הרוב ג"כ אלא דקשה למה לא אמר ר' אלעזר דלכתוב הכי וצל"ע עכ"ד עיין שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.