א הֵבִיא אֶחָד מֵהַבַּעֲלֵי דִינִים עֵדִים לִדְבָרָיו, מַכְנִיסִין הָעֵדִים וּמְקַבְּלִים עֵדוּתָם כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן כ"ח, וּלְאַחַר שֶׁיְּקַבְּלוּ עֵדוּתָם יוֹצִיאוּ כָּל אָדָם לַחוּץ, וְיִשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ בַדָּבָר. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּטוֹב לְהַתְחִיל מִן הַקָּטָן. (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק אד"מ) אִם יַסְכִּימוּ לְדַעַת אַחַת, מוּטָב; וְאִם לָאו, יֵלְכוּ אַחַר הָרֹב: שְׁנַיִם אוֹמְרִים: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּב, זַכַּאי. שְׁנַיִם אוֹמְרִים: חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי, חַיָּב. אֶחָד אוֹמֵר: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים: זַכַּאי אוֹ חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ שְׁנֵי דַיָּנִים, וְנִמְצָא שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה; נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בַּדָּבָר, אִם שְׁלֹשָׁה מְזַכִּים וּשְׁנַיִם מְחַיְּבִים, זַכַּאי. וְאִם שְׁלֹשָׁה מְחַיְּבִים וּשְׁנַיִם מְזַכִּים, חַיָּב. שְׁנַיִם אוֹמְרִים: זַכַּאי, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, יוֹסִיפוּ עוֹד דַּיָּנִים. אֲבָל אַרְבָּעָה אוֹמְרִים: זַכַּאי אוֹ חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, אוֹ שֶׁאָמְרוּ שְׁלֹשָׁה: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, בֵּין שֶׁהוּא אוֹתוֹ שֶׁאָמַר תְּחִלָּה אֵינִי יוֹדֵעַ, בֵּין שֶׁהוּא אַחֵר, הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב. הַגָּה: וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר, דְּלֹא כְמוֹ שֶׁכָּתַב לְעֵיל סִימָן י"ג סָעִיף ז' בְּהֶפֶךְ, וְהוּא דַּעַת הַחוֹלְקִים. וְאֶפְשָׁר דַּעְתּוֹ לְחַלֵּק בֵּין אִם נִתְבָּרֵר תְּחִלָּה יוֹתֵר מִג' וּבֵין יָרְדוּ מִתְּחִלָּה לְג'; אַךְ אֵינוֹ נִרְאֶה לִי, רַק שֶׁחוֹלְקִים, הָאַחַת דַּעַת הָרַמְבַּ"ם, וְהַשֵּׁנִית דַּעַת הָרַשְׁבָּ"א. קָהָל שֶׁבֵּרְרוּ ד' אוֹ ה' בְּרוּרִים, אֵין הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב, שֶׁאֵין רֹב אֶלָּא בְּבֵית דִּין. וְאִם אָמְרוּ הַקָּהָל שֶׁיֵּלְכוּ אַחַר הָרֹב, וְהֵם שְׁקוּלִים, אֵין אוֹמְרִים שֶׁיָּבֹאוּ אֲחֵרִים וְיַכְרִיעוּ, שֶׁהֲרֵי הַקָּהָל לֹא לָקְחוּ רַק אֵלּוּ הַמְבֹרָרִים, אֲבָל אֵלּוּ הַמְבֹרָרִים יְכוֹלִים לִשְׁאֹל לַאֲחֵרִים וְיִפְסְקוּ עַל פִּיהֶם מַה שֶּׁיִּרְצוּ (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן י"ג תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א).
ב הָיוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, הֲרֵי אֵלּוּ מוֹסִיפִין שְׁנַיִם אֲחֵרִים. וְכֵן אִם נִסְתַּפֵּק הַדָּבָר, מוֹסִיפִין וְהוֹלְכִים עַד ע" א. הִגִּיעוּ לע" א, וְאָמְרוּ ל"ה זַכַּאי, וְל"ה חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים עִמּוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְצַד הָאֶחָד וְנִמְצָא ל"ו מְזַכִּין אוֹ מְחַיְּבִין. וְאִם לֹא חָזַר לֹא הוּא וְלֹא אֶחָד מֵהֶם, הֲרֵי הַמָּמוֹן סָפֵק וּמַעֲמִידִים הַמָּמוֹן בְּחֶזְקַת בְּעָלָיו.
ג כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵינוֹ צָרִיךְ לָתֵת טַעַם לִדְבָרָיו וּלְהוֹדִיעַ מֵאֵיזֶה טַעַם בָּא לוֹ הַסָפֵק כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּרְאֶה הַמְזַכֶּה מֵאֵיזֶה טַעַם מְזַכֶּה וְהַמְחַיֵּב מֵאֵיזֶה טַעַם מְחַיֵּב:
ד שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְדִין, וְסִלֵּק אֶחָד מֵהֶם עַצְמוֹ, אֵין הַשְּׁנַיִם יְכוֹלִים לִגְמֹר הַדִּין. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם נִבְרְרוּ מִתְּחִלָּה יוֹתֵר מִשְׁלֹשָׁה וְנִסְתַּלֵּק אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן י"ג.
ה הָא דְאָמְרֵינָן בַּגְּמָרָא הָרַב וְתַלְמִידוֹ אֵין מוֹנִים לָהֶם אֶלָּא אֶחָד, הַיְנוּ דַּוְקָא בְּשָׁעָה שֶׁמְּלַמְּדוֹ הָרַב הַדִּין וְעַל פִּיו סוֹמֵךְ, וַאֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַוְנָא אִם הוּא תַּלְמִיד כְּרַב אַמִּי וְרַב אַסִי דְלִגְמָרֵהּ דְּרַב הֲווֹ צְרִיכֵי וְלִסְבָרָתֵּיה לֹא הֲווֹ צְרִיכֵי יָכוֹל לְלַמְּדוֹ בִּשְׁעַת הַדִּין וְדָן עִמּוֹ. אֲבָל אִם אֵין מְלַמְּדוֹ בִּשְׁעַת הַדִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תַּלְמִידוֹ, מוֹנִים לָהֶם שְׁנַיִם, רַק שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קְצָת סְבָרָא לְהָבִין, לִשָּׂא וְלִתֵּן. הַגָּה: וּלְעִנְיָן אִסּוּר וְהֶתֵּר אוֹ דִינֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה, אֲפִלּוּ צָרִיךְ לִסְבָרָתֵהּ מוֹנִים לָהֶם שְׁנַיִם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף).
ו בֵּית דִּין פּוֹסְקִים בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת שֶׁלֹא בִּפְנֵי בַּעַל דִּין:
א סָעִיף א הביא א' מבעלי דינים עדים כו' עיין בספר באר שבע דף קט"ו ע"ב שכתב דאסור לדיין לדון היכא דגילה דעתו קודם וע"ש וצ"ע (הגה וע' לעיל סי' י"ז ס"ק ט'):
ב סָעִיף א אבל ארבעה אומרים כו' וכתב מור"ש ז"ל דה"ה אם ג' מזכין וב' אומרי' א"י דהולכין אחר הרוב אבל ב' מזכין ואחד מחייב וב' אומרין א"י צריכין להוסיף כיון דאין כאן רוב נגד האומרים א"י עכ"ל סמ"ע ובב"ח חולק ע"ז ע"ש ועיין בכ"מ הביא תשובת הרשב"א ותראה להדיא דהדין עם הכ"מ ומהרש"ל דגם הרמב"ם פסק כת"ק דר' אילא וס"ל לת"ק דבעי ג' שיסכימו לדעת אחד ותו לא משגחי' אף אם ב' אינם יודעים ודלא כרב אילא ודו"ק כן נ"ל כי היכי דלא נישוי מחלוקת גדול בין הרמב"ם והר"ם והרשב"א ודו"ק עיין בתשובות מהרי"ט ר"ס צ"ה:
ג סָעִיף א וכן נ"ל עיקר כו' ועיין בספר א"א דף ע"ו ובשארית יוסף ובתשובת שלום סימן ל':
ד סָעִיף א ואפשר דעתו לחלק כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' ובב"ח:
ה סָעִיף ד אין השני' יכולים כו' היינו כשאינם יודעים להיכן הדין נוטה אבל אם יודעים יכול להסתלק והם יגמרו ועב"ח סימן י"ב:
ו סָעִיף ו ב"ד פוסקין כו' עמ"ש לעיל סי"ג בזה:
א סָעִיף א יוציאו כל אדם לחוץ. כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב וגם משום דאל"כ שמא ישמעו הבע"ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר:
ב סָעִיף א דטוב להתחיל מן הקטן. פי' אף שאינו חובה זה כ"א בדיני נפשות וכדתנן בר"פ א' דיני ממונו' הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול דיני נפשות מן הצד ופרש"י מן הצד מן הקטני' שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום דכתיב (בפ' משפטים) לא תענה על רב על דבריו של גדול רב כתיב בלא יוד עכ"ל מדכתב ולא ירצו לחלוק משמע דברצונו תליא וכ"כ הנ"י שם בהדיא ז"ל כתבו המפרשים ז"ל לאו למימרא דאסור לענות על רב אדרבא אסור לו לשתוק שהרי בדיני נפשות אמרי' אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד זכות שומעין לו כו' אלא ה"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרך לענות על רב שידברו הקטנים תחלה ולא משום כבודו אלא שמא לא ירצה התלמיד לחלוק שיתבייש ממנו וחששו החששה דוקא בדיני נפשות דחמירי ולא בדיני ממונות ואם רצו מתחילין מן הגדול ומיהו טוב להתחיל מהקטן כו' עכ"ל אבל מהתו' שם דף צ"ד [ל"ו] בד"ה דיני נפשות משמע דאסור לענות על רב בדיני נפשות כ"א דרך שאלה על דרך שאומר התלמיד לפני רבו רבי כך וכך למדתני אלא שבדיני נפשות חששו שגם זה לא יעשה הקטן אם כבר שמע דעת הגדול אבל בדיני ממונות לאחששו כולי האי שלא ירצו לו' לו דרך שאלה אבל דרך ויכוח אסור גם בדיני ממונות אלא שמסקו וכתבו שם התו' דעוד י"ל שלא תענה על רב לא נאמר כ"א בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ע"ש:
ג סָעִיף א ילכו אחר הרוב שנים אומרים כו'. בא ללמדינו בזה דאף דבדיני נפשות אין הולכין אחר הרוב לחובה כי אם כשנתרבו שנים המחייבים על המזכים מ"מ בדיני ממונות שמה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה בחד סגי ועפ"ר:
ד סָעִיף א ואחד אומר איני יודע. יוסיפו הדיינים הטעם דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונתנו ונשאו בדבר וכל אחד אומר טעם לדבריו ושנים הסכימו לדעת אחת אז בטלה דעת השלישי ברוב משא"כ כשאומר איני יודע דמחשב כאלו לא ישב עמהם ואמרי' שמא אם ישב עמהן שלישי שהיה אומר דעתו היו השנים מסכימין עמו וזה דוקא בשלשה הראשונים אבל אחר שהוסיפו עליהן אף שאמר הא' אינו יודע מ"מ כיון דמתחלה לא ישבו כ"א אדעתא דג' והרי נשאר ג' שביררו דעתן ומסכימין לדעת א' מש"ה הולכין אחריהן וק"ל:
ה סָעִיף א יוסיפו עוד דיינים פי' יוסיפו עוד שנים כמו שהוסיפו בראשונה וכן מבואר בהרמב"ם ועפ"ר:
ו סָעִיף א אבל ד' אומרים כו' ואחד כו' וכתב מור"ש ז"ל ☜ דה"ה אם ג' מזכין ושנים אומרים איני יודע דהולכין אחר הרוב אבל ב' מזכין וא' אומר חייב וב' אומרים איני יודע צריכין להוסיף כיון דאין כאן רוב נגד האומרים איני יודע ועפ"ר:
ז סָעִיף א בין שהוא אותו שאמר תחלה כו'. קמ"ל שזה רבותא דאע"פ שזה האומר עכשיו הוא אחר לא מחשבינן ליה כאילו גם הראשון היה אומר עכשיו איני יודע ויהיה שנים כנגד שנים ולא מחשב רוב וכמ"ש ועפ"ר מ"ש עוד ישוב אחר:
ח סָעִיף א דלא כמ"ש לעיל סימן י"ג כו'. עמ"ש בסמוך בסעיף ד' בסמ"ע בס"ק י"א:
ט סָעִיף א ואפשר דעתו לחלק כו' עד והשני דעת הרשב"א לא עמדתי על סוף דעת מור"ם בזה הא כ' הרשב"א בהדיא בתשו' והביאו הכ"מ בפ"ח דסנה' דב"ד של שלשה שאמר אחד מהם איני יודע והוסיפו שנים ואח"כ אומר א' מהארבעה איני יודע שהדין נגמר ע"ש השלש' הנשארים כאלו היתה תחילת ישיבתן בג' ואם ב' מהם אומרים זכאי או חייב ואחד אומר היפוכן הולכין אחר השנים שהן הרוב והביא לדבריו אלו ראי' מהירושלמי ע"ש שהאריך ומ"ש המחבר בס"ס י"ג ג"כ הם דברי הרשב"א והביאו הב"י שם ע"ש במס"י וכדי שלא תקשה דבריו זה על זה ע"כ צ"ל דיש חילוק בין ישבו מתחל' אדעתא דתלתא (דאיירי ביה הכא ובו גם הרשב"א מודה) ובין ישבו מתחלה אדעתא דעשרה וכ"כ חילוק זה הכ"מ בספ"ה דסנהדרין כתבתי לשונו בדריש' ע"ש וזה נלע"ד ברור ולדעת מור"ם שכ' שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר דהולכים אחר הרוב ומיד אחר זה כ' מור"ם ז"ל קהל שביררו ד' או ה' בוררים דאין הולכין אחר הרוב צ"ל שמור"ם מחלק בין קהל שבררו דבזה כ"ע מודים דאין הולכים אחר הרוב ובין בעלי דינים שבררו בעצמם שבזה איירי כאן וס"ס י"ג ועליו כתב דיש בו פלוגתא ובע"ש ס"ס י"ז כתב לחלק בין נסתלק אחד מהן ובין אמר אחד איני יודע וכמ"ש מור"ם כאן והנלע"ד בעיני כתבתי ודו"ק:
י סָעִיף א שאין רוב אלא בב"ד. פי' סתם ב"ד הן ג' אבל כשנחתו לדעות ליקח יותר ה"ל כדאמרי' בגמ' פ"ב דע"ז כדשיימי ארבע עד דשיימו כולהו וסיים שם ברשב"א ואם לא הושוו כולם לדעת אחד הרי הנתבע פטור דאין מוציאין ממון עד שיוודע שהוא חייב וכתב עוד דכל ספק תקנה דנין להקל לנתבע כי המע"ה:
יא סָעִיף ד ונסתלק אחד. כמ"ש בס"ס י"ג ע"ש בס"ס י"ג דמשוה שם המחבר כשאמר א' איני יודע למי שנסתלק לגמרי וכתב דבשניהן אין הדין נגמר ע"פ תשעה הנשארים הוא מדברי הרשב"א שכ"כ בתשובה אבל למור"ם ז"ל אינן שווין שהרי פסק לפני זה בהג"ה ס"א דלא כוותיה באומר א' מהן איני יודע וכאן פסק כוותיה בנסתלק א' מהן ואפשר דס"ל דשאני מסתלק דאיכא למימר ביה אלו היה כאן היה אומר טעם לדבריו והיו התשעה מודי' לו משא"כ זה שאומר איני יודע שהיה אצל התשעה ולא ידע לומר טעם דבכהאי גוונא אזלינן בתר הרוב כיון שהן יותר מג' הראויין לב"ד שהם דעה א':
יב סָעִיף ה יכול ללמדו ודן עמו כו'. ור"ל ונמנה כשנים וז"ל רש"י (ונ"י) פ' אחד דיני ממונות דאי משום גמרא דשמעו מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמי הבנת לבו דנימא אם היה חכמתו מרב אחר הוה אמר טעם אחר ובאיסור והיתר וטומאה וטהרה שהוראתן ביחיד אפי' שאר תלמידים דגם לסברא דרבן צריכין נמנים כשנים אי נחלקו אחרים בדבר ומטין הדין אחר הרוב וכדתני כו':
יג סָעִיף ו שלא בפני בע"ד. שם מסיים בטעמא ז"ל דהא כל זמן שמביא ראיה סותר דינו ונרא' פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו שני בעלי דינים לפני הדיינים אזי קאמר דיכולין לומר הפסק דין לאחד מהן או לכתוב הפסק ולשלחו לכל א' לביתו וקאמר דהיינו דוקא בדיני ממונות כדמסיים בטעמא הנ"ל משא"כ בדיני נפשות דלאחר שנתקיים הפסק הוא מעוות שאינו יכול לתקן הגה ועד"ז כ' בד"מ סי' י"ז סס"א בשם הרשב"א ז"ל נתבע שקבעו לו זמן להביא ראיותיו ועבר הזמן ולא הביא וכשרצו הבית דין לפסוק הדין טען הנתבע שנתן זכותו ללוי ואין לפסוק הדין שלא בפניו מסתברא אם לוי הוא במקום קרוב שולחין לו ומודיעין אותו אם בא וטוען והביא ראיה מיד שומעין לו ואם לא בא או שבא ואמר תנו לי זמן שאביא אין שומעין לו דלא עדיף מגברא דאתיא מחמתיה דבממון לא איכפת לן לפסוק הדין שלא בפניו וכל זמן שמביא ראיה סותר' הדין עכ"ל:
א סָעִיף א וכנ"ל עיקר. ועיין בר"ן בחידושיו פ"ק דסנהדרין דפריך לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין מהא דתנן שנים אומרים זכאי וא' אומר א"י דיוסיפו הדיינים ואם איתי' ליהוי כשרם שדנו ומשני הכא דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי וכתב שם בר"ן דעת המקשה כיון דבדיעבד שנים שדנו דיניהן דין אף על גב דלכתחלה הוי בית דין חציף מכל מקום עכשיו ראוי שיוגמר הדיינים עפ"י שנים כשאמר א' א"י ומשני דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי והיינו דהם אינם רוצים להיות בית דין חצוף ועיין שם ואם כן ממילא היכא דלא שייך ה"ט דהיינו כשהוברר עשרה וא' אומר א"י לא שייך בזה אדעתא דעשרה יתבי דאי הוי אמרינן גם בזה אדעתא דעשרה אם כן לא הוי צריך הר"ן לפרש טעמ' דאדעתא דתלתא משום בית דין חצוף ובכסף משנה תמה על החולקין דהא בהדיא אמרינן ריש סנהדרין אדעת' דתלתא יתבי ולפי מ"ש הר"ן התם טעמא משום בית דין חצוף וכיון דשטת הר"ן הוא כן צדקו דברי המחבר שהעלה כן לעיקר:
א סָעִיף ד וסלק וכו' עש"ך ס"ק ה' אם יודעים אם יוכל להסתלק וכו'. ולבבי לא כן ידמה דהא מדקתני ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה והיינו לומר פ' אתה חייב דזה נקרא ג"ד בכל דוכתי ולמד זה מקרא משמע דאי לאו קרא אפי' ג"ד היה אסור בלילה א"כ כיון דקתני ד"מ בשלשה ולא קתני דגומרין בשנים משמע דאף הגמ"ד דהיינו לומר פ' אתה חייב בעי שלשה משום דילמא חזו זכות' ויאמרו בשעת גמר דין כמבואר בשבת דף י' לענין גמר דין קודם מנחה וכ"פ בתומים וכן עיקר:
א סָעִיף א לחוץ. כדי שלא ידעו הבע"ד מי הוא המזכה ומי הוא המחייב גם חיישינן שמא ישמעו הבע"ד דברי משא ומתן של הדיינים ומתוך דבריהם ילמדו לטעון שקר. סמ"ע:
ב סָעִיף א יוסיפו. הטעם דאין שייך לומר דהולכין אחר הרוב אלא כשכל הג' ישבו ונשאו ונתנו בדבר וכל אחד אומר טעם לדבריו וב' הסכימו לדעת א' אז בטל דעת השלישי ברוב משא"כ כשאומר אינו יודע דמיחשב כאילו לא ישב עמהן אמרינן שמא אם ישב עמהן שלישי והי' אומר דעתו היו השנים מסכימין עמו אבל לאחר שהוסיפו אף שהאחד אומר איני יודע מ"מ כיון שמתחלה לא ישבו כ"א אדעתא דג' והרי נשארו ג' שמסכימים לדעת א' מש"ה הולכין אחריהן. סמ"ע:
ג סָעִיף א עיקר. והסמ"ע כתב דלא עמד על דעת מור"ם בזה דע"כ צ"ל דיש חילוק בין ישבו מתחל' אדעתא דתלתא וכו' וכ"כ הכ"מ בספ"ח דסנהדרין חילוק זה וזה נ"ל ברור ולדעת מור"ם שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר שהולכין אחר הרוב ומיד אח"ז כתב קהל שביררו כו' אין הולכין אחר הרוב צ"ל שמחלק בין קהל שבררו דבזה כ"ע מודים דאין הולכין אחר הרוב. ובין בע"ד שבררו בעצמן דבזה יש פלוגתא עכ"ל:
ד סָעִיף א הרוב. דכיון שנחתו לדעות ליקח יותר מסתם ב"ד שהן ג' לכך צריך שישוו כולם לדעת א'. סמ"ע:
ה סָעִיף ד לגמור. היינו כשאינן יודעים להיכן הדין נוטה אבל אם יודעים יכול להסתלק והם יגמרו. ש"ך:
ו סָעִיף א שנתבאר. המחבר השוה שם בין א' אומר איני יודע או שנסתלק לגמרי דבשניהן אין הדין נגמר ע"פ הנשארים אבל מור"ם ז"ל דפסק לעיל בס"א שלא כדעת המחבר בס"ס י"ג בא' אמר איני יודע וכאן בנסתלק פסק כוותיה אפשר דס"ל דשאני מסתלק די"ל אילו הי' כאן הי' אומר טעם לדבריו והיו האחרים מודים לו משא"כ באומר איני יודע לא שייך זה בכה"ג אזלינן בתר הרוב כיון שהם יותר מג' וכוונו לדעה אחת. סמ"ע:
ז סָעִיף ו שלא. כתב הסמ"ע דנרא' פשוט דהיינו דוקא כשכבר טענו ב' הבע"ד לפני הדיינים אז יכולין לומר הפסק דין לא' מהן או לכתוב הפסק ולשלחו לכל אחד לביתו ובזה מיושב שאינו סותר דין זה למ"ש בסי' י"ג ס"ו וכמ"ש בש"ך שם:
א סָעִיף א יוציאו כל אדם לחוץ. כ' הב"ח היינו דגם את בע"ד מוציאין לחוץ כמו שמוציאין את העדים אבל שאר כל אדם שאינן בע"ד ואין עדים א"צ להוציאן לחוץ אלא אדרבה ראוי להניח מי שהוא תלמיד ותיק דדוקא תלמיד בור אין להניח לישב לפניו כדלעיל סימן ט' עכ"ל וכ"כ בתשובת בית יעקב סי' ס"ז ע"ש אכן בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קמ"א כ' דכוונת הרמב"ם והטור והש"ע כפשוטו שייציאו כל אדם אף לאותן שאינו בע"ד ולא עדים כדי שלא לחוש להם להולך רכיל רק כל השייכים לדיינים כגון א' מן התלמידי' א"צ לצאת אם לא שהוא תלמיד בור ע"ש ועמ"ש לעיל סימן ז' ס"ח ס"ק י"ט:
ב סָעִיף א דטוב להתחיל. עסמ"ע סק"ב עד אבל מהתוס' שם דף ל"ד כו' ועיין בתוס' יו"ט פ"ד דסנהדרין מ"ב וגם בספר בר"י אות ב' מזה עש"ב וע' בתומים שכתב דכוונת הרמ"א להתחיל לעולם מן הקטן אבל לפרקים אסור כי הוא זילותא להגדולים אשר שם ע"ש:
ג סָעִיף א ילכו אחר הרוב. עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קל"ז שכתב בפשיטות דאם יושב חד דגמר בדין עם תרי דלא גמירי והם רבו עליו הולכין אחריהם וכן משמעות הש"ס והפוסקי' כו' ע"ש וע' בספר שער משפט מ"ש בזה:
ד סָעִיף א ואחד אומר א"י יוסיפו עיין בתשובת בית יעקב סימן ט"ו שבא בשאלה שלשה דיינים שישבו בדין ושנים מזכין וא' דעתו לחייב אם רשאי המחייב לעשות תחבולה לומר א"י כדי שיוסיפו עליהם דיינים והאריך בזה ומסיק דאסור לעשות כן ומביא ראיה מגמרא דסנהדרין דף ח' ובתוספות שם דמבואר דחוששין ללעז בכה"ג שמא יאמרו לפי שלא ידעו הדין הוסיפו עליהם כו' ואף אם הוא ימחול אין בידו למחול כבוד השנים המזכים כו' ע"ש. ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן קל"ח נשאל בכיוצא בזה בחד מרבנן אשר נתמנה לדון עם שני יושבי קרנות אם יש לו תקנה לבטל הדין המקולקל אשר יצא מידם להסתלק מן הדין או לומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינים כדי שיצא הדין לאמיתו והשיב וז"ל ודאי דשפיר דמי למיעבד הכי כיון דכוונתך לש"ש להוציא הדין לאמיתו ע"י שיוסיפו הדיינים אע"ג דשקורי קא משקרת כי ידעת הדין מ"מ קיי"ל מותר לשנות מפני השלום ודינא שלמא הוא כו' אכן ראיתי בתשובת בית יעקב סימן ט"ו פסק לאסור ומביא ראיה מסנהדרין דף ח' אהא דתנן מוציא ש"ר כו' אך כל דבריו אינם מוכרחים ואין הנדון דומה לראיה כו' אבל כאן כיון שהדיין סובר שמעקלים ומעוותים את הדין כי הוא לדעתו להיפך יותר יש לחוש לעיוות הדין שלא יצא דבר שאינו מתוקן מלחוש לכבודן של ראשוני' שהוא כבוד המדומה בעה"ז וכיון שהדיין תולה קללתו ולעז בעצמו לומר איני יודע כדי להוציא הדין לאמיתו ודאי זכור לטוב דאין כאן לעז אחרים כלל עכ"ל. והנה מכלל דברי השבו"י הנז' נראה דלאו דוקא בכה"ג דנידון השאלה שהשנים שעמו המה יושבי קרנות שפיר דמי למיעבד הכי אלא אפילו אם גם השנים גמירי וסבירי כמוהו יכול לעשות כן לומר איני יודע כיון שלדעתו ברור הדין להיפך (דאל"כ מה הקשה על הבית יעקב) וכך הבין בדבריו האו"ת לעיל סימן י"ב סק"ג שהעתיק שם דברי השבו"י אלו בקצרה וז"ל שם וכתב בתשובת שבו"י דאם אחד רואה ששני הדיינין מקלקלין הדין וא"כ אף אם יאמר דעתו יהיו שניהם רבים עליו מוטב לומר א"י כו' עכ"ל וכן העתיק בנה"מ שם וכן נראה דעת תשובת חות יאיר סימן קמ"ז יובא לקמן סי' י"ט ס"ב סק"ד. אלא דאם כבר אמר דעתו מכוער הדבר כו' עש"ה. אולם בספר בר"י אות ג' וד' האריך בענין זה ומתחלה פלפל בדברי תשובת בית יעקב הנ"ל וכתב לדחות ראייתו מגמרא סנהדרין הנ"ל ע"פ דברי רבינו יונה בחידושי סנהדרין כ"י וע"פ דברי הנ"י שם אך הביא ראיות אחרות דאסור לשקר ולמיעבד טצדקי בכדי להעמיד דעתו מהא דאמרינן פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ג) כו' ומהא דפרק שבועת העדות (שבועות דף ל"א) כו' (עמ"ש בסי' ע"ה ס"א ס"ק א') וכתב והגם כי יש איזה דחיות בראיות אלו מ"מ הדין דין אמת לפע"ד דאסור לדיין לשקר ולמיעבד טצדקי להקים מזמות לבו וחיובא רמיא עליה לגלות דעתו באמת ואם חביריו יעמדו בדעתם מה איכפת ליה ויהיה הדין כסברתם כי רבים הם וכך היא המדה. ושוב הביא דברי שבו"י הנ"ל לפקפק בדבריו במה שדחה דברי הבי"ע הנ"ל וכתב ותו אעיקרא דדינא לא ידענא מה קשיא ליה על הבי"ע הרי הרב בית יעקב סתמא קאמר שלשה דיינים שישבו בדין כו' ומסתמא איירי בב"ד חשוב שלשה המה בעלי הוראה והשתא מחלוקתם במידי דתליא בסברא ויש פנים לכל הסברות והני תרי הכריעו לזכות והשלישי הכריע לחובה ורוצה לעשות המצאה זו שיוסיפו הדיינים ובכי הא הדין דין אמת לפי פשט דברי התוספות דאיכא לעז כו' וגם לפי מה דכתיבנא מפורש יוצא דהאי דיינא חייב לגלות דעתו באמת כמש"ל אמנם בנדון השבו"י דהני תרי הם יושבי קרנות ולמראה עיניהם מטים עקלקלותם בזה יודה הרב בי"ע דרשאי לעשות המצאה זו ומאן נינהו אנשים של שוא הללו לחוש ללעז שלהם וזכור לטוב למיהדר אקושטא דדינא כו' עכ"ד ע"ש:
ה סָעִיף א שני דיינים. כ' הלבוש וז"ל ולא סגי באחד שיוסיפו דשמא יחזור בו זה האומר איני יודע ומסכים לדעת זה שמוסיפי' ויהיו כאן שנים מחייבין ושנים מזכין ולא יהיה ב"ד שקול לכך מוסיפין עוד שנים ונמצאו שהם חמשה כו' עכ"ל ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קל"ג בראובן ושמעון שביררו להם חמשה אנשים לדון ביניהם ואח"כ נסתלק אחד מהם לפי שהיה קרוב לראובן ונתרצו שד' אנשים הנותרים ידונו ביניהם ואירע שא' מאלו אמר איני יודע ונשאל אם צריך להוסיף דיינים וכמה יוסיפו. והאריך מתחילה דהעיקר כדברי הסמ"ע שהביא הבה"ט סק"ג דיש חילוק בין ישבו מתחלה אדעתא דתלתא כו' ושכ"כ הב"ח ואגודת אזוב ושארית יוסף בחידושיו ובתשובה סי' ל' כולם כתבו חילוק זה כדי להשוות דעת הרשב"א שהובא בטור ובש"ע לעיל ס"ס י"ג שלא יהיו מתנגדי' לדעת הרמב"ם וא"כ בנד"ז שישבו תחלה אדעתא דארבעה אם אמר א' מהן איני יודע צריכין להוסיף עליהם : ושוב כתב לענין כמה יוסיפו הנה לטעם הלבוש דלכך צריך להוסיף שנים שלא יהיה ב"ד שקול א"כ בנד"ז דהיה מתחלה ב"ד שקול ואם יוסיפו א' יהיה ב"ד נוטה אין להוסיף רק אחד באמת טעם זה ליתא כלל כו' רק יש ליתן טעם אחר לשבח כו' ולפ"ז אף בנד"ז צריכין להוסיף שנים דוקא ואף שהוא ב"ד שקול כי במוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחלה כדאיתא בש"ס פ"ק דסנהדרין וכ"ש כאן שנתנו מתחלה הדין על ב"ד שקול. אולם אם נתרצו הצדדים בענין הוספה א"צ שאלה כלל דודאי עושים כפי דעתם ורצונם עכ"ד ע"ש:
ו סָעִיף א ונמצאו שהם חמשה. עיין בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם ז"ל סי' ע':
ז סָעִיף א וכן נ"ל עיקר. עבה"ט שכ' והסמ"ע כ' דלא עמד ע"ד מור"ם בזה כו' ובסמ"ע עצמו כ' בזה וז"ל הא כתב הרשב"א בהדיא בתשובה כו' וא' אומר היפוכן הולכין אחר השנים שהם הרוב כו' עכ"ל ובגליון הסמ"ע של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל נ"ב דאותן שאמרו א"י כמאן דליתנהו דמי אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דכמאן דאיתא דמי בזה כתב הרש"ל הובא בסמ"ע סק"ו דכה"ג צריכין להוסיף כיון דאין רוב נגד האומרים א"י עכ"ל ומ"ש עוד הבה"ט בשם הסמ"ע ולדעת מור"ם שהוא מחלוקת ושנ"ל עיקר שהולכין אחר הרוב ומיד אח"ז כתב קהל שביררו כו' אין הולכין אחר הרוב צ"ל שמחלק כו' עכ"ל. ובגש"ע דהגר"ע הנ"ל נ"ב וז"ל איני יודע כוונת הסמ"ע בזה דפשוט דהרמ"א ס"ל בההיא דס"ס י"ג דא' אומר א"י מהני אבל מ"מ דוקא היכא דהתנו דניזל בתר רובא אבל בסתם שביררו עשרה שיפשרו בעיניהם בעינן שיסכימו כולם לדעת אחת וא"כ הכא ג"כ בקהל שבררו בעינן שיסכימו כולם לדעת אחת ולא אזלינן בתר רובא ובאמת באם התנו במפורש דנלך בתר רוב אם אמר א' מהם א"י היה מהני ודין דהכא קהל שבררו או בע"ד שבררו הכל א' הוא ופשוט עכ"ל וכיוצא בזה כתב ג"כ באו"ת ע"ש וגם בס' משנת דר"א:
ח סָעִיף א שאין רוב אלא בב"ד עסמ"ע סק"י שכתב בשם הרשב"א דכל ספק תקנה דנין להקל לנתבע כי המע"ה ע"ש (והובא ג"כ בבאר הגולה) ועיין בתשובת נאות דשא סי' צ"א שכתב דהיכא דע"פ הדין זולת התקנה חייב הנתבע לשלם והוא בא לפטור עצמו מכח התקנה ויש ספק בלשון התקנ' בכה"ג לא אמרינן המע"ה רק אמרינן אוקמא אדינא וחייב לשלם וכן מבואר מדברי הרשב"א שהובא בב"י ס"ס י"ג (שהוא מקור דברי סמ"ע אלו) שכתב וז"ל כל שיש ספק במשמעות התקנה הולכין להקל לנתבע חדא שכל שהוא חוץ מגדר הדין אי אתה יכול להכניסו עד שיהיה ברור וכל שאינו ברור העמידנו על דין התלמוד ועוד שכל המע"ה עכ"ל וא"כ היכא שהנתבע מתחייב ע"פ הדין ויש ספק בתקנה חייב הנתבע מטעם הא' דספק תקנה אינו מוציא מידי ודאי ד"ת וכ"ת אכתי נימא המע"ה דדילמא התקנה מזכה להנתבע ואיך נוציא הממון מספק הא ליתא דבזה לא שייך המע"ה וראיה מדברי הש"ך סי' מ"ב ס"ק י"ח גבי ספק בשטר דמבואר שם דכ"ע מודים דאין ספק שבשטר מוציא מידי ודאי של הדין וא"כ ה"ה או כ"ש שאין ספק התקנה מוציא מידי הדין אפילו למוחזק דכיון שהוא בא לשנות ע"פ התקנה את הדין נקרא מוציא ועליו לברר ונ"ל דמה"ט קיצר הסמ"ע בהעתקת דברי הרשב"א ולא כ' רק טעמא דהמע"ה משום דבהאי טעמא נכלל הכל מי שהוא רוצה לעשות חוץ מגדר הדין הוא הנקרא מוציא ועליו הראיה והבירור וכן מבואר במסגרת השלחן סימן ק"מ בדיני חזקה דכנה"ג אות ג' כו' והאריך עוד להביא כמה ראיות לזה ומסיק דכל זה בתקנות בני העיר וכ"ש תקנות ארצות אבל בתקנות של חכמי התלמוד דין תורה נקרא וכל מה שהוא ספק בתקנתם הו"ל כמו ספק בדין דהמע"ה ושכ"כ בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' י"א גם אפילו בתקנות בני העיר דוקא באם הספק הוא אם ענין זה נכלל בכוונת התקנה אז אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי הדין אבל אם הענין נכלל היטב בכוונת התקנה אף שאין מבואר בל' התקנה בהדיא אזלינן בתריה ואין זה נקרא ספק בתקנה וחילוקי דין זה ביאר בתשובת צ"צ סימן ק"ט כו' עש"ה ועיין בתשובת פרי תבואה סימן מ"ז ועיין מ"ש לקמן סימן ק"ג סעיף ט' סעיף קטן ו':
ט סָעִיף ד לגמור הדין. עיין באר היטב מ"ש אבל אם יודעים יכול להסתלק כו' ורצה לומר באם אינו מסתלק מחששא דשמא החזק יהא רודפו רק שאין לו פנאי להמתין וכדומה וכן מבואר להדיא בב"ח לעיל סימן י"ב וע' בד"מ שם אות ב'. ועיין בתומים שהעלה דאפילו כבר ידעו היכן הדין נוטה אין השנים יכולים לגמור הדין וכ"פ בנה"מ דאפילו בגמר דין צריך להיות שלשה ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן קמ"ג:
י סָעִיף ה מונים להם שנים. עיין בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סימן ע"א:
א סָעִיף א י"א דטוב. שם ל"ו א' אנא הואי כו':
ב סָעִיף א יוסיפו. שם כ"ט א' במתנ':
ג סָעִיף א (ליקוט) שני דיינים. תוספתא פ"ו עד כמה מוסיפין אין פחות משנים ומתנ' בפ"ה אצל ד"נ (ע"כ):
ד סָעִיף א (ליקוט) נמצאו חמשה כו'. ס"ל כמאן דאיתיה דמי ולא אמרו שם יז א' כמאן דליתיה אלא בד"נ כמש"ש אי אתה מוצא כו' (ע"כ):
ה סָעִיף א שנים אומרים כו' יוסיפו עוד. תוספתא שם:
ו סָעִיף א אבל ארבעה. ירושלמי סוף פ"ה למה מוסיפין שאם היו שנים מהראשונים מזכין וא' מן האחרונים נגמר הדין בשלשה: (ליקוט) אבל ארבעה כו' או שאמרו שלשה כו'. ירושלמי תני למה אמרו מוסיפין דיינים שאם היו שנים מהראשונים מזכים ואחד מהאחרונים נגמר הדין בשלשה א"ר אילא מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרין אותו בשלשה ומפ' הרמב"ם וא' מהאחרונים ר"ל שגם הוא מזכה והב' מחייב והראשון שאמר א"י נשאר בספיקו והוא הבבא שנית או שאמרו כו' ור' אילא סובר דוקא שכל הד' מזכים כמ"ש בע"ז ע"ב א' כמ"ש בסי' י"ג והוא בבא הראשונה אבל ארבעה כו' ולר' אילא אף אם ד' מזכים אם א' מהאחרונים אומר א"י אינו כלום כמ"ש מכיון שנגמר כו' אבל לת"ק א"צ רק שיהא רובן מזכים וז"ש בין כו' בין כו' (ע"כ):
ז סָעִיף א ואפשר דעתו לחלק. כ"ה בגמ' שם ה' ב' איתביה רבא לר"ן אפי' שנים כו' שאני התם דמעיקרא כו':
ח סָעִיף א (ליקוט) דלא כמ"ש והשני כו'. צ"ע שהרי דעת הרשב"א שאפי' ב' מזכין וא' מחייב ושנים אומרין א"י נגמר הדין כמ"ש יז א' דמ"ד א"י כמאן דליתיה דמי ונגמר הדין ע"פ ג' ומ"ש בירישלמי וא' מהאחרונים ר"ל ?פדן עמהם לזכות או אפי' לחובה וב' הנשארים אומרים א"י נגמר הדין ע"פ דמ"ד א"י כמאן דליתא דמי כמ"ש בגמ' הנ"ל ואר' אילא מכיון כו' שאין נגמר הדין אם א' מאלו ד' אומרים א"י כמו בתחלה בג' והלכה כת"ק ועסמ"ע אלא חילוק הרב נכון כמ"ש ה' ב' שאני התם דאדעתא. כו' אע"ג שלדידיה סגי בב' וה"ה לדידן בד' או יותר וכ"כ בס"ד בהג"ה ע"ש (ע"כ):
ט סָעִיף א קהל שביררו. ע"ז ע"ב א':
י סָעִיף א (ליקוט) שאין רוב כו'. צ"ע דבלא"ה אין הולכים כו' כמש"ל סי' י"ג ס"ז (ע"כ):
יא סָעִיף א אבל אלו. כנ"ל בסי" י"ד ס"א:
יב סָעִיף ב היו מחצה על מחצה כו' וכן תוספתא שם לעולם כו': (ליקוט) היו מחצה כו' מוסיפין כו'. תוספתא שם יוסיפו הדיינים כו' לעולם מוסיפין הדיינין עד שיגמר הדין ואמר עד ע"א דלא עדיף מד"נ כמ"ש במתנ' מ"א (ע"כ):
יג סָעִיף ב עד ע"א. גמ' מ"א:
יד סָעִיף ב הרי. שם מ"ב א':
טו סָעִיף ג כל מי. שם יז א' וערש"י שם ד"ה ואי כו' מ' דלא אמר טעמא:
טז סָעִיף ד שלשה שישבו. שם ל"א אי לאו כו' כנ"ל:
יז סָעִיף ד (ליקוט) וה"ה אם כו'. כנ"ל ממ"ש ה' ב' שאני התם כו' (ע"כ):
יח סָעִיף ה הא דאמרי' כ"כ מרדכי וכן מ' שם בגמ' א"ר שונה אדם לתלמידו כו' מתבי כו' מ' ששונה עמו בשעת הדין:
יט סָעִיף ה ולענין איסור. שם בגמ' הטהרות כו' וערש"י שם.
כ סָעִיף ו (ליקוט) ב"ד כו'. דלא אמרו בפ"ב דסנה' יבא בעל השור כו' אלא משום דהוא כעין ד"נ דאקשינן מיתת השור כו' ובב"ק קיב ב' ואי אמר נקיט כו' אי לא אתא כו' ושם תינוק שתקף כו' אפי' היכא דאית ליה חזקה כו' דוקא משום שאין מקבלין עדות שלא כו' (ע"כ): (ליקוט) ב"ד כו'. ב"ק צ"א א' דקבל סהדי וברח כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.