א כָּל עֵדוּת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם הֲנָאָה בָּהּ, פָּסוּל לְהָעִיד. לְפִיכָךְ, קַרְקַע שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִים, וּבָא אֶחָד לְהוֹצִיאָה מִתַּחַת יַד הָאַחֵר, לוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ שֶׁמְּכָרָהּ לָהֶם גְּזָלָהּ מִמֶּנּוּ, אֵין שֻׁתָּפוֹ מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ לִפְסֹל עֵדֵי הַמְעַרְעֵר, וַאֲפִלּוּ עַל חֵלֶק הַשֻׁתָּף לֹא יוֹעִיל עֵדוּתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן סִלֵּק עַצְמוֹ מִמֶּנָּה וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לַשֻּׁתָּף. וַאֲפִלּוּ לֹא סִלֵּק עַצְמוֹ עַד לְאַחַר הָעִרְעוּר, מְהַנֵּי. וְצָרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו שֶׁאִם יָבֹא בַּעַל חוֹב וְיִטְרְפֶנָּה מִיַּד הַשֻׁתָּף, יְשַׁלֵּם לוֹ דָמֶיהָ. וְצָרִיךְ לְהַתְנוֹת שֶׁאִם יָבֹא לְחָטְפָהּ מִמֶּנּוּ בִּטְעָנוֹת אֲחֵרוֹת לוֹמַר שֶׁהָיְתָה גְזוּלָה בְיָדוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל אַחֲרָיוּת. אֲבָל אִם אֵין הַמְעַרְעֵר טוֹעֵן אֶלָּא עַל חֵלֶק הַשֻׁתָּף בִּלְבַד, כְּגוֹן שֶׁטּוֹעֵן שֶׁמְּכָרָהּ לוֹ הַשֻׁתָּף, יָכוֹל לְהָעִיד לוֹ, שֶׁאָז אֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּעֵדוּת כְּלָל.
ב הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה, אִם יֵשׁ בָּהּ פֵּרוֹת אֵין הָאָרִיס מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה הָאָרִיס לְהַעֲמִידָהּ בְּיַד בְּעָלֶיהָ, כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל חֶלְקוֹ בַּפֵּרוֹת. וְאִם אֵין בּוֹ פֵּרוֹת, מֵעִיד (נ"י בְּשֵׁם רמב"ם), אִם אֵין לוֹ הֲנָאָה אַחֶרֶת מִזֶּה (טוּר).
ג עֵדִים שֶׁהוֹדוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בְּאוֹתוֹ חוֹב שֶׁהֵעִידוּ כְּבָר עָלָיו, אֵין בְּאוֹתָהּ הוֹדָאָה מַמָּשׁ. אֲבָל אִם אָמְרוּ כֵּן קֹדֶם שֶׁהֵעִידוּ, הָעֵדוּת בָּטֵל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה שֶׁבְּסוֹף חֲזֵה הַתְּנוּפָה).
ד רְאוּבֵן תָּבַע לִשְׁנַיִם שֶׁהִלְוָה לָהֶם, וְכָפַר אֶחָד וְהוֹדָה הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא וַחֲבֵרוֹ חַיָּבִים, אִם אוֹתוֹ מָמוֹן לָקְחוּ בְּשֻׁתָּפוּת אֵינוֹ נֶאֱמָן עַל חֲבֵרוֹ, וְהוּא לְבַדּוֹ יִתְחַיֵּב בַּכֹּל.
ה הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל ג', וְטָעֲנוּ כֻּלָּם: פָּרַעְנוּ, אִם כָּל אֶחָד מֵהֶם חַיָּב עֲשָׂרָה זְהוּבִים לְעַצְמוֹ, וְאֵין לַחֲבֵרוֹ בָּהֶם שֻׁתָּפוּת, עֵדוּתוֹ כְּשֵׁרָה עַל חֲבֵרוֹ (הגה"מ פֶּרֶק י"ד דִּכְתֻבּוֹת).
ו אִם טָעַן אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִים דָּבָר שֶׁהוּא חוֹבָה לוֹ וְלַחֲבֵרוֹ, נֶאֱמָן כְּעֵד אֶחָד לְחַיֵּב שְׁבוּעָה אֶת חֲבֵרוֹ, וְלִפְטֹר מִשְּׁבוּעָה אֶת שֶׁכְּנֶגְדָּם. וְאִם שְׁנֵי שֻׁתָּפִים הֵעִידוּ חוֹבָתָם, נֶאֱמָנִים לְחַיֵּב אֶת חַבְרֵיהֶם. וְע"ל סִימָן ע"ז סָעִיף ה'.
ז הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לְאֶחָד מֵהַחֲתוּמִים בּוֹ, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְע"ל סִימָן קכ"ג סָעִיף י' וְי"א וְי"ב אִם מֻרְשֶׁה לִקְרוֹבָיו (נ"א אִם קְרוֹבֵי הַמֻּרְשֶׁה) יְכוֹלִים לְהָעִיד:
ח פַּשְׁרָנִים אוֹ דַיָּנִים אוֹ אַפּוֹטְרוֹפְּסִים, כְּשֵׁרִים לְהָעִיד. וְע"ל סִימָן כ"ג בְּדִין דַּיָּנִים וּפַשְׁרָנִים וּלְקַמָּן סִימָן מ"ו סָעִיף כ"ד וּבְדִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְקַמָּן סִימָן ר"ץ.
ט הַגִּזְבָּרִים, כָּל זְמַן שֶׁאֵין לָהֶם וְלֹא לִקְרוֹבֵיהֶם שׁוּם זְכוּת בְּנִכְסֵי הַהֶקְדֵּשׁ, וְלֹא בְּפֵרוֹתֵיהֶם, כְּשֵׁרִים לְהָעִיד. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁקְּרוֹבֵיהֶם כְּשֵׁרִים לְהָעִיד, אַף עַל פִּי שֶׁהַגִּזְבָּר מְחַלֵּק הַמָּמוֹן לְמִי שֶׁיִּרְצֶה, לְמָאן דְּאָמַר טוֹבַת הֲנָאָה אֵינוֹ מָמוֹן. וְאַף עַל פִּי שֶׁנּוֹתֵן אַחַר כָּךְ לִקְרוֹבָיו עֲנִיִּים, מִכָּל מָקוֹם אֵין מְבַטְּלִים הָעֵדוּת מִשּׁוּם זֶה, מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיָה הַהֲנָאָה נִכֶּרֶת בִּשְׁעַת הָעֵדוּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א).
י כָּל הֵיכָא דְּהַשְׁתָּא אֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּעֵדוּת, אַף עַל פִּי שֶׁאִם יִתְעַשֵּׁר יֶהֱנֶה בְּעֵדוּתוֹ, כָּשֵׁר לְהָעִיד.
יא רְאוּבֵן שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר חוֹב עַל שִׁמְעוֹן, וּנְתָנוֹ לְלֵוִי בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה, וְהָיָה שִׁמְעוֹן אֶחָד מֵעֵדֵי הַמַּתָּנָה, פָּסוּל. וְע"ל סִימָן ס"ו סָעִיף כ"א וְכ"ב אִם הַעֵד הֶחָתוּם הַקּוֹנֶה הַשְּׁטָר מִקְרֵי נוֹגֵעַ בָּעֵדוּת.
יב הַשּׂוֹכֵר, אִם לָקַח בְּיָדוֹ הַשְּׂכִירוּת, וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁיִּתְקַיֵּם קַרְקַע זֶה בְּיָדוֹ, יִטֹּל, הֲרֵי זֶה מֵעִיד לַמַּשְׂכִּיר. וְאִם כְּבָר נָתַן הַשְּׂכִירוּת לְבַעַל הַקַּרְקַע, אֵינוֹ מֵעִיד לוֹ, שֶׁאִם תֵּצֵא הַקַּרְקַע לַמְעַרְעֵר חַיָּב לְשַׁלֵּם הַשְּׂכִירוּת פַּעַם אַחֶרֶת. וְאִם לָקַח הַמַּשְׂכִּיר דְּמֵי הַשְּׂכִירוּת וְהֶחֱזִירוֹ לַשּׂוֹכֵר כְּדֵי שֶׁיִּתְּנֵהוּ לְמִי שֶׁיִּזְכֶּה בַּדִּין, הֲרֵי זֶה מֵעִיד לוֹ. הַגָּה: וְכָל זֶה שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁדָּר הַשּׂוֹכֵר בַּבַּיִת, אֲבָל אִי לֵיכָּא עֵדִים, נֶאֱמָן בְּכָל עִנְיָן בְּמִגּוֹ דְּאִי בָעֵי שָׁתִיק (מָרְדְּכַי).
יג לֹוֶה שֶׁבָּאוּ לְעַרְעֵר עָלָיו לְהוֹצִיא קַרְקַע שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ, אִם לֹא יִשָּׁאֵר בְּיָדוֹ קַרְקַע אַחֵר כְּנֶגֶד הַחוֹב שֶׁיֵּשׁ לַמַּלְוֶה עָלָיו, אֵין הַמַּלְוֶה וְהֶעָרֵב יְכוֹלִים לְהָעִיד לוֹ לְהַעֲמִידָהּ בְּיָדוֹ. וְאִם יִשָּׁאֵר בְּיָדוֹ קַרְקַע אַחֵר כְּנֶגֶד הַחוֹב, יְכוֹלִים לְהָעִיד לוֹ. וְעָרֵב קַבְּלָן, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ יָכוֹל לְהָעִיד בְּכָל עִנְיָן (טוּר).
יד לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן מֵעִיד לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי שֶׁלָּקַח אַחֲרָיו, לְהַעֲמִידָהּ בְּיָדוֹ, וְהוּא שֶׁתִּשָּׁאֵר לַמּוֹכֵר שָׂדֶה אַחֶרֶת בַּת חוֹרִין כְּנֶגֶד דְּמֵי שָׂדֶה זוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁתִּשָּׁאֵר שָׂדֶה אַחֶרֶת בְּיַד שֵׁנִי. הַגָּה: וְכֵן לוֹקֵחַ שֵׁנִי אֵינוֹ מֵעִיד לַלּוֹקֵחַ רִאשׁוֹן, אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁאַר בְּיַד מוֹכֵר קַרְקַע כְּדֵי דְמֵי לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן (טוּר).
טו רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר עַל שִׁמְעוֹן לְהוֹצִיאָהּ מִתַּחַת יָדוֹ, אֵין רְאוּבֵן מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו אַחֲרָיוּת, הֲרֵי הוּא רוֹצֶה שֶׁתַּעֲמֹד בְּיַד שִׁמְעוֹן, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא בַּעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן וְיִטְרְפֶנָּה בְּחוֹבוֹ, וְלֹא יִהְיֶה "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם" (תְּהִלִּים לז, כא) וְדַוְקָא שֶׁבָּא יְהוּדָה לְעַרְעֵר מִכֹּחַ הַמּוֹכֵר, אֲבָל אִם בָּא לְעַרְעֵר מִכֹּחַ הַלּוֹקֵחַ שֶׁאוֹמֵר שֶׁחַיָּב לוֹ, אָז יוּכַל הַמּוֹכֵר לְהָעִיד עָלֶיהָ (טוּר).
טז רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר פָּרָה אוֹ טַלִּית לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר לְהוֹצִיאָהּ מִיַּד שִׁמְעוֹן בְּטַעֲנָה שֶׁקְּנָאָהּ מִגַּזְלָן, יָכוֹל רְאוּבֵן לְהָעִיד לוֹ, שֶׁאֵין לוֹ בְּזֶה שׁוּם הֲנָאָה שֶׁתִּשָּׁאֵר בְּיָדוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ יָבֹא בַּעַל חוֹבוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְטָרְפָהּ, שֶׁאֵין בַּעַל חוֹב טוֹרֵף מִמִּטַּלְטְלִים אֲפִלּוּ עֲשָׂאָם לוֹ אַפּוֹתִיקִי (פֵּי', היפאטעק בלע"ז, כְּלוֹמַר לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה). וּבַזְּמַן הַזֶּה, אֲפִלּוּ שִׁעְבֵּד לוֹ מִטַּלְטְלִים אַגַּב קַרְקַע אֵינוֹ טוֹרֵף מִמִּטַּלְטְלִים שֶׁמָּכַר. הַגָּה: אֲבָל אִם יְהוּדָה טוֹעֵן שֶׁרְאוּבֵן גְּזָלָהּ בְּעַצְמוֹ, לֹא יוּכַל רְאוּבֵן לְהָעִיד עָלֶיהָ בְּמָקוֹם שֶׁהַמְעַרְעֵר צָרִיךְ לִתֵּן לְשִׁמְעוֹן מָעוֹתָיו מִשּׁוּם תַּקָּנַת הַשּׁוּק, וְיָכוֹל יְהוּדָה לַחֲזֹר וּלְהוֹצִיאָהּ מֵרְאוּבֵן (טוּר).
יז רְאוּבֵן שֶׁגָּזַל טַלִּית אוֹ שָׂדֶה מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא יְהוּדָה וְעִרְעֵר עַל רְאוּבֵן, וְאָמַר: שָׂדֶה זוֹ אוֹ טַלִּית זוֹ שֶׁלִּי הִיא, אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לְהָעִיד שֶׁאֵין זוֹ הַשָּׂדֶה וְהַטַּלִּית שֶׁל יְהוּדָה, שֶׁהֲרֵי שִׁמְעוֹן רוֹצֶה לְהַעֲמִיד שָׂדֶה זוֹ אוֹ טַלִּית זוֹ בְּיַד רְאוּבֵן, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנּוֹחַ לוֹ לְהוֹצִיאָהּ מִיַּד רְאוּבֵן יוֹתֵר מִלְּהוֹצִיאָהּ מִיַּד יְהוּדָה. וְכֵן אִם מָכַר רְאוּבֵן הַשָּׂדֶה הַגְּזוּלָה, אוֹ הוֹרִישָׁהּ לְלֵוִי, וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר עַל לֵוִי, אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יְהוּדָה. וְאִם מָכַר הַטַּלִּית הַגְּזוּלָה לְלֵוִי, וְנִתְיָאֵשׁ שִׁמְעוֹן מִמֶּנָּה, וּבָא יְהוּדָה לְעַרְעֵר (עַל לֵוִי), אִם מֵת רְאוּבֵן, שִׁמְעוֹן מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁאֵינָהּ שֶׁל יְהוּדָה, שֶׁהֲרֵי אֵין טַלִּית זוֹ חוֹזֶרֶת לְשִׁמְעוֹן לְעוֹלָם, שֶׁכְּבָר קְנָאָהּ הַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת וּכְבָר מֵת רְאוּבֵן הַגַּזְלָן, וְאֵין לוֹ מִמִּי לִטֹל דָּמֶיהָ. אֲבָל אִם עֲדַיִן רְאוּבֵן קַיָּם, אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד אַף עַל הַטַּלִּית, שֶׁהֲנָאָה הוּא לוֹ שֶׁלֹּא תַעֲמֹד בְּיַד יְהוּדָה, כְּדֵי שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁרְאוּבֵן גְּזָלָהּ וִישַׁלֵּם דָּמֶיהָ. וְכֵן אִם הָיְתָה הַטַּלִּית בְּיַד יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן, אֵין שִׁמְעוֹן מֵעִיד עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁסוֹפָהּ שֶׁאִם תַּעֲמֹד בְּיַד הַיּוֹרֵשׁ לַחֲזֹר לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמֵּת. דַוְקָא שֶׁלֹּא הִנִּיחַ אַחֲרָיוּת נְכָסִים, אֲבָל אִם הִנִּיחַ אַחֲרָיוּת נְכָסִים, חַיָּב, וְנִמְצָא שֶׁזֶּה נוֹגֵע בָּעֵדוּת. וְהָאִדָּנָא דְּתָקִינוּ רַבָּנָן לְבַעַל חוֹב לְמִגְבֵּי אֲפִלּוּ מִמְּטַלְטְלֵי דְיַתְמֵי; אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַגַּזְלָן וְלֹא הִנִּיחַ אַחֲרָיוּת נְכָסִים, אֵין הַנִּגְזָל מֵעִיד לוֹ, דְּאַכַּתִּי נוֹגֵעַ בְּעֵדוּת הוּא. הַגָּה: וְכָל זֶה שֶׁשִּׁמְעוֹן לֹא בָא לְהָעִיד רַק שֶׁהַשָּׂדֶה אוֹ הַטַּלִּית אֵינוֹ שֶׁל יְהוּדָה, אֲבָל אִם בָּא לְהָעִיד שֶׁהוּא שֶׁל רְאוּבֵן, בְּכָל עִנְיָן יָכוֹל לְהָעִיד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוֹדָה עַל הַדָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל רְאוּבֵן, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְעַרְעֵר עָלָיו וְלוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹגֵעַ בָּעֵדוּת (טוּר).
יח בְּנֵי הָעִיר שֶׁבָּא מְעַרְעֵר לְעַרְעֵר עֲלֵיהֶם בַּמֶרְחָץ אוֹ בָרְחוֹב שֶׁל עִיר, אֵין אֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר מֵעִיד בְּדָבָר זֶה, וְלֹא דָּן, עַד שֶׁיִּסְתַּלֵּק עַצְמוֹ בְּקִנְיָן גָּמוּר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִי אֶפְשָׁר לְהִסְתַּלֵּק מִדָּבָר שֶׁהוּא צָרְכֵי בְּנֵי הָעִיר (טוּר וְרַמְבַּ"ם פֶּרֶק ט"ו מֵהִלְכוֹת עֵדוּת), אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דָּבָר אַחֵר שֶׁהוּא כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל י"ג), וְכֵן עִקָּר.
יט בְּנֵי הָעִיר שֶׁנִּגְנַב סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלָּהֶם, הוֹאִיל וְלִשְׁמִיעָה הוּא עָשׂוּי, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לְסַלֵּק עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ, אֵין דָּנִין בְּדַיָּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר, וְאֵין מְבִיאִים רְאָיָה מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ז' סָעִיף י"ב דְּבְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה אַחֶרֶת מֻתָּר. וְהוּא הַדִּין כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה, כְּגוֹן בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר סְפָרִים וְכַדּוֹמֶה לָהֶם, שֶׁבְּנֵי הָעִיר דַּיָּנִים עֲלֵיהֶם:
כ הָאוֹמֵר: תְּנוּ מָנֶה לַעֲנִיֵּי עִירִי, אֵין דָּנִין בְּדַיָּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר, וְאֵין מְבִיאִים רְאָיָה מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ הָעֲנִיִּים סְמוּכִים עֲלֵיהֶם וּפוֹסְקִים עֲלֵיהֶם צְדָקָה; אֲפִלּוּ אָמְרוּ שְׁנַיִם מֵאוֹתָהּ הָעִיר: אָנוּ נִתֵּן הַדָּבָר הַקָּצוּב עָלֵינוּ וְנָעִיד, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם, שֶׁהֲנָאָה הוּא לָהֶם שֶׁיִּתְעַשְּׁרוּ הָעֲנִיִּים הָאֵלּוּ, הוֹאִיל וְהֵם סְמוּכִים עַל בְּנֵי הָעִיר, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ז' דִּינֵי מִסִּים שֶׁבָּעִיר.
כא דְּבָרִים אֵלּוּ תְּלוּיִם בְּדַעַת הַדַּיָּן וְעֹצֶם בִּינָתוֹ. שֶׁיָּבִין עִקַּר הַמִּשְׁפָּטִים וְיֵדַע דָּבָר הַגּוֹרֵם לְדָבָר אַחֵר, וְיַעֲמִיק לִרְאוֹת אִם יִמָּצֵא לְזֶה הָעֵד צַד הֲנָאָה בְּעֵדוּת זוֹ, אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְנִפְלָאָה, הֲרֵי זֶה לֹא יָעִיד בָּהּ, וְכֵן לֹא יִהְיֶה דַיָּן בַּדָּבָר.
כב עַכְשָׁיו נָהֲגוּ לְקַבֵּל עֵדִים מֵהַקָּהָל עַל תַּקָנָתָם וְהַסְכָּמָתָם, וְעַל הַהֶקְדֵּשׁוֹת וְעַל כָּל עִנְיְנֵיהֶם, וּכְשֵׁרִים אֲפִלּוּ לִקְרוֹבֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁקִּבְּלוּם עֲלֵיהֶם. הַגָּה: כָּל דָּבָר הַתָּלוּי בְּמִנְהַג בְּנֵי הָעִיר, אֵין אוֹמְרִים בּוֹ תְּרֵי כְּמֵאָה, אֶלָּא אָזְלִינָן בֵּהּ בָּתַר הָרֹב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁאֵין אָנוּ צְרִיכִים עֵדוּת מַמָּשׁ. וְכֵן לֹא אָמְרִינָן בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה: לֹא רָאִינוּ אֵינוֹ רְאָיָה, אֶלָּא הָוֵי רְאָיָה (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קע"א), וְדָנִין בְּחֶזְקַת הַיִּשׁוּב וְכַדּוֹמֶה לָזֶה מִצָּרְכֵי הָעִיר, אֲפִלּוּ עַל פִּי עֵד מִפִּי עֵד מִפִּי הַקַּבָּלָה, דַּהֲרֵי בְּלָאו הָכִי כֻּלָּן נוֹגְעִין בַּדָּבָר (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי ה"ע סי' י"ג). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קנ"ו וְקס"ג מִדִּינִין אֵלּוּ. טוּבֵי הַקָּהָל הַמְמֻנִּים לַעֲסֹק בְּצָרְכֵי רַבִּים אוֹ יְחִידִים, הֲרֵי הֵן כְּדַיָּנִים וַאֲסוּרִים לְהוֹשִׁיב בֵּינֵיהֶם מִי שֶׁפָּסוּל לָדוּן מִשּׁוּם רִשְׁעָה:
א סָעִיף א כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד. בעיר שושן כתב זה וז"ל ולא משום דחשדינן ליה אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו ולא ידעתי מנין לו הא כו' כ"כ הסמ"ע ול"נ שטעם הע"ש משום דקשיא ליה אמאי דחיישי' שהוא מעמידה בפני בעל חובו שלא יהא לוה רשע ולא ישלם והאיך נימא שיעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל שלא יהא לוה רשע ולא ישלם וניחא ליה דכיון שיש לו הנאה בדבר אדם קרוב אצל עצמו ופסול וכ"כ מהר"מ מלובלין בחדושיו וז"ל מקשין העול' על מילתי' דשמואל דאמר שמעמידה בפני בעל חובו וכי חשוד אינש להעיד שקר שהיא עבירה חמור' בשביל שלא יהא לוה רשע ולא ישלם ומתרצי' שעדות שקר הוא דבר שאינו מפורס' כי מי יודע שהוא משקר בעדותו כו' ולי נראה דאינו קושיא כל כך משום דכל דבר שיש לאדם הנאה בו יש לו דין עד הקרוב שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות מן התורה אפי' ידעינן בודאי שאינו משקר בעדותו שהרי אפי' משה רבינו עליו השלום פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה עכ"ל ומ"מ אין זה עיקר דנוגע לאו כקרוב הוא דהא קרוב פסול להעיד אפילו לחובה ונוגע כשר להעיד לחובה וכדמוכח לקמן סוף סעיף י"ז בהג"ה וכמה דוכתי וכן כתב הנ"י פ' חזקת הבתי' (דף קפ"ג ע"א בדפוס של שלטי גבורים) להדיא אהא דאמרינן התם וכיון דאסהיד דלוי היא היכא מצי מפיק לה כו' וז"ל שמעינן מהא דאמרינן כיון דאסהיד כו' דפסול נוגע בעדו' אינו כפסול קורבה דאלו קרוב אינו מעיד כלל בין לזכותו בין לחובתו אבל מאן דאית ליה צד נגיעת עדות כל שהוא מעיד בענין דלא מטי ליה שום הנאה מקבלין עדותו וכשר הרנב"ר ז"ל עכ"ל ואע"פ שאפשר לקיים דברי הע"ש ולומר דהיכא דיש לו הנאה ומקרי נוגע חשיב כקרוב אבל היכא דמעיד לחובה לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב מ"מ אין זה עיקר והעיקר כתירוץ הראשון של מהר"מ מלובלין וכ"כ הרמב"ן בחידושיו וז"ל לא ניחא ליה לשוויה נפשיה לוה רשע ולא ישלם קשיא ליה לרב יהוסף הלוי ז"ל והא לאו דעדות שקר חמיר והיכא חשדינן ליה דעד שקר נמי רשע מיקרי וניחא ליה דה"ק לא ליקרוייה אינשי לוה רשע ולא ישלם ולהוציא ידי הבריות מתכוין ע"כ:
ב סָעִיף א אא"כ סלק כו'. וקנו מידו אבל בלא קנין אף שכ' לו כן וסלק נפשו לגמרי לא אמר כלום ועיין באבן עזר סימן צ"ב:
ג סָעִיף א ואפי' לא סלק עצמו עד לאחר הערעור כו'. עיין לקמן סעיף י"א [י"ח] ס"ק ל"א [ל"ב] כתבתי דליש פוסקי' לא מהני סילוק אא"כ שסילק עצמו קוד' שראה העדות משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ע"ש:
ד סָעִיף א ישלם לו דמיה להשותף המקבל מתנה אבל אין לפרש שישלם ויסלק להב"ח דזה פשיטא דאם יהיה לו במה לשלם דלא יחזור על המקבל המתנ' דמחשב כמשועבדים במקום בני חורין כו' סמ"ע ופשוט הוא דהא דין זה הוא ממאי דמשני בש"ס הב"ע דקביל עליה אחריות כו' ודלא כהבית חדש שהבין שפירושו שישלם ויסלק להב"ח ונכנס בדוחקים ומתוך כך המציא דאם ידוע שיש לו לשלם לב"ח כגון שידוע כמה ב"ח יש לו א"צ להתנו' וזה אינו ועוד דמי יודע כמה ב"ח יש לו או שמא עשה זה השד' אפותקי לב"ח שלו וכמ"ש הטור לקמן סעיף ח' ועוד דמהיכן יכולים לידע דלמא זה המעות אינו שלו והראי' שהביא מהתוס' והגה' אשר"י אינה ראיה כלל ע"ש אלא פשיטה דבכל ענין צריך להתנות שישלם להשותף וכדאיתא בש"ס הב"ע דקביל עליה אחריות ודו"ק:
ה סָעִיף ב אם אין לו כו'. עיין בטור כמה פירושי' בזה:
ו סָעִיף ג קודם שהעידו כו' וכ' במשרי' נתיב ב' א"ה דאין בעל דין יכול להעיד על עדים הבאים לחייבו שהם פסולי' אע"פ שאין בעל דינו נוגע בעדות כגון שיש עליו עוד כת אחרת וכן הוא בפ"ב דסנהדרין עכ"ל ד"מ א' עכ"ל סמ"ע ובאמת כן הוא בד"מ אבל אין זה נכון דמשמע אע"פי שהכת האחרת הוא לפנינו ומעיד עליו כך דאז אין הבעל דין נוגע בעדות אפ"ה אינו יכול להעיד על כת א' שהם פסולים וזה אינו ולשון המישרים שהביא ב"י כך הוא ואפי' אמר מתחלה שיש לו שני כתי עדים והביא כת ראשונה אין הנתבע יכול לפסלם ע"כ משמע דוקא משום שאמר אין יכול לפסלם וכן הוא להדיא במשרים שם וז"ל מי שהי' לו דין ובאו עדים לחייבו ובא הוא ואחד מן השוק לפסול אחד מן העדים אפי' בפגם משפחה שהוא ממשפחת עבדים ונראה שמעידי' על המשפחה וממילא יפסל אפ"ה הוי נוגע בעדות ואין יכול לפוסלו בשום ענין מאח' שמעיד כנגדו ואפי' שאמר מתחלה שיש לו שני כתי עדים לא נאמר מאחר שאמר שיש לו כת אחרת צריך להביא' ולאו נוגע הוא אלא אמרי' שאין צריך לברר ולהביא כת שנייה א"כ כשהוא בא לפסול כת ראשונה נוגע בעדות דמעלה זה בדעתו שאין לחבירו כת אחרת ואע"פ שטען חבירו שתי כתי עדים לאו דוקא עכ"ל וכן משמע בש"ס בפ' ג' דסנהדרין דף כ"ו ע"ב ע"ש:
ז סָעִיף ד וכפר אחד והודה השני כו'. עיין לקמן סי' ע"ז סעיף ה' ומ"ש שם. ועיין בתשו' מהרי"ט סי' י"ד:
ח סָעִיף ז לא' מן החתומי' ר"ל לא' משא"כ לשנים החתומי' וכדלקמן סי' ס"ו סעיף כ"א וכבר השגתי על זה שם בס"ק ע' והוכחתי דאפי' שנים שפי' בדיעבד אלא דלכתחלה לא קנוהו שנים משום חשדא וע"ש עיין בתשובת מהרי"ט סי' ע"ט:
ט סָעִיף ח אפטרופסים כו'. עיין בב"י ס"ס זה ובסי' ק"ח ס"ו ובסי' ר"ן סי"ב ומ"ש שם:
י סָעִיף ט ואע"פ שהגזבר כו'. למ"ד כו' באמת בתשובת ריטב"א ליתא דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון כשר להעיד אלא כ' וז"ל אבל יש לבעל דין לחלוק ולומר נהי דנגיעת עדות אין כאן עדות קורבה יש כאן לפי שיש בהקדש לפי עדות זו הנאה גדולה לר"י ופסקו ר"ח והרמב"ן דטובת הנאה ממון ובכאן יש לו הנאה לאחיו לחלק ההקדש למי שירצה ואפי' לבניו ובנותיו הסמוכי' על שלחנו כו' עכ"ל ולמד הר"ב מזה דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון יכול להעיד אבל נראה לומר דהריטב"א קושטא דמלת' קאמ' לפי דס"ל להלכה טובת הנאה ממון וכמ"ש לקמן סי' ש"ן. בשמו דלא מסתבר לומר דלמ"ד טובת הנאה אינה ממון יכול להעיד דעד כאן לא אמרי' טובת הנאה אינה ממון אלא לענין תשלומי כפל וקדושי אשה ושבועה וכה"ג וכמ"ש לקמן סי' ש"ן משום דהתם בעינן דבר של ממון אבל לענין נגיעת עדות לא בעינן נגיעה של ממון דנגיעה של שום הנא' נמי פסול דהא חיישי' שמעיד להעמידה בפני בעל חובו אע"ג דלית ליה הנאת' ממון רק דלא לקרויי' אינשי לוה רשע ולא ישלם או שהראשון נוח לו והשני קשה הימנו וכה"ג או מפני הנאה שיתעשרו העניים וכיוצא בזה וכדלקמן סעיף כ' ועוד דהרי לענין עדות כתב הרמב"ם והטור לקמן סעיף כ"א דאפי' דבר הגורם לדבר אחר אם יש צד הנאה בעדות זה אפילו בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד וא"כ כ"ש הכא שיש לחוש שמעיד כדי שיהיה להגזבר טובת הנאה לחלק למי שירצ'. וק"ו היכא שידוע שהגזבר יחלק אח"כ לקרוביו דבזה נראה אפי' תימא טובת הנאה אינה ממון אף לענין עדות היינו דוקא כשיחלק אח"כ לשאר עניים שירצה שאינן קרוביו אבל לקרוביו פשיטא דנוגע לפי שיש ביד הגזבר לחלקם לקרוביו ולא שייך כאן לומר טובת הנאה אלא הנאה של ממון ממש לקרוביו. כן נ"ל ודברי הרב צל"ע:
יא סָעִיף י כל היכא דהשתא כו'. כתב בסמ"ע שצ"ע דבש"ס משני קושיא דהיכי דמי לעולם דלית ליה ארעא אחריתי דאמר דלא ניחא דליהוי רשע ולא ישלם וכ"כ הט"ו בסמוך סט"ו ואם כן לפסול מה"ט וצ"ל דהמחבר מיירי כאן בגוונא דלא שייך ביה האי טעמא כגון בגברא דאנן ידעינן ביה דלא קפיד אהא דקרינא עליה לוה רשע עכ"ל ובודאי כן הוא דהמחבר מיירי בגוונא דלא שייך ביה האי טעמא אבל מ"ש כגון בגברא דאנן ידעינן ביה כו' אני חוכך בזה שהרי' הדבר מסור ללב והיאך אפשר לן למיקם עלה דמילתא וכן משמע בש"ס ופוסקי' דלעול' איכא למיחש להא דאל"כ כי פריך בש"ס דף מ"ג ע"א הרי מעמיד' בפני בעל חובו ה"ל לשנויי בגברא דלא קפיד בכך וכן משמע בפוסקי' שלא חילקו בכך וכתבו סתמא דלעול' פסול להעיד מה"ט אלא נראה דנפק' מינה בגוונא אחרינא כגון שאותו שמוכר שדה שלא באחריות ידוע שאין לו שום ב"ח רק נזקין למ"ש יש פוסקי' מהרש"ל פ"ק דב"ק סט"ז דניזקין גובה ממשועבדים א"כ יכול להעיד דלא שייך לומר דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם דהא לא הלוה לו כלום וליכא למיחש שמעיד שמא יתעשר כו' א"נ משכחת לה בגווני אחריני טובי ודוק וע"ל סי' קכ"ג ס"ק כ"ג מזה:
יב סָעִיף יא וע"ל סי' ס"ו סעיף כ"א וסעיף כ"ב שם נתבארו דינים אלו ועיין מ"ש שם:
יג סָעִיף יב שאם תצא הקרקע כו'. ואע"פ שיכול השוכר לחזור ולתבוע המשכיר לא ניחא ליה למיקם בדינא ודייני כ"כ הב"י וכ"כ הרמב"ן בחדושיו:
יד סָעִיף יב הרי זה מעיד כו'. ולקמן סי' ק"מ סעיף ט' הביא המחבר שיש מי שחולק והב"ח לקמן סי' קכ"א סעיף י"ב וסי' ק"מ פסק כהר"י וטור גם ר' ירוחם ני"א ח"ב כתב שיש מן הגדולי' שנהגו כן ושכן עיקר:
טו סָעִיף יב אבל אי ליכא עדים. וגם המערער אינו יודע כי אם על פיו כ"כ' הטור לקמן סי' ק"מ בשס ר"ח כ"כ המחבר שם סעיף י"א אבל אי המערער יודע בלאו הכי שדר בו נוגע בעדות הוא דאי הוה אמר לא דרתי בו היה צריך לישבע נגדו וכל עד שצריך שבועה אינו עד וכדלקמן סי' קכ"א ס"ק נ"א ע"ש ועמ"ש עוד בסי' ק"מ:
טז סָעִיף יג קבלן כו'. ברשב"ם פח"ה ריש ד' מ"ז קבלן אמרי לה מעיד כו' איתא וז"ל ערב קבלן שקבל המעות מידו של מלוה ונתן לידו של לוה זהו דינו דממי שירצה המלוה יפרע תחלה כו' ותמה אני אם כתב רשב"ם זה דהא האי מפטר לוה מיניה דמלוה וקבלן זה לוה הוא וכדאיתא בש"ס ס"פ גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ד ע"ב) והיכי דמי קבלן כגון דאמר תן לו ואני נותן תן לו ואני פורע וכדאיתא בש"ס שם ובכל הפוסקי' נתבאר לקמן סי' קכ"ט סי"ח וסי"ט:
יז סָעִיף יג יש אומרי' כו' ומדברי הרמב"ם והמחבר נרא' דאף קבלן מעיד וכ"כ ר' ירוחם נתיב ב' ח"ה וכן הב"י וכן נראה דעת בעל העיטור שכתב בסוף דף ל"ט שכתב אמרי לה מעיד ואמרי לה אינו מעיד ולקולא ע"כ משמע דר"ל ולקולא דהיכא דקיימא ארעא תיקום ומעיד דהמע"ה:
יח סָעִיף יד לוקח ראשון כו'. עד שדה אחרת ביד שני והראב"ד בהשגות ספט"ו מה' עדות כתב ע"ז דוקא בשעשאו אפותיקי והכ"מ מביאו ולא כ' עליו דבר ולכאורה דברי הראב"ד תמוהין ונראה דהראב"ד מפרש דמיירי בבע"ח שבא לטרוף השדה מלוקח שני בעד חובו ורוצה הלוקח ראשון להעיד ללוקח ב' שהשטר חוב פסול וזה השדה ישאר ביד הלוקח ב' ולכך צ"ל שעשאו אפותיקי. דאל"כ בלאו הכי אינו גובה מלוקח שני דיכול לומר הנחתי לך בני חורין אצל המוכר אבל כשעשאו אפותיקי ע"פ מה שנתבאר לקמן סקי"ז אינו יכול לומר כן ונראה שהרמב"ם ושאר הפוסקי' מפרשי לי' בנגזל שבא לטרוף השדה ולכך אין מחלקין בין אפותיקי או לא דבכה"ג לא שייך להזכיר אפותיקי כלל:
יט סָעִיף יד אא"כ נשאר כו'. עיין בעיר שושן שכ' טעם למה אין אנו חוששין שהלוקח שני ירא שמא שדה שלו גם כן גזולה ודבריו נכונים ושלא כדת השיג עליו בסמ"ע ס"ק ל"ד ע"ש ודו"ק:
כ סָעִיף טו ובא יהודה לערער על שמעון כו'. ז"ל הטור אם מערער עליו ואומר שראובן גזלה ממני פשיטא דראובן אינו מעיד לשמעון דניחא ליה דלא לקרוייה גזלנא אלא אפי' מערער שראובן קנא' מגזלן אפי' הכי לא יעיד כו' ועיין מ"ש לקמן ס"ק כ"ב:
כא סָעִיף טו אע"פ שאין עליו אחריות כו'. בטור כתב עוד ז"ל ואע"פ ששמעון הלוקח מכיר שזו שדה היתה של ראובן ושל אבותיו מעולם נמצא דאף אם שתק אין לו לשמעון עליו לא דמי הקנין שהרי מכרו לו שלא באחריות וגם לא תרעומות שהרי מכיר ויודע שהמערער בא בעדות שקר אפ"ה לא יעיד לו עכ"ל סמ"ע וכ"כ בעיר שושן נראה מדבריהם שהיו גורסי' בטור שמכרה לו שלא באחריות ושמעון מכיר כו' וכגירסת הב"י ופירושו אבל באמת אין גירס' זו עיקר בטור שהרי כתב הטור אח"כ דקי"ל כרב זביד דיכול להעיד לו אפילו אינו מכיר כו' אלמא דלא חיישינן לתרעומות ובספרי' שלפניו (דפות סביוטה ושאר דפוסים) איתא אע"פ שמכרה לו שלא באחריות או באחריות ושמעון מכיר כו' וכ"כ הב"ח דגירסא זו עיקר והיינו כשנויא קמא דתוספות דף מ"ג ע"א דמשום חשש תרעומות לא יעיד שקר וגם נראה דמ"ש התוספות אי נמי כו' לא כ"כ אלא לרווחא דמילתא אבל לדינא ס"ל עיקר דאינו נפסל בשביל כך דאל"כ תיקשי הא דפריך בש"ס סוף דף מ"ד והא אמר רב פפא כו' ה"ל לאקשויי בלאו הכי דהא תרעומות אית ליה עליה כיון דלא אסיק אדעתיה שנויא דמכיר בה שהיא בת חמורו אלא ודאי קושטא דמילתא דאינו נפסל בשביל כך וכן פסק בהגה' אשר"י מא"ז וכן מוכח דעת שאר כל הפוסקי' שהבאתי לקמן סוף ס"ק כ"ג שפסקו גבי פרה וטלית דמעיד אע"פ שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו אלמא דלא חיישינן שיעיד שקר משום חשש תרעומות וכן עיקר:
כב סָעִיף טו הרי הוא רוצה כו'. ואפי' אית למוכר ארעא אחריתי דיכול להיות שיודע שיש הרבה ב"ח עליו או שמא עשה זה השדה אפותיקי מפורש לב"ח טור וכן דעת התוס' ושאר פוסקים וכן הסכימו האחרונים:
כג סָעִיף טז שלא באחריות דוקא דאל"כ אינו מעיד דכשיוציא יהודה משמעון יצטרך לחזור ולשלם לשמעון:
כד סָעִיף טז שקנאה מגזלן כו'. כ' בסמ"ע ס"ק מ"א דבזה אפי' טוען שראובן עצמו גזלה לא מחשב נוגע מטעם דלא ליקרוייה גזלנ' דבמטלטלי' לא מיקרי גזלן מחמת כן ומדברי הב"ח מבואר להדיא דאינו מחלק בכך אלא ס"ל דלהטור אף במטלטלים מיקרי נוגע בשביל כך ולהרמב"ן אף בקרקע לא מקרי נוגע בשביל כך ע"ש:
כה סָעִיף טז יכול ראובן להעיד כו'. והרמב"ם כ' בפט"ז מה' עדות דהיינו דוקא כששמעון מכיר שהפר' והטלית הם של ראובן והמחב' לא חילק בכך ואין לומר משום דהרי"ף והרא"ש פסקו כרב זביד דהא לפי מ"ש בב"י גם הרמב"ם פסק כרב זביד והרי"ף והרא"ש לא פליגי עליה אלא נראה משום דלפי מה שפירש בב"י הרמב"ם מיירי במכר סתם דבהא מודה רב זביד דבעינן שיהא מכיר בה שהיא בת חמורו וזה דבר פשוט הוא ופשיטא דכל הפוסקי' מודו בזה ולכך כאן שכתב המחבר ראובן שמכר כו' שלא באחריות כו' לא חילק במכיר בה שהיא בת חמורו: אבל לפע"ד דבריה ב"י לא נהירא לומר דהרמב"ם מיירי בסתם דהא במכר שדה מיירי להדיא במכר שלא באחריות ועלה קאי מכר פרה וטלית כו' ומחלק בין שדה לפרה וטלית אלמא דדומיא דשדה מיירי בפרה וטלית ועוד דהא טעמא דבמכר פרה וטלית אינו מעיד במכר בסתם משום דאחריות ט"ס הוא וכהכתב בכסף משנה להדיא והכי קי"ל דאחריות ט"ס הוא אף במטלטלים וכמ"ש הרמב"ם ר"פ י"ט מה' מכירה והט"ו לקמן ר"ס רכ"ה וא"כ אמאי כתב הרמב"ם שם בפט"ז מה' עדות שאם היה לו קרקע לא יעיד דשמא שעבדם מטלטלי אג"ק לב"ח שלו ומעמידה בפני בעל חובו הא יהיה ג"כ לוה רשע ולא ישלם לגבי הלוקח כיון דאחריותן עליו וכן הקשה בספר לחם משנה:גם מ"ש הלחם משנה דהרמב"ם פי"ט מה' מכירה דין ח' (והעתיקו הט"ו לקמן סי' רכ"ה סעיף ה') מיירי כשהתנה בפי' שלא יהא אחריות עליו כלל אפי' דגזלה לא נהירא דפשט לשונו שם לא משמע כן וגם קשה לומר שהרמב"ם יפסוק כרב פפא ודלא כהרי"ף שדרכו תמיד למשוך אחר הרי"ף: גם מ"ש הב"ח דהרמב"ם ס"ל דלענין עדות פסול דלא ניחא ליה למיקם בדינא ודיינ' להיות תרעומת עליו הוא דוחק ועוד דהעיקר חסר מן הרמב"ם דהל"ל שפסול משום חשש תרעומות ומיקם בדינא: אלא נ"ל דודאי הרמב"ם פסק כרב זביד וכמ"ש ג"כ הרב המגיד חי"ט מה' מכירה אלא דמשמע ליה להרמב"ם מדפריך בש"ס מעיקרא בפשיטות מרב פפא וגם מדקאמ רב ש"ס בתר אוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו ורב זביד אמר כו' וגם מדקאמר רב זביד בלא וי"ו וגם מדהביא הרי"ף אוקימתא דמכיר בה שהיא בת חמורו ופירשה בארוכה להך אוקימתא אלמא דס"ל להרי"ף דמ"מ הך אוקמתא דהלכתא היא וגם מדשינה הרי"ף ל' הש"ס דבש"ס קאמר ורב זביד אמר אפי' נמצאת שאינו שלו אינו חוזר עליו והרי"ף כתב אפי' נמצאת שד"ה שאינו שלו אינו חוזר עליו דלאיזה צורך הוסיף הרי"ף בדברי רב זביד תיבת שד"ה וגם מדכתב הרי"ף ורב זביד פליג ארב פפא וכו' לאיזה צורך כתב כן. מכל זה משמע ליה להרמב"ם דדוקא בשדה פליג רב זביד משום דעביד אינש דזבין ארעא ליומא או טעמא אחריני אבל במטלטלים מודה רב זביד ולכך כתב הרי"ף ורב זביד פליג ארב פפא כלומר ארב פפא דנקט שדה פליג אבל אאוקימתא לא פליג. וכן מדוקדק בדברי הרמב"ם גופיה בפרק י"ט מה' מכיר' שמתחלה כתב כל המוכר קרקע או עבד או שאר מטלטלים ה"ז חייב באחריותן כו' אע"פ שלא פירש הלוקח דבר זה אלא קנה סתם כו' המוכר קרקע לחברו והתנה המוכר שלא יהיה עליו אחריות אפי' נודע בודאי שזה הארץ גזולה ויצאת מיד הלוקח אין המוכר חייב כלום כו' ולמה כו' כתב אח"כ המוכר קרקע כו' הל"ל קרקע או מטלטלים כמ"ש בתחלה או הל"ל המוכר סתם וגם חזר וכתב אפי' נודע בודאי שזו הארץ גזולה כו' אלא משמע דדוקא בקרקע אינו חוזר עליו ולא במטלטלין כן נ"ל בדעת הרמב"ם (שוב מצאתי בס' גי' תרומה שער מ"ג ח"ב ד' ק"נ שפירש דעת הרמב"ם כמו שכתבתי ועוד כתב שם כמה דברים בענינים אלו יעוין שם): מיהו הרא"ש השמיט בדברי רב זביד תיבת שדה וגם לא כתב ורב זביד פליג ארב פפא כו' ונראה מדבריו דרב זביד אפרה וטלית נמי פליג וכמ"ש הטור דאפי' בפרה וטלית יכול להעיד כשמכר לו שלא באחריות וכן פי' רשב"ם להדיא וכ"כ הנ"י וכ"כ בהגה' מיי' פט"ז מה' עדות בשם אבי אסף ומ"מ מדברי כולם נלמד דמשום חשש תרעומות לוקח אינו נפסל לעדות ודלא כסמ"ע ס"ק ל"ו וכבר השגתי עליו לעיל ס"ק י"ט ע"ש:
כו סָעִיף טז ובזמן הזה כו'. כ"כ המחבר ע"פ מ"ש בבדק הבית בשם הרא"ש וטור לקמן ריש סי' ס' אבל כבר תמהתי שם בסי' ס' ס"ק ד' על המחבר בזה וכתבתי. שתקנה זו של הרא"ש וטור לא הזכירוה שאר הפוסקים ואדרבה כתבו שאר הפוסקים להדיא בכמה דוכתי הלכה למעשה שטורפין ממטלטלים וגם הרא"ש וטור לא כתבו כן אלא לפי מנהג מקומות ההם הידוע להם שהיו נוהגין כן וגם כאן כתבו התוס' והגהות אשר"י דבזמן הזה שכיח שמודה שיש לו קרקע ואינו מעיד אלמא דאפי' בזמנם היו טורפים מטלטלין ואינו מעיד וכן משמע בחדושי הרמב"ן ע"ש. ומ"מ דין של המחבר אמת במקום שנהגו שאין טורפים ממטלטלי' שמכר:
כז סָעִיף טז משום תקנת השוק. על פי מה שנתבאר לקמן סי' שנ"ו ע"ש:
כח סָעִיף יז ראובן שגזל כו'. עיין בטור שה"ר יונה פירש דאפי' אינו ידוע בודאי שגזל רק ששמעון התרעם עליו ושר"י פי' דדוקא כשיש לשמעון עדות שיכול להוציא ממנו בדין ע"ש:
כט סָעִיף יז ואם מכר הטלית הגזול' ללוי כו'. בתוספות פ' ח"ה ריש דף מ"ד דקדקו מדכתב רשב"ם וכגון שמכר ראובן ללוי שלא באחריות כו' דנרא' דפירש כן משום דאי באחריות הוי שמעון נוגע בעדות דאע"ג דהוי יאוש ושינוי רשות מפיק לה שמעון מלוי כיון דאין שום הפסד ללוי שיחזור על ראובן עכ"ל ואין דבריהם נראין דכי בשביל שאין הפסד ללוי יוציאנו שמעון מידו הלא כבר קנאו ביאוש ושינוי רשות ודלמא לוי רוצה בגוף החפץ ולא בדמיו ועוד דדלמא לא ניחא ליה ללוי למיקם בדינא ודיינא עם ראובן או שמא לא יהי' לו לראובן לשלם ועוד קשה לי דהא בכל דוכתי אמרינן סתמא דקנה ביאוש ושינוי רשות ומשמע דאפי' בסתם דאחריותו עליו ועוד דאפי' תימא דמיירי גם כן שמכר שלא באחריות תיקשי אמאי קנה אותו הא אין לו הפסד שיחזור לו הנגזל הדמים מתקנת השוק אלא ודאי כיון שכבר קנה אותו ביאוש ושינוי רשות קנה אותו לגמרי אפי' יחזור לו המוכר מעותיו ומ"ש רשב"ם וכגון שמכר שלא באחריות כו' רבותא קאמר דאפי' מיירי שלא באחריות גם בנ"י פ' ח"ה ראיתי שכתב בשם ה"ר יודא בן הרא"ש דכוונת רשב"ם דאלו באחריות לא הוי שינוי רשות וכאלו היא ברשות גזלן והדרא ליה ולא הי' יכול להעיד שהי' נוגע בעדות עכ"ל ואינו נרא' לי דמה ענין אחריות לשינוי רשות והכי משמע מדברי כל הפוסקים לקמן סי' שנ"ג ושנ"ו ושס"א ושאר דוכתי טובי שכתבו סתמא קנה ביאוש ושינוי רשות ולא חילקו בין מכר לו באחריות או לא וגם מדברי הרמב"ם והט"ו כאן מוכח להדיא כן דלעיל בסמוך סעיף ט"ז כתבו ראובן שמכר כו' שלא באחריות כו' וכאן כתבו מכר סתם ולא כתבו שלא באחריות אלמא דכאן אין חילוק וכן עיקר: שוב מצאתי בב"ח שהביא דברי התוספת הנ"ל וכ' יש לתמוה שלא נזכר זה בדברי הפוסקים עכ"ל ואין תמיהתו זו כלום דהפוסקי' לא ס"ל כהתוספות אדרבא על דברי התוספות יש לתמוה וכמו שכתבתי:
ל סָעִיף יז ונתייאש שמעון ממנה. משמע דהיינו בידוע שנתייאש אבל בסתמא לא הוי יאוש וכן משמע יותר בטור ורשב"ם שכתבו ושמעינן לנגזל דאייאש כו' והיינו כמו שכתבתי לקמן סי' שס"ח סק"ב וע"ש שהארכתי בזה. ומשמע מדברי הרמב"ם והמחבר דאין חילוק בין יאוש קודם שינוי רשות או יאוש אח"כ ואזלי לטעמייהו לקמן סימן שנ"ג ס"ג ושנ"ו ס"ג אבל הרבה חולקי' דבעינן היאוש קודם שינוי רשות וכמ"ש בסי' שנ"ג סק"ד וכתבתי שם שכן נראה עיקר ע"ש. וכן דעת הטור שם ועל כן כתב הטור כאן ושמעינן לנגזל דאייאש קודם שנמכר וק"ל:
לא סָעִיף יז והאידנא כו'. אין הנגזל מעיד היינו כשהניח עכ"פ נכסי' מטלטלי וכדלקמן סי' שמ"א ס"ד ושע"א ס"ז אבל כשלא הניח כלום אין חייבים לשלם כלום מנכסיה' וכדלקמן ריש סימן ק"ז והלכך מעיד:
לב סָעִיף יח עד שיסתלק כו'. ודעת רבינו ברוך ומהר"מ והגהת מיי' פ' ט"ו מה' עדות דדוקא בדיינים מהני סילוק ולא בעדות דבעינן תחלתו וסופו בכשרות והלכך כיון דבשעת ראיית העדות הי' פסול לא מהני השתא סילוק (ותשובת מהר"ם היא בד"פ סי' תתקצ"ה) וכ"כ התוס' בנדה בפרק בא סימן (נדה דף נ' ע"א) וכ"כ בתשובת הרא"ש ריש כלל נ"ח בשם מהר"ם ור"י מפרי"ש וגם בתרומת הדשן סי' שמ"א מביא דברי הגהות מיי' ומהר"מ הנ"ל בסתם (וכ"פ בתשו' ר' יוסף טראני סי' כ"ו ע"ש) ואע"פ שבב"י לעיל ס"ס ל"ג דחה דברי מהר"מ ונמשך אחר תשו' הרא"ש שהקשה מהך דשותפין מעידים זה לזה באמת ל"ק מידי די"ל דהתם מיירי בעדות שראה השותף אחר שסילק עצמו וכן מוכח בתוספת פרק ח"ה ושאר פוסקי' די"ל כן מדהקשה אהך דליסלקו בי תרי מנייהו דהא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ולא הקשו כן לעיל מיניה אהא דמעידים זה לזה וכן כ' בתשו' מהר"א ן' חיים סי' ק"ג וכ' דאע"ג דכתב הב"י דנקטינן כרוב הפוסקי' מ"מ כיון דקי"ל דמוחזק יכול לומר קים לי רק במקום שהמסייע הוא יחיד בנ"ד דאיכא הר"מ ז"ל ותוספות דנדה וה"ר ברוך ודאי דיכול המוחזק לומר קים לי וע"ש. וע' עוד בתשובת מהר"א בן חיים סי' כ"ט:
לג סָעִיף יט כגון בהכ"נ. או כלי קדש ותפוחי זהב שהן נויי ס"ת וכיוצא בזה כן הוא בתשו' מהרשד"ם סי' ט"ו וע"ש:
לד סָעִיף כ אין דנין כו'. ע' בתשו' מהר"ל ן' חביב סי' קל"ד ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' מ"ב:
לה סָעִיף כ שהנאה הוא להם כו'. ע' בס' ת"ח פ' ח"ה מ"ש על הרמב"ם והמחבר בזה:
לו סָעִיף כא וכן לא יהי' דיין כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' מ"ה וסי' תל"ט:
לז סָעִיף כב עכשיו נהגו כו'. ע' בתשו' מהר"א ן' חיים סי' כ"ט:
לח סָעִיף כב וכן לא אמרינן בכיוצא בזה לא ראינו אינו ראיה כו'. בזה ישבתי בתחלת ספרי שפתי כהן ליורה דעה דברי האגור שכתב שאין להניח נשים לשחוט שכבר נהגו שלא לשחוט שהב"י שם השיג עליו דלא ראינו אינה ראיה ואני כתבתי דבמנהג הוי לא ראינו ראיה וכמ"ש מהרי"ק והר"ב כאן. ושמעתי שיש מי שהקשו עלי בזה וגם שאלני משכיל אחד ואמר שדעת מהרי"ק שורש קע"ב והר"ב כאן אינו כן אלא הם מיירי בדבר שבא לעשותו ונמנעו לעשותו משום המנהג וכן הוא בשלטי גבורים ריש פרק השוכר את הפועלים דמהרי"ק מיירי דוקא בכה"ג כגון שיש בו מנהג במקום פלוני שאין מברכים שהחיינו או שאר ברכות או שאין משלימין בתענית בע"ש וכה"ג והאריך בהוכחות בש"ג שם ועו"ש. וזה אשר השבתי לובודאי כדבריך כן הוא בשלטי גבורי' אבל לפי דעתי הבעל ש"ג לא כוון יפה ודעת מהרי"ק והרב הוא כדברי וכמו שאבאר בראש מה שרוצה בעל ש"ג לומר דדוקא דהיכא דאירע מעש' ונמנעו לעשותו חשיב מהרי"ק לא ראינו ראיה לא נהירא לפע"ד דא"כ האיך כתב מהרי"ק וז"ל ואשר כ' עוד כי לא ראינו ולא שמענו אינה ראיה הלא דבר פשוט הוא דדוקא היכא שיש ב' כתי עדים המכחישים זה את זה אחת אומרת ראינוה שנתקדשה ואחת אומרת לא ראינו כך וכך אבל היכא שאין הכחשה כי הכא שאין אדם מעיד שנהגו הראשוני' להחמיר באלו הסבלונות פשיטא ופשיטא דמהני האומרי' ומעידי' שלא ראו ולא שמעו מימי הראשוני' פוצה ומצפצף וכה"ג איתא בערובין כו' עכ"ל דמשמע דטעמא דבב' כתי עדים כיון דאיכא הכחשה הא לאו הכי הוי לא ראינו ראיה דומיא דהנך דמסהדי דלא ראינו שנתקדשה דלא הוו מסהדי על המעשה שנמנעו לעשותו. ועוד דאל"כ האיך שייך לומר לא ראינו אינה ראיה והרי זה הוי כמו ראינו דכיון שאירע כך מעשה ונמנעו אין לך ראיה גדולה מזה אלא ודאי מהרי"ק מיירי שאין אנו יודעים שאירע מימי הראשונים כך מעשה אלא שלא ראינו מעולם מי שהחמיר וא"כ כיון דמנהג דמסבלי ולא שמענו שמחמיר בדבר הוי לא ראינו ראיה כיון דליכא אחריני דמכחשי להו. כן משמע לפע"ד ברור דעת מהרי"ק וכן נראה דעת הרב מהרמ"א שכתב בד"מ סי' ז' בשם מהרי"ק בסתמא דבמנהג הוי לא ראינו ראיה וכ"כ בהגהותיו לש"ע ס"ס ל"ז ואם איתא ה"ל לפרושי דהיינו דוקא במנהג שבא במעשה לעשותו ונמנעו מלעשותו ומדסתם ליה סתומי משמע דבכל גווני הוי במנהג לא ראינו ראיה. וטעם נכון יש בדבר דכיון שהמנהג כן והדבר. שכיח כן אם הי' הדבר מותר אי אפשר שלא היינו רואים פ"א כן נוהגין להתיר אלא ודאי המנהג הוא כך שנהגו בכוונה לאסור וכן להפך: ומ"ש בעל ש"ג דמהרי"ק מייתי ראיה (מעירובין דף מ"א) מה שלא ערער אדם באותן התעניות שבאו מע"ש ולא היו משלימים דמה שלא היו משלימי' הי' מנהג כו' לפע"ד לא כוון יפה דאם איתא דכוונת מהרי"ק הוא כדבריו א"כ מאי ראיה מייתי דלמא לעולם אימא לך דעובדא דסבלונות לא הוי כבא מעשה לידינו והתם בתעניות הוי ראינו ממש שהרי נהגו לאכול ולא להשלי' ואין לך ראינו גדול מזה. גם מ"ש בעל ש"ג ולולי כי אין משיבים את הארי לאחר מיתה הי' קצת נראה דאין מכאן ראיה דלא ראינו הוי ראיה כו' דדלמא לא ערער בדבר היינו הודו לו ממש דשתיקה כהודאה דמיא כו' נלפע"ד דהבעל ש"ג לא כוון יפה בכל זה דהוא הבין שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל ולא הי' אדם שערער בדבר כלום כו' פירושו שכבר נקבעה הלכה בזה שלא היו משלימי' וזה אינו דאל"כ ל"ל לר' יוחנן בן נורי לומר כל ימיו של ר"ג קבענו הלכה כמותו כו' אפילו אי לא קבענו הלכה כמותו הל"ל בקצור כבר הוקבע הלכ' כר"ג שכבר נהגו לאכול ולא להשלים אלא הדבר ברור דה"פ שר' יהושע רצה להפר דבריו של ר"ג לפי שהי' נראה לו הדין שמשלימין ועדיין לא הי' מנהג בדבר זהועמד ר' יוחנן בן נורי ואמר כל ימיו של ר"ג קבענו הלכה כמותו בכל מה שאמר ר"ג ולא דקדקנו אחר דבריו אלא הי' מנהגנו לפסוק כדבריו ועכשיו אתה מבקש לבטל דבריו יהושע אין שומעין לך שכבר נקבע הלכה לפסוק כר"ג בכל דבריו ולא הי' אדם מערער בדבר מעולם לומר לא אפסוק כר"ג. וא"כ מייתי מהרי"ק שפיר ראיה וז"ל הרי לך שלא אמר לו לא שמעתי אינה ראיה דהא ע"כ לא הי' עדותו אלא שלא שמע מערער מדלא קאמר והודה לו חכמים עכ"ל כוונתו ממש כמו שכתבתי ור"ל כיון דהתם לא שמע מערער והוי ראיה לומר דנהגו כר"ג בכל דבריו א"כ ה"ה גבי סבלונו'. וא"כ ה"ה נמי בנדון דידי שהמנהג שאין הנשים שוחטות: ומ"ש עוד בעל ש"ג ראיה לדבריו מריש פ' ערבי פסחים גם בזה דבריו לא נהירין לענ"ד דודאי התם בשביל פ"א אי לאו דמיחה לא היו קובעים הלכה לדורות דשמא אירע כך ולא הי' כוונה בדבר אבל אה"נ אלו אירע כן הרבה פעמי' והי' מנהג בדבר ודאי היינו יכולין שפיר ללמוד מדלא אירע כן להפך בשום פעם דמנהג הוא כן והוי ראיה. ותמהני על בעל הש"ג דהא התם אי לאו דמיחה היו מפסיקין והוי ראינו ממש ואפ"ה לא הוי מצינן למילף מהתם אלא ודאי כדפי' דהתם טעמא היא כיון דלא הי' רק פ"א היינו אומרי' אולי מקרה הוא ולא בכוונה אבל אה"נ אלו אירע כן הרבה פעמים אפי' הי' אירע להפך שלא היו מפסיקין היינו שפיר יכולי' ללמוד מדלא אירע כן בשום פעם להפסיק ש"מ דהמנהג הוא שלא להפסיק והוי לא ראינו ראיה: גם מ"ש עוד בעל ש"ג ראיה לדבריו ממסכת זבחים דף ק"ג גבי עור יוצא לבית השריפה כו' דבריו לא נהירין לפע"ד ואדרבה יש לדקדק מדברי רש"י שם איפכא דמדכתב רש"י שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה אחר ההפשט ואפילו אירע שמא הוא לא ראה משמע דוקא התם כיון דלא שכיח שימצא טרפה אחר ההפשט וגם הוא לא ראה ואפשר אחרים ראו אבל בדבר דשכיח טובא ושום אדם לא ראה פשיטא דלא ראינו הוי ראיה וא"כ בסבלונות ששום אדם לא שמע מי שהחמיר וכן בנדון דידי שמעולם לא שמע שום אדם שהנשים שוחטות וגם הדבר שכיח טובא והלכות שחיטה נוהגים בכל יום ולא שמענו מעולם שאשה שחטה או שלמדה הלכות שחיטה כדי שתוכל לשחוט אלא המנהג פשוט שאין הנשים שוחטות ודאי בכה"ג הוי לא ראינו ראיה והוי ממש כדעת מהרי"ק והר"ב ע"כ תשובתי:
א סָעִיף א כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד. בעיר שושן כ' בזה ז"ל ולא משום דחשדינן ליה אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו עכ"ל ולא ידעתי מניין לו הא ופשוט הוא בעיני דהטעם הוא משום דחשדינן ליה בדבר שיגיע לו הנאה ממנו וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס זה וכדאמרי' בסמוך בס"ט בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצא עליו ערעור דלא יעיד לו דחיישינן דיעיד שקר כדי להעמידו בפני ב"ח גם בסעיף זה קאמר דצריך לקבל עליו באם יבא ב"ח שיסלקנו במעות מה"ט (ומ"ה כ' נ"י פח"ה דקע"ב ע"ב דנוגע בעדות יכול להעיד לחובה משא"כ בפסול קורבה עכ"ל) ולא אמרו דאדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע ולא בדבר של הנאת ממון וק"ל:
ב סָעִיף א ה"ג ובא אחד. ול"ג האחד בה"א וק"ל:
ג סָעִיף א להוציאה מתחת יד האחר. ל' זה להוציאה וגם ממ"ש אחר זה משמע דבא להוציא כל השדה בתביעה זו שתבע לא' מהן לומר שאותו שדה שקנה עם חבירו גזולה היא ממנו וכן הדין בדבר שאין מחוסר גוביינא כמ"ש הטור בסימן קע"ז סל"א ועמ"ש כאן בפרישה ובסמ"ע שם:
ד סָעִיף א שאותו שמכרה להם גזלה ממנו וה"ה אם מביא שטר חתום בעדי' שאותו שמכרה לו הוא חייב לו ובא לגבות מידו בשטרו וזה בא לפסול עידי השטר:
ה סָעִיף א ואפי' על חלק השותף לא יועיל כו' הטעם דמה שישאר ביד שותפו יהיה גם לו חלק בו כל זמן שלא חלק עמו לפני זה לגמרי אבל אם חלק עמו לפני זה לגמרי מעיד לו (וכ"כ רשב"ם בפ' ח"ה) דאז אינו יכול לחזור ולומר חלוקתינו בטעו' היתה מאחר שיצא חלקי מתחת ידי בתורת גזילה וכדאמרי' בסימן קע"א וקע"ז באחין שחלקו ובא להן אח שלישי ממדינת הים ודומה לזה היא ג"כ לקמן בסי' קע"ו וקע"ז דשאני הכא כיון דהוא עצמו פוסל עידי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה דמזל דידך גרם לך שנסתחפה שדך:
ו סָעִיף א לא יועיל עדותו. גם בזה כתב בע"ש טעם הנ"ל דכיון דעדותו נוגע גם לחלקו ועל חלקו ודאי בטל הוא דאינו מעיד לעצמו וה"ל כמו עדות שבטלה מקצתו שהתורה פוסלתו ובטלה כולה וה"נ כו' עכ"ל ונמשך בזה אחר שיטתו שהתחיל בו שם בר"ס זה ולא דק וע' בפי' רשב"ם ונ"י דפרשו בהדיא הטעם משום דיחזור ויחלק עמו וכמ"ש לפני זה ע"ש וק"ל:
ז סָעִיף א אא"כ סילק עצמו ממנו כו'. בגמרא קאמר דסלק עצמו וכתב לשותפו דין ודברים אין לי בחלקך וקנה מידו ע"ז אבל רוב הפוסקים ס"ל דהגמר' ל"ד קאמר דלא סגי בהכי דאכתי איכא למימר מדין ודברי' סילק נפשו ולא מגוף השדה ובעי שיפרשו לו בהקנין שסילק נפשו מגוף חלק שדהו שיש לו בשותפות וכן משמע ל' הטור שכתב אא"כ סילק וקנו מידו שלא נשאר לו כלום זכות בו וכן מוכח בד"מ ע"ש וכאן קיצר המחבר ומור"ם ז"ל:
ח סָעִיף א עד לאחר הערעור כו'. ולא חיישינן לקנוניא היכא דאין ריעותא לפנינו כההיא דשט"ח שנפל דלא יחזירנו אפי' אמר הלוה להחזירו כמ"ש הטור והמחבר לקמן ר"ס ס"ה ע"ש דשם איכא ריעותא דנפילה:
ט סָעִיף א ישלם לו דמיה. פי' להמקבל מתנה ישלם לאחר שיהיה לו במה לשלם (אבל אין לפרש שישלם ויסלק להב"ח דזה פשיטא דאם יהיה לו במה לשלם דלא יחזור ע"ז המקבל המתנה דמחשב כמשועבדין במקום בנ"ח) דאל"כ יש לחוש שמעיר לו כדי להעמידה בפני מי שיודע שהוא חייב לו ואין לו במה לפרוע וכדי שלא יהיה בכלל לוה רשע ולא ישלם וניחא ליה להעיד שקר ולפסול עידי המערער שהוא דבר של סתר שאין הבריות יודעי' שמעיד שקר ממה שיקרא לוה רשע ולא ישלם שהוא דבר הניכר לבריות אבל אם קבל עליו אחריות נגד זה השותף תו ליכא למיחש להכי דהא אם יפרע בו לב"ח ישאר חייב לזה השותף שקיבל עליו אחריות ויקרא נגדו רשע ומה לי זה ומה לי זה:
י סָעִיף א וצריך להתנות שאם כו'. דאל"כ פשיטא דנחשב לנוגע בעדות זה דהא אם לא יפסול עידי המערער הללו יצטרך לשלם לזה השותף כיון שקיבל עליו אחריות נגדו ועפ"ר שם כתבתי דא"צ להתנות תנאי זה אלא היכא שקיבל עליו אחריו' סתם אבל אם בשעת סילוק לא קיבל עליו אחריות סתם אלא אמר אם יבא ב"ח לטרוף מידך אשלם לך איכא למימר דוקא זה קיבל עליו דב"ח בא מצדו ומהיכי תיתי לומר שיתחייב לו באחריותדשאר ערעורי' שאינם באים מצדו ועוד כתבתי בפרישה דאפילו אינו מתנה אלא שלא ישלם לו אחריות דמערער זה ג"כ מעיד לו ע"ש:
יא סָעִיף ב אם יש בה פירות כו'. כן הוא ל' הגמרא ויש בו פירושים הרבה כתבם הטור ע"ש ובפרישה:
יב סָעִיף ב ואם אין בו פירות מעיד ואף שהפירות יגדלו אח"כ לזמנם ויתן לו מהם כמו שנותנים לאריס לא מחשב זה לנוגע בעדות (כן נ"ל מוכח מדכתב הטור הפלוגתא בין הר"ש והרא"ש ע"ש) דכמה שדות נמצאו לו שיעסוק בהן ויתנו לו מהן כמו שנותנים לו לאריס מיהו זהו דוקא לפי' הרמ"ה והרא"ש כפי מ"ש הטור בשמם אבל לדעת הרשב"ם דאפי' טרח בה לחוד לא יעיד ולר"י אפילו אית בו פירות יעיד אא"כ הבטיח ליתן לו ביותר מלשאר אריסי' העיר ועפ"ר:
יג סָעִיף ב אם אין לו הנאה אחרת מזה. כגון שהבטיחו בעל השדה זה ליתן שליש ממה שיגדל בתוכו ולשאר אריסים אין נותנים אלא רביעית:
יד סָעִיף ג אין באותו הודאה ממש. דכיון שהעידו שוב אינם יכולים לחזור ולומר דבר שמקלקל בו עדות הראשון משא"כ אם הוא קודם שהעידו כדמסיק מור"ם ז"ל:
טו סָעִיף ג קודם שהעידו עדותם בטל. וכתב במישרים נ"ב ח"ה דאין בעל דין יכול להעיד על עדים הבאים לחייבו שהם פסולים אע"פ שאין בעל דינו נוגע בעדותן כגון שיש עליו עוד כת אחרת וכן הוא בפ"ב דסנהדרין עכ"ל ד"מ א':
טז סָעִיף ד אינו נאמן על חבירו. דנוגע בעדות הוא דרוצה שחבירו יפרע החצי' משא"כ אם לא לקחוהו בשותפות וכדמסיק אחר זה בס"ה:
יז סָעִיף ה עדותו כשרה על חבירו ולא חיישינן לגומלים שזה יעיד בפטור של חבירו כדי שגם הם יעידו בפטורו:
יח סָעִיף ו ומ"ש א' מהשותפין. ר"ל שהם שותפי' בדבר אחר משא"כ בס"ד מיירי שהן שותפין בדבר זה ועיין לקמן סימן קע"ו סל"ב:
יט סָעִיף ו נאמן כעד אחד לחייב כו' ולפטור כו' פי' או לפטור והיינו כשאין לאותו המעיד הנאה במה שיתחייב חבירו או יפטור וכ"כ המחבר בב"י במס"ח ע"ש:
כ סָעִיף ז לא' מהחתומים כו'. דוקא לא' קאמר דאז אמרינן דהשני לא היה מעיד שקר בשביל הנאת הא' משא"כ כשמכר השטר חוב לשני עידי השטר וכן כתב הטור והמחבר בהדיא לקמן סי' ס"ו סכ"א ע"ש: (הגה וז"ל ד"מ ס"א אמרינן פ"ה [פ"ב] דיבמות דעדי' החתומי' על שדה מקח יכולין ליקח אותו ובריש אלו טרפות אמרו דע"ז נאמר הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ולענין דיין שדן אם יכול לקחנה ע' בתוס' פ' אלו טרפו' עכ"ל ד"מ שם):
כא סָעִיף ז שפיר דמי. היינו לאחר שחתמו בשטר אבל אם קוד' שחתמו העדי' בהשטר (אלא שחתמו בספר זכרונות של הסופר) הקנוהו המלוה לא' מעדיו לא יוכל לחתום אח"כ אותו העד מחמת שנוגע בעדות לחתום לכתחלה ריב"ש סי' ר"י ד"מ א':
כב סָעִיף ז אם מורשה וקרוביו יכולין להעיד. כצ"ל וקרוביו בוי"ו:
כג סָעִיף ט וכ"ש שקרוביהם כשרים להעיד. ז"ל הריטב"א (והביאו בד"מ ס"א) אחיו של גזבר שהעיד על א' שהקדיש נכסיו לעניים והיה עמו עוד ע"א ואח"כ העידו שצוה הנותן שהגזבר יחלק המעות למי שירצה וכן עשה הגזבר ונתן לבת העד ממון ההוא ופסק דלא שייך כאן נגיעת עדות מאחר דלא היה ניכרת הנאה לעד עצמו בשעת העדות ואע"פ שאחר כך נתן הגזבר מהממון לבת אחיו אין פוסלי' העדות למפרע ומ"מ יש לומר דעדות זה בטל מטעם דיש לגזבר (אחיו) הנאה מזה העדות שיכול לחלק המעות למי שירצה וטובת הנאה מיקרי ממון לפי מה שפסקו ר"ח והרמב"ן ז"ל ומ"מ אומר אני שאין ההקדש מפסיד זכותו בזה ואע"פ שאין העד נאמן לגבי אחיו שהוא יחלקו לפי רצונו מ"מ נאמן שהוא הקדש דפלגינן דבורא ועוד מאחר שהעידו בתחל' שהקדישו סתם א"כ ההקדש קיים ולפי העדות שאמרו שהגזבר יחלק אם היה עדותם בטלה היו חוזרים ומגידים ע"כ העדות הראשון קיים והשני בטל עכ"ל ומור"ם שכתב אע"פ שהגזבר מחלק ממון למי שירצה דמשמע שבשעת עדותן ידוע הוא ובודאי הוא שהרשות להגזבר לחלקן למי שירצה אפ"ה עדותם ערות על קרובי' היינו דוקא למ"ד שטובת הנאה לא הוה ממון (וכמ"ש מור"ם לא היה ידוע ונראה לעינים מתחלה שיתנו לקרובו אבל למ"ד דהוה ממון כבר נתבאר דאין עדותם עדות כלל אם העידו בבת אחת או שהיה ידוע ואפי' לא היה ידוע והעידו כן זא"ז מ"מ אינו עדות אלא לענין זה שהוא הקדש אבל לא לענין שיחלק הגזבר למי שירצה וק"ל ומ"ש למ"ד טובת הנאה כו' ועיין לקמן בר"ס ר"ג דכן פסק מור"ם בהדיא וכן פסק המחבר בספ"ז סל"ה וכ"פ הטור בי"ד סי' של"א:
כד סָעִיף י כל היכא דהשתא כו'. בפ' ח"ה דף מ"ד אהא דקאמר שם משמיה דשמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידו בפני ב"ח פריך שם הגמ' היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר אי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מיניה כו' וכתבו שם התוס' ז"ל תימא דנ"מ דנפטר אם יתעשר ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי עכ"ל וזהו כמ"ש המחבר כאן אלא שצ"ע דבגמ' משני שם קושיא דה"ד הנ"ל וקאמר ז"ל לעולם דלית ליה ארעא אחריתי דאמר דלא ניחא דלהוי ליה רשע ולא ישלם וכ"כ הטור והמחבר בסמוך סט"ו וא"כ לפסול מה"ט וצ"ל דהמחבר מיירי כאן בגוונא דלא שייך ביה ה"ט כגון בגברא דאנן ידעינן ביה דלא קפיד אהא דקרינן עליה לוה רשע:
כה סָעִיף יא והיה שמעון א' מעידי המתנה פסול. פי' המתנה בטלה אף שיש עוד עד א' עמו והיינו אם ראובן רצה לחזור מהמתנה וטען ששמעון נוגע בעדות הוא שרוצ' להעיד כדי שיפטר מבעל דינו שהשני נוח לו כן הוא שם בטור בהדיא מ"ה כתב כאן תיבת פסול משא"כ נ' ס"ז בהמוכר ש"ח לא' מן החתומים כתב שפיר דמי ור"ל לענין שיכול לגבות בו מן הלוה ואין הלוה יכול לומר שחתם שקר כדי שיגבה בו ממנו וכ"כ בטור סי' ס"ו סכ"א בהדיא אבל המוכר אינו חוזר מהמקח ודוק. וזהו שמסיק מור"ם וכתב ז"ל וע"ל סי' ס"ו סעיף כ"א סעיף כ"ב אם עד החתום ור"ל דשני הדינים מסודרים שם בטור ובש"ע תכופים זא"ז ובכל א' טעמו בצדו ומ"ה חזר וכתב מור"ם אם עד החתום כו' אף ע"פ שכבר כתבו המחבר בעצמו לפני זה בס"ז וק"ל:
כו סָעִיף יב חייב לשלם השכירות כו'. ואע"פ שיכול השוכר לחזור ולהוציא השכירות מיד המשכיר לא ניחא לאינש למיקם בדינא ודיינא:
כז סָעִיף יב ה"ז מעיד לו. ע"ל סי' ק"מ שכ' הטור והמחבר בס"ט שיש מי שחולק ע"ז ע"ש ובפרישה כתבתי טעמו:
כח סָעִיף יג אין המלוה והערב כו'. דהן נוגעים בעדות המלוה כדי לגבות חובו ממנו והערב כדי שלא יחזור המלוה עליו כשלא ימצא כלום ביד הלוה:
כט סָעִיף יג ואם ישאר בידו קרקע כו'. לשון הטור אפי' אם קרקע הנשארת היא זיבורית יכולי' להעיד עליו אפי' אם הקרקע שמעידי' עליה היא בינונית לא חשוד להעיד שקר משום חילוק שבין בינונית לזיבורית:
ל סָעִיף יג יכולי' להעיד לו בפרישה כתבתי ל' הרא"ש משום דהמלוה והערב וגם לוקח ראשון ושני דבסמוך דאינם יודעי' שהלוה או המוכר חייב עוד אינם חוששים שהוא חייב עוד לאחרי' מוקדם מהן ויגבה חובו מזה הקרקע הנשארת ומ"ה כשישאר ביד המוכר כפי החוב שלהן דהיינו מלוה וערב כדמי ההלואה והלוקח כדמי הקנין תו אינם חוששים משא"כ המוכר בעצמו שיודע כמה חייב לפיכך אינו מעיד הוא להלוקח אפי' אם ישאר בידו כדמי הלקיחה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סט"ו:
לא סָעִיף יג וערב קבלן כו'. ז"ל הטור אבל ערב קבלן דמן הרין יכולי' לגבות הימנו תחלה הוא חפץ שימצא המלוה לגבות בריוח מן הלוה שמתוך כך לא יחזיר עליו אפי' אם השדה שמעיד עליו עידית או זיבורית (פי' והנשאר ביד הלוה הוא בינונית) שמא ניחא למלוה ליקח זבורית טפי פורתא ושמא ניחא ליה ללוה ליתן לו בעידית בציר פורתא עכ"ל ועמ"ש בפרישה:
לב סָעִיף יג דאינו יכול להעיד בכל ענין. וכתב נ"י פח"ה דף קס"א ומיהו אם היה ללוה עידית ובינונית וזיבורית אף קבלן מעיד עליה עכ"ל ד"מ ז':
לג סָעִיף יד לוקח ראשון מעיד ללוקח שני. פי' כגון ראובן שמכר לשמעון שדה בניסן ואחריו מכר ראובן ללוי שדה אחרת באייר ובא אחד להוציא השדה שקנה לוי הן בעידי הגזילה שגזל מידו הן בשט"ח שראובן חייב לו אין שמעון מעיד ללוי להעמידה בידו אא"כ נשאר שדה ביד המוכר או ביד הלוקח שקנה ג"כ מהמוכר כדי דמיו של שדה שקנה הוא מראובן שיוכל לחזור עליו באם יבא ערעור על שדהו דאל"כ מחשב נוגע בעדות שאם יוציא המערער דלוי אותה השדה מידו לא יהיה לו אחריות לכדי דמיו שנתן לראובן אבל כשישאר שדה אחרת תו לא חייש הלוקח ראשון שמא חייב עוד וכמ"ש בס"ד לפני זה:
לד סָעִיף יד וכן לוקח שני. והיינו שבא ערעור על לוקח ראשון ששדה שקנה גזולה היא (אבל אין לומר שיבא ב"ח דהמוכר לטורפה מידו דהא שעבודו דב"ח היא על לוקח שני שהיתה בני חורין כשקנה הראשון) וכשיוציאה המערער מידו יחזור על שני לטורפה ממנו מ"ה אינו מעיד לו השני לפסול עידי המערער אח"כ ישאר קרקע אחרת ביד המוכר דאחריות דלוקח הראשון היא עליה דבני חורין היא ועפ"ר מה שכתבתי טוב טעם למה מעיד אם ישאר לו שדה ולא יחשב נוגע בעדות שיחשש הלוקח שני ששדה שלו היא ג"כ גזולה ולא יהיה לו על מה לחזור וא"צ למ"ש בע"ש טעם רחוק בזה ע"ש:
לה סָעִיף טו ובא יהודה לערער כו'. ז"ל הטור אם מערער עליו ואמר שראובן גזלה ממני פשיטא דראובן אינו מעיד לשמעון דניחא ליה דלא לקרויה גזלנא אלא אפי' אם מערער ואמר שראובן קנאה מגזלן אפ"ה לא יעיד לו' כו':
לו סָעִיף טו אע"פ שאין עליו אחריות כו'. בטור כתב עוד ז"ל ואע"פ ששמעון הלוקח מכיר שזו שדה היתה של ראובן ושל אבותיו מעולם נמצא דאף אם שתק ראובן אין לו לשמעון עליו לא דמי הקנין שהרי מכרו לו שלא באחריות וגם לא תרעומת שהרי מכיר ויודע שהמערער בא בעדות שקר אפ"ה לא יעיד לו כו':
לז סָעִיף טו כדי שיבא ב"ח של ראובן כו' אפי' נשאר ביד ראובן שדה אחרת כדי דמי שדה זו חיישינן שראובן המוכר יודע האמת שחייב טפי מכדי שדה זו הנשארת ועמ"ש לעיל בסמוך וכ"כ בטור:
לח סָעִיף טו ויטרפנה בחובו. לשון הטור ואפי' קנה השדה ומכרה מיד ולא לוה בנתיים אפ"ה חיישינן שמא לוה קודם שקנאה וכתב למלוה דאקני כו':
לט סָעִיף טו ולא יהא לוה רשע כו'. לשון הטור ולגבי שמעון הלוקח לא הוה לוה רשע כו' שהרי מכרה לו שלא באחריות:
מ סָעִיף טו אז יכול המוכר להעיד לו. הטעם דבזה יכול ב"ח דראובן לטורפה מיד זה המערער כמו שהיה טורף אם היה נשארת ביד ראובן או ביד שמעון. טור:
מא סָעִיף טז שקנאה מגזלן. בפרישה כתבתי דבזה אפי' טען המערער שראובן בעצמו גזלה לא מחשב נוגע כדי דלא לקרויה גזלנא דבמטלטלין לא מיקרי גזלן מכח עדותיו דמערער דהא יכול ראובן לומר אני קניתיהי מאחר וסברתי שהוא שלו משא"כ בקרקע דשם בעלים עליה ע"ש:
מב סָעִיף טז אפי' עשאם לו אפותיקי כ"כ הטור והמחבר לקמן סימן קי"ז ס"ג מפני דבמטלטלי' לא שייך לומר לקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו דקנה דבר שהוא משועבד לחבירו דלית למטלטלי קלא ואפי' עשאם אפותיקי בשטר ואפי' ידע הלוקח דעשאם אפותיקי דלא פלוג רבנן ע"ש:
מג סָעִיף טז ובזמן הזה כו'. הטעם הוא משום תקנת השוק וכמ"ש הט"ו לקמן ר"ס ס' ע"ש:
מד סָעִיף טז במקום שהמערער צריך ליתן כו'. עיין בטור לקמן סי' שנ"ז שם מפורש הטעם כדי שלא ימנעו לקנות מחבירו מטלטלי' שיחששו שמא גזולים הם ביד המוכר והיום או מחר יבא הנגזל ויביא עדים שנגזלה מידו ויוציאם מיד הלוקח בלא דמים לכן תקנו שלא יצטרך הלוקח להחזיר להנגזל מטלטלי' עד שיתן לו תחלה כדי דמיו שנתן להמוכר לו והנגזל יחזור על הגזלן המוכר לו ליטול מירו הדמי' שנתן לזה הלוקח והיינו דוקא אם נתן הלוקח להמוכר לו עתה דמים מזומני' אבל אם ניכה לו הדמי' בעד החוב שהיה חייב לו כבר א"צ הנגזל להחזיר לו דמיו וז"ש מור"ם כאן במקום שהמערער צריך ליתן כו' לאפוקי פרע בחובו וגם מתחיל וכ' שראובן בעצמו גזלה דאז ראובן נוגע בעדות דמה שנותן המערער להלוקח חוזר ולוקח מראובן הגזלן לאפוקי אם טוען שראובן קנאה מגזלן דאז לא יוכל המערער לחזור על ראובן שהרי הוא בעצמו קנאה ונתן דמיו למי שקנאה ממנו:
מה סָעִיף יז ראובן שגזל טלית או שדה משמעון כו'. בטור כתב פלוגתא בזה שר' יונה פירש דאפי' אין אנו יודעין בודאי שגזלה ממנו ראובן אלא ששמענו ששמעון מתרעם עליו קודם לכך איך שגזלה אפ"ה מחשבינן ליה לנוגע בעדות ושר"י פירש דאינו מחשב נוגע אלא כשידוע לנו שיש לשמעון עדות שיכול להוציא מראובן בדין ע"ש:
מו סָעִיף יז שאפשר שנוח לו להוציאה מיד ראובן כו'. עיין פרישה שם כתבתי שבכלל האי נוח לו הוא גם כן הניחותא דשמא כשיבא ליד יהודה אף שיהיה לשמעון עדות שהיתה שלו שראובן גזלה ממנו מ"מ לא יוכל להוציא מיד יהודה שיש לו ג"כ עדים שהיה שלו ושמעולם לא היתה של שמעון וה"ל תרי ותרי וישאר הקרקע ביד יהודה שיהיה אז מוחזק בו עפ"ר ודרישה:
מז סָעִיף יז וכן אם מכר ראובן השדה כו'. כאן דקדק לכתוב השדה כו' משום דבשדה לא שייך יאוש ולא קנאה ביאוש ושינוי רשות מה שא"כ בטלית וכמ"ש אחר זה אבל אם הוא עדיין ביד ראובן דליכא שנוי רשות השוה ברישא שדה לטלית וק"ל ועפ"ר:
מח סָעִיף יז ואם מכר הטלית כו' ונתייאש. המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם (פ' ה' מהל' גניבה ובפ"ב מגזילה) דאינו מצריך להיות היאוש קודם שינוי הרשות אבל התוס' והרא"ש והטור חולקים בזה וכמ"ש לקמן בסי' שנ"ג ושס"א ע"ש:
מט סָעִיף יז שאם תעמוד ביד היורש לחזור לו. מפני שרשות יורש לא מיקרי שינוי רשות משא"כ כשתבא ליד יהוד' והמערער טוען שלא היתה מעולם של שמעון לא יחזור לו אף אם יביא שמעון ג"כ עדים וכמ"ש לפני זה:
נ סָעִיף יז חייב כו'. פי' ונמצא חיוב תשלומין דגזילה דראובן נשאר על נכסיו שהניח אפי' לאחר מותו מ"ה מחשב שמעון נוגע בעדות זה:
נא סָעִיף יז והאידנא דתקינו רבנן כו' ע"ל סי' ק"ז:
נב סָעִיף יח עד שיסתלק עצמו כו'. מדברי המחבר שכתב אצל מרחץ או רחוב עד שיסתלק משמע דס"ל דמועיל בהו סילוק ואחר כך בס"ת כ' שא"א לסלק ממנה וכ"כ בספרו בב"י בריש דבריו אבל בסוף חזר מזה וכתב דמס"ת נלמד למרחץ ולרחוב במק"ו (דהא במרחץ ורחוב יש לו מינייהו הנאת הגוף משא"כ בס"ת) דלא מהני בהו סילוק אא"כ שיש להן אחר ואז מועיל ג"כ בס"ת וכמ"ש מור"ם בהג"ה וכן כתבתי בפרישה ע"ש:
נג סָעִיף יט דבשיש להן ס"ת אחרת מותר ואז אפילו סילוק א"צ ויכול לשמוע ולקרות מאותו ס"ת כיון דאפשר לו לשמוע ולקרות מס"ת אחרת ומצות לאו ליהנות נתנו וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ג' סי' י"ג ולפי זה מ"ש מור"ם וה"ה כל כיוצא בזה כגון ב"ה כו' אינו דומ' ממש לס"ת דהא כבר כתבתי לעיל סי' ז' בשם ר' ירוחם דב"ה צריך סילוק אע"פ שיש אחרת ע"ש ועפ"ר ודוק:
נד סָעִיף כ אפילו אמרו שנים כו' אנו ניתן כו'. וכ"כ ברמב"ם ובטור וע"ל ס"ס ז' שם כתבתי טעם למה כתב שם בסילוק הדיינים שבני העיר יתנו עבורם וכאן כתבו שהעדים עצמן יתנו חלקם:
א סָעִיף א הנאה בו. בע"ש כתב דלאו משום דחשדינן לי' למשק' אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו וכתב כן משום דקשיא לי' בהא דאמרינן אינו מעיד משום דמעמידו בפני בעל חוב כי היכא דלא למיהוי רשע ולא ישלם ובזה לא שייך למימר דמשקר להעיד משום דלא ליהוי לוה רשע דאין לך רשע גדול יותר מזה.דשקר מעיד ולכן כתב דאין הטעם משום משקר אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו עיין שם ובש"ך כתב להקשות דאם כן לחוב למה נאמן כיון דקרוב פסול בין לזכות בין לחוב והביא דברי הרמב"ן בשם הר"ר יוסף הלוי שכתב בחידושיו פרק חז"ה דה"ק לא ליהוי רשע ולא ישלם משום דמכוין להוציא ידי בריות ועמ"ש בסימן ל"ד סעיף קטן ג' דטעמא דאדם נאמן על עצמו אף על גב דקרוב הוא לעצמו משום דכן נתנה התורה נאמנות לכל אדם על עצמו אפילו יש בו כל הפסולים שהוא עבד או אשה ושפחה וגם אינו אלא אחד דהתורה לא אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר אלא כשמעיד על אחרים אבל על עצמו נאמן הוא ועיין שם וע"ש ראי' מדברי הרמב"ן בשם ר' יוסף הלוי הנה בספר גט פשוט של הרב ר' יוסף הלוי פרק חזקת הבתים כתב גם כן כדברי הע"ש בטעמא דלא ליהוי רשע ולא ישלם הוי משום דאינו פסול משום משקר אלא משום דקרוב הוא לעצמו ומה שהביא הרמב"ן רק תי' השני של גט פשוט שם דלהוציא ידי בריות היינו משום דהתם לא שייך חידוש דנוגע קרוב הוא ועדיין הדברים סתומים ובסק"ד יבואר ברוחב הענין הזה:
ב סָעִיף א פסול להעיד. ואי בעינן הנאת ממון דוקא או אפ" שאר הנאה עיין בתשובת מוהרי"ט חלק ח"מ סימן פ' וסימן צ"ז שחקר בזה והעלה דבעינן לענין נוגע הנאת ממון דוקא:
ג סָעִיף א חלק השותף. כתב הטורי זהב ז"ל מדברי הסמ"ע משמע דאם חלקו והמערע' בא להוציא חלק השותף לחוד שהוא גזילה דאינו מעיד לו שמא יחזור עליו השותף השני ויאמר חלוקחי' הי' בטעות דהא אותו השותף אינו פוסל עדי המערער ממילא יכול לומר כדין טרפו ממני והחלוקה בטילה למפרע כו' ותו יתבאר בדברינו סימן קע"א בהוכחות ברורות דאין לומר בטלה חלוקה אלא באחין דוקא ומשום דהוי כיורשין ואין הטעם משום חלוקה בטעות. וז"ל הטורי זהב בסימן קע"א מדנקט תלמודא וכן הפוסקים הך דינא באחין שחלקו ולא בשני לקוחות אע"כ בזה א"צ ליתן דדוקא באחין הוי הטעם משום דיורשין במקום אביהן קיים וכמו שכתב הרא"ש פרק קמא דב"ק בכל דוכתי 'קיימא לן כשמואל אלא דסברא הכי יש לפסוק בבעל חוב שנטל חלקו של א' כרב דלענין זה הוי כיורשין דיתמי כרעא דאבוהן נינהו לפרוע חובות אביהם בשוה ורש"ל כתב בפ' מרובה בתחלת דיני ברירה דין זה מטעם כרעא דאבוה משמע פשוט דבשאר שותפיסן שקנו ממוכר וחלקו אין לא' על חבירו כלום אלא שהסמ"ע כתב בסימן ל"ד בשותפיסן שקנו הוי הדין כמו באחים לענין בעל חוב דאמרינן החלוקה הי' בטעות וכו' ותמהתי על הרב שיאמר כן דאם כן למה כתב רש"י והרא"ש הטעם דעל שני האחין מוטל עליהן לפרוע חובת אביהן תיפוק לי' מטעם חלוק' בטעות לכן נ"ל ברור דאין השותפיסן דומה לאחין בזה עכ"ל: ואני ראיתי דבריה' ודברי אלו ואלו דברי אלקים חיים והוא דודאי דברי הטורי זהב וראיותיו נכונ' דע"כ מדאמרינן טעמא דיורשי' כרע' דאבוהן משמע ממילא דבשותפיסן דלא שייך ה"ט לא בטלה חלוקה אמנם זה דוקא כשבא בעל חוב ונטלה דבזה בשעת חלוקה כדין היתה ואם כן הי'יכול בעל חוב ליטול מזה כמו מזה ואם כן אי לאו דיורשין כרעא דאבו' ועליהם מוטל לפרוע חובת אביהן בשוה לא היה צריך להחזיר דכלקוחות שלא באחריות נינהו מה שאין כן בבא נגזל והוציא חלק מאחד מהם ודאי בטלה חלוקה מעיקרא ואין לך טעו' יותר מזה והוי חלוקה בטעו' דהא אפילו בשנים שחלקו ובא אח שלישי קיימא לן דבטלה חלוקה וכדאי' שם פ' בית כור ובטור וש"ע סימן קע"ב ואפילו היו להם שלש' שדות ונטל כל א' א' מן השדות ושדה השלישית חלקו בניהם נמי בטל' כל החלוק' ובדאי כה"ג בבעל חוב אין החלוקה מתבטל אלא מחזיר לו מעות אלא ודאי היכא שיש חיסור בגוף הקרקע כגון שבא אח שלישי בטלה החלוקה ואם כן בגזילה נמי כיון שחלק א' של נגזל הוא אם כן הרי הוא כמו שלא נשאר מאביהם רק חצי השדה וחולקין אותו ביניהם אותו החצי ואם כן הסמ"ע כאן דמיירי מגזולה שפיר קאמר דהוי חלוקה בטעות וראה היאך לשון הסמ"ע הוא בדיקדוק היטב שכתב ז"ל וכדאמרי' בסימן קע"א בבא להם אח שלישי ולא הביא מהאי דאחין שחלקו ובא בעל חוב דהתם טעמא אחריני משום כרעא דאבוהן וכמ"ש רש"י והרא"ש ועיין בנימוקי יוסף פ' בית כור ז"ל בשם הריטב"א שהגזול שא"א לסלק במעו' איגלאי מלתא למפרע שלא חל המכר על הגזול כלל והוי דינו כאלו נמצא חסר ממש וכן דעת רבו הרא"ה ז"ל עד כאן לשונו ואם כן דברי הסמ"ע נכונים וז"ב:
ד סָעִיף ט טובת הנאה. עיין ש"ך שהשיג ע"ז והעלה דע"כ ל"א טובת הנאה אינה ממון אלא לענין תשלומי כפל וקידושי אשה וכה"ג אבל לענין נגיעת עדות לא בעינן נגיעה של ממון ואפילו של שום הנאה נמי פסול דהא חיישינן שמעיד בפני בעל חוב להעמידו אלא דלא ליקרי' לוה רשע ועיין שם וכ"ז לא קשה לפי מה שהעלה בתשובת מוהרי"ט חלק ח"מ סימן פ' דבעינן הנאת ממון דוקא ומ"ש הרמב"ם ואפילו בדרך רחוקה ונפלאה היינו נמי הנאת ממון דוקא ומוהרי"ן לב רצה להוכיח דלא בעינן הנאת ממון מהא דהוי נוגע דלא ליהוי רשע ודחה מוהרי"ט דמשום הכי הוי נוגע משום דכל פעם שיבא לידו דבר זה יצטרך להוציא מפיו וליתן לבעלה דלא ליהוי רשע ולא ישלם ולהכי חשוב גם כן הנאת ממון ועיין שם שהביא ראיה לזה מהא דאבי החתן ואבי הכלה מעידין זה לזה אף על גב דאין לך מקרבא דעתיה גדול מזה ועוד מדכתב המרדכי על הרוצח אף על גב דהוי זכותיה דגואל הדם ועיין שם שהרבה בראיות ואם כן כיון דטובת הנאה אינו ממון לא הוי נוגע דבעינן נגיעת ממון דוקא ולפי זה אפשר דאפילו גזבר גופי' יוכל להעיד כיון דטובת הנאה אינו ממון ושאר הנאות לא הוי נוגע אלא שכתב שם במוהר"מ להקשות על דברי הרא"ש בתשובה כלל נ"ז שכתב דקרובי הנרצח אין יכולין להעיד על הרוצח וקרובי גואל הדם יכולין להעיד והקשה ממה נפשך אי חשיב זכותי' דג"ה אם כן איך יעידו הקרובים ואי לא חשיב זכותיה דג"ה אם כן קרובי נרצח נמי יעידו וכתב שם דטעמא דהרא"ש כיון דלא הוי הנאת ממון די שיפסול לעדות גואל הדם גופי' אבל קרובי דג"ה שפי' מעידין כיון דלא הוי שום הנאת ממון עיין שם ואם כן הוא הדין בזה גזבר גופי' אינו יכול להעיד אע"פ שאינו הנאה של ממון וקרובי הגזבר יכולין להעיד כיון שאינו הנאת ממון וכ"מ מדברי הרמ"א שכ' קרובי הגזב' אבל גזבר גופי' לא:
ה סָעִיף י דהשתא אינו נוגע. דבר זה מבואר כמה פעמים בראשוני' גם באתרונים דהיכא דהשתא אינו נוגע אע"פ דאם יתעשר יהי' נוגע מכל מקום כיון דעכשיו אינו נוגע לא חיישינן לשמא יתעשר ולענ"ד נראה דאין למידין מזה הכלל לכל דוכתי והוא דבתוספות פ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב) ד"ה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי לי' ואין לומר דנ"מ כגון שהעדים המקיימין השטר של בעל חוב קרובים לראובן ואינם קרובים לשמעון ואם לא היה ראובן בעל דין יכולין לקיימו דאפילו משתעי דינא בהדי שמעון לא מצי מקיימו לי' כיון דאי טרף לי' מיני' בתר ראובן אזיל ע"כ והתם משמע דלית לי' ללוה כלום דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים ב"ת ואם כן קרובי ראובן למה לא יעידו כיון שאין נפקותא לראובן דהשתא אין לו ולשמא יתעשר לא חיישת ואפילו ראובן גופי' יעיד. ועוד דאי נימא דלא חיישינן לשמא יתעשר אם כן אם העני הלוה יעידו קרובו שפרע השט"ח והשתא כשרין הם וזה הוא נגד השכל והסברא הישרה. ולכן נראה לפי מאמר האומר דפסול נוגע אינו משום משקר אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו וכמ"ש בריש הסימן וכבר כתבנו בסימן ל"ד סק"ג מה"ט דנוטל שכר להעיד כשר מן התורה כיון דלא חיישינן למשקר בשביל הנאת ממון וכמ"ש מוהרי"ן לב ועיין שם בסימן הנז' דהוכחנו דנוטל שכר להעיד כשר מן התורה ואינו פסול מן התורה אלא נוגע ומשום קרוב לעצמו והוא מעיד לעצמו אבל נוטל שכר להעיד אין העדות נוגע לעצמו אלא לאחרים ואף על גב דיש לו הנאת שכר כשר מן התורה ועיין שם ובין תבין את אשר לפניך דהך מלתא דהשתא אינו נוגע הוא נלמד מפרק חזקת הבתים גבי מוכר שדה שלא באחריות אינו מעיד לו עליו מפני שרצה להעמידו בפני בעל חוב ופריך אי אית לי' ארעא אתריתי מאי נ"מ ואי לית לי' ארעא אחריתי' כו' והקשו תוספות הא נ"מ כשיתעשר והעלו מזה הראשונים דלא חיישינן לזה כיון דהשתא אינו נוגע וכאשר תדקדק תמצא דזה שמעמידו בפני בעל חוב אינו נוגע הפסול מן התורה ואינו אלא כנוטל שכר להעיד דהוא הפסול מדרבנן דהא הוא אינו מעיד לעצמו כלל אלא ללוקח והנאת ממון יוכל לבא לו מזה שמעמידו בפני בעל חוב ואלו אמ' הלוקח בואו ותעידוני ואני אתן לך שכרך כשיבא בעל חוב שלך אני אפרע עבורך נמי מן התורה כשר הוא דנוטל שכר להעיד כשר מן התורה ואם כן כיון דמה"ת כשר אע"פ שיכול להעמידו בפני בעל חוב כיון דאינו מעיד לעצמו אלא דנוטל שכר להעיד על כל פנים מדרבנן פסול הוא ולהכי היכא דאין לו השתא לא חששו רבנן כיון דאינו רואה שיבא ואפשר לא יבא לו לעולם ומשום הכי גם מדרבנן כשר הוא. אבל היכא דהוא מעיד על שטרו שפרע אף על גב דהשתא אין לו והבע"ח בא לגבות מן הלוקח אין הלוה עצמו מעיד ולא קרובו דזה הוא נוגע הפסול מן התורה כיון דלעצמו הוא מעיד שפרע ואין הטעם משום משקר ומשום הכי אפילו קרובי הלוה אין יכולון להעיד כיון דמעידין על הלוה עצמו שפרע ואע"פ שאין לו עכשיו יהיו לו לאחר זמן וכן אם חתם בשטר עם אחד והנושה בא לקחת דגובה מאיזה שירצה בענין המבואר בסימן ע"ז אין לו להעיד ששטר מזויף או פרוע כיון דאין לו עכשיו דהיכא דהוא מעיד לעצמו והוא נוגע הפסול מן התורה ודאי אינו מעיד דאולי יהיה לו לאח"ז ולעצמו מעיד אבל בנוגע דרבנן וכגון היכא שאינו מעיד לעצמו אלא שיש לו מזה הנאת שכר בזה הוא דאקילו היכא דאין לו השתא כיון דאינו אלא מדרבנן ואינו רואה שכרו לפניו ואם כן א"ש דברי התו': ועיין סמ"ע סימן קכ"ג שכתב היכא דלוה מעיד שזה ערב הוא עבורו והלוה אין לו נכסים דיכול להעיד כיון דהשתא אין לו עיין שם וזה נמי נכון כיון דלעצמו אינו מעיד כלל דהא נהי שיש לו ערב הלוה לא נפטר מחובו והוא חייב כמו כן בין יש לו ערב בין אין לו ערב אלא דיש לו הנאה מזה כשיש לו ערב יוכל המלוה ליפרע מן הערב והוי נוטל שכר בעלמא ומשום נוטל שכר לא פסלו היכא דאין שכרו לפניו ונמצא לפי מ"ש תרי גווני נוגעים הם הא' הוא נוגע אשר מעיד לעצמו ובזה הענין לא פלוג בין יש לו עכשיו ובין אי"ל עכשיו מכל מקום כיון דלעצמו הוא מעיד ופסולו מן התורה לעולם אינו מעיד. והשני היכא דאינו מעיד על עצמו אלא בשביל עצמו שיהי' הנאת שכר מזה וזה פסולו מדרבנן לבד אז אם שכרו קרוב פסלוהו חכמים אבל אם שכרו רחוק לא פסלו ודע והבן זה. ובזה יתיישב קושיות הב"ח סימן ע"ז סעי' ז' גבי ראובן תבע משנים שלוו כא' וכפר א' והודה א' דאין עדותו מחייב חבירו שבוע' לפי שהוא נוגע בעדות והקשה הב"ח כיון דמיירי דאין לו נכסים אם כן אמאי לא יהי' עד בדבר כיון דלא חיישינן שמא יתעשר ועיין שם דהניח הב"ח דין זה שכתבו משום שמא יתעש' לא הוי נוגע ב צריך עיון ועיין ש"ך סימן ע"ז. ולפי מ"ש התם הוא נוגע הפסול מן התורה דהא לעצמו הוא מעיד דהא מעיד שחבירו לקח מחצית ואם כן לא יתחייב הוא אלא במחצית שלו לדעת השלחן ערוך דערבים נינהו עיין שם בסימן ע"ז וכיון דיש לשני נכסים לא נתחייב הוא אלא במחצית ואם כן לעצמו היא מעיד והוא נוגע דפסול מן התורה וכן לדעת הרא"ש והטור דשנים שלוו הוי ע"ק וגובה מאיזה שירצה היינו משום דכל א' נעשה לוה בכולו וכל א' חוזר ומלוה לשני מחציתו אם כן פשיטא דלעצמו הוא מעיד דהא הלוה אומר שלוה מחציתו לזה וזה ודאי לעצמו הוא מעיד איך שהלוה לזה מחצית מהלואתו ובזה אין חילוק בין יש לו השתא ובין אין לו השתא דאם אין לו השתא יהי' לו לאחר זמן ודו"ק. ולפי מה שבארנו דנוגע שאינו מעיד לעצמו אלא בשביל עצמו הוא כשר מן התורה אלא מדרבנן פסול משום נוטל שכר להעיד והך שמעמידו בפני בע"ת כבר בארנו דהוא מה"ט דנוטל שכר להעיד דכיון דאינו מעיד לעצמו אלא ללוקח וכמ"ש אם כן לפי זה הדרא קושיות הראשונים לדוכתי' בהא דאמרינן ניחא לי' דלא להוי רשע ולא ישלם מאי גמול הוא זה כיון דגמולו ישיב לו בראשו דיהי' רשע להעיד שקר ומה שתירצו בזה כיון דנוגע הוי הרי הוא פסול אף על פי שאינו משקר אמת דנוגע שהוא מעיד לעצמו פסולו משום קרוב הוא ואף על גב דאינו משקר אבל האי שמעמידו בפר בעל חוב דאינו אלא משום הנאת שכר ולעצמו אינו מעיד ומשום הכי כשר. אבל אם אין לו השתא אם כן הנאת שכר ודאי בשביל משקר הוא ולכן צריך לומר בזה עיקר הטעם כמו שכתב הרב ר"י הלוי בתירוץ השני דהנאת שכרו הוא שלא יהי' לוה רשע בפני העולם. ובזה ניחא הא דהרמב"ן בחידושיו לפ' תז"ה אינו מביא אלא זה התירוץ ולא הביא התי' הא' שכתב שם בספרו ג"פ דפסול משום קרוב אע"פ שאינו משקר משום דבזה לא שייך ה"ט כיון דפסולו דמעמיד בפני בעל חוב אינו משום נוגע אלא משום נוטל שכר להעיד וכמ"ש ועמ"ש בסק"א ובסימן ל"ד סעיף קטן ג' ודו"ק בזה:
ו סָעִיף יד ללוקח שני. בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ה) לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית לי' ארעא אחריתי ופי' רשב"ם דחייש לוקח ראשון שמא יבא בעל חוב ויטרפנ' מזה אם יש ללוקח שני ארעא אחריתי מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות וה"ה אי אית לי' למוכר ארעא אחריתי דג"כ מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות ותוספות דחו פי' זה דאם כן ניחוש לבע"ח גדול ואפילו אית לי' ארעא אחריתי לא יעיד אלא דוקא גבי מוכר שדה שלא באחריות כו' אלא היינו טעמא דאין לוקח ראשון מעיד ללוקח שני אף על גב דלא חייש לבע"ח מיהו חייש שמא קרקע גזולה היא והיום או למחר יבא הנגזל ויטרפנה ולא יהי' לו במה לחזור על המוכר היכא דלית לי' ארעא אחריתי עיין שם והקשו אכתי אמאי יעידו המלוה והערב והלוקח היכא דאית לי' ארעא אחריתי ניתוש שמא גזולה היא וכשיבא נגזל ויקחנה לא יהי' לו ממה לגבות כדחייש לחד נגזל גבי לוקח כו' וי"ל דבשום מקום אין המלוה והערב והלוקח חוששין כ"ז שאחריות שלו קיים ועיין שם בתוספות וביאור דבריהם דאין הלוק' חושש רק שיהי' אחריות שלו קיים ויהי' לו ממה לגבות את האחריות שלו אם ימצא שדה שלו גזולה דהא אדעתא דהכי לקח מתחלה באחריו' אלמא מסתפיס דלמא גזולה היא וכשיש לו מקום על האחריות שלו תו אינו חושש כלום וכ"כ הרמב"ן בחידושיו ע"ש. ונפקא מיני' בין פי' רשב"ם לפי' תוספות היכא דלוקח ראשון לקח בפירוש שלא באחריות לפי' רשב"ם לא יעיד מחשש בעל חוב וכדי שיוכל לומר הנתתי לך מקום ולפי' תוספות אין הלוקח חושש רק שיהי' אחריות שלו קיים בכדי שיהי' אחריות שלו על מה לחול או אל הלוקח השני או אל המוכר והיכא דלקח בפי' שלא באחריות תו ליכא שום חשש ועיין ברמב"ן שהסכים לפי' תוס':
ז סָעִיף יד שתשאר למוכר שדה. עיין תוספות ז"ל קשה לרשב"א אמאי לא קאמר לוקח מעיד למוכר והוא דאית לי' ארעא אחריתי והניחו בקושיא: ונראה ליישב דלוקח אינו מעיד למוכר אפילו אית לי' ארעא אחריתי דהא ארעא אחריתי הוא בכדי שיהיה לו אחריות שלו על מה לתול לפי' תוספות וכמ"ש לעיל וכיון דכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואדכי ואמרינן זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ואיקום קדמך וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא עיין שם ואם כן אחריות הלוקח על המוכר הוא דבר שאין לו קצבה דאולי יעלה השבח אלפים ואם כן אפילו יש למוכר אלף שדות נפש הלוקח לא תמלא דאולי יעלה שבחו ביותר דהוא דבר שאין לו קצבה ומשום הכי ריבוי שדות כל מה דאפשר ניחא לי' ללוקח ומשו"ה לא משכחת דאית לי' ארעא אחריתי דהא נגד אחריו' שבחו שיש לו על המוכר הוא דבר שאין לו קצבה ולוקח רוצ' בקיום אחריות שלו ומשום הכי אינו מעיד אבל לוקח ראשון ללוקח שני אין לו האחריות נגד לוקח השני רק בכדי קרנו דשבח אינו גובה ממשועבדי' וכדתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעו' כו' ואחריות קרנו הוא דבר שיש לו קצבה ומשום הכי כשיש לו בכדי אחריותו מעיד וזה נכון:
ח סָעִיף טז בטענה שקנאה. עיין סמ"ע שכתב דבזה אפילו טוען שראובן עצמו גזלה לא מחשב נוגע מטעם דלא לקריי' גזלנא דבמטלטלין לא מקרי גזלן מחמת כן. ובט"ז הקשה מהא דאמרינן בפרק קמא דב"מ דף ט"ז גבי חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים מה מכר ראשון לשני כל זכית שתבא לידו מ"ט מר זוטרא אמר ניחא לי' דליקו בהימנותי' רב אשי אמר ניחא לי' דלא ליקרי גזלנא מאי בינייהו עיין שם ולמה לא אמרו איכא בנייהו מטלטלין אע"כ דגם במטלטלין שייך דלא ליקרי' גזלנא ע"ש: ויש ליישב דבמטלטלין לא משכחת להאי מלתא כלל דהא שם אמרו עד אימת ניחא לי' דליקו בהימנותי' עד העמדה בדין וקיימא לן דגזל ולא נתייאשו בעלים שניהם אין יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומבואר אצלינו בסימן שנ"ד דלאו דוקא גזילה אלא אפילו פקדון כל שצריך העמדה בדין דהיינו שיש לו איזה טענה נמי אין הבעלים יכולין להקדיש ולמכור עד אחר העמד' בדין ודוקא פקדון דלא כפריה יכולין להקדישו משום דכל היכא דאי' ברשותי' דמארי' איתי' והבעלים יכולין ליקחו ממנו כל אימת שירצו אבל היכא דמחוסר העמדה בדין וכגון שיש לו איזה טענה נמי אין יכולין להקדישו ועיין שם והתם דמיירי דהלוקח לא הכיר שהיא גזולה וכמ"ש הנימוקי יוסף בהכי הלוקח לא שייך דליקו בהימנותי' וכיון דלא הכיר בה שהיא גזולה ודאי צריך העמדה בדין לברר שהיא גזולה ואם כן אינו דומה לפקדון דיכול לטלו אימת שירצה אם כן אין הגזלן יכול לקנותו מבעלים הראשונים דהוא דבר שאינו ברשותו וע"כ לא משכחת חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים אלא בקרקע דיכולין הבעלים למוכרו ומשום הכי אמרו מאי בינייהו ולא מצי אמרו מטלטלין וק"ל:
ט סָעִיף יז שכיון שהודה. כתב הנימוקי יוסף בפרק חזקת הבתים שמעינין מהא דנוגע בדבר יכול להעיד לתובתו דהכי נמי דמעיד דלאו דיהודא היא ה"ל נוגע בעדות אי אסהיד דלוי הוא עיין שם ובתומים האריך בזה דמשמע מנימוקי יוסף דנוגע יכול להעיד לאחרי' נמי כל שהוא לחובתו וכן משמע מהך דלעיל סעי"ו דשותף שאמר דבר שהוא חובתו וחובת שותפו נאמן להעיד והרא"ש בתשוב' לא כ"כ עיין שם בתשוב' כלל ו' סימן ך' דאם בני העיר העידו שאחד מהם נפטר ממם הואיל ובני העיר הם מפורעי המס אינן יכולין להעיד לא לזכות ולא לחוב ותלקם יכולים לוותר בהודאת' ומבואר דס"ל דאין הנוגע מעיד לתוב ועיין שם שהאריך בפלפול. ולענ"ד נראה עיקר כדברי הרא"ש בתשובה לפי מ"ש בסימן ל"ד סעיף קטן ג' ולעיל סק"ה דנוגע אינו פסול משום משקר אלא משום קרוב ואם כן הוא פסול בין לזכות בין לתוב אלא על עצמו דנאמן הודאת בעל דין הוא משום דהתורה נתנה נאמנות לכל אדם על עצמו אפילו עבד וגזלן ושפחה וכמ"ש בסימן ל"ד שם ואם כן לאחרים אינו מעיד כיון דקרוב הוא והא דאמרינן דהיכא דאסהיד של ראובן הוי עד היינו משום דכל שמודה שהוא של יהודא אם כן אפילו יש לו עדים שהוא שלו הרי הוא פוסל לכל העדים ואדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אם כן תו ליכא דין קרוב כלל דהא אינו שייך לשדה זו כלל ולא גרע מסילק אלא דכל זמן דאסהיד דלאו דיהודא אמרינן דהוי נוגע כיון דיש לו עדים שהוא שלו ויוכל להוציא אבל כי אסהיד דלוי הוא אם כן אינו קרוב כלל דהא אנן אמרי' דלא שייך לשדה זז כלל ועדיו עדים פסולים כיון דנאמן על עצמו יותר מעדים אבל גבי בני העיר כיון דהם מפורעי המם ודאי קרוב הוא לעצמו והוא שייך לזה המס והוא מעיד על עצמו ואף על גב דהוא לחוב אפילו הכי אינו נאמן להיות עד דקרוב פסלה התורה על אחרים אפילו אינו משקר ומ"ש בתומים דכן משמע בשלחן ערוך סעי' ו' התם מיירי שהם שותפיס בדבר אחר וכמ"ש סמ"ע שם ע"ש: וכן משמע מהא דכתבו הרי"ף והרמב"ם דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות ומשום קנוניא ועיין טור וש"ע סימן ע"א ולמה לא יהיה הלוה עצמו עד מסייע לפטור משבועה כיון דהוא לחובתו דודאי עד כשר לא חיישינן לקנוניא אע"כ דאינו עד כלנ כיון דהוא נוגע ואפילו לחובתו אינו מעיד לאחרים ומשום הכי חיישינן לקנוני' אלא דהרשב"א בחידושיו פרק קמא דגיטין דף י"ד לא כתב כן וז"ל ומיהו אי חרי גינאי נינהו בר מהאי דאשתעבד מהימני דלא גרע מתרי סהדי דעלמא ואי משום נגיעת עדות הגע עצמך דאין כאן נגיעת עדות כלל אלא מיהו נראה דדוקא בדאיכא לאשתלומי מינייהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כההיא דאומר שטר אמנה הוא זה במקום שחב לאחרי' אינו נאמן דחיישינן לקנוניא עד כאן לשונו עיין שם ומבואר דס"ל דנוגע לחוב הוי עד ומיהו כל דאיכ' למיחש לקנוניא אינו מעיד אבל הרא"ש ודאי חולק בדבר דבע"ד שהוא נוגע אפילו לחוב אינו מעיד לאחרים ועמ"ש בסימן קכ"א:
י סָעִיף יט שנגנב להם. בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ג) גבי שוחפין מעידים זה לזה ופריך הא נוגעין בעדותן הבמ"ע דכתב לי' דין ודברים אין לי על שדה זו וכו' ומסיק שקנו מידו ופריך וכי מסלק נפשי' מי מהני והתניא בני העיר שנגנב ס"ת שלהן אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואי איתי' לסלקי בי תרי מינייהו ולדייני' וכתב רשב"ם ז"ל יכתבו דין ודברים אין לי על ס"ת זה ויקנו מידם ע"ש. והקשה אחי הנבון מוהר"ר יהודה כהן ש"ן הא קיימא לן גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהן אין יכולין להקדישו וה"ה למכרו כמבואר בסימן שנ"ד ואפילו להפקיר אינו יכול וכמ"ש בסימן שנ"ד עיין שם ואם כן בשלמא גבי שיתפיסן מעידי' זה לזה דמיירי מקרקע וקרקע גזולה יכולין הבעלים להקדישו ולמוכרו כדאמרינן פרק קמא דמציעא אבל ס"ת שנגנב היאך יכולין לסלק מיני' דאף על גב דיקנו מידם לא מהני כיון דאינו ברשותו ע"כ קושייתו: והנה לכאור' גבי קרקע נמי קשה דהא בקרקע נמי בעינן שיכול להוציא בדיינים וזה אין לו עדים דהא הוא עצמו העד ואם כן לדידי' הוי דבר שאינו ברשותו והיכי מהני הקנין לשותף מיהו לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו פ' מרובה גבי גנב וגזלן דהקדשן הקדש ומעשרותן מעשר משום דהוי יאוש ושינוי רשות והקש' הרשב"א היכי הותחלה ההקדש דהא קודם הקדש לא היה שלו כיון דיאוש כדי לא קני וכתב משום דהקדישו וקנייתו באין כאחד עיין שם ואם כן ה"נ גבי קרקע בשעה שמקניהו לשותפו הרי איכא עדים וראיה ויוכל להוציא בדיינים ובא בבת אחת רשותו וקנייתו אבל גבי מטלטלין אפילו יוכל להוציא בדיינים נמי אינו יכול להקדישו ואם כן היכי מהני סילוקו להקנות ואפשר דקושיות הש"ס וליסלקו היינו שיתנו אותו לגנב ולגנב ודאי מהני הנתינה אף על גב דלאחר אינו יכול ליתן אלא דמפי' רשב"ם לא משמע הכי שכ' ויקנו מידם ואי לגנב לא בעי קנין דזוכה בדיבור כיון שהוא תחת ידו ועוד דהגנב לא ירצה במתנה זו כי היכא דלא ליהוי סהדי עלי' וצריך עיון:
א סָעִיף א כל עדות שיש לאדם הנאה וכו'. עסמ"ע וש"ך שהכריעו דטעם פסול נוגע הוא מטעם דחשוד לשקר ולא כהע"ש שכ' שהוא מטעם קרוב ע"ש ונ"מ באם חתם בשטר עד שלא נעשה נוגע ונעשה אח"כ נוגע דאי אמרי' דאינו פוסל מטעם דנחשד לשקר רק מטעם קרוב אחרים מעידין על חתימתו כמו בחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו בסי' מ"ו סעיף ל"ה ואי הטעם דנוגע הוא משום דחשיד לשקר אפי' אחרים אין מעידין על חתימתו כמו בחתם בשטר עד שלא נעשה גזלן בסי' מ"ו סעיף ל"ד. והעיקר כהסמ"ע וש"ך דפסול מטעם חשד דהוי בעל דבר וכמו דחשדינן לבע"ד חשדינן ג"כ לנוגע ואפשר דכונת הע"ש לומר דאף במקום דליכא חשש חשד כגון בגוונא דנקט הש"ך שהוא נוגע מטעם דלא יהיה לוה רשע דבהא ליכא חשש חשד כמ"ש הש"ך ע"ז כתב הש"ך דמ"מ פסול מטעם קרוב. והנה בתומים סקכ"א רצה להוכיח דאפי' לחוב פסול להעיד מהא שכתב הרא"ש בתשו' כלל ו' סי' כ"א דבני העיר שהעידו שא' נפטר מהמס דאין בעדותן ממש אף שהעידו לחובתן דאין חילוק בין עדות הפסול דפסול לכל בין לזכו' בין לחובה ומזה הוציא לסתור הדין שכתב המחבר בסי' זה סעיף ו' ע"ש. ועוד תמה בתומים דלדעת רש"י ותוספות האומר פ' רבע שורי דנאמן ואלו אם אחיו אומר פלו' רבע שור אחי א"נ מה"ת יהי' הוא נאמן יותר מאחיו ע"ש. והנ' זה יש ליישב דהא דבעינן בשור שני עדים הוא משני טעמים. א' דלא גרע משאר הוצאות ממון דבעי ב' עדים דהא באין לסוקלו ולהספידו ממון. טעם ב' דאפי' לא הי' בדבר שום הפסד ממון מ"מ בעי' שני עדים משום גזירת הכתוב דכמיתת בעלים כך מיתת השור. מש"ה לדעת רש"י ותוס' דלא אמרי' אדם קרוב אצל ממונו לא הוי כמו קרוב להשור וכשר לעדות סקילת השור שהוא מטעם גזירת הכתוב ונגד הוצאת ממון של עצמו לא בעינן עדים דאדם נאמן להפסיד ממון עצמו משא"כ אחיו נהי דמשום טעם הב' דבעי עדות משום גזירת הכתוב דמיתת השור כמיתת בעלים מהני עדות דאינו קרוב להשור לדעת רש"י מ"מ מצד דיש הפסד ממון קרובו א"נ דאין הקרוב נאמן להפסיד ממון קרובו דלא יומתו כתיב. אמנם לפענ"ד אין מדברי רש"י ותוס' ראי' דלא הוי קרוב לגבי ממונו והא דכתב רש"י דהשור נהרג כתב רש"י הטעם משום דכיון שמעיד על פלוני שרבע ונהרג הורגין ג"כ השור. וכן נרא' דכ"מ שמעיד על ממון שלו אינו נאמן אפי' אומר לחובתו. תדע דהא מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא פרוע א"נ כשחב לאחרים כמבואר בסי' מ"ז ואפי' יש ע"א עמו אינו מצטרף להעיד ואף שמעיד לחובתו לא נחשב עד כמ"ש הש"ך בסי' מ"ז סק"ד ונוגע לא הוה דהא אין לו ולשמא יתעשר ל"ח. ולכן נראה דכל שמעיד על ממון שהוא שלו לא מיקרי עד כלל אף שהעדות הוא גם לחובתו דאדם קרוב אצל ממונו ואפי' לחוב הפסול. דהא כמו שהוכיח הש"ס דקרוב פסול משום גזירת הכתוב אפי' במקום דליכא למיחש לחשש דמשקר מהא דמשה ואהרן פסולין לקרוביהן ה"נ יש להוכיח כשמעיד על ממונו דפסול אפי' ליכא חשש חשד מהוכח' זו ממש דהא ודאי דמשה כמו שהוא פסול לאהרן אחיו מכ"ש דאינו נאמן על עצמו רק כשאומר להפסיד ממונו נאמן מטעם הודאת בע"ד ולא מטעם עדות ובמקום שחב לאחרים דלא הוי הודאה אף מטעם עדות א"נ כלל משא"כ בנוגע כיון שמעיד לחובתו ונתבטל הזכות שיש לו בנגיע' זו שוב על ממון אחר הוא מעיד ונאמן דלא גרע מסילוק דמועיל ומש"ה הדין המבואר בסעיף ו' דאם שני שותפין הלוו לאחד ואמר שותף אחד שנפרע החוב דחלקו נמחל מטעם הודאת בע"ד ושוב על ממון אחר הוא מעיד דאין לך סילוק גדול מזה דהא באמירתו נסתלק תיכף מחלקו ועדותו כשר על חבירו וכן בשני לוין כיון שבאמירתו נתחייב בחלקו תיכף נאמן ג"כ על חבירו דהוי כסילוק ואין עדות רק על של חבירו. והא דתשו' הרא"ש ג"כ א"ש דשאני פורעי המס דהמעות מה שחייב אחד מבני העיר נקרא בעל חוב דהא אינו ידוע על מי יוטל ההערכה של אותן העשרה זהובים שמחוסר אחד מבני העיר וא"י כמה יעריכו השמאים על כל אחד ואחד וכ"א מבני העיר מסופק כמה יגיע עליו מהמס ההוא. ועוד כיון דקיי"ל דבר מתא אבר מתא מיבעט כמבואר בב"ק דף קי"ג ולקמן סי' קכ"ח א"כ יכול המלך או הגבאי שלו לתפוס את אחד מבני העיר עבורו ואז יהי' זה שלא נתן המס הבע"ח של זה הנתפס לבד וכל העיר יהיו רק ערבים בעדו וכיון דחוב זה של ראובן שמעידין עליו אותן העדים הן בע"ח של העדים הוי כמעיד על ממונו או על שיעבודו דלא הוי עד כלל אפי' מעיד ג"כ לחובתו כשהוא חב לאחרים ג"כ. וה"נ הוי כאילו הלוה אמר על שטר שבידו פרוע ומחיוב לערב א"נ מטעם עד:
ב סָעִיף א ובא הא' להוציאה וכו'. עסמ"ע סק"ג עד כמ"ש הטור סי' קע"ו סל"א וכו'. והוא שם בש"ע סעיף כ"ה. ובסמ"ע סקנ"ט. ודוקא כשהשותף בעיר דמזה מיירי התם אבל אם אינו בעיר כלל אין מקבלין עדות שלא בפניו כמו שאין מקבלין ביתומים קטנים אף שיש גם כן גדולים:
ג סָעִיף א ואפילו על חלק השותף עסמ"ע סק"ח עד חלוקתינו בטעות. ובט"ז סי' קע"ה סק"ד חלק על דברי הסמ"ע ובקצה"ח משוח דבריהן דכשטרפו בע"ח אין זה חלוקת טעות משא"כ כשלקחו נגזל דהוי חלוקת טעות. וכבר הארכתי בסי' קפ"ב ובכמה דוכתי דגם בגזילה לא נקרא מקח טעות רק מטעם אחריות. ומ"מ נראה כדבריו ולהשוות המחלוקת דהא התוס' בכ"מ כתבו דאף דלא אמרינן גבי בע"ח אחריות ט"ס מ"מ בגזילה דצריך להחזיר גם הפירות לכ"ע אחריות ט"ס ה"נ יש לחלק בזה דאף שבשותפין שחלקו אחריות מבע"ח לאו ט"ס הוא כיון דהספק הוא על זה כמו ע"ז מ"מ במילה כיון דצריך להחזיר גם הפירות גם בספק ודאי דלא יכנס בלא אחריות כנ"ל. ומדברי הסמ"ע יש ללמוד דשותפין שחלקו שדהו ונשתדף השדה ביד אחד אין הבע"ח של השותף שנשתדף השדה בידו יכול לטרוף מחלק שביד השותף השני ולומר (") כיון דאחין שחלקו כלקוחות דמי ובע"ח טורף מלקוחות דזה אינו דהן כלקוחות מטעם דאין בריר' והתוס' בגיטין מ"ז ד"ה טבל וחולין כתבו דאין בריר' הוא ספק דיש לומר ג"כ שכ"א הגיע לו את שלו וא"כ אין הבע"ח יכול לטרוף מספק כמ"ש הר"ן בכתובות פ' מי שהיה נשוי ולא פליגי שם רק כשיש ספק אם יש מקום לגבות מב"ח אבל כשגוף השיעבוד מסופק לכ"ע אינו גובה. ומכאן מוכח זה דאלת"ה א"כ אף בחלקו א"י להעיד מפני שמעמידו בפני בע"ח כיון שנטלו את שלו מידו מעיד כדי שב"ח שלו יקח מהשותף שלו חלקו דנהי שכ' הסמ"ע דהוא א"י לומר דחלוק' בטעות הי' מ"מ לענין בע"ח לא מהני הודאה שלו ויכול לטרוף דהבע"ח יאמר חלוק' בטעות הי' אלא ודאי דאין חבע"ח יכול לטרוף משותפין שחלקו כמ"ש. אך באמת א"א לומר כך דנהי דבאשתדף חלק של שותף אחד באמת אין הבע"ח יכול לטרוף חלק שני מטעם הנ"ל מ"מ כאן שניטל מחמת גזילה הבע"ח יאמר שחלוקה בטעות הי' ודאי דיכול לטרוף חלק השני. ולענין הקושיא דמעמידו בפני בע"ח כיון דההודא' לא מהני לחוב לאחריני יבואר לקמן בסעיף י"ז ע"ש ודע דהא שכתב המחבר לפסול עידי המערער אין הכונה להעיד על העדים של המערער לפוסלם בגזלגות דבזה ודאי אפי' חלקו אינן יכולין להעיד דהא כשמעיד שהן פסולין הדבר נוגע גם לחלקו דהא אם יאמינו לו שהן פסולין אף חלקו לא יוציא המערער והרי הוא נוגע בעדותו ואין בעדותו ממש וע' בסי' ל"ב בש"ך סקכ"ח גבי לדידי אוזפן ברבית דצריך לומר ולא שקיל עידי דאל"ה נוגע ומכ"ש כאן. אך הסמ"ע הי' לו הוכחה דאין הכונה במחבר שבא לפוסלן להעדים בגזלנים דע"ז לא שייך הלשון מה שסיים המחבר דאפי' על חלק השותף לא יועיל עדותו וכך הי' לי להמחבר לכתוב דאינו מועיל העדות אפי' לגבי אחרים דהא העדים נשארו כשרים לעדות לכל העולם כיון דאינו מועיל עדותן לפוסלן כמבואר בסמ"ע ס"ק ט"ו וגם א"א בכאן למיפלג דיבוריה אך הכונה במ"ש לפסול עדי המערער דהיינו שבא להעיד להכחיש עדי המערער שהעידו שהמוכר גזל אותן השדות ומעיד השותף שלא גזלן המוכר רק לקחן מהמערער ומיירי שטוען על השדה שנפל לחלקו שאינה גזולה וגם מעיד בתורת עדות על השדה שנפל לחלק השותף שגם כן לאו גזולה הוא ובזה כת' הסמ"ע שפיר. ואין להקשות דהא מוכרח ג"כ לומר על חלק השותף שג"כ אינו גזול דירא דאם לא יאמר כן ויקח המערער חלק השותף יטעון השותף שחלוקה בטעות הוא ויחלק עמו מחדש. דזה אינו דלמה לו להעיד בזה הא השותף שלו טוען כמוהו שהשד' אינה גזולה וא"כ ממ"נ אם יקבלו הב"ד עדות של המערער את שניהם יקחו ואם לא יקבלו העדות חלק שניהם ישאר בידם:
ד סָעִיף א ואפילו לא סילק עצמו. עש"ך סק"ג עד שמסלק עצמו קודם שראה העדות וכו' והיינו כשרא' העדות אחר שנעשה שותפי כגון שראה שטר מכירה ביד המוכר מהמערער אחד שנעשה שותף דהיה תחלתו בפסול בעינן סילוק קודם שראה אבל בעדות שרא' קודם שנעשה שותפו דתחלתו בכשרות אפילו סילוק אחר שראה מהני:
ה סָעִיף א ישלם לו דמיה. ודוקא שאינו מקבל אחריות רק לגבות מב"ח ולא ממשעבדי דאם מקבל גם לטרוף ממשעבדי יש חשש נגיעה דאימר קנה שדה בין הבע"ח ובין הקבלת אחריות ומכרה אחר שקיבל אחריות דלא קיבל אחריות נגד הלוקח ואז הבע"ח מוקדם לא יכול לטורפו מיד הלוקח כיון שלא כ' להבע"ח דאקני ויטרוף מיד השותף והשותף יטרוף מיד הלוקח שלא באחריות ולא יהיה נגדו לוה רשע כיון שהוא שלא באחריות וכ"כ התומים. אך קשה דמ"מ יש לחוש דילמא עשה השותף אפותיקי חלקו שהוא שוה מאה זהו' לבע"ח בעד הק' זהובים ואח"כ נתקלקל השדה ואינו שוה חלקו רק נ' זהובים ויצא חלק א' בגזילה מת"י ואז הבע"ד יחזור על חלק השותף לגבות החצי ואף שהחצי שת"י השותף אינו שוה רק נ' וממילא כשיטרוף החצי לא יהיה שוה רק כ"ה זהו' ומכל מקום ינוכה על החוב סך נ' זהובים דהא אם יהיה כל השד' בידו אף שלא היה שוה רק נ' זהובים היה מנוכה כל המאה זהובים דהא אפותיקי מפורש הוא וכשגובה החצי מנוכה חצי החוב משא"כ אם יוצא השדה בגזילה מת"י השותף ג"כ יהיה בע"ח על כל המאה ויהיה לוה רשע על כל החוב דזה אינו קושי' דאם יצא רק חצי השדה ממנו אין הבע"ח צריך לגבות שדה האפותיקי כשאינו שוה כדי חובו כמו בקנה שדה בית סאתים בסי' קפ"ב דהלוקח יכול לומר לסאתים אני צריך ה"נ יכול לומר כן בעל אפותקי וצריך לשלם לו כל חובו כשלא נשאר רק חצי השדה:
ו סָעִיף ד וכפר א' והוד' הב'. באורים כתב דוקא כשטוען המלו' ברי דאז אין המודה נאמן במגו דלא היה אומר שחייב לו רק ג' מה שמגיע על חלקו והוא משום דאף אם יאמר כן מ"מ הא יהיה מחוייב לישבע נגד המלוה ועד הצריך שבוע' אינו עד אבל כשהמלוה טוען שמא נאמן בעדותו ממנו כמו בשליח נעשה עד דנאמן במגו ע"ש. ולפענ"ד הא ודאי ליתא דדוקא בשליח שאינו בע"ד כלל ואין הדבר נוגע לו כלל ויש לו מגו דשוב אינו נוגע בעדותו נאמן מטעם עד אבל הכא דהא הוא עד והוא ג"כ בע"ד דהא אם לא ישלם השני הוא יתחייב לשלם להמלוה והשני מחוייב להחזיר לו כל מה שישלם לחבירו נמצא שאפשר שיהיה תובע וממילא שוב אינו נאמן אפי' יש לו מגו דכיון שהוא ג"כ תובע הוא בגדר מגו להוציא ודוקא במקום שאינו תובע לעצמו כלל נאמן מתורת עד כשיש לו מנו ולא כשהוא תובע ג"כ כנ"ל. ועיין בסי' ע"ז ראיה לזה:
ז סָעִיף ז לאחד מהחתומים. ולא בעי' שיראו עדים חתימתו מקודם שקודם שקנ' כיון דאיכא עדים שקנה אין כאן רק חשד' בעלמא וכשר כמבואר בסי' ט"ו ע"ש:
ח סָעִיף ט הגזברים. עש"ך סק"י דאפילו משום הנא' בעלמא פסול. ועיין תומים דקרוב לנוגע כזה כשר לכולי עלמא כיון דאין בו צד ממון לא מיחשב בעל דבר רק שפסול מטעם דחשיד לשקר וא"כ קרוב דלא נחשד לשקר כשר:
ט סָעִיף י אע"פ שאם יתעשר. ובס' קצה"ח תמה דא"כ כל מי שהוא עני יהיו קרובים כשרים להעיד שפרע שט"ח. ומחלק דנוגע אינו אלא כנוטל שכר להעיד ואינו פסול רק מדרבנן וכו' ולא דיבר נכונה דהא דנוטל שכר להעיד אינו פסול רק מדרבנן הוא רק כשנוטל שכר שיעיד בין לזכות בין לחוב אבל כשאינו נוטל שכר רק כשיעיד לזכות הנותן שכר פסול מדאורייתא כיון שהעדות נוגע לו וקושייתו מעיקרא ליתא ולק"מ דדוקא כשמעיד לאחרים רק שהוא נוגע אמרינן דשמא יתעשר לא חשיב נגיעה אבל להעיד לעצמו אף שאין בו שום זכות פסול לעצמו מטעם קרוב דאפילו לחוב אינו נאמן על עצמו מטעם עדות רק מטעם הודאת בע"ד אבל עדות לא מיקרי כיון שהוא בעל דבר וכן קרובו של בעל דבר כל שהעדות הוא נגד הבע"ד ממש אף קרובו פסול והוא פשוט וכמש"ל סק"א:
י סָעִיף יג לוה שבאו לערער וכו'. נראה דדוק' כשנשאר קרקע אבל מטלטלין לאו שיורא הוי דלא סמיך דעתיה אמטלטלין. וכן נרא' דאם אין לו קרקע כלל ובא להעיד על מטלטלין אף שלא נשאר בידו מטלטלין אחרים יכול להעיד דעיקר טעם הפסול דכשמעיד על דבר ששיעבודו עליו הוי כמעיד על חפץ שלו כיון שהוא משועבד לו ובקרקע דוקא שייך שיעבוד משא"כ במטלטלין דלאו שיעבודי' עלייהו. וראי' זה מהב"ח ופרישה שכתבו בטעם דהלוקח שני מעיד לראשון כשיש למוכר קרקע אחרת אף דאם יטרפנו הנגזל מראשון חוזר על המוכר ולא ישאר לשני סמך על אחריות שלו וכתבו דמשום דכתחלה מקח של שני לא סמכה דעתו על זה כיון שהוא משועבד על אחריות של הלוקח ראשון ומכ"ש במטלטלין דאין בהם שום שיעבוד וסמיכת דעת וגם הסברא מורה כן דאלת"ה א"כ אם א' יהי' חייב לחבירו דינר יהיה פסול לו לכל עדיות במטלטלין ובמו"מ. ולפ"ז ה"ה במלוה ע"פ יכול להעיד כיון שאין לו שיעבוד:
יא סָעִיף יג ואם ישאר בידו קרקע אחר. אפילו ממשעבדי ואפי' אצל ערב וכ"כ התומים. ואין לומר דיהיה נוגע מטעם הראשון נוח לו דכאן כיון דאין כאן רק חששות רחוקות רק כ"ז דאין לו שיעבוד רק על זה הוי כמעיד. על שיעבודו וכמעיד על שלו דמי משא"כ כשיש לו שיעבוד על מקום אחר ומה"ט לוקח שני מעיד לראשון אף דאיכא למיחש לנגזל ובע"ח שיקח זה הקרקע ולא יהיה לו על מי לחזור מ"מ כיון דהשדה של לוקח ראשון אינה משועבד לו יכול להעיד עליו. והנה בלוקח שמעיד למוכר כתבו התוספות ג"כ דכשיש למוכר קרקע אחר נגד אחריותו דמעיד. ובספר קצה"ח חולק ע"ז וכתב כיון דלוקח אית ליה על המוכר ג"כ אחריות משבח ושבח אין לו קצבה ולפענ"ד נרא' דלפמ"ש לעיל דמלוה דמעיד על מטלטלין של לוה אף דמיניה מצי גבי אף מטלטלין כיון דאי מזבני להו לא מצי טריף לא מיקרי שיעבוד שלו ויכול להעיד עליו ה"נ נגד השבח כיון דלא מצי טריף ממשעבדי לא מיקרי הקרקע שיעבודו. וגם כבר הוכיח בתומים דלא נפסל בשביל שבח לעדות דאלת"ה אפי' נשאר קרקע ביד מוכר לא יעיד לו דהא אם יצא הגזילה מת"י ויטרפנו הלוקח שני מיד המוכר שוב לא יהיה לראשון אחריות על השבח משדה זו כיון שהוא כבר משועבדים ת"י הלוקח שני:
יב סָעִיף טו שלא באחריות. עש"ך סקכ"א שהקשה על הסמ"ע שכתב דמשום חשש תרעומת לא יעיד מהא דפריך בש"ס והאמר ר"פ ה"ל לאקשויי בלא"ה דהא תרעומ' אית ליה כיון דלא אסיק אדעתיה תירוצא דהש"ס דמכיר בה שהיא בת חמורו. ולפענ"ד נראה ליישב דבמטלטלין כיון דלעולם אית ליה לחלוקח הדמים שנתן מהנגזל משום תקנת השוק לית ליה תרעומת על המוכר ומשום שבח ל"ש תרעומת כיון שאין לו היזק משא"כ בקרקע שאין מקבל שום דמים ומפסיד מעותיו שפיר אית ליה תרעומת כנ"ל (ויש ט"ס בש"ך סקכ"ד בס"ה אלא נ"ל דצ"ל שם ולא קאמר רב זביד בלא כו' ותיבת ודקאמר רב זביד ט"ס:
יג סָעִיף יז שאפשר שנוח לו וכו' הנה בתומים סקי"ה יצא לידון בדבר החדש דבע"ח יכול לגבות אף שהיה יאוש דיאוש מטעם הפקר וכשם שהבע"ח יכול לטרוף מדבר שהפקיד כן יכול לטרוף מהדבר המיואש. ולפענ"ד הא ודאי לית' דא"כ אף ביאוש דאבידה כשיש לו בע"ח ששיעבד לו מטלטלי אג"ק יכול לטרוף מהמוכר אבידה אחר יאוש וזה לא שמענו מעולם אלא ודאי דשאני יאוש מהפקר דהא דבע"ח יכול לטרוף מהקרקעות שמכר כתב רש"י בפסחי' דף ל' ע"ב בד"ה דכ"ע אתי מלוה וטריף כיון דמחמת דשיעבוד הוי כדבר שאינו ברשותו ולא הוי מכיר' ומש"ה אתי וטריף משא"כ יאוש העיקר הוא דמהני יאוש הוא רק לדבר שאינו ברשותו דהא כל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדישו מפני שאינו ברשותו ואפי' הכי מועיל יאוש דביאוש גזירה הכתוב הוא ורחמנא בע"כ דידיה אפקה מרשותו ולא מטעם הפקר הוא כלל ואדרב' במקום שהוא ברשותו לא מהני יאוש כלל כמ"ש הרמב"ן בב"מ במלחמות גבי בטלה לפני יאוש ובמקום אחר הארכתי בזה ממילא גם הבעל חוב אינו יכול לטרוף כיון דלא שייך הטעם שכתב רש"י בטריפת בעל חוב:
יד סָעִיף יז ביאוש ושינוי רשות. עש"ך בסי' שנ"ג סק"ה מה שהקשה שם אדין זה ושם יבואר אי"ה:
טו סָעִיף יז אבל אם בא להעיד שהוא של ראובן וכו'. בתומים הקשה דילמא רוצה להעמידו בפני בע"ח דנגד הב"ח לא מהימן בהודא' שלו דא"כ לחוב אחריני ותירץ דכיון שמודה שמעון שהשד' הוא של ראובן והרי בע"ח של שמעון נפרע משדה של ראובן ומחוייב ראובן להחזיר דמיו לשמעון וכשלא ישלם יהי' לוה רשע ולא ישלם ג"כ. ותמוהין לי דברי' אלו דהא זה הוי כנתפס על חבירו ואין לך מי שנתפס על חבירו דהי' חבירו חייב לשלם כיון דלפי דעתו בעידי שקר לקח הימנו. לכן נ"ל כיון דעיקר הטעם שלא יהי' לוה רשע בפני הבריות כפ"ש הש"ך סק"א וכאן כיון שהוד' שהשד' של ראובן וא"כ הבע"ח שלו כשלוקח' בחובו מיד ראובן בגזל לקחו ואינו נפטר מחובו נגד הבע"ח והרי הוא לוה רשע ולא ישלם בעיני הבריות ואדרבא הבריות יאמרו שע"י שהוא רשע ואינו משלם להבע"ח גרם להבע"ח שיהי' ג"כ גזלן שיגאל השדה מראובן:
א סָעִיף א הנאה. כתב הסמ"ע הטעם הוא דחשדינן ליה בדבר שיגיע לו הנאה ממנו ומש"ה כתב נ"י דנוגע בעדות יכול להעיד לחובה משא"כ בפסול קורבה ולא אמרינן דאדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע ולא בדבר הנאת ממון ודלא כע"ש שכ' הטעם משום דאדם קרוב כו' עכ"ל ועיין בש"ך:
ב סָעִיף א השותף. היינו כ"ז שלא חלק עמו לגמרי אבל אם כבר חלק עמו לגמרי מעיד לו דאז א"י לומר חלוקתינו בטעות היתה וכמ"ש בסי' קע"א באחין שחלקו ובא להן אח שלישי ממדה"י וכן בסי' קע"ו וקע"ז דומ' לזה דשאני הכא כיון דהוא עצמו פוסל עידי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה מזלך גרם ונסתחפה שדך עכ"ל הסמ"ע (עיין בט"ז מה שהקש' ע"ז):
ג סָעִיף א וקנו. כתב הסמ"ע דבעינן שיפרשו בהקנין שסילק נפשו מגוף חלק שדהו שיש לו בשותפות דאל"כ אכתי איכא למימר מדין ודברים סילק נפשו ולא מגוף השד':
ד סָעִיף א מהני. ולא חיישינן לקנוניא כההיא דשט"ח שנפל בר"ס ס"ה דהתם איכא ריעותא דנפילה אבל כאן אין ריעותא לפנינו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דליש פוסקים לא מהני סילק אא"כ סילק עצמו קודם שרא' העדות משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות:
ה סָעִיף א לו. פי' להמקבל מתנה דאל"כ יש לחוש שמעיד לו כדי להעמידה בפני בע"ח שחייב לו ואין לו במה לפרוע וניחא ליה להעיד שקר שהוא דבר של סתר ממה שיקרא לוה רשע שהוא דבר הניכר לבריות אבל אם קיבל עליו אחריות נגד השותף תו ליכא למיחש להכי דהא אם יפרע בו לבע"ח ישאר חייב להשותף מחמת האחריות ויקרא נגדו רשע ומה לו זה או זה. סמ"ע:
ו סָעִיף א להתנות. כתב הסמ"ע דא"צ להתנות תנאי זה אלא היכא שקיבל עליו אחריות סתם אבל אם אמר אם יבא בע"ח לטרוף מידך אשלם לך איכא למימר דוקא זה קיבל עליו דהבע"ח בא מצידו ומהיכי תיתי לומר שיתחייב לו באחריות דשאר ערעורים ועוד כתבתי בפרישה דאפילו אם אינו מתנה אלא שלא ישלם לו אחריות דמערער זה גם כן מותר להעיד לו עכ"ל:
ז סָעִיף ב מעיד. ואף שהפירות יגדלו אחר כך ויתן לו מהם כמה שנותנין לאריס לא מחשב זה לנוגע בעדות דכמה שדות ימצאו לו שיעסוק בהן ויתנו לו כמו מזה מיהו לדעת הרשב"ם אפי' טרח בה לחוד לא יעיד ולר"י אפילו יש בה פירות יעיד אא"כ הבטיחו ליתן יותר משאר אריסי העיר. סמ"ע:
ח סָעִיף ג קודם. כתב במישרים דאין בע"ד יכול להעיד על עדים הבאים לחייבו שהם פסולים אע"פ שאינו נוגע בעדות כגון שיש עוד כת אחרת וכן הוא בפ"ב דסנהדרין עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דדוקא כשהכת אחרת אינה לפנינו אבל אם היא בפנינו יכול הבע"ד להעיד על כת האחת שהם פסולים וכן משמע בש"ס הנ"ל עכ"ל (והט"ז כתב דיש ט"ס במישרים וצ"ל בפ' ז"ב מש"ה אין דין זה כהוגן ע"ש):
ט סָעִיף ד חבירו. דנוגע בעדות הוא שרוצ' שחבירו יפרע החצי עכ"ל הסמ"ע. וע"ל סי' ע"ז ס"ה ובתשובת מהרי"ט סי' י"ד:
י סָעִיף ד מהשותפים. ר"ל שהם שותפין בדבר אחר משא"כ בס"ד מיירי שהן שותפין בדבר זה וע"ל סי' קע"ו סל"ב. סמ"ע:
יא סָעִיף ז מהחתומים. היינו לאחר שחתמו בשטר אבל אם לא חתמו כ"א בס' הזכרונות של הסופר וקודם שחתמו השטר הקנהו המלו' לא' מעדיו לא יוכל אותו העד לחתום אח"כ שנוגע הוא בעדות לחתום לכתחל' כ"כ הריב"ש וכתב הד"מ ולענין דיין שדן אם יכול ליקחנה עיין בתוספות פ' אלו טרפות עכ"ל הסמ"ע. וז"ל הש"ך לקמן סי' ס"ו סכ"א הוכחתי דאפילו מכרו לשנים שפיר דמי בדיעבד אלא לכתחלה לא יקנוהו לשנים משום חשדא ועיין בתשובת מהרי"ט סי' פ"ט:
יב סָעִיף ט ממון. אבל למ"ד דהוי ממון אין עדותם עדות כלל אם העידו כל העדות בבת א' ואפילו העידו זא"ז מ"מ אינו עדות אלא לענין שיהא הקדש אבל לא לזה שיחלק הגזבר למי שירצ' וע"ל ר"ס ר"ג דפסק הרמ"א בהדיא דטובת הנאה אינו ממון וכ"פ המחבר בסי' פ"ז סל"ה וכ"פ הטור בי"ד סי' של"א עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג על הרמ"א בדין זה ומסיק דאפילו למ"ד טובת הנאה אינו ממון היינו דוקא כשיחלק לשאר עניים שאינן קרוביו אבל לקרוביו פשיטא דהוי נוגע ולא שייך כאן לומר טובת הנא' אלא הנאה של ממון ממש לקרוביו כן נ"ל ודברי הרב צל"ע עכ"ל:
יג סָעִיף י יתעשר. בפ' ח"ה אהא דקאמר שם המוכר שדה שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בע"ח פריך ה"ד אי דאית ליה ארעא אחריתא כו' ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מיניה וכתבו התוספות שם תימא דנ"מ דנפטר אם יתעשר ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי ע"כ וזהו מ"ש המחבר כאן אלא דצ"ע דבגמרא משני שם קושיא הנ"ל לעולם דלית ליה כו' דלא ניחא דליהוי לוה רשע כו' וא"כ לפסול מה"ט וצ"ל דמיירי כאן בגוונא דלא שייך ה"ט כגון דידעינן דזה לא קפיד אם יקראוהו לוה רשע עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז דהוא חוכך בטעמא דהסמ"ע שהרי הדבר מסור ללב והיאך אפשר למיקם עלה דמילתא אלא נראה דנ"מ כגון שידוע שזה המוכר אין לו שום בע"ח רק נזקין למ"ש מהרש"ל ושאר פוסקים דגובין ממשועבדים א"כ יוכל להעיד דלא שייך דליהוי לוה רשע דהא לא הלוה לו כלום א"נ משכחת לה בגווני אחריני טובי ודו"ק עכ"ל:
יד סָעִיף יא פסול. פי' המתנה בטל' אף שיש עוד עד א' עמו והיינו אם ראובן רוצ' לחזור מהמתנה וטען ששמעון נוגע בעדות משא"כ בס"ז המוכר שט"ח לא' כו' דשפיר דמי ר"ל שיכול לגבות בו מהלוה ואין הלוה יכול לומר שחתם שקר כדי שיגבה בו ממנו עכ"ל הסמ"ע:
טו סָעִיף יב אחרת. ואע"פ שיכול לחזור ולהוציא השכירות שנתן לא ניח' לאינש למיקם בדינא ודיינא סמ"ע:
טז סָעִיף יב מעיד. ולקמן סי' ק"מ ס"ט הביא המחבר יש מי שחולק בזה אבל הב"ח פסק שם כדעה הראשונ' וכ"ש כאן וגם רבינו ירוחם כת' שיש מן הגדולים שנהגו כן ושכן עיקר. ש"ך:
יז סָעִיף יב במיגו. כתב הש"ך היינו אם גם המערער אינו יודע כ"א על פיו אבל אם יודע בלא"ה נוגע בעדות הוא דאי אמר לא דרתי בו היה צריך לישבע ע"ז וכל עד שצריך שבוע' אינו עד כמש"ל סי' קכ"א ס"ט ע"ש:
יח סָעִיף יד ראשון. היינו שבא ערעור על לוקח ראשון ששדה זו שקנ' גזולה היא דכשיוציאה המערער מידו יחזור על השני לטורפה ממנו מש"ה אינו מעיד לו אבל אין לומר שיבא בע"ח דמוכר לטורפ' מידו דהא שעבודו דבע"ח היא על לוקח שני שהית' בני חורין כשקנ' הראשון. סמ"ע:
יט סָעִיף טו לערער. ז"ל הטור אם מערער עליו ואומר שראובן גזלה ממנו פשיטא דאינו מעיד דניחא ליה דלא לקרויה גזלנא אלא אפילו אם אומר שראובן קנאה מגזלן אפ"ה לא יעיד לו כו'. סמ"ע:
כ סָעִיף טו אחריות. ואע"פ ששמעון מכיר שהשדה היא של ראובן ושל אבותיו מעולם נמצא דאף אם שתק ראובן אין לו לשמעון עליו שום תביעה ולא תרעומת שהרי יודע שהאמת אתו וזה בא עליו בעדות שקר מ"מ לא יעיד לו כ"כ הסמ"ע בשם הטור ועיין ש"ך:
כא סָעִיף טו ויטרפנה. ואפילו אית ליה למוכר ארעא אחריתי דשמא יודע זה שיש עליו הרב' בע"ח או דילמא עשה שדה זו אפותיקי מפורש לב"ח גם אפילו קנה השדה ומכרה מיד ולא לוה בנתיים מ"מ חיישינן שמא לוה קודם שקנאה וכתב למלוה דאקני כ"כ הטור:
כב סָעִיף טו להעיד. דבזה יכול ב"ח דראובן לטורפה מיד המערער כמו שהי' טורף מיד ראובן או שמעון. שם סמ"ע:
כג סָעִיף טז שקנאה. כתב הסמ"ע דה"ה אם טען המערער שראובן בעצמו גזלה לא חשיב נוגע כדי דלא לקרויה גזלנא דבמטלטלין לא מיקרי גזלן בזה דהא יכול לומר קניתיו מאחר וסברתי שהוא שלו משא"כ בקרקע דשם בעלים עליה עכ"ל. והש"ך כתב דמדברי הב"ח משמע להדי' דאינו מחלק בכך אלא אף במטלטלים הוי נוגע. (וגם בט"ז השיג על הסמ"ע בזה ע"ש):
כד סָעִיף טז אפותיקי. ע"ל סי' קי"ז ס"ג דאפילו עשה אפותיקי בשטר וידע הלוקח מזה דלא פלוג רבנן:
כה סָעִיף טז בעצמו. דאז ראובן נוגע בעדות דמה שנותן המערער להלוקח חוזר ולוקח מראובן הגזלן לאפוקי בטוען שקנאה מגזלן אז לא יוכל המערער לחזור על ראובן שהרי הוא בעצמו קנאה ונתן דמים למי שקנאה ממנו עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' שנ"ו מדיני תקנת השוק.
כו סָעִיף יז שגזל. עיין בטור שה"ר יונה מפרש אפילו אינו ידוע שגזל רק ששמעון מתרעם עליו והר"י פי' דדוק' כשיש לשמעון עדות שיכול להוצי' ממנו בדין ע"ש:
כז סָעִיף יז השדה. דוק' בשדה דלא שייך יאוש ולא קנאה ביאוש ושינוי רשות משא"כ בטלית. סמ"ע:
כח סָעִיף יז ונתייאש. כתב הסמ"ע דדעת המחבר דא"צ להיות היאוש קודם שינוי הרשות וכן ס"ל להרמב"ם אבל התוספות והרא"ש והטור חולקים בזה וע"ל סי' שנ"ג ושס"א:
כט סָעִיף יז לחזור. דרשות יורש לא מיקרי שנוי רשות. סמ"ע:
ל סָעִיף יז חייב. פירוש ונמצא חייב דתשלומי גזילה דראובן נשאר על נכסיו שהניח אפילו לאחר מותו מש"ה מיחשב שמעון נוגע בעדות שם:
לא סָעִיף יז שהודה. (כתב הט"ז וא"ל הלא י"ל שלא הודה אלא שלא יקחנה המערער כמ"ש בסי' מ"ז גבי שטר אמנה כו' שאני התם כיון שהשט"ח בידו הסבר' נוטה דלא נפרע עדיין והוא אומר כדי לדחות ב"ח שלו עכ"ל:
לב סָעִיף יח שיסתלק. הש"ך הביא הרב' פוסקים דס"ל דווק' בדיינים מהני סילוק ולא בעדים דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ומסיק דעכ"פ המוחזק י"ל קים לי ע"ש:
לג סָעִיף יט הכנסת. או כלי קדש ותפוחי זהב שהן נויי ס"ת וכיוצא בזה כ"כ הש"ך בשם הרשד"ם סי' ט"ז וכתב הסמ"ע דמ"מ בה"כ אינו דומה ממש לס"ת דבבה"כ צריך סילוק אע"פ שיש אחרת משא"כ בס"ת כמ"ש בסי' ז' וע"ש:
לד סָעִיף כ ניתן. וע"ל ס"ס ז' שם כתבתי טעם למה בסילוק הדיינים שם כתב שבני העיר יתנו עבורם וכאן כתב שהעדים עצמן יתנו חלקם עכ"ל הסמ"ע * וצ"ע שלא נמצ' שם כלום בסמ"ע מזה (א"ה בפרישה שם תמצאנו ע"ש):
א סָעִיף א הנאה בה עבה"ט שכ' כתב הסמ"ע הטעם דחשדינן ליה כו' ודלא כע"ש כו' וע' בש"ך דאף שצידד מאיזה מקום יצא לו להע"ש כן מ"מ הסכים לדברי הסמ"ע ע"ש. ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ובספר עזרת נשים סי' י"ז סק"ל כתב דכן מוכח מסימן ק"מ סעיף ט' עכ"ל. וע' בנה"מ שכ' דנ"מ באם חתם בשטר עד שלא נעשה נוגע ונעשה אח"כ נוגע דאי אמרינן דאינו פסול מטעם חשד רק מטעם קרוב אחרים מעידין על חתימתו כמו בחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו בסי' מ"ו סל"ה ואי הטעם משום דחשוד לשקר אפי' אחרים אין מעידין על חתימתו כמו בחתם בשטר עד שלא נעשה גזלן בסי' מ"ו שם סל"ד והעיקר כהסמ"ע וש"ך דפסול מטעם חשד כו' ע"ש וכן כתב בתשובת נאות דשא סי' ס"ח והשיג שם על הקצה"ח סי' ל"ד סק"ד בענין זה גם כתב דכן מבואר בש"ע סי' ס"ו סכ"א כו' וכן מבואר בש"ס ב"ב דף קנ"ט ע"א בחתם בשטר עד שלא תפול לו בירושה כו' ומכאן סתירה להאומרים דפסול נוגע לאו מטעם חשד אלא בתורת קרוב והאריך בזה ומסיק דבנידון זה עצמו באם חתם בשטר קודם שנעש' נוגע ונעש' נוגע ברור לדינא דאין אחרים מעידין על חתימתו אא"כ ראו עדים את השטר קודם שנעשה נוגע מיהו באיזה ענין אחר שיש נ"מ לדינא בין אי נימא דנוגע כקרוב ובין אי נימא דחשיד לשקר יש להסתפק אי מצי המוחזק לומר קים לי כדעת האומרים שהוא כקרוב כו' ע"ש וע' בס' מה"צ לאה"ע סי' י"ז בקו"א סעי' ג' שהאריך בזה וע' בתשו' נו"ב חאה"ע סי' כ"ז ג"כ מזה:
ב סָעִיף ג קודם שהעידו. עבה"ט שכ' כתוב במישרים כו' וכתב הש"ך דדוקא כו' אבל אם הוא בפנינו יכול הבע"ד להעיד על כת א' שהם פסולים כו' וע' בתומים שכתב דהיינו אם כת זו אינם אומרים שראו המעש' עם כת ראשונה כא' אבל אם אומרים שראו כא' הרי ע"י שפוסל לאלו כל העדות בטל דהו"ל נמצא א' מהן קרוב או פסול וה"ז נוגע בעדות ופשוט (גם בכה"מ כ' כן בשינוי לשון שכ' וז"ל ואם הכת שרוצה לפוסלן אומרים שראו כאחת עם הכשרין א"י לפוסלן דהוי נוגע דהא אף הכשרים יפסלו משום דהוי כנמצא קרוב או פסול עכ"ל ולא ידעתי כוונתו למה שינה מל' התומים דמלשון הנה"מ משמע שכת הא' שרוצה לפוסלן אומרים כן שראו כא' עם הכת הב' אבל כת הב' אין אומרים כן וא"כ איך הוא נוגע שהרי אם יפסלו הכת הא' גם בדבר הזה לא יהיו נאמנים שראו כא' וממילא כת הב' כשר אך הנכון כמ"ש התומים דאם כת הב' אומרים שראו כא' כו' וצ"ע. ובש"ך דהגאון מהר"ם ז"ל בעל תפל"מ נ"ב ע' ברש"י סנהדרין דף כ"ג ע"ב מוכח דאפי' כת הב' בפנינו אינו נאמן שמא ימצא כת אחרת פסול' נמצא מפסידו בפסול של ראשונים ע"ש:
ג סָעִיף ד והוא לבדו יתחייב בכל. ע' בתשו' ושב הכהן ס"ס מ"ד שתמה על הש"ע בזה מאחר דפוסק בסי' ע"ז ס"א דשנים שלוו הוו ערבים ולא קבלנים א"כ הא קיי"ל בס"ס מ"ט דכל היכא דהלו' פטור הערב נמי פטור אפי' אם הערב יודע שהלוה משקר והניח בצע"ג ע"ש וע' בתומים ס"ס מ"ט ובסי' קכ"ט סק"ו ועמ"ש שם בסי' קכ"ט ס"ח סק"ו:
ד סָעִיף ח פשרנים כו' עי' בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ד:
ה סָעִיף ט ואעפ"י שנותן אח"כ לקרוביו. עי' בתשובת בית יעקב ר"ס קכ"ח:
ו סָעִיף י שאם יתעשר. עבה"ט עד וא"כ לפסול מהאי טעמא וצ"ל דמיירי כו' ובגש"ע דהגאון מהר"מ הנ"ל נ"ב וז"ל ונ"ל דנ"מ כגון שמכר באחריות על הקרן ולא על שבחא ופירי וא"כ אינו נוגע מצד דלא ניחא ליה שיהי' לוה רשע דמ"מ יהי' לוה רשע נגד הלוקח דאיירי שידוע שחייב נגד כל דמי השדה אלא דה"א דהוי נוגע דניחא ליה שיטרוף אותו ב"ח נגד כל חובו ד"מ אלף זהובים שכך שוה השד' עכשיו וישאר חייב להלוקח מה שנתן בעד השדה ד"מ ת"ק זהובים וכשיתעשר לא יהי' צריך לשלם רק ת"ק זהובים דהרי לא קבל אחריות דשבחא קמ"ל דלא הוי נוגע מה"ט. או דנ"מ שעשה שדהו אפותיקי מפורש על אלף זהובים ונשתדף שאינו שוה רק מאה זהובים ומכר באחריות ובא א' וערער שהיא גזולה ולא קיבל אחריות דעלמא או שמכיר שהוא שלו וה"א שרוצ' להעמיד' בפני ב"ח שכשיתעשר לא יצטרך לשלם רק מאה זהובים ללוקח והב"ח לא יחזור עליו אף שנשתדף כיון שעשאו אפותיקי מפורש אבל אם יטול המערער שאומר שגזל' יצטרך לשלם כשיתעשר להב"ח אלף זהובים ע"ל סי' קי"ז ודוק עכ"ל וע' בתומים שכ' עוד נ"מ טובי. וע' בקצה"ח ובנה"מ וע' בתשו' הרב מוה' משה רוטנבערג חח"מ סי' ז' מ"ש בזה:
ז סָעִיף יא ראובן שיש לו ש"ח כו'. עי' בתשובת נ"ב תניינא סי' י"ד שנשאל במעש' ראובן ושמעון שותפים וחלקו הסחור' לשני חלקים שוים ונפרדו זה מזה ונשארו שני החלקים ביד ראובן ועשו ביניהם שמי מהם שיזדמן לו קונה על חלקו ימכור חלקו וישאר חלק השני להשותף השני וכן הי' שנמכר חלק אחד לקונה בהקפ' ולקח הקונה החלק ההוא שקנה והחלק שני נשאר ביד ראובן ואח"כ נתייקר השער מן הסחור' ההיא וטען ראובן ששמעון מכר להקונ' נמצא נשאר חלקו וברשותו נתייקר ושמעון טוען לא כי אלא ראובן הוא שמכר ונמצא החלק הנשאר נשאר לשמעון וברשותו נתייקר והביא שמעון שני עדים שראובן מכר ואחד מן העדים היא הקונ' עצמו ונסתפק הרב השואל אולי הקונ' מחשב נוגע כיון שקנה בהקפ' איכא למימר זה נוח לי ושני קשה ממנו והביא דברי הש"ך בסי' קכ"ג ס"ק כ"ד דלא אמרינן שהעד מחשב נוגע בשביל שזה נוח לו אלא כשהעד צריך להוציא מעות אבל כשהעד חייב לשלם אינו נחשב נוגע ושוב הקשה שדברי הש"ך תמוהים שהרי מבואר בסי' ל"ז סי"א ובסי' ס"ו סכ"ב ראובן שיש לו ש"ח כו' הרי מפורש דגם כשהעד חייב לשלם ג"כ אמרינן שהוא מחשב נוגע ולכן רצה הרב השואל בנידון הנ"ל לפסול את הקונ' מלהעיד. והוא ז"ל השיב לו דאין כאן שום סתיר' על הש"ך דהא הש"ך עצמו שם כתב אך אני חוכך בכאן מטעם אחר כו' עד וא"כ בערב מסתמא לא רגילי אינשי למקרי ליה רשע כו' יע"ש ומעת' אם נגד הערב שהלו' עצמו ביקש ממנו ערבונו אפ"ה לא מקרי אצל העולם רשע ק"ו שאינו נקרא רשע כשאינו משלם למי שקנה השטר שזה מעולם לא הלווה ולא על פיו קנה החוב וא"כ שפיר פסק המחבר בסימן ל"ז ס"א ובסי' ס"ו סכ"ב ששמעון מקרי נוגע שהשני נוח לו כי להשני אם לא ישלם לו לא יהי' נקרא רשע אבל להראשון אם לא ישלם יהי' מוחזק בפ"כ שהוא לוה רשע ונ"מ מהאי דינא שאם ראובן הי' לו שטר על שמעון והקנהו ללוי בכתיב' ומסיר' על פי ב' עדים כשרים ושוב הקנהו לוי ליהוד' בכתיב' ומסיר' והי' שמעון א' מעידי הקנין שהקנ' לוי ליהוד' איננו נחשב נוגע דכשם שאינו נחשב לוה רשע לגבי יהודה ה"נ אינו נחשב לוה רשע לגבי לוי שהרי גם לוי לא הלווהו. ומטעם שזה נוח לו וזה קשה ממנו לא אמרינן כשהעד הוא חייב וכמ"ש הש"ך כו' ומעתה בנ"ד כיון שזה הלוקח עכ"פ חייב לאחד מהם לא ישלם כלל הרי הוא רשע נגד זה שחייב לו באמת ומה לו אם הוא רשע לזה או לזה ואם דעתו לשלם ג"כ אין לו שום נפקותא למי ישלם ואף שהי' מקום לדבר בזה איזה נפקותא מ"מ כיון שבאמת סברת הרמב"ן (שהובא בש"ך שם) נכונה שהרי אם אינו רוצה להיות רשע איך הוא מעיד שקר וא"כ עיקר הדבר שלא יהא אצל העולם לוה רשע וכאן כיון שכל א' טען שהוא לא הלווהו א"כ לפי טענתם בעצמם אינו נחשב לרשע אצל העולם ואם לפי טענתו שהוא אומר שזהו המוכר שלו א"כ מה לו אם יודה לזה או לזה כשלא ישלם למי שהוד' יהי' נחשב רשע ולכן נרא' שהלוקח כשר להעיד עכ"ל ע"ש:
ח סָעִיף יב אם לקח בידו השכירות. כ' בס' שער משפט כן הוא ל' הרמב"ם בפט"ו מה"ע והטור כאן. ולכאור' נרא' דאף אם לא לקח המעות בידו לפני ב"ד רק שאמר שעדיין לא נתן השכירות וכל מי שיתקיים בידו הקרקע אתן לו השכירות נמי לא הוי נוגע כלל וכ"נ מדברי הט"ו בסי' ק"מ ס"ט כו' אך לפע"ד נרא' עיקר דבעינן דוקא שהביאו המעות לפני ב"ד כו' ודברי הרמב"ם והטור כאן שכתבו אם לקח בידו השכירות הוא בדקדוק גדול דאל"כ הוי נוגעים משום הראשון נוח לי והשני קשה הימנו וכמ"ש המחבר בסעיף הקודם ודברי הט"ו בסי' ק"מ הוא שלא בדקדוק וכן עיקר עכ"ל וע' בס"ק שלפ"ז:
ט סָעִיף טו אע"פ שאין עליו אחריות כו'. עש"ך סקכ"א מ"ש דבספרים שלפנינו איתא בטור אע"פ שמכרה לו שלא באחריות ושמעון מכיר כו' וכך כ' הב"ח דגירסא זו עיקר כו' ובגש"ע דהגאון מהר"מ הנ"ל נ"ב וז"ל צ"ע א"כ אמאי לא יעיד לו הא ה"ל רשע גבי לוקח אי יעמיד' וכן הקשה ש"ך סקכ"ה בשם ל"מ אפירוש ב"י לרמב"ם ע"ש ודוחק לומר דאיירי דקיבל עליו אחריות דעלמא ולא אחריות דמחמתיה עכ"ל. הנה קושיא זו הקשה ג"כ הפרישה ומחמת זה מחק אלו הב' תיבות דאי באחריות ע"ש אך הב"ח מקיים הגירסא ותירץ באמת דמיירי באחריות דעלמא ולא אחריות דמחמתי' ע"ש וע' בתומים האריך בזה ומסיק ולדינא לא נ"מ כי לעולם בין במכיר ובין באינו מכיר בו שהוא בדין שלו ובין באחריות ובין בלא אחריות אינו מעיד ע"ש:
י סָעִיף יח עד שיסלק עצמו. עבה"ט מ"ש והש"ך הביא הרבה פוסקים כו' ועמ"ש לעיל סי' ל"ג סט"ו סק"ח ובסי' ל"ד סכ"ט סקמ"ג וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"ה שכ' ע"ד הצוואה שקראו עליה ערעור מחמת שעד א' מן הצוואה אשתו היא שני בשני עם בעל אשה אשר ניתן לה בהצוואה סך ע"ה זהובים. עוד בה שנית שבצוואה זו נדרה בגד אחד לבה"כ לעשות ממנו חופה והעד דירתו שם במקום ההוא והרי הוא נוגע בעדות. הנה מצד החופה אם יש במקום ההוא חופה אחרת טובה כזו אינו נוגע כלל וחופה דומה לס"ת שאם יש להם ס"ת אחרת אינו מחשב נוגע כמבואר בסי' ז' סי"ב וכ' הסמ"ע שם שמותר להדיינים לקרות אפי' באותו ספר כו' וכיון שא"צ אפי' סילוק תו אין חילוק בין עד לדיין דבדבר הצריך סילוק נחלקו רבוותא אם מועיל סילוק בעד או לא דבעינן שיהא תחלתו בכשרות אבל בדבר שא"צ סילוק הרי הוא בכשרות מתחלתו וא"כ אם יש להם חופה אחרת כזו אינו נוגע ולמיחוש שיזדמנו שני חופות ביום אחד ויהיה אחד מקרובי העד לזה לא חיישי' כיון שאינו נוגע לעת עתה וליתר שאת יהיה העד מסלק עצמו וכן קרוביו מלהשתמש בחופה זו והרי רוב הפוסקים ס"ל דגם בעד מהני סילוק ואמנם מצד שאשתו היא שני בשני עם בעל האשה הנ"ל ודאי דזה הוא פסול שהרי הבעל יש לו פירות ממעות הללו. אמנם אף אי יהיבנא להפוסל כל דבריו שהעד פסול מחמת החופה והשני מחמת קורבא עכ"ז לא מגרע כח צוואה זו ביתר הדברים שהם לאנשים אחרים כלל. והמה זוכים בכל מה שנזכר להם לזכות בצוואה זו ולא שייך כאן עדות שבטלה מקצתה כלל שאם היו כולם יחד נכללים כגון שהיה כתוב שפלוני ופלוני יחלקו עם העזבון והיו העדים קרובים לאחד אז באמת היתה הצוואה פסולה כמ"ש בטור וש"ע סי' נ"א ס"ו ואף בזה אם היו העדים זוכרים העדות היו יכולים להעיד על פה אבל בנ"ד לא כללה הנעדרת את כולם יחד אלא לכל אחד בפני עצמו נאמר תנו או יטול וכדומה הרי מפורש בש"ע שם אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלוני ושנתתי לשמעון כו' עכ"ד ע"ש עוד ויובא לקמן סי' ר"נ ס"ד ובסי' רנ"ג סעיף כ'. ומ"ש בהגה בנו"ב שם על דברי הש"ך כאן עיין בנ"צ מ"ש בזה:
יא סָעִיף יט אין דנין בדייני אותה העיר. כתב כנה"ג בהגה"ט אות כ"ד וז"ל הא דתני בברייתא אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר לא אמרו אלא לאותם שאינם מבני העיר אבל בני אותה העיר עצמם דאנן סהדי דמעיקרא קבלינהו עלייהו והימנינהו עלייהו פשיטא שהן נאמנין הרא"ם ז"ל ח"א סי' י"ב עכ"ל. וע' בספר בר"י אות ד' שכתב דבתשובת פרח מטה אהרן ח"א ס"ד פקפק בדבריו והרב דרכי נועם ח"מ סי' כ"ב נדחק בישוב דבריו והרב מהר"י ז"ל בתשובה כ"י כ' דכל הפוסקים חולקים על הרא"ם בזה כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סכ"ב סקט"ז:
יב סָעִיף כ שהנאה הוא להם שיתעשרו. עמ"ש הרב דרכי נועם ח"מ סי' כ"ב ומה שדקדק מדברים הללו עכ"ל בר"י:
יג סָעִיף כא צד הנחה בעדות זו. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אם אמר העד לבע"ד אין רצוני לקצוץ לי שום שכר ממך אם תזכה יעמוד בך אם תרצה ליתן לי שום דבר. נוגע בעדות הוא שהדבר ודאי שישלם לו. ב"י ס"ס זה עכ"ל ועיין בפ"ת לאה"ע סימן י"ז סקי"ט. וע' כנה"ג בהגה"ט אות מ"ו שכתב וז"ל אפילו אין להם הנאה אלא עשות רצונם נוגע בעדות מיקרי מהריב"ל ח"א סי' ל"ד. ובסי' מ"א כתב דכיון שהם מעידים וניכר לכל שמחמת שנאה וקטטה ביניהם הם מעידים נוגע בעדות מיקרי וכ"כ הרשד"ם חי"ד סי' קי"א כו' עכ"ל ועיין בספר בר"י אות ו' שכתב עליו דבספר אדמת קודש ח"מ סי' כ"ה הקשה על מהריב"ל דח"א סי' ל"ד הנזכר ממ"ש מהריב"ל עצמו ח"ג סי' קי"ט וקכ"א והדבר צריך ישוב כו' ע"ש. ועיין בקצה"ח סק"ב וסק"ד ובספר שער משפט סק"א:
יד סָעִיף כב עכשיו נהגו כו' עיין בתשובת שב יעקב חח"מ סי' ח' שכתב דהיינו דווקא בעסק תקנתם היכא שיש מנהג קבוע שם אבל לא לענין תביעת הקהל על היחידים (ר"ל דאף דיש מנהג קבוע לענין תקנתם לא מהני מן הסתם גם לענין תביעת הקהל על יחידים אם לא שיש בירור מנהג גם על זה) דאל"כ דברי הרא"ש בתשובה סותרים אהדדי דדין דעכשיו נהגו יצא מדברי הרא"ש כלל ה' דין ד' ובכלל ו' פסק שהדין עם ר' מנחם שהעדים החתומים על התנאים מן הקהל הן נוגעים בדבר א"ו היכא שיש מנהג ותקנה קבוע דוקא כמו בש"ע בסי' ז' לענין דיינין שכתב ואם עשו תקנה או שיש מנהג כו' וכן פסק בתשובת מהר"ם לובלין סי' מ"ב בענין ס"ת דאין עדותן עדות משום דכל העיר נוגעין בעדותן הן כו' ובספר נחלת שבעה סימן כ"ז מחלק נמי הכי דדוקא היכא שיש מנהג קבוע אבל לא אם נהגו כך מאליהן ולאו כל כמינייהו לומר שהוא כאן מנהג קבוע אא"כ ידוע בודאי שהוא מנהג קדום ועוד כתב לחלק באופן אחר אף דחילוק ההוא אינו נכון עכ"פ החילוק הראשון הוא נכון וקיים ולכל הדיעות במקום או בדבר שאין מנהג קבוע היכא דבני העיר נוגעין בדבר פסולין להעיד וא"כ בנ"ד (יובא לקמן סי' קס"ב ס"ז סק"ז) צריכין הקהל להביא ראיה להוציא מחזקת יורשין ולא מהני עדות בני הקהלה מפני שהן נוגעין כולן וכל זמן שלא הביאו ראיה דמהני ע"פ הדין נאמנת האלמנה להחזיק בשבועה שיודעת שכדבריה כן הוא עכ"ל. אולם הוא ז"ל סותר עצמו ממ"ש שם בת' סי' ד' בענין ד' אנשים בקהל מנטוב' שטענו שאין כח להקהל לעשות שהנכסים שחוץ למדינה יפרעו בעול בעד סך שקצבו ורוצים להיות ציית דין לפני ב"ד שלא מבני עירן דכל בני עירן נוגעין בדבר והשיב לכאורה דטענתם טענה נכונה מש"ס דב"ב דף מ"ג אך מ"מ צריכין לדון בעירן מחמת המנהג שכתב הרשב"א ז"ל על כל עניני צבור שאין צריכין להביא מן החוץ עדים כשרים כו' והוא הדין לדיינים ע"ש אלמא דאפילו במקום שא"י בירור המנהג הוי כידוע מכח מנהג קבוע שכתב הש"ע בשם הרא"ש והרשב"א ז"ל וכן מבואר מדבריו בסימן ג' שם (הובא לעיל סי' ז' סקכ"ו) . וראיתי בנ"ש שם סימן כ"ז שהביא ראיה מתשובת דברי ריבות סי' קצ"ז שכתב דכיון שאינו מן הדין אלא מכח מנהג לכן אם הוא מנהג קבוע וידוע לכל העיר שלכם שנאמנים על כך בני הקהל עצמן מנהג כזה יבטל ההלכה אבל אם אינו מנהג קבוע וידוע ופשוט לכל לא מבטלינן הלכה פסוקה בשבילו כו' ע"ש וכן משמע קצת בתשובת הרמ"א סי' ע"ג מדהוצרך בנדון דידיה לומר כיון דנהגו לדון בעיר הגדולה כל מילי דצבורא כו' אף שכבר הביא דברי הרשב"א סי' תר"ף דנוהגין לדון כל צרכי צבור בדייני העיר כו' ע"ש וכן בסי' נ"א שם בתשובת מהר"ם פדואה ע"ש (מיהו אינו מוכרח די"ל דלרווחא דמלתא כתבו כן) גם בכנה"ג בהגב"י אות ל"ז כתב בשם מהר"ש יפה בתשו' כ"י דבסתם מקומות לא סמכינן ע"ז ובשם משפטי שמואל סי' ס"ו כתב דאנן חזינן דלא נתפשט מנהג זה כו' ע"ש. אמנם לע"ד אין מכל זה ראיה כי כל אלו הגדולים ז"ל היו קודם שנתפשט חיבור הש"ע בעולם אבל בזמנינו מאחר שכבר הוקבע מנהג זה בש"ע הוי מנהג קבוע לדורות ומה שהביא השב יעקב סי' ח' הנ"ל ראיה מדברי מהר"ם לובלין דאף שראה דברי הש"ע אפ"ה פסק דבני העיר נוגעין ואין יכולין להעיד אין ראיה זו מוכרחת לפמ"ש הש"י בסי' ג' (הבאתיו שם בסי' ז') דדוקא אם הנתבע מבני אותו עיר כו' א"כ י"ל דבנדון דמהרמ"ל היה הנתבע מעיר אחרת גם מה שהביא מש"ע מסי' ז' שכתב ואם עשו תקנה או שיש מנהג כו' ג"כ אינו מוכרח די"ל דשם העתיק דברי הטור להשמיענו דמועיל לזה תקנה או מנהג ונטר עד לבסוף הלכות דיינים ועדות הביא דברי הרא"ש והרשב"א להורות שכבר נהגו כן וכה"ג מצינו בדברי הרמ"א סי' קנ"ה סל"ה וכמ"ש בט"ז שם (גם בתשוב' ח"ס סי' ל"ח שיובא לקמן סקט"ז מבואר ג"כ כדברי השב יעקב דסי' ג' וד' הנ"ל) וצ"ע ועיין בס' בר"י מענין זה:
טו סָעִיף כב לקבל עדים מהקהל. כתב בספר בר"י אות ט' וז"ל הא דכתבו הרשב"א והרא"ש שנהגו לקבל עדים מהעיר וא"צ עדים מעיר אחרת לאו דווקא אלא ה"ה דמקבלין עדים מהחברה ולא בעי עדים שאינם מהחברה מהראב"ש בתשובת מהרא"ש בת"ח ח"ג סימן כ"ג עכ"ל ע"ש עוד:
טז סָעִיף כב ועל הקדשות. ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' ל"ח אודות איש אחד מעיר סעמרי שמת בעיר קאט והעידו ב' כתי עדים שציוה לתת מעזבונו אלף זהובים לקרן קיימת ללמוד בני עניים תורה מהרווחים והעדים מחולקים הכת עדים שהם מסעמרי אומרים שצווה ליתן לסעמרי והכת עדים מקאט אומרים שציוה ליתן לקאט. וכתב דלכאורה כל העדיות הנ"ל בטלה מצד דכל כת נוגעים בעדות כדאיתא בב"ב מ"ג ע"א האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין כו' ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואפילו קיץ להו ואף על גב דכתב הב"י בח"מ ס"ס ל"ז בשם תשובת הרא"ש ותשובת הרשב"א שעידי הקהל מעידים על התקנות והקדשות והן נוגעין בעדותן שכן נהגו מ"מ נ"ל דהיינו דוקא לעירם כגון פלוני מבני העיר הקדיש כלי זו לבה"כ נאמנים להוציא מיד המקדיש או מיורשיו מטעם דאדעתא דהכי נשתתפו להאמין זא"ז אע"פ שנוגעים כמו נאמן עלי אבא כו' אבל להעיד נגד עיר אחרת פשיטא שהם פסולים וכ"כ בתשו' שב יעקב סימן ג' והוכיח כן מתשובת הרא"ש ע"ש הבאתיו לעיל סי' ז' סי"ב סקכ"ו ועמ"ש לעיל סעיף י"ט סקי"א ובנד"ז אנשי קאט פסולים נגד אנשי סעמרי להעיד לטובת עירם וכן בהיפוך וכיון שהם נוגעים במקצת העדות בטלה כל העדות כדעת המרדכי פז"ב שהביא הש"ך בסי' ל"ד סקכ"ח והסכים עמו דהיכא דהפסול מצד נוגע בעדות לא אמרינן פלגינן דיבוריה כו' וא"כ הכא כיון שהם נוגעים בעדות בטלה עדות כולה ואין כאן להקדש כלום אך כל זה אי איכא בהני אתרי קופת ת"ת אבל אי ליכא התם קופת ת"ת כלל בודאי דלאו נוגעים בעדותן הן ועדותם כשרה כמבואר בנ"י שם ובב"י ס"ס ל"ז כו' ובמה דסתרי עדותם אהדדי לאיזה מקום צוה נ"ל כיון דב' הכתות העידו על קרן קיימת אלא שהוכחשו באיזה מקום צוה ליתן היינו דר"נ בב"ב ל"א ע"ב (ובש"ע לקמן סי' קמ"ו סכ"ג) באבהתא מי אתכחש ובכתובות (כ"ב ע"ב) תרווייהו בא"א קמסהדי וה"נ תרווייהו בקרן קיימת קמסהדי וצריכין להפריש אלף זהובים מנכסיו לקרן קיימת ולענין לאיזה מקום ינתן נ"ל דינתן לסעמרי חדא דאוקי תרי להדי תרי לענין המקום ואוקי ממונא בחזקת סעמרי דקי"ל ביו"ד סי' רנ"ח ס"ה האומר תנו מנה לעניים יתנו לעניים יתנו לעניי עירו כו' ואומדן דעת נמי איכא דלא שביק אינש עניי עירו ויהיב לעיר אחרת ע' סי' רנ"א בש"ך סק"ח ועוד כפי הנראה ממכתב הרב השואל לא היו ב' כתי העדים במעמד א' אצל השכ"מ אלא בזה אחר זה ואנשי סעמרי היו אחרונים א"כ אין כאן הכחשה כלל דאמת הוא שבתחלה יהיב לקאט ושוב חזר בו ויהיב לסעמרי ושכ"מ מצי הדר ביה כו'. וכתב עוד וכיון שזכינו לדין שלא תהיה עדות מוכחשת א"כ אפילו יהיה נמצא שם באותן המקומות קופת ת"ת באופן שאנשי קאט פסולים לעדות משום נגיעה בעדות מ"מ אנשי סעמרי לא מיפסלו להעיד על המנוח הנ"ל הואיל שהוא מבני עירם ואדעתא דהכי נשתתפו שיהיו נאמנים נגדו מה שאינו נוגע לקהלה אחרת כמ"ש לעיל (ר"ל דהכא עדות אנשי סעמרי אינו נוגע לקאט אחרי שהעדות שלהם כבר נפסל מצד נגיעה ולפי"ז אם היו אנשי קאט כשרים לעדות דהיינו שאין אצלם קופת ת"ת רק אנשי סעמרי נוגעים באמת לא מועיל עדותם של אנשי סעמרי לומר שהיו אחרונים וחזר בו השכ"מ כיון דעדותם נוגע לעיר אחרת. ולפי"ז תיבת אפילו שכתב ברישא אינו מדוקדק כל כך דמשמע דכל שכן אם אנשי קאט כשרים ובאמת זה אינו אך כוונתו בתיבת אפילו לומר לא מבעיא אם כולם כשרים ומכ"ש אם אנשי קאט פסולים ואנשי סעמרי כשרי' דודאי מועיל עדותן של אנשי סעמרי אלא אפילו אם גם אנשי סעמרי פסולים כיון דעכ"פ אנשי קאט פסולים מועיל עדותן של אנשי סעמרי) עכ"ד. עיין שם עוד דמסיק מכל מקום מהיות טוב יש למנות אפטרופוס ולמסור כל העדות לידו ויעיין בה אולי יכול לטעון דבר לטובת היתומים קטנים ואי לא טעין אזי תבנא לדינא כנזכר לעיל עיין שם הטעם בזה:
יז סָעִיף כב אפילו לקרוביהם. כתב בספר שער משפט וז"ל ופשוט דמכל מקום צריך לקבל העדות בפני בע"ד דוקא דאטו באומר נאמן עלי אבא יהא מותר לקבל עדות שלא בפני בע"ד והא לענין זה קבלוהו כ"כ בתשו' ח"צ ס"ס ס"א ונכון הוא עכ"ל:
א סָעִיף א שאותו שמכרה להם כו'. ואפי' על כו'. אבל אם אין. שם מעידין זע"ז מ' על חלק השותף ופריך ואמאי נוגעין כו' מ' שטוען שאותו שמכרה כו' אבל אם אין כו' אין נוגעים:
ב סָעִיף ב אם אין לו. ערשב"ם שם ד"ה דליכא פירי כו':
ג סָעִיף ג עדים שהודו. אבל אם. כתובות י"ח ב' העדים שאמרו כו' ואם יש עדים כו' וע"ש רש"י ד"ה כיון שהגיד כו' ותוס' ד"ה הרי:
ד סָעִיף ד ראובן תבע. המוציא שט"ח. ב"ב שם השותפין מעידין כו' ואמאי נוגעין כו' הב"ע כו':
ה סָעִיף ו אם טען. ר"ל בשאין תועלת לו בעדותו וכנ"ל דמעידין בין לזכות בין לחובה:
ו סָעִיף ז המוכר שט"ח. יבמות ך"ה ב' מיאנה או כו' טעמא כו' עדים החתומים כו':
ז סָעִיף ז לאחד. דוקא. כמ"ש הרי"ף שם בשם הירו' שאין שנים מצויין לחטא בשביל א':
ח סָעִיף ח פשרנים. סנה' ו' א' והא דקאמר תרי כו':
ט סָעִיף ח או דיינים. ב"מ ל"א ב' תרי מגו תלתא:
י סָעִיף ח אפוטרופסים. קדושין מ"ג א' שליח נעשה עד:
יא סָעִיף ט הגזברים כו'. כמו אריס כמ"ש בס"ב:
יב סָעִיף ט למ"ד טובת. קדושין נ"ח א' ב' נדרים פ"ד פ"ה: (ליקוט) למ"ד כו'. עמ"ש בס"ס פ"ז (ע"כ):
יג סָעִיף ט מ"מ אין מבטלין. כנ"ל ס"ז:
יד סָעִיף י כל היכא. עתוס' דב"ב מ"ה א' ד"ה מאי נ"מ:
טו סָעִיף יא ראובן שיש כו'. שם כ"ט א' כגון דנקיטי אגר כו' וכמ"ש בס' שאחריו ומדקאמר דנקיטי דוקא אבל אם לא נקיטי אע"ג דאמרי עדיין לא פרענו לא משום דאמרי השני נוח לו כו' וכמ"ש בסי' קע"ה ס"ה:
טז סָעִיף יא (ליקוט) וע"ל כו'. כבר כתב בס"ז המוכר כו' (ע"כ):
יז סָעִיף יב (ליקוט) ואם לקח כו'. עסי' ק"מ ס"ט ומש"ש (ע"כ): (ליקוט) ואם לקח כו'. עסי' ק"מ ס"ט שי"ח וכן סתם בסי' קכ"א ס"ט וכמש"ש דמ"ש במכיר שהוא בת חמורו היינו מתחלה וז"ש בסי' קכ"א שם ומיהו אם מתחלה כו' ואף שהש"ך תי' שם דבריו דחו' (ע"כ):
יח סָעִיף יב וכ"ז שיש. שם תוס' ד"ה אמר. ור"ח פי' כו':
יט סָעִיף יד וכן לוקח שני. אם מכר לראשון באחריות:
כ סָעִיף טו אין ראובן. ואע"ג דאוקימנא מ"ה א' דל"ל ארעא אחריתי. ע' תוס' שם מ"ו ב' ד"ה לוקח ראשון. וקשה לר"י דא"כ כו' כנגד שני קרקעות. והא דקאמר לעיל אי כו' מאי נ"מ. וכ"כ הר"י מיגש וכ' והא דתי' לעולם דל"ל היינו לפי סברת המקשה ובא לגלות לו הסברא משום לוה רשע ולא ישלם ולעולם אפי' אית ליה כו' ולכן סתם הרמב"ם:
כא סָעִיף טו ודוקא שבא כו'. דאז אינו נוגע בעדותו:
כב סָעִיף טז בטענה שקנאה. אבל אם. כ"כ הרמב"ן בחידושיו מכח קו' דתקנת השוק ותי' שטוען שקנאה א"נ במקום שאין תקנת השוק:
כג סָעִיף טז ובזה"ז. ע"ל סי' ס':
כד סָעִיף טז (ליקוט) אבל אם כו' וכמ"ש בסי"ז אבל אם עדיין ראובן קיים כו' וישלם דמיה ועב"ק קט"ו א' (ע"כ):
כה סָעִיף יז (ליקוט) טלית או שדה. כמש"ש דאין חילוק בין טלית לשדה אלא כאוקימתא דר"ש וז"ש למטה ואם מכר הטלית כו' (ע"כ):
כו סָעִיף יז (ליקוט) וכן אם כו' השדה. צ"ל והטלית (ע"כ):
כז סָעִיף יח וי"א דא"א. כמו גבי ס"ת דסי"ט. וס' הראשונה ס"ל מדקא' שאני ס"ת דלשמיעה כו' מ' דבד"א מועיל הסילוק:
כח סָעִיף יח אם לא. כמ"ש בסי"ט:
כט סָעִיף כא דברים אלו. נלמד מהנ"ל: (ליקוט) דברים כו' אפי' כו'. כמש"ש מ"ד וליחוש דלמא כו' וליחוש כו' וערב קבלן וכל הנ"ל (ע"כ):
ל סָעִיף כב עכשיו. סנה' ך"ד א':
לא סָעִיף כב כ"ד התלוי. כיון דפסולי עדות וע"א כשרים כמש"ל ואמרי' ביבמות קיז ב' רנ"א כ"מ שהאמינה כו':
לב סָעִיף כב וכן לא אמרי' כמ"ש בספ"ג דעירובין מ"א א' ולא היה אדם שערער כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.