א שְׁנַיִם שֶׁהֵעִידוּ בְּאֶחָד שֶׁחַיָּב לִפְלוֹנִי מָנֶה, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְהִכְחִישׁוּם אוֹ הֵזִימוּם, הֲרֵי זֶה פָטוּר. עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ בְּבֵית דִּין בְּאֶחָד שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָנֶה, וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ: שֶׁקֶר הֵעַדְנוּ, עֵדוּתָם הָרִאשׁוֹנָה קַיֶּמֶת, דְּכֵיוָן שֶׁהִגִּיד שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד; אֲבָל נֶאֱמָנִים לְגַבֵּי עַצְמָם, לְשַׁלֵּם לוֹ כָּל מַה שֶּׁהִפְסִידוּהוּ. הַגָּה: הָרַב הַמְחַבֵּר קִצֵּר כָּאן בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה לוֹ לְהַאֲרִיךְ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין (אָנוּ) דָּנִין דִּין עֵדִים זוֹמְמִים הָאִדָּנָא, מִשּׁוּם שֶׁהוּא קְנָס, מִכָּל מָקוֹם אִכָּא נַפְקוּתָא, דְּעֵד זוֹמֵם פָּסוּל לְהָעִיד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל"ד, וְעֵידֵי הַכְחָשָׁה כְּשֵׁרִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל"א. וְעַל כֵּן כָּתַב בַּעַל הַטוּר הַרְבֵּה דִינִים מֵעֵדִים זוֹמְמִים, וְהָרוֹצֶה לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם יְעַיֵּן שָׁם:
א סָעִיף א עדים שהעידו כו' ל' הטור ומה שמחייבי' הני הנזמין אינו אלא קנס כו' לפיכך אין משלמין על פי עצמן כו' אבל אם אמרו עדי' שקר העדנו כ' ר"ח לא מבעיא שאין משלמין על פי עצמן אלא אפי' העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל וכ' הב"י לא ידעתי למה כ' דין זה בשם ר"ח דהא ש"ס ערוכה היא וכ' בד"מ וז"ל לא ידעתי מה קשה לו דהא לא איתא בש"ס אלא שהעדות הראשון מתקיימת משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכן אם אומרים הוזמנו אין משלמין ע"פ עצמן משום דהזמה קנס הוא אבל לא איתא התם דאין משלמין על פי עצמן כשאומרי' שקר העדנו ולכן כתבו בשם ר"ח והרא"ש חולק ע"ז וס"ל דמשלמין על פי עצמן משום דינא דגרמי והביאו במישרי' נ"ב ח"ב וכ"כ הטור לקמן בשמו (בסי' מ"ו סל"ד) עכ"ל דרכי משה וכ"כ בספר לחם משנה סוף פ' י"ח מה' עדות דהטור הוצרך לכתוב דין זה בשם ר"ח לאפוקי מדברי ר' ירוחם והרא"ש ז"ל דאית להו דנאמני' לחייב עצמם משום דינא דגרמי ונסתלקה תמיהת הב"י עכ"ל וכ"כ עוד שם דמ"ש הרמב"ם שם דכשאמרו שקר העדנו אין משלמין ע"פ עצמן היינו כפי' ר"ח ולא כרבינו ירוחם והרא"ש וע"ש וכ"כ בספר שארית יוסף והב"ח דהטור בשם ר"ח מיירי שאין משלמין מדינא דגרמי ולאפוקי דברי ר' ירוחם. ולפע"ד דברי הד' גדולי' אלו אינם נכונים מכח ה' קושיות: א) אם איתא שלזה נתכוין הטור לא ה"ל לכתוב רק בקיצור כתב ר"ח שאין משלמין ע"פ עצמן. ב) מאי לא מבעיא כו' אלא אפי' כו' האי אפי' אדרבה פשוט הוא בש"ס ומ"ש הב"ח בזה הוא דוחק ע"ש. ג) אם איתא דאתא לאשמועינן דאין משלמין ע"פ עצמן משום דינא דגרמי א"כ מאי קאמר לא מבעיא כו' אלא אפי' העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה כו' דמשמע דאי לאו האי אפי' ה"א שהעדות אינה נכונ' הא מיד בהתחלת דבריו מוכח שהעדות נכונה דמדקאמר שאין משלמין ע"פ עצמן אע"פ שגרמו לו היזק מוכח דהעדות נכונה דאם בטלה העדות מהיכי תיתי ישלמו לו ע"פ עצמן הא לא גרמו לו היזק ודוחק לומר דמיירי שכבר שילם לחבירו ע"פ עדותן ואין לחבירו לשלם או הלך למ"ה. ועוד מ"מ הל' קשה לא מבעיא כו' אלא אפי' כו' מה ענין זה לזה איפכא הל"ל העדו' שהעידו נכונה כו' ומ"מ אין משלמין ע"פ עצמן: ד היאך יעלה על דעת שהעדים לא יתחייבו לשלם כשגרמו לחבירו היזק בעדותן שקר והלא אין לך גרמי גדול מזה וכמו שאוכיח לקמן מדן את הדין וממוחל שטר וממראה דינר לשולחני ומסור וכה"ג. וכ"כ הרמב"ן בדיני דגרמי שלו וז"ל שנים שהעידו עדות שקר והפסיד חבירו על ידם ואי אפשר להוציא מידו כגון עכו"ם ואלם או הודו הם והוא לא הודה חייבי' לשלם שהרי גרמו לאבד ממונו של זה והא דגרסינן במסכת מכות אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו והוינן בה ואוקמה רבא באומר עדות שקר העדנו ואקשי' עליה כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לאו מכלל דלא משלם דאף ע"פ שאינו חוזר ומגיד לבטל עדותו אפשר לו שיתחייב לשלם אלא הכי קא קשיא ליה כיון שעדותו קיימת למה אתה קורא אותו עד זומם עכ"ל (ודברי' נכונים הם והיינו ממש כדעת ר' ירוחם והרא"ש ולחנם האריך בספר לח"מ שם להקשות על ר' ירוחם והרא"ש מש"ס דמכות הנ"ל ואשתמיטתי' דברי רמב"ן אלו וגם דברי רש"י בש"ס שם יש לפרש כן ודוחק) וכן דעת הרבה פוסקי' דהעדי' שהעידו שקר חייבים משום דינא דגרמי וכמ"ש לקמן: ה) דכיון שהרא"ש גופיה ס"ל דחייבין משום דינא דגרמי וכמ"ש הטור עצמו בשמו לקמן סי' מ"ו סל"ד היאך יכתוב הטור כאן בסתם דברי ר"ח דלא כהרא"ש ובס' שארית יוסף תירץ בזה דדוקא התם שחתמו כן בשטר עשו מעשה חייבים משא"כ הכא שהעידו על פה ולא עשו מעשה ואין זה נכון כלל דמה בכך שלא עשו מעשה סוף סוף גרמו לו היזק ולא גרע מדן את הדין דלעיל סי' כ"ה וממוחל שטרו דלקמן סי' ס"ו סל"ב וממראה דינר לשולחני דלקמן סימן ש"ו וממסור ומראה ממון של חבירו דלקמן סי' שפ"ח בכה"ג טובא דאע"ג דבדבורא לחוד גרמו הזיקא חייבים גם מ"ש הב"ח לחלק דבעדות בעל פה לא ברי הזיקא דמצי למטען אח"כ פרעתי ושאר טענות אינו נכון דהא כיון דחייבו בעדותן בע"כ אין לו שום טענה. וכ"כ ר' ירוחם להדיא בנתיב ב' ח"ו אפי' בעדות בע"פ דכשאמרו שקר העדנו חייבי' לשלם ע"פ עצמן למאי דדיינינן דינא דגרמי ומביאו ב"י והיינו כדברי הרמב"ן שהבאתי וכ"כ הנ"י פרק הבונס בשם הרמ"ה ומביאו ב"י לעיל ס"ס ל"ב וכ"כ המרדכי ד"פ החובל בשם אבי העזרי ופסקוהו הר"ב בהגה לעיל סימן א' ס"ג [ס"ד] ומהרש"ל פרק החובל סי' ה' (וגם מ"ש הב"ח לפי' ר"ח דהמקש' פריך כל כמיניה פשיטא דאין משלם לפי חלקו אע"פ שהזיקו ואפי' עדותו נכונה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כו' הוא דוחק גדול דמנ"ל להקשו' דדילמא לגבי עצמו חייב כאשר באמת הדין כן לכל הפוסקי' שהבאתי. ומכ"ש דמ"ש הב"ח לעיל מיניה וז"ל ויש להקשות לרבא דמוקי באו' עדות שקר העדתי א"כ מאי עד זומם דקאמר רב וצריך לומר ל"ד קאמר עד זומם דאפי' לא הוזם כל עיקר אלא ר"ל שאומר שקר העדתי חייב לשלם לפי חלקו מדינא דגרמי עכ"ל אינו נכון דא"כ מאי פריך בתר הכי כל כמיניה כו' מנ"ל להקשות וכמ"ש ובאמת קושיות הב"ח מעיקרא ליתא דהיינו באמת קושיית המקשה כל כמיניה כו' וכמ"ש בשם הרמב"ן ובלא"ה נמי לק"מ וכמ"ש לקמן) אבל לפי עד"נ דקושית הב"י מעיקרא ליתא ובחנם הרעישו כל הגדולי' הנ"ל בזה והוא משום דנדקדק עוד אם איתא דהטור בשם ר"ח בא לומר דאינן חייבים לשלם מדינא דגרמי מה ענינו כאן בסי' זה שהרי בכל סי' זה לא מיירי אלא מדיני הזמה ע"ש אלא נראה ברור משום דבכל סי' זה לא מיירי אלא כשמתחייבי' העדים זוממי' משום קנס וכמו שנקט נמי להדיא הטור בדין זה בתחלת דבריו ומה שמתחייבי' הניזמין אינו אלא קנס כו' ועלה קאי נמי ומייתי דברי ר"ח והיינו כשאמרו שקר העדנו דסד"א דיהיו חייבים משום קנס והיינו אף שלא גרמו לו היזק דהיינו שלא שילם וכדאמרי' ברפ"ק דמכות שם מ"ט דר"ע קסבר קנסא הוא וקנס אינו משלם ע"פ עצמו אמר רבה תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין וכן אמר רב נחמן תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין ועיין בתו' רפ"ק דב"ק דף ד' ע"ב וברמב"ם ר"פ ך' מהל' עדות ובכסף משנה שם) אבל כשגרמו לו היזק אינם חייבים משום קנס לחוד אלא משום דינא דגרמי (הגה ועיין לקמן סי' שפ"ו סק"א) שהוא כאילו הזיקוהו בידי' וכן הוא בל' ר' ירוחם חייבי' משום דינא דגרמי שאין זה קנס. והיינו כמו שהוכיח הרמב"ן בדיני דגרמי שלו דדיני גרמי אינו קנס ע"ש באריכות וכ"כ הטור לקמן סי' ס"ו סל"א גבי מוחל שטר שחייב משום דיני דגרמי שאין זה קנס לומר שלא קנסו בנו אחריו אלא ממון גמור הוא כו' וא"כ הטור בשם ר"ח כאן דמיירי משום קנס מיירי כשלא גרמו היזק בעדותן דהיינו שלא שילם עדיין ומפרש הש"ס דמכות כפי' התוס' וז"ל יש לפרש עדות שקר העדתי ושוב הוזמו שניהן דהשתא יש לפרש כדאמר עדו' שקר העדתי סותר עדותו ולא שייך ביה תורת הזמה כי אם בחבירו ופריך כל כמיניה אפי' הוא בעצמו אתי לידי הזמה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והוי כלא סתר דבריו וא"כ הוי שניהם זוממים ומשלמי' ממון עכ"ל והשתא אתיא דברי ר"ח כפשטן וה"ק אבל אם אמרו שקר העדנו לא מבעיא שאין משלמין ע"פ עצמן דסד"א שישלמו ע"פ עצמן משום קנסא דמה לי שניזומו מפי עדים או שניזומו מפי עצמן אלא אין משלמין ע"פ עצמן אלא אפי' העדות נכונה כו' כלומר דסד"א דנהי דאין משלמין ע"פ עדותן משום דעדות השנייה לאו עדות היא דהזמת עצמן לא חשיב הזמה כהזמת עדים מ"מ נימא דהכחשה מיהא הוי וכיון דסתרי לעדותן הראשונ' תבטל העדות כשאמרו שקר העדנו וכשניזמו אח"כ לא יתחייבו אלא אפי' העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ולא מתבטל במאי דאמרי' השתא שקר העדנו ומתקיימת דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כלל אפי' לגבי עצמם וכשניזמו אחר כך חייבי' וכמסקנא דש"ס לפי' התוס' והשתא לק"מ מה שהקשו הב"י דהא ש"ס ערוכה היא דבש"ס לא מוכח מידי דהא לפרש"י שפי' כל כמיני' בתמיה וכי יכול הוא לחזור בו ולפטור הנידון מלשלם וכן לפי' הרמב"ן שהבאתי לעיל לא מוכח כלל האי דינא שעדותן נכונה הוא לגבי עצמן לענין שמ"מ יהיו זוממין אח"כ וק"ל ומה שלא ביאר הטור בפי' דעדותן מתקיימת לענין שיהיו עדים זוממים היינו משום דבכל הסי' מיירי בזה ע"ש וגם בתחלת דבריו כאן כתב ומה שמתחייבים הניזומין אינו אלא קנס כו' ועלה קאי ומייתי דברי ר"ח. והשתא אתי שפיר הא דכתב העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד כו' ולמה האריך כולי האי הל"ל בקצור העדו' שהעידו מתקיימת אלא ר"ל דאע"פ שבאמת הוא אינו עדות והם מתחרטי' בעצמן ממה שהעידו ה"א דאעדות כזה לא שייך דנהי שאין יכולי' לחזור מ"מ לאו עדות נכונה היא כיון שהם בעצמם אומרי' שקר העדנו אלא העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת ושייך ביה דין הזמה והשתא הרמב"ם והטור בשם ר"ח ורבי' ירוחם והרא"ש וסייעתם לא פליגי כלל וכולם בחדא מחתא מחתינהו. וכל זה ברור כשמש בצהרים ולא הוצרכתי להאריך רק שהבית יוסף ומהר"מ איסרלש ובעל ספר לח"מ ושארית יוסף וב"ח לא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם ומקום הניחו לי להתגדר מן השמים:
ב סָעִיף א איכא נפקות' דעד זומם פסול להעיד כו'. ובב"י כתב דנ"מ דאי תפס לא מפקינן מיניה ול"נ נראה דנ"מ עוד היכא שכבר שילם זהעל פיהם וא"א למיהדר כגון שהוא אלם או הלך למ"ה או הוציא המעות ואין לו לשלם חייבים העדים לשלם כדלעיל סי' א' ס"ד בהג"ה ואי לא היה להם דין עדים זוממי' רק שעדים אחרים היו מכחישי' אותם ולא אמרו עמנו הייתם לא היו חייבים לשלם דדילמא הם מעידים אמת והאחרי' שקר משא"כ בהזמה וק"ל: כתב הר"ן ס"פ ב' דכתובות וז"ל במ"ש הרז"ה דבעדות בע"פ הוא דאיכא הזמה אבל לא בעדות בשטר לעולם משמע דס"ל אפי' כ' בשטר שבזמנו כתבוהו משום דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו דסתם עדות בעל פה הוא וזה שלא כדברי הרי"ף שכתב בפ' מרובה גבי עד זומם דבשטר נמי איכא הזמה כל שכתבו שנכתב בו בזמנו וכן נראה עיקר כהרי"ף כו' עכ"ל וכתב הב"ח בסי' ל"ד דנראה דאף הרז"ה לא קאמר אלא לענין עונש העדי' זוממין שאינו נוהג אלא בעדות בעל פה אבל לגבי דין פסלות העדים מוד' הרז"ה שהעדים פסולים דלא עדיף מהזמה שלא בפניהן דנהי דהזמה לא הוי הכחש' מיהא הוי דהמוזמת היא המוכחשת בודאי ועדותם בטלה ופסולים לכל עדות שבתורה כדלקמן בסי' ל"ח וה"נ בעדות שבשטר הכחשה מיהא הויא והעדים פסולי' אף לדעת הרז"ה נ"ל עכ"ל ונ"ל כדברי הב"ח ולא מטעמ' דטעם שכתב הוא דהכחשה מיהא הויא כמו הזמה שלא בפניהם כו' ליתא דמי לא עסקינן נמי שמזימין אותם בפניה' שאומרים להם היאך אתם חתמו על שטר זה והלא באותו יום עמנו הייתם אלא נראה דטעמא דהרז"ה דכיון דעדים זוממי' חדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"פ שלא עשו מעש' משלמין שאין עונשים אלא במה שענשה התורה וכן מדוקדק בל' הרז"ה פ"ב דכתובו' בספר המאור וז"ל אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדות ע"פ עכ"ל דלאיזה צורך דקדק וכתב אין הזמה לעולם לשלם ממון כמ"ש אלא ודאי כדפרישית והשתא מ"ש הר"ן וזה שלא כדברי הרי"ף כמ"ש שהבין הר"ן דהרז"ה חולק על הרי"ף ליתא לפע"ד דודאי גם הרז"ה מודה דבשטר נמי איכא הזמה כל שכתוב בו שנכתב בזמנו וכדמוכח להדיא בש"ס ריש פאד"מ דגרסינן התם דיני ממונותמי בעינן דרישה וחקירה ורמינהו שטר שזמנו כ' בא' בניסן בשמטה ובא עדים ואמרו היאך אתם מעידי' על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקו' פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה היכא חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו כו' פי' דכיון דבעינן דרישה וחקירה באיזו יום ובאיזה שעה ע"כ כתבו כן בשטר דאל"כ לא ה"ל עדות כלל כיון שאי אתה יכול להזימה דטעמ' דדריש' וחקירה הוא משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וא"כ כיון שכתבו בשטר בזמנו כתבנוהו היכא חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו ותו פריך התם שט"ח המאוחרי' אמאי כשרים הא בעינא דרישה וחקירה פי' וא"כ כיון שלא נכתב בשטר בזמנו כתבנוהו עדות שאי אתה יכול להזימה הוא וכן פירשו הראב"ן והבעל תורת חיים שם בר"פ אד"מ ומוכרח הוא ודו"ק ומסיק דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה מדרבנן וא"כ מוכח מכולה סוגיא דבשטר נמי איכא הזמה לפסול השטר ובע"כ גם הרז"ה מודה בזה ודלא כמו שהבין הר"ן מדבריו (גם מ"ש הר"ן שם כדתניא בפרק גט פשוט שטר שכתוב בו באחד בניסן בשמטה כו' ליתא בפ' גט פשוט ואגב חורפיה לא עיין רק ברי"ף פ' מרובה דמייתא ברייתא זו והבין הוא שהיא ברייתא בפ' גט פשוט דברויתא דמאוחרי' כשרים איתא התם ובאמת איתא כן בריש פאד"מ ע"ש) וכן נראה מלשון הרז"ה בספר המאור שם שכתב שלא תתכן הזמה לעולם בעדי' בשטר שיש לומר שמא אחרוהו וכתבוהו ועוד אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדו' על פה עכ"ל מדכתב שיש לו' שמא אחרוהו כו' משמע הא כתבו בפי' בזמנו כתבנוהו שייך ביה הזמה והיינו שכתב שלא תתכן כו' ל' שלא תתכ"ן משמע שלא תתכן אם לא בדרך רחוק אבל אם אירע כן שייך ביה הזמ' ונמצא גם הרי"ף יכול להיות דמודה להרז"ה שהרי הרי"ף בפ' מרובה לא כתב' רק דהשטר פסול אבל לא הוזכר שם כלל שהעדים יתחייבו לשלם ממון ודלא כהר"ן שהבין שהרז"ה חולק על הרי"ף והיינו שלא השיג הרז"ה על הרי"ף כדרכו אלא משמע שבא לומר ענין אחר בפני עצמו וגם הרמב"ן בפ' מלחמו' לא השיב על הרז"ה בזה כדרכו בכ"מ שהרז"ה משיג על הרי"ף בא רמב"ן ומשיב על דבריו ומיישב דברי הרי"ף וכאן שתק והודה לו אלא ודאי משום שגם הרז"ה אינו חולק על הרי"ף כלל בזה אלא ענין אחר מחודש קאמר בפני עצמו ולא מצאתי לשום פוסק שחולק על הרז"ה בזה הלכך העיקר כדבריו בזה כן נ"ל: כתב הריב"ש סימן רס"ו ומביאו ב"י דהזמה שלא בפניהם פסולים מיהא והביא ראיה מהרמב"ם פ"ב מה' עדות ומרש"י פ"ב דבכובות ולפע"ד אין דבריו מוכרחים והרמב"ם מיירי בעדים שלא ניזומו כולם ושאני התם וק"ל ורש"י נמי לא משמע מדבריו מידי גם מה שהביא שם מהרמב"ן שפסל כשמתו ואמרו גזלני' הם יש לומר דשאני התם שמעידי' על גופן של עדים שהם גזלני' משא"כ הכא ואפילו לדברי הריב"ש נ"ל ברור שא"י לפסלם שלא בפניה' בשבועה ואפילו בגזלנות דשבועה הוא נוגע להם עצמן ואין מחייבי' לאדם שלא בפניו משא"כ לעדות דמה להם בכך שפסולי' להעיד ודו"ק:
א סָעִיף א והכחישום או הזימום. הכחשה היינו ששנים אמרו פלוני לוה מפלוני ביום פלוני. ושני' אחרי' אומרי' כל אותו היום הי' הלוה או המלוה אתנו וראינו שלא נעשה ההלואה. הזמה ששני' אומרי' שראובן לוה לשמעון מנה ביום פלוני במקום פלוני ובאו ב' אחרי' ואומרי' והלא אתם העדי' באותו היום עמנו היית' במקו' פלוני ודין הכחש' מבואר בדברי הט"ו לעיל בריש סי' ל"א דעדו' זה שהכחישו בו זא"ז היא בטילה לפטור זה שמעידי' עליו שלוה אבל לענין שאר ענייני' כל א' מהב' כתות באים בפני עצמן ומעידין אבל בהזמ' הראשוני' נפסלי' והאחרוני' כשרי' לגמרי וה"ט כיון דבהזמה האחרוני' מעידי' על גוף העדי' לומר אתם העדי' הייתם עמנו אין הראשוני' נאמני' להכחיש בדבר שהעידו על גופם דומ' לאם העידו שני' על שני' אחרי' שראו אותם שחללו שבת או הרגו הנפש שאינ' נאמני' אלו שהעידו עליהן לומר לא עשינו. כן מפורש הדין והטעם בסי' זה בטור. והמחבר קיצר ולא כתב כאן שום דין הזמה. ומ"ש בתחלת דבריו והכחישו' או הזימו' ה"ז פטור לא השוום יחר אלא לענין לפטור לזה שהעידו עליו שלוה וק"ל:
ב סָעִיף א אבל נאמני' לגבי עצמן כו'. ומ"מ יכול התובע לומר אין לי עסק בזה אלא עם הנתבע והנתבע צריך לשלם להתובע והנתבע חוזר על העדי' ונ"מ אם יש להנתבע מזומני' או בינונית או שנוח להוציא מידו ומיד העדים יקשה להוציא או שאין להן אלא זיבורית וק"ל:
ג סָעִיף א איכא נפקותא דעד זומם פסול. עוד יש נ"מ אחריתי דאי תפס לא מפקינן מיניה וכ"כ המחבר בב"י בסוף סי' זה דמה"ט כתב הטור דיני הזמה אע"פ שאין דרכו לכתוב דברים שאין נוהגין בזמן הזה ובפרישה כתבתי דנ"מ דתרוייהו צ"ל בטור ע"ש:
ד סָעִיף א ועידי הכחשה כשרים. פי' שכל אחת באה בפני עצמה ומעידה כנ"ל:
א סָעִיף א נאמנים לגבי עצמן. והקשו בזה הראשונים מסוגיא דמכות דף ו' ושם אמר רב יהודא אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו אילימא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא תנינין משלשין בממון אלא כגון דאתזם חד מינייהו דמשלם פלגא דידי' ומי משלם והתניא אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו כולן אמר רבא באומר עדות שקר העדתי ופריך כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד פירש"י בתמי' וכי יכול הוא לחזור בו וליפטר הנידון מלשלם עיין שם אלא באומר כו' ומאי פריך כל כמיני' אדרבה כיון דאינו יכול לחזור הרי הוא צריך לשלם דנאמנים לגבי עצמם. ועיין בטור הביא דעת ר"ח דס"ל דאין משלמין כלל משום דיני דגרמי וכ"כ הבית יוסף ולחם משנה ושארית יוסף לפי דעת ר"ח והרמב"ם אין משלמין העדים משום ד"ג. ובש"ך שפך סוללה וכתב שבחנם הרעישו הגדולים בזה דגם דעת ר"ח והרמב"ן דמשלמין משום ד"ג אלא שהרמב"ם והר"ח מיירי מתשלומי הזמה דקנס הוא עיין שם וכ"כ בט"ז. אבל חזי מאן גברא רבא קא מסהיד והוא הרמב"ן בחידושי' למכות כתב בפיר.וש שהר"ח חולק וכתב באומר עדות שקר העדנו לא סגיא דאין משלמין אלא עדותן שהעידו נכונה חשבינן לי' וסיים ז"ל והרב ר' משה הספרדי פוטר בהם אע"פ ששלם על ידן והודו עד כאן לשונו ובודאי לא הי' ספר הרמב"ן לפני הש"ך והט"ז ובכנסת הגדולה פי' טעמא דר"ח והרמב"ם דאין משלמין עפ"י עצמן משום ד"ג דס"ל ד"ג קנס ואין משלם קנס עפ"י עצמו. ועמ"ש בסימן שפ"ח דודאי משלם ד"ג עפ"י עצמו וכמו שהוכחנו שם משורף שטר דלא משכחת לה דחייב אלא במאמינו וכמבואר פ' הגוזל. ועוד דהשתא ליכא בית דין מומחין והמודה לפניהן אינו נפטר וכמ"ש הטור בסימן א' מיהו לפי מ"ש בסימן ח' שם דהיינו דוקא כשבאו עדים אח"כ אבל בלא עדים אינו חייב עפ"י עצמו אפילו בזמן הזה ניחא. ובעיקר הקושיא שהקשו מהא דפריך כל כמיני' נראה ליישב דכיון דגבי עדים זוממין איכא מלקות מלאו דלא תענה ברעך וכל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי ממונא לא משלם אלא דאמרו בפירוש רבתה התור' עדים זוממין לממון ולא למלקות דכתיב כאשר זמם כמבואר ר"פ אלו נערות והיכ' דליכא כאשר זמם כגון בבן גרושה ובן חלוצה רפ"ק דמכות מלקי לקי משום לא תענה ואם כן תינח לענין תשלומי כאשר זמם התורה ריבתה מה שאין כן בשאר בתשלומין וכגון שקרע שיראין של חבירו בשעה שהעיד שקר ודאי בזה לא ריבתה התורה אלא כיון דכבר ריבחה התורה עדים זוממין לתשלומין כבר פטרה התור' אוחן ממלקות במקום דאיכא לקיים בהו תשלומי כאשר זמם ולא גרע מחייבי מלקות שוגגין דקיימא לן דחייב ממון וה"נ תו ליכא מלקות בעדים זוממין כיון דריבתה התורה לתשלומין מכאשר זמם אם כן ממילא משלם נמי עבור היזק שהזיקו משום כיון דליכא מלקות'. ואם כן לריש לקיש דס"ל בפר' א"נ דחייבי מלקות פטורין מהתשלומין אפילו לא התרו בו ומשום דלא חלקת בין שוגג למזיד וכדאי' בכתובות פ' אלו נערות שם אם כן גבי עדים לא משלמי אלא כאשר זמם דבפירוש רבתה התורה אבל תשלומי היזק ד"ג אין לנו כיון דחייבי מלקות נינהו על כל פנים ולא גרע משוגג וכמ"ש כיוצא בזה בחידושי מוהרש"ל דף ל"ה בכתובות לענין חובל עיין שם ורבא נמי ס"ל שם כריש לקיש דאתי מכה מכה מחייבי מיתות ואם כן לרבא דמשני שם באומר עדות שקר העדנו פריך שפיר כל כמיני' דאליבי' דרבא אין העדים צריכין לשלם משום ד"ג ודו"ק: ועיין בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ג) בשטר שיש בו ריבית דסובר ר"מ דאינו גובה לא את הקרן ולא הריבית וחכמי' סברי' דגוב' הקרן והכי קיימא לן כחכמי' ועיין טור וש"ע סימן נ"ב ואי נימ' דחייבי מלקות שוגגין פטורין מלשלם אם כן היכי גובה הקרן דהא הלוה גם כן עובר משום לא חשימון ולא תשיך לאחיך ואם כן הלו' הוא מחייבי מלקות שוגגין ולמ' ישל' הקרן כיון דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין ואפילו למאי דאמרינן בר"פ א"נ דמלוה הוא בקום ועשה לענין לא תשימון משום דמצי לקרועי שערא משמע דהיינו דוקא מלוה אבל עדים מלקי לקי דלאו בידייהו לקרוע שטרא וכמו שכתבו הראשוני' דעדים פסולי' מה"ע ואם כן הוא הדין לוה דהוי כמו עדים ואין בידו לקרוע שטרא וכיון דלקי אם כן אפילו לא אתרו בי'נמי פטור מלשלם ואפי" נימא בגנב הבא במחתרת היכא דגזילה בעינא לא קנאו וכדאמרינן בפ' בן סורר ומורה דלית הלכתא כרב עיין שם היינו דוקא בגזילה בעיני' מחויב להחזיר ולא קנאו בדמים אבל מלוה דלהוצאה ניתנה ואינו אלא חוב תשלומין ואמאי חייב לשלם כיון דחייב מלקות וקושיא זו קשה אפילו לדידן דקיימא לן דחייבי מלקות שוגגין חייבי' לשלם אכתי תיקשי לר"ל היאך מפרש לברייתא דגובה את הקרן. מיהו לפי מה שנסתפק הרא"ש בתשובה סימן קס"ב אם הלוה עובר משום לא תשיך קודם נתינה עיין שם ואי נימא דאינו עובר קודם נתינה א"ש ועיין מל"מ פ"ד ממלוה ועיין שטה מקובצת פ' א"נ דף ס"ב שכתב דלוה ועדים כיון שאין בידם לקרוע השטר וליכא בהו קו"ע דאפילו בשומא גרידתא ולא באה לידי גבי' מחייב עיין שם וצריך ישוב.
ב סָעִיף א איכא נפקותא. ובב"י כתב נ"מ אי תפס לא מפקינן ויראה לי דה"ה בעדים שהעידו בא' שחייב מנה והוצרך לשלם ואח"כ באו שני עדים והכחישום ואמרו לא לוה אם הלוה תפס מן העדים שחייבו אותו מהני תפיסתו משום חיוב דיני דגרמי שגרמו לו לשלם וכיון דלפי דברי. העדים המכחישים הוא פטור אם כן הוי ליה ספיקא דתרי ותרי ומהני תפיסה בתרי ותרי אפילו שלא ברשות: כתב הרמב"ם בפ' כ"א מעדות וז"ל העידו על פ' שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו וכתב הראב"ד ז"ל והוא כתב בפ' החובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד ואם כן העדים שהוזמו אמאי משלמין עד כאן לשונו והשגתו מבואר דכל זמן שלא הגיע השחרור ליד העבד מבעי' לי' בש"ס מי משלם דמי עינו אלא אם כן תפס העבד ואם כן אמאי משלמין העדי' מכאשר זמם כיון דכ"ז שלא תפס העבד אין הרב משלם ובכ"מ כתב לדעת הרמב"ם משלמין העדים משום דבקל יכול לתפוס וכ"כ שם במגדול עוז ז"ל משום דתלי רחמנא דינם במחשבתן כדכתיב כאשר זמם והרי זממו עליו ואם יתפוס לא מפקינן מיניה ע"ש. ועיין סוגיא דהזמה בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ג) והמתבאר מתוך הסוגיא דפליגי אביי ורבא בעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו וסובר רבא הכחשה תחלת הזמה ואמר רבא מנא אמינא כו' ועולה משם דהיכא דבאו עדים ואמרו עינו ואח"כ שינו ובאו עדים אחרים והכחישום ואמרי שינו ואח"כ עינו אם הוזמו הראשונים משלמין דמי עין לעבד לכולי עלמא אפילו למאן דאמר הכחשה לאו תחלת הזמה דהא עדיין לא הוכחשו דהא עדותן הראשונ' קיים דיש בכלל מאתים מנה ואם האחרונים הוזמו ודאי פטורין אליבי' דכ"ע אפילו למאן דאמר הכחשה תחלת הזמה דאחרונים לא הפסידו כלום בעדותן במה שאמרו שן והדר עין דהא אנן לא גמרינן הדין על פיהם אלא עפ"י הראשונים המעידים בפחות ע"ש. וקשה לפי דעת הרמב"ם דעדים משלמין כאשר זמם אפילו ע"י תפיסה אם כן האחרונים נמי גרמו הפסד דהא קיימא לן בתרי ותרי מהני תפיסה וכמבואר בטור וש"ע סימן מ"ו עיין שם וכן היכא דאתו עדים ואמרי שן והדר עינו והדר באו עדים והכחישום ואמרי עין והדר שן והוזמו הראשונים אית' שם לאביי דאמר הכחשה תחלת הזמה דפטורין כיון דכבר הוכחשו ואמאי הא אכתי עדותן קיימת לענין תפיסה דבתרי ותרי מהני תפיסה ובקל יכול לתפוס והנה היכי דבאו עדים ואמרו לוה ובאו תיכף שני עדים ואמרו לא לוה ואם כן לא גמרי הדין כלל ע"פ העדים האומרים לוה אם כן אפילו גרמו תשלומין אם יתפוס מכל מקום אין העדים משלמין עד שיוגמר הדין על פיהם והיכא דבאו תיכף עדי הכחשה לא נגמר הדין עפ"י העדים האומרים לוה ואם כן ניחא באחרונים דלא משלמי דלא גמרו הדין על פיהם אבל היכא דכבר נתקבל העדי' האומרים שן והדר עין וכבר נגה"ד ע"פ ואח"כ באו עדים והכחישום ואמרי עין והדר שן והוזמו הראשונים דפטורין לאביי דס"ל הכחשה לאו תחלת הזמה וכבר נתבטל וכדמוכח שם בסוגיא עיין שם ואמאי נתבטל דהא אכתי עדותן קיימת לענין תפיסה וכעת צריך עיון: יראה לי דשנים שהעידו באחד שנתנסך יינו והוזמו חייבין העדים לשלם דמי היין ככל תורת עדים זוממים ואף על גב דבקרא כתיב כאשר זמם לעשות לאחיו והני אין מחייבין אותו כלל אלא על היין הוא דמעידין וראיה מפ"ק דסנהדרין פ' רבע שורו של פ' נהרגין ומשלמין דמי שור לבעלי' אלמא אף דמסהדי על השור ולא על בעל השור אפילו הכי משלמין דמי השור אלא שיש לעיין במ"ש הרמב"ם בפ' ך' מהל' עדות ז"ל העידו על שורו שהרג את הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר ומשמע דאין העדים צריכין לשלם במה שרצו להפסיד שורו להורגו ולאוסרו בהנאה דאם היה משלמין בעד השור לא היו לוקין דהא בפירוש ריבתה התורה עדים זוממין לתשלומין ולא למלקות ודין זה דאין עדים זוממין משלמין את הכיפר הוא ברייתא בפרק קמא דמכות וליתא שם דלוקין והרמב"ם הוסיף מדעתו דלוקין וצ"ל דהרמב"ם איירי בגוונא דאין השור בסקילה ואפילו הכי משלם את הכופ' וכמו שכתב הרמב"ם בפ"י מנזקי ממון: עד המעיד לחייב שבועה ולא הי' יכול לישבע משום שהי' חשוד או שטען איני יודע בענין דנתחייב לשלם משום דין משאי"ל והוזם מי שייך בי' כאשר זמם לכאורה משמע מדברי תוספות דשייך בזה כאשר זמם עיין בפרק קמא דמציעא דף ד' בתוספות שם ד"ה ע"א יוכיח ז"ל כי מה שהעד אינו משלם כשהוזם אינו חומרא אלא לפי שבעדותו אינו מחייבו ממון עיין שם ומשמע דהיכא דמחייבו ממון שייך בי' כאשר זמם אלא שלבי מהסס דקרא כי כתיב כאשר זמם בשני עדים היא דכתיב מיהו דיני דגרמי שייך גם בע"א כגון שהלך בעל דין ואי אפשר למיהדר או שהוא בעצמו הודה ששקר העיד אין לחלק בזה בין ע"א לשנים. אמנם נראה גבי חשוד כיון דאינו התובע נוטל עד שישבע לא הוי גורם דמי יימר דמשתבע וכדאיתא פ' כל הנשבעין ועיין בשלחן ערוך סימן ר"צ סעיף ך' וגם בהשיב איני יודע אין ההיזק בא לו ע"י העד ובשעת מעשה לא ברי היזקא דהא מצי טען ברי ואפילו כבר אמר איני יודע מצי הדר אמר נזכרתי כדאי' בשלחן ערוך סימן ע"ה סעיף ט' ועמ"ש שם:
א סָעִיף א או הזימום ה"ז פטור. בתומים הקשה בשם מוהרח"י על הרמב"ם שפסק בעדים שהוכחשו והוזמו בבת אחת דאין להן דין זוממין דהיינו שבאו עדים ואמרו אתם והלוה היה עמנו דאין זה הזמה והקש' מהא דאמר בש"ס פלוני רבעני לאונסי שהוא ואחר מצטרפין להורגו ולדברי הרמב"ם הא הוי עדות שאאי"ל דהא א"א בזה להזמ' בלא הכחש' דכשיזימו ויאמרו עמנו הייתם ממילא הוי גם כן הכחש' דהא העד הוא הנרבע גופי' וע"ש שתירץ בדרך רחוק מן האמת ולפענ"ד נרא' ליישב בפשיטות דהנה יש להבין מ"ט דהרמב"ם ומאין הוציא זה. ונרא' דטעמו הוא דהנה הסמ"ע הביא בשם הטור בטעמא דהזמה עדיף מהכחש' דהזמה כיון דהוא בגופן של עדים הוי כאומרים לשנים חיללתם שבת או הרגתם את הנפש שאינן נאמנין להכחישן בדבר שהעידו על גופן וה"נ בהזמה דהוא על גופן של עדים משא"כ בהכחשה שהן מכחישין עצמן בדבר אחר הראשונים נאמנין כמו האחרונים ובזה א"ש דברי הרמב"ם שכתב וז"ל ואמרו ב' אחרים ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"ם שלא זה הרג את זה ולא זה הלו' את זה הרי זה מוכחשת. ומיירי שהמזימין מודים שהעדים היו בעולם שאמרו העדות נמצא דבמה שמכחישין שזה לא הרג ולא הלוה אינן מזימין גופ' של העדות רק שמכחישין בגוף המלוה והלוה ובזה אין אלו נאמנין יותר מאלו. ונראה דלרבא דאמר בב"ב דף ל"א גבי אבהת' ואכילת' בהדי סהדי שקרי למה לי דלאותו עדות אף בהכחשה אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אפילו אם המזימין אומרים העדים והמלוה היה עמנו במקום אחר שבטלה ההזמה אך להרמב"ם שפסק כר"נ בב"ב שם הוצרך לומר דוקא כשהמזימין אומרים היינו עמכם באותו מקום שאומרים העדים ולא קשה מפלוני רבעני אף דשם איירי רבא בהך דינא דשם הכחשה ג"כ בגופן של עדות שאומר אתה היית עמי ואין העד נאמן להכחישו ולומר לא הייתי עמך כמ"ש הסמ"ע בטעם נאמנותן של הזמה וגם מה שהקשו מסוגי' דמיפך והזמה ג"כ לא קשה די"ל דמיירי שהוזמו מקודם ונתבטל עדותן לאחר כדי דיבור הכחישו דאז לא נתבטל העדות של ההזמה דשתי עדיות הן וכמבואר בפ"ק שם. ונידון מה שכתב בתומים דכשהמזימין אומרים היינו עמכם ולא ראיתם דהוי הזמ'. לפענ"ד ליתא דהא כשאומרי' הלו' היה עמנו אומרי' ג"כ שלא ראית' ומ"מ הוו הכחש' כמו שמכחישין גם גוף הלוא' וה"נ דכוותי' שהרי מכחישין ג"כ גוף המעשה כנ"ל:
ב סָעִיף א איכא נפקותא וכו'. עש"ך ס"ק ב' שהשיב על הריב"ש וחילק בין הזמה שלא בפניהם שאינן נפסלין ובפסלינהו בגזלנות' דנפסלין שמעידין על גופן של עדים. והוא מחוסר הבנה לכאור' דהא בהזמ' ג"כ פוסל גופן של עדות דמה לי אם אמרו שגזלו או שאמרו שהעידו שקר. ונראה בכונתו דדעת הש"ך דהזמה לא נקרא מעידין על גופן של עדות בסנהדרין דף כ"ה גבי פלוגתא דאביי ורבא בעד זומם אי למפרע הוא נפסל דרבא ס"ל דמכאן ולהבא הוא נפסל ואמר הטעם דעד זומם חידוש הוא וקאמר התם דאיכא בינייהו דפסלינהו בגזלנות' וכו' אלמא דלפסול בגזלנות' לאו חידוש הוא וע"כ הטעם משום דמעידין על גופן של עדות לפסול אותן משא"כ הזמה מיקרי חידוש ואי לאו דחידש רחמנא לא הוי נקרא מעידין על גופן של עדות ולא היינו מהימנינן לאחרוני' טפי מהראשוני' וע"כ הטעם דאף שאומרי' בהזמה שהעידו שקר הא כמו כן כשמכחישין ואומרי' המלוה או הלוה עמנו הי' ג"כ אומרי' שהעידו שקר ומ"מ לא מהימני האחרוני' טפי מהראשוני' מטעם כיון דעיקר הגדתן הוא נגד המלוה ואי לאו חידוש הזמה דומה להכחשה אלמא דהזמה לא מיקרי כ"כ הגדה על גופן של עדות כמו פסלינהו בגזלנותא. ובתומים כתב דזה תלי' בפלוגתא שבין ראבי"ה לריב"א דהנה הראבי"ה הוכיח דאם קיבלו עדות שלא בפני בע"ד דמהני מהא דהזמ' שלא בפניהם דהוי הכחש' והריב"א השיב דהכחש' לא הוי רק נגד הבע"ד דהיא בפניו וכו' וע"כ הראבי"ה דהוכיח מזה דמהני ס"ל דהזמה שלא בפניהם אפי' לפסול העדים ולפ"ז למאן דס"ל דקבלת עדות שלא בפניו לא מהני גם הזמה שלא בפניה' לא מהני נגד לפסול העדות. אך יש לצדד דהא גם על פסול גזלנות יש לעיין היאך מקבלין חובתם שלא בפניה' וע"כ מטעם דכיון דאין העדים לשנינו והמלוה הביא עדים להוציא ממון מיד הלוה והלוה מביא עדי הזמה לפטור עצמו מתשלומין ובנתבע מקבלין עדיות שלא בפני בע"ד ובפרט דהוי בעדים רדופין למדנה"י כיון שהלה רוצה להוציא ממון ממילא מהני ג"כ הקבלת עדות לענין פסול העדות ולפ"ז בתובע שרוצה להביא עדים להזים עידי השוכר אין מקבלין העדות גם לפסול העדים וכן בהזמת עדי גירושין עכ"ל התומי'. ולפענ"ד דאף הריב"א סובר דמהני הזמה שלא בשניה' לפסול העדות רק דסברת הריב"א הוא כיון דעיקר הדין שבא עליו הקבלת עדות הוא נגד התובע או הנתבע והוא בפניו והרשות בידינו לקבלו אף שנצמח מזה פסול להעדי' וכן שלא בפניו אין משגיחין על זה ומקבלין כיון שעיקר העדות הוא על דבר שהוא בפני בע"ד. גם מה שהוכיח מהרמ"ה והר"ן ספ"ב דכתובות שהוכיחו דבשטר לית ביה דין הזמה דאל"כ היאך נאמן קרוב לקיים כתב יד קרובו דילמא אתי לידי הזמה והרי יוזמו על ידי קרובי' וכו'. ומזה הוכיח דמהני הזמה שלא בפניה' לפוסלן דאלת"ה לא משכחת לה הזמה ע"י קרובי' דהא ע"כ יהיה בפניה' ולפענ'"ד אין מזה הוכח' דאפשר שבשעת הזמה כשיהי' בשניהם יהיה השטר נאבד וע"כ יהיה הזמה ע"י קרוביה' שקיימו אז הכת"י או שיהיו העדי' אז סומין או קרובי' לבע"ד שאחרי' יהיו צריכין להעיד על כת"י. כמבואר בסי' מ"ו וע"כ יהיה ההזמ' עפ"י הקרובי' שקיימו כת"י עוד נ"ל דאפילו לדעת הש"ך דאין העדות פסולין מ"מ אין לו דין תרי ותרי שיהי' מועיל תפיסה דדוקא לפוסלן לעדות אחרת הוי כשלא בפני בע"ד אבל עדותו שבשטר זה נתבטל לגמרי ע"י ההזמה שלא בפניה' דעדות זה לפני הבע"ד הוא ועיין בס' קצה"ח שכתב דעדים שהעידו שנתנסך יינו של ראובן והוזמו דחייבין לשלם מכאשר זמם. והביא ראיה מסנהדרין י' בפ' רבע שורו של פ' והוזמו דחייבין לשלם דמי שור לבעלי' וכו'. ולפענ"ד לא דמי דלא שייך כאשר זמם רק בדבר שצריך עדות בב"ד כגון הריגת שור אבל באיסורין אפילו במקו' דצריך ב' עדים מ"מ לא צריך הגדה בב"ד כמש"ל בסי' כ"ח ובס' חוות דעת סי' צ"ט ע"ש ובדבר שא"צ עדות בב"ד לא חידש' התורה דין דכאשר זמם אכן מ"ש דאם כבר נפסל דחייב לשלם מדינא דגרמי יפה כתב. והואיל דאיירינן בזה הסי' בדיני הזמה אמרתי להעלות על שלחן מלכים דבר נאה ומתקבל מה שמצאתי בכתבי אאמ"ו הרב המנוח זצוק"ל בחידושיו על הש"ס דפ"ק דמכות על הא דאי' שם דף ג' אמר רב יהוד' א"ר עד זומם משלם לפי חלקו ופריך מאי משלם לפי חלקו אילימ' וכו' אלא כגון דאיתזם חד מינייהו מי משל' וכו' אמר רבא באומר עדות שקר העדתי ופריך כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכו'. וכתבו התו' וז"ל בד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזם לכאורה משמע דכי אמר הכי משלם חלקו דאינו כן וביקש להפסיד ממון חבירו בעדותו ולא נראה דהא ליתא מאן דמשלם ממון אא"כ הוזם במקו' פלוני עמנו הייתם עכ"ל. ודברי התוס' אלו משוללי הבנ' לכל רואה ובמהרש"א כתב בכוונתם דלכאור' משמע דאיירי בלא הוזמו וכו' ע"ש ופירושו דחוק מכמה טעמי' ואין לשון התוס' הולמתו כלל. חדא ל' ושוב הוזם אין לו פי' והוא מיותר. ב' לשון דא"כ וביקש הוא מיותר ואין לו שחר כלל. ג' האריכות לשון דליכא מאן דמשלם וכו' עסה"ד היא אך למותר והיה די באומר דלא משלם ממון אלא בהזמ' ע" י עדות ולא ע"פ עצמו ותו לא ובודאי אין סבר' שישלם על שביקש להפסיד ולא הפסיד וחזר בו דמאי קעביד. ד' קשה ל' עד זומם לפירושו דמשמע דהוזם מאחרי' ואף שהוא מפורש דהוי דינו כעד זומם זהו דוחק גדול ומאי ס"ד דרבא לפרש כן דברי רב בדוחק שיקרא לזה עד זומם הואיל ומשלם. ונראה לענ"ד לפרש דבריה' בדרך זה. דהיה קשה להתוספות על אוקימתא דרב' באומר עדות שקר העדתי א"כ למה קורא אותו רב עד זומם. וגם אין סבר' שישלם על פיו כמש"ל. לזאת רצו לפרש דברי רבא דמיירי כגון שהעיד בב"ד שפ' חייב לזה ושוב אמר עדות שקר העדתי ואח"כ באו עדים והזמו לזה דהיינו שבאו ואמרו שאנו היינו באותו מעמד כשהלו' לו וגם אתה היית שם וראית ההלוא' ונתיחדת לעד וידעת מזה והנה לפי דס"ד דמהימנין ליה כשאומר עדות שקר העדתי ממילא רצה להפסי' באמירתו זאת להמלו' (") ולכך חייב לשלם ע"י ההזמ'. ומשכחת שמשלם לפי חלקו בעדות מיוחדת בג' עדים א' אמר ק' בניסן וא' אומר ר' באייר וא' אמר ש' בסיון וחייבוהו הב"ד ר' ואמר עד השני שקר העדתי וממילא לא נתחייב רק ק' נמצא שהזיק ק' ואח"כ הוזם על אמירה זו משלם חלקו מה שרצה להזיק. וזה שכתבו בתחלת לשונם ושוב הוזם פי' שהוזם אמה שאמר עדות שקר העדתי דאינו כן. וזה שכתבו עוד דלכאור' משמע דכי אמר הכי פי' שאמר עדות שקר העדתי דאינו כן מחמת ההזמה וביקש להפסיד ממון חבירו דהיינו למלו' בעדותו היינו מה שאמר עדות שקר העדתי והאמינו ליה. ופריך הש"ס מי מהימן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד פי' ואם כן לא הפסיד למלו' במה שאמר עש"ה כן הי' משמע לכאור'. וע"ז כתבו במסקנתם ולא נראה דהא לית'. פי' היאך ס"ד דרבא לו' דמשלם אמה שאמר עש"ה ושוב הוזם דאינו כן. דזה אינו דליכא מאן דמשלם ממון אא"כ הוזם במקו' פלוני עמנו הייתם פי' שלא היית במקו' זה כלל ולא ראית ההלוא' אלא במקו' אחר היית. ומדוקדק על נכון מה שהוכרחו לפרש דין הזמה במקו' פלוני עמנו הייתם להורות דזה דוקא נקר' הזמה ולא כשאומרי' המזימין אנו היינו עמכם במקום הלוא' וא"ש. וז"כ ופשוט לענ"ד בלי גימגום. ע"כ דפח"ח וש"י:
א סָעִיף א הזימום. אין דין הכחש' והזמ' שוין דבהכחש' שניהם נפסלים והיינו בעדות זה אבל בעדות אחרת כל כת באה בפ"ע ומעידה משא"כ בהזמ' הראשונים נפסלים והאחרונים כשרים לגמרי וה"ט כיון דמעידים על גוף העדים לומר עמנו הייתם ה"ל כאילו העידו על שנים שחללו שבת או הרגו הנפש שאין אלו נאמנים לומר לא עשינו עכ"ל הסמ"ע:
ב סָעִיף א לשלם. ומ"מ יכול התובע לומר אין לי עסק אלא עם הנתבע והוא יחזור על העדים כו' ע"ש בסמ"ע ועיין בש"ך שמאריך בדין זה:
ג סָעִיף א נפקות'. ובש"ך כתב שיש עוד נ"מ בזה ע"ש: קצת דיני עדות הועתק מס' חקי משפט יש כשרים לדון ופסולים להעיד. קרוב שקבלוהו לדון פסול להעיד ואפילו באותו דין עצמו. רש"ך סי' פ"ג. משרתי הבית כשרים להעיד. רדב"ז סי' צ"ו פליטת ב"י סי' י"ח. אבל הרדב"ז עצמו סי' כ"ד כתב דנוגעים בעדות הם. השוכרים והפועלים וכן מי שלוקח מראובן פרס ללמוד תלמידים בחנם כשרים לדון ולהעיד ואפילו מדת חסידות ליכא מהריב"ל סי' צ"ח. אבל הרשד"ם כתב ראוי לאדם לחוש לזה משום מדת חסידות. אפילו במילת' דאיסור' שונא כשר להעיד. ר"ש הלוי סי' י"ח. היבם מותר להעיד ליבמתו. רשב"א תשובה כ"י ועיין בב"ח. בפ' ז"ב ד' כ"ח בעו מיניה מהו שיעיד אדם לאשת חורגו ופרש"י כו' ע"ש מזה מוכח דאם מתה אשת חתנו והניחה בנים דהבנים פסולים לו והוא להן אז פסול לחתנו אע"פ שמתה בתו לפי שהבנים ראוים לירש אביהם. כת"י הגאון מהרר"י אב"ד משטרים. וכתב מו"ח על הגליון וז"ל ולי קשה ממ"ש המרדכי דפסול לאשת אחי חמיו דמה שקנתה אשה קנה בעלה וכשר לבעל אחות חמיו דמה שקנה הבעל לא קנתה האשה ע"כ ולא פסלינן מטעם דפסול לבן אחות חמיו דהוי שני בשני בחד בעל והוא ראוי לירש בעל אחות חמיו וע"ש במרדכי עכ"ל מו"ח. עד כאן:
א סָעִיף א לשלם לו. עבה"ט עד וע' בש"ך שמאריך בדין זה וע' בתשו' שבו"י ח"א ס"ס קמ"ז שכתב וז"ל ע' בש"ך שמאריך הרב' כו' אבל סתימת לשון ר"א שכתב סתם אינם משלמין על פי עצמו וגם סתימת לשון הרמב"ם פי"ח מה"ע משמע דבכל ענין אינם משלמין על פי עצמן אף מדינא דגרמי לכן נראה לי עיקר לחלק דהא דהר"ח והרמב"ם פטרו מלשלם היינו שהודו ששקר העידו קודם שהוציאו ממון על פיהם דאין לחייבם ג"כ מדינא דגרמי כיון שלא עשו מעשה כלל רק דבורא בעלמא והם אמרו והם אמרו אתי דבור ומבטל דבור אף שאין אנו מאמינים להם דכיון שהגיד כו' מ"מ לא מחייבינן לעדים כיון שהם חזרו והודו ואמרו ששקר העידו אך דלא מהימן להו לכן אין לחייבם מדד"ג מה שאין כן היכא שכבר הוציאו ממון על פיהם או שחתמו בשטר שנעשה מעשה בשקרם אף שאח"כ חזרו לומר שקר העדנו יש לחייבם ע"פ עצמן מדיני דגרמי וזה החילוק מסתבר ומתיישב ע"ד הפוסקים הראשונים בלי מחלוקת כלל עכ"ל ע"ש וע' בתשו' בית אפרים חח"מ סי' ו' מענין זה עש"ה וע' בנ"צ מ"ש בזה:
ב סָעִיף א כל מה שהפסידוהו. כתב בס' שער משפט ונראה דאם העדים אומרים שהעידו שקר במה שאמרו שחייב לשלם לו לזמן שלשים יום והאמת הוא שאינו חייב לו אלא לזמן שנה מחוייבים לשלם לו מד"ג כל מה שהפסידוהו מחמת פחיתת הזמן כמבואר במשנה דמכות דף ג' בעדים זוממין בכה"ג ואומרים כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סי' ס"ו סכ"ד ס"ק י"ט:
ג סָעִיף א איכא נפקותא. עבה"ט ועיין עוד בש"ך מ"ש כ' הריב"ש סי' רס"ו כו' ולפע"ד אין דבריו מוכרחים כו' עד ורש"י נמי לא משמע מדבריו מידי וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סימן ק"פ שתמה על הש"ך בזה ע"ש ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' י"א ס"ק י"א מענין זה וע' בס' בית אפרים על טריפות בקונט' התשובות סי' ל"ד ובספרו שו"ת בית אפרים חח"מ סי' ב' מ"ש בזה עש"ה:
א סָעִיף א והכחישום או הזימום. ב"ק ע"ב ע"ג ע"ד:
ב סָעִיף א עדים שהעידו כו' דכיון. מכות ג' אמר רבא בחומר כו' כל כמיניה כיון כו':
ג סָעִיף א אבל נאמנים כו'. כמש"ל בסי' ך"ט ס':
ד סָעִיף א (ליקוט) וע"כ כ' בעל הטור כו'. ודבריו תמוהים דמשום זה לא היה לכתוב שיעור תשלומי הזמה וכל מ"ש ועבה"ג וזהו לשיטת הרא"ש ספ"ק דב"ק והטור בס"ס שמ"ט אבל ב"י השמיט בסי' ש"נ דין ד' וה' דס"ל כדעת הרמ"ה ולכן השמיט גם כאן וכן אין נ"מ לנדות אותו דבזה לכ"ע אין מנדין וכמ"ש סמ"ע בסי' א' ס"ק י"ח והש"ך שם וכ"כ כה"ג שם ועסמ"ע שם ולכן השמיט כאן ושם (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.