א שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ כְּאֶחָד, אוֹ שֶׁלָּקְחוּ מֵקָּח אֶחָד, אוֹ שֶׁקִּבְּלוּ פִקָּדוֹן בְּיַחַד (הַמַּגִּיד פכ"ה), בֵּין בִּשְׁטָר בֵּין בְּעַל פֶּה (בֵּית יוֹסֵף), שְׁנֵיהֶם עֲרֵבִים זֶה לָזֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵרְשׁוּ; וְאִם אֵין נְכָסִים לְאֶחָד מֵהֶם, גּוֹבֶה מֵחֲבֵרוֹ הַכֹּל. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ נְכָסִים, לֹא יִתְבַּע הֶעָרֵב תְּחִלָּה, כִּי יֵשׁ לוֹ דִּין עָרֵב בְּכָל דָּבָר (בֵּית יוֹסֵף, וְכֵן מַשְׁמָע בַּפּוֹסְקִים), וְגוֹבֶה מִכָּל אֶחָד הַחֵצִי שֶׁהוּא מֻטָּל עָלָיו (הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל ע"ג סִימָן י'). אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרְשׁוּ בְּהֶדְיָא שֶׁהֵן עֲרֵבִים קַבְּלָנִים זֶה בָּזֶה שֶׁאָז תּוֹבֵעַ אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ע"ג סִימָן י"ב וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ [קפ"ב] (קפ"ג) ). וְאִם פָּרַע אֶחָד מֵהֶם כָּל הַחוֹב, חוֹזֵר וְגוֹבֶה מֵחֲבֵרוֹ חֶלְקוֹ. וְלָכֵן שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ וּפָרַע אֶחָד מֵהֶן, וַדַּאי פָּרַע בְּעַד חֲבֵרוֹ (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשֹׂוּי וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ק"ךָ).
ב שֻׁתָּפִין שֶׁלָּוָה אֶחָד מֵהֶם מֵאַחֵר לְצֹרֶךְ הַשֻּׁתָּפוּת, הַשֵּׁנִי מְשֻׁעְבָּד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה עִמּוֹ בְּקִנְיָן בִּשְׁעַת הַלְוָאָה. וְדַוְקָא שֶׁהוּא מוֹדֶה שֶׁמַּה שֶּׁלָּוָה שֻׁתָּפוֹ הָיָה לְצֹרֶךְ הַשֻּׁתָּפוּת, אוֹ שֶׁיִּתְבָּרֵר הַדָּבָר בְּעֵדִים, אָז דִּינָם כִּשְׁנַיִם שֶׁלָּווּ כְּאֶחָד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא נִתְבָּרֵר הַדָּבָר בְּעֵדִים, רַק שֶׁהַשֻּׁתָּף מוֹדֶה, אֵין צָרִיךְ לְשַׁלֵּם, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מָמוֹן בְּשֻׁתָּפוּת, שֶׁאָז הַמַּלְוֶה גוֹבֶה מֵחֵלֶק [הַלּוֶֹה] (הַשֵּׁנִי). (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִ"י בֵּי רַב לְדַעַת הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה כְּלָל (נ"ח) [פ"ט] סִימָן י"ג [ג'] שֶׁהֵבִיאוֹ הַטּוּר) ; וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת:
ג שְׁנַיִם שֶׁעָרְבוּ לְאֶחָד, כְּשֶׁיָּבוֹא הַמַּלְוֶה לִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, יִפָּרַע מֵאֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם לֹא הָיָה לְאֶחָד מֵהֶם כְּדֵי הַחוֹב, חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ לַשֵּׁנִי בִּשְׁאָר הַחוֹב. וּבְסִימָן קל"ב כָּתוּב שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִים בָּזֶה. וְאֶחָד שֶׁעָרַב לִשְׁנַיִם, כְּשֶׁיִּפְרַע לַמַּלְוֶה יוֹדִיעוֹ עַל חוֹב אֵיזֶה מִשְּׁנֵיהֶם פּוֹרֵעַ, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר עָלָיו (טוּר שָׁם ס"ה).
ד רְאוּבֵן שֶׁהֻצְרַךְ לִלְווֹת מָנֶה מִשִּׁמְעוֹן, וְלֹא רָצָה לִלְוֹתוֹ עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ יְהוּדָה וְלֵוִי עֲרֵבִים, וְהֶעֱנִי רְאוּבֵן, וְגָבָה שִׁמְעוֹן כָּל חוֹבוֹ מִלֵּוִי, וְחָזַר לֵוִי לִתְבֹּעַ מַחֲצִית הַמָּנֶה מִיהוּדָה, וְטָעַן יְהוּדָה לֹא נִכְנַסְתִּי עָרֵב לְךָ אֶלָּא לִרְאוּבֵן, וְאֵינִי חַיָּב לְךָ אֶלָּא הַשְּׁלִישׁ, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם וְצָרִיךְ לִפְרֹעַ הַחֵצִי.
ה רְאוּבֵן תָּבַע מִשְּׁנַיִם שֶׁלָּווּ מִמֶּנּוּ כְּאֶחָד, וְכָפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד, אֵין עֵדוּתוֹ מְחַיֵּיב אֶת חֲבֵרוֹ (שְׁבוּעָה). וְאִם הָיוּ הַנִּתְבָּעִים שְׁלֹשָׁה, וְהוֹדוּ הַשְּׁנַיִם עָלָיו וְעַל עַצְמָן, אֵין הָאֶחָד מִתִחַיֵּב מָמוֹן עַל פִּיהֶם. אֲבָל אִם הוֹצִיא שְׁטָר עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלָם כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן, וְטָעֲנוּ כֻלָּם וְאָמְרוּ: פָּרַעְנוּ זֶה בִּפְנֵי זֶה, אִם כָּל אֶחָד כָּתַב סָךְ יָדוּעַ בִּפְנֵי עַצְמָם, וְאֵין בֵּינֵיהֶם שֻׁתָּפוּת, מְעִידִים זֶה עַל זֶה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְגוֹמְלִין וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ז סָעִיף ד' ה' ו'.
ו שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד בִּשְׁטָר אֶחָד, וּמָחַל לְאֶחָד מֵהֶם, לֹא מָחַל אֶלָּא חֶלְקוֹ, וְגוֹבֶה מֵחֲבֵרוֹ חֲצִי הַחוֹב. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּכָל הַחוֹב מָחוּל וְאֵין יָכוֹל לִתְבֹּעַ לַחֲבֵרוֹ כְּלוּם (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, אִם הָיוּ אֵלּוּ הַב' עֲרֵבִים קַבְּלָנִים, שֶׁאָז הָיָה יָכוֹל לִגְבּוֹת כָּל הַחוֹב מֵאֶחָד מֵהֶן, וּמָחַל לְאֶחָד מֵהֶן, כָּל הַחוֹב מָחוּל וְגַם הַשֵּׁנִי פָּטוּר. אֲבָל אִם אֵינָם עֲרֵבִים קַבְּלָנִים, שֶׁאָז צָרִיךְ לִתְבֹּעַ כָּל אֶחָד, וּמָחַל לְאֶחָד מֵהֶם, אֵינוֹ מָחוּל אֶלָּא הַחֵצִי, וְגוֹבֶה מֵחֲבֵרוֹ חֲצִי הַחוֹב (דַּעַת עַצְמוֹ).
ז אֶחָד שֶׁלָּוָה מִשְּׁנַיִם, וּמָחַל אֶחָד מֵהֶם כָּל הַחוֹב, אֵין חֵלֶק חֲבֵירוֹ מָחוּל. הַגָּה: אֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם כְּתוּבִים בִּשְׁטָר אֶחָד (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א אֶלֶף פ"ז). נִתְפַּשֵּׁר הַלּוֶֹה עִם אֶחָד מֵהֶם, לֹא יוּכַל הַשֵּׁנִי לוֹמַר: כְּבָר הוֹדֵיתָ שֶׁאַתָּה חַיָּב לָנוּ וְתִתְפַּשֵּׁר עִמִּי גַם כֵּן, כִּי יוּכַל הַנִּתְבָּע לִטְעֹן: לָזֶה וִתַּרְתִּי, וְנֶגְדְּךָ אֵינִי מְוַתֵּר (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שנ"א) (ע' לְקַמָּן סִימָן קע"ו סָעִיף ל"א).
ח שְׁנַיִם שֶׁהֵם עֲרֵבִים בִּשְׁבִיל אֶחָד, וּפָטַר הַמַּלְוֶה אֶת אֶחָד מֵהֶן מֵהָעַרְבוּת, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּכוֹל לִגְבּוֹת כָּל הַחוֹב מֵהֶעָרֵב הַשֵּׁנִי. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קל"ב.
ט שְׁנַיִם שֶׁהִלְווּ אוֹ הִפְקִידוּ לְאֶחָד, וּבָא אֶחָד מֵהֶם לִטֹּל חֶלְקוֹ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ עַד שֶׁיָּבֹא חֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם חֲבֵרוֹ בָּעִיר, וְשָׁמַע וְלֹא בָא, צָרִיךְ לִתֵּן לְזֶה הַתּוֹבֵעַ הַכֹּל. וְאִם טָעַן שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָתֵת לוֹ אֶלָּא חֶלְקוֹ, אֲבָל חֵלֶק שֻׁתָּפוֹ יִתֵּן בְּיַד בֵּית דִּין, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הַגָּה: וְכָל זֶה בִּשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ בְּיַחַד, אֲבָל מִי שֶׁהִפְקִיד בְּיַד אֶחָד, וָמֵת, וְהָיוּ לוֹ ב' בָּנִים, וּבָא אֶחָד מֵהֶן, נוֹתְנִין לוֹ חֶלְקוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף ק"ב). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רצ"ט מֵאֵלּוּ הַדִּינִים.
י לָוָה מִשְּׁנַיִם, וְנִכְתַּב הַשְּׁטָר בְּשֵׁם אֶחָד מֵהֶם, אִם תָּבְעוּ אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִכְתַּב הַשְּׁטָר עַל שְׁמוֹ, יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר: לֹא נִתְחַיַּבְתִּי לְךָ כְּלוּם. הַגָּה: וְצָרִיךְ הַרְשָׁאָה מִן הַשֵּׁנִי, אֲבָל זֶה שֶׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר יָכוֹל לִגְבּוֹת כֻּלּוֹ בְּלֹא הַרְשָׁאָה (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף קל"ז). וְהוּא הַדִּין אִם שְׁנֵיהֶם כְּתוּבִים בַּשְּׁטָר, כָּל אֶחָד יָכוֹל לִגְבּוֹת כֻּלּוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף פ"ב וְסִימָן אֶלֶף פ"ו). אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד, הִיא חַיֶּבֶת לִפְרֹעַ הַחֵצִי מִכְּתֻבָּתָהּ. וְאִם הַבַּעַל אוֹ יוֹרְשָׁיו פָּרְעוּ כָּל הַחוֹב, חוֹזְרִים וְנִפְרָעִים מִמֶּנָּה הַחֵצִי. וְאִם הַבַּעַל קַיָּם וְהִיא טוֹעֶנֶת: אַתָּה לָקַחְתָּ כָּל הַמָּעוֹת אֶלָּא שֶׁאֲנִי נִכְנַסְתִּי עִמְּךָ בַּשְּׁטָר, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אֶלָּא בְּמִגּוֹ דִפְרַעְתִּיךָ. הַגָּה: וַהֲרֵי הֵם בַּטְּעָנוֹת הַלָּלוּ כְּב' לֹוֹוִין שֶׁלָּווּ בְּיַחַד (טוּר). רְאוּבֵן שֶׁכָּתַב לִבְנוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ בַּיִת, וְכָתַב דְּלָא יִגְבּוּ אֶלָּא שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד, וּמֵת הַבֵּן, יְכוֹלָה אִשְׁתּוֹ לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ מִמַּתָּנָה זוֹ; דְּלָשׁוֹן "יַחַד" שֶׁכָּתַב, לֹא בָא לְמַעֵט אִם מֵת הָאֶחָד, אֶלָּא שֶׁלֹּא יִגְבֶּה כָל אֶחָד הַמֶּחֱצָה (רִיבָ"שׁ סִימָן תפ"א). וְעַיֵּן בְּא"ה סִימָן ק"ב סָעִיף ז'.
יא רְאוּבֵן הָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָנֶה, וְאַחַר כָּךְ בָּא הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְלָווּ מִלֵּוִי מָנֶה, וְנִפְטַר רְאוּבֵן, וְאַחַר שֶׁהִגְבּוּ כְּתֻבַּת אִשְׁתּוֹ שֶׁהָיְתָה מֻקְדֶּמֶת לֹא נִשְׁאַר כְּלוּם לַבַּעַלֵי חוֹבוֹת, וַהֲרֵי לֵוִי גּוֹבֶה מֵהָאַלְמָנָה הַמָּנֶה, אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לַחֲזֹר עַל לֵוִי וְלִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁלֵּוִי לֹא גָבָה מִנִּכְסֵי רְאוּבֵן כְּלוּם אֶלָּא מִנִּכְסֵי אִשְׁתּוֹ.
א סָעִיף א או שקבלו פקדון כו'. כתב הר"ב בתשוב' סי' כ"ז וז"ל ב' שומרי' שקבלו השמיר' ביחד לא אמרי' דא' ערב בעד חברו ואף על גב דכ' המ"מ פכ"ה מה' מלוה בשם הרמב"ן דאם הפקיד גבי שנים דינו כאחד שהלוה לשנים י"ל דהרמב"ן לא איירי בסתם פקדון אלא מיירי דהתנה בהדייהו בפי' וכמו ששנינו מתנה ש"ח להיות כשואל כו' וראיה מהא דאיתא פ"ק דב"ק מסר שורו לה' בני אדם דאמרי' אם סילק א' מעצמו מן השמירה הנשארי' חייבי' כמ"ש שם הרא"ש ולא מצינו שיחייבו זה שנסתלק מטעם שנתערב בעד חברו עכ"ל ולא נהירא לפע"ד דבדברי הרמב"ן והרא"ש והר"ן פ' שבועו' הפקדון מוכח דאף בסתם פקדון דינו כהלוה לשני' וכן משמע בדברי הרב המגיד שם בשם הרמב"ן והכי מוכח נמי להדי' מדברי הרמב"ן שבבעה"ת שער מ"ד חלק א' ע"ש והראייה שהביא הרב מפ"ק דב"ק אינה ראיה כלל דהתם בש"ס ובפוסקים (לקמן סי' שצ"ו סעיף ז') לא מיירי אלא אם יתחייב מדין מזיק דפריך התם בש"ס והא איכא נמי (הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו) ומסר שורו לה' בני אדם ופשע א' מהן והזיק חייב ומשני ה"ד כו' אלא דבלאו איהו נמי מינטר מאי קעביד כלומר ומאי חייב משום מזיק אית ביה והלכך זה שפשע ודאי חייב ולא חבירו דנהי דחבירו נמי חייב מדין ערב היכא דאין לחבירו לשלם מ"מ היכא דיש לחבירו לשלם גובה מחבירו לבדו וכן אפי' אין לחבירו לשלם אע"ג דאיהו חייב משום ערב וכן אפי' למ"ד שנים שלוו או הפקידו כא' יפרע ממי שירצה אפילו יש לאחד מהם לפרוע הכל מ"מ משום מזיק אינו חייב דנימא ביה הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו ונפקא מיניה דחבירו לבדו חייב לשלם מדינא והלכך זה שפשע חייב לחזור ולשלם הכל לחבירו שלא פשע אבל אי הוה חייב לשלם משום מזיק לא הי' צריך לשלם לו לעולם רק חלקו וזה ברור:
ב סָעִיף א בין בעל פה. כ"כ הב"י ומביאו בד"מ ולפע"ד אין דבריו מוכרחים דמה שהוציא כן שהרי בירושלמי שנים שלוו סתם אמרו אינה הוכחה דהרי איתא שם אף ע"ג דלא כתבין אחראין כו' משמע דבשטר מיירי גם מ"ש הב"י דמ"ש הרמב"ם בשטר הוא לאו דוקא הוא דוחק גם הטור ושאר כל הפוסקים כתבו שנים שלוו בשטר גם מ"ש הב"י ותדע שהרי כ' או שלקחו מקח אחד ומשמע אפי' שלא בשטר דסתם מקח אינו בשטר אינו הוכחה די"ל כיון שכתב מתחלה שנים שלוו בשטר א' לא הוצרך לכתוב אח"כ או שלקחו בשטר א' דמ"ש בשטר א' קאי נמי אמקח וה"ק שנים שלוו בשטר א' או שלקחו מא' בשטר א' א"נ הא כדאיתא והא כדאיתא סתם מקח אינו בשטר אבל מ"מ מיירי שהיו שותפים במקח דסתם מקח הם שותפים בו שהרי צריכים חלוקה ולעשות שומא ולחלק המקח שלקחו ביחד אבל סתם הלואה אינם שותפים בו שהרי יכולים לחלק המעות מיד וזוזי כמאן דפליגי דמי רק בשטר הם שותפים זה לזה וגם בתשוב' רשב"א סי' אלף פ"ב משמע דדוקא שטר וז"ל שנים שהלוו לא' מסתברא שיכול א' לתבוע כל החוב דכל שהלוו בשטר א' כשותפין נינהו דאי לא למה הלוו לו בשטר א' ותדע לך דהא שנים שלוו כאחד דנין אותן כערבאין זה לזה ומן הטעם הזו דאי לא למה לוו בשטר א' וכן אלו שהלוו לזה בשטר א' הרי הם כשותפים עכ"ל ודוחק לו' דגם הרשב"א לאו דוקא נקט בשטר אלא עיקר כוונתו הוא שלוו ביחד. וכן משמע ממ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ס"ז סעיף כ"ו חמשה שלוו מא' די לו בפרוזבול א' ואם לוו בשטר א' אפי' אין לו קרקע אלא לא' מהם כותבים פרוזבול על כולם עכ"ל וטעמ' דבשטר אחר ערבאין זה לזה וכדאי' בהרא"ש פ' השולח. ודוחק לומר דגם התם בשטר הוא לאו דוקא שוב מצאתי בס' ג"ת די' ר"א שהשיג על הב"י בזה. ונ"ל דגם הב"י לא קאמר אלא כשניכר מתוך הענין שלוו בשותפות וה"ק דל"ש בשטר ול"ש בע"פ כשניכר שלוו בשותפות ערבאין זה לזה ולא נקט שטר אלא משום דאז מסתמא ערבאין זה לזה כיון שלוו בשטר א' וא"כ הוא הדין בע"פ כשניכר שלוו בשותפות וכן צריך לפרש דברי הרב בהג"ה אלא שקיצר בדבר:
ג סָעִיף א שניהם ערבאין זה לזה כו'. בבית יוסף הבין מדברי מהרי"ק שורש ק"ך דהיינו דוקא כשחולקין המעות אבל כשלוו שניהם ביחד לצורך השותפות לא נעשו ערבאין זה לזה והשיג עליו ואחריו נמשכו הר"ב בד"מ ומהר"ש כהן ספר שני ס"ס ר"י ולפעד"נ דגם מהרי"ק מודה דשניה' אחראים זה לזה אלא דקאמר דהרמב"ם דנקט בכה"ג לשון אחראים משום דלשון ערבאין ל"ש בזה דמאי חולמ' דהאי מהאי הרי יד שניהם שוה בו אבל פשיטא שהם ערבין זה לזה לענין הדין ע"ש מבואר כך להדיא ואולי הב"י לא משיג אמהרי"ק אלא במה דמשמע מדבריו דבשלוו שניהם לצורך השותפות יד שניהם שוה בו והרי כאלו הם שניהם לווין וממי שירצה יפרע אע"פ שיש נכסים לכל אחד מהן כדי החוב וע"ז השיג הב"י דלא לישתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי אלא כולם כתבו סתמא שנעשי' ערבאין זה לזה (וגם בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קע"ז כתב דאף הרמב"ם דוק' בשנים שלוו הוא דאמר דהוי מדין ערב משום שאינן שותפים אבל השותפים שלוו לצורך שותפות אפי' לדעת הרמב"ם יגבה ממי שירצ' ובקשתי לי חבר ומצאתי רב והוא מהר"י קלון כו' עכ"ל ועיין עוד שם סי' קפ"ג) אך בד"מ ומהרש"ך שם הבינו כפשוטו וגם הב"י לא משמע לכאורה כן ע"ש ודוק:
ד סָעִיף א לא יתבע הערב תחלה כו'. ול"ד לשנים שערבו לאחר דיכול להפרע ממי שירצה דשאני ערבים דהם לא נתחייבו לשלם מצד עצמן אלא ללוה הלוה הכל והערבות לבטחון כעין משכון ואין השעבוד חל לחצאין אלא כל אחד נכנס בשעבוד הלוה בכולו אבל שנים שלוו יש לומר שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי השני עבור חבירו וכיון שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות למה יניח הלוה עצמו ויפרע מן הערב דהיינו חצי השני כ"כ הרב המגיד בשם הרשב"א ומהרי"ק שורש קפ"ג וב"י וסמ"ע ס"ק ג':
ה סָעִיף א ואם פרע אחד מהם כו' חוזר וגובה כו'. דין זה צל"ע ותמי' לי על המחבר שפסק כן בפשיטות כי אף שגם הבעה"ת כ' כן וכן הרא"ש בתשו' ומביאם ב"י וכן משמע בטור היינו משום דאזלי לטעמייהו דסבירא להו כהשגת הראב"ד דכשאומר לערב ערבני כמי שהרשהו לשלם דמי וכמו שהביאו הבעה"ת סוף שער ל"ה והטור לקמן ר"ס ק"ל סברת הראב"ד במסקנתם וכן משמע בבעה"ת שער מ"ד סוף ח"א שמביא הב"י כאן וז"ל חוזר ותובע מחבירו את חלקו כדין שאר ערב שתובע את הלוה כשמברר שפרע בשבילו ואע"ג דפסקנו (ר"ל לעיל שער ל"ה) שאין הלוה חייב לשלם לערב עד שיאמר לו בשעה שנכנס ערב ערבני ושלם או שהרשהו שיכנס ערב בשבילו דמסתמא כיון דנעשין ערבאין זה לזה כמי שהרשהו דמי שע"מ כן נשתתפו בכך עכ"ל משמע דר"ל כמי שהרשהו שיכנס ערב בשבילו דמי כיון דנעשים ערבין זה לזה וא"כ למאי דכתב המחבר לקמן סי' ק"ל ס"ב סברת הרמב"ם וסברת הראב"ד דלא הכריע והוי ספיקא דדינא והמע"ה ואינו חייב אף ע"פ שהרשהו להיות ערב עד שירשהו לשלם הכא נמי אינו חוזר וגובה מחביוו חלקו. וא"כ גם הרא"ש בתשובה יכול לסבור כהראב"ד. ועוד נראה ברור דהרא"ש וטור לטעמייהו אזלי דס"ל בשנים שלוו יכול לגבות מכל אחד ואחד הכל דהוו כקבלנים זה לזה ובקבלן גם הרמב"ם והמחבר מודים כמבואר להדיא לקמן סימן ק"ל ס"ב וכן משמע להדיא מדברי תשובת הרא"ש וז"ל כיון שמן הדין יכול המלוה לגבות ממנו כל חובו חבירו חייב לפרוע לו חלקו דהא דאמרינן הפורע חובו של חבירו הפסיד מעותיו היינו היכא דמדעתיה קם ופרע ולא היה מוכרח לכך דהוי כמו מבריח ארי אבל היכא דמתחלה נעשו אחראים וערבאים זה לזה אין כאן מבריח ארי וצריך חבירו לפרוע חלקו עכ"ל ומביאו ב"י משמע דוקא מטעמח כיון שהיה המלוה יכול לגבות ממנו כל חובו היה מוכרח לשלם הכל וא"כ לדידן דקי"ל דאינן רק ערבין זה לזה ולא קבלנים א"כ לא היה יכול המלוה לגבות כל חובו מא' מהם ולא היה מוכרח לשלם הכל הוי כמו פורע חובו של חבירו לקמן ריש סי' קכ"ח דהפסיד מעותיו וגם בתשו' רשב"א שהביא ב"י סי' ס"ה מחו' ג' משמע להדיא דה"ל בכה"ג פורע חובו שלא מדעתו ופטור ודוחק לומר דשם היה כתוב על כל א' חצי המנה חוב בפני עצמו ונתפרש שלא נעשו ערבים זה לזה דהלשון שם לא משמע כן ע"ש וגם בסמ"ע בהג"ה ס"ק ו' מוכח דהבין דהרשב"א בתשובה מיירי בענין שהיו ערבים זה לזה ע"ש ודוק (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' קע"ז):
ו סָעִיף א חוזר וגובה כו'. וכתב ב"י בסי' ס"ה מחס"ג בשם הרשב"א דאם מתו הלוים והיורשים של א' מהן מצאו השטר אצלם ותובעים ליורשים של שני באמרם שאביהם פרע השטר ופסק דאין גובין בטענה זו עכ"ל סמ"ע בהג"ה נראה מדבריו דיש חילוק בין לוה עצמו ליורשיו דאע"ג דמהלוה עצמו חוזר וגובה מ"מ מהיורשים אינם גובים אבל כשתעיין בתשו' שם תראה שגם בלוה עצמו פסק כן ואינו מחלק שם בין לוה ליורשיו רק לענין דלגבי יורשים ה"ל מלוה ע"פ ואינו גובה אא"כ תוך זמנו ע"ש:
ז סָעִיף א ולכן שנים כו'. ר"ל ל"מ אם בשעת פרעון אמר בפירוש שפורע בשביל חבירו דיכול לחזור ולגבות ממנו חלקו אלא אפי' פרע סתם אמרי' מסתמא דעתו היה כדי לחזור ולגבות ממנו עכ"ל סמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו וז"ל ודחוק פירושו דהיכא משמע מדבריו יותר פרע סתם מדברי המחבר ונ"ל פירוש דברי מור"מ נ"מ שאם שלם אחד חצי חוב אז אינו יכול המלוה לתבוע אף השני רק רביעית החוב ואינו יכול לומר חבירו נתן חלקו ואתה נשאר חייב חלקך אלא אמרי' שפרע גם בעד חבירו וכעין זה איתא במהרי"ק עכ"ל ודברי פי חכם חן אבל מה שפירש בדברי הר"ב וכתב וכעין זה איתא במהרי"ק קשה לי דליתא כן במהרי"ק ואדרבה במהרי"ק שם משמע להדיא שפרע כל החוב ע"ש וגם דינו צריך עיון אמאי לא יוכל לומר חבירך פרע חלקו אבל באמת כוונת הר"ב הוא דכשפרע א' מהן הכל ודאי פרע בעד חבירו ואין המלוה יכול לומר החצי פרע בשבילו וחצי האחר פרע לי מחמת חוב אחר שהיה חייב לי אלא מסתמא כל מה שפרע פרע על זה החוב גם בעד חבירו וכן הוא במהרי"ק שם להדיא ועיין שם (ועיין לעיל סימן נ"ח סעיף ג' בהג"ה ומה שכתבתי שם):
ח סָעִיף א ודאי פרע כו'. אף שכתבתי בסעיף קטן ה' שדינו של המחבר צל"ע מ"מ דין זה יכול להיות אמת ואף שהר"ב כתב ולכן כו' מ"מ לפי האמת אין דין זה תלוי בדין שלפניו גם במהרי"ק לא תלהו בזה וגם מסיק שם מהרי"ק דיש להוכיח מתשובת מהר"מ שבמרדכי פ' מי שהיה נשוי דאפי' לדברי בעל העיטור וסייעתו דאינן אלא ערבים זה לזה יש לומר דמה דפרע גם בשביל חבירו הוא פורע ע"ש:
ט סָעִיף ב וי"א דאם לא נתברר כו' בספר מגדול דוד ובסמ"ע ס"ק ח' האריכו להשיג על הע"ש ולפעד"נ נהי דמה שפי' הע"ש בדעת הרב ליתא מ"מ דבריו נכונים לדינא דדברי הר"י בי רב אינם מסתברים לחלק בין מודה לידוע בעדים דהא לפי טעם הרא"ש שכ' שאין שותף נשתעבד במאמר שותפו משמע דאין חילוק וגם דברי הרא"ש משמע שהיה ידוע בעדים וגם בב"י משמע להדיא דלא ס"ל לחלק בכך וגם בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר ב' סי' קנ"ז וסי' ר"י הניח דברי ר"י בי רב בצ"ע ופסק כהרא"ש ושאין לחלק בין מודה לידוע בעדים ע"ש וכן דעת מהר"י ן' לב ספר א' סי' צ' וגם בב"ח מסיק דהאמת נראה דאין לחלק בכך אלא שפסק כהרמב"ן כיון שהרמב"ם כתב כן ואלו הוה עיין בתשו' ן' לב שם שמפרש דהרמב"ם מיירי שהשותף השני היה באותו מעמד לא הוה כ' כן וגם נ"ל שאין צריך לפרש כן דברי הרמב"ם אלא דמיירי שלקח לצורך השותפות בציווי של השותף הב' פשיטא דבכה"ג לכ"ע חייב כיון דנעשה שלוחו בפירוש ולא הוצרך הרמב"ם לבאר זה דלא מיירי מזה אלא מיירי מדין ששניהם ערבאין זה לזה גם בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ד' כתב גם הרמב"ם דעתו כהרא"ש דלא נשתעבד שמעון בשעבוד ראובן כו' (ועיין עוד שם סי' קמ"ט) וגם בתשובת מהר"א ן' ששון סימן קל"ה האריך בזה ומשמע שם דדברי ר"י בי רב אינה מוכרחי' ושהב"י פליג עלייהו ע"ש הלכך לענין דינא כל דברי הע"ש נכונים בזה דאין חילוק בין נתברר בעדים או שמודה וכיון דהרא"ש דהוא בתרא חולק על הרמב"ן קי"ל כותיה ובפרט שהשותף הוא מוחזק דמספיקא לא מפקי' ממונא והלכך בין שמודה בין שנתברר ע"י עדים שלוה לצורך השותפות פטור השותף השני וכמ"ש הע"ש אא"כ נתברר או מודה שבהסכמתו ובציוויו הלך זה ולוה לצורך השותפות. אך מ"ש בע"ש דכשאומר שלא בא הלואה זו לצורך השותפות אז יש לחלק לדעת הרא"ש בין נתברר ע"י עדים להודה מעצמו דכשנתברר ע"י עדים שבהסכמת השותף וציוויו הלך זה ולוה לצורך השותפות ואח"כ טוען זה שלא בא ההלואה לצורך השותפות ולא נשתעבד מעולם אינו נאמן וחייב לשלם מדין ערב אפילו אין לחברו עכשיו אצלו כלום אמרינן מסתמא שליח עשה שליחתו ובודאי בא לתוך השותפות ונשאר עליו דין ערב אבל אם לא נתברר בעדים רק שהשותף מודה שבהסכמתו וציוויו לוה לצורך השותפות אם מודה ג"כ שההלואה זו בא לתוך השותפות אף ע"פ שטוען שעכשיו אין לחבורו כלום אצלו חייב לשלם מדין ערב שהרי מיד שבאה הלואה זו לתוך השותפות חל עליו דין ערבות אבל אם טוען שמעולם לא באה לתוך השותפות אין צריך לשלם דנאמן הוא לומר שלא באה לתוך השותפות במגו דאי בעי אמר מתחלה מעולם לא הסכמתי עמו שילוה הלואה זו לצורך השותפות ושלא ברשותי לוה וא"צ לשלם כשטוען שאין לחבירו עוד שום דבר בתוך השותפות שהרי לא עליו בא דין ערב מעולם עכ"ל אין נלפע"ד דמה בכך שיש לו מגו מ"מ עכשיו שמודה שבהסכמתו וציוויו לוה לצורך השותפות אפי' יהיה כן שלא בא לצורך השותפות מה לו למלוה בכך הרי הוא נתנו להשותף שהוא שלוחו וכאלו נתנו לידו דמי ותו דאם ביש עדים אמרינן מסתמא עשה השותף שליחותו ה"ה באין עדים שייך לומר כן ומה מגו יש כאן כיון דאמרינן מסתמא שליח עשה שליחותו וצ"ל דמיירי שהשותף הב' אמר להמלוה שלא יתנו לו אלא כשיתננו לפניו לצורך השותפות ודו"ק ולפ"ז י"ל דגם ר"י בי רב מודה לדינא למה שכתבתי ומה שכ' דהרמב"ם מיירי בדבר הידוע לשותפות היינו שהיה ידוע שלקחו לשותפות ע"פ ציווי של השותף הב' וכה"ג ודאי הרא"ש מודה ולפ"ז נתיישב מה שהניח בתשו' מהרש"ך שם דברי ר"י בי רב בצ"ע ודו"ק (והגאון אמ"ו ז"ל כתב בגליון סמ"ע שלו וז"ל נ"ל דרמ"י ס"ל דדוקא ניכר מתוך העסק שהיא לצורך השותפות ולא די בעדים לבד כי עכ"פ יש לחוש לקנוניא שיאמר שלקח לצורך ולא יהא לצורך השותפות כן נ"ל לרמ"י פי' דברי ר"י בי רב וכן נראה ע"ש וא"כ העיר שושן צהלה ושמחה עכ"ל ודבריו צל"ע ואולי יש לפרש דבריו כמ"ש ומ"מ נתבאר דאם בא לתוך השותפות פשיטא דחייב וכן עיקר ודלא כספר מגדול דוד שם ע"ש) שוב ראיתי בספר גדולי תרומה האריך בזה והסכים לדברי ר"י בי רב וכל דבריו שם לא מסתברים ובפרט הראי' העיקרית שלו שהביא מתשו' הרא"ש גבי יעקב ובנו שמעון שהיו שותפי' כו' שאינה ראי' כלל מכמה טעמים גם בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קל"ה כתב שאין ראי' משם ע"ש (וכבר כתבתי דגם ר"י בי רב י"ל דמודה לדינא למ"ש עיין בתשובת מהרשד"ם סימן קי"ב וסימן ק"נ):
י סָעִיף ב שהשותף מודה אינו צריך לשלם כו'. אין להקשות אזה ממ"ש הט"ו בסי' צ"ג ססי"ג וז"ל אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעליו ממון השותפות הוא כו' ישבע ראובן כו' שאינו יודע הלא אפי' ראובן יודע ששמעון לוה לצורך השותפות פסק כאן דאינו נשתעבד לא הוא ולא נכסיו דשם ה"פ שמעון טוען ראובן לוה עמי מנה מיעקב לפני זמן מה ואותו החוב לא פרענו עדיין ועתה בא יעקב לתבעני במנה וראובן יודע שזה החוב מנה הוא אותו מנה שלויני מיעקב יחד וק"ל עד כאן לשון סמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו וז"ל לא ידעתי האיך מדמה זה לזה כאן מיירי שפטור נגד המלו' אבל השותף מצי טעין שבא הממון לשותפות וחלקו שוה בשוה וכן מיירי התם עכ"ל ויפה כוון ולפ"ז מ"ש בב"י וכן בירר הרמב"ם דבריו בסוף הל' שותפים כו' אינו נכון וצ"ל דלא קאי אלא אמ"ש דאין הודאת שותפו מזיקו לכלום וכן בבעה"ת שער מ"ד ח"א כתב על זה וכן בירר דבריו כו' ע"ש: שנים שערבו כו' ואחד שערב לשנים כו' ע"ל סי' קל"ב סעיף ד' וס"ה מ"ש בזה:
יא סָעִיף ד וצריך לפרוע החצי כו' כתב הסמ"ע נראה דה"ה אם ג' ערבים למלוה בשביל לוה והעני הלוה וגבה המלו' מא' מהג' כל החוב וא' מג' הערבים ג"כ העני או שהוא דר במקום רחוק שצריך לפרוע זה הערב השני המחצ' לזה שפרע כבר למלו' אבל אם שלשתן נמצאים ויש להן לפרוע אלא שעם הא' צריכים ליטפל ביותר להוציא מידו נראה דאין כח ביד זה שפרע להוציא המחצ' מהשני לבדו אלא צריך לטפל עם השלישי בהשליש המגיע עליו אם לא שנעשו בפירוש ערבים קבלן זה לזה ע"כ:
יב סָעִיף ה והוד' א' כו' ל' הטור זה שהוד' נתחייב בכל כו' ונראה דאפי' לדעת הרמב"ם והמחבר דלעיל ר"ס א' דא"י לגבות כל החוב מא' מהן אא"כ אין לשני לשלם כאן כיון שאי אפשר לגבות מהשני שהרי הוא כופר ה"ל כאין לו וגובה הכל מן זה שהודה וע"כ כתב המחבר ג"כ לעיל סי' ל"ז סעיף ד' דזה שהודה הוא יתחייב בכל וכן מוכח להדי' בבעל העיטור דס"ל דא"י לגבות כל החוב מאחד מהן אא"כ אין לשני וכמ"ש הטור ר"ס זה בשמו וכתב באות שי"ן שיתוף וז"ל שנים שלוו מאחד אחראין וערבאין זה לזה והלכך אם מת א' מהן או העני או כפר א' והודה א' אותו שהוד' מתחייב בכל ואין מקבלים ערותו על חבירו עב"ל וכ"כ בהגהת מרדכי פי"א דכתובות ומביאה ב"י לקמן סי' קע"ו מחו' כ"ה:
יג סָעִיף ה אין עדותו כו'. בבית חדש הוי קשיא לי' דאם יש לא' או לשנים שהודו נכסי' מאי ל"מ בעדותו יגבה הכל ממנו ותירץ דמיירי שאין לו נכסים ואפ"ה נוגע בעדות שמא יתעשר וע"כ כתב דהדין שכ' המחבר לעיל סי' ל"ז סעיף י' דאין נוגע בעדות בשביל שמא יתעשר צ"ע ולפע"ד הדין דין אמת וכמש"ל סי' קכ"ג ס"ק כ"ג וכאן מיירי שיש להמודה נכסים במקום אחר ולהכופר יש נכסים כאן א"נ שיש לזה בינונית ולזה זיבורית וכה"ג וק"ל:
יד סָעִיף ה אבל אם הוציא כו'. כתב הב"ח ומה ששינה דברישא קאמר שכפר כו' וכאן קאמר ואמרו פרענו כו' נראה דכאן דאיכא שטר בעדים אין צריך לעדות השנים כו' אבל ברישא צריך לומר דכפר האחד דאלו טען הא' פרעתי אין כאן ש"ד נגד העד שאמר לוה וכן אין חייב לשלם כנגד שנים שמעידים שלוה אפי' אין נוגעים בעדות דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ואפי' עד אחד או שנים מעידים שלוה ולא פרע אין כאן ש"ד ולא חיוב תשלומים אפי' אמרו לא זזה ידו מתוך ידינו כו' דשמא הי' אצלו כנגדו כסות או כלים דממילא פרע לו כבר חובו עכ"ל ומ"ש במעידים שלוה ולא פרע אין כאן ש"ד ולא חיוב תשלומים כו' הוא טעות דפשיטא בכה"ג בשנים חייב ממון ובעד א' נמי ה"ל משאיל"מ וכמ"ש כל הפוסקים והטור והמחבר לעיל סי' ע"ה ס"ג:
טו סָעִיף ה מעידים זה על זה כו'. והיכא ששלשה הלוו מנה לאחד וא' טוען ושנים מעידים ומוציאים ממנו המנה ואחר כך מודים בדבר צריכים להחזיר לו המנה ואין נאמנים במגו. כ"פ מהרש"ל פ' שור שנגח ד' וה' סי' י"ח ע"ש ואין דבריו נ"ל ודו"ק:
טז סָעִיף ו ומחל לאחד מהם אע"פ שהזכיר בפירוש שמחל לו כל תביעה שיש לו עליו מאותו שטר לא מחל לו אלא חלקו שלא יכול לתבוע ממנו החוב וגובה מחברו חצי החוב כיון שאין א' חייב בחצי של חבירו אלא מדין ערב וכדלעיל ס"א והלכך אם היו שניהם קבלנים זה לזה אם מחל לא' מהם מחל הכל ושניהם פטורים וכמ"ש הר"ב וגם המחבר מודה בזה וכן מבואר בב"י והוא פשוט:
יז סָעִיף ו כל החוב מחול כו'. כתב ב"י שמשמע מדברי הרא"ש שטעמו משום דמסתמא על ידי פיוס מחל אבל אם נודע שמעצמו מחל בלא פיוס לא מחל אלא לאותו שמחל ולא לחברו ונראה עוד מדבריו שאם לא מחל כל החוב אלא מקצתו אע"פ שע"י פיוס מחל לא מהניא מחילה אלא לאותו שמחל ולא לחבירו עכ"ל ומביאו ד"מ ולפע"ד משמע איפכא דז"ל הרא"ש שם ומה שמחל לא' מן השותפים הוא מחול לכל השותפים דתניא בתוספתא השותפים שמחלו להם מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו והקשה רבינו שמחה פשיטא שאם מחלו להם מחלו לאמצע ופי' שותפים שבקש אחד מהם למחול לו מה שמחלו לא' מהם מחלו לאמצע כאלו היה שלוחו ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו שמעצמם אמרו בלא שום פיוס שלא בקש אחד למחול לו שעתה אין כאן שליח מה שמחלו מחלו לו ואין דרך שאדם ימחול לחבירו בלא פיוס הלכך תלינן שבפיוס מחל והוי מחילה לשניהם ועוד ההיא דתוספתא מיירי שלח מחלו לו כל החוב מדקתני ואם אמרו בשביל פלוני מחלו לו דמשמע דמנכין לו מחלקו מה שמחלו והשאר יפרעו אבל הכא שמוכח מלשון המחיל' שמחל כל החוב אין לפרש שמחל לראובן שלא יגבה ממנו כל החוב אבל משמעון יגבה כל החיב דכיון דכתב המחילה בסתם לכל השותפים מחל ועוד דאת"ל דלראובן מחל שלח יגבה ממנו אבל משמעון יגבה מה היה צריך ראובן למחילה זו בלא מחילה ילך ויגבה משמעון כו' עכ"ל הרי דאף ע"ג דמתחל' קאמר הרא"ש הטעם משום דסתמא ע"י פיוס מחל מ"מ בתר הכי מסיק דהכא כיון שמחל כל החוב לא דמי להך דתוספתא וא"כ אפי' ידוע שמחל שלא ע"י פיוס מחל גם לחברו מאידך תרי טעמי שמסיק הרא"ש. וגם בסמ"ע ס"ק י"ז כתב בפשיטות דאפי' היתה המחילה בלא פיוס מחל גם לחברו וכתב שמש"ה סתם הטור ומור"ם בכאן ולא זכרו האי חילוק שאם המחילה היתה ע"י פיוס או לא כו' ע"ש אך מ"ש בדעת מור"ם צ"ע דהא מור"ם מביא בד"מ דברי הב"י בסתם ולא השיג עליו גם כתב עוד אח"כ בד"מ לתרץ קושית הב"י דמ"ש הרא"ש בתשובה אחרת דלא מחל אלא לאותו שהזכיר מיירי כשהי' ידוע שמחל בלא פיוס ולכך אמרי' דלא מחל לו רק חלקו עכ"ל ואולי הואיל וסתם דבריו בהג"ה חזר בו: גם מ"ש הב"י וד"מ שנראה מדברי הרא"ש דאם לא מחלו אלא מקצתו ואפי' ע"י פיוס לא מחל לחברו לא ירדתי לסוף דעתו דהרי מבואר להדיא מדבריו איפכא דהא מפרש התוספת' במחל מקצתו ואפ"ה קתני ברישא דמחלו לאמצע והיינו על ידי פיוס. ואפשר שכוונת הבית יוסף היה למה שכתב הרא"ש שם בתשוב' אחרת בה' שהיו קבלנין זה לזה ואחד מהם הוציא שטר מחילה לשנים מהם ואומרים שכיון שמחל לשנים מהם הכל מחול אין טענתו טענה אלא אותן שמחל להן פטורים וג' החלקים יגבה מידי דהוי אאם פרע לו מקצת שאין השטר פרוע ה"ה אם מחל קצת אין השטר מחול עכ"ל אבל על כרחך אין משם ראיה דהרי הוזכר שם בשאלה שמחל לשנים מאלו החמשה כל תביעה שהיה לו אצלם מחילה גמורה וא"כ הרי מחל להם כל החוב אלא ודאי מ"ש הרא"ש בתשובתו וה"ה אם מחל קצת אין כוונתו קצת מהחוב אלא קצת מהלוים וא"כ בעל כרחך צריך לתרץ דשאני התם כיון דמחל לב' ונחית למנינא לא מחל אלא להם וכן תירץ בתשוב' מהר"ר אלי' ז' חיים ס"ס ס' וז"ל אמנם מ"ש בה' שהיו קבלנים כו' גם בזה יש לחלק דהואיל ונחית למנינ' גלי דעתיה דלא מחל לכולם דאי מחל לכולם ה"ל למחול לחד מנייהו והוה משמע דמחל לכולם ומש"ה חשיב ליה מידי דהוה אפרע מקצת החוב דחייב עדיין בשאר ע"כ. ודע דאית' בתשובה אחרת להרא"ש דאם מחל לא' מהלוים כל תביעה שיש לו עליו ששאר הלוים יפרעו חלקם ותי' הב"י דשאני התם כיון שלא הזכיר כל תביעות שיש לו מאותו שטר וכתב שכן מצא בספר חזה התנופה שהרגיש בזה והעלה שיש לחלק כן וגם הב"ת והסמ"ע הסכימו לתירוץ זה וכן בתשו' מהר"ר אלי' ן' חיים שם וכן בס' גדולי תרומה סוף שער מ"ד והוסיף בטעם הדבר כיון דנראה מתשובת הרא"ש שהכל תלוי במה שנוכל לומר מתוך הענין דהוי כשליח וזה שייך דוקא כשמחל לו כל תביעות שמאותו שטר אבל כשהמלו' עשה לא' מחילה כללית על כל מין תביעה שיש לו בעולם עליו מבואר הדבר דמחילה זו אקרקפת' דההוא גברא מנח' ולא שייך בזה לומר דהוי כשליח לאחרים כי על תביעותיו מחל לו אפי' במה שאין לאחרים חלק בהם והוי כאומר בשביל פלוני מחלנו כו' וכה"ג כתב מהר"א ן' חיים שם דכיון שצירף עמו תביעות אחרות שאין בזה פטור לחבירו ה"נ לא אפטור מחלקו שהי' בשטר ועוד נ"ל טעם יפה לחלק דהא עיקר טעם הרא"ש הוא דאל"כ בלא מחילה ילך ויגבה משמעון וזה לא שייך כשמחל לו גם תביעות אחרות שהי' צריך ראובן למחיל' זו משום תביעות אחרות לכך כלל ומחל לו בסתם כל תביעות: ובס' גדולי תרומה שם הקשה על טעם זה של הרא"ש דאם כן בשני ערבים דלקמן סעיף ח' נמי נימא אם איתא דמחבירו גובה מה הי' צריך למחיל' זו בלא מחילה ילך ויגבה מחבירו כו' והניח בקושיא ולענ"ד לק"מ דאטו אם ימחול לאחד מן השוק נאמר דע"כ מחל ללוה שלו דאל"כ בלא מחילה ילך ויגבה מלוה שלו אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא בשני לווין כיון שא' ערב בעד חבירו וכל א' וא' יש לו דין לוה וחבירו ערב בעדו אם כן הדבר ידוע מי שמחל ללוה מחל גם לערב אפי' הוא קבלן וא"כ אמרי' אם איתא כו' אלא ודאי מחל לו שלא יגבה גם מחבירו אבל בערבי' כיון שאינם ערבים רק בעד הלוה ואינם ערבים זה לזה ואע"פ שמחל לא' מהם נשאר החוב על הלוה א"כ היאך שייך לומר אם איתא כו' אלא ודאי מחל גם לחברו והרי עיקר השעבוד קיים על הלוה ומה ענין הערב השני לזה ודוק. עוד כ' בסמ"ע דדוקא כשא"ל במחילתו אני מוחל לך כל תביעות שיש לי עליך בזה השטר אבל אם א"ל סתם אני מוחל לך מה שלויתי לך עם חבירך בזה השטר לא יפטר חברו עכ"ל ולא ידענ' מנליה הא דהא כיון ששניהם לוים וקבלני' זה לזה ה"ל כאלו הלוה לא' מהן הכל וחברו ערב וא"כ כשאומר אני מוחל לך מה שלויתי לך עם חבירך גם חברו פטור וצ"ע. עוד כ' בסמ"ע דדוקא כשמחל לו המלוה בלא קבלת דמים אז אמרי' כיון דידע שהם שותפים בחוב והן כשלוחי' זה לזה מחל לשניה' אבל כשלא מחל לו אלא משום דפרע לו האי חלקו אף שמחל לו כל תביעה שיש לו עליו מזה השטר מ"מ אנו רואין שלא בשליחתו עשה מה שעשה אלא הוצרך ליתן לו מעותיו וסתמ' לא מחל אלא מחמת שפרע לו חלקו ולא מחל לחברו שעדיין לא פרע חלקו וכ"כ הב"י ושכ"כ הרא"ש עכ"ל והב"ח השיג עליו ובאמת בב"י משמע כהסמ"ע וכן נ"ל וכ"כ בתשו' מה"ר אלי' ן' חיים ס"ס ס' וגם לפי טעם שכתב הרא"ש דאל"כ בלא מחילה ילך ויגבה משמעון משמע דכשפרע לו לא מחל אלא חלקו דלא שייך לומר מה צריך למחיל' זו דהכא לא מחל לו מרצונו הטוב אלא שפרע לו ולא רצה לפרוע לו עד שיתן לו כתוב שנמחל לו חלקו כדי שלא יוכל שוב לתבעו משא"כ כשמחל לו מרצונו וק"ל:
יח סָעִיף ו שאז צריך לתבוע כל א' כו'. כתב הסמ"ע מור"ם לטעמי' אזיל שהסכי' בד"מ לפסק דב"י והמחבר שפסק לעיל בסעיף א' כן אבל כבר נתבאר דהרא"ש ס"ל דאפי' לא כתב ע"ק כנכתב דמי עכ"ל ולחנם כתב כן דהא פשיט' דקי"ל דלא כהרא"ש בזה כיון דכל הפוסקי' ראשוני' ואחרוני' חולקים עליו וכמ"ש בספרי ע"ש:
יט סָעִיף ז אפילו שניהם כתובים בשטר א'. כן כתב בד"מ סי' ע"ו בשם תשובת רשב"א סימן אלף פ"ו וכן נרשם בכל ספרי הש"ע ובסמ"ע אבל באמת ליתא שם כן בתשו' רשב"א רק ז"ל שם שאלת אם מחל הא' כל חלקו שיש לו באותו שטר אם יהי' כולו מחול או לא תשובה אין מחול לו אלא המחצית שיש לו בו שהרי לא מחל לו בפירוש אלא החלק שיש לו ואפי' מחל את הכל אין חלק חבירו מחול דלתבוע ולדון שויה שליח למחול לא שויה שליח עכ"ל ונרא' דמשמע ליה להר"ב כן דבתשו' שלפני זה בסי' אלף פ"ו שקיל וטרי אם א' כתוב בשטר ואם השטר יוצא על שניהם נראה שכל א' מהם יכול לתבוע הכל כו' ומשמע ליה להר"ב דבתשובת שאח"כ קאי אדסמיך ליה דהיינו אם השטר יוצא על שניהם אבל אין זה הכרח כל כך גם לישנא דלתבוע ולדין שווייה שליח כו' משמע שמחל לו אותו שלא נכתב השטר על שמו והיה בא בשליחות חברו ג"כ דאם מחל אותו שנכתב בשטר לא שייך לומר שויה שליח שהרי הוא בעל השטר עצמו. גה בב"י הי' קע"ו מחו' כ"ט הביא ל' תשו' רשב"א ואפי' מחל לו הכל בפי' אע"פ שנתן לו הרשאה אין חלק חברו מחול עכ"ל משמע מזה דאותו שלא נכתב על שמו מחל והי' בא בהרשאת חברו ג"כ ואין לומר דכי היכא דהי' בא בהרשא' אינו יכול למחול ה"ה היכא שהשטר כתוב על שניהם דהא בלאו הכי יש חילוק בין שליח לשותף דהשליח שטעה קי"ל לקמן סי' קפ"ב סעיף ג' אפי' בכל שהוא המקח בטל שיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובשותפין לא שייך לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כדלקמן סי' קע"ו וא"כ שפיר יש לחלק בינייהו דבשלמא כשבא בהרשא' אינו אלא שלוחו ואמרי' לקמן סי' קכ"ג סעיף ה' הבא בהרשא' שמחל אינו כלום שזה יאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל בשותפים שדרך הוא שכל א' וא' יש לו כח לעשות מה שירצה הוה כאלו התנה עמו בין לתקן בין לעוות דמועיל מחילתו וכדלקמן סי' קכ"ג שם ומדברי תשובת מהר"מ שבתשוב' מיימוני לספר נזיקין ס"ס י"ב משמע לכאורה דשותף אינו יכול למחול דכתב שם על ב' שותפים שפטרו לעכו"ם בלא השלישי משלמים שניהם לשלישי הפסדו וכן משמע בתשו' מהר"מ שבמרדכי פ' הגוזל בתרא בשותף שאנסו השר לפטור החוב דכתב דוקא אנסו השר פטור אבל אם פטרו מדעתו חייב לשלם ומביאו הר"ב לקמן סימן שפ"ח ס"ד בקצרה ואם איתא דשותפים ה"ל כאלו התנו בין לתקן בין לעוות אמאי צריכים לשלם מיהו י"ל דהתם מיירי שנסתלקו זה מזה אלא שמתחלה היו שותפים א"נ י"ל נהי דיש בידו למחול היינו דהוה כאלו התנו כך שכל א' יכול לעשות מה שירצה ואם יעוות ישלם לחבירו חלקו דאל"כ אין מי שיהיה לו עסק עם שותף עד שיתרצה השותף השני אלא ודאי לגבי אחרים כל מה ששותף אחד עושה כאלו שניהם עושים אבל לגבי שותף חברו אם הוא פוטר או מוחל צריך לשלם לו חלקו וצ"ע:
כ סָעִיף ח י"א שיכול כו'. הא דכתב בל' י"א היינו משום דיש אומרים דאפי' בלא מחילה אינו יכול לגבות רק חצי החוב מהאחר וכדלקמן סי' קל"ב אבל חצי החוב גובה מהאחר לכ"ע אע"פ שמחל לערב א' ואינו דומה לשני לווין קבלנין שבסעיף ו' בהג"ה דשאני בערב שאף שמחל לו נשאר עיקר החוב על הלוה וכן הוא בתשובת הרא"ש ובטור ולפ"ז כשאין להערב שמחל לשלם יכול לגבות כל החוב מהערב השני לכ"ע דבכה"ג כ"ע מודה דגובה מהערב השני כדלקמן סי' קל"ב סעיף ג' וע"ש:
כא סָעִיף ט ובא א' מהן. עמ"ש לקמן ס"ס קכ"ב:
כב סָעִיף ט אין שומעים לו כו'. כתב הע"ש והסמ"ע דוקא ליתן חלקו א"י להכריחו אבל צריך לדון עמו על חלקו אפי' אין שותפו בעיר וכמו שכתב הטור והמחבר לקמן סוף סי' קכ"ב עכ"ל ואין זה נלפע"ד כמ"ש לקמן ס"ק כ"ה ע"ש.
כג סָעִיף ט ושמע ולא בא. משמע הא ידעינן דלא שמע אף שהוא בעיר אין צריך ליתן לו לזה הבא עד שיודיעוהו עכ"ל סמ"ע וזה פשוט וכך ה"ל לכתוב משמע הא אם לא ידעינן דשמע כו' והיינו אפי' בסתמא לא יתן לו עד שיתברר ששמע ודוק:
כד סָעִיף ט צריך ליתן לזה התובע הכל דאמרי' ודאי ניחא ליה שיתנו לזה ושליחותי' קעביד האי.
כה סָעִיף ט וכל זה בשנים כו' צריך טעם מה חילוק יש בין שנים שהפקידו לא' שהפקיד ומת והיו לו ב' בנים וגם מנ"ל להר"ב לחלק בכך ואי משום שכ' הרשב"א בתשו' סי' אלף ק"ב דמי שהפקיד ומת והי' לו ב' בנים נותנים לאחד חלקו ומביאו ד"מ אין מזה ראיה דאפי' חלקו וחלק אחיו יכול לתבוע להרשב"א כמ"ש הב"י משמו ונראה דהרשב"א לטעמיה אזיל (ואע"ג דנראה דהך דסי' אלף ק"ב הוא תשוב' מהר"מ מ"מ י"ל דמהר"מ ס"ל כהרשב"א וגם בב"י כ"כ בשם תשובת הרשב"א ע"ש) דגם בשני שהלוו או שהפקידו ס"ל דיכול א' לתבוע הכל ומחויב ליתן לו הכל וכדמשמע להדיא מדבריו בתשו' סי' אלף פ"ב ואלף פ"ו ומביא' ב"י וטעמי' שהוא מפרש הירושלמי היפך מה שפי' הרא"ש והר"ן אלא כמו שפי' הראב"ד דאם א' מהשותפים תובע הכל מחויב ליתן לו הכל וכמ"ש הר"ן בהדיא בס"פ שבועת הפקדון שהרשב"א מסכים לדברי הראב"ד ע"ש אבל לדידן דקי"ל דבשותפים א"י לתבוע אפי' חלקו עד שיבא חבירו י"ל דה"ה לאחים. ומ"מ החילוק לדעת הר"ב נראה דהוא בשותפין כיון שהלוו לכתחלה שניהם ביחד א"כ מתחלה מיד נתחייב לשניהם לא' הכל כמו לחבירו אבל מאחים מעולם לא נתחייב להם רק עכשיו נתחייב לכל א' וא' החצי ויותר נראה לחלק דבשותפין לא נודע של מי הממון ואפשר שהוא כולו של אותו שאינו כאן וכן מדוקדק בל' הרא"ש והר"ן שכתבו מפני שלא הי' חייב ואינו רשאי ליתן לא' מהן חצי מן הממון עד שיבא חבירו עמו ויתן לשניהם עכ"ל ולא כתבו ואין רשאי ליתן לא' מהן חלקו כו' משמע שאין חלקו ידוע ולזה דקדק הטור וכתב שנים שהלוו או הפקידו כו' ולא כתב שותפים שהלוו כו' וכדאיתא בירושלמי אלא בא לומר דהך שותפים פירוש שהלוו ביחד אבל אינו ידוע שהם שותפים בשוה אבל באחים כשמת אביהם הרי נודע שהוא של שניהם בשוה לכך נותנים לו חלקו (שוב מצאתי בס' גדולי תרומה דף קצ"ט ע"ד כתב חילוק זה) ולפ"ז גם בשותפים כשנודע שהממון הוא של שניהם בשוה נותנים לו חלקו וכן עיקר. ובזה א"ש מ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס קכ"ב בפשיטות דאף כשאינו בעיר יכול לתבוע חלקו דדוחק לומר כמ"ש הע"ש והסמ"ע דדוקא ליתן לו חלקו א"י להכריחו אבל צריך לדון עמו על חלקו אפי' אין שותפו בעיר דכיון שאין יכול להכריחו ליתן לו חלקו (וגם א"י להכריחו להניחו אפי' ביד ב"ד) למה יתחייב לדון עמו יאמר הלא אפי' אתחייב אני לך א"צ ליתן לך כלום ומה צורך לדון עמך ועוד דמדברי הרא"ש והטור לקמן ס"ס קכ"ב משמע להדיא בפשיטות דצריך ליתן לו חלקו ע"ש גבי מה שכתבו שיאמר לו מאן פליג לך כו' וכן משמע מדברי ב"י שם וכאן פסקו הרא"ש וטור וב"י דא"צ ליתן לו חלקו אלא ודאי התם מיירי שחלקו ידוע ולא מיירי התם אלא אם צריך לדון עמו על השאר או לא ובזה ניחא נמי דבסוף שער מ"ד כתב הבעה"ת גבי האי דינא דלקמן ס"ס קכ"ב היכא דאיתי' במת' וז"ל ומיהו דוקא לדון על הכל יכול לכופו אבל אם טען הלוה אם יצא חייב או שאין ביניהם דין אלא שמודה חובו ולשותפו וטען שלא יתן כ"א חלקו אבל חלק שותפו יתן ביד ב"ד הרשות בידו עכ"ל וזה סותר למה שכתב הרא"ש וטור כאן וגם בעל התרומות גופיה כתב שם לעיל בשם הרמב"ן ובכולא נמי משתעי דינא בהדיה ואי אודי ליה יהיב ליה כולה ממונא אלא ודאי כאן מיירי שאין חלקו ידוע הלכך כי ליתא במתא א"צ ליתן כלום אבל לקמן מיירי בשחלקו ידוע הלכך יכול להניח החצי ביד ב"ד אבל המחבר שכתב כאן אדברי הטור ואם טען שחלק שותפו יתן ביד ב"ד כו' נראה מדבריו דס"ל דבכל ענין יכול להניחו ביד ב"ד וכן נראה מדבריו בב"י ונ"מ שאם כבר נתן לו כולו תו לא מצי חברי' למיתבעי' כיון שהיה בעיר אבל לפעד"נ עיקר כמ"ש:
כו סָעִיף ט והיו לו ב' בנים כו'. ע"ל סי' קע"ה ס"א בהג"ה:
כז סָעִיף י לוה משנים כו'. ע"ל סימן נ' בהג"ה וסי' ס"א סעיף ד' וסי' קע"ו סעיף ל"ד ועיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קל"ב:
כח סָעִיף י וה"ה אם שניהם כתובים בשטר כו'. ואם טען שפרע להשני ע"ל ס"ס ע"א ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' קל"ו:
כט סָעִיף י לפרוע החצי מכתובתה. אם מת בעלה או שנתגרשה ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן כ"ד ואם חייבת למכור כתובתה בחיי בעלה בטובת הנאה ע"ל סי' תכ"ד סעיף י':
ל סָעִיף י חוזרים ונפרעים כו'. עיין בעיר שושן דהיינו דוקא במקום שנושאין ונותנין הנשים בממון בפני עצמן דאל"כ נהי דהמלוה מצי לגבות ממנה החצי מ"מ מסתבר שאין הבעל ויורשיו נפרעים ממנה אלא נאמנת לומר שבעלה לקח כל הממון והיא נכנסה ע"ק ומביאו הסמ"ע:
לא סָעִיף י והרי הם בטענות הללו כב' לוין כו'. ע"פ האופנים שיתבארו לקמן סימן ק"ל סעיף ג' ד' ועיין מה שכתבתי שם וע' בתשו' מהרשד"ם סי' ר"ו ור"ח:
לב סָעִיף יא לפי שלוי כו'. עיין בא"ע ס"ס צ':
א סָעִיף א בין בשטר בין בע"פ. אכל הנ"ל קאי וכ"כ ב"י וד"מ:
ב סָעִיף א שניהם ערבים זה לזה. כן הוא בירושלמי ויליף להו מקרא וכמ"ש בדרישה ומילת' דמסתבר ג"כ הוא דאמרי' דעל דעת נאמנות שניהן דוקא לוה או הקיף דמי הסחורה להן או הפקיד בידן ומסתמא היה דעתו דאם לא יהיה לזה יגבה מזה וק"ל:
ג סָעִיף א לא יתבע הערב תחלה. ול"ד לשנים שערבו בעד אחד ואין להלוה לשלם דכ' המחבר בסמוך בס"ג דיכול לגבות כל החוב מאיזה ערב שירצה אע"פ דיש גם לערב השני לשלם כדי חלקו דשאני ערבים דהן לא נתחייבו לשלם מצד עצמן משום דבר שלקחו ממנו שנאמר לכל א' נתן או הפקיד חציו אלא ללוה הלוה הכל והערבות לבטחון כעין משכון ואין השיעבוד חל לחצאין אלא כל א' נכנס בשיעבוד הלוה בכולו אבל שנים שלוו כאחד י"ל שכל א' נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי השני עבור חבירו וכיון שכל א' נעשה לוה בחצי המעות למה יניח הלוה עצמו ויפרע מן הערב דהיינו חצי השני' כ"כ מהרי"ק שורש קפ"ג והב"י ע"ש:
ד סָעִיף א דין ערב בכל דבר דיני ערב יתבארו לקמן סי' קכ"ט והיינו שטוענין לערב שמא פרע הלוה והמלוה צריך לישבע קודם שיתפרע מהערב ואין לתבוע לערב עד שיהיה ידוע שאין להלוה ממה לפרוע ועיין ע"ש מדיני ערב כו':
ה סָעִיף א שהן ערבים קבלנים. גם דין ערב קבלן מבואר בסי' קכ"ט ע"ש:
ו סָעִיף א חוזר וגובה כו' קמ"ל בזה דאין לו דין הפורע חובו של חבירו דאין הלוה מחוייב לשלם לו. וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קכ"ח דשאני הכא כיון דגם הוא נשתעבד ונעשה ערב בעד חבירו ה"ל כנתן לו רשות לשלם בעדו כ"כ הרא"ש בתשובה הביאה הב"י וד"מ ומסיק מור"ם וכתב ולכן שנים שלוו כו' ור"ל ל"מ אם בשעת פרעון אמר בפי' שפורע בשביל חבירו דיכול לחזור ולגבות ממנו חלקו אלא אפי' פרע סתם אמרי' מסתמא דדעתו היה כדי לחזור ולגבות ממנו (הג"ה חוזר וגובה כו' וכתב ב"י בסי' ס"ה מחס"ב בשם הרשב"א דאם מתו הלווי' והיורשים של א' מהן מצאו השטר אצלם ותובעין ליורשים של שני באמרם שאביהם פרע השטר ופסק דאין גובין כלום בטענה זו עכ"ל:
ז סָעִיף ב ודוקא שהוא מודה כו'. ז"ל הטור בשם הרמב"ן כשהוא מודה אע"פ שלא נכנס בתחלה בקנין שהשותפין שלוחין זה לזה אבל אם כפר השותף ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשותפות אין הודאת שותף מזיקו לכלום עד שיתברר הדבר שלצורך השותפות לוה מה שלוה:
ח סָעִיף ב וי"א דאם כו' א"צ לשלם כו'. י"א זה הוא כדעת הרא"ש שהביאו הטור וע"פ מה שפירשו הרב ר"י בי רב והביאו הב"י והד"מ כי אחר שכתב הטור דעת הרמב"ן שכתב כמ"ש המחבר בשמו בס"ב כ' עליו ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ בתשו' שהשיב שאין המלוה יכול להוציא דבר מהשותף כשלא היה בשעת ההלואה בשעבוד דנהי שהיו שותפים בממונ' נר"מ כל זמן שלא שיעבד גופו וממונו לא חל השיעבוד עליו שאין שותף נשתעבד במאמר שותפו אמנם אם יש ממון בשותפות כו' וכ' ע"ז ר"י בי רב ז"ל אף אם נרא' שהרא"ש חולק על הרמב"ן יראה דהיינו דוקא כשהלוה סתם דאז לא נשתעבד חבירו על פיו דאפשר שלא לקחו אלא לצורכו אף אם יודה זה שלצורכו ג"כ הלוה מ"מ כיון שבזמן הלואה היה יכול להכחיש הדין נותן שלא ישתעבד לא הוא ולא נכסיו אבל דבר שהוא ידוע מן הענין שלצורך השותפות היה אפי' הרא"ש מודה וראיה לדבריו שכשכתב הטור ל' הרמב"ם (בסעיף ב') לא כ' שחלק עליו הרא"ש כו' ע"ש (דאדרבה כ' שם אחר דברי הרמב"ם דכן הוא מסקנת א"א הרא"ש אלא שהב"י כ' די"ל דלא אכולה מילתא דהרמב"ם כ' דכן מסקנת א"א הרא"ש מ"ה דייק מדלא כתב דהרא"ש פליג עליה וק"ל) וע"פ דברי הר"י בי רב הללו כתב מור"ם בדרכי משה ס"ז דהלכה כהרב רבינו אשר מאחר דהרב רבינו אשר ס"ל כהרב רבינו משה בר מיימוני ועוד דהרב רבינו אשר הוה בתרא נגד הרב רבינו משה בר נחמן ע"ש וכן הוא דברי מור"ם כאן בהג"ה זו ביש אומרים זה ומ"ה סיים נמי וכתב עליו וכן נ"ל להורות כמ"ש בד"מ ואף שלא נזכר בדברי ר"י בי רב שמודה הרא"ש אלא כשידוע הי' הדבר מן הענין בתחלה שהיה לצורך השותפות ס"ל למור"ם דה"ה כשיתברר הדבר ע"פ עדים דזיל בתר טעמא דכמו שבידוע בתחילה מודה הרא"ש משום דאף אם רוצה לכפור ולומר דלא בא לשותפות לא היה נאמן כיון שידוע הוא שהיה בא לשותפות ונעשה זה כשלוחו ה"נ כשנתברר עתה ע"י עדים שבא לשותפות ושההלואה היה לצורך השותפות גם אם היה רוצה לכפור לא היה יכול וגם מאחר שעדים מעידים על זה הרי הדבר ידוע להן משעה ראשונה ואיגלאי ג"כ למפרע וה"ל כידוע לכל בשעת הלואה כן נ"ל ברור שהוא דעת מור"ם בהגה"ה זו ודלא כע"ש שכתב דהי"א זה הוא דעה שלישית ואינו כדעת הרא"ש דמה לי ידוע בעדים ומה לי מודה בפיו ובשניהן ס"ל להרא"ש דלא נשתעבד לי' במאמר של חבירו ומאד נפלאתי על בעל ע"ש איך לא שם לבו לדברי ר"י בי רב לחלק ביניהן דשאני כשהודה שהיתה ההלואה לשותפות דמ"מ בתחלת השיעבוד היה יכול לכפור אם רצה משא"כ אם הדבר ידוע מן הענין או שיש עדים וכמ"ש וזה נ"ל ברור ודו"ק:
ט סָעִיף ב שהשותף מודה א"צ לשלם. אין להקשות אזה ממ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ג ססי"ג ז"ל אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעלי ממון השותפות הוא כו' ישבע ראובן כו' שאינו יודע כו' הלא אפילו ראובן יודע ששמעון לוה לצורך השותפות פסק כאן דאינו נשתעבד לא הוא ולא נכסיו דשם ה"פ שמעון טוען ראובן לוה עמי מנה מיעקב לפני זמן מה ואותו החוב לא פרענו עדיין ועתה בא יעקב לתבעני במנה וראובן יודע שזה החוב מנה הוא אותו מנה שלוינו מיעקב יחד וק"ל:
י סָעִיף ב אלא א"כ היה ממון בשותפות כו'. ל' אלא א"כ כו' הוא קצת דחוק דהא עכ"פ מחלקו של שמעון דאיירי מיניה אינו גובה כלום ובטור כתב אמנם אם כו' ונתישב זה אבל אכתי קשה פשיט' כיון דממון ראובן ב"ח הוא בנמצא דגובין ממנו וי"ל דה"ק מאחר דאינו יכול לגבות משמעון אין להמלוה תקנה אלא א"כ ממונו של ראובן הוא בעין בשותפות כו' וקמ"ל דמחלק של לוה גובה כל מה שנתן לו וכמ"ש הטור אחר זה בסעיף ה' בשנים שלוו וא' כפר וק"ל:
יא סָעִיף ג יפרע מאיזה מהם שירצה פי' אפי' יש גם להשני לפרוע החצי לא הטריחו רבותינו להמלוה לגבות מכל א' החצי אלא יגבה כולו ממי שירצה וזה שפרע יחזור ויגבה החצי מהשני ולעיל בסמוך כתבתי הטעם מ"ש משנים שלוו ע"ש:
יב סָעִיף ג וא' שערב לשנים כו'. פי' בשביל שנים וכ"כ המחבר בהדיא לקמן בסי' קל"ב ס"ה והוא מדברי הרמב"ם ושם כתוב כשיפרע המלוה ושם פרשתיהו ע"ש:
יג סָעִיף ד ואיני חייב לך אלא השליש כו'. ז"ל הטור (בס"ד) אלא השליש שנתחייבתי לשמעון והמותר תפסיד אין שומעין לו דכיון שהמלוה היה יכול לגבות החצי מיודא כמו מלוי וע"ד כן נכנסו שאם יעני ראובן שיפרענו כל א' וא' מחצה וכיון שפרע לוי הכל יגבה מיודא החצי שפרע בשבילו עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי למה כתב שהיה יכול לגבות מכל א' החצי הלא כבר נתבאר דהי' יכול לגבות הכל מאיזה שרוצה ע"ש:
יד סָעִיף ד וצריך לפרוע החצי. נראה דה"ה אם ג' ערבו למלו' בשביל לוה והעני הלוה וגבה המלו' מא' מהג' כל החוב וא' מג' הערבים ג"כ העני או שהוא דר במקום מרחק שצריך לפרוע זה הערב השני ומחצה לזה שפרע כבר למלוה אבל אם שלשתן נמצאים ויש להן לפרוע אלא שעם הא' צריכין ליטפל ביותר להוציא מידו נראה דאין כח ביד זה שפרע להוציא המחצה מהשני לבדו אלא צריך לטפל עם השלישי בהשליש המגיע עליו אם לא שנעשו בפי' ע"ק זה לזה וק"ל:
טו סָעִיף ה והודה א' כו' את חבירו שבועה ואם כו'. כצ"ל וז"ל הטור (בס"ה) והודה השני שלוו שניהן ממנו בתורת שותפות הרי זה שהודה נתחייב בכל אבל אין מקבלים עדותו על חבירו לחייבו ש"ד מפני שהוא נוגע בעדות עכ"ל פי' שע"י עדותו לא יפרע אלא החצי והשני החצי:
טז סָעִיף ה וטענו כולם ואמרו פרענו כו'. מעידים זה לזה הטעם שאין אחד נוגע בעדותו של חבירו כיון שעל כל אחד כ' סך בפ"ע והא דשינה הטור והמחבר וכתבו כאן דטענו שפרעו ולפני זה כ' דטענו שחייבין ה"ט משום דכאן דאיירי דלוו בשטר אם היו מעידין שחייבין א"צ לעדותן דגם זולתן נאמן בעל השטר לגבות ולהוציא בשטרו ולכתוב הדין בג' שלוו כל א' בפ"ע בלא שטר שמעידין השנים על השלישי שלוה זה ופשיטא דהא אין להן שייכות זה לזה כיון שמחולקין המה גם בהלוואה משא"כ כשלוו בשטר א' דיש להן שייכות אהדדי וקמ"ל דאפ"ה מעידין עליו אבל לעיל סי' ל"ז ס"ו כתב המחבר הדין בשנים המעידים חובות השלישי וע"ש מ"ש וק"ל:
יז סָעִיף ו לא מחל אלא חלקו כו' וי"ח כו'. הי"ח הן הרא"ש והרא"ש לטעמיה אזל דכתב הטור דס"ל דשנים שלוו יחד מא' בשטר סתם אע"פ שאינו מפורש בהשטר שנעשו ערב קבלן זה לזה אפ"ה דין ע"ק יש להן והמלוה מאיזה שירצה יפרע כולו אף שיש גם להשני ומה"ט נמי ס"ל דאם מחל המלוה לא' מכל תביע' שיש לו עליו באותו השטר והרי היה יכול לתבעו בעד כולו א"כ כולו מחול ואין המלו' יכול לומר להשני דוקא לזה הא' מחלתי שלא לגבות ממנו כלום אבל ממך אגבה כיון שהיו שותפין בהחוב ודין שותפין להיות שלוחין זה לזה וכשאחד מהן משתדל למחול לו דבר כגון מהמוכס המכס וכיוצא בו ריוח דהמחילה היא לאמצע כמ"ש הטור והמחבר לקמן בר"ס קע"ח ע"ש ואף ששם נתבאר דהיינו דוקא כשמחל המוכסן לאחד ע"י פיוס שפייסו השותף למחול לו בזה אמרינן דנעשה שליח לכל השותפין להיות המחיל' לאמצע אבל כשמחל המוכסן לאחד מעצמו בלא פיוס המחילה היא לאותו שמחל לו לבדו שאני התם דלא אמר במחילתו לשון המורה שמחל הכל אבל כאן דהמלוה אמר להא' אני מוחל לך כל תביעות שיש לי עליך מזה השטר וכיון שהי' עליו תביעות סך כל דמי השטר אמרי' מסתמא דמחל הכל וה"ל כאלו פרע לו כולו ואינו יכול לגבות כלום מהשני אפי' כשהמחילה היתה בלא פיוס ומ"ה סתם הטור ומור"ם בכאן ולא זכרו האי חילוק שאם המחיל' היתה ע"י פיוס או לא ואף דלא הביא מור"ם בסעיף א' דעת הרא"ש החולק בשנים שלוו לומר דמאיזה שירצה יפרע משום דלא קי"ל כוותיה מ"מ כתב כאן דין המחיל' ע"פ סברתן כדי ללמוד ממנו דהיכא שהן ע"ק זה עם זה דהדין הוא כן גם לדידן ומשום דהרא"ש חידש זה הדין דמחילה לא' הוה מחילה לכולם מ"ה כתבו מור"ם אדבריו וק"ל וממ"ש נלמד דהאי דינא הוא דוקא כשא"ל במחילתו אני מוחל לך כל תביעות שיש לי עליך בזה השטר ומטעם שכתבתי הא לאו הכי אלא א"ל סתם אני מוחל לך מה שלויתי לך עם חבירך בזה השטר לא יפטר חבירו גם נלמד מזה דדוקא כשמחל לו המלו' בלא קבלת דמים אז אמרינן כיון דידע שהם שותפין בחוב והן כשלוחין זה לזה מחל לשניהן אבל כשלא מחל לו אלא משום דפרע לו הא' חלקו אף שמחל לו כל תביעה שיש לו עליו מזה השטר מ"מ אנו רואים שלא בשליחותו עשה מה שעשה אלא הוצרך ליתן לו מעותיו ומסתמא לא מחל לו אלא מחמת שפרע חלקו ולא מחל לחבירו שעדיין לא פרע חלקו וכ"כ הב"י ושכ"כ הרא"ש ע"ש וגם כתב שם הרא"ש אגוף דין זה דהי' מחילה לכולן שתמהו שם עליו וא"כ חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ועוד נתבאר שם בתשובת הרא"ש דלא אמרינן דמחל כל החוב אלא כשאומר אני מוחל לך כל התביעות שיש לי עליך בזה השטר ואז אמרי' דהמחיל' היתה לכולן כיון דהמחילה היתה לדבר שהיו שותפים בו אבל כשלא אמר בזה השטר אלא מחל לו סתם כל תביעות שיש לו עליו אז אמרינן דבשביל אהבתו אותו מחל לו כל דבר שבעולם ולא היתה כוונתו על השותפים ויכול להוציא מהשני חלקו כל זה נלמד ומדויק מתשובת הרא"ש כלל ע"ג סי' י' וי"א וי"ב וכמ"ש בדרישה ובהגד"מ והארכתי בזה משום דיש בו נ"מ לדינא גם לדידן היכא שכתוב בשטר שהן ע"ק זה עם זה וראיתי דיינים טועים בדין זה ואינם מעלים על לבם חילוקי דינים הללו ומור"ם קיצר בזה המקום שהיה לו להאריך ולבאר' ואתה דע לך ודוק:
יח סָעִיף ו שאז צריך לתבוע כל אחד מור"ם לטעמיה אזיל שהסכים בד"מ לפסקא דב"י והמחבר שפסק לעיל בס"א כן אבל כבר נתבאר דהרא"ש ס"ל דאפי' לא כ' ע"ק כנכתב דמי ועפ"ר בס"ס זה:
יט סָעִיף ז אפי' שניהם כתובים בשטר אחד ר"ל אע"פ דשניהן כתובים בשטר א' כל א' יכול לגבות כל החוב אפי' בלי הרשאה מהשני משום דהוו כשותפין כמ"ש מור"ם בסמוך בס"י אפ"ה אין לאחד כח למחול חלקו של חבירו:
כ סָעִיף ח י"א שיכול לגבות כל החוב כו'. ואע"פ שבשנים שערבו כבר נתבאר בסעיף ג' דקי"ל דיכול לגבות כל החוב מאיזה מהן שירצה אף שיש להשני לפרוע החצי כדין ע"ק מ"מ לא אמרי' דכשמחל לא' מחל גם להשני כדין שנים שלוו בע"ק דשאני בשנים שערבו שאף שמחל להערב עיקר החוב נשאר על הלוה לכך יכול נמי לגבות כל החוב מהערב השני וכ"כ בטור בהדיא ומ"ש המחבר י"א דיכול לגבות אף ע"פ דלא מצינו פלוגתא בהאי דינא דכ"ע ס"ל דבשני ערבים אין כל החוב מחול במחל לאחד מהן מ"מ כ"כ משום דכ' דיכול לגבות כל החוב מהערב השני ובזה יש פלוגתא דאיכא מ"ד דס"ל דאפי' בלא מחל לשום א' מהן אינו יכול לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצ' אם יש להשני לפרוע המחצה וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' קל"ב ס"ג מ"ה כ' בל' י"א וק"ל:
כא סָעִיף ט אין שומעין לו עד שיבא חבירו מקור דין זה מהירושל' כתבתיהו בדרישה בר"ס זה ודוקא ליתן לו חלקו אינו יכול להכריחו אבל צריך לדון עמו על חלקו אפי' אין שותפו בעיר וכמ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס קכ"ב וגם בסי' קע"ו:
כב סָעִיף ט ושמע ולא בא משמע הא אם ידעינן דלא שמע אף שהוא בעיר אין ליתן לו לזה הבא עד שיודיעוהו:
כג סָעִיף ט צריך ליתן לזה כו'. דאמרינן ודאי ניחא ליה שיתנו לזה ושליחותיה קעביד האי:
כד סָעִיף י לפרוע החצי מכתובתה. לא בא הטור והמחבר ללמדינו בזה אלא שהחצי מוטל עליה ודינן כשנים שלוו וכדמסיק ומפרטי דינין איך גובה הב"ח לא כתב כאן ונראה דאם אין לאשה ממון בפני עצמה ולבעל יש כדי כל החוב דאין הב"ח צריך להמתין עד זמן גביות כתובתה אלא גובה כל החוב מהבעל ויורשיו מנכין חצי החוב מכתובת' ולא אמרי' דתמכר' הכתובה עתה בטובת הנאה ותשלם חצי החוב דהא אשה לגבה בעל' דרכה למחול חובה ואין מי שיקנה ממנה אם לא שהבעל עצמו יקנה אם יש מותר בכתובה דאורייתא וכמ"ש חילוקי דינים הללו בס"ס שמ"ו ושפ"ח ובסי' תכ"ד בדרישה ובסמ"ע:
כה סָעִיף י חוזרים ונפרעים ממנה החצי ע' בע"ש שכתב דצ"ל דהיינו דוקא במקום שנושאין ונותנין הנשים בממון בפני עצמן אבל היכא שאין הנשים נושאין ונותנין בפני עצמן נהי דהמלוה דסמך דעתו עליה מצי לגבות ממנה החצי מ"מ מילתא דמסתברא הוא שאין הבעל ויורשיו נפרעין ממנה אלא נאמנת לומר שכל הממון לקח הבעל לידו והיא נכנסת בע"ק עם בעלה כדי שיוכל להחיות:
כו סָעִיף י אלא במיגו דפרעתיך. ר"ל דלקמן סי' ק"ל ס"ג כ' הטור ז"ל ואין הערב גובה מהלוה עד שיביא עדים שפרע בשבילו ואפי' אם השט"ח ביד הערב יכול הלוה לומר לו כו' עד פרעתיך כי אין שט"ח שבידו ראיה לעשותו מלוה בשטר ואם כ' המלוה להערב קבלתי ממך דמי השטר מהני לו לגבות מהלוה כו' והכא נמי קאמר אם האיש כבר פרע ובא לגבות מהאשה החצי אינה יכולה לו' אתה לקחת את כל המעות אלא א"כ אין בידו דהבעל כתוב מהמלוה ל' התקבלתי דאז הוה נאמנת לומר לו פרעתיך אחר שפרעת להמלוה ולרבותא כ' הטור והמחבר דאם הבעל עדיין קיים כו' דאפי' נגדו אינה יכולה לטעון כן וכ"ש נגד יורשיו אם מת וק"ל:
כז סָעִיף י לווין שלוו ביחד עיין בתשובתי שהארכתי בדין זה בביאור דברי מורי"ש מ"ש בתשובה בדין שנים שלוו והאחד אומר שנתן ליד חבירו לשלם למלוה והוא אומר לא כי אלא משלי שלמתי להמלוה הכל ואתה עדיין חייב לי החצי:
כח סָעִיף י לבנו ולאשתו פי' אשתו של בנו:
כט סָעִיף י שלא יגבה כל אחד המחצה פי' בלא דעת השני אבל לגבות כתובה אפי' הוא חי וגירשה גובתה ממנו כ"כ ריב"ש שם:
א סָעִיף א לא יתבע הערב תחלה ודעת הרא"ש וטור דגוב' מאיזה שירצה אפי' יש לזה נכסים ומשום דה"ל לוה בכולה ודעת הרמב"ן דלא הוי רק דין ערב הובא בר"ן פ' שבועת הדיינין וראייתו מפרק השואל דף צ"ו דגרסי' התם שותפין ששאלו ונשאל לא' מהם מהו כולו שואל בעינן וליכא או דלמא לההיא פלגא דשיילי' מיהת מי פטר ואם אי' דכל חד וחד מחייב בכולי' מדין בע"ח אמאי לא מיפטר ואפילו בכל דאי כולה שואל בעי הא איכא וכ"ת כיון דאיכא שואל אחריני בהדי' לאו כולו שואל הוא א"כ בההיא פלגא נמי דשיילי' לאו כולי שואל הוא דמאן פלג לך חד פלגא מאידך פלגא אלא ודאי משמע דמדין ערב בלחוד הוא דמחייב באידך פלגא מש"ה לא מיפטר אלא פלגא דידי' ע"ש ולדעת הרא"ש והטור צריך לישב הסוגיא ונראה לפמ"ש בפ"א משכירות וז"ל עבר השומר ומסר לשומר השני וכו' אף ע"פ ששאל או שכר בבעלים הרי הוא הוציא דבר השומר מידו לשומר אחד ע"כ וכתב שם הה"מ נראה לי טעמו לפי שאע"פ שהשואל בבעלים ופשע בו פטור כמו שנתבאר דוקא כשמתה הבהמה או נאבדה בפשיעתו ברשותו אבל כשמסרה לשני הראשון מתחייב באותה שעה שמתה הבהמ' ברשות השני ואינו שאלה בבעלים פוטר' אלא לשומר ששאל הבעלים אבל לא לשומר שני שלא שאל הבעלים והראשון מתחייב על רשות השני עכ"ל וכן פסק בש"ע סי' רצ"א ע"ש. וכיון דלשטה זו דנעשה לוה בכולו כל חד וחד ע"כ דנעשה נמי כל חד מלוה במחצית השני לחבירו דהא אם פרע כולו חוזר וגובה מחבירו חלקו וע"כ משום דנעשה לוה בכולו ומלוה במחצית לחבירו כיון שעל פיו הלוה לשני וכן השני נעשה לוה בכולו ומלוה במחצית לחבירו וכן בשותפין ששאלו נעשה כל אחד שואל בכול' ומשאיל במחציתו לחבירו דהא חבירו נמי משתמש בו ומש"ה אם מתה הבהמה ביד אחד לא הוי שאלה בבעלים אלא במחציתו דכיון דבמחצית השני נעשה משאיל לחבירו וחבירו לא שאל הבעלים הרי הראשון מתחייב על רשות השני כיון דלא מהני פטור שאלה בבעלים רק כשמתה ברשותו ולא כשמסר לשני ומחצית דידיה שלא מסר לשני בזה לבד פטור ואי נימא דכולו שואל בעינן יתחייב גם על מחצית דידיה כיון דלא הוי כולו שואל דהא אפי' הוה שואל בכולו כיון דמסר מחצית השני לאחר לא הוי תו שאל' בבעלים ולפי"ז ניחא דשפיר קא מבעי' ליה מי אמרינן כולו שואל בעי' וליכא דהא מסר מחציתו לשני וכמ"ש א"ד לההיא פלגא דשיילי' מיהא מיפטר והיינו דבמחצית השני ודאי יתחייב כיון דנעשה שואל בכולו ומתחייב על רשות השני מיהא האי פלגא דשיילי' ולא מסר לשני עכ"פ מיפטר ובזה מדוקדק לשון הש"ס לההיא פלגא דשיילי' מיהא מיפטר ולשון מיהא משמע דחייב ודאי אלא ההיא פלגא דשיילי' מיהא מיפטר ולפי מ"ש באידך פלגא ודאי חייב אלא בפלגא דידיה מיהא מיפטר אי לא בעינן כולו שואל וזה נכון ודו"ק:
ב סָעִיף ג שנים שערבו עמ"ש בסימן ק"ז סק"ט:
ג סָעִיף ג מאיזה מהם שירצה. עיין ש"ך סי' קל"ב דהביא דעת החולקים. ולענ"ד נראה דרך הכרעה דהיכא שנעשו ערבים שלא בשעת מתן מעות ובקנין וא"כ לא חל שעבודם אלא נגד המלוה מצד ערבות ובטחון גובה מאיז' מהם שירצ' לפי שאין שעבוד לחצאין וכמ"ש הרשב"א ומוהרי"ק. אבל היכא שנעשו ערבים בשעת מתן מעות דאין השעבוד אלא שנתן על פיו וכיון שהיו שנים הוציא מעותיו ע"י שניהם וצריך לשלם זה מחצ' וזה מחצה ואינו גוב' מן האחד אלא אם אין לשני כנ"ל:
ד סָעִיף ה והוד' א' ונרא' דאם אין המלו' זוכר מחובו והוא בעצמו בא לו אני וחבירי חייבים לאביך מנה דבזה יכול להעיד על חבירו ולא הוי נוגע כיון שאין המלו' תובעו וה"ל כההיא דסי' ק"מ סעיף י"א דאם אין ידוע למערער שדרו בו השוכרים לא הוי נוגעין דמגו דאי בעי אמרו לא דיירנו ואכתי צריך לימוד:
ה סָעִיף ה אין עדותו מחייב הקש' הב"ח אם יש למודה נכסים ישלם הכל ותי' שאין לו נכסים והוי נוגע שמא יתעשר ועמ"ש בזה בסי' ל"ז סק"ה מיהו הכא בלא"ה הוי נוגע אע"ג דלית ליה נכסי משום דלא ליקרי' לוה רשע והתם בסי' ל"ז דוקא בלוקח באחריות דלא שייך ניחא ליה דלא ליהוי רשע ולא ישלם דאכתי רשע הוא נגד לוקח וע' ש"ך מ"ש בזה:
ו סָעִיף ו שנים שלוו. ראוי לספק לדעת הש"ע דשנים שלוו אינן אלא ערבים זה לזה ואינו גוב' מאחד אלא אם אין לשני מדין ערב אם טוען פרעתי אם ישנו ערב בשטר ויכול נמי לגבות ממשעבדי והרי הוא כמו ערב היוצא לאחר חיתום שטרות בסי' קכ"ט כיון שחתם בשטר או דלמא שאני ערב שבשטר שחתם על הערבות ונתחייב בשטר על הערבות אבל הכא חתימתו שבשטר אינו אלא בגוף הלוא' ולוה אינו אלא במחצ' והערבות ממיל' נעש' לפי שלוו שניהם כאחד וא"כ אינו אלא ערבות בע"פ אבל נרא' כצד האחרון דחיוב הערבות אינו אלא בע"פ כיון דאין החתימ' בשטר רק על גוף הלוא'. וע' כנה"ג בשם הרא"ם ח"א סי' פ"ז דלהכי נקט הרמב"ם גבי שנים שהלוו בשטר דהוי ערבי' דאם הי' בע"פ אם הי' טוען איזה טענה שנפטר בה מהערבות הי' נאמן במגו דפרעתי משא"כ בשטר אבל אם אינו טוען כלום גם במלו' ע"פ נעשו ערבים וע"ש ולפי מ"ש גם במלו' בשטר לא תוסיף תת כחה לענין הערבות והערבות אינו אלא דבר חוץ לשטר וכמלו' ע"פ הוא כן נרא' ועמ"ש בסי' ע"א סק"ל:
ז סָעִיף ח ופטר המלו' את א' כת' בתשובת מבי"ט ח"א סי' כ"ב ראובן ושמעון ולוי קנו סחור' ביחד וכתבו השט"ח על עצמם ליודא לפרוע כל החוב ונעשו ע"ק זה לזה ובהגיע זמן פרעון נמצאו לראובן ושמעון לפרוע חלקם וללוי לא נמצא ומחל יודא לראובן את הערבות שנתחייב בעד חבירו אך שיפרע לו החלק שהי' מגיע לו ממנו ותבע משמעון חלקו וחלק לוי שפרע לו אח"כ בא שמעון לב"ד לתבוע מראובן החצי שפרע בעד לוי כי שניהם היו ערבים בעד לוי כמו שנזכר וראובן טוען כי כבר פטר אותו יודא הבע"ח מהערבות תשובה כיון שהי' יכול ליפרע מא' מהם אם נפרע משמעון אין שמעון יכול לתבוע מראובן חלקו ואע"ג דהביא בטור סי' קל"ב דאם פרע א' מהערבים כל החוב למלו' חוזר ותובע מחבירו חלקו נרא' דקאי אשני ערבים לדעת הרמב"ן שאם יכול ליפרע משניהם לא יפרע מא' מהם אלא מחצ' וכיון שפרע זה כל החוב חייב זה השני לפרוע לו חלקו אבל הכא שהי' יכול ליפרע מכל א' מהם הכל מתחל' כי הכא כשנפרע מא' מהם אינו יכול לחזור זה ולתבוע מחבירו חלקו שלא פרע בעדו שום דבר וכמ"ש בנדון זה שמחל יודא ע"ש והעתיקו בש"ך סי' קל"ב והשיג עליו דהא הטור ס"ל כדעת הרמב"ם דגוב' מאיז' שירצ' ואפ"ה כ' דגוב' אח"כ מחבירו וכן הביא שם תשובת הרא"ש ס"ל נמי כדעת הרמב"ם גבי שנים שערבו דגוב' מאיזה שירצ' וכתב נמי כשפרע דחוזר ותובע מחבירו חלקו וע"ש שכת' דגם במחל לא' ופרע השני חוזר וגובה מחבירו חלקו וע"ש. אמנם לי נרא' העיקר כדברי המבי"ט. והוא דודאי בשנים שלוו אע"ג דהי' יכול לגבות מכל א' מהם כולו מ"מ הרי הוא כלוה בכולו וכמלו' במחציתו השני לשני וגם כיון דנעשו ערבים קבלנים זה לזה לדעת הרא"ש והטור דס"ל כדעת הרמב"ם א"כ ודאי צריך לפרוע מה שפרע בעדו ע"י ערבות וכן בשני ערבים דגוב' מאיז' מהם שירצ' היינו נמי משום דהוי ע"ק זה לזה וכמו בשנים שלוו לשטת הטור דהא כת' הטור להוכיח מדברי הרמב"ם דכת' גבי שנים שערבו דגוב' מאיז' מהם שירצ' דס"ל נמי גבי שנים שלוו דגוב' מאיז' שירצ' וע"ש אלמא חד טעמא הוא אליבי' דבעל הטורים וא"כ ודאי כמו בשנים שלוו כיון דכל א' נעשה לחבירו ע"ק אם פרע ודאי חוזר וגובה מחבירו חלקו א"כ בשנים שנתערבו נמי דנעשו ע"ק זה לזה דאם פרע א' חוזר וגוב' מחבירו חלקו וכל זה לשטת הרא"ש והטור דשנים שערבו דגוב' מכל א' מהם היינו משום דינא דשנים שלוו דנעשו ע"ק זה לזה ובזה ודאי דנעש' ע"ק בעד חבירו אם פרע ודאי חוזר וגוב' מחלקו ומשום הכי כת' הרא"ש בתשוב' בשנים שערבו דאם פרע חוזר ותובע מחבירו חלקו אבל אנן דקי"ל בשנים שלוו לא הוי ע"ק זה לזה אלא ערב סתם ואפ"ה בשנים שערבו ס"ל דגוב' מאיז' מהם שירצ' ע"כ אינו משום דכל א' וא' נעש' ע"ק לחבירו דהא אנן לא ס"ל הכי בשנים שלוו אלא הוא מטעמ' דכתבו הרשב"א ומוהרי"ק בטעמו של דבר דגבי שנים שלוו כל א' לא נעש' לוה רק במחצ' ועל מחציתו השני הוא ערב סתם אבל שנים שערבו דנעש' כל א' ערב למלו' בעד הלו' ערב בכולו הוא דהוי כמו משכון ובטחון ואין שעבוד לחצאין ומש"ה גוב' מאיז' מהם שירצ' וא"כ מה"ט כיון דלא נעש' שום השתתפות בין אלו הערבים ולא נעש' א' ערב בעד ערב חבירו אלא כל א' נעשה ערב בעד הלו' בכולו למלו' מש"ה אם פרע א' אין לו על השני כלום כי מה שפרע בעד עצמו הוא שפרע ואין לו שום השתתפות עם ערב חבירו וזה ברור. ובזה אין אנו צריכין לדברי המבי"ט שכת' בדברי הטור סי' קל"ב דכתבו אליבי' דרמב"ן. אלא דכתבו שפיר בשטת הרמב"ם וכשטתו דשנים שערבו מדין ע"ק הוא ונעש' כל א' ע"ק בעד ערב חבירו וא"כ ודאי חוזר וגוב' מחבירו חלקו כיון שנתערב בשבילו אבל לשיטת הרשב"א ומוהרי"ק לא נתערב בעד חבירו כלל אלא הא דגוב' מאיז' מהם שירצ' משום דנעש' ערב ובטחון למלו' בעד הלו' בכולו ודו"ק. וכן מוכח כדברי המבי"ט מדברי רב יהוד' גאון שהובא ברא"ש פ"ק דב"ק שני לקוחות שלקחו שתי שדות כאחת ובא בע"ח גוב' מאחת מהן ואין ללוקח על חבירו כלום וכו' ע"ש הרי מבואר דאע"ג דהי' יכול לגבות גם מהלוקח השני אם הי' רוצ' כשגב' מזה הלוקח אין לו על האחר כלום והיינו כיון דאלו השני' אין להם שום עסק אהדדי אלא כל שדה ושדה בפני עצמו נתערב ונשתעבד למלו' וגבה מלוקח א' מה שנתן הלוקח בעד שעבודו נתן וא"כ ה"ה בשני ערבים דלדידי' הוי כמשכון ושעבוד וכל א' נשתעבד בפני עצמו כשגב' מא' אין לו לשני כלום וכן מוכח מש"ס פ' בית כור גבי שני אחים שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם דרב אמר בטל' מחלוקת ושמואל אמר ויתר וטעמ' דרב משום דסבר יורשין הן אבל למ"ד לקוחות הן כשפרע זה אינו חוזר וגוב' מהשני ולכאור' אכתי אפשר לומר דשני ערבין דומין ליורשין דהא טעמ' דרב דסבר בטל' מחלוקת משום דיורשין הוי וכפרש"י בפ"ב דב"ק ורשב"ם בפ' ב"כ דכיון דיורשין נינהו הלכך על שניהם מוטל לפרוע ולכן יחזיר מקצת חלקו וע"ש א"כ שנים שערבו דג"כ על שניהם מוטל לפרוע יחזיר נמי חלקו ואין זה דומ' לשני לקוחות דלא הי' חיוב אקרקפתא דלקוחות אלא השעבוד על השדות ולכן אם גבה שדה א' אין לו על שדה שני אבל יורשין אקרקפתא דידהו רמי כשיש להן נכסים מאביהן לפרוע חובות אביהן להכי חוזר וגוב' מחברו חלקו וא"כ ה"נ גבי ערבין דאקרקפתא דערב רמי לפרוע ואזל זה ופרע חוזר וגוב' מחבירו חלקו אך נלע"ד אי דייקינן ליתי' להך מלתא משום דעיקר טעמא דרב משום בטל' מחלוקת והיינו כיון דעל שניהם רמי לפרוע אדעתא דהכי הית' החלוק' שאם יבוא בע"ח ויגב' מא' מהם יחזור ויגב' מזה וכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק ז"ל והלכת' כרב דאמר בטל' מחלוקת אע"ג דבכל דוכתי' כ' אלא דסבר' מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוהון הוא לפרוע חובות אביהן בשו' בין נטלו שניהם קרקע בין נטל א' קרקע וא' מטלטלין וכו' הלכך בטל' מחלוקת ע"ש אלמא אע"ג דיתמי כרעא דאבוהן לפרוע אפ"ה לאו משום הנאתו דמהני לי' שפרע בעדו חוזר וגוב' ממנו אלא משום בטל' מחלוקת הוא כיון דהי' על שניהם מוטל לפרוע הוי כאלו לא נשאר אלא שדה זו ובטל' מחלוקת וא"כ ה"ה הכא גבי ערבים דלא נשתתפו ולא שייך בהו בטל' מחלוקת אין צריך לפרוע לערב חבירו אע"ג דהוי מוטל עליו ג"כ לפרוע ומה שפרע זה פרע בעצמו בעד עצמו ולישנא דבטל' מחלוקת מוכרח כמ"ש ולאו משום דמהני חוזר על האחר אלא משום בטל' החלוק' ובמחול לערב פשיט' דאין הפורע חוזר וגוב' ממנו דמאיז' כח יבא עליו הא לדידי' לא נעשה ערב וכמ"ש דלדידי' לא נעשה אלא ערב ללוה ואי משום שפטרו מחובו הא כיון דמחול לו כבר המלו' מאי אהני לי' וזה נרא' ברור ודוק:
ח סָעִיף י איש ואשתו שלוו לא' וה"ה אם לוותה אשה לצורך פרנסת הבית הרשד"ם חלק ח"מ סי' כ"ד הובא בכנה"ג עוד שם בשם הרשד"ם חלק אה"ע סי' קפ"ג שכ' אלמלא דמסתפינא דנרא' דבר חדש וזר קצת הייתי אומר דשכירות הבית ששכרו הבעל ואשתו יש לו דין איש ואשה שלוו עכ"ל:
א סָעִיף א או שקבלו פקדון ביחד. עש"ך ס"ק א' (ויש שם ט"ס וכצ"ל הפקיד גבי שנים דינו כא' שהלוה לשנים וכו') עד צריך לשלם לו חלקו, ובשו"ת רמ"א שם הביא עוד ראי' מהא דהמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ואם פשעו הם הוא פטור מלשלם ולא גרע מאילו מסרו לשניהם ביחד דהא הוא עיקר השומר. והש"ך לא הביא ראיה זו כלל. ונראה שהי' פשוט בעיניו הסתירה של ראיה זו דבשלמ' המפקיד על דעת אשתו ובניו הטעם כמ"ש הפוסקים גבי שומר שמסר לשומר דפטור במקום דלא שייך לומר את מהימן בשבועה האיך לא מהימן וכגון דרגיל להפקיד דהטעם משום דהעמיד גברא בחריקאי והרי עשה השומר שמירה מעולה שמסר לכן דעת הנאמן לו והוי כמו שמסרו לו בתיבה מסוגרת ונפטר מצד חיוב שמירתי ומה שחייבין הן על פשיעתן לא נעשה הוא ערב בעדן שלא קיבלו על עצמן רק לשמור שמירה מעולה ולא נעשה ערב על חיוב התשלומין כלל רק שנתחייב לשמור וזה השמירה שלו תדע דהא לאביי פטור בכל שומר שמסר לשומר בן דעת משא"כ בשנים שקבלו פקדון ביחד שנעשה ג"כ ערב בעד חיוב תשלומין של חבירו וכיון שפשע השני וחייב לשלם חייב לו ג"כ מצד ערבות, אמנם נראה דהרמ"א שם לא הביא רק נגד דעת האומרים דשנים שקבלו פקדון ביחד הוי בקבלנים דהא בעובדא דרמ"א שם מיירי שהי' להשני לשלם רק שרצה לחייבו מטעם קבלן בקבלן אינו חייב מטעם שקיבל על עצמו חיוב תשלומין של השני רק מטעם דהוי כאילו הוא קיבלן לעצמו כגון בהלואה הוי כאילו הוא הלוה לעצמו ובשומר כאילו קיבל השמירה בעצמו וא"כ לא גרע מאילו קיבלו לעצמו ומסרו להשני דנפטר משמירתו דמה"ת יהי' גרע הקבלן מאילו קיבל בעצמו ולפמ"ש לא הי' צריך הש"ך לסתור ראיה זו לפי מאי דקיי"ל דלא הוי קבלן רק ערב בעד חיוב התשלומין של השני, לפ"ז י"ל גם מה שהקשה הש"ך על הראיה הראשונה של הרמ"א דכונת הרמ"א להוכיח דאם נאמר דהוי בקבלן דהיינו באילו קיבל בעצמו השמירה ולא מיפטר במסירה להשני בהשאלה שנשאל שם א"כ גם במסר שורו יתחייב לשלם הכל אף שמסר להשני דהוי כאילו הוא פשע בעצמו דהא קבלן אינו חייב מטעם ערב כנ"ל וא"כ חייב הוא מטעם מזיק כמו כל שומר שפושע שנקרא מזיק. והש"ך אינו סותר ראיה זו ג"כ רק לפי מאי דקיי"ל דלא הוי רק ערב ולא קבלן והרמ"א לשיטתו אזיל וא"ש אך מ"מ יש לסתור ראיות הרמ"א מהא דמסר שורו לשומר והזיק דהא שומרים לא נעשה בקבלנים רק נגד הבעלים שקיבלו ממנו ביחד אבל לא נגד הניזק וכיון דקי"ל במסר שורו לשומר והזיק דהשומר. חייב והבעלים פטורים אפי' אין להשומר לשלם כמבואר בח"מ בסי' שצ"ו סעיף ח' ועיין דרישה ופרישה שם והכא במועד קמיירי דבהכשר כל ניזקו קאמר וכיון דנפטרו הבעלים במסרו השור לשומרים ואין להם תביעה רק מהניזק ונגדו לא נעשו קבלנים דהא לא קיבלו ממנו השמיר' רק דרחמנא חייבי' לשלם דמי השור למי שהשור תח"י בשמירה וכיון ששומ' אחד מסרוהו להנשארים נפטר השומר דלא יהא השומר זה אלא כבעלים שנפטרו כשנתנו להשומר ואין חיוב על השומר משום שומר שמסר לשומר דהא מסרו לאיש הנאמן אצל הבעלים:
ב סָעִיף א לא יתבע הערב תחלה. בספר קצה"ח רצה ליישב קושית הפוסקים אהנך דס"ל דהוי כקבלנים מהא דפרק השואל דשותפין ששאלו לנשאל אחד מהן. וכתב לתרץ דאף דהוי כשואל בכולו מ"מ הוי כמשאיל מקצת לחברו ומבוא' בסי' רצ"א דאם עבר השומר ומסר לשומר אחר אף דהראשון היה בבעלים דחייב השומ' הראשון על רשות השני וה"נ דכוותיה. ולא דק דהתם עבר השומר במקום שאסור למסור מיירי דהיינו שממעט בשמירה אבל אם מסרו למי שרגיל להפקיד במקום שמותר למסור אפי' אם נעשה בו דבר שחייב כגון פשיעה וכיוצא פטור הראשון דל"מ להנך פוסקים דס"ל דאם פשע השני דפטור הראשון דודאי פטור אלא אפי' למאן דס"ל דחייב הראשון מ"מ הא כתבו הטעם משום דא"כ כ"א ימסור לאשתו ובניו ויפטור זה שייך בדבר שאילו היה נעשה ברשותו היה חייב בו לא נפטר מחמת מסירתו להשני אבל הכא שהראשון היה בבעלים והיה פטור אם היה זה ברשותו ומהכ"ת יתחייב כשמסר להשני למי שרגיל להפקיד כשלא מיעט בשמירה כיון דלא שייך טעם זה דכל א' ימסור כדי שיפטור דלמה לו למסור כדי לפטור הא אפי' זה יהיה ברשותו ג"כ פטור ומכ"ש הכא דמדעת בעלים מסר להשני דהא בשותפות שאלו ובפרט שלא מסרו כלל דברשות שניהם מתה ודאי דלא נתחייב בזה מטעם שואל על רשות הב' רק מטעם קבלן והוא פשוט.
ג סָעִיף א ואם פרע אחד. עש"ך ס"ק ה' שתמה ע"ז, ויפה השיג התומים דבמרדכי מבואר בהדיא דאף למ"ד דס"ל דלא הוי רק ערבים מ"מ חייב משום דדרך השותפים כן לשלם בעד חברו ע"ש:
ד סָעִיף ב דאם לא נתברר. עש"ך ס"ק ט' ובסמ"ע שתמהו מאוד שמה חילוק יש בין נתברר בעדים ובין שמודה בעצמו והחילוק של הסמ"ע דחוק מאוד דמה בכך שהיה יכול להכחיש וגם בדברי הע"ש תמה הש"ך מאוד ע"ש. ולפד"נ ליישב דבריהם וגם להשוות מחלוקת הפוסקים שלא יהיה שום מחלוקת ביניהם לענין דינא רק שהבין כל א' כוונה אחרת בדברי חבירו לכך הקשה עליו אבל לענין דינא אין כאן מחלוקת כלל דהט"ז כתב דעיקר הך דינא מיירי לענין אם השותף השני טוען שהשותף שלוה המעות חייב לו כנגדו כנגד המעו' שהלוה עליו והדין עמו דעכצ"ל כך דאלת"ה מה"ת לא ישלם השני כשמודה שלוה מעות לצורך השותפו' אלא ע"כ דמיירי שהשותף השני תפס המעות ואמר שחייב לו השותף כנגדו. ולפ"ז א"ש הכל דמה שכתב הרמ"א דאם נתברר וכו' בעדים חייב היינו שהעדים היו בשעת ההלואה כשלוה שותף האחד ואמר המלוה בפירוש שמלוה המעות לשני השותפים וגם ידוע בעדים שהלואת המעות היה לצורך השותפות כגון לבנות בית המשותף וכיוצא בו לצורך השותפות ובהא ודאי לכ"ע חייב דהא אפי' אם הלוה המלוה המעות לצורך השותפות בלי ידיעת שניהם אפ"ה שניהם חייבים ולא גרע מיורד שלא ברשות דמחוייבים להחזיר ההוצאה שיעור שבח ובודאי דגם כאן מיירי שיש שבח דבליכא שבח אפי' אם היה השותף נותן מעות שלו פטור השני כמבואר בסי' קע"ח וכיון שהי' שבח אפי' נתן המעות בלי ידיעת שניהם מ"מ שניהם חייבים ומכ"ש בכאן דשותף האחד היה אצל ההלואה שהיה לצורך השותפות, ועוד דלא שייך כל הסברות שכתב הרא"ש דאין השותף יכול לשעבד את חבירו דהא אפי' אם היה השותף כאן ולא היה רוצה ללות ודאי דאילו אתי לב"ד לאמלוכי הי' הב"ד מצוין ללות כע"כ של זה והי' משועבדין נכסיו בע"כ כמבואר בסימן קע"ח ס"ב בהג"ה אם מוחה השותף וכו' ע"ש ועוד דהא שפיר כתב הרמב"ם דכל שותף הוא שליח חבירו בדבר שהוא לצורך השותפות דהא אם היה כאן ודאי דהי' נתרצה ולא גרע מאשה חנו"נ שלותה שהבעל חייב לשלם עבורה כמבואר בסימן צ"ו ולפ"ז ודאי דאין השותף השני יכול לתפוס דמי ההלואה שלוה השותף בעד החוב שחייב לו שותפו כיון דההלואה חל עליו נ"כ אבל בשהשותף מודה וע"כ א"א לומר דמיירי שמודה שראה שהמלוה לוה לצורך השותפות דהא לא היה אצל ההלוא' ואם באמת היה במעמד ההלוא' ונתרצ' ודאי דנתחייב וגם ע"כ לא מיירי שמוד' שהשותף הב' בשע' שהביא המעות אחר שהמלו' הלו' המעות לשני השותפים לצורך השותפות ונתרצ' השותף השני לעסוק במעות המלו' ג"כ וראי דנתחייב ולא גרע מאילו המלו' שלח המעות ע"י אחר להשותפים שילוו ולקח האחד המעות במעמד השני ושתק השני ועסק במעו' דדאי דנתחייב ה"נ דכוותי' אלא ודאי דהרמ"א מיירי דאינו מודה הב' רק שכפי סך ההלוא' שאומר המלו' הניח חבירו באותו פעם להשותפות ובז' שפיר כתב הרא"ש דלא נתחייב השותף השני לפרוע להמלו' דיכול לומד שהשותף חייב לי כנגדו כמ"ש הט"ז דהא יכול לומר א"י אם לוית להשותפות שמא לא לוית מתחיל' רק לצורך עצמך ונתת להשותפות דאז הוא לבדו רק לוה שלך ולא אני. ומה שכתב הרא"ש שאין השותף נשתעבד במאמר שותפו פי' שאינו נאמן לומר שלו' לצורך שותפות לשעבד שותפו וכיון דהוא לבד נעשה לוה שלך וקנה המעות שלך בהלוא' גם אני יכול לתופסו בחוב כמבואר בסי' צ"ט ומיירי שכל' המעות השותפות כמ"ש בסמוך וא"ש דברי הרמ"א ומשה אמת ותורתו אמת. ונרא' דאף הש"ך מודה לזה כי מ"ש הוא ברור כשמש. ומה שצריך הש"ך להסכמתו וציוויו היינו לענין ערבות וכמ"ש אח"כ והשתא נבוא ליישב הע"ש מקושית הש"ך דמה שהקש' הש"ך דמה בכך שיש לו מגו מ"מ עכשיו שמוד' שבהסכמתו וצוויו לוה לצורך השותפות אפי' יהי' כן שלא בא לתוך השותפות מה לו למלו' בכך הלא הוא נותנו להשותף שהוא שלוחו וכאילו נתנו לידו דמי עכ"ל אין לו הבנ' כלל דהא אם לא היה אצל ההלוא' יכול לומר מה בכך שצויתי לך ללות לצורך השותפות מ"מ כיון שלא בא ההלוא' לצורך השותפות ע"כ לא לוית המעות רק לצורך עצמך או לא לוית כלל וקנוניא אתם עושים עלי דודאי אם אמר האחד לך לוה לי מעות והמלו' או השליח אמר שהלו' לו והלו' אומר שלא קיבל מיד השליח פטור הלו' כיון שלא אמר שישלח על ידו ואפי' אמר להשליח שישלח ע"י איכא פלוגתא בשליח שעשאו שלא כעדים ועכצ"ל דהש"ך הבין בע"ש דמיירי שהשותף במעמדיו ובציוויו לוה מהמלו'. ומ"ש הש"ך דמיירי שהשותף הב' אמר למלו' שלא יתננו לו אלא כשיתננו בפניו וכו' כוונת דבריו דאפי' אם אמר לו כן מ"מ אם בא המעות לתוך השותפות ודאי דחייב השני אפי' עבר המלו' על ציויו וא"ש דברי הע"ש. אבל באמת הע"ש מיירי שלא היה כמעמד כשהלו' לו המלו'. ולהסביר כל דברי הע"ש במה שחילק בין נתברר למודה נראה דמיירי לענין ערבות דהיינו אם אין ללו' לשלם אם השותף השני שלא היה אצל ההלואה חייב לשלם הכל וע"ז שפיר כתב הע"ש דאם נתברר בעדים דהיינו שהעדים היו וראו שהמלו' הלו' לצורך השותפות וגם יודעים שהשותף השני עשאו שליח דהוי שליח שעשאו בעדים רק שהשותף אומר שלא בא לתוך השותפות וזה אמרינן שחזקה ששליח עושה שליחותו ובודאי בא לתוך השותפות והא דהוצרך לחזקה ולא אמר בפשוט שנתחייב תיכף כשהגיע המעות ליד השני נראה כיון דמיירי לענין שיהיו ערבים של השותף הב' כמ"ש הע"ש בהדיא כמה פעמים דמיירי לענין שיהי' השותף השני ערב בעדו ובזה בעי דוקא כשבא המעות לתוך השותפו' דהנה שני טעמים יש בהשותפין שלוו שיהיה ערבים זה לזה. א' שאדעתא דהכי הלוה המלוה המעות שיהיו ערבים זל"ז דהא לא רצה להלוות רק לשניהם טעם השני כתב רמ"א בתשובה כיון שכל א' נהנה מכל ההלואה מהני ליה להיות ערבים וכאן מיירי שלא אמרו העדים להמלוה בשעת הלואה שהוא שלוחו של השותף הב' ומש"ה אם לא היה בא המעות לתוך השותפות אף שבאמת השותף השני נתחייב תיכף בחלקו דהא באמת היה שלוחו דהא המשלח חייב בעשיית השליח אפי' לא הודיעו שהוא שליה מ"מ לא נעשה ערב דהא אפי' ערב בשעת מתן מעות לא מהני אלא משום האי הנאה דמהימן ליה והכא לא שייך זה דהא לא הודיעו לו העדים שהוא שלוחו של השני לא נעשה ערב אבל כשבא המעות לתוך השותפות הוי ערב מטעם שכתב הרמ"א בתשובת הנ"ל כיון שנהנה כל א' מכל המעות לכך הוצרך לחזקה זו. גם הקושיא השניה של הש"ך על הע"ש לק"מ דהדבה פעמים דאמרי' מגו במקום חזקה ואפשר שגם הש"ך הי' ג"כ מודה לדינים אלו רק שהבין כוונת הע"ש בענין אחר. ולפמ"ש ליכא מחלוקת כלל בין הפוסקים לענין דינא. היוצא לנו שכל זה לענין שהשותף אם יכול לטעון חייב לי כנגדו אז יש חילוק דאם נתברר בעדים שהמלו' לוה לצורך השותפות אינו יכול לטעון אבל אי ליכא עדים וגם הוא לא הי' אצל ההלוא' יכול לו' המעות הוא שלך שלוית לעצמך ואתה חייב לי כנגדו ולענין שיהי' ערבות בעינן שיהי' עדים שבציוויו לוה ואז אמרי' בודאי בא לתוך השותפות והוי ערב אבל אי ליכא עדים רק שהוא מודה בעצמו שבציוויו לוה ואומר שלא בא המעות לתוך השותפות נאמן ולא הוי ערב כלל:
ה סָעִיף ב אלא א"כ הי' ממון עסמ"ע ס"ק י' ולפענ"ד נראה בפשיטות דהרמ"א מיירי לענין אם טוען השותף אתה חייב לי כנגדו כמש"ל וזה שייך דוקא כשכל' מעות השותפות ובא לתבעו מביתו יכול לו' שהלוא' הי' שלך ואני חייב לך ואתה חייב לי כנגדו אבל כשהמעות בעין בשותפות נוטל הבע"ח כל חובו ממעות שהוא בעין בשותפות דהא ודאי אם ראובן חייב מעות לשמעון וידוע שראובן לקח מעות מלוי ואינו יודע אם קבלם מלוי בהלוא' או בפקדון ודאי דאין שמעון יכול לתפוס מעות לוי מספק ולו' אולי קבלם בהלוא' וכבר קונה אותן המעות בהלוא' דכ"ז שאין ידוע שיצא הממון מחזקת לוי אין זה יכול לתפוס מספק וה"נ דכוותי' דכשלו' לצורך השותפות לא קנה השותף הלו' מעות לעצמו ואין השותף השני יכול לזכות במעות המלו' מספק מכח מה שחייב לו כנגדו:
ו סָעִיף ה והודה אחד. בס' קצה"ח כתב דאם המלו' טוען שמא לא הוי נוגע ע"ש. והן דברי התומים בסי' ל"ז ע"ש וכבר השגתי עליו שם דהכא כיון שהוא נתחייב לשלם והוי כמו שהוא תובע המעות ג"כ הוי כמו בעל דבר דפסול בין לזכות בין לחוב' אפי' כשיש לו מגו שאינו נוגע. וראי' לזה ממ"ש הר"ן בפ' הכותב גבי האי בקרא דלא חשיב עד כיון שהוד' דלאחר מיתה תפסי' הוא דחייב לשלם הוי בעל דבר ע"ש וה"נ דכוותי':
ז סָעִיף ו אינו מחול אלא החצי והקש' התומים דכיון שמחל ע"י פיוס א"כ יהי' החצי שמחל שייך לשותפות, ולק"מ דודאי כשהי' החוב מנה ומחל חמשים או חצי חוב סתם שייך לומר שמחל לשותפות אבל הכא שמחל לו כל תביעות שיש לו עליו ודאי דלא היתה כוונתו להשותפות וא"כ הרי יצטרך לשלם החצי מהנשאר והוא מחל לו כל התביע' שיש לו עליו אלא ודאי שהית' כוונתו רק שיהי' לו לבדו ולא להשותפות:
ח סָעִיף ז אין חלק חבירו מחול. עש"ך שחולק ע"ז. ובזה הדין בהתומים דאין לשותף כח למחול ולהזיק דלא עדיף מאשה הנו"נ שמבואר בסי' צ"ו:
ט סָעִיף ח שנים שערבו. בספר קצה"ח רצה להוכיח מהא דשני לקוחות דאם פרע אחד דא"י לגבות מהשני וליתא דהא מבואר בסעיף ד' בהיפך ע"ש דגובין וממקום שהביא ראי' אדרב' משם נלמד דין זה ויתבאר מסי' קל"ב:
י סָעִיף ט אין שומעין לו. עש"ך ס"ק כ"ה שכתב דאם חלקו ידוע שומעין לו. ובתומים הקש' דהא בירושלמי מדמה לזה כמו בשני מלוים אין נותנים לכ"א החצי דהוי כאילו כ"א הלו' הכל ה"נ בשני לווים הן ערבים זה לזה דהוי כאילו כל אחד לוה בכולו ואי כהש"ך אם כן בשני לווים נמי כשידוע כמה לוה כ"א לא יהי' ערב. ולא דק דבשלמא בשני מלווים דאין תלוי רק בהמלו' וכיון שידוע חלקו של המלו' מה נ"מ למי שהוא חייב משא"כ בשני לווין אף שידוע חלקו של המלו' כמה לוה מ"מ הוי כאין הלקו ידוע דהא תלוי הכל בדעת המלו' שא"י כמה הלו' לכ"א דהא לשניהם הלו' דוקא ביחד. ומ"ש עוד התומים שאינו מבין מ"ש הש"ך מהדאי' שהביא מבעה"ת ולפעד"נ פשוט דכוונת הש"ך נראה פשוט דמקודם חולק באם ליתא במתא דאז כשאין חלקו ידוע אין נותנין לו כלל דשמא הי' של חבירו ומביא ראי' מבעה"ת שכתב דבאיתא במתא יוכל ליתן חלק חבירו לב"ד ולעיל מינה כ' דנותנין הכל ליד התובע בדאית חבירו במתא וכ"כ הטור סתם ולא כ' דנותנין חלק חבירו בב"ד אלא ע"כ דצריך ג"כ האי חלוקה דכשחלק חבירו ידוע צריך ליתן חלק חבירו בב"ד כיון שידוע שהחצי הוא של חבירו אבל כשאין חלק חבירו ידוע צריך ליתן לזה התובע הכל כשהוא בעיר דאמרי' כיון שאין חלק חבירו ידוע וכיון ששמע ולא בא הכל הוא של זה התובע וצריך ליתן לו הכל ולזה סיים דברי המחבר בצ"ע דהמחבר כאן מיירי שאין חלקו ידוע וכ' דהרשות בידו ליתן ביד ב"ד והא ליתן דכשאין חלקו ידוע צריך ליתן לו הכל כמש"ל:
יא סָעִיף י החצי מכתובת'. נראה דדוקא כשחתמ' האשה עצמה בשטר נעש' עליה ג"כ חוב אבל אשה שהקיפ' סחור' אפי' היא נו"נ מ"מ נראה כיון שידוע לכל שיש לה בעל וכל מה שנו"נ הוא הכל של בעל וכל הריוח והפסד חל על בעלה והיא לית לה משלה כלום הוי כהודי' שהיא שליח שהדין הוא רק עם המשלח כמבואר בסי' קפ"ב וכמו בסנטר או באפוטרופוס של בעה"ב שהדין הוא רק עם בעה"ב אם לא שחתמ' עצמה בשטר דאז הו' כפי' המלו' שדעתו עליה ומכ"ש אם פי' בהדיא שאין סמיכת דעתו רק עליה שאז חייבת גם היא לשלם כשאין לו לבעל:
א סָעִיף א פקדון. כתב הרב בתשובה וז"ל ב' שומרים שקבלו השמירה ביחד לא אמרינן דא' ערב בעד חבירו ואע"ג דכתב הה"מ בשם הרמב"ן דאם הפקיד גבי שנים דינו כאחד שלוה משנים י"ל דהוא לא איירי בסתם פקדון אלא בהתנה בפי' וכמ"ש מתנה ש"ח להיות כשואל כו' ע"כ ולא נהירא לענ"ד דבדברי הרמב"ן והרא"ש והר"ן מוכח דאף בסתם פיקדון דינו כהלוה לשנים וכ"מ בדברי הה"מ שם והכי נמי מוכח להדיא מדברי הרמב"ן שבבעה"ת כו' עכ"ל הש"ך וע"ש:
ב סָעִיף א פה. כ"כ הב"י והשיג עליו הש"ך וכתב דמה שהוציא כן מהירושלמי אינה הוכחה דמשמע שם דבשטר מיירי כו' ושוב מצאתי בס' גד"ת שהשיג על הב"י בזה ונ"ל דגם הב"י לא קאמר אלא כשניכר מתוך הענין שלוו בשותפות אלא דבשטר מסתמא ערבאין זה לזה כיון שלוו בשטר אחד ובע"פ צריך שיהא ניכר וכן צ"ל דברי הרב בהג"ה אלא שקיצר בדבר עכ"ל:
ג סָעִיף א תחלה. ול"ד לב' שערבו לאחד דיכול להפרע ממי שירצה שאני ערבים דהם לא נתחייבו לשלם מצד עצמן אלא ללוה הכל והערבות לבטחון כעין משכון ואין השעבוד חל לחצאין אלא כ"א נכנס בשעבוד הלוה בכולו אבל ב' שלוו י"ל שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי השני בעד חבירו וכיון שכן למה יניח הלוה עצמו ויפרע מהערב דהיינו חצי השני כ"כ הה"מ בשם הרשב"א ומהרי"ק. סמ"ע וש"ך:
ד סָעִיף א ערב. ע"ל סי' קכ"ט שטוענין לערב שמא פרע הלוה והמלוה צריך לישבע קודם שיתפרע מהערב ואין לתבוע לערב עד שיהא ידוע שאין להלו' ממה לפרוע ועיין עוד שם מדיני ערב. סמ"ע:
ה סָעִיף א וגובה. כתב הש"ך דדין זה צל"ע דאף שגם בעה"ת כתב כן וכן הרא"ש בתשובה וכ"מ בטור היינו משום דאזלי לשיטתייהו דס"ל כהראב"ד דכשאומר לערב ערבני כמו שהרשהו לשלם דמי וא"כ לפי מ"ש המחבר בסימן ק"ל ס"ב סברת הרמב"ם וסברת הראב"ד ולא הכריעו הוי ספיקא דדינא והמע"ה ואע"פ שהרשהו לערב אינו חייב עד שירשהו לשלם ה"נ אינו חוזר וגובה מחבירו חלקו ועוד נראה ברור דהרא"ש והטור לטעמייהו אזלי דס"ל ב' שלוו הוו כקבלנים ויכול לגבות מכל א' הכל ובקבלן גם הרמב"ם והמחבר מודו כמ"ש בסימן ק"ל ס"ב וכ"מ להדיא מתשובת הרא"ש שהביא הב"י דדוקא מטעמא כיון שהמלו' יכול לגבות ממנו כל חובו אבל לדידן דקי"ל דאינן רק ערבים ולא קבלנים א"כ לא היה מוכרח לשלם הכל הוי כפורע חובו של חבירו דר"ס קכ"ח דהפסיד מעותיו וגם בתשובת רשב"א שהביא הב"י בסימן ס"ה משמע להדיא דה"ל בכה"ג פורע חובו שלא מדעתו ופטור ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן קע"ו עכ"ל:
ו סָעִיף א חלקו. כתב ב"י בסימן ס"ה בשם הרשב"א דאם מתו הלווים והיורשים של אחד מהן מצאו השטר אצלם ותובעים ליורשי השני באמרם שאביהם פרע השטר ופסק דאין גובין כלום בטענה זו עכ"ל הסמ"ע נראה מדבריו דיש חילוק בין לוה עצמו ליורשיו אבל כשתעיין בתשובה שם תראה שגם בלוה עצמו פסק כן ואינו מחלק שם בין לוה ליורשיו רק לענין דלגבי יורשים ה"ל מלוה ע"פ ואינו גובה אא"כ הוא תוך זמנו ע"ש. ש"ך:
ז סָעִיף א חבירו. כתב הש"ך דאף שכתבתי לעיל (כמ"ש בס"ק ה') דדינו של המחבר צל"ע מ"מ דין זה יכול להיות אמת ואינו תלוי בדין שלפניו גם מסיק מהרי"ק דיש להוכיח כן מתשו' מהר"מ דאפי' למאן דס"ל דאינן אלא ערבים זה לזה י"ל דמה שפרע גם בשביל חבירו הוא פורע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל דנ"ל פי' דברי הרמ"א דאם שילם א' חצי החוב אז אין המלוה יכול לתבוע אף מן השני רק רביעית החוב וא"י לומר חברך נתן חלקו ואתה נ"ח חלקך אלא אמרינן שפרע גם בעד חבירו וכעין זה איתא במהרי"ק ע"כ וקשה לי דליתא כן במהרי"ק ואדרבא שם משמע להדיא שפרע כל החוב וגם דינו צ"ע אמאי א"י לומר חברך פרע חלקו אבל באמת כונת הרב הוא דכשפרע א' מהן הכל ודאי פרע בעד חבירו ואין המלוה יכול לומר החצי פרע בשבילו וחצי האחר פרע לי מחמת חוב אחר שהי' חייב לי (וכ"כ הט"ז) וע"ל סי' נ"ח ס"ג בהג"ה עכ"ל:
ח סָעִיף ב מודה. כתב הסמ"ע דזהו כדעת הרא"ש שהביא הטור וע"פ שפי' הר"י בי רב וז"ל אף אם נראה שהרא"ש חולק על הרמב"ן היינו דוקא כשהלוה סתם דאז לא נשתעבד חבירו על פיו ואף אם יודה זה שלצרכו ג"כ הלוה מ"מ כיון דבשעת הלוא' היה יכול להכחיש הדין נותן שלא ישתעבד לא הוא ולא נכסיו אבל דבר שידוע שלצורך השותפות היה אפי' הרא"ש מודה כו' וע"פ דברים הללו כתב בד"מ דהלכה כהרא"ש ע"ש וכ"כ כאן בהג"ה וסיים נמי וכן נ"ל להורות ואף שלא נזכר בדברי הר"י בי רב שמודה הרא"ש אלא כשידוע כו' ס"ל להרמ"א דה"ה כשיתברר ע"י עדים דזיל בתר טעמא דאם היה רוצה לכפור לא היה נאמן וזה שייך בעדים ג"כ ועוד מאחר שעדים מעידים ע"ז הרי הדבר ידוע להן משעה ראשונה ואגלאי למפרע וה"ל כמו ידוע לכל בשעת הלואה כנ"ל ברור ודלא כע"ש שכ' די"א אלו הם דעה ג' ולא דעת הרא"ש דלדידי' אין חילוק בין ידוע בעדים למודה בפיו ונפלאתי עליו מאד כו' עכ"ל והש"ך הסכים להע"ש וכתב שדבריו נכונים לדינא ע"ש באורך (ועיין בט"ז מה שמחלק בזה וכתב ז"ל ונראה פשוט דע"כ לא ס"ל להרמב"ן לחייב שותף הב' אלא בשותפים סתם לכל דבר דכל א' הוי שליח חבירו אבל ב' שהניחו איז' סך להתעסק בזה לחוד והלך אחד ולקח בהקפ' שלא מדעת חבירו אין שייך כאן לומר שהוא שליח אע"פ שעוש' לטובת השותפות עכ"ל):
ט סָעִיף ב לשלם. א"ל מ"ש הט"ו בסי' צ"ג ססי"ג וז"ל אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעליו ממון השותפות הוא כו' ישבע ראובן כו' שאינו יודע הלא אפי' יודע ששמעון לוה לצורך השותפות פסק כאן דלא נשתעבד דשם ה"פ שמעון טוען ראובן לוה עמי מנה מיעקב לפני זמן מה ואותו החוב לא פרענו עדיין ועתה בא יעקב לתבעני במנ' וראובן יודע שזה החוב הוא אותו מנה שלוינו יחד מיעקב כן כת' הסמ"ע והגאון אמ"ו כת' ז"ל לא ידעתי היאך מדמ' זה לזה כאן מיירי שפטור נגד המלו' אבל השותף מצי טען שבא הממון לשותפות וחלקו שוה בשו' וכן מיירי התם ע"כ ויפה כוון כו' עכ"ל הש"ך:
י סָעִיף ב מחלק. קשה פשיטא כיון דממון ראובן ב"ח בנמצ' הוא דגובין ממנו וי"ל דה"ק מאחר דא"י לגבות משמעון אין להמלו' תקנ' אלא אם כן ממון ראובן הוא בעין השותפות וקמ"ל דמחלק של לוה גוב' כל מה שנתן לו וכמ"ש בס"ה בשנים שלוו ואחד כפר כו'. סמ"ע:
יא סָעִיף ג שירצה. ואפי' יש גם להשני לפרוע החצי לא הטריחו רבותינו להמלו' לגבות מכל א' החצי אלא יגב' כולו ממי שירצ' וזה שפרע יחזור ויגב' החצי מהשני ובס"א כתבתי הטעם מ"ש משנים שלוו ע"ש. שם:
יב סָעִיף ג לשנים. פי' בשביל שנים וכ"כ המחבר בהדיא בסי' קל"ב ס"ה ע"ש. שם:
יג סָעִיף ה והודה. לשון הטור זה שהוד' נתחייב בכל כו' ונרא' דאפי' לדעת הרמב"ם והמחבר בס"א דא"י לגבות כל החוב מאחד מהן אא"כ אין לשני לשלם כאן דא"א לגבות מהשני שהרי כופר ה"ל כאין לו וגוב' הכל מזה שהוד'. ש"ך:
יד סָעִיף ה חבירו. ז"ל הטור אבל אין מקבלין עדותו על חבירו לחייבו ש"ד מפני שהוא נוגע בעדות ע"כ ופי' הסמ"ע שע"י עדותו לא יפרע אלא החצי והשני החצי והב"ח הקש' דאם יש נכסים לזה שהוד' מאי נ"מ בעדותו יגב' הכל ממנו ותירץ דמיירי שאין לו נכסים ואפ"ה הוי נוגע בעדות שמא יתעשר וע"כ כת' דהדין שכת' המחבר בסי' ל"ז ס"י דאינו נוגע בעדות בשביל שמא יתעשר צ"ע ולענ"ד הדין דין אמת וכאן מיירי שיש להמוד' נכסים במקום אחר ולהשני יש נכסים כאן א"נ שיש לזה בינונית ולזה זיבורית וכה"ג. שם:
טו סָעִיף ה פרענו. כת' הב"ח ומה ששינ' דבריש' קאמר שכפר כו' וכאן קאמר פרענו כו' נרא' דכאן איכ' שטר בעדים א"צ לעדות השנים אבל בריש' צ"ל דכפר הא' דאלו טען פרעתי אין כאן ש"ד נגד העד ואין חייב לשלם נגד שנים אפי' אין נוגעים בעדות דהמלו' את חבירו בעדים א"צ לפרוע בעדים ואפי' עד א' או שנים מעידים שלו' ולא פרע כגון שאומרים שלא זזה ידו כו' אין כאן ש"ד ולא חיוב תשלומין דשמא הי' אצלו כנגדו כסות או כלים דממיל' פרע לו כל חובו עכ"ל וזהו טעות דפשיט' דבכה"ג שאומרים לא זזה כו' שנים מחייבים ממון ובעד א' נמי ה"ל משואיל"מ וכמ"ש כל הפוסקים והט"ז בסי' ע"ה סי"ג. שם:
טז סָעִיף ה זה. והיכ' שג' הלוו מנה לאחד ואחד טוען וב' מעידים והוציאו ממנו המנ' ואחר כך מודים בדבר צריכים להחזיר לו המנ' ואין נאמנים במגו כ"פ מהרש"ל פרק שור שנגח ד' וה' סי' י"ח ע"ש ואין דבריו נ"ל ודו"ק. שם:
יז סָעִיף ו ואומרים. ע' בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בחלוקי דינים אלו וסיים הסמ"ע ז"ל והארכתי בזה משום דיש בו נ"מ לדינא גם לדידן היכא שכתוב בשטר שהן ע"ק זה בעד זה וראיתי דיינים טועין בדין זה ואינם מעלים על לבם חלוקי דינים הללו ומור"ם קיצר בזה המקום שהי' לו להאריך ולבארם ואתה דע לך עכ"ל:
יח סָעִיף ז שניהם. ר"ל דאז כל א' יכול לגבות כל החוב אף בלי הרשא' כמ"ש הרמ"א בס"י אפ"ה אין לאחד כח למחול חלק חבירו כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כת' דאין דין זה מוכרח דהרב למד כן מתשובת הרשב"א ושם משמע דדוק' אם אותו שמחל לא נכתב השטר על שמו הדין כן משום דלא שויא רק שליח אבל אם השטר יוצא על שניהם דהוי שותפים לא דהא מצינו שיש חילוק בין שליח לשותף דשליח שטע' קי"ל בסי' קפ"ב ס"ג דאפי' בכל שהו' המקח בטל שיאמר לו לתקוני שדרתיך כו' ובשותף לא שייך לומר כן כמ"ש סי' קע"ו וא"כ שפיר יש לחלק בינייהו ומדברי מהר"מ שבתשובת מיי' משמע לכאור' דשותף א"י למחול וכ"מ מתשובת הר"מ שבמרדכי בשותף שאנסו השר לפטור החוב דכת' דוק' אנסו אבל אם פטרו מדעתו חייב לשלם ומביאו הרמ"א בקצר' בסי' שפ"ח ס"ד מיהו י"ל דהתם מיירי שנסתלקו זה מזה אלא שמתחל' היו שותפים א"נ י"ל נהי דיש בידו למחול היינו דה"ל כאלו התנו כך שכל אחד יעשה מה שירצ' ואם יעוות ישלם לחבירו חלקו דאל"כ אין לך מי שיהי' לו עסק עם שותף א' עד שיתרצ' חבירו וא"כ לגבי אחרים מהני כל מה ששותף א' עושה אבל לגבי שותף חבירו אם הוא פוטר או מוחל צריך לשלם לו חלקו וצ"ע עכ"ל:
יט סָעִיף ח י"א. הא דכת' בל' י"א היינו משום די"א דאפי' בלא מחיל' א"י לגבות רק חצי החוב מהאחר כמ"ש סי' קל"ב אבל חצי החוב גוב' מהאחר לכ"ע ול"ד לב' לווין קבלנין שבס"ו בהג"ה דשאני ערב דאף שמחל לו נשאר עיקר החוב על הלו' ולפ"ז כשאין להערב שמחל לשלם יכול לגבות כל החוב מערב השני דבכה"ג כ"ע מודו כמ"ש סי' קל"ב ס"ג וע"ש. ש"ך:
כ סָעִיף ט ליטול. כ' הסמ"ע דווק' ליתן חלקו א"י להכריחו אבל צריך לדון עמו על חלקו אפי' אין שותפו בעיר וכמ"ש הט"ו בס"ס קכ"ב עכ"ל ואין זה נ"ל דלאיז' צורך ידון עמו דהא אפי' יתחייב בדין אין צריך ליתן לו וגם איני יודע להכריחו להניחו אפי' ביד בית דין ואין ראי' מסי' קכ"ב דשם מיירי שידוע שהממון הוא של שניהם דאז צריך אפי' ליתן לו חלקו אלא דהחילוק הוא אם צריך לדון עמו על השאר או לא. שם:
כא סָעִיף ט ושמע. משמע הא אם ידעינן דלא שמע אף שהוא בעיר אין לו ליתן לזה הבא עד שיודיעוהו כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דזה פשוט וכך ה"ל לכתוב הא אם לא ידעינן דשמע כו' והיינו אפי' בסתמ' לא יתן לו עד שיתברר ששמע. עכ"ל:
כב סָעִיף ט הכל. דאמרינן ודאי ניחא ליה שיתנו לזה ושליחותיה קעביד האי. סמ"ע:
כג סָעִיף ט בידו. והש"ך חולק ע"ז ע"ש:
כד סָעִיף ט בנים. ע"ל סי' קע"ה ס"א בהג"ה:
כה סָעִיף י כולו. ואם טוען שפרע להשני ע"ל ס"ס ע"א וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קל"ו. ש"ך:
כו סָעִיף י מכתובת'. אם מת בעלה או שנתגרש' וע' בתשובת מהרשד"ם סי' כ"ד ואם חייבת למכור כתובת' בחיי בעלה בטובת הנא' ע"ל סי' תכ"ד ס"י עכ"ל הש"ך וכת' הסמ"ע נרא' דאם אין לאשה ממון בפני עצמה ולבעל יש כדי כל החוב אין הבע"ח צריך להמתין עד זמן גביית כתובת' אלא גוב' כל החוב מהבעל ויורשיו מנכין חצי החוב מכתובת' וע' חילוקי דינים אלו בס"ס שמ"ו ושפ"ח:
כז סָעִיף י במגו. ר"ל דבסי' ק"ל ס"ג כת' הט"ו דאין הערב גוב' מהלו' אפי' אם השט"ח בידו עד שיבי' עדים שפרע של חבירו כי אין שט"ח שבידו ראיה לעשותו מלו' בשטר ואם כת' המלו' להערב קבלתי ממך דמי השטר מהני ליה לגבות מהלו' כו' וה"נ אם האיש כבר פרע ובא לגבות מהאש' החצי א"י לומר אתה לקחת כל המעות אא"כ כשלא כתב המלו' להבעל קבלתי ממך כו' דאז נאמנת לומר פרעתיך אחר שפרעת להמלו' ולרבות' כת' הט"ו אם הבעל עדיין קיים כו' דאפי' נגדו א"י לטעון כן וכ"ש נגד יורשיו עכ"ל הסמ"ע (וע' בט"ז מ"ש בשם תשובת מהרש"ל בשנים שלוו בשטר אחד ופרע א' מהם ולקח השטר לידו והשני טוען פרעתי חלקי ופסק דנאמן כי מיד שנפרע השטר נמחל שעבודו ע"כ ונ"מ לענין ממרמו"ת שלנו אי שייך בהם נמחל שעבודו ע"ש):
כח סָעִיף י ביחד. ע"פ האופנים שיתבארו בסי' ק"ל ס"ג וד' וע"ש ובתשו' מהרשד"ם סי' ר"ו ור"ח. ש"ך:
כט סָעִיף י ולאשתו. פירוש אשת בנו. סמ"ע:
ל סָעִיף י המחצה. פירוש בלא דעת השני אבל לגבות כתובת' אפי' הוא חי וגירשה גובת' ממנו כ"כ הריב"ש. שם:
א סָעִיף א שקבלו פקדון. עבה"ט וע' בת' הרב מו' משה רוטנבורג חח"מ סי' יג שכ' דאם שני שותפים עשו שותפות עם א' לא אמרי' דהב' שותפים הם ערבים זל"ז על ההפסד דהרי דעת הרב בתשו' דאפי' בפקדון לא נעשו ערבים אלא אם כן התנו ועכ"פ הבו דלא לוסיף לומר דבשותפים נעשה גם כן א' ערב בעד חבירו וטעמא רבה אית ביה לחלק ביניהם דבשלמא בשנים שלוו כו' בשעת מעשה תיכף התחייבו בחיוב גמור לשלם החוב למלוה והפקדון למפקיד ודמי המקח למוכר אבל הכא בשעת עשיית השותפות אין כאן שום חיוב ברור לאחד על חבירו ולא אסקי אדעתייהו אז על ההפסד כמ"ש באו"ח סי' צ"ג סברא כיוצא בזה ולא אשתמיט חד מהפוסקים לומר דבשותפים ג"כ נעשו ערבים זה לזה אם ב' אנשים השתתפו עם א' כו' ורב אחד חולק עליו שם עש"ה:
ב סָעִיף ב מאחר לצורך השותפות. עי' בתשו' שבו"י ח"ב סימן קפ"א בראובן ושמעון שותפין שיש להם ש"ח על לוי שחייב להם מנה לשותפות ולוי הוציא סע"ח על שמעון לבדו שלא מענין השותפות שחייב לו מנה ורוצה ליתן זה בפרעון חובו וראובן טוען עכ"פ שלם לי החצי שלי שהוא חמשים זהו' כי מה לי בחוב של שותפי כיון שאינו מענין השותפות. והשיב לכאורה פשוט דהדין עם ראובן כי אין לוי יכול לתפוס ממון של שני שותפין בשביל חוב שחייב לו אחד מהשותפין לבדו כיון שלא הלוה דבר זה לתוך השותפות כלל ואדרבה נ"ל שאפי' אם ראובן הניחו לתפוס אין שמעון חייב לשלם לראובן אם לא היה בידו משל שמעון כדין הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו כיון שבחוב זה אין אחראין וערבאין זה לזה כו' אך יש לזכות ללוי מצד אחר אם אין לו מעות מזומן לפרוע שיוכל להגבותו שטר זה כמו שפסק בש"ע סימן ק"א ס"ה דאם יש ללוה שט"ח על אחרים יכול להגבותם לו וישומו אותם כו' ובהג' שם דאפילו יש לו שאר מטלטלים כו' ע"ש ועמ"ש בסימן ק"א שם סק"ה:
ג סָעִיף ה והוד' אחד. עבה"ט עד וגובה הכל מזה שהודה ועמ"ש לעיל סימן ל"ז ס"ק ג':
ד סָעִיף ז אפילו שניהם כתובים. עבה"ט שכתב אבל הש"ך כתב דאין דין זה מוכרח כו' ועיין בתומים שהשיג על הש"ך בזה והעלה דהעיקר כהרמ"א דאפילו מי שנכתב שטר על שמו א"י למחול חלק חבירו ולא מבעיא היכא שאין עסק שותפות בלא"ה ביניהם רק מחמת זה היה השטר בשותפות אלא אפילו בשותפות גמורים כו' ע"ש וכן הסכים בנה"מ ע"ש גם בספר בית מאיר לאה"ע ס"ס פ"ו חולק על הש"ך בזה ע"ש היטב:
ה סָעִיף י איש ואשתו שלוו מא'. עיין בת' שבו"י ח"א סי' קנ"ה ובח"ב סי' ק"ן עש"ה:
ו סָעִיף י במגו דפרעתיך. עבה"ט ומ"ש וע' בט"ז כו' ונ"מ לענין ממרמו"ת שלנו אי שייך בהם כו' והוא ט"ס וצ"ל דאין שייך בהם כו' אמנם לא העתיק יפה דברי הט"ז דמלשונו משמע דבממרנו"ת שלנו דל"ש נמחל שעבודו אין הלה נאמן לטעון פרעתי חלקי ובאמת מסקנת הט"ז אינו כן. וז"ל הט"ז אחר שהביא דברי מהרש"ל הנ"ל בשנים שלוו בשטר א' כו' כ' ונלע"ד אי כ' המלוה לאותו שפרע התקבלתי ממך דמי החוב הי"ל השטר לראיה אחר כך נגד הב' וכמ"ש סימן ק"ל לענין ערב עם הלוה כמו שאוכיח שם בע"ה ורש"ל לא איירי בזה ולפ"ז לענין ממרנו"ת שאין שייך לומר נמחל שעבודו כמ"ש סימן מ"ח מ"א ודאי הוה ממרנ"י ראיה נגד הב' וצריך לשלם לו חלקו. אבל נראה דכיון שמוכח מתוך הממרנ"י שבשעת חתימתו לא נתחייב עצמו נגד החותם עצמו אלא מי שיהי' הממרנ"י בידו לאות דוקא האמין ולא לחבירו החתום עמו ע"כ צריך גם בזה התקבלתי משום אדם שהוציא זו הממרנ"י בב"ד כמו שמצינו בסימן כ' ס"א ואם נכתב שובר משום אדם כו' כמ"ש שם עכ"ל. וע' מדין זה בת' נו"ב סימן ז' ובנו"ב תניינא סי' י"ב וי"ג (וכפי הנראה לא ראה דברי הט"ז בזה) וכ' שם סברא אחרת דבכה"ג יכול לטעון פרעתיך משום דלא שייך כאן שטרך בידי מאי בעי שיכול לומר לא חששתי להניחו בידך כי סברתי שבודאי לא תשהנו בידך שלם ובודאי תקרענו מאחר שגם אתה חתום עליו תחוש לעצמך שמא תאבדנו וימצאנו אחר ויגבנו גם ממך ובמקום שיש איזה אמתלא לתלות שלא נתיירא להניח השטר בידו לא שייך שטרך בידו מאי בעי ע"ש. וע' בת' עה"ג סי' ע':
א סָעִיף א שנים שלוו כו'. ירושלמי ר"פ שבועת הפקדון וכיחש בעמיתו לכשמצא וידויו בשבועה פרט למכחש לאחד מן השותפין פרט למכחש בעדים ובשטר ופי' הרמב"ן שתבעו אחד מן שותפין וכפר בו שהוא כפירת דברים שבלא"ה אין רשאי ליתנו לו לבד בלא שותף השני. א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מא' אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זל"ז אחראין וערבאין זל"ז. ר"ל כמו שנים שהפקידו אומר לא נתחייבתי אלא לשנים כן שנים שלוו או שהפקיד להם יכול לומר לכ"א הלותי והפקדתי. ולא עבדין כן. ר"ל שנהגו לכתוב בפירוש אחראין כו'. שנים שהפקידו כא' וביקש הא' ליטול את שלו אין שומעין יעשה ככופר על חלקו ויהא חייב. ר"ל אין שומעין כו' בחירק תחת הא' וכמו אם. אחד שהפקיד לשנים כפר בו זה חייב כפר בו זה חייב הפקיד להם ש"פ לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה כו' תמן כו' שבועה חלה על ש"פ כו' ר"ל כיון שכ"א חייב בכל השבועה חל על שו"פ ואע"ג דגמ' דידן דחי לה כ' הרא"ש שם דשתי ברייתות דגמ' דידן תני פרט למודה ושם תני למכחש. וז"ש שנים שלוו:
ב סָעִיף א או שלקחו. דגם מקח נכלל בהלואה בהאי קרא דוכחש בעמיתו כמ"ש בב"ק ק"ה ב' וכחש בה פרט כו' אתה מכרתו לי מאי כו' וע"כ על כולם אמר פרט דאל"כ האיך הוכיח הלואה מפקדון:
ג סָעִיף א או שקבלו. דשם כתיב פקדון וכן בירושלמי הנ"ל התחיל וסיים בפקדון אחד שהפקיד לשנים כפר בו כו':
ד סָעִיף א בין בשטר כו'. כמ"ש בירו' שם פרט למכחש בעדים ובשטר ש"מ שבע"פ איירי ואע"פ שבגמ' דשבועות ל"ז א' א"ל ר"ח לרבה תניא דמסייע לך וכחש בה פרט כו' א"ל אי משום הא כו' ומסקנא שם ר' יוחנן אמר הכופר בממון שיש כו'. בירושלמי מיירי כפשטיה דגמ' דחי לה ה"ד אילימא דאודי כו' אלא לאו כו' אבל בירושלמי שמפ' למכחש לא' כפשטיה שכופר לגמרי ה"ה בשטר שכופר לגמרי ושם בירושלמי אחר הנ"ל ר"י ור"ל תרווייהון אמרין לית כאן עדים כמי שיצא וידויו בשבועה למה משום שמצוין למות ושטר אינו מצוי לאבד הוי לית טעמא אלא משום שמצוין לשכח עדותן אלמא דשטר ועדים של הברייתא כפשטיה וגם לדחייה הגמ' מ' דקרא בכ"ע מיירי מדקאמר בברייתא פרט ללוה כו' ואי לא איירי אלא בשטר לא הל"ל פרט ללוה כו':
ה סָעִיף א (ליקוט) בין בע"פ. דע"כ הירושלמי מיירי בע"פ דבשטר כ"א מהשותפין יכול לתבוע כמ"ש בסי' ע"ו ס"א בהגה ולקמן ס"י בהג"ה ועמש"ש. והיינו שידוע שלוו בשותפות דאל"כ ק' הא דסי' ס"ז סכ"ו (ע"כ):
ו סָעִיף א אע"פ. כנ"ל בירושלמי:
ז סָעִיף א ואם אין. כמו בערב וכמ"ש בב"ב קע"ג ע"ש וכמש"ו כי יש לו דין כו' ודלא כהרא"ש וקצת מפרשים שכ"א חייב בכולו כמו ערב קבלן. וראיה ממ"ש. בתוספתא שנים שלוו בשטר א' ופרע א' מהם את שלו יניח השטר במקומו והלה כותב לו התקבלתי את שלך והרא"ש שם דחק בזה ועוד אמרי' בב"מ רפ"ג ל"ד ב' שותפין ששאלי כו' וערש"י שם ד"ה ושילם א' כו'. ושם בפ' השואל נ"ו א' נותנין ששאלו כו':
ח סָעִיף א (ליקוט) אבל כו' וגובה כו'. ממ"ש בב"מ צ"ו א' שותפין ששאלו כו' כולו שואל כו' ואם איתא הרי כולו שואל. נ"י שם וכן בר"פ המפקיד וערא"ש שם (ע"כ):
ט סָעִיף א כי יש לו כו'. כמ"ש אחראין וערבאין כו' ויש שרצו לדייק ממ"ש אחראין דהוא לשון קבלן ועבסה"ת שד"מ ח"א ואינו דאחריות נכסים ג"כ מל' ערבות וכ"כ הרמב"ם בר"פ י"ח דמלוה ולוה המלוה את חבירו סתם הרי כל נכסיו אחראין וערבאין לחוב זה כו' ע"ש ואמרו בב"ב שם ההוא דיינא דאחתיה למלוה מקמי כו' קסבר נכסי דב"נ ערבין כו':
י סָעִיף א וגובה מכל כו'. וכמ"ש בתוספתא הנ"ל:
יא סָעִיף א אא"כ פירשו. כמ"ש בתוספתא סוף ב"ב המלוה את חבירו ע"י שני ערבים לא יפרע מא' מהם ואם אמר ע"מ שאפרע מאיזה מהם שארצה יפרע ממי שירצה וכמ"ש בערב בב"ב שם וקבלן אע"פ כו' ודלא כרשב"ג כמ"ש ר' יוחנן שם:
יב סָעִיף א ואם פרע א' כו'. ר"ל אע"ג דפורע חובו של חבירו א"צ לשלם לו כמ"ש בכתובות ק"ח א' וכמ"ש תוס' שם ד"ה הא מני בשם ירושלמי וה"ה בערב דשייך ג"כ טעמא דירושלמי מפייסנא ליה ומחיל ליה כו' ועסי' ק"ל ס"ב שיש מחלוקת בזה מ"מ בערב אם א"ל בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם חייב לד"ה כמש"ל סי' ק"ל ס"ב וראיה ממ"ש בב"ב שם ההוא ערבא דיתמי כו' מתבי ערב כו' וכאן כמי שהרשה. ודמי דע"מ כן נשתתפו בכך ועש"ך שחולק ע"ז:
יג סָעִיף א ולכן שנים שלוו כו'. דשליחותיה קעביד כמ"ש בב"ב מ"ב ב' שותף כיורד ברשות דמי כו' לומר שנוטל בשבח כו' ופי' ר"ח ז"ל שתרי מילי נינהו רישא שמעי' שחולק עמו אפי' השביח בגופו ובכתפו אע"ג שהוא לא טרח כלום. ובשדה שאינה כו' מילתא אחריתי שאם נטע שדה כו' נוטל בהוצאה כו' דהויכאלו ירד ברשות לכל דבר ואמרי' בב"ק קי"ג ב' מאן דמשתכח בבי דרי כו' ואין משום גזל אם הגבאי ישראל שחבירו צריך לשלם לו וע' במרדכי שם: (ליקוט) ולכן שנים כו'. ר"ל דאין יכול לומר שהחצי חוב שילם בעד חוב אחר. ט"ז וש"ך (ע"כ):
יד סָעִיף ב שותפין שלוה כו'. כנ"ל דשליחותיה קעביד מהא ובשדה. שאינה עשויה ליטע כו':
טו סָעִיף ב ודוקא. שאינו נאמן לחייב לחבירו. כמ"ש בב"ב שם נוגעין בעדותן הן:
טז סָעִיף ב וי"א כו'. כיון דיכול להכחישו לא הכניס עצמו בשיעבוד וכמ"ש הר"י בי רב ודבריו צ"ע ועש"ך:
יז סָעִיף ג שנים שערבו. ממ"ש בב"ב ק"ו ב' וב"ק ט' א' האחים שחלקו ובא ב"ח כו' ואם איתא האיך יכול ליטול חלקו של א' מהם הא ניכסוהי דב"נ ערבין ליה כמ"ש בב"ב קע"ד א':
יח סָעִיף ג ובסי' קל"ב כו'. כמ"ש בתוספתא הנ"ל המלוה את חבירו ע"י שני ערבים כו' וס' ראשונה צ"ל דמוקמי לתוספתא בערבות קבלנים דהוי כמו שנים שלוו שהן בעצמן נשתעבדו ועבמ"מ שם אבל פשט דברי התוספתא משמע ערבים ממש וההיא דב"ב הנ"ל כבר תי' תוס' שם ובב"ק דמיירי שעשאו אפותיקי ע"ש וכ"כ לקמן סי' קז ס"ז וערא"ש דב"ק שם:
יט סָעִיף ג ואחד שערב כו'. כמ"ש בכתובות צ"א ב' הני קמאי כו' ולא אמרן כו' ועסי' פ"ג ס"ב:
כ סָעִיף ד ראובן שהוצרך כו'. ממ"ש האחים שחלקו כו' רב אמר כו' וכנ"ל מ' דמדין הנכסים להחזיר לו המחצה וכמ"ש רש"י ונכסים הן הערבים:
כא סָעִיף ה ראובן תבע כו'. כמ"ש בב"ב מ"ג ומעידין זל"ז אמאי כו' הב"ע כו':
כב סָעִיף ה ואין חוששין לגומלין. כמ"ש בפ"ב דכתובות כ"ג כ"ד ובזמן שהן מעידין כו' ת"ר אני כהן כו' למימרא כו' והיינו לשיטת רש"י אבל לשיטת ר"ח בתוס' ד"ה בשכלי כו' ס"ל לרבנן דחיישינן:
כג סָעִיף ו שנים שלוו כו'. כמ"ש בתוספתא שותפין שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פ' מחלנו מה שמחלו מחלו לו:
כד סָעִיף ו ויש חולקים. כמ"ש שרא"ש בסוף ב"ק והמרדכי שפי' הר' שמחה ולקמן ר"ס קע"ח דרישא מיירי שבקש א' מהם למחול דהוי כשלוחם ובסיפא מעצמם בלא שום פיוס מחלו לו וכאן שמחל כל החוב אף בלא פיוס אמרי' שמחל לכל ועבתשו' הרא"ש כלל עג סי"ב ועסמ"ע וש"ך. ובכתובות צ"ג א' א"ה אימא סיפא כו' וערש"י שם ד"ה תימא לה כו' ואין לך לחלק כו' מ' כדברי הרא"ש ואע"ג דלא קיימא במסקנא משום דלא מחלה לגמרי כמ"ש שם משום דאמרה לה מדין ודברים נז' וערש"י שם. וס' ראשונה ס"ל דקו' הגמ' על מה שחולקת עמה בכל הקע"ה זהו' שכן פשטא דגמ':
כה סָעִיף ז א' שלוה כו'. כמו שם דבעלת מאתים לא מחלה אע"ג דלשתיהן נשתעבד ביחד שיעור כתובתם:
כו סָעִיף ז נתפשר כו'. כמ"ש בפ' בתרא דכתובות יכול לו' לאחיך כו' תנא אפי' הראשון ע"ה והשני ת"ח כו':
כז סָעִיף ח שנים שהן כו'. כמ"ש שם צ"ה תנא וכן בע"ח ושני כו' ונכסוהי דב"נ כו':
כח סָעִיף ט (ליקוט) שנים כו'. והרשב"א כ' דלעולם יכול לתבוע כולו ול"ד להא דכתובות דשם להתחייב בטענתו דאמר טעיננא טפי ואדרבה משם ראיה דוקא משום דטעין טפי וראיה ממ"ש בב"ק ע' דאי כ' למחצה כו' א"צ הרשאה וכן בס"פ השולח על בנכסי ולא אמרן כו' דה"ל כשותפין. תה"א סי' פ"ח ודבריו ברורים (ע"כ):
כט סָעִיף ט ואם טען כ '. כיון דל"ל הרשאה באע"ג דשליחתיה קעביד וכמו שליח שעשאו בעדים כמ"ש הרי"ף ורא"ש בב"ק ק"ד ה"מ מדעתיה אבל בע"כ לא דא"ל לאו בע"ד דידי את וכמ"ש שם ע"א כל אירכתא דלא כו' וכמ"ש בר"ס קכ"ב ס"א ואע"ג שאמרו שם ואי כתוב בה כו' כאן אין לו בחלק חבירו כלום וע"ל סי' קכ"ב ס"ה ויש מי שאומר כו' וכ"ש בכה"ג:
ל סָעִיף ט וכ"ז כו' אבל כו'. כמ"ש בב"ב ק"ו ב' אלא מעתה כו' ועברשב"ם ורא"ש שם וער"ס קע"ה ומ"מ אינו מוכרח דיש לחלק כה"ג כיון שהוא בפקדון ועש"ך ובב"מ ל"ט ב' הלכך פלגא יהבינן כו' תילתא יהבינן כו' ורבא ל"פ אלא מיגו כו': (ליקוט) וכ"ז כו'. כמ"ש בפ"ג דב"מ דשכיבא סבתא והיה ביד אפוטרופוס ואף דבסוף פ' בית כור כ' הרי"ף ורא"ש ורשב"ם דב' אחי או שותפי כו' והביאו ראיה מפ"ב דב"מ ומפ' איזהו נשך בהני כותאי יש לחלק שם לא היה מופקד ביד שום אדם כלל (ע"כ):
לא סָעִיף י לוה משנים כו'. דאף אם לוה מאחד ונכתב ע"ש אחר אין יכול לגבות כמ"ש בב"ק ק"ב הלוקח שדה בשם חבירו כו' ע"ש וכ"ש בכה"ג שרצה שיתחייב לו לבד וז"ש אבל זה כו' אע"ג דשם ריש גלותא לא יוכל לתבוע משא"כ כאן כנ"ל שהאמינו והרשהו לתבוע הכל וכמ"ש הרשב"א סי' אלף קל"ז ע"ש:
לב סָעִיף י וה"ה אם כו'. הביא שם ראיה ממ"ש בכתובות צ"ד הני תרי אחי כו' ובעל בנכסי אשתו בדאיכא פירי בארעא כמ"ש בפ' השולח וממ"ש בשבועות ל"ז א' דא"ל מינך יזפת כו' ואם איתא דאין יכול לתבוע בלא חבירו ה"ה כפירת ממון גמורה ונראה שהולך לשיטתו כמ"ש הר"ן שס"ל כפי' הראב"ד בירושלמי הנ"ל פרט למכחש באחד מן השותפין שהרי חבירו יכול לתבוע אותו בכל החוב דא אמרה כו' וע"ז סובב כל ראיותיו ואנן לא קי"ל כן כמש"ל בס"ט מ"מ בשטר א' דינו אמת וכמ"ש בב"מ ל"ז א' סיפא נעשה כמי כו' וכמש"ל סי' ע"ו ס"א אבל אם היה מלוה כו' דכיון כו' וזה הדין יצא מהרמב"ן אע"ג דפי' בירושלמי כנ"ל ס"א: (ליקוט) וה"ה אם כו'. הרשב"א שם הביא ראיה מבעל בנכסי אשתו בס"פ השולח ומב"ק ע"א ואי כתוב למחצה כו' ומכתובות צ"ד א' הני תרי כו' ולפ"ז בשנים שהפקידו כ"א יכול לתבוע כולו כדעת הראב"ד וכ"כ הר"ן בפ' שבועת הפקדון שדעת רשב"א כהראב"ד ובס"ט פ' כהרמב"ן וכן ק' מ"ש בסי' ע"ו ס"א בהג"ה דכיון שנעשו שותפים כו' והוא מדברי בעה"ת והוא כ' שם בפי' לדברי הראב"ד ע"ש אלא שכ' שאף להרמב"ן מ"מ כיון דהשותפין מאמינים זל"ז השטר שמונח ביד א' מהן לא ה"ל למידק (ע"כ):
לג סָעִיף י איש ואשתו כו' וה"ה בטענות כו'. דכל שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית כאחר דמי וכמ"ש בב"ב נ"א ב' ת"ר אין כו' קבל מן האשה כו' ועתוס' שם ד"ה קבל כו' וע"ל סי' ס"א סי"ב וסי' ס"א בהג"ה לא היתה נושאת כו':
לד סָעִיף י ראובן שכתב כו'. דל' יחיד כו' ואע"ג דיד בעה"ש על התחתונה בל' שמשמעות נוטה יותר. כך א"א יד בעה"ש על התחתונה כמ"ש בפ"ק דע"ז ההוא שטרא דהוה כתובבה שית שנין יתירתא כו' ובפ' בתרא דב"ב ההיא שטרא דהוה כתוב בה שית מאה וזוזי כו' דל פריטי כו' ושם קס"ה ב' מלמעלה מנה כו' הכל הולך אחר התחתון וע"ל סי' מ"ב ס"י בהג"ה:
לה סָעִיף יא ראובן היה כו'. ר"ל דאע"ג דאם חתמה לו הדין שראובן נוטל מלוי וכמ"ש בכתובות צ"ה א' מי שהיה נשוי כו' וה"ה כאן אבל כיון שלותה בעצמה לא גבה מנכסי ראובן כו' ודמיא למ"ש בב"ב קנ"ט א' בן שמכר כו' מכח אבוה דאבא כו' וכמש"ל בס"י איש ואשתו שלוו כו' וה"ה כו' כב' לוין כו' ועבסה"ת סוף שד"מ:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.