א הַקּוֹבֵעַ זְמַן לַחֲבֵרוֹ, וּתְבָעוֹ תּוֹךְ הַזְּמַן, וְאָמַר לֵהּ: פְּרַעְתִּיךָ, אֵינוֹ נֶאֱמָן, דַּחֲזָקָה אֵין אָדָם פּוֹרֵעַ בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ. וְהוּא הַדִּין דְּלֹא יָכוֹל לוֹמַר: מָחַלְתָּ לִי (מָרְדְּכַי רֵישׁ ב"ב). וַאֲפִלּוּ מִיַּתְמֵי, שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְהִנִּיחַ יְתוֹמִים, אֲפִלּוּ קְטַנִּים, נִפְרָעִים מֵהֶם בְּלֹא שְׁבוּעָה, אִם הָיָה מִלְוֶה בִּשְׁטָר, אוֹ אֲפִלּוּ מִלְוֶה עַל פֶּה וְהֶעֱמִיד אֲבִיהֶם בְּדִין וְנִתְקַבֵּל הָעֵדוּת בְּפָנָיו, דִּבְמִלְוֶה עַל פֶּה נַמֵּי אִיתָא לְהַאי דִינָא. וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ עֵדִים בְּהַלְוָאָה וּבִקְבִיעוּת הַזְּמַן, שֶׁאִם אֵין עֵדִים, נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעַת הֶסֵת, בְּמִגּוֹ דְלֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם אוֹ לֹא קָבַעְתָּ לִי זְמַן אוֹ כְּבָר עָבַר הַזְּמַן וּפְרַעְתִּיךָ בִּזְמַנּוֹ. אִם תְּבָעוֹ תּוֹךְ זְמַנּוֹ וְאָמַר לֵהּ: פְּרַעְתִּיךָ, וְחָזַר וּתְבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ וְאָמַר לֵהּ: הַשְׁתָּא פְּרַעְתִּיךָ, הֻחְזַק כַּפְרָן וְאֵינוֹ נֶאֱמָן. (הַגָּהַת אֲשֵׁרִ"י ס"פ הַשּׁוֹאֵל וּבַמַּהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ פ"ט) הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא אַמְרִינָן חֲזָקָה זוֹ אֶלָּא בְּמִלְוֶה, אֲבָל אִם הָיוּ מָעוֹת מֻפְקָדִין בְּיָדוֹ וְעוֹסֵק בָּהֶן לְצֹרֶךְ אֲחֵרִים, הָוֵי כִּשְׁאָר פִּקָּדוֹן, וְיָכוֹל לוֹמַר דְּהֶחֱזִירָן אֲפִלּוּ תּוֹךְ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע (מהרי"ו סִימָן פ"ט). וּשְׂכִירוּת, דִּינוֹ כְּהַלְוָאָה, וְאֵינָה מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא בְּסוֹפָהּ, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁפָּרַע תּוֹךְ הַזְּמַן (טוּר רֵישׁ סִימָן שי"ז ונ"י רֵישׁ ב"ב). מִיהוּ, אִם שָׂכַר סוֹפֵר לִכְתֹּב לוֹ סֵפֶר, כַּמָּה קוּנְטְרֵסִים, כָּל קוּנְטְרֵס מִיָּד זְמַנּוֹ הוּא. וְהוּא הַדִּין בְּכָל מְלָאכָה הַמִּתְפָּרֶדֶת בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה (מָרְדְּכַי רֵישׁ ב"ב).
ב אִם מֵת בְּתוֹךְ זְמַן, וּבָא לִטְרֹף (מִלָּקוֹחוֹת) בְּמִלְוֶה בִשְׁטָר, לְהָרַמְבַּ"ם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁבוּעָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ. וְאִם הַלּוֶֹה חַי וְאָמַר שֶׁפְּרָעוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ הַמַּלְוֶה לִשָּׁבַע שֶׁלֹּא פְרָעוֹ, וְגוֹבֶה. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁבוּעָה (בַּטּוּר שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת), וְכֵן עִקָּר (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ"ק דְּב"ב וב"י).
ג (וְכֵן מַשְׁמָע מֵרַמְבַּ"ם פ"ז מִשְּׂכִירוּת) תְּבָעוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּשְׁלַם בּוֹ הַזְּמַן, וְאָמַר לֵהּ: פְּרַעְתִּיךָ הַיּוֹם, אִם הִיא מִלְוָה עַל פֶּה נֶאֱמָן, בִּשְׁבוּעַת הֶסֵת, דְּעָבִיד אִינִישׁ דְּפָרַע בְּיוֹם מִשְׁלָם זִמְנֵהּ. וְאִם הִיא מִלְוֶה בִּשְׁטָר, דִּינוֹ כְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ זְמַן.
ד וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָא דְאַמְרִינָן בִּתְבָעוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּשְׁלַם הַזְּמַן וְאָמַר לוֹ: פְּרַעְתִּיךָ הַיּוֹם, דְּנֶאֱמָן, הָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁתְּבָעוֹ בְּסוֹף הַיּוֹם; אֲבָל קֹדֶם לָכֵן, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְכִי אָמַר בְּסוֹף הַיּוֹם: פְּרַעְתִּיךָ תּוֹךְ זְמַנִי, נֶאֱמָן, בְּמִגּוֹ דִפְרַעְתִּיךָ הַיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא דְטָעִין אִיהוּ, אֲבָל לְיַתְמֵי דִידֵהּ לָא טַעֲנִינָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַשּׁוֹאֵל).
ה תְּבָעוֹ אַחַר זְמַנּוֹ, אוֹ בְּסוֹף יוֹם שֶׁנִּשְׁלַם זְמַנּוֹ, וְטָעַן שֶׁפְּרָעוֹ בִּזְמַנּוֹ, נִשְׁבָּע הַלּוֶֹה הֶסֵת, וְנִפְטָר.
ו נִפְטַר הַלּוֶֹה תּוֹךְ זְמַן, וְהוֹצִיאוּ יוֹרְשָׁיו כְּתַב פֵּרָעוֹן סְתָם, שֶׁפָּרַע כָּל חוֹבוֹ לִרְאוּבֵן קֹדֶם מוֹתוֹ, נִתְבָּאֵר בְּסִי' ע"א וְע"ל בְּסִי' פ"ד סָעִיף ב' וְסִימָן פ"ה ס"א.
ז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר עַל חֲבֵרוֹ לְפָרְעוֹ לִזְמַן פְּלוֹנִי, וְאָבַד מִמֶּנּוּ, וּתְבָעוֹ תּוֹךְ זְמַנּוֹ; וְכֵן אִם הַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר, וְזֶה תּוֹבְעוֹ תּוֹךְ זְמַנּוֹ, וַהֲלָה טוֹעֵן: מִמֶּנִּי נָפַל וּפְרַעְתִּיו, לֹא אַמְרִינָן בְּכִי הָא אֵין אָדָם פּוֹרֵעַ תּוֹךְ זְמַנּוֹ. בְּסִימָן מ"א.
ח הָא דְאַמְרִינָן חֲזָקָה אֵין אָדָם פּוֹרֵעַ בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ, הַיְנוּ דַּוִקָא בְּקוֹבֵעַ זְמַן; אֲבָל בִּסְתָם הַלְוָאָה אַף עַל פִּי שֶׁזְּמַנָהּ שִׁלֹשִׁים יוֹם, נֶאֱמָן לוֹמַר: פְּרַעְתִּיךָ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם:
א סָעִיף א ותבעו תוך הזמן. היינו כשתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא מרדכי ריש ב"ב ד"מ א' עכ"ל סמ"ע ובאמת במרדכי שם מספקא ליה וגם משמע שם דלא פסק דהנתבע פטור אלא בצירוף טעמים אחרים ברורים ולא סמך על זה לחוד וז"ל ועוד חזקה אין אדם פורע תוך זמנו אולי לא מהני ליה אלא היכא דאיכא ברי וברי אבל הכא טוענים היורשים שמא ועוד דדבר פשוט הוא דהכא דמי לתבעוהו אחר זמנו כו' ע"ש וגם בד"מ העתיק לשון המרדכי אפשר דלא אמרינן חזקה זו כשטוענים שמא כו' ע"ש וגם באמת נראה לפי עניות דעתי עיקר לדינא דאפי' כשטוענים היורשים שמא שייך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו והכי מוכח בתשובת הרא"ש שהביא הטור לעיל סי' ע"א סעיף כ"א גבי יורשי ראובן שתבעו לשמעון בשטר שמת ראובן תוך הזמן כו' וז"ל ואף על גב דהקובע זמן לחברו אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן כיון שיש עדים שפרע אין להכחיש העדים בשביל חזקה זו והעדים צריכים דרישה וחקירה כו' ע"ש:
ב סָעִיף א אפי' קטנים כן היא הסכמת הפוסקי' ועיקר ודלא כמו שכתב מהר"ש כהן ס' ב' סי' קי"ג ובתשו' השייכי' לס"ב סי' כ"א דכיון דאיכ' פלוגתא דרבוות' לא מפקי' מיתומי' קטנום ע"ש וגם בתשובת מהר"י ן' לב ס"ג סי' ל"ה פסק כהמחבר דלא מצו היתומי' קטנים לומר קים לי וכ"פ בתשובת מהרשד"ם סי' קצ"ו ותנ"ד לא מצו היתומי' קטנים לומר קים לי אלא דקי"ל דנזקקים לנכסיהם ע"ש וכ"פ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' קל"ז ע"ש וכ"פ הב"ח ועיין עוד בתשובת מהרשד"ם סי' ר"ח שפסק דדוקא כשמתחל' נעשה הז"פ כך אבל אם הגיע הז"פ בחיי הלוה והמלו' נתחסד עמו והאריך לו הזמן וויתר לו מן החוב אין נפרעים מיתומים קטנים ע"ש ואין דבריו נראי' בזה אלא כיון שהי' בתוך הזמן בכל ענין נפרעים מהן:
ג סָעִיף א אם היו כו' והעמיד כו'. משום יתומי' קטנים בעינ' הכי דאין מקבלים עדות שלא בפני בע"ד וקטנים כשלא בפניו דמי אבל ביתומי' גדולים אפי' בעדות בעל פה מקבלים בפניהם וגובים מהם וכמו שנתבאר לקמן ר"ס ק"ח:
ד סָעִיף א מלוה בשטר כו'. כתב הסמ"ע משמע דבשטר אין צריך קבלת עדים מחיים והיינו טעמא מדקיימינן השטר אפי' שלא בפני בע"ד ואף להטור בשם הרא"ש לקמן סי' ק"י כו' וליתא אלא להרא"ש שם בעינ' כאן שנתקיים קודם שמת וכמו שכתבתי לקמן סי' קי"ח ס"ק י' [ק"י ס"ק י"ב] ע"ש:
ה סָעִיף א ובלבד שיש עדים כו'. דין זה למדו התו' והרא"ש ופוסקי' מלקמן סעיף ד' ועמ"ש שם ותלמוד לכאן:
ו סָעִיף א שאם אין עדים כו'. ואם יש עד א' על הזמן והוא אומר פרעתיך תוך זמנו הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכן כתוב בסמ"ע סי' ע"ה ס"ק ל"א ע"ש:
ז סָעִיף א הוחזק כפרן. צ"ע למה הוחזק כפרן והא יכול לומר ודאי פרעתיך תוך זמני אלא שמאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפרעך אחר זמני ומה"ט מספק' ליה לרבינו יקר במרדכי שם בזה ע"ש:
ח סָעִיף א אבל אם היו מעות מופקדים כו'. לכאור' הרא"ש בתשובה ריש כלל פ"ו והטור והמחבר לקמן סי' ק"ח ס"ד חולקים ע"ז ויש לחלק דשאני התם כיון דבחצי המלוה אינו נאמן לומר החזרתי גם בחצי האחר שיש לה דין פקדון אינו נאמן דמאן פלג ליה ועוד יש לומר דדוקא כשאין לו הנאה מן המעות וכמו שכתבתי לקמן בשם מהרי"ו משא"כ התם דיש לו הנאה מן המעות דהרי חלק הפקדון משועבד לחלק המלוה להשלים החסרון וע"ש:
ט סָעִיף א ועוסק בהן לצורך אחרים ואין לו הנאה מן המעות כן הוא במהרי"ו שם עיין בתשובת מהר"י ן' לב ספר א' כלל י"ז סי צ"ד:
י סָעִיף א הוי כשאר פקדון כו'. עיין בתשובת מהר"א ן' ששון סי' ע"ד דבפרעון סחורה לא אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ע"ש וצ"ע לדינא דמדברי הגהת אשר"י ס"פ השואל ותשובת מהרי"ו משמע דוקא פקדון כיון שאסור ליגע בו וכן בעוסק במעות פקדון לצורך המפקיד דוקא ואין לו הנאה ממנו הוא דעביד דפרע תוך זמנו אבל היכא דאית ליה הנאה אין אדם פורע תוך זמנו ואם כן ה"ה פרעון סחורה:
יא סָעִיף א ושכירות כו'. וסיים שם וכן הדין בפדיון הבן עכ"ל סמ"ע ומתניתין היא ונתבאר בי"ד סי' ש"ה סי"ד:
יב סָעִיף א כל קונטרס מיד זמנו הוא. לכאורה משמע דר"ל דאחר כל קונטרס נאמן לומר פרעתיך וכן משמע בעיר שושן שכ' וז"ל כל קונטרס זמנו מיד הוא ויכול לומר על כל קונטרס פרעתי עכ"ל אבל באמת נלפע"ד דאפילו על שאר הקונטרסים שלא כתב עדיין נאמן לומר בסוף הזמן פרעתיך מתחלה בעד כולם דהכי מוכח לפע"ד בש"ס רפ"ק דבתרא (דף ה' ע"ב) דפריך התם אריש לקיש דאמר חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ממתניתין דקתני בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי אילימא דא"ל פרעתיך בזמנו פשיטא בחזקת שנתן אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמני אלמא עביד אינש דפרע בתוך זימניה שאני הכא דכל שפא ושפא זימני' הוא ויש לדקדק למאי דמשני שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא הדרא קושיא לדוכתא פשיטא בחזקת שנתן כיון דזימניה הוא ודוחק לומר דמתני' אשמועינן דכל שפא ושפא זימניה הוא דכי אצטרך ליה לתנא לאשמועינן מנהגי הפרעון ועוד דהל"ל הא קמ"ל דכל שפא ושפא זימניה הוא ומדקאמר שאני הכא כו' משמע דזה פשוט בלאו הכי דכל שפא ושפא זימניה הוא וא"כ ק' פשיטא אלא ודאי ה"פ לפי דר"ל ואביי ורבא פליגי דר"ל ס"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואביי ורבא קאמרי התם דעביד אינש דפרע בגו זימניה זימנין דמתרמי ליה זוזי אמר איזול איפרעיה כי היכא דלא ליטרדן כלו' שלא יטרד אותי המלוה בהגעת הזמן ופריך ממתני' לר"ל ומשני שאני הכא דכל שפא ושפא זימניה הוא כלומר נהי דר"ל פליג אאביי ורבא היינו בהלואה כיון דא"צ לשלם לו אלא בסוף הזמן משום טרד' דיום א' לא עביד אינש דפרע קודם זמנו אבל הכא כל שפא ושפא זימניה הוא ויש לו טרדא בכל שפא ושפא וא"כ עביד אינש דפרע מעיקרא בעד כל הכותל כי היכי דלא לטרדיה בכל שפא ושפא כן נלפע"ד ברור פירוש' דשמעתא וא"כ ה"ה בקונטרסים הואיל וכל קונטרס זמנו הוא עביד אינש דפרע מעיקרא בעד כל הקונטרסים כי היכא דלא לטרדיה בכל קונטרס שהרי במרדכי לקוח דין זה דקונטרסים מהא דמשני בש"ס כל שפא ושפא זימניה הוא: מיהו בטור לקמן סי' קנ"ז סעיף כ"ד לא משמע כן שכתב וז"ל אפי' שטוען שפרעו קודם שגמר בענין הכותל נאמן ואין כאן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו דבכל שורה ושורה זמנו הוא ולאו דוקא בכל שורה ושורה אלא ה"ה קודם גמר השורה עכ"ל ומדאצטריך למימר ולאו דוקא כו' משמע דקשיא ליה דאף למאי דמשני דכל שפא ושפא זימניה הוא מ"מ הרי הוא לא השלים שורה אחרונה וא"כ בשורה האחרונה תוך זמנו הוא וניחא ליה דה"ה קודם גמר השורה וכ"פ הב"ח שם ואם איתא הא כיון דכל שפא ושפא זמנו הוא אע"פ שלא השלים השורה האחרונה או אפי' לא התחיל בה כלל או אפי' בשורות שקודם לה נאמן לומר פרעתיך בעד כולם כי היכא דלא ליטרדן וכדפי' ואפשר לדחוק ולפרש דברי הטור בענין אחר ומ"מ לענין דינא נראה לפי עניות דעתי ברור כמ"ש ודוק. ואף לדידן דקי"ל מספיקא לא מפקינן ממונא ובלא"ה נאמן אחר זמנו לומר פרעתיך תוך זמני במגו דפרעתי עתה מ"מ נ"מ היכא דלית ליה מגו כגון ביומו דמשלם זימניה לסברת התוס' וסייעת' דלקמן או שטען מיד בתחלת יומא דמשלם זימניה פרעתיך בתחלת הכתיבה בעד כל הקונטרסים להבא או כגון שיש עדים שלא פרע לו אחר הזמן כגון שלא זזה ידם מידו אפ"ה נאמן לומר פרעתיך קודם לכן בעד הכל משום דבהא גם ר"ל מודה וכדפרישית כנלפע"ד ברור:
יג סָעִיף ב אם מת כו'. ע"ל סי' קי"ד סעיף ד' דאף אם הלוה חי יש פלוגתא בזה ועמ"ש שם:
יד סָעִיף ב וי"א שצריך ואינו דומה ליתמי דגבינן מנייהו בלא שבועה כנ"ל משום דביתמי אם איתא דפרעיה הוה פקיד והיו טוענים היתומים כן בבית דין משא"כ בלקוחות דאיכא למימר דפקיד ואינן יודעים מצוואתו ובע"ש כ' הטעם דאביהן אינו חש לטובת הלקוחות מ"ה לא פקיד בשעת מיתה ומ"ש נראה עיקר עכ"ל סמ"ע ולפע"ד יפה כוון הע"ש דמשמע דלהי"א שצריך אפי' הלוה בפנינו ומודה שלא פרע וכ"כ בסמ"ע גופיה לקמן סימן קי"ד ס"ק י"ד וכ"ש כשידוע שלא צוה הלוה כלום ותו לפי מ"ש לקמן דאם הלוה חי ואומר שפרעו אין המלוה צריך לישבע קודם פרעון א"כ הא אפי' פקיד א"צ לישבע וא"כ אמאי בלקוחות ישבע אלא ודאי ה"ט דביתמי אמרי' אם איתא דפרעי' הוה פקיד והיה מברר דבריו לטובת היתומים אבל בלקוחות אינו חש לטובת הלקוחות לברר דבריו ודו"ק וע' במע"מ ריש ב"ב (ע' בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ק"ך):
טו סָעִיף ב וי"א דאינו צריך כו'. נראה מדברי הרב דר"ל דאין צריך שבועה כלל אפי' לאחר פרעון וכן משמע בטור וכן מוכח להדיא בבעל התרומות שער ט"ז ח"ב דלסברא זו אין צריך שבועה כלל (ודלא כהב"ח שהשיג על הטור בזה שלא כדת) ועוד דאל"כ ע"כ לסברא הראשונה צריך לישבע קודם פרעון וסברא זו לא נמצא בשום פוסק ואדרב' בהרא"ש איתא שצריך לישבע היסת והיינו ע"כ לאחר פרעון דלעולם לא תמצא היסת קודם פרעון וכ"כ הב"ח דדעת הרא"ש דצריך לישבע היסת לאחר הפרעון (ומ"ש במרדכי והגהת אשר"י בענין כיוצא בזה היסת ע"כ ט"ס הוא או שהמרדכי אזיל לטעמיה דכתב בפ' האיש מקדש דהיסת נתקנה בימי התנאים א"כ לשבועת המשנה נמי היסת קרי ליה ע"ש) ואף אם ימצא בשום פוסק דס"ל דצריך לישבע קודם פרעון מ"מ ה"ל להר"ב להביאו בד"מ אלא נראה כוונתו כדפי': אך קשה לפ"ז על הר"ב דכאן פסק דא"צ לישבע כלל ולקמן ר"ס שי"ז סתם כהמחבר דצריך לישבע לאחר הפרעון ודוחק לחלק בין שכירות להלואה ואדרבה בסמ"ע שם ס"ק ג' איתא דשכירות עדיף יותר לתובע ע"ש וכן משמע להדיא בתוס' ס"פ השואל ובתוס' ובנ"י רפ"ק דב"ב שכתבו דאפי' אביי ורבא דפליגי בהלוא' מודים בשכירות דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמני ע"ש ודוחק לומר דכאן איירי בשטר דוקא דכיון דקמסייע ליה שטרא א"צ לישבע לאחר פרעון ועוד דלענין אחר פרעון ודאי דאין חילוק בין מלוה בשטר למלוה ע"פ וצ"ע: ולענין דינא נראה עיקר כמו שפסק הב"י דקודם פרעון א"צ לישבע אפי' במלוה ע"פ רק יחרים סתם ולאחר פרעון צריך לישבע היסת אפי' במלוה בשטר (וגם הע"ש השמיט האי וכן העיקר) דכיון דהתוס' ומרדכי והגהת אשר"י כתבו דא"צ לישבע (וכ"כ הרמב"ן בחדושיו ומביאו הנ"י בסתם) א"כ י"ל דגם הרא"ש מודה להם דאין צריך לישבע קודם פרעון והם מודים להרא"ש דצריך לישבע אחר פרעון וכ"כ הב"ח וכ"כ בעה"ת שם דאיכא מ"ד דישבע היסת ומפטר ושכן דעת רבינו חננאל ע"ש וודאי דר"ל לאחר פרעון וכן משמע לשון ומפטר ונלפע"ד דהר"ב שהכריע כסברא האחרונה נמשך אחר הב"י (וכן נרשם בש"ע שס"ז ושאר דפוסים) שכתב שהרמב"ם סובר כמ"ד דאין צריך לישבע א"כ הכי נקטינן אלא לפע"ד אדרבה הרמב"ם סובר כהרא"ש שהרי כתב בפ"ז מה' שכירות דצריך לישבע לאחר פרעון (וכ"פ ר' ירוחם נתיב י"ב חלק ב' והטור והמחבר לקמן ר"ס שי"ז) א"כ כ"ש בהלואה ומה שהביא ב"י ראיה מדברי הרמב"ם שכתב דבע"א מעיד שהוא פרוע והוא תוך זמנו נוטל בלא שבועה אינה ראיה דלא מיירי התם אלא משבועת המשנה דקודם פרעון כדין עד אחד מעידו שהוא פרוע לאחר זמנו וכן משמע יותר ברמב"ם גופיה ע"ש ר"פ י"ד מהלכות מלוה אבל אה"נ דצריך לישבע היסת לאחר פרעון אם כן הא המחבר גופא כללא כייל בכמה דוכתי דהיכא דהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחד הכי נקטינן וכל שכן הכא דר"ח ושאר רבוותא הכי ס"ל וגם תשובת הרי"ף שהביא בבעה"ת שם לא מכרעא כ"כ די"ל דלא קאמר הרי"ף אלא דאין צריך לישבע על כתובתה קודם פרעון אבל לאחר פרעון צריך לישבע וטעם הדבר דהך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו משוי ליה כאלו המלוה מוחזק בממון ודומה לחזקה דשלש שנים דמקרי חזקה כיון דלא מיחה ג' שנים חזקה שמכר לו או שהוא שלו ואפ"ה צריך לישבע היסת וכדלקמן ר"ס ק"מ ועמ"ש שם אלמא דלא אלימא חזקה לאפוקי משבועת היסת וה"ה הכא וכן עיקר:
טז סָעִיף ד ה"מ כשתבעו בסוף היום כו'. דברי המחבר צ"ע דאף שכ' הטור בסוף זמנו לא לענין פרעון ביומו כתב כן דאם כן קשה דידיה אדידיה דהא בריש סי' זה כתב דאם אמר בתחלת היום שפרע אינו נאמן משמע הא אחר תחלת היום נאמן לומר כן אלא נקט סוף היום משום דכתב עליה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במגו דאי בעי אמר היום פרעתיך ובזה אינו נאמן כ"א בסוף היום דאז דוקא יש לו מגו דאי בעי אמר היום בתחלת היום התחלתי למנות לך המעות (זה הוא ללא צורך) ופרעתיך ושכחת משא"כ כשעומד באמצע היום דכלו' הזמן דניחא ליה טפי למימר פרעתיך בתוך הזמן ממה שיאמר היום פרעתיך דאין מדרך העולם לשכוח הפרעון בזמן קצר כזה והוה ליה מגו דהעזה וכן כתבו התוס' ובעל התרומו' בהדיא ע"ש ודוק עכ"ל סמ"ע וכן כ' הב"ח באריכות ע"ש ואין דבריהם נלע"ד דאם איתא דטעמא דהטור ובעה"ת הוא דסבירא ליה דזה הוי מגו דהעזה אם כן אפי' בסוף היום נמי כי טען פרעתיך תוך זמני אינו נאמן דהוה ליה העזה לומר פרעתיך היום ושכח הפרעון של אותו היום ואין טעם לחלק בין מקצת היום לסוף היום לענין העזה וכן מוכח להדיא בתוס' והגהת אשר"י דכל היום אינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמנו במגו דפרעתיך היום ע"ש ודו"ק אלא ודאי מ"ש הטור ובעה"ת סוף היום הוא ג"כ לענין פרעון ביומו וס"ל דה"ה אם טוען פרעתיך היום אינו נאמן אלא כשטוען כן בסוף היום וכמו שהבין המחבר מדבריהם וכן משמע פשט לשון הטור שכתב תבעו ביום שנשלם הזמן בסופו נאמן לומר פרעתיך היום דעביד אינש דפרע ביומו דמשלם זימניה וא"כ כי אמר נמי בסוף היום פרעתיך תוך זמני נאמן במגו דפרעתיך היום והכי משמע נמי להדיא ממה שכתב הבעה"ת שער ט"ז ח"ב וז"ל הענין הרביעי שתבעו אחר זמנו או בסוף היום שנשלם בו זמנו וטוען שפרעו בזה היום כמו כן נשבע היסת ונפטר דעביד אינש דפרע ביומו דמשלם זימניה ע"כ הרי דלענין פרעון ביומו כתב ג"כ סוף היום ומ"ש הסמ"ע דא"כ קשה דידיה אדידיה דהא בר"ס כתב תחילת היום כו' כבר הרגיש בב"י בזה וכתב דמ"ש תחילת היום הוא לאפוקי סוף היום ע"ש אלא נראה לפע"ד דהבעה"ת והטור חולקין על סברת התוס' וס"ל דאין חילוק בין פרעון ביומו ובין פרעון תוך הזמן דקודם סוף היום אפי' טוען פרעתיך היום אינו נאמן ובסוף היום אפי' טוען פרעתיך תוך זמני נאמן במגו דפרעתיך היום והיינו כסברת הרמב"ן בחידושיו ריש בבא בתרא שהשיג על הראב"ד (וע"ש בהרמב"ם משמע להדיא דלהראב"ד אין חילוק ואפי' בסוף היום אינו נאמן לומר פרעתיך תוך זמני במגו וכמ"ש לדעת התוס' והגהת אשר"י ע"ש ודו"ק) ומביאו הנמוקי יוסף ולא יכולתי לעמוד על סוף דעת הרב בבדק הבית שכ' שדעת התוספת והראב"ד בבעה"ת כו' דאדרבה נהפוך הוא ומ"מ נלפע"ד דאין דברי המחבר מוכרחי' מטעם אחר דהא לפי דבריו בע"כ צ"ל דמ"ש הטור ובעה"ת ברישא תחלת היום הוא לאו דוקא וא"כ טפי מסתבר לומר דמ"ש בסוף היום הוא לאו דוק' ולא באו אלא לאפוקי אם טוען מיד בתחלת היום פרעתיך דאז בע"כ שכוונתו שפרע תוך הזמן דהא עכשיו התחיל היום והכי משמע פשטא דש"ס בהשואל דעביד אינש דפרע ביומו דמשל' זימניה דבכל היום נאמן לומר פרעתיך היום והיינו דלא לשתמיט חד מהפוסקים לחלק בין אמצע היום לסוף היום ומ"ש הב"ח דמדברי הרמב"ם פי"ד מה' מלוה משמע דמחלק בכך לפע"ד לא משמע מידי ע"ש גם מדברי הרב בב"ה משמע להדיא דאין הרמב"ם מחלק בכך ע"ש וכן נלע"ד עיקר לדינא: אך לענין מגו נראה לפע"ד דמתחלת היום ואילך עד סוף כל היום הוי ספיקא דדינא כשטוען פרעתיך תוך זמני אי נאמן במגו דפרעתיך היום וכמ"ש דלהתו' ואשר"י והראב"ד אינו נאמן ולהרמב"ן ובעה"ת וטור נאמן וכן דעת בעל העיטור דף ס"ד סוף ע"ב ואם כן המע"ה כן נראה לפי עניות דעתי:
יז סָעִיף ד אבל ליתמי דידיה לא טענינן. שפרע ביומו דמשלם זימני' אפי' במלוה ע"פ או בשכירות ומכל מקום נראה לפי עניות דעתי דלמ"ד לקמן סי' ק"ח סעיף ד' דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא א"כ ה"ה הכא והיינו שכתב הנ"י דין זה בלשון כתב הראב"ד משום דהנ"י גופיה ס"ל בפרק המוכר את הבית דטענינן ליתמי נאנסו ונרא' שלכך כ' גם הר"ב דין זה בלשון וי"א כו' אע"פ שאפשר לחלק בין נאנסו להך דהכא מכ"מ נראה לפע"ד לדינא עיקר דטענינן ליתמי כל דבר וכמ"ש לקמן ס"ס שס"א ודוק:
יח סָעִיף ה שפרעו בזמנו. אפי' תוך זמנו:
יט סָעִיף ה נשבע הלוה היסת ונפטר במגו. דאי בעי אמר פרעתיך אחר זמנו והוא בעיא בש"ס אי אמרי' מגו במקום חזקה ולא איפשטא ופסקו הפוסקים קולא לנתבע ולפ"ז אם תפס המלוה אפי' בעדים לא מפקינן מיני' אם הוא בהנך גווני דמהני תפיס' בבעיא דלא איפשטא וכמ"ש בספרי תקפו כהן סימן ע"ה ע"ש עוד נ"מ אם תפס שלא בעדים דא"צ לישבע מטעם דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ואף במ"ש לעיל סעיף ב' ס"ק ט"ו דצריך לישבע לאחר פרעון מ"מ נ"מ בהא בעלמא בתופס אע"ג דאית ליה מגו צריך לישבע בנק"ח קודם פרעון כדלעיל סי' ע"ב וכמה דוכתי משא"כ הכא כשטוען שפרעו תוך זמנו נלפע"ד דאינו נשבע אלא היסת לאחר הפרעון ודו"ק: כתב הרמב"ן בחדושיו פרק חזקת הבתים גבי הא דאמרינן התם (דף מ' ע"א בש"ס) גבי קנין אי כמעשה ב"ד דמי וז"ל פירוש משום דקיימא לן מעשה ב"ד כמאן דכ' דמי וטריף ממשעבדי ומ"מ יכול למימר פרעתי אפי' קבעי ליה בי דינא זמן דעביד אינש דפרע בגו זמניה דבית דין וכדאמרי' בפרק שנים אוחזין (ריש די"ז) בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמ' פרעי' עכ"ל משמע דס"ל דדוק' בקובע זמן לחבירו אמרי' אין אדם פורע תוך זמנו אבל לא בב"ד שקובעים זמן ולא ידעתי מנ"ל הא ומה שהביא מפרק שנים אוחזין לאו ראיה היא כלל דהתם לא קבעי ליה בי דינא זמן אלא אמרו לו חייב אתה ליתן לו או צא תן לו מיד וצ"ע:
א סָעִיף א הקובע זמן לחבירו כו'. דוקא בקבע לו זמן דגילה הלוה דעתו דצריך להמעות עד שיכלה הזמן משא"כ בסתם הלואה וכמ"ש המחבר והטור בס"ס זה:
ב סָעִיף א ותבעו תוך הזמן כו'. היינו כשהתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא. מרדכי ריש ב"ב ד"מ א':
ג סָעִיף א ואפי' מיתמי כו' ולא חיישינן שאבוהון התפיס לב"ח צררי דכיון שהוא בתוך הזמן וא"א לנגשו אין מדרך האדם להתפיס צררי אשר"י:
ד סָעִיף א אם הי' מלוה בשטר מדמסיק וכ' הטור והמחבר או אפי' בעל פה ונתקבל העדות בחיי אביהן משמע דבשטר אי"צ קבלת עדים מחיים והיינו מטעמא דקי"ל דמקיימין שטר שלא בפני בעל דין וה"ה בקטנים דכשלא בפניהן דמי וכל שנתקיים השטר הרי הוא כאלו נתקיימו חתימתן בב"ד מיד בשעת חתימתן בעוד שאביהן קיים וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפרק י"ב דמלוה וכ"פ המחבר בהדיא לקמן סי' ק"י ס"ו וגם שם לפני זה בס"ד ביורש גדול שנתן נכסי מוריש לקטן ואף שהטור בשם הרא"ש פסק שם בשניהם דאין מקיימין בקטנותו הא כתבתי שם בדרישה ובסמ"ע דהיינו דוקא במילי דצוואה או כשמטא זמן לגבות ע"ש ובסי' מ"ז מ"ש עוד מזה ודוקא בשטר שכבר נחתמו בו עדים הקילו בקיומו וכמ"ש קיום שטרות דרבנן אבל במלוה ע"פ אין מקבלין העדים שלא בפני בע"ד וקטן כשלא בפניו דמי:
ה סָעִיף א ואמר ליה פרעתיך כו'. פי' ופסקו עליו דאינו נאמן לומר פרעתיך אפי' לאחר זמן וע"ל סי' ע"ט:
ו סָעִיף א מופקדין בידו ועוסק בהן לצורך כו'. דע דבהגהת אשר"י חילק בין מלוה דלהוצאה נתנה לידו ובין פקדון שאסור לו ליגע ביה ומהרי"ק שורש פ"ט חילק בין מעות שנתנה להוצאה לטובתו דאינו נאמן ובין מעות שנתנה לידו להוציאן לטובת הנותן לו דנאמן לומר החזרתי לך ומור"ם ס"ל כאן זה לפשוט דבפקדון לא אמרינן החזקה דאין אדם מחזיר פקדון תוך זמנו דהא לא אמרו אלא אין אדם פורע תוך זמנו והיינו הלואה וכמ"ש ג"כ המחבר בר"ס זה ובא כאן ללמדינו דאף במעות דנתנה לידו להוציאן אם ההוצאה הוא לטובת הנותן אין שייך בו החזקה ודמיא לפקדון והא דקרי ליה פקדון משום דאין על המקבל אחריות דומיא דפקדון והיותר נראה להגיה בידו ואסור ליגע בהן או עוסק וכ"כ בד"מ:
ז סָעִיף א ואינו נאמן לומר שפרע כו'. וסיים שם וכן הדין בפדיון הבן:
ח סָעִיף א כל קונטרס מיד כו'. נראה דדוקא קונטרס קאמר ולא כל דף ודף מפני שהדף הראשון מהקונטריס מדובק להאחרון נמצא כל המונח תוכו שם א' עליו:
ט סָעִיף א מלאכה המתפרדת ע"ל בסי' קנ"ז בדברי הטור והמחבר בשוכר בנאים לבנות לו כותל:
י סָעִיף ב אם מת בתוך הזמן כו'. גם בבא לטרוף בחיי המוכר בתוך הזמן כתב הטור פלוגתא זו בסי' קי"ד סי"א והטור והמחבר שכתבו כאן מת משום דבטור לא כתב כאן אלא דעת רבינו האי והרא"ש דפסקו דצריך שבועה וכתבו מת לרבותא דאף על גב דביורשים א"צ שבועה בלקוחות צריך שבועה והמחבר נמשך אחר ל' הטור וגם יש בו רבותא דבמת בתוך הזמן אף שלא בא לטרוף עד אחר כלות זמנו אפ"ה י"א שא"צ שבועה כיון דיתמי אינם אומרים ששלמו לו והלוה מת בתוך זמנו אבל לקמן בסי' קי"ד איירי בבא לגבות תוך הזמן דאי לאחר הזמן פשיטא דלכ"ע צריך לישבע כיון דהלוה עדיין חי שמא פרע ושם נקט דינו בחי לרבותא דדעת הרמב"ם שכ' בשמו דא"צ שבועה ללמדינו דאע"ג דאם בא ליפרע מלוה עצמו צריך שבועה אבל מלקוחות א"צ שבועה:
יא סָעִיף ב ובא לטרוף. פי' לגבות קרקעות מהלקוחות שקנו אחריו:
יב סָעִיף ב וי"א שצריך ואינו דומה ליתמי דגבינן מנייהו בלא שבועה כנ"ל משום דביתמי אם איתא דפרעי' הוה מצו' אביהן בשע' מיתה והיו היתומים או האפטרופסים שלהן טוענין לפני ב"ד שאביהן צוה לאמר שפרעו משא"כ בלקוחות דאיכא למימר שצוה בשעת מיתה והלוקחים אינן יודעין מצוואה דיטענו כן בב"ד ובע"ש כ' הטעם דאביהן אינו חש לטובת הלקוחות מ"ה לא פקיד בשעת מיתה ומ"ש נראה עיקר:
יג סָעִיף ב דצריך המלוה לישבע הטעם דכיון דהלוה טוען ברי שפרעו משא"כ ביתמי דאין כאן מי שטוען ברי שפרעו והב"ד אינן טוענין בעד היתומים טענה שאינה שכיחא דהיינו שפרעו בתוך זמנו:
יד סָעִיף ג שלא קבע לו זמן. לאו דוקא אלא ה"ה קבע לו זמן ועבר זמנו ובשניהן אם לא אמר הנתבע השבע לי שלא פרעתיך נוטל בלא שבועה ואם טען השבע לי נשבע ונוטל כמ"ש בר"ס פ"ב וק"ל:
טו סָעִיף ד הני מילי כשתובעו כו'. דברי המחבר צ"ע דאף שכתב הטור בסוף זמנו לא לענין פרעון ביומו כ"כ דא"כ קשה דידיה אדידיה דהא בר"ס זה כ' דאם אמר בתחלת היום שפרע אינו נאמן משמע הא אחר תחלת היום נאמן לומר כן אלא נקט סוף היום משום דכתב עליה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במיגו דאי בעי אמר היום פרעתיך ובזה אינו נאמן כי אם בסוף היום דאז דוקא יש לו מיגו דאי בעי אמר היום בתחלת היום התחלתי למנות לך המעות (משא"כ בתבעו בתחלת היום ואמר שפרע קודם לכן שהיה אז תוך הזמן וכנ"ל) ופרעתיך ושכחת משא"כ כשעומד באמצע היום דכלו' הזמן דניחא ליה טפי למימר פרעתיך בתוך הזמן ממה שיאמר היום פרעתיך דאין מדרך העולם לשכוח הפרעון בזמן קצר כזה וה"ל מגו דהעזה וכ"כ התוס' ובע"ת בהדיא וכמ"ש לשונם בדרישה ע"ש ודוק:
טז סָעִיף ה תבעו אחר זמנו כו' צ"ע הא כבר כתבו בסי' שלפני זה ולמה חזר וכתבו המחבר וליכא למימר דחזר וכתבו והוסיף דצריך לישבע היסת דזה פשיטא דלעולם לא ימלט משבועת היסת בטענת ברי:
יז סָעִיף ו ה"ג נפטר המלוה תוך הזמן והוציאו יורשיו השט"ח והלוה הוציא כ' פרעון והוא תשובת הרא"ש והביאה הטור כן בסי' ע"א סט"ו והיא כתובה בחזה התנופה והביאה מהרי"ק בשורש ס"ו והב"י כתבו ג"כ כאן כמ"ש המחבר בטעות שהרי כתב שם וגם כאן בצדה המרא' מקום שכתוב' התשובה בחזה התנופה ושהביאה מהרי"ק שם:
יח סָעִיף ו נתבאר בסי' ע"א. ע"ש בסי"א בדברי המחבר ושם אינו מפורש דאיירי כשכתב באותו כ' שפרעו בתוך זמנו אבל בטור מפורש שם זה ביאור היטב בסט"ו:
יט סָעִיף ח היינו דוקא בקובע זמן כו'. הטעם כבר כתבתי בר"ס זה דכיון דביקש מתחלה זמן מהמלו' גילה דעתו שצריך להמעות עד סוף הזמן ועמ"ש בפרישה ובסמ"ע בסי' ס"ח עוד מזה:
א סָעִיף א אינו נאמן כת' הסמ"ע דוקא שתובעו ברי אבל לא כשטוען שמא מרדכי רב"ק וע' ש"ך דחולק וכ' דלא פסק המרדכי כן אלא בצירוף טעמים אחרים עכ"ל והכי מוכח בתשובת הרא"ש שהביא בטור סי' ע"א וע"ש ודבריו נכונים דודאי טענינן ליורש כל מה דאביהן מצי למיטען ואין זה טענת שמא אלא כמו טענת ברי דהא טענתא דאביהן טענינן להו. אלא בזה ראוי לספק היכא דהוא עצמו טוען ספק מאי מי נימא כיון דמלו' טוען שמא אינו נוטל וכמבואר בסי' נ"ט בשטר או נימא כיון דהחזק' דתוך זמנו עדיפא משטר דהא בשטר צריך שבוע' ותוך זמנו א"צ ומדברי הש"ך נרא' דלא בא לחלוק על הסמ"ע אלא בשמא דיורשין ולפי מ"ש הב"י בסי' נ"ט בשם בעה"ת בטעמ' דמלו' בשטר וטוען שמא אינו נוטל משום דדמי לחשוד דאפיק שטרא ואמר לוה פרוע דפקע שטרא דאינו יכול לישבע וע"ש א"כ תוך זמנו דלא בעי שבוע' נוטל המלו' אפי' טוען שמא מיהו לפמ"ש בסי' נ"ט טעמא דידן דאין המלו' נוטל בטוען שמא לאו משום ה"ט הוא דאנן קי"ל דחשיד דאפיק שטרא נוטל בלא שבוע' אלא הטעם הוא משום ברי ושמא ברי עדיף וע"ש וא"ש אפשר דאמרי' נמי בתוך זמנו ברי ושמא ברי עדיף או אפשר כיון דחזק' בתוך זמנו אלים טובא מהני למלו' אפי' בטוען שמא וצ"ע מיהו בטוענין שניהן שמא המלו' והלו' לא גרע חזקה דתוך זמנו משטר דנוטל המלו' במלו' בשטר בטוענין שניהן שמא כיון דלא שייך ברי ושמא ברי עדיף ועמ"ש בסי' פ"ד סק"ב:
ב סָעִיף א שאם אין עדים. כת' הש"ך ואם יש ע"א על הזמן והוא אומר פרעתיך ת"ז ה"ל משואיל"מ וכ"כ בסמ"ע סי' ס"ה ועמ"ש בעי' ע"ה סק"י בזה וצ"ע:
ג סָעִיף א הוחזק כפרן ובש"ך ז"ל צ"ע למה הוחזק כפרן והא יכול לומר ודאי פרעתיך תוך זמני אלא שמאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפורעך אחר זמני ומה"ט מספק' ליה לרבינו יקר במרדכי שם בזה מיהו נרא' דהיינו דוק' בטוען כן שפרעו אח"כ ואומר שהוכרח לפרעו שנית לפי שלא הי' נאמן אבל אם מוד' שלא פרעו שנית אלא אומר שפרעו כבר תוך זמנו ועומד בטענתו הראשונ' אינו נאמן במגו דפרעתי אח"כ דנאמן דא"כ הורעת כחו של מגו דטען פרעתי אח"כ למה פרעו אח"כ ואי משום דהוכרח לפרעו שנית לפי שלא הי' נאמן הא נאמן הוא בטענתו הראשונ' ואם בודאי אינו פורע אחר זמנו תו ליכ' מגו ע"כ צריך אתה לומר דזה ודאי צריך לפורעו שנית ואינו נאמן במגו דפרעתי אח"כ ומשום דלא אמרינן מגו במקום חזק' אלא היכ' דשייך הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכמו שיתבאר בסק"ו וא"כ הכא לא אמרינן מגו או משום דאינו טוען ברצון פרעתי אח"כ שלא יאמינו אותו מעולם שפרע שני פעמים דהשת' כיון דאינו נאמן בטענתו הראשונ' במגו דפרעתי אח"כ שפיר מצית אמרת דנאמן לומר פרעתי אח"כ דהא מוכרח לפורעו שנית לפי שאינו נאמן בטענתו הראשונ' ובתומים ראיתי שכת' להוכיח כדברי הרמ"א ממ"ש בעה"מ בסוגי' דשכיר היכא דשכיר שהביא עדים שתובעו בזמנו ואמר פרעתי דשורת הדין שכיר נשבע ונוטל אזי אפי' עבר זמנו לעולם השכיר נשבע ונוטל דלית ליה מגו דלאחר זמנו פרעו דהא אמר בזמנו פרעו וזה מבואר דלא מצי טעין בשביל שפרעתי שאינו נאמן החזרתי ופרעתי לך דאל"כ הא עדיין יש לו מגו ודוחק לומר דאף דאי טעין כן נאמן מכל מקום מגו ליכא דהוא טענ' חלוש' לסתור דבריו דהא לפי הנ"ל אינו טענ' גרוע' עכ"ל ולפי מ"ש ע"כ מגו לא אמרינן דאי נאמן בטענתו הראשונ' תו אינו נאמן לומר פרעתי אח"כ ואם אינו נאמן לומר פרעתי אחר כך איך יהי' נאמן במגו דפרעתי אח"כ אע"כ דמגו ודאי לא אמרינן וגם לדעת הש"ך אינו נאמן אלא כשטוען דוק' פרעתי אח"כ אבל אם עומד בטענתו הראשונ' ודאי אינו נאמן וזה פשוט ובשט' מקובצת הביא בשם הראב"ד דמשיג על הרז"ה וס"ל דשכיר נאמן במגו דפרעו אח"כ וע"ש דאין ראי' מזה דס"ל דלא הוחזק כפרן דכיון דטעמו דשכיר נשבע ונוטל בזמנו הוא משום דטריד בפועליו ואחר זמנו רמי אנפשי' ומדכר כי היכא דלא ליקו באיסור בל תלין א"כ מה"ט נמי לא הוחזק כפרן דזהו אמתלאה שלו שאמר פרעתי בזמנו ואחר זמנו דרמי אנפשיה דכיר ליה שלא פרעו ומש"ה פרעו אחר זמנו אבל בעלמ' דלא שייך מה"ט מצינו לומר דס"ל גם להראב"ד דהוחזק כפרן. וזה ירא' כוונת המרדכי ז"ל ונרא' למורי דהוחזק כפרן ולא דמי להא דאמרינן פ' המקבל גבי בע"הב שנאמן לאחר זמנו אע"ג שאינו נאמן תוך זמנו היכא שתובעו כל זמנו עכ"ל ולא ביאר טעמ' דלא רמי ולפי מ"ש ה"ט דהתם היינו אמתלא' דאחר זמנו רמי אנפשי' משום בל תלין ומדכר לי' שלא פרעו ולכך פרעו אח"כ ומה"ט נמי נאמן אפי' בטענתו הראשונ' במיגו אף ע"ג דבעלמ' ודאי אינו נאמן במגו משום דהכא טענת טוב' לומר שפרעו אח"כ וא"ז נגד העולם כיון שאמתלא' בצדו וגם אינו נגד חזק' ובתומים ראיתי שכת' לעשות מהאי דינא דש"ך ספיק' דדינ' לפי שמחולקים בו הבעה"מ והראב"ד ולפי מ"ש הבעה"מ והראב"ד לא פליגי בזה וכדמוכח מדברי המרדכי שכת' ולא דמי לשכיר הרי שהמרדכי דסובר הוחזק כפרן מוד' בשכיר כדברי הראב"ד וא"כ אין מדברי הראב"ד ראיה) (מיהו נרא' דהיינו דוקא שתובעו בפני עדים בזה איכא למימר דנאמן לומר פרעתי אח"כ לפי שהוכרח לפרעו שנית וכמ"ש רבינו יקר דבעדים לא הוחזק כפרן לאותו ממון אלא שאינו נאמן לומר שפרעו שנית דלמה פרעו כיון דלפי דבריו דכבר פרע לזה אמר רבינו יקר דהוכרח לפורעו אבל תובעו בב"ד וטען בפני ב"ד פרעתי תוך זמנו הוי הוחזק כפרן לאותו ממון ואינו נאמן עד שיביא עדים שפרע אחר זמנו ועיין ש"ע סימן ע"ט סעיף ט':
ד סָעִיף א כל קונטריס.) (ונרא' דנהי דלא שייך בי' חזק' דתוך זמנו ומשום דכל קונטריס זמנו הוא אבל עכ"פ בשבועה מיהא נוטל משום תקנתא דשכיר נשבע ונוטל הא אפי' באומן אמרי' תקנתא דשכיר כמבואר בסי' פ"ט ונ"מ דאלו הוי תוך זמנו דלא הוי צריך שבועה וקי"ל דכל קונטריס זמנו אבל בשבוע' מיהא נוטל ובעיר שושן כתב ז"ל כל קונטריס מיד זמנו הוא ויכול לומר על כל קונטריס פרעתי וע"ש. אבל הדין פשוט דאינו נאמן לומר פרעתי ובשבועה נוטל ובמרדכי פ"ק דבבא בתרא דפטר שם לגמרי את הנתבע מה"ט דכל קונטריס זמנו מיד ע"ש דמיירי שהסופר מת ובאו אשה ויורשין לתבוע ובזה לא שייך דינא דשכיר וכמבואר בירושלמי כלום תיקנו אלא לשכיר ולא ליורשיו ועיין בסימן פ"ט אבל כאן מיירי שהסופר בחיים דאלו כבר מת פטרו במרדכי מטעם אחר והוא דתוך זמנו לא נאמר אלא בברי ועיין שם והיכא דסופר חי ודאי בשבוע' נוטל ואע"ג דלאחר זמנו אין השכיר נשבע ונוטל וא"כ אפשר מיירי שתובעו אחר זמן השלמת הקונטריס דאז כבר עבר זמנו ותו ליכא תקנתא דשכיר ונרא' דאפי' אחר זמן השלמת הקונטריס נמי בזמנו מיקרי לענין שכיר כיון דאינו עובר בבל תלין עד אחר השלמת כל הקונטריסים דהא חזינן דאין משלמין לסופר עד אחר השלמת הספר ומשום דכיון דשכרו בבת אחת לא עבר על בל תלין עד אם כלה מלאכתו אע"ג דלענין תוך זמנו כל קונטריס זמנו מכל מקום לאיסור בל תלין אינו עובר עד אחר כלות כל המלאכ' ואם כן לעולם נשבע ונוטל כיון דלא שייך ביה טעמא דאחר זמנו דאין השכיר נשבע ונוטל משום חזקה דאין בעה"ב עובר על בל תלין וכיון דאכתי לא עבר על בל תלין בתוך זמנו הוא לאיסור בל תלין א"כ השכיר נשבע ונוטל וזה ברור:
ה סָעִיף ד בסוף היום. והתו' והרא"ש והראב"ד ס"ל דאינו נאמן במגו משום דהוי מגו דהעזה דיותר נוח לו לומר פרעתיך תוך זמנו דאינו מעיז כ"כ דאפשר שוכח הוא אבל אם יאמר פרעתיך היום מעיז דאין דרך לשכוח בו ביום וקשה לי טובא דהא בממון קי"ל דאמרינן מגו דהעזה ואפי' מטענה שחבירו אינו מכחישו לטענת שחבירו מכחישו וכמו בהני עיזי דאכלי חושלי ואם נפשך לומר דזה הוי העזה יותר לומר לחבירו היום פרעתיך ואפילו בממון לא אמרינן ליה ובהני עזי דאכלי חושלי יכול למימר לקוח מאתמול דזה לא הוי העזה כל כך דאפשר שכוח היה א"כ הא דהלכה מרווחת בישראל גבי משכון דנאמן במגו דהחזרתי ואם ראו בידו א"נ ובעינן ראו עתה בידו אבל אם ראו שעה קודם נאמן במגו דהחזרתי בשע' זו כמ"ש כל הפוסקים בלשונם ראו עתה בידי וכמבואר בסי' ע"ב ובכמה דוכתי טובא ראו עתה ונימא דאם דאו שעה קודם נמי ליכא מגו דהא אינו יכול לומר החזרתי בשעה זו שיעיז בודאי אלא ע"כ דבממון אמרינן אפי' מאינו מעיז כלל למעיז גדול והתוס' דכתבו משום מגו דהעז' אולי ס"ל דאפי' בממון ל"מ מגו דהעזה ועיין ש"ך בדיני מגו אבל אנן הא קי"ל הלכה מרווחת דבממון אמרי' מגו דהעזה ואפי' לומר הכחשה שנעשה בשעה קודמת נמי אומר וכמ"ש במשכון אמנם הראב"ד הגם דסבירא ליה דאינו נאמן במגו דפרעתיך היום כדעת תו' אבל לא מטעמייהו אלא טעמא אחרינא אית ליה בגוויה וטעמא כתב הראב"ד דאע"ג דאי אמר ליה האידנא פרעתיך נאמן כדקי"ל פ' השואל ל"מ האי מגו במקום חזקה דרובא דאינשי לא פרעי ביומא דמשלם זימניה והיינו דאמר ר"ל ולואי שיפרע בזמנו כלו' שיפרענו היום והוא יום דמשלם זימני' והובא ברמב"ן בחידושיו פ"ק דב"ב בשם מקצת רבותיו ובשם הראב"ד אבל צריך ביאור דמה בכך דרובא דאינשי לא פרעי ביומא דמשלם זימניה כיון דאי טעין הכי נאמן א"כ לית ליה מגו וליכא למימר דס"ל דלא אמרי' מגו דלא שכיח ועיין ש"ך בדיני מגו דהתם היינו משכיח לאינו שכיח אינו אומר אבל הכא תוך זמנו יותר לא שכיח וא"כ ודאי מהני המגו ולכן נראה לפי מ"ש בסי' ק"ח בש"ע סעיף ד' בשטר פקדון דנאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו ויורשין נמי פטורי דטענינן להו החזרתי ותוך זמנו חייבים היורשין לשלם ולא אמרינן טוענין ליורש טענתא דאביהן דהיה נאמן אפי' תוך זמנו החזרתי במגו דנאנסו וע"ש בש"ך וכתבנו שם דלא אמרי' מגו במקום חזקה דתוך זמנו אלא דוקא לאחר זמנו דהוא הפה שאסר הפה שהתיר כיון דאינו יודע החזק' אלא על פיו אבל בעומד תוך זמנו דידוע החזקה אע"פ דאית ליה מגו אינו נאמן במקום חזקה וע"ש בסי' ק"ח מ"ש בס"ק ד' ובסי' צ"ז סקי"ב דהוא מוכרח לחלק בכך בין הפה שאסר בין מגו להיה טוען כך ומש"ה דוקא לאחר זמן דלא הוי לפנינו שום חזקה ידוע דהא כבר הוא לאחר זמנו אלא שאומר שפרעו תוך זמנו ה"ל הפה שאסר הפה שהתיר אבל ביומא דמשלם זמניה לאו מפיו אנו חיין דהא דוקא כי טעין פרעתיך ביומא דמשלים זימני' אבל אם לא טען כגון ליורשים לא טענינן להו דרובא דאינשי לא פרעו ביומא דמשלם זימני' והוא סברת הראב"ד ופסקו הרמ"א וא"כ החזק' ידוע לפנינו גם ביומא דמשלים זימניה דהא כ"ז דלא טען פרעתיך ביומא דמשלם זימני' גם היום דמשלם בכלל החזק' הוא וא"כ לא שייך הפה שאסר דלאו מפיו אנו חיין ואינו אלא מגו דהוי מצי טעין פרעתיך ביומא דמשלם זימניה והוי נאמן לזה כתב הראב"ד לא מהימן במגו דהוא נגד חזק' דתוך זמנו ולא אמרינן מגו במקום חזקה אלא הפה שאסר ודו"ק:
ו סָעִיף ד אבל ליתמי והוא מדברי הראב"ד דלא שכיח לפרוע ביומא דמשלים זימניה ודוקא כי טען הכי בברי נאמן ועמ"ש בסק"ה ומ"ש בסי' פ"ד סק"ד:
ז סָעִיף ה תבעו אחר זמנו והוא בעי' דלא אפשיטא וקולא לנתבע ואם תפס תובע לא מפקינן מיני' וכ"כ בש"ך ולכאורה ראוי לומר כיון דמהני תפיסה לא ישבע הלוה דאין בדין שישבע הלוה עד שיבטל המלוה את תביעתו דהיום או מחר יתפס ויהיה שבועת הלוה לבטלה דכה"ג כתב הר"ן גבי סטראי דא"צ הלוה לישבע היסת עד שיבטל המלוה את שטרו דאינו בדין שישביע אותו והמלוה נקט שטרו והובא בש"ך בסי' ל"ח. ואפשר דהתם לאו משום חשש תפיסה אלא משום דחיישינן שמא יוציא המלוה שטרו בפני ב"ד אחר שלא ידעו מעדי הפרעון ועוד דאפי' נימא דהיכא דמהני תפיסה אין משביעין הלו' עד שימחול תביעתו הכא ודאי צריך לישבע כיון שאינו נאמן בדין לומר פרעתי תוך זמנו אלא במגו דפרעתי לאחר זמנו וכי היכא דהיה צריך לישבע אחר זמנו ה"נ עכשיו בטענתו פרעתיך תוך זמנו צריך לישבע. ובזה ניחא דקמ"ל הש"ע דצריך לישבע ובסמ"ע הקשה מאי קמ"ל ולפי מ"ש ניחא:
ח סָעִיף ח בקובע זמן כתב הסמ"ע דוקא בקובע זמן דביקש מתחילה זמן מהמלו' גילה דעתו שצריך לו עד הזמן ע"ש. ואין זה עיקר הטעם דהא שכירות ופדיון הבן גבי מת האב תוך שלשים וכותל חצר בכולהו לא גלי אדעתיה ואפ"ה אמרינן בהו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אבל עיקר החזקה הוא מכח מנהג דאין נוהגין לפרוע תוך זמנו וגבי תוך שלשים דסתם הלואה המנהג לפרוע תוך שלשים ומש"ה לא שייך ביה חזקה דלא עביד אינש וכן משמע מדברי נ"י וז"ל ופירשו רב האי גאון והרי"ף בתשובה דהיינו דוקא בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן אבל בסתם הלואה אע"ג דקי"ל בפ"ק דמכות דסתם הלואה שלשים יום היינו דלא ניתן לתבע אבל ודאי עביד אינש דפרע בגוי' כיון דלא קבע זמן בפי' וע"ש והיינו משום דעבד אינש דפרע בגוי' וחזק' דתוך זמנו תליא במנהג העולם בסדרי הפרעון שיש להם) (ומדברי הנימוקי שכתב בקובע זמן בשעת הלואה או לאחר מיכן מוכח דאפי' קובע זמן לאחר הלואה אמרינן חזקה ומוהרשד"ם בחלק ח"מ סימן ר"ח נסתפק היכא דהגיע הזמן והמלוה נתחסד עם הלוה להאריך עוד הזמן אם שייך ביה חזקה והובא בש"ך ותא שמע מנימוקי יוסף:
ט סָעִיף ח אבל בסתם הלואה והיכא דהיה לו קביעת זמן מב"ד וטוען פרעתי תוך זמן ב"ד כתב הרמב"ן בחידושיו פ' חז"ה דנאמן. והטעם נראה דקביעת זמן שיש לו מן המלוה אפי' אית ליה זוזי בידיה אין צריך לפרוע עד הזמן ומש"ה לא עבידי דפרע תוך זמנו אבל קביעת זמן ב"ד אינו אלא כדי להמציא לו מעות ואם היה יודע שיש לו מעות בביתו לא היו נותנין לו זמן ב"ד ומש"ה כל דאתרמי ליה זוזי אפי' תוך קביעת זמן ב"ד נתחייב לסלק לו ואע"ג דהוי מצי לאשתמוטי ולו' אין לי הרי זה כמלוה ע"פ דמצי כפר ליה ואפ"ה כל שיודע שחייב בודאי פורע והכי נמי כל שיודע דאית ליה זוזי אינו יוצא ידי חובתו עד שישלם לו וכל אימת דאית ליה זוזי היינו יומא דמשלם זימני' לפי זה בפשרנים שקבעו זמן לתועלת הלוה ואפי' אית ליה זוזי א"צ לפרוע עד הזמן שקבעו הפשרנים א"כ ודאי שייך ביה חזקה דקבע זמנו וז"ב:
א סָעִיף א ותבעו תוך הזמן. עש"ך ס"ק א' עד והעדים צריכין דריש' וחקיר'. עיין תומים דביורשים דלא הו"ל למידע אמרינן בהו חזקה אפי' בשמא ושמא אבל אם המלו' גופי' טוען שמא איתרע חזקה רק אם גם הנתבע טוען שמא לא איתרע החזק'. ולפענ"ד נראה דבשמא ושמא לא אמרינן חזקה דהא חזקת הגוף אלים טובא כמ"ש הרמב"ן ואפ"ה לא אמרינן חזקת הגוף בטענת שמא כמבואר בכתובות ע"ו גבי מנה לאבא בידך ובכמ' דוכתי ומכ"ש בחזק' דאין אדם פורע תוך זמנו דהוא חזקה בינונית דלא מהני בטענת שמא וכן חזקת ג' שנים דהיא חזקה אלימתא ואין מוסרין אותו לשבוע' כמבואר בסי' ק"מ ואין מועיל בטענת שמא דהוי חזקה שאין עמה טענ' וא"כ ה"ה הכא בשמא ושמא לא מהני והא דמהני בשטר בשמא ושמא כמבואר בסי' נ"ט דבשטר לא ריע טענתי' דמלו' כ"כ דסמיך אשטרי ולכך אינו זוכה:
ב סָעִיף א הוחזק כפרן. עש"ך ס"ק ז' מה שמתמ' על זה. ולפענ"ד הדין פשוט דהא מבואר בסי' ע"ב סעיף י"ח בהג"ה דאפי' טען אז שהן מכירין שאין ראוין להחזירן לפי אותן טענה כו' מוכח משם דאפי' שטוען אח"כ החזרתי אינו נאמן וע"כ הטעם דלא מצי אמר ידעתי שלא אזכה בדין לפי טענתו לפי שהן דברים העשוין להשאיל ולכך החזרתי וע"כ הטעם משום דמי יימר דמחייבים ליה רבנן כמבואר בב"ב דף ה' ע"ש ועמש"ל בסי' ע"ב סעיף י"ח דכשטוען בניסן להד"ם והכחישוהו עדים בתמוז שא"י לחזור ולטעון פרעתי באייר וא"כ ה"נ הוחזק כפרן מהאי טעמא דמיירי בתובע בעדים בתוך זמנו וטען אז פרעתיך ועכשיו תבעו בב"ד ואומר פרעתיך עכשיו דאמרי' ליה ממ"נ אם אמת הוא שפרעת קודם למה הי' לפרוע עכשיו מי יימר דמחייבים לי' רבנן ואם אמר שקר לפני העדים הרי הוא הוחזק כפרן אבל אם תבעו בב"ד והב"ד פסקו לו שחייב לשלם נאמן לומר פרעתיך אח"כ כמו נגד כל פס"ד דהא בכל פסק דין ודאי הב"ד חייבו משום דלא הי' נאמן ואפ"ה נאמן לטעון פרעתי נגד פס"ד ה"ה הכא. ובתומים הביא ג"כ ראיה דבתבעו בעדים ואמר פרעתיך דא"נ לומר אח"כ פרעתיך בשכיר שטען בזמנו פרעתיך וחזר וטען פרעתי אח"כ דאינו נאמן ע"ש ואין להקשות עליו דהא שכיר טריד בפועליו הוא והאיך שייך לו' הוחזק כפרן ז"א דהא כתבו התוספות שם דשייך ביה הוחזק כפרן,. ובקצה"ח כתב דאם טען בב"ד פרעתיך תוך זמנו וחייבוהו ב"ד לשלם דאינו נאמן לומר פרעתיך אח"כ וליתא דלא הוחזק כפרן רק כשהכחישוהו עדים כמבואר בסי' ע"ט אבל מה שלא האמינוהו הב"ד משום שהוא תוך זמן לא הוחזק כפרן כמו שנאמן לומר פרעתי אחר כל פסק דין שחייבוהו לשלם משום שאינו נאמן בדבריו ולפ"ז ה"ה אם תבעו בתוך זמנו בב"ד ואמר פרעתיך וחייבוהו ב"ד לשלם ושהה מלגבותו עד אחר זמנו וחזר ותבעו בב"ד ואמר גם כן שפרעו בתוך הזמן כמו שאמר קודם נאמן כיון שעכשיו יש לו מיגו דאי בעי אמר שפרעו אחר זמנו דהא ודאי אם חייבוהו ב"ד לשלם מחמת שהוא תוך זמנו או מחמת טעם אחר כך תפס הנתבע שלא בעדים שיש לו מגו ודאי דנאמן וה"נ כיון שיש לו עכשיו מגו דמי לתפס שלא בעדים אחר שחייבוהו ב"ד דנאמן ומ"ש בסקצה"ח דא"נ בזה מטעם דאם נאמן במגו לפרעו אח"כ א"כ אפי' בטענת פרעתיך אח"כ א"נ מטעם דלמה הי' לך לפרוע אח"כ הי' לך לטעון בב"ד פרעתיך בתוך זמנו כמו שטענת מתחל' כי עכשיו היו הב"ד מאמינים לך במגו ליתא דאפי' לפי דבריו מ"מ יש לו מגו דפרעתיך ביום שנשלם בו הזמן דאז לא הייתי מהימן במגו כמ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ו והוכרחתי אז לפורעך מחמת ציווי הב"ד שחייבוני לשלם. ועוד נראה דאפי' להנך דס"ל דנאמן במגו ביום שנשל' זמן מ"מ יכול לטעון פרעתיך כיון שחייבוני הב"ד לשלם ולא ידעתי מזה שאהי' נאמן עכשיו לפני ב"ד ועל פסק הראשון סמכתי שחייבוני לשלם דלאו כ"ע דינא גמירי ואף שהש"ך חולק עד הרא"ש בסי' ס"ו ס"ק כ"ו על סברא זו היינו דאמרינן מגו בכה"ג אבל להוכיח מזה שלא פרע ודאי דיכול לטעון כך דאל"כ אחר פס"ד דנאמן לומר פרעתי אם ידוע שהי' לו של חבירו בידו והי' לו מגו שוב לא יהיה נאמן לומר פרעתי מטעם כיון שהי' לך מגו לא הי' לך לפרוע א"ו דאין זה סברא כלל:
ג סָעִיף א מעות מופקדין. ואף דפקדון בלא"ה מהימן במגו דנאנסו כמ"ש הש"ך בסי' ק"ח סעיף ל"ז מ"מ נ"מ לענין שבוע' דבמקום שא"נ רק מטעם מגו דנאנסו חייב לישבע כעין דאורייתא משא"כ במקום דלא שייך כלל חזקה דתוך זמנו אינו חייב לישבע רק היסת כמו בטוען פרעתי נגד מלוה ע"פ, ועיין ש"ך ס"ק י' שכתב דבפרעון סחורה וכו' הכוונה שנתחייב עצמו לפרוע בזמ"פ בסחורה פלוני' לא שייך בזה אין אדם פורע תוך זמנו דחושב אולי לא יהיה מצוי לו הסחור' כזמנו ועל זה משיג הש"ך דמשמע דכל היכא דאית ליה הנאה בהרחבת הזמן אמרי' החזק' דאין אדם פורע תוך זמנו:
ד סָעִיף א כל קונטריס. עש"ך ס"ק י"ב ולכאור' יש ללמוד מדבריו שאם הלוה לו מנה ליתן לו בכל שבוע עשרה זהובים שיהי' נאמן לטעון פרעתיך בתוך הזמן כמו בקונטריס וזה אינו דדוקא בדבר שאין לו זמן קבוע ושמא יגמור הכל ביום א' או כשני ימים לכך שייך שלא לטרדן דבכל יום איכא ספק שמא יגמור אבל בדבר שיש לכל פרעון זמן קבוע הוי כמו הרבה הלואות שכ"א על זמן קבוע דא"נ לטעון פרעתי תוך זמנו ובעיקר הדין של הש"ך יש לפקפק דהנה הר"ן בקידושין פרק האומר גבי ע"מ שאתן לך מאתים זוז כ' וז"ל אפילו כתוב זמן התנאי אם אמר נתתי מכיון שכנס' דנאמן דלא שייך למימר הכא דלא עביד אינש דפרע בנו זימני' דמכיון שרצה לכנוס זמני' הוא דומיא דאמרי' בריש בתרא ש"ה דכל שפא ושפא זימני' הוא ולכאור' אין פי' לדבריו ונרא' כוונתו דבשעת נישואין שאם לא הי' נותן לה לא הי' נישאת לו וממילא הגיע לו תועלת בהפרעון שהי' יכול לכונס' ול"ד לשאר פרעון בתוך הזמן שאין לו תועלת בפרעון תוך הזמן שאין לו תוך הזמן מש"ה אינו נאמן משא"כ הכא בנישואין מש"ה נאמן לו' ג"כ שפרע אחר הנישואין במגו, א"נ דכיון שהגיע זמן הפרעון בשעת הנישואין אפשר שמחמת זה קבעו זמן אחר קרוב ומדמי להא דכל שפא ושפא דהנה יש להבין שם אמאי בכותל חצר קרי ליה תוך זמנו דהא על שניהם מוטל החיוב לבנות ואין אחד מחויב להמתין על חבירו ועכצ"ל דמיירי שקדם אחר וארצי לחברי' וחבירו מסרב כמ"ש התוס' והתחיל אחר לבנות בעצמו וחבירו נתרצ' לפרוע כמו שפורעין לכל פועל ובודאי אם הי' שוכרין פועל לבנות הכותל דלא הי' נאמן לו' שפרע בתוך הזמן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוי תוך זמנו ומדמ' הש"ס הא דשותף א' שבנה לשאר פועל שבנה דבין יורד ברשות ובין שלא ברשות אין הלה נאמן לו' פרעתי באמצע הבנין כיון דאין השומא רק כפי מה שעתיד לעשות כמבואר בסי' שע"ה סעיף ט' ומשני הש"ס כל שפא ושפא זמני' הוא פי' כיון שהשותף לא התחייב עצמו לבנות הכותל אלא שבנה מעצמו מדעתו מש"ה יכול לטעון פרעתיך קודם גמר הבנין ואף דבשאר שכיר לא הי' פורע עד אחר הזמן משום שהי' מחויב לבנות כל הכותל משא"כ בשותף כיון שהי' יכול לומר אחר כל השפא שבנה אני בניתי שפא אחת בנה אתה שפא אחת ואין אני רוצה לבנות יותר וכיון שהייתי ג"כ צריך להכותל משום היזק ראי' הוכחתי לפרעך שפא זו כדי שתבנ' אתה השפא השנית כיון שהי' לו תועלת בפרעון זה כמו בנישואין שכתב הר"ן כנ"ל ומעתה אין מקום לדברי הש"ך למעיין הטיב ודוק. וראיית המרדכי הוא רק כמו דשם אמרי' מן הסתם מסבר' דכל שפא ושפא זימני' ה"ה הכא מן הסתם אמרינן דכוונתו הי' בהשכיר המקח מכל קונטרס שיהי' כל קונטריס זמנו כיון שהוא מלאכ' המתפרדת:
ה סָעִיף א מיד זמנו הוא. נרא' דמיירי שקצב סך על כל קונטרס כגון ששכרו לכתוב ספר ליתן לו בעד כל קונטרס זהוב דהוי כל קונטרוס מלאכ' בפני עצמו ומוכח מהש"ס ס"ק י"ב דהזמן פרעון הוא תיכף אחר כתיבת כל קונטרוס וממילא תיכף כשנתן לו הקונטרוס נאמן הבעל הבית ביום שאחר הנתינ' לטעון פרעתי כמו כל שכיר שעבר זמנו ואין מקום לכל מה שכ' בס' קצה"ח:
ו סָעִיף ב מלקוחות. עש"ך ס"ק י"ד עד הי' מברר שפרע פי' כיון שהוא בתוך זמנו ודאי דלא פרע בלא שובר והי' מניח השובר להיתומים מש"ה אפי' במת פתאום אין צריך שבוע' משא"כ בלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא וכ"כ בתומים:
ז סָעִיף ב י"א שצריך שבועה עש"ך ס"ק ט"ו דהיינו אחר הפירעון. ועיין בתומים שכ' בפי' דאף בכל שבוע' אחר הפרעון צריך תביעה מחדש אחר הפירעון מ"מ הכא אין צריך תביע' מחדש רק הב"ד אומרים לו תיכף צריך אתה לישבע אחר הפירעון אבל על ידי תביע' חדשה לכ"ע צריך לישבע אחר פירעון והוא נכון:
ח סָעִיף ג תבעו ביום שנשלם הזמן עש"ך ס"ק ט"ז עד דהוי מיגו דהעז'. עיין תומים שכ' אף דקיי"ל דאמרי' מגו דהעז' לאפטורי מממון מ"מ הכא כיון דהוא לא שכיח ג"כ שיפרע כיומא דמשלם זימני' לא אמרי' מגו דהעז':
ט סָעִיף ד ליתמי דידי' לא טענינן עש"ך ס"ק י"ז שפי' הא דקיי"ל בסי' ק"ח דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיח ח"ג טענינן ועמש"ל בסי' ס"ט דהכא לכ"ע לא טענין ליתמי ע"ש:
י סָעִיף ח דוקא בקובע זמן. עש"ך ס"ק י"ט עד ב"ד שקבעו לו זמן. ועיין בתומים שכתב הטעם משום דהב"ד אין קובעין לו זמן רק למי שאין לו מעות אבל כשיש לו מעות מחוייב לשלם תיכף לפ"ז בפשרנים שקובעין זמן ע"פ פשר הוי כמו נתחסד עמו המלוה שכתב הש"ך דהוי ת"ז. והנה הא דבעי' קביעת זמן הוא דוקא בהלוא' שנתחייב מיד אבל בדבר שלא נתחייב עד אחר זמן כגון בפדיון הבן ובשכירות הבית ובכותל חצר שנפל הוי תוך זמנו אפי' בלא קביעת זמן ופשוט הוא:
א סָעִיף א זמן. דוקא בקבע לו זמן דגיל' הלו' דעתו דצריך להמעות עד שיכל' הזמן משא"כ בסתם הלוא' וכמ"ש הט"ו בס"ס זה. סמ"ע:
ב סָעִיף א ותבעו. היינו כשהתובע טוען ברי אבל לא כשטוען שמא מרדכי ריש ב"ב ד"מ א' עכ"ל סמ"ע ובאמת במרדכי שם מספק' ליה וגם משמע דלא פסק דהנתבע פטור אלא בצירוף טעמים אחרים ברורים ולא סמך ע"ז לחוד וז"ל ועוד חזק' אין אדם פורע כו' אולי לא מהני אלא היכ' דאיכ' ברי וברי אבל הכא טוענים היורשים שמא ועוד דדבר פשוט הוא דהכ' דמי לתבעוהו אחר זמנו כו' ע"ש ונ"ל עיקר לדינ' דאפי' כשטוענים היורשים שמא שייך חזק' דאין אדם פורע כו' והכי מוכח בתשובת הרא"ש שהבי' הטור בסי' ע"א סכ"א גבי יורשי ראובן שתבעו לשמעון בשטר שמת ראובן תוך הזמן כו' ע"ש. ש"ך:
ג סָעִיף א קטנים. כן הוא הסכמת הפוסקים ועיקר ודלא כמ"ש מהרש"ך ס"ב סי' קי"ג דכיון דאיכ' פלוגת' דרבוות' לא מפקינן מיתומים קטנים ע"ש וגם בתשובת מהר"י ן' לב ס"ג סי' ל"ה פסק כהמחבר דלא מצי יתומים קטנים לומר קים לי אלא קי"ל דנזקקין לנכסיהם ע"ש וכ"פ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' קל"ז וכ"פ הב"ח וכ"פ בתשובת מהרשד"ם סי' קצ"ו ותנ"ד אלא מ"ש עוד בסי' ר"ח דדוק' כשמתחל' נעש' הז"פ כך אבל אם הגיע הז"פ בחיי הלו' והמלו' נתחסד עמו והאריך לו הזמן וויתר לו החוב אין נפרעין מיתומים קטנים ע"ש אין דבריו נראין בזה דכיון שהוא בתוך הזמן בכל ענין נפרעין מהן. שם:
ד סָעִיף א בשטר. כת' הסמ"ע משמע דבשטר א"צ קבלת עדים מחיים ואף שהטור בשם הרא"ש פסק בסי' ק"י דאפי' בשטר אין מקיימים בקטנותו ע"ש היינו דוק' במילי דצוואה או כשמט' זמן לגבות עמ"ש שם ובסי' (מ"ז) [מ"ו] והש"ך כת' דלית' אלא להרא"ש שם בעינן כאן שנתקיים קודם שמת וכמ"ש בסי' ק"י ס"ק י"ב ע"ש עכ"ל:
ה סָעִיף א נאמן. ואם יש עד א' על הזמן והוא אומר פרעתיך תוך הזמן ה"ל משואיל"מ וכ"כ בסמ"ע סי' ע"ה (כמ"ש שם בס"ק כ"ז ע"ש). ש"ך:
ו סָעִיף א פרעתיך. פירוש ופסקו עליו דאינו נאמן לומר פרעתיך אפי' לאחר זמן וע"ל סי' ע"ט. סמ"ע:
ז סָעִיף א כפרן. צ"ע למה הוחזק כפרן והא יכול לומר ודאי פרעתיך תוך הזמן אלא מאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפרעך אחר הזמן. ש"ך:
ח סָעִיף א מופקדין. לכאור' הרא"ש בתשוב' והט"ו בסי' ק"ח ס"ד חולקים ע"ז ויש לחלק דשאני התם כיון דבחצי המלו' אינו נאמן לומר החזרתי גם בחצי האחר שיש לו דין פקדון אינו נאמן דמאן פליג ליה ועוד י"ל דדוק' כאן דמיירי שאין לו הנא' מן המעות כמ"ש מהרי"ו בתשוב' שם משא"כ התם דיש לו הנא' מהמעות דהרי חלק הפקדון משועבד לחלק המלו' להשלים החסרון וע"ש ובתשובת מהר"י ן' לב ס"א כלל י"ז סי' צ"ד. שם:
ט סָעִיף א שקבע. כת' בתשובת מהר"א ששון סי' ע"ד דבפרעון סחור' לא אמרינן חזק' אין אדם פורע תוך זמנו ע"ש וצ"ע לדינ' דמדברי הגהת אשר"י ס"פ השואל ותשובת מהרי"ו לא משמע הכי אלא דוק' בפקדון שאסור ליגע בו וכן בעוסק לצורך המפקיד ואין לו הנא' ממנו הוא דאמרינן דעביד ופרע תוך זמנו אבל כשיש לו הנא' לא וא"כ ה"ה פרעון סחור'. שם:
י סָעִיף א קונטרס. נרא' דדוק' קונטרס קאמר ולא כל דף ודף מפני שהדף הראשון מהקונטרס מדובק להאחרון נמצא כל המונח תוכו שם א' עליו עכ"ל הסמ"ע וע' בש"ך דמסופק אם אפי' על שאר הקונטרסים שלא כתב עדיין נאמן לומר בסוף הזמן פרעתיך מתחל' בעד כולם ע"ש מה שמחלק בזה:
יא סָעִיף ב שצריך. בע"ש כת' הטעם דאביהן אינו חש לטובת הלקוחות מ"ה לא פקיד בשעת מית' ע"כ וכת' הש"ך דיפה כוון דמשמע אפי' הלו' בפנינו ומוד' שלא פרע צריך שבוע' להי"א וכ"כ כסמ"ע בסי' קי"ד ס"ד ע"ש וכ"ש כשידוע שלא צוה הלו' כלום כו' וע' במע"מ ריש ב"ב ובתשו' מהר"מ אלשיך סי' ק"ך עכ"ל:
יב סָעִיף ב לישבע. הטעם כיון דהלו' טוען ברי שפרעו משא"כ ביתמי דאין כאן מי שטוען ברי והב"ד אינן טוענים עבורם משום דהוי מלתא דלא שכיחא לפרוע תוך הזמן. סמ"ע:
יג סָעִיף ב עיקר. כת' הש"ך דנרא' מדברי הרב דר"ל דא"צ שבוע' כלל אפי' לאחר הפרעון וכ"מ בטור וכן מוכח להדי' בבעה"ת ודלא כב"ח שהשיג על הטור בזה שלא כדת ועוד דאל"כ ע"כ לסברא הראשונ' צריך לישבע קודם הפרעון וזה לא נמצא בשום פוסק ואדרב' בהרא"ש איתא שצריך לישבע היסת והיינו ע"כ לאחר הפרעון דלעולם לא תמצא היסת קודם הפרעון אך לפ"ז קשה על הרב דכאן פסק דא"צ לישבע כלל ובר"ס שי"ז סתם כהמחבר דצריך לישבע לאחר הפרעון (וכן הקש' בט"ז והניח בצ"ע ע"ש) ודוחק לחלק בין שכירות להלוא' ואדרב' משמע להדי' בתו' ובנ"י דשכירות עדיף יותר לתובע וא"ל דכאן איירי בשטר דוק' דהא לענין אחר הפרעון ודאי דאין חילוק בין מלו' בשטר למלו' ע"פ וצ"ע ולענין דינא נרא' עיקר כמו שפסק הב"ח דקודם פרעון אין צריך לישבע אפי' במלו' על פה רק יחרים סתם ולאחר פרעון צריך לישבע היסת אפי' במלו' בשטר כו' ע"ש דמביא ראי' לזה:
יד סָעִיף ג קבע. לאו דוק' אלא ה"ה קבע לו זמן ועבר זמנו וע"ל ר"ס פ"ב. סמ"ע:
טו סָעִיף ד היום. דברי המחבר צ"ע דאף שכת' הטור בסוף זמנו לא לענין פרעון ביומו כת' כן דא"כ קשה דידיה אדידיה דהא בר"ס זה כת' דאם אמר בתחלת היום שפרע אינו נאמן משמע הא אחר תחלת היום נאמן לומר כן אלא נקט סוף היום משום דכת' עליה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמנו במגו דהיום פרעתיך ובזה אינו נאמן כי אם בסוף היום דוק' דאז יש לו מגו דאי בעי אמר בתחלת היום התחלתי למנות לך המעות ושכחת שפרעתיך משא"כ כשעומד באמצע היום דכלות הזמן דניח' ליה טפי לומר פרעתיך בתוך הזמן ממה שיאמר היום פרעתיך דאין מדרך העולם לשכוח הפרעון בזמן קצר וה"ל מגו דהעז' וכ"כ התו' ובעה"ת בהדיא עכ"ל סמ"ע וכ"כ הב"ח באריכות ע"ש ואין דבריהם נ"ל דא"כ דטעמא הוא משום מגו דהעזה אפי' בסוף היום נמי כשטוען פרעתיך תוך זמנו אינו נאמן דה"ל העזה לומר פרעתיך היום ושכחת ואין טעם לחלק בין מקצת היום לסוף היום לענין העזה (וכן השיג עליו הט"ז ע"ש) אלא ודאי מ"ש הטור ובעה"ת סוף היום הוא ג"כ לענין פרעון ביומו וס"ל דה"ה אם טוען פרעתיך היום אינו נאמן אלא כשטוען כן בסוף היום כו' ומ"מ נלע"ד דאין דברי המחבר מוכרחים כו' אלא נ"ל עיקר לדינא דבכל היום נאמן לומר פרעתיך היום אך ענין מגו נרא' דמתחלת היום ואילך עד סוף כל היום הוי ספיקא דדינא כשטוען פרעתיך תוך זמני אי נאמן במגו דפרעתיך היום וא"כ המע"ה עכ"ל הש"ך וע"ש:
טז סָעִיף ד טענינן. שפרע ביומא דמשלם זמניה אפי' במלו' ע"פ או בשכירות ומ"מ נ"ל דלמאן דס"ל סי' ק"ח ס"ד דטענינן ליתמי מלתא דלא שכיח' א"כ ה"ה הכא ונרא' שלכך כת' הרב דין זה בל' וי"א כו' אע"פ שאפשר לחלק בין נאנסו להך דהכא מ"מ נ"ל לדינ' עיקר דטענינן ליתמי כל דבר וכמ"ש בס"ס שס"א. ש"ך:
יז סָעִיף ב ונפטר. במגו דפרעתיך אחר זמנו והוא בעיא בש"ס אי אמרינן מגו במקום חזק' ולא איפשט' ופסקו הפוסקים קולא לנתבע ולפ"ז אם תפס המלו' אפי' בעדים לא מפקינן מיניה אם הוא בהנך גווני דמהני תפיס' בבעיא דלא איפשט' עוד נ"מ אם תפס שלא בעדים דא"צ לישבע מטעם חזק' אין אדם פורע כו' ואף למ"ש בס"ב (כמ"ש בס"ק י"ג) דצריך לישבע לאחר פרעון מ"מ נ"מ בעלמא בתופס אע"ג דאית ליה מגו צריך לישבע בנק"ח קודם פרעון כמ"ש בסי' ע"ב משא"כ הכא שטוען שפרעו תוך זמנו נ"ל דאינו נשבע אלא היסת לאחר הפרעון וכת' הרמב"ן ז"ל דקבעי ליה בי דינא זמן יכול לומר פרעתי דעביד אינש דפרע בגו זמניה דב"ד וכדאמרינן בפרק שנים אוחזין בא מלו' לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דלמא פרעיה ע"כ משמע דס"ל דבקביעת זמן בב"ד לא אמרינן חזק' אין אדם כו' ולא ידעתי מנ"ל הא ומה שהביא מפרק שנים אוחזין לאו ראי' היא כלל דהתם לא קבעי ליה ב"ד זמן אלא אמרו ליה חייב אתה ליתן לו או צא תן לו מיד וצריך עיון עד כאן לשון הש"ך:
יח סָעִיף ו יורשיו. ובסמ"ע גורס נפטר המלו' תוך הזמן והוציאו יורשיו השט"ח והלו' הוציא כתב פרעון. ע"ש:
יט סָעִיף ו ע"א. ע"ש בסי"א בדברי המחבר ושם אינו מפורש דאיירי כשכתוב באותו כתב שפרעו בתוך זמנו אבל בטור שם סט"ו מפורש באר היטב. סמ"ע:
א סָעִיף א אינו נאמן דחזקה כו'. עי' בת' רע"ק איגר סימן קל"ו שכ' שהוא מסופק בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו היכא דיש תרי ותרי (ב' כתי עדים המכחישות זא"ז בענין הפרעון) אי מועיל הך חזקה די"ל דכאן לא שייך לומר אוקי תרי להדי תרי ואוקמי אחזקה דהך חזקה הוי בגדר אנן סהדי ולא עדיפא מאילו עוד כת עדים מסייעים להנך דאמרי שלא פרע דהוה אמרי' תרי כמאה ושאני הך חזקה דאוקמי אחזקה ראשונה (עמש"ל סימן רכ"ג ס"א ס"ק ב') דשם אינו מדרך בירור והוכחה כו' וצ"ע לדינא ע"ש (ועמש"ל סימן ע"א ס"א ס"ק א') וע' בת' חתם סופר חח"מ סימן ס"ז שכתב בפשיטות כסברת הגאון הנ"ל דבכה"ג אין מועיל חזקה זו דשם נשאל בכיוצא בזה במי שהאמין לחבירו נאמנות סתם ואתו סהדי דפרעו בתוך הזמן ודעת השואל כיון שהחליט הסמ"ע סי' ע"א סק"ד דנאמנות סתם הוי כבי תרי וכי אתו תרי סהדי אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה וא"כ י"ל דזהו בתר זימניה אבל בתוך זמנו כי אוקי תרי להדי תרי הרי יש חזקה דא"א פורע תוך זמנו דמוציאין ממון בחזקה זו והוא ז"ל השיב שאינו מודה לו בזה דהך חזקה אין אדם פורע תו"ז הוא מענין חזקת המנהג דהוי אנן סהדי שאין מנהג שיפרע האדם קודם זמנו ולכן עדיפא מחזקת ממון ומוציאין ממון בחזקה זו ואם גם נתן לו נאמנות איננו אלא כמוסיף סהדי ומה לי תרי או מאה כשיבואו ב' עדים מתנגדים ומעידים שראו שפרע תוך זמנו ה"ל סהדי וסהדי היינו החזקה שהוא אנן סהדי עם הנאמנות הכל עולה נגד תרי המעידים בהיפוך ותשאר חזקת ממון על מקומו ותו יש להשיב בעיקר הכלל שסבר השואל בשני כתי עדים נשאר חזקה קמייתא בתוקפה וזה ליתא לענין זה מועילים עדים המעידים לפנינו לגרוע החזקה עכ"פ כמבואר בעירובין ל"ה ע"ב ופרש"י ד"ה אחת אומרת כו' ואפשר למסקנא קי"ל כר"מ בהא עכ"ד ע"ש:
ב סָעִיף א דחזקה כו'. ע' בתשו' שמן רוקח ח"א סימן ע"ז שנשאל בראובן שתבע לשמעון חוב תוך זמנו והשיב פרעתיך פורתא פורתא כדי שלא תהיה עלי כנושה לגבות כל החוב בבת אחת והורה מורה אחד דל"ש בזה חזקה דאין אדם פורע תו"ז דהואיל דטב הוא ללוה לפרוע לאחדים זימנין דפרע תו"ז ואיזה חכמים פקפקו בזה. והשיב דבספר באר יעקב סימן ע"ח הביא בשם ספר ברית שלום דף מ"ט דכתב להדיא כמו סברת החכם הנ"ל דאם טוען פרעתיך תו"ז זוזא זוזא לא שייך בזה חזקה דא"א פורע תו"ז וחלק עליו והוכיח מסוגיא דב"ב דף ה' ע"ב דאין לחלק והוא ז"ל כ' דמסוגיית הש"ס שם אין סתירה לזה אך נראה דדין זה תליא במחלוקת הפוסקים אי טעכינן ליתמי מלתא דלא שכיחא דאי טענינן אף מלתא דל"ש א"כ מוכח דליתא להאי דינא דאם איתא יקשה היאך גובין אפי' מיתמי בלא שבועה כו' אמנם בירושלמי רפ"ב דכתובות מבואר דלא טענינן ליתמי מלתא דל"ש כו' ובע"כ לחלק דהיכא דלא שכיחא כלל כ"ע מודים דלא טענינן ודלא כנראה מהש"ך סימן ס"ט ס"ק כ"ו דלפי דבריו תיקשי על הפוסקים אלו מדברי הירוש' הנ"ל (עמש"ל בסימן ק"ל ס"ז ס"ק ב') ולפ"ז יש לקיים האי פיסקא דספר ברית שלום כנ"ל לכ"ע ולומר דזה נחשב לא שכיחא כלל בהצטרף גם הסברא דמסתמא לא יקבל המלוה ולכן לא טענינן ליתמי עכ"ד ע"ש:
ג סָעִיף א מעות מופקדין. עבה"ט וע' בת' חתם סופר חח"מ ס"ס קמ"ד דרב א' ירצה לומר בהלואה הנעשה בהיתר עיסקא נאמן לומר פרעתי תוך זמנו משום דעביד דפרע בגו זמניה כדי לפטור מפריעת רווחים והוא ז"ל כתב דזה אינו נראה דהכא אפילו אביי ורבא מודים דלא מהימן כו' ומסיים אך כ"ז לעיקר הדין ומ"מ אם לפי ראות עיני הדיין שהנותן עיסקא קבע הזמן לטובת המקבל ואילו החזירו לו היה שמח בפרעון אפשר לדון לאומד הדעת דמהימן הלוה אך צריך לזה דיין הגון ירא שמים ואומדנא דמוכח וידוע ע' שם. ומדבריו מבואר דס"ל בפשיטות כדעת השבו"י ח"ב סימן קפ"ד שיובא לקמן סי' קע"ו סכ"ג ס"ק כ"ז אבל לדעת התומים סי' ע"ד סק"ו והספר שערי דעה הל' רבית סי' קע"ז סל"ו שיובא שם דס"ל דאם בא הלוה בתוך הזמן לפרוע הקרן והרווחים שעלה עד אותו זמן הרשות בידו דינו של הרב הנ"ל נכון (וכ"כ באמת באו"ת סי' זה סק"ח ע"ש) אמנם לדעת הנה"מ שיובא שם אפשר דאינו נאמן כיון דהיה מחוייב לבא חשבון ולישבע וצ"ע. וע' בתשובת מהרי"ט חח"מ סי' קכ"ד ובכנה"ג בהגב"י אות ד' ובעט"צ סק"ו מענין זה:
ד סָעִיף א כל קונטרס. עבה"ט בשם ש"ך וע' בתשו' משכנות יעקב סימן ל"ו מ"ש בזה:
ה סָעִיף ח דוקא בקובע זמן. עמ"ש לעיל סי' ס"ט ס"ב ס"ק ד' בשם תשובת נו"ב בענין שטר שאחרוהו בידיעת הלוה והמלוה אי אמרי ביה חזקה א"א פורע תוך זמנו במשך הזמן שבין כתיבת השטר לבין הזמן הכתוב בו ומחלק שם בין שטר בעדים שיש בו שעבוד קרקעות ובין כ' יד שאין בו שעבוד קרקעות ע"ש:
א סָעִיף א ותבעו כו'. עבה"ג:
ב סָעִיף א וה"ה כו'. דטענת מחילה טענה גרוע ואינו נאמן אלא במגו דפרעתי כמ"ש תוס' גבי סטראי וכמש"ל סי' ע"ה ס"ז ואפי' יש כו' עמש"ש דאל"כ ליהמניה כאן לומר פרעתי במגו דמחלתי ואיבעיא להו אי אמרי' מגו במקום חזקה תיפשט דלא אמרי':
ג סָעִיף א אפי' קטנים. דאמרי' שם קע"ד דחיישי' לצררי וי"ל דאפי' בתוך הזמן אתפסה צררי כמ"ש גבי אלמנה אין אלמנה נפרעת כו' כמ"ש בגטין ל"ד ב' ושם רב לא כו' דחייש לצררי כו' וחיישי' אפי' בתוך זמנו דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים דוקא שם חיישי' משום דש"מ סמוך למיתתו אורחיה לאתפסה צררי דניחא ליה שלא תתבזה אלמנותו בב"ד כמ"ש בכתובות צ"ז ב' וראיה ממ"ש קנ"ח א' נפל הבית עליו כו' והקשה תוס' שם ד"ה ובה"א כו' קשיא לר"י למ"ד כו' תיפוק לי כו' אבל למש"ל ניחא כיון דבפתע פתאום ל"ל להכי וכ"כ תוס' שם בשם הר"ש וע' ברא"ש פ"א שם: (ליקוט) אפי' קטנים. ותוס' שם ד"ה אפי' והר' יונה חולקים ע"ז ע"ש (ע"כ): (ליקוט) אפי' קטנים. דלא כתוס' שם ד"ה אפי' והר' יונה ומ"ש בגמ' ואע"ג דאמר מר הבא כו' ול"ק רבותא יותר דלא גבי כלל משום דזה אינו כ"א לר"ה בריה דר"י ולא לר"פ ונקט אליבא דכ"ע ומה של"ק בסוף ב"ב א"ב בין ר"פ לר"ה בכה"ג משום דהם לא ס"ל דר"ל ועתוס' הנ"ל. ותו' והרא"ש תי' בע"א דקמ"ל דאפי' שבועה א"צ. ועוד דקדק הר"י דלה"ק בסוף ב"ב משום צררי ול"ק משום פרעון אלא לאשמעי' בכה"ג והרא"ש תי' דבפרעון ה"ל לאהדורי שטרא. ועוד הוכיחו תוס' מדלא תי' בערכין על הא דאר"י אין נזקקין בכה"ג. ואין זה מוכרח דלא ניחא להו לשנויי דלא כאביו ורבא ור"פ ור"ה. וריצב"א תי' הובא גמיי' רפי"ב מה' מלוה דאף אם ר"י ל"ל דר"ל מ"מ הלכה כר"ל והא דל"ק רבא הלכה כר"ל בד' משום דרבא ל"ל דר"ל ואף שהתוס' סתרו זה וכ' מ"מ גם לדידן מוכח כו' ר"ל מדנקט בכמה מקומות הא דרבא ואין זה מוכרח דוקא היכא דלא איתמר בהדיא ומכח זה נדחקו תוס' בע"ז ו' ב' ופ' דלא כר"ל שם אבל הרי"ף ורמב"ם פ' שם כר"ל וכמ"ש בי"ד סי' קמ"ח ס"ב וטעמם דההיא תניא כוותיה נשנית לאחר רבא וכן כאן. והביא הג"מ שם ראיה דהא אמרי' מגו נגד קטנים כמש"ש ל"ג א' וא"כ ה"ה לחזקה דהא איבעיא שם אי חזקה עדיפא וער"ס ק"י (ע"כ):
ד סָעִיף א אם היה. דמקיימין את השטר שלא בפני בעד כמ"ש בב"ק קי"ב ב':
ה סָעִיף א או אפי' כו' ונתקבל. הלא"ה לא כמ"ש שם: (ליקוט) ונתקבל עדות. כו'. תוס' שם ד"ה הנ"ל מגמ' רפ"י דב"ק (ע"כ):
ו סָעִיף א דבמלוה ע"פ כו'. אע"ג דגמ' מיירי בשטר ממ"ש אע"פ שאמרו היא ליפרע כו' מ"מ בע"פ נמי כיון שהטעם משום חזקה כו' ואף מיתומים שהטעם דלא גבי מינייהו מלוה ע"פ דטענינן להו דלמא צררי כו' וטוענין ליתומים כמ"ש בפ"ב שם וכלום טענינן ליתמי מידי דלא מצי אבוהון למטען כמ"ש שם נ"ב א' וכ"כ הג"א בפ"ק שם ע"ש: (ליקוט) דבמלוה ע"פ כו'. מדפריך שם ממתני' דשם ומתני' דשבועות מנה כו' (ע"כ):
ז סָעִיף א ובלבד כו'. כמ"ש שבועות מ"ה ב' ל"ש אלא ששכרו כו' אע"ג דאיכא תרי חזקה גבי בע"ה כמ"ש שם ואע"ג דע"כ צריך לחלק בין חזקה דכאן דהוא חזקה אלימתא מדאיבעיא להו תבעו לאחר כו' מ"מ כיון דלא איפשטא וקי"ל לקולא כמ"ש בס"ה ה"ה כאן:
ח סָעִיף א אם תבעו כו'. דס"ל דחזקה הוא כמו עדים וכמ"ש בב"מ י"ז א' גבי עדים וצ"ע שהרי איבעיא להו לגמ' אי אמרי' מגו וקי"ל לקולא דאמרי' מגו אלמא לא הוה כעדים ועתוס' שם ד"ה מי ואור"י כו' ועש"ך:
ט סָעִיף א י"א דלא כו'. דדוקא במלוה משום שהנאתו של לוה וכמ"ש ולואי שיפרע כו' אבל בשאינו נהנה ל"ש וז"ש ועוסק כו' ועש"ך סק"ט:
י סָעִיף א כשאר פקדון. דאסור ליגע בו ועהג"א ס"י השואל:
יא סָעִיף א ושכירות כו'. כמ"ש בגמ' ס"פ השואל: (ליקוט) ושכירות כו'. ער"ס שי"ז וי"ד סי' ש"ה סי"ד (ע"כ):
יב סָעִיף א ואינה משתלמת. שם ס"ה:
יג סָעִיף א מיהו כו'. ב"ב שם שאני הכא דכל שפא כו': (ליקוט) מיהו כו'. מ' דוקא בסיום הקונט' אבל הטור בסי' קנ"ז פי' דל"ד דאפי' קודם גמר השפה וע"ש בש"ע ס"ח ועש"ך כאן שפי' סוגית הגמ' בע"א דה"ק שאני כו' ומודה בכה"ג ריש לקיש לאביי ורבא דמקדים לשלם בעד הכל דלא ליטרדן בכל שפה ושפה (ע"כ):
יד סָעִיף ב אם כו' להרמב"ם כו'. כמו ביתמי וכמ"ש ואע"ג דאמר מר כו': (ליקוט) להרמב"ם כו'. כמ"ש סי' קי"ד ס"ד (ע"כ):
טו סָעִיף ב וי"א שצריך. מדנקט יתמי ולא נקט רבותא יותר לקוחות דקי"ל מלוה ע"פ גובה מיתומים ואין גובה מלקוחות ועסמ"ע וש"ך: (ליקוט) וי"א כו'. כמו חייב מודה שגובה מיתומים ולא מלקוחות. והמ"מ דחה סברתם דשם משום קנוניא ע"ש (ע"כ): (ליקוט) וי"א שצריך. דבלקוחות חיישי' לצררי אף במקום דלא חיישי' מב"ח ועתוס' דכתובות ק"ב ב' בד"ה אימר כו' ותי' רבי כו' ובגטין נ"א א' ד"ה אימר כו' ואע"ג דלא חייש לצררי שם גבי יורשין דקתני מב"ח ר"ל מיתומים ולא מלקוחות אלמא חייש גבי לקוחות ולא ליתומים (ע"כ):
טז סָעִיף ב ואם הלוה כו' י"א כו'. כיון שטוען בריא אבל ביתמי לא משבעינן ליה מספק. הרא"ש שם וכמ"ש שם ל"ג א' בעובדא דרבה בר שרשום ועתוס' שם ד"ה מיגו כו' ור"ל היסת לאחר שפרעו וכמ"ש ש"ך וכמש"ל סי' ע"א גבי נאמנות: (ליקוט) י"א דצריך כו'. וכ"ד הרמב"ם וכמ"ש בר"ס שי"ז וגם מ"ש הטוש"ע בסי' פ"ד ס"א וס"ד אא"כ כו' היינו לאחר הפרעון שבועת היסת דאל"כ ק' הא טענינן ליתמי אבל בכה"ג שפיר כמ"ש תוס' ל"ג א' ד"ה מיגו. וי"ל כו'. וכ"פ ש"ך (ע"כ):
יז סָעִיף ב וי"א כו'. דס"ל דחזקה הוי כמו עדים שלא פרעו וכמש"ל בס"א גבי הוחזק כפרן וצ"ל לסברתם דדוקא לענין מגו איבעיא להו לגמ' אבל בשאר דברים לא וצ"ע:
יח סָעִיף ד וי"א דהא כו'. כגי' הספרים הקובע זמן לחבירו ובא בזמנו כו' ועתוס' שם ד"ה ובא בזמנו וא"ת מ"מ ניפשוט כו' ואור"י כו' ע"ש שחילקו דאע"ג שלאחר זמנו נאמן לומר אפי' פרעתי תוך זמנו מ"מ ביומא דמישלם זמניה אע"ג דנאמן לומר פרעתיך היום אבל בתוך זמנו לא דאין זה מיגו דלא חציף כו'. וכן חילקו שם ל"ג א' ד"ה לקוחה כה"ג וכן בשאר מקומות וע' בטוש"ע בכל המקומות שכ' כס' התוס' אבל בעה"ע ובעה"ת לא חילקו בכך דכל שנאמן לומר היום נאמן אף לומר בתוך זמן אלא דבשואל איירי בסוף היום ודב"ב מיירי בתחלת היום ואף פרעתיך היום אינו נאמן:
יט סָעִיף ד (ליקוט) בסוף היום. אבל ש"ך כ' דה"ה כל היום לאפוקי תחלת היום דאז ודאי בתוך זמנו קאמר ע"ש (ע"כ):
כ סָעִיף ד וכי אמר כו'. כנ"ל דלא כתוס':
כא סָעִיף ד וי"א דוקא. דמילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי ועתוס' דב"ב ע"ב ד"ה מ"ד וא"ת כו' וי"ל כו' ובכתובות פ"ה ב' ד"ה חדא כו':
כב סָעִיף ה תבעו כו'. בעיא שם ולא איפשטא וכ' הרי"ף וכל כה"ג קולא לנתבע וכמ"ש בב"ק פ' הגוזל גבי מוגרמת ע"ש:
כג סָעִיף ה או בסוף. כנ"ל
כד סָעִיף ח הא דאמרי' כו'. דייקו ממ"ש הקובע זמן דוקא בקובע ועסה"ת שם: (ליקוט) הא כו'. ודעת הרמב"ן אינו כן כמ"ש בסי' ל"ט ס"ד וכן הרמב"ם כמ"ש בר"ס שי"ז (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.