א טְעָנוֹ: מָנֶה הִלְוִיתִיךָ, וְכָפַר בְּבֵית דִּין וְאָמַר: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וּבָאוּ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁלָּוָה מִמֶּנּוּ מָנֶה וּפְרָעוֹ, וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: לֹא נִתְפָּרַעְתִּי, הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם. הַגָּה: דְּכָל הָאוֹמֵר: לֹא לָוִיתִי, כְּאִלּוּ אוֹמֵר: לֹא פָרַעְתִּי דָמֵי, וְנֶאֱמָן עַל עַצְמוֹ יוֹתֵר מק' עֵדִים, וּמַה שֶּׁאוֹמֵר לֹא לָוָה, הֲרֵי הֻכְחַשׁ בְּעֵדִים (טוּר), וְאֵין הַמַּלְוֶה חַיָּב שְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי הֻחְזַק זֶה כַּפְרָן. וְאִם לְאַחַר שֶׁפְּרָעוֹ חָזַר וּתְבָעוֹ, וְאָמַר: פְּרַעְתִּיךָ שְׁנֵי פְעָמִים, אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ הֶסֵת עַל טַעֲנָה זוֹ. וְכֵן אִם הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, וְאָמַר לֵהּ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם וְזֶה אֵינוֹ כְּתַב יָדִי, אִם הֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין אוֹ שֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ, הֲרֵי זֶה הֻחְזַק כַּפְרָן, וּמְשַׁלֵּם.
ב הַתּוֹבֵעַ מֵחֲבֵרוֹ מָנֶה, וְהֵשִׁיב לוֹ: יִתָּכֵן שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי כְּמוֹ כֵן הַמָּעוֹת שֶׁאַתָּה תּוֹבֵעַ מִמֶּנִי, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָוֵי כְּאוֹמֵר: יִתָּכֵן שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי וְאֵינִי חַיָּב לְךָ, וַהֲרֵי כָפַר, וּכְאוֹמֵר: לֹא פָרַעְתִּי, דָּמֵי. הַגָּה: וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן פ"א סָעִיף כ"ג, אִם יוּכַל לוֹמַר: טָעִיתִי בַּהוֹדָאָה, בִּמְקוֹם מִגּוֹ:
ג מִי שֶׁהוֹדָה בְּבֵית דִּין שֶׁחַיָּב לְזֶה הַתּוֹבֵעַ מָנֶה, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: נִזְכַּרְתִּי שֶׁפָּרַעְתִּי לוֹ חוֹבוֹ זֶה שֶׁהוֹדֵיתִי בוֹ, וַהֲרֵי עֵדִים, הֲרֵי זוֹ עֵדוּת מוֹעֶלֶת וְעוֹשִׂים עַל פִּיהֶם, שֶׁהֲרֵי לֹא הִכְחִישׁ עֵדוּת, וְאֵינוֹ כְּאוֹמֵר: לֹא לָוִיתִי מֵעוֹלָם. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁטָּעַן שֶׁפְּרָעוֹ קֹדֶם שֶׁבָּאוּ הָעֵדִים, אֲבָל אִם בָּאוּ הָעֵדִים תְּחִלָּה, אֵינוֹ נֶאֱמָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק קַמָּא דב"מ).
ד אָמַר לוֹ: מָנֶה הִלְוִיתִיךָ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְאָמַר לוֹ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁמָּנָה לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדְעוּ אִם דֶּרֶךְ הַלְוָאָה נְתָנָם לוֹ אוֹ דֶרֶךְ מַתָּנָה, הֻחְזַק כַּפְרָן. וְאִם יִטְעֹן אַחַר כָּךְ: דֶּרֶךְ מַתָּנָה נְתָנָם לִי אוֹ פֵרָעוֹן הָיוּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֲבָל אִם טָעַן תְּחִלָּה: אֱמֶת שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה אֲבָל בְּמַתָּנָה הָיוּ אוֹ בְּפִרְעוֹן חוֹבִי, נֶאֱמָן, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁ הָעֵדִים, וְנִשְׁבָּע הֶסֵת, וְנִפְטָר. וְאִם הִכְמִין לוֹ עֵדִים מִבַּחוּץ וְשָׁמְעוּ שֶׁנְּתָנָם לוֹ דֶרֶךְ הַלְוָאָה, וְטָעַן זֶה: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וַדַּאי הֻחְזַק כַּפְרָן עַל פִּי הָעֵדִים. אֲבָל אִם טָעַן: אֲנִי לֹא קִבַּלְתִּי מִמֶּנּוּ אֶלָּא בַּפֵּרָעוֹן שֶׁלִּי וּמִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיִיתִי יָכוֹל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ הוֹדֵיתִי לוֹ כָּל מַה שֶּׁאוֹמֵר כְּדֵי לְהוֹצִיא חוֹבִי וְלֹא חָשַׁשְׁתִּי לְהוֹדוֹת לוֹ שֶׁהָיָה דֶרֶךְ הַלְוָאָה כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָאִיתִי עֵדִים, טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה, וְנִשְׁבָּע הֶסֵת, וְנִפְטָר.
ה טְעָנוֹ: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְאָמַר: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וְעֵדִים מְעִידִים שֶׁהִלְוָהוּ, וְחָזַר וְאָמַר: פְּרַעְתִּיךָ, הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן, וְחַיָּב לְשַׁלֵּם, וְאֵין הַמַּלְוֶה צָרִיךְ לִשָּׁבַע. וְדַוְקָא לְאוֹתוֹ מָמוֹן הֻחְזַק כַּפְרָן, אֲבָל לֹא לְמָמוֹן אַחֵר, וְנֶאֱמָן עָלָיו בִּשְׁבֻעָתוֹ, כִּשְׁאַר כָּל אָדָם.
ו וְכֵן אִם טָעַן: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וְהוֹצִיא הַמַּלְוֶה שְׁטָר בְּעֵדִים שֶׁהִלְוָהוּ, הֻחְזַק כַּפְרָן, וְאֵין הַמַּלְוֶה צָרִיךְ לִשָּׁבַע, אֲפִלּוּ אִם אֵין נֶאֱמָנוּת בַּשְּׁטָר.
ז וְכֵן אִם הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, וְאָמַר: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם וְזֶה אֵינוֹ כְתַב יָדִי, אִם הֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין, אוֹ שֶׁרָאוּ עֵדִים שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ, הֻחְזַק כַּפְרָן, וּמְשַׁלֵּם, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, עַד שֶׁיּוֹדֶה לוֹ בַּעַל דִּינוֹ, אוֹ יָבִיא עֵדִים שֶׁפָּרַע בִּפְנֵיהֶם. הַגָּה: מִי שֶׁהוֹדָה בְּבֵית דִּין שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר: נִזְכַּרְתִּי שֶׁפָּרַעְתִּי לוֹ וַהֲרֵי עֵדִים שֶׁפָּרַעְתִּי לוֹ, נֶאֱמָן.
ח כָּל מִי שֶׁהֻחְזַק כַּפְרָן, שֶׁכְּנֶגְדּוֹ נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְאִם יִרְצֶה, יַחֲרִים סְתָם עַל מִי שֶׁנּוֹטֵל מָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא כַּדִּין.
ט אֵינוֹ מֻחְזָק כַּפְרָן, אֶלָּא אִם כֵּן כָּפַר בְּבֵית דִּין וּבָאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְהִכְחִישׁוּהוּ. אֲבָל הַטּוֹעֵן: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וְחִיְּבוּהוּ שְׁבוּעָה, וּכְשֶׁבָּא לִשָּׁבַע חָזַר וְטָעַן: פָּרַעְתִּי, אוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ, אוֹ שֶׁטָּעַן הַלּוֶֹה: אֵינִי יוֹדֵעַ, וְחָזַר וְטָעַן: לָוִיתִי וּפָרַעְתִּי, הוֹאִיל וְלֹא הִכְחִישׁוּהוּ עֵדִים, אֶלָּא שֶׁמְּדַקְדֵּק בִּשְׁבֻעָתוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּתִקְנָהּ, כֵּיוָן שֶׁשְּׁתֵּי הַטְּעָנוֹת בָּאוֹת לְפָטְרוֹ, יִשָּׁבַע שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְיִפָּטֵר. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם דְּאִכָּא לְמֵימַר דְּמַה שֶׁהוֹדָה מִשּׁוּם שֶׁרָאָה עֵדִים שֶׁבָּאוּ, מִכָּל מָקוֹם הוֹאִיל וְהוֹדָה קֹדֶם שֶׁבָּאוּ הָעֵדִים, לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן (בֵּית יוֹסֵף מ"כ וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנִּשְׁבָּעִין). וְכֵן אִם הָיָה קוֹל בָּעִיר שֶׁלָּוָה, אִם לֹא שֶׁהַקּוֹל מְפֻרְסָם דְּאָז הָוֵי כְּאִלּוּ כְּבָר בָּאוּ עֵדִים דָּמֵי (הג"א ס"פ הַמְקַבֵּל וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ח"ה), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע"ב סָעִיף י"ח. וְכֵן אֲפִלּוּ הִכְחִישׁוּהוּ עֵדִים, אִם לֹא הָיְתָה הַכְּפִירָה בְּבֵית דִּין, לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן. אֲבָל אִם הַתּוֹבֵעַ אָמַר לָעֵדִים שֶׁכָּפַר בִּפְנֵיהֶם: אַתֶּם עֵדַי שֶׁטָּעַן לֹא לָוִיתִי, וְשָׁתַק הַלָּה, אִם חָזַר וְאָמַר: פְּרַעְתִּיךָ קֹדֶם לָכֵן, אֵינוֹ נֶאֱמָן. אֲבָל אִם אָמַר: פְּרַעְתִּיךָ אַחַר כָּךְ, נֶאֱמָן.
י מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, אָמַר לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים: הֵן, לְמָחָר אָמַר לֵהּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין: תְּנֵהוּ לִי, אָמַר לוֹ: נְתַתִּיו לְךָ, נִשְׁבָּע הֶסֵת, וְנִפְטָר. אֲבָל אִם אָמַר לֵהּ: מֵעוֹלָם לֹא הָיָה לְךָ בְּיָדִי, וְהֵעִידוּ עֵדִים שֶׁהוֹדָה לוֹ, הֻחְזַק כַּפְרָן, שֶׁכְּבָר הוֹדָה שֶׁהָיָה לוֹ בְּיָדוֹ, וְהוֹדָאָתוֹ כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי. אִם אָמַר לֵהּ: אֵין לְךָ בְּיָדִי, סְתָם, לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן, שֶׁיָּכוֹל לְתַקֵּן דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים וְלוֹמַר: אֵין לְךָ בְּיָדִי שֶׁאָמַרְתִּי הַיְנוּ לוֹמַר שֶׁפָּרַעְתִּי לְךָ. וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: אֵינִי חַיָּב לְךָ, אוֹ: שֶׁקֶר אַתָּה טוֹעֵן, אוֹ שֶׁאוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה אַתָּה אוֹמֵר (מָרְדְּכַי פ"ק דִּכְתֻבּוֹת), שֶׁיָּכוֹל לְתַקֵּן דְּבָרָיו:
יא אָמַר לוֹ: מָנֶה הִלְוִיתִיךָ בְּצַד עַמּוּד פְּלוֹנִי, הֵשִׁיבוֹ: לֹא עָבַרְתִּי בְּצַד עַמּוּד פְּלוֹנִי מֵעוֹלָם, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁעָבַר בְּצִדּוֹ, אֲבָל לֹא רָאוּ שֶׁהִלְוָהוּ, לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן, דְּמִלְּתָא דְלָא רַמְיָא עֲלֵהּ אָמַר וְלָאו אַדַּעְתֵּהּ. אָמַר: פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וּבָאוּ אוֹתָם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְאָמְרוּ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן ע'.
יב אָמַר לֵהּ: פְּרַעְתִּיךָ מָנֶה בִּסְחוֹרָה פְלוֹנִית שֶׁהָיָה הַשַּׁעַר שֶׁלָּהּ בְּכָּךְ וְכָךְ, וְהֵבִיא הֲלָה עֵדִים שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁוָה כָּל כָּךְ, וְתוֹבֵעַ מִמֶּנּוּ הַמּוֹתָר, וְחוֹזֵר וְטוֹעֵן: פְּרַעְתִּיךָ אוֹ בְּאוֹתָהּ סְחוֹרָה אוֹ בְּדָבָר אַחֵר, הֻחְזַק כַּפְרָן, שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹתְנִים דַּעְתָּם לִזְכֹּר סְכוּם הַשַּׁעַר; לְפִיכָךְ גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ הַמַּלְוֶה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מֵהַחוֹב בְּלֹא שְׁבוּעָה. הוֹדָאָה בְּבֵית דִּין אוֹ עֵדוּת בְּבֵית דִּין, כְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר דָּמֵי; וּלְפִיכָךְ, כּוֹתְבִים וְנוֹתְנִים לְבַעַל דִּינוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹא קִבֵּל הַדִּין עַד שֶׁשָּׁלְחוּ בֵּית דִּין שֶׁל ג' שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים מֵעַצְמָם בְּמָקוֹם הַקָּבוּעַ לָהֶם וֶהֱבִיאוּהוּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִי' ל"ט, אֲבָל ב' שֶׁבָּאוּ לְדִין, וְתָבַע אֶחָד מֵהֶם אֶת חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְאָמַר לוֹ: הֵן, בֵּין שֶׁאָמְרוּ: חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ, בֵּין שֶׁאָמְרוּ: צֵא תֵּן לוֹ, וְיָצָא וְאָמַר: פָּרַעְתִּי, נֶאֱמָן, וְיִשָּׁבַע הֶסֵת שֶׁפְּרָעוֹ. לְפִיכָךְ, אִם חָזַר הַתּוֹבֵעַ לַדַּיָּנִים וְאָמַר: כִּתְבוּ לִי הוֹדָאָתוֹ, אֵין כּוֹתְבִים לוֹ, שֶׁמָּא פְרָעוֹ וְיָבֹא לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ פַּעַם שֵׁנִית. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ט סָעִיף ט'.
יג שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לַדִּין, וְנִתְחַיֵּב הָאֶחָד לַשֵּׁנִי, וְאָמְרוּ לוֹ: צֵא תֵּן לוֹ, וְיָצָא, וְחָזַר וְאָמַר: פָּרַעְתִּי, וְעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְרָעוֹ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא זָזָה יָדָם מִתּוֹךְ יָדוֹ, הֻחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן. הַגָּה: אֲבָל אִם לֹא אָמְרוּ כָּךְ, אֶלָּא אָמְרוּ שֶׁתְּבָעוֹ לִפְנֵיהֶם וְלֹא פְרָעוֹ, לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן, דְּדִלְמָא פְּרָעוֹ אַחַר כָּךְ (הָרֹא"שׁ פ"ק דִּמְצִיעָא) ; אֲבָל אִם אָמְרוּ לוֹ: חַיָּב אַתָּה לִתֵּן לוֹ, וְיָצָא, וְחָזַר וְאָמַר: פָּרַעְתִּי, וְעֵדִים מְעִידִים שֶׁלֹּא פְרָעוֹ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא זָזָה יָדָם מִתּוֹךְ יָדוֹ, לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן, שֶׁזֶּה נִשְׁמָט מֵהֶם עַד שֶׁיַּחְקְרוּ דִינוֹ. לְפִיכָךְ, אִם חָזַר פַּעַם אַחֶרֶת וְטָעַן שֶׁפְּרָעוֹ, וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁים אוֹתוֹ פַּעַם שֵׁנִית, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵת שֶׁפְּרָעוֹ, וְנִפְטָר. לְפִיכָךְ הָיוּ בְּקִיאֵי הַדַּעַת שֶׁבִּסְפָרַד, כְּשֶׁיּוֹדֶה הַלּוֶֹה אוֹ כְּשֶׁיִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין, אוֹמֵר לוֹ בְּבֵית דִּין: הֱווֹ עָלַי עֵדִים שֶׁלֹּא יִפְרָעֵנִי אוֹ שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע לִי אֶלָּא בִּפְנֵי עֵדִים.
יד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, דְּצָיִת דִּינָא. אֲבָל אִם יָצָא מִלִּפְנֵי בֵּית דִּין בְּסַרְבָנוּת, וְשִׁמְתּוּהוּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, וְגוֹבֶה אֲפִלּוּ מִמְּשַׁעְבְּדֵי; לְפִיכָךְ, כּוֹתְבִים לַמַּלְוֶה, אֲפִלּוּ בְּלֹא דַעַת הַלּוֶֹה. הַגָּה: מִי שֶׁקִּבֵּל לִפְנֵי בֵּית דִּין לִפְרֹעַ לַחֲבֵרוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּא וְאָמַר: כְּבָר חַיָּב לִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, דְּוַדַּאי אִלּוּ הָיָה כָךְ לֹא קִבֵּל עָלָיו בְּבֵית דִּין לִפְרֹעַ; אַף עַל גַּב דְּיֵשׁ לוֹ מִגּוֹ דְיוּכַל לוֹמַר: פָּרַעְתִּי, בִּמְקוֹם חֲזָקָה אַלִמְתָּא כִּי הַאי, לֹא אַמְרִינָן מִגּוֹ (בֵּית יוֹסֵף סִימָן ע"ה בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
א סָעִיף א וכפר בב"ד. לאפוקי חוץ לב"ד וכדלקמן סעיף ט':
ב סָעִיף א הרי זה חייב לשלם כו'. בתשו' מבי"ט חלק ב' סימן ט"ז פסק דכשאומר להד"ם ועדים מעידים שלוה וחזר ואמר בב"ד פרעתי קודם נאמן אם הביא עדים ואינו נראה לי דמשמעות הפו' לא משמע הכי פירושו ומה שהביא ראיי' מה' המגיד כבר כתב תשובתו בצדו דעד שיברר בעדי' רצה לומר אם יאמר פרעתי אחר כך ומה שכתב שם על זה היינו לפי מה שפי' הוא וז"ל דהעדים מעידים שיש לו כו' ליתא דהוא פי' הש"ס כן אבל דברי הרמב"ם כפשטן כ"נ ברור למעיין שם ומה שהביא ראיה מדברי הרמ"ה שבטור סימן פ' אינה ראיה כלל דהני סהדי דמכחשי טענה קמייתא לא אתו עד דכבר טען טענה בתרייתא כן מוכח שם בטור עיין שם ולדבריו תיקשי דהלא הר"י ן' מג"ש והרמב"ם שהביא הטור שם פליגי אהרמ"ה וס"ל דאפי' בלא סהדי נמי יכול לטעון טענה בתרייתא אע"ג דמכחשי טענה קמייתא כמבואר בטור שם אלא ע"כ ה"ט כיון דהני סהדי לא אתו עד בתר דטען כבר טענה בתרייתא ודברי הריב"ש שהביא המבי"ט שם הם כפשטן ומ"ש דמ"ש הרמב"ם והטור כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואפי' עדים מעידים שפרע אינו נאמן מיירי כשעומד בטענת לא לויתי אינו נראה לי סתימת הפוס' כן ועוד שהרי כתב הטור ר"ס זה לפיכך אם אחר שפרע חזר ותבע את זה ואמר פרעתיך ב"פ אין משביעים אותו היסת כו' וע"כ ביש לו עדים שפרע מיירי דאדלעיל קאי וכן כתב בעה"ת ריש שער י"א להדיא דין זה גם איש לו עדים והא השתא קא הדר מטענת לא לויתי וטען פרעתי ב"פ עכ"פ הי' לנו להשביעו היסת ודוחק לומר דשאני הכא שלא טען פרעתי עד אחר שבאו עדים ואמרו שפרע דהוי כעומד בטענת לא לויתי ועוד דמשמע מדברי הטור דכ"ש אם אין כאן עדים כלל שפרע דאין משביעו היסת ואם איתא דאי הוה מייתי סהדי לא הוה משלם א"כ איך יתכן שלא ישביעו היסת אלא ודאי אפי' אמר פרעתי ומביא עדים שפרע חייב לשלם דכיון שכבר טען לא לויתי הרי הודה שלא פרע והודאת בע"ד כק' עדים דמי ופסל לכל אדם שבעולם וכ"כ נמוקי יוסף סוף בתרא דאם טען על השטר מזוייף הוא ואח"כ נתקיים השטר שוב אינו נאמן להביא עדים שפרע שכל האומר מזויף הוא ולא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עד כאן לשונו וכן משמע מדברי הסמ"ע סימן זה סעיף קטן י"ז ושאר אחרונים לכך נ"ל דהדברים ככתבן ודברי הרב המגיד והריב"ש שהביא הם הכל כפשטן והמעיין יעיין בכל המקומות ויראה כי כן הוא:
ג סָעִיף א שהרי הוחזק זה כפרן הוא לשון הרמב"ם וכבר כתב הראב"ד בהשגות אין צורך לזה הטעם ונראה שלכך הגיה הר"ב דכל האומר כו' ואפשר כוונת הרמב"ם להורות דאפי' יטעון אח"כ פרעתי לא יהא נאמן:
ד סָעִיף א אין משביעין אותו היסת. בע"ש כתב וז"ל אין משביעין אותו הואיל והוחזק כפרן לממון זה ולא דק דאף אם אין הוחזק כפרן אין משביעים אותו היסת מטעם דכבר הודה שלא פרעו מתחלה כו' עכ"ל סמ"ע וטפי ה"ל להשיג על הע"ש דאי הטעם משום שהוחזק כפרן אמאי לא ישביעו היסת לאחר פרעון וכמ"ש לקמן סעיף קטן י"ח:
ה סָעִיף א היסת כו'. כ' הב"ח דה"ה אם רצה להחרים על כל מי שנטל ממונו שלא כדין ג"כ מוחים בידו כו' ואין דבריו נראין וע"ל סי' פ"ב סעיף ד' ס"ק י"ד:
ו סָעִיף א וזה אינו כתב ידי כו'. עמ"ש לעיל סי' ס"ט סעיף ב' ס"ק י"א:
ז סָעִיף ב דהוי כאומר יתכן כו'. ר"ל דכיון שאומר יתכן שאתה חייב לי כמו כן המעות רוצה לומר שאיני חייב לך מחמת שאתה חייב לי ג"כ כנגדו כסך הזה וא"כ ודאי לא פרעו דהיאך יפרענו כשחייב לו ג"כ כנגדו וא"כ אם באו עדים שאינו חייב לו כנגדו אע"פ שמעידים ג"כ שפרעו חייב לשלם ודו"ק וע"ל סוף סעיף י':
ח סָעִיף ג ואח"כ אומר נזכרתי. ע"ל סי' מ' בטור וב"י ע"ל סי' פ"א סעיף כ':
ט סָעִיף ג ואינו כאומר לא לויתי מעולם. דאלו אומר לא לויתי ובאו עדים שלוה אפי' אומר אח"כ נזכרתי שפרעתי ובאו עדים שפרעו אינו נאמן כ"כ הנ"י רפ"ק דמציעא וכן משמע בריב"ש סי' שצ"ב:
י סָעִיף ג אבל אם באו העדים תחלה אינו נאמן. ומדברי הרב המגיד ספ"ז מה' טוען ומביאו ב"י לקמן ס"ס פ"ב מבואר להדיא דאפי' באו העדים תחלה נאמן ע"ש:
יא סָעִיף ד מנה הלויתיך בפני פ' ופ' כו'. מור"ש ז"ל כתב דהיינו דוקא כשא"ל בפני פ' ופ' דה"ל להשים אל לבו על מה שנעשה בפניהם ולהשיב לו בב"ד אותו מנה היתה במתנה או בפרעון חובי אבל אם תבעו בב"ד סתם מנה הלויתיך והלה משיבו להד"ם וזה מביא עדים שמנה לו בפניהם מנה שומעים לו כשחזר ואמר אותו מנה הי' במתנה ומ"ש תחלה להד"ם הוא מפני שתבעו בהלוא' עד כאן לשון מור"ש ודברי טעם הן עד כאן לשון סמ"ע ועיין בבית חדש שחולק וס"ל דאין חילוק בין הזכיר בפני פלוני ופלוני ולעולם לא הוחזק כפרן אלא באומר מנה מניתי לך כו' ע"ש וכן נ"ל וכן בר' ירוחם נ"ג ח"ג כתב מנה מניתי לך כו' ע"ש:
יב סָעִיף ד ודאי הוחזק כפרן. ואע"ג דלקמן ר"ס פ"א אפי' טען להד"ם לא הוחזק כפרן היינו דוקא התם דלא הי' אלא הודאה לחוד ומטעמא דמילי דכדי לא דכירי אינשי משא"כ הכא ששמעו שנתן לו מעות א"כ ודאי ה"ל לזכור נתינת המעות:
יג סָעִיף ד אבל אם טען כו' טענתו טענה. נ"ל דוקא הכא כיון שהעדים לא ראו ההלואה ממש בעיניהם רק שמעו שנתנם לו דרך הלואה והלכך כיון שאינו חייב אלא מכח פיו יוכל לומר לא חששתי להודות כיון שלא ראיתי עדים כו' אבל אם העדים ראו ההלואה ממש בעיניהם אינו יכול לטעון שום טענה וכדכתב הריב"ש והמחבר לקמן סי' פ"א סעיף י"ב דכל שראו ההלואה ואפי' בהכמנה מעידים עליה ומטעמא דכ' הריב"ש שם הביאו ב"י בסוף סי' ל"ב דלא דמי הלואה להודאה דבהודא' יכול לטעון להשטות הודיתי משא"כ בהלוא' שהמעשה נגמר מיד ולא איברי סהדי אלא לשקרי ומשמע דהעדים יכולים להעיד סתם שזה חייב לזה ע"פ סמך שראו ההלוא' ולא חיישינן דלמא יטעון לא חששתי ליקח בהלוא' כיון שלא ראיתי עדים אלא ודאי כל שראו ההלואה ממש לא מהני שום טענה כן נ"ל ברור:
יד סָעִיף ה וחזר ואמר פרעתיך כו'. כלומר שאחר שנתחייב לשלם ויצא מב"ד חזר ואמר פרעתיך אחר שיצאו מב"ד כיון שהוחזק כפרן לאותו ממון כבר שוב אינו נאמן לעולם לטעון עליו פרעתי עד שיביא עדים שפרע:
טו סָעִיף ה אבל לא לממון אחר. אפי' כפר בק' והוחזק כפרן בנ' ישבע על נ' האחרים כדלעיל סי' ע"ה סעיף ד' וסי' פ"ז סעיף ה' וע"ש. וז"ל הסמ"ע ס"ק י"ג כתב בתשו' רשב"א סי' תתק"ה בח' שבררו עליו שגנב שטרות מבית ראובן דהוחזק כפרן ע"י זה על כל שטרות שמוציא על ראובן עכ"ל ד"מ ו' עכ"ל סמ"ע וכ"כ ב"י ס"ס ס"ו בשם תשו' הרשב"א ובאמת דין זה צ"ע בעיני דלמה יהא מוחזק כפרן לכולן ואפשר משום דכיון שגנב מקצתן נעשה חשוד שגנב כולן וס"ל להרשב"א כסברא הראשונה דלקמן סי' צ"ב סעיף ט' דחשוד שמוציא שטר שכנגדו נשבע היסת ונפטר וכאן כיון שמת ראובן האלמנה פטורה וכן מיירי בתשו' רשב"א להדיא בראובן שמת ואלמנתו ביררה שגנב מקצתן ולפ"ז לדידן דקי"ל כסברא החחרונה דלקמן סי' צ"ב לא הוחזק כפרן לשאר השטרות וגם בתשו' רשב"א גופיה שם מסיים בזה שיש להתיישב בדבר ע"ש: ובריב"ש סי' שנ"ד כתב אין ספק שראובן הוחזק כפרן ואינו יכול לטעון עוד באותן חפינים כלום ונאמן שמעון עליהם לומר עדיין הם בידו גם בשיווי החפצים נאמן שמעון כל שיעריך אותם בדבר שהוא אמוד בהם וא"צ שבועה כו' ומביאו ב"י וצ"ע אמאי יהא נאמן על שיווי החפצים בלא שבועה הלא על זה לא הוחזק כפרן וע"ל סי' ע"ה ופ"ז וצ':
טז סָעִיף ה ונאמן כו' כשאר כל אדם. דנהי דהוחזק כפרן מ"מ לא נעשה חשוד ודינו כשאר כל אדם לממון אחר ועיין בתשובת מהר"ש כהן ס' ג' סי' ע"ז וע"ט ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' רפ"א ורפ"ו ורצ"ז:
יז סָעִיף ז מי שהודה בב"ד כו'. דין זה הוא מהטור והטור קאי שם בהודה על שטר או כתב ידו שהאמת הוא שחייב לו וכן משמע ממה שמסדר הר"ב הג"ה זו כאן אהוציא עליו כתב ידו ובזה מתורץ מה שהקשה בסמ"ע ס"ק י"ח מה חידש הר"ב בזה הא כבר כתבו המחבר לעיל ס"ג דשפיר חידש דסד"א בשטר גרע טפי וכ"כ ה' המגיד להדיא ומביאו ב"י בס"ס פ"ב שיש לחלק כן דהודה על שטר אינו נאמן לומר שוב נזכרתי אע"פ שמביא עדים וע"כ קמ"ל הר"ב דאין חילוק וכדעת הטור:
יח סָעִיף ח נוטל בלא שבועה. היינו קודם הפרעון ויכול להחרי' סתם אף קודם הפרעון אבל לאחר הפרעון יכול להשביעו היסת שלא נפרע ממנו ב"פ (וע"ל סימן פ"ב סעיף ד) חוץ מאם טען שפרעו קודם לכן אינו יכול להשביעו היסת כלל לאחר פרעון כדלעיל סעיף א' משום דכיון דטען מתחלה לא לויתי הרי הודה שלא פרע קודם לכן והודאת בע"ד כק' עדים דמי משא"כ בשאר הוחזק כפרן:
יט סָעִיף ט ובאו שני עדים והכחישוהו. אבל על פי ע"א שהכחישו לא הוחזק כפרן לכ"ע אך מ"מ הוי משואיל"מ ע"פ עד א' להרמב"ם וכ"כ הטור בסי' ע"ה סי"ד והרשב"א חולק והטור כתב כאן בדין זה ג"כ דאפי' הכחישו עד א' נשבע זה ונפטר ואליבא דרשב"א כתב כן עכ"ל הסמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו וז"ל לפי דבריו הוי הטור כאן מזכה שטרא אליבא דבי תרי (וגם קשה לי שהרי הטור לא הזכיר כלל דעת רשב"א בשום מקום) אבל לי נראה דשאני הכא שהעד בא לאחר שחזר וטען פרעתי דהוי מפטור לפטור ודוק עכ"ל ונכון הוא וכ"כ הב"ח ועוד נ"ל לתרץ דאפי' מיירי שהעד בא קודם טענה שניה מ"מ הטור לא מיירי כאן מדין משואיל"מ אלא בא לומר דאף אם הוי משואיל"מ מ"מ לא הוחזק כפרן על פי עד אחד ואם טען אחר כך פרעתי נאמן [והוא מדברי בעל התרומות שכתב דאף על גב דבע"א הוה ליה מחוייב שבוע' ואינו יכול לישבע משלם מכל מקום לא הוחזק כפרן ומביאו בית יוסף מחודש ז' ע"ש] ומה שכתב נשבע היסת שפרע או שאינו יודע כו' קאי אלעלמא היכא דאינו מכחיש העד ומה שכתב בתחלה אפי' עד אחד מכחישו לא בא אלא לומר דלא היחזק כפרן על פי עד אחד ובזה מיושב מה שהקשה הבית חדש הא בטוען איני יודע ועד אחד מעיד שלוה הו"ל משואיל"מ ויישב בדוחק גדול ע"ש ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי ודוק כי אעפ"י שלשון הטור מגומגם קצת מכל מקום אין ספק שזאת כוונתו והוא אמת:
כ סָעִיף ט כיון ששתי הטענות באות לפוטרו כו'. מדתלה טעמא שב' הטענות באות לפוטרו משמע דמה שכתב טען הלוה איני יודע היינו איני יודע אם לויתי אבל איני יודע אם פרעתיך כיון דחייב וכדלעיל סי' ע"ה סעיף י' אינו יכול לטעון שוב פרעתי ומזה ראיה לדברי מהרש"ל שהבאתי שם בס"ק נ"ז דקשה על הר"ב שכתב שם דאם חזר ואמר נזכרתי שפרעתיך נאמן בשבועה וצריך לומר דהר"ב סבירא ליה דשאני התם שטוען שבאותו פעם שאמר איני יודע באמת לא ידע ועכשיו נזכר הלכך ישבע שכן הוא שמתחל' שכח ועכשיו נזכר אבל הכא אומר שמתחל' טען שקר ודו"ק:
כא סָעִיף ט באות לפוטרו כו'. עיין לקמן סי' פ' ועיין לקמן סי' קמ"ו סעיף ד' ובטור שם:
כב סָעִיף ט משום שראה עדים שבאו כו'. לשון הסמ"ע כ"כ ג"כ הטור בס"ס פ' בשם ר"י מגש והרמב"ם ומהתימ' על הבית יוסף ודרכי משה שכתבו דין זה בלשון מצאתי כתוב כאלו חידוש הוא הא כבר כתבו הטור בהדיא בסי' פ' עכ"ל ולא קשה מידי כי בטור אינו מפורש דיש לומר אפי' באו עדים אחר טענ' שניה והכחישוהו ע"ש ועוד מפורש במ"כ שהביא בבית יוסף ודרכי משה אפי' ראה עדים ממשמשי' ובאים וכן כוונת הרב במה שכתב משום שראה כו' וכ"כ הגאון אבי מ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו וגדולה מזו כתבתי לעיל ס"ס י"ד שהרא"ש בתשובה ור' ירוחם חולקי' על המ"כ ושדברי הר"ב צריך עיון לדינא ע"ש.
כג סָעִיף ט אם לא שהקול מפורסם כו'. ובאמת בדרכי משה לא חילק בין שהקול מפורסם או לא רק הביא בסתם בשם תוס' שטה בגליון מרדכי ריש חזקת הבתים דאם טוען לא לויתי וחזר ואמר פרעתי משום שהיה קול בעיר שלוה אפ"ה חזרתו חזרה הואיל ומעצמו חזר וגם לא מסתבר לחלק בין הוא מפורסם או לא כיון דאיהו מתחל' טען כך וגם לא דמי לדלעיל סימן ע"ב סעיף י"ח דהתם כיון דאינו נאמן אלא במגו דהחזרתי שפיר שייך לומר כן לענין דלא חשיב מגו דכיון דיש קול מפורסם שלא החזיר ירא לטעון כן ולא הוי מגו וכה"ג כתבו הטור לקמן סי' ק"נ ס"ה דהורע כח המגו כיון שיצא הקול וע"ש משא"כ הכא ואולי יש לקיים דברי הר"ב דכיון דהא דחוזר וטוען אפי' מפטור לפטור טענה גרוע היא מדהדר מטענה קמייתא וכדמשמע בטור לקמן סי' פ' בשם הר"י מגש דלא מהימן אלא משום מגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא ומפטר אם כן הכא אמרינן דלא בעי קאי בטענ' קמייתא משום שהקול מפורסם וליכא מגו ודמי לדלעיל סי' ע"ב סעיף י"ט ומ"מ צ"ע לדינא די"ל דשאני הכא כיון שמתחל' טען כן ואלו הי' עומד בטענתו הראשונ' הי' פטור דמשום קול מפורסם לא מפקינן ממונא וא"כ מ"מ הוי מגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא ואיפטר שהרי כבר טען כן ולא חשש לקול וצ"ע:
כד סָעִיף ט אבל אם אמר פרעתיך אח"כ נאמן. ובזה חלוק דין אתם עידי להוכחש בבית דין דבבית דין הוחזק כפרן על ממון זה לעולם:
כה סָעִיף י מעולם לא הי' לך בידי כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס ס':
כו סָעִיף י והעידו עדים שהודה לו. באתם עידי או בהודא' גמור' על פי מה שנתבאר לקמן סימן פ"א ע"ש:
כז סָעִיף יא נתבאר בסי' ע' עיין שם בסעיף ב' ומ"ש שם באריכות:
כח סָעִיף יב וחוזר וטוען פרעתיך או באותה סחורה כו'. פי' ומיירי שחזר ואמר שכחתי ויודע אני עתה שפרעתיך במעות ובאותה סחורה שאל"כ פשיטא עכ"ל ר' ירוחם נ"ג ח"ג. עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' מ"ח. ועיין בתשו' מהרשד"ם סימן שמ"ט:
כט סָעִיף יב הודאה בבית דין כו' בד"א כשלא קבל הדין כו'. דברים אלו צ"ע דע שהכל עד סוף הסעיף הוא ל' הרמב"ם ספ"ז מטוען ונראה מדבריו דס"ל כשלא קבל הדין עד ששלחו אחריו אינו נאמן לומר פרעתי אפי' יצא מב"ד ולא כתבו לו וכ"כ בתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ק"ט לדברי הרמב"ם כמבואר למעיין בדבריו שם (הבאתי קצת דבריו לעיל סי' ל"ט סעיף ט' ס"ק כ"ג) ובפרט במ"ש שם בדף קמ"ו סוף ע"א וז"ל ולא זו בלבד אלא שאפי' בלא פסק דין אין הנתבע נאמן לומר פרעתי לדעת הרמב"ם כשעמד בדין ונתחייב ע"י ששלחו אחריו כו' עכ"ל וכ"כ בס' לח"מ פ"ז מטוען לדעת הרמב"ם ע"ש וכן נראה בספר גידולי תרומה שער י"ב חלק ב' דף ע"א סוף ע"א לדברי בעה"ת לדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם ע"ש ולפ"ז צ"ל הטעם דכיון דה"ל לכתוב כמאן דכתבי ליה דמי ודמי לקנין דאמרינן לעיל סי' ל"ט ס"ג דסתם קנין לכתיב' עומד ואע"פ שלא נכתב א"י לטעון פרעתי וה"ה כל מעשה ב"ד כיון דלכתיב' עומד אפי' לענין טריפת לקוחות כמאן דכתב דמי וא"י לטעון פרעתי והכי אמרי' בש"ס פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ' ע"א) האי קנין היכי דמי אי כמעשה ב"ד דמי ליבעי ג' כו' משמע לכאורה דמעשה ב"ד הוי כקנין אבל כד מעיינין שפיר ליתא להאי דינא דבש"ס וכל הפוסקים לא משמע כן וכמו שאבאר הרא"ש כתב פ"ק דמציעא וז"ל בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותני' לו דאע"ג דאמרי' לעיל דעמד בדין כמלוה בשטר דמי היינו לטרוף מן הלקוחות משום דאית ליה קלא אבל מצי למימר פרעתי והיכא דידוע שלא פרע או שהוא מודה גובה מן הלקוחות עכ"ל וכ"כ הטור לעיל סי' ל"ט ס"י בשם התוספות וכן כתב הנמוקי יוסף פרק זה בורר להדיא בשם המפרשים עיין שם וכן מביא בתשובות מהר"ל ן' חביב שם דף קמ"ב ע"ג חדושי הר"ן פ"ק דמציעא עלה דההוא דהכא במאי עסקינן כשעמד בדין וז"ל מהכא משמע דהעמדה בדין כשטר דמיא וקשיא א"כ היכי אמרי' לקמן בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן תרצו ר"ח ורבינו אפרי' ז"ל דההיא דלקמן כגון שלא כתבו לו ב"ד שטר כדאמרי' עלה בהדיא בא מלוה לכתוב אבל הכא כשכתבו לו וקמ"ל דשטר ב"ד אע"פ שלא נעשה בצוואת בעל דבר דינו כשטר גמור וגבי ממשעבדי עכ"ל וכ"כ בעל העיטור מאמר העשירי דף כ"א ע"א ע"ש הרי מבואר להדיא מדברי כל הפוסקי' דאף דמעשה ב"ד הוא ויכולים לכתוב לו שלא בצוואתו מ"מ אם לא כתבו לו נאמן לומר פרעתי וכן משמע מדברי הרמ"ה שהבי הנ"י רפ"ק דב"ק והבאתי לק' ס"ק ל' וכן מבואר מדברי הרמב"ם בחדושיו פ' חזקת הבתים אמאי דאמרי' התם בדף מ' קנין אי כמעשה ב"ד דמי כו' וז"ל פי' משום דקי"ל מעשה ב"ד כמאן דכתיב דמי (כלומר כמאן דאמר כתובו דמי ודו"ק) וטריף ממשעבדי ומ"מ יכול לומר פרעתי וכדאמרי' בפ' שנים אוחזין כו' אבל מקמי דנפיק מבי דינא כותבים לו זכותו כו' ע"ש וכן מוכח ממ"ש בתשו' מיימוני בשם מהר"מ ושאר פוסקים דעל פסק דין א"י לומר פרעתי מדאמרי' בפ"ק דמציעא דאין כותבים ונותנים לו משום שלא יהא נאמן לומר פרעתי כו' אלא דקודם שנכתב הפס"ד נאמן לומר פרעתי אע"פ שהי' מעשה ב"ד והיו יכולים לכתוב מידוכן מוכח להדיא מדברי הראב"ד ובה"ת שער י"ב שהביא ב"י ס"ס זה וכן משמע להדיא מדברי ר' ירוחם שהביא בתשובת מהר"י ן' חביב שם דף קמ"א ריש ע"ג וכן משמע להדיא מדברי הריב"ם שהבאתי לקמן ולפ"ז צ"ל דלא דמי לקנין דכיון דמסקינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ קנין עדיף ממעשה ב"ד בזה. ודוחק לומר דגם הרמב"ם ס"ל דנאמן אלא דכיון דלא קבל הדין עד ששלחו אחריו מסתמא מבקש לכתוב. ועוד דא"כ לאיזה צורך קאמר אבל שנים שבאו לדין כו' מילתא אחריתי ה"ל לחלק מיניה וביה בלא קבל הדין עד ששלחו אחריו גופיה והכי הל"ל אבל לא כתבו לו ויצא ואמר פרעתי כו' כיון דאיפשר דזימנין מיקרי ולא כתבו גם מדכתב אבל שנים שבאו לדין כו' ואמר לוהן כו' ובש"ס לא הוזכר שא"ל הן ולמה הוציא הרמב"ם דברי הש"ס מפשטן והכניס דבר שאינו בש"ס (ועיין בעיר שושן שגמגם וכ' והודה לו הנתבע אלא שהיה הבדל מה ביניהם כו' וגם ברישא כ' כותבים ונותנים לו ואינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שהשטר קיים כו' ולפע"ד לא כיון יפה ע"ש ודו"ק) אלא ודאי ס"ל להרמב"ם דכל מעשה ב"ד כמאן דנכתב דמי ולכך לא מצי לפרש הש"ס שלא א"ל הן אלא שנתחייב ע"פ ב"ד דא"כ ה"ל מעשה ב"ד ופשיטא דאפי' יצא שוב אינו נאמן לומר פרעתי וכמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק ט"ו בשם נמ"י פרק זה בורר בשם המפרשים דכשנתחייב ע"פ בית דין הוי כהודאה ששלחו אחריו ולכך הוצרך הרמב"ם לפרש דמיירי בש"ס שלא פסקו הב"ד כלום רק שאמר הנתבע הן וא"כ לא ה"ל אלא הודא' לבד לכך ביצא יכול לומר פרעתי (הג"ה אבל הבעה"ת שער י"ב נראה דס"ל דלהרי"ף כשלא קבל את הדין עד ששלחו אחריו מסתמא מבקש לכתוב וכותבים לו ואה"נ דאי לא כתבו לו נאמן לומר פרעתי דאין לומר דס"ל לבעה"ת בדעת הרי"ף כהרמב"ם דא"כ היאך כתב שם על דברי הרי"ף וכ"כ הראב"ד כו' אדרב' מדברי הראב"ד מבואר להדיא דבכל ענין נאמר לו' פרעתי כשיצא מב"ד ולא כתבו אם לא בהנך ב' גווני שחשב הראב"ד שם ע"ש אלא ודאי כמ"ש והשתא לק"מ מה שהקשה הבעל גדולי תרומה על הבעה"ת שם ע"ש מיהו יש לפרש דעת הרי"ף לא כהרמב"ם ולא כבעה"ת אלא דמ"ש לא ציית דינא היינו שסירב אחר הפס"ד וכמ"ש מהר"ל ן' חביב ובעל לח"מ וכמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ב ע"ש גם מה שהקשה בס' גי"ת שם דף ע"ב בין להראב"ד בין להרי"ף שפי' הך דעמד בדין היינו כשנתברר דלא פרע מאי אשמועינן עמד בדין הא אפי' לא עמד בדין הדין כן כשנתברר שלא פרע כו' ע"ש לא דק דאשמועינן דכשעמד בדין הוי כמלוה בשטר אפי' אינו מצוה לכתוב וכמ"ש לעיל בשם ר"נ ור"ח ורבי' אפרים ושאר פוסקי' ודו"ק: ע"כ הגה) כן נ"ל ברור לדעת הרמב"ם והיינו כמו שהבינו מהר"ל ן' חביב ולח"מ ובג"ת דבריו וכמ"ש לעיל. ונראה שכן פי' הרמב"ם דברי הרי"ף רפ"ק דמציעא כדבריו ודוק. מיהו בש"ס נראה עיקר דלא כהרמב"ם אלא ככל הפוסקים שהבאתי דפשטא דסוגיא פ"ק דמציעא ריש דף י"ז משמע התם שנתחייב ע"פ ב"ד ולא שהודה ואמר הן והכי משמע נמי התם מדמייתי האי לישנא נמי מיד בתר הכי גבי כפרן וקאמר התם סבר עד דמעייני רבנן בדינא כו' אלמא מיירי שפוסקים הבית דין פסק דין ואינו רוצה ליתן מעצמו וא"כ תימה על המחבר שפסק כהרמב"ם בזה והרי כל הפוסקים הנ"ל חולקים עליו ודבריהם עיקר בש"ס. ואולי נעלם ממנו כל הפוסקים הנ"ל שהרי לא הביאם בספרו ב"י ואלו הוי חזי להו הוה הדר ביה ומצאתי בתשו' מהר"י ן' לב סוף ספר א' סי' קכ"ג שהעתיק מפסקי הרב רבינו ישעיה מטראני וז"ל מר בר רב אשי אמר אפי' אמר להו הוו עלי דייני לא כתבי' עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה לבי דינא ואי קשיא כיון דבית דין רשאין לכתוב ואין צריכים להמלך בלוה א"כ היכי אמרינן בשנים אוחזין בשמעתא דמצא שטרי חוב בין חייב אתה ליתן לו (מכאן מוכח דס"ל כמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק ט"ו בשם הנ"י פרק ז"ב בשם המפרשי' דאל"כ מאי קשיא לי' דלמא בפ' שנים אוחזין מיירי שלא שלחו אחריו ומזמני ליה אלא ודאי ס"ל דנתחייב בב"ד הוי כשלחו אחריו ודו"ק) בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותנים לו והא כיון דרשאין לכתבו סתמיה לכתיבה קאי כמו קנין והיאך נאמן לו' פרעתי תשובה מסתמא לאו לכתיבה קאי שהרבה בני אדם אין שואלין לב"ד שיכתבו להם והלה פרעו לאלתר ואין כותבים אלא אם שואל להם המלוה בפני הלוה אע"פ שאין הלוה רוצה שיכתבו לו הם כותבים לו וכיון שיודע מלוה שהוא אינו נאמן (נ"ל שצ"ל וכיון שיודע לוה שוב אינו נאמן כו') אף על פי שעדיין לא כתבו דכמאן דנקיט שטרא בידי' ואם לא שאל להם המלוה מיד לכתוב ובא אחר זמן לבית דין ואמר להם כתבו לי אין כותבי' לו עד שישאלו את הלוה אם אומר פרעתי אין כותבי' לו שהוא נאמן לומר פרעתי ואם לא אמר פרעתי כותבי' לו אע"פ שהלוה אינו רוצה ואין כותבים לו מזמן ראשון אלא מזמן שני משום פסידא דלקוחות שכיון שלא ידעו ב"ד עד עכשיו שהמלוה רוצה שטר לא אפקוה לקלא ולא נמנעו הלקוחות מלקנות קרקעות של לוה אבל עכשיו שהוא שואל כתיבה מפקי ליה לקלא ויזהרו שלא לקנות ואם קנו אינהו דאפסידו אנפשייהו וגרע מעשה בית דין מקנין דקנין סתמי' לכתיבה קאי ומשום הכי לא מהימן לו' פרעתי ומעשה ב"ד סתמי' לאו לכתיב' קאי עד שישאל המלוה בפי' ע"כ לשון דברי הרב רבי ישעי' מטראני ז"ל עכ"ל מהר"י ן' לב שם. ונראין דברי רבי ישעיה נכונים ובפרט שרב גדול היה וגם משמע מדברי מהר"י ן' לב שם להדיא שמסכים עמו וקלסו ע"ש ומשמע מדבריו שם שאין חולק עליו וכן נראה באמת דמ"ש הרא"ש פרק קמא דמציעא והטור לעיל סי' ל"ט בשם התוס' ושאר פוסקים דכל שנתברר או מודה שלא פרע ה"ל כמלוה בשטר היינו לכתוב מזמן שני או מיירי שמודה מיד ביום א' והיינו כשמבקש המלוה לכתוב בפני הלוה וגם מדברי מהר"ם שבתשו' מיימוני שכ' והדיינים יש להם לו' לנתבע שנתנו פסק הדין לתובע כו' יש להסכים לדברי רבינו ישעיה וכוונתו שיודיעו לו שהמלוה שאל הפס"ד ונתנו לו הוא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה הבטיחו לו ליתן וכן מ"ש הר"ן ור"ח ור' אפרים ושאר פוסקים דההוא דעמד בדין מיירי כשכ' לו כו' היא לאו דוקא אלא ר"ל שהמלוה שאל לכתוב בפני הלוה דעיקר אתי לאשמועי' דכותבי' אף שלא בצוואת בעל דבר וכן מסתבר דהא משמע בש"ס פ' ח"ה (ד' מ' ע"א) דמעשה ב"ד הוי כקנין ונהי דלמסקנ' אמרי' סתם קנין לכתיב' עומד וא"כ צ"ל דבסתם עדיף קנין ממעשה ב"ד מ"מ כשאמרו לו הב"ד בפי' שיכתבו לו למה יהא קנין עדיף ממעשה ב"ד וכמו שהקנין טורף אף שלא נכתב כיון דמסתמא לכתיבה קאי אית ליה קלא ה"ה מעשה ב"ד כשאמרו לו בפי' שיכתבו לו דהא מעשה ב"ד קלא אית ליה והכי משמע נמי ממאי דאמרינן פ"ק דמציע' (דף י"ז ריש ע"ב) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום מ"ט כל מעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא בידיה דמי ואע"ג דרש"י פי' התם דהיינו תנאי כתובה וכה"ג מ"מ כל מעשה ב"ד שפסקו לו הבית דין פשיטא דהוי בכלל מעשה ב"ד כמו תנאי כתובה מיהו היינו דוקא כששאל המלוה לכתוב בפני הלוה וכמ"ש:
ל סָעִיף יב במה דברים אמורים כשלא קבל עליו כו' כתב הסמ"ע האי בד"א לא מיירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או פסק דין אבל לענין לטרוף מהלקוחות מחשב כשטר אף אם לא שלחו אחריו אלא בא מאליו לב"ד וגם לא כתבו להתובע כלל כל שמודה שלא פרעו וכן כתב הטור בשם התוספות בסי' ל"ט כו' וכן צריכים אנו לפרש דברי הטור דל"ת דבריו אהדדי דכאן כתב בס"ס זה כדברי המחבר ובסי' ל"ט כתב כדברי התוספות דכל הודאה בב"ד טורף ממשעבדי אף בלא סירוב כו' עכ"ל נראה מבואר מדבריו דכשמודה עכשיו שלא פרע טורף ממשעבדי משעת הודאה או פסק דין הראשון וכך כתב עוד בסמ"ע לעיל סי' נ"א ס"ק ב' ע"ש וגם בתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ק"ט נסתפק בדעת הרמב"ם דכשלא שלחו אחריו דנאמן לומר פרעתי ואין כותבים לו אם מ"מ גובה מנכסים שנשתעבדו אחר אותה העמדה בדין כו' כמ"ש הטור בסי' ל"ט בשם התוס' גבי הודאה גמורה בב"ד או דכיון דלא שלחו אחריו ונאמן לומר פרעתי א"כ ה"ה או כ"ש לענין לגבות ממשעבדי שאינה כמו שטר דלית ליה קול ועדיין צל"ע עכ"ד בדף קמ"ה ע"ד נראה ג"כ מדבריו דלמ"ש הטור בשם התוס' פשיט' דאף דהי' נאמן לומר פרעתי טורף ממשעבדי משעה שהודה מתחלה בב"ד שחייב לו כשמודה עתה שלא פרע אלא דנסתפק אם הדין כן כשלא שלחו אחריו לדעת הרמב"ם וכ"כ עוד מהר"ל ן' חביב שם על מה שהביא שם הקונטריסים שכתבו דעל פסק דין נאמן לומר פרעתי ואפי' הכי אין כותבים לו דכיון שנאמן דכשיאמר פרעתי אם כן למה יכתבו לו וכתב הוא בדף קמ"ג ע"ב וז"ל ומ"ש דכיון שנאמן מה שיאמר פרעתי א"כ למה יכתבו לו אינה קושיא ג"כ דאהני ליה היכא דלא יאמר פרעתי לגבות ממשעבדי עכ"ל וע"ש שהאריך בזה בדף קמ"ה ע"ד ולפי ע"ד דבריהם תמוהים דהאיך יעלה על הדעת לטרוף מלקוחות במקום שהיה יכול לומר פרעתי (ומכ"ש כשלא היו יכולים לכתוב לו שטר) הא פשיטא דבכה"ג אף שמוד' איכא למיחש לקנוניא וכדאיתא טובי זימני בפ' שנים אוחזין ובכל הפוסקי' ונתבאר לעיל סי' ס"ה בכל הפוסקים ובט"ו כמה פעמים דקי"ל חיישי' לפרעון ולקנוניא וכל היכא דאיכא למיחש לפרעון אפי' הלוה מודה לא טריף מלקוחות דחיישי' לקנוניא וא"כ ה"ה הכא ואין סברא לחלק דשאני הכא שנעש' מעש' ב"ד משא"כ שם דנפל השטר ואיתרע בנפיל' דמה בכך סוף סוף יכול השתא לטעון פרעתי והאיך יטרוף לקוחות למפרע בהודאת פיו דהשתא וכ"כ עוד הרמב"ם פט"ו מהל' מלוה ובעה"ת שער כ"ז והט"ו לעיל סי' ע"א סכ"א גבי מלו' בשטר שהאמין ללוה שיהא נאמן לומר פרוע דאפי' אומר הלוה לא פרעתי אין המלו' טורף בשטר זה מהלקוחות דחיישי' לקנוניא עכ"ל וא"כ ה"ה הכא וכן בקונטרסים שהביא מהר"ל ן' חביב שם בתשו' סי' ק"ט בשם ריב"ם מוכח להדיא כדברי דאיתא שם וז"ל ונרא' שהריב"ם ס"ל דעל פסק דין א"י לו' פרעתי שהקש' למה אנו אומרי' כשעמד בדין דטריף ממשעבדי ניחוש דילמא פרע וטענינן ללוקח ואפי' כשחייב מודה ניחוש לקנוניא ופי' הריב"ם דהא דחשבינ' עמד בדין כמלו' בשטר והיינו כשכתבו לו פסק דין עכ"ל ואפי' החולק שם על הריב"ם גבי פס"ד בהא לא פליג עליה ע"ש והכי מוכח נמי להדיא מדברי הר"ן ור"ח ור' אפרים ושאר פוסקי' שהבאתי לעיל ס"ק כ"ט וכן מבואר להדיא בדברי רבינו ישעיה מטראני שבתשובת מהר"ן ן' לב שהבאתי לעיל שכ' דאין כותבים לו מזמן ראשון אלא מזמן שני כו' אלא ודאי מהרי"ל ן' חביב והסמ"ע לא כוונו יפה בדברי הטור בשם התוס' (ומכ"ש בדברי הרמב"ם) דמ"ש הטור לעיל סי' ל"ט בשם התוספות אינו אלא לומר דטורף מלקוחות לאחר שהוד' הלוה בפני הב"ד שלא פרע או שהוד' מיד באותו יום שפסקו הדין וכ"כ הב"ח שם להדיא וז"ל ופירשו התוס' כו' ונרא' דבהודאת הלוה אינו גובה מלקוחות שקנו לאחר הודאת הלוה כו' עכ"ל ועיקר כוונת התוספות לאשמועינן דעמד בדין הוי כמלוה בשטר וכותבי' אף בלא צווחת הבע"ד וכמ"ש הר"ן ור"ח ור"א (והיינו כמ"ש הבעה"ת שער י"ב בשם הראב"ד ומביאו ב"י ס"ס זה ע"ש ודוק) אבל פשיטא דבמקום דיכול לטעון פרעתי אינו טורף ממשעבדי כלל. והשתא גם מ"ש בסמ"ע וכן צריכי' אנו לפרש דברי הטור דל"ת דבריו אהדדי דכאן כתב בס"ס זה כדברי המחבר כו' בחנם דחק דל"ק אהדדי כלל דפשיטא דהיכא דיכול לטעון פרעתי לא טריף ממשעבדי כלל וכמה שכתבתי וק"ל: ויותר מזה יש ללמוד מדברי רבינו ישעיה הנ"ל שכתב ואין כותבים לו מזמן ראשון אלא מזמן שני משום פסידא דלקוחות שכיון שלא ידעו הב"ד עד עכשיו שהמלו' רוצה שטר לא אפקוה לקלא כו' ויש לדקדק דלמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דכיון דעד השתא הי' יכול לטעון פרעתי נטעון ללקוחות הכי והשתא הוא דמוד' והאיך יטרוף למפרע ונרא' דאצטריך להאי טעמא להורות דאפי' היכא שידוע בודאי שלא פרע כגון שלא זזה ידו מידו ע"פ עדים או כגון שאמרו לו הבית דין אל תפרע לו אלא בפנינו או בפני פלוני ופלוני וכה"ג דהשתא ודאי לא פרע מ"מ לא כתבינן מזמן ראשון משום שכיון שלא ידעו הב"ד עד עכשיו שהמלו' רוצ' שטר לא אפקוה לקלא מיהו אין דין זה מוכרח בשאר פוסקי' וגם מדברי הב"ח סי' ל"ט שהבאתי לא משמע כן מדכתב ונרא' דבהודאת הלו' כו' משמע דכשנתברר שלא פרע דמיירי מיני' התם גובה מלקוחות שקנו מיד אחר הפס"ד וכן משמע בנמוקי יוסף רפ"ק דב"ק בשם הרמ"ה גבי כולן נכנסו תחת הבעלי' ע"ש ומביאו ב"י לקמן סי' קי"ט ס"ד בקצר' וז"ל י"ל דמשכחת לה דכתב ליה שטרא אנזקי' אי נמי דקנו מיני' אי נמי שעמד בדין ונתחייב לשלם ואח"כ מכר דהעמד' בדין כשטר דמיא והוא דאתברר דלא פרע כו' עכ"ל משמע דכשנתברר שלא פרע גובה משעת העמד' בדין ואפשר גם רבינו ישעי' ה"ק כיון שלא שאל שטר והאמין ללוה אף כשיאמר פרעתי לא אפקוה לקלא וצ"ע בזה לדינא. אבל בהודאת פיו לחוד פשיטא דאינו טורף ממשעבדי למפרע וכמו שהוכחתי ודלא כהסמ"ע ומהר"ל ן' חביב כן נ"ל ברור:
לא סָעִיף יב לפיכך אם חזר התובע כו'. אורחא דמלתא נקט דמסתמא אין התובע מבקש לכתוב כשזה רוצה לפרוע רק כשאינו רוצ' לפרוע חוזר לב"ד ומבקש כתב וה"ה אם שאל מתחל' לכתוב אין כותבין לו בלי צוואת הנתבע כדמוכח ברמב"ם ומחבר לעילסי' ל"ט ס"ז ועמ"ש שם וכן בסמ"ע לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ה דברי הרמב"ם אלו דאפי' בא מתחל' לכתוב אין כותבין לו כיון שהוד' בלא שלחו אחריו ועמ"ש שם בס"ק כ"ב:
לב סָעִיף יב כתבו לי הודאתו אין כותבין לו שמא פרעו כו'. ובטור כתב כן אפסק דין משמע להדיא מדבריו דאם כתבו לו פס"ד שוב אינו נאמן לו' פרעתי כ"ז שהפס"ד בידו ומה שנתחבטו האחרוני' בדעתו דלא תיקשי ממ"ש לעיל סי' ל"ט בשם אבי העזרי כבר כתבתי לעיל סי' ל"ט באריכות שכל דבריהם אינם נכונים והעיקר בדעת הטור דבכל ענין אינו נאמן לומר פרעתי כ"ז שהפס"ד ביד המלו' וכן העליתי שם לדינא ומה שכתב הסמ"ע כאן וזה לשונו והטור שכתב כאן דלא יכתבו לו פס"ד ה"ט דלכתחל' לא יכתבו לו פס"ד שמא יוציאנו לאחר זמן וישכח שלוה ופרע ויטעון להד"ם שלויתי ויהי' מוחזק כפרן על ידי פסק דין זה וסברא זו כתב בעל התרומות כמ"ש לשונו בסי' ס"ט עכ"ל אינו נכון כלל כמו שהשגתי עליו לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ד ע"ש. גם מ"ש וסברא זו כתב בעל התרומות כו' לא דמי לכאן כלל דבעל תרומות כ' דבריו במי שחתם על עדות שבשטר ומביאו ב"י לעיל סי' ס"ט ג"כ והיינו מטעמא דכיון דלא חתם מעולם לשם הלוא' חיישינן שמא ישכח ענין חתימתו דלא אסיק אדעתיה הזיוף ויטעון האמת לא לויתי מעולם והלכך כשיקיים זה חתימתו יתחייב לשלם משא"כ הכא כיון שלוה באמת איך יטעון לא לויתי ואם יטעון כן איהו דיפסיד אנפשיה וק"ל:
לג סָעִיף יג הוחזק כפרן לאותו ממון. ושוב אינו יכול לומר אחר כך פרעתי עד שיפרענו בעדים ועיין בתשו' מהרי"ט ס"ס קי"ב:
לד סָעִיף יג או כשיתחייב שבועה כו'. ע"ל סי' פ"ז סעיף כ"ז מזה:
לה סָעִיף יד בד"א דציית דינא כו' הקשה מהר"י ן' לב בתשובו' סוף ספר א' סי' קכ"ג דהטור חולק על הרי"ף בחדא ועל הרא"ש בתרתי דנרא' מדבריו דס"ל דדוקא היכא דלא צאית דינא הוא דגבי ממשעבדי משום דאית ליה קלא אבל היכא דציית דינא לית ליה קלא ודלא כהרא"ש פרק קמא דמציעא דאינו מחלק בין ציית דינא או לא וכן נמי סבירא ליה דהיכא דלא צאית דינו אינו נאמן לומר פרעתי והיינו נמי דלא כהרא"ש דאלו הרא"ש פרק קמא דמציעא סתם הדברים ולא חילק בין צאית דינא או לא ונראה מדבריו דאפי' היכא דלא צאית דינא נאמן לומר פרעתי וגם על הרא"ש קשה האיך סתם הדברים ולא פי' שהרי"ף חולק עכ"ד. ולפע"ד לק"מ דכבר כתב הטור לעיל סי' ל"ט בשם התוס' דהודאה בב"ד כל היכא דנתברר דלא פרע הוי כמלוה בשטר ולא חלק שם בין ציית דינא או לא והיינו ממש דברי הרא"ש דפ"ק דמציעא ע"ש וכאן כתב דהיכא דלא ציית דינא אפי' לא נתברר דלא פרע אינו נאמן משום דכיון דסירב אינו פורע והיינו כדברי הרי"ף דמשמע ליה בפשיטות דגם הרא"ש מודה לזה לדינא להרי"ף רק שהרי"ף כ' ב' תירוצים דהך דעמד בדין היינו דלא ציית דינא או אתברר דלא פרע והרא"ש נקט חדא דהיינו אתברר דלא פרע דלא משמע ליה דהך דעמד בדין מיירי בלא צאית דינא אבל לדינא מודה להרי"ף וראייה ברורה לזה שהרי בפ"ק דב"ב גבי בחזקת שנתן עד שיביא ראיי' שלא נתן כתב הרא"ש וז"ל נ"ל כמ"ש ה"ר ז"ל כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה כו' א"נ כגון שעמד בדין וחייבוהו ב"ד וסירב על צווי בית דין הרי הוא בחזקת שלא נתן כו' עכ"ל וכ"כ הטור לקמן סי' קנ"ז סכ"ה ואין ספק דאשתמיטתיה למהר"י ן' לב דברי הרא"ש אלו דפ"ק דב"ב (וגם הרמב"ן פ' חזקת הבתים גבי הא דאמרי' התם דף מ' קנין אי כמעשה ב"ד דמי מתחלה כתב כתירוץ הרא"ש ואח"כ כתב דינא של הרי"ף דהיכא דלא צאית דינא אינו נאמן לומר פרעתי ע"ש משמע דלדינא דברי הרי"ף אמת) וכן עיקר:
לו סָעִיף יד ושמתוהו כו' כתב הסמ"ע דוקא קאמר שמתוהו כו' והב"ח כתב דלאו דוקא שמתוהו אלא אורחא דמלתא נקט ע"ש ונ"ל כדבריו ממ"ש הטור והמחבר לקמן סי' קנ"ז ס"ס ח' סירב מלעשות ציווי ב"ד כו' ולא הזכירו שמת' ובלשון הרא"ש שהבאתי לעיל וכן בר' ירוחם נתיב כ"ז ח"ג משמע כן יותר ע"ש. ועוד דמדהוצרכו הרא"ש וטור ור' ירוחם שם לומר דאם תבעו בפני עדים וסירב ולא עמד בדין יכול לטעון אח"כ לומר נמלכתי ופרעתי כיון שלא סירב ציווי ב"ד כו' אלמא דלא בעינן שמתוהו דאל"כ תיפוק ליה דודאי בעדים לא שמתוהו וגם בבעה"ת שער י"ב משמע שהראב"ד כהרי"ף ס"ל והרי"ף בפ"ק דמציעא לא הזכיר שמתא אלא ודאי כיון דלא צאית דינא לחוד שוב אינו נאמן לומר פרעתי וכן משמע ממ"ש הנ"י רפ"ק דבבא קמא גבי כולן נכנסו תחת הבעלים והא ניזקין מלוה ע"פ הוא כו' אי נמי דחייבוהו לשלומי ולא קבליה לדינא עילוהי דגלי אדעתי' שאין רצונו לפרוע הרמ"ה ז"ל עכ"ל ומביאו ב"י לקמן סי' קי"ט ס"ד ולא הזכיר שמתא וכן עיקר:
לז סָעִיף יד אינו נאמן כו'. ע"ל סי' פ"א סעיף כ"ג:
א סָעִיף א וכפר בב"ד. פי' לאפוקי חוץ לב"ד וכמ"ש בסמוך בס"ט וכ' הריב"ש סי' שכ"ג דאף שהעדים העידו בב"ד אחר נעשה הוחזק כפרן עכ"ל ד"מ ו':
ב סָעִיף א יותר מק' עדים. בטור וגם ברמב"ם בפ"ו מטוען לא כתב האי לישנא דיותר מק' עדים אלא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכתבתי שם דה"ט דאע"ג דתרי עדים שאומרים שפרעו ה"ל כק' אפ"ה אצ"ל שהוא נאמן בהודאתו יותר מק' עדים שהרי עיקר מה שנתחייב לשלם עליו הוא מכח שאמר לא לויתי וע"ז הוחזק כפרן שהרי עדים הכחישו אותו אלא שתאמר הרי גם הם אומרים שפרע ע"ז קאמר עדות העדים שאומרים שפרע מסלקי' אותו מעדותייהו כיון שמתוך דברי הלוה נשמע שמוד' שלא פרע והרי גם הודאתו כמאה עדים וסלק זה כנגד זה ונשאר הוחזק כפרן במ"ש שלא לוה וא"כ צ"ע על מור"ם שג"כ סיים בה"ט שכתבתי שהרי כת' וז"ל ומ"ש לא לוה הרי הוכחש בעדים וא"כ לא ה"ל לשנות דברי הרמב"ם והטור ולכתוב יותר מק' עדים ונרא' דכ"כ משום דסיים המחבר וכתב דאם לאחר שפרעו חזר ותבעו ואמר פרעתיך ב"פ אין משביעין אותו היסת על טענה זו ושם משמע למור"ם דהוא מה"ט דהודאת פיו הוא יותר מק' עדים דאל"כ ק' הא כבר נתבאר בטור ובס"ס מ"ו דכל היכא דאמרינן סלק עד נגד עד כמי שאינו עדיין נשאר תביעת התובע וחייב לישבע עליה היסת כאלו תבעו בלא עד מ"ה כתב דשאני הכא דהודאתו שהודה שלא פרעו הוא עדיף מעדים שכנגדו ומגרעין תביעתו כצ"ל דעת מור"ם אבל בפרישה כתבתי דגם שם א"צ לה"ט אלא ה"ט דלא תקנו שבועת היסת אלא משום החזק' דאין אדם תובע למי שאין לו עליו כלום מה שאין כן זה שבא לתבעו על שפרעו ב"פ והוא כבר הודה בבית דין שלא פרעו מתחל' ועיין בע"ש שדבריו מגומגמין שכתב כאן בלשון מור"ם ובסמוך כתב טעם אחר ובלאה"נ דבריו מגומגמין שם וכמ"ש בסמוך:
ג סָעִיף א שהרי הוחזק זה כפרן. ואינו דומה לחשוד שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה כמ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ב דשאני התם דלא נעשה נחשד בהאי ממונא אלא בענין אחר אבל זה הוחזק כפרן בהאי ממונא וכמ"ש בפרישה גם לעיל בסי' ע"ה ס"ד ע"ש:
ד סָעִיף א אין משביעין אותו היסת כו'. כבר כתבתי בסמוך טעם על דבריו ובע"ש כ' ז"ל אין משביעין אותו היסת הואיל והוחזק כפרן לממון זה עכ"ל ולא דק דאף אם אין הוחזק כפרן אין משביעין אותו מטעם דכבר הודה שלא פרעו מתחלה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואיך יטעון עליו עתה שכבר פרעו מתחלה וכ"כ הטור בהדיא וק"ל:
ה סָעִיף א וכן אם הוציא עליו כת"י כו'. בדין הראשון אשמועי' רבותא טפי אף ע"פ שעדים מעידים לוה ופרע אפ"ה חייב לשלם משא"כ כאן דאין כאן עדות שפרע ומ"מ כתב ל' וכן כו' משום עיקר הדין ללמדינו דינו דאפי' בכת"י נעש' הוחזק כפרן וכלשון המחבר הוא לשון הרמב"ם בפ"ו מטוען ובסמוך בס"ז חזר וכ' המחבר האי דינא ושם כתבתי טעמו למה חזר וכתבו ע"ש:
ו סָעִיף ב ואיני חייב לך ומה שאומר אתה חייב לי כמו כן ר"ל כמו סך זה:
ז סָעִיף ב וכאומר לא פרעתי ונ"מ דאם באו אח"כ עדים שאמרו שלוה ופרע צריך לשלם שכבר הודה שלא פרע וכנ"ל בס"א:
ח סָעִיף ב אם יוכל לומר טעיתי כו'. אין להג"ה זו שייכות לדברי המחבר בסעיף זה ובסעיף שאחר זה ה"ל לקבעה:
ט סָעִיף ג אבל אם באו עדים תחלה. די"ל דהוא ודאי עדיין ח"ל בהודאתו הראשונה והעדים טועי' הן שראו הפרעון על ענין אחר וסוברים שפרע לו חוב זה ומשום דשמע הלוה מעדים שאמרו שפרע חוזר בו ואומר נזכרתי שפרעתי לו וק"ל ועיין לקמן סי' פ':
י סָעִיף ד מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני כו' מור"ש ז"ל כתב דהיינו דוקא כשא"ל בפני פלוני ופלוני דה"ל להשים אל לבו על מה שנעש' בפניהן ולהשיב לו בב"ד אותו מנה היתה במתנ' או בפרעון חובי אבל אם תבעו בבית דין סתם מנה הלויתיך והלה משיבו להד"מ וזה מביא עדים שמנה לו בפניהן מנה שומעין לו כשחזר ואמר אותו מנה הי' במתנה ומ"ש תחלה להד"ם הוא מפני שתבעו בהלואה עכ"ל מור"ש ודברי טעם הן (הג"ה ובאו עדים שמנה לו בב"י מחס"ד בשם בעל תרומות דאפי' בעדות מיוחדת דאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה נעשה הוחזק כפרן על ידו):
יא סָעִיף ד ושמעו שנתנם לו דרך הלואה כו'. דוקא כאן ששמעו שנתן לו מעות הוחזק כפרן מה שא"כ כששמעו שהודה לו שח"ל וכמ"ש הטור בסי' ל"ב ופ"א דשם שייך לומר דרך השטאה הודה לזה:
יב סָעִיף ה וחזר ואמר פרעתיך. פי' אף אם אמר אחר שהבאת עדים פרעתיך דאלו שאינו נאמן לומר שכבר פרעו כבר כתב זה וגדול מזה דאפי' אם באו עדים ואמרו שלוה ופרע אינו נאמן וק"ל ועפ"ר:
יג סָעִיף ה אבל לא לממון אחר. וכתב בתשובת רשב"א בסי' תתק"ה באחד שבררו עליו שגנב שטרות מבית ראובן ופסק דהוחזק כפרן ע"י זה על כל שטרות שמוציא על ראובן עכ"ל ד"מ ו':
יד סָעִיף ה ונאמן עליו בשבועתו. דקדק לומר בשבועתו ללמדנו דעכ"פ צריך שבועה ואפי' יש ללוה זה שטר בנאמנות אינו נוטל בלא שבוע' כיון דגרע חזקת נאמנות דידיה וכמ"ש הטור והמחב' לעיל בסי' ע"א סעיף י"ג ועפ"ר:
טו סָעִיף ז וכן אם הוציא עליו כת"י. ה"ה אם טוענו מתחלה בע"פ וטען להד"ם והוציא עליו כתב ידו אם מקיימו הרי זה הוחזק כפרן דומה למ"ש לפני זה בהוציא עליו שט"ח בעדים וכן הוא משמעו' לשון הטור אלא שהמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם שכתב כהאי לישנא בפ"ז מטוען וכבר כתבו המחבר בר"ס זה בס"א ע"ש וחזר וכתבו כאן ללמדינו דאפי' בכתב ידו אינו נאמן לו' פרעתיך אחר שקיים חתימתו ולעיל לא איירי אלא באם חזר ובא לומר פרעתיך תחלה וק"ל:
טז סָעִיף ז ואינו נאמן לומר פרעתי כו'. קאי אמה דסמוך ליה לפני זה כמ"ש וגם אכל הוחזק כפרן הנ"ל קאי:
יז סָעִיף ז או יביא עדים שפרע. פי' שפרע בפניהם אחר הכפירה דהא כבר נתבאר ס"א דאף אם העידו עדים שלוה ופרע ל"מ:
יח סָעִיף ז מי שהודה בב"ד שחייב לחבירו כו'. צ"ע מה חידש מור"ם בזה הלא כתבו המחבר לעיל בסמוך בס"ג:
יט סָעִיף ח נוטל בלא שבועה. כבר כתבתי לעיל בס"א דאינו דומה לחשוד שאין לו ריעותא בממון זה והמחבר חזר וכתבו כאן ללמדינו הכלל דכל מי שהוחזק כפרן באיזה ענין שיהיה דינו כן וגם לכתוב עליו דאפי' אם ירצה להטיל חרם עליו אינו בידו כ"א חרם סתם דקאי החרם אכ"ע:
כ סָעִיף ט ובאו שני עדים והכחישוהו. אבל אם הכחישו עד אחד אליבא דכ"ע לא נעשה כפרן ויכול לומר חזרתי ופרעתי אח"כ ומ"מ מחולקים הרמב"ם והרשב"א בהכחישו ע"א דלהרמב"ם אף ע"ג דלא נעשה כפרן מ"מ כשטען תחלה להד"ם ובא ע"א ואמר שלוה אע"פ שאינו יודע אם נא פרע כשחזר זה וטען לויתי ופרעתי כבר ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכ"כ הטור בסי' ע"ה בסי"ד וגם המחבר כ"כ שם בסי"ג ע"ש אבל הרשב"א ס"ל דלא אמרי' בכה"ג מחויב שבועה ואיל"מ כיון דבשנים לא נתחייב ממון אלא מתוך שנעשה כפרן דאמר לא לויתי והרי עדים מעידים דלוה וכיון שהוחזק כפרן שוב אינו נאמן לומר פרעתי אף שאינן יודעים העדים אם פרע משא"כ בע"א דלא נעשה כפרן על פיו וכיון שאינו יודע שלא פרע נאמן זה בשבועת היסת לחזור ולומר אין לויתי ופרעתי כאלו לא העיד העד כלל דיכול לחזור בו מטענת לא לויתי לטענת לויתי ופרעתי והטור כתב כאן בדין זה ג"כ כן דאפי' הכחישו עד א' נשבע זה ונפטר ואליבא דרשב"א כ"כ כמ"ש בדרישה וכן משמע בד"מ והמחבר השמיט כאן ולא כתב זה שכתב הטור דאפי' הכחישו עד אחד משום דפסק כהרמב"ם וכמ"ש בסי' ע"ה סי"ג ע"ש:
כא סָעִיף ט וכשבא לישבע חזר וטען פרעתי כו'. כ"כ הטור והמחב' ג"כ לעיל סי' ע"ה ס"ט ע"ש:
כב סָעִיף ט כיון ששתי הטענות באות לפוטרו כו'. הטעם משום דאמרינן מה לו לשקר אלו היה רוצה היה עומד בטענתו הראשונה:
כג סָעִיף ט משום שראה עדים שבאו כו'. כ"כ ג"כ הטור בשם ר"י מגא"ש והרמב"ם בס"ס פ' ומהתימא על הב"י וד"מ שכתבו דין זה בל' מצאתי כתוב בב"ת כו' כאלו חידוש הוא הא כתבו הטור בהדיא בסמוך סי' פ':
כד סָעִיף ט אם לא היתה הכפירה בב"ד כו'. דעביד אינש דלא מגלה טענתו אלא בב"ד וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ':
כה סָעִיף ט אבל אם אמר פרעתיך אח"כ כו' בזה נחלק דין אמר אתם עידי להוכחש בב"ד דבהוכחש בב"ד אפי' אם אמר פרעתיך אח"כ אינו נאמן כמ"ש בס"ה והטעם דשם הוחזק כפרן בב"ד בטענתו הראשונ' וכל שהוחזק כפרן שוב אינו נאמן באותו ממון וכנ"ל משא"כ זה שלא מיקרי הוחזק כפרן אלא שאינו יכול לחזור בו מטענתו הראשונ' לומר שכבר פרעו כיון שקיבל עליו בעדים שלא פרעו אז וק"ל:
כו סָעִיף י אבל אם אמר ליה מעולם לא היה לך בידי. פי' שלא חזר ואמר נתתי לך אלא אמר להד"ם והעידו העדים שהודה לו פי' שאמר ליה הן כנ"ל בזה הוא הוחזק כפרן אבל אם לא חזר ואמר להד"ם אלא לאחר שאמר תחלה הן א"ל למחר אין לך בידי בזה יכול לתרץ דבריו ולומר אמת שהיה לך בידי ומ"ה אמרתי תחלה הן ואח"כ פרעתי לך ומ"ה אמרתי לך אח"כ אין לך בידי וק"ל:
כז סָעִיף י הוחזק כפרן ועיין בב"י מחס"ו שהאריך בתשו' רשב"א בא' שהיה טוען שלח קבל כלום מחמת האשה מבעל דיניה ואח"כ נודע בעדים שקבל הוחזק כפרן ולא יכול לומר שנתן לה מה שקבל ע"ש מ"ש עוד מזה:
כח סָעִיף י שיכול לתקן דבריו הראשונים. שלא בדקדוק כ' דבריו הראשונים אלא ר"ל דיכול לתקן עתה דבריו שדיבר לפני זה התיקון ועפ"ר:
כט סָעִיף יא דמילתא דלא רמיא עליה דאינשי אמרו פי' אמרו לאותו דבר ובטור כתב אמר והיא היא ור"ל כל מילי דאין האדם מחויב לעשות וגם אין לו תועלת בעשייתו באותו ענין שעשאו אז ה"ל עשייתו בענין שעשאו מלתא דלא רמיא עליה לעשותו באותו ענין וכיון דלא רמיא עליה לא שם זכרונו עליו לזכור באיזה אופן עשאו מ"ה פעמים משנה מהענין ואומר בהיפך ממה שהיה:
ל סָעִיף יא נתבאר בסי' ע' ע"ש סעיף ב' וע"ש מ"ש בסמ"ע:
לא סָעִיף יב הודאה בב"ד כו' בד"א כשלא קבל כו'. כל זה נתבאר לעיל בר"ס ל"ט בפרישה ובסמ"ע ע"ש והאי בד"א כו' לא איירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או פסק דין אבל לענין לטרוף מהלקוחות מחשב כמלוה בשטר אף אם לא שלחו אחריו אלא בא מאליו לב"ד וגם לא כתבו להתובע כלל כל שמוד' שלא פרעו וכ"כ הטור בשם התוס' בסי' ל"ט בס"ד והא דכ' המחבר בס"ס זה דאם יצא בסרבנו' ושמתוהו אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי דמשמע דוקא ביוצא בסרבנות ושמתוהו הוא דגובה ממשעבדי הכי פירוש' בכה"ג דיצא בסרבנו' ושמתוהו אפי' אומר פרעתי אינו נאמן וגובה אפי' ממשעבדי הא אם לא שמתוהו ואמר פרעתי אינו נאמן לגבות ממנו אפי' מבנ"ח וכן צריכין אנו לפרש דברי הטור דל"ת דבריו אהדדי דכאן כתב בס"ס זה כדברי המחבר ובסי' ל"ט הנ"ל כתב כדברי התוס' דכל הודאה בב"ד טורף ממשועבדים אפי' בלא סירוב ושמתא וכמ"ש שם וע"ש בדרישה דכתבתי לשון התו' והרמב"ם והוכחתי דג"כ ס"ל הכי בפשיטות כדמוכח מל' הרי"ף שם והמחבר כאן. ולעיל סי' ל"ט תפס ל' הרמב"ם דפ"ז מטוען ולא כתב כאן דין טירוף דלקוחות היכא דמודה דלא פרע דזהו פשיטא אלא כתב דינא היכא דכותבין ב"ד ושלא יהא אז נאמן לומר פרעתי וכתב דביתבי בי תלתא והוצרכו לשלוח אחריו זה מיקרי סירוב מדלא ציית דינא לבא מאיליו ואז כותבין עליו משא"כ אם לא הוצרכו לשלוח אחריו אלא בא והורה מעצמו ויצא ואמר פרעתי כו' ובזה ס"ל דדוקא ביוצא בלא סירוב הדין כן הא יצא בסירוב כותבין וכמ"ש בס"ס זה וכנ"ל בפרישה גם בסמ"ע כתבתי לעיל סי' ל"ט דדוקא היכא דלא כתבו עד שיצא הוא דאין כותבין לו לבדו כשחזר ובא דילמא כבר פרעו אבל כששניהם בב"ד כותבין הודאתו ונותנין ליד התובע דכיון דיודע המוד' דכתבו לכשנגדו הודאתו לא יפרע לו עד שיקחנו מידו אבל כשסירב תחלה והוצרכו לשלוח אחריו או שסירב לבסוף ולא קיבל דינו והוצרכו לשמתו אזי כותבין אפי' שלא מדעתו וע"ל ס"ס ע' דכתב המחבר עוד חידוש דאף אם לא סירב לא בתחלה ולא בסוף אלא שלא היה בידו לפרוע ואז צריכין לכתוב לו מעשה ב"ד כדי שלא ישתכח הדבר אז ג"כ אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי דהיה לו ליקח המעש' ב"ד בידו כשפרע וס"ל דוקא בפסק דין העומד לפרוע מיד הוא דנאמן לומר פרעתי וכמ"ש בסי' ל"ט והמחבר פסק שם דאפי' נגד פסק דין אינו נאמן לומר פרעתי ע"ש ודוק ובתשובה הארכתי והוכחתי מדברי ב"ת שער נ"ז דדוקא בכה"ג דכתב המחבר בס"ס ע' שלא היה לו לפרוע וכתבו לו מעשה ב"ד (והיינו שט"ח גמור) דאז ה"ל כאלו כתב הלוה למלוה שטר גמור (או שסירב בב"ד ולא רצה לקיים ציווי ב"ד כמ"ש כאן) מ"ה אינו נאמן לומר פרעתי אח"כ הא אם החרימוהו הבית דין על שלא בא על היריד ופרע לחבירו לזמנו על כת"י שביד המלוה או שעשה הבית דין פשר' בין הלוה והמלוה לשלם למלו' לזמני' ועבר הזמן והחרימוהו על זה ואח"כ טוען פרעתי לו הכת"י שבידו עלי אין זה מיקרי מעשה ב"ד למחשב כשטר גמור דלא ליהוי נאמן לו' פרעתי כיון דלא סירב מתחל' כ"כ וטוען שמחמת שלא היה לו אז מ"ה לא פרע לו לזמנו ואח"כ היה לי לפרעו וכ"ש אם מת שאין מוציאין מיורשים ומלקוחות עי"ז:
לב סָעִיף יב בין שאמרו חייב אתה ליתן לו. פירוש אע"פ שאין ל' זה דין מוחלט שיתן לו כלשון צא תן לו אלא הוא כאלו הדיינים מסופקים בדינו ואמרו נרא' בעינינו שתתחייב אתה ליתן והל"ל דלא יהא נאמן לומר שפרע לו דכיון דלא החליטו עליו לא היה לו ליפרע לו אפ"ה אין התובע יכול להוציא ממנו ואמרי' דאין דרך בני אדם לדקדק כל כך בל' הדיינים ול' חייב אתה ליתן לו ג"כ משמע להו ל' פסק דין ובסעיף שאחר זה שהעדים מעידים עליו שלא פרעו מחלקינן בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו כדי להקל על הנתבע שלא יהא כפרן דבכל מקום שנוכל ללמוד זכות על הנתבע שלא יוציאו מידו או שלא יהיה כפרן עושין וכמו שאמרו דכל ספק הוא חומרא לתובע וקולא לנתבע וק"ל:
לג סָעִיף יב כתבו לי הודאתו. עיין בפרישה שכתבתי בשם מור"ש ז"ל דדוקא שטר הודאה אין כותבים לו אבל פסק דין כותבים לו משום דנאמן לומר עליו פרעתי וכמ"ש בסי' ל"ט דעות בזה אבל בטור כ' כאן דלא יכתבו לו פסק דין ובפרישה כתבתי דה"ט דהכל מודים דלכתחלה לא יכתבו לו פסק דין שמא יוציאנו לאחר זמן וישכח שלוה ופרע ויטעון להד"ם שלויתי ויהיה הוחזק כפרן ע"י פסק דין זה וסברא זו כ' ב"ת כמ"ש לשונו בסי' ס"ט ע"ש:
לד סָעִיף יג לפיכך אם חזר פעם אחרת. פי' לאחר שהכחישוהו עדים ואמרו לו הבית דין שיפרע לו כמו שציוו עליו:
לה סָעִיף יד בסרבנות ושמתוהו. דוקא שמתוהו קאמר וכמ"ש בפרישה ובסמ"ע בסימן ל"ט ע"ש:
לו סָעִיף יד וגובה אפי' ממשעבדי. דכל מעשה ב"ד יש לו קול:
לז סָעִיף יד אפי' בלא דעת הלוה. ולא חיישי' שמא יפרע לו ויחזור ויתבענו בו כנ"ל בס"ס י"ב:
א סָעִיף ג באו עדים תחלה והוא מדברי הנימוקי רפ"ק דמציעא וע"ש שכתב וז"ל ואפשר שמי שכפר בב"ד כשתובע לו חבירו ואומר לא לויתי מעולם ואח"כ אומר נזכרתי שלויתי ופרעתי והרי עדים שאפ"ה חייב ואע"פ דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וה"ל כטוען שחייב גרע טפי כשטען לא לויתי משהיה טוען שחייב שאע"פ שהכונה אחת מ"מ יש הכחשה בדבריו כשאומר לא לויתי וחוזר ואומר לויתי ופרעתי והלכך לא יחזור בו עכ"ל ותמהני דהא בחוזר אחר שבאו עדים אפי' במודה שחייב אינו יכול לחזור לפי דברי הנימוקי ואם בא לחזור קודם שבאו עדים ודאי יכול לחזור אליבא דכ"ע כיון דהוי מפטור לפטור ואפי' אין לו עדים שפרע וכ"כ כל הפוסקים דמפטור לפטור יכול לחזור ונתבאר בטור וש"ע סי' פ' וצ"ע:
ב סָעִיף ד שקבלתי ממך מנה ר"פ שבועת הדיינין יתיב רב המנונא קמיה דר"י ויתיב ר"י וקא מבעיא ליה מנה מניתיך בפני פ' ופ' ועדים רואין אותו מבחוץ מאי א"ל רב המנונא והלה מה טוען אי להד"מ הוחזק כפרן אי אמר אין שקלי ודידי שקלי כי אתי עדים מאי הוי ע"ש ואיכא למידק מ"ש מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאי איכא עדים שראו אותו שנתנו לו בסתם ולא ידעו אם בתורת מתנה ולקוח או בתורת שאלה אמרינן דמסתמא בתורת שאלה נתנו א"כ מטבע נמי דעומד להלואה למה לא נימא בתורת הלואה וי"ל דשאני חפץ דהדרא בעיני' להכי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר מוקמינן לה בחזקת מרא קמא אבל הלואה דהוי להוצאה לא שייך לומר בחזקת בעלים הראשונים דהא מחזקת בעלים הראשונים ודאי יצאה אפי' נתנו לו בתורת הלואה אלא דנימא דנתנו בתורת הלוא' ויצטרך הלוה לשלם בזה נאמן המקבל לומר דרך מתנה כיון דלא שייך בזה חזקת בעלים הראשונים:
ג סָעִיף ד ושמעו שנתנם לו דרך הלוא' וקשה דל הודאתו מהכא ונהי דיש לו אמתלא על הודאתו כיון דאם הי' בא לתבוע אותו עבור חוב בע"פ והוא כופר ודאי אין התובע נאמן ואפי' בתפיסה כל שהוא בעדים וצריך להחזיר וא"כ כיון שידוע לעדים שזה לא נתנו בתורת פרעון רק בתורת הלואה היכי נאמן לתופסו עבור חובו כיון שכופר ואומר שאינו חייב. ולכן נראה העיקר כדברי הש"ך דמוקי להך דהכא שהעדים לא ראו כלל נתינת המעות מזה לזה אלא שמעו מבחוץ איך שזה אומר הלואה וזה אומר הלואה ולא ראו גוף הענין וע"ש וא"כ על מה שאומר הלואה מקבלין את אמתלא שלו אבל אם העדים ראו נתינת המעות מידו לידו דרך הלואה והמקבל קיבלם ג"כ דרך הלואה אפי' אומר אמתלא לפי שהוצרך לומר כך מפני שלא היה יכול להוציא ל"מ תפיסתו על חובו כיון שזה אומר להד"מ שאינו חייב לו כלל וז"ב ולפי זה לא קשה קושיות כנה"ג על הטור שכתב ואם הכמין לו עדים מבחוץ ושמעו שנתנם לו דרך הלואה וטוען זה להד"מ הוחזק כפרן למה צריך שישמעו עדים דרך הלואה הא סתם נמי הוחזק כפרן כשטוען להד"מ וע"ש שכתב וכבר הקשה זה לו למוהרש"ף הובא בספר מורה צדק ע"ש. ולפי מ"ש דכאן לא ראו הרצאת המעות דאם ראו הרצאת המעות מידו לידו דרך הלואה ודאי אין המקבל נאמן וכמ"ש וכיון דלא שמעו רק דברים בזה ודאי בעינן שמעו מבחוץ דאם לא ישמעו ליכא שום עדות כלל לא ראיה ולא שמיעה משא"כ בהך דרישא דהוחזק כפרן דשם ראו שמנה לו מעות. וע"ש בכה"ג ז"ל ומ"ש רבינו ואם הכמין לו עדים מבחוץ וכו' ופשוט הוא מההיא מימרא דרב המנונא דע"כ לא מהימן לומר אין שקלי ודידי שקלי אלא משום שאין העדים יודעין אי הלואה אי מתנה הוה אבל היכא שעדים מעידים דהלוא' תו לא מהימן לומר דידי שקלי עכ"ל הב"י וכתב עליו ז"ל אמר המאסף שותא דמרן לא ידענא שרבינו בעה"ט כתב בפי' שנאמן לומר אין שקלי ודידי שקלי אפי' שמעו שנתנם לו דרך הלואה וגם על רבינו בעה"ט יש לתמוה דבגמרא משמע דכל שיש עדים שנותנם לו בהלואה לא מהימן לומר אין שקלי ודידי שקלי וע"ש שהעלה דאין שקלי ודידי שקלי דגמרא ושבב"י היינו שהוא אומר שהמלוה נותנם לו בפרעון חוב או במתנה ובזה ודאי אם העדים שמעו שדרך הלואה נותנם לו ודאי מוכחש מהעדים ואין שקלי ודידי שקלי שבטור היינו שזה אומר אמת המלו' נותנם לי ע"ד הלוא' אבל אני קבלתי מעצמי על פרעון חובי ובזה נאמן וע"ש שכתב וזה פשוט ומוכרח מסוגיות הגמ' ומבואר בטורים ובבעה"ת ע"ש שהאריך ולפי מ"ש דברי הב"י אינו סותר לדברי הטור דהב"י מיירי שהעדים ראו הרצאת המעות דהא קאי על ההיא מימרא דרב הממונא וראו עדים שמנה לו מעות ולפיכך אם שמעו שנותנם על דרך הלואה ודאי לא הי' המקבל נאמן וכמ"ש דודאי לא מצי תפיס ליה על חובו שאומר כיון שזה מכחישו אבל הטור לא מיירי שראו מעות אלא שמעו מבחוץ סיפור דברים וכמ"ש בש"ך ומש"ה נאמן לומר אמתלאה על הודאתו ונפלאתי על שיטת כנה"ג ומורהרש"ף ומורה צדק דמוקי לה בראו הרצאת מעות דרך הלואה שיוכל המקבל לומר לא חששתי להודות דא"כ לא משכחת שום הלואה שיאמר קבלתי' בחובי והוכרחתי לו' דרך הלואה וזה ודאי ליתי' וכמ"ש. ואולי מיירי היכא דאית ליה מגו דפרעתי ומש"ה נאמן לומר אין שקלי על חובי והוכרחתי להודות אלא דא"כ אפי' לא היה נאמן לומר הוכרחתי להודות היה נאמן לומר יש לי חוב אצלו ויש לי בידו כנגדו במגו דפרעתי אלא משמע דמיירי באופן דלית ליה מגו ועוד דאפי' במגו נראה דאינו נאמן להכחיש גוף הלואה באמתלאה כיון דהוחזק לפני עדים גוף הלואה ולכן נרא' העיקר כדברי הש"ך וכמ"ש דכאן מיירי שלא ראו כלל הרצאת מעות וכמ"ש וכן עיקר:
ד סָעִיף ד אלא בפרעון כתב בכנה"ג דוקא בטוען בפרעון קיבלם אבל אם טוען במתנה קיבלם אינו נאמן:
ה סָעִיף ה הוחזק כפרן. וקשה כי טובא כיון דחזינן דהיכא דהוחזק כפרן לאותו ממון תו לא מהימן בשום טענה הפוטרת אלא א"כ מביא עדים וראיה א"כ מכ"ש גנב וגזלן שגזלו ממון זה דהוא יותר מכפרן בהלואה אמאי אינו צריך ראיה כשטוען החזרתי ודעת רוב הפוסקים דגוזל בעדים אין צריך להחזיר בעדים ואע"ג דהוחזק גזלן לממון זה ונראה דכיון דכופר בפני עדים אע"פ שאמר אתם עדי לא הוחזק כפרן לאותו ממון אלא דוקא בכופר לפני ב"ד כמבואר בסעיף ט' וגזלן דלא גזל אלא בפני עדים מש"ה לא הוחזק כפרן ולפי זה לדעת רבינו יונה שהובא בטור דגם בכופר לפני עדים הוחזק כפרן וא"כ גזלן לא עדיף מיניה וצריך להחזיר בעדים דהא הוחזק גזלן לאותו ממון. ואולי זו היא שיטת הסוברים דגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים משום דס"ל נמי הוחזק כפרן לאותו ממון אפי' בכופר בעדים וא"כ היינו דוקא בגוזל בפני עדים דשייך עכ"פ הוחזק כפרן בפני עדים אבל בגוזל בינו לבין עצמו דלא שייך הוחזק כפרן א"כ יכול לטעון החזרתי בטענה מחמת עצמו אפי' בלא מגו דלהד"מ וניחא ליישב בזה קושיות הרמ"ה כשיטת האומרים דגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר בעדים דא"כ ניתני בפ' האשה שנתארמלה ומודה ר' יהושע באו' לחבירו גזלתיך והחזרתי נאמן ואם יש עדים אינו נאמן עיין בר"ן ר"פ האשה שנתארמלה ולפי מ"ש ניחא דהיכא דליכא עדים על הגזילה ודאי לא שייך הוחזק כפרן וכמ"ש וא"כ לא שייך מודה ר' יהושע דהיכא דליכא עדים הוי טענה מעצמו) (ומזה נראה דהיכא דנדונים על החפץ שתחת יד א' ובא אחר ותובע שלי הוא וחטפ' בפני ב"ד וכההיא דפ"ק דמציעא חטפ' בפנינו אינו נאמן לומר החזרתי דכיון דהוחזק גזלן בפני ב"ד לא עדיף מהוחזק כפרן דאינו נאמן לאותו ממון:
ו סָעִיף ה לא לממון אחר. כתב הרשב"א בתשובה ראובן שמוציא שטרות על שמעון ונתברר דגנב מקצת שטרות שהיו ביד שמעון הוחזק כפרן על כל השטרות שמוציא על שמעון הובא בסמ"ע. והקשה בש"ך דהא לא הוחזק כפרן לממון אחר והרשב"א לשטתו דס"ל דחשוד דאפיק שטרא מפסיד ולפי מה דקי"ל דחשוד אינו מפסיד ליתיה לדין זה וע"ש. ולי נראה דמפסיד גם לדידן והוא דאם הלוה חי וטוען שגנב ממנו עוד שטרות א"כ הלו' נשבע מדין תקנת נגזל דנשבע ונוטל ואם הלוה מת ה"ל חשוד דאפיק שטרא על היורשים דמפסיד כיון שהחמירו בשבועת היתומים כמבואר בסי' צ"ב בש"ע מיהו אם הלוה חי וטוען ברי שנגנב עכ"פ שבועה בנק"ח בעי שגנב ממנו הנך שטרות ונפטר מחובו כדין תקנת נגזל וכמ"ש ואע"ג דהוא מוחזק אפ"ה שבועה בנק"ח בעי כיון דמדינא אין הנגזל נשבע ואינו אלא לתקנת חכמים וכל זמן שאינו נשבע בנק"ח לית ליה בתקנת חכמים ומש"ה צריך נגזל לישבע בנק"ח ומפסיד ראובן וז"ב:
ז סָעִיף ט כפר בב"ד. ונראה דהיינו ב"ד של שלשה דביחיד מומחה לא הוחזק כפרן כמבואר בסי' ג' ובב"ד של שלשה נמי צריך להיות בהו חד דגמיר וכמבואר שם דכל דליכא חד דגמיר לאו ב"ד הוא וזה פשוט אלא שראיתי בשו"ת מוהרי"ט ח"מ סי' מ"ו שהעלה דלענין הודאה ולענין הוחזק כפרן אפי' שלשתן הדיוטות ולית בהו חד דגמיר מהני והא דאמרינן אי אפשר דלית בהו חד דגמיר היינו שיתקיים הדין דאי כולהו לא גמירי איך ידונו דין תורה ואיך נסמוך עליהם כו' אבל לענין הודאה והוחזק כפרן שאין הדבר תלוי בשיקול דעתם יש להם תורת ב"ד וחשיב הודאה בפניהם כהודא' בפני ב"ד חשוב דלהא מלתא אין אנו יכולים לסתור דינם וכו' ועוד אשכחן כל מילי דלא תלי בשיקול הדעת דאע"ג דלא גמירי מיקרי ב"ד שהרי לענין קיום שטרות כל שלשה מן השוק יש להם תורת ב"ד כיון דלהאי מלתא יודעים מילי דקיום וכן לקבולי סהדותא דעדים ומשהגידו בפניהם שוב אין חוזרין ומגידין וכו' וכן להפרת נדרים נמי דבעינן שלשה דידעין למיפתר נדרא דיו ובחליצה נמי דבעינן שלשה סגי בהדיוטות דיכלי למיקרי ועיין שם באריכות ולע"ד נראה כמ"ש דודאי גם בקיום שטרות ובקבלת עדות בעינן דוקא בית דין הראוין לדון וכ"כ בתשובת הרי"ף ז"ל אם בא לפני בית דין שטר קבלת עדות והעדים באותו העיר רואין אם אותן מקבלי עדות בקיאין כו' והלכתא קבלת עדות צריכין שלשה ומומחין וכו' וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון אין הקבלה כלום ויכולים לחזור ולהגיד וכן פסק בש"ע סימן כ"ח סעיף כ"א וכיון דבעי' שיהיו ראוים לדון ודאי צריך חד דגמיר וא"כ ה"ה לענין הודאה והוחזק כפרן בית דין הראוי לדון בעינן ואם לאו לא הוי בית דין ומ"ש מוהרי"ט וכן להפרת נדרים כו' בהפרת נדרים נמי בעינן גמירי וכמ"ש הרא"ש וטור י"ד סימן רכ"ח וז"ל ואם אין יחיד מומחה ילך אצל שלשה הדיוטות והוא דגמרי להו וסברי וידעו לפתור לו הנדרים סגי עיין שם ומשמע דבעי גמירי וכ"כ בפרישה שם דאי לית בהו חד דגמיר פסול כמו לדין. ואפילו נימא דבהפרת נדרים לא בעינן גמירי כלל וכמ"ש הש"ך בסימן רכ"ח שם היינו משום דסבירא ליה דהפרת נדרים לא מיקרי דין כלל דהא כשר בשבת ובלילה ובקרובים אבל היכא דהוי דין ממש כל דליכא חד דגמיר לאו בית דין הוא וכן מ"ש בחליצה דסגי בהדיוטות דיכלי למיקרי נמי לאו כ"ע הוא דהא דעת כמה פוסקים דבחליצה בעינן גמירי וכמבואר בטור וש"ע הל' חליצה ואפילו כדעת הפוסקים דסגי ביכלי למיקרי היינו משום דרבי קרא דכתיב בישראל משמע דלא בעינן גמירי כלל ועיין בנימוקי יוסף ר"פ מ"ח אבל קבלת עדות ודאי בעינן בית דין הראוי לדון וכמבואר בתשובת הרי"ף ומוהרי"ט שם עיקר דמיונו הודאה והוחזק כפרן לקבלת עדות ע"ש שכתב וכי היכא דהעד אינו חוזר ומגיד כך בע"ד אינו חוזר ומגיד היפך טענתו הראשונה ע"ש וכיון דקבלת עדות שלא בפני ב"ד הראוי לדין נתברר דיכול העד לחזור ולהגיד א"כ ה"ה בע"ד דחוזר ומגיד היפך טענתו הראשונה והודאה והוחזק כפרן מקבלת עדות ילפינן דהוא ממונא מממונא וזה ברור:
ח סָעִיף ט שבאו שני עדים. עיין סמ"ע ב' דיעות אם אמר לא לויתי ובא ע"א דלוה וחזר ואמר פרעתי אי דנין בו משאיל"מ ובתומים כתב להקשות לשיטת דס"ל מגו לאפטורי משבועה א"כ אין צריך שבועה דאורייתא באומר לא לוה וע"א מעיד שלוה מגו דאי בעי אמר לויתי רק פרעתי והי' נאמן בהיסת ודבר זה לא שמענו בהכחישו עד דלא יתחייב ש"ד וע"ש שהוכיח מזה דטור ס"ל כרמב"ם אלא דמיירי בעבדים ושטרות וקרקעות ע"ש. ולא אדע מה ענין קושי' זו לדעת המ"ד דס"ל דה"ל משאיל"מ בלאה"נ קשה הא אית ליה מגו דאי בעי היה אמר בתחלה פרעתי לדעת הטור דס"ל מגו לאפטורי משבועה אמרינן אבל באמת היא קושיות הראשונים הובא בר"ן פ' כל הנשבעים להוכיח דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' דאל"כ היאך ע"א קם לשבועה והא אי' מגו דאי בעי אמר החזרתי וע"ש שכתב מע"א ליכא ראי' משום דע"א לשבועה כשנים לממון וכדאמרינן כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה וכי היכא דלא אמרי' מגו במקום עדים לממון ה"נ לאפטורי משבועה עכ"ל לפי"ז גם קושייתו ממילא מתרצא:
ט סָעִיף ט אם לא שהקול מפורסם. והדבר תמוה לענ"ד כיון דעדיין לא נתחייב דהא עפ"י הקול לא יתחייב ולמה לא יוכל לחזור מפטור לפטור ובש"ך ס"ק הנ"ל כתב דמפטור לפטור טענה גרוע הוי ואינו אלא ע"י מגו דאי בעי קאי בטענתו הראשונה וכיון דמשום מגו ניחא דאינו רוצה לעמוד בטענתו הראשונה נגד הקול מפורסם וכדלעיל סי' ע"ב סעיף י"ח. אך לפי מה שיבואר אצלינו בסי' פ' בס"ב דאין הטעם משום מגו אלא דכ"ז שלא נתחייב יכול לחזור וא"כ מה מהני קול מפורסם לענין חיוב כיון דעדיין לא נתחייב לכן נראה דאין להוציא מיד המוחזק וכבר הניח הש"ך זה הדין בצ"ע:
י סָעִיף ט אבל אם אמר פרעתי אח"כ נאמן. בספר התרומה שער מ"ב כתב שזה החילוק יש בין הכופר בב"ד לכופר בעדים באתם עדי דל"א בהם דהוחזק כפרן ואם אמר פרעתי אח"כ נאמן אבל פרעתי קודם אינו נאמן. ובמוהרי"ט חלק ח"מ הקשה לפי דרכו איכא למידק נמי בהא דמייתי בפ"ק דב"ב מנה לי בידך אמר לי' הן למחר א"ל נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ומפרש דמאי אין לך בידי להד"מ דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והתם הי' כפירתו בב"ד וא"כ למה אמרו משום דכל האומר לא לויתי הא תיפוק לי' דהוחזק כפרן והעלה דהתם נמי בפ"ק דב"ב כיון שלא הוכחש מפי עדים אלא מפי עצמו שהודה מעיקרא ואמר הן אם כן ניהו דנתחייב ע"פ הודאתו ולא מצי טעין טעיתי וכיוצא מ"מ לא הוחזק כפרן ע"פ עצמו ע"ש ודבריו ראוין למי שאמרן ואין להקשות דהא הרמב"ם מפרש הא דאמרי' בפ"ק דב"מ בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן היינו באומר הנתבע הן דאם נתחייב ע"פ ב"ד הוי כמלוה בשטר ואינו נאמן לומר פרעתי וכמו שמבואר בש"ך ס"ק כ"ט ואפ"ה אמרינן שם בהכחישו דנעשה הוחזק כפרן אע"ג דע"פ הודאתו נתחייב דהתם טען פרעתי ועל זה הוכחש מעדים שיודעים שלא פרע להכי הוחזק כפרן אע"ג דעיקר החוב הי' ע"פ הודאתו שאמר הן אבל באומר אין לך בידי דלא הוכחש מעדים דהא אינם יודעין אלא מפי עצמו הוכחש שהודה שאמר מעיקרא הן ובזה נהי דנתחייב לשלם אבל כפרן לא הוי ועיין שם במוהרי"ט שהביא ראיה לזה מהא דאין אדם חשוד ע"פ עצמו:
יא סָעִיף יב שהי' השער שלה נראה מבואר דוקא על המותר הוחזק כפרן וכגון שנתחייב לו אלף זהובים וטוען פרעתיך במאה מדות חטין שהיה השער כל מדה עשר' זהובים והביא עדים שהי' השער ששה זהובים צריך לשלם ארבע' מאות זהובים אבל מסך ששה מאות זהובים עכ"פ נפטר דנהי דהוחזק כפרן לא הוחזק כפרן לממון אחר אך מלשון הטור לא משמע הכי שכתב ז"ל אבל אם אמר פרעתיך בסחור' פ' שסכומה כך וכך והביא עדים שלא הי' שוה כל כך ותובע ממנו המותר וחוזר וטוען פרעתיך באותה סחור' או בדבר אחר הוחזק כפרן שבני אדם נותנין דעתן לזכור סכום השער לפיכך אם הודה לו המלו' שנטל ממנו אותה סחורה אלא שלא נפרע ממנו הכל לפי שלא היתה שוה דמי כל החוב אינו נאמן לומר פרעתי לך המותר אחר כך ונוטל ממנו מה שנשאר לו מן החוב בלא שבועה ומשמע דוקא כשהודה לו המלו' הא לא הוד' צריך לפרוע כל החוב ואמאי הא הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר ובכדי השער לא הוחזק כפרן וגם מלשון הש"ע לא משמע הודה אלא אפי' לא הודה אין הנתבע צריך לשלם אלא המותר ואולי הטור דנקט הודה לו המלו' היינו לענין שיפטור הלוה אפי' בלי שבוע' הא לאו הכי שבוע' עכ"פ בעי:
יב סָעִיף יב ששלחו אחריו. עיין סמ"ע שכתב הא דבעינן שלחו דוקא לענין לכתוב שטר הודא' או פס"ד אבל לענין טריפת לקוחות חשיב כמלוה בשטר אפי' לא שלחו ע"ש שכ' כן כתב הטור בשם התוס' ובש"ך חולק בזה וכרב דלא אמרינן מעשה ב"ד יש לו קול אלא דוקא בשלחו אחריו עיין ש"ך סי' ל"ט. וכן נרא' מדברי תוס' בר"פ השולח בהא דתנן בראשונ' הי' עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו התקין ר"ג הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם ואמרו בגמ' מאי מפני תיקון העולם ר"י אמר מפני תקנת ממזרים ר"נ אמר מפני תקנת עגונות ר"י אמר מפני תקנת ממזרים סבר לה כר"נ דאמר בפני שנים ובתרי לית לי' קלא וכו' ור"ל סבר מפני תקנת עגונות סבר לה כרב ששת שאמר בפני שלשה ובי תלתא אית ליה קלא וכתבו תו' שם ז"ל אע"ג דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי אפי' הלוהו בפני כמה עדים היינו משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף ע"ש וכ"כ הרשב"א בחידושיו ומאי קשי' להו הא תני בראשונה היו עושין ב"ד ובפני ב"ד ודאי אית ליה קלא דהוי מעשה ב"ד אלא ודאי דאפי' בפני ב"ד של שלשה לא הוי מעשה ב"ד אא"כ שלחו ושם ליכא שלחו ואע"ג דלרב אדא בר אהבה בפ' ז"ב דף כ"ט כנפינהו איהו הוי ב"ד ודלמא ריש לקיש נמי הכי ס"ל ואפשר כיון דאנן לא ס"ל הכי וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ואנן קי"ל דלא הוי מעשה ב"ד אלא בשלחו ומש"ה קשי' להו ומזה ראי' לדברי הש"ך:
יג סָעִיף יג כשיתחייב שבועה בב"ד. ונרא' דאפי' אם נתנו לו הב"ד פס"ד שישבע נאמן לו' נשבעתי ואפי' למ"ד דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד היינו דוקא בפס"ד שיש בו חיוב ושעבוד לפרוע והוי לי' כשטר דאינו מניח בידו אבל שטר שיש בו חיוב שבועה אינו מקפיד לפי שאין בו חיוב נכסים דהא אפי' בכת"י דעת כמה פוסקים דנאמן לו' פרעתי לפי שלא חשש להניח כיון שאין גובה ממשועבדים א"כ מכ"ש בזה שכתוב בו חיוב שבוע' דאין גובה בו ממשעבדי ואפשר לו' בכת"י אינו יכול לטעון פרעתי לפי דאין אדם מניח שעבודו ביד חבירו אבל חיוב שבוע' אינו מקפיד וכן מוכח משיטת הרמב"ם דס"ל דאם נתחייב בב"ד אינו נאמן לו' פרעתי אפי' לא נכתב פס"ד והא דיצא ואמר פרעתי נאמן מפרש לה באומר הנתבע הן דלא נתחייב מב"ד וא"כ הא דאמרן בפ"ק דמציעא יצא ואמר נשבעתי נאמן אם באו עדים שלא נשבע הוחזק כפרן דע"כ מפי ב"ד נתחייב השבוע' דאם קיבל עליו לישבע לא הוחזק כפרן דאמרינן שם בפ"ק דמציעא אבל חייב עצמו שבועה לא וכיון דנתחייב השבועה בפס"ד איך נאמן לו' נשבעתי דהא אחד פס"ד אינו נאמן לו' פרעתי אפי' לא נכתב אע"כ דשאני חיוב שבועה כיון דאינו חייב ממון אינו חושש ומקפיד ואפי' בשטר וכמ"ש וגרע מכת"י שיש בו חיוב ממון וז"ב. ועיין בשו"ת חכם צבי סי' ק"ט בא' שהוציא פס"ד שהברירה בידו לברור לו איזה בית שירצה ואח"כ נפל בית אחר וטוען כבר בררת את הבית הזה ודידך נפל וע"ש שפסק שאינו נאמן כיון שיש בידו פס"ד ואם בירר כבר שטרו בידו מה בעי ע"ש. ולפי מ"ש אינו מוכרח דכיון דאין הפס"ד על חיוב נכסים אלא למלתא דברירה אפשר אינו מקפיד מיהו בלא"ה אפי' אין לו פס"ד הנכתב אלא ידוע שיש לו הברירה עפ"י פסק א"כ זה שטוען שכבר בירר זה הבית עליו הראי' ואם אין לו ראי' מוקמינן הבית בחזקתו הראשונה שהי' יכול לברר זה הבית הקם כן עכשיו נמי הברירה אתו ותפיסה ל"מ בקרקע וא"כ מוקי לה בחזקת בעלים הראשונים כן נ"ל ודו"ק:
א סָעִיף א שהרי הוכחש בעדים וא"ל דהא העדים פסולין כיון שאומרים שפרע והוא מודה בעצמו שלא פרע דזה אינו די"ל כמ"ש הר"ן בריש פ' שבועות הדיינים די"ל דהעדים זוכרין יותר ממנו וכו' ע"ש ועמש"ל בסי' ך':
ב סָעִיף ג באו העדים תחלה בספר קצה"ח הקשה על הנ"י שכ' רפ"ק דב"מ לחלק בין טוען לא לויתי בין מודה כמו שמחלק הש"ע בכאן והקש' הקצה"ח וז"ל דהא בחוזר אחר שבאו עדים אפי' במוד' שחייב אינו יכול לחזור לפי דברי הנ"י ואם בא לחזור קודם שבאו עדים ודאי דיכול לחזור אליבא דכ"ע כיון דהוי מפטור לפטור וכו' ע"ש. וטעה בזה כי כוונת הנ"י לחלק דמוד' בב"ד שחייב ואח"כ באו עדים והעידו שלוה ולא אמרו שפרע ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי ובאו עדים אח"כ שפרע מהני ועיין סמ"ע סק"ט משא"כ בטוען לא לויתי ובאו עדים והכחישו ואומרים שלוה ולא אמרו שפרע ואח"כ טען הוא שפרע דאז אפי' באו עדים אח"כ ואמרו ג"כ שפרעו קודם לא מהני כיון שהחזק כפרן ופשוט:
ג סָעִיף ד אבל אם טען עש"ך ס"ק י"ג דדוקא דלא ראו ההלוא' אבל ראו ההלוא' אפי' בהכמנ' אינו מועיל אמתלא ועיין תומים שהוכיח מדברי הבעה"ת דאפי' ראו בהכמנ' ההלוא' מהני אמתלא ע"ש, והאמת אתו שכן מוכח בבעה"ת אכן בוודאי אם אין לו מגו דפרעתי ודאי דאינו יכול לטעון אתה חייב לי דדל הודאתו מהכא לא יהא אלא תופס בעדים ואין לו מגו דאינו נאמן לו' שחייב לו וא"כ א"ש דברי הש"ך שכתב דאפי' ראו בהכמנה לא מהני אמתל' דמיירי במקום דלית ליה מגו וכנ"ל והא דיש לחלק בין ראו העדים בהכמנה או לא היינו במקום דיש מגו דפרעתי דאז אם שמעו ההודא' שלא בהכמנ' רק שהלו' והעדים ראו זה את זה בשעה שהוד' לא מהימן לומר שקיבלם בפרעון ולא הודיתי רק מפני האמתל' דלא מהימן לו' אתה חייב לי כנגדו במגו רק כשטוען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים בפקדון אבל לטעון אתה חייב לי כנגדו מעות וקבלתי בפרעון חובי דיכול זה לו' לו אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני לפני אותן העדים והודית לפני העדים שהוא הלואה והודא' בפני עדים שלא בהכמנ' הודא' מעליות' הוא ולא מהני אמתל' משא"כ בששמעו שהוד' רק בהכמנה ויש לו מגו יכול לטעון קבלתי בפרעון חובי ומפני שלא הייתי יכול להוציא וכו' דאותה ההודא' שהודה שקבלם בהלוא' לאו הודא' הוא כיון שהעדים היו בהכמנ' ולא ראו אותו דאין מכמינים עדים אלא למס"ת ומדיח בלבד כמ"ש הבעה"ת ובאופן זה מודה ג"כ הש"ך ואין כאן מחלוקת בין הש"ך ובין התומים בנ"ל ברור:
ד סָעִיף ט ששתי הטענות עמש"ל סי' ע"ב סעיף י"א בש"ך ס"ק צ"א ובחידושי שם דהטעם הא דיכול לשנות מפטור לפטור לא מטעם מגו הוא דכל שבא לחזור מדבריו הראשונים לא מהימן במגו כמבואר בתשובת הריב"ש סי' קצ"ג ובכנה"ג בכללי מגו סי' קל"ג רק הטעם דכל דהוא פטור אינו מדקדק בטענות הבאות לפוטרו וחשבינן כאילו לא אמרו כלל ע"ש:
ה סָעִיף ט פרעתיך אח"כ נאמן. היינו שטוען שפרע אחר שתבעו בדין כגון שתבעו לפני עדים בניסן והכחיש וטען להד"ם ובתשרי הביא התובע עדים לב"ד וחייבוהו הב"ד לשלם ולפני ב"ד לא כפר ואח"כ בחשוון טען שפרע אחר הפס"ד נאמן אבל אם טען שפרע בתמוז קודם הפס"ד אינו נאמן ועמש"ל סי' ע"ב סעיף י"ח בחידושי שם וכן הוא בבעה"ת בהדיא וז"ל דאם טוען פרעתי אח"כ אחר שנתעצמו בדין הרי בהדיא כמ"ש:
א סָעִיף א בב"ד. כת' הריב"ש סי' (שכ"ג) [שנ"ד] דאף דהעדים העידו בב"ד אחר נעשה הוחזק כפרן עכ"ל. סמ"ע:
ב סָעִיף א חייב. בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ט"ז פסק דכשאומר להד"ם ועדים מעידים שלוה וחזר ואמר בב"ד פרעתי קודם נאמן אם הביא עדים והש"ך כתב דאינו נ"ל דמשמעות הפוסקים לא משמע הכי ע"ש שדח' כל ראיותיו:
ג סָעִיף א יותר. עמ"ש הסמ"ע בזה לתת טעם למה שינה הרמ"א לכתוב ל' יותר וברמב"ם והטור ליתא ע"ש (והט"ז כתב דללא צורך האריך בזה דה"פ דאלו הוה בשוה עם העדים ה"ל לומר אוקי הודאתו ששקול כבי תרי נגד תרי סהדי ואוקי גברא אחזקת כשרות שלו ולא הוחזק כפרן מ"ה אמר דהודאתו הוא יותר מעדים וע"כ ההודא' עיקר ובתרה אזלינן וזה פשוט עכ"ל):
ד סָעִיף א שבועה. ול"ד לחשוד שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה כמ"ש הט"ו בסי' צ"ב דשאני התם דלא נחשד בההוא ממונא אלא בענין אחר. אבל זה הוחזק כפרן בהאי ממונא סמ"ע:
ה סָעִיף א היסת. בע"ש כתב הטעם הואיל והוחזק כפרן לממון זה ע"כ ולא דק דאף אם אין הוחזק כפרן אין משביעין אותו מטעם דכבר הוד' שלא פרעו מתחלה דכל האומר לא לויתי כו' וכ"כ הטור בהדיא כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דטפי ה"ל להשיג עליו דאי הטעם משום שהוחזק כפרן אמאי לא ישביעו היסת לאחר הפרעון וכ' הב"ח דה"ה אם רצה להחרים על כל מי שנטל ממונו שלא כדין ג"כ מוחין בידו כו' ואין דבריו נראין וע"ל סי' פ"ב ס"ד עכ"ל:
ו סָעִיף ב יתכן. דכיון שאומר יתכן שאתה חייב לי כמו כן המעות ר"ל שאיני חייב לך מחמת שמגיע לי כנגדו כסך הזה א"כ ודאי לא פרעו דהיאך יפרענו כשחייב לו ג"כ כנגדו מ"ה אם באו עדים שאינו חייב לו אע"פ שמעידי' שפרעו חייב לשלם עכ"ל הש"ך (והט"ז כתב דצ"ע רב בפסק זה ותימא הוא דדלמא ה"ק איני חייב לך מחמת שפרעתיך וכמ"ש בס"י בהדיא והרוצה להוציא ממון על פי פסק זה עליו לברר ולתרץ תמיה רבה זו והרציתי דברי לפני מו"ח ז"ל והודה לדברי עכ"ל:
ז סָעִיף ב ועיין. אין להג"ה זו שייכות לדברי המחבר בסעיף זה ובסעיף שאחר זה הוה ליה לקבעה. סמ"ע:
ח סָעִיף ג מעולם. דאילו אומר לא לויתי ובאו עדים שלוה אפי' או' אח"כ נזכרתי שפרעתי ובאו עדים שפרעו אינו נאמן כ"כ הנ"י וכן משמע בריב"ש סי' שצ"ב וע"ל סימן פ"א ס"ך. ש"ך:
ט סָעִיף ג תחלה. ומדברי הה"מ הביאו הב"י ס"ס פ"ב מבואר להדיא דאפי' באו העדים תחלה נאמן. שם:
י סָעִיף ד ופלוני. עמ"ש הסמ"ע בשם מהרש"ל וכ' עליו דדברי טעם הן והב"ח חולק וס"ל דאין חילוק בין הזכיר בפני פלוני ופלוני ולעולם לא הוחזק כפרן אלא באומר מנה מניתי לך כו' ע"ש וכן נ"ל וגם ברבי' ירוחם כ' מנה מניתי לך כו'. שם:
יא סָעִיף ד עדי'. בב"י כתב בשם בעה"ת דאפי' בעדות מיוחדת דאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה נעשה הוחזק כפרן ע"י. סמ"ע:
יב סָעִיף ד שנתנם. משא"כ כששמעו שהוד' לו שח"ל דשם שייך לו' דרך השטא' הודה לזה כמ"ש הטור בסימן ל"ב וע"ל ר"ס פ"א. שם:
יג סָעִיף ד חששתי. ודוקא הכא כיון שהעדי' לא ראו ההלואה ממש רק שמעו שנתנם כו' ונמצא שאינו חייב אלא מכח פיו לכך י"ל לא חששתי להודו' כו' אבל אם העדים ראו ההלואה ממש א"י לטעון שום טענה וכמ"ש המחבר בסי' פ"א סי"ב דכל שראו ההלואה ואפי' בהכמנה מעידין עליה ומטעמא דכתב הריב"ש שם דל"ד הלואה להודאה דבהודא' י"ל להשטות הודיתי משא"כ בהלוא' שהמעשה נגמר מיד ולא איברי סהדי אלא לשקרי ומשמע דיכולים להעיד סתם שזה חייב לזה ע"פ סמך שראו ההלואה ולא חיישינן שיטען לא חששתי כו' כן נ"ל ברור. ש"ך:
יד סָעִיף ה פרעתיך. כלומר שאחר שנתחייב לשלם ויצא מב"ד חזר ואמר פרעתיך אחר שיצאו מב"ד. שם:
טו סָעִיף ה אחר. אפי' כפר בק' והוחזק כפרן בנ' ישבע על נ' האחרים כמ"ש סי' ע"ה ס"ד וסי' פ"ז ס"ה וע"ש וז"ל הסמ"ע כתב בתשובת הרשב"א באחד שבררו עליו שגנב שטרות מבית ראובן דהוחזק כפרן ע"י זה על כל שטרות שמוציא על ראובן ע"כ וכ"כ ב"י ס"ס ס"ו בשמו ובאמת דין זה צ"ע דלמה יהא מוחזק כפרן לכולן ואפשר משום דגנב מקצתן נעשה חשוד שגנב כולן וס"ל כסברא הראשונה בסימן צ"ב ס"ט דחשוד שמוציא שטר שכנגדו נשבע היסת ונפטר וכאן דמיירי בתשובה שם להדיא בראובן שמת ואלמנתו ביררה כו' האלמנה פטורה משבועה ולפ"ז לדידן דקי"ל כסברא האחרונה דסימן צ"ב לא הוחזק כפרן לשאר השטרות וגם בתשובה שם גופיה מסיים שיש להתיישב בדבר ובריב"ש סי' שנ"ד כתב אין ספק שראובן הוחזק כפרן וא"י לטעון עוד באותן חפצים כלום כו' ונאמן שמעון גם בשיווי החפצים כל שיעריך אותם בדבר שהוא אמוד בהם וא"צ שבועה כו' ומביאו ב"י וצ"ע אמאי יהא נאמן על שיווי החפצים בלא שבועה הלא על זה לא הוחזק כפרן וע"ל סי' ע"ה ופ"ז וצ' עכ"ל הש"ך:
טז סָעִיף ה אדם. דנהי דהוחזק כפרן מ"מ לא נעשה חשוד לממון אחר ועיין בתשובת מהרש"ך ס"ג סי' ע"ז וע"ט ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' רפ"א ורפ"ו ורצ"ז. שם:
יז סָעִיף א בפניהם. פי' שפרע בפניהם אחר שכפר דהא כבר נתבאר בס"א דאף אם העידו עדים שלוה ופרע לא מהני. סמ"ע:
יח סָעִיף ז שהודה. בסמ"ע הקשה מה חידש הרב בזה הא כתבו המחבר בס"ג ותירץ הש"ך דכאן מיירי בהודה על השטר דסד"א דגרע טפי וכ"כ הה"מ להדיא לחלק כן קמ"ל הרמ"א דאין חילוק וכדעת הטור דס"ל כן:
יט סָעִיף א שבועה. היינו קודם פרעון ומ"מ יכול להחרים סתם אבל לאחר פרעון יכול להשביעו היסת וע"ל סי' פ"ב ס"ד חוץ אם טען שפרעו קודם לכן א"י להשביעו היסת כלל לאחר פרעון כמ"ש בס"א דכיון דטען מתחלה לא לויתי הרי הודה שלא פרע קודם לכן והודאת בע"ד כק' עדים דמי משא"כ בשאר הוחזק כפרן. ש"ך:
כ סָעִיף ט שני. אבל ע"פ עד א' שהכחישו לא הוחזק כפרן לכ"ע אך מ"מ הוי משואיל"מ ע"פ עד א' להרמב"ם וכ"כ בסי' ע"ה סי"ד והרשב"א חולק והטור כתב כאן דאפי' הכחישו עד א' נשבע זה ונפטר ואליב' דהרשב"א כ"כ עכ"ל סמ"ע והגאון אמ"ו ז"ל כתב ע"ז דלפי דבריו הוי הטור מזכה שטרא לבי תרי אבל לי נראה דשאני הכא שהעד בא לאחר שחזר וטען פרעתי דהוי מפטור לפטור ודו"ק ע"כ ונכון הוא וכ"כ הב"ח עוד נ"ל לתרץ דאפי' מיירי שהעד בא קודם טענ' שני' מ"מ הטור לא מיירי כאן מדין משואיל"מ אלא בא לומר דמ"מ לא הוחזק כפרן ע"פ עד א' ואם טען אח"כ פרעתי נאמן והוא מדברי בעה"ת ומ"ש נשבע היסת שפרע או שא"י כו' קאי בעלמא היכא דאינו מכחיש העד ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח הא בטוען א"י וע"א מעיד שלוה ה"ל משואיל"מ ולפי מ"ש לק"מ ודו"ק ואע"פ שלשון הטור מגומגם קצת מ"מ אין ספק שזאת כונתו והוא אמת עכ"ל הש"ך (ועיין בט"ז מ"ש בזה ליישב בענין אחר ע"ש):
כא סָעִיף ט לפוטרו. משמע דאם טוען איני יודע אם פרעתיך כיון דחייב כמ"ש סי' ע"ה ס"י שוב א"י לטעון פרעתי וקשה דהא כתב הרמ"א שם דאם חזר ואמר נזכרתי שפרעתיך נאמן בשבוע' וצ"ל דס"ל ששאני התם שטוען שבאותו פעם שאמר א"י באמת לא ידע ועכשיו נזכר הלכך ישבע שכן הוא אבל הכא אומר שמתחל' טען שקר וע"ל סימן פ' וסי' קמ"ו ס"ד ובטור שם. ש"ך:
כב סָעִיף ט שראה. לשון הסמ"ע כ"כ גם כן הטור בס"ס פ' בשם ר"י מיגאש והרמב"ם ותימא על הב"י וד"מ שכתבו דין זה בשם מ"כ כאילו חידוש הוא עכ"ל ולק"מ כי בטור אינו מפורש די"ל אפי' באו עדים אחר טענה שני' והכחישוהו ע"ש ועוד מפורש במ"כ אפי' ראה עדים ממשמשים ובאים וגדולה מזו כתבתי בס"ס י"ד שהרא"ש בתשובה ורבינו ירוחם חולקים על המ"כ ושדברי הרב צ"ע לדינא ע"ש. שם:
כג סָעִיף ט מפורסם. בד"מ לא חילק בין שהקול מפורסם או לא וגם לא מסתבר לחלק בכך כיון דאיהו מתחלה טען כן ול"ד לסי' ע"ב סי"ח דהתם כיון דאינו נאמן אלא במגו דהחזרתי שפיר שייך לומר כן דלא חשיב מגו כיון דיש קול מפורסם ירא לטעון כן וכה"ג כתבו הט"ו בסי' ק"נ ס"ה דהורע כח המגו כיון שיצא הקול וע"ש משא"כ הכא ואולי יש לקיים דברי הרב דכיון דהא דטוען וחוזר אפילו מפטור לפטור טענ' גרועה היא דלא מהימן אלא משום מגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא ומפטר א"כ הכא אמרינן דלא בעי קאי בקמיית' משום שהקול מפורסם וליכא מגו ודמי לסי' ע"ב סי"ט ומ"מ צ"ע לדינא די"ל דשאני הכא כיון שמתחלה טען כן ואלו הי' עומד בטענתו הי' פטור דבשביל קול מפורסם לא מפקינן ממונא וא"כ מכל מקום הוי מגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא שהרי כבר טען כן ולא חשש לקול וצ"ע. שם:
כד סָעִיף ט נאמן. ובזה חלוק דין אתם עדי להוכחש בב"ד דבב"ד הוחזק כפרן על ממון זה לעולם עכ"ל הש"ך (וז"ל הט"ז הטור כתב ע"ז בשם הרר"י אפי' כפר חוץ לב"ד אינו נאמן אח"כ לומר פרעתיך ולכאורה הוא תמוה הא קי"ל בסי' פ' דלא מגלי אינש טענתי' אלא בב"ד ונ"ל דהרר"י לטעמי' שכ' הטור בס"ס קמ"ו בשמו דהודא' אפילו חוץ לב"ד שבא לו חובה מכלל דבריו שנתכוין לזכות חשוב' כק' עדים ה"נ כן אפילו לא אמר אתם עדי דהא נתכוין לזכותו במ"ש לא לויתי אלא שאנו למדין מזה חובתו שלא פרעו וכיון דשם קי"ל כהרר"י שכ"כ שם בש"ע בשם יש מי שחולק כו' ה"נ אף שבש"ע לא הביאו מכל מקום הלכה רווחת היא כן נ"ל עכ"ל):
כה סָעִיף י שהודה. באתם עדי או בהודאה גמורה ע"ש מ"ש בסי' פ"א ע"ש ועיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס ס'. ש"ך:
כו סָעִיף י דמי. עיין בב"י שהאריך בתשובת רשב"א בא' שטען שלא קבל כלום מחמת האשה מבע"ד שלה ואח"כ נודע בעדים שקבל הוחזק כפרן וא"י לומר שנתן לה מה שקבל ע"ש מ"ש עוד מזה. סמ"ע:
כז סָעִיף י סתם. (פי' לאחר שתבעו בדין אומר כן. ט"ז):
כח סָעִיף יא ע'. ע"ש בס"ב ומ"ש שם:
כט סָעִיף יב סחורה. פי' שחזר ואמר שכחתי ויודע אני עתה שפרעתיך באותה סחורה ובמעות דאל"כ פשיטא עכ"ל רבינו ירוחם ועי' בתשובת מבי"ט (ח"ב) [ח"א] סימן מ"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' שמ"ט. ש"ך:
ל סָעִיף יב קבל. עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בדינים אלו ומסיק הש"ך ז"ל מיהו היינו דוקא כששאל המלוה לכתוב לו בפני הלוה ע"ש. (ועיין מה שכתב הט"ז בזה):
לא סָעִיף יב הודאתו. כ' הסמ"ע בשם מהרש"ל דדוקא שטר הודאה אין כותבין לו אבל פס"ד כותבין לו משום דנאמן לומר עליו פרעתי וכמ"ש בסי' ל"ט דעות בזה אבל בטור כתב כאן דלא יכתבו לו פס"ד ונראה דה"ט דהכל מודים דלכתחלה לא יכתבו לו פס"ד שמא יוציאנו לאחר זמן וישכח שלוה ופרע ויטעון לא לויתי ויוחזק כפרן ע"י פס"ד זה וסברא זו כתב בעה"ת כמ"ש לשונו בסי' ס"ט עכ"ל והש"ך כתב דאין דבריו נכונים אלא העיקר דהטור ס"ל דבכל ענין אינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שהפס"ד ביד המלוה ובסי' ל"ט העליתי שכן עיקר לדינא ומה שהביא הסמ"ע מבעה"ת ל"ד כלל לכאן דשם איירי במי שחתם על עדות שבשטר וה"ט כיון דלא חתם מעולם לשם הלואה חיישינן שמא ישכח ענין חתימתו דלא אסיק אדעתיה הזיוף ויטעון האמת לא לויתי מעולם וכשיקיים זה חתימתו יתחייב לשלם משא"כ הכא שלוה באמת היאך יטעון לא לויתי ואם יטעון כן איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל:
לב סָעִיף יג ממון. ושוב א"י לומר אח"כ פרעתי עד שיפרענו בעדים ועי' בתשובת מהרי"ט ס"ס קי"ב. ש"ך:
לג סָעִיף יג שבועה. ע"ל סי' פ"ז סכ"ז מזה:
לד סָעִיף יד ושמתוהו. כתב הסמ"ע דוקא קאמר שמתוהו כו' והב"ח כתב דלאו דוקא שמתוהו אלא אורחא דמלתא נקט ע"ש ונ"ל כדבריו ממ"ש הט"ו בסי' קנ"ז ס"ס ח' וסירב מלעשות ציווי ב"ד ולא הזכירו שמתא וכ"מ מדברי הרא"ש ורבינו ירוחם וגם בבעה"ת משמע שהראב"ד כהרי"ף ס"ל והרי"ף בפ"ק דב"מ לא הזכיר שמתא אלא ודאי כיון דלא ציית דינא לחוד שוב אינו נאמן לומר פרעתי וכ"מ ממ"ש הנ"י רפ"ק דב"ק ומביאו ב"י בסי' קי"ט ס"ד וכן עיקר עכ"ל הש"ך:
לה סָעִיף יד ממשעבדי. דכל מעש' ב"ד יש לו קול. סמ"ע:
לו סָעִיף יד מיגו. ע"ל סי' פ"א סכ"ג בהג"ה:
א סָעִיף א שלוה ממנו מנה ופרעו. ע' בתשובת רעק"א זצ"ל סי' קמ"ט שכ' דנראה באם העדים אומרים רק ראינו שנתן מעות בפרעון חוב ולא ראינו ההלואה בזה לא אמרי' כיון דאומרים דפרע ממילא מוכח דלוה והוה כאילו אומרים דלוה ופרע דכיון דלא נודע עדות דהלואה רק מכח מעשה הפרעון אם כן נאמר דמאמינים לו דלא פרע ומסלקין עדותן שוב ליכא עדים על ההלואה ודוקא כשעדים מעידים לוה ופרע בזה אמרי' דעל עדות הפרעון הוא נאמן לגבי עצמו ומסלקין עדותן שפרע ועדותן שלוה לא נסתלק דהא בלא עדות דפרעון יש עדים שלוה עכ"ד. וע"ש עוד שרצה ללמוד מדברי הנ"י דפ"ק דב"מ דדוקא היכא דמצי למיפטר נפשיה בפרעתי ומדלא טעון הכי ואמר לא לויתי כאומר ל"פ דמי אבל היכא דלא מצי פטר נפשיה לא אמרי' כאומר ל"פ ושוב דחה זה ע"ש:
ב סָעִיף א והמלוה אומר לא נתפרעתי. עי' בת' ח"ס חח"מ סי' צ"ח שכ' דדוקא בכה"ג שהמלוה אומר לא פרעתני אם כן יאמר המלוה אני יודע שאתה חייב לי שהרי תבעתיך בכך ואני אדברך אני סומך שהוא יותר ממאה עדים אבל אם המלוה עצמו אומר הלויתיך ופרעתני והלוה אומר לא הלויתני מעולם והמלוה הי' תפוס משל לוה פשיטא דאין המלוה יכול להחזיק בו לומר אתה הודית לי שלא פרעתני ואני יודע בודאי שהלויתיך ואחזיק בשלך זה לא יאמר אדם מעולם שהרי נאמר לו איך מחזיק בשלו הלא כשם שהוא מודה שלא פרע לך מעולם כן אתה מודה שלא נשאר חייב לך וגדולה מזו בסי' ע"ה סעיף י"א. ויישב בזה דברי התוספות ב"מ ק"י ע"א בד"ה א"ל רבינא ע"ש ועמ"ש לעיל סימן ע"ה ס"א בנ"צ בד"ה ברר דבריך ודו"ק:
ג סָעִיף א יותר מק' עדים. עבה"ט וע' בסמ"ע דלהכי דקדק לומר יותר מק' עדים דאלו עדים המכחישים זא"ז יכול להשביעו היסת והכא בהודאת עצמו אינו יכול להשביעו אחר הפרעון ע"ש וע' בתשובת ח"ס סי' צ"ח שכתב דנ"ל דגם בדאורייתא איכא נפקותא דבעדים המכחישים יכול להשביעו ע"י גלגול כאשר יזדמן לו משא"כ ע"י הודאת פיו אינו יכול לגלגל עליו עוד שבועה ומפרש בזה פרכת הש"ס בסוגיא דר"ח קמייתא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ומיישב בזה קושיית הנ"י שם על הרמב"ם דס"ל דמהימן לו' נזכרתי ע"ש:
ד סָעִיף א אותו היפת על טענה זו. עבה"ט וע' בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב ר"ס פ"ו מ"ש בזה. וע' בתשובת גליא מסכת סימן ט' שהאריך בענין זה:
ה סָעִיף ד בפני ופלוני. עבה"ט ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל עמ"ש לעיל סימן נ"ח ס"ב בגליון עכ"ל והבאתיו שם ס"ק ד':
ו סָעִיף ד הוחזק כפרן. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב תבעו מנה שהלויתיך ואמר לא לויתי משום אדם מעולם ולאו עדים שלוה אבל א"י אם מזה או מאחר מקרי הוחזק כפרן וחייב לשלם לו כנלע"ד מתוך דברי הירוש' פ"ד דשבועות הלכה ה' עכ"ל. ולכאורה ע"כ דה"ה אם אמרו העדים בבירור שלוה מאחר הוחזק כפרן וצ"ע:
ז סָעִיף ה אבל לא לממון אחר. עבה"ט עד ודין זה צ"ע כו' ולפ"ז לדידן כו' וע' בת' עבוה"ג ס"ס י"ט שכתב הש"ך בסימן ע"ט ס"ק ט"ו להשיג על הרשב"א בת' סי' תתק"ה נלע"ד שלא כוון הש"ך יפה ודברי הרשב"א שרירין וקיימין אליבא דכ"ע עכ"ל:
ח סָעִיף י אבל אם אמר כו'. כתב הסמ"ע פי' שלא חזר ואמר נתתי לך אלא אמר להד"מ כו' ע"ש ובגליון הסמ"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ואם אמר הודיתי בדרך אמנה שהאמנתי לו שילוה לי נאמן במגו דפרעתי. ט"ז סי' ס"ט סעיף ב':
ט סָעִיף יב בד"א כשלא קבל כו'. עש"ך סק"ל עד דהיאך יעלה על הדעת לטרוף מלקוחות במקום שהי' יכול לו' פרעתי כו'. וע' בתשובת ושב הכהן סי' יו"ד שתמה עליו בזה ומסיק שדין זה במחלוקת שנויה ע"ש:
י סָעִיף יב אבל שנים שבאו לדין. עי' בש"ך בענין פס"ד אי גבי ממשעבדי וע' מזה בתשובת חות יאיר סי' ע"ח ומסיים שם מתי יבא לידי פס"ד אחר שהכריע הש"ך דאין נאמן לטעון פרעתי נגד כס"ד ומה גם עתה שמנהג פשוט שכותבין פס"ד ושאין נאמן לטעון פרעתי נגד פס"ד וכ"ש אם נכתב נאמנות בפס"ד אפסוק בו שיטרוף מלקוחו' בו' רק זה צל"ע אם נכתב בפסק שזה ישבע ויפטר תוך זמן פרעון ואם לא ישבע תוד זמן זה יתחייב ליתן לו בלא איחור סך כך וכך אם זה לא נשבע אם טריף מלקוחות אפילו ערער זה תוך הדמן דמצי לקוחות לומר אחר שעיקר הפסק על השבועה סבורין היינו שישבע או הי' להם לחוש פן לא ישבע ולכאורה זה דמי לתשובת הרא"ש שהובא בטור וש"ע סי' ס"א אך יש לחלק דשם עכ"פ חייב שמעון לראובן לכן נ"ל סברא ראשונ' (דלא טריף) . ונ"ל עוד דאפילו יש תיקון דלא יועיל שום שט"ח אפילו בקנין אם לא שיהיו עדי קנין פלוני וכלוני מ"מ מהני פס"ד מגו דמהני להוציא מלוה מהני נמי לטרוף כי תקנת הקהל הוא מפני ערמות או מפני שתיקנו ג"כ שתחייב האשה לפרוע מכתובתה אפילו לא קבלה קנין מפני תקנת משא ומתן ולכן בשביל תקנת הנשים תיקנו עוד שתוכל האשה למחות דרך כלל אצל עדי קנין על קניני בעל' ואז לא תחייב לשלם ומפני כך הוצרכו ג"כ לתקן שלא יועיל שום קנין זולת שני ב"ב פ' ופ' לכן ודאי על פס"ד דלא שכיחא לא תקנו שתשלם מכתובתה ומצד הדין כתובת' קודמ' דאפי' הוא בשטר חוב בקנין הרי קנין כתובת' קודמ' משא"כ אם הפסק דין עליו לפני קנין כתובתה ולפני שנשאה וכן לפני הלקוחות מצד הדין פס"ד קודם לכתובתה דין שטר וג"כ טורף לקוחות כי חתימת הדיינים כעדי קנין פ' ופ' דמי כו' עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א (ליקוט) בב"ד. וכ"כ לקמן בס"ט וכן כו' וע"ל סי' פ' ס"א אבל כל כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א דכל האומר כו'. שם:
ג סָעִיף א ונאמן על כו'. כריתות י"ב א':
ד סָעִיף א ואין המלוה. זה פשוט שהרי מודה בעצמו:
ה סָעִיף א שהרי. א"צ לזה כמ"ש בהג"ה כנ"ל דכל כו' וע' בהשגות וצריך לדחוק דאפי' יטעון אח"כ פרעתי וכ"כ ש"ך וז"ש לעיל וכפר בב"ד דבעדים אפי' אמר אתם עידי לא הוחזק כפרן כמ"ש בסס"ט אבל אם אמר כו' ודברי המ"מ כאן צ"ע:
ו סָעִיף א ואם לאחר כו'. דהא הודה בעצמו שלא פרע. סה"ת:
ז סָעִיף א וכן אם הוציא כו'. רי"ף בסוף ב"ב וכמ"ש בב"מ י"ז א' כי הא דשבתאי כו':
ח סָעִיף ב התובע כו'. עש"ך סק"ז וכמ"ש בפ"ב דכתובות שנים שהוציאו כו' שפיר כו': (ליקוט) התובע כו'. תה"א סי' ל"ט ע"ש וכ' שם דה"ה דהוחזק כפרן שאינו נאמן אפי' אח"כ (ע"כ):
ט סָעִיף ג מי שהודה כו'. אע"ג דבעובדא דלעיל שהובא בס"א נאמן על עצמו יותר מהעדים כאן שאומר שנזכר וטעה בהודאתו נאמן כעובדא דגינאי דספ"ק דגטין וכ' הרי"ף שם והוא דאייתי סהדי דטעותא הוא וכמש"ל סי' קכ"ו סי"ג ועבסה"ת שי"א:
י סָעִיף ג ודוקא שטען כו'. שאל"כ אמאי אמרו בב"ב קכ"ח ב' המוציא שט"ח על חבירו כו' נשבע וגובה מחצה ולמה לא יוכל לחזור ולומר נזכרתי שפרעתי כולו ועבמ"מ שם: (ליקוט) ודוקא. ממ"ש בב"מ ד' א' מה לפיו שאינו בהכחשה והקשו דשם משום דמתנה קיהיב ליה ותי' דמיירי בכה"ג נ"י שם ועוד הביא ראיה מב"ב קכ"ח ב' המוציא כו' והעדים כו' ופי' דמסתמא אחר שבאו העדים חזר בו ע"ש שהאריך (ע"כ):
יא סָעִיף ד ואם יטעון אח"כ כו'. שע"כ בהכי מיירי הגמ' ממ"ש הוחזק כפרן ובלא"ה א"צ לזה כנ"ל וערש"י מ"א ב' ד"ה הוחזק כפרן כו':
יב סָעִיף ד ואם הכמין לו. נראה דעובדא דגמ' בכה"ג לכן אמר ועדים רואין אותו מבחוץ ועבה"ג:
יג סָעִיף ה ואין המלוה כו'. עתוס' דב"מ ה' א' ד"ה שכנגדו וא"ת כו' וי"ל כו' וכ"כ בשבועות מ"ז א' ד"ה מתוך. דוקא בחשוד כו'. משא"כ כאן דאינו נטשה כפרן אלא לאותו ממון. ומה שפשוט לתוס' דבמשואיל"מ דא"צ לישבע התובע כן מ' בשבועות ל"ב ב' הכל מודים בשכנגדו כו' ולימא ליה מי יימר כו' אלא כגון כו' הכל מודים בע"א דר' אבא כו':
יד סָעִיף ה ודוקא לאותו. כמ"ש שם לאותו ממון לאותו אצטלא אבל לממון אחר הא אמרי' הכופר במלוה כשר לעדות כ"כ ר"ה גאון עכ"ל הג"מ פ"ו שם. ובגמ' שם ט"ז ב' לא כל מעשה ב"ד שוים כו' ומשום כו' ועתוס' שם ד"ה ומשום כו' והראב"ד פי' שהוחזק כפרן בעסק אחר דאי בעסק זה מאי אריא מעשה ב"ד אפי' בעדים גרידי וז"ש ומשום כו' דבעסק אחר אפי' בב"ד לא הוחזק כפרן סה"ת שי"ב ח"א. ושם ג' א' תני ר"ח מנה כו' וישבע על השאר כו': (ליקוט) ודוקא כו'. מהא דר' חייא מרדכי שם סי' רצ"ב (ע"כ):
טו סָעִיף ה ונאמן עליו בשבועתו. שאין נעשה חשוד כנ"ל דהכופר במלוה כשר כו' כמ"ש שם ה' ב' ושם ג' א' וישבע על השאר כנ"ל:
טז סָעִיף ו וכן אם. כנ"ל בס"א:
יז סָעִיף ו ואין. כנ"ל:
יח סָעִיף ו אפי'. דבנאמנות בלא"ה א"צ לישבע:
יט סָעִיף ז ואינו נאמן כו'. ר"ל אפי' פרעתי אח"כ וז"ש או יביא עדים וכמ"ש בסמ"ע:
כ סָעִיף ט ובאו שני עדים. עש"ך ס"ק י"ט עוד י"ל לתרץ כו:
כא סָעִיף ט אבל הטוען כו'. כמ"ש בירושלמי פ' הדיינין ומביאו בסה"ת סוף שמ"א הרי שבא בשטר בחזקה ר' אומר נדון בשטר רשבג"ח ידון בחזקה ר"ז בשם ר' ירמיה מעשה בא לפני ר' כרשב"ג ר"י בעי קומי ר"ז מחלפא שיטתיה דר' תמן אמר ידון בשטר והכא אמר ידון בחזקה נימר עד דלא חזר בו פי' הא דאמר ידון בשטר דוקא שעדיין טוען ואומר יש לי שטר ולא הביא או הביא ולא נתקיים אבל אם חזר בו ואמר אין לי שטר מודה רבי שנידון בחזקה אפי' תימא כו' ע"ש למעלה מזה שכ' משום דלא הוחזק כפרן ונאמן דטוען וחוזר וטוען עד שלא באו עדים כו' גרסי' בירו' כו' ע"ש: (ליקוט) אבל הטוען כו'. עסי' פ' מש"ש (ע"כ):
כב סָעִיף ט ואפי' במקום כו'. עב"ק ע"ה א' איתיביה רב לשמואל ראה כו' וכת"ק:
כג סָעִיף ט אם לא כו'. שהטעם שיכול לחזור ולטעון משום מיגו שאם רצה היה נשאר בטענה ראשונה כמ"ש בסה"ת בשם הר"י מיגש שלכן בהכחישוהו עדים אינו חוזר וטוען דל"ל מגו וה"ה כאן ועתוס' דב"ב ל"ג א' ד"ה לקוחה כו':
כד סָעִיף ט וכן אפי' הכחישוהו כו'. ב"ב ל"א א' והיכא דאשתעי כו' ופי' רשב"ם אפי' לסתור טענות הראשונות לגמרי ומיירי שם שהכחישוהו עדים כמ"ש שם והאי אייתי סהדי כו'. (ליקוט) וכן אפי' כו'. הרי"ף ורא"ש וה"מ דכפריה בב"ד וכ' ע"י שכ"ה גי' הרי"ף ורא"ש בגמ' שם וכ"מ ברי"ף וברא"ש שם שכ' וה"מ דכפריה בב"ד כי הא דשבתאי כו' (ע"כ):
כה סָעִיף ט אבל אם התובע. כ"כ רשב"ם שם ד"ה דלא מגלין כו' וכמ"ש בשבועות ל"ח ב' במתני' מנה לי בידך א"ל הן למחר כו' אין לך בידי חייב:
כו סָעִיף ט אתם עידי כו' ושתק כו'. סנה' כ"ט א' ב':
כז סָעִיף ט אם חזר ואמר כו'. ב"ב ו' א' לא מאי אין לך בידי כו' ועתוס' שם ד"ה כל כו' הקשה כו' ובסה"ת תי' דה"ק במתני' אין לך בידי אם קודם שאמר נתתיו לך אמר אין לך בידי חייב וע"ז הוצרך לומר דאמר מר כו' ובלא ב"ד מיירי דבב"ד בלא"ה שכבר הוחזק כפרן אלא שלא בב"ד שאינו הוחזק כפרן רק משום דכל האומר כו' ונ"מ שאם אמר פרעתי אח"כ נאמן כיון שלא הוחזק כפרן רק דכל כו':
כח סָעִיף י שהודה לו. באתם עדי כנ"ל:
כט סָעִיף י הוחזק כפרן. ל"ד אלא אין נאמן אא"כ כפר בב"ד וכאן א"צ לזה:
ל סָעִיף י אם אמר ליה אין לך בידי סתם כו'. אע"ג דבמתני' דשבועות הנ"ל קתני אין לך בידי וכן בב"מ י"ז א' אר"י כו' ואמר אין לך בידי והעדים כו' וחזר כו' ל"ד שאמר סתם אלא שפירש דבריו וכמ"ש בב"ב ו' א' מאי אין לך בידי להד"מ כו' וכמ"ש שם ל"א א' הדר א"ל אין דאבהתך כו':
לא סָעִיף י (ליקוט) שיכול כו'. עתוס' דב"ב ו' א' ד"ה כל. ואור"י כו'. מ' דוקא בכה"ג (ע"כ):
לב סָעִיף יב הודאה בב"ד או כו'. ב"מ יז א' א"ל צא תן לו כו' בא מלוה לכתוב כו' וכ' הרי"ף שם ואע"ג דהודאה או עדות בב"ד כמלוה בשטר דמי כמ"ש שם ט"ו בין לרבא כו' מלוה ע"פ הוא כו' הב"ע כו' ה"מ היכא דלא צאית דינא כו' ועבה"ג ס"ק ס' ופי' הרמב"ם דבריו דלא צאית דינא שלא קבל עליו עד ששלחו כו' וכמ"ש בסנה' כ"ט ב' הודה בפני שנים כו' בפני שלשה כו' עד דקבעי דוכתא כו' וס"ל דאין חילוק בין כנפינהו או לא כדקס"ד מעיקרא רק שיושבים מעצמם במקום כו' ומלשונו מ' דוקא שיושבים מעצמם ודלא כדקס"ד מעיקרא דכנפינהו עדיף דתחלה מיירי שאין יושבים במקום הקבוע ודייק לישנא דקבעי שהן קבעוה: (ליקוט) הודאה כו'. עמ"ש בסי' ל"ט דס"ל להרמב"ם הודאה בב"ד ונתחייב בב"ד שוין (ע"כ):
לג סָעִיף יב (ליקוט) כמלוה כו'. ר"ל אפי' לא נכתב (ע"כ):
לד סָעִיף יב (ליקוט) אם חזר. לאפוקי בתחלה לעולם כותבין ונ"י חולק בהודאה ועמ"ש בסי' ל"ט (ע"כ):
לה סָעִיף יג כגון כו' אבל כו'. ערא"ש שם ובפ"ק דב"ב על מתני' ה' א' ועתוס' שם ד"ה מארבע כו' וה"ה מסרהב כו' וע"כ רישא עד ד"א ג"כ בכה"ג מיירי דאל"כ אף בסיפא בחזקת שנתן ואפ"ה ברישא בחזקת שנתן:
לו סָעִיף יג לפיכך היו כו'. כמ"ש בשבועות ל"ח מנה לי כו' א"ל אל תתנהו כו':
לז סָעִיף יד בד"א דציית כו' כ"פ הראב"ד דברי רי"ף הנ"ל בסי"ב ועבסה"ת: (ליקוט) בד"א כו'. כתי' הרי"ף וכ"כ הרא"ש בפ"ק דב"ב ואף שבב"מ שם לא הזכיר רק תי' א' של הרי"ף לחלק בין משעבדי לטענת פרעתי ועסי' קנ"ז סס"ח: (ע"כ):
לח סָעִיף יד ושמתוהו. כמ"ש בב"ב קע"ד ב' דשמתוהו כו' והוי כמלוה בשטר שגובה מיתומים ואין נאמן לומר פרעתי ומשם יצא להרי"ף חילוק הנ"ל לפי' הראב"ד: (ליקוט) ושמתוהו. כ"כ הראב"ד אבל הרי"ף לא הזכירו וכן הרא"ש ועסי' קנ"ז שם (ע"כ):
לט סָעִיף יד וגובה אפי'. כמ"ש שם ט"ו א' כנ"ל:
מ סָעִיף יד (ליקוט) אפי' ממשעבדי. ר"ל אפי' לא נתברר דלא פרע דבלא"ה גבי ממשעבדי כמ"ש הרי"ף והרא"ש שם וכמ"ש בסי' שע"ב וזהו דלא כמ"ש סמ"ע בסי' ל"ט ס"ק כ"ד וכבר השיגו שם הט"ז וש"ך (ע"כ):
מא סָעִיף יד לפיכך כותבים כו'. כנ"ל:
מב סָעִיף יד מי שקבל כו' במקום חזקה אלימתא כו'. ר"ל אע"ג דמגו במקום חזקה אמרי' כמש"ל סי' ע"ח ס"ה ע"ש במקום חזקה אלימתא לא ובזה מתורץ קו' תוס' דפ"ק דב"ב ה' ב' ד"ה מי. ומיהו קשה כו': (ליקוט) במקום חזקה. עתוס' דכתובות ט' ב' סד"ה לא. אע"ג כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.