א כְּשֶׁשָּׁמִין הַשְּׁלֹשָׁה שַׁמָּאִין קַרְקַע הַלּוֶֹה, אֵין שָׁמִין אֶלָּא כְּפִי הַזְּמַן וּכְפִי הַשָּׁעָה שֶׁנִּמְכָּרִים הַקַּרְקָעוֹת אָז בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. הַגָּה: וְאִם אֵין הַקַּרְקַע מַגִּיעַ לוֹ כֻּלָּהּ, כְּגוֹן שֶׁאֵין לוֹ בַּחוֹב אֶלָּא מָנֶה, וְהַקַּרְקַע בְּיַחַד נִשּׁוֹמֶת בַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת זְהוּבִים, אֵין אוֹמְרִים לוֹ: תֵּן לוֹ חֲמִישִׁית הַקַּרְקַע, אֶלָּא שָׁמִין כַּמָּה שֶׁיָּכוֹל לִמְכֹּר מִזֹּאת הַקַּרְקַע אוֹ הַבַּיִת בְּק' זְהוּבִים, וְנוֹתְנִין לַמַּלְוֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: אֵין שָׁמִין לוֹ אֶלָּא דָבָר שֶׁיָּכוֹל לִמְכֹּר מִיָּד וּלִגְבּוֹת חוֹבוֹ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְהֶפְסֵד הַלּוֶֹה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל פֶּרֶק סִימָן ט') וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ה', וְאַחַר כָּךְ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ, עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ הַמּוֹסִיפִים. וְאִם קַרְקַע זֶה הָיָה טוֹרֵף הַמַּלְוֶה מֵהַלָּקוֹחוֹת, צְרִיכִים לְהַכְרִיז עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִין עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים, וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן ק"ט, וּבָאִים הַלּוֹקְחִים וְקוֹצְבִים דָּמִים כִּרְצוֹנָם, אִם מָצְאוּ בָּהּ כְּשׁוּמַת בֵּית דִּין אוֹ יֶתֶר, לוֹקְחִים הַדָּמִים וְנוֹתְנִים אוֹתָם לַמַּלְוֶה, וְאִם רָצָה הַמַּלְוֶה לְקַחְתָּהּ בְּאוֹתוֹ סָךְ, הוּא קוֹדֵם. וְאִם לֹא מָצְאוּ בָּהּ כְּדֵי שׁוּמָתָן, מַחֲלִיטִין אוֹתָם לַמַּלְוֶה בִּכְדֵי שׁוּמָתָן. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְהוּא הַדִּין אִם בָּא לִגְבּוֹת מִבְּנֵי חָרֵי, כֵּיוָן שֶׁנִּמְכַּר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ בְּבֵית דִּין, צָרִיךְ שׁוּמָא וְהַכְרָזָה כְּמוֹ בְּשֶׁל יְתוֹמִים (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְשֵׁם הַתְּרוּמוֹת).
ב שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּרְדוּ לָשׁוּם, אֶחָד אוֹמֵר: בְּמָנֶה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּמָאתַיִם, אוֹ אֶחָד אוֹמֵר: בְּמָאתַיִם, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּמָנֶה, בָּטֵל יָחִיד בְּמִעוּטוֹ. אֶחָד אוֹמֵר: בְּמָנֶה, וְאֶחָד אוֹמֵר: בִּשְׁמֹנִים, וְאֶחָד אוֹמֵר: בק"כ, נִדּוֹן בְּק', מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְמַצְּעִים מַה שֶּׁיֵּשׁ בֵּין הַמּוּעָט לַמְרֻבֶּה, וּמוֹסִיפִין עַל הַמּוּעָט הַמַּחֲצִית, וְגוֹרְעִין מֵהַמְרֻבֶּה הַמַּחֲצִית, וְכֵיוָן שֶׁבֵּין הָאוֹמֵר שְׁמֹנִים לְאוֹמֵר ק"כ יֵשׁ אַרְבָּעִים, כְּשֶׁאַתָּה מוֹסִיף עַל הַמּוּעָט הַמַּחֲצִית, וְגוֹרְעִין מֵהַמְרֻבֶּה הַמַּחֲצִית, נִמְצָא שֶׁהוּא נִדּוֹן בְּמֵאָה. וּלְפִי זֶה, אִם אֶחָד אוֹמֵר: בְּמָנֶה, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּצ', וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּק"ל, נִדּוֹן בְּק"י, וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ שָׁמִין בֵּינֵיהֶם לְעוֹלָם.
ג שָׁמוּהָ שְׁלֹשָׁה, וְאוֹמֵר הַלּוֶֹה (הַמַּלְוֶה): יָשׁוּמוּ אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה אֲחֵרִים הַבְּקִיאִים יוֹתֵר בְּשׁוּמָא, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַגָּה: וִיכוֹלִין אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה הַשַּׁמָּאִים לִהְיוֹת קְרוֹבִים זֶה לָזֶה (כֵּן כָּתַב הָר"י בֶּן הָרֹא"שׁ).
ד בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמוּ לְטוֹרֵף בְּנִכְסֵי לוֹקֵחַ, וְטָעוּ בְּכָל שֶׁהוּא, מִכְרָן בָּטֵל, אֲפִלּוּ הִכְרִיזוּ. אֲבָל אִם הָיוּ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וְטָעוּ בְּשׁוּמָא, דִּינָם כְּבֵית דִּין שֶׁמָּכְרוּ נִכְסֵי יְתוֹמִים וְטָעוּ, שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק"ט.
ה אִם הַחוֹב דָּבָר מוּעָט, שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לַמַּלְוֶה בְּחוֹבוֹ חֵלֶק רָאוּי לְפִי מַה שֶּׁהוּא קַרְקַע בַּיִת אוֹ שָׂדֶה אוֹ כֶּרֶם כְּשִׁעוּר שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קע"א, וְאוֹמֵר הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה: אוֹ מְכֹר לִי מֵהַנִּשְׁאָר לְךָ כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לִי שִׁעוּר הָרָאוּי לִי אוֹ פְּרַע לִי מְעוֹתַי, הַדִּין עִמּוֹ, וְאִם אֵין הַמַּלְוֶה רוֹצֶה לִקְנוֹת יוֹתֵר מִכְּדֵי חוֹבוֹ, וְאוֹמֵר: פְּרַע לִי מְעוֹתַי מֵאַחַר שֶׁמַּה שֶּׁהוּא כְּדֵי חוֹבוֹ אֵין בּוֹ שִׁעוּר הָרָאוּי, הַדִּין עִמּוֹ, וְכוֹפִין אֶת הַלּוֶֹה לִמְכֹּר הַקַּרְקַע אוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ, וְיִפְרַע לְזֶה מָעוֹתָיו. הַגָּה: וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְהֶפְסֵד הַלּוֶֹה, וְאֵין מְרַחֲמִים בַּדִּין לוֹמַר כֵּיצַד נוֹצִיא הַלּוֶֹה מִבֵּיתוֹ מִשּׁוּם דָּבָר מוּעָט (הֲגָהוֹת רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף קמ"ג). אִם הָיָה הַדָּבָר בְּהֵפֶךְ, שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לַלּוֶֹה כְּשִׁעוּר, אֵינוֹ יָכוֹל לָכֹף לַמַּלְוֶה שֶׁיִּקָּחֶנּוּ בְּמָעוֹת. אִם הָיָה טוֹרֵף מַלְוֶה קַרְקַע מֵהַלּוֹקֵחַ וּכְשֶׁיִּגְבֶּה חוֹבוֹ לֹא נִשְׁאַר לַלּוֹקֵחַ כְּשִׁעוּר, יָכוֹל לְכֹפוֹ שֶׁיִּקָּחֶנּוּ מִמֶּנּוּ בְּמָעוֹת.
ו קַרְקַע שֶׁעָשׂוּ בֵּית דִּין שׁוּמָא וְהַכְרָזָה לְהוֹרִיד בּוֹ הַמַּלְוֶה, וְאֵרַע שֶׁנִּשְׁתַּהָה זְמַן שֶׁלֹּא הוֹרִידוּהוּ בּוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֶחֱלִיטוּ ב"ד דִּין הַקַּרְקַע לַמַּלְוֶה, אִי אַיְקָר אוֹ זִילִי בִּרְשׁוּתָא דְלֹוֶה קָאֵי, וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שׁוּמָא אַחֶרֶת וְהַכְרָזָה אַחֲרָיו. אִם יָרַד הַמַּלְוֶה לְנִכְסֵי לֹוֶה וְהֶחֱזִיק בָּהֶם, אוֹ מְכָרָן, בְּלֹא ב"ד, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲפִלּוּ הָיְתָה מַשְׁכּוֹנָה בְּיָדוֹ אוֹ אַפּוֹתִיקִי מְפֹרָשׁ, כֵּיוָן שֶׁיָּכוֹל לְשַׁלֵּם לוֹ מָעוֹת וּלְסַלְּקוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם עָבַר הַזְּמַן שֶׁקָּבַע לוֹ לִפְרֹעַ, אוֹ שֶׁהִיא מַשְׁכּוֹנָה מֻחְזֶקֶת בְּיַד הַמַּלְוֶה, יָכוֹל לְמָכְרָהּ.
ז מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב בַּשְּׁטָרוֹת שֶׁיּוּכַל לֵירֵד לְנִכְסֵי הַלּוֶֹה וְלִמְכֹּר בְּלֹא שׁוּמָא וְהַכְרָזָה, אִם נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לֵירֵד וְלִמְכֹּר כִּי אִם בְּשׁוּמָא וְהַכְרָזָה, אֵין לֵירֵד וְלִמְכֹּר זוּלָתָם.
ח אִם יָרַד מַלְוֶה לְנִכְסֵי לֹוֶה בְּלֹא רְשׁוּת בֵּית דִּין, אֵינוֹ כְלוּם, וְכָל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל מְנַכִּין לוֹ מֵחוֹבוֹ.
ט בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמוּ קַרְקַע לְבַעַל חוֹב, אֲבָל שׁוּמַת מִטַּלְטְלִין לָא הָדְרָא, (טוּר סי"ח). בֵּין בְּנִכְסֵי לֹוֶה בֵין בִּמְשֻׁעְבָּדִים שֶׁבְּיַד הַלּוֹקֵחַ, וּלְאַחַר זְמַן הִשִּׂיגָה יָדוֹ שֶׁל לֹוֶה אוֹ שֶׁל נִטְרָף אוֹ שֶׁל יוֹרְשֵׁיהֶם וְהֵבִיאוּ לְבַעַל חוֹבוֹ מָעוֹתָיו, מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מֵאוֹתָהּ קַרְקַע, אֲפִלּוּ שָׁהֲתָה בְּיַד הַבַּעַל חוֹבוֹ כַּמָּה שָׁנִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלוֹקֵחַ לֹא יוּכַל לְסַלֵּק הַבַּעַל חוֹב לְאַחַר שֶׁגָּבָה אֶת הַקַּרְקַע, דְּשׁוּמָא לָא הָדְרָא אֶלָּא לִבְעָלָיו כְּשֶׁגָּבָה מִמֶּנּוּ בְּנֵי חוֹרִין, אֲבָל לֹא לַלּוֹקֵחַ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי). וְאִם הַמַּלְוֶה סָתַר וּבָנָה וְלֹא הִשְׁבִּיחַ הַקַּרְקַע בְּכָךְ, אֵינוֹ נוֹטֵל הוֹצָאָתוֹ. וְאִם הִשְׁבִּיחַ מֵחֲמַת הוֹצָאָה, נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל כְּדִין הַיּוֹרֵד בִּרְשׁוּת. וְאִם הִשְׁבִּיחַ מֵאֵלָיו, כְּגוֹן שֶׁנִּתְיַקֵּר, אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא דְמֵי חוֹבוֹ בִּלְבַד. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הוֹצִיא עָלֶיהָ וְהִשְׁבִּיחָה, לָא הָדְרָא כְּלָל. וְאִם נִתְיַקְּרָה, לֹא הָדְרָא אֶלָּא כִּשְׁעַת הַיֹּקֶר (טוּר סכ"ח בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ פֶּרֶק הַמַּפְקִיד). וְאִם הוּזַל לֹא הִפְסִיד הַמַּלְוֶה, וְאִם רוֹצִים לְסַלְּקוֹ צָרִיךְ לָתֵת לוֹ כָּל דְּמֵי חוֹבוֹ. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁלֹּא לְסַלְּקוֹ, שׁוּב אֵינָם יְכוֹלִין לְסַלְּקוֹ. הַגָּה: הִגְבָּה הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה עַצְמוֹ מֵרְצוֹנוֹ בְּלֹא בֵּית דִּין, לָא מְהַדְרִינָן לֵהּ (טוּר סכ"ו).
י קַרְקַע שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָהּ לְבַעַל חוֹב וְאַחַר כָּךְ שָׁמוּהָ בֵּית דִּין לְבַעַל חוֹב שֶׁל זֶה הַמַּלְוֶה, הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת, וְלֹא יְהֵא כֹּחוֹ גָדוֹל מִכֹּחַ בַּעַל חוֹב הָרִאשׁוֹן. וּמִיהוּ, בָּזֶה יָפֶה כֹּחוֹ, שֶׁאִם שָׁמוּהָ לָרִאשׁוֹן בְּמֵאָה וְשָׁמוּהָ לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם, אוֹ אִם שָׁמוּהָ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם וְלַשֵּׁנִי בְמֵאָה, לְעוֹלָם לֹא יַחֲזִירֶנָּה אֶלָּא בְמָאתַיִם. קַרְקַע שֶׁשָּׁמוּ לְבַעַל חוֹב, וּמְכָרָהּ הַבַּעַל חוֹב אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה, אוֹ שֶׁשָּׁמוּהָ לְבַעַל חוֹב מִדַּעְתּוֹ (רַ"ן וְנ"י וְתוֹס'), אוֹ שֶׁמֵּת וְהוֹרִישָׁהּ, אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם מֵת וְהוֹרִישָׁהּ, חוֹזֶרֶת, אִם אֵין כָּאן אֶלָּא יוֹרֵשׁ אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ כָּאן יוֹרְשִׁין הַרְבֵּה, וְחָלְקוּ וְנָפַל לְאֶחָד בְּחֶלְקוֹ, שׁוּב אֵינָהּ חוֹזֶרֶת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). שָׁמוּ קַרְקַע לָאִשָּׁה, וְנִשֵּׂאת, אוֹ שֶׁשָּׁמוּ מִמֶּנָּה וְנִשֵּׂאת, בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ כְּלוֹקֵחַ הוּא, (וְלֹא מַחֲזִיר) וְלֹא מַחֲזִירִין לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא כְּשֶׁמֵּתָה הָאִשָּׁה (טוּר סכ"ח וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְהָרֹא"שׁ).
יא הָיְתָה הַשׁוּמָא בְּטָעוּת, כְּגוֹן שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁפָּשַׁע וְחִיְּבוּהוּ לְשַׁלֵּם וְשָׁמוּ קַרְקַע שֶׁלּוֹ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא שֶׁהַפִּקָּדוֹן הָיָה בִּרְשׁוּתוֹ אוֹ שֶׁנֶּאֱבַד וּמְצָאוֹ, לָא הָוֵי שׁוּמָא, וְהָדְרָא אֲפִלּוּ מְכָרָהּ הָרִאשׁוֹן אוֹ הוֹרִישָׁהּ. וְהוּא הַדִּין אִם שָׁמוּהָ לְבַעַל חוֹב בְּחוֹבוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהָיוּ לַלּוֶֹה מָעוֹת מְצוּיִים, דְּהָוֵי שׁוּמָא בְּטָעוּת וְאִם יִרְצֶה הַמַּלְוֶה יָכֹף לַלּוֶֹה שֶׁיִּקָּחֶנָּה וְיִתֵּן לוֹ מָעוֹתָיו. אֲבָל אִם הֶעֱשִׁיר אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְכֹפוֹ שֶׁיַּחֲזֹר וְיִקָּחֶנָּה:
א סָעִיף ג אין שומעין לו. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות שכירות סי' כ"ח ד' קי"א:
ב סָעִיף ה ואם אין המלוה רוצה כו'. זה כ' המחבר ע"פ מ"ש בספרו בדק הבית על מ"ש הבעה"ת והטור דיכול המלוה לומר ללוה או מכור לי מהנשאר או פרע לי כו' וז"ל עיין בתשו' הרשב"א שבסוף סי' שקודם זה (בב"י שם) ודבריו דברי טעם וכמו שכתבתי שחכמי דורו נרא' שלא חלקו עליו ואפשר דלא פליג אהא דבעה"ת דהכא כשהמלוה אומר מכור לי מהנשאר התם כשאינו רוצה לקנות מהשאר עכ"ל. ובודאי כן הוא דהברירה ביד המלו' דהרי גם ר' ירוחם נתיב ו' ח"ג כ' כהך דהרשב"א ומביאו ב"י ס"ס י' ועוד דהא גם הה"מ פכ"א מה' מלוה כתב שכ"כ הרמב"ם והרשב"א בתשובותיה' והבאתיו לקמן סי' קט"ו וכאן כ' הבעה"ת בשם הרמב"ן בתשובה כהטור ומביאו ב"י ועוד דהא פשיטא דיכול המלוה לומר גוד או איגוד וכדלקמן סי' קע"א וכ"כ הנמוקי יוסף פ"ק דמציעא להדיא ומביאו ב"י לעיל ס"ס ק"ב א"כ כשאומר המלוה מכור לי מהנשאר או פרע לי היינו גוד או איגוד וכשאין המלו' רוצה לקנו' לעצמו ורוצ' למכור הכל היינו נמי בכלל גוד או איגוד דמה לי אם הוא קונ' אותו לעצמו או מוכר' לאחר שהרי הרשות בידו לקנותו ולחזור ולמכרו ועוד נ"ל דבעל התרומות והטור כאן מיירי שאין מוצאין מי שיקח לכך אומר המלו' מכור לי וכן הוא בבעל התרומות להדיא ומביאו ב"י אם אין מוצאין מי שיקח נ"ל שיכול המלוה לומר ללוה או מכור לי מהנשאר או פרע לי כו'. וזה ברור:
ג סָעִיף ה הדין עמו. ואין הלוה יכול לומר נשתמש בו בשותפות זמן כנגד זמן לפי ערך דהרי כיון שהמלו' רוצה ליקח לעצמו או למכור הכל וליתן לזה מעותיו בעד הנשאר היינו גוד או איגוד וכמו שכתבתי בסמוך:
ד סָעִיף ה או למשכנו. ובתשובת רשב"א ורבינו ירוח' איתא או משכירין. וכ' בד"מ דהיינו להשכיר' שיעלה בפעם אחד דמי החוב אבל אם לא יוכל להשכירו רק שנה אחת בדבר מועט אין ממתינים ללוה דא"כ ננעול דלת בפני לווין כו'. ויותר נ"ל דכאן מיירי שמשכירין אותן שיתן השוכר השכירו' מיד דאם לא כן כיון ששכירות אינ' משתלמת אלא לבסוף אינו בדין שימתין המלוה. ונרא' שלכך השמיט המחב' השכירו' משום דאינו שכיח ששוכרים לשלם מיד דסתם שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולכך מוכרים או ממשכנים:
ה סָעִיף ה אם הי' הדבר בהפך כו' אינו יכול כו'. כ' הסמ"ע ס"ק ז' דהיינו כשרוצה דוקא מעות אבל אם נתן הברירה למלוה וא"ל או קחנו במעות או תן לי קרקע עד שיהי' בידי שיעור והמותר קרקע ישאר בידך על חובך וזה שנתת לי אמכרנו לאחר ואשלם לך קרקעך שנתת לי בזה כ' הטור דשומעין לו והוא מבעה"ת שער ג' ומסיק המחבר וכ' דאם טרף מלוקח שומעין ללוקח גם בכי הא דאין נותן למלוה הברירה ואין צ"ל דיש פלוגתא בין הטור לדברי המחבר ושהמחבר סבירא ליה כר' ירוחם דהמדקדק בדברי רבי' ירוחם משמע דמודה בכה"ג עכ"ל ואלו ראה דברי המחבר בספרו בדק הבית לא כ' כן דכ' שם כ' רבי' ירוחם בשם הרשב"א כו' עד דלוה וכתבתי דין זה בסי' שקודם זה ולפ"ז לעולם אין כופין למלו' לקנות יותר משעור חובו ואפי' אם תמצי לומר דבטורף מלוקח כופין כדברי בעל המאור מ"מ בלוה עצמו לא דיינינן הכי אלא כדברי הרשב"א עכ"ל בב"ה הרי להדיא דס"ל להמחבר דפליגי דלבעה"ת וטור יכול לכופו ולר' ירוחם ורשב"א א"י לכופו ופסק כר' ירוחם והרשב"א. וגם מ"ש הסמ"ע דהטור ובעה"ת מיירי כשהלו' נותן הבריר' למלוה וא"ל או קחנו במעות או תן לי קרקע עד שיהיה בידי שעור שדה והמותר קרקע ישאר בידך על חובך וזה שנתת לי אמכרנו לאחר ואשלם לך קרקע שנתת לי כו' לא נהירא לי דממ"נ אם כשימכור מהקרקע כשעור לא ישאר למלוה כשעור פשיטא שאין הלוה יכול לומר כן ואם גם אח"כ ישאר למלוה כשעור א"כ מה מלמדינו הטור והבעה"ת בזה ומה צריך הבעל התרומות להביא ראיה על זה מבעל המאור אפי' תינוקות של בית רבן יודעים שיכול הלוה לסלק למלוה במעות בכל עת שירצה וא"כ פשיטא דיכול לומר כן (ואף הרמב"ן בס' המלחמות שהבאתי לקמן ס"ק שחולק על בעל המאור פשיטא דלא יחלוק ע"ז) כיון שמסלקו במעות דפשיט' דמשום שמסלקו קצת במעות וקצת בקרקע לא גרע כחו דמה שיוכל למכור ולסלקו במעות נותן לו מעות ומה שאינו יוכל למכור ולהשתדל מיד מעות נותן לו קרקע. אך לעיל בס"ק ד' כתבתי מטעם אחר דהרשב"א ורבי' ירוחם סוברים כהבעה"ת וטור עיין שם:
ו סָעִיף ה אינו יכול לכוף כו' זה כ' המחבר ע"פ מ"ש בספרו ב"ה שהרשב"א בתשובה חולק על הבעה"ת וטור והבאתיו לעיל בס"ק ב' אבל לפע"ד אין דבריו נכונים דאדרבא המדקדק היטב בתשובת הרשב"א עצמה סי' אלף קמ"ג יראה דסובר כהבעה"ת והטור שהרי מאריך שם בכל התשובה וכ' דקרקע שאין בה שעור דבר מופסד הוא וא"י ליתנה לו בע"כ ומביא שם ראיות ע"ז מפ"ק דב"ב ומפרק בית כור ומהרי"ף ובעל המאור פ"ק דמציעא וכ' שם אח"כ ואותן עשרים זרתות מופסדת הן לו אלא נראה שכופין את הלוה ופורע לו מעות ואם אין לו ישכיר חלקו ויפרע לו וכמדומ' לי שזה פשוט וא"צ לראיה כו' עכ"ל אלמא שכל עיקר תשובתו היתה לאפוקי דלא נימא דקרקע אפי' כל שהוא ע"פ שומא דבר חשוב הוא וע"ז השיב דקרקע שאין בה שעור דבר מופסד הוא ואינו כלום וא"כ ה"ה הכא כשלא נשאר ללוה כשעור דבר מופסד הוא ואינו נחשב לכלום ואף שכ' הרשב"א שם דאין חוששין לפסידא דלוה היינו לענין שנוציא את הלוה מביתו בע"כ בשביל דבר מועט של זה אלא אמרי' כיון שאינו נותן לו כשעור הרי כאלו אינו נותן לו כלום ולכך צריך למכור או להשכיר ולשלם לזה משא"כ כאן שנותן למלוה כשעור וא"כ אינו בדין להפסיד ללוה הנשאר אלא צריך שיקחנו במעות (או להיות שותף עמו בכשעור וכמ"ש לקמן) דכשם שחוששים לפסידא דהמלוה כשאינו נותן כשעור ואמרי' דבר מופסד הוא לו כך חוששין לפסידא דלוה ג"כ כשלא נשאר ללוה כשעור: ועוד קשה על דעת המחבר ממ"ש ה' המגיד פ' כ"א מהלכות מלוה בשם תשובת הרשב"א גבי ב"ח הטורף מלוקח ואין מגיע למלו' בחובו שעור הראוי דמוכרים ושוכרים הקרקע לזמן ונותנים לו מעותיו והבאתיו לקמן סי' קט"ו סעיף ב' ס"ק כ"ב א"כ לפי דברי המחבר יהיו דברי הרשב"א בתשובה סותרים זא"ז אלא ודאי כמ"ש וגם בלאו הכי לא מסתבר' לחלק בין לוה ללוקח דאם לא נחוש לפסיד' דלוה גם לפסידא דלוקח לא הי' לנו לחוש שקנה שעבודו דב"ח שהוא מוקדם אלא ודאי לעולם חוששים להפסדו של זה שלא ישאר לו כשעור. דבכל ענין אמרי' כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. וכן משמע בה' המ' שם שכתב ולמדו מכאן דהיכא שהחוב דבר מועט כו' משמע דר"ל שלמדו מכאן כי היכא דכאן חששו להפסדו של זה שלא נשאר לו כשעור ולא אמרי' קרקע כל שהוא דבר חשוב הוא ה"ה איפכא. הלכך העיקר כדברי הבעה"ת והטור ואף הרשב"א מודה להם כן נלפע"ד ברור ודלא כהמחבר: מיהו פשיטא דכל זה מיירי שאין כאן מי שרוצה לקנות הקרקע וכן כתב הבעה"ת שם אם אין מוצאין מי שיקח כו' ונרא' דקאי גם אזה דאם אפשר למכרה או להשכינה מה שייך כאן לומר שיכוף למלוה שיקחנו במעותיו הלא ממשכני' או שוכרים ומוכרים הכל ופורעים למלוה ונותנים המותר ללוה וק"ל: ועוד נרא' דמיירי שמלוה רוצה ליקח כל חלק ואינו רוצה להיות שותף עם הלוה ע"כ יוכל הלוה או הלוקח לכופו שיקחנו במעות כיון שאינו רוצה להניח להם כשעור ודבר מופסד הוא להם אבל אם המלוה אומר אניח משלי כדי שיהיה כשעור ונשתמש בו בשותפות זמן כנגד זמן א"צ ליקחנו במעות שהרי כיון שאין ללוקח או ללוה מעות ואין יכולים לומר גוד או איגוד הרי הם שותפים כדלקמן סי' קע"א כל זה נ"ל ברור ודוק:
ז סָעִיף ה יכול לכופו כו' כ"כ הבעל המאור. ולקמן סי' קט"ו סעיף ב' ס"ק כ"ב הבאתי שהרמב"ן בס' המלחמות השיג עליו דאין הלוקח יכול לכופו ובסמ"ע נרשם כאן אדברי המחבר טור בסי' קט"ו ס"ז ואלו ראה דברי הרמב"ן הנ"ל לא כתב כן דהטור שם מיירי בשבח וכבר כתב הרמב"ן שם דבשבח שאני אלא ה"ל לרשום בעל המאור שהביא הבעה"ת ומביאו ב"י כאן בסי' זה ולענין הלכ' כתבתי לקמן סי' קט"ו דלק"מ מה שהשיג עליו הרמב"ן ושדברי בעל המאור נ"ל עיקר ע"ש: העולה מזה אם החוב דבר מועט שלא יגיע למלוה בחובו חלק הראוי כשעור שיתבאר בסי' קע"א הרשות ביד המלוה להוציא את הלוה מביתו וליקח הכל לעצמו או למכור או להשכין הכל כדי שיפרע חובו מיד שהרי אומר לו גוד או איגוד דהיינו או פרע לי ויהיה לך כל הקרקע או אקח אני כשעור ואשלם לך מה שאקח ביותר מחובי ואם היה הדבר בהפך שלא נשאר ללוה כשעור ואפשר להשכין או למכור כל הקרקע עושין כן ופורעים למלוה ונותנים המותר ללוה ואם אי אפשר כגון שאין מי שרוצה לקנות יכול הלוה לומר או הנח שיתוף כשיעור ונשתמש בו בשותפות זמן או תן לי בעד הנשארת מעות. ואין חילוק בכל זה בין לוה עצמו ובין לוקח מן הלוה:
ח סָעִיף ו אם ירד המלוה לנכסי לוה כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' י':
ט סָעִיף ו ויש אומרים כו'. והעיקר כסברא הראשונה כדמוכח בש"ס פ' כל שעה (פסחים דף ל"א) ע"ש ודו"ק וע' בבעה"ת שער מ"ג ח"ב וכן הוא בתשו' הרשב"א סי' אלף קי"א מביאה ב"י לעיל ס"ס ק"א עי' בריב"ש סי' שצ"ו:
י סָעִיף ט מסלקין אותו מאותו קרקע כו'. משמע שא"צ קנייה אחרת אלא סילוק בעלמא וכן כ' הנ"י פ"ק דמציעא גבי הא דמשני ר' זירא מתני' בשטרי חלטתא שכן נראה מדברי רמב"ם אלו ושכן פירש הרנב"ר:
יא סָעִיף ט וי"א דלוקח כו'. והרב המגיד ובעה"ת ס"ל כהרמב"ם ומחבר ומביא' ב"י וכן דעת הרמב"ן בחידושיו ד' ל"ט סוף ע"א וכ' הריטב"א היכא דשמו ארעא לקטן לא הדרא עד דגדל וידע לאקנויי' וצ"ל דס"ל להריטב"א דכשהדרא צריך קניה אחרת ומפרש הא דקאמר בגמרא פ"ק דמציעא (דף טז ע"ב) איבעי ליה למקרעי לשטרא א"נ למכתב שטרא אחרינא כו' דהיינו לעשו' קנין סודר מחדש המלו' להלוה אי נמי לכתוב שטרא אחרינא לגמרי וכן כ' רמב"ן שהביא כ"מ פכ"ב ממלוה אבל לפי מה דס"ל לנ"י והר"ן דא"צ קניה אחרת אלא סלוק בעלמא הדרא ארעא מקטן מיד שרוצה לסלקו נ"ל ודוק. ואולי לזה כיוון בד"מ שאחר דברי הריטב"א כ' וז"ל וע' בנ"י ספ"ב דמציעא אם חוזרת השומא אם צריך לכתוב לו השטר או אם מספיק שיחזיר לו השטר וע"ש עיין בתשובת ר' שלמה כהן ס"ב סי' פ"א:
יב סָעִיף ט נשבע ונוטל. כתוב בסמ"ע פי' נשבע כמה הוציא ונוטל דמי הוצאתו וגם חלק בשבח היתר על ההוצאה כו' עכ"ל ואינו נכון דמה ענין חלק בשבח לכאן וכי שותף הוא אלא נוטל בשבח כשאר שתלי העיר כמו יורד ברשות לקמן סי' שע"ה בסמ"ע ס"ק ז' ע"ש:
יג סָעִיף ט אינו נותן לו כו'. וכ"פ הב"ח ועי' בבדק הבית עיין בסמ"ע ס"ק י"ז עד דאילו נשבח קרקע מאליה כגון ארעא ומסקא שרטון וכו' ולי נראה דבארעא ומסקא שרטון ודיקלא ואלים נמי הוי כרבית והכי איתא להדיא בהרא"ש פ"ק דמציעא גבי המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו ע"ש. ועוד תימה על הסמ"ע דלדבריו בשבח היתר על הוצאה כיון דניכר השבח ה"ל ליתן למלוה כל השבח במכ"ש דדיקלא ואלים אלא ודאי כמ"ש ודוק כי זה ברור עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קנ"ז:
יד סָעִיף ט והשביחה לא הדרא כלל כו' משמע אפי' רוצה לשלם לו כל השבח אפי' יתר על ההוצאה וכן פי' בסמ"ע ס"ק י"ח. ולפע"ד נראה דגם הרא"ש ס"ל דבכה"ג הדרא ולא קאמר דלא הדרא אלא כשלא ירצה לשלם כל השבח דומיא דנתייקרה דהדרא כשרוצה לשלם לו כפי היוקר וכמו שכתבתי דאם לא כן יקשה מנא ליה להרא"ש האי סברא דבהשביחה לא הדרא כלל [ואין לומר כיון דלא הדרא אלא משום ועשית הישר והטוב לא הדרה כשהשביחה דהא דינא דבר מיצרא נמי אינו אלא משום ועשית הישר והטוב והדרא אפי' כשהשביחה וכמו שכתב הטור לקמן סי' קע"ה בשם גאון וכ"כ המחבר שם סעיף ו'] דהא אין טעם כלל לזה וכי בשביל שהשביחה לא תחזור ועוד דא"כ נפל דין שומא הדרא בבירא דכל מלוה ישביח כל שהוא להפקיע דין שומא הדרא וכן משמע מדכלל הרא"ש בפשיטות השביח ונתייקרה בהדי הדדי משמע דמטעמא דנתייקר' לא הדר' וכמ"ש דלא מיסתבר כלל שיצפה הלוה כל ימיו אם יתייקרו הקרקעו' ה"נ לא מסתבר' אם ישביחם המלוה ומה"ט השביחה לא הדרא והיינו כשאינו רוצה לשלם לו כל השבח. ועוד דאל"כ ה"ל להרא"ש לפרושי דבהשביחה לא הדרא כלל ועוד למה פתח הרא"ש בתרתי השביחה ונתייקרה ולא סיים רק בחדא בנתייקרה אלא ודאי כמ"ש הלכך כשפי' דבנתייקרה צריך ליתן לו כפי היוקר מטעם דלא מסתבר שיצפה כו' א"כ מכ"ש בהשביחה ודוק. וגם נ"ל שכן דעת הטור שכתב וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאם השביח המלוה אינה חוזרת כלל אפי' אם ירצה הלוה ליתן לו הוצאה שהוציא עליה כו' משמע דוקא כשלא ירצה ליתן לו רק ההוצאה אבל כשירצה לשלם לו כל השבח הדרא ופליג אבעה"ת דס"ל דא"צ לשלם לו כל השבח רק יש לו דין יורד ברשות דלקמן סי' קע"ח ושע"ה ומ"ש הט"ו ואם נתייקרה חוזרת לו אם ירצה ליקחנה כפי היוקר לא בא אלא לומר לאפוקי מבעה"ת דס"ל דצריך להחזירה לו כפי הזול דאל"כ הוי כרבית ולהרא"ש חוזרות כפי היוקר אבל אה"נ דגם בשבח צריך להחזיר' לו כשמשלם לו כל השבח גם להרא"ש. ואף שברמזים לא משמע לכאורה כן מ"מ נ"ל דעת הטור כן ועוד דאל"כ מנ"ל להטור דלהרא"ש צריך להחזירה לו כפי היוקר א"ו ס"ל לטור דזה אין סברא כשמשלם לו כל מה ששוה עכשיו שלא יחזירה לו א"כ גם בשבח הדין כן (וע' בתשוב' ר"ש כהן ספר שני סי' פ"א) ואף אם ת"ל דהט"ו ר"ל דאפי' אם ירצה לשלם לו כל השבח לא הדרא והיינו כמ"ש בסמ"ע טעמא דקנאה בשינוי א"כ בע"כ דפליג נמי ארישא דאם המלוה סתר ובנה ולא השביח הקרקע כו' דלא הדרא דמה לי השביח וירצה לשלם לו השבח או לא השביח ואינו משלם. וא"כ קשה על מור"ם בהג"ה דסתם בלא השביח כהמחבר וכאן הביא דברי הי"א וצ"ל דגם אלעיל קאי מור"ם ודוחק וצ"ע:
טו סָעִיף ט מרצונו בלא ב"ד. עפ"ר שם כתבתי דב"י הוכיח מל' רש"י דכל היכי דאטרוחי להביאו לב"ד אף ע"ג דמיד נתרצה ליתן לו קרקע בחובו שומא מיקרי והדרא ע"ש עכ"ל סמ"ע ולפענ"ד איפכא מדברי רש"י דכל שלא שמוה ב"ד בע"כ של לוה אע"פ שעמד בדין לפניהם לא הוי אטרוחי בי דינא ולא הדרא וכה"ג קי"ל בפ' הגוזל עצים כרבא דאע"ג שהטריחו לבא לב"ד בשביל השבועה אם שלם לו אח"כ מעצמו זכה בכפל וכמ"ש הטור לקמן סי' רצ"ה וכן מאי דקאמר רבא בפ' המפקיד התם לא אטרחיה לבי דינא היינו אפי' עמד בדין כיון שמשלם אח"כ מרצונו לא קרי טרח' דבי דינא רק כשהכריחוהו ב"ד וכמ"ש התוס' והרא"ש שם והמרדכי ע"ש עיין בתשו' ר"ש כהן השייכים לספר ב' סי' כ"ד:
טז סָעִיף י או ששמוה לב"ח משמע דר"ל ששמה הב"ח לב"ח מדעתו וכמ"ש הסמ"ע ס"ק כ"א וכן נרא' שמפרש הרמב"ם הש"ס אגבייה איהו בחובו כו' והוא פי' נכון אבל רש"י ונ"י והט"ו ור"י מפרשים כמ"ש הרב בסמוך סעיף ט' ונרא' דלענין דינא לא פליגי וזיל בתר טעמא ודוק:
יז סָעִיף י והורישה אינה חוזרת תימא דבא"ע סי' צ"א סעיף ג' כתב המחבר גופיה כלשון הטור דהוא בשטת הרא"ש דס"ל דירושה ממילא חוזרת וצ"ע ולענין דינא נראה כמו שפסק כאן וכמ"ש לקמן:
יח סָעִיף י שמו קרקע לאשה כו'. כתב מהרש"ל בתשובה סי' נ' דהיינו דוקא בחובו אבל שמו לה בכתובתה לא הדרא (ומביאו הב"ח ועיקר ראייתו מפ' אלמנה ניזונית דף צ"ח ע"א) דקאמר התם אברייתא דקתני אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דטעמא משום דאמרינן לה מאן שם לך ותיפוק ליה משום דשומא הדרא והרב רמ"א בתשו' חולק שם עליו והוא ג"כ בתשו' רמ"א סי' ח' ומוקי להך דאלמנה ניזונית בהשביחה או נתייקרה ומהרש"ל שם כתב דדוחק לאוקמי סתם תלמודא בהשביחה או נתייקרה והביא ראיה מתרומת הדשן סי' של"ט דבנה יסוד על זה וכתב דדוחק לאוקמי הא דקאמר סתמא דש"ס דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם כו' דהיינו בהשביח' או נתייקרה וא"כ ה"ה הכא והרב רמ"א שם משמע דס"ל דאין זה דוחק ומצאתי בהרא"ש פ"ב דכתובות גבי תרי ותרי נינהו ואוקי ממונא בחזקת מאריה כו' כתב דמפרש לה נמי לפי פשוטה בנתייקר' ע"ש ובמרדכי פ' הכותב הביא דברי ראבי"ה והא דאמרי' מאן שם לך והשומא בטל כדאיתא התם ונ"מ אם נתייקר' כו' ומ"מ לפע"ד א"צ לכל זה דהא באלמנה נזונית אמרינן לא עשתה ולא כלום היינו דהשומא מעיקרא ליתא ונ"מ טובא בין אי השומא מעיקרא ליתא ובין שומא הדרא כגון במטלטלין דל"ש שומא הדרא ושייך לו' לא עשתה ולא כלום משום דמאן שם לך ואע"ג דמשמע התם בגמ' דבקרקע מיירי דקאמר התם לעולם דאכריז ומטלטלי' א"צ הכרזה מ"מ נ"מ במה שהשומא מעיקרא ליתא גם לענין מטלטלים עוד יש נ"מ דאפי' הפירות שנטלה מן הקרקע משע' ששמה לעצמה צריכה להחזיר כיון שהשומ' מעיקרא ליתא ואי משום שומא הדרא אינה צריכה להחזיר למפרע רק דהדרא מהשתא ועוד נ"מ דאי משום שומא הדרא היו היתומים צריכים לשלם לה מעות לפדות הקרקע אבל עכשיו שהשומא לאו כלום הי' נותנים להאלמנה קרקע אחרת איזו קרקע שירצו ועוד נ"מ אי זבנה או אורת' דשומא לא הדרא ועכשיו דלא עשתה ולא כלום המכירה והירושה שלא כדין היה והדרא ועוד נ"מ טובי אבל אה"נ דאפי' שמה לה בכתובת' הדרא וכן עיקר:
יט סָעִיף י בעל בנכסי אשתו כלוקח הוא. כתב בסמ"ע מיירי דוקא כשלא מתה כו' ר"ל דבש"ס דהוצרך טעמא דבעל לוקח הוי ע"כ מיירי דוקא כשלא מתה האשה דאם מתה אפי' הוי יורש לא הוי מהדר להרמב"ם אבל פשיטא דגם להרמב"ם אפי' מתה הדין כן דלא מהדר ולא מהדרי' לי' ודוק: שם אבל בחייה ה"ל כירושה דמחיים כו'. לא ידענ' מי הזקיקו לזה וגם אינו נכון ודוק: ע"ש דאפי' לא כתבו הנכסים בנכסי צ"ב כו' כ"כ רש"י והוא מוכח בש"ס במאי דקאמר התם דאמר ר' יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכר' בנכסי מלוג כו' ע"ש ואפי' להי"א שכ' מור"ם דוקא כשמתה היינו דוקא בנכסי מלוג אבל בנכסי צ"ב פשיטא דלכ"ע אף בחייה לוקח הוי כיון שחייב באחריותן וכמו שנתבאר בא"ע סי' פ"ה וכ"כ בסמ"ע לקמן ס"ס קי"ב ודלא כדמשמע בע"ש כאן דאף בנכסי צ"ב פליגי הי"א ע"ש: עוד שם אבל הכא אי עבדי לי' ליורש כו' הוי פסידא כו' אמת שתוס' כתבו שם כן וז"ל ואף ע"פ דבפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט ע"ב) מסיק דטבא ליה עבדי לי' או יורש או לוקח הא אמרי' התם בר היכא דאיכא פסידא דמלוה עכ"ל אבל אין זה נראה בעיני ואע"פ שאין אני כדאי לחלוק על דברי התוס' מ"מ אומר אני מה שהורוני מן השמים דלא אמרי' התם בפרק יש נוחלין אלא היכא דאיכא פסידא לאחרינא לא שוויה לוקח אלא הניחוהו להיות יורש כדין תורה אבל לומר במקום פסידא להיות לוקח ולא יורש לעקור דברי תורה דהא קי"ל הבעל יורש את אשתו דבר תורה זה לא יתכן והא ראי' דהא גבי יובל אמרינן התם דהוי כיורש משום פסידא דידיה ואין מחזיר ירושת אשתו ביובל אע"ג דהוי פסידא למוכרים דאי הוי כלוקח הוי מחזיר להם ביובל א"ו משום פסידא דידהו לא עקרו דברי תורה דהוי כיורש ואע"פ דיש לישב ולומר דהכא כיון דשומא לא הדרא אלא מדרבנן עקרו דברי תורה ועשאוהו כלוקח דהם אמרו והם אמרו מ"מ אין נ"ל כן ועוד דא"כ מנ"ל לתלמודא למימר הכי בפשיטות בעל בנכסי אשתו לוקח הוי דאמר ר' יוסי ב"ח כו' דילמא הכא הוי כיורש כמו בעלמא דהא הא דרבי יוסי ב"ח נמי לאו בכל דוכתי אלא באשה שמכר' דלקוחות אינהו דאפסיד אנפשייהו דלא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא וכדאיתא בפ' יש נוחלין שם והעיקר נ"ל כמ"ש בהגהת מרדכי פרק המפקיד דשאני הכא כיון ששמו ממנו קודם שנשאת אלא שעדיין צריך תיקון ור"ל וכיון ששמו ממנה קודם שנשאת א"כ לא זכתה היא גופה בקרקע זו קודם מיתה בעוד שהיתה תחת הבעל. וא"כ אפי' לאחר מיתה הוי ראוי וגם הוי כמלוה ואין הבעל יורש מלוה ולא ראוי אלא מוחזק כמו שנתבאר בא"ע ריש סי' צ' וא"כ אפי' הוי בעל יורש לא הוי מהדרינן לי הכא וא"כ הא דנקט תלמודא בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא איצטריך אלא משום לא מהדר והפך ממ"ש התוס' דמשום לא מהדר' לי' איצטריך ולא משום לא מהדר כו' אבל אי הוי יורש הוי מהדר וכמ"ש הרא"ש דירושה ממילא חוזרת וזבנה או אורת' דלעיל היינו שהוריש' מחיים מיהו לפענ"ד לישנא דתלמודא דזבנה או אורתא לא משמע הכי וגם בכמה דוכתי אמרינן בש"ס אורתא והיינו אפי' ממילא לכך נ"ל כדעת התוס' והרמב"ם פרק כ"ב מהלכות מלוה וסמ"ג עשין צ"ד סוף דף קע"ח ושאר פוסקים דאפי' ירושה ממילא אינה חוזרת וכן מוכח דעת הרב המגיד ודלא כמו שכתב נימוקי יוסף לדעת הרמב"ם ע"ש ושאני בעל אי הוי אמרינן דהוי כיורש הוי מהדר דל"ש ביה אדעתא דארעא נחית כיון דהיה לו חלק ג"כ בפירות מחיים. עוד נ"ל דהכי פירושו דש"סשמו לה לאשה ואינסבא או שמו מינה דאשה ואינסבא ומתה בעל בנכסי אשתו לוקח הוי כו' דכד דייקת למה לא קאמר תלמודא נמי ברישא ומתה ואע"פ שי"ל דארישא נמי קאי מ"מ נראה דדוק' קאמר בסיפא ומתה דאי בחייה מהדרי לי' דלא הוי כלוקח לפסידא דידיה וברישא דוקא לא מתה דאי מתה אפי' יורש לא מהדר דאפי' ירושה ממילא אינה חוזרת אבל כשלא מתה אם כן חשבינן ליה כלוקח ולא מהדר ואי לא הוי כלוקח היתה האשה צריכה להחזיר ומייתי מדרבי יוסי בר חנינא דלוקח הוי אפי' מחיים מדמוציא מיד הלקוחות אלמא דהוי כלוקח ראשון והלכך לא מהדר וכן פירש הרב המגיד הסוגיא דמיירי בחייה אלא שפירש גם הסיפא בחייה וצ"ל שלא היה גורס בגמרא ומתה אלא כמו שהוא ברי"ף ולפענ"ד עיקר כמו שכתבתי וגם נראה דרש"י והרא"ש והט"ו דפירשו במתה פליגי אהרב המגיד בזה וסבירא להו דבחייה מהדרינן לה דלא הוי לוקח לפסידא דידיה אבל היכא דשמו לה לאשה מודים דאפי' בחייה לא מהדר וכמ"ש למעלה ודוק:
כ סָעִיף י וי"א דוקא כשמתה כו'. והב"ח כתב כאן ובא"ע ס"ס צ"א דגם להרא"ש והטור לאו דוקא כשמתה ע"ש וכן נ"ל עיקר דהא הרא"ש והטור ס"ל בא"ע סימן צ' ס"ט דאפילו גוף הקרקע מוציא הבעל מיד הלקוחות אפי' בנכסי מלוג אפי' בחייה והביא הרב בהגה' שם ס"ט דעתם וכן דעת הרשב"א והר"ן בפרק נערה שנתפתתה ובא"ע שם כתבתי די"ל שגם הרמב"ם סובר כן ודלא כטור ושאר אחרונים ע"ש ואע"ג דבחייה לית לי' אלא פירי וקי"ל קנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי מ"מ כיון דלבתר תקנת אושא הבעל מוציא מיד הלקוחות אלמא דכשמת' הוי לוקח למפרע משעת נשואין וה"ל כקונה הגוף מחיים וכן משמע בהחובל (סוף דף פ"ח) ע"ש ובזה נרא' לפע"ד לישב מה שהקשו התוס' ס"פ יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט) ריש ע"ב על רשב"ם ע"ש ודוק אבל היכא דשמו מינה דאשה ואינסב' נ"ל דלהרא"ש וטור דוקא מתה אבל בחייה מהדרי' לה דלא שוויה כלוקח לריעות' וכמו שכתב לקמן וא"כ הנכסים שלה ומהדרי' לה אבל מתה דלא הוי יורש דהוי כראוי וכמלוה שאין הבעל יורש ראוי או מלוה והלכך לא מהדרינן לה וכמ"ש לקמן ודוק:
א סָעִיף א כפי הזמן כו'. עמ"ש בסי' ק"א ס"ט מזה דנ"ל דשמין אותו כמו שנמכר לאיש שהיה צריך לו ובא לביתו של זה לשאול אחריו ולקנותו ולאפוקי שיצטרך ליקחנו כמו שנמכר בעת היוקר ובשעת שנמצאו הרבה קונים או כמו שהיה נמכר אילו חקר על קונים במקומות אחרים ע"ש:
ב סָעִיף א ואח"כ מכריזין כו' נוסח לשון הכרזה איתא בגמרא וכתבו ב"י ס"ז בשם ב"ת בשער ג' ד"ב ע"ש שהאריך בהנוסח והעיקר הוא דנותנין שטר אכרזתא ביד הלוקח איך שהיו עושין אכרזתא כדינא וזבינא ליה להאי ארעא ופרעו לבעל חוב ושאחריות דההוא ארעא היא על הלוה ושלא יהא רשות להלוה בהאי ארעא מיומא דנן ולעלם ועד"מ ה' וכתב הטור דצריך להכריז שמוכרין לשלם לבע"ח בחובו או לאשה בכתובתה שיש שנוחין יותר לקנות כדי לפרוע לב"ח בחובו מפני שהאיש אינו מדקדק כל כך במטבע כמו האשה ויש שרוצין יותר לפרוע לאשה שאינה חפיצה המעות הכל יחד שאין דרכה לסחור וע' פרישה:
ג סָעִיף א כפי מה שיראו כו'. וא"צ להכריזו דוקא ל' יום כמו באם בא לגבות משל יתומים או משל לקוחות וכדמסיק ומור"ם מסיק וכ' ע"ז די"א דגם בזה בעינן הכרזה ל' יום ועמ"ש בסמ"ע בזה לעיל ס"ס צ"ח:
ד סָעִיף א כדי שומתן. כי ההכרזה לא היתה אלא לטובת הלוה אולי ימצא מי שיתן בה יותר:
ה סָעִיף ב נידון בק"י. עד"ר שם הוכחתי שאין כן דעת הרי"ף והרא"ש והטור אלא כרשב"ם דס"ל דכה"ג אינו נידון בק"י כיון שיש שנים שאומרים שלא היה שוה יותר מק' אלא נידון בק' כיון דגם זה שאומר ק"ל מודה שהיא שוה ק' אלא שאומר שהוא שוה יותר ולעולם הולכין אחר תרתי מגו תלתא מינייהו וכן הוא דעת רשב"ם ונ"ל דהלכתא כוותייהו דהוא מילתא בטעמא וגם הן רוב מנין:
ו סָעִיף ד מכרן בטל. הטעם דה"ל כשלוחין והשליח שטעה אפי' בכל שהוא חוזר וכמ"ש לקמן ס"ס ק"ט ובהל' שלוחין סי' קפ"ב די"ל לתקוני שדרתיך וה"ה אם טעו ומכרו בכל שהוא ביוקר משויו דחוזר בו הלוקח כמ"ש שם והיינו דוקא כשגובין מנכסי לוקח ומשום דלוקח אינו מחויב לטרוח ולזבן לשלם חוב דמוכר אבל כשמגבין למלוה מבני חורין דהלוה לא הוה דינן כשלוחין אלא כבית דין ודינייהו דדוקא בדבר שלא הכריזו ולא היה צריך הכרזה ופחתו או הותירו "שתות הוא דבטל וכמ"ש בסי' ק"ט משום דעל הלוה הי' מוטל לטרוח ולזבן את שלו ולשלם להמלוה וכן אם גובין מהיתומים לשלם חוב אביהן משום דגם עליהן היה מוטל לזבן ולשלם חוב אביהן מהנכסים שירשו ממנו ועפ"ר:
ז סָעִיף ה ואם אין המלוה רוצה כו' פי' ל"מ זה שהמלוה נותן להלוה הברירה תן לי מעות דמי חובי או קרקע ואשלם לך המותר דשומעין לו אלא אפי' אינו נותן לו הברירה אלא רוצה דוקא מעות אפי' הכי שומעין למלוה וע"ז מסיק המחבר וקאמר דאם הי' בהפך דלא נשאר ללוה אלא פחות מכדי שיעור והלוה דוצה לכפות המלוה שיקח הנשאר בידו במעות דאין שומעין להלוה אבל אם נותן הלוה הבריר' להמלוה וא"ל או קחנו במעות או תן לי קרקע עד שיהי' בידי שיעור שדה והמותר קרקע ישאר בידך על חובך וזה שנתת לי אמכרנו לאחר ואשלם לך קרקעך שנתת לי בזה כ' הטור דשומעין לו והוא מב"ת שער ג' ומסיק המחבר וכ' דאם טרף מלוקח שומעין ללוקח גם בכהא דאין נותן למלוה הברירה וז"ש יכול לכופו שיקחנו במעות ר"ל בלא נתינת הברירה (מזה אין ראיה כ"כ שגם בטור כתב "שיקחנו "ממנו "במעות ע"ש) ודוק ואצ"ל דיש פלוגתא בין הטור לדברי המחבר ושהמחבר ס"ל כרי"ו דאמר דאין חוששין להפסד דהלוה והטור ס"ל דחוששין דהמדקדק בדברי רי"ו משמע דמודה בכה"ג דכתיבנא ועוד ראייה שהרא"ש בתשובתו כלל פ' דין ח' והביאו מור"ם בר"ס זה בהג"ה המתחלת "ואם אין הקרקע "מגיע כו' כתב בו ג"כ דאין חוששין להפסד הלוה וקשה לומר דהטור סתם דבריו נגד הרא"ש אביו ולא יזכרנו כלל ודו"ק:
ח סָעִיף ו או אפותיקי מפורש. פי' שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזו וע"ל סי' קי"ז שם יתבאר דינו:
ט סָעִיף ו שאם עבר הזמן שקבע לו לפרוע או שהיא משכונה מוחזקת כו'. הא דקאמר "או שהוא ר"ל או אפי' אינו ידוע בעדים ומבורר שכלה הזמן אלא שהוא אומר שכבר כלה הזמן מאמינין ליה כשהי' משכונה מוחזקת בידו (פי' גם) במיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ולכך דוקא במשכון מוחזק הוא דמהימן ולא בעשאו לו אפותיקי מפורש כנ"ל וק"ל ועיין פרישה עוד מזה:
י סָעִיף ו יכול למוכר'. ואע"ג דבמשכון דבמטלטלים כ' הטור לעיל סי' ע"ג סי"ט ולא ימכרנו אלא בב"ד הא מסיק שם בסכ"ג בשם הרא"ש דב"ד ל"ד קאמר אלא ג' שמאין וכתב שם בהדיא ז"ל א"נ להביא לבעל המשכון לפני הדיינים אלא יזהירנו בינו לבינו ואח"כ יקח ג' שמאי' וישומו אותו כמה הוא שוה למכור וימכרהו באותו שומא כו' וכן כתב המחבר שם בסט"ו בהדיא עיין שם וכאן נמי מיירי דיחזיק בה או ימכרנה ע"פ ג' שמאין אלא שלא נטל רשות מבית דין ובזה הוא דפליגי כאן כיון דקרקע היא דחשובה יותר:
יא סָעִיף ז אין לירד ולמכור זולתם. עיין לעיל בטור סי' ס"א סי"ב דכ' שם תשובת הרא"ש ז"ל אע"פ שכותבים בשטרות שיש רשות למלוה שירד לנכסי הלוה מ"מ אין לעבור על דברי תורה דתנן המלוה את חבירו לא ימשכנו אלא בב"ד. ויש לפרש דמ"ש שיוכל המלוה לירד כו' כגון שלא מצא המלוה דיין שרוצה למשכנו אז יש לו רשות לעשות דין לעצמו כו' ע"ש שדקדקתי עוד דמדתלו בתשובת הרא"ש והמחבר הכל במנהג ש"מ דלא כתב וכן אלא היכא שאין המנהג לעשות כדברי הכתוב בשטר אבל היכא דנהגו לעשות כפשוטו לישנא דשטר הולכין אחריו אף שהוא כנגד הדין משום כל תנאי שבממון קיים וסבר וקיבל כך עליו:
יב סָעִיף ח אם ירד מלוה לנכסי לוה כו'. כבר כתבו המחבר לפני זה בס"ו אלא שבא לחדש כאן דמנכין לו הפירות שאכל בחובו ומילתא בטעמו קאמר דכיון דירד שלא ברשות ואינו כלום מש"ה מנכין לו בחובו אלא שצ"ע שהרא"ש כ"כ בתשובה הביאו הטור בסט"ו אמי שירד לנכסי יתומים קודם שתבעו לדין דמטעם שאין נפרעים מהן אלא בשבוע' וכל שלא נשבע אין לו זכות בהן דמי יימר דמשתבע ועומדים הנכסים ברשות היתומים מש"ה מנכין הפירות שאכל בחובו ולמה כתבו המחבר כאן סתם דמשמע דס"ל כן בכל מלוה ולוה ונראה דהמחבר ס"ל דהרא"ש והטור איירי אפי' במקומות שנהגו ע"פ כתבם ותנאם לירד לנכסי הלוה בלא שומא והכרזה וכמ"ש לפני זה דמנהג מפורש ונהוג עוקר הלכה או למ"ד דס"ל דאם עבר הזמן מותר לירר לנכסיהן בשומא בלא רשות ב"ד כנ"ל אפ"ה ביתומים דאין נפרעין מהן אלא בשבועה לא ירד ומינה למד המחבר דה"ה לשאר מלוה ולוה היכא דאין מנהג ודוק:
יג סָעִיף ט מסלקין אותו כו'. משום דכתיב ועשית הטוב והישר הטוב זו לפנים משורת הדין שיחזור זה לקרקעו ודוקא קרקעות שקרויים נחלה ועומדות לדורות משא"כ מטלטלים:
יד סָעִיף ט דלוקח לא יוכל לסלק ז"ל הרא"ש דלוקח זה שלקח שעבוד המלוה לא שייך ביה הטוב והישר כי נכנס בשיעבודו של מלוה ולקחו במעותיו יחזיר ויקבל מעותיו מן המוכר וישאר למלוה שיעבודו עכ"ל. ובפרישה כתבתי דאף אם אינו יכול להוציא מן המוכר שום דבר איהו דאפסיד אנפשי' במה שלקח דבר שיש לו קול שהוא משועבד לב"ח ומ"ש הרא"ש יחזור ויקבל מהמוכר ר"ל כשיהיה לו:
טו סָעִיף ט אינו נוטל הוצאתו בטור כתב דיש פלוגתא בין הגאוני' בזה וכתב ב"י דמן הספק דיינינן ביה קולא לנתבע עכ"ל וכאן בש"ע פסק המחבר דאינו נוטל הוצאתו משמע דס"ל דהלוה שהי' קרקע שלו ובידו לסלק להמלוה מיקרי מוחזק בקרקע והמלוה נקרא מוציא ותובע והלוה הנתבע ומש"ה פסק דאינו נוטל הוצאתו ועד"ר שם כתבתי דנ"ל איפכא דהמלוה שקבלוהו בשומת ב"ד והחליטוהו לו מיקרי מוחזק ומה"נ אוכל פירות השדה אלא שחז"ל תיקנו שאם השיגה ידו דלוה או יורשיו דצריך לחזור ולמכרם לו לכן הלוה מיקרי תובע ומוציא וצריך ליתן לו מהספק מה שהוציא בבנינו אם חפץ בקרקעו:
טז סָעִיף ט נשבע ונוטל. פי' ישבע כמה הוציא ונוטל דמי הוצאתו וגם חלק בשבח היתר על ההוצאה וכדין שותף היורד ברשות שנוטל אפי' בשבח המגיע לכתפי' וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס קע"ח אבל נראה דאין השבח כולו שלו כיון דשומא הדרא וע"ל בסי' קע"ח ושע"ה בסמ"ע שם כתבתי כל דין היורד ברשות ועפ"ר:
יז סָעִיף ט אינו נותן לו אלא דמי חובו. לשון הטור כיון דשומא הדרא לעולם הרי המעות שביד הלוה כהלוא' ואם יטול המלוה דמי אותו השבח דממילא ה"ל כנוטל שכר המתנת מעותיו וה"ל כריבית ונראה דדקדק וכתב כגון שנתייקר דאלו נשבח קרקע מאליה כגון ארעא ואסקא שרטון או דקלא ואלים כיון דניכר השבח שהושבח בעודו ביד המלוה צריך ליתן לו השבח. והא דכתב לפני זה כשנשבח מחמת הוצאה משום דשם צריך לישבע כמה הוציא משא"כ בזה דנשבח ממילא דשמין השבח לא שייך ביה שבועה. מיהו י"ל איפכא דכשנשבח גופה של קרקע פשוט להטור והמחבר דא"צ ליתן להמלוה דהא איכא למימר דמזלא דהלוה גרם לשנשבח קרקעו אלא אפי' בנתייקרה דאין שייך לתלות במזלו דהלוה וגם הל"ל דכל לוה יצפה עד שיתייקר ויבא לפדות קמל"ן דאפ"ה א"צ ליתן לו אלא מעותיו:
יח סָעִיף ט וי"א דאם הוציא עליה והשביחה לא הדרא כלל. בדרישה כתבתי דאפי' אם רוצה ליתן לו דמי השבח וההוצאה ומטעם שקנאה בשינוי אבל השביחה ממילא שייך ביה הטוב והישר ולא שייך לומר שקנא' בשינוי דא"ל דמזלא דלוה גרם:
יט סָעִיף ט אלא כשעת היוקר. ז"ל הרא"ש דלא מסתבר כלל שיצפה הלוה אם יתייקרו הקרקעות שיבא ויפדותם ואיכא נעילת דלת בפני הלווין עכ"ל:
כ סָעִיף ט ואם קנו מידו שלא לסלקו כו'. עמ"ש בפרישה בסכ"ז:
כא סָעִיף ט מרצונו בלא ב"ד עפ"ר שם כתבתי דב"י הוכיח מל' רש"י דכל היכא דאטרוחי להביאו לב"ד אע"ג דמיד נתרצה ליתן לו קרקע בחובו שומא מיקרי והדרא ע"ש:
כב סָעִיף י לעולם לא יחזירנו אלא בק"ק דאם שמוה לראשון בק"ק מצי בתרא למימר כיון דאתית עלי מכח המלוה שלך וכיון דליה היית צריך ליתן מאתים תנם לי ג"כ. ואם שמוה לבתראי בק"ק יאמר לו לאו טוב וישר הוא דאפסדינ':
כג סָעִיף י קרקע ששמו כו'. ז"ל הגמרא זבנה אורתה יהבה במתנ' אינה הדרה וטעם דדוקא ב"ח אית ביה משום הטוב והישר דאמרינן לא היה לך עליו אלא מעות והרי הן לך אבל הני אדעתא דארעא נחתי:
כד סָעִיף י או ששמה לב"ח מדעתו כצ"ל ובס"י גרסי "ששמוה וט"ס הוא וכן הוא ברמב"ם ספ"ב (ספכ"ב) דמלוה ור"ל שהמלוה שמה מדעתו למלוה שלו וכיון שעשאה מדעתו בלא ב"ד ה"ל כאלו מכרה לו מ"ה אינה הדרא מידו ודוקא כששמוה ב"ד מידו ליד מלוה שלו כתב בר"ס דחוזרת וק"ל:
כה סָעִיף י או שמת והוריש' אינה חוזרת. כ"כ הרמב"ם שם וס"ל דאף דהשוו יורש דלוה ללוה עצמו להיות השומא הדרא גם לו אבל יורש דמלוה אינו כמלוה דדוקא ממלוה גופו הדרא השומא ולא מיורשו וע"ז כתב מור"ם די"א (הוא הרא"ש והטור) חולקים וס"ל "דאורתה הנאמרת בגמ' דאינו הדרא היינו דוקא בהוריש' מחיים דומיא דזבנ' ויהבה במתנה או לאחר מית' ויהי' לו יורשים ושדות הרבה כדמסיק וכמו שאפרש:
כו סָעִיף י אם אין כאן אלא יורש א' כו'. דוקא בירושה דממילא הדין כן אבל בהוריש מחיים לאחד מבניו במהיום ולאחר מותו שלאחר מותו יקח אותו הבן שדה זו בראש זולת חלק ירושתו שיירש עם אחיו אם יהי' להן מה לירש אע"פ שיש בו צד ירושה לא אמרינן יורש במקום מוריש קאי אלא כיון דמחיים ניתנה אמרינן דאדעתא דארעא נחית וקי"ל:
כז סָעִיף י וחלקו ונפל כו'. פי' חלקו השדות ביניהן ונפלה שדה זו לאחד או לשנים מבניו והאחרים לקחו שדות אחרות נגד זה שלקחו אלו ירושה זו ג"כ אינה חוזרת מטעם דלא מיקרי ירושה דממילא אלא כזבינא דהא קי"ל אחין שחלקו כלקוחות נינהו ונמצא אותו שירש שדה אביו מכר חלק שהי' לו בקרקע שגבה אביו בחובו לאחיו ואחיו מכר לו החלק שהי' לו בקרקע של אביו וה"ל כזבינא דלא הדרא דאדעתא דארעא נחית מי שנפל לחלקו השומא שיהי' לו בקרקע כמו לאחיו ולא שירש אחיו קרקע והוא מעות ואם לא הניח המלוה אלא בן א' ל"ש ה"ט ועכ"פ צריך להחזיר השומא כל זה מוכח בדברי הרא"ש והטור ועפ"ר ושם מבואר:
כח סָעִיף י בעל בנכסי אשתו כלוקח הוא "לא "מחזיר ולא מחזירין לו כצ"ל וכן הוא במיימוני והמחבר העתיק כאן לשון הרמב"ם דס"ל דהאי דינא הנאמר בגמ' מיירי דוקא כשלא מתה האשה וכ"כ המ"מ שם בס"פ כ"ב דמלוה ע"ש דכ' אמ"ש הרמב"ם שם דלא מחזיר משום דכלוקח עשאוהו חז"ל דאם הי' זכותו דבעל מכח יורש הי' צריך להדר דהא עדיין אינו יורש בחיי אשתו וגם לא מהדרינן לי' לפי שהוא כלוקח אחר השומא וגם לאשתו לא מהדרינן לפי שאנו חושבין אותה כמכרה לבעלה משא"כ אם הי' יורש אז הוה מהדרינן להאשה שהרי אינו יורשה בחייה א"נ היינו מחזירין לו אם הי' יורש לפי שאף ליורש מהדרין כו' ע"ש. וע"ז מסיק מור"ם וכתב די"א (והוא הטור והרא"ש) דאדרבא דוקא כשמתה האשה אמרו בגמ' הדין דלא מהדר ולא מהדרינן לי' ולא כשהוא עדיין בחיי' ולטעמיה אזיל דס"ל דגם יורש דהמלוה צריך להחזיר כמ"ש לפני זה ומש"ה דוקא כיון דבעל הוה כלוקח אמרו דלא מהדר הא אי הוה יורש הוי לי' כיורש דממילא דמהדר וכן נמי הוה מהדרינן לי' דהא מהדרינן ליורש דלוה אבל בחיי' ה"ל כירושה דמחיים ואף אם הי' יורש לא הוה מהדר וכנ"ל ועפ"ר מה שכתבתי עוד מזה. גם שם כתבתי דאפי' אם לא כתבו לו השדה בנכסי צ"ב אלא נשאר בידה לנכסי מלוג שלה אפ"ה הדין כן. גם כתבתי טעם והוא מתוס' פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ה ע"א) דאע"ג דאמרינן בעלמא דפעמים דין לוקח יש לו ופעמים דין יורש ועבדינן לי' לבעל הטוב לו יותר הני מילי היכא דלית בי' פסידא לאחריני אבל הכא אי עבדי לי' ליורש להחזיר לו מה ששמו מאשתו הוה בו פסידא לזה שנישום לו השדה ע"ש ועיין לקמן בטור ובדברי המחבר בסי' קי"ב דשם כתבו וסתמו דבעל בנכסי אשתו לוקח הוה ועמ"ש שם:
כט סָעִיף יא ואח"כ נמצא שהפקדון הי' ברשותו כו'. פי' לא זו אף זו כתב המחבר והוא מדברי הנ"י דלא מבעיא נמצא שהי' ברשותו שפי' שהנפקד עצמו ידע מזה מתחל' וכפר דלא הוי ראוי לעשות שומא כלל אלא אפי' אם נאבדו מידו בפשיע' ולא ידע הנפקד היכן הן אפ"ה כשאח"כ מצאן ה"ל שומא בטעו' ויחזרו בו שניהן המפקיד והנפקד משא"כ בידע בו הנפקד אינו יכול לחזור בו אלא המפקיד ולא הנפקד דידע בו ומה"ט נמי דקדקו הטור והמחב' וכתבו בבא שאחר זה בלוה שנמצא בידו מעות מצוי' "שהמלו' יכול לכוף ללוה כו' משמע דוקא המלוה בלוה אבל לא איפכא וק"ל ועיין בטור שלא כתבו אלא ואח"כ נמצא שהפקדון הי' ברשותו משמע דס"ל דוקא בכה"ג דהוה שומא בטעות ולא בנאבד מצאוהו אח"כ וכן הוא דעת רש"י ור"ח וכמו שכתב הנ"י שם בשמם ע"ש ודוק:
א סָעִיף ה ואם אין המלו' רוצה לקנות ע' ש"ך סק"א וז"ל א"כ כשאומר המלו' מכור לי מהנשאר או פרע לי היינו גוד או אגוד וכשאין המלו' רוצה לקנות לעצמו ורוצה למכור הכל היינו נמי בכלל גוד או אגוד דמה לי אם קונה אותו לעצמו או מוכרו שהרי הרשות בידו לקנותו ולחזור למכרו ע"ש וכן כתב הש"ך בסק"ז העולה מזה ביד המלו' רשות להוציא את הלו' מביתו וליקח הכל לעצמו או למכור או להשכין הכל כדי שיפרע חובו מיד שהרי אומר לו גוד או אגוד: והנה מ"ש דרוצה למכור הוא בכלל גוד או אגוד כו' שהרי הרשות בידו ליקח ולחזור ולמכרו הוא נגד דברי הרא"ש דכתב דהיכ' דאינו רוצה לקנותו לעצמו אלא למכרו לית ביה דינ' דגוד או אגוד והובא בש"ע בסי' קע"א וכן פסק הרמ"א שם בסעיף ו' וגם הש"ך הסכים שם כן מיהו אפשר לחלק דהתם כבר נשתתפו יחד ולהכי דינא דגוד או אגוד הוא דוק' היכא ששיתף עצמו ורוצה לקנותו ולא למוכרו לאחרים דהא לא נשתתף עם האחר אלא עם השותף אבל בע"ח דעלמ' לא נשתתף עמו אלא שיש לו חוב עליו ואילו רוצה מוכר את חובו לאחר ולהכי גם כשירצה למכור שייך דינ' דגוד או אגוד ואכתי צריך ישוב:
ב סָעִיף ה יכול לכופו שיקחנו ממנו במעות עמ"ש בסי' קט"ו סק"ט:
ג סָעִיף ו וי"א שאם עבר הזמן יכול למוכרו עמ"ש בזה בסי' ע"ג ס"ק י"א:
ד סָעִיף ז מקום שנהגו לכתוב בשטרות שיוכל לירד לנכסי הלו' ולמכור בלא שומ' והכרז' ומשמע דהיכא דליכ' מנהג רשות לו לירד ע"פ השטר בלי רשות ב"ד ובטור סי' ס"א הבי' בשם תשובת הרא"ש אע"פ שכותבין בשטרות שיש רשות למלו' לירד לנכסי הלו' מ"מ אין לעבור על דברי תור' דתנן אין המלו' רשאי למשכנו אלא בב"ד וע"ש וע' בסמ"ע וט"ז מ"ש בזה ולענ"ד נרא' דכיון דהא דתנן לא ימשכנו אלא בב"ד דוק' למשכון אבל לגוביינ' שרי וכמ"ש הנ"י בפ' המקבל בשם ר"ת והכא מיירי בלגוביינ' דהא התנה לירד בנכסי הלו' ולמכור וא"כ היינו לגוביינ' ולא בתורת משכון ואע"ג דבסי' צ"ד ס"ק ב' רצונו לומר דלא שייך לגוביינ' אלא ע"פ בית דין אבל מעצמו לא שייך לגוביינ' דמאן שם לי' ואינו אלא למשכון דהא כיון דהתנ' בשטר כן שיהא לו רשות למכור בלא שומ' והכרז' לא שייך לומר מאן שם לך דהוא עצמו יש לו רשות בזה וכיון דלגוביינ' ליכ' איסור דמשכנו שלא ברשות וא"כ ודאי תנאי שבממון קיים ומ"ש הרא"ש בתשו' דשייך איסור משכנו שלא ברשות אולי לא ס"ל הא דר"ת דלגוביינ' שרי או אפשר דמיירי בהתנה לירד לנכסי הלו' למשכון אבל כאן מיירי בלגוביינ' וגם אנו קי"ל כר"ת דלגוביינ' שרי אפי' כלי אוכל נפש א"כ ודאי מהני השטר לירד בעצמו בלא רשות כלל וכן משמע בהנ"י בשם ר"ת דרשאי למעבד דינ' לנפשי' לגוביינ' והבאתי דבריו בסי' צ"ז סק"ב וא"כ מכ"ש הכא דניתן לו רשות ודאי רשאי לירד לגוביינ' מיהו היכא דלא ניתן לו רשות לירד ולמכור אלא ניתן לו רשות סתם לירד בנכסי הלו' והיינו למשכן בזה נרא' דאין איסור למשכן שלא ברשות ולא מהני תנאי:
ה סָעִיף ט ב"ד ששמו קרקע לבע"ח כו' מסלקין אותו מאותה קרקע כת' הרשב"א היכא ששמו ארע' לקטן לא הדרא עד שיגדיל עד דידע לאקנויי' והיינו משום דסובר דכשהדר' שייך הקנא' ממלוה ללוה וכ"כ רמב"ן הובא בכסף משנה בפ"ב מה' מלוה:
ו סָעִיף ט אינו נוטל הוצאתו. בטור כתוב דיש פלוגת' בין הגאונים בזה ובית יוסף כ' דמספיק' דיינין ביה קולא לנתבע ולהכי פוסק ראינו נוטל הוצאתו דס"ל לוה שבידו לסלק למלוה במעות מיקרי מוחזק בקרקע מש"ה קולא לנתבע והוא הלוה. והסמ"ע כתב להיפך דהמלו' שקיבלוהו בשומת ב"ד והחליטוהו לא מיקרי מוחזק אלא שחז"ל תיקנו דאם השיגה ידו דחוזר ומכרה לו ולכן הלו' מיקרי תובע ובט"ז כת' וז"ל נלע"ד כפסק המחבר ויש ראיי' ברור' מתלמוד ערוך אם העיר קודם קוצץ ואין נותן דמים ואי האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק זה קדם כו' קוצץ ואינו נותן דמים ופריך שם מאילן הסמוך לבור דמספק לא יקצוץ ומשני הכא ודאי לקוץ קאי ואי משום דמים אמרינן זיל אייתי ראי' דאילן קדים ושקול וא"כ ה"נ כיון דשומא הדרה אלא שיש ספק בתשלומין אמרינן זיל אייתי ראיי' ושקיל ועמ"ש ע"ז הגאון ח"צ ולענ"ד דודאי בדין הוא שיהא הלו' מוחזק כיון דסוף סוף למיהדר קאי ואין הספק אלא בדמים. אלא שכדברי הסמ"ע מבואר מדברי הרא"ש בפ' המקבל שכת' וז"ל זבין במאה ושוה מאתן חזינן אי לכ"ע מוזיל מזבין יהיב ליה מאה ושקול כו' וכיוצ' בזה אם הרויח זמן פרעון אי כל אינש הוי עביד הכי כגון שמכר מפני רעתה גם המצרן לא יתן עד אותו הזמן כו' ועל המצרן להבי' ראיי' דלכ"ע אוזיל ומזבין בארע' דלוקח הוא ואין למצרן זכות בהן אלא משום ועשית הישר והטוב לא אמרינן סוף סוף ארע' למיקם קיימ' בידו דמצרן ועל הלוקח להבי' ראיי' כדאמרינן לקמן גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ובע"ח או' אביכם השביח על היתומים להבי' ראי' משום דארע' כיון דלגוביינ' קיימ' כמאן דגבי' דמי ויתומים לייתי ראייה ולשקלו' דלקמן מיירי כשעשה אביהן אפותיקי והני יתומים כיורד שלא ברשות. אבל הכא דודאי ברשות לוקח קיימי אלא שתקנת חכמים הוא משום ועשית הישר והתקנ' אינו שלא משום כשנתחזק כבר הלוקח ובאתה לרשותו ומספיק' לא מפקינן מיניה עכ"ל וכן פסק בש"ע בסי' קע"ח סעיף ז' על המצרן להבי' ראי' והוא מדברי תשובת הרא"ש הנ"ל וא"כ ה"ה הכא בשומ' הדרה דהוא ג"כ אינו אלא משום ועשית הישר והטוב א"כ המלו' הוי מוחזק אף ע"פ דלמיהדר קיימ' וכמ"ש ומתוך דברי הרא"ש נסתר מחמתו את דברי הגאון ח"צ שכת' לחלק מפ' המקבל ביתומים אומרים אנו השבחנו משום דהתם באפותיקי וע"כ הבע"ח גוב' תחל' הכל ארע' ושבחה והדר מסלקהו בדמי שיעור שבחא ולהכי נקר' מוחזק לאפוקי הכא אינו מסתלק מן הקרקע עד שיתן לו דמיו תחל' וגבי אילן נמי קוצץ תחל' ואח"כ נותן דמיו ע"ש דא"כ למה כת' הרא"ש לחלק דין מצרן מיתומים אנו השבחנו משום דהתם מיירי באפותיקי ומצרן אינו אלא מתקנת חכמים הלא במצרן נמי אינו מסלק מן הקרקע אלא כשנתן לו הלוקח את הדמים אע"כ שאין לחלק בהכי. ומן התימ' על הש"ע שהוא פסק בסי' קע"ה סעיף ז' בספק' דמצרן דלוקח הוי מצרן וכדברי הרא"ש וכאן פסק דהלו' הוי מוחזק הא בשניהן אינו אלא משום ועשית הישר והטוב ואולי יש לחלק בין ספיק' דגוף המעש' וא"ל דחכמים כשתיקנו ועשית הישר והטוב לא תקנו כשיבא המצרן בספק נגד הלוקח אבל בזה שהו' מחלוקת בין הפוסקים הוי ספק דפוסקים וא"כ לזה הפוסק דסובר דאינו נוטל הוצאתו א"כ שומ' הדר' בודאי בלי הוצא' וא"כ כיון דלמיהדר קאי מצי לוה טעין קים לי כאותו פוסק דהדרה בלי הוצאה:
ז סָעִיף י אבל אם היו כאן הרב' יורשים וחלקו ונפל לא' בחלקו שוב אינה חוזרת היינו משום דקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן וע' בש"ך שחולק ע"ז וראייתו מהא דאמרינן ריש פ' הגוזל ומאכיל דאמרו מת והוריש לבניו לא הוי שינוי רשות והתם מיירי מיורשים הרבה דהגוזל ומאכיל את בניו תנן ואפ"ה לא מחשבינן להו ללוקח נגד הגזלן ול"נ דהא דלא הוי שינוי רשות גבי גזלן באחין שחלקו דקי"ל האחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם בטלה מחלוקת וכרב בפ"ק דב"ק דף ח' וכן פסק בש"ע בסי' קע"ה וע"ש וכיון דאם יבא הנגזל ויטול יחזיר על האחר לא הוי שינוי רשות דהיכ' דהמוכר קיבל עליו אחריות לא הוי שינוי רשות וכמ"ש הרמ"א בסי' שס"א ע"ש אבל הכא דאפי' באחריות הוי שנוי רשות והוי לוקח להכי גבי אחין שחלקו נמי דהוי כמו לקוחות אחר שחלקו שוב אינה חוזרת וק"ל ועמ"ש בסי' ק"ח ס"א:
ח סָעִיף י בעל בנכסי אשתו לוקח הוי בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ה) שמו לה לאשה ואינסב' או שמו מינה דאשה ואינסיב' ומתה בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מיהדר ולא מהדרינן ליה דאמר ר"י בר חנינא באושא התקינו האשה שמכר' בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מן הלקוחות וכתבו שם תוס' ד"ה לוקח הוי וז"ל אפי' אי הוי יורש לא מהדר כדאמר זבנה אורתא כו' אלא משום לא מהדרינן נקטי' דאי הוי יורש מהדרינן שהבן פודה קרקע של אביו ואע"ג דבפ' י"נ מסיק דטבא ליה עבדי ליה או יורש או לוקח הא אמרינן התם היכא דאיכא פסידא דלקוחות לא עבדי טבא ולכך הכא לא הוי כיורש משום פסידא דמלו' ולא מהדר ממ"נ דאפי' יורש הוי לא מהדר ודר"י בר חנינא מפרש התם דלקוחות אפסדו אנפשייהו עכ"ל תו'. והנה לשיטת הפוסקים דגם יורש מהדר וזבנה אורתא היינו ירושה דמחיים א"כ נ"ל בעל לוקח הוי גם בטעמא דלא מהדר וכ"כ בסמ"ע ובש"ך כתב וז"ל אבל הכא אי עביד לזה יורש כו' הוי פסידא כו' אמת שהתוספות כתב שם כן אבל אין זה נראה בעיני ואף ע"פ שאין אני כדאי לחלוק על דברי תו' מ"מ אומר אני מה שהורוני מן השמים דלא אמר התם בפ' י"נ אלא היכא דאיכא פסידא לאחריני לא שויה לוקח. אבל הניחוהו להיות יורש כדין תורה. אבל לומר במקום פסידא להיות לוקח ולא יורש לעקור דברי תורה דהא קי"ל הבעל יורש את אשתו דבר תורה זה לא יתכן והא ראיה דהא גבי יובל אמרינן התם דהוי כיורש משום פסידא דידיה ואין מחזיר ירושת אשתו ביובל אע"ג דהוי פסידא למוכרים. אלא ודאי משום פסידא דידהו לא עקרי דבר תורה דהוי כיורש וע"ש ולכן העלה כפי' המרדכי דשאני הכא כיון ששמו מינה קודם שנשאת אפי' אי הוי יורש לא מהדרינן ליה משום דהוי ראוי וע"ש שהאריך. ולענ"ד נראה ליישב דברי תוס' והוא דגבי יובל אמרו שם דהוי כיורש משום פסידא דידיה. אבל אי לא הוי פסידא דידיה הוי עקרו לדין תורה והוי שויה כלוקח משום פסידא דאחריני כמו שעקרו לדין תורה ושוי לוקח משום פסידא דידיה ה"נ הוי דינו כלוקח במקום דליכא פסידא דידיה ואיכא פסידא לאחרינ'. אלא משום דגבי יובל איכא פסידא דידיה נמי להכי אוקמי' אדיני' להיות כיורש א"כ הכא מה דלא מהדרי' ליה דלא נקרא פסידא דידיה וכמ"ש תוס' בפ' י"נ שהקשו בהא דאמרי' בפ' המפקיד שמו לאש' ואינסב' או שמו מינה דאשה ואינסבה לא מהדר ולא מהדרינן משום דבעל לוקח הוי דהא איכא פסידא לאחרינא דהיינו ללוה דלא מהדר ליה וי"ל כיון דבדין לא הדר אלא משום ועשית הישר והטוב לא חשיבה כ"כ פסידא ע"ש וא"כ כיון דזה לא הוי פסידא מה דלא מהדרינן משום ועשית הישר והטוב א"כ ניחא הא דלא מהדרינן לבעל ועשאוהו כלוקח ומשום פסידא דאחרינא והא דלא אוקמוהו אדין תורה כמו גבי יובל וגבי יובל נמי לא הניחוהו על דין תורה אלא משום פסידא דידיה וכמו שאמרו שם בפי' בש"ס גבי יובל כיורש משום פסידא דידיה וא"כ היכא דליכא פסידא דידיה כיון דאינו אלא משום ועשית וכמ"ש א"כ לא קרוי פסידא ולא ק' כלל מיובל דהתם אית פסידא דידיה והכא ליכא פסידא עקרוה משום פסידא דאחריני שויה כלוקח וכו' וע"ש בתוס' ס"פ י"נ שכתבו דהך לישנא דשויה רבנן כיורש הניחוהו על דין תורה ולא עקרוהו ומהיכא תיתי יעקרוהו ועוד למה לי טעמא דמפרש בש"ס משום פסידא דידיה ע"כ דה"א דלעקרוהו משום פסידא דמוכרים אלא משום פסידא דידיה הניחוהו ולא עקרוהו וא"כ הכא דלא נקרא פסידא מה דלא מהדרינן ליה ולמלוה ודאי פסידא איכא מש"ה עקרוהו וז"ב והב"ש באה"ע סי' צ"א סק"ח כ' וז"ל אין מחזירין לו השומא דדינ' כלוקח אבל אם היה דינו כיורש היו מחזירין לו בין בחייו בין לאחר מיתה דקי"ל דמחזירין יורש הלוה והא דלא אמרינן משום פסידא דידיה הוי כיורש כתבו תו' בפ' המפקיד משום דחיישינן לפסידא דמלוה אע"ג דכתב בס"פ י"נ דלא הוי פסידא כ"כ כמ"ש בסמוך היינו להוציא מבעל אבל להוציא מן המלו' חיישינן לפסידא וכ"כ הב"ח עכ"ל ואין לדבריו אלו ביאור אלא הפי' הוא דהא לא מהדרינן ליה משום ועשית הישר זה לא מיקרי פסידא כיון דבלא"ה לא הדרא שומא מדינא. אבל פסידא דמלוה ודאי הוי אם יצטרך להחזיר כיון דאדרבא מדינא א"צ להחזיר וא"כ ודאי הוי לדידיה פסידא:
ט סָעִיף י דוקא כשמתה האשה עיין ש"ך שכתב ז"ל והב"ח כתב כאן ובאה"ע סי' צ"א דגם להרא"ש והטור ל"ד מתה האשה וכן נ"ל עיקר דהא הרא"ש והטור ס"ל באה"ע סימן צ' דאפי' גוף הקרקע מוציא הבעל מיד הלקוחות אפי' בנ"מ בחיים וכן דעת הרשב"א והר"ן פרק נערה ואע"ג דמחיים לית ליה אלא פירי וקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ"מ כיון דלבתר תקנת אוש' הבעל מוציא מיד הלקוחות אלמא דכשמתה הוי לוקח למפרע והוי כלוקח מקיים וכ"מ בהחובל דף ע"ח מ"ש גם הב"ש באה"ע סי' צ"א כ' וז"ל מ"ש הרמ"א ומתה למד זאת מדברי הב"י דמפרש כן דברי הטור ואינו מוכרח וכמ"ש הב"ח וכן נ"ל דהא דין זה נובע מתקנת אושא ושם מבואר אפי' בחיים דינו כלוקח עכ"ל: אמנם אחר העיון נראה דלא קשה מתקנת אושא דלא התקינו באושא שיהיה הבעל כלוקח הגוף מחיים דהגוף של האשה ולבעל אין לו אלא פירות והא דמוציא מיד הלוקח כבר כתב רש"י בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ח) באושא התקינו דאע"ג דבעלמא לאו כקנין הגוף דמי בעל בנכסי אשתו אלמוה רבנן לשעבודא משום איבה ע"ש והיינו כמו לר"י דאי"ל קנין פירות כקנין הגוף הבן שמכר בנכסי אביו ומת הבן דהמכיר' בטל משום דקנין פירות שיש לאב מעכב את הגוף למכור ה"ה לדידן נמי נהי דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף באושא התקינו שיהיה אלים קנין פירות דבעל לעכב מכירת הגוף וכן מוכח בפרק החובל שם לימא תקנת אושא תנאי הוא דתני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה סברוה דכ"ע קנין פירות לאו כקנין הגוף מאי לאו בהא קמפלגי מ"ד לאשה ל"ל תקנת אושא ומ"ד לא לאיש ולא לאשה אית ליה תקנת אושא וכתב רש"י ז"ל סברוה בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף והכא ה"ט דמ"ד לא לאיש ולא לאשה דאי"ל תקנת אושא הלכך משום איש לא נפיק דלא קלי לגופא ממש משום אשה נמי לא נפיק דאלים שעבודי' למיהוי כקנין הגוף עכ"ל וכ"כ רש"י לקמן אבע"א כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה ז"ל קודם התקנה הוי שעבודי' קיל כשאר קנין פירות דקים לן דלא כקנין הגוף דמי ע"ש וכן מוכח דאין לו לבעל גם אחר תקנת אושא אלא פירות דאי נימא דאחר תקנת אושא הוי לוקח הגוף מחיים א"כ מאן דאית ליה תקנת אושא למה אין יוצאין לאיש אע"כ דגם לאחר תקנת אושא אין לו לבעל אלא פירות אלא דתקנת אושא אלים לשעבודי' דפירות שיהיה כקנין אע"ג דשאר קנין פירות אינו כקנין הגוף: ולפ"ז ניחא דסברי הרא"ש והטור דהבעל מוציא בחיים הגוף והיינו משום דאלמוה רבנן קנין פירותיו דליהוי כמו קנין הגוף ובטל מכירתה אבל לעולם הגוף של האשה וע' מ"ש נפקותא בזה האחרונים כגון לענין פרוזבל אם הלוקח יכול לכתוב והוא אינו מעכב את המכיר' משום הגוף אלא משום דקנין פירותיו מעכב וכמ"ש אבל הכא לענין שומא הדרא היכא דשמו מינה ואינסב' והי' בחיי' השומא הדרא לה כיון דהגוף שלה ואין לבעל אלא פירות וז"פ דהך מלתא. אמנם מדברי התוס' לא נראה כן עיין לדבריהם פרק נערה ד"נ ד"ה הבעל מוציא מיד הלקוחות וז"ל אליביה דר"י דאמר קנין פירות כקנין הגוף לא צריכא לתקנת אושא אלא לר"ל ואליביה דר"ל מסיק לה בפרק החובל א"נ דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך אבל אם כ' דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן אין לומר דהא תנן פרק הכותב דאם מכרה ונתנה קיים עכ"ל ומשמע מזה דתקנת אושא היה על הגוף שהוא דבעל דאי לאלומי קנין פירותיו כקנין הגוף הא מיירי שאין לו פירות מיהו אפשר דגם התו' לא כתבו אלא לר"י אבל לדידן דקי"ל כר"ל לא אתי תקנת אושא אלא במקום פירותיו ומשום דעשו פירותיו כקנין הגוף ואפי' כתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך אפ"ה מכרה בטל כיון דאם לא סילק נפשו מפירות היה מכרה בטל השתא נמי דסליק היה דעתו רק מפירות ולא מזכות שיש לו בגוף השדה על ידי פירותיו ומש"ה מכרה בטל וצ"ע: אבל ק' לפמ"ש בשיטת רש"י דתקנת אושא אינו אלא לאלומי קנין פירותיו דבעל כקנין הגוף ולבטל בזה מכירת האשה א"כ הא דלאחר מיתה הוי לוקח מנלן דהא כ"ע מודו דלאחר מיתה ודאי לוקח הוי כדאמרינן פרק המפקיד בעל לוקח הוי מדר"י ב"ח ולשיטת הרמ"א מיירי לאחר מיתה וכן הא דאמרי' בפ' יש נוחלין גבי אלמנתו ניזונית מנכסיו ומייתי מדר"י ב"ח דבעל לוקח הוי ומנלן דהוי לוקח לאחר מיתה שמא אינו אלא יורש ואפ"ה מעכב המכירה משום קנין פירות שלו וכמו לרבי יוחנן דמעכב האב מכירת הבן ונהי דבפירות דהוי מחיים לוקח שוב לא פקע גם לאחר מיתה וכמ"ש תוס' בפ' י"נ ע"ש אבל על הגוף דלא הוי לוקח מחיים דלמא לאחר מיתה אינו אלא יורש וצ"ע: ואפשר דאי נימא מדר' יוסי ב"ח דקנין פירות של הבעל הוי כקנין הגוף לא הוי מצי ירית לה כיון דאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק וכדאמרינן כה"ג בס"פ השולח אמר רבא קרא ומתנית' מסייע לריש לקיש מתניתא דתני' בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ופירש"י דאי כקנין הגוף ה"ל ראוי ע"ש וא"כ ה"נ אין הנכסים מוחזקין לאשה כיון שיש לבעל פירות כקנין הגוף ואפי' גבי בכור אמרי' במלוה שעמו פלגי ואינו נוטל כולו והכא דירית כולה ע"כ צ"ל דמתחילת נשואין תיכף נעשה לוקח על הפירו' מחיים ועל הגוף לאחר מיתה וככותב נכסיו בפי' פירי מחיים וגוף לאחר מותו ומוכח דהוי לוקח לאחר מיתה אבל מחיים לא הוי לוקח על הגוף ומ"ש ראיה מב"ח והש"ך והב"ש מתקנת אושא דהוי לוקח מחיים על הגוף כבר כתבנו מדברי רש"י דאינו אלא אלמוה לקנין פירות כקנין הגוף ודו"ק ועמ"ש בסי' קל"ב ועיין פ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ה) נכסי לך ואחריך לפ' עמדה וניסת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כמאן כהאי תנא דתני' נכסי לך ואחריך לפ' ירד הראשון ומכר רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון וכן פסק הרמב"ם פי"ב מה' זכי' ובטור וש"ע לקמן סי' רמ"ח ובטור וש"ע אה"ע סימן צ"א ולפמ"ש דבעל לא קנה לגוף אלא לאחר מיתה אמאי אין לאחריך במקום בעל הא אמרי' בפ' י"נ דף קל"ז ומודה שאם נתנה במתנת שכ"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ע"כ ומשום דאחריך עם גמר מיתה שאין הראשון צריך לה קונה ואם כן קשה ה"נ כבר קדמו אחריך דהא לבעל אין לו קנין בגוף הנכסים אלא לאחר מיתה: ונרא' דכיון דכבר עשו מתקנת אושא לקנין פירות דבעל דמחיים שיהי' כקנין הגוף ולבטל מכירת האשה ה"נ לא מצי קני אחריך עם גמר מיתה לקנות גוף הנכסים כיון דכבר קדמו הבעל בקנין פירות מחיים א"כ אין לאחריך בפירות כיון דכבר קדמו הבעל ואין לשני אלא מה ששייר ראשון ובגוף הנכסים נמי לא מצי זכי כיון דקנין פירות של הבעל כקנין הגוף ומעכב מלזכות בקנין הגוף של הנכסים ודו"ק: אמנם נראה דהא דנקט הטור דוקא כשמתה האשה לא קאי אלא היכא דשמו מינה ואינסב' דבזה אי הוי מחיים שומא הדרא לה כיון דהגוף שלה אבל היכא דשמו לה ואינסב' בזה אפי' מחיים נמי לא הדרא ללוה דכיון דבעל לוקח הוי לפירות מחיים וקנין פירות שלו כקנין הגוף לא מצי הדר ללוה הגוף ולפמ"ש בסק"ה דשומא הדרא צריך קנין מחדש ממלוה ללוה והיא לא תוכל למכור כיון שהבעל מעכב ובזה מיושב נמי מה שמדקדק הש"ך בלשון הש"ס דנקט שמו לה לאשה ואינסב' שמו מינה דאשה ואינסב' ומתה בעל בנכסי אשתו לוקח מדרבי יוסי ב"ח ולמה לא נקטי ברישא ומתה וע"ש ולפמ"ש ניחא דברישא אפי' מחיים לא מהדר ללוה כיון דצריך קנין חדש והבעל מעכב. ועש"ך במ"ש לפי' המרדכי דמשום לא מהדרינן ליה לא צ"ל לוקח אלא אפי' אי יורש הוי לא מהדרי' ליה כשמתה כיון דהוי ראוי וע"ש ואע"ג דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל וכדאי' ס"פ השולח מ"מ הכא כיון דהמלוה יכול למוכרו לאחר ודאי הוי ראוי וכמו שאמרו בפ' י"נ דף קכ"ה גבי עובדא דסבתא דהוי ראוי ואמר רבא מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדם סבתא וזבנה זבינ' זביני וא"כ ה"נ כיון דאי קדם וזבנה זבינ' זביני דהא מלוקח לא הדרא. ולשיטת התוס' דיורש נמי לא מהדר וכי נקטי' משום לא מהדרינן ליה א"כ צ"ל דבעל לוקח הוי מחיים דהא לאחר מיתה בלא"ה לא מהדרי' ליה כיון דה"ל ראוי ולהרא"ש דסובר דיורש נמי מהדר א"כ איכ' למימר איפכא דמשום לא מהדר נקטי' דהוי לוקח דאי הוי יורש היה צריך להחזיר אבל משום לא מהדרי' ליה לא צ"ל לוקח דהא מחיים אינו לוקח ולאחר מיתה ה"ל ראוי. ולפמ"ש ניחא הא דכ' הרמ"א דוקא כשמתה ובס' קי"ג משמע דאפי' מחיים הוי לוקח דהרמ"א לא קאמר אלא לענין לא מהדרינן ליה דאי הוי מחיים הוי מהדרינן ליה כיון דהגוף שוה בחיים וכמ"ש אבל איהו לא מהדר אפי' בחיים וכמו שכ' דקנין פירות דיש לבעל מבטל מכירת האשה ללוה ולהכי בסי' קי"ב נמי לא מצי בע"ח גבי מגוף הנכסים כיון דבעל לוקח הוי והיא היא תקנת אושא שיהיה קנין פירות של הבעל מבטל זכיית האחר בגוף הנכסי' והבעל מוציא מיד הלקוחות אפי' מחיים וכמ"ש וע' תוס' ס"פ יש נוחלין שכתבו ולרשב"א נראה דכיון דתיקנו רבנן דבעל מוציא מיד הלקוחות לטובתו היכא דליכא פסידא לאחרינא לא פלוג ותקנו בכ"מ שהאש' מכרה הבעל מוציא אפי' במקום שחבלו באחרים לא פלוג רבנן בתקנתא וכן כ' רמב"ן בחידושיו וא"כ בע"ח ודאי לא מצי גבי גוף הנכסים וכמ"ש וע' סמ"ע שהקשה בסי' קי"ב ומפרש בסימן קי"ב מיירי בנכסי צאן ברזל וכאן מיירי בנכסי מלוג. ותמהני דאיך נימא דב"ח גבי מנכסי מלוג בחייה הא בפ' החובל מייתי ראיה לתקנת אושא מדתנן העבד והאשה פגיעתן רעה ואי איתא תזבין נכסי מלוג ותיתיב ליה וע"ש ומבואר דאי אי' לתקנת אושא אין הב"ח גובה מנכסי מלוג ואפי' בחייה וכן מבואר בטור וש"ע בסי' תכ"ד באשה שחבלה תזבין נכסי מלוג בטובת הנאה ע"ש אבל שיטול הנחבל מחיים לא מצינו שום חולק וא"כ ה"ה דבע"ח אינו נוטל מנכסי מלוג מחיים מטעמא שכתבנו וע"ש בסי' קי"ב סק"ז ובסי' קל"ב סק"א:
א סָעִיף א הג' שמאין. נראה דהנה צריך להיות ביחד דהא קרא להו בש"ס ב"ד הדיוטות וכמו שהב"ד צריכין להיות ביחד לשמוע אחד דברי חבירו כמו כן צריכין הג' שמאין וכשאחד אומר אינו יודע צריכין לקרוא אחר כי אולי אם ישמעו טעם וסברת השלישי יודו השנים לדבריו תדע דאלת"ה א"כ אם יאמרו השני' לא יהיו צריכין לשאול פי השלישי כלל דהא אף אם יאמר שלא כדבריהם בטל במיעוטו א"ו כדאמרן:
ב סָעִיף ג ויכולין להיות השמאין קרובים זה לזה. ובתומים הקש' הא דין זה למד הטור משומת מעשר שני שיכולין להיות בקרובים וא"כ יהי' כשר אפי' בקרובים לבע"ד ואפי' בפסולי עדות כמו במעשר שני. ולק"מ דהא עיקר דין דשומא הוא כיון שרוב מהשלש' מסכימין לדע' אחת שאינו שוה אלא כך בודאי אינו שוה יותר. ולפ"ז צריכין שיהי' כ"א כשר להעיד להבע"ד שיעיד כפי שכלו דהיינו שמעיד שבשכלו נראה לו ששוה כך משא"כ כשיהו פסולים לעדות חיישי' שיאמר יותר או פחות מכפי מה שבשכלו משא"כ במעשר שני שדומה לאיסורין ובאיסורין אפילו פסולי עדות נאמנין אבל קרובים זה לזה שפיר יליף דכשר דאין קרובין זה לזה פסולין רק במקום שצריכין שני עדות להעיד על דבר אחר ושני קרובים כחד דמי אבל בשומא דתמיד אין כאן רק אחד הא אין אחד יודע מה שבלב חבירו ואין כל אחד מעיד רק על עצמו דהיינו על מה שבשכלו ואין כאן רק ע"א מש"ה אפילו קרובים זה לזה כשר:
ג סָעִיף ד וטעו בכל שהוא. וא"ל האיך יבורר הטעות כיון שכבר שמאוהו שלשה ואפילו אם יבואו מאה ואומרים ששוה יותר אינן נאמנים בכך דהא תרי כמאה דזה אינו דבדבר שאינו עדות גמור הולכין אחר רוב דיעות כמ"ש הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ס"ו. ולפ"ז אף דהדין אם אמר המלוה ישומו אותו אחרים אין שומעין לו מ"מ אם באו מעצמם ארבע' ואמרו ששוה יותר אזלינן בתר רוב דיעות:
ד סָעִיף ד מכרן בטל עסמ"ע ס"ק ו' ונראה להסביר טעמו דהנה בסי' ר"ז גבי אם מוכר לחבירו כמו שישומו ב"ד של שלשה נראה דאם נתברר שטעו אפילו בכל שהוא חוזר דהא דעת הב"י שם דאפי' באו שלשה שיודעין בהן שהן בקיאין יותר חוזר השומא וא"כ כשבאו ארבעה הוי כידעינן שהן בקיאין טפי ממילא חוזר השומא אפי' טעה בכל שהוא ואף ע"ג דבסי' רכ"ז הביא דהיכא דנתרצה למכור ע"פ שומת לוי הוא בשתות נרא' דהחילוק פשוט דשאני התם דנתרצ' למכור ע"פ שומת פלוני דהוא איש ידוע משא"כ בסי' ר"ו שנתרצ' למכור ע"פ ג' שמאין ודאי הי' כוונתו ע"פ שלשה שמאין בקיאין וכיון שנתברר שטעו הרי נתברר דלאו בקיאי נינהו ועפ"י שומת האנשים שאינם בקיאין כלל לא נתרצה למכור וממילא בטל המכר. ולפ"ז ג"כ כוונת הסמ"ע כן דבשלמא בלוה ויתומים שיש עליהם שיעבוד הגוף דמחוייבים לטרוח כעצמם א"כ כשהוברר שלשת שמאים הוי כנתרצ' על אנשים ידועים דשיעור אונאה הוא בשתות כמבואר בסי' רכ"ז סעיף כ"ה משא"כ בלוקח שאין עליו שיעבוד הגוף כלל ולא הוי כריצוי הלוקח בשע' ברירת השמאים ומש"ה כשנתברר שטעה הרי נתברר שאין בקיאין בשומא. וממילא השומא בטילה:
ה סָעִיף ה ואם אין המלו' רוצה. עש"ך ס"ק ב' עד וכשאין המלוה רוצה לקנות לעצמו ורוצה למכור הכל היינו נמי בכלל גוד או איגוד דמה לי אם הוא קונה אותו לעצמו או מכרו לאחר שהרי הרשות בידו לקנותו ולחזור ולמוכרו עכ"ל. הנה לפי המובן לכאור' מדברי המחבר שכ' וכופין את הלוה למכור הקרקע לפרוע לזה מעותיו משמע שכופין אותו למוכרו אפי' פחות משויה. ולפ"ז תמוהין דברי הש"ך שכ' דהיינו דינא דגוד או איגוד הא מבואר בסי' קע"א דאין יכול לטעון גוד או איגוד בפחות משויה לכן נרא' דדעת הש"ך דלא מיסתבר כלל לו' שכופין אותו למכרו כפי מה שיוכל אפי' בחצי שויה דאין מפסידין את הלוה בממון והא שכ' רמ"א דאין חוששין להפסד הלוה היינו לענין שנוציא את הלוה מביתו ולא לענין הפסד ממון כמ"ש הש"ך ס"ק ו' ולפמ"ש המחבר דכופין אותו למוכרו היינו כשימצא מי שיקנ' אותו בכדי שומתו ולפ"ז שפיר כתב הש"ך דהוי דינא דגוד או איגוד שהמלו' אומר אמכור הכל ואף להר"ב בהג"ה סי' קע"א שכ' דאין יכול לטעון גוד או איגוד כשירצ' למכור דזה הוא דוקא כשכבר נעשו שותפין אבל הכא שעכשיו הוא שרוצ' לעשות שותף עמו אין חילוק בין המלו' לאחר:
ו סָעִיף ה ואם הי' הדבר בהיפוך. עש"ך ס"ק ה' מה שהקש' על הסמ"ע שכ' דדעת הטור ובעה"ת מיירי כשהלו' נותן הבריר' למלו' ואמר ליה או קחנו במעות או תן לי קרקע עד שיהי' בידי שיעור שדה והמותר קרקע ישאר בידך על חובך וזה שנתת לי אמכרנו לאחר ואשלם לך קרקע שנתת לי וכו' וע"ז כתב הש"ך וז"ל לא נהירא לי דממ"נ אם כשימכור מהקרקע כשיעור לא ישאר למלו' כשיעור פשיטא שאין הלוה יכול לו' כן ואם גם אח"כ ישאר למלו' כשיעור א"כ מה מלמדנו הטור ובעה"ת ופה צריך הבעה"ת להביא ראיה מבעל המאור הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו שיכול הלוה לסלק למלוה המעות בכל עת שירצה וא"כ פשיטא דיכול לומר כן עכ"ל ולפענ"ד נראה דלק"מ דאם הקרקע שוה ר' והחוב היא ק"נ וקרקע בכשעור הוא ק' א"כ ממ"נ אם יאמר הלוה אגבה אותך מתחל' מחצי קרקע ק' ואח"כ אמכור חצי הקרקע האחר ואסלק המותר הא מבואר בסימן ע"ד דאחר שיגיע זמן הפירעון א"י לכופו לקבל חובו בפרוטרוט רק בפ"א ואם יאמר אמכור תחלה חצי הקרקע בק' א"כ יהי' לו מזומן ודינא דבע"ח בזוזי ויצטרך ליתן להמלו' כל הק' במזומן ולא ישאר להמלוה חוב רק נ' ולא יהי' לו קרקע כשיעור וצריך למכור ג"כ חצי קרקע האחר וקמ"ל דאף דבעלמא אינו יכול לומר כן מ"מ כאן משום הפסד הלו' יכול להגבות חובו בפרוטרוט:
ז סָעִיף ה אינו יכול לכוף. עש"ך סק"ו עד דלפי דברי המחבר יהי' דברי הרשב"א בתשו' סותרים זה את זה וכו' והכוונ' כיון דהלוקח אלים כח מהמלו' כמבואר בהמחבר וא"כ מה"ת יכול לכופו כאן אלא ודאי כיון דלא נשאר ללו' רק דבר מועט דדבר מופסד הוא יכול לכוף אפי' להמלו':
ח סָעִיף ו שאם עבר הזמן שקבע. עסמ"ע וש"ך שהקשו הא בעי שומא והכרז' ודחקו עצמם מאוד בתירוצים והעיקר כתירוץ התומים דס"ל להנך פוסקים בהא דפליגי אביי ורבא בפסחים דף ל"א דאביי ס"ל דלמפרע הוא גובה ואי אקדיש מלו' או זבין מלוה מוקדש ומכור והיינו כשגבאו לבסוף חל המכיר' למפרע ורבא פליג שם וס"ל להנך פוסקים דאם מכרה אחר שהגיע הזמ"פ וגבא' לבסוף ע"י שומא והכרז' אף רבא מודה דהמכיר' חל למפרע ולא פליג רבא רק במכר' קודם הזמ"פ אבל ודאי דאף הנך הפוסקים מודים דבלא שומא והכרז' המכיר' לאו כלום הוא וכן מוכח בבעל עולת התמיד (בבעה"ת) ובז"ה קיימתו מסברא דנפשאי וכן עיקר:
ט סָעִיף ט ואם המלו' סתר ובנה ולא השביח. עסמ"ע ס"ק ט"ו. ועיין תומים שהקשה מלקמן סימן קע"ח סעיף ה' דפסק כהרא"ש דעל המצרן להביא ראי' וכן ברא"ש פרק המקבל כתב הטעם דקרקע בחזק' הלוקח קיימי אלא משום תקנת חכמים משום הישר והטוב תיקנו חכמים להמצרן ומספיקא לא מפקי' ממונא וא"כ ה"נ הא רק משום הישר והטוב הוא והרי המחבר סותר דברי עצמו. ולפענ"ד נראה דדעת המחבר כדעת הט"ז וכיון דשומא הדרא אלא שיש ספק בתשלומין אמרי' זיל אייתי ראי' דדמי להא דלא יחפור דף כ"ד אך מ"מ נרא' דלא גרע הך קרקע מאילו הי' משכון בידו והיו מחולקים בסך ההלוא' שפסק הש"ך בסי' ע"ב ס"ק צ"ד דהמלו' נקרא מוחזק וה"נ דאיכא פלוגתא דרבוותא דכל אחד טוען קים לי הוי כמחולקין בסך ההלוא' וכל אחד טוען ברי דבעל המשכון נקרא מוחזק והמחבר ס"ל דלא נקרא בעל המשכון מוחזק רק כשהקרקע הוא שוה כפי הסך שטוען מה שאין כן כשהמשכון אינו שוה רק שיכול לטעון לדידי שוה לי לא מיקרי מוחזק ועיין סימן ע"ב סעיף י"ט בש"ך ס"ק ק"ב והכא לא שייך הטעם מ"ש הש"ך שם מש"ה כאן סי' קי"ג דלא השביח הקרקע ואין שוה יותר מש"ה אין המלו' נוטל הוצאות רק הקרקע משא"כ בסי' קע"ה דהקרקע שוה כפי טענת הלוקח מש"ה נקרא דלוקח מוחזק:
י סָעִיף י יורשים הרבה. ועיין ט"ז שהקש' דלא אמרו בגמרא אחין שחלקו כלקוחות הן אלא לענין חלוק' שבין האחים אבל לא לגבי אינש אחריני והביא ראי' מריש הגוזל ומאכיל דאמרינן מת והורישו לבניו לא הוי שינוי רשות דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי אף דהיורשים רבי' וחלקו ולפע"ד נראה דל"ד דעיקר הטעם דייאוש ושינוי רשות קנה הוא משום דהא דיאוש לא קנה הוא משום דבאיסורא אתו לידי'. משא"כ כשיש שינוי רשות קנו דלגבי האחר בהיתירא אתי לידיה ולפ"ז נרא' דבשני גזלנים שגזלו החפץ אף שמכרו זה לזה לא הוי שינוי רשות כיון דכל החפץ לתרוייהו באיסורא אתי לידייהו כן הכא נמי ביורשים כיון דכרע דאבוהון נינהו הוי כמו באיסורא אתי לידייהו דכל א' וא' לא קנה:
יא סָעִיף י בעל בנכסי אשתו לוקח הוי. עש"ך ס"ק י"ט עד דהוי ראוי'. ולפ"ז נרא' דאם מתה האשה והניח, יורשים דשומא הדרא לגבי דידהו דהא היורשין יורשין אף בראוי:
יב סָעִיף יא שומא בטעות. עסמ"ע ס"ק כ"ח עד דידע כו הנפקד א"י לחזור בו אלא המפקיד ולא הנפקד. ולכאור' קשה לי הא בסי' רכ"ז סעיף ד' בהג"ה פסק דאף המאנה יכול לחזור בו אף שידע המאנה ומה הפרש יש בין הטעהו בשווי המקח ובין הטעהו בטעות אחר וכן בכל מקום שנתבטל המקח לגבי האחד נתבטל לגבי שניהם. לכן נרא' בודאי אם נתן להמפקיד מעות בעד החפץ ודאי דהי' יכול לחזור בו גם הנפקד כיון דלא הי' קנין בגוף החפץ ודמי לחמסן דיהב דמי בודאי אף החמסן יכול להחזיר החפץ וליקח הדמים כיון דלא קנה החפץ והכא טעמא אחרינא איכא במילתא דלא גרע מגזלן דאפי' בגזלן שלא הי' רוצה להחזיר החפץ והיו הב"ד יורדין לנכסיו והגבו קרקע או מטלטלין להנגזל בשומא ודאי דאח"כ לא יכול הגזלן להחזיר החפץ ולהוציא הקרקע כיון שנגזל קנה הקרקע ע"פ ב"ד דהא הגביית ב"ד כדין נעש' בגוף הקרקע וקנה אותו בגביית ב"ד אבל ודאי דאם הגזלן עשה תשוב' ורוצ' הגזלן לקיים דין ב"ד והנגזל רוצ' להחזיר הקרקע שהגזלן יחזיר לו הגזיל' ודאי דהב"ד פוסקין שהרשות ביד הנגזל להחזיר הקרקע וליקח חפץ שלו כיון שלא קיבל הקרקע רק מחמת שתי' התובע אלם וה"נ דכוותי' דכיון שכפר בב"ד והב"ד הגבו לו קרקע הוי ממש כאלו הגביהו קרקע וגזלו והגזלן א"י לבטל והנגזל יכול לבטל אבל ודאי אם נותן לו דמים בעד החפץ אף הנגזל יכול להחזיר החפץ וליקח הדמים:
א סָעִיף א הזמן. עמ"ש בשם הסמ"ע בסי' ק"א ס"ק ו' ע"ש:
ב סָעִיף א שומתן. ההכרז' לא הית' אלא לטובת הלו' אולי ימצא מי שיתן בה יותר. סמ"ע:
ג סָעִיף א והכרזה. עמ"ש לעיל סי' צ"ח ס"ק י"ג ע"ש:
ד סָעִיף ג אין. ע' בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות שניות סי' כ"ח:
ה סָעִיף ד וטעו. וה"ה אם טעו ומכרו בכל שהוא ביוקר משויו דחוזר בו הלוקח כמ"ש בס"ס ק"ט ובסי' קפ"ב. סמ"ע (וע' בט"ז):
ו סָעִיף ה עמו. דהיינו גוד או איגוד וכשאין המלו' רוצה לקנות לעצמו ורוצה למכור הכל הוי נמי בכלל גוד כו' דמה לי אם קונה לעצמו או מוכרו לאחר שהרי הרשות בידו לקנותו ולחזור למכרו ועוד נ"ל דכאן מיירי שאין מוצאין מי שיקח לכך אומר המלו' מכור לי וכן הוא בבעה"ת להדיא ומביאו ב"י וזה ברור. גם אין הלו' יכול לומר נשתמש בו בשותפות זמן נגד זמן לפי ערך עכ"ל הש"ך:
ז סָעִיף ה למשכנו. ובתשו' רשב"א ובר"י איתא או משכירין וכתב בד"מ דהיינו להשכירו שיעלה בפעם א' דמי החוב אבל אם א"י להשכירו רק שנה אחת בדבר מועט אין ממתינין ללוה דא"כ ננעול דלת כו' ויותר נ"ל דמיירי שמשכירין שיתן השוכר מיד השכירות דאל"כ כיון ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אינו בדין שנמתין כ"כ ונרא' שלכך השמיט המחבר השכירות משום דאינו שכיח לשלם מיד ולכן מוכרים או ממשכנים. ש"ך:
ח סָעִיף ה לכוף. כתב הסמ"ע דהיינו כשרוצה דוקא מעות אבל אם נתן הבריר' למלו' וא"ל או קחנו במעות או תן לי קרקע עד כשיעור והמותר ישאר בידך על חובך וזה שנתת לי אמכרנו לאחר ואתן לך דמי המכיר' כתב הטור דשומעין לו ומסיק המחבר דאם טרף מלוקח שומעין ללוקח גם בכי הא דאין נותן להמלו' הבריר' ואצ"ל דיש פלוגתא בזה בין הטור להמחבר כו' והש"ך כתב דאילו ראה דברי הב"י בבד"ה לא כתב כן דשם מבואר להדיא דפליגי כו' ע"ש מה שמסיק לדינא:
ט סָעִיף ה במעות. כ"כ בעל המאור ולקמן סימן קט"ו ס"ב הבאתי שהרמב"ן השיג עליו דאין הלוקח יכול לכופו ולענין הלכה כתבתי שם דלק"מ מהשגת הרמב"ן ושדברי בעל המאור נ"ל עיקר ע"ש. ש"ך:
י סָעִיף ו משכונה. ר״ל אפי' אינו יודע בעדים ומבורר שכלה הזמן אלא שהוא אומר כן מאמינים ליה כשהיא משכונה מוחזקת בידו פי' ג' שנים במגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי ולכך דוק' במשכון מוחזק הוא דמהימן ולא באפותיקי מפורש עכ״ל הסמ״ע וכת' הש״ך דהעיקר כסבר' הראשונ' כדמוכח בש״ס פ' כל שעה (פסחים דף ל״א) ע״ש ודוק וע' בתשו' מהרשד״ם סי' ר״נ:
יא סָעִיף ו למכרה. ואע"ג דבמשכון ומטלטלים כ' הטור לעיל סי' ע"ג סי"ט לא ימכרנו אלא בב"ד הא מסיק שם דל"ד ב"ד אלא ג' שמאין כו' וכאן נמי מיירי דימכרנה ע"פ ג' שמאין אלא שלא נטל רשות מב"ד ובזה פליגי כאן כיון דקרקע היא דחשובה יותר כ"כ הסמ"ע (והט"ז כתב דדבריו תמוהין דודאי לא הוה שתיק המחבר לבאר דמיירי בג' שמאין אלא נרא' דלק"מ דשאני מטלטלים דלא ה"ל כח בשעת מכירה למכור דשמא יוציאם הלוקח ולא יוכל אח"כ לברר אם הם שוים יותר משא"כ בקרקע דהיא לפנינו ויוכל לברר שמכר בדין ושאינה שוה יותר עכ"ל):
יב סָעִיף ז נהגו. עיין בסמ"ע ובט"ז מ"ש בזה ע"ש:
יג סָעִיף ח מנכין. כת' הסמ"ע דצ"ע שהרא"ש כ"כ בתשו' במי שירד לנכסי יתומים קודם שתבעה לדין ומטעם שאין נפרעין מהן אלא בשבוע' וכל שלא נשבע אין לו זכות בהן דמי יימר דמשתבע ועומדים הנכסים ברשות היתומים מש"ה מנכין הפירות שאכל בחובו ולמה כתבו המחבר כאן סתם דמשמע דס"ל כן בכל מלוה ולוה ונרא' כו' (ולק"מ ע"פ מ"ש המחבר בבד"ה וז"ל ונרא' דל"ד יתומים כו' דאפי' שאר כל אדם כל שירד בלא רשות ב"ד אינה הורדה כו' אלא משום דמעשה שהי' ביתומים הי' כתב כן עכ"ל) וע' בתשובת רשד"ם חח"מ סימן ר"ג:
יד סָעִיף ט מסלקין. משמע שא"צ קנייה אחרת אלא סלוק בעלמא וכ"כ הנ"י פ"ק דב"מ שכן נרא' מדברי רמב"ם אלו ושכן פירש הר"ן. ש"ך *):
טו סָעִיף ט הוצאתו. בטור כתב דיש פלוגתא בזה בין הגאונים וכתב ב"י דמספק דיינינן קולא לנתבע ע"כ וכאן פסק דאינו נוטל הוצאתו משמע דס"ל דהלוה שבידו לסלק להמלו' מקרי מוחזק בקרקע ולי נרא' איפכא דהמלו' שקיבלהו בשומת ב"ד והחליטוהו לו מקרי מוחזק ומשה"נ אוכל פירות השדה אלא שחז"ל תקנו שאם השיגה יד הלוה או יורשיו דצריך לחזור ולמוכרו לו לכן הלוה מקרי תובע ומוציא ומספק צריך ליתן לו מה שהוציא אם חפץ בקרקעו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דהעיקר כפסק המחבר ע"ש דמביא ראי' לזה והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב על דבריו ודחה ראייתו ע"ש באורך):
טז סָעִיף ט נשבע. פי' הסמ"ע דנשבע כמה הוציא ונוטל דמי הוצאתו וגם חלק בשבח היתר על ההוצא' וכדין שותף היורד ברשות כו' ע"כ ואינו נכון דמה ענין חלק בשבח לכאן וכי שותף הוא אלא נוטל כשאר שתלי העיר בשבח כמו היורד ברשות בסי' שע"ה וע"ש בסמ"ע עכ"ל הש"ך (וע' מ"ש הט"ז בזה):
יז סָעִיף ט מאליו. כתב הסמ"ע נרא' דדקדק וכת' כגון שנתייקר דאילו נשבח קרקע מאיליה כגון ארעא ואסקא שרטון או דקלא ואלים כיון דניכר השבח שהושבח בעודו ביד המלו' צריך ליתן לו השבח ע"כ ולי נרא' דבארעא ומסקא שרטון כו' נמי הוי כרבית והכי איתא להדיא בהרא"ש פ"ק דב"מ גבי המוכר שדה ונמצאת שאינו שלו ע"ש ועוד תימא על הסמ"ע דלדבריו בשבח היתר על הוצא' כיון דניכר השבח ה"ל ליתן למלו' כל השבח במכ"ש דדקלא ואלים אלא ודאי כמ"ש וע' בתשובת מהר"א ששון סי' קנ"ז ובתשובת רש"ך ס"ב סי' פ"א עכ"ל הש"ך:
יח סָעִיף ט כלל. כתב הסמ"ע ואפי' אם ירצה ליתן לו דמי השבח וההוצא' ומטעם שקנאה בשינוי אבל השביחה ממילא שייך ביה הטוב והישר ולא שייך לומר שקנאה בשינוי דיש לומר דמזלא דלוה גרם והש"ך השיג עליו וכת' דנ"ל דבכה"ג גם הרא"ש ס"ל דהדרא וע"ש באורך:
יט סָעִיף ט היוקר. ז"ל הרא"ש דלא מסתבר כלל שיצפה הלוה אם יתיקרו הקרקעות שיבא ויפדה ואיכא נעילת דלת בפני הלוין עכ"ל. סמ"ע:
כ סָעִיף ט מרצונו. כתב הסמ"ע דב"י הוכיח מלשון רש"י דכל היכא דאטרוחי להביאו לב"ד אע"ג דמיד נתרצה ליתן לו קרקע בחובו שומא מיקרי והדרא ע"כ. והש"ך כת' דנ"ל איפכא מדברי רש"י דכל שלא שמוה ב"ד בע"כ של לוה אע"פ שעמד בדין לפניהם לא הוי אטרוחי בי דינא ולא הדרא וע"ש:
כא סָעִיף י בק"ק. דאם שמוה לראשון בר' מצי הבתרא למימר כיון דאתית עלי מכח המלו' שלך ולו היית צריך ליתן ר' תנם לי ג"כ ואם שמוה לבתרא בר' יאמר לו לאו טוב וישר הוא דאפסידנא. סמ"ע:
כב סָעִיף י נתנה. (הטעם מבואר בתוספות דאע"ג דאמרי' בעלמא מה מכר ראשון לשני כל זכות כו' מ"מ שאני הכא דמן הדין אף הוא א"צ להחזיר אלא משום הישר והטוב הלכך השני לא מהדר אך ק"ל מההיא דסי' שי"ב סי"ג מכר הבית כו' אין הב' יכול להוציאו עד שיודיעו מקודם שהרי השוכר אומר לו אין כחך יותר כו' ומאי שנא מהכא והא התם ג"כ אינו מחוייב להודיע מן התור' וי"ל דהתם פשע במה שלא הודיעו משא"כ הכא שלא פשע מידי לא תקנו בזה משום הישר והטוב. ט"ז):
כג סָעִיף י ששמוה. פירוש ששמה הבע"ח מדעתו בלא ב"ד דה"ל כאילו מכרה לו. סמ"ע וש"ך:
כד סָעִיף י אינה. כת' הש"ך תימא דבא"ע סי' צ"א ס"ג כת' המחבר גופיה כלשון הטור דס"ל דירושה ממילא חוזרת וצ"ע. ולענין דינא נרא' כמו שפסק כאן (וע' בא"ע שם בבית שמואל ע"ש):
כה סָעִיף י אחד. דוקא בירושה דממילא הדין כן אבל בהוריש מחיים לאחד מבניו במהיום ולאחר מותו שיקח הבן שדה זו בראש מלבד חלק ירושתו עם אחיו אע"פ שיש בו צד ירושה לא אמרינן דבמקום מוריש קאי אלא דאדעתא דארעא נחית כיון שנתנה לו מחיים. סמ"ע:
כו סָעִיף י בחלקו. (והט"ז מפקפק על דין זה וכתב שלא ירד לסוף דעת הרא"ש בזה ע"ש ביאור דבריו בראיה):
כז סָעִיף י לאשה. הש"ך הביא דברי מהרש"ל בתשובה סי' נ' דהיינו דוקא בחוב אבל שמו לה בכתובתה לא הדרא ועיקר ראייתו מפרק אלמנה ניזונית דאמרי' לה מאן שם לך וכו' והרמ"א בתשובה סעיף ח' חולק עליו ודחה ראייתו ע"ש והוא כתב דנ"ל שא"צ לכל זה אלא דיש חילוק בין אם אמרינן דשומא הדרא או דמעיקרא ליתא ויש נ"מ טובא בינייהו וע"ש (עיין במשנה למלך פכ"ב מהל' מלוה הלכה ט"ז ע"ש):
כח סָעִיף י כלוקח. עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בזה (ועיין בא"ע סי' צ"א בבית שמואל שם ס"ק ט' ע"ש):
כט סָעִיף י כשמתה. והב״ח כתב כאן ובא״ע ס״ס צ״א דגם להרא״ש והטור לאו דוקא כשמתה ע״ש וכן נ״ל עיקר דהא הרא״ש והטור ס״ל בא״ע סי' צ' סעיף ט' דאפי' גוף הקרקע מוציא הבעל מיד הלקוחות אפי' נ״מ אפי' בחייה כו' ואע״ג דבחייה לית ליה אלא פרי וקיי״ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ״מ כיון דלבתר תקנת אושא הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא דכשמתה הוי לוקח למפרע משעת נישואין וה״ל כקונה הגוף מחיים וכ״מ בהחובל סוף דף פ״ח ע״ש ובזה נראה לע״ד ליישב מה שהקשו התוספות סוף פרק יש נוחלין על הרשב״ם ע״ש ד״ה והיורש ודו״ק עכ״ל הש״ך והנה דברי המחבר ורמ״א בכאן ובא״ע סי' צ״א המה תמוהים מאד ועיין בספרי מנורת זכריה שם בארתי הכל על נכון גם מ״ש הש״ך דאף כשלא מתה מקרי הבעל לוקח והביא ראיה מא״ע סימן נ' דאפי' גוף הקרקע כו' לא דק. כי זה מפורש בש״ס בפרק יש נוחלין מאחר דאינהו אפסידו אנפשייהו ולקחו מאשה היושבת תחת בעלה וגם איכא פסידא לבעלה כ״ע מודו דמקרי לוקח אבל בשומא דלית לבעל שום היזק בפירות בחייה לא מקרי לוקח ודו״ק. (א״ה אף שאינני כדאי לחוות דעתי להכריע דברי הגדול ומה לבן ננס לגבי ענק עם כל זה תורה היא וללמוד אני צריך והנני מתאבק בעפר רגלי הגאון המנוח ז״ל ואומר שכבודו במקומו מונח ושותא דמרה לא ידענא במה שהשיג על הש״ך ממה דאמרינן בגמרא דלקוחות אפסידו כו' איך יעלה על הדעת שמהרב בעל הש״ך נעלמו דברי הש״ס במה שהוא עסוק והיא בין עיניו אלא דהאמת באשר הוא דלא אמרו בגמרא כן אלא דהיכי דל״ת למה תקנו להבעל שיהא כלוקח במקום פסידא דלקוחות ע״ז תירצו דאינהו אפסידו כו' וא״כ כיון דמצינו להרא״ש והטור דס״ל דאפי' בחייה עשאוהו לבעל כלוקח מדמוציא גוף הקרקע ה״ה לענין שומא כן ומה שסיים הגאון ז״ל אבל בשומא דלית לבעל שום היזק כו' הלא הפוך דבריו מבואר בתוס' ס״פ י״נ ד״ה התם וז״ל וא״ת דאמר בריש המפקיד שמו לה לאשה ואנסיבה כו' אע״ג דאיכא פסידא ללוה כו' וי״ל כיון דבדין לא הדר אלא משום ועשית הישר והטוב לא חשיב כ״כ פסידא עכ״ל וכדומה לזה כתבו בפ' המפקיד (בבא מציעא דף ל״ה) ד״ה זבנה והט״ז הביא דבריהם בסי' זה כמ״ש בשמו ס״ק כ״ב ע״ש וכל המעיין בש״ך ס״ק י״ט ישפוט בצדק שרוב דברי אלה נכללו במ״ש שם והוא עצמו נשמר מזה והחזיק דבריו דכאן וע״ל סי' קי״ב ס״ה וק״ל):
ל סָעִיף יא שנאבד. (הטור לא כ' או שנאבד רק שהפקדון היה ברשותו משמע דס"ל דוקא בכה"ג הוי שומא בטעות משא"כ בנאבד לא הדרא אם מכרה וכן הוא דעת רש"י ור"ת אלא שהנ"י כתב בשם הר"מ והר"ן דה"ה נאבד ותמיהני שפסק כאן כן דמהראוי להקל כדעת רש"י דמספק קי"ל קולא לנתבע דלא הדרא השומא אם מכרה. ט"ז):
לא סָעִיף יא המלוה. (אבל הלוה א"י לכוף לשום אדם שיחזיר לו אם מכרה או הורישה דאיהו פשע שלא נתן המעות ואפי' אשתכח שלא ידע אז מהמעות מ"מ כיון דלפעמים חביב לאדם טפי מעות מזומנים ומגבה לבע"ח קרקע הוי שפיר שם שומא עלי' ולא הדרא אי זבנה או הורישה. שם):
א סָעִיף א הג' שמאין. כתב בנה"מ נראה דהג' שמאין צריכין להיות ביחד כו' ע"ש:
ב סָעִיף א אין אומרים לו תן לו חמישית הקרקע כו'. עיין בתשובת צ"צ סימן כ"ז שכתב דהיינו כשבא לגבות מן הלוה עצמו מייפינן כח המלו' שצריך לשום חלק לו בפני עצמו כשיעור חובו ולא חיישינן לפסידא דליה משום נעילת דלת אבל כשיש עוד בע"ח מאוחרים אין יכול המוקדם לגבות אלא חמישית הקרקע דחיישינן לפסידא דבע"ח המאוחרים וכמבואר בס"ה דחיישינן לפסידא דלוקח טפי מהלוה ע"ש וע' בספר שער משפט שחולק עליו דכיון דחמישית הקרקע אינו שוה כפי חובו הרי הוא כנוטל פחות משיעור חובו ולא הוי גוביינא כלל כו' ומסיק דבעינן שומת גיבוי החוב עצמו אין חילוק בין שבא לגבות מהלוה עצמו או בבא לטרוף מלוקח ובע"ח מאוחרים וזה ברור ע"ש. גם בשו"ת ח"צ דפוס לבוב בליקוטים שבסוף הספר סימן כ"ח השיג על הצ"צ הנ"ל וכתב דזה טעות דהתם בסעיף ה' להלוקח אית ליה פסידא אבל להבע"ח הטורף לית ליה פסידא אבל הכא בנ"ד מאי חזית דאזלית בתר פסידא דאינך בע"ח זיל בתר פסידא דהך מוקדם וכל זמן שהמוקדם לא גבה חובו אין להמאוחר כלום ובודאי צריך ליתן להמוקדם חלק מהבית שיוכל למכרו תיכף ומיד ולהשתלם סך מעותיו כמות שהם במילואם ולא להמתין עד שיזדמן קונה על כל הבית כו' ע"ש:
ג סָעִיף ב בטל יחיד במיעוטו. ע' בספר שער משפט שכתב נראה דלאו דוקא נקט בטל יחיד דה"ה אם יש חמשה שמאים ושנים אומרים בק"ק ושלשה אומרים בק' הולכין גם כן אחר הרוב וכן מוכח להדיא בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מ"ב ע"א) כו' וכן הוא להדיא בתמורה כ"ז ע"ב דלענין אומדנא דשומא אזלינן בתר רוב דעות ומוכח התם דאף אי כבר שמו תלתא ואתו ד' ושמו ביותר הדרא אמנם נ"ל בב"ד ששמו בשלשה מטלטלי דיתמי להגבות לבעל חובו ואת ד' ושמו בפחות לא הדרא השומא וראי' לזה מתמורה שם כו' וזה דין חדש ונכון הוא עכ"ד ע"ש:
ד סָעִיף ב בק"ל נידון ק"י. עסמ"ע סק"ה. ובגליון הסמ"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בתשובת מהריב"ל ח"ב סי' כ"ט:
ה סָעִיף ג אין שומעין לו. ע' בנה"מ שכתב דמ"מ אם באו מעצמם ארבעה ואמרו ששוה יותר אזלינן בתר רוב דעות דאל"כ היאך משכחת הא דב"ד שטעו בכ"ש מכרן בטל ע"ש וע' בספר שער משפט שכתב דבתשו' הושב"א בספר תולדות אדם סי' שס"א משמע להדיא דאף שבאו אחרים ושמוהו פחות או יותר לא הדרא השומא אף שהם יותר מהב"ד כו' ואפשר לומר דהרשב"א מיירי דוקא כשאותן אחרים שאמרו שהב"ד טעו בשומא לא קבעו עצמם ביחד בתורת בית דין דאז אמרינן דמסתמאה בית דין דקדקו יותר כו' ע"ש:
ו סָעִיף ט אינו נוטל הוצאתו. עבה"ט עד וט"ז כתב דהעיקר כפסק המחבר כו' וגם בהגה מהה"ג מו"ה עוזר ז"ל ובאו"ת ובספר קצה"ח מזה וע' בתשובת מו"ה משה רונטנבורג סי' י' וי"ב מ"ש בזה וע' בתשו' פרי תבואה סימן מ"ז עש"ה:
ז סָעִיף י שמו קרקע לאשה עבה"ט. ובגש"ע דהגר"ע ז"ל כתב דכדברי רש"ל כתב כן בתפארת שמואל להגאון בעל בה"ז זצ"ל עכ"ל אכן בתשובת שבו"י ח"ב סימן קס"א כתב דנרא' ראיה ברורה דאף בכתובת אשה שומא הדרא מסוגיא דש"ס ב"מ דף ט"ז ע"ב מהא דמקש' רבא והני לאו בני פרעון נינהו כו' ע"ש:
ח סָעִיף י כלוקח הוא עבה"ט ועיין בחידושי רע"ק איגר ז"ל בסוף הספר בליקוטים מס' ב"ב קל"ט ע"ב מ"ש בזה:
ט סָעִיף יא ואח"כ נמצא כו' כתב הסמ"ע פי' לא זו אף זו כתב המחבר והוא מדברי הנ"י דלא מבעיא נמצא שהי' ברשותו שהנפקד עצמו ידע מזה מתחל' כו' וע' בתשו' חו"י ס"ס ל' שתמה על הסמ"ע בזה דהמעיין בש"ס ירא' דבנפקד ידע לא קמיירי כלל כו' ע"ש:
א סָעִיף א כששמין. ב"ק ז' ב' כל מילי כו' לבר מארעא כו' דלקפוץ כו' ש"מ שמטלט' מוכרין בכ"מ שירצה כנ"ל וכן בקרקע כנ"ל דלקפוץ וע"ל סק"א ס"ט:
ב סָעִיף א ואם אין. כנ"ל דאי ה"ל זוזי כו':
ג סָעִיף א ואח"כ. ב"מ ל"ה ב' מאימת כו' וש"מ ג"כ שהכרזה אחר השומא דאל"כ אמאי אכיל מאן שם לך:
ד סָעִיף א כפי כו' ואם. כנ"ל סצ"ח:
ה סָעִיף א (ליקוט) ואם רצה המלוה כו'. דלא כרש"י בב"מ ל"ה ב' בד"ה מכי. ואם בא כו' (ע"כ):
ו סָעִיף א הוא קודם. ירושלמי דכתובות ואע"ג דלא קיי"ל כירו' בהא דלא מצריך הכרזה ועבסה"ת ש"ג ח"ב ובה"ג והטעם דמניה שומא הדרא משא"כ בלוקח דאדעתא דארעא כמ"ש בב"מ ל"ה א':
ז סָעִיף א ואם לא. ז"ש שם ט"ז ב' שטרי חלטתא:
ח סָעִיף א ויש חולקין. דס"ל שום היתומים ל"ד ועתוס' שם:
ט סָעִיף ג ויכולין. סנה' י"ד ב':
י סָעִיף ד ב"ד. סה"ת ב' רי"ף ש"ג ח"ג וכ' דדוקא יתומים שהן ברשות ב"ד אמרו שפחתו כו' אבל בלוקח הוי כשאר שלוחים וע"ש וראיה דאמרי' בכתובות ק' א' שליח כאלמנה וע"ש בתוס' ד"ה שליח וקשה כו' ולפ"ז מתורץ קושיתם דדוקא ביתומים אבל בשאר אפי' דיינים בכ"ש:
יא סָעִיף ד אבל אם. כ"כ מ"מ וע"ל סי' ק"ט ס"ג וי"א דכיון כו' וראיה לדברי' מדאמרינן ואלו הן דברי' שאין ואי ביתומים דוקא הא לא גבינן מיתומים אלו הדברים ולפי המ"מ כאן ניחא:
יב סָעִיף ה ואם אין. כנ"ל מהו מחזיר לו מעות כו':
יג סָעִיף ה וכופין את המלוה. דאמרי' בגטין ל"ו א' השאילו מקום כו' כותבין עליו פרוזבול. כלומר שאף הוא ראוי לגבות ממנו חובו וע"כ שישכירנו לאחרים או למשכן לו. ת' רשב"א שם:
יד סָעִיף ה ואין מרחמים כו'. כמ"ש בב"ק פ"ח א' ואמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה כו' אלמא דכייפינן לה למכור בדבר מועט:
טו סָעִיף ה אם היה הדבר כו'. ב"ב שם ק"ד א' ליפות כחו של מוכר אמרינן ליפות כו' והכי קי"ל במסקנא רק בהוקר והוזל וכ"ש בלוה:
טז סָעִיף ה אם היה טורף. כ"כ הרי"ף בפ"ק דב"מ ט"ו והביא ראיה מדאמרי' בפ"ק דב"ב זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין כו':
יז סָעִיף ו קרקע שעשו כו'. כתובות צ"ח א' לעולם דאכרוז ודאמר' לה מאן שם ליך וע"ש תוס' ד"ה דאמרי כו' עד ותימא ושם בגמ' כי האי כו' אייקר כו' משמע דה"ה באלמנה:
יח סָעִיף ו אם ירד כו'. אפי' כו'. וי"א שאם. כ"כ בע"ה בשם ר"ח מדאמרי' בפ"ב דפסחים אתמר ב"ח אביי כו' כ"פ דאקדיש מלוה וזבין מלוה כו' מ' דמכאן ולהבא אף רבא מודה ואוקים הר"ח לפלוגתייהו במשכנתא בידא דב"ח דאל"כ לה האיך קני בע"ח דא"כ למה הצריכו שומא והכרזה הרי כל בע"ח שם ומוכר לעצמו וז"ש וי"א שאם כו' לפרוע והיא משכונא כו' כצ"ל וסברא ראשונה היא דעת הרמב"ן דהא טעמא דרבא משום דיכול לסלקו והלוה לעולם יכול לסלקו עד שמחליטין ב"ד לו דאז רק משום הטוב והישר ומ"ש שם השתא ר"ל השתא כשב"ד מגבין לו ועבסה"ת שמ"ג ח"ב וז"ש אפי' היתה כו' כיון כו' דאפי' אפותיקי מפורש הלוה עצמו יכול לסלקו ולא אמרו בב"ק וב"מ אלא בלוקח דאל"כ לוקים רבא למתני' דפסחים שם באפותיקי מפורש דאזדא טעמיה:
יט סָעִיף ז מקום שנהגו. ע"ל סי' ס"א ס"ו:
כ סָעִיף ז אם נהגו. ע"ל סי' ע"א סי"ד:
כא סָעִיף ט אבל שומא. עסי' קע"ה סכ"ג:
כב סָעִיף ט בין במשועבדים. כתובות צ"א ב':
כג סָעִיף ט או של יורשיהם. מדאמרי' ב"מ שם בעל לוקח הוי כו' ש"מ דיורש מדרינן ליה וכמ"ש רש"י ותוס' שם ד"ה לוקח:
כד סָעִיף ט וי"א דלוקח. דמוקים להא דכתובות בדלא אכרוז כשטרף אפדנא ראשונה דהא לרמי ב"ח אף כשבא לטרוף אין הלוקח יכול לסלקו ע"ש וראיה ממ"ש בב"מ שם בעל בנכסי אשתו כו' ועבה"ג סק"א ב' ולקמן ס"ק נ':
כה סָעִיף ט ואם המלוה. כמו במוציא על נכסי אשתו. שם פ' א' אין לו אלא הוצאה כו' וכמו הכיר בה שאינו שלו שם ט"ו ב':
כו סָעִיף ט ואם השביח. שם וכדין מצרן בסי' קע"ה ס"ו:
כז סָעִיף ט ואם השביח מאליו כו' ואם הוזל. שם ב"מ ק"ח א' אייקר או זל כו' וכן בכיפי למאי דס"ד משום דשומא הדר:
כח סָעִיף ט וי"א. דל"ד למצרן דשם כשלוחו כמ"ש לתקוני שדרתיך וכן לענין זבנה כו' כמ"ש בנ"י כאן ובש"ע סי' קע"ה בהג"ה:
כט סָעִיף ט ואם קנו. כמו במצרן שם ק"ח נ"י שם בפ"ג:
ל סָעִיף ט הגבה. שם אגביה כפרש"י שם:
לא סָעִיף י שאם שמוה. דאין זה טוב וישר דליפסיד וכמ"ש שם ק"ח זבן במאתן ושויא מאה:
לב סָעִיף י או אם שמוה. דמ"ט הדר משום דלא עדיפת מגברא כו':
לג סָעִיף י או ששמוה. כ"פ הרמב"ם אגביה איהו כו':
לד סָעִיף י וי"א. וז"ש לוקח הוי ולא מהדר. דמפרש אורתא שכ' לא' מיורשים בחייו. והרמב"ם סבר כמ"ש בתוס' שם ד"ה לוקח כנ"ל:
לה סָעִיף י אא"כ. כמ"ש בקדושין מ"ב ב' האחין שחלקו כו':
לו סָעִיף י וי"א דוקא. כמ"ש שם דאריב"ח כו' ומתה כו':
לז סָעִיף יא והדרא. ר"ל אפי' בע"כ של לוה כמש"ל ואם ירצה כו' וכמ"ש בגמ':
לח סָעִיף יא אפי'. דלא הדרא דר"ן סברא דלא הדרא שומא ואעפ"כ בכה"ג הדרא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.