א מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בַּעֲלֵי חוֹבוֹת הַרְבֵּה, כָּל מִי שֶׁקָּדַם זְמַן קִנְיָן שֶׁל שְׁטָרוֹ, קוֹדֵם הוּא לִגְבּוֹת, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִים, אֲפִלּוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן פֵּרָעוֹן שֶׁל הַמְאֻחָר קֹדֶם, בֵּין מִלֹּוֶה עַצְמוֹ בֵין מִלָּקוֹחוֹת. וְאִם קָדַם הַמְאֻחָר וְגָבָה קַרְקַע, אֲפִלּוּ הִגְבּוּ לוֹ בִּפְנֵי הַמֻקְדָּם, וְשָׁתַק, מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. הַגָּה: מִיהוּ, כְּשֶׁבָּא לִגְבּוֹת, גּוֹבִין לוֹ, וּכְשֶׁיָּבֹא זְמַן הָרִאשׁוֹן לִגְבּוֹת, יִטְרֹף מִמֶּנּוּ. וְדַוְקָא כְּשֶׁבָּא לִגְבּוֹת מִקַּרְקַע, אֲבָל כְּשֶׁבָּא לִגְבּוֹת מִטַּלְטְלִין, יָכוֹל בַּעַל חוֹב הָרִאשׁוֹן לִטְעֹן שֶׁלֹּא לְהַגְבּוֹתָם, פֶּן יַבְרִיחֵם אוֹ יַפְסִידֵם, וְעוֹד, דְּאִם יִגְבֶּה הַמְאֻחָר שׁוּב לֹא יָכוֹל הַמֻקְדָּם לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם הַלּוֶֹה עַצְמוֹ נוֹתְנָם לוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין בַּעַל חוֹב הַמֻקְדָּם יָכוֹל לִמְחוֹת (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף קי"א). וְכָל זֶה בְּמִלְוָה בִּשְׁטָר, אֲבָל מִלְוָה עַל פֶּה, אִם קָדַם הַמְאֻחָר וְגָבָה, מַה שֶּׁגָּבָה גָבָה (רַ"ן פֶּרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי), אֶלָּא אִם כֵּן גָּבָה בַּעַל חוֹב מְאֻחָר בֵּינוֹנִית, וְהִנִּיחַ זִבּוּרִית לְבַעַל חוֹב מֻקְדָּם, דְּאָז מַה שֶּׁגָּבָה גָבָה. וְאִם מְכָרָם קוֹדֶם שֶׁהִסְפִּיק הָרִאשׁוֹן לְהוֹצִיאָם מִיָּדוֹ, אֵין הַמֻקְדָּם חוֹזֵר עָלָיו, אֲפִלּוּ אִם הַמָּעוֹת עֲדַיִן בְּיָדוֹ, אֶלָּא חוֹזֵר עַל הַלָּקוֹחוֹת שֶׁשִּׁעְבּוּדוֹ בְּיָדָם. וְאִם מְכָרָם לְגוֹי, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאָם מִיָּדוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ, אֲפִלּוּ אֵין הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ, מִדִּינָא דִגְרָמֵי. וְכֵן אִם הִנִּיחַ בַּעַל חוֹב מְאֻחָר מִטַּלְטְלִין לְבַעַל חוֹב מֻקְדָּם, מַה שֶּׁגָּבָה גָבָה. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְדָבָר שֶׁאֵינוֹ עַתָּה בָּעוֹלָם, וְעָתִיד לָבֹא אַחַר כָּךְ, לֹא שַׁיָּךְ בֵּהּ דִּין קְדִימָה, וְאִם קֹדֶם שֶׁבָּא הַדָּבָר לָעוֹלָם נִשְׁבָּע לָתֵת אוֹתוֹ לְבַעַל חוֹב מְאֻחָר, צָרִיךְ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ (תְּשׁוּבַת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְהֵבִיאוֹ הַטּוּר סִימָן צ"ט ס"ו). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן צ"ט סָעִיף ב'.
ב בַּעַל חוֹב שֶׁגָּבָה חוֹבוֹ מִבָּתֵּי שִׁמְעוֹן בִּכְתַב שִׁלְטוֹן הָעִיר שֶׁעָשׂוּ הַכְרָזָה יוֹם אֶחָד, אַחַר כָּךְ בָּא בַּעַל חוֹב הַמֻקְדָּם לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ, וְטוֹעֵן הַמְאֻחָר: כֵּיוָן שֶׁלֹּא עִרְעַרְתָּ בִּשְׁעַת הַכְרָזָה הִפְסַדְתָּ בְּכָךְ, אִם הָיָה הַכָּרוֹז יוֹצֵא: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת וְשִׁעְבּוּד עַל קַרְקַע זֶה יָבֹא וִיעַרְעֵר וְכָל מִי שֶׁלֹּא יְעַרְעֵר יִבָּטְלוּ זְכֻיּוֹתָיו, אִם נָהֲגוּ כֵּן, דִּינָא דְמַלְכוּתָא הוּא, וּבָטְלוּ זְכֻיּוֹתָיו. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ הַבַּעֲלֵי חוֹב חֲלוּקִים וְצִוּוּ לְהַשְׁכִּין אוֹ לְעַקֵּל נִכְסֵי הַלּוֶֹה, וְלֹא יָדַעְנוּ מִי הַקּוֹדֵם, וְהַשּׁוֹטֵר מֵעִיד כְּדִבְרֵי הָאֶחָד, נֶאֱמָן מִכֹּחַ דִּינָא דְמַלְכוּתָא, אִם הַמִּנְהָג כֵּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבָה שֶׁבְּסוֹף חֲזֵה הַתְּנוּפָה, וְע"ל ס"ס שס"ט). וְכֵן אִם הָאֶחָד גָּבָה, וְהַשֵּׁנִי טוֹעֵן עָלָיו שֶׁגָּבָה שֶׁלֹּא כַּדִּין וְשֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב לוֹ, הוֹאִיל וְגוֹבֶה עַל פִּי דִינָא דְמַלְכוּתָא, מַה שֶּׁגָּבָה גָבָה (ת' הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תתקמ"ו). אֲבָל אִם בִּסְתָם הִכְרִיזוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת יָבֹא וִיעַרְעֵר, לֹא בָטְלוּ זְכֻיּוֹתָיו בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא עִרְעֵר. הַגָּה: וְאִם הִכְרִיזוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא יָבֹא יְאַבֵּד זְכֻיּוֹתָיו, וְאֶחָד טָעַן שֶׁלֹּא שָׁמַע הַהַכְרָזָה, מְהַנֵּי טַעֲנָה שֶׁלּוֹ, וְלָא אַמְרִינָן חַבְרָא חַבְרָא אִית לֵהּ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתצ"ג).
ג בְּמִטַּלְטְלִין, וְכֵן עֲבָדִים, אֵין בָּהֶם דִּין קְדִימָה לְעִנְיַן שֶׁאִם קָדַם הַמְאֻחָר וְגָבָה אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאִם עָמַד הָרִאשׁוֹן וּתְפָסָם, הַבַּעַל חוֹב הַמְאֻחָר שֶׁקָּדַם וְגָבָה מוֹצִיא אוֹתָם בְּבֵית דִּין מִיָּדוֹ. מִיהוּ, אִם תָּפַס שְׁטָרוֹת, אֲפִלּוּ הַמֻקְדָּם, לָא הָוֵי כְּתָפַס הַמָּמוֹן, וְיַחֲלֹקוּ (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב כ"ו חֵלֶק ג').
ד לֹא מִקְרֵי גְּבִיָּה, אֶלָּא אִם כֵּן שָׁמוּ בֵּית דִּין הַמִטַּלְטְלִין וְנָתְנוּ בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם סָגַר בֵּית דִּין חֲנוּתוֹ שֶׁל לֹוֶה בְּעַד בַּעַל חוֹב מְאֻחָר, אֵין זוֹ גְּבִיָּיה, וּבַעַל חוֹב הַמֻּקְדָּם גּוֹבֶה מֵאוֹתָם מִּטַּלְטְלִים. הַגָּה: בֵּית דִּין שֶׁעִקְּלוּ מָעוֹת שֶׁל רְאוּבֵן שֶׁבְּיַד שִׁמְעוֹן, מִכֹּחַ שֶׁחַיָּב לְלֵוִי, וְשִׁמְעוֹן עָבַר וְנָתַן לִרְאוּבֵן, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן פ"ו סָעִיף ה'.
ה שִׁעְבֵּד לוֹ מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי, דִּינָם כִּמְקַרְקְעֵי. וְאִם קָדַם הַמְאֻחָר וְגָבָה, מוֹצִיאִין (ע' בְּד"מ ט"ז), מִיָּדוֹ; וְהוּא שֶׁנִּתְבָּרֵר בְּעֵדִים שֶׁמִּטַּלְטְלִים אֵלּוּ הָיוּ בְּיָדוֹ קֹדֶם שֶׁלָּוָה (מִשְּׁנֵיהֶן), אֲבָל אִם לֹא נִתְבָּרֵר כֵּן בְּעֵדִים, מַחֲזִיקִים לְהוּ כְּלָוָה וְלָוָה וְקָנָה, דְּקַיְמָא לָן דְּיַחֲלֹקוּ, וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי וְגָבָה, זָכָה. וְאִם קָדַם הַמְאֻחָר וְגָבָה מָעוֹת, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ, שֶׁהֲרֵי מַטְבֵּעַ אֵין בּוֹ סִימָן שֶׁיּוּכְלוּ הָעֵדִים לְהָעִיד עַל אֵלּוּ הַמָּעוֹת שֶׁרָאוּ אוֹתָם עַצְמָם בְּיַד הַלּוֶֹה, וְהָוֵי לְהוּ כְּמוֹ לָוָה וְלָוָה בְּאַגָּב וְקָנָה וְחָזַר וְקָנָה, שֶׁזָּכָה הַתּוֹפֵס בֵּין אִם הוּא רִאשׁוֹן אוֹ אַחֲרוֹן. וְאִם אֶפְשָׁר הַדָּבָר לְהִתְבָּרֵר בְּעֵדִים, זָכָה הָרִאשׁוֹן; וְהַכֹּל לְפִי רְאוֹת עֵינֵי הַדַּיָּן.
ו הָא דְבִמְקַרְקְעֵי שַׁיָּךְ קְדִימָה, דַּוְקָא כְּשֶׁהָיוּ בְיָדוֹ קֹדֵם שֶׁלָּוָה. אֲבָל אִם קְנָאָם אַחַר שֶׁלָּוָה מִבַּעֲלֵי חוֹב הַרְבֵּה, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁעְבֵּד לְכָל אֶחָד מֵהֶם מַה שֶּׁעָתִיד לִקְנוֹת, אֵין בָּהֶם דִּין קְדִימָה, אֶלָּא כֻּלָּם שָׁוִים, וְכָל הַקּוֹדֵם וְגָבָה זָכָה, אֲפִלּוּ הוּא אַחֲרוֹן.
ז לָוָה וְכָתַב לוֹ: מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ, וְאַחַר כָּךְ קָנָה שָׂדֶה וְחָזַר וְלָוָה מֵאַחֵר, הַשָּׂדֶה מְשֻׁעְבָּד לָרִאשׁוֹן, וְהוּא קוֹדֵם לִגְבּוֹת; וְכֵן אֲפִלּוּ הָיוּ מֵאָה.
ח הָיוּ עָלָיו בַּעֲלֵי חוֹבוֹת הַרְבֵּה, כֻּלָּם בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין שָׁעוֹת, אֵין בָּהֶם דִּין קְדִימָה, וְכָל הַקּוֹדֵם לִגְבּוֹת זָכָה, בֵּין מְקַרְקְעֵי בֵּין מִטַּלְטְלֵי.
ט אִם בֵּית דִּין מָכְרוּ קַרְקַע שֶׁל זֶה לְהַגְבּוֹת לְבַעַל חוֹב מֻקְדָּם, אֵין בַּעַל חוֹב מְאֻחָר יָכוֹל לִטְרֹף (וע"ל סִימָן קי"א סָעִיף ה'). אֲבָל אִם הַלּוֶֹה מְכָרוֹ כְּדֵי לִפְרֹעַ לְבַעַל חוֹב מֻקְדָּם, בַּעַל חוֹב מְאֻחָר טוֹרֵף מֵהַלּוֹקֵחַ.
י שְׁטָרוֹת שֶׁזְּמַן כֻּלָּם יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת, בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין שָׁעוֹת, וּבָאוּ כֻּלָּם בְּיַחַד לִגְבּוֹת, וְכֵן בַּעֲלֵי חוֹבוֹת שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם קוֹדֵם לִזְמַן חֲבֵרוֹ שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִטַּלְטְלֵי, שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶם דִּין קְדִימָה, אוֹ שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִקַרְקְעֵי שֶׁקָּנָה הַלּוֶֹה לְאַחַר שֶׁלָּוָה מֵהָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּגְבֶּה כָּל אֶחָד מֵהֶם חוֹבוֹ, מְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶם. כֵּיצַד חוֹלְקִים, אִם כְּשֶׁיִּתְחַלֵּק הַמָּמוֹן הַנִּמְצָא עַל מִנְיָנָם יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ, (אוֹ פָּחוֹת, חוֹלְקִים לְפִי מִנְיָנָם בְּשָׁוֶה וְאִם יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם יוֹתֵר עַל חוֹבוֹ, חוֹלְקִים מִכָּל הַמָּמוֹן בֵּינֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ). וְחוֹזְרִים הַנִּשְׁאָרִים מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת, וְחוֹלְקִים (הַיָּתֵר) בֵּינֵיהֶם בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת. כֵּיצַד, הָיוּ שְׁלֹשָׁה חוֹבוֹת, שֶׁל זֶה ק' וְשֶׁל זֶה ר' וְשֶׁל זֶה ש', אִם הָיָה כָּל הַנִּמְצָא שָׁם ש', נוֹטְלִים ק"ק. וְכֵן אִם נִמְצָא שָׁם פָּחוֹת מִש', חוֹלְקִים בְּשָׁוֶה, נִמְצָא שָׁם יוֹתֵר עַל ש', חוֹלְקִים ש' בְּשָׁוֶה, וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַק'. וּשְׁאַר הַמָּמוֹן חוֹלְקִים אוֹתָם הַשְּׁנַיִם עַל אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ. כֵּיצַד, נִמְצְאוּ שָׁם ת"ק אוֹ פָחוֹת, חוֹלְקִים ש' בְּשָׁוֶה, וְיִסְתַּלֵּק הָאֶחָד, וְחוֹזְרִים וְחוֹלְקִים הָר' אוֹ הַפָּחוֹת, בְּשָׁוֶה; וְיִסְתַּלֵּק הַשֵּׁנִי; נִמְצָא שָׁם ת"ר, חוֹלְקִים ש' בְּשָׁוֶה, וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַמָּנֶה, וְחוֹזְרִים וְחוֹלְקִים הָר' בֵּין הַשְּׁנַיִם, וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הָר', וְנוֹתְנִין הַק' הַנִּשְׁאָר לְבַעַל הַש', וְנִמְצָא בְּיָדוֹ ש'. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקִים, אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה, כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לִגְבּוֹת כְּאֶחָד.
יא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בָּזֶה יַחֲלֹקוּ, אוֹ שֶׁזָּכָה הָרִאשׁוֹן, הַזּוֹכֶה בַּנְּכָסִים יִשָּׁבַע תְּחִלָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא נִפְרַע מֵחוֹבוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ נֶאֱמָנוּת בִּשְׁטָרוֹ.
יב מִי שֶׁהוֹצִיא ב' שִׁטְרֵי חוֹבוֹת עַל אֶחָד שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּיוֹם אֶחָד מִסְכוּם אֶחָד, הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה שְׁנֵיהֶם, וְאֵין אוֹמְרִים שְׁנֵיהֶם (נַעֲשׂוּ) עַל הַלְוָאָה אַחַת:
יג מִלְוָה בִּשְׁטַר וּמִלְוָה עַל פֶּה מֻקְדֶּמֶת, מִלְוָה עַל פֶּה קוֹדֶמֶת לִגְבּוֹת מִבְּנֵי חָרֵי, כֵּיוָן שֶׁעֵדִים מְעִידִים שֶׁקָּדְמָה:
יד מַלְוֶה שֶׁלֹּא מָצָא נְכָסִים לַלּוֶֹה לְהִפָּרַע מֵהֶם חוֹבוֹ, אֶלָּא מַה שֶּׁנִּתַּן לוֹ עַל תְּנַאי שֶׁאָמַר לוֹ: וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי, וּבָא לְבֵית דִּין לִפָּרַע מִנְּכָסִים אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהָרִאשׁוֹן קַיָּם אֵין בֵּית דִּין מַגְבִּין אוֹתָם מִגּוּף הַנְּכָסִים, אֶלָּא מֵהַפֵּרוֹת בִּלְבַד. מֵת הָרִאשׁוֹן וּבָא בַּעַל חוֹב לִגְבּוֹת מִנְּכָסִים אֵלּוּ, אֵין מַגְבִּין לוֹ כְּלוּם, אֲפִלּוּ עֲשָׂאָן אַפּוֹתִיקִי, אֶלָּא הֲרֵי הֵם שֶׁל שֵׁנִי.
טו שְׁנַיִם שֶׁהִלְווּ לְגוֹי בָּזֶה אַחַר זֶה, וְאֵין בְּנִכְסֵי הַגּוֹי כְּדֵי לָזֶה וְלָזֶה, וּכְשֶׁבָּא רְאוּבֵן הַמֻקְדָּם לִגְבּוֹת שְׁטָרוֹ קֶרֶן וְרִבִּית, טָעַן שִׁמְעוֹן: רִבִּית שֶׁעָלָה בִּזְמַן הַשְּׁטָר לֹא תִּגְבֶה עַד שֶׁאֶגְבֶּה קֶרֶן חוֹבִי לְפִי שֶׁלֹּא חָל חוֹב הָרִבִּית מִזְּמַן הַשְּׁטָר אֶלָּא בְּכָל יוֹם הוּא מִתְרַבֶּה, אֵין בְּדִבְרֵי שִׁמְעוֹן כְּלוּם:
טז (כָּפוּל לְקַמָּן ס"ס ר"פ סי"ב) לֹוֶה שֶׁאֵין לוֹ מִמַּה לִפְרֹעַ, וְנָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו, וּבְנֵי הַלּוֶֹה אוֹמְרִים: אָבִינוּ מֵת רִאשׁוֹן וְיָרַשׁ אֶת מוֹרִישׁוֹ בַּקֶּבֶר וְהוֹרִישׁוֹ לָנוּ וְאֵין לְבַעַל חוֹב לִטֹּל כְּלוּם מִמֶּנּוּ, שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעַל חוֹב נוֹטֵל בְּרָאוּי (טוּר ס"ס זֶה), וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר: הַמּוֹרִישׁ מֵת רִאשׁוֹן וְנִמְצָא שֶׁזָּכָה הַלּוֶֹה בַּנְּכָסִים מֵחַיִּים וּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהַיּוֹרְשִׁים, הַדִּין עִם הַיּוֹרְשִׁים:
א סָעִיף א מי שיש עליו ב"ח כו'. עיין בתשו' ן' לב ספר ב' סי' נ"ה ועיין בתשובת מהרי"ט סימן קכ"ד ובתשובת מהרשד"ם סימן קמ"ה ור"ס:
ב סָעִיף א אא"כ גבה ב"ח מאוחר. עיין בתשובת מהר"מ מלובלין סי' ד':
ג סָעִיף א ואם מכרן לעכו"ם ע"ל סימן ק"ז ס"ד וצ"ע:
ד סָעִיף א שאינו יכול כו'. עיין בתשובת מהרי"ט סימן קכ"ח ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ר"ט:
ה סָעִיף ב לא בטלו זכיותיו. עיין בתשובת מהרשד"ם סימן רפ"ה:
ו סָעִיף ג אין בהם דין קדימה וע' בב"ח מ"ש בשם הגהת מיי' והב"ח פסק כדעת תשוב' מיי' דאם ידוע שיש עליו ב"ח אחרים מניח חלקו עד שיבוא ודלא כב"י שפסק שמגבים לאותם שלפנינו כו' ע"ש. וז"ל תשובת רמב"ן סי' פ"ב שהביא ב"י בטא"ע סי' ק"ב אם שמעו בו שמת אפי' במ"ה ימכרו הב"ד הקרקע לכתובה משום חשש ב"ח מוקדמים שלא כדעת הראשונים עכ"ל ותשובה זו צ"ע ונ"ל דט"ס יש בה ופירושה כמ"ש הר"ב בהגה"ה ס"א ע"ש הרשב"א וק"ל:
ז סָעִיף ג לענין שאם קדם כו'. עיין בסמ"ע סק"ט עד ויחלוקו כו' ואין זה הוכחה דודאי מה שקנה אח"כ שעבוד שניהם שוה בה כמו במטלטלים אג"ק בסעיף ה' וה"ה מעות הלוה שחייב בעד אלו השטרות הוי כמו דאקני ויד שניהם שוה בה ומשום הכי יחלוקו עיין בתשובת מ"ע סימן פ"ז אם יש בחזקות דין קדימה ובתשו' מבי"ט ח"א ס"ס קי"ד:
ח סָעִיף ג מיהו אם תפס שטרות כו'. ואם נתן לו הלוה כתיבה ומסירה עיין בתשו' רשב"א שמביא ב"י ודו"ק והיא בסימן תתקי"ד:
ט סָעִיף ג לא הוי כתפס הממון משום דאין זה מיקרי קדם וגבה וכו' וגם אם ירצה למחול החוב מצי מחיל עכ"ל סמ"ע ואי זה מדוקדק דהא בכה"ג אין יכול למחול כדלעיל סי' פ"ו דמשתעבד מדרבי נתן:
י סָעִיף ד לא מיקרי גבי' כו' וה"ה תפס מעצמו בלא ב"ד אלא בשומא מקרי גביה ע' בב"י וב"ח ובתשו' רשד"ם סימן קמ"ה האריך שם בדין זה ולכאורה נראה דאף בלא שומא מיקרי גבייה ול"ד לחנות הנ"ל דאין המטלטלים עדיין ברשותו וכן משמע מל' הטור והרא"ש וכן משמע ממ"ש הרא"ש בפרק הכותב ונראי' דברי ר"י במקרקעי אבל לא במטלטלים ומביא ראיה מפירות תלושים ע"ש וכן משמע בר"ן פ' הכותב שמביא ב"י בתחילת סימן זה
יא סָעִיף ד אא"כ שמו. שכל שלא שמו לא סמכא דעתיה עכ"ל סמ"ע ולעד"נ דשמין לאו דוקא ומסתמא הב"ד שמו והוא הדין לא שמו ונתנו לו וגם בב"ח סעיף ה' וסעיף י' כתב דאם נתנו לו הב"ד בלא שומא לאו כלום הוא ואין נ"ל ודוק עיין בתשו' מהרי"ט סי' קכ"ד ובסי' קכ"ח:
יב סָעִיף ה שעבד לו כו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' ר"י ובתשו' מהרי"ט סי' קכ"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' ק"ב וק"ל:
יג סָעִיף ו דוקא כשהיו בידו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ט עד וכבר כתבתי דאם קנה ביני ביני אחר שלוה מן הראשון וקודם שלוה מן השני ולא כתב לראשון דאקני אז השני זכה לגבות ממנו לבדו ובספר גידולי תרומה שער מ"ג ריש דף קצ"ו כתב דזכה הראשון לבד לסברת הרשב"א ורב האי דלקמן סעיף י"ג ולא נהירא לי גם דברי הסמ"ע אין נ"ל אלא נ"ל דיחלוקו ודו"ק וע"ל סקי"ד ועיין תשובת מהרשד"ם סי' ר"י:
יד סָעִיף ו וכל הקודם וגבה זכה. כ' ב"י דמשמע מדברי פוסקים אפי' שגבה שלא בב"ד ודלא כמ"ש נ"י פרק מי שמת בשם קצת מפרשים דאי תפס טפי מפלגא מפקינן מיניה. ולפענ"ד דינו של הנ"י אמת גבי תפיסה דהיינו כשתפס שלא מדעת הלוה או המוכר וכל הפוסקים אפי' אותן החולקים על ה"ר יונה מודים בזה דלשון מה שגבה גבה משמע או שהגבהו ב"ד או שהגבהו הלוה עצמו אבל כשתפס מעצמו לא והכי קי"ל בכל דוכתא דתפיסה ל"מ בקרקע וכמו שכתבתי בספרי תקפו כהן סי' נ"ח וסי' צ"ו ותדע דאל"כ היאך יתרצו הפוסקים הא דאמרי' בש"ס ס"פ מי שמת דבע"ח גובה חצי השבח מלוקח משום דהוי כלוה ולוה וקנה ונתבאר לק' ר"ס קט"ו וראיה זו הביא הרא"ש פ' הכותב בשם ר' יונה והיא ראיה ברורה א"ו הם מפרשים דשאני התם שהלוקח מוחזק בשבח שלא ע"פ ב"ד ולא ע"פ המוכר שהרי המוכר לא שם ליה השבח ה"ל כתפיסה דלא מהני כן נ"ל ודו"ק. שוב מצאתי בתשו' ן' לב ספר א' דף מ"ט ע"א שגם הוא כתב שסברת רוב הפוסקים היא דלא כנ"י ולא שת לבו למ"ש: גם לא הביא כלל דברי הרא"ש בפרק הכותב הנ"ל ונראה שלא ראה דברי הרא"ש בזה גם בלא"ה הרי הר' יונה והרא"ש חולקים ונראה דאישתמיטתיה לן' לב דבריהם שהרי לא הביאם כלל שם ע"ש:
טו סָעִיף יג לוה וכתב לו כו'. הוא לשון הרמב"ם וכתב הרב בספר ב"ה ובכ"מ וז"ל ולכאורה משמע מפשט לשון הרמב"ם שאם לוה וכ' לו דאקני וחזר ולוה מאחר ולא כתב לו דאקני ואח"כ קנה נכסים יחלוקו אבל מדברי הרא"ש בפ"ק דב"מ גבי ב"ח גובה את השבח משמע דבהא נמי לקמא משתעבד ולא לבתרא שכ' ופעמים נוטל כו' כגון שכ' למלוה דאקני ולא כתב ללוקח דאקני וכ"כ בספר התרומות שער מ' (נ"ל שצ"ל שער מ"ג) ואין לומר שהרמב"ם חולק בדבר דא"כ לא הוי שביק בעה"ת מלהביא דעת הרמב"ם כמנהגו הילכך צ"ל דסבר בעה"ת דהרמב"ם חדא מינייהו נקט וה"ה לאידך ואע"ג שבספר צרור הכסף כ' והיכא שכתב לראשון דאקני ולשני לא כת' דאקני וקנה אחר שתי ההלואו' גם בזה השעבוד לשניהם כשנמצא בידו אבל כשמכר הקרקע לאחרים לשני אינו משועבד כי יאמרו הלקוחות כשלו' ממך לא נשתעבד לך זה הקרקע ואל תאמר הואיל וכתב לראשון דאקנה דיגבה קודם אע"פ שהם ביד הלוה דהואיל ואחר שתי ההלואות קנה ונמצא בידו לשניהם משתעבד וכ"כ הרמב"ם דבכתב לראשון דאקנ' קנה ואח"כ לוה ראשון גובה קודם משמע דוקא בכי הא הא כשקנה אחר הלואות שניהם שוין עכ"ל נ"ל דכיון דהרא"ש ובעה"ת מסכימין לדעה אחת והרמב"ם אפשר דלא פליג עלייהו הכי נקטינן עכ"ל ב"ה ואחריו נמשך הב"ח ולפע"ד דברי צרור הכסף עיקר דמסתבר כיון שלא יצא עדיין השדה מרשותו ובאו לגבות ממנו נשתעבד לשניהם בשוה. ומה שהקשו הב"ה והב"ח מהא דלפעמים נוטל כל השבח כשב' למלוה דאקנה נלפע"ד דלק"מ דהתם השבח שביד הלוקח אינו ביד המוכר אלא אצל הלוקח ונהי דהשתא מוכרח הלוקח ליתנו לב"ח מ"מ ה"ל כאלו באו שניהם לטרוף את השבח מעלמא. וראי' ברורה לדברי מדברי ר"י נתיב ששי חלק ח' שכ' שם וז"ל לוה ולוה משני בני אדם זה אחר זה ואח"כ קנה שניהם שוים לגבות ואין להם דין קדימה זה על זה ואם לראשון כתב דאקני ולשני לא כ' דאקנה וקנה ומכר אין שני גובה מן הלקוחות אבל נמצא ביד לוה גובה כמו ראשון עכ"ל. ולעיל מיני' שם כ' וז"ל המוכר שדה לחבירו והשביח' ובא ב"ח וטרף נוטל חצי השבח דהו"ל כמו לוה ולוה וקנה דקי"ל יחלוקו דכל שעבוד הב"ח ולוקח כאחד על השבח ולפעמים נוטל הב"ח כל השבח כגון שכ' למלוה דאקנ' ולא כתב ללוקח דאקני עכ"ל הרי מוכח להדיא מדבריו כמ"ש ואע"פ שראיתי בתשובת מהו' יוסף ן' לב ספר ראשון כלל י"ב סי' ס"ח שכתב שצ"ע לישב ולהבין דברי ר' ירוחם במה שכ' דאם נמצאו ביד הלוה חולקין דנרא' לכאורה דבריו סותרים זו לזו דהרי כתב שם דלפעמים נוטל כל השבח ב"ח כגון שכתב למלוה דאקני וגם הרא"ש בפ"ק דמציעא כ"כ כו' עכ"ל ולפענ"ד אין דבריו סותרין זו לזו וכמ"ש ושוב מצאתי עוד בתשו' מהר"י ן' לב בספר ראשון כלל שלישי דף י"ח שתמה ג"כ אהא דשבח וכתב שדבריו סותרים למ"ש הרא"ש והוא עצמו דלפעמים נוטל הב"ח שבח כולו ותמיה גדולה היא ולא מצאתי דרך להמלט ממנה אלא כשנאמר דאותו השבח שהוא ברשות הלוקח חשיב כאלו קנה ומכר וגם זה אינו נראה ולא ברירא לי טעמא לחלק בין שקנה ומכר להיכא דנמצאו בידו וצ"ע עכ"ל ולפע"ד אין כאן תמיה כלל ודברי ר"י נראין דה"ל אותו השבח כאלו קנה ומכר דהא הרא"ש גופא כ' כן להדיא פ"ק דמציעא וז"ל ושבח שהשביח הלוקח כאלו קנאו מוכר ומכרו ללוקח וחל שיעבוד המלו' ולוקח כאחד כו' עכ"ל וכ"כ הטור לקמן ר"ס קט"ו ואע"ג דכתב הרא"ש בפ' הכותב בשם ה"ר יונה דלא אמרי' ב"ח מאוחר שקדם וגבה גבה אלא כשנגבה בב"ד (ועיין בספר מעד"מ פ"ק דמציעא) ומביא ראיה מהא דטורף הבע"ח השבח מן הלוקח היינו משום דכיון דלא הגבהו לו ב"ד לא מיקרי גבייה אבל מ"מ הוי כמו שמכר לו המוכר הגע עצמך הרי שבא המוכר לגבות השבח מן הלוקח אפי' שיתן לו מעות בעדו מה ששוה השבח מי מצי המוכר לגבותו הרי פשיטא כל זמן שאין כאן ב"ח יכול הלוקח לומר כבר מכרת לי הקרקע והשבח א"כ זה השבח הוי כקנה ומכר וזה ברור (ועוד מצאתי ראי' לדברי בנ"י פ"ק דמציע' שכתב בפיסקא המתחלת אמר שמואל בע"ח גובה את השבח כו' וז"ל והא דאמרינן דמה שגובה הב"ח שבח משום דכ' לי' דאקנה טעמא דמילתא לפי שאנו רואין שבח זה כאלו קנאו מוכר מן הלוקח ומכרו ללוקח אבל אלו היינו רואין אותו כאלו היו ברשותו של מוכר ב"ח הי' גובה חציו אפי' לא כתב לו לוה דאקני כו' ע"ש) וגם מ"ש בכ"מ ובב"ה שם בשם בעה"ת לא מצאתי בבעה"ת שם ואפי' יהיה שם כן מבואר כמ"ש הרא"ש אין מדבריו סתיר' לדברי צרור הכסף וכמ"ש לבד זה מצאתי בבעה"ת שער מ"ג ח"ד וז"ל אם אחר שלוה משניהם קנה קרקע אם כ' לראשון אגב ודאקני ולא כתב לשני כלום הראשון גובה שהרי לו נשתעבדו או מזמן ראשון או מזמן קנייה ולשני לא נשתעבדו כלל דכל מאן דלא כ' לי' אגב ואקני לא טרף כלל אפי' להיות שוה למלוה מאוחר לקניי' וכ"ש דלא מפיק משעבודא דראשון עכ"ל ונרא' שלזה כוון הרב בב"ה וכ"מ. אבל לפע"ד גם מדברי בעה"ת אלו אין ראיה דמיירי כשקנ' ומכר והיינו דקאמר דכל זמן כו' לא טריף כלל כו' ואי גבי לוה לא שייך לישנא דטריף א"ו לטרוף מלקוחות קאמר וה"ק דכל מאן דלא כתב אגב ואקני לא טריף כלל מלקוחות אפי' למלוה מאוחר שלו אלא המלו' מאוחר שלו דכתב לי' דאקני טורף ואיהו לא טרף וכ"ש הכא דלא מפיק הלוה השני החצי מלקוחות משעבודא דראשון. גם מ"ש ר' יוסף ן' לב לא ברירא לי טעמא לחלק בין שקנה ומכר להיכא שנמצאו בידו לאו מילתא היא דטעם נכון יש לחלק בדבר דבשלמא כיון שנמצאו בידו עדיין של הלוה הם דהא אין לו עליהם רק שעבוד וכיון דמיד בשעת קנייה נשתעבדו לשניהם דמיני' ואפי' מגלימיה דעל כתיפי' א"כ עדיין לא יצאו מרשותו וכשבאו שניהם לגבות חולקין אבל כשמכר א"כ זה שכ' לו דאקני יכול להוציא מלקוחות כיון שקנו שעבוד שלו אבל זה שלא כ' לו דאקני א"י להוציא מידו כיון שקנו השדה בקנין גמור ויצאו מרשות הנותן וכן עיקר ולפ"ז נראה דכ"ש אם לא כ' לראשון דאקנ' וכתב לשני דאקנה וקנה אחר שתי הלואות דחולקים בנכסים שנמצאו בידו ולא אמרי' דהשני גובה לבד. ואפשר דגם החולקים לעיל מודים כאן דהראשון מוקדם אבל לטרוף מלקוחות השני טורף ולא הראשון וכ"כ בסמוך לדעת בעה"ת ועוד נראה דאם לא כ' לראשון דאקנ' וקנה שדה ואח"כ לוה משני דכתב בסמ"ע ס"ק ט"ו וס"ק י"ט שהשני גובה ולא הראשון ובספר גידולי תרימה שער מ"ג ח"ד ריש דף קצ"ו ב' דלסברת רב האי והרשב"א דלקמן סעיף י"ג דמלוה על פה קודמת מטעמא דשיעבודא דאורייתא ה"נ כיון דמדאורייתא בלא דאקנ' חל השעבוד על הנכסים שיקנה דמיני' ואפי' מגלימא דעל כתיפו הלכך הוא קודם לב"ח מאוחר עכ"ל ואין דבריו נראין לי דל"ד לדלקמן סעיף י"ג דהתם כיון שהיו לו נכסים אלו כבר נשתעבדו לו אבל כאן שלא הי' בשעת הלואה לא נשתעבדו לו אלא שיש לו בהם זכות להגבותם כל זמן שנמצאו בידו ולא שעבדם לחבירו משא"כ כשקנה אח"כ וגם דברי הסמ"ע אין נראין לפענ"ד וכמ"ש לעיל ס"ק י"ד (ואולי גם הסמ"ע מיירי לענין טריפת מלקוחות אבל פשט לשונו לא משמע כן) אלא נ"ל עיקר דיחלוקו בנכסים שנמצאו בידו ונקוט האי כללא בידך דכל היכא שיש לאחד זכיה בהם בשעה שקנה אותה הוא שוה כמו חבירו בשעת גביה מהלוה עצמו וכשכתב לראשון דאקנה וקנה ולוה משני דנמצא משעת הקנייה לא הי' לו צד זכיה ללוה שני שהרי לא הלוה לו כלום הראשון גובה ולא השני הא לאו הכי שניהם שוים אבל אם באו לטרוף מלקוחות אז זה שכ' לו דאקני טורף בין הוא ראשון ובין הוא שני וזה שלא כתב לו דאקני אינו טורף ודוק:
טז סָעִיף ז וכתב לו דאקני עיין לקמן סי' קט"ו ס"ק ל"ב דכתובת אשה אינו גובה מדאקני וע"ש:
יז סָעִיף ח היו עליו בעלי חובות כו'. ע' בתשו' מנחם עזריה סי' קכ"ט ובתשו' ן' לב סי' צ"ה ועיין בהר"ן שכתב דהיינו דוקא למאי דס"ל דבמלו' ע"פ ליכא דין קדימ' וא"כ קשה כיון דהמחבר פסק לקמן סעיף י' [י"ג] דמלו' ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת לגבות מבני חרי ודלא כהר"ן היאך פסק כאן דאין בהם דין קדימה ע"ש ודוק וצ"ע:
יח סָעִיף י כיצד נמצאו שם ת"ק כו'. ע' בא"ע סי' ק"ב סעיף ד' ודוח ועיין בספר גדולי תרומה שער מ"ג ח"ד דף קצ"ז ע"ש:
יט סָעִיף יב הרי זה גובה שניהם. עיין בסמ"ק ס"ק ל' עד ולא כעיר שושן דתלה הטעם בעדים דחזקה דאין העדים חותמין על חוב א' ב"פ כו' שלא כדת השיג עליו דכונת הע"ש לו' דלא מבעיא כשיש עלכל שטר עדים מיוחדים דפשיטא דגובה שתיהן דודאי אעולה לא חתמי אלא אפי' אותן עדים עצמן חתומים על השני ג"כ גובה שניהם ולא חיישי' דלמא שכחו העדים או טעו שכתבו שטרא דחזקה עדים לא חתמי על חוב א' ב"פ וכ"כ להדיא בע"ש דין זה באפי' ע"ש:
כ סָעִיף יג מלו' בשטר כו'. פסק כרב האי והיינו ע"פ מ"ש בבדק הבית כיון דהה"מ כ' שדעת הרמב"ם כרב האי הכי נקטינן אבל לפענ"ד האי פיסקא לא מחוור וגם דברי ה' המגיד לפע"ד אינן מוכרחים דאף ע"פ שהרמב"ם לא חילק עכ"ל [ע"כ] במלוה בשטר מיירי שהרי כ' שם בין מהלו' עצמו בין מלקוחות וכן תמצא כמה פעמים ברמב"ם שכתב סתם ומיירי במלו' בשטר גם בב"י משמע שהבעה"ת הביא ב' דעית ולא הכריע וכשתעיין בבעה"ת שער ס"א תראה שזה אינו אלא הבעה"ת כתב שתשוב' ר' האי הסופרים שבשוה והעלה כדברי הרי"ף וא"כ הרי הרי"ף ובעה"ת ורמב"ן ור"ן מסכימים לדעת א' וכן מצאתי שפסק הריטב"א פ"ק דקידושין בש"ס (דף י"ז ע"א) ע"ש שהביא ראיות מיהו רבי ירוחם כתב שנרא' עיקר כרב האי ובד"מ כתב בשם מרדכי פ' כל הנשבעין כרב האי ולפע"ד המרדכי שם לא העתיק אלא שערי רב אלפס ומ"מ נרא' דאף רב האי לא מיירי אלא בסתם מלו' בשטר אבל בשעבד לו נכסי' בפי' בשטר מודה רב האי דהא אמרי' בכל דוכתא דמלו' ע"פ אינו גובה מנכסים משועבדי' ומשמע דאפי' אינן מכורין רק משועבדים וכן משמע מדברי הפוסקים בהרב' מקומות וכן נוהגין אך דבתשובות רשב"א סי' תתקי"ד משמע דאפי' משועבדים בפירוש מלוה ע"פ מוקדמת קודם ויחיד הוא גם מה שחילק בסמ"ע בין מלוה ע"פ שקבל אחריות או לא צ"ע לכאור' (שוב מצאתי בתשו' מבי"ט ח"א ס"ס ע' שכתב בשם החכם ר' אלעזר דאין מדברי הרמב"ם ראיה מדכתב בין מן הלקוחות לא מיירי אלא בשטר והמבי"ט השיב לו ע"ז וז"ל כי ה' המגיד סובר שטורף ג"כ בחוב ע"פ וכמו שסובר הרשב"א ז"ל בפי' וכן כתב רבינו האי ז"ל בתשובה וכיון שסתם הרמב"ם ז"ל ולא חילק נרא' שסובר כדבריהם עכ"ל ודבריו תמוהין דאין ה' המ' ושום פוסק סובר שטורף ג"כ בחוב ע"פ דהלכ' פשוטה במשנ' וש"ס וכל הפוסקים דאינו טורף אלא הרב המגיד ורשב"א ורב האי מיירי לענין בני חרי) גם צ"ע בתשוב' הרי"ף שבבעה"ת ומשמע שם שאין מלוה בשטר קודם רק הם שוים אך מדברי בעה"ת והפוסקים לא משמע כן ומצאתי בתשו' מהרשד"ם סי' ער"ה דף קצ"ו ע"ג כ' ג"כ שראוי לפסוק כהרי"ף בזה ע"ש (ועיין בבעל עיטור דף ך' ע"ב) ובנ"י סוף ב"ב הביא ב' הדעות ובהגהת מרדכי סוף אלמנה נזונית העתיק תשו' רב האי בסתם ע"ש ובב"ח כתב דהעיקר דיחלוקו ולא בירר טעמו ומ"מ נ"ל כן עיקר לדינא מכמה טעמים ודוק ועיין בסמ"ע הביא דברי הטור שמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה ע"פ מאוחרת כו' והר"ן כתב דיחלוקו וכן נ"ל עיקר עוד שם בסמ"ע כדי שלא תקשה עליו ממ"ש אח"כ בס"ס ט"ו תשובות הראב"ד כו' והמעיין בב"י ובעה"ת יראה דגם הראב"ד מיירי בשעבוד נכסיו ע"ש:
כא סָעִיף טז שהרי אין ב"ח נוטל בראוי כו'. אמת שכ"כ הטור אבל אינו מוכרח אלא טעם אחר יש בדין זה שהוא מתני' פ' מי שמת כדאיתא בתוס' פרק מי שמת (בבא בתרא דף קל"ט ע"א) והגהת אשר"י שם דמצי אמר מאבוה דאבא קאתינא ונ"מ היכא דלא מצי אמר הכי נוטל ב"ח בראוי וכ"כ בהגהת אשר"י שם וז"ל והיכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב אינן יכולין לירש אם לא מכחו ב"ח גובה מהן אי ב"ח גובה בראוי כבמוחזק עכ"ל ועיין בתשו' מהרש"ל סי' מ"ט ובתשו' מור"ם איסרל"ש סימן ג' וז' ובתשו' שארית יוסף סימן א' שהאריכו בדבר ולא הכריעו אי ב"ח גובה בראוי וכתבו ג"כ דמ"מ הך דינא דהכא ודלקמן סי' רי"א ס"ג הוא אמת מטעם הנ"ל וגם בבעה"ת שער מ"ג ח"ד הביא סברת הרא"ש (והוא הרא"ש מלוניל) דב"ח גובה בראוי וסברת הרמב"ן דפליג ולא הכריע. [רק מ"ש הרא"ש שם לא כהרי"ף פ' מי שמת דפסק דבן הבן מוציא מיד הלקוחות כדלקמן סי' רי"א נלע"ד דגם יוכל לסבור דגובה בראוי אלא דשאני התם דיוכל לומר מאבוה דאבא קאתינא וגם מ"ש מור"ם בתשו' שם דנראה דאע"ג דסובר הרא"ש דב"ח נוטל בראוי מ"מ הך דמתני' טעמ' הוא משום די"ל מאבוה דאבא קאתינא וגם מהרש"ל שם דלא פליג עליו בזה. וליתא ואישתמיט להו דברי הרא"ש דס"פ יש בכור דפסק דבעל חוב אינו גובה בראוי והביא ראיה ממתני' הנ"ל דפ' מי שמת ומ"מ לענין דינא אין דברי הרא"ש מוכרחים וכמו שנתבאר וגם הביא שם דעת רבינו אפרים דס"ל דבעל חוב גובה בראוי ובשם ר"ח דמספקא ליה מילתא ובבעה"ת שם כתב בשם הרמב"ן שהוא מקובל מפירושי ר"ח שאין ב"ח נוטל בראוי וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות פרק שנים אוחזין גבי ב"ח גובה השבח דף ס"ד סוף ע"א דאין בעל חוב נוטל בראוי ע"ש ואי לאו דמסתפינא הייתי מכריע דבעל חוב נוטל בראוי דכיון דבפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ג וקכ"ד) מוכח בכולה סוגיא דשבח הוי ראוי וגם בסוף פרק יש בכור יליף שבח מקרא דכל אשר ימצא לו כמו ראוי וקי"ל דב"ח גובה השבח וכדלקמן סימן קט"ו ואף שיש לדחות ולחלק בין שבח לראוי מה לנו להמציא סברות קלושות לחלק ומ"ש בבעה"ת בשם הרמב"ן שם ראיה מהתוספתא וירושלמי נלע"ד אדרבא משם ראיה להרא"ש מלוניל כיון דהתם איצטריך קרא למעוטינהו מכרמו וכן בס"פ יש בכור ממעט יבם מקרא דהוי כבכור דבכור קרייה רחמנא משמע הא בב"ח דליכא קרא שקיל בראוי כן נ"ל] ולפ"ז מה שכתב מור"ם בהג"ה כאן שהרי אין ב"ח נוטל בראוי לאו משום דס"ל הכי להלכה שהרי בתשובה הנ"ל האריך בדבר ולא הכריע אלא לדבריו דהמחבר קאמר מדכתב ובני הלוה אומרים אבינו מת ראשון וירש את מורישו בקבר והורישו לנו אלמא דלא סבירא ליה דמצי למימר מאבוה דאבא קאתינא אלא מכח אביהם שירש אביו בקבר וא"כ אמאי זכו היורשים אלא ודאי משום דאין בעל חוב נוטל בראוי וכמו שכ' הטור ודוק: וכל מה שכתוב בסמ"ע כאן ס"ק ל"ו אינו מכוון מ"ש וכתב המרדכי פרק יש נוחלין דמזה הטעם אין בעל חוב גובה משכר פעולתו וכן הוא בד"מ וליתא דבמרדכי שם קאי להדיא אכתובת אשה ומ"ש שם הוי ראוי לבע"ח מלת חוב ט"ס הוא וצ"ל הוי ראוי לבעל שהרי כתוב שם הוי ראוי לבעל ואינו גובה ממנו לא כתובה ולא מזונות וכן הוא במרדכי דפוס קראקא דהוי ראוי לבעל ואינו גובה כו' וליתיה מלת חוב וכן הוא להדיא באגודה פ' יש נוחלין סי' ק"ס וגם מור"ם כתבו בהג"ה בא"ע סימן ק' סעיף ב' לענין כתובת אשה דוקא גם מ"ש בסמ"ע שם בשם תשובות מהרש"ל אינו מדוקדק דמשמע דמהרש"ל פסק כן בשח"ז מכח דס"ל דב"ח נוטל בראוי וליתא דמהרש"ל שם הביא מחלוקת הפוסקים בזה ולא הכריע וגם כתב שם דאפי' הי' ב"ח נוטל בראוי היו הבנים יכולים לומר מאבוה דאבא קאתינא וגם מ"ש בשם תשו' מור"ם ליתא דגם מור"ם מסכים לדינא למהרש"ל וכדאיתא בתשו' מהרש"ל שם ובתשו' מור"ם אי' סי' ג' וסי' ז' להדיא ולא פליגי אלא בפלפולי הסוגיא פ' מי שמת והפוסקים שעליה אבל לדינא שוים דנוטל בשח"ז בראוי ולא מטעם דב"ח נוטל בראוי אלא דיכול להתנות על ראוי ואם לא ירצו לקיים התנאי ישלמו לו כל החוב (וכה"ג כתב הרב בע"א סי' ק"ח סעיף ג' ע"ש) ולפ"ז מיירי דחמיו הניח בירוש' כדי החוב של שח"ז דאל"כ אין חייבים היורשים לשלם וגם אין מחויבים ליתן מן הראוי ע"ש ודוק היטב ותמצא כדברי. מיהו בתשובת שארית יוסף חולק וס"ל דאף שכתוב בשח"ז הן בראוי הן במוחזק הא דיינינן ליה בראוי כזה ואמרי' יד בעל השטר על התחתונה ודברי מהרמא"י ומהרש"ל שם הם שלא כדבריו ע"ש וכן עיקר שוב מצאתי בתשו' מהר"מ מלובלין סי' י"ד ובתשובתר' אליה ן' חיים סי' ק' וקס"ו האריכו ג"כ ולא הכריעו אי ב"ח גובה בראוי שבתשו' מהר"מ שם כתב שהרא"ש ס"ל דב"ח גובה בראוי וכמ"ש בעה"ת בשמו ומ"ש הרא"ש בפרק יש בכור דאינו גובה בראוי היינו במקום דיכול הבן לומר מאבוה דאבא קאתינא והשיג אתשו' מהרש"ל שכתב לדעת הרא"ש דבכל ענין אינו גובה בראוי דא"כ יסתרו דברי הרא"ש אהדדי עכ"ד ודבריו תמוהין דהא מדברי הרא"ש ס"פ יש בכור מוכח להדיא דבכל ענין אינו גובה בראוי וגם אין ספק שלא הי' לפניו ספר בעה"ת בעצמו (רק שעיין בב"י ס"ס ק"ז שהביא ל' בעה"ת בשם הרא"ש בקצר') שכתב שם הרא"ש וזה דלא כמו שפסק הרי"ף דבן הבן מוציא מיד הלקוחות והרי הרא"ש גופא בפרק מי שמת כתב דבן הבן מוציא מיד הלקוחות אלא ודאי טעה טעות גדול דהרא"ש שהביא בעה"ת הוא הרא"ש מלוניל שדרך בעל התרומות להביאו אבל הרא"ש מטולטילה הי' זמן רב אחר בעל התרומות ולא ידעו הבעה"ת מעולם ואינו מביאו בשום מקום וזה פשוט מאד למי שבקי קצת בס' בעה"ת ובס' הרא"ש ועוד בבעה"ת איתא כתב הרא"ש ז"ל וזה ודאי אי אפשר שיהא הרא"ש מטולטיל' נפטר קודם חבור בעה"ת ולפי דעתי שבזמן בעה"ת עדיין לא נולד הרא"ש מטולטילה וכן כתב בס' יוחסין דף קל"ב סוף ע"א שהבעל התרומות חבר ספרו בשנת תתקפ"ה לאלף החמישי ובדף קל"ג ריש ע"ב כתב שהרא"ש נפטר שנת פ"ח לאלף הששי וכן כשתעיין בס' התרומות סוף שער מ"ה כתב הרי שאנו עומדים בשנת תתקפ"ג לאלף החמישי כו' וכשתעיין בהרא"ש פ"ק דע"ז כתב נמצא שהיתה שנת ע"ג לאלף הששי שמיטה לפירש"י ולפיר"י יהי' שמיטה שנת ע"ד לאלף הששי ע"ש הרי שהרא"ש חבר ספרו יותר מתשעים שנים אחר סעה"ת מיהו לענין דינא גם מהר"מ שם הכריע כמהרש"ל ולא כשארית יוסף וכמ"ש רק שהוסיף לומר בענין שח"ז הנ"ל דלא זכה החתן אלא כשמת אבי חמיו קודם שבאו לחלוק עם החתן בנכסי חמיו דבשעת החלוק' גם בנכסי אבי חמיו עומדים לחלוק דאלו באו לחלוק בחיי אבי חמיו קודם שנפל להם הראוי אין להחתן חלק בראוי וכתב ג"כ שדברי מהרש"ל אמורים כשיש כאן איזה עזבון מחמיו אבל אם אין כאן שום עזבון מחמיו או שיש כאן איזה עזבון מועט והיורשים רוצים ליתן להחתן אותו עזבון בעד חובו אין להחתן שום זכות בנכסי אבי חמיו אפי' מת אבי חמיו קודם שבאו לחלוק עכ"ד עיין בתשובת ר' אליה ן' חיים סי' ס"א וסי' ק' בסופו. ועיין בתשו' ן' לב ספר ד' ד"ז ח':
א סָעִיף א כל מי שקדם זמן קנין של שטרו קודם הוא לגבות בין קרקע בין מטלטלין וכו'. דברי המחבר צריכין ביאור דקשה הלא אין קדימה במטלטלים וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך בס"י בהדיא ע"ש ואף שהרמב"ם בתשובותיו סוף סי' ס"א והביא' ב"י בסי' זה במס"ה כתב ז"ל אלא שאני סובר דוקא בקדם המאוחר וגבה מטלטלים אמרו דאין מוציאין מידו הא אם באו כאחד לגבות אין למאוחר כלום במקום המוקדם ע"ש. אבל שאר פוסקים לא ס"ל הכי וכמ"ש בתשובתי והארכתי בזה וכתבתי דגם הרמב"ן לא לדינא להלכה כתבו כ"א לסברא בעלמא והוכחתי כן מלשונו שם וגם בד"מ ס"י כ' דלא קי"ל כהרמב"ן הנ"ל ע"ש וגם בבע"ת סוף שער מ"ג ובכמה דוכתי ודוחק לומר דמיירי בדהקנ' לו המטלטלים אגב קרקע דכאן לא איירי עדיין מזה עד ס"ג ע"ש גם ממ"ש מור"ם אחר זה בהג"ה ז"ל ועוד דאם יגבה המאוחר שוב לא יכול המוקדם להוציא מידו מוכח דלא איירי בהקנ' לו אג"ק דא"כ הי' יכול לחזור ולגבות ממנו דהא בב"ח מוקדם ומאוחר לית ביה משום תקנת השוק וכמ"ש הב"י והמחבר בסי' ס' ובסי' קי"א. וכן קשה זה אמה שמסיק המחבר וכתב בין מלוה עצמו בין מלקוחות הלא אין טורפין מלקוחות מטלטלים ואף אם הקנו להמלוה המטלטלים אג"ק אכתי מפני תקנת השוק אין טורפין מהן וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ס' ולקמן בסי' קי"ג וקי"א ועוד שהתחיל "בבין במקרקעי "בין במטלטלים וסיים וכתב ואם קדם המאוחר וגבה קרקע ואם ברישא במטלטלי אג"ק איירי גם בסיפא בקדם וגבה הל"ל דינו במטלטלי אג"ק. ונראה דעיקר כוונת המחבר בכאן אינו אלא שבא ללמדינו דאין הולכין אחר קדימת זמן הפרעון ובזה שוין הן קרקע ומטלטלים דאף במטלטלים לא אמרינן דיגבם לבדו זה שזמן פרעונו קודם והכי הן הצעות דברי המחבר כל מי שקדם זמן קנין שטרו קודם הוא לגבות בין קרקע בין מטלטלים ואפי' מלקוחות כלומר כך הוא מן דין תורה דקי"ל שיעבודא דאורייתא ונ"מ בו דגם לאחר תקנת חכמים לפחות לא אמרינן דבעל חוב המאוחר שקדם זמן פרעונו יהיה קודם בגבייה וגם איכא נ"מ לדידן אם הקנה לו מטלטלי אג"ק אבל אין עיקר כוונת המחבר לזה אלא למ"ש ומ"ה סתם ואחר שסיים וכתב זה התחיל וכתב הדין לפי תקנת חז"ל וז"ש ואם קדם המאוחר וגבה "קרקע ור"ל לאפוקי מטלטלי וגם י"ל דכתב שם "קרקע משום דבעי למכתב בו הרבותא דאפי' גבהו בפני המוקדם ושתק כו' דאין דרך המלוה לשתוק כשקדם המאוחר וגבה בפניו מטלטלים מפני היראה שמא יבריח' או יפסיד' משא"כ בקרקע וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסמוך ודוק וזהו דלא כע"ש שכתב בר"ס זה דהא דאמרינן אין קדימה במטלטלים היינו דוקא אם קדם המאוחר וגבה אבל אם באו לב"ד יחד לגבות המוקדם קודם לגבות ונרא' שכ"כ מכח מהשראה שהמחבר כתב כאן בין במקרקע בין במטלטלים ושהבית יוסף הביא בחידושיו ס"ה תשוב' הרמב"ן הנ"ל ומ"ה נדחק נפשו כאן בסעיף זה ובסעיף י' לשנות שם דברי הטור והמחבר וכבר הוכחתי דהרמב"ן גופא לא פסק כן להלכה וכנ"ל ועמ"ש עוד בסמוך בס"ג וס"י:
ב סָעִיף א אפי' אם הגיע זמן פרעון של המאוחר קודם. ל' הטור כאן כגון שלוה בשטר מראובן בניסן וקבעלו זמן הפרעון לשנה ואח"כ לוה משמעון באייר וקבע לו זמן בחצי שנה ע"כ:
ג סָעִיף א אבל מלוה ע"פ אם קדם המאוחר כו'. בטור בסמוך סי"ז פסק בפשיטות דבשניהן בע"פ גובה המוקדם והמחבר פסק בסמוך בסי"ג דאפי' מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר לגבות מבני חרי דשיעבודא דאורייתא ואפשר דמור"ם לא איירי כאן אלא באם קדם המאוחר וגבה אבל לכתחלה ג"כ ס"ל דהמוקדם קודם ועמ"ש עוד מזה בסמוך סי"ג:
ד סָעִיף ב שעשו הכרזה יום אחד. בטור כתוב שעשו הכרזה ל' יום ואין נ"מ לדינא כיון דתלה במנהגא ובדין דמלכותא דינא ובטור כתוב לשון תשובת הרא"ש והמעש' כך היה שהכריזו ל' יום וק"ל:
ה סָעִיף ב אם היו הב"ח חלוקים כו'. ז"ל התשובה שם ראובן ושמעון ולוי היו להן חובות אצל עובדי כוכבים וכל אחד מהן שלח השוטר למשכן העובד כוכבים בעד חובו ואין אנו יודעין מי המוקדם זולתי ע"פ העובד כוכבים הממשכן וכל אחד טוען (בשבילי השכין) תחלה ואין המשכנות תחת שום א' מהם כל מי שיאמר העכו"ם כו' נרא' דגם בלוה ישראל הדין כן אלא שהמעש' היה כן בעכו"ם לוה ולא ידעתי למה כתב בע"ש אם הלוה הוא עובד כוכבים דמשמע דסבירא ליה דדוקא בעובדי כוכבים דינא הכי. ואי משום דכתב דהשוטר הוא מעיד כו' הא גם לפני זה כתב שגב' בכתב שלטון העיר ואיירי שם אפי' בלוה ישראל ובמקום שידיהן רמה צריכין לילך במנהגם:
ו סָעִיף ב לא בטלו זכיותיו בשביל שלא ערער. דאמרי' שלא היה לו שעת הכושר לבא:
ז סָעִיף ב ולא אמרי' חברא חברא אית ליה. דדוקא במחאה אמרינן הכי כמו שכתב הטור והמחבר לקמן ר"ס קמ"ו משום דשם הכל רואין דזה מחזיק בשדה כאלו הוא שלו וזה עשאה מחא' שגזולה היא בידו משא"כ בזה דאין ידוע מי שיש לו חוב על בית זה שיגלו לו. ושם בתשובת רמב"ן סי' י"ט מסיק וכתב דאם הכריזו הקהל דאף מי שלא ישמע יפסיד הרשות בידם דהפקר ב"ד הפקר וכתב עוד שם ואם נתן זכותו לקטן אין מאבדין זכות הקטן אף שהוא עשה שלא כדין ד"מ שם:
ח סָעִיף ג וכן עבדים כו'. ע"ל בסימן קי"ז שם יתבאר דאם עשה עבד אפותיקי דינו כקרקע מטעם שיתבאר שם וכאן ?ל בא אפותיקי איירי:
ט סָעִיף ג לענין שאם קדם המאוחר כו'. כבר כתבתי בר"ס זה דה"ק אם באו שניהן יחד לגבות חולקים במטלטלים וגם הטור סתם וכתב כאן אין קדימה במטלטלים ומה שכתוב הטור ע"ז ז"ל לפיכך אם קדם המאוחר כו' חדא ועוד קאמר ור"ל לפיכך גם אם קדם וגבה כולו מחזיק בכולו והמחבר שכתב "לענין "שאם קדם כו' חדא מנייהו נקט ומשום דבעי למכתב עליה דינא דולא עוד אלא שאם עמד הראשון כו' דהוא שייך באם שקדם וגבה וכו' וכן מוכח ממ"ש מור"ם ע"ז ז"ל מיהו אם תפס שטרות כו' "עד ויחלוקו ולמה יחלוקו הא אף אם אין בתפיסתו כלום מ"מ לא גרע מאלו באים שניהם יחד לגבות דנותנין אותו להמוקדם אלא מחוורתא דגם בבאו יחד אין קדימה להמוקדם וכ"כ רי"ו בעל דין זה במקום אחר בהדיא הבאתי לשונו ג"כ בתשובותי ודו"ק:
י סָעִיף ג לא הוה כתפס הממון משום דאין זה מיקרי קדם וגבה דהא עדיין נשאר גוף השיעבוד אצל הלוה וגם אם ירצה המלו' למחול החוב מצי מחיל וכמ"ש בסימן ס"ו:
יא סָעִיף ד אא"כ שמו. שכל שלא שמו לא סמכא דעתיה דמלו' עליה דשמא ישומו לו הרבה ביוקר משויו ועדיין הוא ברשות הלוה וע"ל סי' פ"ו:
יב סָעִיף ד ובעל חוב המוקדם גובה מאותם המטלטלים. פי' גם הוא גובה מחצה ממנו וכאלו לא קדם המאוחר לסגור דהיו חולקין במטלטלים וכמ"ש לפני זה ולא כמ"ש בע"ש ז"ל ושמעון נשאר בדין קדימתו והוא גובה קודם ללוי כו':
יג סָעִיף ה דינו כמקרקעי. מקור דין זה נתבאר בסי' ס' ולקמן בסי' קי"ג ושם נתבאר דאף בזמן הזה בלוה ולו' מוציאין מיד המאוחר דבלוה ולוה לית בו מפני תקנת השוק כ"א במכרן וע"ש מילתא בטעמא:
יד סָעִיף ה והוא שנתברר בעדים כו'. ולענין גביית קרקע ג"כ הדין כן וכמ"ש בסמוך ובסי' קי"ב אלא שבקרקע קל להתברר משא"כ במטלטלין ע"ש:
טו סָעִיף ה קודם שלוה כו'. בס"י גרס מהב' גם בב"י כתב קודם שלוה "מהשני ע"ש ובע"ש כ' בהדיא קודם שלוה מאחר אבל בדריש' כתבתי דצ"ל "משניה' במקו' מהב' (אבל אי קנה ביני ביני הוה של השני לחוד) דאל"כ אלא קנה ביני וביני ה"ל כלוה וקנה ומכר דנשאר ביד הלוקח כל שלא כתב להמלו' דאקני ה"נ בשני הלוואות אם לא הי' ביד הלוה בעת הלואת הראשון והיו בידו קודם הלואת השני הוה דהשני דשעבוד דהשני ה"ל כמכר לו וכמ"ש בפרישה ודרישה בסי"ב בשם הרי"ף ובסט"ו בשם הרמב"ן ע"ש גם בתשובתי הוכחתי זה. מיהו שוב ראיתי בבעה"ת סוף שער מ"ג וכתבו הטור והמחבר בסי' קי"א סכ"ג ג"כ כהאי לישנא ז"ל אם היו ללוה שני מלוים כו' "עד או קודם שלוה מהאחרון וכתב להראשון אגב זכה בהן הראשון עכ"ל וע"כ צ"ל דבע"ת לטעמיה דהזכיר בדבריו כמה פעמים וכתב בהקנאה שיעבד מטלטלי אג"ק ג"כ שיעבד דאקני ונמשך אחריו ג"כ הטור בסי' קי"ג וכתב שם בס"ג ז"ל ואם שיעבד לו מטלטלי אג"ק יש להן דין קרקע לטרוף אף במה [שמכר] (שקנה) אח"כ אם כתב לו דאקני וצ"ל דטעמיייהו הוא כיון דצריך להיות מבורר שהיו בידו קודם שלוה משניהן וכמ"ש ובמטלטלין קשה להוודע הדבר מ"ה רגילין שכל מלוה שמצריך להלוה שישעבד לו מטלטלים אג"ק ג"כ מצריכו לשעבדו לו בדאקני אף אם היו בידו כבר דאז אין לוקח או לוה מאוחר יכולין לומר שקנאן אחר הלוואתו "וכיון שכן יש ליישב מ"ש כאן קודם שלוה מהשני משום דאיירי בדכתב להראשון דאקני דאז הוא מוקדם אף אם קנה ביני ביני והקנה גם לשני באג"ק ודאקנה וכמ"ש בסמוך ומהט"נ כ' המחבר בסי' קי"ג ס"ג בדין לוה ולוה וקנה ביני ביני ותפס המאוחר דמוציאין מהשני אם כתב לראשון דאקני דקשה למה כ' דינו מדכתב לו דאקני הא לא בא ללמדינו שם אלא הא דבשני הלואות לית בה משום תקנת השוק ומוציאין מהשני א"כ הל"ל דינו ואם היה לו המטלטלין קודם שלוה מהראשון ושיעבד לשניהן באג"ק וקדם השני ותפסן דמוציאין מידו אלא ודאי ה"ט דכדי שלא יוכל לומר לוקח או מלוה מאוחר שמא לאחר הלואתך קודם הלואתי קנאן מ"ה רגילין לכתוב דאקני "ואף דלא יצא עדיין מחששא שיאמר המאוחר אחר הלואה שנינו קנאוהו ויחלוקו מ"מ מאי שבידו לתקן מתקן ודו"ק אלא שא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש דמיירי דכתב להו דאקני וכאשר הגהתי משניהן א"ש טפי אבל לקמן ס"ס קי"א צריכין לומר דמיירי דכתב לו דאקנה ושם בבעה"ת כתב לפני זה דאקנה ע"ש:
טז סָעִיף ה כלוה ולוה וקנה דקי"ל כו'. בטור ובדברי המחבר בסעיף שאחר זה כתבו דין דאם לוה ולוה ואח"כ קנה קרקע:
יז סָעִיף ה וה"ל כמו לוה ולוה באגב דאקנה וחזר וקנה. כצ"ל אבל בנוסחאות הטור שבידינו וב"ת בסוף שער מ"ג כתבו באגב "וקנה ע"ש ואינן עולה יפה דהל"ל בקיצור דהוה ליה כמו לוה ולוה וקנה וכמו שכתב המחבר לפני זה במטלטלין ובפרישה כתבתי דנ"ל דצ"ל לוה ולוה באגב "ודאקני והדר קנה ולרבותא כתב כן דאפי' הקנה לו מטלטלין ומעות אג"ק וגם כתב לו דאקני ואחר הלואות שניהן קנה אפ"ה קי"ל דאין בהן דין קדימה ע"ש. גם ל' וחזר ה"ל כמו והדר ועפ"ר:
יח סָעִיף ו הא דמקרקעי צריך קדימה. ט"ס הוא וצ"ל והא דבמקרקעי "שייך קדימה וכן הוא בטור ע"ש ס"ז:
יט סָעִיף ו דוקא כשהיו בידו קודם כו'. דאז חל שיעבודו דמלוה מיד על אותו שדה קודם שלוה מהשני משא"כ כשקנה בתר הכי דכשקנה חל השיעבוד דתרוויהו בהדדי עליו וכבר כתבתי דאם קנה ביני ביני אחר שלוה מהראשון קודם שלוה מהשני ולא כתב להראשון דאקני אז השני זכה לגבות ממנו לבדו שהרי בשעת הלוותו דהשני הית' בידו ועליו הלוהו אם לא שכתב להראשון דאקני וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה וע' בא"ה סי' ק"ב מדין כתובות אשה וב"ח:
כ סָעִיף ז וחזר ולוה כו'. אע"פ שכ' גם להשני מה שאקנה משועבד לך אין נ"מ בו לזה השדה שקנה כבר וכבר נשתעבד לראשון:
כא סָעִיף ח היו עליו ב"ח הרב' כו'. ועיין לקמן ובא"ע ס"ס צ' מדין אשה ששעבד' עם הבעל לבע"ח השני ועיין בב"י סי' זה ס"ו וד"מ י' שהאריך עוד מדין אשה שנשתעבד בעלה לשמעון ואחר כך נשתעבד עם האשה ללוי ומשכנה לו קרקע ויש לאשה שעבוד כתובת' על אותה קרקע ואח"כ מת הבעל איזה גובה תחלה וע"ש:
כב סָעִיף ח כולם ביום אחד כו'. פי' זמן הלוא' היה ביום א' כו' אבל אין תלוי בזמן פרעון וכנ"ל:
כג סָעִיף ח וכל הקודם לגבות פי' מי שקדם וגבה זכה אבל אין תלוי במה שזמן פרעונו בא קודם להשני וכמ"ש כל זה בר"ס זה:
כד סָעִיף ח זכה כו'. ואפי' שיש עדי' שזה לוה תחלה ונמסר לידו השט"ח כולו אפ"ה כל שבתוך השטר לא ניכר קדימה לא חל שעבוד' עד כלות היום ואז כבר לוו לו שניהן ועד"ר:
כה סָעִיף ט אין ב"ח מאוחר יכול לטרוף כו'. דאלים כח קנייתו מב"ד שמכרו לו כדי לשלם להמוקדם כאלו הוא ביד המוקדם דאז לא היו יכולין המאוחרין לטרוף מידו כן הוא זה הלוקח הבא במקומו אבל כשמכר הלוה בעצמו הלוקח עומד במקום הלוה ומ"ה המאוחרין חוזרין וטורפין מידו:
כו סָעִיף י שבאו לגבות מטלטלים. שהרי אין בהם דין קדימה מכאן ראיה מדברי המחבר עצמו למ"ש כמה פעמים בסי' זה דהא דאמרינן אין קדימה במטלטלין היינו נמי לענין שאם באו כאחד לגבות שחולקין:
כז סָעִיף י נוטלין מאה מאה. לאפוקי מדעת רבי חננאל שכתב הטור בשמו שחולקין הנמצא לששה חלקים וזה שחובו ג' מאות יטול ג' חלקים וזה שחובו מאתים יטול ב' חלקים וזה שחובו מאה יטול חלק אחד כדין בכור ופשוט בשבח שנשבחו הנכסים אחר מיתת אביהן והרי"ף ס"ל דשאני התם דחלק כל אחד היה מבורר בנחלת אביהן ואין כאן שיעבודא משא"כ כאן דשיעבוד של בעל המאה חל על כל הממון הנמצא כמו שחל עליו דבעל הג' מאות ועפ"ר:
כח סָעִיף י נמצא שם ת"ר חולקים ש' בשוה כו' הא דלא אמר בקיצור דיטול כ"א בכדי חובו צ"ל משום דאיכא נ"מ בחלוקה בדרך זה בגביות בינונית וזיבורית ועידית וס"ל שמתחל' חולקין מן הבינונית כדין ב"ח שגובה מבינונית ואחר כלות הבינונית חולקין מהזיבורית כדין מי שיש לו עידית וזיבורי' וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ב ואחר כלות גם חלוקת הזיבורית חולקי' מהעידי' ועפ"ר:
כט סָעִיף יא ואפי' יש נאמנות בשטרו כן היא מסקנת הטור והמחבר בסי' פ"ב ס"ב ובסי' ע"א סי"ט ושם נתבאר בסי' פ"ב דהטור ס"ל שדינו כדין לקוחות וממילא מאן דפליג וס"ל דמהני נאמנות גבי טריפת מהלקוחות וא"צ לישבע וכמ"ש הטור בסי' ע"א ה"נ א"צ לישבע לב"ח מאוחר ולהרא"ש בשניהן הטעם משום דנפישי רמאי הא מדינא מהני נאמנות דבשטר דאית לי' קלא:
ל סָעִיף יב הרי זה גובה שניהן ואינו דומה ליש לראובן ב' שטרי קניות על שמעון שמכר לו או נתן לו שדהו דאמרי' דביטל השני את הראשון וכמ"ש הטור והמחבר ר"ס ר"מ דהתם ל"ש לקיים תרוייהו כיון דהן על שדה מיוחד ואם יש בהשני דבר תוס' גם שם הולכים אחר שניהן אחר זמן של ראשון ואחר דברי תוס' דהשני דכל היכי דנוכל לקיים שניהם מקיימין וה"נ כיון דנוכל לומר דיזייף ב' פעמים ביום א' אמרינן דיזייף ב"פ דאטו בלוה שוטה עסקינן דיצוה לכתוב ב' שטרות על הלואה אחת ולא כע"ש דתלה הטעם בעדים ז"ל דחזקה דעדים לא חתמי אחוב א' ב"פ עד כאן לשונו דתינח כשעידי ב' השטרות אחת הן אבל כשעל כל שטר חתומים עדים מיוחדים לא שייך האי טעמא וק"ל:
לא סָעִיף יג מלוה על פה קודמת כו'. טעמא דסבירא לי' דכיון דשיעבוד' דאורייתא אין חילוק בבנ"ח בין מלוה בשטר חוב למלו' ע"פ והטור מסיק וכתב ע"ז דהרי"ף חולק בזה וכתב דמלו' בשטר קודמת אע"פ שהיא מאוחרת ששיעבוד שטרו הרי הוא כמכר וכשם שמלו' ע"פ אינו גובה מלקוחות מאוחרים מפני שאין להן קול כך אינו גובה מבנ"ח שנשתעבדו לאחר כן מפני שאין לה קול עכ"ל ובד"מ הכריע ע"פ רוב דעות כדעת רב האי שס"ל כמ"ש המחבר ומסיק הטור ע"ז וכתב ז"ל אבל מלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלו' ע"פ מאוחרת עכ"ל. והמחבר לא הוצרך לכותבו דנלמד ממ"ש דמלו' ע"פ קודמת אפילו לשט"ח מאוחרת ועמ"ש מור"ם בריש סימן זה בסוף הג"ה ראשונ' דמלוה המאוחר שקדם למלו' ע"פ מוקדמת וגבה מה שגבה גבה והוא מדברי הר"ן (שפסק כדעת הרי"ף שבכאן) בפ' מי שהיה נשוי (ריש דף תקכד) ע"ש וכדי ליישב דברי מור"ם שהביאו וכאן פסק כרב האי דפליג עם הרי"ף כתבתי לעיל שם ישוב ע"ש ובפרישה כתבתי דנרא' דמ"ש הטור כאן איירי כששעבד נכסיו לכל א' בפני עדים ובזה נתיישב מור"ם ג"כ (בס"א שהביאו) ובלה"נ מוכרחים לפרש דברי הטור כן כדי שלא תקשה עליו ממ"ש אח"כ בס"ס ט"ו תשובת הראב"ד דנרא' כסותר למ"ש לפני זה וגם כתבתי שם שהבע"ת מחלק בהדיא כן ע"ש וכמו שכתבתי בפרישה ודרישה ע"ש. ונרא' דכל הני הקדימות היינו דוקא לגבות מקרקעי בני חרי אבל לא לענין מטלטלין דכבר נתבאר בסי' זה דאפי' בשני שטרות שוין הן בגביות מטלטלין המאוחר להמוקדם משום דאין קדימה במטלטלי:
לב סָעִיף יד שאמר לו ואחריך לפלוני כו'. ז"ל הטור סי"ו י"א שהוא הגובה מהן דכי היכי שהן קנויים לו לענין שיכול למוכרם דקי"ל ירד הראשון ומכר אין להשני אלא מה ששייר הראשון (וכמ"ש הטור והמחבר גוף הדין לקמן סי' רמ"ח ע"ש) כך יכול לשעבדם והרמב"ם חולק וכתב דדוקא למוכרם יש בידו דאז לא נשתייר בו לשני הבא אחריו כלום משא"כ בשיעבוד דיכול זה הראשון לפדותו ונמצא ששייר לשני מידי וכל שיש לשני זכות בו לא חל שיעבודו דהראשון כ"כ המ"מ וכ"פ המחבר כאן:
לג סָעִיף יד אין ב"ד מגבין אותו מגוף הנכסים כו'. כן פסק הטור ג"כ כאן וע"ל סי' רמ"ח שפסק הטור בשם הרמ"ה והרא"ש דאשתו של ראשון גובה כתובת' שהוא אחר מיתתו דהראשון ועד"ר שחלקתי בין כתובה לחוב אבל המחבר משוה אותן שם ופסק שם כמו שפסק כאן:
לד סָעִיף טו ריבית שעלה מזמן השטר כו'. פי' משטרות של שמעון וכן הוא בתשובת רשב"א ועד"מ:
לה סָעִיף טו אין בדברי שמעון כלום. ע"ל סי' פ"ו ס"א שכתב מור"ם ז"ל די"א והיא תשובת מהרי"ל דיוכל שמעון לפדות משכון של עובדי כוכבים מראובן ונותן לו קרן וריבית שעלה עליו וגובה חובו מהמותר ושכן נ"ל עיקר ולא כדעת החולק עכ"ל והחולק הוא הב"י בס"ס ע"ב במחודשים סל"ח ומור"ם כתב שם בד"מ ג"כ דנ"ל כדעת היש אומרים ע"ש וכאן כתב המחבר דעת הרשב"א ומור"ם לא השיג עליו כאן לא בד"מ ולא בש"ע דשאני הכא דשמעון טוען עם ראובן בשעה שבא ראובן לגבות שטרו וא"ל שלא יגבה הריבית שלו שעלה לו על נכסי העכו"ם למפרע משעה שלוה לו שמעון משא"כ בסי' פ"ו דשמעון רוצ' לפדות המשכון וליתן לראובן הריבית עד אותו היום אלא שמכאן ולהבא לא יטול ריבית אלא יקבל ממנו דמיו קרן וריבית ליתן לו המשכון וכעין זה כתב הד"מ שם בס"ס ע"ב ע"ש:
לו סָעִיף טז שהרי אין ב"ח נוטל בראוי וכתב המרדכי פי"נ דמזה הטעם אין ב"ח גובה משכר פעולתו שמעולם לא בא לידו ומת ועד"מ סי"ז דכתב ע"ז דכ"פ הרמב"ן ודלא כב"י מס"ג שכתב דאי כתב לו דאקני שב"ח גובה מאותן נכסים שירשו בני הלוה מחמת אביהן ע"ש עכ"ל ועמ"ש מזה מור"ש בתשובותיו בענין שטר חצי זכר שכתב בו שיטול מהמוחזק ומהראוי דמהני ליטול במה שיפול לחמיו בירושה לאחר מותו והביא שם תשובת מור"ם דלא כ"כ והשיג עליו ע"ש ולקמן סימן ק"ז כתב הטור דב"ח גובה מהלואה שהניח הלוה לאחר מותו אע"ג דמיקרי ראוי לענין בכור כמ"ש הטור לקמן בסי' רע"ח ע"ש:
לז סָעִיף טז הדין עם היורשים. ה"ט משום דמוקמינן נכסים בחזקת משפחת היורשים דהן מוחזקין לו והמע"ה ועפ"ר:
א סָעִיף א קודם הוא לגבות. עיין סמ"ע דכתב להכריח מדברי הש"ע דאין דין קדימה במטלטלין אפילו מיניה ודלא כתשו' רמב"ן הובא בב"י ע"ש גם הב"ח כתב שכן מבואר באלפסי וברא"ש פרק הכותב וכן באה"ע סימן ק"ב ולא שבקינן כל הני פוסקים המפורסמים ולתפוס תשובת הרמב"ן דלאו הרמב"ן חתים עליה וכך היא הלכה רווחת בישראל ע"ש: אמנם מדברי תוס' משמע דס"ל דין קדימה במטלטלין עיין בדבריהם ר"פ מי שהיה נשוי שהקשו בהא דמסקי' בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ובפ"ק דערכין דף ז' אמרי' היו בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשנייה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מ"ש בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה פי' דכשנתן ד' לשני' היינו כפי אשר תשיג יד הנודר שלא יכול ליתן החמישי לערך שניה לפי שהוא משועבד לראשונ' וכשנתן א' לראשונה נמי יצא משום דהיינו נמי כפי אשר תשיג ידו שלא היה לו יותר שכבר נתן לשניה ומה שגבה גבה וה"ה אחת לשניה וארבעה לראשונה ומ"מ חזינן דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ותירצו דהתם מיירי במטלטלין לפיכך מה שגבה גבה ע"ש ובערכין שם הכי איתא אמר רב אדא בר אהבה היו בידיו חמש סלעים כו' נתן ארבע' לראשונה ואחד לשניה ידי שניה יצא ידי ראשונ' לא יצא כולהו משעבדי לראשונה ע"ש ואי מיירי במטלטלין כמ"ש תוס' ע"כ מוכח דבמטלטלין איכא דין קדימ' דאל"כ מ"ש לא יצא ידי ראשונה אלא ודאי דין קדימה במטלטלין ומ"ש אם נתן תחלה לשניה יצא ידי שתיהן דמה שגבה גבה ותו לא יכול ליתן לשניה דגם מה דיהיב לאו דידיה דמשעבדי לראשונ' ולשיטת הסוברים דבמטלטלין ליכא דין קדימה ע"כ צ"ל דהך דערכין דמיירי במקרקע ומשום הכי יש בו דין קדימה והא דמה שגבה גבה היינו כתי' תוס' שם לפי שהכל להקדש ועמ"ש בסי' פ"ג סק"א. עוד כתבו תוספות שם ר"פ מי שהיה נשוי ז"ל ועוד י"ל דבערכין מלוה ע"פ הלכך מה שגבה גבה וקסבר מלוה הכתוב' בתור' לאו ככתובה בשטר ולפ"ז נמי צריך לומר דבמלוה ע"פ נמי איכא דין קדימה מדמחלק בין נתן תחלה לשני' ובין נתן תחלה לראשונה וכמ"ש והר"ן כתב ר"פ מי שהיה נשוי דבמלוה ע"פ ליכא דין קדימה וצ"ע מהך דערכין דהא אנן קי"ל מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר וא"כ אין שייך דין קדימה בערכין אע"ג דנימא דמיירי במקרקע כיון דמלוה ע"פ הוי. ודברי הסמ"ע שכתב במטלטלין ליכא דין קדימה אפשר ליישב הא דמשמע בערכין דשייך דין קדימה אע"ג דמיירי מן מטלטלין לפי מ"ש התוס' פ' מי שהיה נשוי והוא דודאי מה"ת גם במטלטלין איכא דין קדימה כיון דלמ"ד שעבודא דאורייתא אין חילוק בין קרקע למטלטלין וכמ"ש הרשב"א ועמ"ש בריש סי' ל"ט אלא דחכמים עקרוה לשעבוד מטלטלין וא"כ ראוי לו' גבי הקדש דהכל למקום א' לא עקרו והעמידו על דין תורה ועוד דכיון דהקדש הוא אין להם כח לעקור שיעבוד הקדש ועיין בערכין שם דבעי רב אדא בר אהבה היו בידו חמש סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת מהו כיון דבבת אחת נדר כי הדדי תפסן יהיב תרתי ופלגא להאי ותרתי ופלגא להאי או דלמא כולה חזיא להאי וכולה חזיא להאי תיקו וכתבו שם תוס' ז"ל וצ"ל דמעריכי' על שתיהן ביחד דאי בזה אחר זה לא גרע מנתן לשניי' וחזר ונתן לראשונה דהא ודאי בע"ח שוים הם וגם מה שגבה לא גרע מאלו היו מאוחר ע"ש. ולענ"ד נראה דודאי מה שגבה לא גרע ממאוחר אלא איפכא קא מיבעיא אם נתן חציה לזה וחצי לזה אפשר דלא יצא דבשעה שנתן חציה לזה היה לו למיהב כו' וכמו ההיא דנתן לראשונה לא יצא כיון דכולי' חזי' ליה וה"נ כולי' חזי' ליה או דלמא כיון דהדין הוא שיחלוקו ולהכי כי יהיב תחלה חציה לזה ה"ל כאשר תשיג ידו כיון דצריך למיהב חצי לאחרת:
ב סָעִיף א אבל כשבא לגבות מטלטלין. ז"ל הב"י כתב בתשובת מיימוני לספר משפטים סי' מ"א על מי שיש עליו חובות ואין לו כדי לפרוע לכולם נרא' לי דאין הדיין יכול לכופו לפרוע לא' מהם מטלטלין ודיינ' דמזדקיק לא' מנייהו ומפיק מלוה לאו שפיר עבד ודאי אי תפיס איהו גופיה לא מפקי' מיניה במטלטלין אבל אנן לא מזדקקי' לאתפוסי לחוב לאחרים עכ"ל. ותמיהני על דבריו שאם א' מבע"ח במדינת הים יפסידו האחרים ולא יכופו אותו ב"ד שיפרעם עד שיבא אותו האחר ולקתה מדת הדין ועוד דא"כ לא לשתמיט א' מהפוסקי' לכתוב כן הלכך נראה דליתיה להאי תשובה אלא אם אין תובעו אלא אחד כופין אותו לפורעו עכ"ל ב"י ועיין ב"ח שחולק על הב"י וז"ל ותימא גדולה וכי משום שבע"ח במדינת הים מפסיד חובו אלא כך הדין במי שיש עליו חובות הרבה ואין דין קדימה במטלטלין וחולקין יחד ואלו שהן לפנינו נוטלין כל אחד חלקו וחלק האחר יהא מונח בב"ד עד שיבא ממד"ה וע"ש וראיתי בשו"ת צמח צדק סי' קי"ח עמד בזה השאלה והשיב כדעת מורו הב"ח וז"ל וכן מצאתי בהדי' בספר פסקי הרב מהראקנטי סי' תקכ"ד שכתב וז"ל ראובן שיש לו תובעין הרבה ובא א' ותובעו והודה שהוא חייב לו ולשאר התובעין ואומר שהוא רוצה לחלק נכסיו בין שאר התובעים חזינן אם היה מטלטלין שאין בהן קדימה יחלוקו הכל בשוה ואע"פ שאין כל החובות שוין ל"א דיחלוקו לפי מעותיו כמו שכתב הרב אלפסי בפרק מי שהיה נשוי ואין לחלק בין היכא דאתי התובעין קמן למתבעי חלקיהו ובין היכא דלא את' אלא חד מינייהו עכ"ל הרי דכתוב בהדיא דאין לחלק בין דאותן האחרים לפנינו ותובעין חלקם ובין שאינם לפנינו ותובעין חלקם והב"י כתב ותימה דאי אית להך דינא לא לישתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן הרי הרב מהראקנטי הוא חד מהפוסקים שכתב כן ותו אין להסתפק בדין זה וכן הסכימו עמדי הב"ד ופסקנא כך הלכה למעשה עכ"ל ע"ש: הנה דברי הב"י בתמיהתו לכאורה אינו מובן וכמ"ש הב"ח וכי מפני שהוא במד"ה יפסיד חלקו ונראה דכיון דבמטלטלין ליכא דין קדימה וע"כ לית ביה משום שיעבוד ואינו אלא מצוה לפרוע וכמו שאמרו בפ' הכותב למ"ד לאו שיעבודא דאורייתא וא"כ כיון דאם אין המלוה תובעו אינו מצווה לפרוע חובו וכמבואר בסי' ע"ג דאפי' נשבע לפרוע אינו עובר אלא כשתובעו ואינו חייב ליתן ליד ב"ד או להוליכו למד"ה אלא בגזל ונשבע עליו לשקר וא"כ ה"ז מוטל עליו היום לקיים מצות פריעת בע"ח לזה שתובעו ולזה שבמד"ה עדיין לא הגיע זמן מצותו ולכן המצוה המוטל עליו עכשיו אינ' נדחית מפני המצוה שיבא לו אחר כך וראיה מפ' התכלת (מנחות דף מ"ט) צבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהם קודם והיינו במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף ופי' רש"י בל"א ומוספין הוי מקודש קודם תמידין דמוספין יקרבו היום ותמידין לא יקרבו עד למחר וכך פירשו תוספות אותו שזמנו עכשיו מיקרי מקודש וע"ש וא"כ ה"נ אותו שזמנו עדיף וצריך לקיים קודם מצותו אף ע"פ שלא יהיה לו לצאת ידי חובתו במצוה שיבא לו לאחר זמן כשיתבענו השני. ולפ"ז נראה דאם כבר תבעו אותו שארי הבע"ח וכבר רמיא עלייהו מצותו אלא באו לב"ד לתבוע חלקם בזה מודה הב"י דאינו מפסיד אותן שאיננו כאן והב"י לא אמר אלא כשאינו תובעו וכמ"ש אלא אינו תובעו אלא א' כופין אותו לפורעו ובזה אפשר לומר דהמהר"מ מראקנטי אינו חולק בזה אלא דוקא היכא שכבר תבעו אותו וכמו שהיה בנדונו שם דאמר הלוה שהוא רוצה לחלק נכסיו בין התובעין ובזה אפי' אינו לפניו אם כבר תבעו אינו מפסיד חלקו וכמ"ש וע' בהרדב"ז כיוצא בזה שפסק במי שהיה חבוש בבית האסורין ונתנו לו רשות פעם אחת בשנה לצאת אין לחשוש למצוה קלה או לחמורה אלא כיון דקי"ל אין מעבירין על המצו' המצוה ראשונה שתבא לידו וא"א לעשותה בבית האסורין יעשנה וראיתי בתשובת הגאון חכם צבי שם סימן ק"ו שהקשה על הרדב"ז מהך דפ' התכלת (מנחות דף מ"ט) תדיר עדיף או מקודש עדיף ואי כסברת הרב ז"ל אף אי תדיר קודם אין מעבירין על המצות ומצות מוספין קדמו אלא ודאי דלא אמרינן אין מעבירין אלא בשתיהן שוות אבל לא בחד מנייהו עדיף וע"ש ולא קשה מידי לפירש"י בלשון אחר ופי' תוספות דמקודש היינו אותן שזמנו מוקדם וא"כ היא היא איבעיא דש"ס תדיר עדיף או מקודש עדיף והיינו או ?שזמנו עכשיו נקרא מקודש עדיף אע"ג דמצוה שיזדמן אח"כ היא עדיפא וע"ש דמתקינן דשניהם שווים וא"כ ה"ה דרדב"ז אין חוששין למצוה קלה או החמורה דהמצוה הראשונה היא נקרא מקודש לפי שזמנו עכשיו ומקודש שוה למצו' החמור' שיבא אח"כ:
ג סָעִיף א אבל מלוה ע"פ אם קדם המאוחר וגבה מה שגבה גבה. והוא מדברי הר"נ ריש פ' מי שהיה נשוי אך נראה מדברי הר"ן אין ראיה לפי דהוא לשיטתו דסובר דבמלו' ע"פ ליכא דין קדימה כלל ולהכי סובר נמי מה שגבה גבה אבל לדעת הטור דסובר דבמלוה ע"פ נמי איכא דין קדימה וכן דעת הש"ע בסעיף י"ב דאפי' מלוה ע"פ קודם למלוה בשטר מאוחר וכ"ש בששניהן בע"פ א"כ הרי זה בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה וסתם אמר בש"ס בע"ח מאוחר שקדם וגבה באיזה מקום דאין בר קדימה מה שגבה לא גבה ואע"ג דלדעת הרמב"ן במטלטלין מיהא איכא דין קדימה ואפ"ה אם קדם וגבה מה שגבה גבה מ"מ מטלטלין קרובים טפי לדין תפיסה מקרקע דלא שייך ביה תפיסה וכן משמע מדברי הרי"ף שהביא בשם רב שרירא גאון בהאי דערכין דאמרו שם מה שגבה גבה לפי שהוא הקדש וכן ברמב"ם פ"ג דערכין שכתב והקדש מאוחר מה שגב' גבה א"כ משמע דבהדיוט מה שגבה לא גבה ואע"ג דערכין מלוה ע"פ דהא הרמב"ם פסק פי"א מהלכות בכורים דמלו' הכתובה בתורה לאו ככתוב' בשטר דמי וכן פסק בש"ע י"ד סי' ש"ה סעיף ט"ז ע"ש וא"כ כיון דערכין מלו' ע"פ ואפ"ה לא אתי' עליה רב שרירא גאון והרי"ף והרמב"ם אלא מטעם הקדש ומשמע דאי לאו הקדש מה שגב' לא גבה ואע"ג דכתבו תוס' ריש פרק מי שהי' נשוי לחד תי' דבמלו' ע"פ מה שגב' גבה מ"מ מדברי הרי"ף והרמב"ם לא משמע כן וכמ"ש וכן נרא' מדברי הרב המגיד פ"ק מה' מלו' במ"ש הרמב"ם אבל הקרקעות שקנ' אח"כ כולן שוין וכל שקדם וגבה זכה אע"פ שהוא אחרון וז"ל הרב המגיד זה אינו מבואר בגמ' בביאור אבל נרא' הוא בטעמו שלא אמרו אלא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגב' לא גבה אבל בשוין כגון ששיעבוד' שוה דברי הכל מה שגבה גבה וכן הסכים הרשב"א ז"ל לדברי רבינו מהטעם שהזכרתי עכ"ל הרי דאפי' בשניהן שווין לא הוזכר בהדיא דמה שגב' גבה והוצרך הרב המגיד ללמדו מדיקדוק הש"ס דלא אמרו אלא בע"ח מאוחר ולא בשניהן שוים וא"כ במלוה ע"פ כיון דאיכא דין קדימ' הרי הוא בע"ח מאוחר מה שגב' לא גבה וא"כ נרא' דמספיק' לא נפקא דלפי הנרא' להרי"ף והרמב"ם והרב המגיד לא מהני תפיס' במלו' ע"פ וכיון דספיקא תו לא מהני תפיסת בע"ח מספק כיון דבקרקע לא שייך תפיס':
ד סָעִיף א והניח זיבורית דאז מה שגב' גבה והוא מוכח מתוך סוגית הש"ס ר"פ הנזקין דף ע"ב כן כתב הרשב"א בחידושיו שם ע"ש ונרא' דאין להוכיח מזה דבע"ח מאוחר דין לוקח יש לו דאפי' יורש בכה"ג נמי אמרי' כל ששייר מידי אינו גובה אלא מהאחין וכמ"ש בסי' קי"א ע"ש ואם בע"ח מאוחר יוכל לסלק בדמים למוקדם ע' מ"ש בסי' ק"מ סק"א:
ה סָעִיף א י"א דבדבר שאין עתה בעולם כו' ונשבע עמ"ש בזה בסי' צ"ט:
ו סָעִיף ב וה"ה אם היו הבע"ח וכו' וציוו להשכין או לעיקול כו' והשוטר מעיד כדברי הא' ז"ל התשוב' שהובא בב"י בשם חזה התנופ' ראובן ושמעון הי' לכ"א חוב על גוי א' וכל א' מהם שלח האינטרגא גדור לבית הגוי הזה ומשכן אותו ואין אנו יודעין מי הי' מוקדם באותו אינטריגא זולתי ע"פ הגוי הממושכן ולא הי' באותו משכון כדי לפרוע לכולם וא' מהם טוען שזה המשכון הוא תחל' וכן טוען כל א' והמשכון אינו תחת יד אחד מהם כל מי שיאמר הגוי שהוא ראשון שמשכן תחל' בעדו זכה במשכון ההוא כי גם סופרי הגוים שהולכים עמו ממונים על זה מפי המלך ודינא דמלכותא דינא ולכך הוא נאמן בכל מה שיאמר בנדון זה אחר שאין לנו מקום לדעת אמיתות דברים בעידי ישראל עכ"ל ובעניי לא יכולתי להבין תשוב' זו דמאי מהני שהשכין המשכון תחל' בעד זה הא אין שליחות לעכו"ם וא"כ מה מהני לי' לישראל ועוד שאפי' ישראל בכה"ג לא זכה דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים וא"כ מה מהני תפיסתו תחל' בשביל זה או זה ואין לומר דמדינא לא מהני תפיסתו למשכון בשביל ישראל זה אלא דהא גופא ע"פ דינא דמלכותא שיהא קודם אותו שהשכין הממונ' עבורו תחל' דמשמע דלא בא תשובת חזה התנופ' אלא לענין נאמנות ובזה הוא דאמרי' דינא דמלכות' דינא וכמבואר לעיל סי' ס"ח כמו בשטרי ראי' ולא בשטרי מתנה ובפרט שישראל דנין ע"פ דין תורה שנצטוו עליהם מהר סיני אין לשנות ישראל בישראל וכמ"ש הש"ך בסי' ע"ג סקל"ט לכן נרא' כמ"ש הע"ש דוקא בלוה עכו"ם אבל בלוה ישראל לא ובסמ"ע השיג עליו דמ"ש לוה ישראל או עכו"ם ולפמ"ש בלוה ישראל אין לשנות את הדין תורה דלא מהני מידי מה שהשכין תחל' בעדו הממונ' אלא בלוה עכו"ם וישראל המלו' אותו דמעיקרא אדעתא דהכי נתרצ' שיהא עמו דין הנהוג ע"פ דתיהם. וכן נרא' מלשון הרמ"א שכ' וציוו להשכין או לעקל ובעיקול מה זכי' יש בזו הא אפי' ב"ד שסגרו חנות א"ז גבי' ע"פ דין תור' לכן נרא' עיקר כדעת הע"ש הנ"ל וז"ב:
ז סָעִיף ג מיהו אם תפס שטרות כו' לא הוי כתפס ממון ויחלוקו הטעם מבואר לפי שאינו זוכה בתפיסתו דהא צריך כתיב' ומסיר' לכך אינו זוכה בשיעבוד שבתוכו וגם דיש כח למחול אבל אם נתן הלו' עצמו לבע"ח בכתיב' ומסיר' מהני וכמבואר מתשובת הרשב"א סי' תתק"ד ואע"פ דעדיין יש לו כח למחול מ"מ כיון דכבר זכה בו בכתיב' ומסיר'. א"כ הרי כאלו מכר לו ושוב אין הבע"ח אפי' המוקדם מצי מפיק מיני' דאם מכר מטלטלין אין הבע"ח טורף ושטרות הוי מטלטלין אא"כ שיעבד מטלטלי אג"ק אז טורף אפי' מכר שטרותיו דבשטרות ליכא תקנת השוק וא"כ בממרנ"י שלנו נרא' דמהני תפיס' דהא אינו צריך כתיב' ומסיר' וגם לא מהני מחילה אבל אם תפס הבע"ח בעצמו לא מהני תפיסתו כיון דכבר כתבנו בסי' ס"ד סק"א דממרנ"י שלנו נהי דכתיב' לא בעי הא מסיר' בעי כיון דאין גופן ממון ובמסיר' בעינן דעת אחרת מקנה אותו וכמבואר בסי' ס"ו סעיף ט' וא"כ כשתפס המלוה מעצמו לא מהני לי' תפיסתו כיון דליכא דעת אחרת מקנה אותו אא"כ מסר לו הלוה בעצמו אז מהני לי' בלא כתיבה בממרנ"י שלנו זה נרא' ברור:
ח סָעִיף ד לא מקרי גביי' אא"כ שמו בית דין המטלטלין כתב הב"ח וז"ל משמע להדיא מדבריו דאם נתנו המטלטלין ביד לוי בלא שומא לא מיקרי גביי' דלא הוי בב"ד אלא כשעשו שומא בתחל' ואח"כ החליטוהו והחזיקוהו בהם אבל שומא בלא נתינ' ונתינ' בלא שומא לא מהני דאין זה נכון ע"כ ובסעיף י' כתב שם הב"ח דמפירות תלושין דפליגי ר' טרפון ור"ע בפ' הכותב ליכא למשמע מידי דכיון דפירות מסתמא דמיהן קצובין אין צריך לשום אותן ולענ"ד נרא' דבמטלטלין לא צריכא שומא והוא דאע"ג דגבי' בב"ד לא הוי אלא עפ"י שומא והחלט' אבל בזה לענין קדימה ותפיסה (אין) צריך שומא דבשלמא בקרקע אם לא נשום לאו כלום הוא אבל במטלטלין כיון דקי"ל בע"ח קונה משכון ומבואר בדברי הרמב"ם וש"ע סי' צ"ז סעיף ט"ז הממשכן את חבירו בב"ד או בזרוע או מדעת הלוה אין צריך להחזיר אלא כסות יום ביום ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו וא"כ בעל חוב קונה משכון אפי' תפס בידוע ולהכי מכי תפס למטלטלין הרי הוא קונה אותו למשכון ודידי' הוי כיון דקני לי' שיהא לו שיעבוד גמור כמו על קרקע דהא לשני הוי כמו מטלטלי ולזה הוי כמו קרקע וא"כ ודאי זוכה זה שתפס למשכון דשעבודו עלי' והרי הוא דומה למלוה ע"פ ומלוה בשטר דזכה בו מלוה בשטר לדעת הרי"ף כיון דמלוה ע"פ ליכא שעבוד ולמלוה בשטר נשתעבדו נכסין וה"נ נשתעבד המשכון לזה שתפס ואפי' לדעת הש"ע בסעיף י"ג דמלוה ע"פ קודם היינו היכא דאי' קדימה כגון בקרקעות ומשום שיעבודא דאורייתא ובמטלטלין דאין בו דין קדימה אם כן זה שתופס דקנה שעבודו והשני לא קנה שעבודו אלא מטעם מצות פריעת בע"ח ומיני' אבל זה שנשתעבד כבר לבע"ח הקונה משכון לא מצי מפיק מיניה ובהכי ניחא דברי הרא"ש שכתב בטור משמו על דברי הר"ר יונה שכתב ומיהו דוקא שגבה בבית דין כגון שהגבוהו ב"ד קודם שידעו שהי' שם חוב אחר אבל אם מעצמו גבה אפי' ע"י שומא דליכ' למימר מאן שם לך מה שגבה לא גבה וכת' א"א הרא"ש ז"ל נראין דבריו בקרקעי אבל במטלטלי מה שגבה גבה אפי' גבה מעצמו עכ"ל והיינו משום דמטלטלין אפי' בלא שומא ובלא נתינ' מב"ד הרי הוא קונה לאותו משכון עכ"פ להקדים שיעבודו עליו וכמ"ש אבל בקרקע דלא שייך בע"ח קונה משכון וכמ"ש תוס' בפ' איזהו נשך גבי האי משכנת' באתרא דמסלקי שביעית משמטתו וכתבו תוס' שם דלא שייך בע"ח קונה משכון אלא במטלטלין משום דולך תהי' צדק' דמיני' ילפינן בע"ח קונה משכון מיירי במטלטלין ולהכי כיון דבקרקע לא שייך תפס למשכון מש"ה בעינן גבי' ממש וגבי' לא הוי אלא ע"פ ב"ד אבל מעצמו לא מיקרי גבי' דמאן שם לך ומאן מגבה לך אבל במטלטלין אפי' לא הוי גבי' זוכה בתפיסתו למשכון ואחר שקנ' משכון ממילא שעבודו אלים נגד השני שאינו תופס בו למשכון וזה נכון וברור. ועמ"ש בסי' ק"ן סעיף ד'. ולפי"ז היכא דנשתעבד לשניהן שעבוד מטלטלין אג"ק בזה נרא' דהיכ' דשניהן שוין בזמנן דלא הוי תפיס' אלא אם כן הגבהו על פי ב"ד ובשומ' והחלט' דתפיס' למשכון לא תוסיף כחה לשעבוד טפי משעבודו של זה השני שיש לו נמי שעבוד עליה במטלטלי אג"ק אע"ג דאכתי משכון עדיף ושעבוד לענין קדושין שיכול לקדש במשכון ובשעבוד' אינו יכול לקדש מכל מקום כיון דמטלטלי דיתמי שניהם שוה וכבר נשתעבד לזה כמו לזה אם כן לא מצי קני לי' למשכון במטלטלין שנשתעבדו לזה וא"כ צריך גביות ב"ד דוקא ואפשר כיון דמשכון עדיפא לשביעית דאינו משמטתן וא"כ שעבוד של זה אלים וקנה לי' לגמרי נגד השני וצ"ע:
ט סָעִיף ו הא דבמקרקעי שייך קדימ' כו' אבל אם קנאם ע' סמ"ע שהעלה דאם קנה ביני וביני לשני משתעבד לראשון לא משתעבד דלראשון הוי דאקני ולשני לא הוי דאקני ואם כתב לראשון דאקני משתעבד לראשון וע"ש. ובש"ך האריך בזה דכל מיניה אפי' לא כתב דאקני לתרוייהו משתעבד וחולקין אפי' כתב לא' דאקני ולשני לא כתב דאקני דמיני' א"צ דאקני אא"כ יצאו מרשותו כגון שמכרו לאחר דאז זוכ' בו לבדו מי שיש לו דאקני וע"ש ולענ"ד נרא' כסברת הסמ"ע דכיון דמי שיש לו דאקני הרי יש לו שעבוד בגוף הנכסים וזה שאין לו דאקני אין לו שעבוד על הנכסים אלא מיניה הוא דגביי' משום פריעת בע"ח מצו' ומתורת מלו' ע"פ וכמ"ש בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז) דאי נימא דאקני לא משתעבד קשה ממתני' דנפל הבית עליו ועל מורישיו ומשני מצו' על היתומים לפרוע חובות אביהם ופריך מלוה ע"פ היא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלו' ע"פ אינו גוב' מיורשין וא"כ מוכח דהיכ' דלית ליה דאקני אינו אלא מלו' ע"פ וא"כ לא מיבעי' למ"ד מלו' ע"פ מוקדם ומלו' בשטר מאוחר מלו' בשטר מאוחר גוב' כולו והוא דעת הרי"ף ודעימי' א"כ ה"נ וודאי גוב' זה שיש לו דאקני דהוי כמו מלו' בשטר נגד זה שאין לו דאקני אלא אפי' לדעת הש"ע בסעיף י"ג דמלו' ע"פ קודמת למלו' בשטר מאוחר היינו למ"ד שיעבודא דאורייתא ומלקוחות הוא דלא גביא משום פסידא ולגבי לוה בשטר אוקמוהו אדינ' של תורה דמלו' ע"פ קודם כיון דשיעבוד' דאוריית' ונשתעבדו הנכסים למלו' ע"פ קודם למלו' בשטר אבל דאקני מן התור' לא נשתעבדו כלל דלא אמרי' נכסוהי דבר אינש אינן ערבין בי' אלא אותן הנכסים שהיו בשע' הלווא' ולא אותן שקנ' אח"כ ואינו אלא מד"ס וזה כשכתב לו דאקני וזה דאין לו דאקני ומיניה לא בתורת שיעבודא דאוריית' שקיל אלא חיובא הוא דרמיא משום מצו' כמו למ"ד שיעבוד' לאו דאוריית' דמיני' גבי' בע"כ משום מצו' וכיון דלזה נשתעבדו הנכסים שקנ' אח"כ איך מצי למעבד מצו' בממונו של אחרים. וא"כ דברי הסמ"ע נכונים וכן העלה הבדק הבית דמי שיש לו שעבוד דאקני הוא קודם לשני שאין לו דאקני וה"ה היכא דקנה ביני וביני ולשניהן אין להם דאקני השני קדים דלשני נשתעבדו הנכסים דלא הוי דאקני ואפי' במלו' ע"פ דשיעבוד' דאורייתא להש"ע בסעיף י"ג דבמלו' ע"פ נמי אין דין קדימ' ולראשון דהוי דאקני אין לו דין שעבוד כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכמ"ש ואינו אלא משום מצו' כדאיתא בפ' הכותב למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ואין כופין לזה שיקיים מצותו בשעבודו של חבירו ובתומים כתב דכיון דשעבודא דאורייתא א"כ אפי' קנה אח"כ בעת הקנין חל השיעבוד והביא ראי' מדברי תוס' בכורות פ' יש בכור בשמעת' בנו לפדות כתבו להדיא אם קנה אחר שחל פדיונו מ"מ לא שייך דאקני דתיכף כשקנה חל שעבוד פדיון בן דכמלו' בשטר דמי וכו' וש"ד תיכף חל בעת שקנ' ודברים הללו הם דברי התוס' הנ"ל ע"ש. ואין זה ענין דומה לדברי תו' שם והוא דשם כתבו לענין פדיון הבן דכל שעתא ושעתא רכיב עליה חיובא ומעת שנעש' בן י"ג חל עליו החיוב לפדותו וכן לעולם חל עליו החיוב לפדותו והוי כהלו' וחזר והלו' וא"כ גם אחר שקנ' חזר והלו' משא"כ בחוב לא נתחייב אלא בשע' שלקח המעות או בשע' שחתם על השט"ח ואח"כ מחויב לפרוע מה שנתחייב אז בשע' שנתחייב ומה שקנה אחר שעה שנתחייב הוי דאקני ואינו משועבד כלל מן התור' וכמ"ש בסי' קי"ב ס"ק א' ועמ"ש בסי' מ"ג סק"ד ובסי' ס"ו ס"ב:
י סָעִיף ו וכל הקודם וגבה זכה אפילו הוא אחרון. ע' בטור שכת' בשם הר"ר יונה דוקא כשגב' ע"פ ב"ד אבל אי מעצמו גבה אפי' ע"י שומא דליכא למימר מאן שם לך מה שגבה לא גבה וכתב א"א הרא"ש ז"ל נראין הדברים במקרקע אבל במטלטלין מה שגבה גבה אפי' במטלטלין וע' ב"י שכתב דרבינו ירוחם כתב בשם הרמ"ה דבכל ענין מה שגבה גבה ומלשון זה שהעתקתי יתבאר דאפי' שלא בב"ד נמי וכן נרא' פשוט דברי הרמב"ם והרי"ף שסתמו ולא חילקו וכתב הה"מ שהרשב"א הסכים לדברי הרמב"ם והשתא כיון דכל הני רבוותא קיימא בחדא שיטה קי"ל כוותייהו ודלא כמ"ש הנ"י בר"פ י"נ בשם קצת מפרשים דאי תפס טפי מפלגא מפקינן מיניה עכ"ל ובש"ך כתב דהנימוקי מיירי כשתפס שלא מדעת הלו' וכל הפוסקים מודו לזה דלשון מה שגבה גבה משמע או שהגבהו ב"ד או שהגבהו הלו' עצמו והכי קי"ל בכל דוכתי דתפיס' לא מהני בקרקע ותדע דאל"כ איך יתרצו הפוסקים הא דאמרי' בש"ס דבע"ח גובה חצי שבח מהלוקח וראי' זה הביא הרא"ש פרק הכותב בשם הר"ר יונה אלא ודאי שאני התם שהלוקח מוחזק בשבח שלא ע"פ ב"ד ולא ע"פ מוכר שהרי המוכר לא שם ליה השבח עכ"ל. ואכתי תיקשי כיון דמדעת הלו' מהני א"כ הלוקח נמי הוי מוחזק ע"פ המוכר דהוא קנה הקרקע עם כל השבח שישביח מן המוכר והבע"ח שיש לו חלק בשבח אינו אלא משום שעשו אותו כאלו חזר וקנה השבח מן הלוקח וחזר ומכרו לו וכמ"ש הטור בסי' קט"ו וא"כ הרי הוא בא לו מן המוכר גם מ"ש הש"ך דע"פ הלו' מהני לא ראינו זה מפורש בפוסקים ומדברי הר"ר יונה מבואר דוקא ע"פ ב"ד וכ"כ הרא"ש פ' הכותב בשם הר"ר יונה אע"פ שהלוקח מוחזק בשבחו כיון שבא לידו שלא בכח ב"ד ע"ש ונהי דבמטלטלין ודאי מהני ע"פ הלו' היינו דוקא במטלטלין אבל בקרקע לעולם לא מהני אלא ע"פ ב"ד ואלו הי' מהני ע"פ הלו' הוי הטור כתב ע"פ ב"ד או ע"פ הלו' ובעיקר הקושיא לדעת הרמ"ה דס"ל בכל ענין מה שגבה גבה וא"כ היכא בע"ח גובה חצי שבח נרא' דלוקח לא חשיב מוחזק כלל דהא דעת הראב"ד והרמב"ן דאם אין הקרקע שוה כל חובו אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי כפי שיעור דהב"ח מצי אמר לדידי שוה כל חובי וכן הוא בש"ע סי' קט"ו ע"ש וא"כ הלוקח לא מצי שקיל בגוף הקרקע שיעור שבח אלא הב"ח נוטל כל הקרקע ויהיב ליה דמי שיעור שבח וכדאמרי' פ' הגוזל קמא ג' שמין להם את השבח בע"ח ולקוחות ע"ש ואע"ג דמוקי לה התם בעשאו אפותקי היינו היכא דחובו כשיעור ארע' לחוד מצי הלוקח לסלקו בזוזי וכדאי' התם אבל כי מסיק שיעור ארעא ושבח' אין הלוקח מצי סלוקי ליה בזוזי דאומר לדידי שוה כל חובי וא"כ כיון דנוטל הב"ח כל הקרקע ויהיב ליה ללוקח דמי' כפי שיעור שבחא תו לא הוי הלוקח מוחזק דהא ארעא לגוביינ' קאי וכמ"ש בפ' המקבל גבי יתומים אומרים אנו השבחנו ולא אמרו מה שגבה גבה אלא היכא דיש לו זכות בגוף הקרקע אבל בשבח שביד הלוקח אין הלוקח מוחזק דהא צריך להחזירו ליד בע"ח ואין לו אלא דמים אלא כיון דעכשיו אכתי אין המלו' מוחזק ואין זה מחמת ספק דנימ' ביה ארעא לגוביינ' קיימ' כההי' דיתומים אומרים אנו השבחנו דהוי המלו' מוחזק משום דהוי מלתא דספיק' אבל זה לאו מלת' דספיק' מש"ה אין המלו' נוטל רק חצי שבח כיון דלאו תפיס הוא והלוקח נוטל חצי ולא מצי תפיס לכולה שבח דכיון דצריך לחזור הקרקע ואינו נוטל אלא דמי חצי שבח ודו"ק. וע' בנ"י שכת' בפ' מי שמת במלו' ולוה דאמרינן יחלוקו ואם קדם ותפס אפי' הראשון טפי מפלג' מפקינן מיניה ע"כ וקשה דאי משום ספיק' א"כ בע"ח יטול כל השבח כיון דארעא לגוביינ' קאי וכמ"ש והוי דינ' דיתומים אמרו אנו השבחנו דהוי המלו' מוחזק ועוד ק' דאי משום ספיק' דקמא לחוד הוא א"כ אמאי יחלוקו בשוה יטול קמא ג' חלקים והאחרון רביע כיון דאין הספק אלא במחציתו והוי כדינ' דזה אומר כולה שלי וז"א חצי שלי וצ"ע. ולכן ירא' דהך חלוקה לאו מחמת ספיקא אלא דינא הכי הוי דדאקני לתרווייהו משתעבד ומ"ה לא הוי המלו' מוחזק כיון דלאו מחמת ספיק' הוא והא דמהני תפיס' כיון דלתרווייהו משתעבד בשוה בשלמא במטלטלין לאו בני שעבוד וחזיי' כולה להאי וכולה להאי מש"ה מהני תפיס' אבל בקרקע דבת שעבוד ולתרווייהו משתעבד היכי תופס שעבודו של חבירו היינו כמ"ש הה"מ פ"ב ממלו' אבל הקרקעות שקנה אח"כ כולן שוין וכל שקדם וזכה זכה וכת' הה"מ ז"ל ז"א מבואר בגמ' בביאור אבל נרא' בטעמו שלא אמרו אלא בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אבל בשוין כיון ששעבוד שניהן שוה דברי הכל מה שגבה גבה:
יא סָעִיף ז וכתב לו מה שאני עתיד ואם לוה ולוה ולאחד כתב דאקני ולאחד לא כתב ואח"כ קנה והם ביד הלו' בני חורין דעת הב"י והב"ח דלאותו שיש דאקני הוא משתעבד והש"ך השיג ודעתו דיחלוקו וע"ש שכתב בהא דמלו' כל השבח גובה היכא דכתב דאקני וללוקח לא כתב משום דכיון דמכרו ללוקח הרי הוא משועבדים ומש"ה אין ללוקח רק למלו' ובתומים מיאן בדברי הש"ך וכתב דאין הדעת נותן שאם הי' ביד הלו' היה הלוקח נוטלו ועכשיו שהוא בידו לא יטול וע"ש שכתב דהחוב אינו חל על המוכר כי אם מיום הטריפ' ואילך לא מקודם רק שעבוד נכסיו מניסן שיהי' משועבדים למה שיתחייב לזמן טריפה בתשרי ודבר זה יכול לעשות לשעבד היום נכסיו למה שיהי' חייב לאחר זמן ע"ש מ"ש בזה ולא צהיר ולא נהיר דודאי כל שלא נתחייב גופו נכסיו נמי לא משתעבדי וכמ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין גבי מנה אין כאן משכון אין כאן דאין אדם יכול לשעבד נכסים אם גופו לא נתחייב וא"כ השת' ודאי לא מצי משעבד לחוב שיתחייב אח"כ כיון דהשת' גופ' לא נתחייב א"כ נכסיו נמי לא מצי משעבד רגע אחד בלי חיוב גופו ומ"ש רש"י בכתובות דף י"ט וזה שעבד נכסיו מעכשיו אפי' ילוה לאחר זמן דלא מוקדם הוא לטרוף שלא כדין ע"ש התם הוי חיוב הגוף נמי במעכשיו אם ילוה לו אח"כ ישתעבד גופו ונכסיו מעכשיו אבל להשתעבד נכסיו למה שיתחייב גופו אח"כ והחיוב גופו לא יחול עכשיו רק שיעבוד נכסיו זה א"א דמנה אין כאן משכון אין כאן וכמ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין ואפי' אם ירצ' לשעבד נכסיו היום לכשיתחייב נמי לא מהני דהוי דשבל"ע וכמו שהקשו תוס' ר"פ נערה דהיכי מהני יחוד כלי בקנס הא הוי דשבל"ע ועמ"ש בסי' קי"ב סק"א אלא ודאי כיון שמשתעבד נכסיו לאחריות הלוקח צריך הוא נמי לחייב עצמו באחריות הלוקח מעכשיו וז"ב ולא יחלוק על זה כל הישר הולך:
יב סָעִיף ח הקודם לגבות זכה ע' בתשובת מוהרשד"ם חלק אה"ע סי' קמ"ג באחד שהי' חייב לבנו והי' עליו ג"כ בע"ח אחרים ומת ונפלו הנכסים לפני בנו שהוא יורשו דפסק שם שהיורשים יש להם דין בע"ח שקדם וגבה אפי' בקרקעות כיון שהנכסים בחזקתן ואפי' אינו עושה שום תפיסה בפועל אלא מכח היותו יורש מוציא מנכסי מורישו ודוחה הבע"ח ותופס לעצמו ע"ש ובמוהרי"ט חלק ח"מ סי' י' שם סותר דברי מוהרשד"ם ע"ש וכן נרא' לענ"ד כדברי מוהרי"ט מדברי הר"ר יונה שכ' דתפיס' לא מהני בקרקע אלא דוקא מה שגבה ע"פ ב"ד מהא דבע"ח גובה חצי שבח ואע"ג דהלוקח מוחזק ותפוס בשבח והוא ברא"ש פ' הכותב והא הלוקח נמי הנכסים בחזקתו שקנה אותן ולא גרע מיורש ואפ"ה לא הוי מוחזק ואפי' הלוקח שהוא תפוס א"כ ה"ה יורש וז"ב:
יג סָעִיף ח זכה בין מקרקע ע' ש"ך שהקש' בדברי הש"ע שכ' בשטרות שזמנם ביום אחד ליכא דין קדימ' דהא הר"ן כתבו למאי דס"ל מלוה ע"פ ליכא דין קדימ' והש"ע שכ' בסעיף י"ג דאפי' במלוה ע"פ איכא דין קדימה א"כ איך פסק כאן דחולקין והניח בצ"ע ואין כאן קושיא דהא הך דינא דש"ע היא משנה ערוכ' פ' מי שהי' נשוי דף צ"ג היו כולם יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה אחת חולקת בשוה. אלא דהר"ן שם כתב על דברי הרי"ף שכתב לחלק בין שטרי הודאות והלואות לשטרי מתנה דסובר שמואל שודא ובשטרי הלוא' ודאי מודה שמואל דיחלוקו וכדינא דמתני' וכתב בטעמו לפי דשטרי הלוא' אפי' לוה מזה תחל' אין שעבוד השטר חל אלא משעה שמוכח מתוכו וכו' וכ"כ תו' דף צ"ד שם ד"ה שני שטרות לחלק בין שעבוד למתנה דשעבוד אינו חל אלא מאותו שעה שמוכח מתוכו ויד כולם שוה אבל נרא' דזה הוא מר"י שם ע"ש אבל תוספות בשם ר"ת כתבו בענין אחר והוא דהיכא דאיכא למימר דאתרמי לאותו שזכה קודם אמרינן שודא ושני בע"ח ביום אחד או שתי כתובות ביום א' כ"ע מודי דיחלוקו דחשו רבנן להפסד בע"ח משום נעילת דלת ולכתובות אשה משום חינא אבל בלקוחות או במתנ' עביד שודא היכא דאיכא למימר חד מנייהו קדים והאחר שקר עכ"ל ומדברי ר"ת נלמד דגם בשטרי הלואות יכול להיות דחד מנייהו קדים ומשום דס"ל נמי דאפי' במלוה ע"פ שייך דין קדימה או אפשר דס"ל לא מוכח מתוך השטר לא גרע משטר שאין בו זמן דגובה אם ידוע מאימתי מטא לידי' וכמבואר בסי' מ"ג ואפ"ה לא אמרינן שודא משום נעילת דלת שלא יפסיד הכל וגבי כתוב' משום חינא והיינו נמי טעמא דש"ע וא"כ ל"ק. עוד נלפמ"ש בר"ן פ' הכותב גבי נכסי לטובי' דבתוספתא תני האומר תנו מאתים זוז ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לזה אוהב יותר אלא שניהם חולקים דמיירי בחוב ובפקדון ולפיכך אין מקום לאומדנא שלזה אוהב יותר שאדם מצוי לקבל פקדון או אפי' הלואה גם ממי שאינו אוהב ע"ש א"כ ה"נ לא שייך שודא כיון דליכא אומדנא מיהו ר"ת לשיטתי דסובר דשודא תלי ברצון הדיין ולא באומדנא א"כ הוצרך לחלק משום נעילת דלת. ועש"ך בסי' רנ"ג שהק' על הרמ"א במ"ש באומר שחייב לטובי' דחולקין משום דליכא אומדנא והקש' לדעת ר"ת שאומר דשוד' תלי ברצון הדיין א"כ אין לחלק וע"ש שהעלה דגם באומר שחייב לפ' אמרינן שודא ע"ש ולק"מ דהא לר"ת נמי דינא שיחלוקו באומר שחייב לטובי' ואינו יודע איזו ומשום נעילת דלת יהי' פסידא לבע"ח וכמ"ש ר"ת במתני' דהיו ביום א' דחולקין. ואין לחלק בין שיטת ר"ת לשיטת רש"י אלא בפקדון באומר שיש לו פקדון מטובי' דלשיטת רש"י דתליא באומדנ' אם כן בפקדון דלא שייך אומדנא אמרינן חולקין ולשיטת ר"ת דאינו תלי באומדנא גם בפקדון אמרינן שודא מיהו הרמ"א בסי' רנ"ג סעיף כ"ט לא כתב אלא באומר שחייב ובזה לכ"ע לא אמרינן שודא לשיטת רש"י והר"ן משום דליכא אומדנא ולשטת ר"ת דלא יהי' פסיד' לבע"ח ואולי מה"ט השמיט הרמ"א בסי' רנ"ג דין פקדון וכתבו באומר שחייב אע"ג דהר"ן כתבו גם בפקדון משום דבפקדון לא אמרינן שודא לדעת ר"ת והרמ"א רוצה להשמיענו אליבי' דכ"ע וז"ב ודו"ק:
יד סָעִיף י נוטלין מאה מאה. וע' ב"ח בסי' צ"ו שכ' במוכר סחורה בהקפה והסחור' בעין דהוא קודם לגבות מסחור' שלו מכל הבע"ח וע"ש והבאתי דבריו לעיל בסי' צ"ו ע"ש ולכאורה קשה מהא דאמרינן בע"ח גובה חצי שבח וכתב שם בנימוקי פ"ק דמציעא ופ' מי שמת דקיי"ל בע"ח גובה חצי שבח משום דה"ל לוה ולוה וקנה ומכר דיחלוקו וה"ל כקנה ומכר אע"פ שלא קנה המוכר מעולם את השבח אלא דבשביל כתיבת אחריות שכותב לו אנא איקום ואשפי אינון ועמליהון ושבחיהן ה"ל כאלו חזר הלוקח ומכרו להמוכר והמוכר חזר ומכרו ללוקח וכ"כ הטור בסי' קט"ו ע"ש וכיון דהך שבחא דלוקח אלא דאנן דיינינן לי' כאלו קנה המוכר אחר שמכר לו את השדה הוי כאלו קנה את השבח א"כ הסחור' של הלוקח עדיין בעין דהא שבחא דלוקח אלא דהוי כאלו מכרו ולו יהא דמכרו הוא קודם וכ"נ כדברי הנימוקי בטור וברשב"ם ובאחרונים וא"כ משמע מדבריהם דאפי' בסחור' בעין חולקין. ואפשר ליישב דברי הב"ח לפי שיטתו בריש סי' קט"ו דהא דהלוקח נוטל חצי שבח לאו בשביל אחריות שבחו דכיון דאין השבח גובה מנכסים משועבדים אין מוציאין לשבח קרקעות מנכסים משועבדים ואינו גוב' אלא המלו' אלא בשביל אחריות קרנו ע"ש ואם כן באחריות קרנו השבח הוא סחור' אחרת ומש"ה שניהם חולקין ודו"ק:
טו סָעִיף טז אין בע"ח נוטל בראוי ועוד טעם אחר אמרו בש"ס ס"פ מי שמת משום דמצי אמר אנא מאבוה דאבא קא אתינ' ובש"ך כתב אי לאו דמסתפינ' הייתי מכריע דבע"ח נוטל בראוי כיון דבפ' י"נ דף קכ"ג מוכח כולה סוגי' דשבח הוי ראוי וקיי"ל דבע"ח גוב' את השבח כו' ואף שיש לדחוק ולחלק בין שבח לראוי מה לנו להמצי' סברות קלושות לחלק וע"ש אבל ההבדל שבין שבח לראוי מבואר דהא שבח שהשביח בחיי מוכר אין זה ראוי ושבח שהשביח לאחר מיתת המוכר באמת דעת הנימוקי דאינו גוב' וכמ"ש הרמ"א בסי' קט"ו ועיין בנ"י פ' מי שמת ז"ל גרסינן בגמ' שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת הבן בחיי האב ואח"כ מת האב הבן מוצי' מיד הלקוחות וזו היא שק' בדיני ממונות דאבוהון מזבין ואיהו מפיק הבן מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינ' דאלו אבא מעולם לא זכה בנכסים אלו ואין אדם מקנה מה שלא בא לעולם לידו ומ"מ ק' הא בדיני ממונות שיוציא מידם בלא דמים שהרי אלו הי' אביו קיים ורוצ' לחזור בו הי' צריך לחזור הדמים וזה שבא במקומו וקם תחתיו הי' נרא' שיהי' חייב לעשות כן אלא שכ"פ במערב' שמכח אבא דאבא קא אתי והכי הלכת' עכ"ל ודבריו צריכין ביאור כי נרא' דהרכיב שני טעמים יחד דמאחר שכתב טעמא דאתי מאבא דאבא תו לא הי' צריך למימר דהוי דשלב"ל ואין אדם מקנה מה שלא בא לעולם לידו. והנרא' לי בזה והוא דטעמ' דמכח אבוהו דאבא קא אתי לכאור' תיקשי דודאי הבן מצי לירש אבוה דאב' וכדמייתי קרא דתחת אבותיך יהיו בניך אך מ"מ הבן קודם בירושת אביו מבן הבן וא"כ יאמר הבע"ח אלא מכח אביך קא אתי דכיון שאביך קודם בירוש' והוא יורש ואנא בא מכחו שחייב לי דמי' ובודאי יורש אביו בקבר ואנ' מיני' קא אתינ'. ולכן נרא' דמדינ' אין הבע"ח נוטל בראוי ומשום דלא עדיף שעבוד לרבנן מקנין לר' מאיר ולר' מאיר נמי אפי' נכסי' שנפלו כשהוא גוסס אין אדם מקנ' כיון דלא באו לידו וכדאי' פ' עשר' יוחסין דפריך לר' מאיר יכיר ל"ל ומשני בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וע"ש ברש"י כיון דלא בר הנאה הוא כשהוא גוסס ע"ש ומכ"ש בנכסים שנפלו לאחר מיתה אלא טעמא דבע"ח נוטל בראוי נרא' משום דס"ל דקנה והוריש לא בעי דאקני וכדאמרי' פ' מי שמת דאפי' נימא דאקני לא משתעבד מצו' על היתומים לפרוע חובת אביהם וכן הוא בש"ע סי' ק"ז דקנה והוריש לא בעי דאקני ע"ש ומש"ה כיון דאינו אלא משום מצו' לפרוע חובת אביהם א"כ מצי אמר אנא מכח אבוה דאבא קא אתינ' ואין עלי מוטל לפרוע חובות אבא כיון דמצינ' לזכות בלא אבי אלא מכח אבוה דאב' ולא אמרינן מצו' על היתומים לפרוע חובת מורישיהן אלא היכ' דאינו בא אלא מכח מורישו החייב אבל זה אומר מאבא דאב' קא אתינ' ודו"ק ומש"ה הוצרך להרכיב שני הטעמים יחד. ובזה יתישב גם דברי הטור שכתב כאן טעמ' דאין בע"ח נוטל בראוי ובסי' רי"א גבי בן שמכר בנכסי אביו כ' טעמ' דמצי אמר מכח אבוה דאב' קא אתי ולפי מ"ש ניח' דשני טעמים יחד צריכין לפי דבע"ח אינו נוטל בראוי היינו דלא משעבד ליה וכמ"ש כיון דלא עדיף שעבוד לרבנן מקנין לר' מאיר דמה"ט כתבו הפוסקים דיכול לחזור קודם שבא לעולם וכדאי' בסי' קי"ב אלא דמצו' הוי לפרוע וכמ"ש לזה כתב מכח אבוה דאבא ואין עליו מכח מצוה ודו"ק) (אמנם היכ' דנפל הבית עליו ועל אביו ותפס מלו' מפקינין מיניה דהא משנה ערוכה שנינו נפל הבית עליו ועל אביו בפ' מי שמת ומשמע דאינו גובה וע"כ הטעם או משום דאין בע"ח נוטל בראוי או משום דתחת אבותיך יהיו בניך דא"כ לא מצי מלו' לומר קים לי דבע"ח נוטל בראוי וקים לי דלא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך דא"כ הרי הוא חולק על המשנ' וזה פשוט וברור אלא שראיתי במשנ' למלך פ"ה מנחלות שהבי' בשם מוהר"מ ח"א סי' צ"ט דיכול בע"ח לומר תרי קים לי דבע"ח נוטל בראוי וגם קים לי דלא אמרינן תחת אבותיך יהיו בניך ע"ש והוא דבר בלתי אפשר בדין המפורש במשנ' אלא שנאמרו בו שני טעמים ולומר קים לי להאי טעמי ליתיה דאם כן המשנ' איך תפרנס וע"ש במשנ' למלך דהבא בספק תקנ' לא מהני תפיס' ועליו להבי' ראי' ודו"ק:
א סָעִיף א בין קרקע בין מטלטלין. ע' סמ"ע ס"ק א'. ובתומים כ' דכיון דמטלטלי משתעבדי רק מטעם דלא סמך דעתיה עלייהו אין בהם דין קדימ' ומש"ה אם כתב בשטר מקרקע ומטלטלי בלא אגב דחזינן דסמך דעתי' עלייהו והא ראי' דהא גבו מיורשים בכה"ג מש"ה יש בו גם כן דין קדימה לענין זה רק לענין בע"ח מאוחר שקדם וגבה דהוי כלוקח אין המוקדם יכול להוציא ממנו בלא אגב ע"ש שהוכיח זה מתוס' כתובות ר"פ מי שהי' נשוי שכתבו דמיירי במטלטלין ושם מוכח דיש בו דין קדימ' לענין זה ע"ש אכן לפי מה דמוכח בדברי הסמ"ע בסי' ק"ז דאף שכ' מקרקע ומטלטלי כשלא כ' בחיי ובמותי אינו גוב' מיורשין נ' דגם לענין קדימ' לא מהני בלא אגב ובספר קצה"ח כ' דכ"ז שאין המלו' תובע לית בי' אפי' מצוה לפרוע והא ודאי ליתא דודאי אף שהמלו' שוכח ואינו תובע חייב לפרוע ול"ד לנשבע דאינו חייב בלא תבע דאמדינן לדעתי' שכך הית' כוונתו בשעה שנשבע משא"כ מצות פריעת בע"ח דרחמנא חייביה לפרוע:
ב סָעִיף א י"א דבדבר שאינו עתה בעולם וכו'. הנך י"א לא קאי רק על הא דמסיים בנשבע וכולי דלענין שאין בו דין קדימה בדאקנ' כ"ע מודו בזה:
ג סָעִיף ב נאמן עסמ"ע סק"ח עד דגם בלוה ישראל ועיין תומים שסתר זה דהא תופס בע"ח במקום שחב לאחרים לא מהני וגם אין שליחות לעכו"ם ומכ"ש עיקול דלא מהני כמבואר בסעיף ד' בהג"ה ולכן כ' דאין הדין כן רק בלוה לעכו"ם דכשלו' לעכו"ם נתרצ' שיהי' שיעבודו ע"פ דין עכו"ם שלהם וכן הדין השני שטען שגבה שלא כדין לא שייך זה רק בעכו"ם ובאמת כדבריו:
ד סָעִיף ג תפס שטרות. עיין קצח"ח שכ' דאפי' בממרמו"ת שמהני מסיר' בלא כתיב' מ"מ תפיס' לא הוי אפי' במסיר' ונכון:
ה סָעִיף ד אלא אם כן שמו בית דין. עיין תומים דבמקרקע כיון דצריך גביית בית דין ודאי דצריך שומא אבל במטלטלין מהני תפיסה בלא שומא ובקצה"ח כתב דמהני תפיס' מטעם דקני ליה למשכון אפי' תפס בזרוע דהא מבואר בסי' צ"ז סעיף ט"ז דאפי' משכון בזרוע אין נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטתו אלמא דקונ' משכון ע"ש:
ו סָעִיף ו וכל הקודם וגבה זכה עש"ך ס"ק י"ד. ובקצה"ח כ' לתרץ קושית הש"ך מהא דגובה חצי השבח אף דהלוקח מוחזק וכתב לתרץ כיון דהבע"ח נוטל גוף הקרקע עם השבח שמעל' בדמים הוי הבע"ח מוחזק דארעא דלגוביינא קאי כדאמר בב"מ פ' המקבל (בבא מציעא דף ק"י) ואף דשם מיירי באפותיקי כמבואר שם מ"מ הכא דהחוב כנגד הקרקע והשבח יכול לומר לדידי שוה לי כל החוב וכיון דנוטל כל הקרקע וכו' ולא ידענא מאי קאמר דעל חשבח שלא נשתעבד לו כיון שתפס השני הוי כלא נשתעבד לראשון וא"צ ליתן לו השבח ולא הדמים וכמו כשנוטלו הלוקח חצי שבח נוטל הלוקח קרקע ה"נ כשנוטל כל השבח מטעם מוחזק נוטל ג"כ קרקע ולא דמים וגם מה שייכות י"ל לדידי שוה גם על גוף הקרקע הא אם יאמר לדידי שוה לא יהיה לו חלק כלל בשבח ועל השבח לא שייך כלל לו' לדידי שוה לי וגם מה שהקש' על דברי הנ"י דהא בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציו שלי יבואר לקמן סי' קי"ב:
ז סָעִיף ז לוה וכתב. עש"ך ס"ק ס"ו (ויש שם ט"ס וכצ"ל כשקנ' אח"כ ותיבת כשלוה אח"כ ט"ס וצ"ל שקנה וכו':
ח סָעִיף י שטרות שזמן כולם. ואם יש לאחד שני שט"ח עיין תומים שכ' דבשני שטרי שיעבוד אף אם הלוא' אחת לשני שטרות גובה לפי שטרות אבל בשני כת"י כיון דליכא בהכת"י קנין של שיעבוד אם הי' הלוא' אחת וחלקום לשנים אינו נוטל רק חלק אחד וע"ש שהקשה דבמטלטלין דליכא שיעבוד נכסי מה"ר יגבה לפי שטרות וכתב בדוחק דמ"מ המצוה חל על הלוה בשוה ע"ש. ולפ"ז נראה דבהלואה שנעשה בזמן אחד וחלקם לשני שטרות אף שיש בהם שיעבוד מ"מ כיון דמטלטלין לאו בני שיעבוד נינהו אינו נוטל רק חלק אחד דבהלואה אחת אין בו רק מלוה אחת וכמו בנחל' על שני כת"י:
ט סָעִיף טז אין בע"ח נוטל בראוי. עש"ך עד נ"מ היכא דנפלו לו נכסים לאח"מ מאבי אמו וכו'. ועיין תומים שהביא בשם הראנ"ח קושיא דממ"נ אם מת האח קודם הא אין הבן יורש אמו בקבר ואי שמת אבי אמו קודם אין זה ראוי דכבר זכה בו בחייו. ותי' דמשכחת לה כגון שמת אבי אמו קודם רק שהיה משועבד לכתובת אשתו של אבי אמו בחיי האב דהוי ראוי כתב התומים והא דלא נקט באבי אביו דא"כ יטען היורש שהוא ראוי גם לגבי אביו ואינו יורש רק מכח אבי אביו ע"ש ותמוהין דבריו מאוד דדוקא לענין בעל ובכור שאינן יורשין בראוי כתבו המרדכי ומהרי"ל אבל בן ודאי יורש את אביו אפי' בראוי ובעיקר הדין אי בעל חוב גובה בראוי האריך בדחוקים והעיקר נ"ל כדברי בעל קצה"ח דודאי משום טעמא דאנא מאבוה דאבא ובו' לחוד לא סגי דהבע"ח י"ל אביך זוכה קודם והוא משועבד לי מכוחו וכ"כ התומים ולכך צריך טעם כיון דראוי הוא לא משתעבד רק דעכ"פ איכא משום מצוה לפרוע חוב אביו מנכסים של אביו ולזה הוצרך לטעם דאנא מאבוה דאבא דמצו' ליכא רק במקום שלא היה אפשר לבוא להבן כי אם מכח אביו אבל כשאפשר לבוא לידי הנכסים מכח אבי אביו בלא אביו ליכא מצוה ע"ש:
א סָעִיף א הרבה. עיין בתשובת מהריב"ל ס"ב סימן נ"ה ובתשובת מהרי"ט סי' קכ"ד ובמהרשד"ם סימן קמ"ה וסימן ר"ה:
ב סָעִיף א קודם. לשון הטור כגון שלוה בשטר מראובן בניסן וקבע לו ז"פ לשנה ואחר כך לוה משמעון באייר וקבע לו זמן לחצי שנה ע"כ. סמ"ע:
ג סָעִיף א מוציאין. (קדם המאוחר ונפרע ע"י ערכאות ולא היה כח ביד המוקדם למחות ובא המאוחר ומכר הקרקע לישראל אחר אין המוקדם מוציא מידו תשובת הרמ"א סימן ק"ט. קהל שתקנו שההקדש יהא קודם לבע"ח אע"פ שיהא מאוחר אין התקנ' אלא בנכסים ב"ח ולא במשועבדים תשובת מהרי"ט חח"מ סי' ק"א ע"ש ובסי' ח' ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"א וח"ב סי' קצ"ו וסי' רי"ב וח"ג סי' צ"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' ק"ח ק"ט וסי' קל"ה קמ"ה ורפ"ה. (ודוקא בודאי מאוחר אבל בספק מאוחר אין מוציאין מידו. תשובה להרמב"ן סימן כ"ב. כנה"ג):
ד סָעִיף א מקרקע. (וא"ל שמא המאוחר יקלקל השדה כבר כתב בתשובת הרשב"א דלא חיישינן לקלקול קרקע אלא במקום שיש לחוש לזיוף השטר שכבר נפרע כההיא דסימן צ"ח שטוען שהשטר מזויף. ט"ז):
ה סָעִיף א עצמו. (ולמאי דקי"ל בסי' ע"ג ס"י דאם הלוה מבזבז נכסיו יכול המלוה לתובעו אפי' תוך הזמן ה"נ ודאי שיוכל למחות שלא יתן להמאוחר וצ"ע על הרמ"א בזה. שם):
ו סָעִיף א גבה. בטור פסק בפשיטות דבשניהן בע"פ גובה המוקדם והמחבר פסק סי"ג דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר לגבות מבני חרי דשיעבודא דאוריי' ואפשר דהרמ"א לא איירי כאן אלא אי קדם המאוחר וגבה אבל לכתחלה ס"ל ג"כ דהמוקדם קודם. סמ"ע:
ז סָעִיף א יכול. ע"ל סי' ק"ז ס"ד וצ"ע ועיין בתשו' מהרי"ט סימן קכ"ח ובמהרשד"ם סי' ר"ט ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' ד'. ש"ך:
ח סָעִיף ב בשביל. דאמרי' שלא היה לו שעת הכושר לבא. סמ"ע:
ט סָעִיף ב חברא. דדוקא במחאה אמרי' כן כמ"ש הט"ו בסי' קמ"ו משום דשם הכל רואין דזה מחזיק בשדה כאילו הוא שלו וזה עשה מחאה שגזולה היא בידו משא"כ בזה דאין ידוע מי שיש לו חוב על בית זה שיגלו לו. שם:
י סָעִיף ג עבדים. ע"ל סי' קי"ז שם יתבאר דאם עשה עבד אפותיקי דינו כקרקע ע"ש וכאן בלא אפותיקי איירי. שם:
יא סָעִיף ג קדימה. והב"ח פסק כתשובת מיימוני דאם ידוע שיש עליו בע"ח אחרים מניח חלקו עד שיבא ודלא כב"י שפסק שמגבי' לאותן שלפנינו כו' ע"ש וז"ל תשובת רמב"ן סי' פ"ב והב"י הביא' בא"ע סי' ק"ב אם שמעו בו שמת אפילו במדה"י ימכרו הב"ד הקרקע לכתובה משום חשש בע"ח מוקדמים שלא כדעת הראשונים ע"כ "ותשובה זו צ"ע ונ"ל דט"ס יש בה ופירוש' כמ"ש הרב בהג"ה ס"א ע"ש הרשב"א וק"ל עכ"ל הש"ך ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רי"ג:
יב סָעִיף ג שטרות. ואם נתן לו הלוה כתיבה ומסירה עיין בתשובת הרשב"א סי' תתקי"ד הביאה הב"י ואם יש בחזקות דין קדימה עיין בתשובת מ"ע סי' פ"ז ובתשובת מבי"ט ח"א סי' קי"ד. ש"ך:
יג סָעִיף ד שמו. שכל שלא שמו לא סמכא דעתיה דמלוה עליה דשמא ישומו לו הרבה ביוקר משויו ועדיין הוא ברשות הלוה וע"ל סימן פ"ו עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דנ"ל דשמו לאו דוקא וה"ה לא שמו ונתנו לו וגם הב"ח כתב דאם נתנו לו הב"ד בלא שומא לאו כלום הוא ואין נ"ל עיין בתשובת מהרי"ט סי' קכ"ד וקכ"ח עד כאן לשונו:
יד סָעִיף ה אגב. מקור דין זה נתבאר בסי' ס' ולקמן סי' קי"ג ושם נתבאר דאף בזה"ז בלוה ולוה מוציאין מיד המאוחר דלית ביה מפני תקנת השוק כ"א במכרן וע"ש מילתא בטעמא עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' מהרשד"ם סי' ק"ב וק"ל ור"י ובתשובת מהרי"ט סי' קכ"ח:
טו סָעִיף ה משניהן. כן הגיה הסמ"ע ודלא כס"י דגרסי מהשני ע"ש טעם הדבר:
טז סָעִיף ו בידו. דאז חל שיעבוד המלו' מיד על אותו שדה קודם שלוה מהשני אבל כשקנה בתר הכי חל שעבוד דתרווייהו בהדדי עליו וכבר כתבתי דאם קנה ביני ביני אחר שלוה מראשון קודם שלוה מהשני ולא כתב לראשון דאקני אז זכה השני לגבות לבדו שהרי בשעת הלואתו הית' בידו ועליו הלוהו אם לא שכתב לראשון דאקני וע' בא"ה סי' ק"ב מדין כתובת אשה ובע"ח עכ"ל הסמ"ע ודעת הש"ך דאם קנה ביני ביני כו' יחלוקו וע' בתשובת מהרשד"ם סי' ר"י:
יז סָעִיף ו וגבה. כתב ב"י דמשמע מדברי הפוסקים אפי' אם גבה שלא בב"ד ודלא כמ"ש הנ"י בשם קצת מפרשים דאי תפס טפי מפלגא מפקינן מיניה ע"כ והש"ך כתב דנ"ל דינו של הנ"י אמת כשתפס שלא מדעת המלו' או המוכר כו' ע"ש:
יח סָעִיף ז וחזר. כתב הסמ"ע ואע"פ שכתב גם להשני דאקני אין נ"מ בו לזה השדה שקנה דכבר נשתעבד לראשון וע' בש"ך שהאריך בדין זה:
יט סָעִיף יג הרבה. ע' בא"ע ס"ס צ' מדין אשה ששעבדה עם הבעל לבע"ח השני וע' בב"י סי' זה. ובד"מ האריך עוד מדין אשה שנשתעבד בעלה לשמעון ואח"כ נשתעבד עם האשה ללוי ומשכנו לו קרקע ויש לאשה שעבוד כתובתה על אותה קרקע ואח"כ מת הבעל איזה גובה תחל' וע"ש עכ"ל הסמ"ע. וז"ל הש"ך ע' בתשובת מ"ע סי' קכ"ט ובתשובת ן' לב סי' צ"ה וע' בהר"ן שכתב דהיינו דוקא למאי דס"ל דבמלו' ע"פ ליכא דין קדימה וא"כ ק' כיון דהמחבר פסק בסי"ג דמלו' ע"פ מוקדמת קודמת כו' ודלא כהר"ן היאך פסק כאן דאין בהם דין קדימה ע"ש ודו"ק וצ"ע עכ"ל:
כ סָעִיף ח אחד. פי' זמן הלוא' הי' ביום א' כו' אבל אין נ"מ בזמן פרעון ואפי' יש עדים שזה לוה תחלה ונמסר לידו השט"ח אפ"ה כל שבתוך השטר לא ניכר קדימה לא חל שעבודם עד כלות היום ואז כבר הלוו שניהן סמ"ע:
כא סָעִיף ט אין. דאלים כח ב"ד דה"ל כאילו כבר הוא ביד המוקדם אבל כשמכר הלוה בעצמו הלוקח עומד במקום הלוה ומש"ה המאוחר חוזר וטורף מידו. שם:
כב סָעִיף י ק"ק. דשעבוד של בעל הק' חל על כל הממון הנמצא כמו שחל עליו דבעל הפ' לאפוקי מדעת ר"ת שכתב הטור בשמו שחולקין לפי הממון כו'. שם:
כג סָעִיף י כיצד. כתב הסמ"ע הא דלא אמר בקיצור דיטול כל אחד בכדי חובו צ"ל משום דאיכא נ"מ בחלוקה בדרך זה בגביית בינונית וזיבורית ועידית וס"ל שמתחלה חולקין הבינונית כו' ע"ש ועי' בא"ע סי' ק"ב ס"ד ובס' ג"ת שער מ"ג ח"ד:
כד סָעִיף יא נאמנות. ע"ל סי' ע"א סי"ט וסימן פ"ב ס"ב ולהרא"ש הטעם משום דנפישי רמאי הא מדינא מהני נאמנות דבשטר דאית ליה קלא. סמ"ע:
כה סָעִיף יב שניהם. ולא דמי לאם יש לראובן ב' שטרי קניות על שמעון שמכר או נתן לו שדהו דאמרינן ביטל שני את הראשון כמ"ש הט"ו ר"ס ר"מ דהתם לא שייך לקיים תרווייהו כיון דהם על שדה מיוחד ואם יש בשני דבר תוספות גם שם הולכין אחר שניהם דכל היכי דנוכל לקיים שניהם מקיימין וה"נ כיון די"ל דיזיף ב"פ ביום א' אמרינן כן דאטו בלוה שוטה עסקינן דיצוה לכתוב ב' שטרות על הלואה אחת ולא כע"ש שכתב הטעם דחזקה דהעדים לא חתמו על חוב אחד ב' פעמים דתינח כשעידי ב' השטרות א' הן אבל כשעל כל אחד חתומים עדים מיוחדים לא שייך האי טעמא עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דשלא כדת השיג על הע"ש דהכי קאמר ל"מ כשיש על כל שטר עדים מיוחדי' פשיטא דגובה שניהן דודאי אעולה לא חתמי אלא אפי' אם אותן עדים עצמן חתומין על השני גובה ג"כ שניהן ולא חיישי' דלמא שכחו או טעו דחזקה עדים על חוב אחד ב"פ לא חתמי וכ"כ הע"ש להדיא דין זה באפילו ע"ש עכ"ל:
כו סָעִיף יג קודמת. הטור מסיק וכ' על זה דהרי"ף חולק בזה וס"ל דמלוה בשטר קודמת וכתב עוד וז"ל אבל מלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה ע"פ מאוחרת ע"כ ונראה דאיירי כששעבד נכסיו לכל אחד בפני עדים ונ"ל דכל הני קדימות דוקא לגבות מקרקעי בנ"ח אבל לא לענין מטלטלים דכבר נתבאר בסי' זה דאפי' בשני שטרות שווין הם בגביית מטלטלים משום דאין קדימה בהן כך כתב הסמ"ע וע"ש והש"ך האריך בזה ומסיק דנ"ל עיקר לדינא מכמה טעמים דיחלוקו וכבר כ' הב"ח וע"ש ועי' במהרש"ך ח"א סי' ל"ה וסי' פ"ג ובח"ב סי' מ"ד ובח"ג סי' ע"ג ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קי"א ובח"ג סי' קמ"ה ובמהרשד"ם חח"מ סימן צ"ו וחא"ע סי' קמ"ג ובתומת ישרים סי' ת' (וכתב הרדב"ז ח"א סימן ק"ע דדוקא שבעלי השטרות מודים למלוה ע"פ דאי בהודא' הלוה לבדו יש לחוש לקנוניא ואף דלא טעני הכי בעהש"ט. כגון זה פתח פיך לאלם הוא. כנה"ג):
כז סָעִיף יד בלבד. כן פסק הטור כאן וע"ל סי' רמ"ח שפסק הטור דאשתו של ראשון גובה כתובתה אחר מיתתו דהראשון. ועד"ר שחלקתי בין כתוב' לחוב אבל המחבר השוה אותן ופסק שם כמו כאן. סמ"ע:
כח סָעִיף טו כלום. והא דבסי' פ"ו ס"א כ' הרמ"א די"א דיוכל שמעון לפדות משכונו דעובד כוכבים מראובן ונותן לו קרן ורבית שעלה עליו וגובה חובו מהמותר ושכן נ"ל עיקר כו' ע' בסמ"ע מה שמחלק בזה דלא דמי להתם. ע"ש ובתשובת ב"ח סימן כ"ו:
כט סָעִיף טז בראוי. עמ"ש מהרש"ל בתשובותיו בענין שטר חצי זכר שכתוב בו שיטול מהמוחזק ומהראוי דמהני ליטול במה שיפול לחמיו בירושה לאחר מותו והביא שם תשובת מור"ם דלא כ"כ והשיג עליו ע"ש עכ"ל הסמ"ע וע' בש"ך שהאריך הרב' והביא כמה גדולי פוסקים בפסקיהם ותשובותיהם שהאריכו לבאר בדינים אלו ע' שם:
א סָעִיף א כל מי שקדם כו'. עיין בת' צ"צ סימן ק"ט באחד שנשא אשה וקודם החופה עשה לה שט"ח באופן היו"מ מסך אלף זהובים ואח"כ מת ונמצאו עליו בע"ח הרבה באופן שאם תטול אשתו כמשמעות ש"ח שלה לא ישאר מאומה לבעלי חובות ושם במדינ' יש תקנה שאם לא נמצא בעזבוו לשלם לבע"ח וכתובת אשה לא תגבה היא כתובת' אלא סך מאה זהובים ונסתפקו אם כח שט"ח זה שעשה לאשתו עדיף מסתם שטר כתוב' דעלמא והיא קודמת ליטול כמשמעות ש"ח שלה או דלא עדיף מכל שטרי כתובות ולא תטול אלא מאה זהובים כפי התקנה. והשיב כפי הנרא' מל' השאלה אין לה שטר כתובה חוץ מזה ואם כך הוא דאין לה אלא ש"ח זה וה"ה אם יש לה גם שטר כתובה אלא שבתוך הש"ח נמצא מבואר ששטר זה הוא בשביל כתובה ותוס' לא תטול אלא מאה זהובים כפי התקנ' אע"ג דלא נזכר בתקנה אלא כתוב' מ"מ ש"ח שיש לה תמורת כתובה נמי בכלל דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כו' אולם אם יש לה ש"ח זה על בעלה חוץ שטר כתובה ותוספת שיש לה עליו והיא תובעת שניהם ודאי דלא אמרינן שט"ח זה הוי בכלל התקנ' דמאי שנא היא משאר בע"ח כו' ולכן הדין נותן שבלא ש"ח זה היא נוטלת כל סך אלף זהובים ובכתובתה ותוספת היא נוטלת מאה זהובים ולא יותר מפני התקנה ע"ש באריכות:
ב סָעִיף ב ואם הכריזו. עסמ"ע ועיין בת' חות יאיר סימן ס"ד באחד שביקש ללות מעות מחבירו ולא רצה זה אף שהי' ללוה בית פן יש עליו כמה שט"ח מוקדמים ונתרצה להכריז ביתו להראות שאינו חייב כלום ובאמת הי' חייב סך רב ללוי בן דודו ולוי שלא להפסיד קרובו לא ערער ובא אחר זמן לגבות מביתו בשטר מוקדם להלואה וטען כי לא רצה לערער באשר ידע כי לא ימכר וכתב שמצד הדין הדין עם לוי כי אנן לא נהיגינן להכריז בתים רק בעת מכירתן אולם באשר הדרך להכריז מי שיש לו שעבוד או ערעור ומסיימים כתיקון הקהלה אפשר שגם זה בכלל וצריך חקיר' אחר תקנות ומנהגים ואם יש ספק יד התקנ' על התחתונה ויד בעל השטר על העליונ' וע"ש עוד במעש' שאחד מכר ביתו לחבירו והתנה המוכר שלא יכריז ביתו כנהוג מפני טעמים שהיו לו ומפני שנסתפק מקונה בשני ב"ב ראובן ושמעון אולי חייב להם הלך ושאל אותם וכיחש ראובן. ושמעון הראה לו כ"י שחייב לו ק' ר"ט וקנה הקונה הבית כי האמין לראובן ולא ירא משמעון מאחר שאינו רק כ"י בלא שטר וקנין. ואח"כ באו שניהם לטרוף הבית ראובן בכח שט"ח שבידו. ושמעון טען כי אע"פ שהוא רק כ"י מ"מ הרי הראה אותה להקונ' ולא היה לו לקנות הבית דקי"ל שעבודא דאורייתא. ומה דמלוה בע"פ לא טרוף מפני תיקון עולם של הלקוחות שלא ידעו דבר משא"כ בזה. אח"כ באו עוד שטרי חוב מאוחרים למכירת הבית ומ"מ רצו לטרוף מפני שהי' להקונה להכריזו כנהוג ואז היו נזהרין מלהלוות לו. והעלה דראובן שפיר מצי טריף בכח שט"ח שבידו ולא אבד זכותו במה שבתחל' כיחש בו אע"ג דלאו שפיר עביד נ"ל בזה אפילו אמר הקונה לראובן חזי דעלך קא סמיכנא (ע' בסימן קכ"ט ס"ב ובסימן ש"ו ס"ו ובש"ך שם) מפני דהי' לו לחוש פן לטובת עצמו הוא אומר שירצ' להפרע ממעות של בית כמ"ש סברא זו בסימן קמ"ו סי"ז ובכמה דוכתי ועוד דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואם סמך זה באוולתו על דבריו בכך לא הפסיד זכותו בשטרו רק דיש עליו תרעומת גדול וחייב בד"ש כמ"ש הסמ"ע בסי' קמ"ו שם. אך מה שבא שמעון לטרוף בכ"י מפני שהראה ללוקח אין בדבריו כלום דאפי' בא המלוה בעל פה או בכ"י הנכתב בנאמנות ובכא"ה בעת הכרזת הבית וערער והתרה בלוקח ולא חש הלוקח וקנאו אין לו עליו כלום. אחר שארז"ל מלוה על פה אינו גובה מהלקוחות מעתה לא פלוג (ע"ש בהשמטות. ושם בסי' ע"ח חזר ושנה דבר זה בקצר') וגם מה שבעלי שט"ח מאוחרים ורצו לטרוף מפני שהיה להקונה להכריז ג"כ אין בדבריהם כלום כי הכרזת הבתים ונחלאות היא לטובת הלקוחות ואם המה לא יקפידו אין להם לחוש על המלוים להבא ע"ש:
ג סָעִיף ג דין קדימה. עי' בתשובה נו"ב תניינא סימן ל' בעובדא בשנים שהי' להם חוב על אחד בשטר מחמת שעשו עמו מקח על דבש ונשאר המעות אצלו ולא נתן הדבש ושוב הביא עורות ותפסו הם בכח המתגיסטראט את העורות ועתה בא אחד ואומר שהוא נעש' ערב על העורות הללו שלקח זה בהקפה מעו"ג. ולזה שטען כן אין לו שטר רק הבע"ד מודה לו. ופסק הרב השואל שנשארו העורות לאלו שיש להם שטר מטעם שכבר תפסו. והוא ז"ל השיב שיפה דן ויפה פסק ואפי' אם הי' לזה ג"כ שטר מ"מ אין דין קדימה במטלטלין ואף לדברי הב"ח בס"ס צ"ו שפסק שאם הסחורה שלקח בהקפ' בעין וכן כל מה דאתי מחמתי' אין לשאר בע"ח חלק בזה הנה גוף דברי הב"ח אינם מוסכמים וכבר קיהה בזה בתשובת צ"צ סי' קי"ז ואמנם בזה אפילו הב"ח מודה דהרי צריך לקרב דברי הב"ח אל השכל לומר שטעם הדבר שאם הי' יודע זה שאינו בטוח לא היה נותן לו הסחור' ונמצא הוי מקח טעות (וכ"כ טעם זה בספר בית מאיר לא"ה סימן צ' ס"מ ובספר דברי משפט סימן צ"א סק"ג ובס"ס צ"ו ע"ש ובתשובת פרי תבואה ס"ס ל"א ע"ש ועמ"ש בסי' צ"ו ס"ו סק"ב) ונשאר הסחורה ברשות בעליו הראשון ושוב כל מה דאתי מחמתי' נשאר בחזקת בעליו הראשון אבל כאן שזה רק ערב ומעולם לא הי' העורות שלו ואיך נימא שנשארו העורות ברשותו הא ודאי ליתא. ומה שיש לדבר בזה הואיל והתפיסה הי' ע"י ערכאות ובבאר היטב כתב בשם רשד"ם שתפיסה כזו לא מהני (הוא בבה"ט של מהרי"ט ז"ל סק"ד) הנה תשובת רשד"ם אינו בידי אבל גם מהרי"ק שורש קנ"ד כתב כן ודבריו שם תמוהים כו' ועכ"פ גם מהרי"ק דוקא בנדון דידי' שמהני בירור ועדים אחר התפיס' לכך כתב דע"י עו"ג לא מהני שאולי גם אח"כ ילך בדרכו הראשון ע"י עו"ג ולא ישמע לבירור של עדים אבל בב"ח במטלטלי שיכול לתפוס ותפיסתו מהני לחלוטין ואין הדבר תלוי בבירור ועדים מה לי אם תפס בעצמו או בכח המושל. ומה שיש לפקפק לפי מה שפסק' הש"ע (סעיף ד) אא"כ שמו הב"ד וכאן הית' השומא ע"י עו"ג הלא הש"ך שם סובר דאפילו בלא שומא כלל מהני אם כבר תפס וא"כ כאן שאלו מוחזקין אין יכולת להוציא מידם. וכל זה אם הי' לזה הערב שטר אבל כאן שטענתו היא בעל פה פשיטא דלא מהימן כלל ואפילו הבע"ד מוד' לו כיון שאין לו מגו אינו נאמן כלל כמו שמבואר בש"ך סימן צ"ט ססק"ו ע"כ יפה פסק הרב השואל עכ"ד ע"ש:
ד סָעִיף ג קדימה. עבה"ט שכתב והב"ח פסק כתשובת מיימוני כו' וכן פסק בתשובת צ"צ סי' קי"ח הלכה למעשה והביא שם דגם בפסקי הרב מרקנטי סי' תקכ"ד כתב להדיא כן דאין לחלק בין אותם האחרים הם לפנינו ותובעין חלקם ובין שאינן לפנינו לעולם צריכין להפריש חלקם ע"ש. וע' בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' ך' אודות ראובן שתבע את שמעון לדין איך שלקח מלוי ד' חביות דבש שאותן חביות דבש כבר קנה מלוי מברר שלוי חייב לו אלף זהובים ועשה לוי עם ראובן התקשרות ומקח על הדבש הנ"ל ושמעון השיב שגם לוי חייב לו חמשה מאות זהובים ובא למקום שלוי דר ולא היה בביתו ושאל לאשתו אם הניח לה בעלה מעות לשנם והשיב' שמעות לא הניח לה רק ד' חביות דבש ציוה ליתן לו במשקל ובמקח הידוע וכן קבלתי הדבש הנ"ל אבל לא היה לי ידיע' לא בתחלה ולא בסוף שזה הדבש היה שייך לראובן ואפשר שמכר לי דבש אחר ונתעצמו שניהם לדין ופסק דאין מוציאין הדבש מיד שמעון שקדם ותפס ואף אם ראובן מברר ע"פ עדים שקנה באחד מדרכי הקניות שנהגו הסוחרים להכות כף על כף שקורין האנד שלאק מ"מ נהי דקנין כזה מהני לענין שאין המוכר יכול לחזור מ"מ לא הוי ברשות לוקח לגמרי לענין שלא יהנה תפיס' של בע"ח אחר כמבואר מדברי מהר"ם אלשיך בתשוב' סימן קכ"ד הובא בש"ך ס"ס קכ"ו במעש' דטבעות זהובים שהפקיד שמעון ביד ראובן ואח"כ אמר לי' תנם ללוי במעמד שלשתן כו' ואף לדעת הש"ך שם שחולק וס"ל כיון שקנ' באיזה קנין שיהי' הוי כשלו לגמרי ואין בע"ח אחר יוכל לתפוס בו מ"מ דוקא בנדון שלו שהודו זה לזה שקיבל אותן טבעות זהב במע"ש ליתן ללוי אבל בנ"ד שראובן אינו יכול לברר שהוא לקח אותן ד' חביות דבש במקח ואפילו אם היה כתב בידו שעש' מקח וקנה חביות דבש ממנו מי יימר שהם אותן חביות דבש שמכר לו דילמא מכר לשמעון ד' חביות דבש אחרים וכיון שראובן אינו יכול לטעון טענת ודאי על שמעון רק טענת ספק ומן הדין לא הי' יכול להטיל עליו אפילו חרס רק להפיס דעת ראובן פסקנו ששמעון יקבל בחרם לפני ב"ד שלא ידע שאותן ד' חביות דבש קנה ראובן מלוי רק אשת לוי נתנה לו שלפ"ד עשתה רצון בעלה וכשיקבל כן אין לראובן על שמעון שום דין ודברים עכ"ד ע"ש:
ה סָעִיף ג לא הוי כתפס. עש"ך סק"ט שכתב דמ"ש הסמ"ע וגם אם ירצה למחול החוב מני מחיל אין זה מדוקדק כו'. וע' בתשובת שבו"י ח"ג סי' ק"נ שכתב דאין זה קושיא כלל כיון דמדר"ן משועבד לכל הבע"ח בשוה א"כ לא מהני תפיסתו לגרוע שארי בע"ח כיון שחלקם יכול למחול אי לאו שעבודם של שארי בע"ח ויחלוקו אך בלא"ה א"צ למ"ש הסמ"ע כיון דקיימא לן כבית הלל דשטר העומד לגגות לאו כגבוי דמי מש"ה לא מהני תפיסתו כיון שהשעבוד נשאר אצל המלו' עכ"ד וע"ש עוד שנשאל במעשה בד' אחים שהי' לכל אחד מהם שט"ח על אמם מסך מאה ר"ט הנעשים ביום אחד ולאמם היה שט"ח על אחר ובחלייה כתנה לא' מבניה השט"ח שיגבה איזה סך מהלוה לצורך פרנסתה וכן עשה והשטר נשאר מונח אצלו ולאחר מותה קדם הבן וגבה כל מותר החוב ותפס אותו בשביל מקצת חובו והאחים טוענין דתפיסה לאחר מיתה לאו כלום הוא ורוצים שיחלוק עמם בשוה הדין עם מי. והשיב הנה בודאי אם לא היה גובה השטר עדיין לא מהני תפיסתו כלל כדאי' בח"מ סי' ק"ד ס"ג דאם תפס שטרות לא הוי כתפס ממון ויחלוקו אכן כשכבר גבה ממון אפי' תפס לאחר מיתה ג"כ מהני כמבואר בש"ע סי' ס"ד שכתב וכל זה לדינא דגמ' אבל כו' וגם אין להאחין מקום דין על הלוה לומר דלא הי' לך לפרוע לא' מן האחים לבד עד שיבואו כל האחין יחד דז"א כי האחין שהם שותפין בחוב א"צ כתיבה ומסירה זמ"ז כמבואר בש"ך סי' ע"ו סקי"ח וכ"ש בנ"ד שיש להם חלק בגוף החוב מדר"ן וכ"ז ברור. וזה שעדיין נשאר חייב לזה האח אם יש עוד' ממה לגבות מנכסי אמם נ"ל דיש לו חלק כשאר אחין לחלוק בגביית חובו שוה בשוה ודלא כתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' כ"ו וכן עלתה הסכמה בב"ד שלנו למעש' עכ"ד ע"ש:
ו סָעִיף ה מטלטלי אגב. עבה"ט עד ובת' מהרי"ט סי' קכ"ח. ובגש"ע דהגרע"א זצ"ל נ"ב ובח"ב חח"מ סי' ח' ובתשו' מהרח"ש ח"ג סי' נ"ד:
ז סָעִיף ו הקודם וגבה זכה. עבה"ט. ובגש"ך דהגר"א זצ"ל עמ"ש הש"ך ה"ל כתפיסה ?דליה מהני כנ"ל ודו"ק. נ"ב וז"ל וכ"כ הב"ד בעצמו בשלחנו באה"ע סי' ק"ב ס"ג דבקרקע לא מהני תפיסה כ"א בב"ד עכ"ל:
ח סָעִיף ח כולם ביום א'. ע' בת' עמודי אור סי' ק"ד אודות ראובן שלוה משמעון מנה ובו ביום שאל מלוי חפץ שוה מנה ואחר ימים נאנס החפץ אצל ראובן ובהגיע זמ"פ של שמעון באו שניהם שמעון ולוי לגבות מראובן ולא הספיקו נכסיו כ"א לסילוק א' מהם מה דינם. וכתב דלכאורה זה תליא במחלוקת שבין הרי"ף והרמב"ם ובין הרא"ש וסייעתו בהא דב"ק דף קי"ב ע"א דלפי דעת הרי"ף והרמב"ם פ"א מה' שאלה לפסוק כלישנא קמא שם דמשעת שאלה אשתעבד נכסי שואל א"כ בנ"ד שניהם שוים בשעבודם אולם לדעת הרא"ש וסייעתו דפסקו כלישנא בתרא שם דהשעבוד לא חל אנכסיו כ"א משעת אונסין וכ"פ בש"ע סי' שמ"א ס"ד (ע' בסמ"ע שם) א"כ בנ"ד כיון דלשמעון קדם השעבוד נכסים ודאי דהוא קודם ללוי והאריך בזה ומסיק דאף לדעת הרמב"ם ודעימיה דמשעת שאלה אשתעבד נכסי שואל היינו רק מדרבנן ולפי זה בנידון דידן הדבר ברור גם לדעת הרמב"ם דהמלוה ששעבודו מה"ת מיום הלואתו קודם לגבות להמשאיל ששעבודו מיום ההוא הוא רק מדרבנן עש"ה:
ט סָעִיף ט אבל אם הלוה כו' בע"ח מאוחר כו'. עיין בת' שבו"י ת"א סי' קנ"ג אודות ראובן שחייב לשמעון מאתים זוז בשטר ולא היה לו לפרוע ומכר קרקע שלו ללוי במנה ופרע המנה לשמעון ועכשיו רוצה שמעון לחזור ולטרוף הקרקע מלוי מחמת מותר המנה שחייב לו ראובן ולוי טוען כיון שדמי המכירה נשתלם לך בחובך הרי הוא כאילו כבר טרפת הקרקע מתחלה ומכרת אותה לי באותה מנה הדין עם מי ופסק דהדין עם לוי כי אין בע"ח אחד יכול לטרוף מן הלוקח קרקע א' שני פעמים להיות גובה וחוזר וגובה שכבר נפקע שעבודו מיד שקיבל המעות תמורתו ומדייק כן מל' הש"ע דהכא שכתב דבע"ח מאוחר טורף מלוקח ולא כתב דגם בע"ח ראשון חוזר וגובה אם עדיין נ"ח לו הלוה ש"מ דלגבי אותו בע"ח לא אמרינן כן כיון שדמי זבינא קיבל לפרעון חובו. וכן הדין בשנים שהחליפו את בתיהם אין הבע"ח של אחד מהם יכול לגבות שניהם אם חובו כנגד שניהם ודלא כתשובת צ"צ סימן ד' ועה"ג סי' ק"ז (יובא דבריהם קצת באורך לקמן סי' כ"ה) ע"ש וע' בתומים סק"ט שחולק על השבו"י הנ"ל ודעתו להלכה דאף אותו בע"ח יכול לטרוף קרקע זו עבור המנה שנ"ח לו הלוה כי הנכסים שקנה הלוה הוה כאילו הם עדיין ביד לוה כמ"ש הסמ"ע סקכ"ה וכמו שמן הלוה יכול לטרוף ולחזור ולטרוף כמבואר בגמ' פרק מי שהי' נשוי בעובדא דקטינא דארעא כן הדין בלוקח דאין כחו יפה יותר מן הלוה הואיל והוא מכרו לו וכתב שדקדוקו של השבו"י מל' הש"ע הוא קלוש מאוד די"ל דבגוף התשובה (שהעתיק הש"ע ממנו) מעשה כך היה וגם רבותא קמ"ל כו' ע"ש ועמ"ש עוד בזה לקמן סימן רכ"ה סק"א:
י סָעִיף י כיצד היו ג' חובות כו'. ואם יש לאדם אחד ב' שטרות אם לחלק לפי אנשים או לפי שטרות ע' בזה בש"ך לעיל סימן נ"ג סק"ב הובא בבה"ק שם דמבואר שתופס בפשיטות שנוטל ב' חלקים ע"ש וע' בזה בתשובת הב"ח סי' ל"ה ובת' צ"צ סי' ט"ו ובת' שבו"י ח"א סי' קנ"ו ובת' גבעת שאול סי' כ' ובת' נאות דשא סי' י"ח וי"ט עש"ב ועיין בתומים ובנה"מ מזה:
יא סָעִיף יג מלוה על פה קודמת. עבה"ט עד וכתב הרדב"ז דדוקא שבעלי השטרות מודים למלוה ע"פ כו'. ובגש"ע דהגר"ע אייגר זצ"ל נ"ב וז"ל מלוה בשטר ומלוה בע"פ שבאו לזכות מהיתומים אם המבש"ט מודה לבע"פ אם אין נכסים לשניהם יחלוקו כיון דמלוה בשטר מודה על המלוה בע"פ אבל אם נכסים מספיקים לשניהם נוטל המבש"ט כל חובו דאמר הרי נכסים לפניך אך המבע"פ אין יכול לגבות מיתומים ע"פ הודאתו של המבש"ט כ"כ בספר בית מאיר סי' ק"ד עכ"ל. וע' בת' אא"ז פמ"א ח"ב סי' צ"ב אודות שכ"מ שצוה לפני מותו שחייב לפלוני מנה על פה ואחר מותו יצאו עליו כמה ש"ח בעדים ובקנין וכמה ממרנות באופן שאינו מספיק לשלם אפי' למלוה בשטר אי מחוייבים ליתן גם למלוה ע"פ לפי ערך שהם גובים כיון דהודה בהודא' גמורה בשעת מיתה ומסתמא אין אדם חוטא ולא לו. והשיב לכאורה מש"ס שבועות דף מ"ב ע"ב בהא דאמר התם אמרי ה"מ שכיב מרע דאין אדם חוטא ולא לו אבל גבי בריא חיישינן ופרש"י א"א חוטא ולא לו בשביל יורשים. מטעם זה משמע אף בהדיוט נמי כן והא דאר"ה חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש כוונתו ג"כ לטעם זה דהא בבריא עושה קנוניא אפי' על הקדש אך בנ"י ס"פ גט פשוט מבואר דדוקא בהקדש אמרינן הכי ולא לגבי הדיוט וא"כ בנ"ד אינו נאמן לחוב לאחרים וכן מבואר מדברי הש"ך לקמן סי' רנ"ה סוף סק"ח כמ"ש שם בד"א בבריא אבל ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי נאמן כו' עד ואינו נאמן נגד לקוחות או בע"ח אחרים כו' ע"ש. ושם בסוף התשובה כתב וז"ל ומ"מ תמוה דהא אף לגבי הדיוט אמרינן חזקה אין אדם חוטא ולא לו כדאמרינן פ"ק דב"מ דף ה' דסתם רועה דעלמא כשר דאלת"ה אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והא כתיב לפני עור כו' אלא חזקה א"א חוטא ולא לו ומוכרחים אנו לחלק דבשביל בניו חוטא אם לא בהקדש אינו חוטא אפי' בשביל בניו וצ"ע עכ"ל וע' בספר שער משפט סימן רנ"ה שכתב דמעיקרא לק"מ דדוקא להכשירו לעדות מכשרינן ליה מהאי טעמא כיון דהא דסתם רועה פסול מספיקא הוא דמסתמא מרעה בשדות אחרים לכך ברועה דעלמא כיון דחזקה א"א חוטא ולא לו לא פסלינן ליה מספיק' ומוקמינן ליה בחזקת ככרות (צע"ק מקידושין ס"ג ע"ב דהא שם ליכא חזקת היתר) אבל להאמינו משום חזקה זו להוציא ממון מאחרים אין לנו אלא בהקדש דוקא כו' ע"ש:
יב סָעִיף יד שאמר לו ואחריך לפלוני. עסמ"ע עד והרמב"ם חולק וכתב דדוקא למוכרם כו' ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן קנ"ד שכתב על נדון דידי' נלע"ד בנד"ז גם הרמב"ם מודה כיון ששייר לעצמו למכור בשעת דחקו ולהשכין כו' ע"ש ופשוט הוא:
יג סָעִיף טו אין בדברי שמעון כלום. עיין באר הגולה אות רי"ש. ועיין בתשו' שבו"י ח"ב סימן קפ"ג דמעשה בא לפניו באחד שעשה עצמו שהוא בעל פליטס שאין לו לצאת לשלם חובותיו המוקדמין והמאוחרין לבית דין לגבות בדיניהם והמוקדמין יש להם שט"ע ובשטרי עיסקות שם נהגו לכתוב שבכל חודש יכול לישבע שלא היה ריוח בעיסקא וכבר עבר וחלף זמנים הרבה שלא נשבע וא"כ מחויב ליתן לו ריוח כפי הקצוב בשטר עיסקא ונסתפקו אם יש לו גם כן דין קדימה כמו בגוף החוב והשיב לכאורה נראה דהוא מוקדם על הריוח כמו על הקרן כמבואר בסימן ק"ד סט"ו כו' ואין לחלק ולומר דדוקא ברבית דעו"ג דינא הכי משא"כ ברבית דישראל זה אינו דמוצא הדין בתשובת הרשב"א שהובא בב"י ושם למד זה מדין ישראל ששעבד לזון את אשתו כו' אך אחר העיון יראה דדוקא ברבית דעו"ג דינא הכי אבל בריבית דישראל אין הנדון דומה לראיה כלל דודאי אדם מחייב עצמו בשטר מהיום בשעבוד גמור על מכאן ולהבא לזון וכה"ג ויכול לשעבד עצמו לחייב א"ע מה שאינו חייב וטורף אף ממשעבדי מהיום כיון שזמן השטר הוא מהיום משא"כ בריבית ישראל שאין יכול לשעבד עצמו אם לא בצד היתר עיסקא כתיקון חז"ל ואם אינו מרויח כלום ונשבע כפי התנאי אינו מחוייב ליתן לו כלום א"כ אין השעבוד חל מזמן השטר כו' ומסיים בכן פסקנו הלכה למעשה שאין לריוח עיסקא שום דין קדימה דהוי רק המלוה ע"פ לענין טריפה אך שאינו יכול לומר פרעתי כיון שיש לו נאמנות בשטר. גם פסקנו שמאותו יום שגילה א"ע שאין לו אם אין כאן רמאות א"צ לשלם שום ריוח עיסקא ע"ש:
יד סָעִיף טז שהרי אין בע"ח נוטל בראוי. עש"ך שכתבו אמת שכ"כ הטור אבל אינו מוכרח אלא טעם יש בדין זה כדאי' בתוס' פ' מי שמת ובהג"א שם דמצי אמר מאבוה דאבא קאתינא ונ"מ היכי דלא מצי אמר הכי נוטל בע"ח בראוי וכ"כ בהג"א שם וז"ל והיכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב א"י לירש אם לא מכחו בע"ח גובה מהן כו' ע"ש. וע' בדגמ"ר שכתב בזה וצ"ל לכאורה דבריו תמוהים שהרי אין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב כמפורש בהדיא במס' ב"ב דף קי"ד ע"ב. ונ"ל דכאן מיירי שהאם גיורת ואין לה יורשים ולכך הבן יורשה בקבר להנחיל לאחים מן האב ונ"מ שלא יהיו הנכסים הפקר ואל תתמה שהרי מצינו חילוק זה באם שאינה יורשת בנה וגיורת יורשת בנה שלא יהיו נכסיו הפקר ע' במס' ב"ב קי"ד ע"ב בתוס' ד"ה אף מטה האם וע' לקמן סי' ר"פ בש"ך סק"ג וע' לקמן סי' תכ"ג ס"ב עכ"ל וע' בתומים ונה"מ מזה וע' בת' רבינו עקיבא איגר סי' קל"ח שכתב דבעה"ת בשער מ"ח ח"ג כתב דדוקא ביורש אבי אביו אמרי' מכח אבוה דאבא קאתינא אבל ביורש אחי אביו צריך לשלם חוב אביו דאין לך בו אלא חידושו. וחידוש בעיני על הב"י והאחרונים שלא הביאו דברי בעה"ת אלו לדינא עכ"ל (ולכאורה על הב"י אין חידוש שהרי בסי' ק"ז מחודש ק' הביא דברי בעל התרומות שער מ"ג לוה שכתב בשטרו דאקנה ומת ולא הניח נכסים ואח"כ מתו מורישיו כו' וכתב אח"כ דהרמב"ן בשם ר"ח כתב דבע"ח אינו נוטל בראוי ע"ש ומשמע שכן דעתו וכן משמעות דבריו כאן בש"ע וכמ"ש בש"ך וא"כ איך יביא הב"י דברי בעה"ת שער מ"ח הנ"ל דביורש אחי אביו לא מצי לומר מכח אחא דאבא קאתינא וצריך לשלם חוב אביו שהרי באמת א"צ לשלם מזה חוב אביו מטעם אחר משום דאין בע"ח נוטל בראוי (והבעה"ת עצמו לא כתב זה רק לשיטת הרא"ש מלוניל שהביא בשער מ"ג הנ"ל שב"ח גובה מאותן נכסים ויש לעיין בבעה"ת שם) ואפשר דמ"מ נפקא מינה דאי משום דאינו נוטל בראוי עכ"פ איכא משום מצוה משא"כ היכי דמצי למימר מכח אבוה דאבא גם מצוה ליכא והי"ל להביא דברי בעה"ת הנ"ל דלא מצי לומר מכח אחא דאבא וצריך לשלם עכ"פ חוב אביו משום מצוה ע' בקצה"ח ובנה"מ מזה) וע"ש עוד אודות שנשאל איזה תקנה יש לסלק הנחלה אב מבניו שהם אצל אמם הגרושה וכתב דלכאורה תקנה לזה שיחייב עצמו המגרש לאיש ידוע ממשפחתה בסכום עצום שיהיה זמן סילוק פרעון בעת שיבא הוא או ב"כ לירש זרעו וכעין נוסח שטר חצי זכר אולם עדיין יש מציאות שתסוב הנחלה מבני האשה למשפחת אביהם באם אביהם יעדר בחיי זרעו ואח"כ יעדרו זרעו אז יבאו אחיו לירש ולא יצטרכו לשלם מזה חוב של אחיהם אב הבנים דיאמר מכח בני אחינו אתינן לא מכח אחינו ואין אנו צריכין לשלם מזה חובו ואף לבעה"ת דביורש אחי אביו צריך לשלם חוב אביו וא"כ הכי נמי ביורש בן אחיו צריך לשלם חוב אחיו מ"מ משכחת עכ"פ באם ישא המגרש אשה ויוליד בנים והוא יעדר ואח"כ יעדרו זרעו בני הגרושה הנ"ל יבאו הבנים מאשתו הב' לירש לפי מה דמשמע מהב"י סי' רנ"ג דירושת ארר את אחיו לא מדין משמוש מכח אביו כ"א בעצמותיו יורש אחיו א"כ יוכלו לומר אחינו אנחנו יורשים ואין אנו צריכין לשלם חוב אבינו אולם הד"מ שם אות ז' ס"ל דירושת אח מדין משמוש א"כ אפשר דלפי דינא דבעה"ת דביורש אחי אביו צריך לשלם חוב אביו הכא נמי ביורש אחיו צריך לשלם חוב אביו (לכאורה מדברי בעה"ת הנ"ל מוכח דלא ס"ל כהד"מ דירושת אח מדין משמוש דא"כ גם באחי אביו שייך לומר מכח אבוה דאבא וצ"ע) עכ"פ יהי' מקום ערעור גדול לדינא ובפרט דפשטא דמלתא נראה יותר דא"צ לשלם חוב אביו ולא שמענו מעולם מי שיורש אחיו שצריך לשלם חובות אביו ע"כ לא מצאתי תרופה לזה לסלק נחלה זו עכ"ד ע"ש. והנה מה דמסיים רבינו הגאון ז"ל ולא נשמעו מעולם מי שיורש אחיו שצריך לשלם חובות אביו. לכאורה צ"ע דאיך יהא נשמע זאת לפי מה דקיי"ל באמת דב"ח אינו נוטל בראוי ואף להש"ך הוא ספיקא דדינא (ע' בזה בת' משכנות יעקב סי' מ' ובהגהותיו שבסוף הס' וע' בתומים מזה) ואפשר דכוונתו עכ"פ משום מצוה או אפשר דכוונתו בשטח"ז שנתן אביו לבתו וחתנו שכותבין בו בראוי כבמוחזק וכן מצאתי בת' שב יעקב סי' י"ח שכ' שם דאי יורשים אחי המת בתורת משמוש צריכין לשלם לב"ח של אבא לשיטת תוס' ב"ב קנ"ט דב"ח נוטל בראוי או להבת שיש לה שטח"ז לפי הנוסח שכותבין בראוי ובמוחזק. וע"ש עוד בת' שב יעקב שדעתו באמת לדינא דירושת אח הוא בתורת משמוש וצריכין לשלם חובות אביו והוציא כן מקו' תוס' ב"ב ק"ח ע"ב שהקשה אחין דכתב רחמנא למה לי כו' ע"ש אולם בת' רע"ק ז"ל סי' קל"ב כ' דמהתוס' אין ראיה די"ל דקושייתם למ"ד שעבודא לאו דאוריית' כו' ע"ש. ועמ"ש בזה לקמן סי' רפ"א סק"ב ובס"ז סק"י:
טו סָעִיף טז נוטל בראוי. עבה"ט שכ' עמ"ש מהרש"ל כו' עד והביא שם ת' מור"ם דלא כ' כן כו'. וע' בפנים בש"ך שהשיג על הסמ"ע בזה דבאמת גם מור"ם מסכים לדינא למהרש"ל כו' ע"ש וע' בזה בת' מהר"ם לובלין סי' י"ד ובת' צ"צ סי' קי"ד ובת' עה"ג סי' ע"ה ובת' שבו"י ח"א סי' ק"י ובת' חינוך ב"י סי' קל"ט ובת' שב יעקב סי' י"ב ודבריהם באריכות קצת יובא בס"ד לקמן סי' רפ"א ס"ז סק"י:
א סָעִיף א מי שיש לו. כתובות פ' מי שהיה נשוי (כתובות צ' א)' צ"ג ב':
ב סָעִיף א בין מטלטלים. כ"כ בת' הרמב"ן וכן משמע בתוס' ורא"ש מתירוצם אהא דערכין ותי' הא דערכין במטלטלים דשם מה שגבה גבה מ' דלכתחלה אף במטלטלין דין קדימה וערש"י בערכין ז' ב' בד"ה מה שגבה כו' ולשניה ל"ל כו' ועבתוס' צ' א' ד"ה ש"מ. עוד תירץ דהתם כו' וברא"ש שם סי"א עוד תי' וכן מ' לכאורה ברי"ף שכ' וה"מ במקרקעי כו' אבל בפ' הכותב כ' במש"ל ס"י ע"ש ולכאורה נראה דהדין כמ"ש כאן דהא כל הפוסקים כולם מדמין בע"ח ללקוחות כמ"ש הרי"ף שם בפ' מי שהיה וה"מ במקרקעי אבל במטלטלי כו' דא"ר עשה עבדו אפותיקי כו' וכ"ז שהוא בידו גובה ב"ח אף מהמטלטלין כמ"ש מיניה אפי' מגלימא כו':
ג סָעִיף א אפי' אם הגיע ערכין כ"ג א' המקדיש נכסיו כו' אע"ג דכתובה לא ניתנה כו' וההקדש קודם.
ד סָעִיף א בין מלוה. כתובות שם ושם:
ה סָעִיף א בי מלקוחות שם צ"ה א':
ו סָעִיף א אפי' הגבו לו. ב"ב קל"ב במחלק לפניה כו' ומקולי כתובה כו':
ז סָעִיף א מיהו כשבא. ירושלמי פ' מי שהיה נשוי הביאו הרא"ש שם ס"ה:
ח סָעִיף א יוכל לטעון. ב"ב קי"ב ב':
ט סָעִיף א י"א דאין. כמו במוכר מטלטלין קודם הזמן שאין בע"ת יוכל למחות:
י סָעִיף א אבל מלוה ע"פ. כן תי' הא דערכין במלוה ע"פ וצ"ל כמ"ד שם ו' ז' מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה כו':
יא סָעִיף א אא"כ גבה. כמו בלוקח דאין נפרעין כו' ושם נ' ב' הב"ע בבע"ח וגובה מהאחרון זיבורית:
יב סָעִיף א ואם מכרם כו' אלא. ב"ק ח' ב' רצה מזה גובה וע"ש רש"י ד"ה רצה מלוי כו' ואינו גובה משמעון אלא משום שנשאר עוד בידו קרקע:
יג סָעִיף א ואם מכרם לעכו"ם. גטין מ"א א':
יד סָעִיף א וכן רם. נלמד מהניח זיבורית וכ"ש מטלטלין דעיקר שעבודו כמ"ש בכתובות פ"ו א' לבע"ח מסלקים כו' האי כי דיניה כו':
טו סָעִיף ב בעל חוב. וה"ה אם וכן אם הכל מדינא דמלכותא וכלישנא בתרא גטין י' ב' וכי"א בהג"ה לעיל סי' ס"ח ס"א:
טז סָעִיף ב ולא אמרינן. דל"ד למחאה דאין ידוע מי שיש לו חוב על בית זה שיגלו לו וע"ל סי' קמ"ג ס"ד:
יז סָעִיף ג במטלטלין. כנ"ל מהא דערכין ודב"ב מ"ד ב':
יח סָעִיף ג וכן עבדים. ב"ב שם וב"ק י"ב ב' דוקא שעשאו אפותיקי:
יט סָעִיף ג ולא עוד. כתובות פ"ד ינתנו ליורשין כו' רש"י שם ד"ה שכולן כו' זכו בהן היורשין כו' ושם בגמ' מאי אריא מותר כלהו כו' אלמא כיון דכבר זכו היורשין לא מהני תפיסתם:
כ סָעִיף ג מיהו אם. כיון דמחוסר כתיבה ומסירה כמ"ש בסנה' ל"א א' כמאן כר' דאמר כו':
כא סָעִיף ד לא מקרי כו'. דתפיסת מטלטלין שאני דב"ח קני משכון משא"כ בסגר חנות כמ"ש בפסחים ל"א כיון דאי הו"ל זוזי כו' ופי' הרמב"ן בשעת שומא כמש"ל סי' ק"ג ס"ו:
כב סָעִיף ה אבל אם לא. דטעמא דחולקין דהוה כאלו כולם מוחזקין וכמ"ש תוס' בריש ב"מ ב' א' ד"ה ויחלוקו. וכן במנה שלישי כו' ולכן אם קדם הא' ותפס זכה לכן אין מוציאין אלא בראיה:
כג סָעִיף ה דקי"ל. כמ"ש בס"ו:
כד סָעִיף ו אלא כולם שוים. ויחלוקו. גמ' שם:
כה סָעִיף ו וכל הקודם. כתובות פ"ד א' כל הקודם בהן זכה אע"ג דאי לא תפס ינתנו לכושל שבהן לר"ט וכ"ש היכא דשוין. רא"ש שם סי"א:
כו סָעִיף ז לוה וכ'. מדאמר לוה ולוה כו' וערשב"ם שם ד"ה יחלוקו:
כז סָעִיף ח וכל הקודם. כנ"ל בס"ו:
כח סָעִיף ט אבל אם. דשעבודו על לוקח כנ"ל בס"א אלא חוזר כו' משא"כ במכרו ב"ד דהוי כאלו הגבו לבע"ח מוקדם דמכירתם היינו גבייתם:
כט סָעִיף יא בכ"מ שאנו. שם צ"ג ב' הראשונה נשבעת לשניה ואע"פ שכולם נוטלין כ"ש כאן:
ל סָעִיף יא או שזכה. שם בן ננס כו' ואמרינן בגמ' כגון שנמצאת כו' וע"ש בתוס':
לא סָעִיף יא ואפי' אם כמש"ל סי' ע"א סי"ט:
לב סָעִיף יב מי שהוציא. עבה"ג:
לג סָעִיף יג מלוה בשטר כו'. עבה"ג. ב"ב קע"ו א': (ליקוט) מלוה ע"פ כו'. אבל הרמב"ן חולק וכ' דמלוה בשטר קודם ואפי' תפס מלוה ע"פ מוציא ממנו וראיה ממ"ש בכתובות צ' ב' וש"מ כב"ד לא טרפה כו' ושם צ"ו וכך כחה יפה ומפ' בירו' בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי והביאו הרא"ש שם סי"ב ושם צ"ז א' בעו מיניה מר"ש מוכרת למזונות כו' ואם איתא מאי קמיבעא ליה וכי מי שי"ל על חבירו שני חובות היוצאים ביום אחד ומכרו ב"ד להגבותו א' מהם כלים יכול לטרפו בשביל האחר והא אמרי' שם צ"א ב' אבל אמרו כו' סלוקי סלקוה וה"נ שתי החובות הכתובה והמזונות זמנם שוה ורשב"א דחהו ואמר דמזונות בכל יום חיילא וליתא דא"כ אמאי אמרי' ברפי"ב מתו בנותי' כו' וברפ"ה דגיטין הוצרכו לידחוק אמאי אין מוציאין למזון כו' ועח"מ סי' ס"א ס"ז וראיותיו של רמב"ן תיקום כראי מוצק וכ"כ הרי"ף בת' וכ"כ הראב"ד וכ"ד הר"ן ר"פ מי שהיה נשוי וב"י נטה אחר הרשב"א לפי שהמ"מ כ' שמשמעות הרמב"ם נוטה לזה דחה דבריהם בשביל משמעות הרמב"ם ועבה"ג (ע"כ):
לד סָעִיף יד מלוה. עסמ"ע:
לה סָעִיף טו שנים. עבה"ג ובגטין נ' ב' אין מוציאין כו' מ"ט כו' הלא"ה מוציאין:
לו סָעִיף טז שהרי אין. כן למד הרא"ש סוף בכורות והרמב"ן ממתני' זו ועוד הביא ראיה מתוספתא וירושלמי והביאו הרא"ש שם ע"ש דאין הנזקין גובין מן הראוי אע"ג דככתובה בשטר דמי ועבסה"ת שמ"ג ח"ד: (ליקוט) שהרי אין כו'. כ"כ בה"ת בשם הרמב"ן וכן הרא"ש בסוף בכורות מזה המתני' ועוד מנזקין שאין גובין בראוי כמ"ש בתוספתא וירושלמי הביאו בעה"ת והרא"ש שם אבל בה"ת בשם הרא"ש מלוניל והרא"ש בשם ר' אפרים כ' דגובה וכ' דר"ח מסתפק בדבר והוא תמה עליהם ממתני' הנ"ל ואשתמיטתיה להרא"ש דברי תוס' דב"ב קנ"ט א' ד"ה ולימרו כו' וא"ת אכתי כו' אבל אין כו' (ע"כ): (ליקוט) שהרי כו'. עמ"ש במ"א דתוס' חולקין ע"ז וכ' משום דבמקום אבוה דאבא קאי אבל הרמב"ן כ' בפ"ח קכ"ה ב' דהיינו מטעם דאין גובה בראוי וההיא דירוש' שהביא הרא"ש בבכורות ראיה לזה דמטעם ראוי הוא דאמר כרמו פרט לראוי כבמוחזק ר"א בשם ר' נסא בשחפר כו' ועוד אי כדברי תוס' ל"ל קרא כה"ג וכ"כ הרמב"ן בחידושיו וכ' ועוד ראיה ממ"ש בר"פ אע"פ תנאי כתובה כו' לשבח ול"ק ג"כ לראוי אלא דגם ב"ח לא גבו בזה וכ"מ מדר"ן דאמר יתומים שגבו קרקע כו'. ועבה"ג וכ' הטור כו' וכ"ה בש"ע סי' ק"ז ס"א ועמש"ש (ע"כ): (ליקוט) שהרי כו'. ואין דעת הר"י מיגש כן בב"ב קכ"ה ב' דשקיל וטרי שם בכתובה אי גובה במלוה ולא כ' כלום בבע"ח וכ"כ הרמב"ן שזה דעתו מהנ"ל וכן בתוס' דפ' הכותב (כתובות פ"ד א)' ד"ה לכתובת כו' ובב"ב קכ"ה ב' ד"ה ואין כו' ובבכורות נ"א ד"ה ולא כו' ואזלי לשיטתייהו כמ"ש בב"ב קכ"ט א' וכ"ד הרי"ף שכ' הרי"מ שם משמו דס"ל מלוה ראויה היא בין לבכור בין לירושת הבעל וכתובת אשה וז"ש על ההיא דהכותב שם והשתא דתקון רבנן כו' גבי בע"ח כו' ולא כ' וכתובת אשה וכשיטתו והרא"ש שם הוסיף וכתובת אשה ובע"ח ועמ"ש בא"ע סי' ק' ס"ב וכ"כ בשם הר' אפרים וגם ר"ח מסתפק בזה וע' בתשובת רש"ל בארוכה ותשובת רמ"א אבל העיקר כמ"ש כאן מראיות הנ"ל (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.