א הַלּוֶֹה שֶׁחַיָּב לִשְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר, וְאֵין לוֹ כְּדֵי לִפְרֹעַ לְכֻלָּם, וְקָדַם אָדָם אֶחָד וְתָפַס מֵהַמִּטַּלְטְלִים שֶׁל לֹוֶה כְּדֵי לִזְכּוֹת לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת, לֹא זָכָה, שֶׁכָּל הַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חוֹב לַאֲחֵרִים, לֹא קָנָה, וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ וְכָתַב לוֹ הַרְשָׁאָה. אֲבָל אַפּוֹטְרוֹפּוֹס קָנָה, דְּיַד בְּעָלִים הוּא.
ב אִם הַלּוֶֹה חַיָּב גַּם לַתּוֹפֵס, זָכָה בִּתְפִיסָתוֹ; מִגּוֹ דְּאִי בָעֵי זָכִי לְנַפְשֵׁהּ, זָכִי לְחַבְרֵהּ.
ג אִם הַלּוֶֹה אָמַר לְאָדָם אֶחָד: זְכֵה בְּחֵפֶץ זֶה לִפְלוֹנִי, אוֹ: תֵּן מָנֶה זֶה לִפְלוֹנִי, זָכָה לוֹ. וַאֲפִלּוּ אֵין הַזּוֹכֶה מַכִּיר לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי. וְאֵין אֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת יְכוֹלִים לִגְבּוֹת מֵאֵלּוּ, שֶׁכְּבָר זָכָה בָּהֶם אַחֵר:
ד אִם אֵין עָלָיו חוֹב לַאֲחֵרִים, זָכָה הַתּוֹפֵס לַבַעַל חוֹב. וְדַוְקָא בְּמָקוֹם דְּאִכָּא פְּסֵידָא לַבַעַל חוֹב, כְּגוֹן שֶׁהוּא גַבְרָא דְמַפְסִיד נִכְסֵי אוֹ שֶׁהֶעֱנִי וְיָרַד מִנְּכָסָיו. וַאֲפִלּוּ תּוֹךְ זְמַן מְהַנְּיָא תְּפִיסָה, אִם אֵין לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים וְיַפְסִיד הַמַּלְוֶה אִי לָאו הַךְ תְּפִיסָה. וְדַוְקָא דְּנָקִיט בַּעַל חוֹב שְׁטָרָא בְּיָדֵהּ, דְּיָכוֹל הַשְׁתָּא לְקַיְּמוֹ; אֲבָל אִי לֵית לֵהּ רְאָיָה, וְהַלּוֶֹה מַכְחִישׁ, מְהַדְּרֵי מָמוֹנָא לְמָרֵהּ, וְלֹא מָצִי לְמֵימַר: קִבְעוּ לִי זְמַן דְּמַיְתִינָא רְאָיָה:
ה הַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ חָב לַאֲחֵרִים, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). אִם יֹאמַר הַלּוֶֹה לַתּוֹפֵס: קַבֵּל עָלֶיךָ אַחֲרָיוּת בְּפֵרוּשׁ אוֹ הַחֲזֵר לִי מַה שֶּׁתָּפַסְתָּ דְּלָא מְהֵימַנְתְּ לִי, שׁוֹמְעִין לוֹ.
ו נִפְקָד שֶׁתָּפַס בַּפִּקָּדוֹן לְתָפְסוֹ לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ חָב לַאֲחֵרִים, מוֹעִיל לוֹ תְּפִיסָתוֹ לְעִנְיָן זֶה שֶׁאִם מֵת הַמַּפְקִיד אֵינוֹ נַעֲשָׂה מִטַּלְטְלִים אֵצֶל בָּנָיו; וּשְׁבִיעִית אֵינָהּ מְשַׁמַּטְתּוֹ; וְאִם נְתָנוֹ בְּאַגָּב (פֵּרוּשׁ, אַגַּב קַרְקַע) אוֹ בְּקִנְיָן סוּדָר אוֹ בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע (לְאַחֵר), אֵינוֹ נָתוּן. וּמִכָּל מָקוֹם אִם אֵין בַּעַל חוֹב כָּאן, אֵין הַנִּפְקָד יָכוֹל לְעַכֵּב הַפִּקָּדוֹן בִּשְׁבִילוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם הַלּוֶֹה מוֹדֶה; שֶׁהַדִּין נוֹתֵן בְּכָל פִּקָּדוֹן לְהַחֲזִירוֹ לְמִי שֶׁהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ, וְאִם יֵשׁ לַאֲחֵרִים זְכוּת בּוֹ הֲרֵי הַדִּין בֵּינֵיהֶם. וְאִם מְסָרוֹ הַנִּפְקָד לְיַד מַלְוֶה, פָּטוּר, וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה שׁוֹמֵר שָׂכָר. דְּהָא אַף אִם הָיָה מַחֲזִירוֹ לַמַּפְקִיד הוּא הָיָה צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לַמַּלְוֶה (טוּר ס"ה).
א סָעִיף א ואפי' עשאו שליח כו'. כ"כ הפוסקים והשיגו על פירש"י וע' בב"ח שכ' לתרץ דברי רש"י בהרשאה ותמה על הרא"ש ואין דבריו נכונים שהרי הביא הרא"ש ראיה ממציא' והתם ל"ש הרשאה דמי יאמר לו לאו בעל דברים דידי את ועוד דהרשאה ל"ש אלא נגד הלוה שלא יאמר לו לאו בעל דברים דידי את וכיון דהכא חייב לו ל"ש לומר לאו בעל דברים דידי את וכמ"ש הרא"ש על דברי הרי"ף ומביאו ב"י ודוק ועיין בתשו' ר' אהרן ששון סי' ס"ז שהביא הריטב"א דס"ל כרש"י ופי' דרש"י מיירי בשליח בעדים וע"ש דכתב דמצי למימר קים לי כרש"י וריטב"א וגם זה אינו נכון בעיני דמה לי שליח בעדים או לא ועוד דמשמע בפרק הכותב נמי עשאו שליח בעדים ואפ"ה ל"מ. אבל לפע"ד לישב כוונת רש"י דלא קשיא מה שהקשו עליו התוס' והפוסקים משום דבלא"ה נמי תיקשי למה פי' רש"י כן בפ"ק דמציעא ולא בפרק קמא דגיטין דהתם עיקר מלתא דתופס לבעל חוב אלא נראה לי כונת רש"י דפשיטא דבדבורא בעלמא שאומר לו לתופס לא הוי שליח וכדמוכח ממתני' דתנה לי אלא מ"ש רש"י מאחר שלא עשאו שליח לתפוס כונתו ששכרו להיות שלוחו לתפוס וכונת רש"י בזה דלא תקשי מאי משני התם בפרק קמא דמציעא שאני פועל דידו כיד ב"ה והא פשיטא דאין פועל משועבד לבעל הבית כעבד כנעני דנימא דהוי כיד בעל הבית עצמו דהא מציאת ע"ע לעצמו א"ו שאני פועל ששכרו ללקט מציאות כדאיתא בש"ס ל' (דף י"ב ע"ב) נמצא דהוי שלוחו וכיון ששכרו להיות שלוחו הוי ידו כידו כן נ"ל כוונת רש"י וא"כ ל"ק מהך דיימר בר חשו דפ' הכותב דהתם רק אמר לשלוחו ולא שכרו לכך ועפ"ז מוכח דמי ששכר לאחד שיתפוס בעדו מב"ח ותפס קנה אפי' במקום שחב לאחרים ונראה שכל הפוסקי' מודים לזה לדינא דהא מוכח כן בש"ס ממאי דפריך (דף י' ע"א) מפועל אלא שהבינו דברי רש"י בסתם שליח ולכן הקשו עליו אבל לדינא מודו למ"ש וכן נ"ל ברור. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ז וסי' ק"ט וע' בתשו' מהרשד"ם סי' ק"ן וסי' ר"ט וצ"ע:
ב סָעִיף ב מגו דאי בעי זכי לנפשיה. עמ"ש בסמ"ע ס"ק ג' וזהו דלא כמ"ש ב"י כו' וגם הב"ח חולק על הב"י וכן בתשו' משאת בנימין האריך להשיג בזה על הב"י והע"ש וזה שנים רבות חשבתי כדבריהם ועכשיו דקדקתי היטב בסוגיא פ"ק דמציעא ונלע"ד שהדין עם הב"י והע"ש דכיון דאית ליה זכייה בהגבה' זו זכי נמי לחבריה אפי' יותר ממה שיכול לזכות לעצמו דאע"ג דלא שייך מיגו דהא אפי' מ"ד דלא אמרי' מגו דבעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה מודה דהיכא דזכי לנפשיה מידי זכי לחברי' אפי' מה דלא מצי למזכי לנפשיה וכדמוכח (דף ח' ע"א) מרבא דפליגא רמי בר חמא וכן (סוף ד' ט') מרב נחמן דאותיב לעולא וכפירש"י שם ע"ש דלא ס"ל מיגו ואפי' הכי סבירא ליה גבי טלית שהגביהו ביחד דאע"ג דהתם לא יוכל לזכות בטלית רק החצי שלו זכי לחבריה אידך פלגא מטעמא דכיון דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ואף ע"פ שאפשר לדחוק ולחלק מ"מ אין נראה לי לחלק אלא פשטא דש"ס ריהטא כהב"י ומה שהקשה המשאת בנימין מתופס מוסירה לק"מ דהתם אינו זוכה רק מה שתופס בידו משום שתפוס בו אבל לא זכה מצד הגבהה דנימא דכיון דזכה בהגבהה זו לנפשיה זכי נמי לחבריה ודו"ק. גם מה שהוכיח המ"ב שם מהמרדכי לאו הוכחה היא דאדרב' רבותא קאמר המרדכי דאפי' אינו רוצה לתפוס לעצמו כלום יכול לתפוס לצורך חבירו. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שפ"א:
ג סָעִיף ג או תן מנה זה לפלוני. לקמן בסי' קכ"ה כתב הטור והמחבר דיש פלוגתא בלשון תן אי הוי כזכי והמחבר כתב כאן תן וזכי לכל מר כדאית ליה ע"כ לשון סמ"ע ר"ל במתנה וכאן מיירי המחבר ג"כ מדבר מתנה כמ"ש בס"ק ד' ועיין בהרב המגיד שהביא ב"י ודו"ק:
ד סָעִיף ד ולא מצי למימר קבעו כו'. הטור סיים על זה וכתב ז"ל אומרים לו לישבע מיד כו' עכ"ל סמ"ע אלעיל בנקיט בעל חוב שטרא בידיה קאי וכן הוא בטור עיין בתשובת מהרי"ט סי' ע"ב ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן ק"ח ור"י:
ה סָעִיף ה חייב באחריותו. וכ"פ הב"ח ואם אינו רוצה לקבל אחריות לא הוי תפיסה כלל ע"ש שכתב דגם הרא"ש אפשר מודה לזה ודלא כהטור ע"ש ודבריו צ"ע כי ראייתו מהגמרא לבעל העיטור אינו ראיה ע"ש. כתב בסמ"ע ונראה דמ"מ אם יבא המלוה יכול לתבוע הלוה שישלם כי אין לו דין ודברי' על התופס עכ"ל והב"ח חולק עליו ואין דבריו נכוני' והראי' שהביא מהר"ן אינה ראיה דהא הר"ן גופיה כ' שם שיש לדחות בפרוזבל אמרי' כן דהקלו ע"ש ועוד דשאני התם דהחוב נמשך אח"כ מצד אחר אבל כאן החוב נמשך מיד שלא יוכל לגבנו הלוה [מהלוה] עצמו ובזה ודאי אינו חפץ המלוה (ועיין בספרי נקודת הכסף סי' קס"ב) תדע דאל"כ קשה על הר"ן מפ"ב דקדושין (דף מ"ב ע"א) ע"ש ודוק היטב. ועוד דלא דמי דהכא מאן לימא דזכות הוא לו שמא המלוה חפץ שיהי' אצל הלוה ולא אצל התופס ולוה שפרע לערב הו"ל כתופס לב"ח במקו' שלא חב לאחרים ב"י בשם בעל העיטור מחודש א' ועיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' צ"ג:
ו סָעִיף ה ואם יאמר הלוה כו'. ע' בסמ"ע עד והיה חסרון הניכר כו' אלו ראה דברי המחבר בב"ה לא כתב כן דכתב להדיא דבעל העיטור והרא"ש לא פליגי והרא"ש מיירי שאומר קבל עליך אחריות בפירוש ומ"מ צריך ביאור דהא כיון דחייב באחריות למה צריך שיקבל בפירוש ונראה דכוונתו שיקבל בפירוש כדי שיהא לו על התופס מלוה בשטר ודו"ק:
ז סָעִיף ו נפקד שתפס כו'. עד"ר שם הוכחתי דזה איירי אפי' בתופסו במקום דלית פסידא לב"ח כו' עכ"ל סמ"ע והב"ח כתב דאיירי במקום פסידא אלא דאין הנפקד רוצה לקבל עליו אחריות מטעם זה צריך לחזור ללוה וכשיבא המלוה ויתחייב נעשה שלו למפרע כו' וע"ש שהאריך בזה. עיין בספר א"א דף פ"ד ע"ג ומ"ש דהרמב"ן ס"ל כר"ת ליתא:
ח סָעִיף ו ואם מסרו הנפקד ליד מלוה כו'. ובב"י מחודש ג' כתב שכתב הרשב"א פ' שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מ') גבי הא דאמרי' משום דא"ל כי היכי דמשתעבדנא לך משתעבדנא להיאך מדרבי נתן ושמעינן מהא דאלו רוצה ב"ח או נפקד דראובן לפרוע מה שבידו למי שנושה בראובן אע"פ שלא תבעו בדין הרשות בידו וכן נראה מדברי הראב"ד עכ"ל ולא חילק בין אית ליה נכסי לראובן או לא דאע"ג דאין מוציאין מדר' נתן אלא בדלית ליה נכסי לנושה היינו לענין שאין מוציאין מב"ח בעל כראו משום פסידא דידיה מתקנת חכמים אבל הכא שרוצה הב"ח או הנפקד לשלם הרשות בידו לעשות אפי' לכתחל' כיון דמשתעבד ליה מדאורייתא מדר' נתן וכן עיקר וכמו שהוכחתי בסי' פ"ו באריכות ע"ש. ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ג וסי' ר"ט וסי' רי"ז ובתשוב' מהרי"ט סי' קכ"ד ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קצ"ט:
ט סָעִיף ו פטור. עיין בסמ"ע ס"ק י"ג מ"ש בזה דל"ד לפורע חובו דלקמן ר"ס קכ"ח דסברא דהתם מפייס הוינא ליה למלוה לא מהני אלא שלא יחייב לשלם לו ולא להוציא ממנו וכן משמע לכאור' מל' תשובות רמב"ן שבב"י ובס' א"א תירץ דשאני הכא כיון דיש לו משלו בידו וכמ"ש הרב בהג"ה לקמן ר"ס קכ"ח ממהרי"ו. ולפמ"ש בסמוך דשעבודא דר' נתן שייך אפי' אית ליה נכסי א"צ לכל זה דשאני הכא כיון דנשתעבד ליה הנפקד מדר' נתן הוי ליה נפקד בעל דבר דבר דהמלוה וכדאיתא בש"ס פרק האשה שנפלו (סוף כתובות דף פ"א) וכאילו הוא חייב למלוה שלו לשלם לו משא"כ לקמן ר"ס קכ"ח וכן נראה להדיא בהגהת אשר"י פרק שור שנגח ד' וה' מאור זרוע שמחלק בכך וע"כ נרא' ברור דאפי' תפס המפקיד משל נפקד מחמת מה שפרע לבע"ח שלו מוציאין מידו וכן עיקר:
י סָעִיף ו הוא היה צריך לשלם למלוה. ל' הטור אם החזרתי לך הוא היה גובה ממך או משאר נכסיך וצ"ע לקמן סי' קכ"ה ס"ג ובסמ"ע ס"ק י"ז שם רמז לדרישה שישבו ונרא' דשאני התם דבשעה שנתנם המשלח לשליח ידוע לו שיש לו שאר נכסים משא"כ כאן אינו יודע הנפקד בודאי שיש לו נכסים אחרים ודו"ק:
א סָעִיף א וקדם אדם אחד ותפס כו' לא זכה. פי' האי שתפס בשבילו לחוד לא זכה אלא כולם חולקים בו כאלו הוא עדיין ביד הלוה דאע"ג דזכין לאדם שלא בפניו היינו דוקא היכא שאין באותו זכייה חוב לאחרים או שהלו' נתנו מעצמו לאחר לזכות לאחד מהמלוים דהרשות לאדם ליתן את שלו למי שירצ' וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ג:
ב סָעִיף א שכל התופס לב"ח כו'. וכ' ר"י נכ"ב ראובן ששלח שלוחו ליקח יין מהעכו"ם בחובו וכן עשה ומשכו והגביהו על העגלה וכשהביאו לעיר נתנו לשמעון שהיה חייב לו ג"כ שזכה שמעון וע"ש שנתן טעם לדבריו ד"מ ס"ס זה:
ג סָעִיף ב מגו דאי בעי זכי לנפשיה עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהיינו דוקא דתפס בכדי חובו של עצמו כגון ראובן שחייב לשמעון ולוי ויהודה לכל אחד מאה זהובים ותפס שמעון מראובן שוה מאה זהובים דבזה אמרי' ל"מ אם תפסו בשבילו ובשביל לוי שכל א' יקח מהתפיסה חמשים זהובים דאמרי' מגו דמהני תפיס' לנפשיה מהני נמי גבי לוי אלא אפי' תפס כל המאה בשביל לוי לחוד אמרי' מגו דאי בעי היה תופס כל המאה לנפשו שהרי חייב לו ג"כ מאה מהני נמי גבי לוי אבל אם תפס משל ראובן שוה ק"ן זהובים ורוצה לזכות בהמותר מהחובו ללוי לא מהני כיון דלנפשיה לא מצי לזכות בכולו שהרי חובו אינו אלא מאה. וא' מהראיות הוא שהרי דין זה נלמד מהא דאמרי' המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום דאי בעי זכי לנפשיה כו' ובעינן דומיא דהתם דאי בעי היה זוכה כולו לנפשיה ע"ש ודו"ק וזהו דלא כמ"ש הב"י דגם בזה אמרי' דמהניא התפיסה לחבירו כיון דאית ביה צד זכייה לנפשיה וגם בע"ש פסק כן ודברים דחויין הן בעיני:
ד סָעִיף ג זכה בחפץ זה לפלוני. בטור כתב ז"ל זכה בחפץ זה בשביל פלוני בעל חובי ובפרישה כתבתי דנרא' דלאו דוקא קאמר "בעל "חובי אלא שזיכה לאדם אחר וכמו שמשמע מדברי המחבר בכאן דלא כתב ב"ח. גם סיים וכתב ואין אחד מבע"ח יכולין לגבות מאלו כו' שכבר זכה בהן "אחר דמשמע דל"ד קאמר בעל "חובי הוא:
ה סָעִיף ג או תן מנה זה לפלוני לקמן בסי' קכ"ה כ' הטור והמחבר דיש פלוגתא בלשון תן אי הוה כזכי והמחבר כתב כאן תן וזכי לכל מר כדאית ליה:
ו סָעִיף ד שהוא גברא דמפסיד וכו'. בטור כתב עוד כגון דתפס בשעת חליו וכדי שלא יעשה מטלטלים אצל בניו. והמחבר השמיטו מפני שבזמן הזה גובין מתקנת חכמים מטלטלי היורשים:
ז סָעִיף ד ודוקא דנקט בעל חוב שטרא בידיה דיכול השתא לקיימו בב"ד. והטור כתב ז"ל א"נ מחייב בע"ח שבועה לא מפקינן מיניה דתופס ור"ל אם השטר בידו ויכול לקיימו אע"פ שהלו' טוען פרוע הוא והמלו' צריך לישבע שאינו פרוע אפי' הכי מהני תפיסתו דהאידך:
ח סָעִיף ד ולא מצי אידך למימר קבעו לי זמן. הטור סיים ע"ז וכתב ז"ל אלא אומרים לו לישבע מיד ונוטל התופס. וכתב הב"י צ"ע אי לא היה המלוה בעיר לישבע מיד וישנו בתוך מהלך יום אחד אי שולחין לו או לא ועפ"ר שם כתבתי והוכחתי דהגירסא הנכונה בדברי הטור הוא אלא אומרים לישבע ונוטל מיד התופס דאם לא כן קשה מה קאמר ונוטל התופס הלא כבר הוא ביד התופס ועוד שאר הוכחות ע"ש. לפי זה נראה דפשיטא דנותנין לו זמן עד שיודיעוהו ויבא וישבע כיון דאינו רחוק מהעיר ע"ש ודו"ק:
ט סָעִיף ה חייב באחריותו. ונראה דמ"מ אם יבא המלוה יכול לתבוע הלוה שישלם לו כי אין לו דין ודברים על התופס (אם לא שתפסו בשליחותו) והלוה חוזר על התופס לשלם לו מה שתפס מידו והועמד באחריותו וכן פסק בע"ש ועפ"ר מ"ש שם:
י סָעִיף ה וי"א דאינו חייב באחריותו. הטור דייק כן מל' הרא"ש דכתב דאם יאמר הלוה לתופס קבל עליך אחריות או החזיר לי מה שתפסת שומעין לו כו' "עד משמע אבל בסתם אינו חייב באחריותו ע"כ לשון הטור מזה מוכח דצריכין להגיה וי"ו על תיבת אם דכתב המחבר אחר זה וכצ"ל "ואם יאמר הלוה לתופס וקאי אהיש אומרים כו' והי' חסרון הניכר בדברי המחבר והוסיפו והגיהו מור"ם כמ"ש וי"א כו' וק"ל:
יא סָעִיף ו נפקד שתפס בפקדון לתופסו כו'. עד"ר דשם הוכחתי דזה איירי אפי' בתופסו במקום דליכא פסידא לב"ח או שאין המלוה לפנינו דבתופס בעלמא אינו יכול לתפוס בכה"ג כמ"ש בסמוך בס"ד מ"מ זה שהי' הפקדון תפוס ועומד בידו ברשות הלוה יכול לתפוס בו לטובת המלוה כיון דאינו חב לאחרים ומ"ה מסיק וכתב דאם אין הב"ח כאן אינו יכול לעכב בשבילו אפי' מודה הלוה שחייב לו כיון דמיירי דליכא פסידא לב"ח בהאי חזרה דמצי המלוה לאפקועי מידו וגם לית ליה פסידא בהחזרה מחמת השביעית ומחמת שנעשה מטלטלין אצל בניו דחף אם יחזירנו יועיל התפיסה שמודיע לב"ד שתופסו בשביל מלוה קודם שהחזירוהו להמפקיד וז"ש שם הב"ת בשם הרמב"ן ע"ז ז"ל ולכשיבא המלוה יאמר אני תפסתי לו כו' וכ"כ הטור כאן וקאי אהאי דינא ע"ש והרי זה דומה להשבת העבוט שכתב הטור והמחבר בסי' צ"ז דאף שהשיבו מהניא התפיסה לענין השמטת שביעית ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו אבל אם לא הי' הלוה בטוח לא גרע האי תפיסה דנפקד שבאה לידו ברשותו מתפיסה דעלמא שאינו ברשות וכיון דהלוה מודה ודאי לא צריך להחזירה להמפקיד הלוה דהא הטור והמחבר בס"ג כתבו דדוקא אם מכחיש הלוה הוא דצריך להיות המלוה בפנינו לקיים או לישבע מיד ואי לא לא הא אי מודה ואיכא פסידא למלוה כ"ע מודים דמהני אפילו תפיסה דעלמא וק"ו תפיסה דנפקד ע"ש בפרו"ד:
יב סָעִיף ו ואם נתנו באגב כו'. (פי' המפקיד) והא דפירש כן משום דא"א לפרש דנתנה ממש שהרי הם ביד הנפקד וק"ל:
יג סָעִיף ו הוא הי' צריך כו'. (פי' המפקיד הי' צריך לשלם למלוה) עפ"ר שם כתבתי דאפי' להאומרים דהפורע חובו של חבירו בלא רשותו אינו חייב לחזור ולשלם וכמו שפסק המחבר לקמן ר"ס קכ"ח ואפי' פדה משכון של הלוה צריך להחזירו לידו בחנם משום דמצי למימר אי לא פרעתו הייתי מפייסו עד דמחיל לי חובי והחזיר לי משכוני מ"מ לא אמרו חז"ל זה אלא שמהאי טעמא לא מצי הפרוע לחזור על הלוה להוציא מידו להתפרע ממנו ובמשכון כיון שהוא בעין ובכל מקום שהוא כאלו הוא ברשותו מש"ה לא מיקרי מוציא מיד התופס ממה שלקחו מידו אבל הכא שבא הלוה להוציא מיד הפורע לא אמרינן דמכח האי סברא גרוע דהייתי מפייסו יכול להוציא מידו:
א סָעִיף א ואפי' עשאו שליח וז"ל רש"י בפ"ק דמציע' הו' תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כאדם הבא מאליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא לקדם עד שלא יתפסנו בע"ח אחר ונמצ' תופס זה לא קנה כדאמ' בכתובות דלאו כל כמיני' להיות קופץ וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנוש' שליח לתפוס ע"כ אבל כבר הקשו תו' והמפרשים מפ' הכותב גבי עובד' דיימר בר חשו וע' בתוס' פ"ק דף י"א וז"ל התופס לבע"ח אפי' עשאו שליח כו' דלא כפירש"י דפי' בפ"ק ב"מ דבעשאו שליח לכ"ע קנה דאין חילוק דאפי' לא עשאו שליח שלוחו הוא דזכי' מטעם שליחות הוא כדמוכח בפ"ק דמציע' ובפ' אין בין המודר עכ"ל. אמנם התוס' לשיטתם דסברי דזכי' מדין שליחות וכ"כ בפ"ק דכתובות דף י"א וז"ל דזכי' מדין שליחות הוא דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח וכ"כ ברא"ש פ"ק דגיטין: אמנם כבר נתקשיתי בזה דאיך נימא זכי' מדין שליחות דהא בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ב) בפלוגת' דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת דרבא סבר כיון דכי ידע מיאש השת' נמי הוי יאוש ואביי סבר השת' מיהו לא ידע ואמרינן עלה ת"ש כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומ' הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומ' ואם לאו תרומתו תרומ' ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו הרי שבא בעה"ב ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות אם נמצ' יפות מהן תרומתו תרומ' ואם לאו אין תרומתו תרומ' וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומ' אמאי בעידנ' דתרם הא לא הוי ידע תרגמ' רבא אליב' דאביי בעשאו שליח ומוכח דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש שליחות שלא מדעת נמי לא הוי שליח אע"ג דלכי ידע ניח' ליה מ"מ השת' מיהו לא ידע ולכן נרא' דאפשר דזה דעת כמה ראשונים שאמרו דזכי' מתורת יד אמרו ולא מתורת שליחות ואפי' למ"ד דזכי' מתורת שליחות לאו משום אנן סהדי דעשאו שליח אלא דגזירת הכתוב שיהא הזוכ' לאחר מהני כדיליף מאיש זוכה אבל הך זכיה לא הוי כיד ממש אלא כמו שליחות אבל לא משום אנן סהדי דעשאו שליח ונפק' מינה לענין נכרי דלא יהי' בתורת זכי' כיון דזכי' אינו אלא מתורת שליחות אבל לעולם לאו מתורת אנן סהדי הוי כמו השליח המקבל אלא דכן גזירת הכתוב דאע"ג דלא עשאו מקבל שליח דהא לא ידע מהני מדין זכיה וכבר הארכנו בזה בסי' רמ"ב סעיף י"ח ע"ש ולפי"ז ניח' דהיכא דלא עשאו שליח דלא הוי שליח המקבל דהא לא ידע אלא מצד גזירת הכתוב בזכי' דמהני כמו עשאו שליח וא"כ היכ' דחב לאחרים אין זה נקר' זכי' ממש דזוכה לזה וחב לזה לכן לא מקני מדין זכי' ומדין שליחות ליכ' דלא ידע אבל עשאו שליח בפירוש נהי דלא מהני מצד זכי' מהני עכ"פ מתורת שליחות ושליח של אדם כמותו אע"ג דחב לדידי' וכ"ש בחב לאחרים ודו"ק. ובזה יש מקום לתרץ מה שהקש' הרא"ש בפ"ק דב"מ על דעת רש"י וק"ל ובחדושי פ"י בפ' הכותב כת' בטעמ' דלא מהני שליח היכ' דחב לאחרים משום דאין שליח לדבר עביר' וכיון דחב לאחרים עבירה הוי לגבי' ע"ש וסברתו לא נהיר' וגם אפי' אם הי' עושה שליח עביר' בשליחותו כיון דלמשלח אינו עביר' אינו ענין שליח לדבר עביר' דלא אמרי' אין שליח לדבר עביר' אלא בכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דעביר' הוא למשלח וראי' לזה מדברי התוס' בפ"ק דגיטין דף י"ב גבי פלוגת' דר"א ורבנן במי שליקט את הפיאה ואמר זו לפ' עני דר"א אמר זכה וחכ"א יתננה לעני הנמצ' ראשון ואמרי' שם בטעמי' דרבנן משום דכתיב לא תלקט לעני לא תלקוט לעני והקשו בתוס' למ"ד בפ"ק דתמור' כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א"כ ליקני העני וע"ש. ואע"ג דהשליח עבר אמימרא דרחמנ' וא"כ נימא אשלד"ע אלא ודאי היכא דאין העביר' למשלח אלא לשליח בענין כזה הוי שליחות וז"ב:
ב סָעִיף ב מיגו דזכי לנפשיה ע' ב"י וסמ"ע וש"ך היכ' שתופס יותר מכדי חובו ולענ"ד נרא' כדברי הב"י דאפי' בתופס יותר מכדי חובו אמרי' מיגו דזכי לנפשי' דהא בשליח לדבר עביר' דודאי לא הוי שליח ואפ"ה בשותפין שגנבו היכ' דגנב אדעתיה דידי' ואדעתי' דחברי' מהני משום מגו דזכה לנפשי' בחציו זכה נמי לחברי' אפי' במקום דליכ' שליחות כגון בגניב' דהוי דבר עביר' וכמבואר להדיא בפ"ק דמציע' דף ד' וע"ש ברש"י וא"כ כיון דאי הוי תפיס אדעתי' דידיה ואדעתי' דחברי' הוי מועיל אפי' ביתר מכדי חובו משום מגו דזכי לנפשי' זכה נמי לחברי' דמהני אפי' בדבר עביר' וכ"ש בזה א"כ אפי' תופס כולו אדעתי' דחברי' אמרינן תרי מגו ודו"ק ועמ"ש בסי' שמ"ח סעיף ח' מיהו היכא דתופס כולו אדעתי' דחברי' אפשר דלא אמרינן תרי מגו דהא קי"ל כרבנן גבי מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפ' עני דסברי רבנן דיתננה לעני הנמצא ראשון וא"כ מעשר לעני הוא דהא מעני לעני אמרי' מגו דזכי לנפשי' ואם כן ע"כ תרי מגו לא אמרי' מיהו הב"י מיירי דזוכ' אדעתי' ואדעתי' דחברי' וצ"ע:
ג סָעִיף ג אם הלו' אמר לאדם א' זכה כו' והוא מדברי הרמב"ם בפ"ק ממלו' וז"ל הרב המגיד שם כבר נתבאר בפ' י"ז שאם הי' ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הילך לשמעון מנה זה שאני חייב לו שאם בא ראובן לחזור אינו חוזר אלמ' זכה לו וכיון שהוא אינו יכול לחזור בו ודאי אין שאר בע"ח יכולין לגבות ממנו וכן מבואר בפ"ק דגיטין דף י"א גבי הא דתופס לבע"ח דכל היכא דלו' אמר תנו נותנין עכ"ל והנה בראי' ראשונ' לא נודע כלל דהתם לא חב לאחריני וכבר הרגיש בו הלחם משנה וכת' דראי' אחרונ' היא הנכונ' דהתם הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והיכא דאמר תנו מהני ועיקר ראייתו מן השנייה וראשונ' עשה סניף לה עכ"ל. ובעניותי גם ראי' אחרונ' איני מכיר וז"ל הש"ס בפ"ק דגיטין דף י"א ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח קנה ואפי' במקום דחב לאחרים ופירש"י דתופס השטר וחב לבעלים אמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכי דמי והתם ודאי כיון שאינו חב אלא לבעלים והבעלים בעצמם אומרים זכה ורצו בדבר ודאי אין זה חב וגם בתופס לבע"ח אם הבע"ח אומרים זכה בשביל זה ודאי זכה אבל היכא דהלו' אומר זכה וחב לבע"ח זה לא שמענו. וגם בב"ח ראיתי שכ' על דברי הטור שכ' ואם הלוה אומר זכה בחפץ זה וז"ל מימרא דר"י בפ"ק דגיטין עכ"ל ומן התימ' שלא ביאר הראי' ואנו בעניותינו אין לנו לפרש. וגם בעיקר טעמ' דהך מילתא צריך ביאור מה בכך שהלוה אומר זכה הא מ"מ חב לבע"ח. ונראה דהרמב"ם מסברא אומר כן דהיכ' דאינו זוכה אלא בשביל חובו אז אמרינן כיון דאיכא עוד בע"ח וחב לאחריני הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אבל הלוה בעצמו דיכול ליתן את המטלטלין לכל מי שרוצה דמטלטלין לאו בני שיעבוד נינהו ולכן בדידי' קיימא שהוא יכול ליתן את שלו במתנה למי שרוצ' ואפי' ע"י זכי' ואין זה חב לאחרים דרשאי לעשות בשלו מה שרוצה וראי' לזה נראה מסוף פ' כל הגט המלו' מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן ופריך הש"ס אע"ג דלא אתי לידי' אמר רב במכירי כהונה ושמואל אמר במזכה להן ע"י אחר וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' מעשר והתם ג"כ חב לאחריני דהא טובת הנאה אינו ממון ואם תפס כהן מכהני עלמא לא מפקינן מיני' אע"כ כיון דהתור' נתנה רשות לבעלים כזה שיתנו לכל כהן שירצ' לכן בדידהו קיימא לזכות שירצה אפי' ע"י אחר וא"כ ה"ה בלוה דהתור' נתנה לו רשות ליתן את חפציו לכל מי שרוצ' לכן מזכה נמי ע"י אחר ואפי' למי שאינו חייב לו כלל ומכ"ש לבעל חוב שלו ודו"ק ולולי דמסתפינ' הייתי אומר דגם רש"י שכ' גבי תופס לבע"ח כיון שלא עשאו הנוש' שליח לאו על המלו' קאמר אלא על הלוה הוא דאמר דמלת נושה הוא שם משותף ללוה ולמלוה וע' בטעמי המצות להרב מו' מנחם הבבלי מצוה מ' בהג"ה וז"ל נושה נקרא לוה ומלו' כמו סוחר מוכר וקונה עכ"ל. וע' בתשו' הרא"ש שהובא בטור סי' ס"ה מדין שטר שנאבד ושם ג"כ הרא"ש מכנה להלו' בשם נושה ע' שם ובזה ודאי אם הלו' עשאו שליח מהני וכמ"ש אבל אם המלו' עשאו שליח גם רש"י מודה דלא מהני ולהכי ניחא דרש"י לא כ' הך דינא דעשאו שליח במגבי' מציאה לחבירו דאם עשאו שליח דמהני וגם דברי רש"י בפרק מרוב' מודה בפי' דלא מהני אם המלו' עשאו שליח גבי לא כתבינן אורכת' אמטלטלין דכפרי ע"ש ברש"י אלא הכא כיון רש"י דהנושה לא עשאו שליח היינו הלוה וראיתי במהרש"א פרק הכותב גבי יימר בר חשו דהוכיחו תוס' דאפי' שליח לא מהני ורצה ליישב דברי רש"י דגבי בע"ת כיון דלא שייך מגו דזכה לנפשי' לא מהני שליח אבל במגבי' מציא' כיון דשייך מגו דזכה לנפשי' מהני שליח ע"ש ודבריו תמוהין דהא רש"י כתבו גבי תופס לבע"ח כמ"ש רש"י מאחר שלא עשאו הנוש' שליח גם במגיני שלמה פ' הכותב כת' ליישב דברי רש"י וכת' שם דרש"י לא כת' כ"א גבי מציא' דשייך ביה מגו דזכי לנפשיה מש"ה מהני ביה נמי שליח אבל לתופס לבע"ח והרי לפנינו לשון רש"י גבי תופס לבע"ח וכמ"ש:
ד סָעִיף ה התופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים ונרא' לי דהיינו דוק' בתפס מעות או בתפס משכון ובמקום דליכ' איסור למשכנו אבל במקום דאיכ' איסור למשכנו וכגון בהלוא' וכמבואר בסי' צ"ז לא מהני כיון דזכי' מדין שליחות הוא לדעת תוס' וכל הפוסקים א"כ אין שליח לדבר עביר' ודו"ק:
ה סָעִיף ו נפקד שתפס בפקדון ז"ל הסמ"ע כת' רי"ו נתיב כ"ב ראובן ששלח שלוחו ליקח יין מנכרי בחובו וכן עשה ומשכנו והגביהו על העגלה וכשהביאו לעיר נתנו לשמעון שהי' חייב לו ג"כ שזכה שמעון וע"ש שנתן טעם לדבריו ד"מ ס"ס זה ע"כ ותוכן הטעם לא ידענו כי אין הספר לפנינו ולכאור' נרא' דכיון דכי אמר הלו' זכה מהני אפי' במקום שחב לאחרים וכאן משמע דהנכרי בעצמו נתן בשביל ראובן א"כ אמאי זכה שמעון הא כבר זכה ראובן ואולי רי"ו מיירי שהי' משכנו בלא ידיעת הלו' אך נרא' דכיון דאין שליחות וזכי' לעכו"ם וכמבואר בפ' איזהו נשך א"כ לא מצי להיות שלוחו של הלו' עכו"ם אלא שלוחו של ישראל והוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים משא"כ בסעיף ג' דמיירי בלו' ישראל דהוי שלוחו של ישראל ודו"ק ועמ"ש בסי' קס"ג מדין זכיות עכו"ם בדברי הגאון חכם צבי שם ועוד נרא' דרי"ו מיירי דעגל' ששלח ראובן הית' של שלוחו דאילו הית' של ראובן הי' העגל' שהיא חצירו זוכה לו דבחצר לא שייך תופס לבע"ח דהא במציא' קי"ל דחצירו של אדם קונה לו ואפי' שהוא חב לאחרים ולא שייך ביה מיגו דזכי לנפשיה וצ"ל כיון דבחצר בע"כ קא מותיב בה קנה אפי' חב לאחריני וכה"ג אמרינן בפ"ק דמציעא לענין שליחות לדבר עביר' דגבי חצר דכיון דבע"כ קא מותיב בה אפי' לד"ע הוי שליחות והנ"י בפ' דמציע' כת' בשם הר"ן דחצר דהמציא' מדין יד היא ולא מדין שליחות כיון דלא שייך ביה מיגו דזכי לנפשיה וע"כ מועיל אפי' דחב לאחרים וא"כ ע"כ מיירי בחצר שאינו שלו והיינו דהעגל' לא הי' שלו אלא של שלוחו או שהי' עגלה שאינו משתמר בתוכה ואע"ג שהשליח עומד בצידו לא מהני דבעינן שיהא הוא עצמו עומד בצידו ושלוחו לא מהני דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ודו"ק. שוב מצאתי בתומים שכת' בשם הרי"ו הך טעמא דאין שליחות לגוי ועוד ה"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואפי' בשליח לא מהני ועוד דילמ' אין הלכ' כר"ש דלישראל בכסף וא"כ גוי במשיכ' לא מהני עכ"ל הרי שכוונתי להני ב' טעמים הראשונים וע"ש מ"ש בתומים לקשר הני שני טעמים יחד וע' שם בתומים שכתב ז"ל אני תמה מ"ש זה מהא דקי"ל נכסי גוי כמדבר דכיון דמטי שטר לידיה זוזי יסתלק וישראל לא קנה עד דמטי שטר לידיה וא"כ הרי הוא הפקר וא"כ כאן הגוי דנתן היין לישראל בפרעון חובו וא"כ לו יהי' כדברי מהר"ם דישראל המשלח לא זכה בו מ"מ הגוי נסתלק וא"כ הרי הוא הפקר וא"כ זכה השליח למשלחו דבהפקר קי"ל המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו ואף כאן נגד המשלח לא גרע מהפקר דהא הגוי איסתלק ע"ש שהניח בצ"ע. אבל נרא' דלא קשה מידי דב"ח זוכה ממה שהפקיר הלו' שנו וכמ"ש הרב המגיד בפ"ח מהלכות זכיה דאפי' מטלטלין שהפקיר גובה ומשום דלא עדיף הפקר מהקדש דמים ועמ"ש בזה בסי' רמ"ה סעיף י' דבע"ח גובה ממה שהפקיר הלו' אפי' במלו' ע"פ ואפי' מן מטלטלין וע' בש"ע סי' ער"ה סעיף ל"א וא"כ כיון שהי' חייב לשמעון זכה שמעון בחובו וז"ב. שוב כת' בתומים וז"ל ועכ"פ יפה עשה המחבר שהשמיטו אף שהביאו בב"י לפי דקי"ל דמשיכ' קונ' מגוי ליתא לדין זה. ולא ידעתי אנה מצא דין זה להכריע דגוי קונ' במשיכ' במקום דלא הכריעו גדולי ראשונים וגדולי אחרונים: ומ"ש כיון דפסק המחבר בפשיטות לקמן סי' קצ"ח דישראל מישראל קונין מכסף א"כ לנכרי במשיכ' א"ז הכרע דאנן קי"ל נמי בפשיטות דישראל מישראל בכסף דבר תור' ואפ"ה לגבי נכרי איסתפקא לן לענין בכור ולענין חמץ וא"כ כיון שתפס שמעון אין מוציאין מידו א"כ דברי רי"ו ברירין לדינא אם הי' העגל' של ראובן או שראובן שכר העגלה א"כ ה"ל חצירו וקונ' לו אפי' במקום שחב לאחרים וכמ"ש ודו"ק:
א סָעִיף א שכל דתופס לבע"ח. עסמ"ע סק"ב עד שזכה שמעון ועי' תומים מה שתמה על זה ואשתמיטתי' דברי התו' ב"מ ד"ה בשלמא סיפ' לחומרא והבאתיו לעיל בס"ק ח' שכתבו בהדיא דאפי' עשה הישראל השליח לשליח אחד לקבל מעותיו מיד העכו"ם ונתנו העכו"ם לידו מ"מ לא יצאה מרשות העכו"ם כמש"ל בס"ק הקודם ע"ש:
ב סָעִיף א ואפי' עשאו שליח. עש"ך ס"ק א' שהאריך ליישב דברי רש"י שכתב דבעשאו שליח מהני אפי' במקום שחב לאחריני דכוונת רש"י הוא בשכרו להיות שליח ומש"ה מהני אפי' במקום דחב לאחריני משום דהוי כפועל דיד פועל כיד בעה"ב ע"ש ואישתמיטתי' דברי המרדכי פ"ק דחולין שנסתפק אי פועל יכול לתפוס חוב של בעה"ב והביאו התומים. ולפענד"נ דאין הפועל יכול לתפוס במקום דחב לאחריני הנה לכאור' קשה כיון דהא דפועל יכול לתפוס לאו מטעם שליחות הוא דהא שליחות לא מהני במקום דחב לאחריני ופועל מהני מטעם דידו כיד בעה"ב א"כ אפי' באותן דלאו בני שליחות נינהו כגון חש"ו שהן פועלים ג"כ מקנה מציאה לבעה"ב ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן. לכן נראה דהעיקר כהתומים דלא אמרו יד הפועל כיד בעה"ב אלא במקום דיכול לזכות לנפשיה וכמ"ש המהרש"א בכתובות פ' הכותב והטעם נראה כיון דהפועל יכול לזכות לנפשיה א"כ הבעה"ב מידו דפועל קא זכי מש"ה בחש"ו שאינם זוכים לנפשם גם בעה"ב לא קנה מידם. ולפ"ז' בעכו"ם פועל אפשר דמהני (אמנם לפמ"ש במקום אחר דיאוש קנה גבי מציאה דנלמד מקרא דעל שה ועל שלמה כמ"ש התוס' בב"ק ס"ו דבעינ' אתי ליד זוכה דבקרא כתיב ומצאת' דאתי לידיה משמע נרא' כיון דבקרא כתיב לכל אבידת אחיך אין העכו"ם קונה אבידה ביאוש. ולפ"ז אף כשהוא פועל לא קנה) ולפי סברא זו לענין תופס לבע"ה דאין להפועל יד לזכות בו לא שייך לומר ידו כיד בעה"ב וכן הסכים התומים ובעיקר יישוב דברי רש"י נראה דהנה הנ"י בב"מ במשנ' דראה אותן רצין כתב וז"ל וחצר המשתמרת דלא בעינן שיהא עומד בצד שדהו צריכ' טעמא דהא לאו משום יד הוא דמהני כמו בגט דחתם בעי מצד חציר' כדלקמן וגם לא מטעם שליחות מטעם הרנב"ר ז"ל שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות אלא א"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעל הממון שיהיה זה שלוחו ולא שייך למימר בחצר כדאמרי' גבי מגבי' מציאה לחבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבירו עכ"ל. והנה לכאורה קשה על הנ"י דאמאי לא קאמר כלישנ' דהש"ס דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחריני דהא הר"ן ס"ל דבמקום שחב לאחריני אפי' עשאו שליח לא מהני. ונרא' דהוכרח לכך דהא הפ"י כתב הטעם דלא מהני שליחות במקום דחב לאחריני משום דהוי כשליח לדבר עבירה ובב"מ דף י"א מסיק הש"ס דבחצר מהני מטעם שליחות אף לדבר עביר' ממש כמו בגניבה דהוי דבר עבירה וחב לאחריני מש"ה הוכרח הר"ן לומר טעם אחר דהיינו דלא מהני בממון רק שליחות של בעל הממון והא דלא קאמר בש"ס טעם הר"ן גבי מגבי' מציאה לחבירו אי משום דר"ן ס"ל דזכי' לאו מטעם שליחות הוא ומהני אפי' במקום דלא מהני שליחות והיה לו להיות מועיל אפי' במקום דליכא שליחות של בעל הממון מטעם זכיה לכך הוצרך בש"ס לומר דזכי' לא מהני במקום דחב לאחריני אך לכאור' הר"ן פליג על דברי התו' בב"מ דף ע"ב שכתבו וז"ל וי"ל דאפי' יוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם היה הנכרי מפקיד מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות במעותיו למלו' ע"י זה הלוה אין לו כח לזכות שא"כ היה הישראל מקבל שליחות של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפילו העמידו אצל נכרי אי לאו דלחומר' אמרינן דיש שליחות לנכרי עכ"ל משמע לכאור' מדברי התו' דאפי' מטעם שליחות מהני בהפקר ומציאה אפי' למאן דלא ס"ל מגו דזכי הרי מבואר דהתו' לא ס"ל כהר"ן שכ' דלא מהני שליחות לקבל הממון לענין שיהי' השליח כיד המלוה כשמקבל הממון וכמו בגיטין וקדושין דאין הממון יוצא מרשות בעל הממון אם לא בשליחות בעל הממון וכ"ז שהבעל הממון לא עשאו שליח לזכות בו לאחר אף שנתנו ליד שליח קבלה של המלו' לא יצא מרשות הלוה ויכול הלוה ליקח אותו מיד השליח ומש"ה מותר שם גבי ריבית בב"מ משום דהוי מעותיו של עכו"ם עדיין אף שנתנו לשליח קבלה של הישראל ומ"מ כתבו התו' שם דבהפקר מהני שליחות כיון דליכא בעל הממון ולכאורה חולק על הר"ן. אך אחר העיון נרא' דלא פליגי כלל דכבר הארכתי במקום אחר לחלק בין הפקר ליאוש דהפקר יצא מרשות בעלים אף שלא אתי ליד זוכה והוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו משא"כ באבידה אחר ייאוש לא יצא מרשות בעלים קודם שבא ליד זוכ' מש"ה גבי הפקר כתבו התו' שפיר דמהני שליחות כיון דליכא בעל הממון כלל אבל גבי מציאה דקודם שבא ליד זוכה הוי של בעל (הממון) לא מהני בלא בעל הממון. ולפ"ז א"ש דברי רש"י דהנ' לכאורה קשה על הר"ן שכ' דבממון לא מהני שליחות בלא בעל הממון למאן דס"ל דזכי' מטעם שליחות א"כ בתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים אמאי קנה הא לא מהני שליחות בממון בלא בעל הממון ועכצ"ל כיון דהלוה לא מיקרי בעל הממון כלל כיון שהוא משועבד למלו' ולית ליה לאשתלומי ממקום אחר וגם בתפיס' של התופס לא יצא מרשות הלוה לגמרי דהא הרשות ביד הלוה עדיין לסלק בזוזי אחר רק שתופס לאלם השיעבוד ולא בעינן כלל בעל הממון רק במקום שמוציא מרשות בעל הממון, ולפ"ז שפיר כ' רש"י דעשאו שליח מהני דרש"י ס"ל דשליחות מהני אפי' במקום דחב לאחריני וטעם הר"ן דלא מהני שליחות בלא בעל הממון לא שייך גבי תופס לבע"ח כיון דהלוה לא מיקרי בעל הממון לענין שלא יועיל עד שיעשה הלוה שליח מטעם שכתבתי בתופס במקום שאינו חב לאחרים והמלו' האחר ודאי דלא נקרא בעל הממון מש"ח מהני שליחות משא"כ גבי מציא' שמורה רש"י דלא מהני שליחות דבמציא' איכא בעל הממון ולא מהני בלא בעל הממון כמש"ל. ולפ"ז לא קשה קושית הרא"ש שהקש' ממתני' דהי' רוכב דמיירי בעשאו שליח וכן קושית המפורשים מהא דמקש' הש"ס מברייתא דמציאת פועל דהוי ע"י שליחות דבמציא' מוד' רש"י דלא מהני שליחות כמש"ל גם מה שהקשה בתומים מהא דיימר בר חשו בכתובות לא קשה מידי דשם ביתומים איירי דמטלטלי דיתמי לא משתעביד לבע"ח וע"י תפיס' רוצה להכניסו תחת שיעבוד הבע"ח ולהוציא מרשות בעל הממון ושפיר הוי יתומים בעל הממון ולא מהני שליחות בלא בעל הממון. ולפ"ז ל"ק ג"כ קושי' התו' בב"מ דף י' בד"ה ר"נ ור"ח מהא דביצה ולפי הנ"ל ל"ק דשם בביצה פי' רש"י דמיירי שעשאו שליח למלאות כיון רשם בירא דבהפקירא הוא וליכא בעל הממון מהני שליחות כמש"ל כל זה כתבתי ליישב דברי רש"י אבל העיקר כפי' התו' וסייעת' דלא מהני שליחות אפי' שכרו להיות שליח לא מהני וכדמסיק התומים ודלא כהש"ך ובש"ך שם יש ט"ס וכצ"ל וכיון דהכא החייב אינו תובע לו לא שייך לומר לאו ב"ד דידי את וגם למטה בס"ק זה צ"ל שאני פועל דידו כיד בעה"ב:
ג סָעִיף ב מגו דאי בעי זכה לנפשי'. עש"ך ס"ק ב' והעיקר כהתומים שהשיג על הש"ך והביא ראי' ברורה מדברי רש"י בב"ק דף ע"א בד"ה גבי הרשאה דאמר למאי נ"מ למיתפס פלגא ואי כדברי הש"ך א"כ אפי' כולו יכול לתפוס כיון דזכי לנפשי' בפלגא אך לא כתב טעם נכון לתרץ קושית הש"ך מהא דשנים שהגביהו מציא'. ולפענ"ד נראה טעם נכון לחלק דדוקא במקום שאם לא יזכה לחבירו בהגבהה זו גם הוא בחלקו לא יזכ' א"כ פשט' זכייתו בכל החפץ כגון בב' שהגביהו מציאה דאם חבירו לא יזכה גם הוא בחלקו לא יזכה מש"ה אמרי' שפיר מגו דזכי לנפשי' זכו נמי לחבריה אבל בתופס לבע"ח אף אם לא יזכה חבירו מ"מ הוא יזכה במה שתפס נגד חלקו ומכ"ש בזוזי דכמאן דפליגי דמי ולא פשט' זכותו בחלק חבירו כלל לא אמרי' מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבריה ומ"ש בקצה"ח משותפין שגנבו דחייבים מטעם מגו דזכי לנפשיה אף דלא שייך בו שליחות דאין שליח לדבר עבירה ע"ש ולפענ"ד נראה דמשם ראיה להיפך דהא התו' שם באמת סתרו רש"י וכתבו דבשותף שגנב ע"ד וע"ד חבירו פטור מטעם זה דאין שלד"ע רק בשותפין שגנבו שהגביהו שניהם חייבין הן אמת דבספרו שם בסי' שמ"ח תמה על התו'. דהא בשותפין שהגביהו שניהם ע"כ ג"כ מטעם מגו דזכי אתינין עלה וא"כ מה הפרש יש בין הגביהו שניהם ובין הגביהו אחד מדעת שניהם ע"ש ובאמת לק"מ ודברי התו' מזוקקין שבעתים דהא דאמר הש"ס גבי שנים שהגביהו מציא' תעשה זו כמו שמונחת על גבי קרקע ומשני מטעם מגו דזכי או מטעם דהמגביה מציא' לחבירו קנה חבירו וא"כ לכאורה קשה א"כ אם א' יגביה מציא' שלא יזכה בו רק החצי דליכא אחד דקא מגבי' ליה לא יקנה והא ודאי ליתא דא"כ אם יהי' החפץ של שותפין ויפקיד אחד חלקו לא יהיה שום אדם יכול לזכות בו כיון שאין בו קנין רק על החצי אלא ודאי דעיקר קושית הש"ס כיון דהגבהה בעינן שיהי' מוגבה כל הכלי מכוחו וכאן שתפוס בו השני נעשו נגדו כמונח חצי על גבי קרקע או ע"ג עמוד וכ"כ בשיטה וז"ל דכיון דהמגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו יד חבירו כקרקע דמי לגבי דידי' ואלו טלית שראש' אחד מונח ע"ג עמוד וכו' רק משום דהמגביה מציא' לחבירו קנה חבירו והרי כל החפץ מוגבה ע"י שניהם זה לקנות וזה להקנות לחבירו בחלקו או מטעם מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וכיון דהגבהה זו מועלת לקנות לעצמו בחלקו מועיל הגבהה זו גם לחבירו שיהי' ע"י הגבהה ג"כ קנין לחבירו ומש"ה בפיקח וחרש שאין בהגבה' של חרש קנין לעצמו דמי החצי כמונח על גבי עמוד וגם הפיקח לא קנה ולפמ"ש נראה דאם פיקח הגבי' כל המציא אדעתא דידי' ואדעתא דחרש אף דהחרש לא קנה חלקו מ"מ הפיקח קנה חצי שלו שהגביה לצורך עצמו כיון דהוא מוגבה כולו מכחו ונתכוין לקנות החצי אף דלא קנה החצי האחר לדעת התו' בסוף ביצה ע"ש דס"ל למאן דס"ל דהמגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו אף המגביה לא קנה אבל החרש לא קנה חלקו אף שהגבי' לו הפיקח ושייך לומר מגו דזכי לנפשי' ועכצ"ל דנגד זה לא שייך לומר מגו דזכי מטעם שכתבתי דלא נתפשט' זכייתו ככולו דהא אם לא יהיה חבירו חרש קונה מ"מ הוא נקנה החצי ולא שייך לומר מגו דזכי לנפשי' רק בב' שהגבי' דפשטא זכייתו בכל החפץ וכמש"ל. ולפ"ז בב' שהגביהו אפילו האחד אינו בר שליחות כל שהוא בר זכי' שיכול לזכות לעצמו כגון שהשני הוא עכו"ם או שהוא שליחות לדבר עבירה כגון שותפין שגנבו והגביהו שניהם קנה אף אותו שאינו בר שליחות כיון דמטעם מגו דזכי לנפשיה אתינין עלה משא"כ במגביה לצרכו ולצורך חבירו אינו זוכה מטעם מגו דזכי לנפשיה מטעם הנ"ל רק מטעם שליחות ומש"ה כל שהוא אינו בר שליחות כגון הגביה לצרכו ולצורך חש"ו או שהיה שליחות לדבר עבירה כגון שגנב לצורך חבירו לא זכה חבירו דמגביה לצורך חבירו לא שייך לומר מגו דזכי לנפשיה רק מטעם שליחות וכמש"ל ויהי' איך שיהיה כיון שכתבו התוס' דבגונב לצורך חבירו כיון שאין שליחות לדבר עבירה לא קנה חבירו אף במקום דשייך לומר מגו דזכי לנפשי' א"כ ה"ה בחב לאחריני כיון דלא מהני שליחות בחב לאחריני לא מהני גם כן אף במקום דזכי לנפשיה כמו בשליחות לדבר עבירה:
ד סָעִיף ה דאינו חייב באחריותו. נראה דפלוגתייהו הוא לאחריות אונסין אבל לענין שמירת שומר שכר נראה דחייב לכ"ע למאן דס"ל פרוטה דר"י בסי' ע"ב דהא התופס חייב בשיטוח וניעור בהחפץ שתפס דהא הלוה אינו יכול לשוטחו ולנערו כשהוא ביד התופס דכל שע"י אומד נפסד אצל הלוה דמי להשבת אבידה:
ה סָעִיף ו נפקד שתפס. עסמ"ע ס"ק י"א ויש שם ט"ס וכצ"ל דזה איירי אפי' בתופס אפי' במקום דלית פסידא לבע"ח והמלוה לפנינו דבתופס בעלמא א"י לתפוס וכו':
ו סָעִיף ו הוא היה צריך לשלם למלוה. עש"ד ס"ק י' מה שהקשה מלקמן סי' קכ"ה. (ויש שם ט"ס כש"ך וכצ"ל דש"ה דכשעה שנתנו המשלח לשליח ידוע לו וכו' משא"כ כאן אינו יודע הנפקד וכו' וכ"ה הגירסא באו"ת) . ולפענ"ד נראה דלא קשה דהנה התומים כתב דלוה שפרע חוב של מלוה כדמי הלואתו דמ"מ לא נפטר מחובו וחייב לשלם למלוה חובו וחוזר ותובע למלוה מה שפרע בשבילו והדין דזה גובה וזה גובה. והנה בש"ך סי' שצ"א סעיף ב' כתב וז"ל בהרא"ש פרק הגוזל קמא כ' גבי אוקימתא דרבינא בצבע הקוף צמר בסימנין וז"ל וי"ל דדוקא כשגופו נהנה ע"י אחר או ממונו נהנה מחבירו ע"י מעש' של ממונו כמו אכלה מצידי הרחב' ונפל' לגינה אז משלם מה שנהנ' אבל כשממונו נהנ' ע"י אחר פטור עכ"ל והוא כתי' הראשון של התוס' שם דף ק' ע"א מזה מוכח דאם תחב לה אחר אוכלין לתוך פיה פטור לשלם מה שנהנית וכ"כ מהרש"ל פרק הגוזל סי' כ"ח דהתוחב אוכלין לתוך פיו של בהמתו אינו משלם כלום מהאי טעמא ומ"מ נ"ל דמיירי שתחב אוכלין של אחרים ופטור מן בעל האוכלין אבל אם תחב אוכלין שלו חייב לשלם לו דהא גרע מיורד שלא ברשות וטעמא ביורד שלא ברשות כיון שמתכוין להשביח חייב לשלם לו יציאותיו עכ"ל הש"ך ולפ"ז נרא' דאף למאן דס"ל דהפורע חובו של חבירו חייב לשלם לו או במקום שהי' לו של חבירו בידו דחייב לשלם לו לכ"ע ע"כ הוא מטעם דהוי כמסלק שיעבוד מנכסי חבירו והוי כמהני לנכסי חבירו. ולפ"ז נרא' דאם הי' ראובן חייב לשמעון ובא לוי ופרע בממון של יהודא חובו של ראובן לשמעון דאין ראובן חייב לשלם ליהודא כיון דיהודא לא נתכוין להשביח נכסי ראובן כמו בתוחב אוכלין של חבירו לבהמת חבירו. ולפ"ז נרא' החילוק ברור דהכא בסי' ק"ה הנפקד נתכוין לפרוע חובו של המפקיד בשלו דהא חייב לשלם מש"ה חייב לו המפסיד לשלם משא"כ בסימן קכ"ח בראובן שלה המעות ללוי ונתכוין לפרוע חוב שלו ולהשביח נכסי עצמו ושמעון לקח המעות של ראובן שהוא כפקדון בידו ופרע חובו של לוי אין ראובן יכול לתבוע ללוי מה ששמעון השביח נכסיו של לוי בממונו של ראובן וכן נ"ל ודו"ק:
א סָעִיף א לא. אלא כולם חולקין בו כאילו הוא עדיין ביד הלו' דאע"ג דזכין לאדם שלא בפניו היינו אם אין באותה זכייה חוב לאחרים. סמ"ע:
ב סָעִיף א שליח. ע' בש"ך במה שמתרץ דברי רש"י בב"מ ומזה יצא לו דין דמי ששכר לאחד שיתפוס בעדו מבעל חוב ותפס קנה אפי' במקום שחב לאחרים ונרא' שכל הפוסקים מודים לזה לדינא וע' בתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ז וסי' ק"ט ובתשו' מהרשד"ם סי' ק"נ וסי' ר"ח וצ"ע ע"ש ובתשובת מהר"א ששון סימן ס"ז ובמבי"ט ח"ב סי' ר"י וח"ג סי' נ' ובהראנ"ח ח"ב סי' צ"ד ובמהרש"ך ח"א סי' ל"ה וסי' ק"י וקי"ט וח"ב סי' מ"ד ובתשובת רש"ל סימן מ"ב ובתשובת מהר"מ גלאנטי סי' קי"ז ובמהרשד"מ חח"מ סימן ק"ח קמ"ג קמ"ח ק"נ ר"ט ר"י שפ"א ובחלק אה"ע סי' קס"ב ובמהרי"ט חח"מ סי' צ"ה וע' עוד במהרש"ך ח"א סימן צ"ז וח"ב סי' קצ"ט:
ג סָעִיף ב לתופס. כת' הסמ"ע דהיינו דוקא שתפס בכדי חובו כגון שמגיע לכל אחד ק' זהובים ותפס שוה ק' זהו' בזה אמרינן ל"מ אם תפס בשבילו ובשביל חבירו לכל אחד נ' זהובים דאמרי' מגו כו' אלא אפי' תפס כל הסך לחבירו לחוד אמרי' נמי מגו דאי בעי הי' תופס לנפשו שהרי מגיע לו גם כן סך זה אבל אם תפס שוה ק"נ זהובים ורוצה לזכות בהמותר לחבירו לא מהני כיון דלא מצי הוא לזכות בכל הסך וראי' שהרי דין זה נלמד מהמגביה מציא' לחבירו דקנה חבירו משום דאי בעי זכי לנפשיה כו' ובעינן דומיא דהתם דאי בעי הי' זוכה בכולו וזהו דלא כמ"ש בב"י כיון דאית ביה צד זכייה לנפשיה מהני וגם בע"ש פסק כן ודבריהם דחויין הן בעיני עכ"ל וכת' הש"ך דגם בתשובת מ"ב האריך להשיג על הב"י והע"ש בזה אבל הוא דחה דבריהם והסכים עם הב"י והע"ש ע"ש ובתשובת מהרשד"ם סימן שפ"א:
ד סָעִיף ג תן. לקמן סימן קכ"ה כת' הט"ו דיש פלוגתא בלשון תן אי הוה כזכי והמחבר כתב כאן תן וזכי לכל מר כדאית ליה עכ"ל סמ"ע ר"ל במתנ' וכאן מיירי גם כן מדבר מתנה. ש"ך:
ה סָעִיף ד זמן. הטור סיים על זה אלא אומרים לו לישבע מיד כו' עכ"ל הסמ"ע אדלעיל דנקיט בע"ח שטרא בידי' קאי וכן הוא בטור עיין בתשובת מהרי"ט סי' ע"ב ובתשובת מבי"ט (ח"א) [ח"ב] סי' ק"ח ור"י. שם:
ו סָעִיף ה אם. כ' הסמ"ע דצ"ל ואם וקאי איש אומרים כו' והי' חסרון הניכר בדברי המחבר והוסיפו והגיהו מור"ם במ"ש וי"א והש"ך כ' דנעלם ממנו דברי הב"י בבד"ה דכתב להדיא דלא פליגי העיטור והרא"ש אלא דהרא"ש מיירי שאומר קבל עליך אחריות בפירוש ומ"מ צריך ביאור דהא כיון דחייב באחריות ל"ל שיקבל בפי' ונראה דכונתו שיקבל בפי' כדי שיהא לו על התופס מלוה בשטר עכ"ל:
ז סָעִיף ו לתפסו. כתב הסמ"ע דזה איירי אפי' במקום דלית פסידא לבע"ח או שאין המלו' לפנינו דבעלמא אינו יכול לתפוס בכה"ג מ"מ זה שהפקדון תפוס ועומד בידו ברשות הלו' יכול לתפסו לטובת המלו' כיון דאינו חב לאחרים ומש"ה מסיק דאם אין הבע"ח כאן אינו יכול לעכב בשבילו אפי' מודה המפקיד שחייב לזה אבל אם לא הי' הלו' בטוח לא גרע מתפיס' דעלמא שאינ' ברשותו וכיון דהלו' מודה ודאי שא"צ להחזיר' לו והש"ך בשם הב"ח כ' דאיירי במקום פסידא אלא דאין הנפקד רוצ' לקבל אחריות ומש"ה צריך להחזיר ללוה וכשיבא המלו' ויתחייב נעשו שלו למפרע כו' וע"ש שהאריך בזה עכ"ל:
ח סָעִיף ו פטור. כתב הסמ"ע ול"ד לפורע חובו בלא רשותו דר"ס קכ"ח דסברא דהתם מפייס הוינא למלו' לא מהני אלא שלא יתחייב לשלם לו ולא להוציא ממנו כו' ע"ש והש"ך כ' דלפי שהוכיח באריכות בסי' פ"ו דשעבודא דר"נ שייך אפי' אית לי' נכסי א"כ הכא כיון דנשתעבד הנפקד מדר"נ ה"ל הוא בע"ד דהמלו' וכאילו הוא חייב לשלם למלו' שלו משא"כ בר"ס קכ"ח וע"כ נרא' לי ברור דאפי' תפס המפקיד של נפקד מחמת מה שפרע לבע"ח שלו מוציאין מידו וכן עיקר ועי' בתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ג וסי' ר"ט ורי"ז ובתשו' מהרי"ט סימן קכ"ד ובמהרש"ך ס"ב סי' קצ"ט ובתשו' מבי"ט ח"ג סי' ר"ב:
ט סָעִיף ו לשלם. לשון הטור אם החזרתי לך הוא הי' גוב' ממך או משאר נכסיך וצ"ע בסי' קכ"ה ס"ג ונרא' דשאני התם דבשעה שנתנו המשלח לשליח אינו ידוע לו שיש לו שאר נכסים משא"כ כאן יודע הנפקד בודאי שיש לו נכסים אחרים. ש"ך:
א סָעִיף א ואין לו כדי לפרוע לכולם. עיין בת' משכנות יעקב סי' ל"ט במעשה שעיקלו ב"ד מעות אצל אחד בשביל בע"ח א' ומסר המעות ליד שליש בית דין ובשביל זה באו עוד בע"ח המגיע להם גם כן ורוצים לחלוק וזה טוען שזכה שליח ב"ד בשבילו והם ירדו לדין ויבקשו מקום לגבות. והשיב דנראה דיד כולם שוה בזה. חדא דהשליח בית דין לא נתכוון כלל לזכות בשבילו רק אם יזכה בדינו יתן לו ע"פ ב"ד ועוד דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים הם ב"ח האחרים ואף שאפשר להם לירד לדין ולהוציא מידו ע"פ טורח עכ"ז הוי חב לאחרים מכמה ראיות כו'. ומ"ש הטור וש"ע שאין לו לפרוע כל החובות אין הכוונה שאין לו כלל רק שקשה לו להוציא חובו וצריך טורח ולא יוכלו לגבותו בקל דאם יוכלו לגבות בקל מה להם אצל זה יגבו ממנו אבל כל שיש קצת חוב בדבר הוי חב לאחרים כמבואר בראיות ע"כ נראה נכון כמ"ש שכולן שוין בזה ויחלוקו ע"ש:
ב סָעִיף א וקדם אדם אחד. עיין בת' רבינו עקיבא איגר סימן קל"ג בענין ב' בע"ח וחצר של אחד מהם היה מושכר ללוה ומת הלוה ונשארו מטלטלין בחצר ונסתפק שם אם נידון לזה המשכיר לקדם וגבה דאף לדעת הרמב"ם שהובא בש"ע לקמן סימן שי"ג ס"ג דהוי חצירו של משכיר לזכות במציאה ולדעת הש"ך שם דהרמב"ם ס"ל דבכל ענין הוי חצירו של משכיר אף שאינו דר שם מ"מ יש לפקפק בנ"ד די"ל כיון דחצר קונה מדין שליחות כדמסקינן פרק קמא דבבא מציעא דף י"ח דקטן מקטנה לא ילפינן ומבואר בהרי"ף והרא"ש שם דה"ה באיש גדול חצר דגברא לאו משום ידו הוא אלא משום שליחות אם כן יש לדון דלא מהני זכיית חצר אלא בדבר שיכול לעשות ע"י שליח אבל לענין תפיסה לגבי בע"ח אחרים לשווייה קדם וגבה דאינו יכול לעשות כן על ידי שליח. אינו יכול לעשות כן ע"י חצירו ומסיים דצ"ע לדינא ע' שם עוד והובא קצת בפ"ת לאה"ע סימן ק"ב סק"ד. וע' בספר שער משפט לעיל סימן ק"ד ס"ד שחקר ג"כ בזה ופשיט ליה דחצר עדיף משליח ומהני אף במקום שחב לאחרים מהא דחצירו קונה לו מציא' כו' ע"ש אולם בת' רע"ק שם דוחה ראיה זו חדא דזה אינו ראיה רק לשיטת תוספת שכתבו הטעם דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ולא הוי תובע במקום שחב לאחרים משום דאי בעי זכי לנפשיה אם כן מוכח דחצר עדיפא משא"כ לשיטת הרמב"ן דמתרץ דמציאה לא מיקרי חב לאחרים כו' ועוד דאף לשיטת תוספת נמי אין ראיה כו' עש"ה:
ג סָעִיף א לא קנה. ע' בת' רע"ק איגר סימן קל"ג שהביא ת' מהר"ם אלשיך סי' ל"ז שכתב מסברא דנפשיה בנידון שאלתו. דלא אמרו התופס לבעל חוב אלא היכא דחב לאחרים אבל לא במונע ריוח לאחרים והוא ז"ל כתב עליו דלכאורה זהו דברי הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת פרק קמא דב"מ דמתרץ הא דתופס לבעל חוב לא מהני והמגביה מציאה לחבירו קנה דהיינו משום דמציאה לא מיקרי חב לאחרים דהוי רק מניעת ריוח אבל התוספת שם (דף י' ע"א בד"ה אמר רבי יוחנן) כתבו חילוק אחר דהמגביה מציאה לחבירו קנה משום דאי בעי זכיה לנפשיה אם כן מבואר דהתוספת ס"ל דגם מציאה מקרי חב לאחרים. ואפשר דכוונתו רק לגבי בע"ח דלגבי דידיה הוי פסידא בזה לא מקרי חב לאחרים היכא דמונע מאחרים רק הריוח משא"כ במציאה דכולם שוים בה גם בנדון דהתם בגוף הככסים אינו חב לאחרים רק שהיה יכול להשתכר בנכסים להרויח בהם דהוא מלתא דאתי מעלמא משא"כ במציאה דבגוף הנכסים חב לאחרים עכ"ל ועיין בת' חתם סופר חח"מ סימן נ"ד שכתב שהוא מסופק היכא דבשעת תפיסה לא חב לאחריני רק אח"כ בין תפיסה למסירה לידו נולד מזה חיוב לאחריני אם קנה או לא ואופן הספק נולד לו ממ"ש הפ"י בגיטין ט' ע"ב אהא דכתב רש"י והרי"ף שם דכל זמן שלא הגיע שחרור ליד העבד אינו משוחרר דהיינו משום דאם ישתחרר מיד אפשר שיארע לו כמה מכשולים בביאת שפחה ואכילת תרומה והוא לא ידע ואשם ע"ש משמע מזה דאע"ג דעתה בשעת זכיה הוא זכות גמור מ"מ כיון שיתגלגל מזה חוב בין שעת הזכיה לשעת הגע' לידו מקרי אין חבין אלא בפניו וכו' ואם כן יש ספק אם בחוב לאחריני נמי נימא אע"ג דבשע' שתפס וזכה עבור זה הי' זכיה גמורה לו ולא שום חיוב לאחריני מ"מ אם אחר כך נולד מזה חיוב לאחריני יכול לומר כי היכי אם היה נולד חיוב להבע"ד עצמו אע"ג דאנן סהדי בשעת מעשה היה עדיין ניחא ליה מ"מ לא יקבל ממך ולא קנאו עדיין א"כ ה"ל עתה תופס במקום שחב לאחרים כו' ע"ש עוד:
ד סָעִיף א ואפי' עשאו שליח. עבה"ט עד ומזה יצא לו דין דמי ששכר לאחד שיתפוס כו' ועיין בספר קרבן נתנאל פ"ק דגיטין אות ס"ט שתמה על הש"ך אמנם הביא בשם מורו הגאון מו"ה אברהם ברודא ז"ל שהסכים עם הש"ך לדינא ולא מטעמיה אלא משום כיון דשכרו אית ליה נמי זכות בהאי תפיסה דבהאי תנאי שכרו אם יתפוס יטול שכרו ומסתמא התנא עמו מכל מנה שיתפוס יהיה לו שכרו כך וכך ויש לו זכיה בכל מה שתפס וכיון דזכי בהאי תפיסה לנפשיה זכי נמי לחבריה כו' ג"ש (ומלשונו משמע דאפי' לפי מה שחולק שם אות ע' על הש"ך סק"ב וכמו שיובא לקמן מ"מ שאני הכא דאית ליה זכות בכל מה שתפס וצ"ע) וע' בת' ח"ס חח"מ ס"ק ק'. ועיין באר הגולה מ"ש ומטעם זה פסק ר"מ ראובן ששלח שלוחו כו' פסק דאין שליחות לעו"ג כו' ועוד כו' ולכאורה טעם הא' תמוה דהא זוכה בשביל ישראל וכן תמה בתומים סק"ד ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' קכ"ט שכתב ליישב דס"ל לר"י כתוב בב"מ דף ע"א ע"ב בד"ה בשלמא דהוי כמו שלוחו דבמזכה וכן נראה כוונת תוספת גיטין דף י"ג ע"ב בד"ה במעמד שלשתן כו' אולם דעת הריטב"א הובא בש"מ ב"מ שם דלא כתוספת ולדינא צ"ע ע"ש:
ה סָעִיף ב גם לתופס עבה"ט עד אבל הוא דחה דבריהם והסכים עם הב"י כו' ועיין בסימן ק"נ פרק קמא דגיטין אות ע' שסתר דברי הש"ך בזה ומסיק דהעיקר כמו שפסק הסמ"ע ע"ש וכן הסכים בתומים עיין שם. אמנם בתשובת נו"ב סוף סימן י"ז פסק דיכול לומר קים לי כהש"ך ובפרט שגם הבית יוסף והלבוש פסקו כן. ועיין שם עוד בענין אם חובו לא הגיע עדיין זמנו וכתב דנראה לדינא דשפיר אמרינן מגו דזכי לנפשיה דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ ס"ס ק' מ"ש בענין זה עש"ה:
א סָעִיף א (ליקוט) ואפי' עשאו שליח. עבה"ג ועתוס' שם ט' ב' ד"ה ולימא מר כו' ודייק ר"נ בגמ' שם דהא מציאה כו' ותנן כו' ומתני' עשאו שליח דקא' תנה לי. הרא"ש (ע"כ):
ב סָעִיף א אבל אפוטרופוס כו'. מדאמרי' בגטין נ"ב א' דרשאי לדון לזכות:
ג סָעִיף א דיד בעלים. וכל כה"ג קנה כמ"ש בב"מ יו"ד א' מ"ט הוי תופס כו' שאני פועל כו':
ד סָעִיף ב אם הלוה חייב. ב"מ שם אר"י המגביה כו' וע"ש בתוס' ד"ה אר"י ובגטין שם בתוס' וכן בכתובות בתוס' שם:
ה סָעִיף ג אם הלוה. גטין י"א ב':
ו סָעִיף ג או תן. שם ולפי' ר"ת שם ד"ה כל ועוד פיר"ת כו' מיירי כאן לפלוני בע"ח וע"ל סי' ככ"ה:
ז סָעִיף ג ואפי' אין הזוכה. ביצה ט"ז ב' מכריז ר' יעקב כו' עד תחום שבת:
ח סָעִיף ג ואין אחד. כ"מ בכתובות פ"ד פ"ה א"ל את כו' תפסוה כו':
ט סָעִיף ד אם אין עליו. גטין שם התופס כו' ואפי' כו' הכי אר"י:
י סָעִיף ד ודוקא במקום. גטין י"ד א' הולך מנה כו' אבל אי לאו כזכי לכ"ע לא זכה והקשו מ"ש מתופס לבע"ח במקום שאין חב לאחרים ותי' דתופס דוקא כה"ג וע"ש ברא"ש: (ליקוט) ודוקא כו'. הרא"ש בב"מ שם חולק ע"ש (ע"כ):
יא סָעִיף ד ואפי' תוך זמן. שם ברא"ש דלא כתירוץ הר"פ דמחלק בין תוך זמן לאחר זמן: (ליקוט) ואפי' תוך כו'. ע"ל סי' ע"ג ס"י (ע"כ):
יב סָעִיף ד ודוקא כו' ולא מצי כו'. ב"ב ל"ד ב':
יג סָעִיף ה חייב באחריותו. שם דכ"ע הולך כו' ומ"מ אמרי' מגו ומכח קו' הנ"ל מתופס דבכה"ג קנה וקשיא לשמואל אלא ש"מ דחייב באחריות התופס ובזה מתורץ קו' הרא"ש הנ"ל דאף לס"ד דפליגי אי הולך כזכי אי לאו טעמא דידהו דיכול לחזור אי לאו כזכי משום מיגו וקס"ד דאי כזכי ודאי דאין יכול לחזור משום מיגו ותי' דאף אם כזכי סבור שמואל דיכול לחזור משום מיגו וז"ש הרא"ש שם ול"נ דל"ק מידי דהתם נמי מצי כו' ולכאורה תמוה דהא הקו' היתה לפי ס"ד דפליגי אי הולך כזכי ולא משום אחריות ולפי מ"ש ניחא וז"ש. וי"א דאינו כו' ואם יאמר הלוה לתופס כו' והוא הכל מדברי הרא"ש שם כמ"ש הטור ועסמ"ע ואזיל לשיטתו שתי' קו' הנ"ל בזה אם יאמר כו':
יד סָעִיף ו נפקד שתפס. כתובות פ"ה א' בעובדא דמלוגא דשטרי וה"ה דיכול לתפוס לאחרים במקום שאין חב:
טו סָעִיף ו לענין זה. ב"מ קט"ו א'.
טז סָעִיף ו באגב. דאז א"צ שיהיו ברשות וכמ"ש בב"מ י"א ב' א"ל ההוא מרבנן כו':
יז סָעִיף ו או. שם וכי לא כו':
יח סָעִיף ו או. ב"ב קמ"ח א':
יט סָעִיף ו אינו נתון. כנ"ל דקנה:
כ סָעִיף ו ומ"מ אם כו' שהדין נותן כו'. שם בסה"ת ב' תוספתא במפקיד שטרותיו אצל חבירו אע"פ שאין כתובין בשמו ה"ז יתזיר את שלו כו' ע"ש ועב"ב נ"א ב' קבל מן העבר כו':
כא סָעִיף ו ואם מסרו כו' ואפי' אם כו' דהא אף אם. ב"ק מ' ב' דא"ל אי אהדרתי' כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.